קמתי בבוקר והתנגדתי לכיבוש
[לרגל חגיגות ה-300,000]
קמתי בבוקר והתנגדתי לכיבוש.
מרחץ זעים. כל הלילה עבד מזגן "פרג" בחדר, ובכל זאת, כשהתרוממתי מכרית השינה של "פריד", גיליתי במרכזה כתם זיעה עגול.
אל תרחם על עצמך יותר מדי, רטנתי מול פרצופי הלא-מספיק-מוסרי במראה, בעודי שוטף אותו שוב ושוב, בסך הכל מצבך טוב. תחשוב על הפלסטינים בפחונים הלוהטים בדרום הר חברון. שום מזגן ושום כרית. קצת פרופורציות.
הזדקפתי וניגבתי פנים. עכשיו כבר הרגשתי טוב יותר. רענן יותר, צודק יותר.
הרבה משימות היום. לא היה לי זמן לארוחת בוקר. מזגתי מים מה"בריטה" לקומקום, הכנתי לי תה "עדנים" (חולה על הלואיזה שלהם), שתיתי אותו בשתי גמיעות, נעלתי אחרי את שני המנעולים בדלת, "מולטילוק" ו"ירדני", ורצתי במדרגות למטה.
בזמן האחרון אני כל הזמן חושב על הכיבוש, וכמה קשה לנו לדמיין מה עובר על הפלסטינים. נגיד, הקטע הזה של לחיות מאחורי חומה, שעה שעה, יום אחרי יום. בלתי נתפס, כל הבטון הזה סביבך. חשבתי על זה בדיוק כשדילגתי מעל הריצוף "אקרשטיין" החדש שעשינו בכניסה לבניין. היתה ישיבת ועד בית ואני התעקשתי על אקרשטיין. הכי פשוט ויפה.
אבל זהו, אני עובר דירה. לפני חודשיים התחתנתי, ואשתי הטרייה ואני החלטנו לפתוח דף חדש גם בנושא הדיור. אז התחלנו לחפש שכונות נחמדות באזור שלנו. בסוף מצאנו שתיים, והיום קבעתי לי פגישות עם סוכני מכירות.
(רק מסכנים הערבים שלא יכולים להתאחד עם אהוביהם בשטחים).
הפגישה הראשונה היתה עם נציג "דניה סיבוס". אין מה להגיד, בתים יפים, שכונה מכובדת. הוא דיבר ודיבר, ואני, שיצאתי מהבית על בטן ריקה, כל הזמן נישנשתי מה"בייגל את בייגל" שהיה בקערה על השולחן. בסוף אמרתי לו שאני צריך לישון על זה, ויצאתי החוצה.
נשארה לי עוד חצי שעה עד לפגישה השניה. בא לי רעיון: למה שאני לא אפנק את האשה שלי באיזו הפתעה? התחלתי להסתובב בקניון, מחנות לחנות. נורא התלבטתי אם לקנות לה בונבוניירה של "אופנהיימר" או ערכת טיפוח של "אהבה ים המלח". בסוף קניתי גם וגם. שתיהנה, כפרה.
ואז נזכרתי בפלסטינים בבקעה, שעושים להם טרנספר זוחל ולא מאפשרים להם לעבד את האדמות שלהם. בדיוק היה לי ויכוח על זה עם חבר בעבודה אתמול (עכשיו אני עובד ב"מוטורולה ישראל", אחרי שפיטרו אותי מ"מירס תקשורת". לא חשוב למה). מה הוא אומר לי, האדיוט? שיעבדו בבניין. שיגדלו עזים. אין, אנשים לא קולטים בכלל מה זה לחיות תחת כיבוש. כמה חופש הבחירה שלך מצומצם, כמעט לא קיים. אפילו מה לקנות אתה לא יכול לבחור.
כל העסק הזה הכניס אותי לדיכאון רגעי, והייתי חייב משהו מתוק. קפצתי לפיצוציה וקניתי לי חטיף חלבה "אחווה". אחלה שם. אין כמו ממתקים לקרב לבבות ולהשכין אחווה בין עמים.
מהון להון הגעתי לפגישה השניה, עם נציג חברת "אשדר". נו, מייד ראיתי שפה זה סטייל אחר. שטיחי "קיסריה" מקיר לקיר, לא בייגלה ולא חטיפים. הציע לי יין. שאלתי איזה יש? אמר לי "תשבי" או "ברקן". כבר מצא חן בעיני. הלכתי על "תשבי". היה כל כך טעים שקניתי בקבוק כזה אחר כך בדרך הביתה.
הקיצר, דיבר ודיבר, ואחרי שגמר, אמרתי לו שאני אישן על זה, ויצאתי החוצה.
ברחוב עברתי ליד מכולת והצצתי בכותרות הראשיות של העיתונים. בונים עוד שכונה במעלה אדומים, 600 יחידות דיור, וגם המאחז שפינו לפני שבוע, עלה שוב על הקרקע.
איזה ביזיון ההתנחלויות האלה. כולם פורעי חוק, תאמינו לי. שנים הממשלות שלנו משקרות לנו ולאמריקאים בפרצוף. יד אחת מושטת לשלום, ויד שניה בונה בלי הפסקה בשטחים. אני תמיד אמרתי שההתנחלויות הן המכשול העיקרי לשלום. לא יעזור כלום, חייבים לפנות את כולן. ובטח לא לבנות שם כל הזמן. הכי מצחיקים אותי כל ה"שמאלנים" שכאילו רוצים שלום, אבל ממשיכים להצביע "קדימה" או "עבודה". אין קשר בין השכל לידיים.
נראה לי אני אלך על הבית של "דניה סיבוס". אמנם הסוכן מכירות היה קצת מעיק, אבל אהבתי את הקטע של האבטחה. אתר הבנייה שלהם מאובטח כל הזמן, אין פורצים ואין גנבים. חברת "ארי אבטחה", אפשר לישון בשקט.
טוב, לא נשאר לי הרבה מה לעשות. החלטתי לחזור הביתה ולחכות לאשתי האהובה. בדרך חזרה עצרתי למלא דלק ב"דלק דור אלון" (שמתם לב שכבר לא מדברים על זה שעדיין אסור להכניס סולר לרצועת עזה? איך בדיוק הם מצפים שהפלסטינים ישקמו את החיים שלהם? על מה יעבדו הגנרטורים של הבתי חולים, על שמן זית? הורס אותי האיוולת הזאת של המנהיגים שלנו). הציעו לי כסאות ים של "כתר פלסטיק", במבצע. באמת בזול. העמסתי שלושה ונסעתי הביתה.
בבית לא היה לי מה לעשות. התיישבתי מול הטלוויזיה. עוד פעם המהומות באיראן. משהו על חרם צרכנים על "נוקיה", שסייעה לשלטונות לאתר מפגינים. כל הכבוד להם, באמת. החברות סלולר האלה עושות עלינו קופה בלי להתבייש. והכי נורא שברוב האזורים בגדה אין קליטה. כאילו מה, אם אתה פלסטיני אז לא מגיע לך לדבר בנייד? פשוט לא ייאמן. אתה עובר את שכם, או יורד ליריחו, וטק – לא קולטים.
פשוט לא קולטים.
לא למות טיפש 
מעל הצוואר עם אייל גרוס. בפעם הבאה שאתה מגיע ללונדון דומני שתאלץ לישון במלון.
חזק ואמץ.
יהודים יקרים וישראלים לא יהודים גם: כל הקונה ממוצרי ההתנחלויות מסייע בידי עוברי עבירה.
שמאלנים יקרים: לא פחות משחשוב לקרוא ולחתום על עצומות, חשוב לדעת היכן מיוצר האוכל או היין או המתקן שאתם קונים.
כי יש דברים שאדם הגון לא מכניס לפה או לבית.
אבותינו קראו לזה כשרות. אבות אבותינו התנ"כיים קראו לזה "חרם" – "שקץ תשקצנו ותעב "תתעבנו כי חרם הוא.
בתרבויות אחרות יש שמות אחרים. למשל טאבו.
בחינה מדוקדקת באתר המעולה של 'מי מרוויח', אליו הפנית, מעלה מסקנה אף יותר מרחיקת לכת – למעשה לא ניתן לחיות כאן מבלי לתמוך בתעשיית הכיבוש והגזל. כך לדוגמא, אדם המעוניין לדבר בטלפון נייד לא יכול לעשות זאת בסלקום (אי.די.בי מושקעת בטירוף בשטחים, בגדר במחסומים), אורנג' (אלביט שותפה בפרטנר), או פלאפון (מוטורולה היא בעלת השליטה המלאה בחברה).
בזמנו שאלתי את דלית באום, רכזת 'מי מרוויח', מה דעתה על יקבי ברקן, עכשיו כשהם העתיקו את היקב מההתנחלות ברקן. היא השיבה שהענבים הם מרמת הגולן, אבל יותר מזה – שככל שהיא חופרת עמוק יותר ויותר בתעשיית הכיבוש והביטחון הישראלית, היא מגלה שאין כמעט דבר כזה מוצר טהור, נקי מכיבוש.
מהמסקנה הזאת אני לא גוזרת שעכשיו אפשר לקנות פטריות מתקוע כי מה זה בעצם משנה, אבל זה כן מבהיר כי כל עוד אנו חיות כאן ונאבקות כאן נגד הכיבוש (תוך כדי שאני מדברת בסלקום שלי ביופי טופי אחלה בחלה), האפשרות שלנו להחרים את כל מה שמסביבנו היא מוגבלת. להבנה הזאת שותפה גם היוזמה הפלסטינית לחרם על ישראל, שלא קוראת לישראלים להחרים את עצמם.
http://bdsmovement.net.
פעולה פוליטית נכונה יותר, ויעילה יותר, היא הצטרפות לתנועה הקוראת להחרים את ישראל (כולה, לא רק את שמעבר לקו הירוק, וזאת בדיוק בשל המסקנה שאין תעשייה או אקדמיה ישראלית המנותקת ממנגנוני הכיבוש והאפרטהייד). מה אתם יודעים – יש אפילו קבוצה ישראלית שקמה לתת רוח גבית ועידוד ליוזמה הפלסטינית, בדמות עצומות, פניות, והצהרות משותפות. http://www.boycottisrael.info
הפוסט הזה הוא לא תכתיב אידאולוגי, אלא רק זריקת מרץ למחשבה.
אבל באופן כללי, אני לא קונה את הטיעון ש"אם לא ניתן לתקן את העולם, לא שווה לתקן כלום". כל אחד יכול להחרים עד קצה רצונו או יכולתו. בתור התחלה לא יזיק להיות מודעים להיקף המעורבות האישית של כל אחד מאיתנו בכיבוש. זה אומנם מקלקל קצת את התמונה הנוחה כל כך של "השפויים בתל אביב" מול "ההזויים בגבעות השומרון", אבל כל עוד התמונה הזאת שולטת בשמאל, עוד לא עשינו כלום.
הנה עוד סיבה לא להחזיק טלפון נייד. לי למשל אין. די לכיבוש של האוזן!
שאתה מדבר עליו. הקהילה אליה אני משתייכת, שנקראת במחוזותינו השמאל הרדיקלי, ובמחוזות אחרים השמאל ההזוי, דווקא מודעת לעצמה ולמעורבותה האינהרנטית בכיבוש, באופן שיכולתי לכנות מוגזם. מה שאחרים יכנו שמאל, דוגמת העבודה עד מרצ, יכולים גם לתמוך בטבח אזרחים תוך שהם מתנגדים לכיבוש, ולכן ממילא אינם מהווים בעיניי קבוצת התייחסות, או בעלי קשר לשמאל
ובלי קשר, זאת הזדמנות להגיד כמה אני נהנית מהבלוג
את ממש בוהקת מרוב צחות כפיים, בטח גם הציפורניים שלך תמיד נקיות וגזוזות היטב. מקסים.
ודאי שאת מכירה אותם. והם קבוצת ההתייחסות הטבעית של הבלוג. אנשים כמוך אין לי מה לשכנע, ואומנם נחמד לקבל מחמאות, אבל לא בשביל זה אני כותב. פוסטים כאלה מיועדים דווקא לקהל של מרצ (שרובו נבלע בכלל ב"קדימה"), ואפילו פילחתי אותם במדויק בטקסט. שמאלה מהם – אין צורך לשכנע. ימינה מהם – אין טעם להתאמץ.
בסוגית "למי אני כותב" דשתי ארוכות במסה "על כתיבה פוליטית" (לינק מימין), אין לי מה לחדש עוד.
ומה דעתך על החרם האקדמי? האם תקבל בהבנה את זה שמאמריך לא ייקראו רק בגלל שלמדת או שאתה מלמד באוניברסיטה ישראלית (שמן הסתם מסייעת לכיבוש)?
ואם זה יתפתח לחרם נגד נושאי דרכון ישראלי למשל? שיהיו מדינות שלא יתנו לך להיכנס? האם גם אז זה יתקבל בהבנה?
את האמא החד הורית מדימונה או ממצפה רמון או מאיזור שכוח אל אחר בנגב שאף אחד לא רוצה לעבור לגור בו…,
את המשפחות המזרחיות בעיירות הפיתוח…
שהן לגמרי במקרה לא סגל אקדמי באוניברסיטה, אלא פועלים פשוטים ויש להם איזה חמישה ויותר ילדים. הרבה פעמים הם מובטלים, יש להם משכנתא ענקית ופעמים רבות עומדים להוציא אותם מהבית…
כי אין להם עם מה לשלם חובות. והם לא מתנחלים והתנחלויות גם לא מעניינות אותם.
מעניין אותם רק שיהיה לילד ארוחה חמה וקורת גג. ואולי קצת רווחה ונחמד בחיים.
והסגל האקדמי נורא אוהבים להרגיש סמפטיה למסכנים שמראים אותם בתמונות, כי לשבת גבוה במשרד האינטלקטואלי ולהזדעדע זה באמת מזעזע. אלא שאף פעם לא חיית בתת-תנאים ולא ביקרת בעיירת פיתוח אצלך מעבר לאף.
ורק ראית תמונות של פלשתינים.
ומה עשית מעבר לדבר?
גולן: קודם כל, כבר קרה לי שמישהו סרב לקרוא מאמר שלי בגלל החרם. לא נורא. באופן כללי, אני חושב שחרמות צריכים להיות ממוקדים ומדורגים. קודם כל, ולפני הכל – נגד תעשיות הנשק. זה כבר התחיל באנגליה ונורבגיה. כמובן שכאזרח מן השורה אין לי או לך הרבה השפעה על כך. אבל יש השפעה דרך חברות כמו אלביט ומוטורולה, שמספקות לצבא הרבה מאד אלקטרוניקה.
אחרי זה, חרם על מי שבונה את כל ההתנחלויות האלה. קבלנים וכו'.
ואם כבר החרמנו את כל אלה וזה לא עובד – נו, שיחרימו גם את האקדמיה והאמנים ואת כולם. אבל להתחיל באקדמיה ולהתמקד רק בה נראה לי לא סביר. בכך כמובן אני לא מתכוון לפטור את המגזר הפרטי שלי מאחריות. יש לו הרבה מאד אחריות, וכבר כתבתי על כך:
http://www.notes.co.il/idanl/53957.asp
גלי: הייתי שמח אם היית קצת שומרת על נימוס בסיסי. בכל פעם שאת נכנסת לכאן את פותחת ג'ורה. את יודעת, אין לי בעיות למחוק גם דוקטורים ודוקטוריות. אם את מעוניינת בדיאלוג ולא בהטחת בוץ, אנא לדבר יפה.
לשאלתך החצופה: אני לא יושב גבוה בשום משרד. תמהתני אם את בעצמך דיירת פחונים כפי שאת מציירת זאת. אני מעמד בינוני מינוס, עם בעיות שגרתיות של משכנתא והוצאות חינוך ובריאות תופחות. אחת הסיבות שאני ורבים אחרים במעמד הבינוני נשחקים כל הזמן זה גם ההשקעה העצומה בהתנחלויות.
גם עיירות הפיתוח סובלות מתת-תיקצוב ותת-פיתוח בגלל ההוצאה העצומה על ההתנחלויות – הן בתשתיות והן בהגנה צבאית. אז כל הטיעון שלך בעצם מופרך – מי שאכפת לו מן העניים בישראל, מוטב לו להיאבק נגד ההתנחלוית.
"מה עשיתי מעבר לדבר"? נו, אני מודה שלא כתבתי דיסרטציות אינסופיות על ההתכתבות בין איינשטיין לבוהר – אקטיביזם אמיץ שבלי ספק זוכה לתשואות בעיירות הפיתוח ומבטיח ארוחה חמה וקורת גג לכל המסכנים ששוברים את ליבך.
אתה גס רוח בצורה איומה.
איך אתה מעז לומר שאני פותחת ג'ורה כאשר לא השמעתי אפילו קללה אחת אלא רק ביקורת במלים מנומסות?
אתה לא מוכן לשמוע ביקורת? אז זה גרוע מאוד.
כי כל אדם צריך ללמוד לשמוע ביקורת.
אין לי בעיות שתמחוק מה שאתה רוצה, אבל זה אומר שאתה סותם פיות.
וזה לא יפה להשתמש במלה ג'ורה, כי היא מעליבה.
צריך לדעת לקבל כל דעה: שמאל, ימין ומה שבין שמאל לימין.
הביטוי "הסגל האקדמי נורא אוהבים להזדעזע" זה ביטוי מעליב בהקשר הנוכחי, שמייחס לי צביעות והתחסדות. ואת הבעיות האישיות שלך עם הסגל האקדמי אני מעדיף שתשאירי מחוץ לדיון. אפשר לחשוב שאני מייצג כאן אקדמאים – שטות גמורה, הרי אני במיעוט מבוטל באקדמיה מבחינת דעותי.
והסיומת "מה עשית מעבר לדבר"? היא כבר שיא החוצפה. אני אומנם לא אנרכיסט שנתלה על גדרות, אבל בכל מה שקשור לפעילות פוליטית שמטרתה להפוך את המקום הזה לקצת יותר נסבל והומני – עשיתי דבר או שניים. עוד לא שמעתי מה את עשית.
אני כתבתי כאן קטע (סאטירי, אם לא שמת לב) על השותפות של כולנו (כולל את ואני) בפרוייקט ההתנחלויות, ואת תקפת אותי באופן אישי. זאת לא תגובה עניינית, וזאת לא "ביקורת". על כן אין לך מה לצפות לתגובה מנומסת מצדי.
אם היית מתמודדת ישירות עם הנושא – השותפות של כולנו במפעל ההתנחלויות – זאת היתה ביקורת. מה שאת כתבת היה הטלת דופי במניעים שלי.
אם אני חושב שדריסת זכויות האדם של הפלסטינים היא עניין מקומם שחייבים למחות נגדו – זה אומר שאני אדיש למצב העניים? מה ההגיון העקום הזה?
אם את טוחנת כל פיפס שיצא מתחת ידיו של איינשטיין, זה אומר שלא מעניין אותך מה כתבו הייזנברג ודיראק ופאולי? את מכירה מישהו שיכול לכתוב על הכל, כל הזמן, באותה רמת התמצאות ואפקטיביות?
העניין המרכזי בבלוג הזה, נכון מאד, הוא הכיבוש. אז מה? צריך להתנצל על זה? האם את בעד הרחבת ההתנחלויות? נדמה לי שלא. אז מה אכפת לך סדר העדיפויות שלי? את חשבון הנפש שלי אעשה עם המצפון שלי, לא איתך. אם משהו מכאיב לך בעניין ה"עניים" (אגב, הדיבור שלך עליהם כל כך מכליל ולא פרטני, שהוא מעורר חשדות קשים של דמגוגיה) – אנא עשי משהו בנידון. תכתבי פוסטים, תמחי, תעוררי דעת קהל. אני מבטיח שאני לא אתפרץ לבלוג שלך בתלונה – "אבל מה עם הפלסטינים? אצלכם שם במגדלי הפיסיקה התיאורטית לא רואים אותם ממטר, אה?".
לא, אני מכבד כל אדם שמתמסר למאבק צודק. אני בז ל"קיביצערים", יושבי היציע שזורקים עצות ומחלקים ציונים.
בוא'נה, אתם חיים בסרט שזה משהו. צאו מזה! מה זה השטויות האלה "הם חיים חאחורי חומה"? מה עם הישראלים בצד השני של החומה? גם עליהם היא עושה צל וגם להם היא מפריעה. יש משהו לא בריא ביכולת שלכם לראות סבל של צד אחד בלבד, במיוחד כשזה הסבל של אנשים שבסופו של דבר הם אויבים. אתם חושבים שאתם מורכבים ומגניבים אבל ראיית העולם שלכם שטחים כמו זו של נער גבעות ממוצע. אתם לא יותר טובים ממנו.
קטונתי מלענות לך. אתה חכם,יפה,מצפוני ומושלם.
אני לעומתך סתם קשקשן. כמו שמישהו פעם אמר: "כשאנשים קטנים מטילים צל ענק זה סימן שהשמש שוקעת" פוסט מצויין שלך שלא עומד בשום השוואה לתגובות שלך לאנשים אחרים. כפי שכתבתי קודם – קטונתי…
רוצה לומר – חכם יפה מצפוני ומושלם עד שבא מישהו וחושב אחרת (וגם מעז לומר את זה, והרי זה אף פעם לא נשמע יפה). או אז עידן כבר לא יפה מצפוני ומושלם אלא בהמה שפותחת ג'ורה שלידה הג'ורות של דרום הר חברון מריחות כמו שושנה….
נ.ב. – עידן, אתה מוזמן למחוק!
עידן, תן לי קצת להקשות. בוא נניח שלא תוכל יותר לפרסם כלום מחוץ לגבולותיה השנויים במחלוקת של מדינת ישראל. עם כל הכבוד להשקפתך בנוגע למה ואיך ואת מי צריך להחרים, רוב קמפיין החרם מדבר על "חרם כולל" על מדינת ישראל.
שאני דווקא ממש אהבתי את הפוסט
חשבתי שהוא היה משעשע ושנון למדיי, ותמיד מעניין וחשוב לדעת מי עומד מאחורי.
מסכים איתך לגבי ההדרגה הצרכנית ואיפה אנחנו יותר יכולות להעמיק את החרם שלנו ואיפה הכי כדאי לטפל ראשון.
ר
בעצם היה אפשר למחוק את כל המותגים המוקצים שסימנת ולהישאר עם אותו מסר ביד: "הכובש" אינו יכול לחיות חיים מיטיבים, כל עוד הוא חונק את שכניו. גם סתם להתלונן על החום זה סוג של חזירות – יש הרי מישהו שהיה חותם עכשיו שאלה יהיו הבעיות שלו.
מסכים עם זו שמעלי, שמסבירה יפה למה לא ניתן להחרים פרטנית את מה שמיוצר "בשטחים" בצורה יעילה. בלתי אפשרי כמעט לסמן קו שמפריד את ישראל ממפעל הכיבוש.
זה גם נכון יותר מבחינה אידיאולוגית – לא המתנחלים מעודדים את ההגירה של יהודים לגדה המערבית, אלא השלטון בישראל. האחריות למעשיו מתחלקת על כולנו שווה בשווה מבחינה גאוגרפית, בלי קשר לקו הירוק.
בנוסף, ההנחה שלולא ההתנחלויות היו באות על פתרונן בעיותיה החברתיות של ישראל איננה יותר ממשאלת לב בשלב זה. מקובלת עלי יותר הגישה של דני גוטווין, הרואות בהתנחלויות מנגנון פיצוי לשכבות החלשות במדינה, אשר איפשר לכוחות הפוליטיים בשלטון להוביל את פרוק מדינת הרווחה.
אני אוהב את הגישה של גוטווין משום שהיא מזכירה של את אבחנתו של פולניי – מה שחשוב זה לא מדוע חונטה צבאית ופנאטיים דתיים רוצים להרחיב את הכיבוש הישראלי על העם הפלסטיני – זה ברור מאליו. השאלה החשובה היא מדוע הם מצליחים בזאת לאורך זמן. אם פולניי היה חי כיום, מן הסתם היה חושב שהכיבוש הינו מנגנון הגנה פרקטי שאימצה ישראל על מנת להתגונן מפני כלכלת השוק, ובתור שכזה הוא משרת אינטרסים רחבים בחברה הישראלית.
תודה עידן! כבר המון זמן חלף מאז שמשהו שעוסק בעוולות שנעשות כאן בשמנו, הצליח להצחיק אותי כל כך.
כדאי מאוד לדעתי אם זה אפשרי, שתתרגם גם לאנגלית ואז אפשר יהיה לשלוח אותו לתפוצה רחבה בחו"ל – שם כידוע זכויות אדם מענינות קצת יותר אנשים מאשר כאן..
אתה לא מקשה עלי. פשוט אין לי תשובות ברורות לגמרי בענייני החרם, גם לעצמי. אבל ברור לי שבראש ובראשונה, החרם על ישראל הוא בעיה של הגויים: ירצו יחרימו, לא ירצו לא יחרימו. אני רואה פלוסים ומינוסים בכל מיני צורות של חרם על כל מיני מגזרים בארץ.
ואני לא פוסל חרם כללי וטוטאלי, בשלב כלשהו.
אני פשוט מעדיף לא להתעסק עם דילמות שהן בעיקרן דילמות של אנשים מחוץ לישראל. יש לי מספיק דברים דחופים לומר לישראלים שחיים כאן, ביחס למה שהם יכולים לעשות באופן קונקרטי. אני מוצא שזה הרבה יותר מועיל מפולמוסים "עקרוניים" ומופשטים על הלגיטימיות של החרם וכו'.
אני מבין שזה אולי לא מספק, אבל כל אחד מתרכז במה שנראה לו חשוב, ובעיקר, איפה שנראה לו שהוא יכול להשפיע.
כשפותחים עלי ג'ורה, אני פותח בחזרה. כשמציגים לי שאלות ענייניות, גם אם ביקורתיות, אני מגיב רגוע.
תראה את ההבדל בין התגובה שלי לגלי לתגובה שלי לגולן. ואז תקרא שוב איך הם פנו אלי ותבין.
גלי תקפה אותי אישית, מבלי להתייחס במילה לתוכן הפוסט. יש מין מוסכמה כזאת שלמגיבים מותר "להתפרע" ול"מארח" אסור. זאת מוסכמה לא דמוקרטית ולא מוסרית. יש גם מוסכמה שלימין מותרת אלימות מילולית ולשמאל לא.
העולם היה כייפי באמת אם כל המגיבים היו מנומסים. כיוון שלא כך הדבר, ניצבת בפני הברירה: להבליג על שטויות ועלבונות, או להשיב להם כגמולם. לפעמים אני בוחר כך ולפעמים אחרת. בעיה אתית – אני לא רואה כאן. לכל היותר אני מכלה זמן יקר על הבלים.
עידן, בעקבות ה'התכתבות' שלנו בפוסט של אסתי, חזרתי אליך. הפוסט שלך כתוב נהדר ומשעשע- (מבלי להתייחס למסריו) ועדיין אני חושבת שתגובתך לגלי היתה קצת לא פרופורציונלית- אני מבינה שזו אינה ההתכתבות הראשונה ביניכם ולכן חסר לי רקע על עברכם המשותף- ולכן התייחסותי היא רק לתגובות הספציפיות כאן.
אוקיי, קיבלתי. בעניין "העבר המשותף" – לא הפסדת הרבה.
גלי לא "פתחה ג'ורה" אלא ביטאה בנימוס עמדה שגם אני שותפה לה חלקית. אתה מעביר כאן ביקורת נהנתנית על הנהנתנות, שיש בה את הליקויים הדו-משמעיים והיהירים שהיא מוחה נגדה.
אני אמשיך ברשותך לשתות יין טוב ולבקר את הכיבוש באותו הבל פה, ומעולם לא חשבתי שאני צריכה לתת למישהו דין וחשבון על מה אני מחרימה ומה לא כדי "להיחשב" למתנגדת אמיתית לכיבוש.
אני מבינה את הטיזר שאתה מעלה כאן, though, אבל אבל יש בו פספוס. המקום בו מחאה רדיקלית הולכת לאיבוד, הוא זה שבו היא עוברת מגיוס שותפי-אינטרסים לביקורת על מה שאינו רלוונטי לאינטרס המשותף, ואם להשתמש בתגובתך לגלי כדוגמא – עוברת גם להתקפה אגרסיבית על מי שמפקפק בדבריך, במקום לנסות להבין את מקור הפקפוק ולהפיק מהדיאלוג הזה את המיטב.
ברשותך, נניח לעניין גלי. תפס יותר מדי נפח, בלי הצדקה. אחזור בפעם האחרונה: היא *לא* פיקפקה בדברי, מהסיבה הפשוטה שהיא לא התייחסה במילה למה שכתבתי. רק למה ש*לא* כתבתי. מי כמוך יודע כמה תגובות כאלה מעצבנות.
את לא צריכה לתת דין וחשבון לאף אחד – זולת עצמך. כבר השבתי למישהו כאן, שהפוסט הזה הוא לא תכתיב אידאולוגי, אלא זריקת מרץ למחשבה. אם את מרגישה מאויימת מן המסקנות המשתמעות שלו, תשאלי את עצמך למה. לא אותי.
אני חולק על השקפתך לגבי מה רלוונטי ולא רלוונטי לאינטרס המשותף. הלוואי שהיה לי ברור כמוך שיין מההתנחלויות מותר, אבל לגור שם אסור (למה, בעצם?).
הפוסט הזה מיועד לערער על המובן מאליו של השמאל, שמחלק לו את החיים ל"מותר" ו"אסור" לפי קריטריונים של נוחות אבל מתיימר לא פעם להעמיד אותם על בסיס עקרוני.
אין כאן בסיס עקרוני, ואת זה חשוב שנבין. אם את מבינה את זה, סחטיין. לא כולם מבינים.
אדר — המסקנה הכי ברורה היא שלא ניתן לחיות כאן מבלי לתמוך בתעשיית הכיבוש והגזל פשוט כי חייבים לשלם מיסים, והמיסים האלה הולכים גם להתנחלויות. ועם כל הכבוד שלי לסרבנות על סוגיה השונים, לא בא לי לשבת בכלא על סרבנות-מיסים.
עידן — תודה על התגובה לגולן. אני קיש אקדמיה, וגם לי אין תשובה לשאלה בנושא חרם אקדמי. מצד אחד, אני חושב שאם המצב הנוכחי ימשיך, הדבר הכי טוב למען ישראל ושכנותיה הוא אמברגו כולל על ישראל. עם זאת, משמעות של אמברגו כזה היא גם חרם אקדמי מוחלט: אין פרסומים, אין ביקורים, יש בזה קושי אישי ניכר שיחול גם על מי שהתנגד לכיבוד אישית. איך נרגיש כשנהיה תקועים בישראל בלי שום יכולת לנסוע לשום מקום, בלי יכולת לפרסם, ועם ציבור ששונא אותנו ואת כל מה שאנחנו מייצגים (אחרי הכל, אנחנו תמכנו באמברגו, וכולם יודעים). יש לי קושי מסויים עם זה.
משום שכולנו בקופסאות אני לא עובר את הקו הירוק גם לא בדרך לירושלים בכל זאת עכשיו
כנסו לרשת
Norway Weapons Export.
ביחס מכירות נשק לאזרח נורווגיה היא הראשונה בעולם. תעשיית הנשק הנורווגית בין 15 הגדולות בעולם. ישראל זקוקה לנשק להגנה עצמית ובכלל יש לה בעיות איך להוויח לחם.נרוויה מיצרת נשק בכדי שאנשים זרים יהרגו אחד את השני. במנגנון ההצדקה העצמית נבנתה תאוריה מוסרית שמגנה כלי נשק שנורווגיה אינה מיצרת: למשל פצצות מצרר ושותקת על דברים הורגים שנורווגיה מיצרת. והכי הכי חשוב מדוע נורווגיה מיצרת ומיצאת נשק ומדוע הממשלה מעודדת זאת. זו אחת המדינות הכי עשירות בעולם.
צודק לגמרי. אבל אני חוזר כאן על נקודה שחוקה לעייפה: גם אם גויים מטיפים ליהודים מסיבות מגונות, זה לא אומר שהיהודים צחים כשלג. הזוועות של הכיבוש הן עובדה אובייקטיבית שאיננה תלויה בעמדת הנורבגים כלפיה. וצריך להתנגד אליהן בגלל מה שהן, נקודה.
מעבר לכך, אפילו בנורבגיה יש התחלה של ביקורת עצמית בנושא. שים לב לכתבה המעניינת של עמירה הס:
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1103326.html
אני מסכים שהחרם הוא עניין של הגויים, וזאת מסורת די ארוכה. אפשר להניח שכמו היום, גם בעבר, היהודים ידעו להרוויח את זה בכבוד.
אבל בכל זאת, זאת גם בעיה של היהודים, במידה והם נוקטים עמדה כלשהי ביחס לסוגייה הזאת, כמוך בפוסט הבאמת יפה הזה או כמו קואליציית הנשים עם הבלוג שלהן, שהוא יותר מלשינון משיבושון.
הבעיה בשניהם ובכל עצומות הבידיאס שישראלים או יהודים חתומים עליהם זה שהמסר הוא תמיד "זה הם, זה לא אנחנו". זה בעצם הרעיון של הפוסט הזה, לא? ביקור אקזוטי בתודעתו הלא מודעת לעצמה של ליברל ישראלי מצוי. החינניות של הטקסט נובעת מהקריצה ההדדית בין הכותב והקוראים מעל לראשו של הדובר: אנחנו הרי יודעים מהו הכיבוש ועד איפה הוא מגיע. אבל האם אנחנו באמת יודעים מהו הכיבוש ועד איפה הוא מגיע? יש הרבה אנשים שחיים בארץ הזאת, שלא מבחינים בהבדל שבין מצביע מרץ שעובד במוטורולה ובין אשתו שמצביעה לבל"ד ועובדת בקואליציית הנשים.
אני חושב שמה שיפה, עצוב ומצחיק בטקסט הזה זה איך שהוא לא מבין שהכיבוש מתחיל בקריצה.
בדרך כלל אני מנסה להפתיע אותם, וגם את עצמי, מכיוון לא צפוי. תראה את התגובה של חנה – היא ממש לא היתה משועשעת. היא זיהתה, ובצדק, את ההשלכות המטרידות שלו.
אנחנו לא יודעים איפה הכיבוש מסתיים. זאת בדיוק הבעיה. והטקסט הזה לא מניח מראש שאנחנו יודעים, אלא מטיח את האי-ידיעה הזאת בפרצופו של הקורא. אפשר לצחוק ואפשר גם לבכות. מי שקורץ – קורץ לעצמו בלבד.
טוב שיש כיסאות כתר במבצע