עדות: או שתהיה משת"פ, או שנהרוס לך את החיים

השב"כ רוצה משת"פים. איאד שוואמרה רוצה לחיות בשקט. 9 שנים לוחץ עליו השב"כ שיהפוך למשת"פ. איאד אומר לא. הקפיאו את בקשתו לאיחוד משפחות עם אשתו, תושבת עסאוויה במזרח ירושלים. היא חוששת לבקר אותו, פן ישללו לה את התעודה הכחולה. איאד אומר לא. הפכו אותו למנוע שב"כ (אחרי 16 שנים שבהן עבד בישראל), ועכשיו גם הוא לא יכול לבקר אותה. איאד אומר לא. החרימו לו את המשקל של הירקות בבסטה שלו, כפתו את הפועלים שלו. איאד אומר לא.

אז באו והרסו לו את הבסטה.

איאד אומר לא.

עברו כמה חודשים. איאד לא יכול לראות את ארבעת ילדיו, שנמצאים עם אמם (הגדול בן 10, הקטנה בת שנתיים), אבל פרנסה צריך. שוב הקים את הבסטה. באו בשבוע שעבר והחרימו לו את כל הסחורה. רק תבוא לבית-אל, דבר עם יגאל, יהיה בסדר.

איאד אומר לא.

הנה עדותו, מתוך אתר "מחסנמילים".

————————————————————————–

הם באו ביום רביעי, ה-13.05.2009, שתים שתים וחצי. יגאל (מהמת"ק/שב"כ) לבוש אזרחי, בג'יפ הלבן שלו, ג'יפים של הצבא, משאית, ופועלים ערבים לא יודע מאיפה. ולקחו את הסחורה לבית אל. ירקות בשווי 12,000 שקל.

נתנו פתק?

איזה פתק יתנו לי.

וצחק, וצחקנו שנינו. כי ממתי כוחות הכיבוש נותנים פתק.

היתה לי הבסטה אולי חודש וחצי, חודשיים. כי מאז שהרסו פעם אחרונה לא בניתי שוב, אבל נתתי לעימאד מג'בע לעבוד, קצת פירות, שירויח כמה גרושים, ויצא בסדר. כי זה רק כשאני שם זה קורה.

לא רוצים אותי שם. כי רוצים שאני אשתתף איתם. (אשתף איתם פעולה).

יש לי עכשיו שותף חדש. אנחנו יורדים בשלוש בבוקר לקבטיה, צפונית לשכם, ליד ג'נין. חוזרים בשתים עשרה. יש שם שוק של ירקות. שלוש ארבע פעמים בשבוע הולכים לשוק.

והיה טוב. אני התפרנסתי וכל האחרים. לכולנו עבודה. כי אמרתי לך אני לא אוהב להרוויח לבד. אוהב שהרבה מרוויחים איתי. אז כמו שאמרתי, באו ככה אולי אחרי חודשיים שהבסטה עמדה.

עוד קודם יגאל עבר ועשה לי ככה עם האצבע. אבל לא התייחסתי. כי מה אני אעשה.

יגאל, יש לו את האנשים שמשתתפים איתו כאן, יש לו את הכלבים שלו. אני יודע מי אלה אבל לא מסוגל לסבך את עצמי ואת המשפחה שלי בשביל אחד כלב. אבל יצא איזה ויכוח ואח שלי הרביץ לאיזה כלב של יגאל. זה הכלב שלו שלח אותם אני חושב. לא שלא היו באים ככה.

יום לפני שהרסו יגאל בא ועימאד העובד שלי היה שם, ואמר מחר אני בא ולא רוצה לראות כלום. אבל מה נעשה. נשארנו.

אז למחרת באה משאית גדולה עם רמפה. עם ג'קים. לא הייתי שם כשבאו, אבל עימאד התקשר ובאתי מיד. היו אולי חמישה שישה ג'יפים, וג'יפ אחד של יגאל והמשאית. והחיילים מהג'יפים עמדו ואיימו עם הנשק. עימאד אמר לפועלים תעמיסו את הזול לא את היקר. אבל הפועל אמר נעמיס הכל. מאיפה אלה אני לא יודע.

אבא שלי גם בא, ויגאל סילק אותו משם. חברים שלי היו שם עוד לפני שהגעתי ואמרו אנחנו נמות לפני שאיאד יבוא. סמיח חבר שלי סיפר, שקיבל מכות ואיימו עליו. אני לא ראיתי את המכות, כי עוד לא באתי, אבל כשהגעתי ראיתי את סמיח עומד על האוטו. עם ידיים כאלה בצד וצועק עליהם עד שאיאד יבוא אל תעמיסו. בשביל שאני אזוז תהרוג אותי, הוא אמר להם. והחיילים הכניסו לו מכות עם הנשקים. אבל לא נפגע קשה, היה לו מזל.

אחרי שבאתי אני אומר ליגאל למה אתה שם נגדי. מה הבעיה.

אני יודע בדיוק את הבעיה שלו. הוא רוצה שאני אשתתף.

למשאית היה וילון כחול כזה. משאית ענקית. והם העמיסו עליה את הכל.

4 מיכלים של תפוזים, 500 קילו כל מיכל – שני טון. ושום, אחד וחצי טון. שום עולה לי 4 וחצי שקל חדש קילו. 3 מיכלים של לימונים. 3 מיכלים פומלות. כמעט 15 ארגז תירס. 10 ארגז שעועית. 50 ארגז עגבניות. 30 ארגז מלפפון. 30 ארגז גמבה חריף. מהפירות לקחו תפוחי עץ, נקטרינה, שסק זה 5,000 שקלים. ולקחו שמונה מיכלים של אבטיחים, כל מיכל 350 שקלים. ומשקל ששווה 500 שקלים…

ואחרי שהרס לי ולקח הכל, עוד באותו היום יגאל בא אלי בעצמו ואמר תבוא אלי לבית-אל. כל הדברים שלך אצלי. כדי שאגיע לחקירות ויגידו לי נשחרר רק תשתתף איתם. אמרתי לך כבר. אני מכיר את זה מהם. ואמרתי לו אני לא בא.

זו האדמה שלי אני אומר לו. למה שלא אעבוד עליה. זה לא האדמה שלך אומר לי, זה שטח סי. זה שלנו איאד אומר, סי, בי, זה שלנו.

אלה גנבים.

סגרו את הדלת של אראם סגרו את העולם. בקבר שמו אותנו.

יגאל גם אומר לי זה הפלסטינים מתלוננים עליך, מהמועצה. בגלל זה באנו. כאילו בגלל זה בא והרס לי את הבסטה.

גם כי אני בשטח סי, וגם מתלוננים עלי… סתם אמר, שקרן.

'בטח' בגלל זה, אני אומר לו. לא שותק לו. אבל הלכתי אליהם ושאלתי, מה סילקתם אותי מאראם? אומרים לי אלה מהמועצה, מהצד שלנו אין לנו בעיה שתפתח, מה אתה חושב שנשלח את הצבא עליך?

סתם רצו לסכסך. זה השיטות שלהם. אני ידעתי. אבל הלכתי ושאלתי.

רוצים למחוק אותי.

ביום הזה שבאו עלי באו גם על אחד מסכן, פאדי, משכם, בלאטה. מתחיל לבכות, ואומרים לו שיוריד מהעגלה שלו את הסחורה שלו ולא רוצה להוריד את הדברים. כל מה שיש לו בחיים, אגורה לאגורה, על העגלה שלו, וכל מה שהיה לו הלך.

יש לו שני ילדים. גר בשכירות. חולה משהו על הפנים. רק בן 25 אולי, רק ששמן. ולא יכול לעבוד. וזה הפרנסה שלו. לא יכול משהו אחר מרוב ששמן וחולה. מרוב הכאב שלו התחיל לזרוק עליהם אבנים. אין לי אוכל בבית הוא אומר לי עכשיו. ואין לו כלום, אין לו כלום עכשיו. גמור. הרגו אותו. פשוט הרגו אותו לגמרי את פאדי. הלך עליו.

אני יכול לעמוד על הרגליים. לא כמו מישהו ששברו לו את הרגליים.

אבל פאדי נשבר. וגם זה שיש לו משפחה בעזה צריך לשלוח כסף כל שבוע. ועימאד…

לא קל. לא קל. אני אגיד לך את האמת. יש לי קשרים, אבל לא קל… בזמן האחרון אני לוקח את הילדים לבית ספר. ותמיד הילדה מבקשת כסף. אז אחרי הענין הזה לא שלחתי את הילדים. כדי שלא ישאלו אם יש כסף ואין לי כסף לתת להם.

ומה יהיה עכשיו, שאלנו.

אני אבנה את הבסטה הזו. ואני אעשה מה שמגיע לי. ואני אעבוד. ואני אוכל. והוא יהרוס לי. יגאל. ויגאל אחר. ואני לא אשתתף איתם.

בזמן שישבנו עם איאד, עימאד וזה מעזה והילד מחמד מדהרייה הלכו להקים את הבסטה שוב. ואנחנו מקוות שלפחות לאיזה זמן כוחות הכיבוש יעזבו את איאד ויתנו לו להתפרנס. לו ולפועלים שלו. אבל כמו איאד, גם אנחנו יודעות שזה לא יקרה. שיגאל או מישהו דומה לו יבואו בדרך זו או אחרת למחוק אותו ואת פרנסתו ואת חייו וילחצו עליו כך או אחרת, כי אין להם אלוהים, וכי הוא לא בנאדם בשבילם.

לא עברו אפילו שבועיים וכבר הגיעו כוחות הכיבוש שוב להרוס לאיאד את הבסטה. זה היה יום שלישי 26 במאי, בשעות הצהריים. שלושה ג'יפים של הצבא, עם חיילים, ורובים, ומשאית, ולקחו לאיאד את הכל. את הירקות ואת הברזלים שבנו בהם את הסככה ולא נשאר שם דבר.

יהיה בסדר אומר איאד. קשוח. שפתיו קפוצות.

———————————————————————————————-
 
וזאת העדות הקודמת, מספטמבר 2008, כולל ראיון מצולם.