Skip to content
31 במרץ 2015 / עידן לנדו

איגרת חירות לכלואים (2015)

 

חג חירות שמח ל-31 תושבי ח'ירבת עין כרזליה (בהם 16 קטינים) בצפון בקעת הירדן, שצה"ל החריב את כל המבנים בכפרם לפני חודש, זאת הפעם הרביעית, והפקיר אותם לסופות החורף, באמתלה שהם פלשו לשטח אש, אף כי במשך 30 שנה לא התקיימו בו אימונים, וממילא צה"ל לא נוגע במאחז הבלתי החוקי שהוקם בתוך שטח האש, בידי יהודים, שעושים עם הצבא יד אחת להתעמר בחקלאים פלסטיניים במרחב עקרבה.

חג חירות שמח לפועלים הפלסטיניים של בית הדפוס "פלפוט" בקרני שומרון, שהדפיסו מיליוני פתקי הצבעה למערכת בחירות שבה אין להם זכות להשתתף, עבור ישראלים שיחליטו במקומם על גורלם, ואילו הם, הפלסטינים, יסתפקו בבחירת מי שיפנה את אשפה מרחובותיהם.

חג חירות שמח למשפחת אבו-ריאלה מעזה, האבלה עדיין על תאופיק הדייג, שיצא עם סירתו לדוג לפני חודש, והקפיד שלא לחרוג מטווח 6 המיילים שצה"ל קבע לדייגי עזה, מגבלה שרק היא לבדה צימקה את ענף הדיג בעזה לכשליש מגודלו, יותר מ-6,000 דייגים פרשו מהמקצוע, ובכל זאת נורה למוות בידי כוח של חיל הים, מכיוון שסירתו נעה "מהר מדי", ירו והרגו ותיחקרו וטיהרו ועברו הלאה.

חג חירות שמח למשפחת מוהתאסב ולמשפחת אל-רחמן ולמשפחת דנדיס, תושבי רחוב השוהדא בחברון, שדלתות ביתם נעולות ומרותכות ומרפסותיהם מגודרות מכל עבר כיוון שמתנחלי חברון ממטירים עליהם אבנים דרך קבע, שבכל כניסה ויציאה מביתם עוברים דרך מחסום של צה"ל, שנאסר עליהם להזמין אורחים לביתם, כל זאת בחסות הצבא כבר יותר מ-20 שנה, העונש שקיבלו תושבי חברון על הטבח שביצע בהם גולדשטיין.

חג חירות שמח לאלפי הבדואים שבתיהם נהרסו בשנה החולפת (859 מבנים הרסה המדינה ב-2014), מתוכם יותר ממחצית ביישובים מוכרים, בתים שנבנו בלית ברירה ללא תכניות מתאר, שכן המדינה ההורסת היא גם המדינה המסרבת לתכנן, ובמיוחד לתושבי כפר אל-עראקיב, שנהרס ונבנה מחדש כבר 82 פעמים, לתושבי תל-ערד שהמדינה הרסה את מסגדם, ולעשרות הבדואים מכפר סעווה וממשפחת א-נבארי שבתיהם נהרסו בידי הדחפורים של רשות מינהל ישראל.

חג חירות שמח לכ-2,300 תושבי הכפר אל-ולאג'ה, בין בית-לחם לירושלים, שכנים לא רצויים להתנחלויות גילה והר גילה, שגדר ההפרדה זוחלת סביבם בעקביות עד שתקיפם 360 מעלות, לפרקים עוברת ממש בחצר הבתים, וגם פניה, פני יאנוס של אפרטהייד, אבן דקורטיבית ליהודים ובטון חשוף לערבים, גדר שניתקה את הכפר מיותר ממחצית אדמותיו החקלאיות ועתודות הקרקע לבנייה שלו, תוואי "בטחוני" בהכשר בג"ץ כמובן, שרמס גם את נוף הטראסות בן מאות השנים, ובאופן מופלא קיבל גם את תמיכת רשות הטבע והגנים, זאת שאמורה היתה להגן על הטראסות, אלא שהיא הכריזה על 1,000 דונם מקרקעות אל-ולאג'ה "גן לאומי" "לרווחת תושבי ירושלים", למעט תושבי הכפר כמובן, שישקיפו עליו מעברה השני של החומה, על רקע רעש הבולדוזרים של עיריית ירושלים שבאים להרוס, כמובן להרוס, עשרות בתים כבר, אין תכנית מתאר לאל-ולאג'ה, כמובן שהעירייה לא מתכננת, כמובן שהיא גם דוחה את תכניות התושבים, ממול לעומת זאת נמשכת הבנייה, קדחתנית כתמיד, בהתנחלות הר גילה, לרווחת תושבי ירושלים.

חג חירות שמח לתושבי הכפר הלא מוכר היחידי במרכז הארץ, דהמש, 800 איש שחרב הגירוש מרחפת מעליהם כבר יותר מעשור, ולאחרונה קרבה יותר ויותר, 800 איש בלי תשתית מים, כבישים, חשמל, מדרכות, בלי כלום, שלא גזלו את אדמתם מאיש, ורק המדינה מסרבת להכיר בקיומם, והרשויות המקומיות מסביבן יורקות עליהם בבוז, והם באים ויוצאים מבתי משפט כבר שנים, ובפיהם רק בקשה אחת, שייתנו להם לחיות כבני אדם על אדמתם.

חג חירות שמח לבני משפחת חיג'ו מסילואן, שנדחקו מחוץ לביתם בעורמתה המשפטית של עמותת הנישול אלע"ד, שבשנה האחרונה כובשת עוד ועוד מאחזים בלב הכפר הפלסטיני, בתמיכה מסיבית של המדינה.

חג חירות שמח לכ-1,500 פליטים ומבקשי המקלט המוחזקים במשך חודשים ארוכים במתקן הכליאה "חולות", שקפאו בו בחורף, שאינם רשאים לעזבו בלילה, שנמקים בו בחוסר מעש, שיודעים כי חבריהם ש"עזבו מרצון" לסודאן כבר נלכדו ועברו עינויים, ובכל זאת ישראל מסרבת להכיר בהם כפליטים, למעשה הכירה ב-0.07% בלבד מיוצאי אריתריאה ככאלה, בעוד שבשאר העולם מוכרים כפליטים 84% מהם, ומעכשיו הם צפויים לגירוש בכפייה, ובכל זאת הם תולים בנו עיניים כלות, וזוכרים מה שאנחנו שכחנו על יציאה מעבדות לחירות.

חג חירות שמח לכ-500 הפועלים הפלסטיניים באזור התעשייה "ניצני שלום" ליד טולכרם, צמיתים מודרניים הנתונים בצבת שבין מעסיקים חמדנים ונטולי מעצורים ושלטון שהתנער מחובותיו, משתכרים אל צרור נקוב ונושמים אדי אמוניה ונפצעים ללא ציוד מגן ונבעטים החוצה ללא פיצויים, הפנים האמיתיות של "השלום הכלכלי" בחזון אוסלו.

חג חירות שמח לכ-450 עצירים מנהליים פלסטיניים בישראל, אנשים שכלואים חודשים ואף שנים בלי לראות את כתב האישום נגדם או את חומר הראיות, ביניהם 26 חברי המועצה המחוקקת הפלסטינית (אסירים פוליטיים פר אקסלנס), אנשים שהמערכת וגם הציבור הישראלי ויתרו מזמן אף על מראית עין מינימלית של עשיית צדק איתם, שהשב"כ מענה דרך שיגרה ללא מורא חקירה והעמדה לדין, ובכלל זה ילדים בני 13 ו-14, וכשמתחשק לצבא, הוא יכול גם להכפיל את מספרם בגל מעצרים סיטוני, בן לילה, "עד תום ההליכים" או עד שימות שובת הרעב הראשון.

חג חירות שמח לג'נא אבו ג'בר, בת שנתיים וחצי, ויאמן אבו ג'בר, בן שלוש וחצי, ששרדו הפצצה ישראלית (ללא כל הזהרה) על ביתם באל-בורייג' בעזה לפני חצי שנה, אבל איבדו את הוריהם, את אחותם בת ה-4, ועוד 14 בני משפחה, ויש לפניהם עוד שנים ארוכות לצפות שצה"ל יחקור כיצד ולמה הפכו ליתומים בגיל כה צעיר, הם ועוד עשרות ילדים כמותם, אבל הוא לא יחקור.

חג חירות שמח ל-250 תושבי הכפר נבי סמואל, הסגור מכל עבריו בידי הצבא הישראלי, כלוב לערבים רק קילומטר משכונות היהודים בירושלים, שרשות הטבע והגנים הכריזה על שטחו וסביבותיו "גן לאומי", אפס אישורי בנייה ואפס פיתוח כבר עשרות שנים, כל דיר נהרס, כל מיכל מים מוחרם, ומעבר למחסום – אתר ארכיאולוגי משגשג להנאת היהודים, גם הוא על חורבות בתיהם של תושבי הכפר.

וכמו לפני 6 שנים, חג חירות שמח לכל מי שהמדינה, תודה לאל, עדיין לא שמה בכלא, אבל הוא או היא חיים בכלא פנימי, וטרם התנערו מן האיסורים והחרמות שכובלים כל אדם אל המוכר מדי והצפוי מדי והמובן מאליו, וטרם פתחו עליהם באש ויצאו לדרך חדשה.

כשאדם קם / דוד אבידן

כשאדם קם בבוקר אדם לובש
את מכנסיו ופותח מיד באש
על מטתו ועל מרפסתו ועל ספריו
ועל אלומות המים הדולקות אחריו
אדם מנומנם קם בבוקר ולא חושש
ללבוש מכנסיים ולפתוח מיד באש

 

[ציורים: פרנסיס בייקון]

36 תגובות

להגיב
  1. ויקטור / מרץ 31 2015 09:02

    וחג חירות שמח גם לכל עם ישראל, שבינתיים משכיל להבין את מה שעידן ודומיו לא יבינו לעולם – לא נותנים הנחות לציבור שרוצה למחוק את מדינת ישראל (בין אם באלימות ולוחמה ובין אם בדרכים "מתורבתות" יותר) באם מעוניינים בהמשך קיומה ושגשוגה. מי יתן ויום אחד העם ישכיל להבין גם שהציבור הזה כולל לא רק ערבים תומכי "זכות השיבה" (שלא לדבר על השקפות "מתקדמות" יותר, כמו זו של החמאס) אלא גם פרופסורים מסויימים במוסדות מדינה, וידע לטפל בהם בהתאם – טיפול שהפסקה האחרונה במאמר הזה מרמזת על טיבו.

  2. עידן לנדו / מרץ 31 2015 09:09

    ויקטור,

    אם יש לך ראיות שתאופיק אבו-ריאלה הדייג, רועי הצאן בח'ירבת עין כרזליה, 800 תושבי דהמש, הצמיתים ב"ניצני שלום" והילדים היתומים בעזה "רוצים למחוק את מדינת ישראל" – אנא הצג אותן. אם לחילופין מדובר בבדיות ממוחו הקודח של לאומן פרנואידי – חזור למרחב שבו הסתה כזאת מתקבלת בברכה (כלומר, כמעט כל אתר ברשת העברית). בהמשך גם ראוי שתשקוד על תורת העונשין שמחסלת אנשים (או את מגוריהם) רק על סמך "רצונותיהם" המשוערים ולא על סמך מעשיהם. כל זאת, כאמור, לא אצלי.

  3. oritarif / מרץ 31 2015 10:20

    תודה עידן, אני רוצה למות עכשיו אבל תודה על המידע החשוב והמזעזע הזה.

  4. אלי אמינוב / מרץ 31 2015 10:37

    לקט מצמרר ומזעזע שמתוכו עולה כי מדינת היהודים שקמה על טיהור אתני שערכה בארבע חמישיות מבני הארץ הזאת בתחילת דרכה ומאז היא ממשיכה בכך יום יום ושעה שעה. ברצוני להזכיר לקוראים כי טיהור אתני מוגדר מבחינה חוקית כפשע נגד האנושות ואכן פשע זה הוא תמצית קיומה של מדינת ישראל.

  5. אלמוג לוין / מרץ 31 2015 11:03

    עצב, זעם ויאוש. חג שמח והכל.

  6. אלמוג לוין / מרץ 31 2015 11:13

    הערה: נראה לפי הקישור שהבאת מ"בצלם" שהמשפחות בעין כרזליה הגיעו לשם כשכבר היה שטח אש מוכרז. עדיין לא חוקי ולא מוסרי, אבל לצורך הדיוק העובדתי.

  7. עידן לנדו / מרץ 31 2015 11:26

    תודה אלמוג, תיקנתי. בפוסט על עקרבה אני מזכיר גם את גבעה 777, מאחז-בת בלתי חוקי של איתמר, שהוקם באותו שטח האש, יותר מעשור אחרי היישוב הפלסטיני, ובו לא נוגעים, למעשה, המדינה הזרימה אליו מאות אלפי שקלים:

    https://idanlandau.com/2014/10/23/aqraba/
    http://www.haaretz.co.il/misc/1.1113117

  8. דוד / מרץ 31 2015 12:45

    ויקטור, גם אם היינו מכרחים לשלוט ביו"ש כדי לשמור על הבטחון – אין הכרח שהפלשתינאים ימשיכו להיות נתונים לשלטון דיכוי אכזרי המבוסס על השפלה, התעללות, גזל ורצח.

  9. yuliyoga / מרץ 31 2015 14:22

    תודה עידן. כמה פחד ושנאה מאחורי כל זה. כמה פחד ושנאה ושטיפת מוח מסוגלים לסגור את הלב לאנשים שיודעים לאהוב את המשפחה שלהם אבל מסוגלים להסתכל על מה שאנחנו עושים לפלסטינאים ולהצדיק את זה… כמה פחד ושנאה… תודה עידן על שאתה שוב ושוב מציג את האמת במערומיה ועל היכולת להציג עובדות ולספר את הסיפור מבלי להסתבך בכל הפחד והשנאה. תודה תודה על הכתיבה החשובה.

  10. yuliyoga / מרץ 31 2015 14:26

    אגב, השם שלי הוא חלי קוצובייבסקי (משום מה המערכת הציגה כינוי)

  11. ujanissary / מרץ 31 2015 18:22

    חורין? דְּזַבִּין (ב"לישן דידן" מכר ולא קנה) בִּתְרֵי זוּזֵי!

  12. ujanissary / מרץ 31 2015 20:47

    אפשר להוסיף לרשימה את מבקשי המקלט אשר המדינה תחל לגרש בימים הקרובים. מי שיסרב ייכלא בסהרונים.

  13. עידן לנדו / מרץ 31 2015 21:14

    כלולים כבר (חפש את המטמון).

  14. אליעזר שגיא / אפר 1 2015 03:55

    עצוב עד כדי יאוש
    למי שלא הבין זאת קודם
    הראו הבחירות האחרונות
    כי רוב העם מעוניין במדינת אפרטהייד

  15. ויקטור / אפר 1 2015 08:48

    בהמשך לתגובתך, עידן – אז כשמדובר במדיניות כלפי הערבים אנו נדרשים פתאום לראיות פרטניות בנוגע לכל אחד ואחד מהם? מעניין שאינך דורש זאת כשמדובר בישראלים – מרוב מאמריך כאן נובע שאין לך שום בעיה עם הכללות כשמדובר בחיילי וקציני צה"ל, או בישראלים בכלל. אין לך גם בעיה מיוחדת לראות בפיגועים (אף שנראה כי אתה מגנה אותם) תגובה טבעית למדיניותה של ישראל כלפי הערבים (כפי שכתבת באחד המאמרים פה לאחר רצח משפחת פוגל), מבלי לבדוק האם הנפגעים הישירים מאותם פיגועים נטלו חלק בעוולות לכאורה של אותה המדיניות.

    מדיניות לא קובעים ברמת הפרט. קובעים אותה מרמת ההנהגה. הערבים מעולם לא הצמיחו שום הנהגה שקוראת לכינון שלום ארוך טווח עם ישראל באופן שאינו כולל את סופה בתור הבית הלאומי של העם היהודי (המתונים שבהם קוראים למדינה בגבולות 67 אך לא מוותרים על "זכות השיבה", שהלכה למעשה תהפוך גם את מה שנותר מישראל למדינה ערבית נוספת). האם זה אומר שכל פרט ופרט שותף להשקפה זו? בוודאי שלא, אך כזכור לי פרסמת כאן מאמר לפני כמה שנים שטוען שלא ניתן להפריד בין ההנהגה לעם בתור תירוץ לומר "זה לא אנחנו, זו ההנהגה שלנו" ושהעם, בסופו של דבר, אחראי לפעולות הנהגתו. או שמא התכוונת אז לישראלים בלבד?

  16. עידן לנדו / אפר 1 2015 09:07

    ויקטור, יפה שאתה מנסה להתחמק מתשובות באמצעות פתיחת דיון תיאורטי. מסתמן שאתה קורא ותיק; אם כך אתה יודע היטב שאני לא קונה את התרגיל הזה. דיון מוסרי או פוליטי הוא קודם כל דיון קונקרטי על אנשים אמיתיים. אוסף הדוגמאות כאן מאד קונקרטי, על אנשים מסוימים במקומות מסוימים ובזמנים מסוימים. כולם קורבנות של שרירות הכיבוש ואלימותו. אף אחד מהם לא "טרוריסט" ולא ביצע שום פשע כלפיך או כלפי יהודים אחרים – זולת עצם קיומו במרחב שאתה ודומיך תובעים עליו בעלות מוחלטת, עד כדי טרנספר.

    אני לא מטיח "הכללות" בחיילי צה"ל. כשאני כותב על פשעי מלחמה, אני נותן נתונים מדוייקים ככל האפשר. לא נראה לך? היית צריך להגיב כשכתבתי על "צוק איתן", ולא עכשיו, כשאני כותב על בדואים בכפרים לא מוכרים. פרשת משפחת פוגל – נדונה ארוכות בפוסט ההוא. לא הצדקתי בשום אופן את מעשה הטרור ההוא. הסברתי את הרקע שעליו הוא צמח – איתמר היתה ועודנה חממה של רוצחים. הכל מתועד. המידע הזה הושמט במתכוון מהסיקור הישראלי, ותפקידי היה להשלים אותו. מכאן לא נובע שבני משפחת פוגל היו צריכים למות. ממש ממש לא. דמגוגיה בגרוש רקחת כאן, רק כדי להתחמק מהאמירה הנבובה שמעשי העוול הנסקרים כאן מגיעים לערבים כי "הם רוצים למחוק את מדינת ישראל".

    הנהגה מול עם: שוב החשיבה האנטי-מוסרית הזאת. לתושבי אל-ולאג'ה, הכלואים בתוך החומה, אין שום השפעה על גורלם. ה"בחירה" שלהם בהנהגה לא משפיעה במאומה על החומה שגזלה את קרקעותיהם. הכפר הזה הוא דוגמה מצוינת: האדמות נשארו בשטח המוניציפלי של ירושלים, התושבים לא. עוול משווע, שלרשות הפלסטינית או לחמאס אין שום נגיעה לו (זה הוחלט לפני ששתיהן באו לעולם). גם תושבי דהמש, ככל הידוע לי, לא הצביעו לחמאס. בכל המקרים האלה, העוול ברור, חד כיווני, לא תגמול ולא עונש על כלום. ולכן גם האחריות מוטלת על הצד שלנו. דיבור על "הערבים" – מאסה בלתי מובחנת – מטשטש את כל זה, לנוחיות הצד החזק. האמת היא שהפלסטינים והבדואים בקהילות המנותקות שעליהן כתבתי נתונים בצבת של מגבלות, עונשים ואיסורים שלא קשורים בשום דבר למשא ומתן לשלום, ליחסים עם הרשות או עם החמאס, לגלי הטרור. שום כלום. קורבנות של שגרת האדנות היהודית.

    וכן, הצד האחראי על הדברים האלה – לא אמרתי שעל הכל, אמרתי שעל אלה – הוא הצד שלנו. וזה כולל פוליטיקאים וקצינים ופקידים וחיילי מילואים וכל מי שמצביע למפלגות שמנציחות את המציאות הזאת. כשיהיה לפלסטינים אחוז אחד מההשפעה שלנו יש על המציאות המדוברת, נוכל להתחיל לבוא אליהם בטענות.

    על מה שההנהגות מכריזות אין טעם להשחית מלים. הבלוג הזה עוסק במעשים, לא בדיבורים. למנהיגי ישראל יש הסטוריה מחפירה של "ידנו מושטת לשלום" בעוד "מגפנו מונח על צווארכם". לטובת הטיעון שלך, הייתי שם הצהרות של פוליטיקאים בצד.

  17. ויקטור / אפר 1 2015 11:46

    בריחה לפרטים על מנת להמנע מדיון בתמונה הכללית אינו סממן של "דיון ענייני". להיפך – ככל שאתה הופך את הדיון לפרטני יותר, אתה בעצם בוחר אילו עובדות להשאיר בתמונה כ"רלוונטיות" ואלו לא, כמובן לנוחיות הטעון שלך. כפי שאי-אפשר, לדבריך, לדון ברצח משפחת פוגל (ללא ספק, ארוע "קונקרטי" המערב "אנשים אמיתיים") בהתעלמות מכלל הדינמיקה של אותו האזור, כך גם אי-אפשר לדון בסילוקם של תושבי כפר מסויים מהאדמה עליה יושב אותו כפר או בירי על הדייג ההוא תוך התעלמות מוחלטת ממה שקורה מסביב. אתה אומר שהתקשורת הישראלית ככלל מבליטה רק צד אחד של הארועים ולכן זה מתפקידך להבליט את הצד השני עבור הקורא הישראלי, אך אין בכך תירוץ להתייחס לאחד הצדדים כלא קיים. עובדה היא שהעויינות הערבית כלפי היהודים בישראל לא החלה עם החמאס ההפת"ח, ואף לא עם כינונה של ישראל. יכולת השליטה של התושבים במדיניות אותה מנסים לקדם אלו המתיימרים לייצג אותם אינה רלוונטית אף היא – באותו המאמר לגבי "אחריות העם" הובאה, כדוגמה, גרמניה הנאצית, בה אמנם התושבים לא יכלו להתנגד בצורה יעילה למשטר מאז שזה כונן, אך עדיין נתפסו כאחראים במידה מסויימת להווצרותו של מצב זה מתכתחילה. אני בטוח שגם בגרמניה, ואפילו בקרב הכוחות הלוחמים שלה, היו אנשים טובים שכל חטאם היה להוולד בזמן הלא נכון לצד הלא נכון. האם זה אומר שבמלחמה מולם היה נכון לנסות ולברור את אותם אנשים מכלל הציבור? נשמע יפה בתאוריה, אך לחלוטין לא מעשי.

    תושבי הכפרים שסולקו מכפריהם, כמו כל שאר הנפגעים הערבים בדוגמאות שהבאת ואחרות, חטאו בדבר אחד בלבד: הם בנים לצד שהנהגתו עויינת כלפי ישראל עוד מלפני שפעולות מהסוג שתארת החלו להתרחש. במאבק בין אומות, לצערי זה מספיק. אם כלל האנושות היתה צועדת לכיוון של שינוי בתפיסה הזו, בה כל אדם הוא יישות בפני עצמה ושיוכו הלאומי אינו מהווה גורם בקביעת המדיניות כלפיו, הרי שהייתי הראשון להסכים עם צורת ההשקפה שלך. לא כך הדבר, לצערי, ודגילה חד-צדדית בתפיסה שלך היא לא פחות מהתאבדות.

  18. עודד / אפר 1 2015 12:00

    לכבוד חג החירות וכתוספת לפוסט הנוכחי, ובעיקר לכמה תגובות ( כדוגמת זו של ויקטור, שלא ברור לי מדוע הוא טורח לקרוא את האתר הזה) – דברים בשם אומרם: * " השימוש היום באוצר מילים מסורתי, כפי שמשתמשים בו בעלי השררה ואמצעי התקשורת שלהם, רק מוסיף לקדרות ולישימון שסביב…" ;* " ההווה של היום הוא הווה של חומה (…) חומות בטון של ביורוקרטיות של פיקוח, של ביטחון. חומות גזעניות (…) החומה היא גם בתוך כל אחד מאיתנו. בכל נסיבות שהן, בידינו לבחור לאיזה צד של החומה להשתייך…" ; * "… לא רק זנים של בעלי חיים או צמחים נכחדים והולכים, אלא מישור אחר מישור בסולם העדיפויות שלנו כבני אדם (…) קוטלני האתיקה מרוססים יום ולילה אל תוך החדשות המשודרות לקהל המונים בכלי התקשורת" ; * "עלינו לדחות את השיח שנוקטים דובריה של הרודנות החדשה. מושגיו הם הבל וריק, בנאומים, הודעות, מסיבות עיתונאים ואיומים בלי סוף (…) כל ניסיון להתריס נגד הרודנות הזאת – ניתן להבנה. דיאלוג איתה אינו אפשרי".

    מתוך: ג'ון בירג'ר ( תרגום: אסתר דותן) , 'אחוז בכל היקר / אגרות על הישרדות ומרי' , הוצ' פיתום, 2008.

    – – ושיננתם לבניך!

  19. משתמש אנונימי (לא מזוהה) / אפר 1 2015 12:19

    תשובה גאונית. יכולת כתיבה מדהימה. אין מילים!

  20. משתמש אנונימי (לא מזוהה) / אפר 1 2015 12:42

    חג שמח עידן. שתמשיך לכתוב גם בשנה הבאה.

  21. עידן לנדו / אפר 1 2015 13:16

    ויקטור, באמת שאין לי עניין להיכנס לדיונים שרק מתרחקים מן הפשעים האלה במקום להתקרב אליהם ולנקוט עמדה אמיתית. ריחוק זה לא עמדה; זה בדיוק ההפך. ומתוך הריחוק נולדת ההצדקה, מראש ובדיעבד, בלי קשר לפרטים.

    "העוינות הערבית כלפי היהודים בישראל לא התחילה עם כינונה של ישראל". נו, חזרנו להצדקה הנצחית. תמיד שנאו אותנו ותמיד שונאים. ולכן, בדיוק בגלל זה, רצחנו את הדייג בעזה ולכן גם לא נפשיר את הקרקע לדהמש (והם גם שונאים אותנו? הרי הם מצהירים בכל אפשרות שהם אזרחים נאמנים), ולכן גם נמשיך לאבטח את הבריונים בחברון. סיבה ומסובב, גורם ותוצאה. כמה פשוט.

    אין לי מושג מה כלל האנושות חושבת. אני יודע דבר פשוט: אדם שמצדיק רצח ונישול של אדם אחר, רק בגלל שהאדם האחר שייך ללאום או דת שונה – אין לי שיג ושיח איתו. נגמר, חבל על הזמן. אתה גם מכיר את השקפותיי על גבולות הדיון הפוליטי. איתך אין לי דיון, וטוב שהשקפותיך האמיתיות נחשפו בשלב המוקדם הזה. שא ברכה.

  22. amnon K / אפר 1 2015 15:37

    חג שמח עידן לנדו. שומר רשומה זו בתקווה (נאיבית, ברוח החג) לגלות שמשהו השתנה.

    נשלח מה-iPhone שלי

  23. משתמש אנונימי (לא מזוהה) / אפר 2 2015 12:10

    ויקטור,

    בהשראת הפראנויה שאתה מתאר בתגובות שלך אני מעניקה לך ולדומיך סיפור קטן מסיפורי הזן ומאחלת לך – באופן אישי – חג חירות שמח!

    סיפור על ארץ החומה הגדולה והמפתח הסודי

    בארץ רחוקה מאוד, בזמן ובמקום אחר, היה הייתה מדינה שהייתה מוקפת חומה גבוהה עם שער גבוה ועליו מנעול גדול. כל האנשים שחיו במדינה הזו, חיו מאחורי החומה הגדולה ואף אחד לא יכול היה לצאת משם.
    יום אחד, הופיע מצידה השני של החומה איש מסתורי וקרא לאחד האנשים שבתוך החומה. הוא הושיט לו יד והעביר לו מפתח.
    "המפתח הזה פותח את המנעול שעל השער הגדול", אמר לו האיש המסתורי. "גש אל השער, הכנס את המפתח, סובב שני סיבובים שמאלה וצא אל מחוץ לחומה".
    האיש שקיבל את המפתח היה נדהם ומופתע, "באמת?!" הוא קרא בהתפעלות. "באמת" ענה לו האיש המסתורי ונעלם.
    רץ איש הבר מזל אל הקהילה שלו ומיד סיפר להם את הסיפור כולו, "הנה, זה המפתח שקיבלתי" הוא הראה להם.
    בני הקהילה שלו היו מופתעים לא פחות ממנו ונשארו כולם פעורי פה.
    לצאת מהכלא ?! "רגע" קרא אחד מבני הקהילה, "זהו מצב רציני ביותר, עלינו לחשוב על כך לעומק לפני שנקבל החלטות ונבצע פעולות פזיזות", הוא הכריז.
    "עלינו לאסוף אסיפה בהולה בנוכחות ראשי הקהילה וזקני השבט על מנת להודיע להם על הבשורה ולקיים דיון והתייעצות קבוצתית". היו כאלה שהנהנו בראשם והיו כאלה שלא ידעו כיצד להגיב.
    מיד זימנו את כל חברי הקהילה ואת כל חברי המדינה לישיבה בהולה, הסיפור כולו נפרש והוצג מפני העם והועלו הצעות להצבעה.
    ההצבעה נערכה כל הלילה ואף החלטה גורפת לא התקבלה. היו כאלה שזעקו שיש לפתוח את השער מידית והיו כאלו שפחדו והזהירו מפני המסקנות שיש מחוץ לשער ושיש להתכונן היטב לפני פעולה בלתי מחושבת שכזו. בכל מקרה, הוחלט להקים ועידה מקצועית לקבלת החלטות ולהכריז על מנוחה של יומיים לחשיבה והצעת הצעות חדשות.
    כך המשיכו והתאספו חברי הועידה מידי יומיים ודנו באפשרויות.
    ככל שהזמן התקדם, קמו ונוצרו מפלגות מסוגים שונים. היו כאלה שתמכו ברעיון של פתיחת השער והיו כאלה שקראו להשמיד את המפתח באופן מיידי שכן הוא יכול להחריב לחלוטין את חיי הקהילה כפי שכולם התרגלו אליה ולהרוס את המציאות המוכרת היטב.
    היו כאלה שהחלו לספר סיפורים על נפלאות המפתח וסגולותיו הסודיות והיו כאלה שהכחישו את קיומו וטענו שזהו מיתוס ובכלל, שככל הנראה, אין שום מפתח.
    השנים עברו.
    עם השנים, נחגגו חגים וימים מיוחדים שהיו מקושרים למפתח ולתכונותיו הגבריות והנשיות וקודם בית מקדש גדול ומפואר שבו עמד ארון עשוי מזהב תחת שמירה קבועה ובו נשמר המפתח.
    בית המקדש הזה הפך למקום לעלייה לרגל עבור כל תושבי המדינה וכל ילדי המדינה ביקרו בשלב הגיעם לבגרות בבית המקדש והכירו את סיפור המפתח.
    יום אחד, כאשר הגיעה קבוצת ילדים את בית המקדש, שאל ילד אחד קטן, בעומדו מול הארון המוזהב ולאח ששמע את הסיור כולו: "רגע, אבל…למה בעצם…אתם לא לוקחים את המפתח, מכניסים לתוך המנעול שבשער הגדול ופותחים אותו….???"

  24. עידן לנדו / אפר 2 2015 12:51

    תודה רבה למספרת האנונימית. עוד סיפור להגדה האלטרנטיבית!

    זה הזכיר לי שלפני שנים חשבתי לעשות רשימה של כל צירופי המלים, השמות והמקומות שלתוכם הכניסה ישראל, עוינת השלום, את המילה "שלום".

    שיר השלום
    מגדל שלום
    דרך השלום
    מחנה השלום
    תהליך השלום
    מצפה השלום
    כיכר השלום
    מחלף השלום
    מסעדת השלום
    יונת השלום
    אוהל השלום
    בית משפט השלום
    פלאפל השלום

    וכו' וכו'. שטיפת המוח הלשונית הזאת אולי מפרנסת גם היא את ההזיה שאנחנו עם שוחר שלום.

  25. סמדר / אפר 2 2015 18:04

    שלום עידן, המספרת האנונימית זו אני. נחשפתי לבלוג שלך לפני 3 ימים ומאז אני קוראת אותו ברצף. כיוון שאני קוראת חדשה העדפתי להישאר תחילה אנונימית אבל משהו בתגובה שלך עורר בי תחושה של שייכות ונוחות וגרם לי להזדהות בשם. תודה! כתיבתך מעוררת השראה ודבריך מחדירים בי אומץ לומר את הדברים בהם אני מאמינה, כפשוטם. בעידן כל כך פוליטי נעים לי לקרוא אמירות נועזות שרחוקות מלהיות מכובסות עד דק. אמשיך לעקוב ולהתחזק מדבריך וכמובן לקבל השראה.

  26. עידן לנדו / אפר 2 2015 19:05

    תודה, סמדר. ברוכה הבאה.

    (לא ממליץ ברצף, בייחוד לא על מצות)

  27. אבי כהן / אפר 3 2015 22:32

    ויקטור שלום,
    חג שמח.
    גם אני קורא אדוק של עידן לנדו (בעיקר כדי לבדוק ולאתגר את עצמי), אך אינני מגיב. אין אפשרות לשכנע. זה כמו עם הפנאטיים הדתיים. חבל על הזמן.
    תהנה מהקריאה.

  28. עידן לנדו / אפר 3 2015 23:48

    תודה, אבי. צודק, אין אפשרות לשכנע מישהו שחושב שכל הערבים הם בני מוות (או לפחות, בני נישול מאדמתם) שערכיו פסולים מן היסוד. ויקטור הודה בכך שערבים כבני אדם ספציפיים לא מעניינים אותו, ולכולם מגיעות כל המכות והעונשים שפורטו כאן (והפליטים? לא ערבים. לא חשוב. מספיק כהים). זאת הגדרה מדויקת של פנאטיות. עם גזענים ופשיסטים אין דיאלוג, יש רק מאבק. דיאלוג אפשרי רק על קרקע ערכית משותפת, ולו מינימלית. לכן עדיף לא להתחיל בכלל בהטחות אשמה ודמגוגיה חסרות כל ערך פוליטי. בשביל זה יש פייסבוק, אומרים לי.

  29. משתמש אנונימי (לא מזוהה) / אפר 4 2015 02:33

    "ויקטור הודה בכך שערבים כבני אדם ספציפיים לא מעניינים אותו". איך שזה נראה, ויקטור הודה בכך שאנשים ספציפיים (בכלל, ערבים או שלא) לא מעניינים אותו – והנה לך גילוי מרעיש: גם אותך לא, עידן. לפחות, כך יהיה המצב בדיון בכל נושא אחר, בו תנסה לשמור על קו ענייני. כשאתה קורא על תאונות דרכים, האם אתה מגיע למסקנה שכביש זה או אחר זקוק בדחיפות לשדרוג תשתיות בגלל המספר הרב של התאונות בו, או בגלל שקראת את סיפור חייו של אחד ההרוגים והסיפור נגע ללבך? ומה עם דיונים דומים על סל התרופות – האם תתמוך בהכנסתה לסל של תרופה שיכולה לשפר את חייהם של אלפי חולים, או זו שתשפר את חייו של ילד חמוד אחד? יכול להיות כמובן שאני טועה ובמקרה שלך האפשרות השניה היא הנכונה, אבל זה לא מעיד על "מוסריות" כי אם על חוסר רצון, או יכולת, להתמודד עם סוגיות הנוגעות לכלל ולא רק לאוסף מצומצם של בני אדם ספציפיים.

    השאלה ההגיונית לשאול היא היכן עובר הקו שבין הכלל לפרט, כלומר, היכן מפסיקים להתייחס לאדם ספציפי כאל אדם ספציפי ומתחילים להתייחס אליו כחלק מכלל כלשהו. "לעולם לא" זו תשובה יפה, אך היא לא מאפשרת לנהל בית ספר יסודי, שלא לדבר על מדינה. ניתן, כמובן, לדון בשאלה האם מדיניות מסויימת כלפי כלל כלשהו היא מוסרית או לא, אבל נפנוף בתמונתו של אחד מנפגעיה של אותה מדיניות תוך הצגת השאלה "האם הגיע לו להפגע?" לא יכול לסכם את *כל* עמדתך בעניין, אם אתה באמת מחפש דיון ענייני.

  30. סמדר / אפר 4 2015 10:00

    למשתמש האנונימי שלום, לא ממש הבנתי את תגובתך לגבי הפרט והכלל ובכלל; לגופו של עניין ומעל לכל, אין בהתייחסותך שלך כל טענה ברורה שמקדמת אותנו לדיון ענייני. במקרים כאלה, אני מעדיפה לדבר ספרות: שולחת לך שיר מעורר השראה בסוגייה הכללית שהעלית, אולי הוא ישמש לך נקודת ציון לתחילת דיון..?!

    תיירים / יהודה עמיחי

    בקורי אבלים הם עורכים אצלנו,

    יושבים ביד ושם, מרצינים ליד הכותל המערבי

    וצוחקים מאחורי וילונות כבדים בחדרי מלון,

    מצטלמים עם מתים חשובים בקבר רחל

    ובקבר הרצל ובגבעת התחמושת,

    בוכים על יפי גבורת נערינו

    וחושקים בקשיחות נערותינו

    ותולים את תחתוניהם

    ליבוש מהיר

    באמבטיה כחולה וצוננת.

    פעם ישבתי על מדרגות ליד שער במצודת דוד, את שני הסלים

    הכבדים שמתי לידי. עמדה שם קבוצת תיירים סביב המדריך

    ושימשתי להם נקודת ציון. "אתם רואים את האיש הזה עם

    הסלים? קצת ימינה מראשו נמצאת קשת מן התקופה הרומית.

    קצת ימינה מראשו". "אבל הוא זז, הוא זז!" אמרתי בלבי:

    הגאולה תבוא רק אם יגידו להם: אתם רואים שם את הקשת

    מן התקופה הרומית? לא חשוב: אבל לידה, קצת שמאלה

    ולמטה ממנה, יושב אדם שקנה פֵּרות וירקות לביתו.

    תייר-אדם הבא להסתכל, לראות.

  31. עידן לנדו / אפר 4 2015 10:19

    אנונימי, ראשית אפילו הבלוג הזה לא מעניין אותך כי התעלמת מן הקוד האתי שלו. מי שמותח ביקורת – מתבקש להזדהות.

    שנית, חשבתי שזה ברור שאני מחוסן מפני הסחות דעת. לא אכנס איתך לשאלות על סל התרופות או תאונות דרכים כל עוד לא תגיב על נושא הפוסט. הפוסט עצמו מדבר על אנשים ספציפיים, ולפעמים גם נוקב בשמותיהם. גורלם מעניין אותי מאד, וחורה לי שהם נרצחים או מנושלים מאדמתם או הופכים לאסירים בביתם בשמי, בכספי המסים שלי. אם נראה לך שלא נעשה להם עוול, שלא הצגתי תמונה הוגנת, שעיוותתי את המקורות שעליהם הסתמכתי – אשמח להיכנס איתך לדיון.

    זה הדיון הענייני כאן. כל השאר – הבל ורעות רוח. לא תמימים בכלל – מטרתם היחידה היא להרחיק עדות, להתנער מאחריות. יושבים הישראלים המדושנים בבועתם ומזמינים אותי לדיונים עקרים בזמן שאחיהם וגיסיהם וכספיהם רומסים אנשים חפים מפשע. לא תודה, לא תודה.

  32. משתמש אנונימי (לא מזוהה) / אפר 4 2015 11:26

    אני אותו ה"אנונימי" מלפני כמה הודעות. תחילה לעניין האנונימיות – אני לא מזדהה מסיבה פשוטה: יש לי נסיון רע מהעבר עם מנהלי בלוגים ופורומים למיניהם שבחרו לחסום אותי ו\או למחוק את הודעותי עקב הדעות שהובעו בהן. אני לא יודע האם זו גם המדיניות שלך, אבל אני מעדיף לא לקחת את הסיכון – תגובות אנונימיות קשה יותר לחסום. ראיתי כמה וכמה מגיבים למאמרים באתרך שהפסיקו להגיב באופן פתאומי לאחר שהביעו דעות שאינן מתיישבות עם הקו שלך. האם לאותם מגיבים פשוט נמאס להגיב, או שמא הם נחסמו?

    לעניינינו, שאלה לי אליך: האם המושג "issue framing" מוכר לך? המושג הזה נפוץ מאוד בתחום הדיון הפוליטי, ומתבטא בנסיון להגביל את הדיון בסוגיה כלשהי (לרוב ע"י התעקשות על כך שכל מה שנמצא מחוץ ל"גבול" הזה אינו רלוונטי) באופן שייטיב עם העמדות הפוליטיות שהדובר מנסה לקדם. הצגת השאלה בנוסח "האם הגיע לתאופיק הדייג למות" וסירוב לסור ממנה במילימטר מטעמים של "חוסר רלוונטיות" הם בדיוק זה: ברור שאם אכן מדובר בדייג ממש לא הגיע לו למות, ולכאורה עשית את שלך בכך שהבאת אותי להסכים עם עמדתך – אבל רק לכאורה כי בעצם ניסוח השאלה באופן זה הנסיבות שהביאו למותו עוותו לבלי הכר. האם אתה גורס שמישהו בחיל הים ישב, חשב, והגיע להחלטה לפיה לתאופיק הדייג כן מגיע למות? הרי ברור שלא התקבלה החלטה כזו. ההחלטה היתה שיש לירות במי שחורג מטווח ה6 קילומטר או מי שמתקרב לספינות חיל הים באופן "מאיים". האם ניתן להצדיק את ההחלטה הזו או לא? לעולם לא נדע, שכן לפי המסגרת שאתה מנסה לקבוע לדיון הזה אי אפשר בכלל לדון בשאלה הזו כי היא "כללית" מדי, ולא נכנסת לפרטיו האישיים של הדייג תאופיק. את אותו הדבר ניתן לומר על האחיות לבית אבו-ג'בר שהזכרת – הסכמתי אתך על כך שלא הגיע להן להפוך ליתומות לא מקדמת שום דיון לשום מקום, כי בשום מסגרת לא התקבלה החלטה בנוסח "מגיע לאחיות לבית אבו-ג'בר להפוך ליתומות", ואת אותו הדבר ניתן לומר על כל סעיף כמעט באגרת הזו.

    ניתן, כמובן, לטעון שעצם הבעיה נעוץ בכך שאיש באמת לא קיבל החלטות פרטניות שכאלו, ולא שקל כל מקרה לגופו כשגורל האנשים הספציפיים המעורבים נמצאים מול עיניו – אבל זה רק מחזיר אותי לטענתי הקודמת: לא ניתן לנהל מדינה ע"י בחינה של מליוני מקרים פרטניים.

  33. עידן לנדו / אפר 4 2015 11:44

    להיפך, אתה תימחק אם אם תמשיך לחסות באנונימיות.

    כן, יש כאן פריימינג. הפוך לגמרי לפריימינג של המדיה. במדיה, הפריימינג תמיד כללי ומופשט: הם מול אנחנו. הישרדות מול ביטחון. כאן, הפריימינג פורט לפרוטות, מצביע על המחיר, מציף עובדות שלא מגיעות בכלל לכלי התקשורת, מחבר ביניהן. ברור שזה פריימינג. השאלה אם יש לו תוקף מוסרי. יש לו, כי שום סיפור כללי על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שום פרנויה איסלמופובית לא יכולים להצדיק את מה שעוברים תושבי אל-ולג'ה ודהמש. עול ההוכחה הוא על מי שחושב שיש קשר כזה, כמוך למשל, אבל נמנע בעקביות מלשרטט את שלביו.

    הישראלים פסקו מזמן מלתת לעצמם דין וחשבון על מחיר הכיבוש. הם מסתפקים בססמאות. אבל כשאני פורט לפרטים סיפור מסוים, כמו למשל על נבי סמואל, ומראה לך איך רשות ממשלתית שאמורה להיות אמונה על הגנת הטבע (רשות הטבע והגנים) פועלת באופן גלוי ומפורש לסילוק ערבים מבתיהם, כשאני מראה לך שאין שום הצדקה לירי על דייגים (ואין גם הצדקה למגבלת 6 המיילים, מדובר באמצעי לחץ כלכלי נטו, שום ביטחון הוא לא מביא), ושבבקעת הירדן מתרחש טרנספר אתני (ח'ירבת עין כרזליה היא מקרה מייצג) ולא מדובר בכלל בשטחי אש או צרכי אימונים, וכן הלאה והלאה – אני חושף סיפור שהמשטר הישראלי לא רוצה לדבר עליו, ולכן הוא גם עוטף אותו באינסוף שקרים.
    וזה מחייב אותך לדיון שאתה לא רוצה להיכנס אליו. וכל עוד אתה תקוע בסירוב שלך, אין לנו דיאלוג.

    בוא נעצור כאן. אני בטוח שיש לך תשובות מצוינות למה אתה לא רוצה להיכנס לדיון שאני מתעקש עליו. אבל גם הן יהיו הסחת דעת מבחינתי. זאת המילה האחרונה שלי בעניין, ומכאן כמובן אפשר להפליג למחוזות "לנדו סותם את הפה למי שלא מסכים איתו", יש פורומים שחוגגים על זה, הכל מוכר לעייפה.

  34. עודד / אפר 4 2015 16:09

    יורשה לי ( כך אני מקווה) להעיר משהו על ההתכתבות האחרונה בין אותו 'אנונימי' לבין עידן לנדו. כדי להסיר ספק, אינני מתכוון לפתוח ויכוח/ 'פינג-פונג' סביב התגובה הנוכחית שלי. וכדי להסיר ספק נוסף: מופיעה כאן תגובה קודמת שלי, ועם שמי הפרטי בלבד – עודד; שם המשפחה שלי הוא : אסף. הנה, הכל גלוי. ולא – – אני לא מקושר לפייסבוק.

    (1) כבר שמעתי אנשים רבים המתלוננים על סינון או על מחיקה של תגובות בבלוגים אלה ואחרים, וגם בעיתונים. על מה, ריבונו של עולם, הם מתלוננים? אתרים ובלוגים הם כלי-ביטוי באחריותו של אדם מסוים או באחריות קבוצה מסוימת, כלומר 'עסק פרטי', וזכותם המלאה לקבל או לא לקבל תגובות מסוימות, כשם שזכותם של עיתונים וכתבי עת לקבל או לא לקבל מאמרים או מכתבים למערכת שנשלחו אליהם. יתכבד נא 'אנונימי' ויפתח לו בלוג משלו! לדעתי, במרבית העיתונים והבלוגים בישראל הבעיה היא הפוכה : הם מסננים ומוחקים פחות מדי, והתוצאה, שוב ושוב , מחפירה ( בעיתונים – לרבות 'הארץ' – הטוקבקים מגיעים לדרגה מדהימה של אלימות מילולית, מכאן, ולדרגה מקוממת של הבלים- לא-רלוונטיים, מכאן ).

    (2) אני חושב שלא ייתכן פולמוס רציני בין עמדות כגון זו של עידן לנדו לבין עמדות כגון אלה של 'אנונימי' (ויש כאן עוד כמה מגיבים קרובים לו), משום שאין שום הנחת יסוד משותפת, אפילו אחת. פולמוס אמיתי אפשרי כשיש מחלוקת, אך גם מינימום של הנחות יסוד, אוצר מילים ומושגים מסוימים המשותפים לכל הצדדים . במקרה שלפנינו – כך נראה לי – אין. ממש אין. 'אנונימי' מסיים את תגובתו האחרונה בכך ש'לא ניתן לנהל מדינה – – ' וכו'. הנה, כל העניין בקליפת אגוז. מי, בכלל, עוסק כאן, בבלוג שאנחנו קוראים ומגיבים עליו, ב'ניהול מדינות'? האם מטרתנו היא לשמש כקורס צוערים של משרד החוץ או כ'בית ספר למנהיגות ולמנהל' מיסודן של כל מיני מפלגות? ומעבר לכל זה – האם 'ניהול מדינה' – שאולי נראה 'טוב' לכך וכך בני אדם ( על סמך מה, בדיוק, ובשביל אילו בני אדם, ולכמה מהם? ) – הוא, בכלל, ערך עליון על כל שאר הערכים? האם הוא, בכלל, צו מוסרי ? על כך – על ערכים ועל מוסר ועל מצפון אישי ואחריות אישית – אפשר וראוי לדון ברצינות. אולי במתכונת אחרת.

  35. עידן לנדו / אפר 4 2015 17:12

    תודה, עודד. אכן, כל משפט של אותו אנונימי מסגיר עוד מחלוקת תהומית. אין לזה סוף.

  36. גלעד מרוז / אפר 18 2015 12:56

    נדרש אומץ ליצור עתיד שמאפשר לחיות כאן ביחד
    בעיקר מול עבר והווה כל כך טעונים ורוויים.
    חלק מזה, זה להבחין בין הפרט לכלל ובעיקר להכללות.
    ההשארות ברמת הכלל והצדקה של כל עוולה שמתבצעת כלפי פרטים,

    היא בדיוק מה
    שמאפשר לרצח כמו של משפחת פוגל להתבצע מחד
    ולמקרים המזעזעים אותם עידן העלה מאידך

    האם זה מה שאנחנו רוצים? באמת רוצה – ויקטור (או עידן)

    איזה עתיד אנחנו יוצרים בצורה כזו?
    למה זה מוביל? וכמה זמן זה יכול להימשך כך?

    האם זה מה שאני באמת רוצה?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: