תגית: תקשורת

המהומות בסילואן, עיסאוויה ושכונות אחרות במזרח ירושלים תפסו את הישראלים, כמו תמיד, בהפתעה. התקשורת והפרשנים מתחרים ביניהם מי סופר יותר בקבוקי תבערה ואבנים, נקודת מבט מצומצמת ושטחית להחריד, שמעידה על אמנזיה קשה (אך רצונית ונשלטת). ההשכחה וההדחקה עמוקות במיוחד במקרה של סילואן, מורסה מרוכזת של עוולות תכנוניות ומוניציפליות מזה 30 שנה. אי אפשר להבין שום דבר מן האירועים הנוכחיים מבלי להבין את מציאות חייהם של תושבי סילואן בעשורים האחרונים. אבל אי אפשר להבין את המציאות הזאת מכלי התקשורת, ששוב מתפקדים – כפי שקורה יותר ויותר בזמן האחרון – כשופרות תעמולה; מנגנוני מיסוך וטישטוש שמשאירים את תודעת הציבור במצב של בורות יסודית כל כך שכל דבר שטות יכול להיקלט בה בנוחיות ולהכות שורש. גם כשפותחים מיקרופון לתושבים הערבים, מלעיטים אותנו ב"תחושות", "חרדות" ו"איומים", כאילו מדובר כאן במערבולת רגשית בסדרת טלוויזיה לבני נוער, שאין מאחוריה נתונים קשים על פשעים מתמשכים של המדינה נגד תושביה.

איך מועלת התקשורת בתפקידה? (הדברים נכונים לכל כלי התקשורת להוציא את "הארץ", שממילא פחות מ-5% מצרכני החדשות נחשפים אליו). למשל, בכך שבכל מהלך הסיקור הנוכחי היא מתעלמת לחלוטין מן הפיל שבחדר – "מתחם קדם" המפלצתי שעומד לקום בשטח חניון גבעתי, במרחק 20 מטר מחומות העיר העתיקה, מפלצת תכנונית של פלדה וזכוכית בת 7 קומות ו-16,600 מ"ר בנוי; בכך שאינה חוקרת כיצד ומדוע צמח שטח הבנייה של הפרויקט פי 3 ממה שאושר בוועדת השימור העירונית; וכיצד בכלל התגלגל חניון גבעתי לידיה של עמותת אלע"ד – על אף שהוא נמצא מחוץ לשטח הגן הלאומי "עיר דוד" שבו קיבלה העמותה סמכויות ניהול. התקשורת ממשיכה לפמפם את המיתוס הארכיאולוגי של "עיר דוד" – מיתוס שמושך חצי מיליון מבקרים בשנה והשתפכויות מרטיטות של מנהיגים ואישי ציבור – מבלי להזכיר שעד כה, אחרי 150 שנות חפירה בתל המכונה "עיר דוד", לא נמצא במקום ממצא ארכיאולוגי אחד שמעיד על מלכות דוד או שלמה (כמו כן, מרבית העדויות לנוכחות יהודית במקום הם מן המאות 7-9 לפנה"ס ולא מתקופת דוד ושלמה, המאה ה-10 לפנה"ס).

על פרוייקט קדם וחניון גבעתי פרסמתי תחקיר נרחב לפני שנתיים ו-9 חודשים; מעבר לחמסנות המוכרת של אלע"ד, נחשפה בתחקיר גם מערכת המשפט הישראלית, ובכללה בג"ץ, בערוותה; עשרה קבין של עצימת עיניים והיתממות ירדו על בית המשפט הישראלי בשבתו בדין זכויות הפלסטינים, ותשעה מהם נטל בג"ץ בפרשת חניון גבעתי. השאלות הפתוחות והמטרידות שהועלו שם – עודן פתוחות. כל השתלשלות האירועים הזאת היתה ראויה מאד להתערבות של מבקר המדינה, או לפחות, לתחקיר עיתונאי ראוי לשמו. דבר מזה לא נעשה, ועכשיו צווחים כולם על הפלסטינים ש"מפירים את הסדר".

התקשורת גם אינה מזכירה את השתלטות אלע"ד על מעיין הגיחון שבסילואן ב-1995, חסימת הגישה לתושבים המקומיים בתואנה של "אתר ארכיאולוגי", ו-17 שנים מאוחר יותר, פתיחתו במקום של "מקווה טהרה" למבקרים היהודים ב"עיר דוד" (בור טבילה קטן ששימש אמתלה להקמת מבנה גדול נוסף). ואת תפקידה של רשות הטבע והגנים בכל התועבה הזאת – הס מלהזכיר.

על תולדות ההתנחלות בסילואן כתבתי ארבעה פוסטים ארוכים במהלך השנים. לא אנסה לסכם אותם כאן, כי מדובר בהרבה מאד חומר. בראשי פרקים:

סילואן (1)
כל הסטורית ההתנחלות והגזל בסילואן, הארכיאולוגיה הפוליטית והאבטחה המופרטת

סילואן (2)
הרדיפות הפוליטיות, הניסיון להפרטת הגן הלאומי, מניפולציות ברשות העתיקות, השתלטות תת-קרקעית

סילואן (3)
ההשתלטות על חניון גבעתי ותכנון מתחם קדם, בהכשר בג"ץ

סילואן (4) (וגם עיסאוויה וא-טור)
פועלה של רשות הטבע והגנים כזרוע לנישול ערבים

האם אפשר לצפות שאזרח מן השורה יקרא ויתעמק בכל אלפי המילים האלה ביום אחד או יומיים? לא. אבל השאלה היא אחרת: מדוע אותו אזרח הגיע למצב כזה של בורות שרוב המידע שנמצא בטקסטים האלה יהיה לו חדש ובלתי מוכר? מי הביאו למצב הזה, מי במשך שנים מנע ממנו את הידיעה וההבנה, ומי ממשיך להחזיק אותו באפלה? חזרנו לתקשורת. אם רשויות המדינה וזרועות הביצוע שלה אחראיות על ניקוי שכונות מזרח ירושלים מערבים, התקשורת אחראית על ניקוי התודעה היהודית ממה שקורה לערבים. האחד ניזון מן השני ומאפשר אותו בו זמנית.

מה הפיתרון? כמו שכתבתי מזמן, הפתרון מחוץ למסגרת ולא בתוכה. טיפוח והרחבה של המדיה האלטרנטיבית, הפצת מידע ודיווחים במסלולים "עוקפי-מיינסטרים", ובמקביל, דילול דרסטי ברמת הצריכה של הלהג התעמולתי ששוטף אותנו מכלי התקשורת – בייחוד בזמני משבר שכאלה – ומתגדר בכינוי חסר השחר, "דיווח עיתונאי". אם לא יועיל, לא יזיק.

[מילה לציניקנים: כן, הרבה יודעים ולא אכפת להם. כן, הרבה לא יודעים ולא אכפת להם שהם לא יודעים. אבל לא, לא כולם כאלה. אני כותב אל ועל אלה שלא יודעים וכן אכפת להם. גם הם הרבה, אפילו שאף אחד לא סופר אותם].

חוזאעה (כתיב חלופי "חוזעה", "חיזעה" או "אח'זעה") הוא כפר בחלק הדרומי של רצועת עזה, ממזרח לחאן יונס, 500 מטר מגדר המערכת. מעברה השני של הגדר נמצא קיבוץ ניר עוז. בכפר יותר מ-10,000 תושבים (לפי ההערכה המירבית, 14,000) שעוסקים בעיקר בחקלאות.

היה. היה כפר. היו תושבים. עכשיו הכל עיי חורבות, מעשה ידי צה"ל. מדינת ישראל מחתה את המקום הזה מעל האדמה. עשרות ואולי מאות מן התושבים נקברו בהריסות. זה קרה לפני פחות מחודש, כלומר, לפני עידן ועידנים, ובטווח יריקה מן הגבול, כלומר, מעבר להרי החושך.

עכשיו שקט בחוזאעה. דממת מוות.

כאן אפשר לראות תמונה של חוזאעה, "לפני ואחרי", וכאן צילום פנורמה של 360 מעלות של תוצאות ההרס.

היו כל כך הרבה אירועים מחרידים במהלך מבצע "צוק איתן", כל כך הרבה משפחות שנקטלו ברפיח ובחאן יונס ובאשוג'אעיה, שלכאורה אין סיבה מיוחדת לקרב זכוכית מגדלת דווקא לכפר חוזאעה. טבח הוא טבח, בכל מקום. בכל זאת בחרתי להתמקד במה שעבר על הכפר הזה משתי סיבות עיקריות. ראשית, רוב האירועים שהתרחשו בו עברו מתחת לרדאר של התקשורת הישראלית, שגם כך סיקרה את הצד הפלסטיני באופן שטחי להחריד. שנית, העדויות של תושבי הכפר מצביעות על פשעי מלחמה ברורים, גם לפי הגדרת צה"ל (ירי על נושאי דגל לבן, שימוש בתושבים כמגן אנושי, וירי על צוותים רפואיים). כך או כך, מבט מקרוב על זירה אחת ברצועה יכול ללמד לא מעט על אופי האירועים בזירות אחרות, ולכל הפחות עשוי להבהיר עד כמה רחוקה הגרסה הרשמית שנלעסת לנו בידי כלי התקשורת מן המציאות בשטח.

ייאמר מיד: היתה לחימה בחוזאעה. היו שם תשתיות של החמאס, מאגרי רקטות וגם כמה פירים של מנהרות. זה כמובן לא צריך להפתיע אף אחד. כפי שצה"ל מרכז כוחות מצידה המזרחי של גדר המערכת, כך החמאס ריכז כוחות מצידה המערבי. אבל, וזה אבל גדול מאד, במקביל ללחימה היו גם כמה אלפי אזרחים במקום. ומכל העדויות שהצטברו מצטיירת תמונה ברורה, גם היא לא חדשה: צה"ל לא ספר את האזרחים. צה"ל הפעיל עוצמת אש אדירה במרחב שבו שהו מאות משפחות; יותר מכך, חיילי צה"ל בגזרה ירו ביודעין יותר מפעם אחת על אזרחים ועל צוותים רפואיים. מה עבר להם בראש – אין לדעת. מה עבר להם בקנה – אפשר גם אפשר לדעת. המסקנה היחידה היא שתושבי חוזאעה כולם הופללו מראש כלוחמי חמאס שדמם מופקר.

הטיעון השחוק עד דק ש"החמאס אחראי להרג התושבים שבקרבם פעל" אינו מחזיק מים, וכבר לאה העט מלדוש בו. למי שמעוניין בתשובה מסודרת, הנה הדברים המדוייקים שכתב "בצלם"; אין לי מה להוסיף עליהם.

התמונה שהוצגה לחיילים היא גם זו שהוקרנה בתקשורת. כמו שצה"ל לא ראה את האזרחים שהיו שם, גם התקשורת לא ראתה אותם. בכתבה שעוררה הדים רבים ליווה אלון בן דוד את כוחות גבעתי בפעילותם בחוזאעה, ימים ספורים אחרי ההפגזות הכבדות. הכתבה ארוכה ומפורטת ושווה צפייה. הכתב מראיין מפקדים וחיילים שמספרים על הלחימה בכפר, מצלם אמל"ח שנתפס ופירי מנהרות, וכמובן לא שוכח להעביר ד"שים מצולמים הביתה.

הכתבה הזאת מדהימה מכמה בחינות. נתחיל בתזכורת: אלון בן דוד לא נכנס לרצועת עזה כעיתונאי. לעיתונאים ישראלים אסור להיכנס לרצועת עזה. הוא נכנס כנספח של כוח צבאי שאותו הוא מצלם, מראיין ולמעשה מדברר. מה שבן דוד ראה בחוזאעה לא חרג מגבולות המסגרת של חלון הג'יפ שבו הסיעו אותו מנקודה לנקודה. הכתבה, אם כן, איננה טקסט עיתונאי, אלא טקסט יחצ"ני.

מה יש בטקסט הזה? יש "היתקלויות" למכביר, משפטים שגדושים ב"מינהור" ו"טיהור", ולא מעט זחיחות של מנצחים. עאלק מנצחים. לא יזיק להזכיר שמן הבחינה הצבאית הטהורה ההישג הישראלי בחוזאעה, כמו בזירות אחרות, הוא די גמדי. מאחורי כל הרהב על עוז הרוח ואומץ הלב של לוחמי צה"ל מסתתרת העובדה הפשוטה שצה"ל דאג לכתוש היטב היטב כל תא שטח – מן האוויר, ואז בארטליריה – לפני שהוא העז לשלוח לשם כוחות רגליים. שיקול דעת אולי היה שם (אף כי טקטי לחלוטין, חף ממגע מוסרי) אבל אומץ לב? אם יש קשר כלשהו בין אומץ לב לבין הנכונות להסתכן, אין ספק מיהו הצד האמיץ יותר במערכה הזאת.

ומה אין בכתבה של אלון בן דוד? כמובן, אין פלסטינים. 18 דקות תמימות סורקת המצלמה את הרחובות החרבים של חוזאעה ולא מצליחה לקלוט אפילו תושב מקומי אחד. לא חי, לא פצוע ולא מת. אנחנו שומעים בלי סוף שחוליית צה"ל "טיהרה" את האתר הזה ואת האתר ההוא, ואף פעם לא מקבלים תמונה אמיתית של משמעות הטיהור הזה: מי נפגע, כמה נפגעו, האם כולם היו לוחמי חמאס?

נאדה. סיקור שצבוע כולו בחאקי. ושוב, אין כאן שום חידוש; כך פועלת התקשורת הישראלית גם בימי שגרה, לא כל שכן בימי לחימה. זו בסך הכל דוגמה אחת, ייצוגית להפליא, למערכת התעמולה הבולעת-כל שפועלת בישראל, מערכת שכלי התקשורת המרכזיים מתמסרים לה בלב חפץ. ב"צוק איתן" קיבלנו תזכורת מהדהדת עד כמה התקשורת בארץ משרתת את בעלי הכוח והשררה; ההסתרה של ממדי הפשעים של צה"ל ברצועת עזה משאירה את הציבור במצב של בורות מתמדת ומונעת ממנו להבין את גורמי העומק להתקוממות הפלסטינית. כך היא מלבה את אש הסכסוך ולמעשה חותרת תחת האינטרס הקיומי של אזרחי ישראל. כפי שכתבתי בהקשר אחר, התקשורת היא חלק מהבעיה, לא חלק מהפיתרון. מותר וגם מומלץ להשקיף באדישות על "חשבון הנפש" שהיא עורכת עם עצמה, טקסי התמרקות תקופתיים שלא מותירים כל חותם בתשדירי התעמולה שנקראים אצלנו "חדשות". מותר וגם מומלץ לעבור הלאה.

הנושא של הפוסט הזה הוא מה שקרה בחוזאעה. להבדיל מצרכן התקשורת הישראלי, הצרכן הבינלאומי יכול היה לדעת, והרבה, כמעט בזמן אמיתי, על המתרחש בכפר. מטבע הדברים, כמעט כל המקורות ששימשו אותי בתחקיר הם מקורות זרים – ארגוני זכויות אדם וכלי תקשורת. המקורות מוכרים וחלקם אף מצוטטים לא פעם בתקשורת הישראלית, והעדים שמרואיינים מזדהים בשמם המלא. אין לי ספק שהעובדה שהם פלסטינים הופכת כל מילה שיוצאת מפיהם למפוקפקת בעיני מרבית הישראלים; כך אני עצמי חש ביחס להודעות דובר צה"ל או דובר החמאס, אבל לא ביחס לאזרחים – בין אם ישראלים ובין אם פלסטינים. וכאשר העדויות מתלכדות, אני נוטה להאמין להן.

העדויות שתקראו בהמשך אכן מתלכדות זו עם זו; הן גם מזכירות, באופן כמעט מבהיל, עדויות קודמות שנשמעו במהלך "עופרת יצוקה". העיתונאים והתחקירנים שגבו אותן אומנם אינם מכריזים בכל הזדמנות ש"קודם כל אנחנו ישראלים, אחר כך עיתונאים". אבל יש להם יתרון מובהק אחד על פני הקולגות שלהם בישראל: הם היו בעזה, הם צעדו בין החורבות, הריחו את הבשר הנרקב, דיברו עם ניצולים ופצועים, והעבירו תמונה חיה מן השטח. זאת להבדיל מן האין-עיתונאים שכותבים אצלנו על האין-פשעים שצה"ל מבצע באין-עזה.

האירועים בכפר חוזאעה בין התאריכים 21.7-25.7

צה"ל החל להפגיז את השכונה ב-21 ליולי. אזהרות ניתנו לתושבים לפני כן, ואומנם רוב האוכלוסיה נטשה את האזור עד אז, אבל רבים נשארו. על פי הערכה אחת, כ-3,000 תושבים עדיין שהו בכפר בשעה שהחלה ההפגזה. הסיבות לכך ידועות ואין טעם לחזור עליהן בהרחבה; באינספור ראיונות שנתנו העזתים במהלך המבצע הם הסבירו שלא היה מקום בטוח בעזה שאליו אפשר היה להתפנות. במקרה של חוזאעה ניתנה הוכחה מצמררת לציניות החלולה שמאחורי ה"אזהרות" של צה"ל. משפחת אל-נג'אר שנמלטה מן הקרבות בחוזאעה מצאה מקלט בבניין בן ארבע קומות בחאן יונס. אבל שם השיגם טיל של חיל האוויר והרג 20 נפשות מן המשפחה, בהם 11 ילדים ו-4 נשים. התקרית הזאת זכתה בקושי לאזכור שולי בחדשות בישראל. שלושה ימים מאוחר יותר הפציץ חיל האוויר עוד בניין בחאן יונס וקבר בו חיים 35 איש – ההפגזה הקטלנית ביותר על מבנה מגורים אחד בשנים האחרונות בעזה, על פי "בצלם". לפחות 60 משפחות נמחו כך במהלך "צוק איתן" (היכנסו לקישור לקבל מושג על זהות ההרוגים).

הדיווחים השונים שזרמו מחוזאעה הצביעו מיד על טבח. אלפי תושבים מצאו עצמם נתונים להפגזות כבדות במשך כמה ימים רצופים. בזרם הדיווחים חוזרים ונשנים אזכורים של פעולות צה"ל שעל פניו נראות כפשעי מלחמה. ביניהן: ירי צלפים על אזרחים, ירי על צוותים רפואיים, ירי על אזרחים שהניפו דגל לבן, שימוש באזרחים כמגן אנושי, וגם רמזים על מעשי הוצאה להורג בירי מטווח אפס. אחת העדויות המזעזעות ביותר היתה של מחמוד איסמעיל, תושב חוזאעה שנלכד בתופת הזאת וצייץ שורה של עדכונים במהלכה. הנה העדות בשלמותה, כפי שקובצה ותורגמה באתר "שיחה מקומית":

"ח'וזאעה הלכה. הבתים שלנו הופגזו מלמעלה, הבתים של כל אנשי ח'וזאעה, והאנשים נפגעו ודיממו עד מוות בזמן שחיכו לעזרה.

צפיתי מחלון חדרי במשך שעות רבות בכל שלבי מותו של נער בן עשרים.

הבית ששהיתי בו עם עוד חמישים גברים, תינוק ואישה, הופגז. אינני יודע מה עלה בגורלם של האחרים שהיו איתי, אבל אני יודע שהנעליים שלי היו מלאות בדם. ניצלנו את העשן והאבק שעלה מההפגזה וברחנו הביתה, אבל אחרי שלוש דקות נורו לעבר הבית שלנו שלוש פצצות, הבית עלה באש, ואני נפגעתי פגיעה קלה.

שוב יצאנו לרחוב, מזועזעים ממראות ההפגזות, ההרס והחורבן. ניסינו ללכת לכיוון היציאה מהעיר, אבל ההליקופטרים פתחו באש לכיוונינו ומנעו זאת מאיתנו. אל מול עיניי נפל תינוק קטן. אמו החזיקה אותו ביד אחת וביד השנייה הרימה דגל לבן. אחרי שנפל היא כרכה אותו בדגל הלבן והמשיכה ללכת עם שאר ילדיה. פחד.

בדרך שהלכנו בה מצאנו את גופות דודי ובנו מושלכות בשולי הרחוב, ליד ביתם. במקום אחר בן דודתי נרצח בעת שניסה להציל את אחיו הפצוע שהיה על הכביש. שניהם מתו. גם גופותיהם היו מוטלות אחת מעל השנייה ברחוב. הירי היה אקראי, אין שום דבר בעולם שישכנע אותי אחרת.

אדם אחד, שהיה פצוע מירי בירך שלו, הלך איתי שני קילומטרים עד לאזור עם עזרה ראשונה, וכשהגיע לשם התחיל לצעוק ולהגיד: "אלוהים יבוא בחשבון עם ישראל ומצרים והצלב האדום!"

רופא אחד ישנו בעיר, כמאל אבו רג'ילה, שעשה מאמצים כבירים כדי לטפל בכל הנפגעים שהגיעו למרפאה שלו, למרות חוסר האונים הכבד ודלילות האמצעים, אחרי שהמרפאה שלו הופגזה ואבא שלו נרצח בהפגזה.

הצבא הישראלי השתמש בכעשר משפחות כמגן אנושי נגד אש החמאס. כל המשפחות שבתיהן נשלטו על ידי הצבא לא הורשו לעזוב, או לחפש מחסה.

שכונת ח'וזאעה ללא חשמל כבר 60 שעות. מיכלי המים שעל גגות הבתים היו יעד להתקפות הצבא, והילדים שאיתנו בכו עד אובדן הכרה מרוב צימאון. כל המוות וההרס האלה היו מנת חלקם של 3,000 אנשי ח'וזאעה שנותרו מאחור, אחרי ששבעים אחוז מהתושבים ברחו לילה לפני הטבח.

עדיין יש גופות ברחובות, עדיין יש נפגעים שמחכים להפוך לגופות, עדיין יש אנשים תקועים שלא מצליחים לצאת. הסיטואציה היא איומה וטרגית, ולהסביר את הטבח שקרה במילים יבזה את ממדי האסון. אני ומשפחתי ניצלנו בנס, אין לי שמץ של מושג איך ולמה."

מכל הזוועות האלה, משום מה, השורה שלא מרפה ממני היא "הילדים שאיתנו בכו עד אובדן הכרה מרוב צימאון".

צה"ל ירה על שיירות אזרחים, כולל מי שהניפו דגל לבן

איסמעיל לא בדה דבר מליבו. עדים נוספים תיארו בדיוק את אותם אירועים וגם תחקירנים שהגיעו למקום ציירו תמונה דומה. הנה שורת מקרים שתועדו במקורות שונים.

העדות היחידה שהסתננה לעיתונות הישראלית הגיע דרך כתבה של עיתונאי ערבי ב"מעריב":

"תושבי המקום מספרים על "הוצאות להורג ברחובות", כפי שמספר סמעאן א-נג'אר (25), שחזר ומצא שלא נותר לו בית. "ניצלתי בנס, אך ישנם מאות אזרחים שגופותיהם נמצאות מתחת להריסות", הוא סיפר. "ריח המוות נודף מכל מקום, לאחר שכל הגופות נמצאות בריקבון מתקדם". לדבריו, מי שניצל ממוות מהפגזות מת מרעב וצמא. "חוזאעה הפכה לעיירת רפאים", הסביר. "כל מי שניסה להימלט, הופגז על ידי הטנקים".

בשעה 6 בבוקר ב-23 לחודש, על פי תחקיר HRW, דפקו חיילי צה"ל על דלת בניין שבו הצטופפו יותר מ-100 תושבים. הראשון שיצא החוצה, ידיו מורמות, היה שהיד אל-נג'אר. הוא נורה מיד ונפגע קשות בלסתו. האנשים שבתוך הבית שאלו את החיילים מדוע הם ירו בו, ואלה השיבו שעליהם לפשוט את בגדיהם לפני שהם יוצאים.

בבוקר ה-23 לחודש נאספו מאות מתושבי הכפר ששרדו את ההפגזה והחלו צועדים אל היציאה ממנו כשהם מניפים דגלים לבנים. במהרה נתקלו בטנקים ישראלים. מספרת אסמה אבו-ארג'לה: "הכדור הראשון פגע במישהו שדחף את אחותו בכיסא גלגלים. כשהם התחילו לירות, נפלנו זה על זה בערבוביה בניסיון להימלט. הילדה בכיסא הגלגלים נותרה מאחור". ואיל אבו-ארג'לה (בת אחותה) סיפרה גם היא על הירי לעבר הקבוצה שדחפה נכים בכסאות גלגלים: "היו פצועים על האדמה ולא יכולנו להציל אותם, הם ירו בכל מה זז". לאחר 10 ימים התגלתה גופתה של גדיר אבו-ארג'לה בת ה-16 במרחק של 20 מטרים מכיסא הגלגלים, משוסעת לגזרים.

אחר הצהריים שיחרר הצבא קבוצת צעירים שנעצרה קודם לכן והורה לה ללכת. הקבוצה התקרבה למסגד תאווהיד שבמזרח הכפר ואז נפתחה עליהם אש; צעיר אחד נהרג והשני נפצע. לא היתה זו הפעם היחידה שתושבים שצייתו להוראות יחידה אחת של צה"ל מצאו עצמם תחת אש קטלנית של יחידה אחרת. בעדות נוספת שמופיעה בתחקיר HRW מסופר על מוחמד אל-נג'אר, שנורה בשעה שצעד עם קבוצת אנשים, לאחר שצה"ל פינה אותם בבהילות מביתם. הוא מת מפצעיו זמן קצר לאחר מכן.

עדיין באותו יום, פאתן קדייח וששת ילדיה ברחו מן הפגזים מבית אחד למשנהו. באחת הפעמים נחת פגז על הבית שבו הסתתרו. בנה בן ה-7 זינק החוצה בבהלה, ואז נחת פגז נוסף. פאתן יצאה החוצה וראתה את גופתו. בלית ברירה נאלצה לעזוב אותו שם ולהציל את עצמה ואת חמשת הילדים האחרים.

עוד קבוצת אנשים, כ-30 נפשות במספר, נמלטה מבית אחד למשנהו. בבוקרו של ה-25 ביולי פגע פגז בבית שבו הסתתרו והרג ילד בן 5 ושני מבוגרים בני 62 ו-70. יממה לאחר מכן שוגר טיל לעבר קבוצה אחרת של תושבים שצעדה הרחק מאזור הקרבות; גם הקבוצה הזאת עברה קודם לכן על פני כוחות צה"ל בדגלים לבנים מונפים. שהדי יוסוף אל-נג'אר, בן 22, נהרג מן הירי.

הנה עדותו של אבו עלי קדאייל; שימו לב שהיא מאשרת גם את דיווחו של מוחמד איסמעיל שהובא למעלה על השימוש בתושבים כמגן אנושי לחיילי צה"ל.

"כשהצלב האדום אמר לנו שאמבולנסים מחכים בכניסה המערבית לכפר, בערך אלף איש מיהרו לצאת מבתיהם, שבחלקם השתמשו הכוחות הישראליים כמקומות מסתור. תוך כדי המנוסה האנשים הופתעו לגלות שהאמבולנסים לא שם. בזמן שחיכינו נחת עלינו מטר של פגזי טנקים. אני ראיתי את בני המשפחה שלי מתים מול עיניי, אחדים מהם נקרעו לגזרים. ראמי, איברהים, אליה, חאג' עבד מתו… היינו חייבים להשאיר אותם מאחור".

התושבים מספרים גם על צלפים ישראלים שירו בכל מי שיצא החוצה. על פי עדות אחת, קבוצה של 17 תושבים הונחתה לצעוד לעבר מחסה בטוח יותר, אך בדרכם ירו עליהם צלפים; ארבעה תושבים נהרגו מירי בראשם. חייל הנדסה ישראלי העיד (בעילום שם) שהוא וחבריו ירו על פלסטינית זקנה שהתקדמה לעברם כיוון שהוראות צה"ל חייבו אותם לחשוד בכל פלסטיני. היא נפצעה, המשיכה לזחול, ואז ירו עליה שוב והרגוה.

צה"ל ירה על צוותים רפואיים 

תושבי חוזאעה היו נתונים להפגזות אינטנסיביות במשך יותר משתי יממות בטרם התיר צה"ל לצוותי רפואה להיכנס לכפר ולחלץ פצועים. ארבעה רכבי פינוי הורשו ב-24 בחודש להיכנס לפאתי הכפר למשך שעה בלבד.

זה היה רחוק מלהספיק. תושבי הכפר לא חדלו מלקרוא לעזרה לכל מי שהיו יכולים. קבוצה של קשישים בני למעלה מ-70 פנתה ל"רופאים לזכויות אדם", אך ידם קצרה מלהושיע. בבוקר המחרת, ניסה אמבולנס של בית החולים האירופאי בחאן יונס להיכנס לחוזאעה, ונהדף ארבע פעמים. ב-25 לחודש נורה למוות מתנדב של הצלב האדום בניסיונו לטפל בפצועים בכפר. מתנדבים אחרים שחשו לעזרתו ספגו מיד יריות.

דו"ח של אמנסטי שפורסם ב-7 לאוגוסט מרכז עדויות רבות לכך שצה"ל ירה במתכוון על אמבולנסים וצוותי חילוץ בעזה (טיל, ועוד טיל, ועוד אחד, ועוד אחד, עד שהאמבולנס נשרף כליל). כ-20 פרמדיקים ואנשי חילוץ נהרגו כך ולמעלה מ-80 רופאים, אחיות ואנשי חילוץ נפצעו במהלך המבצע.

המשמעות של כל זה, בחוזאעה, היתה שאנשים הופקרו לגסיסה איטית עד מוות. נציגת הסהר האדום הפלסטיני דיווחה כי ב-28 לחודש הצליחו סוף סוף אנשיהם להיכנס לחוזאעה. הם מצאו שם 17 גופות, ש"חלקם מתו בהמתנה לפינוי".

צה"ל השתמש בתושבי חוזאעה כמגן אנושי

קודם לכן הובאו שתי עדויות (של מחמוד איסמעיל ושל אבו עלי קדאייל) על כך שצה"ל השתמש בתושבי הכפר כמגן אנושי. במהלך הלחימה בכפר פלשו חיילי צה"ל לבתים פרטיים והפכו אותם למוצבים צבאיים, בשעה שיושביהם המקוריים עדיין נמצאים שם. הם גם צעדו ברחובות מאחורי אזרחים ששימשו להם מגן אנושי.

על פי עדותו של מוחמד חליל אל-נג'אר, בולדוזר מחץ את קיר המטבח שלו ומיד אחריו פלשו אל הבית, שבו התגוררו 14 בני משפחה, עשרות חיילי צה"ל (חלקם עוטים מסכות). הם שהו בבית ארבע שעות. לאחר מכן הוציאו את המשפחה החוצה וצעדו מאחוריה ברחובות חוזאעה, עד ששחררו אותה בהוראה לצאת מהכפר.

העדות המפורטת של רמדאן מוחמד קאדיח ניתנה לארגון זכויות האדם "יורומיד". הוא מספר כיצד השתלטו חיילים על ביתו ב-25 לחודש, ירו למוות באביו בן ה-65 מטווח של מטר, הפשיטו כמה מבני הבית וקשרו את ידיהם, ואז העמידו אותם לראווה בחלונות הבית. הקדישו לעדות המזעזעת הזאת ארבע דקות מזמנכם.

עדכון: ב-21 לאוגוסט פרסם הארגון הבינלאומי להגנה על ילדים (DCI) עדות מפורטת של אחמד אבו-ראידה, בן 17 משכונת חוזאעה, על התעללויות שעבר בשבי חיילי צה"ל בין ה-23 ל-27 ביולי, לרבות השימוש בו כמגן אנושי. בראיון איתו מספר אבו-ראידה שהחיילים שהחזיקו בו שלחו אותו לחפש פתחי מנהרות בתוך בתים בחוזאעה. משלא מצא דבר, היכו אותו באגרופים ובקסדות, כך שוב ושוב, במשך חמישה ימים שלאורכם כמעט דבר לא בא אל פיו.

העדויות האלה על השימוש שצה"ל עשה באזרחים פלסטינים כמגן אנושי מנקבות את הבלון התעמולתי החבוט ביותר של ישראל, כאילו החמאס הפך את כל 1.8 מיליון הנפשות בעזה למגן אנושי ללוחמיו. זאת עוד מבלי שנדרשנו לעובדה הפשוטה שגם צה"ל ממקם כמה מן הבסיסים הרגישים ביותר שלו בלב אוכלוסיה אזרחית.

תזכורת מ"עופרת יצוקה"

ירי מכוון על אזרחים, כולל מי שמניף דגל לבן, אינו תופעה חדשה, וכך גם שימוש בפלסטינים כמגן אנושי. ב"עופרת יצוקה" תועדו כמה מקרים כאלה. אחד מהם, קשה להאמין, היה על אותה משפחת אל-נג'אר בחוזאעה; ארבעה מבני המשפחה נהרגו כך בינואר 2009. תיק החקירה בעניין נסגר. בעקבות תקרית אחרת של ירי על נושאי דגל לבן, שנחקרה בדו"ח גולדסטון, נשפט והורשע חייל גבעתי. חייהן של האשה ובתה שהוא קיפד עלו לו במחיר 45 ימי מאסר בלבד.

שימוש בפלסטינים כמגן אנושי היה שכיח ב"עופרת יצוקה", כפי שתועד בדו"ח "חשופים" של הוועד הציבורי נגד עינויים ושל ארגון "עדאלה". תיק שנפתח נגד שני חיילי גבעתי על שימוש בילד פלסטיני כמגן אנושי הסתיים בהורדה בדרגה ושלושה חודשי מאסר על תנאי בלבד. השופטים נימקו את קלות העונש ב"השלכות הלוואי של ההרשעה בעבירה הנושאת רישום פלילי על תחילת חייהם האזרחיים" של החיילים.

הזלזול הגמור הזה של רשויות החוק בישראל בדיני הלוחמה של המשפט הבינלאומי, ובחייהם של אזרחים חפים מפשע בעזה, העביר מסר ברור לכל המפקדים בצה"ל. אפשר לירות על אזרחים, כולל נושאי דגל לבן, ואפשר להשתמש בהם כמגן אנושי. הסיכוי שתיתפס קלוש, הסיכוי שהתקרית תצוף בדו"ח חקירה בינלאומי גם הוא קלוש, והסיכוי שתקבל על עונש משמעותי בבית דין צבאי הוא כבר לגמרי אפסי.

אירועי חוזאעה, אם כן, אינם חריג אלא כלל בדוק שכבר עובד שנים. גם אם הם יגיעו לבתי הדין הצבאיים, אין שום סיבה להניח שהדבר ישפיע על התנהלות צה"ל כלפי האוכלוסיה האזרחית בסיבוב הבא בעזה.

חשדות להוצאות להורג

שתי עדויות שהגיחו מחוזאעה מתארות אירועים חמורים במיוחד, שנראים על פניהם כהוצאות להורג בידי כוחות צה"ל. שתיהן מצדיקות חקירה בינלאומית נמרצת שתרד לחקר הדברים.

חמדאן אל-נג'אר סיפר ל-Middle East Eye ש-15 גברים צעירים נלקחו מבתיהם והושמו באזיקים בחדר אמבטיה אחד: "הם הוצאו להורג, ירייה בראש מטווח אפס. מצאנו את הגופות שלהם עם הידיים אזוקות מאחור, בתנוחת כריעה על הרצפה".

הדיווח השני, של כתב ה-Daily Beast ג'סי רוזנפלד, מפורט יותר. רוזנפלד הגיע לחוזאעה ב-31 ליולי, וסמוך לאזור חזית הקרב הוא ראה ערימת אפודים מפורקים של לוחמי חמאס. צעקות מבית סמוך מושכות את תשומת ליבו. כשהוא מתקרב הוא חש בבירור בריח בשר מרקיב. גופות חצי-רקובות וחצי-שרופות, בלתי ניתנות לזיהוי, נגררות החוצה. המקומיים מספרים לו שבחדר האמבטיה נמצאה ערימה של שש גופות, אחת על השניה, מסודרות בפינה. הוא מתאר את מה שראו עיניו:

"דם ופיסות בשר התקרשו על רצפת חדר האמבטיה. הקירות ספוגים בדם ומנוקבים בהמון חורי כדורים, שנראים כאילו נורו מנשק אוטומטי בגובה המותניים. חלק מחורי הכדורים מסודרים בשורה, כאילו הרובה ריסס את מטרותיו לרוחב. יש גם כתמי פיח על האריחים, שמרמזים על כך שהגופות נשרפו או שהיה פיצוץ קטן. כמה אריחים נשרו מן הקיר. הבית מלא בתרמילים של כדורים של רובי סער. בתחתיתם יש סימון של תע"ש."

הכתב זהיר, לא מוציא מסקנות נחרצות. הוא מעלה אפשרויות – הוצאה להורג של משת"פים בידי החמאס, או חייל ישראלי שדעתו השתבשה וירה למוות באסירים. כך או כך, הוצאה להורג היתה שם, והאפשרות שחיילי צה"ל ביצעו זאת איננה מטורפת כלל ועיקר. כבר היו דברים מעולם.

מח"ט גבעתי הוא גבעתי וגבעתי היא צה"ל וצה"ל הוא עם ישראל

מי שהוביל את מתקפת צה"ל בחוזאעה היה מח"ט גבעתי, אל"מ עופר וינטר. אותו וינטר שדירבן את חייליו בהתחייבות ל"ה' אלוקי ישראל" ש"אנו עומדים להילחם למען עמך ישראל כנגד אויב המנאץ שמך"; אותו וינטר שהפעיל את "נוהל חניבעל" ברפיח לאחר חטיפתו של סגן הדר גולדין, מהלך כתישה ברוטלי בכל האזור שקטל יותר מ-130 אזרחים חפים מפשע.

וחשוב מכל: זהו אותו וינטר שהפיקוד העליון בצה"ל המשיך וממשיך לתת גיבוי לכל דבריו ומעשיו. אל"מ עופר וינטר איננו "עשב שוטה", כפי שמרבית הפרשנים מעדיפים לקוות, ממש כשם שמתנחלי יצהר אינם כאלה. מלחמת החורמה שלו ב"מנאצי השם" היא שיקוף מדויק של הגישה העקרונית בצה"ל כלפי הפלסטינים כיישות קולקטיבית; המעטפת הרליגיוזית אינה מעלה ואינה מורידה, בחישוב האחרון.

כפר חוזאעה של וינטר הוא חירבת חיזעה של ס. יזהר. 65 שנה מפרידות בין השתיים, שהן אחד. אבל גם אלף שנים לא יצליחו לסגור את הפער המוסרי. חירבת חיזעה של ס. יזהר, שבה "רק" נעשה מעשה גירוש ולא טבח המוני, עמדה לאורך שנים כתזכורת לחרפת ישראל. בחוזאעה של וינטר, שבה נטבחו עשרות חפים מפשע לאור יום, התרחש, לדעתו, נס אלוהי, לא פחות: הערפל הכבד שכיסה את הלוחמים היה "ענני כבוד" שהגנו עליהם. זו היא תפארת ישראל החדשה, מרחק שנות אור מן החרפה הנשכחת ההיא.

למה לספר את סיפורה של חוזאעה?

לפני שאתן את התשובה הפרטית שלי אקדים ואומר שהשאלה עצמה לא ממש חשובה. הסיפור קיים, העדויות קיימות, והקיום שלהם חזק יותר, עצמאי יותר ונוקב יותר מכל סיבה שיכולה להיות לעצם חשיפתם. יעשה כל אחד מה שהוא מבין איתם; בלי ספק המעשים שתוארו כאן יעוררו בקוראים שונים תגובות שונות; בלי ספק קוראים רבים יוציאו מהם מסקנות שונות לגמרי משלי. גם זה לא הופך את הסיפור למיותר; להיפך, זה רק יחדד את ההבנה של כל אחד ואחד איפה הוא עומד ביחס למבצע "צוק איתן".

דעתי שלי היא שיש לספר את סיפורה של חוזאעה (ושל אשוג'אעיה, ושל חאן יונס, ושל רפיח ושל בית חאנון) קודם כל כי יש לספר את האמת. הכרת האמת היא ערך בפני עצמו, שאינו נכפף לאינסטרומנטליות המשוערת של האמת. במלים אחרות, ראוי לכל אדם, ובפרט לאדם בעל תודעה פוליטית, לדעת לאשורן את העובדות הנוגעות לבטחונו האישי, לאחריותה של ההנהגה כלפיו ולאמצעים שהיא נוקטת כדי לממש אחריות זו. קשה לי לחשוב על היבט אחד בסיפור של חוזאעה שאינו רלבנטי לשאלות האלה.

אין לי ספק שלחלק גדול מן הישראלים אין מושג כיצד פעל צה"ל מול האוכלוסיה האזרחית ברצועת עזה במהלך המבצע. העובדות שהובאו כאן יהיו להם חדשות. אין לי גם ספק שבתוך אותם ישראלים יש לא מעטים שלא רואים כל בעיה – מוסרית או פוליטית – בעובדות האלה. שיבושם להם, אין לי שיג ושיח איתם. עדיין יהיו אחרים שהעובדות האלה אולי יזעזעו אותם, וטוב שכך (ומוטב מאוחר מאשר אף פעם). מה יעשו עם הזעזוע הזה בסיבוב הדמים הבא בעזה – זאת כבר שאלה שהם צריכים להפנות לעצמם. ויהיה כמובן אותו מגזר מוזר ומרתק, "המצדיקים ומשתיקים": אלה מצדיקים מראש כל פעולה שצה"ל נקט או עשוי לנקוט בעתיד, ובאותה נשימה יילחמו בחמת זעם בכל מי שמנסה לחשוף את אותן פעולות לאור היום. העובדות מוצדקות – אבל אסור לדבר עליהן! (כי זה משרת את האויב לדעת מה שעוללנו לו? כי זה מחליש אותנו לדעת מה שבעצם אין סיבה לפקפק במוסריות שלו? ההיגיון נבצר מבינתי). מול אלה אין מה לעשות חוץ מלשוב ולדבר באותן עובדות אסורות-בדיבור ולהציג את התמונות האסורות-בצפייה.

מעבר לסיבה התודעתית, הקודמת לכל, ישנה עוד סיבה לדבר על הפשעים שבוצעו בחוזאעה, וצריך לומר אותה במישרין: על הפושעים לעמוד לדין. הניסיון מלמד שאין דרך אחרת למנוע את פשעי העתיד. מי שירו על אזרחים תמימים שהניפו דגל לבן, מי שמנעו טיפול רפואי חיוני ממאות פצועים שגססו בשטח – חייבים לתת את הדין. לא משום הנקמה, אלא משום קדושת החיים – חיי הקורבנות הפוטנציאליים בסיבוב הבא. על פי כל הסימנים, הסיבוב הזה יגיע בקרוב, והוא יגבה את ליטרת הבשר שלו, החף מפשע. כל מי שמבין, ששפך הדם הנוראי הזה – הן של פלסטינים והן של ישראלים – מיותר, חייב לעשות כל שביכולתו כדי למנוע או לפחות לצמצם אותו בעתיד. ואחת הדרכים האפקטיביות ביותר לרסן את הברוטליות של הכוח הצבאי הישראלי היא לגבות מחיר ממי שעושה בו שימוש מופקר.

בקטן, ממש בקטן, יש הצלחות מקומיות. לא רבים שמו לב שצה"ל לא עשה שימוש בפגזי זרחן לבן בעימות הנוכחי. זה לא מקרה; הם הוצאו משימוש בדיוק משום שחשיפת התוצאות המחרידות שלהם בזירה הבינלאומית גבתה מחיר תדמיתי כבד מדי עבור צה"ל. אין לי ספק שלא מפקד אחד ולא שניים סיננו בתיסכול במהלך "צוק איתן": "לעזאזל, זרחן לבן היה עכשיו ממסך את הכוח שלי טיפ-טופ". אכן, האיסורים שמטיל המשפט ההומניטרי הבינלאומי על הכוחות הלוחמים מכבידים עליהם ולפעמים מחייבים אותם ליטול סיכונים שלא היו נוטלים אלמלא האיסורים. זה באמת לא נוח ודי מעיק להתחשב בחיי האזרחים שנקלעו לאש הקרב, אבל זה אולי הקו האחרון שמפריד בין צבא לוחם לארגון טרור. צה"ל, מיותר לציין, חצה אותו מזמן.

ובכל זאת, בלי השימוש בזרחן לבן, כוחות צה"ל נאלצו להשתמש בשיטות מיסוך אחרות (ביניהן, כזכור, "ענני הכבוד" של אל"מ וינטר). כך נחסכו חיים של רבים, ונמנעו פציעות איומות של חומר שממשיך לבעור בתוך הגוף ימים ארוכים אחרי הפגיעה. כל מי שנטל חלק במאבק נגד השימוש בנשק הזה בעזה יכול להתברך בהישג הצנוע הזה, נחמת עניים ועדיין נחמה: לפחות לא שרפנו הפעם אזרחים בזרחן. את התהליך המנטלי הזה אפשר וצריך גם להתניע מראש ולא רק בדיעבד, כלפי המתקפות שעוד ינחתו על עזה. את מכונת המלחמה הישראלית צריך לרסן; לרסן במידה כזאת, שהפעלתה תתחיל להשתלם פחות מאשר נקיטת יוזמות חלופיות, לא-אלימות, להשבת השקט בגבול הדרום.

החיילים שכבר התחילו לדבר עוד ימשיכו; צפו לשיטפון עדויות של "שוברים שתיקה" בחודשים הקרובים. העדויות והתמונות מעזה ימשיכו לזרום בתקשורת העולמית ומדי פעם לטפטף לכיווננו. היו סמוכים ובטוחים שכלי התקשורת המרכזיים יעמדו כחומה בצורה כנגד החומרים האלה, אבל הם יסתננו בכל זאת דרך המדיה האלטרנטיבית. אתם יכולים לקחת חלק פעיל בהפצתם, מעשה לא נטול-סיכון באקלים הרודפני של ישראל כיום אבל בעל חשיבות עליונה לסיכוי שספינת המלחמה הישראלית תשנה אי פעם את נתיבה האסוני.

עם מי לשתף פעולה? אפשר כמובן לשתף פעולה עם רשויות החקירה של צה"ל, אבל כדאי לוותר מראש על כל ציפייה שאלו יובילו לחשבון נפש אמיתי בצבא. לפני שנתיים פרסמתי כאן תחקיר נרחב על הטבח שביצעו כוחות גבעתי במשפחת סמוני שבשכונת זיתון במהלך "עופרת יצוקה". הראיות לפשע המלחמה ההוא היו מוצקות וברורות כשמש, ובכל זאת העניין כולו הסתיים בסגירת התיק נגד המח"ט, אילן מלכא. כך כתבתי אז:

"מי צריך חקירות מצ"ח של פשעי מלחמה? אף אחד – חוץ ממי שרוצה להלבין אותם. את החקירות האלה צריך להוציא מידי הצבא. כל עוד הן בידיו, הן ישמשו לטיוח, מירוק, ובעיקר – סילוק עיכובים מיותרים במסלול הקידום של קצינים בכירים… היחס השכיח של חיילים כלפי מפקדיהם הוא יחס של לויאליות והערצה. החייל תופס את החקירה כניסיון לשבור את הלויאליות הזאת… זהו איפה השיח הכפול של חקירת מצ"ח. ברובד הגלוי, החיילים אינם משתפים פעולה, הם שותקים ומסרבים להפליל את מפקדיהם. ברובד הסמוי, הם דווקא משתפים פעולה לגמרי עם הציפייה הסמויה של המערכת לנקות את המפקדים מכל רבב אשמה. בתנאים כאלה, כאמור, עדיף כבר לא לקיים חקירה."

קידומו של מלכא, כיום תת-אלוף, לא ממש נפגע וכיום הוא משמש ראש מטה פיקוד מרכז. אם אירועי שכונת זיתון בינואר 2009 לא הובילו אפילו להרשעה אחת בצה"ל (על מה כן הרשיעו? על גניבת כרטיס אשראי מפלסטיני, זה באמת חמור הרבה יותר מטבח), אין לצפות שחקירת מצ"ח של אירועי חוזאעה ביולי 2014, שהיו הרבה יותר מפוזרים בזמן ובמרחב, תסתיים אחרת. מאז פורסמו אומנם מסקנות ועדת טירקל, שהמליצו בלשון מעורפלת על "חיזוק הפיקוח האזרחי על חקירת פשעי מלחמה בצבא", אבל בהרכב הנוכחי של הקואליציה והממשלה, אין שום סיכוי שאפילו ההמלצה החלבית הזאת תתורגם למדיניות מעשית.

על כן, מה שהיה הוא שיהיה: צה"ל ימשיך לפשוע ולטייח. העובדה הזאת מטילה על ישראלים הגונים את החובה לשתף פעולה עם כל גורם אחר שעושה מאמץ אמיתי להגיע לחקר האמת: בצלם, HRW, אמנסטי, ועדת האו"ם שכבר הוקמה. כל אלה יוקעו כמובן מראש כמשתפי פעולה של החמאס; זכרו רק שהמוקיעים לא ינקפו אצבע מצידם לברר מה באמת קרה בעזה. הם ישאירו לאחרים את המלאכה המפרכת של איסוף העדויות והראיות, ויסתפקו במאגר הסיסמאות המצומק של דובר צה"ל ולשכת ראש הממשלה.

מולם אפשר להעמיד את האמת. ולאמת יש כוח מטהר.

חידה: אם אנחנו כל כך צודקים, אם כל אחת ואחת מהתקיפות האוויריות על עזה היא צוק איתן של מוסריות, אם כל זה מגיע לתושבי עזה – אז למה מסתירים מאיתנו את הנתונים? למה לא מגלים לנו את מה שכל העולם יכול לגלות בלחיצת כפתור?

לכאורה דמוקרטיה, בפועל פראבדה. כך נראית התקשורת הישראלית בארבעת הימים האחרונים. אף אחד לא מופתע – לפחות כל מי שהיה כאן ב"עופרת יצוקה" וב"עמוד ענן". והניסיון מוכיח: ההשתקה עובדת. הישראלים באמת לא יודעים מה קורה, ומכאן אפשר ללמוד שהם גם אינם ממהרים לברר. טוב להם לא לדעת.

מה שמחזיר אותנו לחידה: למה מסתירים? למה מי שצודק מתעקש לעצום עיניים?

במצבים כאלה, המעט שהישראלים ההגונים יכולים לעשות הוא לדבר אמת. לדווח, להפיץ, לצמצם במעט את מעטה הבורות והאטימות. בזמנים כאלה, התיעוד הוא המשימה הדחופה ביותר של השמאל.

* * *

הערת אזהרה: אם המציאות בעזה לא מעניינת אותך, אל תמשיך לקרוא. גם אל תטרח להסביר לי למה היא לא מעניינת אותך; אנשים שלא מתעניינים בעובדות לא מעניינים אותי. אם תמונות "קשות" של סבל בצד השני הן למעלה מיכולת הספיגה שלך (ומה שיופיע בהמשך הוא באמת רך וענוג לעומת מה שרץ ברשת) – אל תמשיך להסתכל. ואם אתה חושב שהסיפור האמיתי הוא השליח (השמאל) ולא המסר, גם אז, חסוך לעצמך את הטירחה.

* * *

בעזה מתרחש בימים האחרונים טבח. אפשר כבר להשתמש במילה הזאת בלי מרכאות, בלי זהירות, כי הנתונים הקשים כבר לא יתהפכו.

נכון לסופו של היום הרביעי למבצע, נמנו 105 הרוגים ו-785 פצועים בעזה. זה יותר מפי שתיים מכמות ההרוגים בארבעת הימים הראשונים של "עמוד ענן". אבל הנתון המדהים הוא שיעורם הגבוה של לא מעורבים (מה שקוראים אצלנו בטעות "אזרחים" – אף כי אין לתושבי עזה כל אזרחות). הדיווח האחרון של האו"ם דיבר על 58 מתוך 80, והדיווח האחרון של המרכז הפלסטיני לזכויות אדם דיבר על 73 מתוך 86. כלומר, שיעור החפים מפשע שנהרגו נע בין 72%-84%. כמעט מחצית מההרוגים הם נשים וילדים. לשם השוואה, בארבעת הימים הראשונים, ה"עדינים" של "עמוד ענן", שיעור הפגיעה בחפים מפשע היה 35%.

ובכן, שוב טבח ישראלי בעזה, והפעם מהיר ואכזרי יותר מתמיד.

הנזק לרכוש כבר נאמד באלפי בתים. כמו בעבר, ישראל לא חסה על מרפאות ובתי חולים, שדווקא עכשיו נחוצים לתושבי עזה יותר מתמיד. בית החולים האירופי בחאן יונס הופגז ו-17 איש ששהו בו נפצעו. תקרות הגבס במחלקת טיפול נמרץ, במחלקת הילדים, בכניסה לבית החולים ובחדר ההמתנה קרסו. גם מרפאה של ארגון המתנדבים PMRS  ניזוקה קשות בהפגזה בחאן יונס. כמו כן, מרפאה של הסהר האדום בג'בליה הופגזה; 15 אנשי צוות נפצעו ושני אמבולנסים הושבתו. בית החולים אל-וופא ספג כבר טילי אזהרה ונמצא על הכוונת.

* * *

העובדות הבסיסיות האלה אינן ידועות לרוב צרכני התקשורת הישראלית; זו מלעיטה אותם בעוד תמונות של ילדים מציירים בממ"ד, אזרחים נושאים עיניהם ליירוט בשמים, וחוסכת מהם כל מראה לא נעים מן הצד השני. העובדה שרק קוראי "הארץ" בכלל מקבלים עדכונים שוטפים על כמות ההרוגים בצד השני מוכיחה שהתקשורת הישראלית ברובה פועלת כסניף של דובר צה"ל.

* * *

ישראל נוקטת מדיניות ענישה מסוג חדש: לא רק מתקנים צבאיים או כאלה שחשודים בהסתרת אמצעי לחימה, אלא סתם בתי מגורים של מפקדים צבאיים בחמאס. מעניין מי המוח המבריק שהגה את הרעיון; הראו לי מח"ט בצה"ל שהיה "מפנים את המסר" אחרי שהחמאס היה מצליח להפגיז את ביתו על יושביו. בלי ספק הוא היה פורש מיד מצה"ל ומצטרף לשורות "לוחמים לשלום" או "פרופיל חדש".

אלו פשעי מלחמה לכל דבר. ושוב, הישראלים בקושי שמעו עליהם.

מקרה אחד שחילחל לתקשורת היה רציחתם של 8 בני משפחת כווארע בחאן יונס, כ"עונש" על קרבתם המשפחתית לעודא כווארע, פעיל חמאס. ב-8 ליולי, צה"ל הפעיל על הבית נוהל "הקש בגג" – טיל קל שמשוגר לגג הבניין ומתריע מפני הפגזתו – בשעה 14:50, ובשעה 15:00 נורה על הבית טיל ממטוס אף-16. שישה ילדים היו בין ההרוגים. בני הבית בחרו לא להתפנות על אף האזהרה, דבר שנקלט בצילומי המל"ט (אם כך, מושך בכתפיו הישראלי הממוצע, דמם בראשם, כולל בראשם של סיראג' ובאסם בני ה-8 וה-10). צה"ל טען שכבר לא ניתן היה להסיט את הטיל ממסלולו. זאת טענה מפוקפקת, שממנה משתמע שלוקח לטיל 10 דקות מרגע שיגורו מהמטוס ועד פגיעתו ביעד. המסקנה המסתמנת היא שמישהו לחץ על כפתור קטלני בעודו יודע שהלחיצה הזאת תמית חפים מפשע.

תקרית שניה אירעה בבית חאנון ב-8 ליולי. ביתו של פעיל הג'יהאד האיסלאמי חאפז חמד הופצץ (ללא הזהרה) לפני חצות, כשבני הבית הלכו לישון; חוץ מחמד נהרגו עוד 5 אנשים, בהם נערה בת 16.

ב-9 ביולי בשעות אחר הצהריים חצה טיל ישראלי לשנים בית משפחה במחנה הפליטים מגאזי, הרג את סאלח נוואסרה (23), אשתו ההרה עישה, ושני אחייניו, נידאל בן ה-4 ומוחמד, תינוק בן שנתיים. ראשו של מוחמד נערף ונמצא מאוחר יותר בחצר.

ב-10 ביולי ב-1:25 אחרי חצות פגע טיל במשפחת אל חאג' בחאן יונס, הרג את יאסיר אל-חאג', פעיל חמאס, וגם את אביו מוחמד (58), שני אחיו סעיד (17) וטאריק (19) ואת אחותו אסמה (22) (ראו עדות השכן). שתי קרובות משפחה צעירות נוספות נהרגו ואח נוסף (עומר, בן 20) ככל הנראה נקבר תחת ההריסות.

ב-10 ביולי ב-11:30, ישבו 9 פלסטינים בבית קפה בחוף חאן יונס וצפו במשחק חצי הגמר של המונדיאל בין ארגנטינה להולנד. טיל ישראלי חדר בקלות דרך סככת הקש של בית הקפה, והרג במקום 7 אנשים: מוחמד פוואנה, האחים אחמד וסולימן אסטל (בני 16 ו-18), בן דודם מוסה (16), האחים מוחמד ואיברהים גנאן (בני 24 ו-25), והאחים חמדי ואברהים סוואלה (בני 20 ו-28).

* * *

פרשנים ופוליטיקאים ישראלים מתחרים זה בזה בשבחים שהם חולקים ל"איפוק" של הדרג המדיני, ל"ריסון" מעורר ההערצה של חיל האוויר, וכמובן, ל"דיוק הכירורגי" של הפגיעות. עולם הבדיון הזה יכול להמשיך להתקיים רק משום שהוא לא מעומת עם העובדות המדממות מעזה; והוא לא מעומת כיוון שהזרוע הציבורית שאמונה על הדיווח, התקשורת, מועלת בתפקידה. אם יש דוגמה מצוינת לבגידה בזמן מלחמה, זאת היא. פה ושם מבצבץ מסר אחר, מסר שהושמע ללוחמים ולא היה אמור להגיע לאוזנינו; מין מלים משונות על "אויב שמנאץ את שם אלוקים". אלה יטואטאו מהר מתחת לשטיח, ואת מקומן ישוב ויתפוס שיח הריסון, האיפוק, הכירורגיה. מה שמחזיר אותנו לחידה: אם הכל כל כך טוב ונכון – למה מסתירים מאיתנו את האמת? למה חבר כנסת יוצא מכליו כשהוא מעומת עם העובדות ודורש (!) מן הטלוויזיה להפסיק לדווח עליהן?

(עקב התראת תגובות נאצה, התגובות יועברו לאישור לפני פרסומן)

זה לא דצמבר אם אזרחים חפים מפשע לא נהרגים ליד גדר המערכת בעזה. מגיע החורף הקשה, המנהיגים עוטים ברדסים וזקנים של סנטה קלאוסים ומחלקים לכל תושבי האזור תשורות לחג – טבולות בדם. דצמבר 2008 – עופרת יצוקה. דצמבר 2012 – עמוד ענן. דצמבר 2013 – עדיין עובדים על השם.

סאלח אבו לטיף נהרג כי חיפש פרנסה. הוא היה בן 22, זה היה היום הראשון שלו בעבודה. חברה קבלנית בשם "הקודחים שבת", שמפעילה, על פי האתר שלה, "ציוד מתקדם, מגוון וייחודי בעוצמתו", שלחה אותו לתקן את גדר המערכת בגבול עזה, בלי קסדה ובלי שכפ"ץ. ראש אגף הנדסה ובינוי בצה"ל, ששכר את שירותי החברה, התקשר להביע את תנחומיו. יש התקשרות עם קבלן ויש התקשרות עם אב שכול. לכל אחת חוקים משלה.

ועדות ההתנגדות העממית בעזה לחצו על ההדק שהרג את סאלח אבו לטיף. אבל מי שהציב להן מטרה כל כך נוחה היה מדינת ישראל, שמבחינתה גדר המערכת היא גבול חד-סטרי: לנו מותר לחצות אותו כאוות נפשנו, להם אסור אפילו להתקרב אליו. "רצועת הביטחון" בעזה מתחילה לגבות את המחיר ש"רצועת הביטחון" הארורה בלבנון גבתה במשך 15 שנים. האם ברגעים אלה יושב איזה חכם-שבדיעבד בפיקוד הדרום ומתכנן להכות על חטא כמעשה תא"ל גיורא ענבר עם פרישתו? כמה הרוגי חינם עוד נחוצים לגרום לו לפתוח את הפה?

גם עודה חמד נהרג כי חיפש פרנסה. הוא היה בן 27, ונהג ללקט פסולת ברזל ופלסטיק ביחד עם אחיו רדאד מבית חאנון. יש הרבה פסולת בניין בעזה, אתם יודעים, בייחוד ליד הגדר. יש מי שדואג לספק אותה באופן סדיר. צה"ל טען ששני האחים ניסו לחבל בגדר, אבל לא הציג שום ראייה לכך; בהתחשב בעובדה שצה"ל שיקר במצח נחושה בנסיבות זהות אך לפני שנה, ואז דווקא היה תיעוד מצולם, צריך להניח שהוא משקר גם כעת, כל עוד לא הוכח אחרת.

חייל של צה"ל לחץ על ההדק שהרג את עודה חמד. אבל מי שהציב לו מטרה נוחה כל כך היתה מדינת ישראל, שהגדירה את כל השטח הסמוך לגדר – כמעט חמישית מכלל שטח הרצועה – כאזור מוות. מטרה, גבולות גזרה ונשק ביד; חיילים לא צריכים יותר מזה.

כיוון שלהתפרנס צריך, לעולם לא יהיה מחסור בעוד סאלחים ועוד עודאים. כיוון שגם ממשלות רוצות להתפרנס ולשגשג, הן יוסיפו למשוך אותם אל הגבול, אל קו האש. יד אחת מושכת את הבנאדם אל הגבול, השנייה סוחטת את ההדק אל ראשו.

* * *

על פי הדיווחים של המשטר הציוני, צלף פלסטיני ירה בעובד חברת קבלן, בן 25, על גדר המערכת. לדברי הישראלים, העובד בן ה-27 נהרג. על פי דיווחים בתקשורת היהודית, נורו מספר פצצות מרגמה לשטח ישראל. על פי דובר צה"ל, המפגינים התקרבו לגדר, ולפי גירסתו של הדובר, ניסו לחבל בה. הדעה הרווחת בישראל היא שהממשלה הציונית מנסה לשמור על שקט בדרום.

* * *

YNET: "לדברי הפלסטינים, בתקיפות צה"ל ברצועה נהרגה פעוטה בת 3 ."

ואללה: "על פי דיווחי הפלסטינים שני בני אדם נהרגו מאש צה"ל בבית לקיה. אחת מהם, על פי הדיווחים, היא ילדה בת ארבע."

הארץ: "על פי דיווח בסוכנות הידיעות הפלסטינית מען, פעוטה בת שלוש נהרגה באחת התקיפות."

"ישראל היום": "כרגיל במקרים כאלה – תמיד, כמעט תמיד – הפלשתינים מודיעים כי נהרגה ילדה בת 4."

* * *

שלושה פגזי טנקים נחתו על בית אבו סביח'ה שלשום, ללא כל התראה, הרגו ילדה אחת ופצעו שני ילדים ואשה. צה"ל אפילו לא התאמץ לטעון שהבית שימש לוחמי חמאס או משגרי טילים. אלכס פישמן, כרגיל ההגון שבפרשנים הצבאיים, ציין שירי הטנקים, שבהגדרה איננו מדוייק, חולל "נזק אגבי" מיותר. כל השבוע הזינה התקשורת הישראלית את הציבור בתמונה חד-צדדית לחלוטין, נוהל קרב שגרתי ביחס לעזה. כך קל יותר לבלוע נזק אגבי כמו זה.

על פי הדיווחים הפלסטיניים, לפעוטה שבתמונה קוראים חלא אבו סביח'ה. יש פלסטינים שחושבים שהיא בת 3 ויש פלסטינים שחושבים שהיא בת 4. לגירסתם של הפלסטינים, הפעוטה שבתמונה מתה. צילום: רויטרס

לפני 3 ימים נכנס כוח צה"ל לכפר קדום, וכדרכו מדי יום שישי, החל לירות גז מדמיע בתוככי הכפר, כדי למנוע מן התושבים לצאת להפגנה השבועית. שני מפגינים נפצעו מרימוני גז שנורו בכינון ישיר, פרקטיקה לא חוקית שכבר הרגה מפגינים בעבר.

אבל הפעם נרשם שיא חדש: צה"ל ירה רימוני גז (בכינון ישיר, על פי עדויות מהמקום) לתוך מסגד הכפר, בשעה שהתפללו בו כ-300 איש. זקנים וילדים ששהו בפנים נחנקו ונמלטו החוצה, לקבל טיפול. הידיעה הזאת לא הופיעה בשום כלי תקשורת ישראלי: 3 ימים חלפו, וכנראה שהתקשורת כבר סיכמה בינה לבינה שאין עניין לציבור (היהודי) במתקפת גז מדמיע על מתפללים (ערבים) בתוך מסגד. גם את הסרטון הזה לא ראיתם באף אתר תקשורת ישראלי (להוציא הטלוויזיה החברתית).

מזה שנתיים מנהל כפר קדום, המונה כ-3,500 נפש, מאבק עיקש נגד שלטונות הכיבוש. ב-2003 נחסם כביש היציאה הראשי של הכפר, שמוביל לעיר המחוז שכם, וכך הפכה נסיעה קצרה של 13 ק"מ לנסיעה ארוכה, בדרכים עקלקלות, של 38 ק"מ. הכביש נחסם כי התנחלות קדומים הסמוכה התפשטה והתפשטה עד שבלעה אותו. כבר 4,000 דונם משטחי כפר קדום הופקעו לטובת ההתנחלות, ועוד 11 אלף דונם נחסמו לשימוש שלא בהיתר הצבא.

בדומה לנבי סאלח, שם השתלטה התנחלות חלמיש הסמוכה לכפר על מעיין השייך לו, גם העימות בכפר קדום הוא בין פלסטינים למתנחלים שגוזלים את נכסיהם; הצבא משמש מיליציה שמגנה על הבוזזים. וכמו בנבי סאלח, הצבא מוריד את הכפפות ופועל בברוטליות ללא מעצורים: משסה כלבים במפגינים, תוקף באלות עיתונאים שמתעדים את מעשי הצבא, מפזר תמונות של "נערים מבוקשים" ("אנחנו הצבא, דיר באלכ, אנחנו נתפוס אותך אם נראה אותך או נבוא לבית"). במשך השנתיים האלה נעצרו קרוב ל-150 תושבים בכפר. הכל כדי להכשיר את התרחבות קדומים, בדרכים שתוזמרו בידי ראשי המועצה בעצמם. בשנה שעברה בלבד, אגב, הוגדל שטח השיפוט של קדומים ב-1,010 דונם.

גז על מתפללים? הכל מותר. אפשר לוותר מראש על תגובת צה"ל (שאף אחד לא טרח לבקש, כאמור, אין עניין לציבור): המפגינים "הסתתרו" בתוך המסגד. זוכרים? ההיגיון הזה לא חס גם על ילדים בבית ספר.

לנתן בלנק, על ההשראה

ולח"כ יוני שטבון, על התמריץ

[הערה: הפוסט הזה אינו מיועד למי שאינו מוטרד מהרג חפים מפשע בידי צה"ל]

* * *

הקדמה

הפוסט הזה היה כבר כתוב כמעט במלואו שבועיים אחרי מבצע "עמוד ענן", אבל החלטתי לא לפרסם אותו אז. הסיבה היתה שהנתון המרכזי שעליו הוא מתבסס – מספרי ההרוגים הפלסטינים החפים מפשע במבצע – נלקח מן המרכז הפלסטיני לזכויות אדם. אף כי לארגון הזה יש רקורד אמין ולא משוחד, העדפתי לחכות לנתוני "בצלם", שמתבססים על תחקירים יסודיים יותר. מפה לשם עברה חצי שנה, ובדיעבד, אולי טעיתי כשהשהיתי את הפרסום. כך או כך, הדיון העקרוני על זכותה של ישראל לפגוע בחפים מפשע באופן סיטוני כל כך, במחזוריות קבועה של "מהלומות עונשין", רלבנטי היום כפי שהיה אז, וככל שניתן לצפות קדימה אל הפלישות הבאות לעזה, הרלבנטיות הזאת רק תתחדד ותלך.

* * *

"כל עוד מספר האזרחים הנפגעים בעזה כתוצאה של תקיפות צה"ל אינו נתפש כמופרז ביחס להיקף המטרות הנתקפות, אופיין הצבאי וחשיבותן הברורה, נראה שגם אופן הפעלת הכוח על ידי צה"ל זוכה ללגיטימציה, ולפי שעה לא נשמעות טענות רציניות בדבר אי מידתיות הפעולה."

(אל"מ לירון ליבמן, לשעבר ראש מחלקת הדין הבינלאומי בפרקליטות הצבאית, מבצע פירואט קוצנפטואלי סביב המלים "נתפש כמופרז").

* * *

"ארה״ב תמכור לישראל תחמושת למטוסי חיל האוויר בשווי של כ-650 מיליון דולר, במטרה לחדש את המלאים של צה״ל שהידלדלו בעקבות ההפצצות המאסיביות ברצועת עזה במבצע "עמוד ענן"… במסגרת העסקה תספק ארה"ב לישראל כ-6,900 מערכות שהופכות פצצות רגילות למטוסים ל"פצצות חכמות" מונחות לווין, שמאפשרות פגיעה מדויקת במטרות. ארה"ב גם תספק לישראל כ-10,000 פצצות מסוגים שונים שעליהן ניתן להרכיב את מערכות ההנחיה המתקדמות – 3,450 פצצות במשקל טון כל אחת, 1,725 פצצות במשקל 250 ק״ג כל אחת, 1,725 פצצות חודרות בונקרים מדגם blu-109 ו-3,450 פצצות חודרות בונקרים מדגם gbu-39 שמיועדות לפגיעה במטרות מבוצרות תוך גרימת נזק סביבתי מינימלי, כדי למנוע פגיעה בחפים מפשע."

("הארץ" מדווח על הצד הישראלי בהברחות הנשק לאזור, ובתוך כך מגדיר מחדש את המושג "נזק סביבתי מינימלי").

* * *

שבועות בודדים בחלוף מבצע "עמוד ענן" היה כבר נדמה שהוא נחלת העבר הרחוק, אי שם מעבר להרי החושך. תרועות הניצחון שקעו וצללו כהרף עין בתוך בולמוס הבחירות. גנרלים ופוליטיקאים רשמו עוד "וי" בטבלת ה"הרתעה" האינסופית שלהם. הציבור בלע ושתק, כתמיד.

אבל מה בעצם קרה בעזה? הישראלים לא יודעים. הם רגילים לא לדעת, שכן מזה שנים נאסר על עיתונאים ישראלים להיכנס ולסקר את עזה ישירות. הרצועה מלאה עיתונאים מכל העולם (שגם הם טעמו מנחת זרועו של צה"ל), וכך יוצא שבכל בית ממוצע בירדן, בלונדון או ברומא יודעים הצופים יותר על המתרחש בעזה מאשר הישראלים. לפער המידע הזה יש השלכות פוליטיות ברורות: התמונה שמקבל צרכן תקשורת ממוצע במערב על מעשי ישראל בעזה שונה מהותית ממה שמקבל צרכן התקשורת הישראלי. וכך, פתרונות פוליטיים שעולים על דעתם של זרים, היודעים על עזה יותר מאיתנו, שונים במהותם מפתרונות פוליטיים שעולים על דעתנו (אם בכלל).

את תמונת המצב בעזה שמקבלים הישראלים ניתן להגדיר בשתי מלים: דובר צה"ל.

גם בלי שנכנסו כוחות קרקעיים לעזה, כמות ההרס וההרג שזרע שם צה"ל היתה עצומת ממדים. ושוב, הישראלים לא יודעים על כך כמעט דבר. מיהו הגורם הנעלם במשוואת הכוחות הזאת, של דובר צה"ל מול הציבור? פעם היו קוראים לזה "עיתונות", היום מדובר במערכות להפצת תעמולה ויחסי ציבור. הקשר בין עיתונות לבין הדיווחים מעזה היה מקרי בהחלט.

דובר צה"ל הוא שקרן סדרתי. תיכף נגיע לזה. התקשורת, שהפיצה ברבים את גרסאותיו, ללא שמץ פקפוק או ביקורת, ללא שום ניסיון לברר את העובדות מן הצד השני, ולו באמצעות תרגום כתבות שפורסמו בתקשורת הזרה – פעלה כשופר שלטוני לכל דבר. כך יוצא שהישראלים לא ידעו כמעט כלום, והמעט שידעו היה שקרים. גם אחרי שוך האבק, המשיכו להתפרסם דיווחים בתקשורת העולמית על תוצאות המבצע בעזה, בלי שום איזכור בתקשורת הישראלית.

פה ושם נשמעת הטענה שהציבור הישראלי ממילא לא מעוניין לדעת את האמת על הנעשה בשמו בעזה, ועל כן אין שום הצדקה לתקוף את התקשורת, שרק מספקת את הסחורה שמבקשים ממנה. הטענה הזאת היא או שקר או סתירה עצמית, תלוי איך מפרשים אותה. אבל לכך אגיע בסוף.

לצורך הדיון אני אתמקד בשאלה בסיסית אחת מכל מה שאפשר לשאול על מבצע "עמוד ענן". שאלה כל כך בסיסית שקשה לדמיין דיון כלשהו על המבצע שיכול להתעלם מן התשובה עליה.

שאלה: כמה אזרחים פלסטינים שאינם פעילי טרור, לא חמושים ולא מעורבים, הרגה ישראל ב"עמוד ענן"?

[תזכורת: מי שכופר באבחנה בין פעילי טרור לאזרחים, מי שאינו מתעניין בכלל בשאלה הזאת, שלא ימשיך לקרוא].

עם כניסת הפסקת האש לתוקף, ב-21 לנובמבר, פירסמו כל כלי התקשורת הישראליים סיכומים של "עמוד ענן". הסיכומים היו דומים להפליא, עד רמת הניסוח, שכן הם הוכתבו על ידי דובר צה"ל. אף כלי תקשורת מרכזי לא חשב שיש משהו קצת בעייתי בהדפסת נתונים שמגיעים מצד אחד לעימות כסיכום אובייקטיבי של העובדות.

וכך דיווחו "גלובס", ערוץ 2, ערוץ 10, דה-מרקר, ynet, וחדשות מחלקה ראשונה:

צה"ל תקף כ-1,500 מטרות ברצועת עזה, בהן 19 יעדי פיקוד בכירים, חוסלו 30 מחבלים בכירים, מאות משגרים מוטמנים, 140 מנהרות הברחה, 66 מנהרות לחימה, עשרות חמ"לים ומחנות חמאס, 26 אתרים לייצור ואחסון אמצעי לחימה ועשרות מערכי שיגור ארוכי טווח.

אוקיי. וכמה בסך הכל נהרגו בצד הפלסטיני? רוב כלי התקשורת לא דיווחו, ממש כפי שסיכום המבצע באתר דו"צ לא מדווח. ynet הסכים לרמוז: "במהלך המבצע נהרגו 163 פלסטינים לפחות ויותר מ-1,200 נפצעו. חלקם הגדול של ההרוגים הם פעילים בארגוני הטרור ברצועה." מה זה "חלקם הגדול"? אין נתונים. ב"גלובס" מספר ההרוגים הוא 156. נלך על ממוצע, 160 הרוגים פלסטינים בסך הכל, אותו מספר ממש שהופיע בדיווחים הפלסטיניים בתום המבצע.

בשאר כלי התקשורת לא היה אפילו דיווח בסיסי –  כמה פלסטינים נהרגו במבצע. זאת כמובן בניגוד בולט לששת ההרוגים בצד הישראלי (4 אזרחים ושני חיילים), שמותם סוקר בהרחבה.

אפשרות אחת: כלי התקשורת הישראלים מסתפקים בכך שדובר צה"ל מודיע שרוב ההרוגים הפלסטיניים היו פעילי טרור; כלומר, הם רואים עצמם כצינור להעברת תעמולה. אפשרות שניה: כלי התקשורת הישראליים הפנימו את הקוד האתי של ארגוני הטרור; אין כל הבדל לדידם בין תקיפת לוחם חמוש לבין תקיפת נשים וילדים, ולכן אין להם עניין באחוז האזרחים מקרב הנפגעים. תבחרו מה פחות נורא.

אחרי מאמצים רבים אותרו דיווחים מאד לקוניים על יחס הטרוריסטים-אזרחים בהרוגים בעזה: גלי צה"ל דיווחו שבמבצע חוסלו 120 מחבלים, וב-"ואללה" דיווחו על 120 מחבלים מתוך 177 הרוגים. אפשר להניח שגלי צה"ל מייצגים את עמדת דובר צה"ל. מכך ניתן להבין שעל פי דובר צה"ל, שליש מההרוגים הפלסטינים ב"עמוד ענן" היו אזרחים בלתי מעורבים.

מנתח שהורג כל חולה שלישי שלו לא היה מנפנף ב"דיוק הכירורגי" שלו מעל כל במה אפשרית, אבל מה שלרופאים אסור לגנרלים מותר.

הבעיה היא שגם ההערכה הזאת היא לא יותר ולא פחות מאשר גירסת דובר צה"ל. מסיבות תדמיתיות מובנות, לצה"ל יש אינטרס עליון למזער את הנתונים על פגיעה באזרחים  (מה ש"נתפס כמופרז", כניסוחו של אל"מ ליבמן), בלי קשר לפגיעה האמיתית בהם. צה"ל הוא צד בסכסוך, ממש כמו החמאס. אם אתם לא מאמינים להודעות שיוצאות מלשכתו של הנייה (ובצדק), אין לכם סיבה להאמין להודעות של דובר צה"ל.

הנתונים האמיתיים

כלל אצבע בדוק: בכל הקשור לפגיעה בחיי אדם, מומלץ לגשת לארגונים שבהגדרתם, חיי אדם הם עניינם המרכזי. לא צה"ל ולא החמאס, אלא ארגוני זכויות אדם, ישראלים ופלסטינים. בשעת לחימה, ארגונים אלה עומדים בקשר רציף עם בתי החולים ומקבלים מידע שוטף על כמות הנפגעים וההרוגים. הם גם מסוגלים להוציא מן הארגונים החמושים רשימות שמיות של פעיליהם, לעקוב אחרי מודעות אבל וכו'. הנה למשל דיווח מפורט של "רופאים לזכויות אדם" שגם עשירית ממנו לא נכנסה לכלי התקשורת הישראלים בזמן אמת.

ובכן, שני ארגוני זכויות אדם, אחד פלסטיני ואחד ישראלי, ערכו בדיקה של מספרי ההרוגים בעזה. על פי הבדיקה המוקדמת של המרכז הפלסטיני לזכויות אדם, 160 תושבי עזה נהרגו במהלך "עמוד ענן", מתוכם 105 אזרחים לא מעורבים. באזרחים ההרוגים היו 34 ילדים, 13 נשים ו-3 עיתונאים. מתוך כ-1,000 פצועים, 970 היו אזרחים. באחוזים: שני שליש מההרוגים היו אזרחים, ו-97% מהפצועים היו אזרחים. כאן כבר עברנו מתחום הכירורגיה לתחום הקצבוּת.

לארגון "בצלם" לקח חצי שנה לתחקר את מקרי ההרג של פלסטינים ב"עמוד ענן", והדו"ח הסופי פורסם אתמול. על פי "בצלם", 167 פלסטינים נהרגו בידי צה"ל במבצע, מתוכם 87 תושבים שלא היו מעורבים בלחימה. לגבי 11 מן ההרוגים אין מידע בדוק אם היו מעורבים או לא מעורבים בלחימה, כך ששיעור  החפים מפשע שנהרגו יכול אף להגיע ל-60%.

בפשטות, לפחות כל הרוג שני היה "נזק אגבי". זה 50% יותר מגרסת צה"ל, ועדיין קרוב יותר לקצבוּת מאשר לכירורגיה. מתוך 87 הבלתי מעורבים – 13 נשים ו-31 קטינים. חשוב לציין ש"בצלם" מאמץ את הגדרות הצלב האדום ביחס ל"מעורבות בלחימה" ורואה בכל מי שממלא "תפקיד לחימה מתמשך" מטרה צבאית לגיטימית, גם אם לא השתתף ישירות בלחימה ברגע שהותקף.

קשה מאד לזייף את מותם של ילדים, נשים ועיתונאים; קשה עוד יותר לטעון שהם היו פעילי טרור. פירוש הדבר שבמבצע נהרגו לפחות 47 אזרחים באופן ודאי לחלוטין, וזאת מבלי שספרנו גברים (שאינם עיתונאים). רק הנתון הזה מפריך את הגרסה הצה"לית שהופצה במרבית העיתונים, שלפיה מספר האזרחים שנהרגו לא עלה על 43. העיתונאים הישראלים שקיבלו את הנתונים האלה לידיהם היו יכולים לעשות פעולת חיבור פשוטה ולהגיע לאותה מסקנה. הם לא עשו כך, כי הם כבר מזמן לא עיתונאים.

אולי הם עובדי משרד החוץ? כך נשמע סגן שר החוץ, דני איילון, בראיון רדיופוני לתקשורת הזרה עם תום המבצע:

"רוב האנשים שנפגעו בעזה היו ראויים לכך כיוון שהיו פשוט טרוריסטים חמושים". או שדני איילון השתמש במילה "רוב" בדרך חריגה ביותר, או שהוא קישקש בלי שום בסיס עובדתי. כנראה האפשרות השנייה. לשם כך שילמו לו. אבל לא לשם כך משלמים לעיתונאים.

ממצא מעניין נוסף שעולה מדו"ח "בצלם" המלא הוא שחלה קפיצה דרמטית במספר ההרוגים הבלתי מעורבים לאחר היום הרביעי של המבצע. בעוד שבארבעת הימים הראשונים נהרגו 17 פלסטינים בלתי מעורבים, בארבעת הימים האחרונים נהרגו 70, פי ארבעה. למעשה, בארבעת הימים האחרונים, בין ה-18 ל-21 בנובמבר 2012, הרג צה"ל שני חפים מפשע על כל משתתף בלחימה. הפרופורציות המחרידות האלה היו אולי איתות הזהרה להנהגה, שהבינה שהיא מותחת את גבול הסובלנות הבינלאומי רחוק מדי, ואפשר שהשפיעו על ההחלטה לבטל את הכניסה הקרקעית המתוכננת.

נכון לעכשיו, אם כן, זהו אורך הנשימה המוסרי של מבצעים צבאיים בעזה: ארבעה ימים בלבד, וגם זה בליווי תחושת גועל קשה. בתום הזמן הקצר הזה לוחמי החמאס נבלעים במידה כזאת בקרב האוכלוסיה באופן שמגלגל את המשך המבצע לפשעי מלחמה ברורים, עם או בלי נשק "כירורגי". המסקנה הברורה היא שאין לצה"ל שום אפשרות להגיע להכרעה צבאית בעזה, וממילא הדיבורים על "הרתעה" (שהספיקה להישחק כבר בחודשים שלאחר המבצע) הם ברבורי תעמולה. ההנהגה יודעת זאת יפה, אך לעולם לא תצהיר על כך בגלוי, שכן המשמעות היא שאין מנוס מהידברות מדינית.

* * *

– מי אמר שהנתונים של "בצלם" אמינים?

– יש לך נתונים אחרים?

– כן, של צה"ל.

– לא, אין לך את הנתונים של צה"ל. יש לך הצהרה של דובר צה"ל. תתחיל להבחין בין השניים. הצהרה איננה נתונים.

– ומה יש ל"בצלם"?

– יש להם שני פעילים שנמצאים בעזה כל הזמן ואספו נתונים בזמן הלחימה ואחריה. יש רשימה שמית מלאה, צילומים של תעודות פטירה, ראיונות עם עדים ובני משפחה (לפחות שתי עדויות על כל הרוג), תיעוד של פרסומי החמאס ולוויות ברצועה, מעקב אחרי העיתונות הפלסטינית, בדיקה של הגורמים שמימנו את הלוויות אחרי המבצע, השוואה של קואורדינטות GPS של מיקום הגופה עם אתרי הלחימה, ולבסוף, הצלבת הנתונים עם כל המידע שנאגר בסוכנויות הידיעות וארגונים אחרים. כל אלה גלויים ופתוחים לעיון הציבור.

– צה"ל לא חייב לפתוח את תיקי החקירה שלו לעיון הציבור.

– במלים אחרות, צה"ל פטור מנטל ההוכחה שרובץ על "בצלם". זה מה שאתה אומר?

– אני בטוח שאין לצה"ל מה להסתיר.

– אל תהיה בטוח. בסוף תחקירי "עופרת יצוקה", פירסם צה"ל נתונים על ההרוגים בצד הפלסטיני שהיו נמוכים במאות מן הנתונים שאסף "בצלם" (שים לב לפירוט המרשים ברשימת ההרוגים). כשביקש הארגון מצה"ל את רשימת ההרוגים כדי להשוות עם הנתונים שברשותו, צה"ל סירב "מסיבות מודיעיניות". ב"עמוד ענן" צה"ל אפילו לא טרח לפרסם נתונים על ההרוגים הפלסטיניים.

– ברור.

– מה ברור? צה"ל חושש שהחללים יגלו שהם מתים?

– "בצלם" הוא לא גוף אובייקטיבי. הוא מתעלם מן הפשעים של הצד השני.

– באמת? בגלל זה הוא גינה והגדיר אותם "פשעי מלחמה"? בגלל זה הוא גבה במהלך "עמוד ענן" עדויות מתושבי עוטף עזה על החיים בצל הטילים (כאן, כאן, כאן וכאן)?

– הוא עדיין מתרכז בסבל של הפלסטינים.

– כמובן, כי ישראל נושאת באחריות לחלק גדול מהסבל הזה, וארגון זכויות אדם ראוי לשמו צריך לעסוק בעוולות שמבצעת החברה שלו, לפני הכל. דיון מוסרי (להבדיל ממוסרני) שאינו נוטל אחריות הוא השחתת זמן.

– זאת צביעות.

– יש לך נתונים אחרים על מספר ההרוגים הפלסטיניים ב"עמוד ענן"?

– אני בטוח שצה"ל יבצע תחקירים ויפרסם מסקנות.

– יש לך נתונים אחרים?

– לא צריך להאמין לכל מילה שיוצאת לפלסטינים מהפה.

– יש לך נתונים אחרים?

– הם הרי הורגים אזרחים כל הזמן.

– יש לך נתונים אחרים?

* * *

גוף מחקר מודיעיני בעל אוריינטציה ימנית לא-מוסתרת, בשם "מרכז המידע למודיעין ולטרור", פירסם בדצמבר 2012 ניתוח של הרוגי "עמוד ענן", ולפיו "רק" 40% מהם היו בלתי מעורבים. המחקר הזה נופל באיכותו מן המחקר של "בצלם" כיוון שהוא מתבסס רק על פרסומים רשמיים של בתי החולים והארגונים החמושים בעזה, שממילא "בצלם" סקר אותם, בלי תחקירי שטח במקום. מעניין שמתוך 101 החמושים שהמחקר הזה טוען שצה"ל הרג, הוא הצליח לאתר רק את תמונותיהם של 73  – פער של 4 הרוגים בלבד מ-69 החמושים שנהרגו לפי גרסת "בצלם". זה מחזק את הסברה ש"בצלם" מדייק יותר.

בנוסף, השב"כ פירסם באותו חודש סיכום משלו למבצע. על הצד הישראלי כתוב: 4 אזרחים ו-2 חיילים נהרגו. על הצד הפלסטיני כתוב: 80 פעילי טרור נהרגו. חוסר ההתייחסות הגמור להרוגים הלא-מעורבים אומר הכל.

* * *

כאן המקום להזכיר שוב, בפעם האלף, שהטיעון הישראלי השגור – "הם מתכוונים לרצוח אזרחים, אנחנו לא" – לא תופס משום בחינה שהיא. נניח שאני ואדם נוסף כלואים מאחורי דלת נעולה, והדרך היחידה שלי לפתוח אותה היא להשתמש באקדח שברשותי ולירות במנעול. נניח שהאדם הנוסף חוצץ ביני לבין המנעול (בין בכוונה ובין במקרה). האם מותר לי לירות לכיוון המנעול כדור שיפגע באדם הזה ואולי יהרוג אותו, ואז לטעון שבעצם לא היתה לי כל כוונה לפגוע בו, אלא רק במנעול? בין אם הצלחתי לפתוח כך את המנעול ובין אם לאו, מחיר הפעולה היה בלתי נסבל, ושאלת הכוונה שלי פשוט אינה רלבנטית; אני נושא באחריות מלאה לפגיעה משום שיכולתי לצפות אותה מראש.

מי שיכול לצפות בוודאות קרובה שחפים מפשע ייפגעו באופן לא-מידתי מפעולותיו נושא באחריות זהה למי שהתכוון לפגוע בהם: דין ידיעה מראש כדין כוונה. כך מורה השכל הישר, כך קובעת "הלכת הצפיות" בדין הפלילי, וכך גם קובע סעיף 51 בפרוטוקול הראשון הנספח לאמנת ג'נבה, המקור לדיני הלוחמה במשפט הבינלאומי (הנקודה עלתה לאחרונה בבלוג הזה בהקשר הטבח בזיתון). אולי ישראל לא התכוונה להרוג אזרחים, אבל אחרי ניסיון ארוך שנים במבצעים צבאיים באזור הצפוף הזה, שהותירו אחריהם אלפי נפגעים מקרב האוכלוסיה האזרחית, ישראל ידעה היטב מה צפוי לקרות.

כן, כן: צה"ל חוקר את החשדות לפשעי מלחמה. אל תעצרו את נשימתכם. החלטתו של הפצ"ר לסגור 65 מן התיקים (כולל הרג 10 בני משפחת אל-דאלו) ללא חקירה מתבססת על התחקירים המבצעיים של צה"ל – הליך שאפילו ועדת טירקל כבר הצביעה על פגמיו והמליצה לשנות מהיסוד.

דובר צה"ל הוא שקרן סדרתי

אני אגיד את זה שוב: דובר צה"ל הוא שקרן סדרתי. הוא חייב לשקר, כי האמת על מעללי צה"ל בשטחים ובעזה היא בלתי נסבלת. הוא חייב לשקר כלפי פנים, כי רוב הישראלים, על אף ההתלהמות הטוקבקיסטית, אינם מסוגלים להשלים עם המחשבה שמדינתם מפעילה שיטות טרור נתעבות בדיוק כמו החמאס. הוא חייב לשקר כלפי חוץ, כי כל מנגנון ההסברה והלגיטימציה הבינלאומית של ישראל נשען על הבדייה שכל פלסטיני שצה"ל הורג הוא מחיר הכרחי לשמירה על בטחון אזרחי המדינה. את הדברים הבאים כדאי לזכור בעידן שבו דו"צ משתבח בחדירתו לניו-מדיה (והתקשורת הבינלאומית מתפעמת מ"מלחמות בציוץ ישיר").

דו"צ שיקר באוגוסט השנה כשנימק את מעצרו למשך חודש של צעיר פלסטיני בחברון, בכך שהוא התעמת עם חיילים, סירב להזדהות ולבסוף התברר שאכן היה מבוקש לחקירה . דבר מכל זה לא היה נכון, מה שנחשף בבית הדין הצבאי, הודות לסרטון שצולם במקום. דו"צ שיקר בדצמבר 2011 בנוגע לנסיבות רציחתו, לא פחות, של מוסטפא תמימי, מפגין בנבי סאלח, בירי של רימון גז בכינון ישיר מטווח של 3 מטרים, וצה"ל ממשיך למרוח את החקירה. ודו"צ משקר שוב ושוב כשהוא טוען שמתקפת הטרור ליד אילת, באוגוסט 2011, תוכננה ובוצעה בידי ארגון טרור בעזה, פרשה שנדונה בבלוג הזה בהרחבה.

ב"עמוד ענן" שיקר דו"צ לפחות חמש פעמים. השקר הראשון, והיחידי שנחשף בתקשורת, היה שראש מערך הרקטות של החמאס, יחיא רביע, חוסל בהפגזה על ביתו בג'באליה. אבל התמונות שזרמו מהשטח סיפרו סיפור אחר; הטיל שנורה הרג 11 מבני משפחת דאלו, מתוכם 5 נשים ו-5 ילדים. רביע עצמו לא היה שם בכלל. עוד אזרחים שנהרגו מפגיעות ישירות של טילים: בני זוג ושני ילדיהם הקטנים (בני 2 ו-4) בבית לאהיא, נהג של רכב חלוקת מים מטוהרים ובנו בן ה-10, אב ובן שתיקנו צנרת על גג ביתם, ארבעה חקלאים, תושבי בתים שלא הספיקו להימלט לאחר "ירי אזהרה" של צה"ל, ועוד.

דו"צ שיקר בשנית כשהודיע שהותקף מרכז תקשורת מבצעי של החמאס; בפועל, שני הבניינים שהותקפו שימשו מרכז תקשורת בינלאומי, והקומה שנפגעה איכלסה מערכות עיתונים של "סקאיי" וכלי תקשורת אחרים. 6 עיתונאים נפגעו, רגלו של אחד מהם נקטעה. צה"ל טען שמטרת ההפגזה היתה תחנת השידור "אל אקצא" של חמאס; בכך העניק למעשה היתר לחמאס להפגיז את אולפני השידור של ערוצי הטלוויזיה בישראל, שמפיצים בדיוק באותה להיטות תעמולה שלטונית.

דו"צ שיקר בשלישית כשבישר בגאווה על דו"ח של אונר"א המתאר את המצב בעזה בעצם ימי הלחימה. "השווקים פתוחים, המרכזים הרפואיים פתוחים, גם מכולות ומסעדות פועלות כרגיל", "ציטט" דו"צ את הדו"ח. בפועל, הדו"ח אמר דברים הפוכים לחלוטין: "רחובות עזה נטושים היום… אנשים נותרים ספונים בבתיהם, מאחר והיציאה החוצה מסוכנת מאד. מעט מאוד שווקים וחנויות מזון נותרו פתוחות היום. המכולות ריקות מאנשים. ישנן הפסקות חשמל ומים תכופות בשל פגיעה בתשתיות בהפצצות האחרונות. לפחות מרכז רפואי אחד נפגע בהפצצות, ואחר נסגר בגלל שסוכן על ידי הפצצות."

הקרדיט על חשיפת שני השקרים האלה מגיע לארגון "קשב". להוציא את "העין השביעית", אף כלי תקשורת לא איתגר את גירסת דו"צ בנוגע לפגיעה בעיתונאים. על זיוף דו"ח אונר"א לא יכלו הישראלים לדעת מאף כלי תקשורת. כאמור, או שהתקשורת לא דיווחה, או שהוא ציטטה את שקרי דו"צ. לשם השוואה, צפו בסרטון הזה (אם טרם צפיתם), שבו התראיין יועץ ראש הממשלה לתקשורת זרה, מרק רגב, לרשת אל-ג'זירה. כך ייעשה לסוכן תעמולה ממשלתי שנתקל בעיתונאי אשר אינו נסוג מן העובדות. לראות ולקנא.

דו"צ שיקר ברביעית כשהציג את אנואר עבדול האני קודיאה (בן 20) כמי שניסה לחדור לישראל במהלך התפרעויות בחאן יונס, ליד גדר המערכת, עם כניסת הפסקת האש לתוקפה. חיילי צה"ל ירו בו למוות ופצעו עוד 19 מפגינים. אבל תיעוד ישיר מזירת האירוע הוכיח שהמפגינים לא איימו כלל על החיילים, לא ניסו לפרוץ את הגדר, ובסך הכל מימשו את הישג החמאס בהסכם הפסקת האש – ביטול אזור החיץ הבטחוני האסור בתנועה במרחק של 300 מ' מן הגדר. מי שהפר את ההסכם בירי שהרג את המפגין בחאן יונס היה ישראל. מי שהכשיר והלבין את הפשע היתה שוב התקשורת, שדיקלמה את הודעות דו"צ.

ודו"צ שיקר בחמישית בנוגע למספר ההרוגים בקרב אזרחים לא מעורבים במהלך "עמוד ענן", כמתועד בראשית הפוסט. זהו לטעמי השקר החמור מכולם, משום שהוא זה שנקבע ונצרב בתודעת הציבור הישראלי, הוא שמפרנס את מיתוס "טוהר הנשק", הוא שמאפשר ומכין את הקרקע לפלישה הבאה לעזה, שכמובן תתבצע ב"דיוק כירורגי" גבוה עוד יותר. למעשה ניתן לצפות שככל שיתבצר מעמדו של "הדיוק הכירורגי" בהסברה הישראלית ובדימוי העצמי של הציבור, כך יגדל גם שיעור הנפגעים האזרחים בצד הפלסטיני. הפער ההולך ונמתח בין המציאות העקובה מדם של הפגזות ישראל בעזה לבין היומרה הישראלית ל"מינימום נפגעים אזרחים" יזדקר לעיני כל בעולם – להוציא את עיני הישראלים. אלה יצעדו כסומים בארובה אחרי דובר צה"ל.

הארובה במשל הזה, למי שלא הבין, היא התקשורת הישראלית.

* * *

– אבל מה אתה רוצה מהתקשורת? היא פירסמה את הנתונים שהיו לה. הרי התחקיר של "בצלם" התפרסם רק חצי שנה אחרי המבצע.

– אז זה הופך את התעמולה של דובר צה"ל לאמת? מפרסמים מה שיש כי חייבים לפרסם משהו? נניח שחברת סיגריות מפרסמת "מחקר" שקובע שהסיגריות שלה אינן מגדילות את הסיכון לחלות בסרטן. האם העיתון יפרסם את זה? ואם כן, האם זה יפורסם כעובדה או כגירסה של בעל עניין? האם העיתון יחשוב שיש מקום לברר אצל גורם בלתי תלוי את הנתונים האמיתיים?

– לא היו נתונים אמיתיים.

– שקר. היו נתונים של ארגוני זכויות אדם בעזה, שבדיעבד התברר שהיו קרובים הרבה יותר לממצאי "בצלם". זה לא מפתיע, האמינות שלהם הוכחה כבר בעבר. גם השקרים של דובר צה"ל נחשפו בעבר.

– הם לא היו יכולים לעשות תחקיר רציני בזמן אמת.

– אהה. וצה"ל היה יכול? אתה רומז שמגובה של 20 אלף רגל אפשר לדעת יותר על זהותם של ההרוגים והפצועים מאשר בסביבתם הקרובה?

– מה ציפית שהתקשורת תעשה?

– אם יש ערפל קרב, עדיף לשתוק ולא להפיץ תעמולה. זה כלל בסיסי ראשון. בשלב שני, חייבים להציג כל נתון שמגיע מאחד הצדדים היריבים – צה"ל וחמאס – בתור מה שהוא: תעמולה. בשלב שלישי, מאתרים את הגורמים בשטח – ארגוני זכויות אדם, בתי החולים שקולטים את הנפגעים, עיתונאים וכו' – ושואבים מהם את הנתונים.

– הגזמת.

– לא הגזמתי. פעם קראו לזה עיתונות. מי שמגזים זה אתה, שממשיך לקרוא לשלוחות השונות של דובר צה"ל בשם "עיתונות".

* * *

התפקיד הכפול של תעמולת השקר

כפי שכבר צוין, שקרי התעמולה מיועדים בו זמנית לאוזניים ישראליות ולאוזניים זרות.

כלפי פנים, שקרי התעמולה מבצרים את תחושת הצדק העצמי והלגיטימציה של הישראלים להמשיך ולכתוש את עזה. בשמאל הישראלי רווחת העמדה הצינית, לפיה לרוב הישראלים ממילא לא אכפת מחייהם של אזרחי עזה, והאבחנה בין פגיעה בחמושים לבין פגיעה באזרחים לא מעורבים היא חסרת משמעות בעיניהם. העמדה הצינית הזאת אינה עומדת במבחן המציאות. יש אומנם פלח אוכלוסיה ישראלי כזה, גזעני עד נימי נשמתו. אבל זהו מיעוט, וההוכחה היא הצורך החוזר ונשנה של סוכני ההסברה הישראלים לשכנע את הציבור שצה"ל עושה את מירב יכולתו למזער פגיעה באזרחים. אלמלא האמין חלק ניכר מן הציבור שאין לפגוע באזרחים ללא סיבה מוצדקת, לא היה טעם בכל התעמולה הזאת. סימכו על צה"ל שהוא מפנה משאבי הסברה רק לכיוונים הנחוצים.

שקרי התעמולה אכן עובדים, ובמיוחד הם עובדים על סוכני האלימות הישירים של ישראל – הלוחמים והטייסים שנשלחים לכתוש את שכונות עזה. שימו לב לדברים הבאים של נווטי אף-16 ואף-15 שהשתתפו בהפגזות על עזה:

"סגן אורי מספר בהקשר לזה שלתחושת אנשי צוות האוויר, נעשה הכל בכדי שלא להגיע למצבים בהם ייפגעו אזרחים. "שיטת הפקודה והנהלים שלנו מביא אותנו למצב כזה שאנחנו מצמצמים במידה ניכרת את הפגיעה בחפים מפשע. צריך להבין שזה בכלל לא סיטואציה קלה כשאתה מפיל כמויות גדולות של חימוש בזמן קצר ובאזור שהוא אחר מהצפופים בעולם ובהיבט הזה אני יוצא מחוזק."

בשיחה עם הנווטים אין צורך להרחיב על טוהר הנשק. הם מספרים שהם מקפידים לשאול שאלות על כל מטרה שהם מקבלים. מקפידים לבדוק את כל הנתונים. על כל מטרה יושבים לא מעט אמצעים מהאוויר ומהקרקע ולדברי סגן יונתן היו מקרים שתקיפה בוטלה גם כשהמטוסים כבר היו עם הכוונת על המטרה."

הדברים האלה מוכרים; יש אתוס שלם של פרפקציוניזם ושיקול דעת זהיר שמטופח בחיל האוויר, ואין ספק שהן הלוחצים על הכפתור והן המריעים להם מן הקרקע מאמינים בו בלב שלם.

הבעיה היחידה איתו היא המפגש עם המציאות: לפחות אחד מכל שני הרוגים ב"עמוד ענן" היה תושב לא מעורב, ורבע היו נשים וילדים. איך שומרים על האתוס? מקפידים לבודד אותו מן המציאות, כלומר, הופכים את האתוס למיתוס. כך יכול חיל האוויר להשתבח, בעצם ימי ההפצצות, ב"השגיו הכירורגיים", וכך יכול האתר הרשמי של החיל לסכם את המבצע מבלי להזכיר במילה את מספר ההרוגים בצד הפלסטיני, לא כל שכן האזרחים שבהם. כך נשמר הניתוק ההכרחי בין תודעת הטייס לבין המציאות המדממת שבקרקע מתחתיו, כך מייצרים מונולוגים צדקניים כדוגמת אלה של הנווטים אורי ויונתן, וכך מכינים את הקרקע, כלומר את האוויר, להפצצות הבאות על עזה.

כלפי חוץ, אין צורך להרחיב על נחיצותה של תעמולת השקר; בעולם המערבי הפגזה של שכונות עוני צפופות איננה מתקבלת יפה. זה מחזיר אותי לציטוט מראשית הפוסט, מפיו של אל"מ לירון ליבמן, לשעבר ראש מחלקת הדין הבינלאומי בפרקליטות הצבאית. המאמר שכתב ליבמן למעשה יוצא נגד ההכרזות המתלהמות ששיחררו השרים אלי ישי וישראל כץ במהלך "עמוד ענן". באופן אירוני ולחלוטין לא מודע, הוא מתייצב לימינה של הדוקטרינה הישראלית שגורסת כי מותר להמיט קטסטרופה על ראשם של אלפי אזרחים כפועל יוצא של מתקפה על יעדים צבאיים. וכך כותב ליבמן:

"כל עוד מספר האזרחים הנפגעים בעזה כתוצאה של תקיפות צה"ל אינו נתפש כמופרז ביחס להיקף המטרות הנתקפות, אופיין הצבאי וחשיבותן הברורה, נראה שגם אופן הפעלת הכוח על ידי צה"ל זוכה ללגיטימציה, ולפי שעה לא נשמעות טענות רציניות בדבר אי מידתיות הפעולה."

שימו לב: "אינו נתפש כמופרז", ולא, בפשטות, אינו מופרז. כלומר, המטרה האמיתית של צה"ל היא למזער את מספר הנפגעים הנתפש, ולא את זה הממשי (ואריאציה נוספת על "לא מצטלם טוב"). איך עושים את זה? למשל, על ידי הפצת שקרים בדבר מספר האזרחים שנהרגו. למשל, על ידי מתיחה מחודשת של גבולות המושג "תגובה מאופקת ומתונה". כל אלה הם יעדי הסברה מובהקים, וטוב לראות שמשפטן מלב-ליבה של המערכת הצבאית תופס כך, סליחה, מבצע כך את תפקידו.

ותודה לעיתונות על מסך העשן

אני חוזר לתקשורת. בכל מערך התעמולה העצום הזה – יועצי ההסברה של ראש הממשלה, שלוחותיו של משרד החוץ, דובר צה"ל, פוליטיקאים, גנרלים וכלי התקשורת – יש רק גורם אחד שמכזיב: כלי התקשורת. כל שאר הגורמים אינם מכזיבים כי אין שום ציפיות מהם; אין שום ציפייה שהפצת דיווחי אמת תהיה יעד אסטרטגי של גורמים שלטוניים. המציאות, בעיני השלטון, איננה אובייקט להכרה וחקירה, אלא משאב לניצול. בזמנים של סכסוך אלים, האינטרס העליון של ההנהגה הוא להצדיק את תוקפנותה; כל מטרה אחרת מוכפפת לאינטרס הזה. דווקא באותם זמנים, האינטרס העליון של הציבור הוא להבין את המציאות הקטלנית שהוא נקלע אליה, על מנת שיוכל לגבש רעיונות כיצד להימנע ממנה בעתיד. כלי הכרחי למימוש האינטרס הזה הוא ידע – הכרות מקיפה עם כל העובדות הרלבנטיות למצב הסכסוך. ו"זרוע האיסוף" העיקרית של הידע הזה היא העיתונות.

נחזור לטענה שהוזכרה בראשית הפוסט: הציבור הישראלי, כך אומרים לנו, ממילא לא מעוניין לדעת את האמת על הנעשה בשמו בעזה, ועל כן אין שום הצדקה לתקוף את התקשורת, שרק מספקת את הסחורה שמבקשים ממנה. ההנחה כאן היא שתפקיד התקשורת הוא תמיד, מעל הכל, לספק את הסחורה שמבקשים ממנה. זאת הנחה מפוקפקת, שכן כל מי שיש לו ניסיון תקשורתי כלשהו יודע היטב – התקשורת יוצרת ביקושים לתכנים מסוימים, לא פחות משהיא נענית לביקושים ש"מגיעים מהציבור". התקשורת יכולה לכוון את טעמו של הקהל ולמקד את תשומת הלב שלו בנושאים שלפני כן לא משכו אותו, ולמעשה היא עושה כך כל הזמן כשהיא מסקרת בלי הרף תחומים מסוימים ומזניחה אחרים. תחומים כמו שוק ההון ופוליטיקה מפלגתית מסוקרים בלי כל פרופורציה לעניין האמיתי שיש בהם, פשוט משום שגורמים רבי כוח מעוניינים בכך.

אבל בואו נניח לזה ונתהה לרגע על ההיגיון מאחורי האמירה "הציבור לא רוצה לדעת את האמת על הנעשה בשמו בעזה". מיהו "הציבור" הזה? האם מדובר באותם ישראלים שרוצים למחות את עזה מעל האדמה? אבל אלה, כמדומה, כל כך משוכנעים בצידקתה של ישראל, ששום עובדה על מעללינו בעזה לא תסדוק את נחישותם. מי שבאמת משוכנע שהצדק הפוליטי נמצא כולו בצד שלנו איננו חושש לגלות שאחד מכל שני הרוגים בעזה היה אדם חף מפשע; העובדות מותירות אותו אדיש, לא עוין ומסתגר.

מי שבכוח אוטם את אוזניו ועוצם את עיניו – כנראה לא כל כך משוכנע בצידקתו. ובכן, מה ישכנע אותו? לגלות שצה"ל הוא באמת "הצבא הכי מוסרי בעולם", כמו שהפוליטיקאים מספרים לו כל הזמן. האם אדם כזה יתחזק או דווקא יתערער באמונתו אם יידע שמלעיטים אותו בשקרים?

האם אשה שבעלה בוגד בה תתחזק או תתערער באמון שהיא נותנת בו אם היא תדע שהוא מבוסס על שקרים? האם בעל עסק שהשותף שלו גונב ממנו כספים רוצה לדעת את האמת או את השקר על מעשיו?

האם הביטחון שלנו במציאות מתחזק כשאנו יודעים שהוא נשען על שקרים, או שמא נחלש?

בנקודה זו פסיכולוגים יזכירו לנו ש"ביטחון במציאות" הוא מושג חמקמק, ושלא מעט אנשים מעדיפים לחיות בגן עדן של שוטים מאשר להיכוות באורה העז של האמת. זה אולי נכון לגבי חלק מהאנשים בחלק מהזמן, אבל ודאי שלא לגבי כל האנשים בכל הזמן. ההנחה שרוב הישראלים (שאינם לאומנים מיליטנטיים) אינם מעוניינים לדעת את האמת על הנעשה בשמם – אין לה על מה לסמוך. היא מייחסת להם פסיכולוגיה אינפטנטילית שמעדיפה להיאחז בשקרים, מתוך ידיעה שאלה שקרים, על פני הישענות על האמת.

ובכל זאת, לאורה של ההנחה הסמויה הזאת פועלת העיתונות הישראלית. לא משום שההנחה הוכחה כנכונה, אלא משום שהעיתונות פחדנית ועצלה מכדי לערער עליה.

העיתונות המסחרית אומנם פועלת תחת מטריצה של אינטרסים כלכליים, ואולם עדיין, מעצם הגדרתה כעיתונות, האינטרסים האלה שוכנים צד לצד יחד עם התפקיד הבסיסי של דיווח אמת. עיתונות שמתנערת מן התפקיד הבסיסי הזה איננה רק מיותרת אלא חותרת תחת שלום הציבור, הכורע גם כך תחת המניפולציות של השלטון. מבצע "עמוד ענן", דווקא בגלל אורכו הקצר ואופיו הלא מסובך, הציג את פשיטת הרגל העיתונאית באור בוהק ואכזרי. העיתונות הלעיטה את הציבור בשקרים, השקרים איפשרו להנהגה לטרפד ערוץ הידברות מדיני, להרוג עשרות חפים מפשע ולפצוע מאות, להכניס עשרות אלפי אזרחים לחרדה קיומית, רק כדי לסיים בהסכם הפסקת אש שדווקא מחזק את החמאס (מומלץ לקרוא את הניתוח הנבון של שלומי אלדר). במלים פשוטות, העיתונות שותפה מלאה לפשע. גדעון לוי דיבר על "עיתונאים קטנים", הבלוגר אישתון דיבר על "עיתונאים עם דם על הידיים", ואני מעדיף לומר פשוט "תועמלנים בשירות פשעי מלחמה".

על דברים כאלה אין מחילה. התקשורת הישראלית היא חלק מהשיטה, חלק רקוב וממאיר, שיש לפרק כדי לבנות כאן מחדש שיטה אחרת, שפויה, אנושית ונאמנה למציאות.

* * *

בעניין אחר: המאבק נגד ייצוא הגז, שהיה לי העונג לתרום להאצתו, מגיע לישורת האחרונה שלו. 60 ח"כים דורשים להביא את העניין להכרעת הכנסת, לפני שמסקנות ועדת צמח יאומצו וישחזרו את תסריט ניגריה בישראל. 10 ארגוני סביבה חברו למאבק, ומנגד לוחצים המשקיעים הזרים להתחיל בייצוא ומיד. ההחלטה צפויה להתקבל בשבועיים הקרובים. זה הזמן לצאת לרחובות ולהצטרף למאבק, על הגז ועל כל נכסי הציבור שהתקציב החדש שודד בלי בושה.

(מחווה משפחתית)

* * *

מהו "הפרינט" שנוטה למות, שאולי כבר מת מזמן? שכירים בעיתונות המוסדית, מערכות העיתונים המוסדיות, והעיתון המודפס עצמו. מי ראוי לאמפתיה ומי לא? אל מה נתגעגע ואל מה לא?

1. כל שכיר שמאבד את פרנסתו באופן פתאומי ראוי לאמפתיה. משבר הפרינט איננו משבר בלעדי של העיתונאים, למרות שהם תופסים את חלון הראווה שלו. ישנם עובדי דפוס, עובדי הפצה, גרפיקאים, צלמים ועוד. העיתונאים אינם ראויים ליחס מיוחד; כוחות השוק שרומסים אותם, היעדרו של ארגון עובדים חזק וסולידרי – אלה תחלואים של כל שוק העבודה הישראלי. הפריבלגיה של העיתונאים היא שהם מחזיקים ביכולת הבלעדית להרעיש עולמות על האסון הפרטי שלהם. ועדיין – זכותם להתפרנס בכבוד, זכותם לתבוע פנסיה יציבה.

2. בפרספקטיבה הסטורית, לעיתונות המוסדית יש רקורד מחפיר בסיקור מאבקי עובדים – רקורד שנע בין התעלמות מופגנת לעוינות פופוליסטית. כשהעובדים הסוציאליים סירבו לחדול משביתתם כיוון שהאוצר לא התכוון לאכוף את הסכם השכר עימם, עיתון "הארץ" דיווח: "למרות ההתקדמות במו"מ, שביתת העובדים הסוציאליים נמשכת" (במקום: "האוצר ממשיך להתנער מאחריותו לעובדים הסוציאליים"); כאשר עובדי רכבת ישראל פתחו בשביתה במחאה על תכניות ההפרטה של הנהלת הרכבת, עיתון "מעריב" ציטט את ההנהלה ש"אין כל תכניות הפרטה" וש"לא ייקלטו עובדי קבלן חדשים" (במקום: "הנהלת הרכבת משקרת לגבי תכניותיה"), והתלונן על "הכאוס" בלוח הזמנים של הרכבת. אם הציבור כעת מביט בעין צוננת במאבקי ההישרדות של עובדי הפרינט – הסיבות מובנות לגמרי. נותר רק לקוות שלקח כלשהו יילמד מכך ומפוטרי העיתונות החדשים לא יתגייסו בעתיד, שוב, לגופים שמצפצפים בגלוי על זכויות עובדים ומאבקי שכר. סולידריות היא עניין דו-צדדי.

3. מערכות העיתונים המוסדיות יעברו מן העולם, מזהירים אותנו. נו, טוב; שיעברו. המערכות האלה חוללו שמות במקצוע העיתונות בעשרים השנים האחרונות. הן אחראיות, באופן בלעדי, לירידת קרנה של השליחות הקדושה הזאת. הן שהפכו את העיתונאים לשופרות השלטון; הן שהציגו תעמולה כעובדות ועובדות כ"גרסאות"; הן שחיבלו ביכולתו של הציבור להבחין בין אמת לשקר, הן שאילפו אותו לדרוש עוד ועוד ממה שעושה לו נעים בגב על חשבון מה שעושה איתו צדק; הן שהפכו את הפוליטיקה מזירה של התגוששות בין רעיונות ואינטרסים למלודרמה מופרכת של גיבורי-על ונבלים; הן שהטביעו את המציאות בקשקשת אינסופית של פרשנים והגיגנים.

העיתונות האמיתית מתה מזמן בחיבוק הדוב של המערכות המוסדיות. אך נכון וצודק יהיה שהמערכות האלה ישאו בתוצאות מעלליהן וינפחו את נשמתן.

4. יש אומנם פה ושם איים של איכות בעיתונות המוסדית; אבל הם מוקפים באוקיאנוס עצום של הבל ורעות-רוח. האם מוצדק להציל את האוקיאנוס בשמם של האיים הבודדים האלה? לא. האיים האלה שרדו למרות ולא בזכות המערכות המוסדיות. האיים האלה – עיתונאים מסורים לדיווח אמיתי ואמיץ, עורכים שאינם מעוותים את המסר של הטקסט – שוחים נגד הזרם, לפעמים מתחת לפני המים, שלא יבחינו בהם, שלא ישתיקו גם אותם, כמו שהשתיקו אחרים שכבר נפלטו החוצה. לא, אותם מנגנונים שבמשך שנים השתינו בקשת על מיטב העיתונאים, שדחקו לשוליים את העבודה העיתונאית המשובחת ביותר – לא יכולים לנפנף בה עכשיו מול מצפוננו כעילת קיומם, הבלם האחרון בפני התפרקותם. רוצח הוריו לא יכול לבקש רחמים מבית המשפט בטענה "יתום אני".

5. אף אחד לא יודע בדיוק איך ייראה שוק התקשורת העתידי. השינויים דרמטיים, ומתרחשים מול עינינו. מי שרוצה לעשות עיתונות טובה, מי שרוצה לקרוא אותה – מפתחים וימשיכו לפתח דרכים יצירתיות חדשות לעשות זאת. אין שום סיבה להניח שהיצמדות עיקשת למודל העבש של ה"פרינט" תבטיח את עתיד מקצוע העיתונות. אם לשפוט על סמך מה שהתרחש עד כה, המודל הזה הפך לבית הקברות ההמוני של המקצוע, והעתיד היחידי שהוא הבטיח היה זה של בעלי הון.

6. מצד שני, אין שום סיבה לנאיביות הפוכה, שלפיה שחרור מתלות בבעלי הון יבטיח עיתונות אחרת ואיכותית. עיתון האינטרנט העצמאי "מגהפון" מוכיח שאפשר לעשות הכל אותו דבר – עיתונות מיינסטרימית, קונצנזואלית, מפוהקת – גם במתכונת של קואופרטיב. עיתונאים שהתחנכו בתוך השיטה הקיימת לא ממהרים לפרוק מעליהם כל עול; כמו העבדים בסרט "מנדרליי" של פון טרייר, הם מעדיפים את השלשלאות הישנות והמוכרות על פני החירות המאיימת והלא מוכרת.

7. יש בארץ הרבה עיתונאים מצויינים. באמת שיש. יש גם קהל מעורב שצמא לעיתונות אמיתית: חוקרת, לא מתחנפת, קוראת תיגר. הפוסט הקודם שלי, על שוד הגז הישראלי, הפך בתוך שבוע לאחד הנצפים ביותר בתולדות הבלוג, למרות אורכו המונומנטלי. ישראלים שלא מוצאים עיתונות רצינית בפרינט מחפשים אותה בבלוגים. אבל בלוגים ופייסבוק לעולם לא יוכלו להחליף דיווח עיתונאי אמין וישיר מן השטח. הבעיה של העיתונאים המצויינים והקהל המעורב היא לא הפרינט ולא האינטרנט, או התחרות המדומה שביניהם. הבעיה היא שאין ביניהם חיבור מערכתי, עם בסיס פיננסי אמין, שמסוגל לספק לשני הצדדים את מה שהם מחפשים: קשר יציב.

להמציא את הקשר הזה ולמסד אותו – זאת צוואתו של הפרינט, מנוחתו עדן.  

[פורסם באתר J14]

כלי התקשורת: זאב בעור כבש

הכותרת בעמוד הראשי של "ידיעות אחרונות" היום, בעקבות ההפגנה הסוערת אתמול מול עיריית תל-אביב, היתה: "איומים על חיי חולדאי". הכותרת בעמוד 8 היתה: "ועכשיו: האלימות" (המילה "אלימוות" הודגשה באדום). כותרת המשנה, שמתארת מפגינים משליכים ביצים, לא מותירה ספק מי, לדעת העיתון, פועל כאן באלימות.

מבט לא פחות מדויק על אירועי אתמול היה יכול להוליד כותרות שונות לחלוטין. למשל: "ועכשיו – הביזה" (כותרת משנה: פקחי עיריית תל אביב גנבו באישון לילה מחשבים אישיים וציוד פרטי של שוכני המאהל). או אולי: היס"מ מפזר הפגנות בתל-אביב בשיטות שמוכרות רק במגזר הערבי.

השלב הנוכחי במאבק היה צפוי, ואין לתמוה על כך שהתקשורת מתייצבת באופן אוטומטי לצד המשטרה ולא לצד המפגינים. הזמזום הקבוע משולי הימין – "זאת מחאה של אנרכיסטים וחוליגנים" – חודר ומשתלט על תקשורת המיינסטרים. האלימות של זרועות השלטון תמיד שקופה בישראל; רק אזרחים, שמגיבים באופן שפוי לחלוטין על אלימות המשטרה נגדם, נתפסים כאלימים. התבניות מוכרות, הלא נעשה בהן שימוש יומיומי בסיקור של פלסטינים שמפגינים נגד הגדר או בדואים שמפגינים נגד הפקעת אדמות. למדינה מותר לגזול את רכושך הפרטי, וכל עוד היא עושה זאת על פי חוק ושולחת גברתנים בחולצות כהות לעבודה – היא לא "אלימה". אבל אם רק תעז לחרוג מן המשבצת המנומסת של מפגין שקט עם שלט לא מעליב – מיד תוגדר כ"אלים".

הגדרות זה נושא מעניין, אבל לא עליו אני רוצה לדבר. אירועי אתמול גם מציבים שאלות קשות של סולידריות פוליטית בפני מנהיגי המחאה; גם עליהן לא אדבר כרגע. המאבק נתון בתוך מטריצה של כוחות פנימיים וציבוריים. אני רוצה להתרכז בתפקיד הבעייתי והמאיים שהתקשורת משחקת בתוכה.

בתוך חודשיים של פעילות נמרצת ומלהיבה, התבגר המאבק. אתמול עוד לא ידע ללכת, היום הוא כבר נותן גז בעלייה. ועוד מסימני ההתבגרות: המעבר מתנועה תמימה שכמהה "לחבק" את כ-ו-ל-ם, לתנועה מפוכחת שיודעת להבחין בין ידיד לאויב, שמבינה היטב שאין בפוליטיקה בעד (איזשהו X) שאיננו גם, בהכרח, נגד (איזשהו Y). התהליך הזה יתרחב ויתחדד ככל שיתמשך המאבק, והוא יתמשך; רק ידידים אמיתיים ימשיכו לצעוד בדרך הזאת, הטרמפיסטים-לרגע יתפזרו לכל רוח.

קל לסמן את האויבים הברורים של המאבק: פקידות האוצר, הטייקונים, מערכת הביטחון. קשה יותר לזהות גורמים שמתחזים לידידים אבל נאמנותם כפופה לאינטרסים שאינם חופפים את מטרות המאבק, ועלולה להתברר כמשענת קנה רצוץ. אל גורמים כאלה ראוי להתייחס בחשדנות עמוקה; הם אולי אינם אויבים מושבעים, אבל כשהם מחבקים אותנו – לא יזיק להציץ מאחורי גבם, לבלוש אחר נצנוצו של הפגיון החבוי שם.

התקשורת הישראלית, להערכתי, היא "ידיד חשוד" שכזה. החגים בפתח, ועל כולנו נגזר להתמסר להרבה, המון, יותר מדי, חיבוקים משפחתיים. אני מציע לוותר על החיבוק של התקשורת.

לכאורה, המאבק רק נהנה מן החיבוק התקשורתי. הסיקור עצום בממדיו, ההפגנות תופסות כותרות ראשיות, ראשי המאבק מקבלים שפע של זמן מסך. אבל בעצם, מה ההתרגשות? התקשורת מבצעת את תפקידה הטריביאלי; מדווחת על האירועים החשובים בזירה הציבורית. אין חולק שהמחאה היא האירוע של הקיץ; צריך להיות מטורף להתעלם ממנה. מול הטענה שגורסת כי התקשורת "אוהבת" את המחאה כי היא צודקת, ניצבת אלטרנטיבה לא פחות משכנעת: התקשורת "אוהבת" את המחאה כי היא מעלה את המכירות (העם צורך מידע תקשורתי שיש לו עניין בו). כל מי שאי פעם עבד בכלי תקשורת מרכזי יודע בדיוק על מה אני מדבר. וטוב שיש גם עיתונאים, אומנם אנונימיים, שמדברים גלויות:

"עיתונאי אחר מסביר כי לתזמון המחאה חשיבות מכרעת. "אנחנו בקיץ, עונת המלפפונים", הוא אומר, "כולם בפגרות, המקורות הרגילים שלך בחופשה, תמיד בקיץ יש ואקום, וזה נפל בזמן הנכון". עיתונאי אחר מוסיף כי בתקופה שכזו, בחירה שלא לסקר בהרחבה את המאבק היא חסרת היגיון מסחרי. "עם ישראל מרגיש מאוחד", הוא אומר, "אני לא חושב שאיזשהו עורך רוצה לבוא ולפוצץ את הבועה הזאת בפנים". לכך יש להוסיף כי מחאה עממית שמובלת על-ידי צעירים היא חומר שקל לתרגם לעיתונות פופולרית, בלי קשר למסרים שהצעירים הללו מעבירים."

"בלי קשר למסרים". מרשל מקלוהן לא היה אומר את זה טוב יותר.

בכתבה הזאת ב"עין השביעית" נחשף המתח בין פעילי המאבק לבין העיתונאים שמסתובבים במאהל ומחפשים "סיפור טוב"; מתח שמגיע עד כדי עוינות אמיתית. ההכרה הזאת מחלחלת לאיטה להכרת הפעילים (אני מניח שאלה שהתקשורת "צדה" לעתים תכופות מבינים זאת מהר יותר מאלה שהיא פוקדת לעתים נדירות), והיא תמשיך לחלחל: המסרים שהמאבק רוצה להפיץ אינם בהכרח מה שהתקשורת רוצה לשדר. עיתונאים שנשלחים בידי כלי תקשורת מרכזיים כפופים ל"חוקי הז'אנר", חוקים שעל פי רוב הם לא מודעים להם. החוקים האלה מגדירים מה זה סיפור טוב ומה זה לא (רמז: נתונים סטטיסטיים על ההוצאה הפרטית לחינוך – חרא סיפור; ה"מתיחות" בין איציק שמולי לדפני ליף – אחלה סיפור), כמה זמן מותר לדבר מול מסך ומתי חותכים אותך באמצע המשפט, מהי "שפה פוליטית" ומהי "שפה אישית", והם גוררים אחריהם מטען שלם של תבניות חשיבה מסויידות, כותרות קליטות, שמתייקות ומסדרות ומתייגות יפה-יפה כל דבר שיכול אי פעם לקרות בעולמם, בתוך קופסה קטנה וסגורה משלו; חמגשית נוחה לעיכול.

אם יש משהו שהמחאה הזאת עשתה מיומה הראשון, זה לפרוע את כל הסדרים ולחרב את כל התבניות ולמעוך את כל הקופסאות. ומן הסיבה הפשוטה הזאת, המאבק החברתי הזה גדול בכמה מספרים גם על העיתונאים רחבי-הדעת ביותר, נבצר מבינתם המוגבלת של פטפטני התקשורת, ומייצג עבורם לא פחות מקריסת מערכות קוגניטיבית גמורה.

אבל זאת הבעיה שלהם. אנחנו צריכים לחשוב איפה זה הופך לבעיה שלנו.

התשקורת מזייפת

בשבועות האחרונים היתה הצטברות של מקרים שמבהירים היטב איך הבעיה הקוגניטיבית של כלי התקשורת המרכזיים הופכת לבעיה פוליטית של תנועת המחאה. במשך שלושה שבועות, בין הפגנת ה-300 אלף להפגנת ה-400 אלף, התקשורת כולה זימרה שיר אחד: המחאה דועכת; מאבדת גובה; מתפצלת; מאבדת כיוון; מתמסמסת.

התיאורים האלה היו כולם פרי דמיונם המשועמם של עורכי עיתונות שיכולת קריאת המציאות שלהם – אולי גם החיבור שלהם לאתרי האינטרנט הרלבנטיים – מוגבלת להחריד. דווקא בשלושה השבועות האלה התעצמה המחאה, שברה סוף סוף את דימוי "מעמד הביניים" וסחפה את האוכלוסיות המוחלשות בפריפריה, גיבשה קבוצות עבודה ודיונים בנושאים ספציפיים, ואימצה פרקטיקות רדיקליות כמו סקוואטים. לכל זה קראו גאוני התקשורת – "דעיכה".

עלינו אולי זה לא עבד, אבל על מי שלא היה במאהלים וניזון רק מכלי התקשורת המרכזיים – זה עובד. על מי שמתלבט אם להצטרף למאבק ומקבל רושם שהשיא כבר מאחוריו – זה עובד. התקשורת טיפחה דה-מורליזציה נטולת כל יסוד, ובכך הפכה מידיד המאבק לאויבו. חשוב להבין את זה ולא להתלהב מכל כתב שפותח מקרופון מול פעיל מאהל; לא פחות קריטיים ומשפיעים מזמן המסך הזה, הם דברי הקריין באולפן לפני שהועבר השידור לשטח, ודברי הפרשן באולפן אחרי כן. המחאה עדיין מסוקרת, אבל המיסגור שלה הולך ומזעיף פנים. ומאתמול כבר ברור: מעל ראשיהם של הפעילים מרחף כל הזמן האישום "חוליגנים" שיש להתנצל עליו. כך מוסטת תשומת הלב מעוולות השלטון ואפשר להתמסר למשחק הגינויים המוכר (הנה הכתבים דוחקים מיקרופון מתחת לפרצופם של ליף ושפיר ותובעים: האם אתן מגנות את האלימות של המפגינים? אה, אה, מגנות או לא מגנות?).

אני צופה שסיקור המחאה יתעוות וילך, יתרחק ויילך מן המציאות, ככל שהיא תשנה את פניה (והיא כל הזמן משנה את פניה). כבר עכשיו התקשורת מועדת. השבוע פירסם "מעריב" שמאהל הוד השרון התקפל  – דבר שלא היה ולא נברא. אולי שכחו ב"מעריב" לעשות בוחן מציאות לכוונות המשטרה וקיבלו אותן כעובדה מוגמרת. בערב הפגנת ה-300 אלף התקשרה לשכת ראש הממשלה למערכת החדשות של ערוץ 1 ודרשה להפסיק לדווח על מספר המפגינים. במקרה הזה נענתה פניית הפוליטבירו של ביבי בשלילה, אבל עצם הפנייה מעידה על נוהג קיים, וכנראה שבעבר פניות כאלה אכן השפיעו על הסיקור החדשותי. וכש"ישראל היום" (אויב מוצהר של המאבק) מכוון את המפגינים לכיכר רבין במקום לכיכר המדינה, מישהו יכול להיות בטוח שמדובר רק בטעות?

דעה רווחת היא שהמחאה זוכה לאהדה תקשורתית משום שהעיתונאים עצמם שמסקרים אותה הפכו למעמד מנושל ומנוצל, חסר ביטחון תעסוקתי; זאת גם המחאה שלהם. אבל זאת ראייה מאד חלקית של התמונה התקשורתית. נכון, בתחתית הפירמידה של כלי התקשורת נמצאים כתבי השטח, שרובם שייכים למעמד הביניים ולמטה ממנו. אבל מעליהם נישא מערך גדול של עורכי חדשות בכירים, מפיקים, מו"לים ובעלי מניות באמצעי התקשורת, והאג'נדה הטבעית שלהם היא ריאקציונית. פערי השכר העצומים בין עורך בכיר בדסק חדשות לבין כתב שטח מתחיל גם קובעים, מניה וביה, את ההכרה המעמדית שלהם.

ככל שהמאבק יתמשך, יתחדד גם האופי המעמדי שלו. בתוך כך תובלט הדרישה להגן על זכויות עובדים לא מאורגנים (המועסקים בחוזים אישיים) ועובדי קבלן, ולהגביר את הפיקוח על מעסיקים פוגעניים. אם למישהו יש ספק מתי עיתון "הארץ", שהתגייס בהתלהבות למאבק, ישבור הצידה – זה יהיה הרגע. המו"ל עמוס שוקן הוא אויב מושבע של העבודה המאורגנת בישראל, וכבר הוכיח בעבר שמי שחושב אחרת ממנו – לא יישאר בבית. מבחינת שוקן (ונושא כליו, שטרסלר), המאבק הנוכחי מצומצם למטרה אחת בלבד – שבירת המונופולים במשק הישראלי. הם לא יתנו לו לערער על עצם השיטה הניאו-ליברלית, לפחות לא מעל דפי עיתונם. אני רק יכול לדמיין את צמרמורת הסלידה שעברה בגוו של שוקן כששמע את דפני ליף מתיזה בבוז את המילים "זה קפיטליזם!" בהפגנה האחרונה. ושוקן הוא רק דוגמה אחת; אין שום אינדיקציה שמוזס, דנקנר, נמרודי ואדלסון תורמים בסתר לתנועת המאבק הסוציאליסטי או למרכז "אדווה".

התקשורת אהבה אותנו צעירים במאהל רוטשילד, עוסקים במקצועות כמו גרפיקה ופרסום, ובעיקר, אהבה את הידיעה הסמויה שיש לנו איפה לגור חוץ מבאוהל. היא לא אוהבת אותנו מבוגרים במאהל ג'סי כהן, חסרי תעסוקה או עובדים בניקיון ותחזוקה, ובמיוחד היא לא אוהבת את מי שאין לו בית. התקשורת תדלל את הדיווח שלה, תצבע אותו בצבעים שקריים, ולנוכח מעגלי הדיון השקטים והיסודיים שמתהווים בכל רחבי הארץ – תפהק ותעבור הלאה. כזאת היא.

לחשוב (ולפרסם) מחוץ לקופסה

יש מי שחושב שצריך לנהל את המאבק התקשורתי מבפנים: "להחדיר" לכלי התקשורת המרכזיים עיתונאים ופרשנים בעלי השקפה ביקורתית, שיסדקו את הקונצנזוס. לדעתי זאת מלחמת האתמול; הפתרון יימצא מחוץ למיינסטרים, מחוץ לקופסה, כמו שרוב הפתרונות שמציע המאבק הזה נמצאים מחוץ לקופסה. שהרי הבעיה היא לא פרסונלית, אלא מבנית; האנשים ששולטים בקו התקשורתי הרשמי מדברים בקול שעוצב לחלוטין בידי ההקשר הסוציו-תרבותי שלהם. בימים רחוקים, אנשים כמו נחום ברנע ובן-דרור ימיני היו לוחמים ללא-חת לצדק חברתי. מה שהשתנה מאז זה לא החברה הישראלית (שהפכה עוד פחות צודקת), אלא מיקומם של ברנע וימיני בתוכה – הנסיקה שלהם לעבר עשירונים שמהם המחאה נדמית כסרט זר ואקזוטי, והזיקה העזה, רבת-השנים, בינם לבין גופי התקשורת העשירים שבתוכם הם פועלים.

לא, חלפו הימים של "לשנות מבפנים", וזאת אחת התגליות המסעירות של המחאה הנוכחית. דפני ליף וחבריה לא ניסו "לעשות לבבות" במרכז הליכוד או בקדימה, הם לא ניסו לפרסם מאמרים ב"ידיעות" או ב"הארץ", וגם לא הפעילו לובי שילחץ על ועדות כנסת שונות. את הזירות המסורתיות שמזוהות עם המרחב הפוליטי הם דחקו הצידה – באומץ, בלי שמץ בושה – ופקחו את עינינו למרחב הפוליטי האמיתי: הרחוב והאינטרנט. מעתה ואילך, שם ייקבע סדר היום הפוליטי של ישראל, ולא בשיחות מסדרון בכנסת או במערכת החדשות של ערוץ 2. ההבנה הזאת היא בלתי הפיכה, וכל ניסיון להשיב את הגלגל לאחור מחמיץ את המשמעות, כמו גם המומנטום, של מה שקרה כאן.

שתי דוגמאות אישיות. אחרי שכתבתי את הפוסט הראשון שלי על המאבק, קיבלתי מייל מעורכת במגזין "טיימאאוט". "אנחנו עושים פרוייקט על המחאה, מעוניינים לפרסם את המאמר שלך, אנא צור קשר בהקדם, מחר הסגירה".

אהה, הניגון המוכר. תמיד זה בבהילות, תמיד בהקדם, תמיד אתה נדרש לרדוף אחרי התקשורת שמעמידה אותך בזמנים שלה. אלה כללי היסוד בהתנהלות מול ענק תקשורתי; אתה העבד הנרצע, הוא עושה לך טובה.

טוב, אני מזמן כבר לא במשחק הזה. עניתי באדיבות מה שאני עונה תמיד: אתם יכולים לפרסם בלי לשנות כלום ובלי להשמיט את הקישורים (אוקיי, במקרה של טיימאאוט, הדרישה השניה היתה סוג של בדיחה). התשובה, שדווקא איחרה להגיע, היתה: טוב, בסוף זה לא נכנס, כי היה צריך לקצר את הטקסט, ולא הסכמת. כמובן. תודה תודה ושלום שלום.

תוך זמן קצר קיבלתי מייל נוסף, הפעם מעורכת ב"גלובס". אותו טקסט בדיוק: "מעוניינים לפרסם את המאמר שלך, אנא צור קשר בהקדם, מחר הסגירה" (זה אני שתמיד כותב לפני הסגירה, או הם שתמיד סוגרים אחרי שאני כותב?). עניתי באותו טקסט: אתם יכולים לפרסם בלי לשנות כלום ובלי להשמיט את הקישורים. הפעם התשובה היתה: מצטערים, לא יכולים להכניס קישורים לכתבות של מתחרים (כמו "כלכליסט"). כמובן. תודה תודה ושלום שלום.

אלה דוגמאות פעוטות (ולא היחידות), ומנסיוני הן מדגימות עיקרון מוחלט: כשהתקשורת "קוראת" לך, היא קובעת את הכללים. והיא לא נסוגה מהם. גם כשהיא לכאורה "מעוניינת" לשמוע אותך, גם כשהיא, ברוב טובה, מציעה לך במה – אתה תרקוד לפי החליל שלה. באולפן הטלוויזיה ימרחו לך איפור על הפרצוף, באתר האינטרנט ימרחו לך את הטקסט.

למזלי, אני לא תלוי לפרנסתי בהתיישרות לפי הקוד של אף עריץ וערוץ תקשורת, ולכן אני יכול לסרב בלב קל ובנפש חפצה. אשרַי, בלוגר אנוכי. אבל התוצאה ברורה: אוסף עצום של מגבלות "טכניות" וגם מהותיות מצמצם מאד את טווח העובדות, הידיעות והפרשנויות שיכולות להיכנס אל בין כותלי תקשורת המיינסטרים. והסיבות, כפי שכבר אמרתי, הן עמוקות ומבניות.

הפתרון: תקשורת אלטרנטיבית

מכל האמור לעיל מסתמן הפתרון היחידי: לפתח ערוצי תקשורת אלטרנטיביים. לכאורה, אני לא מחדש כאן כלום, ותיכף כולם יצביעו על הפייסבוק, והבלוגוספירה, ואתרי הדעות השונים. אבל במחשבה קצת יותר זהירה, קל לראות שהאינטרנט הישראלי בימינו לא מציע אלטרנטיבה של ממש לעיתונות המיינסטרים.

מה שהאינטרנט הישראלי מציע כיום, ולטעמי האישי במינון גבוה מדי, הוא בעיקר דעות והגיגים. אבל כמו שכל מו"ל מתחיל יודע, מדעות לא עושים עיתון. עיתון עומד, קודם כל, על מערכת חדשות. ודעות צריכות, קודם כל, לעמוד על עובדות. המחסור החמור בעובדות, בתיעוד אלטרנטיבי של המציאות, הוא הלאקונה הגדולה של האינטרנט הישראלי. נכון להיום, ידוע לי רק על שני גופי חדשות שפועלים בזירה הזאת: הטלוויזיה החברתית והחדשות מהירקון 70. יש לי רק מלים טובות עליהם, אבל מדובר בטיפה קטנה מאד, שצריכה להפוך למעיין שופע.

אם עיתון מדווח על שביתת המתמחים בלי להכניס אף מילה על פרטי ההסכם שמקפח אותם – הוא מועל בתפקידו; וצריך תקשורת אלטרנטיבית שתשלים את החסר. אם עיתון מדווח על קיפול מאהלים שלא היה ולא נברא – הוא מועל בתפקידו; וצריך תקשורת אלטרנטיבית שתדווח אמת במקומו. אם עיתון משמיט מתיאור ההסלמה בדרום תקיפות קטלניות של צה"ל – הוא מועל בתפקידו; וצריך תקשורת אלטרנטיבית שתיתן את התמונה המלאה. אם עיתון מדווח על "מהפכה" בחינוך בעקבות תכנית "עוז לתמורה" ואינו מזכיר במאומה את הפגמים החמורים שבה – צריך תקשורת אלטרנטיבית שתעשה את זה במקומו.

אלה הן רק דוגמאות מקריות מן השבועות האחרונים. כל צרכן תקשורת ביקורתי מסוגל לזהות בכל יום עשרות השמטות, אם לא שקרים ממש, בתמונת המציאות שתקשורת המיינסטרים מציירת לנו. ולכן, עוד לפני שמגיעים לפרשנות ולפרשנות של הפרשנות – דרוש בישראל, בדחיפות, תיקון יסודי בדיווח החדשותי שמוצע לאזרח; תיקון שיספק לו את כל המידע הרלבנטי לעיצוב השקפה פוליטית מושכלת.

התיקון הזה לא יבוא מתוך כלי התקשורת הקיימים, בדיוק כמו שהשינוי המיוחל בשיטה הכלכלית-חברתית בישראל לא יבוא מתוך הגופים הפוליטיים המסורתיים. לכל היותר, כלי התקשורת יגררו אחריו (כפי שהם מוצאים עצמם נגררים, לא פעם, אחרי הבלוגוספירה), ממש כמו שהמפלגות הפוליטיות נגררות כעת אחרי האג'נדה החברתית שהציבור מגבש ברחובות. הדברים שלובים לבלי הפרד; בפראפרזה על מארקס, האזרחים צריכים להשתלט לא רק על אמצעי הייצור, אלא גם על אמצעי הייצוג. האוצר כבר לא אומר לנו "מה טוב למשק"; אין סיבה שערוץ 2 ימשיך לומר לנו "מה קורה במשק".

זה לא אומר שממחר בבוקר צריך להחרים את כלי התקשורת. אבל זה כן אומר שהיחס אליהם צריך להיות צונן, אופורטוניסטי וחשדני. להשתמש ולזרוק; לא להתמסר, לא להתחנף, לא לרדוף אחריהם, לא לארוז עבורם סיסמאות קליטות. לזכור: הם שם בגללנו, לא להיפך.

בהתחלה צפויים קשיי גמילה וחרדת נטישה. שיואו, מה נעשה אם ערוץ 2 יפסיק לסקר אותנו? שיואו, מה יהיה אם העיתונאי של "ידיעות" ייעלב ויפסיק להתקשר? על המנטליות הילדותית הזאת צריך להתגבר, ממש כפי שהציבור כבר לומד להתגבר על התלות האינפנטילית במנגנונים המפלגתיים. הקיץ הזה הוכיח סופית (למי שעדיין לא הבין זאת קודם) שהשינויים העמוקים ביותר בחברה ובשיח הציבורי מתרחשים הרחק מחוץ לזירה המפלגתית; בתוך חודשיים, הפכה הכנסת לפריפריה והרחוב למרכז. מהלך דומה אפשר וצריך ליזום גם בזירה התקשורתית: בואו נהפוך את ערוצי הטלוויזיה ואת העיתונים הגדולים לפריפריה שלנו. ממילא הם לא משקפים נאמנה את המאבק ואת מה שמעסיק את רוב האזרחים; כל מה שנחוץ זה להפסיק לחשוב על עצמנו באמצעותם. נחוצה עצמאות תקשורתית.

חזונצ'יק, במהרה בימינו

אז הנה החזון: עיתון אינטרנט שלם – מן האזרחים, בידי האזרחים, ולמען האזרחים. עיתון עם מערכת חדשות רצינית, עם כיסוי בכל התחומים (חברה, כלכלה, ביטחון, סביבה, חינוך, בריאות, תרבות). כיסוי רציף, יומיומי, ולא מזדמן. ומחלקת תחקירים עצמאית, וצוותי שטח עם ציוד הקלטה וצילום. וצוות פרשנים מצומצם (לא צריך יותר משלושה-ארבעה), ולא כאלה שסועדים כל יום שישי בצהריים עם שטייניץ או עם סער.

עיתון שנותן מקסימום במה לקול של האזרח (ללא הבדל דת, גזע, מין, רמת הכנסה או אזור גיאוגרפי) ומינימום במה לשלטון; עיתון שלא יפרסם לעולם הודעה לעיתונות של דובר או יחצ"ן בלי לבדוק ולאמת אותה בשטח; עיתון שלא פוחד "להבריח קוראים" על כל צעד ושעל.

ולפני שהחלום הזה מתפורר מן הסיבות המוכרות, כמה כללי יסוד. הכתבים והעורכים לא מתנדבים, אלא עובדים בשכר; והשכר מיידי, לא שוטף+60. וכולם מאורגנים בחוזה קיבוצי, ואולי אפילו, שומו שמיים, שותפים בבעלות על המיזם, כמו בקואופרטיב. ואין חסויות, ואין פרסומות קופצות, ואין שום אינטרס מסחרי בתמונה. וכשמבקשים ממך לפרסם טקסט שלך, לא מעמידים לך תנאים.

הו, אתם מגחכים, התמימות. ומה בדיוק המודל העסקי שאתה מציע? ממה יבוא הלחם וממה תבוא החמאה? אז אני, בעוונותי, לא כלכלן, ולא יכול גם להציע מודל עסקי. אני יכול רק לומר שלא מדובר בהזיה נרקוטית, וכבר יש מודלים שונים שפועלים בעולם; ארגוני תקשורת אלטרנטיבית שעומדים בקריטריונים האלה יפה מאד, ולאורך זמן, ובנו לעצמם מוניטין מפואר. לאמריקאים יש את PBS, The Nation, Democracy Now, NPR. איך הם מתקיימים? מתרומות של ארגונים חברתיים, ממערכת מנויים, מגיוס תרומות שנתי (fund raising). ככל שהעיתונות המסורתית מתפוררת והופכת לכלי שרת של בעלי הון ואינטרסנטים, פורחת בעולם תקשורת אלטרנטיבית; הנה כמה דוגמאות שאפשר לקבל מהן השראה.

צריך הון התחלתי? למישהו יש את הטלפון של "הקרן החדשה לישראל"? של מי היד שם, של קלמן ליבסקינד? תודה לך. מישהו אחר? אולי מליונר עם מצפון סדוק?  מי זה שם, דב מורן?

האמת, אני לא צריך לתת רעיונות. החודשיים האחרונים הוכיחו שלאזרחי ישראל יש אינספור רעיונות יצירתיים איך לאתגר את השיטה הקיימת, ומה שיפה ברעיונות האלה – הם ישימים. אז אני משאיר את הרעיון הגולמי שלי לפתחם של אנשים מוכשרים ממני, וחוזר רק אל המסר הראשוני: הציבור בישראל מחזיר לידיו, סוף סוף, את השליטה במציאות. באותה נשימה, הוא חייב להחזיר לעצמו את השליטה בייצוג המציאות. וזאת מן הסיבה הפשוטה שכל עוד המציאות מיוצגת ומעוותת בידי כוחות שעוינים את האינטרס הציבורי, יכולת הפעולה והשינוי של כל מאבק פוליטי נפגעת אנושות.

ועד שזה יקרה, נמשיך ללקט את פיסות האמת באינטרנט. והטלוויזיה תישאר כבויה בסלון.

הפוסט הזה ינסה לפצח תעלומה: איך לעזאזל הצליח הפוסט הקודם שלי לרשום 15,000 צפיות בתוך 3 ימים? במונחי הבלוג הזה (לא יודע איך זה אצל אחרים), זאת תהודה חסרת תקדים: פי 4 מהשיא הקודם, פי 12 מממוצע הצפיה לפוסט רגיל. אני לא סופר את עשרות המיילים שקיבלתי, גם לא את הנאצות ואפילו לא את האיום בתביעת דיבה (בשם "הציבור הדתי").

החידה לא טריביאלית. הפוסט על איתמר חרג בהרבה מן התפוצה הרגילה של השמאל הרדיקלי (47 איש, בפעם האחרונה שספרתי). מצד שני, לפי התרשמותי, רוב הקוראים הנוספים לא היו אנשי ימין מובהקים. אומנם גם כאלה קראו אותו (זה המקום להודות לאתר "רוטר" על שירותי ההפצה הנאמנים, ולהעיר להם שלהעתיק פוסט כזה בלי הקישורים שלו זה בדיחה), אבל באופן יחסי – מרבית התגובות לא היו משם. מכיוון שמגיבי הימין לא ידועים בחיישנותם או שתקנותם, אני מסיק שהרוב הגדול של הקוראים היו אנשי מרכז או שמאל מתון (אבל אם כבר, אולי מישהו בצוות וורדפרס יפַתח כלי לפילוח פוליטי של הקוראים? סתם רעיון).

גם הדיון לא היה אינטנסיבי יותר מאשר בפוסטים אחרים. כשהגענו לתחום 80 התגובות (תמיד זה באזור ה-80) הוויכוח מיצה את עצמו, כל השאלות נשאלו, כל התשובות ניתנו, ונשאר רק לופ מציק שביצעתי בו המתת חסד. בכל זאת, קצב הגידול בצפיות לא ירד, מה שמעיד על חשיפה מתמשכת לקוראים חדשים.

אבל למה דווקא הפוסט הזה? אם תורשה לי חוות דעת (אומנם משוחדת משהו), לא מדובר בפסגת השגי הבלוג הזה. כבר היו פוסטים חשובים יותר, מקיפים יותר, מתוחקרים יותר, עמוקים יותר, פרובוקטיביים יותר, ומצחיקים יותר (הנה, הצלחתי להגניב פנימה גם סיור בזק וירטואלי בבלוג לכל הקוראים החדשים).

דעתי שלי אינה נוחה מהפוסט על איתמר מעוד שתי סיבות. ראשית, לא כתבתי אותו בששון ובמחולות, אלא כמי שרואה עצמו חייב להגיב על שטף תעמולה ציני; בתוך כך הרגשתי שגם אני משתף פעולה עם הזוהמה הזאת. מצד שני – שתיקה גמורה לא היתה אופציה, כפי שכתבתי בתגובות. הדברים האלה אינם בגדר "כותבים ובוכים", אלא רק דיווח פשוט על הלך הרוח שבו הפוסט נכתב. עניין אישי, שלא אמור להשפיע על התקבלות הטקסט, ונוגע רק לי.

שנית, מי שקורא את הפוסט במנותק מן ההסטוריה של הבלוג עלול לקבל רושם מוטעה כאילו המאבק נגד המתנחלים מעסיק אותי מאד, או נראה לי עקרוני לאג'נדה של השמאל. ולא היא. לאמיתו של דבר, ברוב הפעמים שהתייחסתי להתנחלויות בבלוג זה היה מן הזווית המדינית-ציבורית. חטא ההתנחלות, לדעתי, איננו חטאם הבלעדי של המתנחלים, אלא בראש ובראשונה של ממשלות ישראל לדורותיהן, של כל הציבור שהצביע עבורן (עבודה או ליכוד או קדימה, אין הבדל), ושל מאות ואלפי החברות ובתי העסק שמרוויחים מן הכיבוש. הפוסט על איתמר התעלם מכל ההקשר הזה משום שחשוב היה להוריד את האירוע הרצחני הזה מגבהי המיתוס הלאומני-קורבני של התעמולה הישראלית אל קרקע המציאות המסוכסכת שבה הוא נבט; קרקע של דם, עצים שרופים ואובדן פרנסה. אנשים אמיתיים, ובפרט אנשים תחת דיכוי פוליטי אלים, פועלים ומושפעים מסביבתם המיידית, הרבה לפני שהם נישאים על כנפי אידאולוגיות של לאום ואמונה.

אבל הפוסט לא נגע במשמעות הפוליטית העמוקה של עצם ייתכנות יישוב כמו איתמר במקום שבו הוא נמצא, עצם ייתכנות בחירתו של רב צבאי ראשי מקרב ישוב כזה, וכדומה. בקצרה, קריאה מבודדת בפוסט עלולה לעשות דה-פוליטיזציה של שורשי הסכסוך עם הפלסטינים, כמו גם לנקות, באופן שקרי, את הקוראים "הנאורים" מאחריותם העקיפה לפשעי איתמר.

לסיכום – לא פוסט דגול. אולי נחוץ, אולי בשעתו, אבל זה עדיין לא מסביר את התהודה הבלתי רגילה שהוא קיבל. חזרנו לתעלומה.

התובנות שלי בעניין אינן בגדר מסקנות נחרצות אלא יותר ספקולטיביות. בכל מה שקשור להתפשטות ויראלית ברשת, תמיד ישנם גורמים אקראיים שאי אפשר לנתח עד תום. אני אניח את הגורמים האלה בצד ואנסה להבין מה בפוסט הספציפי על איתמר עניין כל כך הרבה אנשים.

נדמה לי שהגורם הכי משמעותי הוא הצמא האמיתי שיש להרבה מאד אנשים בארץ לקבל סוף סוף מידע, ולא רק תעמולה, מכלי התקשורת המרכזיים. מעבר לדיווחים העובדתיים על הטבח באיתמר (שאין עליהם עוררין), מעבר לכתבות הדיוקן המדמיעות (שגם להן יש מקום; עיתונות טובה צריכה למסור גם תמונה של רגשות, גם זה כלול בדיווח מלא) – מה שהציבור קיבל היה מנה מאד מרוכזת של הסתה נגד העם הפלסטיני בכללותו ונגד השמאל הישראלי. עכשיו גם מסתבר, כפי שמראה אביב טטרסקי, שה"הסתה" הפלסטינית היא במידה רבה פיקציה של התעמולה הישראלית.

ולבסוף קיבלנו את הדובדבן שבקצפת – הכרזות מתלהמות על הגברת הבנייה בשטחים, שהקשר הסיבתי בינה לבין התעצמות הטרור הוכחש לחלוטין.

והנה זה פלא – הסאה הוגדשה. לא מעט אנשים הרגישו בתרמית, במניפולציה שנעשית על גב הטרגדיה של משפחת פוגל. לא מעט אנשים חשו בחילה עמוקה כשהתערובת הדוחה הזאת של צדקנות ולאומנות נדחפה להם במורד הגרון, וחיפשו נואשות משהו אחר. אולי משהו שיצליל את המבט ולא יעכיר אותו.

הפוסט על איתמר מילא את הצורך הזה, נכנס לחלל שהשאירה התקשורת. ונדמה לי שהוא מילא את הצורך הזה גם אצל חלק מהקוראים שלא הסכימו איתו, שהתקוממו על מסקנותיו. גם הם, בינם לבין עצמם, היו חייבים להודות שלא הכל היה ידוע להם.

נכון, גם פוסטים אחרים בבלוג הזה עשו כך ויעשו כך, אבל הפעם, ככל הנראה, הפער בין המציאות המכוערת של יחסי איתמר וסביבתה לבין התמונה הכל-כך מסוננת ומעוקרת שסיפקה התקשורת היה גדול מדי, מופרך מדי, והוא השתכפל מהר מדי, בכל הזירות התקשורתיות, עד שהיה לזרא.

"תודה על המידע, קראתי כאן דברים שלא ידעתי". קיבלתי הרבה תגובות כאלה, גם בפוסט וגם במייל. אני חייב להודות שהמחשבה הראשונה שעוברת לי בראש למקרא תגובה כזאת היא: לא ידעת? איפה לעזאזל חיית ב-10-15 שנה האחרונות? לא ידעת שמאיתמר יצאו רוצחים? שמתנחלי איתמר יורדים לחייהם של תושבי הכפרים מסביבה? לא ידעת שהיא הוקמה בניגוד לחוק? לא ידעת ש"אדמת מדינה" זה לא תכניות בניה מאושרות?

אבל אז אני נזכר: הם חיו במדינת "האח הגדול". הם באמת לא יודעים. מה שהם מקבלים מהתקשורת, יום יום ושעה שעה, זה צירוף של זבל בידורי ורכילות פוליטית. אז איך הם יידעו?

והנה הפרדוקס: מרבית "העובדות הלא נעימות", על איתמר או על כל הבט אפל אחר של השליטה הישראלית בשטחים – מדווחות בכלי התקשורת המרכזיים. תעברו על הקישורים בכל פוסט פוליטי בבלוג הזה – למעלה מ-80 אחוז, להערכתי, מגיעים מארבעת אתרי החדשות המרכזיים ("הארץ", "ואללה", ynet, nrg). מאות, אלפים של ידיעות חדשותיות שמספרות את הסיפור הנורא הזה. וכולן גלויות לעין. אין כמעט צנזורה. פוסטים כמו אלה שחשפו את פרשת ענת קם ופרשת עומר סעיד הם היוצא מהכלל שמעיד על הכלל. מי שחופר מספיק עמוק, מגלה כמעט את כל המידע הנחוץ באתרי החדשות.

יתירה מזאת: גם דו"חות של ארגוני זכויות אדם שמצוטטים כאן, כמעט תמיד משתמשים בנתונים גולמיים רשמיים: פרסומים ממשלתיים, פסקי דין, החלטות של ועדות כנסת, דו"חות של המנהל האזרחי, וכד'. כך שהטענה כאילו "השמאל מסתמך על מקורות מידע מפוקפקים או מומצאים" – היא קשקוש גמור. השמאל, לפחות אני ומי שאני מכיר, משתמש במקורות מידע גלויים, פומביים, שכל אחד יכול לבחון בעצמו.

אם כך – איך זה שהעובדות לא ידועות? ואיך אני יכול מצד אחד לשפוך אש וגופרית על כלי התקשורת שאינם מספקים תמונה אמיתית של המציאות, ומצד שני להכיר בכך שהם המקור העיקרי למידע שאני שואב אודות השטחים? איך זה, אם לשוב ולצטט את האימרה האלמותית של אורוול, ש"דרוש מאבק מתמיד כדי לראות את מה שמתחת לאף"?

הפרדוקס הוא רק מדומה. וזאת משום שקיים הבדל של שמיים וארץ בין "מידע" ל"תמונה אמיתית". מידע, כשלעצמו, אינו מייצר תמונה. אלפי ידיעות חדשותיות על גזל אדמות של פלסטינים, על תקיפות ורציחות בידי מתנחלים שאינן מגיעות לכלל כתבי אישום, על שוד המים שמתרחש בגדה המערבית, וכך עוד ועוד ועוד – מתפזרות לאורך שנים, לרוחב עיתונים שונים, וטובעות בתהום הנשייה. הן טובעות כי אין בהן "סדר"; ואין בהן סדר כי העיתונות מועלת בתפקידה ואינה מארגנת אותן בתבנית (ניסויים בפסיכולוגיה הוכיחו שתבניות חיוניות לזיכרון; פריטים שמאורגנים בסכימה חזותית או נראטיבית נשמרים בזיכרון הרבה יותר טוב מפריטים שמוצגים ללא כל סכימה).

התבניות המוכנות-מראש של העיתונות יצוקות כולן במתכונת לאומנית וניאו-ליברלית. פיגועי טרור, התבטאויות של ראשי החמאס, התחמשות של איראן – כל אלה זוכים לטיפול מדוקדק, לפרשנות מבארת, לארגון שיוצק בהן משמעות נראטיבית: המשמעות של "כל הערבים נגדנו, מאז ומעולם". זה סיפור טוב, סיפור חזק, וכשיש לך סיפור כזה – כבר לא צריך עובדות. הבניין עומד בלי פיגומים.

ואילו כל העובדות ההפוכות – כל אלו שמורות על אחריותה של ישראל לאסון שבו היא נמצאת – נשארות מפוזרות על הרצפה, חלקי פאזל לא מתאימים שאף אחד לא טורח לצרף יחדיו.

אז זה מה שהבלוג הזה, וגם בלוגים אחרים בשמאל, מנסים לעשות: לצרף את הפאזל. להפוך את המידע לתיעוד, לאמירה קוהרנטית, לסיפור עם משמעות וכיוון. כבר כתבתי פעם שבמדינה מתוקנת התקשורת היתה אמורה לבצע את המשימה הזאת אבל אצלנו, בלית ברירה, היא הפכה להיות המשימה העיקרית של השמאל.

ובכל זאת, מכל הסיפור הזה אני מוציא לקח חיובי. הלקח קשור לויכוח הנושן בין שתי עמדות בשמאל שניתן לסכמן כך: "אם רק אנשים היו נחשפים לאמת, הם היו משנים את דעתם", לעומת "עזוב אותך, אנשים לא מתעניינים באמת, דעתם קבועה מראש". כשלעצמי תמיד הכרתי בכך ששתי העמדות נכונות – יש אנשים כאלה ויש אנשים כאלה. הוויכוח שלי היה עם מי שלא הכיר בכלל בקיומה של הקבוצה הראשונה. במסה שכתבתי על משמעותה ותפקידה של הכתיבה הפוליטית, ניסיתי לכוון את דבריי בעיקר (גם אם לא רק) אל הקבוצה הזאת: האנשים ההגונים, שפשוט אינם יודעים מה שחובה עליהם לדעת. כן, הם כנראה מיעוט, וכן, לא מובטחת לנו תמיכתם גם אחרי שיתוודעו אל האמת. ובכל זאת, אל מי נדבר אם לא אליהם?

והנה, כנראה שהפוסט על איתמר דיבר אליהם. בעיקר אליהם. אלפים מהם. אז אולי בכל זאת אנחנו עושים משהו נכון.

מכאן אפשר לפתוח דיון המשך, איך מעצימים ומרחיבים את הפונקציה הזאת של הבלוגוספרה השמאלית. איך יוצרים מנגנונים של ייצור ידע אלטרנטיבי, ביקורתי, איך מגבשים קהילות שמחוייבות להפצת הידע הזה והעמקתו, ועוד שאלות מרתקות – שאין לי מושג איך עונים עליהן. הבמה שלכם.

[רק בקשה: הדיון בפוסט הקודם נגמר. נא לא לגרור אותו לכאן. מי שלא השתכנע אז, לא ישתכנע גם עכשיו. לכן, אנא הגבילו את תוכן התגובות לתוכן הפוסט הנוכחי]