תגית: טרנספר

 

חג חירות שמח ל-31 תושבי ח'ירבת עין כרזליה (בהם 16 קטינים) בצפון בקעת הירדן, שצה"ל החריב את כל המבנים בכפרם לפני חודש, זאת הפעם הרביעית, והפקיר אותם לסופות החורף, באמתלה שהם פלשו לשטח אש, אף כי במשך 30 שנה לא התקיימו בו אימונים, וממילא צה"ל לא נוגע במאחז הבלתי החוקי שהוקם בתוך שטח האש, בידי יהודים, שעושים עם הצבא יד אחת להתעמר בחקלאים פלסטיניים במרחב עקרבה.

חג חירות שמח לפועלים הפלסטיניים של בית הדפוס "פלפוט" בקרני שומרון, שהדפיסו מיליוני פתקי הצבעה למערכת בחירות שבה אין להם זכות להשתתף, עבור ישראלים שיחליטו במקומם על גורלם, ואילו הם, הפלסטינים, יסתפקו בבחירת מי שיפנה את אשפה מרחובותיהם.

חג חירות שמח למשפחת אבו-ריאלה מעזה, האבלה עדיין על תאופיק הדייג, שיצא עם סירתו לדוג לפני חודש, והקפיד שלא לחרוג מטווח 6 המיילים שצה"ל קבע לדייגי עזה, מגבלה שרק היא לבדה צימקה את ענף הדיג בעזה לכשליש מגודלו, יותר מ-6,000 דייגים פרשו מהמקצוע, ובכל זאת נורה למוות בידי כוח של חיל הים, מכיוון שסירתו נעה "מהר מדי", ירו והרגו ותיחקרו וטיהרו ועברו הלאה.

חג חירות שמח למשפחת מוהתאסב ולמשפחת אל-רחמן ולמשפחת דנדיס, תושבי רחוב השוהדא בחברון, שדלתות ביתם נעולות ומרותכות ומרפסותיהם מגודרות מכל עבר כיוון שמתנחלי חברון ממטירים עליהם אבנים דרך קבע, שבכל כניסה ויציאה מביתם עוברים דרך מחסום של צה"ל, שנאסר עליהם להזמין אורחים לביתם, כל זאת בחסות הצבא כבר יותר מ-20 שנה, העונש שקיבלו תושבי חברון על הטבח שביצע בהם גולדשטיין.

חג חירות שמח לאלפי הבדואים שבתיהם נהרסו בשנה החולפת (859 מבנים הרסה המדינה ב-2014), מתוכם יותר ממחצית ביישובים מוכרים, בתים שנבנו בלית ברירה ללא תכניות מתאר, שכן המדינה ההורסת היא גם המדינה המסרבת לתכנן, ובמיוחד לתושבי כפר אל-עראקיב, שנהרס ונבנה מחדש כבר 82 פעמים, לתושבי תל-ערד שהמדינה הרסה את מסגדם, ולעשרות הבדואים מכפר סעווה וממשפחת א-נבארי שבתיהם נהרסו בידי הדחפורים של רשות מינהל ישראל.

חג חירות שמח לכ-2,300 תושבי הכפר אל-ולאג'ה, בין בית-לחם לירושלים, שכנים לא רצויים להתנחלויות גילה והר גילה, שגדר ההפרדה זוחלת סביבם בעקביות עד שתקיפם 360 מעלות, לפרקים עוברת ממש בחצר הבתים, וגם פניה, פני יאנוס של אפרטהייד, אבן דקורטיבית ליהודים ובטון חשוף לערבים, גדר שניתקה את הכפר מיותר ממחצית אדמותיו החקלאיות ועתודות הקרקע לבנייה שלו, תוואי "בטחוני" בהכשר בג"ץ כמובן, שרמס גם את נוף הטראסות בן מאות השנים, ובאופן מופלא קיבל גם את תמיכת רשות הטבע והגנים, זאת שאמורה היתה להגן על הטראסות, אלא שהיא הכריזה על 1,000 דונם מקרקעות אל-ולאג'ה "גן לאומי" "לרווחת תושבי ירושלים", למעט תושבי הכפר כמובן, שישקיפו עליו מעברה השני של החומה, על רקע רעש הבולדוזרים של עיריית ירושלים שבאים להרוס, כמובן להרוס, עשרות בתים כבר, אין תכנית מתאר לאל-ולאג'ה, כמובן שהעירייה לא מתכננת, כמובן שהיא גם דוחה את תכניות התושבים, ממול לעומת זאת נמשכת הבנייה, קדחתנית כתמיד, בהתנחלות הר גילה, לרווחת תושבי ירושלים.

חג חירות שמח לתושבי הכפר הלא מוכר היחידי במרכז הארץ, דהמש, 800 איש שחרב הגירוש מרחפת מעליהם כבר יותר מעשור, ולאחרונה קרבה יותר ויותר, 800 איש בלי תשתית מים, כבישים, חשמל, מדרכות, בלי כלום, שלא גזלו את אדמתם מאיש, ורק המדינה מסרבת להכיר בקיומם, והרשויות המקומיות מסביבן יורקות עליהם בבוז, והם באים ויוצאים מבתי משפט כבר שנים, ובפיהם רק בקשה אחת, שייתנו להם לחיות כבני אדם על אדמתם.

חג חירות שמח לבני משפחת חיג'ו מסילואן, שנדחקו מחוץ לביתם בעורמתה המשפטית של עמותת הנישול אלע"ד, שבשנה האחרונה כובשת עוד ועוד מאחזים בלב הכפר הפלסטיני, בתמיכה מסיבית של המדינה.

חג חירות שמח לכ-1,500 פליטים ומבקשי המקלט המוחזקים במשך חודשים ארוכים במתקן הכליאה "חולות", שקפאו בו בחורף, שאינם רשאים לעזבו בלילה, שנמקים בו בחוסר מעש, שיודעים כי חבריהם ש"עזבו מרצון" לסודאן כבר נלכדו ועברו עינויים, ובכל זאת ישראל מסרבת להכיר בהם כפליטים, למעשה הכירה ב-0.07% בלבד מיוצאי אריתריאה ככאלה, בעוד שבשאר העולם מוכרים כפליטים 84% מהם, ומעכשיו הם צפויים לגירוש בכפייה, ובכל זאת הם תולים בנו עיניים כלות, וזוכרים מה שאנחנו שכחנו על יציאה מעבדות לחירות.

חג חירות שמח לכ-500 הפועלים הפלסטיניים באזור התעשייה "ניצני שלום" ליד טולכרם, צמיתים מודרניים הנתונים בצבת שבין מעסיקים חמדנים ונטולי מעצורים ושלטון שהתנער מחובותיו, משתכרים אל צרור נקוב ונושמים אדי אמוניה ונפצעים ללא ציוד מגן ונבעטים החוצה ללא פיצויים, הפנים האמיתיות של "השלום הכלכלי" בחזון אוסלו.

חג חירות שמח לכ-450 עצירים מנהליים פלסטיניים בישראל, אנשים שכלואים חודשים ואף שנים בלי לראות את כתב האישום נגדם או את חומר הראיות, ביניהם 26 חברי המועצה המחוקקת הפלסטינית (אסירים פוליטיים פר אקסלנס), אנשים שהמערכת וגם הציבור הישראלי ויתרו מזמן אף על מראית עין מינימלית של עשיית צדק איתם, שהשב"כ מענה דרך שיגרה ללא מורא חקירה והעמדה לדין, ובכלל זה ילדים בני 13 ו-14, וכשמתחשק לצבא, הוא יכול גם להכפיל את מספרם בגל מעצרים סיטוני, בן לילה, "עד תום ההליכים" או עד שימות שובת הרעב הראשון.

חג חירות שמח לג'נא אבו ג'בר, בת שנתיים וחצי, ויאמן אבו ג'בר, בן שלוש וחצי, ששרדו הפצצה ישראלית (ללא כל הזהרה) על ביתם באל-בורייג' בעזה לפני חצי שנה, אבל איבדו את הוריהם, את אחותם בת ה-4, ועוד 14 בני משפחה, ויש לפניהם עוד שנים ארוכות לצפות שצה"ל יחקור כיצד ולמה הפכו ליתומים בגיל כה צעיר, הם ועוד עשרות ילדים כמותם, אבל הוא לא יחקור.

חג חירות שמח ל-250 תושבי הכפר נבי סמואל, הסגור מכל עבריו בידי הצבא הישראלי, כלוב לערבים רק קילומטר משכונות היהודים בירושלים, שרשות הטבע והגנים הכריזה על שטחו וסביבותיו "גן לאומי", אפס אישורי בנייה ואפס פיתוח כבר עשרות שנים, כל דיר נהרס, כל מיכל מים מוחרם, ומעבר למחסום – אתר ארכיאולוגי משגשג להנאת היהודים, גם הוא על חורבות בתיהם של תושבי הכפר.

וכמו לפני 6 שנים, חג חירות שמח לכל מי שהמדינה, תודה לאל, עדיין לא שמה בכלא, אבל הוא או היא חיים בכלא פנימי, וטרם התנערו מן האיסורים והחרמות שכובלים כל אדם אל המוכר מדי והצפוי מדי והמובן מאליו, וטרם פתחו עליהם באש ויצאו לדרך חדשה.

כשאדם קם / דוד אבידן

כשאדם קם בבוקר אדם לובש
את מכנסיו ופותח מיד באש
על מטתו ועל מרפסתו ועל ספריו
ועל אלומות המים הדולקות אחריו
אדם מנומנם קם בבוקר ולא חושש
ללבוש מכנסיים ולפתוח מיד באש

 

[ציורים: פרנסיס בייקון]

[פוסט ארוך. הבלוג שוב מתנצל על התעלמותו הנפשעת מהסרטונים של בנט ומהשריונים של הרצוג ולבני]

* * *

כל צילומי הנשים בפוסט והציטוטים מתחתיהם לקוחים מפרוייקט צילומים של "אקטיבסטילס" ו"רופאים לזכויות אדם" שהתקיים ב-2013, לרגל עשור לחקיקת חוק האזרחות והכניסה לישראל.

* * *

בקרוב יפוג תוקפה של הוראת השעה "חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה)" (להלן, חאכ"ל). הוראת השעה הזאת, שלכאורה נהגתה כתקנה זמנית ולא כחוק קבוע, מוארכת מדי שנה בשנה, כך כבר 12 פעמים. גם הפעם ה-13 תעבור באופן חלק ושקט, יש להניח שהתקשורת לא תקדיש להצבעה הטכנית הזאת במליאה כל תשומת לב, אחרי המולת הבחירות ומשחקי הקואליציה. חאכ"ל הוא נדבך מרכז במשטר ההפרדה הגזעי של ישראל, וכמו שאר מרכיבי המשטר הזה, הוא נמצא מחוץ לדיון הציבורי, או מעליו, או מאחוריו; בכל מקרה, אף פעם לא נושא למחלוקת.

חאכ"ל הוא "החוק הכי גזעני בספר החוקים הישראלי", לדברי ארגון "עדאלה", ובנושא הזה, נדמה לי, הם מבינים יותר טוב מכל אחד אחר. בהצבעה האחרונה בכנסת, במרץ 2014, תמכו בו 42 ח"כים והתנגדו 15. "יש עתיד" תמכה, לבני ומצנע תמכו, הנשיא-לעתיד, רובי ריבלין, חובב זכויות הערבים והארמנים – תמך.

שלושה חברי כנסת של העבודה התנגדו. מעניין מה יקרה בהצבעה הקרובה ב"מחנה הציוני", האם האידיליה בין לבני להרצוג תתפרק על הנושא הזה.

לא, בעצם לא מעניין. כך או כך החוק יעבור. לא צולחים שתי עתירות לבג"ץ רק כדי ליפול בכנסת. גם אל הכתם השחור הזה על פרצופה של ישראל התרגלנו. בשנים הראשונות לחקיקתו (ב-2003) עוד היו דיונים סוערים סביבו, העיתונים והאולפנים לא הניחו לנושא. אחר כך, כמו לכל תועבה אחרת, מתרגלים. גם אני זעקתי קצת, ודממתי. חאכ"ל נסוג מאור הזרקורים והתמזג עם תפאורת הרקע של החיים הפוליטיים בישראל; חלק טבעי מהנוף, כבר לא דוקר לא את הלב ולא את העין.

למה לדבר על החוק הזה עכשיו? למה דווקא עליו, למה דווקא עכשיו? התשובה הפשוטה היא שלדבר על חאכ"ל הרבה יותר דחוף מלדבר על הבלי הקלחת הפוליטית השגרתיים. הם הרי כאן היום ומחר יתפוגגו. חאכ"ל, לעומתם, הוא מרכיב של קבע במשטר הישראלי, חרף "זמניותו" המוצהרת. על פי ההערכה, יותר מ-20 אלף משפחות בישראל סובלות מעצירת הליכי איחוד המשפחות, בגלל חאכ"ל. הסבל מגוון ומתבטא בכל תחומי החיים: בני זוג שאינם יכולים להתראות, ילדים שגדלים בלי להכיר את הוריהם, ילדים שגדלו כל חייהם בישראל אבל אינם יכולים להירשם כאזרחיה, בני זוג ששוהים בישראל באופן לא חוקי, חיים מתמידים תחת פחד הגירוש, נשים שנשללות מהן קצבאות ביטוח לאומי כיוון שהתחתנו עם תושבי שטחים, בעיות רישום לבתי ספר, קבלת רשיונות עבודה, ועוד ועוד.

עבור עשרות אלפי האנשים האלה, חאכ"ל הוא נושא מרכזי לחלוטין בחייהם; עליו, ועל נושאים כמוהו, צריך לדבר במערכת הבחירות.

חלפו כבר 13 שנה מאז שנחקק החוק, ואפשר כעת להביט בו במבט מפוכח יותר, בלי להט היצרים של תקופת הפיגועים. אפשר לבחון ביושר את הנתונים שהצטברו, וגם להציץ בדינמיקה שהביאה לחקיקתו, ולשאול שוב את השאלות היסודיות ביותר: לאיזו תכלית משמש חאכ"ל? תכלית בטחונית, או דמוגרפית? האם יש נתונים שיכולים להצדיק אחת מהן? ומה פשר הפער בין השיח הדמוגרפי בגלוי סביב החוק, לעומת השיח הבטחוני בלבד ששלט בדיונים בבית המשפט העליון?

איזה סיפורים מספר לעצמו הרוב היהודי כשהוא מתבונן בחוק הזה? לאילו מהם הוא מאמין, אילו מהם נועדו לצרכי הסברה? ומה הקשר שלהם למציאות?

על השאלות האלה הפוסט הזה מנסה לענות, ולפחות לעורר אותן מחדש. זה התאפשר הודות לדו"ח מעמיק שפירסם המוקד להגנת הפרט לפני כחצי שנה, "הוראת שעה? החיים בירושלים המזרחית בצל חוק האזרחות והכניסה לישראל". הקריאה בדו"ח ובחומרים אחרים שהגעתי אליהם בעקבות התחקיר הוכיחה לי שוב, כמו תמיד, כמה אנחנו לא יודעים על הדברים שלכאורה נחשפנו אליהם שוב ושוב; ולכן, כמה קל לשלטון למכור לנו בדיות מופרכות מבלי לחשוש שהציבור יפקפק בנכונותן.

החוק

(למעוניינים – הנה נוסח החוק המלא)

חאכ"ל מגדיר קטגוריה של תושבי "האזור", שכלולים בה הן תושבים של מדינות אויב (איראן, לבנון, סוריה ועיראק) והן תושבים של יהודה ושומרון ועזה. לצורך העניין, גם מי שרשום כתושב ב"אזור" ולא מתגורר בו – כלול בקטגוריה הזאת. מוצאים ממנה – אזרחים ישראלים שמתגוררים באזור (כלומר, מתנחלים). כיוון שעיקר השפעתו של החוק על פלסטינים תושבי השטחים, מכאן ואילך נתייחס רק אליהם.

החוק קובע שפלסטיני עד גיל 35 ופלסטינית עד גיל 25 לא יקבלו שום מעמד בישראל: לא אזרחות, לא תושבות קבע או ארעי, וגם לא היתר שהייה. חד וחלק. גברים מעל גיל 35, נשים מעל גיל 25 וילדים מתחת לגיל 14 יכולים לקבל היתר שהייה באמצעות הליך איחוד משפחות. שימו לב: היתר שהיה זמני בלבד, שום מעמד קבע.

מלבד אלה, החוק מכיר בחריגים הומניטריים מיוחדים, או במקרים שבהם תושב השטחים "מזדהה עם מדינת ישראל ויעדיה וכי הוא או בן משפחתו פעלו פעולה של ממש לקידום הביטחון, הכלכלה או ענין חשוב אחר של המדינה" (תרגום: סייען של השב"כ).

השד הדמוגרפי: ההסטוריה המודחקת של החוק

השקר שביסוד חאכ"ל הוטבע בו מן הרגע הראשון. ב-31 במרץ 2002 רצח טרוריסט פלסטיני 16 ישראלים במסעדת "מצה" בחיפה. המחבל, תושב ג'נין, החזיק בתעודת זהות ישראלית כבן לאזרחית ישראלית, שהתחתנה עם תושב ג'נין שקיבל אזרחות מכוח איחוד משפחות. מיד למחרת הורה שר הפנים, אלי ישי, להקפיא את כל הבקשות לאיחוד משפחות של ערבים תושבי ישראל עם תושבי הרשות הפלסטינית. ההקפאה הוצגה כצעד בטחוני מובהק, למנוע אפשרות שטרוריסטים ינצלו את הליך איחוד המשפחות כדי לחדור לישראל ולבצע פיגועים. מאז אותו יום, ה-1 באפריל 2002, ההקפאה עומדת בעינה.

אלא שבדיקה מעמיקה יותר של המהלכים הפוליטיים בחודשים שקדמו לפיגוע מגלה כי התכניות להקפאת איחוד משפחות פלסטיניות היו מוכנות כל העת, ורק חיכו לשעת הכושר. התכניות החלו כבר בסוף 2001. בינואר 2002, 3 חודשים לפני הפיגוע במסעדת מצה, דווח כי השר ישי "הנחה את המחלקה המשפטית במשרדו לבדוק דרכים לשינויי חקיקה, שיצמצמו את מספר הלא-יהודים המקבלים אזרחות ישראלית". בלי ספק, ישי היה האיש הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון למדינת ישראל: אף שר בממשלה לא ביטא בחופשיות כמוהו את התפיסה שהשלטון הוא מכשיר לביצור אופיה האתנוצנטרי של המדינה.

ישי הבהיר שהוא רואה צורך דחוף במציאת דרכים לצמצום מספר הלא יהודים המקבלים אזרחות ישראלית, ובכללם ערבים, אשר עלה באופן דרמטי בשנים האחרונות ו"מאיים על צביונה היהודי של מדינת ישראל". המגעים הפוליטיים להעברת החקיקה נכנסו להילוך גבוה. בשלב הזה, שימו לב, אף אחד עדיין לא טורח לדבר על "הצדקה ביטחונית".

באופן לא מפתיע, בפברואר 2002 (עדיין לפני הפיגוע) מפרסם משרד הפנים נתונים על איחוד משפחות של פלסטינים – הכנת הקרקע לחקיקה. על פי נתוני מנהל האוכלוסין, בין 1993-2002 נכנסו לישראל כ-140 אלף פלסטינים במסגרת איחוד משפחות. השר ישי הכריז שמדובר בנתונים "מבהילים ומדאיגים", שמוכיחים כי "בדלת האחורית של מדינת ישראל מתממשת זכות השיבה". מעניין שישי לא ראה בכ-300 אלף עולים לא יהודים מבריה"מ "איום על צביונה היהודי של מדינת ישראל". זאת לדעת: כשפוליטיקאי ישראלי אומר "ישראלי", הוא מתכוון "יהודי", אבל כשהוא אומר "יהודי" הוא לפעמים סתם מתכוון "לא ערבי", או "לבן". מה שמזכיר את תלונתו המפורסמת של אלי ישי – יהודי ממוצא ערבי – ש"רוב האנשים שבאים הנה הם מוסלמים שחושבים שהארץ בכלל לא שייכת לנו, לאדם הלבן".

ובכן אנחנו, האדם הלבן, כולל הלבנים של ש"ס, החלטנו שזהו זה, עד כאן. ואנחנו, האדם הלבן, שינסנו מותניים ועצרנו את זרם המסתננים, שמאיים על ביטחונה של ישראל, תרגום: על אופייה היהודי, תרגום: על אופייה הלבן. וכך בא חאכ"ל לעולם.

מעניין להבחין שבתוך היהדות החרדית יש גישות שונות לחאכ"ל. בדיון בכנסת שהתקיים במרץ 2014 התנגד ח"כ ישראל אייכלר (יהדות התורה) לחוק:

"באיזו זכות יש למשטר חילוני שלא מאמין בבורא עולם להבדיל בין אנשים שאינם יהודים שבאים מארצות שונות, ואז אומרים שצריך לקבל אותם ולעשות להם גיורים מזיופים, לבין ערבים שמגיעים לכאן ורוצים לשבת במולדת שלהם"?

אין לחשוד באייכלר שזכותם של ערבים אזרחי ישראל להקים משפחה במולדתם יקרה לליבו. מה שמקומם אותו הוא הצביעות. אותה מדינה שמערימה אינספור קשיים בדרכם של זרים פלסטינים להתאזרחות, עושה כל שביכולתה כדי להקל על התאזרחות של זרים אחרים, שגם הם אינם יהודים לשיטתו, ואף נוקטת בגיורים מזויפים. אלא שמתוך הדברים עולה מעצמו המובן מאליו: אייכלר לא קונה את הנימוק הבטחוני וחושף שהקריטריון הוא גזעי-אתני בלבד.

ב-7 למרץ 2002, עדיין לפני הפיגוע במסעדת "מצה", אלי ישי מקים צוות מקצועי ל"צמצום התאזרחות של לא יהודים". הצוות מכין מצגת לקראת ישיבת הממשלה שבה תעלה להצבעה התכנית להקפאת הליכי איחוד משפחות. במאי 2002 מאשרת הממשלה את כל התכנית.

המצגת שהכין מנהל האוכלוסין היא מסמך חושפני; כיוון שנועדה לעיני השרים בלבד, ולא לעיני הציבור, היא אינה טורחת בהסוואות ובקודים שמקובל לעטוף בהם תועבות גזעניות. באותיות בולטות ומעוררות אימה היא מציגה את הליך איחוד המשפחות כתכסיס זדוני של מאות אלפי פלסטינים שרק רוצים לחדור למדינת ישראל ולחלוב את כספי הביטוח הלאומי שלה. אין זכר במצגת הזאת לעובדה הפשוטה שחרף כל החומות והגדרות שהגטו היהודי הקים כאן סביבו, המרחב שבין הים לירדן תמיד היה מרחב כלכלי ותרבותי אחד, וקשרי המשפחה הענפים בין פלסטינים משני צידי הקו הירוק לא חדלו מלהתקיים בו אף פעם. עוד דבר שאין לו זכר במצגת, שימו לב, הוא הטיעון הביטחוני. למעט אזכור בודד, מה שמעסיק מעל הראש את פקידי מנהל האוכלוסין, ואת שרי הממשלה שצופים במצגת, הוא הסיכון הדמוגרפי, ולא פחות, העלויות למדינת ישראל שכרוכות בתשלום קצבת ילדים לכל הערבים האלה שמקימים משפחות בישראל.

המצגת מסיימת באזהרה מהדהדת: "מדובר בסכנה מוחשית ומיידית", יש לפעול ל"חקיקה שתבטא מדיניות, שתסייע לבלימת התופעה ושמירה על צביון מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית לטווח הארוך".

מעניין של מי הבדיחה הזאת, המילה "דמוקרטית" שמושחלת כאן.

על כל פנים הממשלה אישרה, וכשנה לאחר מכן, הכנסת חוקקה; ביולי 2003 נכנס לתוקפו חאכ"ל כהוראת שעה לתקופה של שנה – על אף שכבר ממרץ 2002 הוקפאו כל הליכי איחוד המשפחות בהוראת שר הפנים.

האיצטלה הבטחונית

אף כי לכל הנוגעים בדבר היתה ברורה מראשיתה, ועוד לפני הפיגוע במסעדת "מצה", תכליתו הדמוגרפית של החוק, זו נדחקה מהר מאד לקרן זווית, ואל מרכז הבמה צעד בחגיגיות הטיעון האולטימטיבי, הנצחי, המוחץ כל התנגדות וערעור: הטיעון הבטחוני. זאת היתה חזית ההסברה – מול הציבור ומול בתי המשפט. מדוע לא דיברו על הדמוגרפיה? מיד נגיע לסיבות לכך.

הנה דברי ההסבר להצעת החוק:

"מאז פרוץ העימות המזוין בין ישראל לפלסטינים אשר הוביל בין השאר לביצועם של עשרות פיגועי התאבדות בשטח ישראל, מסתמנת מעורבות גוברת והולכת בעימות זה של פלסטינים שהם במקור תושבי האזור, אשר נושאים תעודות זהות ישראליות בעקבות הליכי איחוד משפחות עם בעלי אזרחות או תושבות ישראלית, תוך ניצול מעמדם בישראל המאפשר להם תנועה חופשית בין שטחי הרשות לישראל. לפיכך, ובהתאם להחלטת הממשלה מס' 1813 מיום 12.5.2002 (להלן – החלטת הממשלה), מוצע להגביל את האפשרות להעניק לתושבי האזור אזרחות לפי חוק האזרחות, לרבות בדרך של איחוד משפחות, ואת האפשרות לתת לתושבים כאמור רישיונות לישיבה בישראל לפי חוק הכניסה לישראל או היתרי שהייה בישראל לפי תחיקת הביטחון באזור."

כל דוברי השלטון חזרו והטעימו, מול הציבור וגם מול בית המשפט העליון (שדן בעתירות נגד החוק), שמטרתו היא למנוע מפלסטינים תושבי השטחים לנצל את הליך איחוד המשפחות כדי לחדור לישראל ולבצע פיגועים. כך טען ראש השב"כ, אבי דיכטר, ואפילו שר הפנים שהעביר את החוק, אברהם פורז (ממפלגת שינוי) הסביר שמדובר ב"צו השעה". כזכור, מאז הפכה השעה ל-12 שנה.

בדיון שנערך במרץ 2014 בכנסת, לקראת חידוש הוראת השעה של חאכ"ל, חזר שר הפנים גדעון סער על המנטרה השנתית: "בהתאם לחוות דעת עדכנית שהוצגה בפניי ובפני הממשלה, אוכלוסיית מבקשי איחוד המשפחות טומנת בחובה פוטנציאל סיכון, בשל האפשרות המוכחת להסתייע באוכלוסייה זו לביצוע פעולות טרור ביעדים בישראל”. גם בכל הדיונים בבית המשפט העליון, בעתירות שהוגשו נגד החוק, הציגו נציגי המדינה טיעון אחד בלבד: הצורך הביטחוני.

אז מה קורה כאן? מה שקורה הוא דוגמה, בקנה מידה קטן, לדוקטרינת ההלם. הנה היא כאן בניסוחה המקורי, מפי ההוגה המקורי שלה, מילטון פרידמן:

"רק משבר – שמתחולל בפועל, או מה שנתפס כמשבר – מניב שינוי ממשי. כשהמשבר מתחולל, הדרכים לטפל בו הן פרי הרעיונות הרווחים בשטח. זהו, אני מאמין, תפקידנו הבסיסי: לפתח חלופות למדיניות הקיימת, ולדאוג שהחלופות האלה יהיו חיוניות וזמינות עד שהבלתי אפשרי פוליטית יהפוך לבלתי נמנע פוליטית".

שימו לב שמילטון לא האמין שתהליכים שגרתיים בדמוקרטיה מסוגלים להניע "שינוי ממשי"; לשם כך נחוץ משבר. נעמי קליין מפרשת: "מצבי משבר הם אזורים משוחררים מדמוקרטיה – פרצות במהלך הרגיל של החיים הפוליטיים, שמשיאות להאמין כי הצורך בהסכמה ובקונצנזוס איבד את תוקפו" ("דוקטרינת ההלם", הוצאת אנדלוס, 2007, עמ' 165-166. תרגום: דבי אילון).

מה שיפה בתזה של קליין שהיא עובדת בכל הרמות – החל מן הפסיכולוגיה של מענים, שחותרים לשבור את קורבנותיהם, דרך רפורמות דרמטיות במשטרים דמוקרטיים, וכלה במבצעי "הלם ומורא" שמטרתם להחליף שלטון נבחר בממשלת בובות. תמיד ישנם "רעיונות רווחים בשטח", שמחכים לשעת כושר; תמיד יש מי שדואג שהם יהיו זמינים בלחיצת כפתור; תמיד מגיע המשבר, ולעתים אף נגרם במכוון; תמיד יש צד שנמצא בהלם, מזועזע עד עמקי נשמתו, שאיבד כל יכולת התנגדות או ביקורת רציונלית; ותמיד ישנו צד אחר, מחושב וקר רוח, שמנצל את "הפרצה בחיים הפוליטיים" כדי להפוך משהו שעד כה היה "בלתי אפשרי פוליטית" למשהו שפתאום הוא "בלתי נמנע פוליטית".

חאכ"ל מעולם לא היה חוק בטחוני. כפי שהתיעוד מוכיח מעל כל ספק, החוק נהגה במשרד הפנים כמכשיר דמוגרפי לעצירת איחודי משפחות שהביאה להתאזרחותם של אלפי פלסטינים במדינת ישראל. ואולם אי אפשר היה להציגו לציבור, וגם לא להגן עליו בבית המשפט, בתור שכזה. חוק שכל תכליתו למנוע התאזרחות של ערבים (אך לא של כל בני עם אחר) במדינה היהודית הוא חוק גזעני במפגיע. ואז, מעשה שטן (או מלאך, תלוי בנקודת ההשקפה), התרחש פיגוע "מצה". הזעזוע של הישראלים היה עמוק: ערב חג הפסח, מסעדה בחיפה, עיר הדו-קיום, מחבל בעל אזרחות ישראלית. הכל התערבל בכאוס מוחלט. רגע המשבר הפציע.

הכל הסתדר להם שם, לשר הפנים ולפקידיו, כמו בפאזל מושלם. רק ללחוץ על הכפתור. אומנם היה צריך לעשות לא מעט "חפש-החלף": "איום על צביונה היהודי של המדינה" הוחלף חיש קל ב"איום בטחוני", המסמכים תוקנו בהתאם, והופ, רכבת החקיקה החלה לדהור. לרגע קל, חלון הזדמנויות נדיר, התרופפו רסניה החלשים ממילא של הדמוקרטיה הישראלית: הציבור היה משותק מאימה, הכנסת מלאה צווחות דמגוגיות, התקשורת נרדמה בשמירה, ובתי המשפט… נו, בתי המשפט. אל החרפה שלהם נגיע בסוף.

הבלתי אפשרי פוליטית הפך לבלתי נמנע פוליטית.

כמה טיעונים שגורים והפרכתם

בערפל התעמולתי שאופף את הישראלים דרך שגרה, מושמעים שוב ושוב דברי הבל בזכות מדיניות גזענית כלפי האוכלוסיה הערבית, בתחומי הקו הירוק ומחוצה לו. גם ביחס לחאכ"ל אפשר לשמוע אותם מכל כיוון, ולכן כדאי לסלק אותם מן השולחן בזריזות.

מה אתה מצפה, שהמדינה תעניק אזרחות אוטומטית לכל מי שמציג תעודת נישואין עם אזרח ישראלי? יש מדינה בעולם שעושה את זה?

לא, אין, וגם ישראל לא עשתה זאת. למעשה, עד 2002 היו איחודי משפחות עם פלסטינים מהשטחים כפופים להליך המדורג הכללי. בקשות בהליך הזה נבחנות על פי מספר קריטריונים מקובלים – שלילת חשד לפיקטיביות, שלילת מניעה בטחונית או פלילית, והוכחת מרכז חיים בישראל. אם מולאו התנאים האלה, בן הזוג הזר מקבל רשיון זמני, שמוארך מדי שנה למשך ארבע שנים. אם בתקופה זו שהה בישראל לפחות שלוש שנים, מתוכן שנתיים ברציפות לפני תום התקופה, הוא רשאי להגיש בקשה לתושבות קבע או אזרחות. נוהל התאזרחות מדורג דומה לזה קיים בכל מדינה.

חאכ"ל שינה זאת מן היסוד, והפך את כל תושבי השטחים – בעצם, את כל מי שרשום כתושב שטחים, גם אם התגורר כל חייו בישראל – לאויבים שלעולם לא יקבלו מעמד קבע בישראל. חובת ההוכחה שמדובר בסיכון בטחוני, שחלה בעבר על המדינה ביחס לכל בקשה ובאופן פרטני, בוטלה לחלוטין; במקום זאת, היא לא הוטלה על כתפי מגיש הבקשה, אלא הפכה בלתי רלבנטית, שכן אחרי חאכ"ל, אין עוד דרך לפלסטיני להשיג מעמד קבע בישראל. שום הוכחה שיציג לא תהיה טובה מספיק.

מה עם הנימוק הבטחוני? זה לא נכון שהיו פלסטינים שזכו לתעודת זהות ישראלית הודות לאיחוד משפחות ואז ניצלו זאת כדי לבצע פיגוע טרור?

כן, זה נכון. אבל אתם יודעים כמה מקרים כאלה היו? כנראה שלא. המדינה לא ששה לחשוף את הנתונים ולמעשה עשתה זאת רק תחת לחץ העתירות לבג"ץ. על פי הצהרת המדינה בדצמבר 2003, בשלוש השנים בין 2001-2003 היו 21 מקרים כאלה. בעתירה מאוחרת יותר הצהירה המדינה שבין 2001-2010 אותרו 54 פלסטינים שרכשו או עמדו לרכוש מעמד בישראל והם, או גורמים הקשורים אליהם ישירות, היו מעורבים בפעולות טרור שבוצעו או נמנעו ברגע האחרון. ראוי לציין שנתוני השב"כ אינם עוברים בדיקה חיצונית, וכך אין לדעת כיצד מוגדרים "גורמים הקשורים אליהם ישירות" ומהי בדיוק "מעורבות". בכל מקרה, באיזה אחוז מדובר? זיכרו שמשנת 2002 הוקפאו כל הליכי איחוד המשפחות. מכאן ניתן להסיק שאותם 54 "מעורבים בטרור" (או מרביתם) החלו את הליכיהם לפני אותה שנה. אם להסתמך על נתוני משרד הפנים, בעשור שקדם לחאכ"ל קיבלו בישראל 140 אלף פלסטינים מעמד קבע. מדובר אם כן בפחות מ-0.04% מכלל איחודי המשפחות (1 מכל 2,500).

0.04% אשמים – והציבור כולו מופלל. זהו הקולב הבטחוני שעליו תלתה המדינה את חאכ"ל. זו "הסכנה הבטחונית" שמערכת הביטחון איננה חפצה להתמודד איתה דרך בדיקה פרטנית, ולכן היא מצדיקה הענשה גורפת של מאות אלפי גברים, נשים וילדים שאינם יכולים לקיים חיי משפחה נורמליים במקום מגוריהם.

מהו אחוז מעלימי המס מבין יוצאי הונגריה? מהו אחוז שודדי הבנקים מבין הג'ינג'ים? מהו אחוז הפדופילים מבין הגברים שצורכים פורנו? ככל הנראה – גבוה יותר. מתי הופך אחוזון של פושעים בקרב ציבור מסוים לאות קלון על כלל הציבור, שמצדיק פגיעה בזכות כה בסיסית כמו הזכות למשפחה, שבית המשפט העליון עצמו רואה בה נגזרת מכבוד האדם?

תשובה: זה לא קשור לאחוזון. זה קשור לזהותו של הציבור המופלל.

אבל זאת היתממות. אין קשר בין ג'ינג'יות לבין פשיעה, אבל יש קשר בין פלסטיניות לבין טרור. לכן החוק מתרכז בהתאזרחות של תושבי שטחים.

קשר בין פלסטיניות לבין טרור? בוא נדבר, אם כך, על הקשר בין יהודיות לבין טרור. שמעתם על ברוך גולדשטיין? על נחשון וולס? על ג'ק טייטל? ביחד הם רצחו 32 ערבים. שלושת הטרוריסטים היהודים האלה נולדו באמריקה. הם קיבלו אזרחות יהודית מכוח חוק השבות. אותה אזרחות איפשרה להם לנוע באופן חופשי בתחומי מדינת ישראל והשטחים ולבצע את מעשי הטרור שלהם.

לא שמעתי שמישהו הציע לבטל את חוק השבות בגלל הניצול הנפשע שלו בידי טרוריסטים יהודים מאמריקה.

ומה עם הטיעון הדמוגרפי? האם זה לא לגיטימי שמדינת היהודים תבטיח שיתקיים בה רוב יהודי מוצק?

את הטיעון הזה צריך לפרק לשניים. ראשית, האם שיעור ההתאזרחות של פלסטינים מהשטחים מאיים על הרוב היהודי המוצק? כי אם לא, גם הטיעון הדמוגרפי הוא שקר וכזב. שנית, אם יש "בעיה דמוגרפית", האם חאכ"ל, במתכונתו הנוכחית, משיג את מטרתו במחיר נסבל או בלתי נסבל?

נתחיל בשאלה הראשונה. האם הרוב היהודי המוצק נמצא תחת סכנה בשל התאזרחות פלסטינים מהשטחים? השאלה הזאת גוררת אותנו בהכרח לשיח גזעני. אני אשתתף בשיח הזה לאורך כמה פיסקאות רק כדי להבהיר שגם הוא מושתת על תעמולה שקרית.

כדי להבין במה מדובר צריך להשוות את זרם המתאזרחים הערבים לזרם המתאזרחים היהודים, ובקיצור, העולים החדשים. כפי שכבר צויין, בעשור שבין 1993-2002 נכנסו לישראל כ-140 אלף פלסטינים במסגרת איחוד משפחות. זה ממוצע של 14 אלף ערבים לשנה. במהלך אותו עשור זרמו לישראל כ-654 אלף עולים חדשים, ממוצע של 65 אלף יהודים לשנה. היחס בין תוספת היהודים לתוספת הערבים היה אם כן 1:4.64, יחס עדיף ליהודים בהשוואה ליחס בין שתי האוכלוסיות בישראל, שעומד על 1:3.75. במלים אחרות, באותה תקופה שבה שלט ההליך המדורג הכללי להתאזרחות, טרם חקיקת חאכ"ל, לא רק שהרוב היהודי לא הצטמצם אלא שהוא גם התחזק, הודות לעלייה מסיבית.

בעשור האחרון, 2005-2014, עלו לישראל כ-200 אלף יהודים, קצב של 20 אלף בשנה. זה נמוך יותר (פרופורציונלית לאוכלוסיה) מתוספת של 14 אלף ערבים בשנה, אבל אין לנו שום דרך לדעת האם אותו קצב איחוד משפחות שנצפה לפני 20 שנה היה ממשיך עד ימינו. למעשה יש יסוד להאמין שהקצב הגבוה של שנות ה-90' היה שוכך כיוון שהוא היה תוצאה של לחץ מצטבר לאורך שנים; עד 1994 הנהיג משרד הפנים אפליה מגדרית ואיפשר רק לפלסטינים תושבי ישראל, ולא לפלסטיניות, לבקש איחוד משפחות. מאגר שלם של משפחות שחיו במשך שנים במזרח ירושלים ניצלו את ההקלה ההיא (בעקבות פסיקת בג"ץ), והמאגר הזה, סופו שיתמצה.

עוד שני משתנים שיש להכניס לתמונה הוא התחזית של משרד העלייה והקליטה ששיעורי העלייה לישראל בשנים הקרובות יאמירו עוד ועוד, מעבר ל-30 אלף איש בשנה; ומנגד, הפעילות הבלתי פוסקת של משרד הפנים לאורך השנים לדלל את האוכלוסיה הפלסטינית בשטחים באמצעות שלילת תושבות.

על פי נתוני המנהל האזרחי, בין 1967-1994 שללה ישראל את תושבותם של 140 אלף פלסטינים תושבי הגדה המערבית. תושב שנעדר מהשטחים למעלה מ-3 שנים איבד את זכותו לחזור. במזרח ירושלים עצמה, עד 2012 איבדו כך את תושבותם יותר מ-14 אלף פלסטינים. זהו טרנספר משפטי זוחל, מזעזע בפני עצמו (אזרח יהודי לעולם לא יאבד את אזרחותו, גם אם ישהה בחו"ל עשרות שנים).

בסך הכל, הנתונים היבשים מלמדים שאין לשד הדמוגרפי שום נתח בשר רציני לנעוץ בו את שיניו כשמדובר בשיעור ההתאזרחות של תושבי שטחים בישראל כתוצאה מאיחוד משפחות. המספרים קטנים מלכתחילה, ומתאזנים חלקית אם לא לחלוטין מול מספרי היהודים שעולים לישראל. המאבק הדמוגרפי בין יהודים לערבים בישראל, ככל שהוא משתקף בטבלאות האקסל של משרד הפנים ופרופ' ארנון סופר, מתחולל בזירה אחרת לגמרי – שיעורי הילודה והתמותה. "הסכנה הדמוגרפית" באיחוד משפחות היא אחיזת עיניים.

במצב עניינים כזה, גם גזענים מדופלמים אינם יכולים לטעון שחאכ"ל חיוני לשמירת הרוב היהודי. לכל היותר הם יכולים לטעון שהוא נחוץ כדי לדלל את המיעוט הפלסטיני עוד ועוד; קרי, מכשיר של טרנספר משפטי. אם כך, טוב יהיה שגם מגיני הטיעון הדמוגרפי יאמרו דברים ברורים ולא יסתתרו מאחורי מליצות כמו "זכות ההגדרה העצמית של היהודים".

נניח למספרים ונחזור לשאלה הערכית: האם ראוי לשמור על "רוב יהודי מוצק" בכל מחיר? רק לסבר את האוזן, יש טעם לשאול שאלה כזאת כי גם דמוגרפים אדוקים יכולים למצוא עצמם משיבים עליה בשלילה. האם תהיה מוכן לבצע טרנספר במשאיות אל מעבר לירדן לתושבי המשולש כדי להבטיח רוב יהודי מוצק? האם תתמוך בהרעלה המונית של כפרים בדואים? באיסור חוקי על משפחות ערביות להביא יותר מילד אחד לעולם?

למעשה, חאכ"ל אינו רחוק כל כך מהאופציה האחרונה. הוא גובה מחיר אישי כבד מנשוא מאלפי אזרחים ישראלים, שנולדו והתחנכו וגדלו כאן. הוא מכריח אותם לבחור בין מולדתם לבין אהוב ליבם. לעתים קרובות הוא גם שולל מילדיהם את הזכות לחיות איתם חיים נורמליים, נטולי פחד. בשורות הבאות נביט מקרוב במחיר האנושי הזה, מחיר שמי שמרים ידו באוטומטיות בעד חאכ"ל אינו רשאי להסיר ממנו את עיניו.

ואחרי הכל, מותר גם לשאול שאלה אחרונה, מרחיקת לכת: האם ראוי לשמור על רוב יהודי בכלל, עם או בלי מחיר אנושי? האם זה מתפקידה של המדינה לווסת את היחס המספרי בין אוכלוסיות שונות בקרבה, או שמא עליה לדאוג רק למימד האזרחי של הסדרת היחסים ביניהן, החובות והזכויות שנגזרות מן האזרחות השווה לכל, מבלי לנסות להשליט קבוצה אחת על רעותה? אלה הן כמובן שאלות נכבדות שיורדות לעומק המפעל הציוני, ואין כמעט טעם לנסות ללבן אותן בחטף. הטענה שלי כאן מצומצמת יותר. בלי קשר לעמדותיך ביחס לתפקיד המדינה כווסת דמוגרפי, עליך להתנגד לחאכ"ל. גם אם חשבת שתכליתו בטחונית (היא לא), וגם אם חשבת שתכליתו דמוגרפית (אבל הוא בקושי מגרד את הדמוגרפיה). אל מול העובדות, תמיכה מנומקת בחאכ"ל יכולה להתבסס רק על אידאולוגיה טרנספריסטית קיצונית. רוב הישראלים עדיין לא שם, אך משום מה, תומכים בחאכ"ל בלב שלם. כך נראה תוצר של תעמולה שלטונית אינטנסיבית.

וכך זה נראה אם אתה פלסטיני

הדו"ח של המוקד להגנת הפרט מגולל בפירוט מסמר שיער את מסלול הייסורים הביורוקרטי שעוברים בני זוג פלסטיניים החפצים באיחוד משפחתם. מי שקורא בו מבין שהמטרה האמיתית של המסלול הבלתי נגמר הזה היא בפשטות להניא אותם מכוונתם, כך שיישברו ויחליטו להעתיק את מקום מושבם לגדה המערבית. כך מקווה ישראל לצבור נקודות במאבק הדמוגרפי ב"מזרח ירושלים" (תקווה חסרת שחר ממילא, לאור נתוני האוכלוסין האובייקטיביים). נביא כאן מקצת מן הדברים.

בן הזוג שיש לו מעמד בישראל – ובלבד שהוא גבר בן 35 ומעלה או אישה בת 25 ומעלה – רשאי להגיש בקשת איחוד משפחות עם בן זוג חסר מעמד, אם הוכיח שמרכז החיים שלו היה בישראל בשנתיים שקדמו לבקשה, הוכחה שלשמה נדרשת ערימת מסמכים נכבדה: חוזה שכירות או בעלות, חשבונות מים, טלפון, חשמל וארנונה, גיליונות ציונים של הילדים מבית הספר, פנקסי חיסונים, תלושי משכורת, תדפיסי ביטוח לאומי ועוד.

תהליך האישור יכול להתמשך חודשים ארוכים, שבמהלכם לא מוענק לבן הזוג תושב השטחים היתר שהייה זמני, והוא חשוף לגירוש בכל עת. האישור הוא לשנה בלבד, אין איחוד משפחות קבוע (זאת היתה הרי תכלית החוק), ויש לחדשו מדי שנה, באמצעות הצגת כל המסמכים המעודכנים להוכחת "מרכז חיים". את הבקשה לחידוש אפשר להגיש לכל המוקדם 3 חודשים לפני פקיעת תוקפו של האישור הקיים, אבל תקופה כזאת לא תמיד מספיקה למשרד הפנים וכך, בין אישור אחד למשנהו, מאבד בן הזוג את "חוקיותו" ועלול להיתפס ולהיות מגורש.

עד השנה (כלומר 12 שנה מאז חקיקת החוק) לא היה בן הזוג שמחזיק באישור שהייה זמני זכאי לשום זכויות סוציאליות או ביטוח רפואי בישראל – וזאת גם אם שהה בתחומה שנים ארוכות והוכיח כבר שהיא מרכז חייו. בעקבות עתירה לבג"ץ החליטה המדינה לתקן את המצב, אבל גם בהסדר הנוכחי מופלים לרעה בני הזוג ששוהים מתוקף אישורים זמניים בתעריפי ביטוח הבריאות.

עד 2011 לא הורשו מחזיקי האישורים הזמניים לעבוד בישראל,  וכדי להשיג היתר עבודה, נדרשו לפתוח בהליך נפרד לקבלת "היתר כניסה לישראל" – על אף שהם כבר החזיקו באישור שהייה זמני מתוקף איחוד משפחות. גם ההצקה הזאת בוטלה רק בעקבות עתירה לבג"ץ.

סורבה הבקשה או לא נענתה? יש להגיש השגה ל"וועדת ההשגה לזרים" במשרד הפנים (ועדה שיושב בה אדם אחד, ותשובותיה מתעכבות הרבה מעבר לקבוע בנהלי משרד הפנים). סורבה ההשגה? יש להגיש עתירה מנהלית לבית המשפט. נדחתה העתירה? נותרה רק עתירה לבית המשפט העליון.

הנה מקרה פרטי אחד, שמתואר בדו"ח המוקד להגנת הפרט.

"עניינה של משפחת ר' מטופל במוקד מאז שנת 1993. ת"ר מחזיקה בתעודת זהות של תושב ירושלים המזרחית. מ"ר, בן זוגה, מחזיק בתעודת זהות של תושב השטחים. בני הזוג נישאו בשנת 1990 וקבעו את ביתם במחנה הפליטים שועפאט בירושלים. כזכור, עד שנת 1994 נהג משרד הפנים לדחות על הסף בקשות איחוד משפחות שהגישו נשים תושבות ירושלים המזרחית עבור בעליהן שאינם תושבי ישראל; נשים, כך עלה ממדיניות זו, אמורות "ללכת אחרי בעליהן". המדיניות שונתה בשנת 1994, ובשנת 1995 הגישו בני הזוג בקשת איחוד משפחות. בנובמבר 1997 סירב משרד הפנים לבקשתם של בני הזוג בטענה של היעדר "מרכז חיים" בירושלים, אף על פי שחודשים ספורים קודם לכן, באפריל 1997, הוא אישר בקשה לרישום ילדיהם של בני הזוג לאחר שהוכח כי מרכז חייהם מצוי בירושלים. המשפחה ערערה על ההחלטה והצביעה על ההוכחות המקיפות ל"מרכז חיים" בירושלים – אותן הוכחות עצמן שעל בסיסן אושר רישום הילדים.

במקום לאשר את הבקשה החליט משרד הפנים להחזירה לטיפול ולהמשיך לבדוק את "מרכז החיים", ולאחר מכן המשיך ועיכב את אישור הבקשה משום שהמתין לחוות דעתם של גורמים אחרים. בשנת 1999 אושרה הבקשה, אך גם לאחר האישור נמשכה הסחבת. ההיתר הראשון שמ"ר היה זכאי לו, היתר שהייה לשנה, לא ניתן, והבקשה להיתר לשנת השהייה השנייה לא זכתה למענה גם לאחר חלוף למעלה משנה ממועד הגשתה. בשיחת טלפון הסבירה פקידה של לשכת משרד הפנים כי התיק "נקבר" בלשכה.

בקיץ 2002 אישרו סוף־סוף כל הגורמים את המשך זכאותם של בני הזוג לאיחוד משפחות, אולם, כזכור, במאי 2002  החליטה הממשלה על הקפאת הליכי איחוד משפחות עם בני זוג תושבי השטחים, ומאוחר יותר עוגנה ההחלטה בחוק האזרחות והכניסה לישראל, ולפיכך, כל שניתן למ"ר היה היתר שהייה צבאי בישראל.

המוקד עתר בשם המשפחה לבית המשפט המחוזי בירושלים וטען, בין היתר, שלולא גרירת הרגליים של הרשויות היה מ"ר מחזיק בתושבּות ארעית עוד קודם להחלטת הממשלה, ואין להשית על כתפי המשפחה את רשלנותן של הרשויות. בית המשפט דחה את העתירה והמוקד ערער על כך לבית המשפט העליון. בעקבות ההסדר שנקבע בקיץ 2008  בעניין דופש הוחזר התיק לבית המשפט המחוזי, והמדינה הסכימה להחיל את ההסדר גם על בני הזוג ר'. השניים זומנו ללשכת משרד הפנים ושם קיבלו אישור להיתר שהייה נוסף. בקיץ 2009, לאחר התכתבות נוספת, כ־14 שנים לאחר הגשת הבקשה לאיחוד משפחות, קיבל מ"ר תעודת זהות של תושב ארעי בישראל."

אחד מתוצרי הלוואי, ואולי המכוונים של חאכ"ל, היה לא רק שלילת זכויותיו של בן הזוג מן השטחים ליהנות ממעמד קבע בישראל, אלא גם שלילת זכויותיו של בן הזוג הישראלי. הכתבה הבאה של הטלוויזיה החברתית חושפת כיצד שולל ביטוח לאומי קצבת ילדים, ביטוח בריאות והבטחת הכנסה מאזרחיות ישראל רק משום שהתחתנו עם תושבי שטחים.

כך נראה, אפוא, המאבק של מדינת ישראל נגד הטרור הפלסטיני, ואלה קורבנותיו. למי שמעוניין ללמוד עוד על הצד הפלסטיני, אני ממליץ לצפות בסרט התיעודי "אחרי החתונה" בבימוי איילת בכר.

התיקונים לחוק: השד הדמוגרפי זוקף את ראשו המכוער

כפי שהוזכר בתחילה, איחוד משפחות עם תושבי הגדה הוקפא בפועל ב-1 באפריל 2002 בהוראה שר הפנים אלי ישי, עוד לפני שהונחה התשתית החוקית לכך. במשך יותר משנה, עד לאישור הצעת החוק בקריאה שניה ושלישית ביולי 2003, משרד הפנים הקפיא לא רק איחוד של בני זוג אלא גם בקשות לרישום בישראל של ילדים שנולדו בשטחים אבל אחד מהוריהם תושב ירושלים המזרחית, ללא אבחנת גיל. משנכנס החוק לתוקפו, הותרו בו הליכי איחוד לילדים עד גיל 12. העובדה שבמשך יותר משנה עשה משרד הפנים דין לעצמו, כשהוא מונע גם מפעוטות שנולדו בשטחים להורים תושבי ישראל להירשם כתושבי ישראל, מעידה כאלף עדים שלא ביטחון ולא בטיח העסיקו את פקידי משרד הפנים, אלא רק ספירת ראשים ערבים.

באוגוסט 2005 הוכנסו כמה תיקונים זדוניים במיוחד לחוק.

תיקון אחד קבע כי גם אם תושב שטחים המבקש איחוד משפחות עם תושב ישראל אינו מהווה סיכון בטחוני, ניתן לדחות את בקשתו גם אם אחד מבני משפחתו (ואפילו הוא גיס בלבד!) מהווה סיכון בטחוני. זאת, בלי שום תלות בקשר הממשי ביניהם. גם אם מגיש הבקשה אינו מתגורר ביישוב של הקרוב ה"מסוכן", גם אם נותק הקשר ביניהם לפני שנים רבות – אשמת הדם קובעת: קרוב שלך הוגדר סיכון, לכן אתה בעצמך סיכון.

תיקון שני קבע שלצורך החוק, אדם שרשום במרשם האוכלוסין הפלסטיני ייחשב "תושב שטחים" אפילו אם לא חי בהם מעולם, ואפילו אם התגורר כל חייו בישראל ואף נולד בה. מסתבר שלא מעט משפחות פלסטיניות בירושלים נאלצו לרשום את ילדיהן בשטחים בשל המכשולים העצומים שמערים עליהן משרד הפנים, הימשכות הליכי האישור של תושבות על פני שנים רבות (שבמהלכן נולדים ילדים וצריך לרשום אותם איפשהו), וכד'. שוב, עצם העובדה שהמחוקק לא מתעניין בכלל במקום מגוריו של מי שמבקש איחוד משפחות, ומתייחס גם למי שחי עם משפחתו במזרח ירושלים מאז הולדתו כאל "תושב שטחים" – מוכיחה שלא השיקול הבטחוני עמד כאן לנגד עיניו.

תחת איום העתירות לבג"ץ, הכניסה המדינה הקלה מסוימת לחוק בשנת 2005. אם החוק המקורי נתן פיתרון לילדים על גיל 12 (שאחד מהוריהם תושב ישראל והשני תושב השטחים), ואיפשר להם לקבל מעמד בישראל ביחד עם ההורה שחי בה, התיקון הרחיב את הפיתרון הזה לילדים עד גיל 14. התיקון הזה לא בא למשרד הפנים טוב בעין, ועל כן הוא הזדרז, במקביל, לקבוע נוהל חדש בנוגע לילדים. על פי נוהל זה, הילד לא יקבל מעמד של קבע בישראל עם אישור בקשתו, אלא מעמד ארעי למשך שנתיים בלבד, ורק לאחריהן יקבל מעמד של קבע – ובלבד שלא עבר בינתיים את גיל 14. כך החזיר למעשה משרד הפנים את "הגיל הקובע" לקבלת מעמד קבע לגיל 12, ורוקן את התיקון לחוק מתוכנו.

במרץ 2007 הוכנסו עוד כמה תיקונים לחוק. המרושע מכולם, הזוהר למרחוק בגזענותו, היה הרחבת המניעה הבטחונית. אם המבקש עצמו אינו מהווה סיכון בטחוני, ואם גם אין לו קרוב משפחה שמהווה סיכון כזה, די בכך ש"במדינת מושבו או באזור מגוריו של תושב האזור או המבקש האחר מתבצעת פעילות העלולה לסכן את ביטחון מדינת ישראל או אזרחיה" (סעיף 3ד). את החידוש המשפטי הזה, אולי בקנה מידה עולמי, נכנה בשם Guilt by Geography. אך שוב, הגיאוגרפיה היא מסווה קלוש לדמוגרפיה. מתנחל שבאזור מגוריו מתבצעת פעילות שמסכנת את ביטחון ישראל או אזרחיה (קשה למצוא  מתנחל שאינו כזה) לא ייתקל בשום מחסום משפטי בבקשו להתחתן עם תושב ישראל שבתחומי הקו הירוק. ונזכיר: אין צורך למדינת ישראל שהמבקש ממש יגור ב"איזור המסוכן". גם אם הוא מתגורר שנים רבות בתחומי ישראל (נניח, במזרח ירושלים), אבל עדיין רשום במרשם האוכלוסין הפלסטיני כאילו הוא מתגורר ב"אזור המסוכן" – די בכך כדי לחסום את דרכו לאיחוד משפחות. בינואר 2011 העניק בג"ץ הכשר גם לתועבה הזאת.

בית המשפט העליון ולהטוטי עצימת העיניים

סדרת העתירות הראשונה נגד החוק הוגשה ב-2003, ובג"ץ דחה אותה במאי 2006. סדרת העתירות השניה הוגשה ב-2007, וגם אותה בג"ץ דחה, בינואר 2012. בשני המקרים נדחו העתירות על חודו של קול – 6 מול 5.

בעתירה הראשונה ("בג"ץ עדאלה") קבע בית המשפט – בתמימות דעים – שהזכות לחיי משפחה היא זכות חוקתית, אך שופטי הרוב הכריעו שפגיעת החוק בזכות זו, אם בכלל, היא מידתית, לאור הצורך הביטחוני המכריע. שופטי המיעוט (ובהם הנשיא אהרון ברק) סברו שהפגיעה אינה מידתית כיוון שאיננה נבחנת בכל מקרה ומקרה לגופו. שופט אחד משופטי הרוב, אדמונד לוי, הסכים למעשה עם טיעוני המיעוט נגד החוק, אך לא תמך בביטולו מאחר שמדובר בהוראת שעה זמנית. במקרה זה מותר להאמין שלוי היה תמים ולא מיתמם; בעתירה השניה, משראה כיצד המדינה מאריכה שוב ושוב את הוראת השעה והזמני הופך קבוע, הוא כבר הצטרף למתנגדים לחוק. בעתירה השנייה ("בג"ץ גלאון") קבעו שופטי הרוב, שנית, שהפגיעה מידתית, ושהזכות לחיי משפחה אינה חייבת להתממש בתחומי ישראל; על האבחנה הסכולסטית הזאת, המרוקנת מתוכן, בין "זכות" לבין "מימוש הזכות", אפשר לקרוא כאן.

בית המשפט העליון נסמך בהחלטתו על שיקולים בטחוניים בלבד. היה זה מופע מסחרר של הדחקה והכחשה, שראוי להתעכב עליו כי הוא משקף היטב את הפונקציה המכשירה ומלבינה של בג"ץ במשטר האפרטהייד הישראלי.

תשובת המדינה לעתירות, שעליה נסמכו השופטים, העמידה את הטיעון הבטחוני בלבדו כעילה מספקת לדחיית העתירות. אך כפי שראינו, היה זה מצג שווא; המדינה עצמה – שר הפנים, מנהל האוכלוסין, חברי הקואליציה – הצהירו בגלוי על המטרה הדמוגרפית שמאחורי החוק. המטרה הזאת נמחקה לגמרי מתשובת המדינה הרשמית, אף כי העותרים הציגו ראיות למכביר לנוכחותה הממשית מאד בדיונים סביב חקיקת חאכ"ל. למעשה, עמותות ימין שהצטרפו לתשובת המדינה ממש דחפו את השיקול הדמוגרפי אל פרצופם של השופטים, למבוכת הפרקליטות. זאב פרבר, נציג עמותה ששמה לא מותיר הרבה מקום לספקות – "הרוב היהודי" – קם ואמר: "על מנת להשאיר את האופי היהודי של מדינת ישראל צריך שיהיה כאן רוב יהודי, ולא רוב של 51% אלא רוב מוצק של 80%. בשנים האחרונות הידרדר הרוב היהודי מ-80% ל-77%, והתיקון לחוק האזרחות עוזר במשהו למנוע את המשך ההידרדרות."

זאת ועוד, בקהילה המשפטית עצמה, מן הרגע הראשון, נשמעו קולות שהחצינו במפורש את העילה הדמוגרפית של החוק – והצדיקו אותה. המפורסמת בהם היא רות גביזון. כתב ההגנה שחיברה לחוק הוא מופת של דמגוגיה משפטית, שמפריח ביטויים כמו "הגדרה עצמית" ו"מדינה יהודית" מבלי לטרוח להסביר כיצד איחוד משפחות תחת הנוהל המדורג הכללי מעמיד אותם בסיכון. מאוחר יותר אף המליצה גביזון להחליף את הוראת השעה בחוק הגירה כללי שיאמר דברים ברורים על "זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית".

כל ההכרזות, עדויות וחוות דעת האלה ריחפו בחלל הדיונים של בית המשפט העליון, בשבתו בשתי העתירות. אך התכלית הדמוגרפית, כביטויו הקולע של ארואה חליחל, היתה נוכחת-נפקדת בדיון המשפטי. השופטים חשו בה היטב, אך הקפידו לעקוף אותה, כמו פיל בחנות זכוכית. יוצאי דופן היו השופטים סלים ג'ובראן ואילה פרוקצ'יה. כך כתבה השופטת פרוקצ'יה (בעמדת המיעוט) בבג"ץ עדאלה:

"השיקול הדמוגרפי צף ועלה ברקע החקיקה של החוק, וקשה להשתחרר מן הרושם, חרף כפירתה של המדינה בעניין זה, כי היתה לו נוכחות במשקל כזה או אחר בתהליך גיבושו של ההסדר הגורף המונע כניסתם של בני זוג פלסטינים מן האזור לישראל במסגרת איחוד משפחות… התמקדותו של החוק באוכלוסיית בני זוג מהאזור אינה מתיישבת עם מדיניות המדינה ביחס לגורמי סיכון שאינם פחותם, ואולי אף עולים על אלה הנובעים מאיחוד משפחות. בהקשרים אחרים, המעלים סיכונים משמעותיים, נמנעת המדינה מפגיעה גורפת. היא מבקשת לפזר את הסיכון במצורה מושכלת ומידתית ככל הניתן. לא כן ביחס למבקשי איחוד המשפחות".

אך יותר מאלפים לענייננו היו הדברים שכתב השופט ברק. גם הוא, כזכור, היה במתנגדים לחוק. אך התנגדותו לא נבעה מחשד שמניעים דמוגרפיים פסולים עומדים מאחורי החוק. לא ולא; ברק התעקש שתכליתו של החוק בטחונית בלבד, ומצא רק שפגיעתו אינה מידתית. כל כך עזה היתה התעקשותו על התכלית הבטחונית, עד שלשמה היה מוכן לחדור למוחותיהם של המחוקקים ולהבהיר להם מה היתה כוונתם, חרף אמירותיהם המפורשות:

"טיעוני המדינה לפנינו, כל אלה מורים כולם באצבע על כי תכליתו של החוק תכלית בטחונית היא. חילופי הדברים שנשמעו בכנסת לעת חקיקתו של החוק אין בהם כדי לשנות תכלית זו. יתר על כן: הנושא הדמוגרפי לא נדון כלל על-ידינו וממילא לא נדרשנו להכריע בו".

זאת אמירה פנטסטית. השופט ברק קובע: לא חשוב מה המחוקקים אמרו בעת החקיקה, חשוב מה הם אומרים כעת. ובכלל, מה פתאום שנדבר על דמוגרפיה אם לא נדרשנו לכך?

לא נדרשנו בידי מי? בידי המדינה כמובן. המדינה שולטת בגבולות השיח, במה שראוי לדון בו ובמה שלא ראוי. העובדה שכל העותרים טוענים שיש תכלית דמוגרפית, העובדה שהמחוקקים עצמם (והפקידים שהכינו את החוק) דיברו על תכלית דמוגרפית – לא מזיזה לשופט ברק. נכון לעכשיו, המדינה טוענת מול בית המשפט שאין שום תכלית דמוגרפית. ובית המשפט – נשיא בית המשפט המהולל, אהרון ברק – סומך בעיניים עצומות על המדינה. עיניו נותרות עצומות לכל אורך הדיון. וגם בראיון שהוא נותן, חודש אחרי דחיית העתירה השניה, הוא פוער עיניים עגולות ומשתומם: "אף אחד לא דיבר אתי על דמוגרפיה!".

שוו בנפשכם חשוד ברצח שהוקלט לפני הרצח באיומים מפורשים על הקורבן. ההקלטות הוצגו בבית המשפט, אבל החשוד מכחיש הכל וטוען שבעצם לא היתה לו שום כוונה לרצוח; אולי להעניש, לכל היותר. בית המשפט מקבל את טענתו בנימוק ש"האיומים ברצח לא נדונו כלל על-ידינו וממילא לא נדרשנו להכריע בהם".

מה שמותר למדינה אסור לאזרח הפרטי. בית המשפט העליון הישראלי יודע יפה את גבולות כוחו. כל כך יפה הוא מכיר אותם, שהוא מוכן לפעמים לצעוד כמה צעדים לפני השלטון ולהכתיב לעצמו מה מותר ומה אסור, כמו חניך תורן מסור במיוחד שממהר להעניש את הכיתה עוד לפני שמגיע המפקד.

בדרך למטה

חאכ"ל מתנוסס בצמרת החקיקה הגזענית בישראל. חוק שנהגה במוחותיהם של לאומנים מוטרפי "הרוב היהודי", שהצדקתו הבטחונית היא מסיכת קרטון קרועה שמאחוריה מבצבץ בבירור קלסתר קסנופובי, ושאישרורו המשפטי חושף את כפיפותו הנרצעת של בית המשפט לסדר יום גזעני. בקרוב תאשר הכנסת שוב, בפעם ה-13, את "הוראת השעה". "זמניותה" של הוראת השעה היא כ"זמניות" מצב ה"החזקה הלוחמתית" בשטחים הכבושים, שמאפשרת למחוקק הישראלי לקיים בהם אפרטהייד משפטי על בסיס גזעי. אפשר כבר לקבוע בביטחה שחאכ"ל הפך לעצם מעצמו של המשטר הישראלי. כך הנצחת הכיבוש מתגלגלת להנצחת הפגיעה הקשה ביכולתם של עשרות אלפי אזרחים ישראלים לקיים חיי משפחה נורמליים עם בחירי ליבם.

דווקא השופט אדמונד לוי, שאחרי פרישתו היה שותף לקביעה הסהרורית שבשטחים לא שורר מצב כיבוש, היה מן הקנאים ביותר לזכויות האדם בשבתו בבית המשפט העליון. משנחשפה לעיניו מדיניות ההארכה האוטומטית של חאכ"ל, הפך את החלטתו והתנגד לחוק בסדרת העתירות השניה. "פגיעתו של החוק קשה היא, נזקו מהדהד", כתב לוי, ופירט:

"המשך קיומו [של החוק] מטיל צל כבד על סיכוייה של הדמוקרטיה בישראל לעמוד באתגרים להם יכלה עד כה. טועה מי שסבור, כי לאורך זמן יכול אף הרוב, שמכוח הכרעותיו בא חוק זה אל העולם, לעמוד בפני פגיעתו הרעה… בסופו של יום פגיעה זו, רחוקה וזוחלת ככל שתהיה, ממלכתית ככל שהיא נחזית, אין נזקה פחות מזה הטמון במעשי הטרור מפניהם מבקשים אנו להתגונן".

הדברים החריפים האלה, למרבה הצער, לא הכריעו את הכף. אך ניתן בהם ביטוי ברור וצלול להכרתו של השופט שהחוק אינו משרת את תכליתו המוצהרת – הגנה מפני טרור – ואילו בטווח הרחוק, פגיעתו באותו רוב שהביא אותו לעולם תהיה חמורה ממש כמו פגיעת הטרור. אלה דברים נבואיים שמתגשמים מול עינינו מדי יום, בקריסת המערכות הדמוקרטיות בישראל והתפוררות הבלמים והחסמים נגד עריצות הרוב.

תוקפו של חאכ"ל יפוג ב-30 לאפריל 2015. הכנסת הבאה, יהיה הרכבה אשר יהיה, תחת הנהגתה של הממשלה הבאה, יהיה הרכבה אשר יהיה – תאריך את תוקפו שוב. הנה עוד תזכורת לחוסר הקשר בין הבחירות לבין דמותה של הדמוקרטיה בישראל.

בשבוע שעבר שוב הוצת בית כנסת ביהודה ושומרון. אלמונים הסתננו אחרי חצות להתנחלות איתמר, שפכו דלק בבית הכנסת והציתו אותו. המראות מוכרים: קירות מפויחים ספרי תורה חרוכים, וכתובות "תג מחיר" על הקירות: "יהודים החוצה" ו"היטלר צדק". זהו בית הכנסת ה-13 שהוצת בחמש השנים האחרונות ביהודה ושומרון. רשויות החוק ניצבות חסרות אונים מול התופעה שרק הולכת ומתגברת.

אה, סליחה.

מסגד, לא בית כנסת.
"ערבים החוצה", לא "יהודים החוצה".
"כהנא צדק", לא "היטלר צדק".
מסרבות לחקור, לא "ניצבות חסרות אונים".

את המסגד בעקרבה שהוצת בשבוע שעבר, הציבור היהודי כבר הספיק לשכוח; כמו הרבה עוולות אחרות שספגה עקרבה, וזכורות שם היטב, גם העוול הזה טבע בים של אדישות. 12 המסגדים שהוצתו בשטחים לפניו (ואחרים שהוצתו ביישובים ערבים ישראליים) לא מזיזים כנראה לאיש, אחרת אי אפשר להבין איך לא הוגש אפילו כתב אישום אחד (!) נגד חשודים; במרבית המקרים אפילו לא נעצרו חשודים. בזמן שהפה היהודי מלהג גינויים מקיר לקיר, האוזן הערבית שומעת בבירור מסר אחד, שעולה מתוך האדישות הזאת של רשויות החוק: אתם והמסגדים שלכם על הזין שלנו.

רק שוו בנפשכם מה היתה התגובה לו הוצת בית כנסת אחד (מעצרים המוניים, השתוללות של "תג מחיר").

הנה דבריו החסודים של נשיא המדינה:

"שריפת מקומות קדושים היא טרור… איננו יכולים להמשיך להתייחס לתופעות כאלה כתופעות שוליים, יש לעקור אותן מהשורש. אם לא נפעל בנחרצות, נשלם, כולנו, את תג המחיר".

אהה. אז זאת הסיבה שיש לפעול בנחרצות. שלא "נשלם כולנו" את תג המחיר. לתומי חשבתי שכבר יש מי שמשלם אותו – הכפרים הערביים שמסגדיהם הוצתו. אבל לא, הסכנה האמיתית היא ש"כולנו" (כלומר, כל מי שזה עדיין לא מזיז לו, ובקיצור, עמישראל) נשלם. זה קצת נשמע לי כמו "צריך לכבות את האיש הבוער הזה כי אנחנו עלולים להיפגע מהגיצים".

הנה דבריו החסודים של שר הביטחון:

"עלינו להוקיע תופעות כאלה, עלינו להמשיך ולחנך את הדור הצעיר לדעת להתייחס אל האחר. עלינו להמשיך להיות בני אדם, לנצח ולהישאר בני אדם".

תמשיכו להוקיע. תמשיכו לנצח. תמשיכו לא לעשות כלום. הרי רק לפני 3 חודשים הוצת דיר בעקרבה, עוד פעולת "תג מחיר" שאף אחד לא ספר, ובעצם למי היה פנאי, חטיבות שלמות בצה"ל עסקו בעצמן בביצוע "תג מחיר" קולקטיבי (ובכינויו המוכר, מבצע "שובו אחים") בכל אוכלוסיית הגדה המערבית.

הגינויים האלה נשמעים חלולים לא רק על רקע ההצתות הקודמות, אלא על רקע הסטוריה ארוכה של התנכלות ממוסדת. עקרבה היא מקרה מעניין, שההסטוריה שלו מלמדת על מנגנוני הכיבוש הרבה יותר מן הקרקס התקשורתי השגרתי שמתנהל סביב פעולות "תג מחיר". חשוב להכיר את ההסטוריה הזאת כדי למקם את מעשי ההצתות על הרצף העמוק שאליו הן שייכות; רצף שמדינת ישראל עצמה חוללה, במודע ובמזיד. כך אולי נבין את "אוזלת היד" בטיפול ב"תג מחיר", אוזלת יד רצונית ומכוונת. נערי הגבעות מדובללי השיער, המדלגים בזריזות עם פחי דלק ומיכלי ריסוס מכפר ערבי אחד למשנהו, אינם אלא עושי דברם השימושיים להפליא של פקידי המנהל, פוליטיקאים ושרים בממשלה. בין השר ש"מוקיע" בחריפות לבין הצעירים שהציתו את המסגד שוררת ברית אמיצה.

בעקרבה מבינים את האמת הפשוטה הזאת. בישראל נדרש מאמץ ניכר כדי להבחין בה.

עקרבה: ההתחלה

עקרבה היא עיירה בגב ההר בשומרון, בת כ-9,000 תושבים, 18 ק"מ דרומית-מזרחית לשכם. על אף שהיא נמצאת בשטח B, רצועת גב ההר כולה מהווה נדבך בסיסי בתפיסת ההתיישבות הישראלית בגדה המערבית עוד מימי "תכנית אלון". על כן לטשה מדינת ישראל עיניים חמדניות לקרקעות עקרבה – 142 אלף דונם לפי סקר הכפרים של 1945 – מיד עם תום מלחמת ששת הימים.

עקרבה החזיקה בקרקעות חקלאיות רבות ממזרחה לה ועד לבקעת הירדן. אלה נגזלו מיד; באוגוסט 1967 הוכרזו יותר ממחצית מקרקעות הכפר, כ-76 אלף דונם, שטחים צבאיים סגורים (שטחי אש 900 ו-904א). בפועל, כפי שנראה בהמשך, חלקם עמדו ללא כל שימוש צבאי והועברו לשימוש מאחזים יהודיים.

עם התגבשות תכנית ההתנחלות בגב ההר, סימנה מדינת ישראל גם את הקרקעות הקרובות יותר לעקרבה כראויות להתנחלות יהודית. היו אלה הימים הראשונים של הכיבוש, ימים שבהם המותר והאסור התערבבו בלי משים, כמעט ברישול, והמנהל האזרחי ניסה בזו אחר זו שיטות שונות להעביר קרקעות ערביות לידיים יהודיות. "תפיסה צבאית" היתה הכלי היעיל מכל (עד לבג"ץ אלון מורה ב-1979); מי יכול להתנגד להפקעת קרקע לצורך בטחוני דוחק, באותם ימים שבהם הגדה המערבית כולה רחשה "חבלנים"? השקר היה צעיר, אך כבר אז התחיל להבאיש, להירקב, להתפורר, ותחתיו נחשפה תאוות ההתפשטות הישראלית הגולמית.

השמדת היבולים

על פי עדויות תושבי עקרבה, במהלך שנת 1971 הגיעו אליהם נציגי המנהל וניסו לשדל אותם למכור להם שטח של 6,000 דונם. התושבים סירבו. באורח פלא, ממש באותה שנה הודיע המנהל לעיירה על תפיסה צבאית חדשה, של 5,000 דונם בשטח ששימש לחקלאות אינטנסיבית, רובו קרקעות פרטיות של תושבי עקרבה. בסוף ינואר 1972, אחרי שהשדות כבר נזרעו, סימנו השלטונות את גבולות השטח. במרץ כבר צמחה התבואה.

צה"ל לא אהב את מראה היבולים הצומחים על השטח שזה עתה נתפס. באפריל 1972 נשלחו מטוסי ריסוס להשמיד את היבולים; כ-2,000 דונם של תבואה הושמדו כך, צעד שהיה חסר תקדים בתולדות המאבק של השלטון היהודי בישראל באוכלוסיה הערבית. לעומת זאת, האיפול התקשורתי שהוטל על האירוע היה מוכר בהחלט, דפוס משת"פי קבוע ביחסי התקשורת עם השלטון בישראל; המעשה הברברי הזה לא דווח כלל בעיתונות בארץ, ורק ביולי באותה שנה, שלושה חודשים מאוחר יותר, דלף דרך דיווחים בעיתונות הצרפתית. או-אז פרצה סערה-זוטא.

סיעות האופוזיציה משמאל תקפו בחריפות את תפיסת האדמות בעקרבה והצביעו על כך שמטרתה אינה צבאית אלא הקמת התנחלות יהודית. שר של מפ"ם, ויקטור שם-טוב, דרש שמעשים כאלה לא יישנו במדינת ישראל. עיתונאי בכיר ב"דבר", דוד זכאי, כתב: "למעשה שנעשה בשדות עקרבה אין כפרה". נזכור ש"דבר" היה העיתון הרשמי של מפא"י, מפלגת השלטון, אותו שלטון שהשמיד את שדות עקרבה. דיווחיו של הכתב הצעיר נחום ברנע על הפרשה הם מעשה לוליינות מפותל בין פליאה מרוסנת על האופן שבו משתלטת ישראל על אדמות ערבים לבין הגנה כבדת-ראש על ההצדקות למעשיה.

ערבים החוצה, יהודים פנימה

מה שדקר במיוחד את העין בפרשת עקרבה היה לא רק השמדת היבולים אלא העובדה שהתבררה תוך שבועות ספורים מהתפוצצות הפרשה: התפיסה הצבאית של האדמות נועדה להעבירן לידיים יהודיות – התנחלות נח"ל גיתית מדרום מזרח לעקרבה, על גבול השומרון והבקעה. שימו לב לכלים השלובים: כיוון שהתפיסה היא צבאית, אפשר לעשות בה שימוש "צבאי" – כמו הקמת היאחזות נח"ל.

השקר היה גלוי. ב-2 ביולי 1972 משרד הביטחון הכריז: "לא יוקמו יישובים באדמות עקרבה בשומרון", והשטח ישמש לאימוני צה"ל. אבל כבר בסוף אוגוסט עלתה על הקרקע התנחלות נח"ל גיתית, במבצע חשאי שעליו ניצח אלוף פיקוד המרכז, רחבעם זאבי, במה שבישר את שיטת הפעולה הקלאסית של מפעל ההתנחלויות: לפעול "מאחורי גב" השלטון – בעידודו הנמרץ של השלטון. אדמותיה של גיתית הן בדיוק אותן אדמות שנתפסו בצו הצבאי מתושבי עקרבה – כך על פי מסמך רשמי של מדינת ישראל, דו"ח שפיגל. על פי חוקר ההתנחלויות דרור אטקס, כ-3,200 דונם מאדמות עקרבה הועברו כך לגיתית ב-1972. בפברואר 1973 נחום ברנע אוזר עוז וכותב: "מלחמת הצבא בערבים שניסו להיכנס לשטח (מלחמה שהגיעה לשיאה בריסוס המפורסם) נעשתה גם מתוך הכרה שהשטח נועד להתיישבות יהודית". בדצמבר 1974 אוזרחה גיתית. המהלך הושלם (עוד על שלל השיטות לנישול פלסטינים מאדמתם בבקעת הירדן, ראו כאן וכאן).

גם הצד השני של המפה הפוליטית הבין את השיטה. צבי אילן, עיתונאי וארכיאולוג שראה בזכויות היהודים בגדה המערבית עניין מובן מאליו, הצדיק כך את הגזל:

"אין להשתמט ולהכחיש – גיתית תל-טל תקבל חלק מאדמות עקרבה, שהופקעו לצרכי ביטחון. הנך נאלץ להתייחס ולהביע עמדה – האם זה הומאני, האם זה צודק? תשובתי אני חיובית. בקעות, חמרה, כור, גיתית, מעלה-אפרים – יישובים אלה שהוקמו במדבר שומרון – מסמנים את הגבול המערבי של תחום "תכנית אלון" בבקעת-הירדן. הם גובלים בשטחי הכפרים של במת-ההר עצמה, אדמותיהם זיבורית יותר ומקבלות פחות מים. ובכן, "תכנית אלון" היא פשרה נוראה, שהולכים לעשותה בלב דואב, אך גבולותיה נחשבים גבולות הבטחון שמהם אין לסגת. אם מחייב הדבר להפקיע קרקעות כפרים ערביים – הרי זה הכרח לא יגונה".

ובכן, מכל טוב יש כאן. ראשית, "תכנית אלון" היא פשרה נוראה; ליהודים, כמובן, לא לערבים. שנית, העירוב המוחלט בין התיישבות ל"בטחון" – גבולות הבטחון חופפים במדויק לתכנית ההתנחלות, גם אם ברור לכל שיישוב דל-אוכלוסין בשולי בקעת הירדן לא מקנה שום יתרון אסטרטגי אלא להיפך – מטיל מעמסה נוספת על מערכת ההגנה. ושלישית, החשוב מכל: צריך להגדיר את המעשה כ"הומאני", כי אנחנו ציונים והציונות היא עסק הומאני.

אם הכל נכון וצודק והומאני, מדוע שיקר משרד הבטחון ביחס למטרת התפיסה הצבאית של אדמות עקרבה? ובתרגום לימינו: אם הכל נכון וצודק והומאני, מדוע מסתיר משרד השיכון את מכרזי הבנייה בהתנחלויות? מדוע מסתיר צה"ל את ממדי הפגיעה באזרחים בעזה? מדוע מי שמעז פשוט לדווח על האמת מוגדר כ"בוגד"?

אם המשטר בארץ הזאת בוהק למרחקים מרוב הומאניות, מדוע הוא עסוק כבר עשרות שנים בהסתרה והכחשה של הדברים שהוא מעולל לערבים?

המחאה ודעיכתה

פרשת עקרבה הפיחה רוח חיים בשמאל החוץ-פרלמנטרי. יחד עם הגירוש הכפוי של אלפי בדואים מפיתחת רפיח בינואר 1972 לצורך הקמת העיר ימית, סימנה השמדת היבולים בעקרבה קו פרשת מים שצעירים רבים בקיבוץ הארצי וגם בקמפוסים בתל אביב ובירושלים לא הסכימו לחצות. בעקרבה הפגינו חברי שי"ח (שמאל ישראלי חדש), שאף נשפטו ונקנסו על כך. הוויכוחים בעד ונגד פעילי שי"ח והיחס הראוי אליהם האפילו על הוויכוחים בעד ונגד עצם המעשה שעליו מחו – גזל אדמות מערבים ומסירתן ליהודים. גם זהו דפוס שהשתרש עד ימינו בשמאל הישראלי: דיונים על מקומו של השמאל בחברה דוחקים לשוליים דיונים על מדיניות המשטר כלפי מיעוטים משוללי זכויות.

בכתבה מעניינת מ-2011 חשפה ניבה לניר, שהיתה אז פעילה בשי"ח, כמה הבטים מעניינים של פרשת עקרבה. לניר אירגנה בזמנו עצומה פומבית נגד נבלת עקרבה, ופנתה לפרופ' מיכאל ברונו – לימים נגיד בנק ישראל – בבקשה לצרף את שמו לעצומה. ברונו נשא אז בתפקיד ממשלתי רגיש – ראש צוות "ליישוב הפליטים ופיתוח השטחים המוחזקים". הוא הסכים, אך באורח פלא, עוד לפני שראתה המודעה אור, זומן לשיחת "נזיפה" אצל ראש הממשלה, גולדה מאיר. מסתבר שהשב"כ פרץ למשרדי שי"ח והחרים את רשימת החותמים. כך או כך העצומה התפרסמה, ובה התנוסס גם שמו של ברונו. הפרופסור הגדיל לעשות ואף פירסם מאמר במרץ 1973, שכותרתו "לאן מובילה הדרך מעקרבה", ובו מחה על כך שמעשה הנבלה חלף ללא הפקת לקחים וללא ענישת האחראים. "חלק מן השטח שהופקע", כתב ברונו, "נמסר בסופו של דבר ולמרבה האירוניה לידיהם של מתיישבים חקלאיים ישראלים".

ושוב, הניגון מוכר, וגם "האירוניה" מוכרת. מה שלא מוכר, ומחמיץ את הלב מקנאה, הוא עוז רוחו של הפרופסור לכלכלה, אדם שמעורבותו בשלטון לא סימאה את עיניו מלדעת טוב מרע. כאלה כבר אין בשלטון הישראלי של ימינו.

במשך שנה געשה העיתונות העברית סביב פרשת עקרבה, ואז, כמעט באחת, חדלה ממנה. בין קיץ 1972 לקיץ 1973 הוזכרה עקרבה בנשימה אחת עם איקרית ובירעם; היא היתה לסמל של ברוטליות קולוניאלית ישראלית. והנה, היא נשכחה כך כך מהר, כל כך ביסודיות, עד ששמה לא אומר דבר לרוב הישראלים כיום. הגל האדיר של ההתנחלויות בלע אותה ולא הותיר ממנה זכר. יהודים מחסלים פרנסה של ערבים בגדה המערבית? יהודים תופסים קרקעות של ערבים? פיהוק.

שנות האלפיים: עקרבה בצבת איתמר-תפוח

הצצה קלה במפה תגלה שעקרבה עטופה ממערב בחגורה של התנחלויות האגרוף של שומרון – איתמר-יצהר-תפוח. מכיוון שכל אדמותיהם במזרח נגזלו, עיקר החקלאות של תושבי עקרבה מתרכז ממערב לעיירה. הקירבה להתנחלויות האגרוף פירושה חיים תחת אלימות והתנכלויות קבועים. כל יציאה למסיק או למרעה עלולה להסתיים בפציעה או מוות.

באוקטובר 2002 יצאה קבוצת פלסטינים מעקרבה למסוק זיתים בחלקה שנמצאת קילומטר וחצי דרומית לאיתמר. קבוצה של מתנחלים מאיתמר ומגבעה 777 (גדעונים) ירדה לכיוונם והחלה לירות לעבר המוסקים. שני פלסטינים נפצעו, ואז הגיעו קרובי משפחתם מכפר עקרבה. הרוצח האלמוני כיוון וירה שוב, הפעם כדור קטלני, לעבר האני בני מניה, בן 24. הוא מת מאיבוד דם. ככל הידוע, לא נעצרו חשודים והרוצח מסתובב חופשי (כמו עוד רוצחים שיצאו מאיתמר). התקפות כאלה, שמותירות אחריהן כבשים מתות ותושבים פצועים, הן עניין של שגרה.

צפונית לעקרבה נמצא כפר יאנון, כפר-בת של העיירה, בשטח C. יאנון מוקף משלושת עבריו – מערב צפון ומזרח – במאחזים לא חוקיים, שלוחות של איתמר: גבעה 777, גבעה 836, וגבעות עולם. גבעות עולם הוא משכנו של אברי רן, האב המייסד של המאחזים והסיבה העיקרית לכך שרוב תושבי יאנון, כ-270 איש, נטשו את כפרם, עברו "טרנספר מרצון" אחרי סדרת התנכלויות אלימות ארוכה ואכזרית. ב-2011 ירד מספר התושבים במקום ל-35 איש, ומאז הוא מטפס באיטיות חזרה (ראו כאן חוברת שלמה שכתבו מתנדבים בינלאומיים על שגרת החיים בכפר תחת הכיבוש הישראלי).

רן התמקם באזור בשנות ה-90' והשתלט על אדמות של יאנון. מהר מאד החלו הנערים שהתקבצו סביבו למרר את חיי התושבים: יריות לעבר הכפר, הפניית זרקור מאיים אל בתי הכפר בלילה, מניעת גישה לשדות, ניתוק זרם החשמל לכפר, ריקון מכלי מים ורחצה במאגר המים של יאנון. רשויות החוק, שקיבלו לידיהן את התלונות והראיות, לא עשו דבר.

אברי רן עצמו תקף כמה פעילי שמאל ואף התעלל בתושבי יאנון. הנה קטע מעדותו של ר'סאן חדר סולימאן מ-2001, שנמסרה ל"בצלם", על אירוע שבו הוא ועוד ארבעה תושבים נחטפו בידי רן ואנשיו:

"הם הבחינו בכך שאנו מתכוונים לעזוב ושלושה מהם התחילו לירות לעברנו ולכיוון עדר הצאן. הסתתרנו מאחרי סלעים שהיו במקום והתחלנו להתרחק בזחילה לאחור. לפתע ראיתי שחמישה מהמתנחלים רצים לעברנו מהכיוון הנגדי. חמשת המתנחלים הצליחו להשיג אותי. זיהיתי אחד מהם, גבר בשם אברי, בערך בן חמישים. אברי כיוון את נשקו לראשי ודרש ממני לבוא איתו להתנחלות. הסברתי לו שלא עשינו דבר ואנחנו בסך הכל רועים את הצאן. הוא הכה אותי בראש בקת האקדח שברשותו ודרש שאבוא עמו. אמרתי לו שלא אעלה להתנחלות גם אם יירה בי. אברי הורה לארבעת המתנחלים האחרים לירות בנו אם אני אמשיך לסרב לעלות איתו להתנחלות. הם עשו עיגול מסביבנו והתחילו לירות ברובים לכיוון הקרקע, בסמוך לרגלינו. התחלנו לבכות ולצעוק למרות שלא נפגענו מהירי. החלטתי שנלך איתם.

הם הובילו את חמישתנו בטור. הלכתי בסוף הטור ואברי תפס אותי כל הזמן בשיערותי כאשר אקדחו מכוון לראשי. הלכנו בערך 300 מטר עד שהגענו לגדר. הם הורו לנו לשכב על הקרקע כאשר פנינו מופנות כלפי מטה. ארבעת הצעירים נשכבו ואני סירבתי כי פחדתי שיירו בנו ויהרגו אותנו בזמן שאנחנו שוכבים. הם התחילו לבעוט ולהכות אותי בכתות הנשקים שברשותם. בכיתי והתחננתי בפני אברי שיעזוב אותנו, אבל תחנוני לא הועילו…

בשלב מסוים הבחנתי בכך שאברי שם את האקדח מאחורי גבו, התרחק בערך שלושה מטרים, לקח אבן גדולה שמשקלה עולה על עשרים ק"ג והתחיל להתקדם לעברי. קמתי בבהלה והוא זרק את האבן על הרצפה והחל לקלל. הוא קרא לשאר המתנחלים והם הכו אותי בכל גופי. רוב המכות היו בחזי, בפני ובאזור האשכים.

דם רב התחיל לרדת מפני וגופי התחיל להכחיל. הרגשתי סחרחר ואז הבחנתי בהגעתו של ג'יפ אזרחי נוסף. מהרכב ירד מתנחל ובידו מקל ארוך. המתנחל הכה אותי במקל בעוד יתר המתנחלים צוחקים בקול רם. קמתי בבהלה, דחפתי את המתנחל שאחז במקל, והתחלתי לרוץ. אני לא יודע מאיפה שאבתי את הכוח. אברי, שעמד והביט כיצד מכים אותנו, לקח את אקדחו וירה לעברי כשהייתי במרחק של כשני מטר ממנו. תיארתי לעצמי שינסו לירות בי אבל העדפתי למות כך ולא למות מעינויים. לא הרגשתי שנפגעתי והמשכתי לברוח".

המשטרה הפלסטינית הזעיקה את המשטרה הישראלית, שהגיעה לגבעות עולם ושחררה את יתר החטופים. סולימאן עצמו נלקח לבית חולים ושם הוצא מרגלו הקליע שירה רן.

מתוך כ-150 משפחות, נותרו בכפר יאנון תושבים בודדים, בעיקר זקנים. היתר נטשו מאימת מתנחלי המאחזים שמסביב. אברי רן, עבריין שגורר אחריו מספר הרשעות בעבירות תקיפה ומרמה, הספיק מאז להסתכסך עם כל שותפיו לשעבר באזור המאחזים, שספגו את נחת זרועו האלימה. רק אז הם נזכרו לפתוח עליו את הפה, בריונים שחשו לפתע נבגדים כשמצאו עצמם מן הצד הלא מוכר של האגרוף.

מסכת ההתעמרות ממשיכה: מטלפי המתנחלים לטלפי הצבא ובחזרה

מה שניתן לעשות ביאנון הקטן – טרנספר מרצון – לא ניתן לעשות בעקרבה בת אלפי התושבים. אבל שגרה היא שגרה, ולמרר את חיי התושבים צריך. באפריל 2004 פשט כוח צה"ל על בית בעקרבה ותוך כדי ירי לעבר חלונות הבית קרא לבעלים לצאת החוצה. בעל הבית, מוחמד דירייה, פתח את הדלת ונורה למוות במקום. מאוחר יותר הסתבר שצה"ל רצח את האדם הלא נכון; אחיו של מוחמד, איברהים, שגר בבית הסמוך, היה המבוקש שחיפשו אחריו. בצה"ל מסרו ש"הוסקו מסקנות"; ענישת האחראים, מן הסתם, איננה אחת מהן.

ביולי 2012 אירעו במקום התרחשויות שלא ניתן לכנותן אלא התנכלויות משותפות של חיילים ומתנחלים בתושבי עקרבה. באירוע אחד ירדו מתנחלים מאיתמר ומגבעה 777 למעיין שסמוך לשדות עקרבה והחלו לטבוח בכבשים. פלסטיני שניסה לעצור בעדם הוכה בידי חייל, ואחר נכבל ואחר כך הוכה בעודו כבול – קודם בידי חיילים, ואז בידי מתנחל שהחזיק גרזן בידו, עד לאובדן הכרה. לכל אורך האירוע תקפו החיילים את הפלסטינים שניסו לגונן על הכבשים ועל השדות שלהם.

האזור שבו התרחשו התקריות האלה היה כלול בשטח אש 904א, שהוכרז ב-1967 אך בפועל לא נעשה בו שימוש צבאי מראשית שנות ה-80'. בתחילת 2012, עם התגברות ההתנכלויות של מתנחלי המאחזים בחקלאי עקרבה, ריענן צה"ל את איסור הכניסה לאזור. תרגום: איסור כניסה לערבים בלבד. מתנחלי גבעה 777, שנמצאת גם היא בתוך שטח האש, המשיכו לנוע בו בחופשיות ולעבד את האדמות שנגזלו מעקרבה. המאחז הזה, אגב, כמו כל המאחזים, הוקם בניגוד לחוק, מה שלא מנע ממשרד השיכון להזרים לו 800 אלף שקל לתשתיות ומבני ציבור. למעשה גבעה 777, בעצמו מאחז-בת של איתמר, הוציא כבר מאחז-בת משלו – מתנחל בשם קובי שרועה את צאנו בשדות החיטה של עקרבה.

נסכם: ב-1967 נסגרים עשרות אלפי דונם משטחי עקרבה בשטח אש, שלאחר 15 שנה הצבא זונח אותו; ב-1972 נתפסים עוד 5,000 דונם משטחי העיירה בתפיסה צבאית. 3,200 דונם מן השטח שנתפס מוקצים מיד להתנחלות גיתית, ולאחר 30 שנה, כאלף דונם מן השטח שהוגדר "שטח אש" עוברים לשליטת מאחז "גבעה 777". הבעלים המקוריים של הקרקע נזרקים החוצה ונאסר עליהם לשוב לאדמתם. הפולשים – בין ברשות החוק ובין בקריצתו – מקבלים יד חופשית להשתלט על שדותיהם. הנה לכם, בתמצית, הצדק שכוננה ישראל בשטחים, תחת המטריה הנוחה כל כך של "צרכי ביטחון", "אימונים" ו"שטחי אש".

ראוי להזכיר שגם האמתלה שצה"ל סיפק – השדות נחסמים לגישת הפלסטינים כדי להגן עליהם מפני המתנחלים – נדחתה בבג"ץ בשנת 2006 (הרי זו "כמדיניות המצווה על אדם שלא להיכנס לביתו על מנת להגן עליו מפני שודד האורב לו שם על-מנת לתקפו", קבע בג"ץ). אותה פסיקה הטילה גם על הרשויות חובה להגן על שלומם ורכושם של חקלאים המבקשים לעבד את אדמתם בשטחי הגדה – חובה שהצבא והמשטרה, כידוע, רואים עצמם פטורים ממנה.

(במאמר מוסגר נזכיר שמתנחלים משתלטים על אדמות פלסטיניות פרטיות גם ללא החסות של "שטחי אש"; זה מתאפשר לאור מגבלות התנועה על פלסטינים, שמונעות מהם להגיע באופן סדיר לשדות בסמוך להתנחלויות. מאז 2006 השתלטו המתנחלים על כ-6,000 דונם כאלה).

בל יהיה ספק בליבכם: לו יכלו הרשויות להרוס את כל עקרבה על 9,000 תושביה, היו עושות כן. הראיה – כשהמבצע בר-ביצוע, אין לבטים מוסריים. לעקרבה יש אדמות בצפון בקעת הירדן, אותן מעבדות 9 חודשים בשנה 3 משפחות שמונות 25 נפשות. גם השטח הזה, הנקרא ח'רבת עין כרזיליה, נמצא בתחומי שטח אש 904 – אותו שטח אש שעד לפני שנתיים צה"ל שכח מקיומו. במשך עשר שנים ניהלה מדינת ישראל מאבק משפטי נגד קהילת הרועים הענייה והנידחת הזאת, עד שבינואר השנה הובס האויב האימתני: ח'רבת עין כרזיליה נהרסה כליל, וצינור המים שלה נותק. בבקעת הירדן הטרנספר נטול מעצורים.

כאן המקום להעיר שגרגרנות הקרקע הישראלית כל כך מופרזת בבקעת הירדן, עד שהיא יוצרת פרדוקסים מביכים. רוב מושבי הבקעה, חרף אוכלוסייתם הדלה, חולשים על שטחים עצומים שהוקצו להם לאחר שהופקעו מאוכלוסית הבקעה הילידית בדרכים שונות. אבל המושבים אינם יכולים לעבד שטחים גדולים כל כך; על כן הם מחכירים אותם לפלסטינים, שיישוביהם סובלים מן הבעיה ההפוכה – מצוקת קרקעות חקלאיות ועודף ידיים עובדות. מין עסקה סיבובית מסריחה ונצלנית, ולמעשה גם לא חוקית: כללי הקצאת הקרקע של המועצה האזורית בקעת הירדן והחטיבה היהודית להתיישבות בהסתדרות הציונית אוסרים להחכיר קרקע למי שאינו אזרח המדינה (רבאק, בשביל מה הפקענו את זה?!?). על פי דו"ח "כרם נבות", אלפי דונמים של יהודים מוחכרים כך בגדה המערבית לידיים ערביות, ויש גם מתווכים שגוזרים קופון באמצע. גם מושב גיתית נוהג כך בקרקעות שנתפסו מעקרבה.

הפרק האחרון במסכת ההרס של עקרבה וסביבתה נרשם לפני חודש: דחפורים של המנהל האזרחי הגיעו לח'רבת א-טוואייל, כפר קטן בין עקרבה ליאנון, והרסו את כל תשתית החשמל שבו (80 עמודים), שנתרמה בידי ממשלת בלגיה. מעל הכפר העתיק הזה מרחפת חרב ההריסה מאז תחילת השנה, ואם לשפוט על פי גורלם של אל-חדידייה וח'רבת טאנה שבבקעה, החרב הזאת תבשר אחריה עוד ועוד מחזורי חורבן והרס. בינתיים יש כמה ישראלים יקרים שמנסים לשמור על שביב של תקווה במקום.

בישראל זה נראה מובן מאליו שאנשים שחיים עשרות שנים על אדמתם חייבים לעוף ממנה כדי "לאפשר לצה"ל להתאמן"; אך להנמקה הזאת אין שחר, לא מוסרי ולא משפטי. הנה תזכורת מן הדיווח של "בצלם":

"גירוש תושבים מבתיהם בשטח כבוש כדי לאפשר לצבא הכיבוש להתאמן בשטחם אינו חוקי. על פי המשפט ההומניטארי הבינלאומי, גירוש כזה יהיה מותר רק בנסיבות חריגות, כאשר הדבר נחוץ לצורך צבאי דחוף או לצורך שמירה על בטחון האוכלוסייה המקומית. גם אז – על הגירוש להיות זמני, במהלכו יש לספק להם, ככל שאפשר, דיור חלופי בתנאים סבירים."

לפעמים אפילו בצה"ל נשכח הבולשיט הבטחוני לשניה, ובין קריצה אחת למשנהה מסתנן רגע יקר מפז של אמת. כך קרה בדיון של ועדת המשנה של ועדת החוץ והביטחון לנושא איו"ש במאי האחרון. אל"מ עינב שלו, קצין אג"מ בפיקוד מרכז, הודה בדיון שהרצון לפעול נגד תופעת הבב"חים (בנייה בלתי חוקית של קהילות פלסטיניות אשר – חובה תמיד להזכיר – אין להן שום אופציה חוקית לבנות על אדמתן) הוא אחת הסיבות המרכזיות שצה"ל מגביר בתקופה האחרונה את האימונים בבקעת הירדן. בהקשר הזה הוא ציין: "אחד ההליכים הטובים שיכולים לחמוק בין האצבעות הם חזרה של שטחי אש למקום שבו הם אמורים להיות והם עדיין לא שם." תרגום: החייאת שטחי אש היא מכשיר מצוין ל"ניקוי" השטח מערבים. יידע כל חייל עברי שמתאמן בבקעה ותדע גם אימו לשם מה הוא מתאמן.

סיכום: דג הטרור היהודי מסריח מהראש

אחת ההצלחות המסחררות של מפעל ההתנחלות הישראלי, מעבר למציאות הבלתי הפיכה שהוא יצר בשטחים, הוא התקבעותה של תמונת מציאות כוזבת בתודעתם של מרבית הישראלים. על פי התמונה הזאת, את מפעל ההתנחלויות הוביל בהתחלה מיעוט זעום ומשיחי, שעם השנים אומנם גדל, אבל הוא עדיין מיעוט. בדרכי עורמה וכחש המיעוט הזה מצליח להפיל בפח ממשלה אחר ממשלה, כולל ממשלות "מתונות", ולגרור את ישראל עמוק יותר אל ביצת הכיבוש, נגד רצונם וטובתם של מרבית האזרחים. על פי אותה תמונה, מדינה שלמה על זרועותיה השלטוניות – הצבא, משרדי הפנים והתשתיות, המנהל האזרחי, מערכת המשפט ועוד – מוחזקת בת ערובה בידיו של מיעוט לאומני שעושה בה כרצונו. אחיזתו של הדימוי הזה כה חזקה עד שלא רק השמאל מאמין בו אלא גם קיצוני הימין, "נוער הגבעות" שמורד במלכות בזעם אדולוסנטי, כאילו היה שורד על מקומו יום אחד ללא תמיכתה המוצקה של אותה מלכות.

התמונה הזאת מופרכת מן היסוד. יש הר עצום של ראיות לכך שהמדינה עצמה מתמסרת ברצון לאותו "מיעוט", ולפעמים אף קובעת לו מראש את יעדיו. מציתי המסגד בעקרבה של 2014 הם יורשיהם של מרססי השדות של עקרבה ב-1972, עובדי מדינה בתשלום. אלה גם אלה צועדים שלוב-ידיים עם הפקידים שחתמו על צווי התפיסה הצבאית ושטחי האש מסביב לעקרבה. היד אותה יד, האגרוף אותו אגרוף, הקורבן אותו קורבן. כשנשיא המדינה מכריז שיש "לעקור את התופעות האלה מן השורש", קשה שלא לשמוע בדבריו משמעות הפוכה, נחבטת כמו ציפור כלואה; את מי לעקור מן השורש? את הילידים או את הטרור היהודי? אבל שורשיו של הטרור היהודי, כבוד הנשיא, הם משכן הכנסת והממשלה, אלה שאסרו מלחמה על האוכלוסיה הפלסטינית הכבושה ב-1967 וגמרו אומר לנשלה מכל נכסיה החומריים. הפורעים שמציתים מסגדים הם הקצף על פני המים, והמים עכורים ועמוקים מאד.

במערך הפוליטי הזה יש שלוש צלעות: השלטון, המתנחלים, והציבור הרחב. לכל אחד מהם סיבות משלו להמשיך ולטפח את התמונה השקרית של "מיעוט קיצוני שגורר מדינה שלמה בשערותיה". המתנחלים רואים בכך עדות מוחצת לעוצמה הפוטנטית של הזיק המשיחי בהסטוריה היהודית, נצחון הרוח על החומר והתממשות דבר ה' במציאות; השלטון מטפח אותה באדיקות כדי להתנער מאחריותו לתוצאות האסוניות של מפעל ההתנחלויות; בעודו מוקיע את הקצף שעל פני המים הוא יכול להמשיך, ללא מפרע, להעמיק ולהשחיר את המים. והציבור הרחב, גם הוא מוצא רווחה נפשית גדולה באשליה שאין לו יד ורגל בעוולות שמתרחשות מתחת לאפו; אנחנו תינוקות שנשבו, כספינו וחיילינו הטובים נשבו גם הם, ולא נותר לנו אלא להתבונן מן הצד איך חבורה מופרעת מחרבת לנו את המפעל הציוני.

הסיפור הבדיוני הזה נוח מאד, כמובן, והוא התשובה האמיתית למי שתוהה עדיין כיצד יכול המפעל הזה להמשיך בהצלחה כזאת כל כך הרבה שנים. לא די בכך שהמפעל מייצר רווחים נאים, אלא שגם הפסולת והזוהמה שהוא מפיץ מיוחסות לכמה עובדים סוררים במחלקת התברואה ש"מכתימים" את כולנו. פעם קראתי לזה גמביט "והיה מחננו טהור". המחנה אכן נותר טהור, אבל במחיר נוראי: הוא הופך מציבור מעורב פוליטית לבצק חסר צורה, חומר נוח ללישה בידי תועמלנים ודמגוגים, מסה של אדישות קהת חושים. וככל שהוא מתרחק מן הבחירה הראשונית שלו להפוך לכזה, כך הוא מתרחק מן ההבנה שהוא זה שבחר, הוא זה שהכריע.

ורק הוא יכול לבחור גם אחרת.

[תודה לדרור אטקס]

[ותודה לתורמים לבלוג]

אחת המטרות המרכזיות של הבלוג הזה היא לתעד, להנכיח ולבאר את המאמצים הבלתי פוסקים של ממשלות ישראל לנשל אוכלוסיות ערביות מאדמתן, בעיקר מעבר לקו הירוק אבל גם בתחומו. במרוצת השנים הצטברו לא מעט פוסטים בנושא הזה ויש טעם לארגן אותם בפריסה גיאוגרפית כללית, שתאפשר איתור מהיר של החומרים למי שמעוניין בכך. בסיכום הזה כללתי רק תחקירים נרחבים בעלי מיקוד גיאוגרפי ברור. פוסטים קצרים יותר או כאלה שבוחנים את הנושא באופן רוחבי ניתן למצוא גם תחת התגיות נישול וטרנספר.

כמו שזה נראה, הסיכום הזה ימשיך להתעדכן גם בעתיד.

מזרח ירושלים וירושלים רבתי

שיח ג'ראח
סילואן (1)
סילואן (2)
סילואן (3)
סילואן (4) (וגם עיסאוויה וא-טור)
נבי סמואל

יהודה ושומרון

בילעין/נעלין
נבי סאלח
אזור התעשייה "ניצני שלום"
עקרבה
שטח C

דרום הר חברון

מערות דרום הר חברון (שטח אש 918)
ח'ירבת סוסיא

בקעת הירדן

בקעת הירדן (1)
בקעת הירדן (2)

סיני

פתחת רפיח

בתחומי הקו הירוק

כפר דהמש
חבל הבשור
אום אלחיראן

הכותרת הזאת היא תיאור מדויק של אחד הנימוקים ההזויים – רק אחד מהם – שסיפקה ועדת המשנה לתכנון ורישוי של המנהל האזרחי לדחיית תכנית המתאר לכפר הפלסטיני שסכנת ההרס והגירוש מרחפת מעליו זו הפעם הרביעית ב-30 השנים האחרונות. החלטת הוועדה פורסמה לפני שלושה שבועות, ב-24 באוקטובר, ובצידה החלטה של ועדת המשנה לפיקוח להוציא צווי הריסה סופיים נגד כל מבני הכפר (בכפוף לארכה של 60 יום לפנייה לערכאות). עד כה היא לא זכתה לאף איזכור בתקשורת.

בח'ירבת סוסיא חיים כ-300 איש, ב-40 משפחות הפזורות על נחלותיהן החקלאיות (בהמשך נבין מדוע אין ריכוז קהילתי לכפר). הם מתגוררים בחושות ובמערות בדלות קיצונית, ללא כל תשתיות חשמל או מים, ולמרבית אדמותיהם הפרטיות נמנעת מהם הגישה בידי השלטונות או המתנחלים שבסביבה. מצבם הקשה של הפלסטינים האלה נגע כנראה לליבם של פקידי המנהל האזרחי; כל כך נגע, עד שהחליטו אלה לפסול את תכנית המתאר שהתושבים עצמם הגישו בנימוק שהיא רק תנציח את מצוקתם. הכי טוב בשבילכם (לא בשבילנו, מה פתאום בשבילנו) שתלכו למקום אחר, אומר המינהל לתושבים. באמת. תחשבו קצת על עצמכם.

ובלשון הרשות המצוחצחת:

"אין בתכנית זו כל תקווה לקדם את האכלוסיה מעבר לעוני ולבערות בהם נציגיהם שומרים אותם… ככל שהעיר מהווה מפגש של אוכלוסיות מגוונות היא מהווה מקור להעשרה תרבותית, כלכלית וחינוכית. בצד השני של הסקאלה, ככל שהמגורים הכפריים מקוטעים, מפוזרים, הם בנויים על שיוך שבטי ומשפחתי שסוגר על האזרח, על היחיד, ואינו נותן לו כלים לקידום חברתי משלו לפיתוח יכולות להזדמנות פרנסה, להעצמה תרבותית או חינוכית…

"המבנה העירוני מפגיש אנשים, מקרב אותם, מכפיל הזדמנויות, מעשיר את האופקים של כל אחד ואחד בתוך משפחתו ובתוך שבטו וגם בתוך החברה הרחבה. על כן מבחינתנו התכנית הנוכחית מהווה עוד ניסיון למנוע מאוכלוסיה דלה וקשת יום את האפשרות להתקדם, את האפשרות לבחור בין פרנסה חלקית או מקורות אחרים, מונעת מהאשה הפלסטינית לצאת ממעגל העוני, מונעת ממנה הזדמנויות לחינוך ולעבודה. כנ"ל תכנית כזו מונעת מהילד הפלסטיני לראות את כל האפשרויות העומדות בפני כל אדם אחר בזה שהיא גוזרת את גורלו לחיים בתוך כפר קטן, מנוון, שאין לו את הכלים להתפתחות."

הציניות בנימוקי הדחייה האלה מסמרת שיער ממש, ואחרי שנפרוש כאן את כל תולדות ההתעמרות של הריבון הכובש השח כך בדאגה אבהית אל הילידים הנבערים מדעת, אולי נתחיל להרגיש שמץ מן הזעזוע שהדברים עוררו בתושבי ח'ירבת סוסיא עצמם. כבר כעת ניתן לקבוע ששיא החוצפה הקודם נשבר: אם הטרנספר של תושבי המערות בשטח אש 918 נומק באופן אגואיסטי טהור – חיסכון תקציבי לצה"ל – נימוקי הטרנספר של ח'ירבת סוסיא הם סאלטה הפוכה לאחור, מפגן מדהים של אלטרואיזם: העשרת אופקים, חילוץ ממעגל העוני, קידום האישה והילד, ואולי גם בהמשך, מי יודע, ייסוד מצעד גאווה בח'ירבת סוסיא ובחירת טרנסקסואל לראשות המועצה. הכל תלוי במידה שבה יעזרו הילידים לריבון לעזור להם להיחלץ ממדמנת הפרימטיביות שלהם. מי אמר שהכיבוש לא נעשה יותר ויותר נאור?

ח'ירבת סוסיא, הממוקמת ממערבית לשטח אש 918, תקועה כמו קוץ בישבנה של חגורת המאחזים חוות-מעון-מצפה-אביגיל-מצפה-יאיר, משבשת את הרצף היהודי לאורך כביש 317 של התנחלויות מעון-כרמל-סוסיא-בית יתיר, והחשוב מכל – סותרת בעצם קיומה את תכנית-העל לטיהור כל מרחב בקעת-ערד ועד דרום הר חברון מבדואים ופלסטינים; על התכנית הזאת כבר כתבתי כאן. לטובת חיסכון בצה"ל או לטובת האישה הפלסטינית – המעטפת הרטורית של הכובש חלולה לחלוטין, ומאחוריה תמיד ניצב המגף שבועט החוצה. ובכל זאת, ההידרשות לנימוקים כאלה, המחשבה על אוסף פקידים שאשכרה יושבים במשרדי המינהל האזרחי ומנסחים אבסורדים כאלה, מעלות מחשבות נוגות על עומק ההשחתה הנפשית שהמיטה השליטה בפלסטינים על עם האדונים. בחלוף חמישה עשורים אלה עדיין לא השלימו עם עובדת קיומם של הילידים בארץ, אבל הם יודעים היטב עד כמה מגונה ומשוקצת אי-השלמתם זו בעולם של ימינו, ומכאן המאמץ ההירואי-גרוטסקי להסוות אותה בנימוקים "קבילים".

עוד נחזור לטקסט הביזארי של ועדת התכנון בסוף הפוסט; הוא מלא תופינים להתפקע. אבל כבר עכשיו כדאי להחזיר את הדיון התלוש הזה במעמד האשה הפלסטינית ובאפשרויות הפרנסה שלה אל קרקע המציאות של סוסיא. ואולי נתחיל בתזכורת לחברי אותה ועדת תיכנון בדבר ההבדלים פעוטים בין שתי הסוסיאות – הפלסטינית המקורית והיהודית שקמה לרשת אותה.

ח'ירבת סוסיא מול התנחלות סוסיא

הכפר ח'ירבת סוסיא התקיים ברציפות מזה כ-180 שנה בדרום הר חברון. ב-1982 קבעה פליאה אלבק, מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה ומי שהכשירה את הקמתן של יותר מ-100 התנחלויות על "אדמות מדינה" שנגזלו מפלסטינים, שח'ירבת סוסיא דווקא יושבת על קרקע פלסטינית פרטית. כן, אפילו פליאה אלבק לא פיקפקה בכך. אבל מרגע שהוקמה בסמוך לכפר הפלסטיני התנחלות סוסיא, בשנת 1983, היה זה רק עניין של זמן עד שתהליך הנישול יחל.

בסוסיא נקט השלטון הישראלי במסלול נישול ייחודי: אדמות הכפר הוכרזו "אתר ארכיאולוגי" והופקעו מתושביו. זה קרה ב-1986, הצבא גירש את תושבי הכפר, כי עתיקות זה עתיקות ומאחורי כל ארכיאולוג ישראלי בשטחים מבצבץ קנה של רובה. אומנם כבר בשנות ה-70' של המאה הקודמת נערכו חפירות במקום שחשפו בית כנסת יהודי עתיק, ואז איש לא חשב לגרש את הפלסטינים מביתם; בימים התמימים ההם רווחה ההנחה המגוחכת שדין תושבי סוסיא כדין תושבי באר שבע או מודיעין, ושחפירה ארכיאולוגית איננה מצדיקה עקירה וגירוש של אדם מביתו.

כל זה השתנה, כאמור, זמן קצר לאחר הקמת ההתנחלות סוסיא – מוקד של בריונות פורעת חוק, שיתואר בהמשך – מה שמוכיח שלארכיאולוגיה לא היה דבר וחצי דבר עם גירוש הפלסטינים; ממש כמו בסילואן, הארכיאולוגיה בסך הכל שימשה עלה תאנה לתאוות הנישול וההתפשטות הישראלית. בריוני סוסיא – פורעי חוק בשליחות החוק – רכבו כל הזמן על גבה הנוח להפליא של רשות העתיקות. אני רק מקווה שהארכיאולוגים הנכבדים ד"ר זאב ייבין (ז"ל), ד"ר יובל ברוך, ד"ר אברהם נגב ויהודה גוברין ישנו טוב בלילה, עם שוך הלמות המכושים באתר החפירות בסוסיא, ביודעם שהגילויים המדעיים המסעירים שייזקפו לזכותם נקנו במחיר עקירתם של מאות אנשים מאדמתם.

[הפטנט הזה של גירוש מטעמים ארכיאולוגיים, אגב, תופס תאוצה: היישוב הבא על הכוונת הוא זנוטה, כפר רועים במערות דרום הר חברון].

אם טרם צפיתם בסרטם המעולה של דני רוזנברג ויואב גרוס על תושב ח'ירבת סוסיא שמשלם כרטיס כניסה לאתר הארכיאולוגי כדי לבקר בביתו לשעבר  ואז שוב מגורש החוצה – עשו זאת כעת.

אתר "סוסיא העתיקה" הוכרז כאתר מורשת לאומית וממשלת ישראל השקיעה בו לא פחות מ-7 מיליון שקל. בזמן שתושבי סוסיא אינם עסוקים בהפעלת החזיון האורקולי ובשחזור כדרות קדומה, ואינם מארחים אמנים ידועי-שם שרק "מבקשים לקרב לבבות"  (ולבבות צריכים חניונים, וחניונים צריכים להפקיע עוד קרקע פלסטינית), הם מפעילים במרץ את אחת המכבסות היעילות ביותר של זוהמת הכיבוש: חקלאות אורגנית. העובדה שהתפארת הזאת נטועה על כ-700 דונמים שנגזלו מתושבי ח'ירבת סוסיא מוצנעת יפה בפרסומים. העובדה ש"יקבי כרמל" מתפרנסים מכרם נבות שבסוסיא גם היא מוסתרת היטב, ונחשפה רק לאחר מעקב בלשי של ממש.

אה, ועוד גילוי מהעת האחרונה, מאת מבקר המדינה: כמו 100 אלף מתנחלים אחרים ב-75% מההתנחלויות, מתנחלי סוסיא אינם משלמים דמי חכירה למנהל מקרקעי ישראל; עבירה על החוק, שרק מעבר לקו הירוק אפשר לצאת ממנה ללא קנסות ומאסר.

גאוות היישוב על מחלבת "חלב הארץ" שמספקת מוצרי חלב עיזים לכל מרכולי הטבע המפונפנים של צפון תל-אביב. בהקשר הזה מרתק לראות כיצד מחלחל שיתוף הפעולה עם הכיבוש לכל אגפי המשק הישראלי. בוודאי תתעניינו לדעת כיצד חברת Talking Brands, בבעלות פדי מרגי, מיתגה את היוגורט של סוסיא תחת הלוגו של "עיזי": "עז חביבה, נעימה וקצת חושנית ועדיין נראית (עצרו נשימתכם!, ע.ל.) 'אחת משלנו'".

ומי סיפק למחלבה את מכון החליבה לעיזים המשוכלל והגדול בישראל? מפעל בשם צח"מ אפיקים, שפועל באפיקים ובנצר סרני. שלא ייגרע חלילה חלקם של הקיבוצים בחגיגה.

בבחירות האחרונות לכנסת, אגב, גרף גוש יש עתיד-העבודה-מרצ 81% מקולות המצביעים באפיקים, ו"הבית היהודי", המפלגה שמשקפת נאמנה את אידאולוגיית סוסיא, קיבלה 3% בלבד מן הקולות. בנצר סרני קיבל "הבית היהודי" אחוז בודד. אז אחת מן השתיים: או שבצירוף מקרים מופלא מצביעי הימין הקיצוני הספורים שבקיבוצים מתרכזים כולם במפעלים שמפרנסים ותורמים לשגשוג כלכלת ההתנחלויות; או שבמוחם של מצביעי המרכז-שמאל, המסה הגדולה בקיבוצים, יש נתק תודעתי גמור בין מה שהידיים עושות לבין מה שהפה מדבר. תחליטו לבד.

הפרטים הקטנים האלה מלמדים יותר מכל כמה חלול "הרצון לשלום" שמבטאים מרבית הישראלים (ולא רק בקיבוצים) בסקרים, בשיחות יום שישי וגם בהצבעה בקלפי. ואם הם נכונים לאזרח, ודאי וודאי שהם נכונים לשלטון (על כן כל לא רק דיפלומטיית השלום השוצפת של קרי-לבני-עריקאת, אלא גם העיסוק הציבורי בה, הוא זריית חול בעיניים).

הסטוריית האלימות של התנחלות סוסיא

התמונה הזאת עשתה הרבה רעש בתקשורת, בארץ ובעולם, כשצילמה אותה תושבת ח'ירבת סוסיא ביוני 2008:

הבריונים האלה – תמיד רעולי פנים, כי בכל זאת, מדובר במוגי-לב – פצעו קשה את תמאם א-נוואג'עה, בת 58, ופצעו בינוני את בעלה בן ה-60 ובנם בן ה-32. תיעוד מצולם ועדויות ראיה היו למכביר, המשטרה אפילו עצרה חשודים, אבל בואו לא ניסחף: התיק נסגר לאחר שנה מסיבת "עבריין לא נודע", השיטה שבה נקבר אחד מכל שני תיקי חקירה על אלימות מתנחלים נגד פלסטינים (רק 8.5% מכלל התיקים מסתיימים בכתב אישום).

אין זאת אלא שנערי האלות מסוסיא פעלו בעצה אחת עם ועדת המשנה לתכנון ורישוי של המנהל האזרחי, זו שהביעה דאגה מכך שהחיים בח'ירבת סוסיא "מונעים מהאישה הפלסטינית לצאת ממעגל העוני ולהתקדם בחינוך ועבודה". המכות שספגה תמאם נועדו רק לזרז את יציאתה ממעגל העוני והבורות.

לא תמיד מסתפקים בריוני סוסיא בהסתרת פניהם. לפעמים הם גם מתגנבים בלילה ומכים אנשים בשנתם, במקלות וסכינים, שורפים אוהלי מגורים, לפעמים חותכים צמיגי משאיות של משפחות העוסקות במסיק זיתים, לפעמים מכים פעילי שמאל, ולפעמים מרוב להיטות אינם מבחינים שמי שהם מכים הם למעשה שוטרים בתחפושת.

עם כל הפציעות האלה, תושבי סוסיא נזקקים להרבה טיפולים רפואיים. זו כנראה הסיבה – דאגה כנה לשלומם – שוועדת המשנה לתכנון ורישוי של המנהל האזרחי קבעה ש"לא עיריית יטא ולא הרשות הפלסטינית מסוגלים להתמודד עם פיזור בלתי אפשרי של כפרים קטנים לכל עבר, לא מבחינת שירותי הבריאות, רווחה, דת, בריאות". רק על מתנחלי סוסיא האומללים לא חשבה הוועדה: במי יכלו אלה את זעמם משעה שיטוהר השטח מערבים?

הסטורית הגירושים מח'ירבת סוסיא

[לסקירות מקיפות, ראו כאן וכאן]

נחזור להתחלה. במשך 4 שנים, אחרי "הגירוש הארכיאולוגי" מאדמתם, התגוררו תושבי ח'ירבת סוסיא בסמוך להתנחלות היהודית עד שזו קצה בשכניה הפלסטינים. ב-1990 הועברו כל תושבי הכפר במשאיות לצומת זיף, 15 ק"מ צפונית לסוסיא. הם חזרו לחלקותיהם החקלאיות, כל משפחה בנפרד, והתמקמו בחושות ובמערות. כך למעשה התפרקו החיים המשותפים של היישוב, אף כי המשפחות עדיין מקיימות קשרים הדוקים זו עם זו.

במהלך שנות ה-90' השתלטו מתנחלי סוסיא והמאחזים שהוקמו באזור על 3,000 דונם מאדמות הכפר, שכיום נמנעת מתושביו הגישה אליהן. שני פלסטינים נרצחו בידי מתנחלים באזור: מחמוד מוחמד אל-נוואג’עה נהרג בידי מתנחל כשרעה צאן באדמתו ב-1991, ומוסא אבו סבחא נורה בראשו, בעודו כפות ושרוע על הקרקע, בידי יורם שקולניק ב-1993. ב-2001 נרצח באזור המתנחל יאיר הר-סיני בידי תושב יטא, אירוע ששימש אמתלה לגירוש השלישי של תושבי ח'ירבת סוסיא, שנחת ללא כל התראה, ובמהלכו הרס הצבא מערות מגורים ואטם בורות מים. עתירת התושבים לבג"ץ הביאה לעצירת ההרס אך לא לעצירת ההתנכלויות השגרתיות של המתנחלים, בחסות הצבא שנתן להם יד חופשית.

בשל אטימתם של כ-30 בורות המים בשטחי היישוב, נאלצים התושבים לקנות מיכליות מים ביטא במחירים מופקעים. חלקות אדמה שהפלסטינים מתקשים להגיע אליהן מאימת המתנחלים הופכות אחרי 3 שנים ל"קרקע נטושה", על פי הפרשנות הישראלית לחוקי הקרקעות העות'ומאניים, ונהיות זמינות כ"אדמות מדינה" להתנחלויות.

במשך עשור שלם ניסו תושבי הכפר לקבל היתרי בנייה, אך לשווא. נזכיר רק שדרום הר חברון מוגדר בתכנית המתאר המנדטורית, מלפני 70 שנה (!), כשטח חקלאי שהבנייה אסורה בו כמעט לחלוטין. בהיעדר תכניות מתאר עדכניות, הפלסטינים באזור עדיין כפופים לאיסורים דרקוניים שהופכים כל אוהל, בור מים או גדר צאן ל"מבנה" בר-הריסה. תשאלו: אז איך זה שהמתנחלים שחיים באותו מרחב אינם כפופים לתכנית המתאר המנדטורית? נו, שאלה חסרת-טקט. לא שואלים דברים כאלה.

רק לפני שנה, בעקבות עתירה של "שומרי משפט – רבנים למען זכויות אדם" משנת 2010 לאפשר לתושבים גישה לאדמותיהם, ויתר המנהל האזרחי ברוב טובו על 12% מהאדמות שנגזלו (437 דונם) ופינה מתנחלים משתי חלקות פרטיות. זה כבר היה יותר מדי לנאמני ארץ ישראל. עמותת "רגבים", שעצם הרעיון של בעלות ערבית על קרקע בארץ ישראל הוא חילול קודש עבורה, הגישה בפברואר 2012 עתירה לבג"ץ בדרישה לפנות את ח'ירבת סוסיא. הכפר תואר בעתירה כ"מאחז בלתי חוקי" (דין ח'ירבת סוסיא כדין עמונה, גילגלו עיניים בימין), שתושביו "פלשו" לאדמתו (שקר גס, הם בעלי הקרקע).

על האופן שבו הפכה "רגבים" אידאולוגיה לאומנית וגזענית במפורש לאקטיביזם משפטי אפשר לקרוא במאמר המצויין הזה. וראה זה פלא: עוד טרם התקבלה החלטה בנושא (בג"ץ רק הוציא צו ביניים שאסר על תושבי ח'ירבת סוסיא להוסיף מבנים חדשים), הוציא המנהל האזרחי צווי הריסה ל-52 מבנים בכפר, בהם מרפאה, גן ילדים וגנרטור סולארי, ספק החשמל היחידי בכפר. סמיכות הזמנים הזאת מעלה חשד יותר מסביר ש"רגבים" פועלת למעשה כשלוחת Gongo של השלטון הישראלי; קטליזטור שיכול להתניע מהלכים משפטיים במסווה של "ביקורת ציבורית" בעודו מקדם אג'נדה שלטונית מובהקת. מנהל הפעילות של העמותה, בצלאל סמוטריץ', מחזק את החשד: "בדרגי השטח ובהרבה מאוד מחלקות במשרד הפנים, במנהל מקרקעי ישראל, במשרד המשפטים ועוד, מזהים ב'רגבים' גורם חיובי שבא לעזור להם, ולחשק אותם מול הלחץ שהם סופגים משמאל. רובם אנשים טובים, ציוניים ואידאליסטים". לא מיותר לציין שמנכ"ל "רגבים", הרב יהודה אליהו, מתגורר במאחז הבלתי מורשה חרשה, שהמדינה מנסה להכשיר בניגוד לעמדת בג"ץ, ובמקביל מקבל משכורת כעובד ציבור מן המועצה האזורית בנימין כ"עוזר ראש מועצה" (תודה לדרור אטקס על המידע).

בדומה למתרחש בנגב ובבקעה, גם כאן הרשות השופטת פועלת בעצימת עין בזויה כלפי התנהלות השלטונות: ידוע היטב שפלוגות הבולדוזרים הישראליות מנצלות כל הפוגה בדיון המשפטי להרוס עוד ועוד ובכך לשנות מן היסוד את התשתית העובדתית שעליה נסמכים צווי הביניים של בג"ץ. בג"ץ יודע ולא מונע. ביוני האחרון שוב חולקו צווי הפסקת עבודה ל-40 אוהלים, חממות ובור מים בכפר. למותר לציין שח'ירבת סוסיא מוקפת במאחזים יהודיים לא חוקיים – חוות מעון, מצפה אביגיל ומצפה יאיר, שאף מבנה בהם לא הוקם במסגרת תכנית מתאר קיימת.

במשך כל השנים התחננו תושבי ח'ירבת סוסיא להסדרת יישובם באמצעות תכנית מתאר. הבקשות לא נענו מסיבה עקרונית: המנהל האזרחי אינו מכין תכנית מתאר כמעט לאף יישוב פלסטיני בשטח C (כ-60% משטח הגדה המערבית), והמעט שמאושר אוסר כל התרחבות, שכן ישראל חותרת לדילול שיטתי של האוכלוסיה הפלסטינית בשטח C.  בדצמבר 2012 הגישו התושבים, באמצעות "שומרי משפט", תכנית מתאר שהכינו בעצמם. במאי השנה דנה ועדת המשנה לתכנון ורישוי של המנהל האזרחי בתכנית ובאוקטובר היא נדחתה בשלל נימוקים מדהימים, שרק דגימה קטנה מהם הובאה בתחילת הפוסט. נעבור אם כן לטקסט הביזארי הזה.

נימוקי ועדת התכנון והרישוי נגד תכנית המתאר לח'ירבת סוסיא

[אני מודה לעו"ד קמר מישרקי-אסעד על המידע והמסמכים המלאים בנוגע להליכי התכנון בח'ירבת סוסיא].

תכנית המתאר שהגישו התושבים הציגה מספר חלופות. אחת מן החלופות התבססה על המצב הקיים ללא שינוי, שבו פזורה אוכלוסיית הכפר בשישה מוקדים שונים. חלופה אחרת ריכזה אותם בשלושה מוקדים, חלופה נוספת בשני מוקדים וחלופה אחת אף ריכזה את כל התושבים במוקד אחד. בכל החלופות השטחים שהוקצו ליישוב נמצאים בבעלותם העכשווית של התושבים ומבוססים על החלקות החקלאיות שבעיבודם. חשוב לזכור את הדברים האלה, ובפרט את העובדה שתכנית המתאר כן מציעה אפשרות לריכוז כל אוכלוסיית הכפר במקום אחד. תשובתה של ועדת התכנון, כפי שנראה מיד, מתעלמת מכך לחלוטין.

נימוק ראשון: "שיקול ראשוני הוא מהי אוכלוסית הסף הכמותית שיכולה לשאת שירותים מוניציפליים ושיכולה לספק לעצמה את המענה בתחום החינוך, הבריאות והרווחה. נדמה כי מספר בתי האב במקרה זה אינו מצדיק את התכנית."

תשובה: זהו איננו קריטריון תכנוני אלא גזעני, שכן באורח פלא הוא אינו חל על התנחלויות ומאחזים של יהודים באותו מרחב גיאוגרפי. בח'ירבת סוסיא יש כ-40 משפחות ו-300 נפש. במאחז מצפה יאיר הסמוך יש 8 משפחות בלבד, במצפה אביגיל הסמוך ישנן 20 משפחות. ברחבי הגדה המערבית פזורות עשרות התנחלויות זעירות, כדוגמת חמדת (174 תושבים), חרמש (180), מבוא דותן (272), מגדלים (138), משכיות (72), נירן (58), גבעת הראל (13 משפחות), ועוד ועוד. כשהמדינה רוצה, גם קרוואן וחצי יכולים לספק לעצמם את כל צרכיהם.

נימוק שני: "לא עיריית יטא ולא הרשות הפלסטינית מסוגלים להתמודד עם פיזור בלתי אפשרי של כפרים קטנים לכל עבר, לא מבחינת שירותי הבריאות, רווחה, דת, בריאות".

תשובה: יפה מצידה של הוועדה שהיא שוקלת את שיקוליה של הרשות הפלסטינית מבלי שיושב בה אף נציג של הרשות. זה המקום לציין שבוועדה גם לא יושב אף נציג של ח'ירבת סוסיא, בניגוד לנציגות המקובלת בתכנון יישובים יהודיים. בכל זאת, ערבים. ובכלל, ועדה יקרה, זוכרים למה היישוב מפוזר "לכל עבר"? אולי בגלל שאתם בעצמכם – כלומר, המינהל האזרחי – הרס ופירק אותו ב-1990 ולא הותיר למשפחות ברירה אלא לחזור בנפרד לחלקותיהן? ולבסוף, הוועדה מתעלמת באלגנטיות מכך שתכנית המתאר המוצעת כן מציגה חלופות של ריכוז האוכלוסיה כולה במוקד אחד. את ההתנגדות הזאת צריך בעצם לשכתב: "לא מדינת ישראל ולא המינהל האזרחי מסוגלים, סליחה רוצים, להתמודד עם כפרים ערביים בשטח C, נקודה".

נימוק שלישי: "תשתיות – באיזו מידה הקהילות והמשפחות יכולות לצאת בהוצאת הקמת תשתיות בנושא חשמל, מים, ביוב, דרכים, פינוי פסולת. וגם כאן התשובה לצערנו היא שרק מבנה עירוני מרוכז, יעיל, מתוכנן, מחושב, יכול להתקרב למענה ולו חלקי של הצרכים האלה".

תשובה: אפשר היה לגלות האם ובאיזו מידה המשפחות והקהילות מצליחות לארגן לעצמן תשתיות חשמל, מים וביוב אילו המינהל האזרחי עצמו לא היה טורח, בקפדנות סאדיסטית של ממש, ולאורך שנים ארוכות, להחריב ולהרוס כל רמז לפיתוח תשתיות כאלה; אילולא היה אוטם עשרות בורות מים, מוציא צווי הריסה למתקני אנרגיה סולאריים ולטורבינות רוח, ולא מתיר לתושבים לבצע אף פעולה שיש בה כדי לחלץ את עצמם מאותה דלות חומרית שעכשיו כל כך מזעזעת אותו. קודם דואגים לנוון את הילידים ואחר כך גוערים בהם שהם לא חפצים להשתנות.

נימוק רביעי: "התכנית הנוכחית מהווה עוד ניסיון למנוע מאוכלוסיה דלה וקשת יום את האפשרות להתקדם, את האפשרות לבחור בין פרנסה חלקית או מקורות אחרים".

תשובה: המילה שמטריפה אותי כאן היא "עוד". כלומר, בנוסף לניסיונות העבר למנוע מן האוכלוסיה הדלה וקשת היום את האפשרות להתקדם. חברי הוועדה ודאי רואים עצמם כחומה בצורה שעומדת בפרץ כנגד כל הניסיונות הנלוזים של תושבי ח'ירבת סוסיא ונציגיהם, שוב ושוב, לחבל באינטרסים של עצמם. לא, לא ניתן לכם את התענוג הזה. את העזרה שלנו תקבלו ישר לתוך הקיבה, כמו אווזים בפיטום.

נימוק חמישי: "אין בתכנית זו כל תקווה לקדם את האוכלוסיה מעבר לעוני ולבערות בהם נציגיהם שומרים אותם."

תשובה: כאן מנסה הוועדה לתקוע טריז בין התושבים לבין נציגיהם ("שומרי משפט"). מפליא שהוועדה רואה עצמה כשירה לקבוע לא רק מה טוב לתושבים אלא גם מה הם חושבים שטוב להם, ולמצוא שיש פער בין מה שהם רוצים לבין מה שנציגיהם מתכננים עבורם – וכל זאת מבלי שניתן פתחון פה מינימלי לנשואי הדיון – תושבי ח'ירבת סוסיא. אלה שקופים לחלוטין, למרות ש"טובתם" נישאת בכל פה בחגיגיות. לו היו טורחים חברי הוועדה להקשיב לתושבים עצמם, היו שומעים קול ברור ואחיד: החקלאות בדרום הר חברון היא עולמם מדורי דורות, שם ביתם ושם הם רוצים לחיות. אין הם רואים לעצמם כל אפשרות להתפרנס ולחיות חיים מכובדים כמובטלים בשולי העיירה יטא (לא כרך אורבני מסעיר בהזדמנויותיו, כתיאור הוועדה, אלא עיירה מוכת עוני ואבטלה), והם שבים ושואלים מדוע קהילות מתנחלים קטנות שקמו סביבם ב-20 השנים האחרונות כן יכולות להתקיים באופן עצמאי על בסיס חקלאי ורק הם, שעשו כך מזה 180 שנה, אינם יכולים.

הנה הם. פנים, קולות, מאוויים, חששות. הביטו בהם, האזינו להם.

וההמלצה לסיום: "יש להעדיף תכנון צמוד דופן במרקם עירוני, תוך שמירה על שטחים חקלאיים ומניעת פרבור יתר… מוסדות התיכנון המחוזיים, ובכללם ועדה זאת, מחוייבים לבחון שיקולים אזוריים ולא רק מקומיים וספציפיים. פיתוח מרחב העיר יטא מחייב התפתחות שלבית והדרגתית, אשר נגזרת מליבת העיר, ולא משלוחות מרוחקות באדמות החקלאיות הפזורות מסביב לעיר…  הוועדה ממליצה לדרי המקבץ לא לזנוח את האפיק התכנוני וליזום תכנון חלופי… על תכנון זה לחול על מיקום קרוב יותר ליטא, כאשר לשם כך ניתן לשקול, מול הגורמים הרלבנטיים במנהל האזרחי, את כלל האפשרויות הרלבנטיות מבחינה תכנונית לרבות עשיית שימוש באדמות מדינה מתאימות במרחב".

תשובה: מן הדברים מתקבל הרושם שבין ח'ירבת סוסיא ליטא משתרעים מרחבים עצומים של כאוס תכנוני. בפועל מרוחק גבולו הצפוני של הכפר מתחום השיפוט של יטא 3 ק"מ בלבד. אבל הנה פיסת מידע קריטית שהחלטת הוועדה מסתירה: ח'ירבת סוסיא ניצבת על גבולו של שטח C. הזזתה לכיוון יטא, ולו באופן מינימלי, תעביר אותה בהכרח לשטחי A ו-B, שבהם סמכויות התיכנון והקצאת הקרקעות מסורות לרשות הפלסטינית. במלים פשוטות: המינהל האזרחי ממליץ לתושבי ח'ירבת סוסיא להסתלק משטח C. הניסוח האדיב לא יכול להסוות את גסות ההצעה. שתי ציפורים כאן: גם נסלק ערבים משטח שההתנחלויות היהודיות לוטשות אליו עין, וגם ניפטר מן החובה, ולו הפורמלית, להתעסק עם תכניות מתאר לפלסטינים. את המשפט הראשון בהמלצה יש לקרוא כך: " יש להעדיף (אנחנו נעדיף בשבילכם) תכנון צמוד דופן במרקם עירוני, תוך שמירה על שטחים חקלאיים (עבור יהודים) ומניעת פרבור יתר (של ערבים)". שיא הציניות מסתתר במלים האחרונות: "… לרבות עשיית שימוש באדמות מדינה מתאימות במרחב". מי יעשה שימוש? לא המינהל, כי האדמות המדוברות שאליהן נבעטים התושבים מצויות בשטחי A ו-B. צ'ק בלי כיסוי לפנינו, שנועד לטשטש את האמירה הסופית של הוועדה: אנחנו לא סופרים אותכם ואתם לא באחריותנו, נה נה-נה נה נה.

סיכום היסטורי-ביורוקרטי: קודם כל חונקים את היישוב, לאט לאט ובמשך שנים: אפס היתרי בנייה, צווי הריסה, חיסול כל ניסיון לפתח תשתיות, מניעת פרנסה; בכל אותו זמן נמנעים מלקיים את חובתו הבסיסית של השלטון כלפי האזרח וגם כלפי הנתין במשטר כיבוש: הכנת תכניות מתאר; לבסוף מאפשרים "בנדיבות" לתושבים להכין, על חשבונם, תכנית מתאר ליישוב; ואז פוסלים את התכנית על הסף, באבחה קצרה ואכזרית, ומסתבר מה שנחשד כל הזמן: עצם זיקתם של התושבים לטריטוריה אינה מתקבלת על דעת השליט. כולנו "רגבים".

זאת לא הפעם הראשונה: כך קרה בעיסאוויה וכך קרה באום אלחיראן, שסיפורו הובא כאן בהרחבה לפני שנה. התחזיות הקודרות מן הפוסט ההוא התממשו במלואן, לצערי: היישוב היהודי חירן קיבל את חותמת הממשלה השבוע, ולשם כך ייהרס אום אלחירן הבדואי. אני ממליץ לחזור אל הפוסט ההוא רק כדי להיזכר שוב בנשף המסיכות הביורוקרטי שלתוכו גררו הרשויות את עצמן ואת התושבים, שעה שהתוצאה הסופית היתה כתובה על הקיר מההתחלה. זוכרים את נשיאת הרכב הערר שממש התקשתה להאמין שהיישוב המוצע יקלוט יהודים בלבד? "אם יוכח שאכן יוקם במקום יישוב יהודי הדבר מהווה מבחינתה בעיה רצינית", כך היא אמרה.

נו, אז עכשיו היא בבעיה רצינית.

סיכום

ח'ירבת סוסיא עומדת בפני הריסה וגירוש שוב, בפעם הרביעית. הפעם הזאת נבדלת מן הקודמות בכך שלא ברור שיהיה לעקורים לאן לחזור. החלטתה של ועדת המשנה לתכנון ורישוי של המנהל האזרחי לדחות את תכנית המתאר שהכינו התושבים היא מעשה טלאים מופרך, שהשקר זועק מכל סדקיו. היא נותחה כאן לעומק כדי להציג במערומיה את מסכת השקרים הבזויה שלועסת עבורנו מדינת ישראל שוב ושוב ביחס ליישובים הערביים: שקר "הבנייה הלא חוקית", שקר ה"אי-תכנון", שקר ה"נחשלות מרצון", ומעל כולם, שקר "הרצון הטוב של המדינה". כל כך הרבה ישראלים ניזונים מן השקרים האלה (הציצו כאן לראות מה קורה כשמעמתים אותם עם העובדות) שכמעט לא נותר זכר למציאות האמיתית בדיווחים התקשורתיים על הנושא. בשאלות המפתח שנוגעות ליחסים בין השלטון, הערבים והאדמה – רוב הישראלים היהודים חיים בעולם בדוי לחלוטין.

שואלים אותי כל הזמן למה לטרוח להציג את האמת כשהיא ממילא לא משנה לאף אחד. זאת שאלה חסרת יסוד, כי כל עוד הרוב אינו נחשף לאמת, אין לנו מושג אם היא משנה לו או לא. פה ושם כשהיא מציצה מתחת לברזנט הצבאי של חיינו, מסתבר שהיא בכל זאת משנה משהו למישהו. מכל מקום, לא מוכרת לי דרך להתניע שינוי פוליטי שאיננה מתחילה בתיקון יסודי של תמונת המציאות. והאמת על סוסיא ועל שאר היישובים בדרום הר חברון, על בקעת הירדן ועל הכפרים הלא מוכרים בנגב, היא אותה אמת תמיד: יהודים מבצעים טרנספר בערבים. זה לא ב"שוליים" וזה לא "קטע של הימין"; זאת פרקטיקה שמהווה בשר מבשרו של המשטר הישראלי, והיא חורצת את גורלם של עשרות אלפי אנשים. אם כל מה שתיקחו מן הפוסט הזה הוא ציקצוק שפתיים מתחסד אל מול בריוני האלות של התנחלות סוסיא – לא הבנתם כלום ולא עשיתי כלום. אני ואתם הם האלות.

ארגון "שומרי משפט", שמלווה מקרוב את תושבי ח'ירבת סוסיא באופן שוטף, יגיש עתירה לבג"ץ נגד החלטת המינהל האזרחי. דף המאבק בפייסבוק – כאן.

[פוסט ארוך, לקחת אוויר ולקרוא בהפסקות]

טקסט ופשרו

"האימונים הנערכים בשטחי האש, ובכלל זה בשטח אש 918, תורמים תרומה משמעותית להכשרת חיילי צה"ל לפעילות שהם מבצעים בין היתר באזור יהודה ושומרון, וכן למוכנותו של צה"ל לתרחישים מבצעיים שונים שעשויים להשפיע על בטחון האיזור". (מתוך תשובת המדינה לעתירות נגד צווי הפינוי שהוצאו לכאלף תושבי הכפרים והמערות בדרום הר חברון, 29.7.2013, סעיף 158).

המדינה דורשת לגרש את תושבי הכפרים הפלסטיניים שאדמתם הוכרזה "שטח אש 918". המדינה פורשת שלל נימוקים לדרישתה זו. המדינה נסמכת על דיני התפיסה הלוחמתית במשפט הבינלאומי. המדינה טוענת: כן, כמובן שהצבא זקוק לשטחים האלה. הוא זקוק להם כדי להתאמן ולהתכונן לתרחישים מבצעיים שיכולים להתעורר ממש בשטח הכבוש עצמו! ומהם התרחישים המבצעיים שעלולים להיווצר ביהודה ושומרון? מן הסתם, התנגדות פלסטינית לנוכחות כוחות הכיבוש: תקיפה של חיילי צה"ל או התנחלויות. לכך צריך להתכונן, ולכן צריך להפקיע את שטח האש, ולכן צריך לגרש משם את תושביו.

עכשיו לאט יותר. הצבא כבש את השטחים ומנהיג שם משטר אפליה דורסני מזה 46 שנים. האוכלוסיה המקומית מתקוממת ומבצעת פעולות התנגדות. כדי להתמודד באופן נאות עם הפעולות האלה, יש להפקיע עוד שטחים כבושים ולגרש עוד תושבים פלסטיניים. ובקצרה: הצבא בעצם נוכחותו מחולל את הצורך הצבאי ששוב מצדיק את העמקת הדיכוי והנישול, ואלה מצידם רק יעצימו את ההתנגדות הפלסטינית. ואז, כמובן, יווצר צורך צבאי דחוק יותר להכביד את העול.

הרי לכם הגיון הכיבוש על רגל אחת. היה אפשר כמובן לשבור את מעגל הקסמים הזה באמצעות ניטרול הסיבה הראשונית – ביטול הכיבוש והאפליה. אבל אז מה היה על כל תפיסת הבטחון, ותחושת האדנות, ותעשיות הבטחון, והתקציבים, ומקהלת הדמגוגים שגורסים שהסיבה הראשונית היא אחרת לגמרי, לא קשורה בכלל לכיבוש, ואמנת החמאס והאנטישמיות והתכניות הזדוניות של תושבי המערות בהר חברון להשמיד את מדינת ישראל באמצעות טילים של, אההממ, גללי עזים עטופים ביריעות ברזנט.

תשובת המדינה: יולי 2013

תשובת המדינה לעתירות ניתנה לפני שבועיים, והיא מלאה מכמנים מסמרי-שיער כגון זה. היא רק השלב האחרון במאבק המשפטי למניעת התכנית לניקוי שטח אש 918 מפלסטינים, חלק מן התכנית הכוללת יותר לטיהור האתני של שטח C. בנובמבר 1999 כבר חוו תושבי הכפרים באזור טרנספר המוני: בתיהם ורכושם של 700 תושבים נהרסו בפעולה ברוטלית של המנהל האזרחי. כיום מתכוונת המדינה להשלים את המהלך בגירוש של למעלה מ-1,000 פלסטינים באזור.

במהלך השנים הציגה המדינה שלל נימוקים מרתקים ומאלפים מדוע יש לסלק את תושבי הכפרים מאדמתם; עוד נחזור אליהם. בתשובה האחרונה מוכיח השלטון הישראלי שהוא קשוב לרוח הזמן ואף מתאים אליו את נימוקי הגירוש. רוח הזמן היא רוח הקיצוצים בתקציב, ובמיוחד כולם לוטשים עין לתקציב הביטחון. על כן מתריעה המדינה: שטח אש 918 חוסך כסף! הנה כך:

"קרבת שטח האש לבסיס האימונים מאפשרת חיסכון במשאב היקר ביותר בתחום האימונים בצה"ל – משאב הזמן. קרבה זו מאפשרת גם חיסכון משמעותי בכסף, בשים לב לעלויות הגבוהות הכרוכות בהובלת מאות לוחמים, ציוד וכלי רכב לאימונים בשטח אש מרוחק… משמעות ביטולו של שטח האש (918) הינה שהיחידות אשר מגיעות להכשרה בבא"ח נח"ל ייאלצו להתאמן בשטחי אש מרוחקים מהבא"ח, דבר שיפגע באופן משמעותי ביעילות האימונים, יהא כרוך בעלויות כספיות גבוהות ביותר וכן יגרום לאבדן זמן אימונים יקר" (סעיפים 108-109).

תודו שמול הנימוק המוחץ הזה כל ההתנגדויות קורסות. מי ייקח על עצמו לנפח עוד את תקציב הביטחון? אם צריך להעיף אלף פלסטינים קיבינימאט כדי לחסוך בהוצאות הובלה לצה"ל – אז אין ברירה. חיסכון הוא צו השעה, וגם שוכני המערות בדרום הר חברון נדרשים להדק חגורה. איכשהו פיספסו עו"ד ענר הלמן ועו"ד יצחק ברט מפרקליטות המדינה, שחיברו את תשובת המדינה לעתירות, את הסעיף המדויק בדיני התפיסה הלוחמתית שמתיר לכוח הכובש לגרש אוכלוסיות מקומיות משיקולי התייעלות תקציבית. אבל אל דאגה, העותרים שוב יעתרו, המדינה שוב תשיב, והשמיים הם הגבול לדמיון המשפטי.

בין השורות נשמטה העובדה הפעוטה שבסיס האימונים של הנח"ל בתל-ערד, הממוקם בקרבה כה נוחה לשטח אש 918, הוקם ב-1993 – 13 שנים לאחר הכרזת שטח האש. כלומר, השטח הוכרז כשטח אש הרבה לפני הרציונל-בדיעבד שניתן לו עם הקמת בסיס הנח"ל. המדינה היא שבחרה להקים את הבסיס היכן שבחרה, ובכך הטילה על עצמה מגבלה גיאוגרפית שכעת – הפלסטינים נדרשים לשאת במחירה.

אם כך, מדוע בכלל הוכרז שטח אש 918? שאלה מעניינת שנחזור אליה בסוף. במיוחד היא מעניינת לאור העובדה שצה"ל לא עשה בו כמעט שימוש במשך 20 שנים, כפי שמעידים הפלסטינים שמתגוררים באזור ושהיו אמורים להיפגע מן האימונים בו. בשנת 2004 תחקירן "בצלם" הגיע אל שטח האש והתקשר לרשויות הצבא "לתאם את כניסתו". הקצין שהשיב לו אמר שבמקום מתבצעים אימונים אינטנסיביים ושהכניסה תסכן את חייו. התשובה הזאת היתה דמיונית – השטח היה שומם.

זאת כנראה הסיבה שמתנחלי חוות מעון לא חששו להקים את המאחז שלהם בתוך שטח אש 918, ביוני 1997. במשך שנתיים וחצי לא הדאיגה ישיבתם של מתנחלי החווה בתוך "שטח אש" אף אחד בצמרת צה"ל; שם כנראה יודעים שדרכם של כדורים ופגזים תועים לפגוע בפלסטינים ולא ביהודים. בסוף 1999 פונתה חוות מעון במסגרת עסקה מפוקפקת עם מועצת יש"ע, ושוב, לא מטעמי בטיחות (לנקודה הזאת נחזור בסוף). לפני כן, באפריל 1998, פירסם "הארץ" כי המנהל האזרחי "הסתפק במגעים עם ההתנחלות ולא פנה עדיין לבית המשפט. כיוון שבשטח האש מתנהלים אימונים לעיתים רחוקות בלבד, לא ראו במערכת הביטחון צורך דחוף בפינוי המבנה." במקרה של הפלסטינים, כמובן, הצורך בפינוי היה דחוף הרבה יותר.

חוות מעון, אגב, שרירה וקיימת. המנהל האזרחי הורס בה מדי פעם בית או קרוואן, אבל מניח לבריונים להישאר במקום. בסך הכל יש להם עבודה חשובה – להטיל טרור על שכניהם הפלסטינים ועל פעילי זכויות אדם.

הרקע בקצרה

[לפרטים נוספים, ראו כאן, כאן וכאן].

שטח אש 918 משתרע על פני 33 אלף דונם ומכיל 12 כפרים פלסטיניים (הקרויים בערבית "ח'ירבה", שמשמעו כפר קטן), בהם חיים כ-1,300 איש. על פי נתוני האו"ם (OCHA), בכלל שטחי האש של שטח C חיים כ-5,000 פלסטינים. תושבי הכפרים בשטח אש 918 מתגוררים ברובם במערות טבעיות שמשמשות גם כדירים לצאן; בחלק מהכפרים נבנו בתים מאבן לא מסותתת. עיקר פרנסתם של התושבים על חקלאות ורעיית צאן; סקר שנערך ב-2005 העלה ש-88% מהם נולדו במערות. כשליש מן השטח מצוי בבעלות פלסטינית פרטית. על פי המחקר ההסטורי והאתנוגרפי, הנוכחות הפלסטינית במקום מקורה בראשית המאה ה-19. באזור אין תשתיות חשמל או מים ותושביו חיים בדלות קיצונית, שממשיכה להדהים מבקרים במקום.

בפי הפלסטינים נקרא האזור "מסאפר יטא". למרבית תושביו יש קרובי משפחה בעיירה יטא, וחלקם גם מחזיקים בה בנכסים (עובדה שעומדת להם לרועץ, כפי שיבואר מיד). כיוון שישראל לא מתירה שום פיתוח באזור, חייבים תושבי המערות להישען על שירותי יטא בכל תחומי החיים – חינוך, בריאות וכדומה. מראה שגרתי באזור הוא שיירת ילדים שצועדת שעה ארוכה לבית הספר ביטא, בליווי מתנדבים בינלאומיים שמגנים עליהם מהתנכלויות מתנחלים.

הסטורית ההתנגשויות של התושבים עם השלטון החלה בסוף שנת 1999. אף כי שטח אש 918 הוכרז עוד ב-1980, השלטונות לא עשו בו שום שימוש לפינוי האוכלוסיה הפלסטינית. ב-16 לנובמבר 1999, בעקבות חלוקת צווי פינוי למרבית תושבי האזור, גירש הצבא 700 תושבים והרס את בתיהם. האירוע הטראומטי ההוא עומד ברקע החשש האמיתי מאד של תושבי מסאפר יטא מגירוש דומה או חמור ממנו בעתיד הקרוב.

תעצרו שניה ותחשבו מה עשיתם בנובמבר 1999. אני בדיוק סיימתי דוקטורט וחזרתי ארצה. אני מניח שבשעה שטרחתי לארגן לי משרד קטן ונחמד וקניתי גם תמונה לקיר, הצבא השליך 700 איש מביתם והפקיר אותם לישון מתחת כיפת השמיים עם שרידי רכושם הדל. לפעמים קשה להאמין כמה בנאלי כאן הרשע.

המאבק המשפטי

בתוך זמן קצר הוגשו שתי עתירות לבג"ץ נגד הפינויים (באמצעות האגודה לזכויות האזרח ועו"ד שלמה לקר). במרץ 2000 הוציא בג"ץ צו ביניים שקיבל את בקשת העותרים והורה להשיב את הסטטוס קוו על כנו. על אף הפסיקה, התיר המנהל האזרחי רק לעותרים עצמם ולא לכלל המגורשים לשוב לבתיהם. במהלך השנים הבאות נעשו נסיונות גישור שלא צלחו, משום שהמדינה הציעה לעותרים שטחים מצומצמים בהרבה מאלה שהיו ברשותם ובנוסף לא מתאימים לאורח חייהם. הליכי הגישור הופסקו ב-2005, ובמהלך השנים מאז עשו הרשויות יד אחת עם פורעי ההתנחלויות למרר את חייהם של הפלסטינים באזור.

הצבא מחרים כלי רכב וטרקטורים של פלסטינים ("אסור ליסוע בשטח אש"), הורס ואוטם בורות מים, מוציא צווי הריסה על בתי ספר, לוחות סולאריים ואפילו גרוטאות רכב שמשמשות לאחסון, ומנחית במסוקים רעולי פנים שפושטים על הכפרים ומטילים אימה על סביבותיהם. אלימות המתנחלים כלפי התושבים הפלסטיניים היא מעשה של יום ביומו, לעתים קרובות הפורעים פועלים תחת השגחתם של חיילים שצופים מרחוק ולא מתערבים; על אכיפת חוק משטרתית אין מה לדבר. ממצפה יאיר, אביגיל, חוות מעון וסוסיא יוצאים רעולי הפנים לשרוף עצי זית, להכות רועים פלסטיניים (לעתים עד אובדן הכרה), להרעיל בארות בפגרי עופות ולהרוג עזים. הרשת מלאה בדיווחים האלה, עשרות על עשרות; תושבי דרום הר חברון הם שק חבטות ובעיטות לבריוני המאחזים, הכל בברכתם השקטה של השלטונות, בהעלמת עין של החיילים בשטח. דרום הר חברון הוא האשה המוכה שכל הישראלים היפים מסתירים בבית כשהם יוצאים החוצה. וכמו לא מעט גברים מכים, גם השלטון הישראלי מצדיק את מעשיו בטענה שהוא בעצם פועל לטובת הפלסטינים:

"קיום שמירת החוק עומד מעל הכל. צר לנו על הניסיונות הבלתי פוסקים של גורמים בעלי אינטרס ועניין להפר את החוק, ואנו נמשיך לפעול תוך שילוב מאמצים לסייע לאוכלוסייה ביהודה ושומרון בתחום החינוך, התשתיות והרווחה, כל זאת במסגרת החוק".

סמויה יותר מן העין היא האלימות המשפטית, אך היא זו שמאפשרת את האלימות הפיזית. למעשה, גרירת הרגליים של המדינה, במשך 13 שנים, עד לתשובתה לעתירות ב-2012, סיפקה לצבא מרחב פעולה מוגן מביקורת שיפוטית. בחסות המצב "הזמני", עד להתבררות העתירות, ניתן להתעלל ככל שרוצים באוכלוסיה המקומית; כל עוד לא מפנים אותה פיזית מהשטח, צו הביניים של בג"ץ אדיש לגורלה. גם על השותפות-בשתיקה הזאת של בג"ץ במסכת ההתעללויות בתושבי הר חברון יש לתת את הדעת.

הדפוס הזה מוכר גם מהתנהלות המדינה מול הבדואים בנגב. בזמן שתביעות קרקע תלויות ועומדות בבתי המשפט (עוד משנות ה70'!), השלטון הורס בתים ורכוש דרך שגרה, כאילו ההכרעה כבר ניתנה ובית המשפט פסק שהעותרים פלשו לקרקע לא להם. ההליכים המשפטיים האינסופיים מעניקים עלה תאנה של דין הוגן בשעה שהמדינה כבר החליטה, בפועל, שהשטח שייך לה.

ביולי 2012 חלה תזוזה בזירה המשפטית. שר הבטחון אהוד ברק מסר סוף סוף תשובה לבג"ץ, לפיה הצבא יהרוס 8 מתוך 12 הכפרים שבשטח אש 918 (בפועל, רק 2 כפרים מאוכלסים, טובא ומופקרא, יוותרו על כנם). 1,000 התושבים המגורשים אמורים לעבור ליטא, שם (על פי המדינה) מגורי הקבע האמיתיים שלהם. המדינה הסכימה להתיר למגורשים גישה מוגבלת לאדמותיהם – בשבתות ובחגי ישראל, ובנוסף לשתי תקופות של חודש כל אחת במהלך השנה. המשמעות היא למעשה חיסול רעיית הצאן ופגיעה קשה באפשרות לעבד את האדמה באופן רציף באזור.

בעקבות המצב החדש, בג"ץ הורה על מחיקת העתירות המקוריות מבלי להכריע בעניין. בינואר השנה הוגשו העתירות המחודשות בשמם של 108 תושבי הכפרים המיועדים להריסה, ובג"ץ הוציא צו ביניים ארעי המורה למדינה להימנע מפינויים עד לקבלת החלטה בעתירות. 6 ימים בלבד לאחר מכן, בסמיכות חשודה להוצאת הצו, החל הצבא להתאמן בשדות ובשטחי מרעה של תושבי האזור, תוך ירי בקרבתם. קשה להימנע מהמחשבה שצה"ל אותת לתושבים: ימיכם ספורים, צו הביניים של בג"ץ לא יגן עליכם.

תזכורת: מי שגירש 700 מתושבי הכפרים בדרום הר חברון בנובמבר 1999 היה ראש הממשלה ושר הביטחון, אהוד ברק. מי שהחליט לגרש עוד אלף מהם ביולי 2012 היה שוב שר הביטחון אהוד ברק. למי ששכח, ברק נבחר ליו"ר מפלגת העבודה. פרוייקט הטיהור האתני של שטח אש 918, אם כן, הוא פרוייקט-המחמד של מפלגת העבודה, שכנראה מביטה כעת בעיניים כלות כיצד גורפת ממשלת הימין את תהילת הגירוש.

לעתירה בינואר צורפה חוות דעת של שלושה מומחים למשפט בינלאומי. חוות הדעת קובעת כי העברת אוכלוסיה מוגנת בשטח כבוש אסורה באופן מוחלט (סעיף 49 לאמנת ז'נבה הרביעית, המוכרת כמשפט מנהגי גם בישראל):"האיסור הוא מוחלט ללא חריגים והוא אינו מותנה בתושבות קבע של התושבים במקום". הנקודה הזאת קריטית להמשך. החוק מתיר רק פינוי זמני של אוכלוסיה מוגנת, וזאת או לשם הגנה על בטחונה או לצורך צבאי דחוף, ומטיל על הריבון את האחריות להשבת האוכלוסיה לביתה עם הסתיימות הצורך. חוות הדעת מזהירה כי פינוי התושבים הפלסטיניים משטח אש 918 יהווה עילה מוצדקת לפנייה לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג.

וביולי 2013, לפני שבועיים, ניתנה סוף סוף תשובת המדינה בעתירות המחודשות, אותה תשובה שבה פתחנו את הרשימה. משלל התרגילים והתעלולים המשפטיים ששלפה המדינה מן הכיס, אני רוצה להתמקד כעת בטענה המרכזית, שלפיה תושבי הכפרים בשטח אש 918 הם "תושבים עונתיים" בלבד ואינם יכולים להיחשב תושבי קבע.

תאמרו: למה בכלל להתמודד עם הטענות המופרכות של המדינה? הרי המטרה הסופית שלה ידועה מראש, מה כל ההתפלשות הזאת בפרטים המייגעים של הדיון המשפטי? ובכן, הפרטים חשובים בשני הבטים. בהבט המשפטי הטהור הם חשובים כי עליהם נשענת העתירה וכל עוד קיים סיכוי, דל ככל שיהיה, לעצור את האסון הזה באמצעות התערבות נדירה של בג"ץ, אין לזלזל בו. שמאלני-כורסא שכבר "ראו את הכל" ומזלזלים בכל מה שהוא פחות מהפיכה טוטאלית, מעולם, כנראה, לא עמדו לאבד את קורת גגם; על כן אין להם זכות להמעיט בערכה של פעולה שעשויה להציל אחרים מגורל כזה.

אבל יש גם חשיבות ציבורית ופוליטית לחשיפת פרטי הדיון המשפטי, ובאופן מיוחד הצהרות המדינה מול עתירות התושבים. רק כך יכול האזרח לעמוד על עומק ההסתרה והטכסיסנות שנוקט השלטון שלו, שנבחר על ידו ומשתמש בכספי המיסים שלו, כדי לגרש מעל אדמתם מאות פלסטינים שאין בליבם שום כוונת זדון וכל מבוקשם הוא להמשיך לחיות על האדמה שממנה הם ואבות אבותיהם הוציאו את לחמם.

בשורות הבאות ננבור בשיח השקרי והמיתמם הזה של השלטון; אני מציע לקורא/ת לעצור מפעם לפעם ולשאול את עצמו/ה מה אומר השיח הזה על מערכת המשפט הישראלית; מה אומרת העובדה שניתן לשרבט הבלים מופרכים כאלה, בשיא הרצינות וכובד הראש, הן בפרקליטות המדינה והן בדיונים בבג"ץ, על עומק ההשחתה שפשתה בחוגי השלטון הישראלי, על מנטליות האפרטהייד כטבע שני שאין מהרהרים עוד אחריה.

האומנם לא תושבי קבע?

נזכיר מיד שהשאלה הזאת לא רלבנטית. העברת אוכלוסיה בשטח כבוש (בתוכו או מחוצה לו) אסורה בלי קשר לשאלה מהו מקום מושבה הקבוע. לשון החוק קובעת בפשטות "בית" ואיננה מגבילה אותו למגורי קבע (קטגוריה בעלת חשיבות בנסיבות אחרות). אבל כיוון שהדיון המשפטי עדיין לא הסתיים, אין לדעת אם בית המשפט יאמץ את ההשקפה הזאת או את עמדת המדינה. על סמך מה קובעת המדינה שלא מדובר בתושבי קבע?

1. המדינה טוענת שבספרו של יעקב חבקוק על מערות דרום הר חברון אין עדויות על מגורי קבע בשטח. אבל הציטוטים מתוך הספר מוכיחים ההפך. חבקוק מדבר על 100-200 משפחות שגרו בקביעות בשטח; הוא מדבר על כך שחלק מהח'ירבאות ששימשו למגורים זמניים לתושבי יטא הפכו במרוצת הזמן ליישובי קבע בעלי אוכלוסיה "המונה מאות אנשים". בשנת 2000 כתב פרופ' גדעון קרסל, מדריכו של יעקב חבקוק, לאגודה לזכויות האזרח את הדברים הבאים:

"המערות שהיו תחילה משכן עונתי לחלק מהמשפחות שרעו עדרים בקרבתן בחורף, אוכלסו במרוצת השנים על-ידי כמה מאותן משפחות, באופן קבוע. כלומר, גם אם למשפחות המורחבות של תושבי המערות הנ"ל יש קרובי משפחה הגרים בבתים בכפרים הסמוכים למערות, אין משמע כי גם להן זכות שימוש בבתים שבכפרים הנ"ל. ראוי אפוא להכיר, כי המערות הן בתיהם ומרכז חייהם ולאפשר שובם לשכון בהן."

2. המדינה טוענת שכתובתם במרשם האוכלוסין של תושבי הכפרים היא יטא. זה טיעון שבלולי מופלא: כמובן שכתובתם היא יטא ולא מופקרא או ג'ינבה או כל אחד מ-12 הכפרים שבשטח האש, כי כל אלה אינם מוכרים ואינם חוקיים להשקפת המדינה. הכתובת היחידה שניתן לרשום למי שנולד במערות דרום הר חברון היא כתובת של יישוב מוכר. בכל מקרה, כתובת רשמית איננה מבחן סופי למגורי קבע, כפי שהמשפט הישראלי אומנם מכיר.

3. המדינה טוענת שהעותרים שוהים בשטח האש רק בעונות הגשם והאביב, לצורך זריעת שדות ורעיית צאן. באיזו תקופה מדובר? על פי ספרו של יעקב חבקוק שהמדינה מצטטת (סעיף 14), מדובר בחודשים אוקטובר-נובמבר, עם הגשם הראשון, ועד שלהי אפריל וראשית מאי. בתשובת המדינה לעתירות המקוריות ב-1999 הצהירה המדינה עצמה כי קיימת נוכחות באזור מחודשים נובמבר-דצמבר ועד למאי-יוני (סעיף 65). מה שהמדינה מכנה, אם כן, "חודשים ספורים בכל שנה", מתמתח על לפחות 6-7 חודשים מדי שנה. מה הופך את מחצית השנה שביטא ל"מגורי קבע" ואת מחצית השנה (או יותר) שבמערות ל"מגורים עונתיים"?  גם לשיטתה של המדינה, משך שהותם של התושבים באזור איננו בגדר "חודשים ספורים".

4. המדינה טוענת שבבעלות חלק מן העותרים בתים ביטא ועל כן הם אינם יכולים להיות תושבי קבע בכפרים. על כך צריך להשיב שגם בבעלותו של ראש הממשלה נתניהו בית פרטי בקיסריה ולכן הוא אינו יכול להיחשב תושב קבע בביתו שבירושלים (אף כי הוא מגיע לקיסריה רק בחלק מסופי השבוע). המדינה מגדילה לעשות (סעיף 86) ומנפנפת מול בית המשפט בצילום הבית ביטא של אביו של אחד העותרים, כדי להוכיח שהעותר עצמו תושב קבע של יטא. מדהים. פעם גם צילמו אותי ליד הבית של סבתא שלי בחדרה, אבל איכשהו הצלחתי מאז להשתמט מתשלום הארנונה עליו.

5. המדינה טוענת כי ח'ירבות מרכז וג'ינבה שוכנות בתוך אתרים ארכיאולוגים מוכרזים, ועל כן "ודאי שלא היו בהן מגורי קבע כדין בתקופה הנדונה" (סעיף 32). כלומר, אם זה לא חוקי, זה לא קיים. תפיסה כזאת יכולה להוביל למהפך מרענן ביחס לעשרות המאחזים הלא חוקיים בשטחי הגדה המערבית: לא חוקיים – לא קיימים.

6. המדינה טוענת שעד לשנת 1993 התקיימו בשטח אש 918 אימונים של חיל האוויר (סעיף 36): "מובן מאליו, שהעובדה שבשטח האש התקיימו אימוני תקיפה מהאוויר מלמדת שלא היו אז מגורים קבועים במקום". עוד WTF לרשימה. כדי לגרש את התושבים משטח האש, טוענים שהם מעולם לא התגוררו שם בקביעות; כדי להוכיח שהם מעולם לא התגוררו שם בקביעות, מציגים כראייה את העובדה ש… מדובר בשטח אש. אם יש במעגל הלוגי הזאת עובדה אחת ראויה לציון, היא שצה"ל מתאמן בשטחי מחייה של פלסטינים. זה לא חדש, כלי הרכב הצבאיים שרומסים גידולים חקלאיים והירי סמוך או ממש בתוך הכפרים משרתים את אותה מטרה בדיוק שמשרתים ההליכים המשפטיים: הברחה וגירוש.

7. המדינה טוענת שמבחן תושבות הקבע חל רק על מי שהתגורר באיזור קודם להכרזתו כשטח אש ב-1980. זאת בשעה שהמדינה עצמה גררה רגליים ונמנעה במשך 13 שנים להשיב לעתירות הראשונות, ולאחר שנים ארוכות שבהן לא נעשה כל שימוש צבאי בשטח. בפועל, המדינה מודה שהגירוש ב-1999 לא הבחין בין תושבי קבע לתושבי ארעי. מבחינת המדינה, הזמן עצר מלכת: גם אם כיום יש בשטח האש פלסטינים שיושבים בו קבע במשך 33 השנים האחרונות, יש לפנות אותם משום שלפני כן לא היה אף תושב קבע באזור. האבסורד גלוי לעין: אנחנו נדרשים להאמין שעצם הכרזת שטח האש עודדה וזירזה מאות פלסטינים להתיישב בו באופן קבוע. נזכיר: מדובר בתושבי מערות עניים מרודים, לא בכוח 17 של הפת"ח.

8. המדינה מתעלמת במופגן מכך שבהווה מרבית תושבי הכפרים המיועדים לגירוש הם תושבי קבע. למען הסר ספק, הנה תיעוד מן השנים האחרונות של תקריות שאירעו בחודשי הקיץ, יוני-אוגוסט, שבהם – לפי גרסת המדינה – נוטשים התושבים את האזור וחוזרים לבתי הקבע שלהם ביטא:

יולי 2009: מתנחלים מאביגיל תקפו שני רועי צאן מח'ירבת שועב אל-בוטום, זרקו עליהם אבנים והרגו כבשה אחת.

יולי 2011: כ-30 מתנחלים מסוסיא ומצפה יאיר תקפו שלושה רועי צאן מג'ינבה וגנבו מהם מצלמות וטלפונים ניידים.

יולי 2012: נרשמו כ-10 תקיפות של מתנחלים נגד רועי צאן וילדים פלסטינים ומתנדבים בינלאומיים בשטח אש 918.

אוגוסט 2012: שני מתנחלים רעולי פנים ממצפה יאיר תקפו בתער ומקלות רועה צאן בן 67 מביר אל עיד. הכפר ביר אל עיד ננטש בהדרגה על ידי תושביו בשל התנכלויות בלתי פוסקות של מתנחלים.

יולי 2013: מתנחלים רעולי פנים ממצפה יאיר תקפו רועה צאן מח'ירבת אל-מרכז והיכו אותו באבן בראשו. התיק נסגר בעילת "עבריין לא נודע".

עכשיו המדינה זוקפת גבות תמהות. מה בכלל עושים רועי הצאן האלה בשטח אש 918 בחודשי הקיץ הלוהטים? הם הלא "תושבי קבע" של יטא, שנמצאים בכפרים רק בחודשי החורף והאביב! אהה, המדינה נדה בראשה בתוכחה, הם בוודאי מתגנבים לשם דווקא בחודשי הקיץ; הם בוודאי חוטפים מכות ממתנחלים דווקא בחודשי הקיץ; הם יעשו כל דבר, המנוולים האלה, דווקא בחודשי הקיץ – כדי להוכיח שהם תושבי קבע באזור. אין גבול לנכלוליות הפלסטינית.

התכנית המדינית מאחורי שטח אש 918

הנה כי כן, שמונה תעלולים משפטיים, שמונה יריקות בפרצופו של השכל הישר והמוסר הבסיסי, שמטרתן הבלתי מוצהרת אחת היא; שמונה דרכים לאיית "טרנספר". משקרס מגדל הקלפים המשפטי ונחשפה הכוונה המדינית מאחוריו, אפשר לשאול שאלות לגבי ההקשר הפוליטי הרחב יותר של המהלך הנוכחי.

נחזור לחוות מעון. המאחז הזה הוקם ביוני 1997, בתוך שטח האש שמתנהלים בו "אימונים אינטנסיביים". שנתיים וחצי לקח לשלטונות לפנות את החווה (ונזכיר – הפינוי לא הושלם מעולם, החווה קיימת וממשיכה לפרוע בשכניה). ב-10 לנובמבר 1999 היא פונתה, בעקבות הסכם בין שר הביטחון אהוד ברק ומועצת יש"ע. 6 ימים בלבד לאחר מכן, ב-16 לנובמבר, יצא לדרך מבצע הגירוש של 700 תושבי כפרים פלסטיניים בשטח האש. זאת לאחר שהצבא "סבל" את נוכחותם שם במשך קרוב ל-20 שנה. צירוף מקרים?

עיתון "הארץ" פירסם, ב-18 לנובמבר 1999, שפינוי חוות מעון נכרך יחד עם גירוש הפלסטינים בסיכום של ברק עם מועצת יש"ע (דו"ח "בצלם", "כבשת הרש", 2000, עמ' 9). הגיון האפרטהייד הישראלי גזר גזירה שווה בין כמה מתנחלים אלימים שפלשו לאזור שנתיים וחצי לפני כן, תוך הפרת החוק הישראלי והבינלאומי, ובין 700 פלסטינים שמשפחותיהם ישבו באזור מן המאה ה-19. ה"סימטריה" הזאת איפשרה למבצע הגירוש, שהמתין במגירות מאז 1980, לצאת אל הפועל.

הסיפור הזה מציג את פורעי המאחזים בתור מה שהם – שלוחי השלטון, מדעת או שלא מדעת. בעוד שהפורעים מוכרים לעצמם ולתקשורת דימוי אנרכיסטי של מי שכופרים בלגיטימיות השלטון הישראלי, בפועל נוכחותם בשטח היא אחד ממנופי הלחץ האפקטיביים ביותר שמפעיל השלטון על האוכלוסיה הפלסטינית. ב"עסקת מעון" הקריבה מועצת יש"ע (לטווח קצר בלבד) כמה קרוואנים וקיבלה בתמורה אלפי דונמים נקיים מפלסטינים. תמונות הפינוי האלים של חוות מעון ששטפו את התקשורת טשטשו את העובדה הבסיסית הזאת – הן החייל והן המתנחל שהוא גורר בכוח על הארץ בעצם צועדים יחדיו על גופם של פלאחים פלסטיניים.

דו"ח "בצלם" מוסר עוד פרטים על ההקשר המדיני של הכרזת שטח אש 918. בפברואר 2000 פורסם כי "מערכת הביטחון ממליצה להותיר בריבונות ישראלית: […] הגוש המזרחי של יישובי הר חברון (סוסיה, מעון, כרמל, עם חיבור דרומה לכיוון בקעת ערד)." זהו האזור שהוכרז שטח אש 918. באותו חודש נפגשה משלחת סופרים (דוד גרוסמן, דליה רביקוביץ', ס. יזהר וחיים גורי) עם אלוף פיקוד המרכז, משה יעלון, למחות על גירוש הפלסטינים (המחשבה על יעלון ורביקוביץ' באותו חדר מעוררת בי חלחלה). יעלון אמר להם כי ישראל נמצאת כרגע לפני הסדר הקבע ולפני השרטוט של קווי הגבול הסופיים, ויש אינטרס ישראלי שהאזור ישאר בשטחה. הרי לכם גילוי לב נדיר (שמאז לא חזר על עצמו, למרבה הצער): לא צורכי אימונים ולא בטיח; תאוות התפשטות, זה הכל. 13 שנים מאוחר יותר, אותו יעלון יהיה שר ביטחון שעומד לסגור את מה שהשאיר פתוח אז, בגירוש שני, מסיבי יותר, של תושבי האזור.

כוונות הסיפוח האלה קיבלו ביטוי מפורש בתוואי הגדר בדרום הגדה המערבית, שאושר באוקטובר 2003. על פי התוואי המקורי, הורחקה הגדר בין 5-8 ק"מ צפונית לקו הירוק (העובר ממערב למזרח), לאורך כביש 317, וכך סופחו לישראל 170 אלף דונם. שטח אש 918 היה כלול כולו באזור המסופח, מדרום לתוואי הגדר. בפברואר 2005, בעקבות בג"ץ בית-סוריכ, תוקן התוואי כך שרובו הוצמד לקו הירוק, עם כמה חריגות להכללת התנחלויות אשכולות, סנסנה ומצדות יהודה. אבל המדינה לא ויתרה, והקימה מעקה בטון בגובה 82 ס"מ לאורך 41 ק"מ של כביש 317, כמו לשחזר את תוואי הגדר המקורי שנפסל; החציצה הזאת ניתקה בפועל את תושבי הכפרים בשטח האש מעיירת האם יטא. גם התעלול הזה נפל בבג"ץ, וגדר הבטון פורקה לבסוף באוגוסט 2007. הסקירה הקצרה הזאת מלמדת עד כמה חשוב למדינה להמשיך לשלוט באזור שמדרום-מזרח ליטא ולרוקנו מאוכלוסיה פלסטינית.

"פסיכוזת הטריז" משני עברי הקו הירוק

ההתעקשות ארוכת השנים הזאת של מדינת ישראל לגרש את כל תושבי דרום הר חברון ראויה לציון במיוחד לאור העובדה שמדובר באחד האזורים הרגישים בגדה המערבית, עם ניראות גבוהה בארץ ובעולם. כמעט כל ארגוני זכויות האדם הישראליים פועלים במקום באינטנסיביות ואף מעורבים בהגשת עתירות בשם התושבים; מתנדבים בינלאומיים שוהים באופן קבוע באזור; סופרים ומשפטנים נרתמים למען המאבק, והאיחוד האירופי גם הוא מתנגד לתכנית הגירוש. מערות דרום הר חברון נמצאות כבר יותר מעשור תחת העדשה (אף כי הן בגדר שמועה רחוקה עבור ישראלים רבים), ובכל זאת – ממשלות ישראל לא מרפות. ממשלה יוצאת וממשלה באה, עתירה יוצאת ובאה, הצבא הורס והתושבים חוזרים – וחרב הגירוש עדיין מתנפנפת. עוד שבועיים, ב-2 לספטמבר, יתקיים דיון ראשון בבג"ץ על העתירות ועל תשובת המדינה שנפרשה כאן בהרחבה. דיון ראשון במהות העניין, אחרי 16 שנים של סחבת.

מהתעקשות המדינה על מעשה כה אכזרי, שהשלכותיו האנושיות חמורות כל כך, ותוצאותיו המדיניות ידרדרו באופן ניכר את יחסי החוץ של ישראל עם אירופה, אני למד שני דברים. אחד, ששטח אש 918 חיוני מאד בתפיסת ההתנחלות הישראלית (נזכיר כי הנימוק הצבאי – "צורכי אימונים" – משמש כאן מסך עשן). שתיים, שאין מקום לשאננות. מי שמשליך את יהבו על שיקול דעתם של הקברניטים, שברגע האחרון יסוגו בהם לנוכח המחיר המדיני הכבד של הגירוש, עלול להתבדות. כבר אמרנו בעבר, במצבים דומים: את זה הם לא יעזו לעשות, על זה העולם לא ישתוק. הם העזו, והעולם המהם קצת, ושתק.

תפיסת ההתנחלות הישראלית נותרה כשהיתה: הפרד (בין טריטוריות פלסטיניות) וגזול (כמה שיותר טריטוריה ליהודים). כך בא לעולם שטח C  וכך גם נראית מפת "המדינה הפלסטינית" – אוסף מנותק של קרעי קרקע.

שטח אש 918 נפרש מצפון לקו הירוק. מצפון-מערב לו – רצועת ההתנחלויות והמאחזים שמכתרת את יטא (מעון, כרמל, סוסיא, אביגיל, מצפה יאיר, מצדות יהודה) ומבתרת אותה מחברון. מדרום לו – בקעת ערד. בבקעה מתגוררים כ-8,000 בדואים. בכל דרום הר חברון מתגוררים יותר מ-4,000 פלסטינים. שטח האש תקוע בתווך ביניהם.

מתחילים להבין? לפנינו מימוש נוסף של "דוקטרינת הטריז", וליתר דיוק, "פסיכוזת הטריז", לפיה אסור להניח לערבים, ובמיוחד לא לבדואים, ליצור "רצף טריטוריאלי" שמכיל יותר מ-10,000 נפש, כי אז הם עלולים… אהממ… להקים אוטונומיה מיליטנטית חמושה ולכבוש את כל ארץ ישראל מידי היהודים. הרפלכס הציוני הזה, למיטב הבנתי, עומד מאחורי ההתעקשות של ממשלות ישראל לנקות את שטח אש 918 מערבים. ושימו לב שפסיכוזת הטריז איננה מכירה בקו הירוק או בכל הבדל שהוא באוכלוסיה הערבית: מבחינתה, כל הבדואים במרחב שמערד ועד חברון הם ישות עוינת אחת (לא משנה שמדובר בשבטים נפרדים בעלי הסטוריה מאד שונה), שיש לבתר ולקצץ ולדלל ולגרש.

חיזוק לפרשנות הזאת נמצא במה שמתרחש בדיוק מדרום לשטח אש 918 (ולקו הירוק), באזור בקעת ערד. שם הולכת ונרקמת המפלצת התכנונית הידועה בשם "תכנית מבואות ערד" (עליה כתבתי כבר בפוסט על אום אלחיראן), שבמסגרתה יקומו 10 יישובים קהילתיים בכל האזור שבין קו ערד-צומת שוקת בדרום ועד הקו הירוק בצפון. התכנית הזאת נתקלה בהתנגדות עזה של כל גורמי התכנון בארץ. דו"ח של מחקר המרכז והמידע של הכנסת גילה כי כבר כעת מתוכננות ביישובי הנגב הקיימים יותר מ-30 אלף דירות (מתוכן יותר משליש צמודות קרקע), כך שאין כל מחסור בדיור באזור. למעשה, הקמת יחידת דיור ביישוב חדש עולה פי 3 מהקמתה ביישוב קיים. תחשיב של המשרד להגנת הסביבה העלה כי דחיית הקמתם של היישובים החדשים תחסוך כמיליארד וחצי ש"ח, כסף שאפשר יהיה להשקיע בהסדרת היישובים הבדואים וחיזוק היישובים הקיימים. הדו"ח ממשיך לפרט שורה ארוכה של התנגדויות לתכנית – של מבקר המדינה, המשרד להגנת הסביבה, החברה להגנת הטבע וראשי מועצות מקומיות בנגב – ומצביע על כך שלא התקיים שום דיון רציני באלטרנטיבות להקמת היישובים החדשים. גם תושבי ערד והדרום בעצמם מבינים שמישהו מנסה לקדם אג'נדה פוליטית על חשבונם.

אם שטח אש 918 הוא טריז, תכנית "מבואות ערד" היא מגה-טריז. בעתירה שהוגשה לפני שנה לבג"ץ נחשף כי התכנית תביא לפינויים של 5 יישובים בדואים (עתיר אום אלחיראן, תל ערד, אל-חומרה, סעוורה, אל-באט) שבהם מתגוררים כ-8,000 איש; התכנית הממשלתית מנפנפת אותם כ"פזורה בדואית דלילה". לא מיותר להזכיר שתושבי אום אלחיראן ותל ערד הוזזו למיקומם הנוכחי בשנות ה-50' לטובת הקמת יישובים יהודיים; עכשיו הם שוב מפריעים ליהודים. הוגי תכנית "מבואות ערד" אפילו לא טרחו להסוות את העילה הטרנספריסטית שמאחוריה. מנכ"ל החטיבה להתיישבות בסוכנות היהודית, ירון בן עזרא, הסביר: "מטרת התוכנית היא לתפוס את יתרת השטח האחרונה ובכך למנוע המשך פלישת הבדואים לאדמות הלאום שנותרו, ולמנוע יצירת רצף בדואי או ערבי מכיוון דרום הר חברון לכיוון ערד, בואכה דימונה וירוחם וכל המרחב הכלוא ביניהם לבין באר שבע".

"למנוע יצירת רצף בדואי או ערבי מכיוון דרום הר חברון לכיוון ערד".  שימו לב למחיקת הקו הירוק. כך גם מתבטא סגן ראש ערד: "הרצף הטריטוריאלי בין באר שבע לים המלח יישמר". שטח אש 918, אם כן, הוא לאוכלוסית דרום הר חברון מה שתכנית "מבואות ערד" היא לאוכלוסית בקעת ערד: בעיטה החוצה. ההבדל בין הכלים התכנוניים – הכרזת שטח אש לעומת תכנית מתאר – הוא טפל לחלוטין, בהינתן המטרה המשותפת. לוקח זמן לראות ולהבין את זה, כי הורגלנו במשך שנים לחשוב על המרחב הגיאוגרפי של הארץ כחצוי לשני חלקים נפרדים לחלוטין, לאורך הקו הירוק. עד כדי כך הורגלנו, שקשה אפילו למצוא מפה שמציגה את כל המידע הרלבנטי ביחידה גיאוגרפית אחת – היישובים היהודים והערביים ושטחי האש משני עברי הקו הירוק. הפרגמנטציה התודעתית הזאת, כמובן, משרתת יפה את השלטון, כיוון שהיא מנציחה את פער הידע לטובתו. אזרחים שאופק ראייתם חסום, שרואים לכל היותר רק חלק מן התמונה, הם אזרחים סבילים יותר, נוחים ללישה.

אם התמונה הזאת נכונה, הרי שהשערתו של ארז צפדיה, לפיה ישראל מכינה יישובים במבואות ערד לקליטת המתנחלים שיפונו מדרום הר חברון, היא בגדר משאלת-לב נאיבית. מקרה גוש קטיף לא יחזור על עצמו; מי שמגורשים (ולא מפונים), מי שמקום מושבם ידוע אבל המקום אליו ייאלצו לנדוד אינו ידוע – הם ערבים בלבד.

לסיום, נקודה למחשבה: מי שהגיש את תכנית "מבואות ערד" לאישור הממשלה ב-2011 היה השר לעניינים אסטרטגיים, הוא-הוא אלוף פיקוד המרכז בשנת 2000, שהצהיר על הכוונה לספח את שטח אש 918 לישראל, הוא-הוא שר הביטחון ב-2013, שדוחף קדימה את תכנית הגירוש של כ-1,000 מתושבי דרום הר חברון: משה יעלון. הכל מתחבר.

* **

עניין אחר: השבוע יורטה הצעת החוק לקבורת הדיור הציבורי בישראל, הודות להתנגדותה של ח"כ אורלי לוי-אבקסיס, שסחפה אחריה את סיעת ישראל ביתנו, וזכתה לשיתוף פעולה מפתיע (רב הנסתר על הגלוי) של שרת המשפטים, ציפי לבני. זה לא קורה לי כל יום – להשתתף במאבק ציבורי שמוכתר בהצלחה. התשואות מגיעות לצוות הדיור הציבורי, שפעילותו הנמרצת מאחורי ולפני הקלעים אחראית להישג הזה, וראויה לשמש מודל לשאר הארגונים במחאה החברתית.

בחודש שעבר פירסם "המוקד להגנת הפרט" את "משטר ההיתרים", דו"ח מדהים בגילוים וברמת הפרטנות שלו על היקום המקביל שיצרה ישראל ב"מרחב התפר". עיקר המידע בדו"ח נאסף מדו"חות של האו"ם (המשרד לתיאום עניינים הומניטריים, OCHA) ומתשובות המדינה ל-76 עתירות לבג"ץ שהגיש המוקד סביב משטר ההיתרים במרוצת השנים. כצפוי, עבר הדו"ח באפס כיסוי תקשורתי.

25 התחנות הבאות במסע אל ארץ ההיתרים נלקחו מתוך הדו"ח הזה. תחנות ההתרעננות שפזורות ביניהן לקוחות ממקורות שיצוינו בשמם.

* * *

1. "מרחב התפר" – שטחי הגדה המערבית שסופחו דה-פקטו לישראל על ידי חומת ההפרדה. כיום חיים 7,500 פלסטינים במרחב התפר, כלואים בין החומה לקו הירוק. עם השלמת החומה, יגיע מספרם ל-30,000. מרחב התפר הכולל יפקיע 9.4% משטחי הגדה.

2. למעלה ממחצית האדמות במרחב התפר הן קרקעות פלסטיניות פרטיות שהופקעו מתושבים המתגוררים ממזרח לחומה.

3. כדי להיכנס למרחב התפר, הפלסטינים נזקקים להוציא היתרים מיוחדים. יתירה מזאת, גם תושבי הקבע של הכפרים במרחב התפר צריכים להוציא היתר שמאשר להם להמשיך לחיות על אדמתם מימים ימימה. בניגוד לעקרון המשפטי שקובע כי אדם זכאי להימצא בכל מקום בארצו למעט בנסיבות חריגות שעול הצדקתן נופל על הרשות, במרחב התפר המצב הפוך: אף אדם אינו זכאי להימצא בארצו למעט בנסיבות חריגות שעול הצדקתן נופל על האדם עצמו.

4. תיקון: על הפלסטיני, לא על האדם. משטר ההיתרים במרחב התפר מונהג על בסיס אתני. ישראלים ותיירים יכולים לנוע בחופשיות מתוך ואל תוך האזור.

* * *

"מדינת ישראל רואה במשטר ההיתרים משטר של פריבלגיות… בניגוד למשטר של זכויות, שכאמור מחייב את המדינה להימנע מפגיעה בזכויות של הפרט ואף לפעול למען הגשמתן, במשטר של פריבלגיות הריבון יכול להעניק שירות לאוכלוסיות מסוימות (או למנוע אותו מהן) במסגרת החלטה מינהלית כפררוגטיבה של המדינה." (הביורוקרטיה של הכיבוש, יעל ברדה, הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2012, עמ' 89).

* * *

5. "הנסיבות החריגות" שמתירות שהות במרחב התפר מחולקות ל-13 קטגוריות, שמייצרות 13 סוגי היתרים: תעודת תושב קבע, היתר חקלאי קבוע, היתר חקלאי זמני, היתר מסחר, היתר תעסוקה, היתר צרכים אישיים, היתר עובד הוראה, היתר עובד ארגון בינלאומי, היתר עובד הרשות הפלסטינית, היתר עובד תשתית, היתר צוות רפואה, היתר תלמיד והיתר קטין.

6. המלים "תושב קבע" ו"חקלאי קבוע" מטעות: כל ההיתרים במרחב התפר זמניים. רובם ניתנים ל-3 חודשים וההיתר הממושך ביותר ניתן לשנתיים. כפלסטיני, מצבך במרחב התפר תמיד זמני, גם אם שם נולדת או עבדת כל חייך. בנוסף, פקידי המנהל בולשים אחריך ועלולים להכניסך לרשימת "חשד לאיבוד זיקה למרחב התפר" – שם קוד לרשימת טרנספר המשמשת לשלילת תעודות תושב.

7. אין לעשות שימוש בהיתר שהוצא לצורך אחד למטרות צורך אחר. מי שקיבל היתר לעבודה חקלאית במרחב התפר איננו יכול להשתמש בו כדי להגיע לאירוע משפחתי; עליו להוציא "היתר צרכים אישיים" מיוחד. מי שקיבל היתר כ"עובד תשתית" אינו יכול להשתמש בו כדי לעסוק במסחר; וכן הלאה והלאה. יתירה מזאת, הצבא אינו מטפל ביותר מבקשה אחת של תושב פלסטיני בכל זמן נתון. כך יוצא שבמרחב התפר אין אפשרות אמיתית לקיים חיים אורגניים, רב-ממדיים, אלא לכל היותר לפרוש אותם לשרשרת של אירועים מנותקים בזמן.

* * *

"מנקודת המבט של המודל הקולוניאלי, האיחוד בין המנגנון הבטחוני לבין המנגנון האזרחי רצוי דווקא, שכן הוא מאפשר גמישות מינהלית וייצור חריגים על בסיסי יומיומי בשל מצבי החירום הבטחוניים, עד שגם השיקולים האזרחיים עוברים למתכונת של תגובה לחירום." (הביורוקרטיה של הכיבוש, עמ' 90).

* * *

8. הצבא אינו מוציא היתר חקלאי לבעלים משותפים על חלקות קרקע. הראשון יקבל היתר, השאר יסורבו. הדרך היחידה שלהם להיכנס לאדמתם היא לבקש היתר תעסוקה, כ"פועלים זמניים" שמועסקים על ידי הבעלים הראשון. לשם כך עליהם להציג חוזה העסקה. הפלסטינים נאלצים לחתום על חוזי העסקה עם הוריהם, ילדיהם ואחיהם.

9. מספר הפלסטינים המחזיק בהיתרים יורד בהדרגה, בעוד שמספר ההיתרים נותר ברמה אחידה. הסיבה היא שתוקפם של ההיתרים הולך ומתקצר; מ-2007 ועד 2010 ירד שיעור ההיתרים שניתנו לשנתיים מ-23% ל-7% מכלל ההיתרים.

* * *

"המאפיין של הגמישות הניהולית במשטר ההיתרים היא שדווקא בזבוז המשאבים והחיכוך המינהלי התדיר הכרוך במתן היתרים לעבודה בישראל מביאים לשתי תוצאות רצויות למערכת הממשלתית: יצירת תלות של האוכלוסיה במערכת האדמניסטרטיבית כדי לכונן ולשמר מרחב של שליטה ופיקוח; ומניעת כניסתם של פלסטינים מהגדה לישראל." (הביורוקרטיה של הכיבוש, עמ' 88).

* * *

10. כתוצאה מתוקפם הקצר של ההיתרים, הקושי לחדשם בזמן, והעיכובים שנגרמים במחסומים הישראליים, האדמות החקלאיות במרחב התפר אינן מעובדות באופן סדיר. חממות פורקו, גידולים כמו עצי הדר ושקדים נזנחו, ונותרו בעיקר עצי זית, שההכנסה מהם נמוכה יותר. עקב הקשיים להגיע לחלקות ירד גם יבול עצי הזית ב-60% לעומת היבול מצידה המזרחי של הגדר. בקצרה, משטר ההיתרים הפך את מרחב התפר לאזור התרוששות כלכלית.

11. להלן מעגל חייו ומותו של "היתר": הגשת בקשה בלשכת התיאום והקישור הפלסטינית –> העברה למת"ק (מנהלת התיאום והקישור) הישראלי –> מתן היתר, דחייה פרוצדוראלית על הסף או סירוב –> במקרה של סירוב, הגשת ערר למת"ק הישראלי –> זימון לוועדת שימוע –> מתן היתר או סירוב –> במקרה של סירוב, עתירה לבג"ץ.

12. כל שלב בשרשרת מועד לפורענות. פעמים רבות מוגשת אותה הבקשה שוב ושוב, כי המת"ק הישראלי טוען ש"לא הועברה בקשה". זמן העיכוב בין לשכת התיאום והקישור הפלסטינית (הפועלת כמתווכת בלבד) לבין המת"ק הישראלי אינו ידוע. לתושב הפלסטיני אין כל דרך לדעת איפה עומד הטיפול בבקשתו, האם היא בכלל הגיעה ליעדה או לא, האם חסרים מסמכים וכו'. לא פעם הבקשה מסורבת מבלי שנמסרת הודעה למבקש. העיכוב הזה גורלי, שכן מי שאינו מגיש ערר בתקופה קצובה לאחר הסירוב חייב להמתין עוד חצי שנה עד להגשת ערר מחודש. גם הגשת הערר כרוכה בסיכון: הצבא אינו מנפיק אישור כתוב שהערר הוגש ובכך מקשה על המערער להוכיח שאכן הוגש ערר. גם אם תזומן לוועדת שימוע בעקבות הערר, אין שום ערובה שהזימון יגיע בזמן; פלסטינים רבים לא הגיעו לשימוע פשוט כי לא קיבלו הודעה. כמובן שמי שלא מגיע לשימוע, כמוהו כמי שלא הגיש ערר: הסירוב מוארך אוטומטית לחצי שנה.

* * *

בטירה פועל הטלפון היטב, אין ספק; אומרים שמטלפנים שם בלי הרף, והדבר מזרז, כמובן, את העבודה. טילפון בלתי פוסק זה נשמע כאן בטלפונים המקומיים כקול איוושה וזימרה, ודאי גם אתה שמעת. והנה איוושה וזימרה זו היא הדבר היחידי הנכון והמהימן שמוסרים לנו הטלפונים המקומיים, כל השאר שקר וכזב. אין קיים קשר טלפוני מסוים עם הטירה, אין מרכזיה שתעביר את שיחותינו; שעה שמטלפנים מכאן לטירה, מצלצלים שם כל הטלפונים במחלקות התחתונות, או יותר נכון, היו מצלצלים, אילולא היו מנגנוני הצלצול – וזאת אני יודע בוודאות – מנותקים שם כמעט כולם. אלא שמדי פעם מרגיש איזה פקיד מיוגע בצורך להתבדר קצת, בייחוד בשעות הערב או הלילה, והוא מחבר את המנגנון; ואז מתקבלת כאן תשובה, אך תשובה שאינה אלא הלצה. ומה הפלא? על דעת מי יעלה שמותר לו לצלצל באיזה עניין של מה בכך, המטריד אותו אישית, בתוך כל העבודה החשובה, המתנהלת שם בלי הרף בדהרה מטורפת?" (הטירה, פרנץ קפקא, תירגם שמעון זנדבנק, הוצאת שוקן, 1972, עמ' 72).

* * *

13. כ-30% מבקשות ההיתרים אינן מאושרות. או שהצבא מכחיש שהבקשה הועברה, או שהמבקש, לטענת הצבא, לא "הוכיח צורך" להיכנס או לשהות במרחב התפר, או שקיים מידע בטחוני נגד המבקש. בכל המקרים – הסירוב אינו מנומק ואפילו אינו נמסר בכתב.

14. הצבא דורש ממבקשי ההיתרים להציג לו מסמכים שברובם נמצאים ממילא במאגרי הנתונים שלו (בעלות על קרקעות, תשלומי אגרות, וכו'). לעתים קרובות המסמך שנדרש נמצא במשרדי המנהל האזרחי. התושב הפלסטיני נאלץ להגיע למשרדים (תהליך שמגבלות התנועה – אותן מגבלות עצמן שההיתר המיוחל אמור להבקיע – מכבידות עליו מאד), לצלם את המסמך המבוקש, לקחת אותו אל לשכת התיאום והקישור הפלסטינית, רק כדי שזו תחזיר אותו למנהל האזרחי.

15. להלכה, אין צורך בכל המסמכים כדי לחדש היתר שכבר ניתן בעבר. בפועל, בקשה שמגיעה לידי הצבא לאחר שפג תוקפו של ההיתר הקודם מוגדרת "בקשה חדשה" ויש לצרף אליה את כל המסמכים.

16. דא עקא, במשך תקופה ארוכה סירב המת"ק הישראלי לקבל בקשות להיתרים לפני שפג תוקפו של ההיתר הקיים. כך נוצרו תקופות ביניים ממושכות בין היתר אחד למשנהו, שבמהלכן נמנעת כניסה למרחב התפר (שדות הוזנחו, אירועים משפחתיים נדחו). לפני שנתיים הסכים הצבא לקבל בקשות לחידוש היתרים שלושה שבועות לפני שפג תוקפם – פרק זמן קצר להחריד במונחי הביורקרטיה של המנהל, שאינו מאפשר רציפות בין היתר אחד למשנהו.

17. בעקבות עתירה לבג"ץ באפריל 2011, הצבא עידכן את הוראותיו וקבע שבקשות להיתר של מי שאינו מתגורר במרחב התפר יוכרעו בתוך 14 יום. בדיקה של 195 הבקשות שהוגשו במחצית הראשונה של 2012 העלתה שהצבא עמד בלוח הזמנים שהוא קבע לעצמו רק ב-7% מהן.

* * *

"וכאן אני מגיע לתכונה המיוחדת למנגנון הרשות שלנו. עם דייקנותו הוא מצטיין גם ברגישות קיצונית. לאחר שכבר שקלו באיזה עניין ימים רבים מאד ועדיין לא נסתיימו הדיונים, יש ובאיזה מקום שאין לחזותו מראש וגם אין לגלותו בדיעבד, מבריק פתאום כברק איזה הסדר, המביא את הפרשה לסיומה בדרך נאותה על-פי-רוב, אך שרירותית. למה הדבר דומה, כאילו מנגנון הרשות אינו יכול עוד לעמוד במתח, בהתגרות שמתגרה בו אותו עניין, הפעוט אולי כשלעצמו, במשך שנים רבות, והוא מגיע לכלל החלטה מעצמו, בלי עזרת הפקידים. למעשה, לא התחולל שום נס, כמובן, ואין ספק שפקיד פלוני העלה את ההסדר על הכתב, או הגיע לכלל החלטה שלא בכתב, אך מכל מקום אין לקבוע – לפחות מאצלנו, מכאן, ואפילו מן הלשכה הראשית – מיהו הפקיד שהכריע ומאילו טעמים הכריע כדרך שהכריע. רק משרדי הפיקוח בודקים וקובעים את הדבר כעבור ימים רבים; אך לנו לא יוודע הדבר לעולם, ובאותו שלב גם לא יהיה איש מעוניין בכך. כאמור, החלטות אלה הן נאותות על-פי-רוב, מה שמפריע כאן הוא רק זה, שמטבע הדברים שומעים על ההחלטות האלה באיחור, ובינתיים מוסיפים לדון בלהט בעניינים שכבר הוכרע בהם מזמן." (הטירה, עמ' 68).

* * *

18. כל הליכי בקשת ההיתר, הערר והשימוע נפרשים בחוברת בת 60 עמודים, "קבוצת פקודות קבע מרחב התפר" (קפ"ק). אף שהקפ"ק נועד לשימוש האוכלוסיה הפלסטינית, הוא כתוב בעברית ולא בערבית, ומנוסח בשפה משפטית לא נהירה.

19. במת"ק יושבים לא רק פקידי המנהל אלא גם אנשי שב"כ. פלסטינים המגיעים להגיע ערר מוצאים עצמם מופנים אל איש שב"כ שמפעיל עליהם לחץ להפוך למשת"פים. מי שמסרב יכול לצפות לכך שיקבל היתר רק אחרי חודשים ארוכים, אם בכלל. הדילמה הזאת מרחיקה פלסטינים רבים מעצם הניסיון לערער על החלטת סירוב: בשנים 2007-2010 זומנו פחות מ-3% ממסורבי ההיתרים לוועדות השימוע של הערר.

20. הגשת בקשה, סורבת, הגשת ערר, זומנת לוועדת שימוע – מה אז? לפעמים הוועדה מחליטה לקיים סיור שטח בקרקע לפני קבלת ההחלטה. עד שהסיור יתקיים יכולה לעבור חצי שנה – עוד חצי שנה של עיכוב במתן ההיתר. הקפ"ק קובע שבתקופה זו יש לספק למבקש היתר "זמני" (כאילו יש היתר מסוג אחר) לשלושה חודשים. בפועל, היתרים זמניים כאלה ניתנים לעתים רחוקות. גם כשהם ניתנים, הם כל כך זמניים שיש לחדשם בתכיפות. אם כך – בזמן ההמתנה להיתר ה"לא-זמני" (שממילא אורכו לא יעלה על 6 חודשים ברוב המכריע של המקרים) יש להתעסק בהוצאת היתרים קצרי-מועד ולחדשם שוב ושוב.

* * *

"כאשר לא ניתן לאתר את הריבון אין גם אפשרות לערער על הכרעותיו, להכיר את דפוסי החלטותיו ולהיערך על פיהן או להביא לשינוין. עם זאת, כיוון שמדובר במצב חירום תמידי, הכוח הריבוני נמצא כמעט בכל הכרעה אף שכאמור לא ניתן להצביע עליו כאחראי לאותה הכרעה. מבחינת המנגנון השלטוני השליטה הפרסונלית עדיפה על מדיניות ברורה, שכן אפשר לשנותה בכל עת ללא צורך במערכת חוקית מסודרת של קבלת החלטות, על כל הסרבול הכרוך בה." (הביורוקרטיה של הכיבוש, עמ' 111).

* * *

21. תושבי מרחב התפר הפכו לפסולי חיתון מטעמים ביורוקרטיים. מי שמתחתן איתם אינו יכול להשיג היתר שהיה קבוע (רק מתי מעט מקבלים היתר "תושב קבע" שגם הוא, כזכור, תקף רק לשנתיים). תושב מרחב התפר שיעבור להתגורר עם בן/בת זוגו מחוצה לו – "יאבד זיקה", כהגדרת הצבא, למרחב התפר, ובכך גם יאבד את היתר השהיה שלו שם.

22. הלוּפ: בני זוג מאזור ג'נין נישאו בתחילת נובמבר 2009. המרחק בין בתיהם היה פחות מקילומטר, אך חצצה ביניהם חומת ההפרדה. הגבר הגיש בקשה לקבלת "תעודת תושב קבע חדש במרחב התפר". הבקשה סורבה בנימוק – "המבקש איננו תושב קבע".

23. בפברואר 2004, בתשובה שמסרה פרקליטות המדינה לבג"ץ, הוכרז כי לחקלאים פלסטיניים תותר כניסה חופשית למרחב התפר "במעברים הפתוחים 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע". זאת היתה הבטחה ריקה. עשרות שערים מוצבים על גבול מרחב התפר; רק שניים מהם פתוחים ברציפות. לא במקרה, אלה השניים היחידים שמשרתים גם מתנחלים.

24. כל היתר, מכל סוג שהוא, שהושג אחרי עמל רב או מועט – ניתן להחרמה מיידית. קצין צה"ל שניצב במחסום ומחליט שבעל ההיתר חרג מן התנאים שנקבעו בהיתר, רשאי להחרימו במקום. על ההחרמה אין כל ביקורת שיפוטית; לעתים קרובות, בעל ההיתר המוחרם אינו מקבל מסמך שמעיד על ההחרמה, ואפשרות הגשת הערר אינה מוצגת בפניו.

25. מרחב התפר נסגר לתנועת פלסטינים בשנת 2002, אז הונהג בו משטר ההיתרים. באפריל 2011 דחה בית המשפט העליון את העתירות העקרוניות נגדו וקבע כי מדובר ב"מצב חולף תלוי מציאות זמנית קשה". כבר עשר שנים שהמצב אינו חולף, אף כי המציאות הקשה נעוצה בו-עצמו.

* * *

כמה אמיתות יסוד

בניגוד למיתוס הרווח, משטר ההיתרים בכלל שטחי הגדה המערבית לא הונהג בתגובה על גל פיגועי הטרור הפלסטיני, שהחל ב-1994, אלא שלוש שנים קודם לכן, בינואר 1991. מגבלות התנועה החמורות, שיצרו הפרדה דה-פקטו בין אוכלוסיות פלסטינות, הכינו את הקרקע להסכמי אוסלו, שהגיון ההפרדה עמד בבסיסם. בדיקה שנערכה ב-2011 חשפה כי המנהל האזרחי מוציא 101 סוגים שונים של היתרי כניסה לישראל.

"מרחב התפר" הוא מפלצת ביורוקרטית שהיתה בלתי חוקית ובלתי מוסרית מיומה הראשון. הוא תולדה של תאוות הסיפוח הישראלית וההחלטה להציב את חומת ההפרדה ממזרח לקו הירוק. כך קבע בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג, בפסיקתו ב-9 ליולי 2004, סעיפים 141 ו-163:

"אין חולק שישראל חייבת להתמודד עם פעולות רבות של אלימות קטלנית ובלתי מובחנת כלפי האוכלוסיה האזרחית שלה. יש לה הזכות, ולמעשה החובה, להגיב כדי להגן על חיי אזרחיה. יחד עם זאת, האמצעים שננקטים חייבים להישאר במסגרת החוק הבינלאומי שבתוקף… על ישראל להפסיק מיידית את עבודות הבנייה של החומה המוקמת על טריטוריה פלסטינית כבושה, כולל במזרח ירושלים ומסביב לה, ולפרק את החומה שכבר נמצאת שם."

המטרה הסופית של משטר ההיתרים במרחב התפר, בדומה למגבלות התנועה והבנייה בבקעת הירדן, היא דילול הדרגתי של האוכלוסיה הפלסטינית הילידית ופינוי אדמותיה לטובת ההתנחלויות הישראליות. השיטה: שלילת תושבות קבע (טרנספר כפוי), מניעת פיתוח חקלאי וכלכלי, ריסוק המבנה הקהילתי וקשרי משפחה, והפיכת היומיום לסיוט ביורקרטי שלבסוף ימאיס את החיים על תושבי האזור ואלה ינטשו אותו – טרנספר מרצון שישלים את הטרנספר הכפוי.

* * *

"לפיכך, יום אחד, כשלא הקפיד לפקוח עין, יש שהיה הולך שולל – אף שהרשות האירה לו פנים ואף שמילא בקפדנות את החובות הרשמיות הקלות עד גוזמא – אחרי אותות החסד שנטתה לו למראית-עין וחי את שאר חייו בחוסר זהירות עד כדי כך, שהיה מתמוטט כאן ונופל, והרשות, עדיין ברוך ובחביבות ועל כורחה כביכול, אך בשם איזו תקנה ציבורית לא ידועה לו, היתה נאלצת לבוא ולסלקו מן הדרך" (הטירה, עמ' 58).

דן גזית, בן 76, הוא ארכיאולוג בן קיבוץ גבולות, שפעל רבות לגילוי ושימור ההסטוריה העתיקה של חבל הבשור. על ממצאיו הארכיאולוגיים ועל ההסטוריה של הנגב בכללותו הוא נוהג לכתוב בטור קבוע שיש לו ב"ככה זה", עיתון תושבי המועצה האזורית אשכול. בגיליון 104 של העיתון (אוגוסט 2012), באופן חריג, הפנה גזית את מבטו אל ההסטוריה הקרובה של סביבתו הקרובה – אירועי מלחמת העצמאות וגורלם של הבדואים בנגב בשנים 1948-1952. המאמר המרתק שהוא כתב מובא לפניכם.

בימים אלה, כשקרוב ל-40 אלף בדואים נתונים בסכנת עקירה מבתיהם בעקבות תכנית פראוור-בגין, כשתועמלנים מטעם השלטון והתקשורת מפיצים כזבים על "פלישת הבדואים לאדמות לאום", חשוב לשמוע את העובדות ההסטוריות, דווקא מפי מומחה שחי באזור שנים רבות. יש להניח שהעובדות האלו ידועות לישראלים רבים שחיו ופעלו בנגב בשנות ה-50' אך מעדיפים לשכוח אותן (למחקר הסטורי מאיר עיניים על המדיניות הישראלית כלפי הבדואים בשנות המדינה הראשונות, ראו כאן). בעיצומו של מבצע הגירוש של שבט אל-עראקיב מאזור רהט, בסוף שנת 1951, הסביר המושל הצבאי של הנגב, מיכאל הנגבי, שהסיבות לגירוש אינן רק בטחוניות אלא גם כלכליות: "הבדואים חולשים באזור הנ"ל על שטח של כ-100,000 דונם אדמה פוריה, דבר אשר מהווה גורם מפריע לתכנון התיישבות יותר צפופה של האזור ובולם את אפשרויות פיתוחו." הדברים כאילו נכתבו היום בידי פקידי התכנון של מנהל מקרקעי ישראל ומשרד הבינוי והשיכון.

גזית מזכיר לנו שצה"ל גירש 12 שבטים בדואים מעבר לגבולות ישראל, כולל שבטים ידידותיים; שאדמות השלל, 2 מליון דונם מנחלות הבדואים, חולקו מיד בין יישובי הנגב היהודים, ואלה העסיקו את בעלי האדמות לשעבר כ"אריסים"; שקיבוצי הנגב בזזו עדרי צאן וחרשו אדמות של בדואים בעידוד צה"ל; שבעיריית באר שבע המנדטורית שכן ארכיון ובו כל הסדרי הבעלות של הבדואים באזור; ושהסיבה העיקרית לכך שהבדואים מתקשים בבתי המשפט הישראליים להוכיח את בעלותם על קרקעות שעליהן ישבו עוד מן התקופה העות'ומאנית, היא שלאחר כיבוש באר שבע הרשויות הישראליות דאגו "לאבד" את תכולת הארכיון הזה במהלך העברתו לגנזך המדינה. מדינת ישראל, שב-1948 העלימה את הסדרי הבעלות של הבדואים על נחלותיהם בנגב, מגרשת אותם כיום מעל אדמתם בטענה שאין להם מסמכי בעלות רשמיים.

אני מודה לדן גזית על האישור לפרסם את המאמר בבלוג.

* * *

עכשיו כבר מותר (אולי) לדון בדבר:
גירוש הבדואים מחבל הבשור לאחר מלחמת העצמאות

דן גזית

מחובתי להקדים ולומר כי התלבטתי ארוכות האם להעלות את הנושא הטעון הזה. הכריע את הכף הצורך לשבץ, אחרי 108 רשימות במסגרת מדורי, פרק חשוב בתולדות חבל הבשור; למען הגילוי הנאות, אינני "פוסט-ציוני", אך גם הטענה "אבל הם התחילו" לא מקובלת עלי (כי, בנוסף לכל – בחלק מהמקרים היא לא מדויקת, בלשון המעטה).

כל הרשימה מבוססת על מסמכים מקוריים ומחקרים שצילומיהם מצויים בידי, ממויינים מארכיונו של ד"ר חנינא פורת. על אודות חוקות קרקע ותביעות בעלות על קרקעות בנגב חקרתי במסגרת לימודי לתואר השלישי באוניברסיטת בן גוריון וגם דנתי עם עו"ד ד"ר חליל אבו רביע המתמחה בסוגיה.

בעת המאבק לעצמאות והקרבות מול המצרים (מדצמבר 1947 עד דצמבר 1948), התפלגו 15 אלף בדואי חבל הבשור: חלקם היה עוין, חלקם פסח על שתי הסעיפים וחלקם שיתף פעולה עם היהודים ברמה מסוימת. לאחר הדיפת הפולש המצרי מהנגב אל מעבר לגבול במבצע "חורב" (בסוף דצמבר 1948), נותרו בחבל הבשור ובשוליו 15 קיבוצים עבריים זעירים – חלקם בתהליכי העברה או פירוק – בקרב כ-5,000 בדואים ששכנו במאהלים, כפרים וכפרירים; רק לאחר 7-8 חודשים קריטיים נוסדו עוד 5 קיבוצים אל מול גבול הרצועה ומושבים בודדים נבנו לאורך צירי התנועה הראשיים (היום כבישים 25 ו-241) במהלך שנת 1949.

במקביל, שבה לנחלותיה רבבת בדואים שנסה מאזורי הקרבות אל מעבר ל"קו הירוק" ולהר הנגב והמתינה שם לתום הלחימה. בדואים אלה איחרו: בהיעדרם נערך מפקד אוכלוסין והם הוכרזו "נפקדים" משוללי-זכויות והמדינה גירשה אותם מעבר לגבולותיה.

מיד בתום המלחמה הכריזה המדינה על האדמות שפונו זמנית על-ידי בדואים בעת הקרבות כ"קרקע נטושה". בשלב שני, הופקע כל הנגב, רובו הוסב לשטחי אימונים של הצבא ויישובים נבנו על כפרים נטושים ובקרבתם כדי למנוע דרישה לשיבת אוכלוסיה ערבית.

כבר בשבוע לאחר כיבוש באר שבע במבצע "יואב" (21.10.1948), גורשו מעבר לגבול כל הבדואים שגרו בטווח של 10 ק"מ מהעיר וכן כל השבטים שמדרום-מערב לה עד חלוצה; חודש אחר-כך הוצאה פקודה החתומה בידי יגאל אלון, מפקד חזית הדרום, לעקור ממקומם את "השבטים הידידותיים" ולהעבירם סמוך לגבול הגדה ("הקו הירוק"), צפונית לבאר שבע. בביצוע הגירוש השתתפו יחידות דרוזיות.

עם תום הקרבות חולקו 2 מיליון דונמים מנחלות הבדואים בצפון הנגב למשקי הצפון. חלק מהשטחים האלה הועבר מאוחר יותר למשקי הנגב ולבעלי-זרוע יהודים שהעסיקו על אדמות אלה את בעליהן לשעבר בתנאי אריסוּת.

גירוש 12 שבטים בין באר שבע לרצועת עזה לא הביא ביטחון לאזורנו: דרך חבל הבשור עברו תדיר שיירות מבריחים בין עזה לחברון וחוליות מודיעין של הצבא המצרי נעו בו בחופשיות, עד כי ראשי המועצות האזוריות התכנסו ודרשו בתוקף מהצבא למחוק את שרידי הכפרים בצפון-מערב הנגב, ששימשו כמסתור למרגלים ולמסתננים. גניבות, חבלות ברכוש ופגיעות בנפש – בחיילים ובאזרחים – היו לשגרה.

באוגוסט-ספטמבר 1950 התברר כי בדואים ממטה העזאזמה אחראים לסדרת מיקושים בנגב המערבי שבה נהרגו יהודים. כתגובה גורשו אלפים מבני העזאזמה אל מעבר לגבול מצרים. במהלך פעולות הגירוש – שגררו מחאות של ארה"ב והאו"ם – נהרגו 13 בדואים. בספטמבר 1952 גורשו להר חברון 850 בדואים משבט א-סאני, שהתגוררו בין חצרים לצאלים, מכיוון שסירבו לעזוב את נחלותיהם ולעבור דרומה להר הנגב.

 כדי להתגבר על בעיות הביטחון באזורנו חידש צה"ל הוראה ישנה בלתי-כתובה מחודש יוני 1948, כי בכל מפגש "חשוד" עם בדואים יש לירות על-מנת להרוג. כוחות צבא סרקו מדי פעם את חבל הבשור כדי "לצוד" בדואים שחזרו לנחלתם או שחרגו מהאזור שגורשו אליו. חלק מהמפגשים האלה הסתיים בהרוגים בדואים. בראשית שנות ה-50 היו קיבוצים שהשתתפו ב"ציד", בזזו עדרים וחרשו אדמות של בדואים – הכל באישור צה"ל ובעידודו.

יש לציין כי בתום מלחמת העצמאות נאסר על הבדואים להיכנס לבאר שבע, מרכזם המסורתי והכלכלי.

ובנושא נחלות הבדואים: מאחר ובנגב לא היה נהוג הסדר טאבו וקושאנים, שכן בעיריית באר שבע המנדטורית ארכיון מאורגן ובו כל הסדרי הבעלות והחזקות המוסכמים של הבדואים במחוז. לאחר כיבוש העיר במלחמת העצמאות הועבר הארכיון לגנזך המדינה ומשם אבדו עקבותיו (אגב – "תרגיל" דומה אירע גם לאחר ההשתלטות על יפו ב-13.5.1948). זאת היא אחת הסיבות שעד היום אין הסכמה על בעלותם של כ-800 אלף דונם בצפון הנגב.

במשך השנים נערכו משפטים רבים לבירור תביעות בעלות של בדואים על קרקעות בצפון הנגב; רק חלק זעיר מהמשפטים הסתיים בקבלת התביעות או בפשרת פיצויים תמורת הקרקע, מאחר וחוקי הזכויות בקרקע במדינת ישראל אינם בהכרח חופפים לחוקה המנדטורית ולחוקי הקרקע העות'ומאנים שבשמם הועלו הטענות וכן מחוסר מסמכים.

ביום 15.3.12 ניתן פסק-דין עקרוני בבית המשפט המחוזי בבאר שבע בעניין קרקעות ערקיב, ליד רהט ("אל עוקבי נגד מדינת ישראל"). פסק הדין הארוך והמפורט קובע כי התובעים לא הצליחו, על אף כל העדים המומחים שזימנו (גיאוגרפים והסטוריונים שבעיקר הסתמכו על תצלומי אוויר ישנים) – להוכיח בעלות מכל סוג שהיא, לפי כל חוקי קרקעות שהם, על אדמות המריבה (חלק מהאי-הסכמה במשפט היה החלת ההגדרה "ישוב" – שהוא מונח משפטי – על מאהל קבע); הקרקעות יועברו לרשות הפיתוח ולמנהל המקרקעין והתובעים ישאו בהוצאות המשפט (50 אלף ש"ח).

כשמישהו יסכם פעם את הפרויקט הציוני, בתרועת ניצחון או בתוגת מפסידים, לא משנה, הוא יידרש גם לתמיהה מוזרה אחת: כיצד זה קרה שכל כך הרבה אנשים מקשרים ציונות עם עשייה ובנייה, ולאו דווקא עם הרס ונסיגה. שהרי במקביל לקדחת הבנייה הבלתי פוסקת, בעיקר מעבר לקו הירוק, תמיד נשמעו גם נהמות הדחפורים: עולים, חובטים, שוברים ומרסקים. שיכונים לעולים הוקמו במהירות שיא, שכונות בנה-ביתך, שכונות לאנשי קבע, פרברי שינה, מגדלי יוקרה צצו בכל פינה; ובאותה שעה ממש גרף מלאך ההסטוריה הציונית עוד ועוד ערימות של הרס וחורבן מאחורי גבו.

ההריסות, כמובן, יועדו לערבים. מדי פעם הורסת המדינה גם בדל-מאחז יהודי בשטחים; הורסת ידי חובה, בהרכנת ראש חסודה לבג"ץ. בל יעלה על דעתו של איש להשוות בין בן גזע האדונים שאינספור אפשרויות חוקיות פתוחות בפניו לבנות את ביתו לבין בן גזע העבדים שכל הארץ, עד קצה האופק, חסומה בפניו בהררי סייגים משפטיים; בין מי שמבקש ואף מצליח להקים את ביתו על קרקע גזולה לבין מי שמבקש ולא מצליח להקים את ביתו על אדמתו הפרטית; בין מי שהריבון יאבטח את ביתו באמצעות הטלת משטר אימים על כל שכניו לבין מי שיכול רק לחלום על כך שהריבון יאבטח אותו.

ועוד אולי יתמה אותו אדם על כך שמעט כל כך ישראלים ידעו בכלל על ממדי ההרס הזה, שהתחולל כל הזמן, מדי שבוע בשבוע, כמעט אין יום שמדינת ישראל לא הורסת בית ערבי כלשהו בין הירדן לים. ועל הזיכרון הישראלי הקצר יתמה, זיכרון שכבר שכח מזמן כיצד השלטון הזר הבריטי עולל לנו בדיוק אותם פשעים. והתמיהה הגדולה מכולן תהיה על אותם אלה שידעו ובכל זאת תמיד הניחו איכשהו שההרס הזה נכון, ראוי, מוצדק משפטית; שהם הניחו, בפשטות שאין לחשוב אחריה, כי כמחצית מן האוכלוסיה בין הירדן לים, אותה מחצית שבמקרה דוברת ערבית, היא גם פורעת חוק מטבעה, פשוט לא מסוגלת לציית לחוקי הבנייה, ולא רק זאת, אלא גם לוקה באיוולת וקוצר רואי משוועים כל כך, שהיא ממיטה על עצמה כל כך הרבה הריסות בתים, מרוששת את עצמה לדעת. הרי מה פשוט יותר היה מלתכנן כראוי ולהגיש כראוי ולקבל אישור כראוי ואז לבנות? בקיצור, מה פשוט יותר מלהיות יהודי?

כן, ככה חושבים לעצמם הישראלים שומרי-החוק, ומישהו פעם יתהה גם על כך. נניח כעת לתמיהות האלה ונחזור למציאות האפורה של פסולת הבניין והרהיטים ההפוכים. זה קורה כל הזמן, כמעט ללא זכר בעיתונות, זה עובר ליד האוזן וחולף הלאה. נהמת הדחפורים היא רעש הרקע הקבוע של הציונות. תאזינו לו כמה רגעים.

* * *

"הרס בית משפחת אל-ערבייה (בענתא) עולה על כל הדברים הנוראים שראיתי ב-17 שנותיי ברבנים למען זכויות אדם. לא הייתי מאחל לאויביי המרים ביותר להביט במראה של ילד או ילדה שחוזרים מבית הספר ומגלים שהרסו להם את הבית."
(הרב אריק אשרמן)

* * *

להוציא פגיעה בגוף ובנפש, אין פגיעה אכזרית יותר באדם מאשר הריסת ביתו. המשמעות הכלכלית עבור רוב האנשים היא אובדן ההון העיקרי שצברו בחייהם; נסיגה של 20-30 שנים לאחור מבחינת העצמאות הכלכלית. אבל הרס הבית הוא כמובן הרבה יותר מזה. זהו הרס המרחב האישי והאינטימי שבו נוצרו הזכרונות היקרים ביותר לאדם. עבור ילד – זהו המרחב בו נוצרו כל זכרונותיו האינטימיים. כל פרט קטן בבית, סתמי לכאורה לעין זרה, נושא איתו משמעויות אינטנסיביות עבור מי שגר בו. העץ בחצר, הזווית של הצללים שחודרים לחדר, המשקוף הסדוק, הסידור הפרטי של הבגדים או הצעצועים. כל אלה נמחים בהרף רגע ברוטלי כשעולה הדחפור על ביתך, והתחושה ההכרחית היא של תלישות – ניתוק וציפה בחלל מנוכר, לא אישי. המילה הזאת, שעברה זילות נוראה בשפה שלנו – "טראומה" – הולמת בדיוק מצב כזה.

* * *

מדינת ישראל הורסת והורסת. הנה שורה של הריסות כאלה, רצף חורבני, מתחילת השנה ועד הימים האחרונים. אי אפשר לתעד את הכל. אי אפשר להעלות מאות תמונות, של כל בית ובית שהמדינה הרסה בחצי שנה האחרונה. צריך לתפוס את הזוועה, אבל אי אפשר לתפוס אותה. בינתיים נסתפק בדגימה. תנו כבוד להורסים במלאכה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

* * *

בשנת 2011 לבדה הרסה ישראל כ-1,000 בתים בכפרים הבדואים בנגב. את הנתונים לגבי שנת 2012 משרד הפנים אינו חושף.

בשנת 2012 לבדה הרסה ישראל כ-600 מבנים ברחבי הגדה המערבית. כתוצאה מכך, 880 אנשים, יותר ממחציתם ילדים, איבדו את ביתם. כ-90% מההריסות היו בשטח C, היתר במזרח ירושלים.

נכון לעכשיו, סכנת הריסה מיידית מרחפת מעל 400 בתים בשכונות מזרח ירושלים.

מאז 1967 הרסה ישראל בשטחים הכבושים יותר מ-28,000 מבנים פלסטיניים.

37% מאדמות המדינה בגדה המערבית הוקצו להתנחלויות יהודיות מאז 1967; בכל אותה תקופה, רק 0.7% מאדמות אלה הוקצו לפלסטינים.

מאז 1967 צמחה האוכלוסיה הערבית במזרח ירושלים כמעט בכרבע מליון נפש; לאורך כל אותה תקופה, ניתנו במזרח העיר 3,900 היתרי בנייה בלבד.

כמעט במחצית משטח מזרח ירושלים הפלסטינית עדיין אין תכניות מתאר במשך 46 שנה. 35% מהשטח המתוכנן מוגדר "שטח נוף פתוח", שאין לבנות בו. רק 17% משטחי מזרח ירושלים הפלסטינית  עומדים לרשות התושבים לבנייה למגורים, והם מוצו כמעט עד תום. אין לתושבים פלסטינים במזרח ירושלים דרך חוקית לבנות בתים.

בשנים 2005-2009 אושרה בנייתן של כ-18,000 יחידות דיור בירושלים; רק 13% מהן אושרו במזרח העיר.

ברוב שטחי מזרח ירושלים מותרת בנייה עד 75%; במערב העיר מותרת בניה בין 75%-150%.

180,000 הפלסטינים המתגוררים בשטח C נאלצים להסתפק ב-0.5% משטחו בלבד להיתרי בנייה.

בשנים 2009-2010 אושרו 13 מתוך 776 בקשות של פלסטינים לבנייה בשטח C; זה  1.7% בלבד.

מדינת ישראל מתכננת למחוק כפרים שלמים בשטח C. נגד רוב מבני ח'רבת סוסיא (כפר בן 180 שנה), שמונה 250 נפש, הוצאו צווי הריסה. כך גם נגד תושבי ח'רבת א-דוקייקה וח'רבת זנותה, המונים כ-550 נפש.

* * *

ומה קורה כשהורסים את הבית הלא נכון? על טעויות (של יהודים) משלמים (הערבים) ואז מתוודים (בפני יהודים) ומקבלים חיבוק חמים.

* * *

אַרְצְכֶם שְׁמָמָה עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ וּשְׁמָמָה כְּמַהְפֵּכַת זָרִים (ישעיהו, א', ז').

רקע: הפוסט הנוכחי סוקר את ההתפתחויות בבקעת הירדן בחודשים האחרונים, וכן נתונים דרמטיים שנחשפו לאחרונה על השליטה בקרקעות הבקעה. כדי להבין את הרקע לכל הדברים האלה, כדאי לקרוא את הפוסט המקיף יותר שכתבתי לפני שנה וחצי: גירוש, ייבוש, רישוש: בדרך אל בקעת ירדן נקייה מערבים.

* * *

פינוי מביתך זה דבר שתמיד חשוב לתרגל

ישנם דברים שמתרחשים הרחק מעבר לתודעתם של הישראלים, על אף שהם מתרחשים קרוב מאד אליהם. למשל, שורר בשטח מצב נתון במשך שנים; הציבור לא יודע על כך דבר. השלטון מודיע שהמצב מבוטל; הציבור לא יודע על כך. אבל בעצם מתברר שהשלטון שיקר ושהמצב ממשיך להתקיים; שוב, הציבור לא יודע.

במצב של בורות כל כך קיצונית, של חסך כל כך עמוק במידע בסיסי, כל ניסיון לדבר על תכניות מדיניות או חזון ארוך-טווח הוא ניסיון סרק. במצב כזה, המשימה הדחופה ביותר היא קודם כל להנכיח את המידע בתודעה הציבורית, לגאול אותו מן הנשייה התקשורתית. כך קורה שפעילים או ארגונים בשמאל מוצאים עצמם אנוסים למלא את התפקיד שלכאורה היה מוטל על התקשורת במדינה דמוקרטית – תיעוד המציאות.

יש בישראל אזור אחד, ענק בשטחו, שמתרחשים בו מעשים אלימים מדי יום ביומו; ששוררת בו מדיניות קבע גזענית לחלוטין; שכל זרועות השלטון מעורבות בהנצחת המדיניות הזו ובטיפוחה; ובכל זאת, העניין של התקשורת בו (ולכן, גם של הציבור) שואף לאפס. קוראים לאזור הזה בקעת הירדן.

בקעת הירדן היא החצר האחורית של הכיבוש הישראלי בשטחים. אולי משום שהיא מתקיימת תחת איפול תקשורתי קבוע (להוציא דיווחים ארעיים על נסיונות פיגוע במחסומים), אולי משום שפחות מחמישית מהיהודים בישראל בכלל מודעים לכך שהבקעה היא שטח כבוש – מרשה לעצמה ישראל להתעלל באוכלוסיה הפלסטינית המידלדלת והולכת של האזור הזה באכזריות שאין דומה לה באזורים אחרים. בשנת 2011 הרסה ישראל כ-200 מבנים פלסטיניים בבקעה ועקרה מביתם 430 איש. המבנים הם לא חוקיים, כמובן, כי ישראל אינה מאפשרת כל בנייה פלסטינית בבקעה; 94% משטח הבקעה הם מחוץ לתחום לפלסטינים (אף כי הם מהווים כ-85% מאוכלוסית האזור).

על שלל הדרכים האלה – גזל קרקעות, ייבוש מקורות מים, הריסת כפרים שלמים, העסקת פלסטינים בתנאי עבדות, ומשטר המחסומים הדרקוני – כתבתי פוסט מקיף לפני שנה וחצי. מומלץ להיזכר בעובדות שנפרשו שם, שכן לא חל בהן כל שינוי מהותי מאז. אבל תמיד יש חידושים ודרכים יצירתיות נוספות להתעלל בתושבי הבקעה. בחודשיים האחרונים צה"ל מקיים תרגילי אש מסיביים בצפון הבקעה. לרגל התרגיל, חולקו צווי פינוי זמניים לכ-100 משפחות באזור אל-מליח, מקהילות ראס אל אחמר, חומסה, חירבת ראס, אבזיק, חירבת יארזה ואל-בוריג'. המשפחות, שמנו כאלף איש, צוו לפנות את בתיהן ב-11 בנובמבר  משעה מוקדמת בבוקר ועד הערב. בראס אל אחמר צוו חלק מהמשפחות לפנות את ביתן מדי יום, במשך 3 שבועות, בין השעות 6 בבוקר ל-6 בערב. בתאריכים 9-10 לדצמבר פונה כל כפר חומסה מיושביו, בשעות היום, לצורך תרגיל צבאי.

עד לאחרונה היה מדובר רק בפינויים לשעות היום. אבל לפני 10 ימים, ב-2 לינואר, פונו כל תושבי אזור אל-מליח, מהשעה 4 אחה"צ ועד ל-2 וחצי בצהריים למחרת. על פי סוכנות "מען", גם הפעם היה מדובר בכאלף איש. פעילות "מחסום ווטש" נתקלו ב"מחנה זמני" של מאות אנשים לצדי הכביש המוליך למחסום תיאסיר: "ילדים, זקנים, חולים, נאלצו לבלות את הלילה הקפוא (בבקעה, הלילות הבהירים מאד מאד קרים) תחת כיפת השמיים, כשהם ישנים על עגלות או בארגז המשאיות, וכל מה שמגן עליהם מצינת הליל הוא איזו יריעת ניילון עלובה."

את התושבים צריך לפנות כי הם מתגוררים בשטחי אש. או שמא, שטחי האש הוכרזו כדי לפנות את התושבים. תיכף נברר את העניין הזה. מכל מקום, בכירים בצבא מאשרים ש"בכוונת צה"ל להשתמש במבנים לא חוקיים שנבנו שם לצורכי התרגיל." מצוקת שטחי האש של צה"ל אכן נוגעת ללב וכל פטריוט ישראלי יסכים שאם צריך לבחור בין מטרות אימונים לבין מגורי משפחות אז אין ברירה – שהמשפחות יתחפפו. הרי לא יעלה על הדעת להפסיק להתאמן. בסך הכל, צריך להודות, זה די נוח: שטח בנוי הוא שטח בנוי, וערבים הם ערבים. המודל הזה הוא לא חדש, למעשה הוא כבר פועל ביפו, שם הסביר אחד המפקדים לתושב השכונה "שזה אימון לוחמה בשטח בנוי ושהם מעדיפים את עג'מי כי יש שם ערבים."

מה שקצת מטריד בעניין הזה הוא שמעולם לא נשמע על פינוי משפחות יהודיות שהתנחלו בשטחי אש. כך למשל יכולים מתנחלי גבעה 777, מאחז של איתמר, לגור בתוך שטח אש ש"סגור לערבים בלבד". ועוד דוגמה, גם היא מ"מחסום ווטש": "ממול לאדמות המעובדות של התנחלות רועי היו אדמות מרעה פלסטיניות, שכמו רבות אחרות הוצב עליהן לפני 3 שנים שלט בטון "שטח אש!!! הכניסה אסורה!". אלא שבינתיים חמדו אנשי רועי את האדמות, גידרו את השטח ונטעו בו גפן. היום עומד לו כרם יהודי, היחיד שלידו ניצב שלט "'שטח אש'…".

"וידבר אחאב אל נבות לאמור, תנה לי את כרמך ויהי לי לגן ירק כי קרוב הוא אצל ביתי" (מלכים א', כ"א, ב').

האמת על "שטחי האש" שונה מאד ממה שצה"ל מציג. רק במאי 2009 החל הצבא לפזר לוחות בטון ברחבי הבקעה שעליהם מוכרז "שטח אש", בעיקר סמוך לקהילות בדואיות (אל פארסייה, חרבת טאנא, אל חדידייה). כהרף עין הפכו תושבי אותן קהילות, ששורשיהן באזור מגיעים עד למאה ה-19, ל"פולשים" על אדמתם. את סיפורה של חרבת טאנא פרשתי בהרחבה בפוסט מיוני 2011; הסיפור מייצג את התמונה כולה.

אחרי שצה"ל גומר לירות ועוזב, הוא משאיר מתנות לתושבים: נפלי תחמושת חיה. ב-20 לדצמבר התפוצץ נפל תחמושת שצה"ל הותיר אחריו באזור אל-מליח ופצע אנושות ילדה פלסטינית בת 12. גם זו שיטה להבריח אוכלוסיה לא רצויה. בכפר אל-עקאבה שבצפון הבקעה נהרגו במרוצת השנים 6 תושבים ונפצעו כ-40 מנפלי תחמושת של צה"ל. הצבא עורך שם תרגילים, ממש בין  הבתים, בלי לטרוח לפנות תושבים. עם השנים עזבו רוב התושבים את הכפר, שראשיתו בתחילת המאה ה-20, הרבה לפני שצה"ל ושטחי האש שלו באו לעולם.

דבר מאירועי השבועות האחרונים בבקעה לא דווח בתקשורת הישראלית. לא הפינוי הכפוי של מאות נפשות, לא השארתן בלילות כפור ללא כל מחסה, לא השימוש בבתיהם כיעדי הסתערות וירי, לא הילדה שנפצעה מנפל התחמושת. ואל נא תיאחזו בתקופת בחירות; גם בלי בחירות, האירועים האלה אינם מדווחים. בדיוק משום כך הם יכולים להתנהל באין מפרע.

בעצם היה דיווח אחד על התרגיל הצבאי בבקעה – באתר פז"ם. הוא נפתח בחגיגיות: "את גבעות בקעת הירדן הזהובות כבשו בשבוע שעבר לוחמי גדוד הסיור של חטיבת הצנחנים, בפעם הראשונה עבור החטיבה מזה מספר שנים." אחרי שורת קילוסים ליכולות המבצעיות של צה"ל, חוזרת הכתבה ל"גבעות המוזהבות": "את גבעותיה מלאות הסלעים של הבקעה, צבאו הלוחמים (העילגות במקור, ע.ל.), כל פלוגה בתחומה – פלוגת הסיור, פלוגת ההנדסה ופלוגת ה"עורב", והסתערו לפי תפקידיהם אל עבר המבנים הנטושים, אשר באותה העת דימו בתי מחבלים, כשמטרתם לטהרם במקצועיות וביעילות."

המבנים הנטושים. דימו. מחבלים. לטהר. במקצועיות.

אף מילה על הסיבה שהמבנים נטושים. לא פלא, איפוא, שהתושבים שנאלצו לנטוש את המבנים רואים בכל תרגיל כזה עוד ניסיון לגרש אותם לצמיתות מאדמתם. הם גם מכירים אולי אוכלוסיות בדואיות אחרות, בשטח ישראל, שגורשו מעל אדמתן באמתלה של "תרגיל צבאי" ומחכות כבר יותר מ-60 שנה שהתרגיל יסתיים. תושבי הקהילות הקטנות בבקעה ספגו כבר עשרות הריסות וגירושים, והעובדה שישראל מבצעת בשטחי C טרנספר שקט כבר קיבלה גושפנקה רשמית. ההתעללויות הבלתי פוסקות אכן הופכות את חיי הפלסטינים בבקעה לבלתי נסבלים ואוכלוסייתם נעשית דלילה יותר ויותר. השימוש באמתלת האימונים לטיהור אתני אינו מוגבל לבקעה; לפני חצי שנה הורה שר הביטחון ברק להרוס 8 כפרים פלסטיניים בדרום הר חברון באמתלה שהם פלשו לשטחי אימונים של צה"ל. למעשה מדובר בקהילות עם רצף התיישבותי שמגיע עד תחילת המאה ה-19, כפי שמתועד גם במחקר שיצא בהוצאת משרד הביטחון. צה"ל טוען שהשטחים דרושים לו לצורך "שמירה על כשירות הכוחות" – אבל המשפט הבינלאומי אינו מתיר להפקיע קרקע כבושה למטרות צבאיות כלליות כגון זו. תושבי הכפרים האלה, כ-1,500 נפשות, עומדים בפני סכנת גירוש מיידית.

בוא נשים מחסומים מיותרים ואז נבטל אותם. כאילו נבטל.

נחזור להתחלה: הדברים שמחוץ לתודעה הישראלית. ארבעה מחסומים צבאיים תוחמים את בקעת הירדן וחולשים על התנועה אליה וממנה: תיאסיר, חמרה (בקעות), מעלה אפרים וייט"ב. המחסומים הפעילים ברציפות הם תיאסיר וחמרה; מחסום מעלה אפרים מאויש לפרקים ומחסום ייט"ב אינו פעיל. במרכז הבקעה, מול הכניסה להתנחלות רועי, הציב צה"ל "מחסום פנימי", שער גוכיה, ממזרח לכביש אלון. זהו שער ברזל שחוסם את דרך העפר היחידה שמקשרת בין מזרח הבקעה למערבה בין תיאסיר בצפון וחמרה בדרום; לאורך כל כביש אלון הקים הצבא סוללות עפר גבוהות למניעת מעבר פלסטינים, זולת בשער הזה. השער הוקם לבקשת הצלב האדום, והוא משרת את תושבי הכפרים הבדואים חומסה ואל-חדידייה. הצבא פותח וסוגר אותו באופן שרירותי.

מגבלות התנועה במחסומים עמדו על כנן משנת 2001 והוחרפו ביתר שאת ב-2005. עיקרן – איסור כניסת כלי רכב פלסטיניים לכל שטחי הבקעה אם הנהג איננו תושב הבקעה שעל שמו רשום הרכב. המגבלות האלה מיררו את חייהם של עשרות אלפי פלסטינים בבקעה, בהם קהילות בדואיות קטנות ומבודדות, שכל עורקי החיים והמסחר שלהם מחוברים לגב ההר. כך למשל כלי רכב הרשומים על שם מועצה מקומית (ולא על שם תושב הבקעה) לא הורשו לעבור במחסומים, בעלי קרקעות בבקעה שמתגוררים בכפרים ממערב למחסומים לא הורשו להיכנס לאדמותיהם, קרובי משפחה מדרגה ראשונה לא יכלו להיכנס לבקעה, וכדומה.

המגבלות הללו מעולם לא שירתו שום מטרה בטחונית. הבקעה היתה ועודנה האזור השקט ביותר מבחינת פעילות הטרור הפלסטיני; מחסומי הצבא ממילא היו פנימיים לגדה, ולא מנעו כניסת פלסטינים לישראל; לשטח הבקעה עצמה ממילא ניתן היה להיכנס דרך הכניסה הדרומית ליריחו; והחשוב מכל, כל אותה עת ניתנו אישורי כניסה לאלפי פועלים פלסטיניים, שהועסקו בהתנחלויות היהודיות (כשזה מגיע לתזרים המזומנים, כל אמתלות הביטחון נזרקות לעזאזל, או למעשה, מתהפכות כדי לשרת אותו).

המטרה האמיתית של המחסומים היתה ניתוק הבקעה ממרחב המחיה הפלסטיני, הפעלת חנק כלכלי ודילולה מאוכלוסיה פלסטינית, על מנת להקל על הסיפוח העתידי שלה למדינת ישראל.

והנה, לחץ בינלאומי ואולי גם הנידנודים הבלתי פוסקים של האגודה לזכויות האזרח הובילו בסוף, כך נדמה, למפנה חד בעמדה הישראלית. לפני שלושה חודשים הודיע צה"ל  שיסיר את מגבלות התנועה אל ומתוך בקעת הירדן. ההודעה הדרמטית הזאת עברה בדממה תקשורתית כמעט מוחלטת (למעט דיווח של עמירה הס ב"הארץ"); כפי שאמרנו – הציבור לא ידע על המצב, וגם לא על ביטולו.

בפוסט שכתבתי אז על ההתפתחות הזאת ציינתי שהשינוי במדיניות מוכיח ביתר שאת את השרירותיות הבלתי נסבלת של משטר המחסומים הפנימיים בגדה המערבית, שהפך לחלק מן המובן מאליו של השליטה הישראלית בשטחים; מובן מאליו שאין מהרהרים אחריו, אמצעי שליטה לשם שליטה, שאין בינו לבין "ביטחון" ולא כלום. החלטת הצבא לבטל את מחסומי הבקעה לא נומקה – ממש כשם שמציאותם של המחסומים מעולם לא נומקה.

אבל לבי, לב שמאלני מצולק ספקות ופכחונות, ניבא רע. וכך סיימתי את הפוסט ההוא:

"נחש הספק הרע שוב הרים ראשו והזכיר נשכחות: בסרט הזה כבר היינו. אחרי פנייתה הראשונה של האגודה לזכויות האזרח בנושא מגבלות התנועה בבקעת הירדן, הבטיח שר הביטחון, עמיר פרץ, שהמגבלות יוסרו. זה היה באפריל 2007. זאת היתה הבטחת סרק; בפועל, חלו הקלות מזעריות בלבד (ניתנו אישורי כניסה רגליים לתושבי "חוץ", המגבלות על תנועת כלי רכב נותרו בעינן), מה שחייב פנייה מחודשת ב-2011. גם ההחלטה ההיא מלפני 5 שנים מוכיחה שמעולם לא היתה עילה ביטחונית ממשית להתעללות הזאת בתושבי הבקעה; והעובדה שאף אחד לא טרח ליישם אותה אז מלמדת שהשלטון הישראלי, מעצם מהותו, לא מאפשר לפלסטינים חיים נורמליים מרצונו החופשי, ועושה זאת רק תחת לחץ חיצוני, תדמיתי או משפטי.

האם גורלה של ההחלטה מהשבוע יהיה שונה? נשאל זאת כך: האם ישנם עוד מספיק אזרחים ישראלים בעלי מצפון שידרשו מהצבא לקיים סוף סוף את החלטות משרד הביטחון, לבטל את האפרטהייד בבקעת הירדן, ולנקוט דין אחד כלפי יהודים ופלסטינים – חופש תנועה לכולם? כמו שהבנתם, לבד זה לא יקרה. לבד לא קורה כאן כלום."

והרי עדכון טרי מהשטח: באמת לא קרה כלום. אף אחד מהמחסומים בבקעה לא הוסר. בחלקם שונו תקנות הכניסה והיציאה באופן חלקי; בחלקם בוטלו הבדיקות הגופניות, ואז הוחזרו. אבל המחסומים עומדים על כנם, וכך גם חסימות העפר הפנימיות. לציבור הישראלי אין מושג מכל זה, כמו שאין לו מושג על שאר הדברים שמתרחשים בבקעה, וכמו שאין לו מושג שצה"ל ממשיך להפיץ שקרים כשנוח לו.

אבל מי שרוצה, יכול לדעת. הדיווחים הרצופים של פעילות "מחסום ווטש" המסורות מספקים את המידע שהעיתונות מזמן טרקה עליו את הדלת. הנה סיכום אירועים קצר משלושת החודשים שחלפו מאז ש"הוסרו" המחסומים בבקעה.

יומיים לאחר הודעת צה"ל – עסקים כרגיל בתיאסיר וחמרה: אין כניסה למי שאינו תושב הבקעה. שבועיים אחרי ההודעה – עדיין עסקים כרגיל, תורים ארוכים בחמרה. ב-5 לנובמבר – תקנות חדשות בחמרה (פלסטינים ישראליים מורשים להיכנס לבקעה אך לא לצאת ממנה!); בתיאסיר הוסרו המגבלות רק על כניסה לבקעה. ב-19 לנובמבר חיילים עדיין עורכים בדיקות גופניות על העוברים מערבה בחמרה. ב-29 לנובמבר, אולי לרגל ההכרזה באו"ם, פתאום מחסום מעלה אפרים מאויש גם הוא, תורים ארוכים בהמתנה. במחסום תיאסיר חזרו למשטר הקודם, כאילו לא היתה שום החלטה: רק תושבי הבקעה בעלי הרכב מורשים להיכנס. לרגל ביקור "מחסום-ווטש", החליט המפקד לסגור את המחסום (!). בגוכיה הצבא עקר את שער הברזל ונראים עקבות טנקים. כשהצבא צריך לעבור, פתאום אין "סכנה בטחונית". המחסום נטוש והפלסטינים עוברים חופשי. גם מחסום חמרה מאויש. ב-3 לדצמבר תיאסיר וחמרה מאוישים, ויש גם פלסטינים שמעוכבים לבדיקת שב"כ. על פי עדות הפלסטינים, יום קודם לכן היה מחסום תיאסיר (שעומד על מקומו כבר חודש וחצי בסתירה להודעת צה"ל) – סגור. ב-17 לדצמבר מחסום מעלה אפרים שוב מאויש ונערכות בו בדיקות. מחסום חמרה מאויש גם הוא. שער גוכיה (שהיה פרוץ במשך חודש וחצי לנוחיות הטנקים של צה"ל) הוקם מחדש. השער סגור, ולידו שלט שאוסר כניסה ממערב. גם בתיאסיר יש שלט כזה, שוב נחסמת כניסת תושבי הגדה לבקעה. ב-19 לדצמבר – חידוש מסעיר במחסום תיאסיר: יושבי הרכבים אינם מצווים לרדת ולגשת ברגל אל המחסום, ומותר להם לעבור בו כשהם ישובים ברכבם. בחמרה, לעומת זאת, עדיין מתבצעות בדיקות גופניות. ב-3 לינואר עדיין מתבצעות בדיקות שגרתיות בתיאסיר ובחמרה.

עד כאן "הסרת מחסומים" והשקרים של צה"ל.

דילול אוכלוסין וחקלאות שלחין

זה המקום לשאול שוב: מה מטרתם האמיתית של המחסומים האלה, מטרה שגוברת על כל "הנחיה" או "הצהרה" חולפת? אולי נחבר אל השאלה הזאת את השאלה הקודמת: מה המטרה האמיתית של הפינויים התכופים של קהילות הבדואים? מעבר לדילול האוכלוסיה הפלסטינית בבקעה, מדינת ישראל וגורמים מרכזיים במשק לוטשים עיניים חמדניות לפוטנציאל הפיתוח הכלכלי העצום של האזור הזה. השפע במי תהום, הפוריות של הקרקע ותנאי ההבשלה המוקדמת של הגידולים החקלאיים הם יתרונות כלכליים ברורים. והם הוכרו ככאלה, מראשיתה של ההתנחלות הישראלית בבקעה (ב-1968 עלו על הקרקע שתי ההתנחלויות הראשונות בבקעה, מחולה וקלי"ה).

עם תום מלחמת ששת הימים, ביולי 1967, הוציא האלוף עוזי נרקיס שני צווים צבאיים: צו מס' 150, שהסדיר את השמירה וההגנה על נכסי הנפקדים בבקעת הירדן, וצו מס' 151, שבאותה נשימה ממש הכריז על אדמות הבקעה שטח צבאי סגור, כלומר, מנע מבעלי הקרקעות הפלסטיניים ה"נפקדים" להגיע לאדמתם ולממש את בעלותם עליה. האדמה, יש לציין, שימשה מזה דורות לגידולים חקלאיים בשל פוריותה וקרבתה למקורות מים. הרציונל מאחורי ההכרזה על שטח עצום כל כך כשטח צבאי סגור היתה לאפשר לצבא לסכל נסיונות הסתננות של פלסטינים חמושים מירדן. מאז ועד היום הסתננויות האלה הפכו לנחלת העבר, נחתם חוזה שלום עם ירדן, אבל האדמה הפלסטינית עדיין מוגדרת שטח צבאי סגור.

עד שנות ה-80' עמדו הקרקעות המופקעות, שזכו לכינוי "רצועת 151", בשממונן. אז החליטה מדינת ישראל לעודד את מתנחלי הבקעה לעבד את האדמות האלה, כסוג של חיץ בטחוני על גבול הירדן. המדינה העבירה את האדמה להסתדרות הציונית וזו החכירה אותה לחקלאים היהודים בבקעה.

כמו שאתם רואים, מאז ועד היום אדמות הפלסטינים שימשו יפה את ההתנחלויות היהודיות.

מה היקף הגזל? עד לאחרונה לא ידענו. דו"ח מבקר המדינה מ-2005 דיבר על אלפי דונמים של קרקעות פרטיות פלסטיניות כאלה שהועברו להתיישבות יהודית בבקעת הירדן. מיפוי של נתוני המנהל האזרחי שערך חוקר ההתנחלויות דרור אטקס, אשר טרם פורסם רשמית, מעלה שכ-55 אלף דונם מכלל השטח שנכלא בין הגדר לבין הירדן נמצאים בבעלות פלסטינית פרטית. כל הקרקע הפרטית הזאת, נזכיר, חסומה בכניסה לבעליה הפלסטיניים.

השוד הממלכתי הזה היה ידוע לכל. בגילוי נדיר של יושרה מקצועית כתב היועץ המשפטי של המנהל האזרחי בשנת 1997:

"הממונה אינו אלא נאמן השומר על הנכס, פן ייפגע בזמן שהבעלים נעדר מן האזור… פועל יוצא הכרחי ממעמדו המצומצם של הממונה הוא איסור על מכירת 'נכס נטוש' שהוא מקרקעין, הואיל ומכר כאמור אינו מתיישב עם חובת השמירה על הנכס… למעשה, אל לו לממונה לעשות כל עסקה לגבי הנכס שתעמוד בניגוד לחובת השמירה האמורה, ובמיוחד לחובתו להשיב את הנכס לבעלים עם חזרתו לאזור." (ההדגשה במקור).

לפני קצת יותר משבוע חשף "הארץ" שמתנחלי הבקעה מעבדים יותר מ-5,000 דונם של קרקעות פרטיות פלסטיניות ברצועת 151 (שהם כ-60% מכלל האדמות המעובדות שם), רובן לצורך מטעי תמרים. ההסתדרות הציונית, שבזכותה התאפשר שוד הקרקעות העצום הזה, הסבירה: "ההרשאה לעבודות חקלאיות ניתנה רק ביחס לקרקעות מדינה וקרקעות נפקדים, שהן אדמות השייכות לפלסטינים שנמלטו ב-1967 ולא שבו אליהן."

זה מעניין, בייחוד המלים "לא שבו אליהן". השטח, כזכור, הוכרז שטח צבאי סגור. כלומר, היה מי שווידא שבעלי הקרקעות המקוריים לא ישובו אליהן – צה"ל. צה"ל תיפקד כ"נאמן השומר על הנכס" – רק שהוא שמר עליו עבור הגנבים, לא עבור הבעלים החוקיים. ב-1987 הורה אלוף פיקוד המרכז, עמרם מצנע, למנוע כניסת פלסטינים לאזור. מצנע, כידוע, הוא עוד חבר במסדר הגנרלים שהתפכחו מאוחר מדי, לבטח מאוחר מדי בשביל הפלסטינים שנושלו מאדמתם הודות לצווים שחתם עליהם.

תצלום האוויר הזה, של אזור אל-פסאיל, נותן מושג חזותי מאד ברור על זהותם של בעלי הקרקעות ברצועת 151. מקרא קצר: הקו הסגול הכפול – גבול השטח הצבאי הסגור ("רצועת 151"). הקו הירוק: הגבול עם ירדן. שטחי תכלת: אדמות מדינה. שטחים אדמדמים: אדמות פלסטיניות פרטיות. שטחים מתוחמים בקווים אדומים: חלקות מעובדות בידי מתנחלים. כל נתוני הבעלות על הקרקע שאובים מרישומי המנהל האזרחי.

עכשיו בואו נרד לקרקע ונתוודע קצת לנפשות הפועלות.

תמרי "זורגניקה"

תכירו: אילה סמית. מקצוע: מגדלת תמרים אורגניים בבקעת הירדן, בעלת המותג "זורגניקה". יישוב: התנחלות חמרה. נחלה: 1,000 דונם בגאון הירדן, ב"מובלעת זרזיר" הנמצאת בתוך רצועת 151. תחביבים: העברת קורסים בסיינטולוגיה לשכנים הפלסטינים (לא בדיחה). טירדות: "יש לנו בעיה ענקית עם המכס על הייצוא לאירופה. מבחינת האיחוד האירופי, פה זה השטחים הכבושים."

מבחינת אילה סמית, לעומת זאת, "לא היה פה כלום לפני שהגענו", ולכן היא גם משתוממת על החלטתה של "מרקס אנד ספנסר" לנתק את קשרי המסחר עם תמרי "זורגניקה".

לאילה סמית יש קשיי ראייה. היא למשל לא רואה את הסיבה לכך שהיא אינה מעסיקה פלסטינים במטעים שלה: אסור להם להיכנס לשטח צבאי סגור. היא לא רואה שום בעיה עם כך שליהודים דווקא מותר להיכנס לשטח הזה, נניח אם בא להם לקבל סיור מודרך עם בעלה במטעי התמרים. היא לא רואה את האבסורד במשפט "אנחנו חותרים ליצור הזדמנויות לכולם בקרב הקהילות שלנו, לקדם סובלנות, הגינות ואכפתיות, ולפרוץ מחסומי חברה, דת וגזע", שמופיע באתר חברת "זורגניקה".

בעיית הראייה הכי חמורה של אילה סמית, כמובן, היא שהיא לא רואה את שכניה הפלסטינים. כלומר, היא חושבת שהיא רואה אותם ואפילו דואגת להם, אבל היא לא מסוגלת לראות אותם כבני אדם שווים לה, כאלה שיכולות להיות להם זכויות על הקרקע בבקעה. למעשה, יש להם זכויות על הקרקע שלה.

אילה סמית מעולם לא הצליחה לראות שחלק הארי של מטע התמרים שלה ננטע על אדמה פלסטינית פרטית. היא לא יודעת שהיא גזלנית בשליחות המדינה. הנה תצלום האוויר של מובלעת זרזיר. המטעים של סמית מתוחמים בקווים האדומים; כולם, פרט לקצה הצפוני, נמצאים על אדמות פלסטיניות פרטיות, על פי נתוני המנהל האזרחי.

והנה עוד עובדה מופלאה: מובלעת זרזיר היא גם שמורת טבע. אז ככה: מתנחלת בבקעה מחזיקה ב-1,000 דונם מטעי תמרים (ועוד היד נטויה) בתוך שמורת טבע שהיא גם שטח צבאי סגור. תשאלו: איך זה מטעים פרטיים בתוך שמורת טבע? תשאלו: איך זה שמורת טבע בשטח צבאי סגור? תשאלו: איך זה שרק לבעלי המטעים יש את המפתחות לשערים בגדר המערכת שמובילים לתוך השמורה?

ואני שואל: איפה אתם חיים, בדנמרק? מדובר פה על המזרח הפרוע של מדינת ישראל, ארץ ההפקר שבה כל מה שנראה חסר פשר מבחוץ מציית להיגיון פנימי עמוק ושיטתי: נישול הפלסטינים מאדמתם וממשאביה. גם החוק אינו אלא משרת נרצע של היגיון הנישול. בכל רחבי הבקעה פזורים שטחים "דו-שימושיים", שטחים שהמדינה חוסמת בפני התושבים הפלסטיניים בשתי דרכים נפרדות; מה שבטוח בטוח (עוד על השיטה – בדו"ח בצלם (מאי 2011), "נישול וניצול: מדיניות ישראל באזור בקעת הירדן וצפון ים המלח").

אילה סמית היא רק משל; הנמשל הוא שוד קרקעות ורווחים כלכליים פוטנציאליים של מיליוני דולרים מכיסם של חקלאים פלסטיניים (תשובה טובה לשאלה המיתממת "למה הפלסטינים לא מפתחים כלכלה עצמאית" היא: ישראל שודדת את משאביהם היקרים ביותר). המתנחלים היהודים בבקעה מסתגרים בעיקשות בבועה של בורות. לנוכח עובדות כמו אלה שהוצגו כאן, הם מנפנפים בטענה ש"ההסתדרות הציונית החכירה לנו את האדמות". זה נכון טכנית; שרשרת הגזל החלה במדינה, עברה להסתדרות הציונית והסתיימה במתנחלי הבקעה. אבל זה כמובן לא פוטר אותם מידיעת העובדות או משותפות לפשע; הם-הם מי שקוצר רווחים מן הפשע, מנציח אותו ומגדיל את ממדיו כל העת, ומרחיק את האפשרות להתפייס אי פעם עם קורבנותיו. בורות-מרצון היא סוג של מומחיות ישראלית ואינה דבר חדש בבקעה. כשנחשפה, לפני שנים ספורות, תופעת "עבדי התמרים" במטעי הבקעה (מערבית לרצועת 151), גילגלו המתנחלים עיניים והשתוממו מאד – אם לא הכחישו נמרצות – שדברים מזעזעים כאלה מתרחשים ממש מתחת לאפם, במטעים הרווחיים-להפליא שלהם.

ענף התמרים אכן רווחי מאד. בשנים האחרונות הוא נהנה מצמיחה שנתית של 10%. 60% מהתמרים בישראל מגיעים מבקעת הירדן, ולמעלה מ-80% מן התמרים שגדלים בבקעה מופנים לייצוא. הרווחים הנאים קובעים את העובדות בשטח: מדי שנה ניטעים בבקעה 1,000 דונם מטעי תמרים. התמרים זוללים מים, ולכן מפעיל הלובי החקלאי לחצים כבדים להקצאות קרקע ומים חריגות בנדיבותן, לחצים שאכן נושאים פרי.

מעט מאד ישראלים חושבים על כל זה כשהם שולחים את ידם אל שקית התמרים בסופרמרקט, שהגיעה מפצאל או מחמרה; קשה לחצוץ בין הישראלי לבין המג'הול שלו. גם באירופה עדיין מתקשים להיפרד מתמרי הבקעה. ובכל זאת, טובה ידיעה מבורות, והידיעה כמה ניצול ועיוות דין נדרשו כדי לדשן את גידולי התמרים המשגשגים של בקעת הירדן היא ידיעה מרה וכואבת מאד.

אדמה פלסטינית: חטוף מכל הבא ליד

אחרי מלחמת ששת הימים וגלי הפליטים הפלסטיניים שנמלטו או גורשו מן הגדה המערבית לירדן, הגו פקידי המנהל האזרחי שיטות יצירתיות למנוע תביעות משפטיות מצד בעלי הקרקעות שבהם. המנהל הכין רשימת סודית של "מנועי כניסה מסיבות בטחוניות". חטאם היחיד של אותם בישי-מזל היה בעלותם על קרקע בבקעה שהוקצתה ליהודים, בהיעדרם. הנה דוגמה חיה לאינסטרומנטליות של השיח הבטחוני במימוש אינטרסים קולוניאליים טהורים. הרשימה הזאת כונתה "רשימת המאה", אף כי בסופו של דבר היו רשומים בה יותר מ-2,000 שמות. רק בסוף שנת 2004, בעקבות התערבות מבקר המדינה, בוטלה הרשימה.

חמדנות הקרקעות בבקעה עוברת כל גבול – כולל את הקו הירוק. לפני קצת יותר משנה נודע שקיבוץ מירב קיבל לידיו לא פחות מ-1,200 דונם אדמות מצפון הבקעה, שגם הן היו בבעלות פלסטינית פרטית לפני 1967. הקרקעות למעשה מרוחקות כ-5 ק"מ מן הקיבוץ, ותוואי גדר ההפרדה במקום מתנתק מן הקו הירוק, מקיף את הקרקע הגזולה, ושוב חוזר אל הקו הירוק. זהו מקרה יחיד (מתועד) שבו נמסרה קרקע פלסטינית לרשותו של יישוב יהודי בתחומי הקו הירוק. לחלק מן הבעלים המקוריים של האדמות ניתנו אדמות "נפקדים" כפיצוי; רק שאותם "נפקדים" שבו מאוחר יותר לתבוע את אדמתם, וכך עברה קללת הנישול מיד ליד בקרב החקלאים הפלסטיניים.

נזכיר: מדובר כאן בפליטי 67', לא בפליטי 48'. האירועים המדוברים לא התרחשו לפני קום המדינה אלא בימי חייהם של חלק ניכר מקוראי הבלוג הזה. גם מי שמסרב בכל תוקף לשמוע על הנכבה לא יכול להסב את מבטו כשמדובר על תוצאות הגירוש של מלחמת ששת הימים.

גזל הקרקעות בבקעת הירדן עומד כמובן בהפרה ברורה של החוק הבינלאומי, ואכן, גורמים משפטיים בישראל, כולל מבקר המדינה, ציינו זאת. אבל מנגד, גורמים חזקים לא פחות דחפו וממשיכים לדחוף להרחבת ההתנחלויות בבקעה. הגורם המיישב המרכזי הוא התנועה הקיבוצית, ששולחת את טובי בניה להתנחל על אדמות הפלסטינים בבקעה. למעשה, בימים אלה ממש עולה על הקרקע התנחלות קיבוצית חדשה בבקעת הירדן, בשקט-בשקט וללא כל כיסוי תקשורתי, זולת הדיווחים השוטפים של פעילות "מחסום-ווטש" העירניות: אגף המשימות של התנועה הקיבוצית, בראשות יואל מרשק, מכשיר את "מחנה גדי" הנטוש (בין אל-עג'אג' וג'יפתליק) כפנימית נוער, זאת אחרי שנכשלה יוזמתו להקים במקום "התיישבות בודדים". מרשק קנה לו שם של "שמאלן" בזכות הסיוע שהוא מגיש לחקלאים פלסטיניים במסיק הזיתים; ככל הנראה לא עולה על דעתו שעוד לפני כל מחווה הומאניטרית, המעשה ההגון הפשוט כלפי חקלאים פלסטיניים הוא להפסיק להתנחל על אדמתם הפרטית.

מרשק נימק את יוזמות ההתנחלות של התנועה הקיבוצית בבקעה "במטרה לשמר את אדמות המדינה בידי יהודים ולהעניק ביטחון למתיישבים הנמצאים במקום, בשליחות המדינה והתנועה הקיבוצית." קשה לחשוב על ניסוח הולם יותר לטשטוש הגבולות הגמור בין האקט הבטחוני, האקט החקלאי והאקט הטרנספריסטי הפשוט ("בידי יהודים"). כדאי גם לשים לב לשקר הנוח כאילו כל אדמות הקיבוצים בבקעת הירדן הן אדמות מדינה ולא אדמות פרטיות פלסטיניות (וזאת אפילו מבלי להיכנס לתעלולים המשפטיים בהכרזת אדמות מדינה בשטחים).

אבל ההערה של מרשק פותחת פתח לדיון מעניין: מי משרת את מי בשטחים – הצבא את המתנחלים או המתנחלים את הצבא? המתנחלים משרתים את הצבא במידה שהם ונכסיהם מייצרים תעסוקה ומשימות בטחוניות למכביר. כשמדובר בהתנחלויות של גוש אמונים, הדעה המקובלת היא שהצבא מצידו משרת את אידאולוגית ארץ ישראל השלמה. אבל כשמדובר בהתנחלויות קיבוצים ומושבים – איזו אידאולוגיה משרת הצבא?

התשובה היא שהוא משרת את האידאולוגיה של זמננו: אידאולוגית הכסף והרווח.

צה"ל פורשׂ רשת ביטחון להון

אם כבר עולה בקעת הירדן לכותרות, זה בשני הקשרים. האחד, נסיונות פיגוע (כמעט תמיד – נגד החיילים במחסום, מה שמוכיח שהמחסומים מייצרים טרור), והשני – השערות והדלפות בדבר מעמדה בהסדר הקבע עם הפלסטינים. זהו טקס פולחני קבוע, וכולם ממלאים בו את תפקידם בצייתנות, ממשלה אחר ממשלה. נפתח סבב שיחות עם הפלסטינים; נושא הגבול המזרחי עולה לדיון, הנציגים הישראלים מציגים עמדה מעורפלת; מתנחלי הבקעה, שעוקבים בדריכות, נעמדים על רגליהם האחוריות; אישיות פוליטית בכירה נשלחת ל"סיור בבקעה", במהלכה היא משחררת הכרזות מאיימות-מרגיעות, בנוסח "מדינת ישראל לעולם לא תיסוג מבקעת הירדן"; וכולם נרגעים, עד הסבב הבא.

רק לפני שנה, בשיחות עם הפלסטינים בעמאן, הודלף שישראל דרשה נוכחות צבאית על הירדן ללא ריבונות בבקעה; מיד לאחר מכן ההדלפה הוכחשה. זה הספיק; מחול השדים הרגיל יצא לדרכו, ושוב נדחקו והועלמו מסדר היום הציבורי השאלות המהותיות. מותר לחשוד שגם בין מתנחלי הבקעה יש כאלה שנושמים לרווחה בכל פעם שעולה האפשרות "לסגת מבקעת הירדן"; הם הרי יודעים שמדובר במסך עשן, שמאחוריו הם יכולים להקים עוד חממה ולטעת עוד מטע, בעידודה הנמרץ של הממשלה. כל ממשלה שהיא.

הברברת על הריבונות העתידית בבקעה מסיחה את הדעת מן המציאות העכשווית שם. כשיד אחת משרטטת מפות, היד השניה פנויה להפקיע אדמות. ישנם אפילו מי שמוכנים לסלוח לאפרטהייד היהודי שבבקעה בשמה של איזו אוטופיה הזויה שתתממש בעתיד הרחוק – "במילא נספח את הבקעה, זה ידוע, אז למה לדאוג?". או אולי דווקא להיפך: "במילא ניסוג משם, זה ידוע, אז למה לדאוג?". זהו הלך מחשבה שרק עם של אדונים יכול להחזיק בו בטבעיות. שהרי אין שום קשר בין ריבונות לזכויות אדם וזכויות אזרח; כל ריבון מחוייב לשמור על זכויות הנתונים לשליטתו באופן שוויוני, בלי קשר לזיקתם האתנית. כבר 45 שנה שתושבי הבקעה סובלים תחת מגף הכיבוש הישראלי, וב-7 השנים האחרונות הם נתונים למדיניות אכזרית של נישול, רישוש וייבוש. שום הסדר מדיני עתידי, אם יבוא, לא מצדיק את המדיניות הזאת. בין אם יהפכו הפלסטינים בבקעה לאזרחים שווי זכויות ובין אם תיכון שם ריבונות פלסטינית, כרגע מדובר ב-80 אלף איש שישראל יורדת לחייהם על בסיס יומיומי. לא נראה שהם מעניינים אף מפלגת שמאל בישראל, עדות נוספת לנתק בין השמאל המפלגתי לבין הסוגיות שאמורות להעסיק אותו.

חוט מקשר אחד עובר בכל הפרשיות שנסקרו כאן, והוא תפקידו המעוות, הפרברטי, של צה"ל כמי שמבטיח את האינטרסים הכלכליים של התנחלויות הבקעה. כל משטר המחסומים המופרך מיועד לעודד ולזרז את נטישתם של תושבי הבקעה הפלסטיניים; כמה פעמים יכול אדם פלסטיני לראות את ביתו נהרס, להתפנות שוב ושוב מביתו לטובת תרגילי צבא בכפר שלו, לקנות מים במחיר גבוה פי 3 ממה שמשלמים שכניו היהודים, לראות בעיניים כלות את המטעים הפורחים בהתנחלויות על אדמתו הפרטית, להתעכב שעות במחסום פנימי בבקעה בלי כל היגיון או הסבר – עד שיישבר ויהגר למקום אחר? דילול האוכלוסיה הפלסטינית משרת את התפשטות ההתנחלויות: עוד קרקע פנויה, ופחות סיכוי שיימצא באזור הבעלים החוקיים של הקרקע, שעלול עוד להטריח את הרשויות בתביעה משפטית.

רצועת 151 שעל גאון הירדן היא שטח עצום, כ-170 אלף דונם, פורה במיוחד, שמוגדר שטח צבאי סגור (בסך הכל, כ-56% משטח הבקעה מוגדרים כך); כף רגל פלסטינית לא יכולה לדרוך שם, למרות שכשליש מן השטח הזה רשום בטאבו כקרקע פלסטינית פרטית. באין מפרע, המתנחלים נוטעים שם עוד ועוד דונמים של תמרים וקוצרים רווחים נאים, כל זה בחסות השמירה ההדוקה של צה"ל. למעשה, קיבלו מתנחלי הבקעה סידור אבטחה חלומי, שכל בעל מטע או פרדס בתחומי הקו הירוק יתקנא בו: הגנה הקפית רצופה על הגידולים שלהם, חינם אין כסף. המפתחות לגדר שוכנים לבטח בכיסם.

הרווחיות העצומה של גידולי התמרים, השוק העולמי למזון אורגני הגדל כל הזמן, מבטיחים שלא רק המתנחלים אלא גם מערך שלם של שינוע, שיווק וייצוא מרוויח מהמשך הישיבה בבקעה. זהו המנגנון המוכר של רווחי הכיבוש, שמתפזרים בכל אגפי החברה הישראלית, משני צידי הקו הירוק, ושמים ללעג את האמונה התמימה כאילו "כולנו מפסידים מהכיבוש". המעורבות הגדלה והולכת של הצבא כרשת הביטחון הפיננסית של פרוייקט ההתנחלויות רק מבהירה עד כמה חזקה אחיזת-הצבתות ההדדית הזאת, בין כלכלת ההתנחלויות לכלכלת הביטחון: כל מטע חדש בבקעה מצדיק עוד כוחות שיטור ואבטחה, שמצדיקים עוד תוספת לתקציב הביטחון, שמאפשרת עוד צמיחה בכלכלת הביטחון, כלומר עוד תעסוקה ורווח לאזרחי ישראל; וכל תוספת למערך השיטור והאבטחה מאפשרת עוד בטחונות להון הכלכלי שמושקע בהתנחלויות, ולכן עוד צמיחה בכלכלת ההתנחלויות, ועוד פיזור רווחים בין יותר ויותר ישראלים.

מעטים מאד בפוליטיקה הישראלית מודעים לחוזקו של הקשר הגורדי הזה, ומעטים עוד יותר מעזים בכלל לקרוא עליו תיגר. אבל זהו המסד האמיתי של הכיבוש, הסיבה העמוקה לכך שהפך ממצב זמני למצב קבע, ועל כן התרתו של הקשר הזה היא המשימה העליונה של כל שוחרי השלום והשוויון בישראל.

[תודה מיוחדת לפעילות "מחסום ווטש" על ריכוז המידע על מחסומי הבקעה ולדרור אטקס על ריכוז נתוני הקרקעות ברצועת 151]