נכנס יין, יצא שוד (תמיהה טריטוריאלית ושסע נפשי)

הרשימה הזאת מתחילה ביין, ושלא כמו הפתגם, סופה לצער לבב אנוש. היא מתחילה במשהו קטן מאד, שולי לכאורה, ויוצאת ממנו אל דבר כללי ועמוק מאד בחיינו. היא משקפת, ואולי גם מבססת, את הרעיון שהאמת הלא-צפויה תמיד חבויה במובן מאליו, בפרטים הטריביאליים, כה טריביאליים שהם חומקים מן העין ומן השכל.

דקארט צדק: אין תחליף לספק.

הנה למשל טקסט נטול ספקות, שהופיע ב-ynet לפני כחודש.

"הפעם אני בגוש עציון, וכדי להיות פייר עם כל מי שהולך לתקוע כאן טוקבק שלא קשור ליין, אומר כבר מראש שחבל לו על הזמן. שיקח ספר היסטוריה לכתה ז', איפה שמדובר בו על מלחמות השחרור והעצמאות, וילמד. אם נשים את הקלפים על השולחן אז נכון שלא חסרות צרות שמגיעות מכל מיני בנות עין, אבל יש ויש, ובזאת תם החלק ההסטורי-מדיני של שיחתנו להיום."

הכותב הוא שגיא קופר, וכך נפתחת כתבתו על יינות גוש עציון. כדרכו של קופר, הכתבה יסודית, מעמיקה ומשעשעת. למי שלא יודע, קופר הוא ידען גבינות ויין מופלג, שידיעותיו נפרשות החל מן המבנה המולקולרי של גבינת הצ'דר, דרך הסטורית גידול הלתת שממנה מיוצרת הבירה הבלגית וכלה בהרכב הקרקע האידאלי לגידול כרמים ליין בורדו. הוא גם עורך אתר היין והאלכוהול "בקבוק".

במלים אחרות: שגיא קופר מבין במה שהוא כותב. לא צריך לקרוא יותר משלוש רשימות שלו כדי להתרשם: הבנאדם שולט בעובדות.

העובדות של היין, כלומר. נחזור לציטוט בעניין גוש עציון. למעשה, מדובר בטקסט רומזני וסתום. נחוצה עבודה פרשנית. אני מניח שלו היינו מטריחים את קופר לפרש את דבריו, היה אומר בערך כך: תראו, בשנות ה-40' היתה התיישבות יהודית בגוש עציון. במלחמת העצמאות נפלו יישובי הגוש בידי הלגיון הירדני לאחר קרב גיבורים שהסתיים בטבח. בעקבות מלחמת ששת הימים, חודשה ההתיישבות היהודית בגוש. חזרנו לשטחים שהיו שלנו. לא כיבוש ולא נישול.

ואת כל זה, מזכיר לנו קופר, תוכלו לקרוא בספר הסטוריה לכתה ז'.

כאן מתעוררות שתי שאלות. האחת, ספר הסטוריה ישראלי או פלסטיני? ובניסוח אחר, מה הקשר בין מה שכתוב בספר הסטוריה לכתה ז' להסטוריה האמיתית? שאלה שניה: למה חשוב כל כך לקופר להבטיח לקורא שגוש עציון "שייך לנו"?

נתחיל בשאלה השניה. מבין השורות עולה העמדה המתגוננת-מצטדקת הבאה. אני, שגיא קופר, בעיקרון נגד נישול פלסטינים מאדמותיהם. לו היה לי ספק שיקבי גוש עציון הוקמו על אדמה שנגזלה בכוח – לא הייתי מעלה על דעתי לכתוב עליהם. כלומר, אני מניח לשיקולים מוסריים להשפיע על החלטותי המקצועיות. אני לא עיוור למחיר האנושי שכלכלת ההתנחלויות גובה מן הצד הפלסטיני.

אבל כאמור, ביררתי (בספר הסטוריה לכתה ז') וגיליתי שאין מה לדאוג. השטח שלנו.

אלמלא היה זה הלך המחשבה של קופר, קשה להבין מדוע בחר לפתוח את הרשימה בציטוט שהובא לעיל. מה אכפת לקורא מההסטוריה של גוש עציון? הקורא נכנס לכתבה כדי להתבשם מן היינות של הגוש, לא מן הריחות הרעים שנודפים מן ההסטוריה שלו.

כנראה שלקופר כן אכפת. עובדה שהוא מסביר ומצטדק.

בשלב זה, אומנם, מתעורר ספק קל לגבי אמינותו של ההסבר, בהתחשב בכך שרק חודשיים לפני כן קופר לא בחל בכתיבת ביקורת דומה על יינות ברקן. הביקורת ההיא אפילו לא נדרשה לפתיח המצטדק; וכי מה ניתן כבר לומר – נא עיינו בספרי ההסטוריה של כתה ד', שלפיהם היתה מושבה יהודית בברקן בשנות ה-30'?

ועוד ניתן לשאול: אם זכותם ההסטורית של תושבי הגוש הצדיקה את החזרה אליו – מה לגבי זכותם ההסטורית של תושבי מנשייה וטלביה? האם קופר דוגל בזכות שיבה אוניברסלית?

נניח לכל זה ונחזור לשאלה הראשונה: מה הקשר בין מה שכתוב בספר הסטוריה לכתה ז' להסטוריה האמיתית?

אין קשר. הדברים ידועים (למי שחפץ לדעת), ולפני שבועיים אף סוכמו באופן מאיר עיניים בכתבה של עקיבא אלדר ב"הארץ". כיוון שמדובר במיתוס של ממש (המצור על גוש עציון, שיירת הל"ה, הלוחמים שמסרו את נפשם, השבויים), כדאי להתוודע אל העובדות – שניה לפני שלוגמים מן היין העציוני.

ארבעה יישובים היו בגוש ההסטורי: כפר עציון, משואות יצחק, עין צורים ורבדים. שטחם הכולל היה כ-10,000 דונם. שטחו של גוש עציון כיום הוא כ-70,000 דונם. סך האדמות השייכות למועצה האזורית גוש עציון הוא 280,000 דונם.

כלומר: שטח הגוש כיום הוא פי 7 משטחו ההסטורי, ושטחו המתוכנן הוא כמעט פי 30 מן הגוש ההסטורי. הערים אפרת ובית"ר עלית, מן היישובים הגדולים בגדה, מצויות לחלוטין מחוץ לשטח ההסטורי של הגוש.

על זה היה ביבי משיב: נו, ריבוי טבעי.

הבעיה היא שהריבוי תופס רק לגבי השטח של היהודים (וככה השיטה עובדת). שהרי שטחי המחיה של הפלסטינים – תושבי האזור עוד לפני 1948 – רק הצטמצמו מאז. ומכל מקום, הטענה שלפיה זכויות מקרקעין יכולות לצמוח להן כך, פי 30, במהלך השנים, היא טענה מופרכת, ממש כמו הטענה שאם קניתי 3 חולצות בחנות הלבשה, תוך שנה מוקנית לי בעלות על כל המדף.

מה שמעניין הוא שאת הטענה המופרכת הזאת אף אחד בעצם לא טען. כלומר, לא קופר ולא תושבי הגוש יאמרו באופן מפורש שזכויות הקרקע מ-1948 צמחו באופן חוקי פי 30. זאת קדם הנחה, לא טענה; קדם הנחות אינן פתוחות לדיון ועל כן אי אפשר לסתור אותן.

מה שכן נאמר, בפועל, הוא זה: היינו בגוש, חזרנו אליו, והוא שלנו. ככה זה, ולעזאזל העובדות.

ובכל זאת, למי שמתעקש, ע"ע ספר הסטוריה לכתה ז', שם שם.

מה שאותי מעניין בכל הסיפור הזה הוא היכולת המעוררת השתאות של שגיא קופר להיות בו-זמנית שני אנשים שונים לחלוטין. בכל הקשור ליין ואוכל – לקטן עובדות קפדני, בעל השכלה מהממת ממש; ובכל הקשור לשטחים – הבה נאמר בעדינות, נבער מדעת.

איך זה יכול להיות? עובדה, יכול. כאן המקום להבהיר ששגיא קופר הוא רק דוגמה, כמובן, ואין לי דבר אישי נגדו. למעשה, הנה גילוי נאות: בילדותי הרחוקה שגיא ואני גרנו באותו רחוב. לא היינו חברים, כי הוא גדול ממני בכמה שנים, אבל יש לי רק זכרונות טובים ממנו (הוא היה שחקן פינג פונג מצוין). מאז חלפו יותר מ-25 שנה, שבהן לא התראינו אפילו פעם אחת. מן הכתיבה שלו אני למד שהוא אדם לבבי וחריף. הביקורת הנוכחית רק משתמשת בו כדוגמה מייצגת.

מייצגת מה? מייצגת סוג של סכיזופרניה אפיסטמית בשמאל הישראלי. אתה פוגש את האנשים האלה מכל עבר. רחבי השכלה, סקרנים, יודעים הרבה מעבר לממוצע בתחומים שמעניינים אותם, יודעים דבר או שניים על הפער בין מיתוס למציאות, לא מקבלים כמובן מאליו את דבר השררה, יודעים לחשוב בעצמם.

עד שזה מגיע לשטחים. ושם – כל התועפות הללו נגוזות, ובמקומן צץ תועמלן שלטוני שהוא ההיפך הגמור מכל מה שהם: שטחי, לא מברר עובדות, מדקלם ססמאות, מנפנף ספקות, יודע הכל מראש ואין דרך לחדש לו דבר.

שתי נפשות סותרות, חיות בכפיפה אחת. פלא קליני.

דמו בנפשכם שהייתי שולח לשגיא קופר עלון פרסומי ובו הייתי מצהיר שהיקב שלי הוא היחידי בעולם שמייצר את היין ששתו הפיניקים לפני 3,000 שנה. אבל בדיוק אותו יין. סביר להניח שקופר היה מגחך ומשליך את העלון שלי לזבל.

אבל את ספר ההסטוריה מכתה ז' והקשקושים שלו על גוש עציון הוא לא משליך לזבל, אלא מצטט ביראת קודש. הנה הסכיזופרניה.

באיזשהו מקום אתה חושד שהיחס האגבי, הלא-מתעניין בעליל בעובדות הכיבוש, שאופייני לחלקים נרחבים בשמאל, אינו שונה מהותית מן היחס של הימין. קלף את שכבתו החיצונית, ואתה מגיע אל הליבה האדנותית שלו, מעבר לכל העמדות הפנים.

זה הולך בערך ככה.

אני יודע את העובדות, והן לצידנו.
לא לא, העובדות לצידנו, זה בדוק.
טוב, אולי העובדות הן קצת אחרות, אבל מה זה חשוב?
אוקיי, העובדות הפוכות. אבל הארץ שלנו, לא?
תפסיק כבר לבלבל לי את המוח עם העובדות, טוב?
אנחנו כבר יושבים כאן, ואין לנו כוונה להתפנות.
עובדה.

עכשיו, המטרה של התרגיל הנוכחי היא לא להפוך את לוגמי היין העציוני למחרימי התנחלויות קנאים. המטרה שלי צנועה הרבה יותר: להכניס בהירות ומעט כנות לכאוס האידאולוגי שמסתחרר בראשו של השמאלן המצוי.

הייתי רוצה לשמוע, באופן גלוי, מאנשים כמו קופר, שאין להם בעיה לרכוש יין מגוש עציון ובכך לחזק את מפעל ההתנחלויות. כלומר, הייתי רוצה לשמוע את זה מהם אחרי שהם כבר הפנימו שגוש עציון (ולפחות 85% ממנו) הוא התנחלות. שלא יספרו לעצמם ולי סיפורים. שיגידו גלויות: כן, זה כיבוש, ואני שלם עם המחיר שלו. שווה לי לנשל פלסטינים מאדמתם בשביל לספק את צרכי הארומה והעפיצות השוטפים שלי.

קחו דוגמה מעוזי ארד, היועץ לביטחון לאומי, שעל השאלה מדוע יש להשאיר את הגולן (שטח כבוש, כזכור) בידינו, משיב בפשטות: "מצורכי מים, נוף ויין". צריך להוריד את הכובע בפני אדם כזה, שפיו וליבו שווים. אני אומר את זה בלי שמץ ציניות; נחוצים לנו עוד עוזי ארדים בשמאל. אנשים שמבינים עד הסוף את מחיר העמדות הפוליטיות שלהם.

כי זאת אחת המחלות הכרוניות של השמאל – הנתק בין האידאולוגיה למעשה, בין ההבנה השכלית לבין ההתנהגות היומיומית. בעוד שהימני הממוצע מבין היטב שבשביל למנוע פינוי התנחלויות צריך להתעמת עם המשטרה, ולשתול משת"פים בצמרת צה"ל, ולהציב שלושה קרוואנים על כל אחד שמפונה – השמאלני הממוצע לא מבין שהמינימום שהוא נדרש לעשות כדי להתנגד להתנחלויות הוא להפסיק לממן אותן מתקציב הפנאי שלו. עד כדי כך מגעת הבוסריות הפוליטית שלו.

ואם השמאל לא מסוגל להתנתק, פיננסית ומקצועית, מההתנחלויות – איזו הצדקה יש לו לצפות מהשלטון לעשות זאת? אם אתה ממשיך לרכוש ירקות שגדלים בשטחים, וקונה מוצרי אלקטרוניקה שמיוצרים בשטחים, וסוחר עם קבלנים שבונים בשטחים – מה אתה מלין על ממשלתך?

אפילו שרי אריסון הבינה: הכיבוש מתחיל בתוכנו.

אבל מה כבר יועיל החרם הפרטי שלי, אתה תוהה. ומה מועיל הקול הבודד שלך בקלפי? ומה מועילה ההצטרפות הבודדת שלך להפגנה "למען השלום"? מה מועילה כל פעולה פוליטית של אדם בודד?

אולי אתה לא בודד? עלה בדעתך פעם ש-50 אלף אזרחים שמחרימים את ההתנחלויות יתרמו לשלום יותר מ-500 אלף אזרחים שהצביעו "קדימה"?

אוקיי, נניח שחשבת על כל זה, ועדיין הגעת למסקנה שפשוט לא מתאים לך להחרים את ההתנחלויות וכל מה שקשור בהן. יותר מדי טרחה, יותר מדי שיבושים לאורח החיים שאליו התרגלת.

זכותך המלאה. בקשתי היחידה היא שמרגע זה תכיר בכך שאתה דוגל במדינה דו-לאומית.

כי ככה זה. אי אפשר להמשיך לתמוך בהתנחלויות באונה אחת של המוח ובאונה השניה לפנטז על שתי מדינות לשני עמים. כי כבר אין טריטוריה למדינה הפלסטינית, ואין טריטוריה כי ההתנחלויות כל הזמן מתרחבות ומתחזקות, והן מתרחבות ומתחזקות גם בגללך.

וכבר היום אנו נמצאים רגעים מועטים לפני שהמסך יורד על האופציה של שתי מדינות לשני עמים. אולי הוא כבר ירד. עם 300,000 מתנחלים ושום גורם פוליטי באופק שמסוגל להניע מהלך לאומי של נסיגה והתכנסות לקו הירוק – בהחלט יכול להיות שכבר איחרנו את הרכבת.

והתחנה הבאה היא מדינה דו-לאומית.

אה, שכחתי שאפשר לעצור בתחנה צדדית ולהיתקע בה: מיסוד האפרטהייד. לא יוצאים מהשטחים, וממשיכים להחזיק 3 מיליון פלסטינים ללא זכויות אזרח בסיסיות. בלי הגבלה. עד ההתפרצות הבאה. ובעצם, גם אחריה.

אז תמשיך לשתות את היין שלך, באמת, אני לא רוצה להפריע. אתה תתלבט לך בין "תשבי" ל"ברקן" ל"גוש עציון", ובינתיים יתלבטו תושבי קרואת בני-זיד בגדה המערבית אם להזמין מכלית מים, להביא ג'ריקנים על חמור, או פשוט להסתפק בטיפות הארעיות שמטפטפות אחת ל-10 ימים מברזיהם החרבים. ישראל מצמיאה את הפלסטינים, שמעת על זה? הבה נדייק: רשות המים ו"מקורות" מצמיאות אותם: שואבים את המים שנאגרו בשטחי הגדה ומזרימים אותם להתנחלויות. לשם מה? למשל, להשקיית כרמים. הרבה מים צריך כדי לייצר יין.

אז תשתהה קצת על הרגע המענג הזה, שבו מתגלגלת לגימת היין על לשונך, ותחשוב על הדרך שהיא עשתה, ועל השורה הארוכה של האנשים, המובסים מצד אחד והמנצחים מצד שני, שהעבירו אותה מיד ליד עד שנחתה על שולחנך, ממש צמוד לספר ההסטוריה לכיתה ז', שעדיין מונח שם, ושבו אתה מעלעל מפעם לפעם.