איגרת חירות לכלואים (2015)

וחג חירות שמח גם לכל עם ישראל, שבינתיים משכיל להבין את מה שעידן ודומיו לא יבינו לעולם – לא נותנים הנחות לציבור שרוצה למחוק את מדינת ישראל (בין אם באלימות ולוחמה ובין אם בדרכים "מתורבתות" יותר) באם מעוניינים בהמשך קיומה ושגשוגה. מי יתן ויום אחד העם ישכיל להבין גם שהציבור הזה כולל לא רק ערבים תומכי "זכות השיבה" (שלא לדבר על השקפות "מתקדמות" יותר, כמו זו של החמאס) אלא גם פרופסורים מסויימים במוסדות מדינה, וידע לטפל בהם בהתאם – טיפול שהפסקה האחרונה במאמר הזה מרמזת על טיבו.

עצב, זעם ויאוש. חג שמח והכל.

תודה עידן. כמה פחד ושנאה מאחורי כל זה. כמה פחד ושנאה ושטיפת מוח מסוגלים לסגור את הלב לאנשים שיודעים לאהוב את המשפחה שלהם אבל מסוגלים להסתכל על מה שאנחנו עושים לפלסטינאים ולהצדיק את זה… כמה פחד ושנאה… תודה עידן על שאתה שוב ושוב מציג את האמת במערומיה ועל היכולת להציג עובדות ולספר את הסיפור מבלי להסתבך בכל הפחד והשנאה. תודה תודה על הכתיבה החשובה.

בהמשך לתגובתך, עידן – אז כשמדובר במדיניות כלפי הערבים אנו נדרשים פתאום לראיות פרטניות בנוגע לכל אחד ואחד מהם? מעניין שאינך דורש זאת כשמדובר בישראלים – מרוב מאמריך כאן נובע שאין לך שום בעיה עם הכללות כשמדובר בחיילי וקציני צה"ל, או בישראלים בכלל. אין לך גם בעיה מיוחדת לראות בפיגועים (אף שנראה כי אתה מגנה אותם) תגובה טבעית למדיניותה של ישראל כלפי הערבים (כפי שכתבת באחד המאמרים פה לאחר רצח משפחת פוגל), מבלי לבדוק האם הנפגעים הישירים מאותם פיגועים נטלו חלק בעוולות לכאורה של אותה המדיניות.

מדיניות לא קובעים ברמת הפרט. קובעים אותה מרמת ההנהגה. הערבים מעולם לא הצמיחו שום הנהגה שקוראת לכינון שלום ארוך טווח עם ישראל באופן שאינו כולל את סופה בתור הבית הלאומי של העם היהודי (המתונים שבהם קוראים למדינה בגבולות 67 אך לא מוותרים על "זכות השיבה", שהלכה למעשה תהפוך גם את מה שנותר מישראל למדינה ערבית נוספת). האם זה אומר שכל פרט ופרט שותף להשקפה זו? בוודאי שלא, אך כזכור לי פרסמת כאן מאמר לפני כמה שנים שטוען שלא ניתן להפריד בין ההנהגה לעם בתור תירוץ לומר "זה לא אנחנו, זו ההנהגה שלנו" ושהעם, בסופו של דבר, אחראי לפעולות הנהגתו. או שמא התכוונת אז לישראלים בלבד?

בריחה לפרטים על מנת להמנע מדיון בתמונה הכללית אינו סממן של "דיון ענייני". להיפך – ככל שאתה הופך את הדיון לפרטני יותר, אתה בעצם בוחר אילו עובדות להשאיר בתמונה כ"רלוונטיות" ואלו לא, כמובן לנוחיות הטעון שלך. כפי שאי-אפשר, לדבריך, לדון ברצח משפחת פוגל (ללא ספק, ארוע "קונקרטי" המערב "אנשים אמיתיים") בהתעלמות מכלל הדינמיקה של אותו האזור, כך גם אי-אפשר לדון בסילוקם של תושבי כפר מסויים מהאדמה עליה יושב אותו כפר או בירי על הדייג ההוא תוך התעלמות מוחלטת ממה שקורה מסביב. אתה אומר שהתקשורת הישראלית ככלל מבליטה רק צד אחד של הארועים ולכן זה מתפקידך להבליט את הצד השני עבור הקורא הישראלי, אך אין בכך תירוץ להתייחס לאחד הצדדים כלא קיים. עובדה היא שהעויינות הערבית כלפי היהודים בישראל לא החלה עם החמאס ההפת"ח, ואף לא עם כינונה של ישראל. יכולת השליטה של התושבים במדיניות אותה מנסים לקדם אלו המתיימרים לייצג אותם אינה רלוונטית אף היא – באותו המאמר לגבי "אחריות העם" הובאה, כדוגמה, גרמניה הנאצית, בה אמנם התושבים לא יכלו להתנגד בצורה יעילה למשטר מאז שזה כונן, אך עדיין נתפסו כאחראים במידה מסויימת להווצרותו של מצב זה מתכתחילה. אני בטוח שגם בגרמניה, ואפילו בקרב הכוחות הלוחמים שלה, היו אנשים טובים שכל חטאם היה להוולד בזמן הלא נכון לצד הלא נכון. האם זה אומר שבמלחמה מולם היה נכון לנסות ולברור את אותם אנשים מכלל הציבור? נשמע יפה בתאוריה, אך לחלוטין לא מעשי.

תושבי הכפרים שסולקו מכפריהם, כמו כל שאר הנפגעים הערבים בדוגמאות שהבאת ואחרות, חטאו בדבר אחד בלבד: הם בנים לצד שהנהגתו עויינת כלפי ישראל עוד מלפני שפעולות מהסוג שתארת החלו להתרחש. במאבק בין אומות, לצערי זה מספיק. אם כלל האנושות היתה צועדת לכיוון של שינוי בתפיסה הזו, בה כל אדם הוא יישות בפני עצמה ושיוכו הלאומי אינו מהווה גורם בקביעת המדיניות כלפיו, הרי שהייתי הראשון להסכים עם צורת ההשקפה שלך. לא כך הדבר, לצערי, ודגילה חד-צדדית בתפיסה שלך היא לא פחות מהתאבדות.

תשובה גאונית. יכולת כתיבה מדהימה. אין מילים!

ויקטור,

בהשראת הפראנויה שאתה מתאר בתגובות שלך אני מעניקה לך ולדומיך סיפור קטן מסיפורי הזן ומאחלת לך – באופן אישי – חג חירות שמח!

סיפור על ארץ החומה הגדולה והמפתח הסודי

בארץ רחוקה מאוד, בזמן ובמקום אחר, היה הייתה מדינה שהייתה מוקפת חומה גבוהה עם שער גבוה ועליו מנעול גדול. כל האנשים שחיו במדינה הזו, חיו מאחורי החומה הגדולה ואף אחד לא יכול היה לצאת משם.
יום אחד, הופיע מצידה השני של החומה איש מסתורי וקרא לאחד האנשים שבתוך החומה. הוא הושיט לו יד והעביר לו מפתח.
"המפתח הזה פותח את המנעול שעל השער הגדול", אמר לו האיש המסתורי. "גש אל השער, הכנס את המפתח, סובב שני סיבובים שמאלה וצא אל מחוץ לחומה".
האיש שקיבל את המפתח היה נדהם ומופתע, "באמת?!" הוא קרא בהתפעלות. "באמת" ענה לו האיש המסתורי ונעלם.
רץ איש הבר מזל אל הקהילה שלו ומיד סיפר להם את הסיפור כולו, "הנה, זה המפתח שקיבלתי" הוא הראה להם.
בני הקהילה שלו היו מופתעים לא פחות ממנו ונשארו כולם פעורי פה.
לצאת מהכלא ?! "רגע" קרא אחד מבני הקהילה, "זהו מצב רציני ביותר, עלינו לחשוב על כך לעומק לפני שנקבל החלטות ונבצע פעולות פזיזות", הוא הכריז.
"עלינו לאסוף אסיפה בהולה בנוכחות ראשי הקהילה וזקני השבט על מנת להודיע להם על הבשורה ולקיים דיון והתייעצות קבוצתית". היו כאלה שהנהנו בראשם והיו כאלה שלא ידעו כיצד להגיב.
מיד זימנו את כל חברי הקהילה ואת כל חברי המדינה לישיבה בהולה, הסיפור כולו נפרש והוצג מפני העם והועלו הצעות להצבעה.
ההצבעה נערכה כל הלילה ואף החלטה גורפת לא התקבלה. היו כאלה שזעקו שיש לפתוח את השער מידית והיו כאלו שפחדו והזהירו מפני המסקנות שיש מחוץ לשער ושיש להתכונן היטב לפני פעולה בלתי מחושבת שכזו. בכל מקרה, הוחלט להקים ועידה מקצועית לקבלת החלטות ולהכריז על מנוחה של יומיים לחשיבה והצעת הצעות חדשות.
כך המשיכו והתאספו חברי הועידה מידי יומיים ודנו באפשרויות.
ככל שהזמן התקדם, קמו ונוצרו מפלגות מסוגים שונים. היו כאלה שתמכו ברעיון של פתיחת השער והיו כאלה שקראו להשמיד את המפתח באופן מיידי שכן הוא יכול להחריב לחלוטין את חיי הקהילה כפי שכולם התרגלו אליה ולהרוס את המציאות המוכרת היטב.
היו כאלה שהחלו לספר סיפורים על נפלאות המפתח וסגולותיו הסודיות והיו כאלה שהכחישו את קיומו וטענו שזהו מיתוס ובכלל, שככל הנראה, אין שום מפתח.
השנים עברו.
עם השנים, נחגגו חגים וימים מיוחדים שהיו מקושרים למפתח ולתכונותיו הגבריות והנשיות וקודם בית מקדש גדול ומפואר שבו עמד ארון עשוי מזהב תחת שמירה קבועה ובו נשמר המפתח.
בית המקדש הזה הפך למקום לעלייה לרגל עבור כל תושבי המדינה וכל ילדי המדינה ביקרו בשלב הגיעם לבגרות בבית המקדש והכירו את סיפור המפתח.
יום אחד, כאשר הגיעה קבוצת ילדים את בית המקדש, שאל ילד אחד קטן, בעומדו מול הארון המוזהב ולאח ששמע את הסיור כולו: "רגע, אבל…למה בעצם…אתם לא לוקחים את המפתח, מכניסים לתוך המנעול שבשער הגדול ופותחים אותו….???"

שלום עידן, המספרת האנונימית זו אני. נחשפתי לבלוג שלך לפני 3 ימים ומאז אני קוראת אותו ברצף. כיוון שאני קוראת חדשה העדפתי להישאר תחילה אנונימית אבל משהו בתגובה שלך עורר בי תחושה של שייכות ונוחות וגרם לי להזדהות בשם. תודה! כתיבתך מעוררת השראה ודבריך מחדירים בי אומץ לומר את הדברים בהם אני מאמינה, כפשוטם. בעידן כל כך פוליטי נעים לי לקרוא אמירות נועזות שרחוקות מלהיות מכובסות עד דק. אמשיך לעקוב ולהתחזק מדבריך וכמובן לקבל השראה.

ויקטור שלום,
חג שמח.
גם אני קורא אדוק של עידן לנדו (בעיקר כדי לבדוק ולאתגר את עצמי), אך אינני מגיב. אין אפשרות לשכנע. זה כמו עם הפנאטיים הדתיים. חבל על הזמן.
תהנה מהקריאה.

"ויקטור הודה בכך שערבים כבני אדם ספציפיים לא מעניינים אותו". איך שזה נראה, ויקטור הודה בכך שאנשים ספציפיים (בכלל, ערבים או שלא) לא מעניינים אותו – והנה לך גילוי מרעיש: גם אותך לא, עידן. לפחות, כך יהיה המצב בדיון בכל נושא אחר, בו תנסה לשמור על קו ענייני. כשאתה קורא על תאונות דרכים, האם אתה מגיע למסקנה שכביש זה או אחר זקוק בדחיפות לשדרוג תשתיות בגלל המספר הרב של התאונות בו, או בגלל שקראת את סיפור חייו של אחד ההרוגים והסיפור נגע ללבך? ומה עם דיונים דומים על סל התרופות – האם תתמוך בהכנסתה לסל של תרופה שיכולה לשפר את חייהם של אלפי חולים, או זו שתשפר את חייו של ילד חמוד אחד? יכול להיות כמובן שאני טועה ובמקרה שלך האפשרות השניה היא הנכונה, אבל זה לא מעיד על "מוסריות" כי אם על חוסר רצון, או יכולת, להתמודד עם סוגיות הנוגעות לכלל ולא רק לאוסף מצומצם של בני אדם ספציפיים.

השאלה ההגיונית לשאול היא היכן עובר הקו שבין הכלל לפרט, כלומר, היכן מפסיקים להתייחס לאדם ספציפי כאל אדם ספציפי ומתחילים להתייחס אליו כחלק מכלל כלשהו. "לעולם לא" זו תשובה יפה, אך היא לא מאפשרת לנהל בית ספר יסודי, שלא לדבר על מדינה. ניתן, כמובן, לדון בשאלה האם מדיניות מסויימת כלפי כלל כלשהו היא מוסרית או לא, אבל נפנוף בתמונתו של אחד מנפגעיה של אותה מדיניות תוך הצגת השאלה "האם הגיע לו להפגע?" לא יכול לסכם את *כל* עמדתך בעניין, אם אתה באמת מחפש דיון ענייני.