סוף סוף חופש תנועה בבקעת הירדן. אולי.

בשקט בשקט התפרסמה אתמול ידיעה שככל הנראה לא מעניינת את רוב הישראלים, לא תזעזע את מערכת הבחירות הקרובה, ובכל זאת יש לה השפעה דרמטית על חייהם של עשרות אלפי פלסטינים: צה"ל הודיע שיסיר את מגבלות התנועה אל ומתוך בקעת הירדן.

מגבלות התנועה הדרקוניות האלה עמדו על כנן משנת 2001 והוחרפו ביתר שאת ב-2005. עיקרן – איסור כניסת כלי רכב פלסטיניים לכל שטחי הבקעה אם הנהג איננו תושב הבקעה שעל שמו רשום הרכב. המגבלות האלה מיררו את חייהם של עשרות אלפי פלסטינים בבקעה, בהם קהילות בדואיות קטנות ומבודדות, שכל עורקי החיים והמסחר שלהם מחוברים לגב ההר. כך למשל כלי רכב הרשומים על שם מועצה מקומית (ולא על שם תושב הבקעה) לא הורשו לעבור במחסומים, בעלי קרקעות בבקעה שמתגוררים בכפרים ממערב למחסומים לא הורשו להיכנס לאדמותיהם, קרובי משפחה מדרגה ראשונה לא יכלו להיכנס לבקעה, וכדומה.

המגבלות הללו מעולם לא שירתו שום מטרה בטחונית. הבקעה היתה ועודנה האזור השקט ביותר מבחינת פעילות הטרור הפלסטיני; מחסומי הצבא ממילא היו פנימיים לגדה, ולא מנעו כניסת פלסטינים לישראל; וגם לשטח הבקעה עצמה ניתן היה להיכנס דרך הכניסה הדרומית ליריחו. למרות פניות חוזרות ועיקשות של האגודה לזכויות האזרח לשר הביטחון, מעולם לא הוצגה עילה בטחונית כלשהי להצבת המחסומים בבקעה. במהלך השנים נתפסו אומנם מחבלים במחסום בקעות עם מטעני חבלה. חלקם ניסו לפגוע בחיילי המחסום עצמם (כלומר – המחסום הפך למחולל טרור במקום למונע טרור), ואחרים היו נלכדים ממילא במחסומים שעל הקו הירוק, שכן מכשירי הבידוק זיהו את המטענים שלגופם.

המטרה האמיתית של המחסומים היתה אחרת: ניתוק הבקעה ממרחב המחיה הפלסטיני, הפעלת חנק כלכלי ודילולה מאוכלוסיה פלסטינית (למעט "עבדי המטעים" שנחוצים לשגשוג התנחלויות הבקעה), על מנת להקל על הסיפוח העתידי שלה למדינת ישראל. התכנית הזאת כוללת מהלכים משולבים של השתלטות על קרקעות פלסטיניות, הריסות בתים מסיביות וחסימת הגישה למקורות מים עד לרמה המשתווה לאזורי אסון הומניטריים, על פי מדדים בינלאומיים. כל ממשלות ישראל בעשור האחרון פועלות בעקביות ליישומה, בלי הבדל בין ימין לשמאל (הרוב המכריע של מתנחלי הבקעה הם אנשי תנועת העבודה והקיבוצים); את האדישות הישראלית לממדי הפשעים שמתבצעים בשמם ניתן להסביר, חלקית לפחות, בבורות המדהימה שלהם ביחס לבקעת הירדן.

והנה, באבחת קולמוס צבאית אחת – מגבלות התנועה הוסרו. מי, מה, למה? לצה"ל פתרונים. כפי שמעולם לא נומקו המגבלות, כך לא נומקה הסרתן. האם צה"ל פתאום מפקיר את בטחון אזרחי ישראל? האם חל שינוי דרמטי כלשהו בתשתיות הטרור בבקעה, בשליטה הפלסטינית עליהן, שהצדיק את השינוי?

ניתן רק לשער שלחץ חיצוני ולא שיקולים בטחוניים הובילו להחלטה. האגודה לזכויות האזרח כבר מנדנדת שנים לשרי הביטחון בנושא. ב-2006 שלחה האגודה מכתב ראשון לשר הביטחון עמיר פרץ ובו דרישה להסיר את המגבלות. במאי 2011 שוב שלחה האגודה מכתב, לשר הביטחון אהוד ברק, ובו תיאור מפורט של הפגיעה הקשה של מגבלות התנועה בתושבי הבקעה. ברק התעלם, והאגודה שיגרה תלונה למבקר המדינה באוגוסט 2011. ביוני 2012 שיגרה האגודה לשר הביטחון איום בפניה לבג"ץ, ובאוגוסט 2012 שוב התלוננה אצל מבקר המדינה על ההתעלמות מפניותיה. במהלך השנה שעברה פעל קמפיין נמרץ במיוחד של "פעולה אחת ביום" להסרת מגבלות התנועה בבקעה.

לכל המאמצים האלה הצטרף דו"ח של האיחוד האירופי, בתחילת השנה, שקבע כי ישראל מבצעת טרנספר כפוי בתושבי שטח C (כ-90% משטחי הבקעה שייכים לשטח C). בשנים האחרונות מגביר האיחוד את השקעותיו בשטח C (בתשתיות מים ואנרגיה סולארית ליישובים מבודדים), ונציגי הצבא מוצאים עצמם שוב ושוב במצב הלא נעים – איך להסביר לאירופאים מעונבים שסתימת בורות מים והחרמת מכליות מים הם צעדים הכרחיים במאבק בטרור?

הנה, אם כן, הדגמה מועילה ונדירה למדי של ההגיון הקולוניאלי הישראלי: נדרוך לפלסטינים על הצוואר כמה שאפשר, ונרפה ממנו רק כשהנזק התדמיתי יהפוך לבלתי נסבל. בין לבין נלהג על "ביטחון" ו"טרור", או שפשוט נשמור על שתיקה רועמת. טרנספר שקט? יעבוד יעבוד, לא יעבוד לא יעבוד.

הלקח האופטימי מכל הפרשה הזאת הוא שלחץ ציבורי עובד, ואקטיביזם עיקש לפעמים נושא פרי. קשה לי לדמיין איך מרגיש ישראלי שהתמסר במשך ימים ולילות בשנתיים האחרונות למאבק האפור וכפוי הטובה הזה, בלי להאמין אולי שהוא יוכתר בהצלחה (ועדיין, מבלי יכולת לחדול ממנו) – והנה, כנגד כל הסיכויים, ההצלחה הגיעה. זאת בוודאי תחושה של התעלות, לדעת שתרמת לשינוי כה משמעותי בחייהם של עשרות אלפי בני אדם, שנדחקו לתחתית שממנה כבר לא קיוו להיחלץ.

אף פוליטיקאי, אף מפלגה בישראל, לא הובילו את המאבק הזה, שהסתיים באחד ההשגים הגדולים של השמאל בשנים האחרונות. כולו פרי ההילולים של ארגוני החברה האזרחית. גם את זה ראוי לזכור בתוך קלחת הבחירות שבאה עלינו לרעה.

כמעט התפתיתי לסיים כאן, אבל נחש הספק הרע שוב הרים ראשו והזכיר נשכחות: בסרט הזה כבר היינו. אחרי פנייתה הראשונה של האגודה לזכויות האזרח בנושא מגבלות התנועה בבקעת הירדן, הבטיח שר הביטחון, עמיר פרץ, שהמגבלות יוסרו. זה היה באפריל 2007. זאת היתה הבטחת סרק; בפועל, חלו הקלות מזעריות בלבד (ניתנו אישורי כניסה רגליים לתושבי "חוץ", המגבלות על תנועת כלי רכב נותרו בעינן), מה שחייב פנייה מחודשת ב-2011. גם ההחלטה ההיא מלפני 5 שנים מוכיחה שמעולם לא היתה עילה ביטחונית ממשית להתעללות הזאת בתושבי הבקעה; והעובדה שאף אחד לא טרח ליישם אותה אז מלמדת שהשלטון הישראלי, מעצם מהותו, לא מאפשר לפלסטינים חיים נורמליים מרצונו החופשי, ועושה זאת רק תחת לחץ חיצוני, תדמיתי או משפטי.

האם גורלה של ההחלטה מהשבוע יהיה שונה? נשאל זאת כך: האם ישנם עוד מספיק אזרחים ישראלים בעלי מצפון שידרשו מהצבא לקיים סוף סוף את החלטות משרד הביטחון, לבטל את האפרטהייד בבקעת הירדן, ולנקוט דין אחד כלפי יהודים ופלסטינים – חופש תנועה לכולם? כמו שהבנתם, לבד זה לא יקרה. לבד לא קורה כאן כלום.

חיילי צה"ל מפקחים על מעבר ארגזי בצל מנקודה א' בגדה לנקודה ב' בגדה. מחסום תיאסיר, צפון הבקעה, 2008. צילום: מחסום ווטש