ספירת גופות: נכון לשעה זאת, משרד הבריאות הפלסטיני מדווח על 167 הרוגים ו-1,001 פצועים בעזה. מתוך ההרוגים, 34 ילדים ו-27 נשים, שהם 36%. על פי הערכת האו"ם האחרונה, מלפני יומיים, 77% מההרוגים אינם מעורבים בלחימה, כלומר, קורבנות חפים מפשע. על פי הערכת המרכז הפלסטיני לזכויות אדם מאתמול, 82% מההרוגים חפים מפשע. ההערכה האחרונה מהיום, של ארגון זכויות האדם אל-מזאן, היא ש-75% מההרוגים אינם מעורבים. מי שעובר על רשימת התקיפות הישראליות יכול לראות שרבות מהן פוגעות במעגל של קרובים או שכנים מסביב ל"מטרה". מכאן ניתן להסיק, בסבירות גבוהה, ששיעור החפים מפשע שייהרגו במבצע הזה יעלה על 50%.

מכל מקום, הדגל השחור התנוסס מעל "צוק איתן" מן הרגע הראשון, וממשיך להתנוסס כעת, ולו רק מעל לגופותיהם של 34 הילדים שהזוועה הזאת קיפדה את חייהם.

המשבר ההומניטארי בעזה כבר בעיצומו. למעלה מ-800 בתים נהרסו כליל או חלקית. שתי בארות מים וצינור נפגעו בתקיפת צה"ל ויצאו מכלל שימוש; 100 אלף תושבים נותקו מאספקת מים. גם כך, 90% ממי השתיה בעזה אינם ראויים לשתיה. בעקבות אזהרת צה"ל לתושבי צפון הרצועה, יש נהירה המונית של תושבים אל מתקני אונר"א; הדיווח האחרון מדבר על 17,000 מבקשי מחסה. הצפיפות הנוראה הזאת תוליד עוד אסונות משלה.

* * *

"הם עושים הכל כדי שנתקוף היכן שיש אזרחים. כל מטרה עוברת מעגל רב של מאשרים כדי לוודא שאין טעויות. לעתים אנו נאלצים לבטל גיחות כדי לא לפגוע בבלתי מעורבים. יש יותר הקפדה אצלנו בנושא הזה מאשר בדין הבינלאומי. אנחנו משלמים על זה מחיר כבד, אבל יודעים שאנו הצבא המוסרי בעולם". (מפקד טייסת אף-15 בראיון ל"מעריב")

* * *

הנה כמה דוגמאות רלבנטיות ל"מחיר הכבד" שאנחנו משלמים, סליחה, שהעזתים משלמים, על כך שצה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם:

מעון שיקומי לנכים בג'בליה הופצץ; 3 חולים ואחות נהרגו.

בית מחסה למוגבלים בבית להיה הופצץ; שתי חוסות נהרגו.

אב ובנו נמלטו מביתם לאחר ששכן קיבל אזהרה לפני הפצצה. בעודם ממתינים מתחת לעץ במרחק מה מן הבית, פגע בהם טיל והרגם.

טיל פגע ברכב של מועצת אל-בורייג', הרג את שני העובדים שבו וגם ילד בן 9 שעמד בסמוך.

טיל החריב לחלוטין את ביתו של מנהל בית החולים שיפא.

ההפגזה על ביתו של מפקד משטרת עזה, תייסיר אל בטאש, היתה הקטלנית ביותר עד כה. אל בטאש עצמו נפצע קשה, וחוץ ממנו נהרגו 21 אנשים, חלקם מתפללים ממסגד סמוך.

* * *

ביממה האחרונה הועלה חשד חדש, חריג בחומרתו, ביחס לתקיפה הישראלית. רופאי בית החולים שיפה דיווחו כי הם נתקלו בסוגי פציעות שאופייניות לפצצות Dense Inert Metal Explosive) DIME) אצל 62 פצועים, דיווח שקיבל חיזוק מעדותו של רופא נורווגי השוהה במקום. אלה עדיין בגדר דיווחים לא מאומתים אבל אין לזלזל בהם. פצצות DIME פותחו על ידי חיל האוויר האמריקני לשימוש באזורים מאוכלסים בצפיפות; הרעיון המקורי היה לחולל מקסימום נזק במינימום נפח, אך מה שהתקבל בפועל הוא נשק שפגיעתו כה ברוטלית עד שמעמדו המשפטי שנוי במחלוקת. הפצצה מתפוצצת בגובה הקרקע ומחוללת נזק עצום ברדיוס קטן של מטרים ספורים. סימני הפגיעה האופיניים: קטיעה תרמית חדה של אברים ללא הימצאות רסיסים כלשהם; ריסוק רקמות וסימני כוויה; העור של הקורבן מנוקב ומתכסה באבקה; והחמור מכל – הפצצה מפזרת טונגסטן, חומר קרצינוגני (מחולל סרטן).

ניתן היה לפטור את הידיעה הזאת כתעמולה פלסטינית ותו לא, אלמלא הראיות לכך שישראל, ככל הנראה, כבר השתמשה בפצצות DIME בעזה במהלך מבצע "עופרת יצוקה". רופאים מקומיים וגם מומחים בינלאומיים שהגיעו לבחון את סוגי הפציעות הלא מוכרות האלה הגיעו למסקנה שהן ככל הנראה נגרמו מפצצות DIME (ראו דיווחים בעברית כאן וכאן, ובאנגלית כאן, כאן וכאן). צה"ל בזמנו לא אישר ולא הכחיש את החשדות, וכך יעשה מן הסתם גם הפעם. על כן נחוצה בדחיפות בדיקה של גורמים בינלאומיים נייטרליים. רק נזכיר שב"עופרת יצוקה" צה"ל הכחיש בתוקף שימוש בנשק זרחן נגד אזרחים ובסופו של דבר נאלץ להודות בכך נוכח העדויות המוחצות.

יירוט מהיר של תגובות סרק

1. "למה אתה מראה תמונה כל כך חד-צדדית? למה אתה לא מדבר על הפשעים שהחמאס מבצע?". סליחה, כמה בדיוק אתם מקבלים מן התמונה ה"חד-צדדית" הזאת בכלי התקשורת המרכזיים? אתם ממש מרגישים מוצפים כל הזמן בתמונות זוועה מעזה, בנתונים קשים לעיכול, שזה כבר יוצא לכם מכל החורים? כי אני מרגיש בדיוק להיפך. אני מרגיש שהתמונה בתקשורת היא סופר חד-צדדית, ומן הראוי לתקן אותה קצת, לפחות קצת, מן הכיוון השני. ואני מזכיר בהכנעה שהבלוג הזה הוא טיפה בים והשפעתו ממש אפסית ביחס להשפעה של כלי התקשורת על דעת הקהל ואיך שהיא תופסת את העימות הזה. על כן נראה לי שהכעס כאן הוא לא על החד-צדדיות כשלעצמה, אלא על עצם ההתעקשות לדבר על החרפה המוסרית הזאת שדבוקה לפרצוף של הצבא "הכי מוסרי בעולם".

על פשעי החמאס אתם שומעים כל הזמן, מכל כיוון. כן, ירי טילים לעבר אוכלוסיה אזרחית הוא פשע מלחמה נתעב. כן, החמאס מספסר בחיי התושבים בעזה. אבל לא, זה לא ענייני לתת לכם עוד מאותו דבר; זה לא ענייני למחות כנגד פעולות שאין לי שום יכולת להשפיע עליהן; ובעיקר, זה לא ענייני להתנער מן הפשעים שנעשים בשמי, ובכספי המיסים שלי, באמתלה העלובה שגם הצד השני פושע.

ובינתיים, רק נזכיר, הפשעים שלנו חוללו סבל עצום-ממדים ביחס למה שחוללו הפשעים של החמאס.

2. "אז מה אתה מציע? שנשב בחיבוק ידיים ולא נעשה כלום?". צריך עצבי ברזל כדי להתמודד בפעם האלף עם התגובה הפבלובית הזאת. אז נגיד זאת במתינות, לאט לאט. מי שבאמת רוצה בהסדר, ובאמת מבקש להגן על חיי האזרחים שלו, ינסה למצות כל סיכוי להידברות, ויימנע מכל מהלך שעלול לשבש את הפיוס. ישראל יכולה אולי, פעם אחת, להקשיב באמת לדרישות החמאס. הדרישה המרכזית, כבר שנים ארוכות, היא להסיר את המצור מעזה. לא בשוליים ולא בקטנה, אלא לגמרי. הדרישות הבאות נוגעות לשחרור אסירים. את המצור אפשר להסיר מיידית, תוך התחייבות הדדית לנצירת אש לתקופה מוגבלת (תהדיאה), שלאחריה יבחן כל צד את אמינות הצד השני וימשיך משם. כמובן שכל הזמן הזה יצווחו הקיצונים משני הצדדים – "הם רוצים לזרוק אותנו לים!" – אבל קיצונים כאלה תמיד צווחו כשישראל נכנסה למו"מ מדיני עם שכנותיה, ומנהיגים כמו בגין ורבין ידעו להתעלם מהם. עכשיו כמובן עולה הטענה ש"החמאס אינו פרטנר אמין" אבל זו טענה מעגלית, שכן אף ממשלה ישראלית לא ניסתה את האמינות הזאת דרך הסכמים חתומים.

ומה שכן ניסינו, ודפקנו את הראש שוב ושוב בקיר, לא בדיוק עבד.

את הוויכוח הזה אפשר להמשיך בלי סוף – הישראלים מתמחים בדיונים על מה שאי אפשר ודי מתקשים בדיונים על מה שכן אפשר – אבל אני אעצור אותו כאן מסיבה עקרונית. אין שום חשיבות לשאלת ההסדר העתידי עם עזה בנקודת הזמן הנוכחית. עכשיו, בשעות אלה, כשצה"ל מפגיז אזרחים חפים מפשע, זה לא מעניין כלב מת בחוצות סג'עיה אם נסיר תחילה את המצור היבשתי (החלקי) או את המצור הימי והאווירי (המוחלטים), אם נשחרר אסירים במכה או בטפטוף, אם נכיר בממשלת האחדות פלסטינית או לא. עכשיו צריך פשוט לקום ולצעוק "די!". מערך התעמולה וההסתרה עובד מצוין גם מבלי שנעזור לו בהסטת המבט מן ההווה המדמם אל העתיד ההיפותטי. אין תשובה אפשרית בעולם לשאלה "אז מה אתה מציע שנעשה בעזה?" שיכולה להצדיק ערימה של 34 ילדים מתים. ולכן השאלה עצמה איננה מוסרית. גם אם לא היתה לי תשובה – ויש לי – עדיין אני עומד על כך שרצח של חפים מפשע לא יכול להיות תחליף לתשובה.

ומרגע זה ואילך, שתי השאלות האלה ירדו מסדר היום של הבלוג הזה.

* * *

(כותרת הפוסט, אגב, לקוחה משבחים שחלק קצין בכיר לצה"ל על כך שהוא לא רוצח מן האוויר את כל תושבי שכונת סג'עיה).

חידה: אם אנחנו כל כך צודקים, אם כל אחת ואחת מהתקיפות האוויריות על עזה היא צוק איתן של מוסריות, אם כל זה מגיע לתושבי עזה – אז למה מסתירים מאיתנו את הנתונים? למה לא מגלים לנו את מה שכל העולם יכול לגלות בלחיצת כפתור?

לכאורה דמוקרטיה, בפועל פראבדה. כך נראית התקשורת הישראלית בארבעת הימים האחרונים. אף אחד לא מופתע – לפחות כל מי שהיה כאן ב"עופרת יצוקה" וב"עמוד ענן". והניסיון מוכיח: ההשתקה עובדת. הישראלים באמת לא יודעים מה קורה, ומכאן אפשר ללמוד שהם גם אינם ממהרים לברר. טוב להם לא לדעת.

מה שמחזיר אותנו לחידה: למה מסתירים? למה מי שצודק מתעקש לעצום עיניים?

במצבים כאלה, המעט שהישראלים ההגונים יכולים לעשות הוא לדבר אמת. לדווח, להפיץ, לצמצם במעט את מעטה הבורות והאטימות. בזמנים כאלה, התיעוד הוא המשימה הדחופה ביותר של השמאל.

* * *

הערת אזהרה: אם המציאות בעזה לא מעניינת אותך, אל תמשיך לקרוא. גם אל תטרח להסביר לי למה היא לא מעניינת אותך; אנשים שלא מתעניינים בעובדות לא מעניינים אותי. אם תמונות "קשות" של סבל בצד השני הן למעלה מיכולת הספיגה שלך (ומה שיופיע בהמשך הוא באמת רך וענוג לעומת מה שרץ ברשת) – אל תמשיך להסתכל. ואם אתה חושב שהסיפור האמיתי הוא השליח (השמאל) ולא המסר, גם אז, חסוך לעצמך את הטירחה.

* * *

בעזה מתרחש בימים האחרונים טבח. אפשר כבר להשתמש במילה הזאת בלי מרכאות, בלי זהירות, כי הנתונים הקשים כבר לא יתהפכו.

נכון לסופו של היום הרביעי למבצע, נמנו 105 הרוגים ו-785 פצועים בעזה. זה יותר מפי שתיים מכמות ההרוגים בארבעת הימים הראשונים של "עמוד ענן". אבל הנתון המדהים הוא שיעורם הגבוה של לא מעורבים (מה שקוראים אצלנו בטעות "אזרחים" – אף כי אין לתושבי עזה כל אזרחות). הדיווח האחרון של האו"ם דיבר על 58 מתוך 80, והדיווח האחרון של המרכז הפלסטיני לזכויות אדם דיבר על 73 מתוך 86. כלומר, שיעור החפים מפשע שנהרגו נע בין 72%-84%. כמעט מחצית מההרוגים הם נשים וילדים. לשם השוואה, בארבעת הימים הראשונים, ה"עדינים" של "עמוד ענן", שיעור הפגיעה בחפים מפשע היה 35%.

ובכן, שוב טבח ישראלי בעזה, והפעם מהיר ואכזרי יותר מתמיד.

הנזק לרכוש כבר נאמד באלפי בתים. כמו בעבר, ישראל לא חסה על מרפאות ובתי חולים, שדווקא עכשיו נחוצים לתושבי עזה יותר מתמיד. בית החולים האירופי בחאן יונס הופגז ו-17 איש ששהו בו נפצעו. תקרות הגבס במחלקת טיפול נמרץ, במחלקת הילדים, בכניסה לבית החולים ובחדר ההמתנה קרסו. גם מרפאה של ארגון המתנדבים PMRS  ניזוקה קשות בהפגזה בחאן יונס. כמו כן, מרפאה של הסהר האדום בג'בליה הופגזה; 15 אנשי צוות נפצעו ושני אמבולנסים הושבתו. בית החולים אל-וופא ספג כבר טילי אזהרה ונמצא על הכוונת.

* * *

העובדות הבסיסיות האלה אינן ידועות לרוב צרכני התקשורת הישראלית; זו מלעיטה אותם בעוד תמונות של ילדים מציירים בממ"ד, אזרחים נושאים עיניהם ליירוט בשמים, וחוסכת מהם כל מראה לא נעים מן הצד השני. העובדה שרק קוראי "הארץ" בכלל מקבלים עדכונים שוטפים על כמות ההרוגים בצד השני מוכיחה שהתקשורת הישראלית ברובה פועלת כסניף של דובר צה"ל.

* * *

ישראל נוקטת מדיניות ענישה מסוג חדש: לא רק מתקנים צבאיים או כאלה שחשודים בהסתרת אמצעי לחימה, אלא סתם בתי מגורים של מפקדים צבאיים בחמאס. מעניין מי המוח המבריק שהגה את הרעיון; הראו לי מח"ט בצה"ל שהיה "מפנים את המסר" אחרי שהחמאס היה מצליח להפגיז את ביתו על יושביו. בלי ספק הוא היה פורש מיד מצה"ל ומצטרף לשורות "לוחמים לשלום" או "פרופיל חדש".

אלו פשעי מלחמה לכל דבר. ושוב, הישראלים בקושי שמעו עליהם.

מקרה אחד שחילחל לתקשורת היה רציחתם של 8 בני משפחת כווארע בחאן יונס, כ"עונש" על קרבתם המשפחתית לעודא כווארע, פעיל חמאס. ב-8 ליולי, צה"ל הפעיל על הבית נוהל "הקש בגג" – טיל קל שמשוגר לגג הבניין ומתריע מפני הפגזתו – בשעה 14:50, ובשעה 15:00 נורה על הבית טיל ממטוס אף-16. שישה ילדים היו בין ההרוגים. בני הבית בחרו לא להתפנות על אף האזהרה, דבר שנקלט בצילומי המל"ט (אם כך, מושך בכתפיו הישראלי הממוצע, דמם בראשם, כולל בראשם של סיראג' ובאסם בני ה-8 וה-10). צה"ל טען שכבר לא ניתן היה להסיט את הטיל ממסלולו. זאת טענה מפוקפקת, שממנה משתמע שלוקח לטיל 10 דקות מרגע שיגורו מהמטוס ועד פגיעתו ביעד. המסקנה המסתמנת היא שמישהו לחץ על כפתור קטלני בעודו יודע שהלחיצה הזאת תמית חפים מפשע.

תקרית שניה אירעה בבית חאנון ב-8 ליולי. ביתו של פעיל הג'יהאד האיסלאמי חאפז חמד הופצץ (ללא הזהרה) לפני חצות, כשבני הבית הלכו לישון; חוץ מחמד נהרגו עוד 5 אנשים, בהם נערה בת 16.

ב-9 ביולי בשעות אחר הצהריים חצה טיל ישראלי לשנים בית משפחה במחנה הפליטים מגאזי, הרג את סאלח נוואסרה (23), אשתו ההרה עישה, ושני אחייניו, נידאל בן ה-4 ומוחמד, תינוק בן שנתיים. ראשו של מוחמד נערף ונמצא מאוחר יותר בחצר.

ב-10 ביולי ב-1:25 אחרי חצות פגע טיל במשפחת אל חאג' בחאן יונס, הרג את יאסיר אל-חאג', פעיל חמאס, וגם את אביו מוחמד (58), שני אחיו סעיד (17) וטאריק (19) ואת אחותו אסמה (22) (ראו עדות השכן). שתי קרובות משפחה צעירות נוספות נהרגו ואח נוסף (עומר, בן 20) ככל הנראה נקבר תחת ההריסות.

ב-10 ביולי ב-11:30, ישבו 9 פלסטינים בבית קפה בחוף חאן יונס וצפו במשחק חצי הגמר של המונדיאל בין ארגנטינה להולנד. טיל ישראלי חדר בקלות דרך סככת הקש של בית הקפה, והרג במקום 7 אנשים: מוחמד פוואנה, האחים אחמד וסולימן אסטל (בני 16 ו-18), בן דודם מוסה (16), האחים מוחמד ואיברהים גנאן (בני 24 ו-25), והאחים חמדי ואברהים סוואלה (בני 20 ו-28).

* * *

פרשנים ופוליטיקאים ישראלים מתחרים זה בזה בשבחים שהם חולקים ל"איפוק" של הדרג המדיני, ל"ריסון" מעורר ההערצה של חיל האוויר, וכמובן, ל"דיוק הכירורגי" של הפגיעות. עולם הבדיון הזה יכול להמשיך להתקיים רק משום שהוא לא מעומת עם העובדות המדממות מעזה; והוא לא מעומת כיוון שהזרוע הציבורית שאמונה על הדיווח, התקשורת, מועלת בתפקידה. אם יש דוגמה מצוינת לבגידה בזמן מלחמה, זאת היא. פה ושם מבצבץ מסר אחר, מסר שהושמע ללוחמים ולא היה אמור להגיע לאוזנינו; מין מלים משונות על "אויב שמנאץ את שם אלוקים". אלה יטואטאו מהר מתחת לשטיח, ואת מקומן ישוב ויתפוס שיח הריסון, האיפוק, הכירורגיה. מה שמחזיר אותנו לחידה: אם הכל כל כך טוב ונכון – למה מסתירים מאיתנו את האמת? למה חבר כנסת יוצא מכליו כשהוא מעומת עם העובדות ודורש (!) מן הטלוויזיה להפסיק לדווח עליהן?

(עקב התראת תגובות נאצה, התגובות יועברו לאישור לפני פרסומן)

צוק איתן
צוקה תן
יצוקה תן
עופרת
יצוקה תן
צוקה נן
צוק ענן
עמוד ענן
מודה נן
מוקה נן
צוקה נן
צוקה תן
צוק איתן

* * *

 

* * *

בינואר 2011 נשבו רוחות האביב הערבי בעזה ובגדה המערבית, והנתק בן ארבע השנים בין הרשות הפלסטינית לחמאס נשבר. שיחות הפיוס נמשכו שלושה חודשים, וקיבלו תאוצה לאחר הפגנות המוניות של פלסטינים בעזה וברמאללה בעד ממשלת אחדות. אבו-מאזן הכריז שהוא מוכן להגיע לעזה ולחתום על ההסכם.

ובמלים אחרות, הסיוט של ביבי התגשם.

יום לאחר הכרזתו של אבו-מאזן, הרג צה"ל שני פעילי חמאס בעזה, בפעולה שאושרה בדרגים הגבוהים ביותר – שר הביטחון והרמטכ"ל. ההרג הוצג כתגובה על ירי קסאם בודד, שלא פגע באיש, אבל היו גם מי שהבינו שמדובר ב"הסלמה מתוכננת" של ישראל (אלכס פישמן, "ידיעות אחרונות"). למחרת, ב-17 למרץ, "סגר" נתניהו את המעגל והבהיר למי שעדיין לא הבין: אחדות פלסטינית היא קו אדום מבחינת ישראל. סוללת האיומים הדיפלומטיים השגרתית נשלפה מן המחסן: סנקציות כלכליות על הרשות, הפסקת שיתוף הפעולה הבטחוני. מה שלא נאמר היה שההסלמה בדרום היא המשכה הישיר של אותה מדיניות. האיצטלה הבטחונית – "השבת השקט לדרום" – היתה דקיקה ולא משכנעת. משקיפים עירניים במיוחד שמו לב שבתחילת אותו חודש צמצמה ישראל משמעותית את מעבר הסחורות לעזה – צעד שלעתים קרובות מקדים מכה ישראלית יותר משהוא מגיב למכה פלסטינית.

הרג פעילי החמאס היה יריית הפתיחה בעוד אחד מסבבי האלימות התקופתיים בין ישראל לעזה. "ההסלמה המתוכננת" גבתה כמובן את חייהם של חפים מפשע – ארבעת בני משפחת אל-חילו בשכונת סג'עיה. ניתוח פרטני של אותו סבב הסלמה, יום אחר יום, הופיע בבלוג הזה והראה שמאחורי ההסלמה הישראלית עמדו סיבות שונות, אבל אף אחת מהן לא היתה להגן על חייהם ושלומם של תושבי ישראל. כך כתבתי אז:

"מה עושים? עושים הסלמה. זה ההסבר למה שאנחנו רואים בשבועיים האחרונים. למה הסלמה זה טוב? כי הסלמה, והגבהת להבות האש משני עברי הגבול, משחקת תמיד לידי הקיצונים. קולות הנקמה גוברים על קולות הפיוס, קולות הפירוד מחניקים את קולות האחדות. בקיצור, כשהגראדים והמסוקים רועמים, השכל בביצים. עוד שבוע שבועיים של טילים ומסוקים ומרגמות, וסדר היום האלטרנטיבי, השפוי, ייקבר קבורת חמור ויישכח. עוד כמה הרוגים בשני הצדדים, והדם ישוב להציף את העיניים, קריאות השיטנה ימלאו את האוויר, ובלילות יישמעו רק היפחות החרישיות של אמהות שכולות.

כך מקווה ישראל לשבש, להסיג לאחור, את הדינמיקה האזרחית, הלא-אלימה, שכבר קונה לה אחיזה רחבה בגדה המערבית; כך היא מקווה להסיט ממסלולה את הרכבת ה"מסוכנת" של האחדות הפלסטינית, שעלולה להגדיר כללי משחק חדשים לגמרי באזור.

שלא יהיה ספק: גם הגי'האד האיסלאמי וגם הפלגים הקיצוניים בחמאס שותפים למטרה הזאת. גם הם מעוניינים לטרפד כל פשרה פנים-לאומית עם הפת"ח, מצד אחד, ומצד שני, לא יסכימו לוותר על עילת קיומם – המאבק החמוש, האלים והטרוריסטי – בתמורה למאבק אזרחי.

לכן העימות הוא, כמו תמיד, בין שוחרי השלום בשני הצדדים, לבין מחרחרי המלחמה. בין אוהבי החיים לאוהבי המוות. האם הישראלים ישכילו להבין ש"הקיצונים" אצלם זה לא אוסף של נערי גבעות בשומרון, אלא מי שנבחרו למנהיגות – נתניהו, ברק, לבני ומופז? האם הישראלים יצילו את עצמם מידי מנהיגיהם, או שמא שוב, בפעם השניה בשנים האחרונות, יפקירו את גורלם בידיהם, יתכנסו לתוך בועה של בהייה סבילה באסונם ובאסון שמומט בשמם?"

האירוניה ההסטורית – שנשכחת שוב ושוב אצלנו – היתה שכל הלהבות והקורבנות האלה היו לחינם. במאי 2011 חתמו הפת"ח והחמאס על הסכם פיוס הסטורי, על אפה וחמתה של ישראל, ולמבוכתם של כמה פרשנים אובדי-עצות. האשליה הישראלית כאילו בעזרת כמה מאות, או אלפי פגזים שיונחתו על הערבים, נצליח שוב לעצב את הפוליטיקה הפנימית שלהם כראות עינינו – התנפצה שוב של צוק המציאות.

צוק המציאות הוא הצוק האיתן היחידי.

* * *

ובחזרה להווה. הפיוס הפלסטיני נשאר על הנייר ולא יושם; הפת"ח והחמאס נותרו מפולגים ובעיקר מחויבים לאינטרסים הפוכים: הרשות הפלסטינית, על מנת להמשיך ולשרוד על כספי התרומות, המשיכה לעצור פעילי חמאס בגדה, ואילו החמאס המשיך להיאבק במצור הישראלי על עזה. לפני חודש וחצי, ב-23 לאפריל, גושרו הפערים ונחתם מחדש הסכם הפיוס בין פת"ח לחמאס.

וכרגיל, מי שהאחדות הפלסטינית מאיימת עליו, הזדעק. ההנהגה הישראלית גינתה את האחדות מקיר לקיר. האמריקאים גם הם "התאכזבו". נתניהו הכריז: "אנחנו רואים במהלך הזה חזרה על הדפוס המוכר של הפלסטינים: בכל פעם שצריכים לקבל החלטות הם בורחים."

וכאן צריך להשחיל שגם אנחנו חזינו בדפוס המוכר של הישראלים: בכל פעם שצריך לקבל החלטות, הם מפגיזים. לא חלפו דקות ספורות מטקס החתימה הפלסטיני וכלי טיס של חיל האוויר שיגר שני טילים לעבר אופנוע בבית להיה. ה"מטרה" לא נפגעה; במקומה, נפצעו שבעה עוברי אורח. אבל המסר הועבר: מי שיעז לדבר על פיוס בשכונה הזאת, יחטוף. במהלך חודש יוני גבר בהתמדה גובה הלהבות, משני הצדדים, וצה"ל שוב הדגים את הדיוק ה"כירורגי" של החיסולים הממוקדים כשהרג ילד בן 7 בשכונת סודאניה בעזה.

החטיפה והרצח של שלושת הנערים בגוש עציון נפלו כפרי בשל לידיו של ראש הממשלה. זאת אמירה קשה אבל היא מגובה בדברים שאמר נתניהו יומיים בלבד לאחר האירוע, עוד לפני שהיה בכלל קצה חוט לפענוח המקרה: "האירוע ממחיש את מה שאנחנו אומרים מזה חודשים ארוכים: שהברית עם החמאס מביאה לתוצאות קשות ביותר, שהינן הפוכת מקידום השלום בינינו לבין הפלסטינים." הדברים היו מופרכים; בקרב הפלסטינים היה ברור לכל שאירוע החטיפה דווקא מעמיד במבחן את הברית וחותר תחתיה. כזכור, גם הגינוי החד-משמעי של אבו-מאזן, באוזני כל העולם המוסלמי, גינוי שפורר עוד יותר את האחדות הרעועה עם החמאס, לא הספיק לממשלת ישראל. לשכת נתניהו הבהירה שוב בתגובתה שיש דבר אחד שמעניין אותה – כן טילים לא טילים, חטיפה או רצח, גינוי או מה שלא יהיה: "תבטלו את ההסכם עם החמאס".

נו, ואז בתחילת החודש צומצם מעבר הסחורות לעזה. ומאתמול אנחנו רשמית בעוד "מבצע להשבת השקט בדרום".

מזכיר לכם משהו? הדינמיקה של יולי 2014 דומה להדהים לזו של מרץ 2011. בשני המקרים, התפתחויות מדיניות בזירה הפלסטינית מייצרות תגובה צבאית בישראל. בשני המקרים, האחדות בין פת"ח לחמאס נתפסת כאיום אסטרטגי שמצדיק "מכה מונעת". ההצדקה כל כך מוחלטת, שהיא בתורה מצדיקה למפרע "הסלמה מתוכננת" כדי להגיע לעוצמת האש הרצויה. בשני המקרים, שלומם וחייהם של התושבים משני צידי הגבול מעניינים את ההנהגה כקליפת השום; הם אינם יותר ממטבע עובר לסוחר בסדר יום אסטרטגי, לא הגנתי.

ואת שני המקרים האחדות הפלסטינית תשרוד. האחדות הזאת בלתי נמנעת, בדיוק כפי שהאחדות בין הנגב לשפלה היא בלתי נמנעת; מדובר בעם אחד. רק קורבנות השווא, משני העמים, ניתנים למניעה.

* * *

כמה מילים על האיוולת המדינית. מהי הסיבה שהמדיניות הישראלית משועבדת באופן טוטאלי כל כך לחרדה מפני האחדות הפלסטינית? התשובה לא מסובכת. אם לסכם אותה בשורה אחת: צריך לוודא שאין פרטנר. צריך לוודא שאין פרטנר כי אם יש פרטנר פלסטיני, יש עם מי לדון על הסדר שלום, שנושא בחובו את הנורא מכל: ויתור על שטחים ושליטה. ולכן, לאורך שנים ארוכות, דואגת ישראל לרסק כל פרטנר פוטנציאלי למו"מ, כולל את זה שאך אתמול ישב איתה סביב שולחן המו"מ ורקח איתה מזימות נגד בני עמו "הקיצונים".

כך, ישראל לא מסתפקת במאבק עיקש נגד האחדות הפלסטינית אלא חותרת בעקביות גם להחליש את הפרטנר-כביכול שלה מול קנאי החמאס – את אבו מאזן והרשות הפלסטינית. שנים של ציות נרצע הפכו את אבו מאזן לקריקטורה נלעגת בעיני בני עמו.  הנהגה ישראלית שבאמת היתה חותרת להסכם שלום לא היתה מביאה את הפרטנר שלה למצב שבו אין לו שום סמכות מנהיגותית בעיני בני עמו. אבל זהו, שישראל לא באמת רוצה שלום או פרטנר שמסוגל להביא שלום.

המדיניות הזאת אכן "נושאת פירות". תחילה ריסקנו את הרשות הפלסטינית, מה שהעלה את החמאס לשלטון בעזה. גם המאבק העיקש בחמאס מתחיל "לשאת פירות": בעזה גוברת השפעתם של הארגונים האיסלאמיים הקיצוניים, אלה שאיתם באמת אין שום דין ודברים. ונתניהו? הוא כבר מחכך ידיו ונושא עיניו בציפיה לדאע"ש.

את כל זה צריך לזכור בזמן שמוכרים לכם סיפורים על כך שמטרת המבצע היא "להשיב את הביטחון לאזרחי ישראל". הבולשיט הזה רץ כאן כבר שנים, כאילו לא מדובר בסחורה משומשת ומזויפת. אין הרתעה צבאית בדרום, וגם לא תהיה. תקשיבו אולי לכמה גנרלים שהתפכחו מאוחר מדי, אם לא לי, או לפרשן צבאי ציניקן, שכבר ראה דבר או שניים בחייו.

ואם קוראים לכם לשם – תסרבו. גם בגלל ש(שוב) משקרים לכם, אבל בעיקר בגלל גופות הילדים והנשים שכבר מתחילות להיערם בעזה תחת מכונת המלחמה של צה"ל.

מה שהאיור הזה לא מראה הוא שממבצע למבצע טווחי השיגור של החמאס עולים. ב"עופרת יצוקה" הגיעו הקטיושות עד ל-40 ק"מ מהגבול, ב"עמוד ענן" הגיעו הגראדים לתל-אביב וב"צוק איתן" נפלו כבר טילים בקיסריה. ככה נראית "ההרתעה הצבאית" של ישראל מול החמאס.

* * *

ביום השני ל"צוק איתן", נכון לשעה זאת, נמנו לפחות 40 הרוגים פלסטינים. מספר התושבים הלא-מעורבים מתוכם אינו ידוע בוודאות. דיווח אחד מדבר על לפחות 8, אחר על לפחות 17, ואחר על לפחות 7 ילדים הרוגים. המספרים האמיתיים מתבררים רק בשוך האבק (ראו עדכונים שוטפים כאן), אבל כבר כעת אפשר לערוך השוואה גסה למבצע "עמוד ענן" מנובמבר 2012. שם, על פי הדו"ח היסודי שהכין "בצלם", נהרגו 17 איש בשני הימים הראשונים למבצע, מתוכם 8 לא מעורבים. אם כך, אנחנו פחות או יותר באותו טווח של פרופורציות, בהבדל שההרג הישראלי הפעם כפול בגודלו. כבר כעת יש ראיות מבוססות לפשעי מלחמה מובהקים.

הממצא החשוב של אותו דו"ח הצביע על המפנה שחל לאחר היום הרביעי למבצע. בעוד שבארבעת הימים הראשונים של "עמוד ענן" הרג צה"ל "רק" 17 לא מעורבים, בארבעת הימים האחרונים הוא הרג 70 לא מעורבים. בפועל, במהלך המחצית השנייה של "עמוד ענן" הרג צה"ל שני חפים מפשע על כל משתתף בלחימה. טווח ארבעת הימים, אם כן, מסמן את אורך הנשימה המוסרי של מבצעים בעזה. בתום הזמן הקצר הזה לוחמי החמאס נבלעים במידה כזאת בקרב האוכלוסיה באופן שמגלגל את המשך המבצע לפשעי מלחמה ברורים, עם או בלי נשק "כירורגי".

כפי שתועד בהרחבה בבלוג הזה, היקף הפגיעה בחפים מפשע במהלך "עמוד ענן" הוסתר היטב מעיני הציבור הישראלי; ספק אם הישראלי הממוצע יכול לנחש אפילו את המספרים. צה"ל פירסם באופן מוצנע נתונים שקריים – מסקנה בלתי נמנעת לאור סירובו לבסס אותם ברשימות שמיות. יותר מכך: הדיסאינפורמציה הופצה גם בשורות הצבא עצמו, כולל באתר חיל האוויר, שלא הזכיר במילה את קורבנות "הדיוק הכירורגי" הפלסטיניים. לתעמולת שקר כזאת יש תפקיד מבצעי ברור: להכין את הקרקע ואת הלבבות לפשעי המלחמה של המבצע הבא. תחת מעטה הבורות הזה, טייסים יכולים לצאת בלב שקט לגיחות הפצצה בשכונות עזה הצפופות ולהמשיך להיאחז באשליה שהם פוגעים רק בארכי-טרוריסטים. גם תעמולת שקר היא צוק איתן.

הרי לא חשבתם שהמבצע הזה בא למישהו בהפתעה, נכון? בצה"ל התחילו לעבוד עליו איך שנגמר "עמוד ענן". היו סמוכים ובטוחים שאיפשהו בקריה עמלים כבר ברגע זה כמה מוחות מבריקים באגף המבצעים, מפיקים לקחים מן הכשלים של "צוק איתן", בונים בנק מטרות חדש, משכללים את הטכנולוגיות, ומשרטטים את המבצע הבא בעזה – זה שבאמת, אבל באמת, "יוריד את החמאס על הברכיים".

* * *

הצגת הדברים הזאת ודאי מקוממת לא מעט בכך שהיא מתעלמת לחלוטין מחלקו של החמאס בהגבהת להבות העימות. אבל אני לא מתעלם מכך. למעשה, את הדברים האלה אני כותב בין אזעקה אחת למשנהה, כך שקשה לי להתעלם מן הטילים שיורה החמאס. אבל העובדה הפשוטה היא שאני אזרח ישראלי ומי שנדרש לתת לי דין וחשבון אלה הפוליטיקאים הישראלים שמפקירים את בטחוני – לא מנהיגי החמאס. התקשורת הישראלית מפרשנת בלי סוף את מניעיו של הצד השני ונתקפת עיוורון כמעט פתולוגי בכל האמור במניעי הצד שלנו. שם הכל מסתכם בסיסמאות "השקט לדרום" ו"שיקום ההרתעה". לפרשן הישראלי אין בעיה לחדור דרך מסך התעמולה החמאסי ולהבחין (בצדק) שמשבר המשכורות החמור בעזה הוא אחד הגורמים העקיפים לניסיונו של החמאס לחמם את הגבול; כל הסדר שייכון לאחר העימות הנוכחי, כל הבנות בין אם כתובות ובין אם לאו, יתנו לחמאס עוד אורך נשימה. כל זה נכון; אבל הפרשן הישראלי תקוע בחשבונאות של הצד השני, במקום להמשיך ולשאול את עצמו ביושר: אם כך, ואם גם המנהיגים שלי יודעים שהמבצע הזה רק יחזק את החמאס (ובפרט את הפלגים הקיצוניים שבו) – למה הם משחקים לידיו?

הם כמובן לא משחקים לידיו. הם משחקים איתו, וכדור המשחק הוא תושבי ישראל ותושבי עזה. זהו זמן הגברים.

אי אפשר לסיים בלי להשיב, בסבלנות קרובה לפקוע, לטרוניה הקבועה: אז מה נעשה? נשב בחיבוק ידיים כשהם יורים עלינו טילים?

לא, נעשה את המובן מאליו כדי למנוע את הטילים. נכיר בחמאס כשלטון הנבחר בעזה ונניח בצד את כל הצווחות ההיסטריות על "אמנת החמאס" ו"הכרה במדינה יהודית"; נסיר את המצור מעזה (כן, יש מצור, תתעדכנו, והוא מתהדק מתי שבא לנו); נחזק ונשתף פעולה עם האחדות הפלסטינית ונניח לעם הפלסטיני בעצמו לעצב את השלטון הרצוי בעיניו. זאת תהיה התחלה לא רעה בכלל, לבטח לא כזו שכבר הוכחה ככישלון חרוץ, כמו כל 8 העמודות באיור "בואו ניכנס בחמאס".

בעקבות חטיפתו ורציחתו של מוחמד חוסיין אבו-ח'אדר בן ה-16 משועפט, הכריז ראש הממשלה: "הימין אחראי – והימין ישלם". סגר מיידי הוטל על שכונות רמת אשכול, רוממה והגבעה הצרפתית, ימין משה והמושבה הגרמנית; 160 אלף ישראלים מצאו עצמם נצורים בבתיהם, חוששים לבאות. כוחות צבא פשטו על השכונות בחיפושים מדלת לדלת, וזרעו הרס רב בדרכם. בשכונת רחביה פוצץ צה"ל דלת של בית שיושביו שהו בפנים ומן הפיצוץ נפצע ילד בן 8.

בראיון מעורר מחלוקת לרדיו, הגיבה ח"כ מירי רגב לחטיפה ולרצח של הצעיר הפלסטיני והצהירה: "החוטפים אינם טרוריסטים. גם אם אני לא מסכימה אתם, הם אנשים שלא רואים שום דרך לשנות את המציאות שלהם ונאלצים להשתמש באמצעים האלה עד שישראל תתפכח קצת". בתגובה לדברים האלה תבעו מספר חברי כנסת להסיר את חסינותה של ח"כ רגב ולהעמידה לדין בעוון הסתה. כמו כן הוגשה הצעת חוק בנושא: "לא ייתכן שחבר כנסת יביע תמיכה בפעולת טרור וחטיפה של נער, כאשר כל כוחות הביטחון פועלים להשבתו", נאמר בהצעת החוק שהגישה ח"כ מירי רגב בעצמה, יחד עם ח"כ זבולון כלפה.

בעימותים שפרצו בין ישראלים זועמים לבין כוחות הביטחון, ירה צה"ל אש חיה לעבר מפגינים. דניאל שפר, בן 13 מקרית יובל, נורה בחזהו ונהרג (תחקיר ראשוני העלה שמדובר ב"אדם הלא נכון"). במהומות אחרות, סמוך לשכונת הקטמון, ירה צה"ל והרג את מיכאל אמיתי, צעיר בן 20 מתלפיות.

כחלק מצעדי הענישה נגד האוכלוסיה היהודית שתמכה במבצעי הרצח האכזרי, סגר צה"ל את כביש בגין לתנועה מכל עבריו, פשט על משרדים של "יד שרה", אקי"ם, עמותת "ידיד" ועמותת "לתת", והחרים עשרות מחשבים ומסמכים שנמצאו במקום. כמו כן הוצא צו הריסה למפעל יוגורט שמעסיק עובדים יהודים עם מוגבלויות. הממשלה גם החליטה לבטל באופן גורף ביקורי משפחות לכל האסירים מן ההתנחלויות.

בסך הכל, פשט צה"ל על יותר מאלף בתים של תושבים יהודים בשכונות ירושלים המערבית, חדר למעבדות באוניברסיטה העברית והחרים ספרים וציוד, ועצר כ-400 יהודים בעלי חזות מתנחלית. במשך כל המבצע לא הותרה כניסתם של גברים יהודים לתפילה בכותל המערבי.

הקבינט המדיני-בטחוני עדיין שוקל את צעדיו; ההתלבטות היא בין הטלת עונש מוות על רוצחים יהודים והפגזת מאחזי ימין קיצוניים לבין הקמת התנחלות חדשה, שתיקרא על שם הנרצח מוחמד אבו ח'אדר, בסמוך לאלון שבות. בינתיים הרחוב כבר אומר את דברו. בעשרות ערים צעדו מפגינים זועמים בקריאות "מוות ליהודים" ותקפו עוברי אורח חובשי כיפות. חיילים העלו לפייסבוק תמונות של עצמם מכוונים נשק עם הכיתוב: "תנו לנו לרסס" (את רוצחי אבו ח'אדר, כמובן).

אחת המטרות המרכזיות של הבלוג הזה היא לתעד, להנכיח ולבאר את המאמצים הבלתי פוסקים של ממשלות ישראל לנשל אוכלוסיות ערביות מאדמתן, בעיקר מעבר לקו הירוק אבל גם בתחומו. במרוצת השנים הצטברו לא מעט פוסטים בנושא הזה ויש טעם לארגן אותם בפריסה גיאוגרפית כללית, שתאפשר איתור מהיר של החומרים למי שמעוניין בכך. בסיכום הזה כללתי רק תחקירים נרחבים בעלי מיקוד גיאוגרפי ברור. פוסטים קצרים יותר או כאלה שבוחנים את הנושא באופן רוחבי ניתן למצוא גם תחת התגיות נישול וטרנספר.

כמו שזה נראה, הסיכום הזה ימשיך להתעדכן גם בעתיד.

מזרח ירושלים וירושלים רבתי

שיח ג'ראח
סילואן (1)
סילואן (2)
סילואן (3)
סילואן (4) (וגם עיסאוויה וא-טור)
נבי סמואל

יהודה ושומרון

בילעין/נעלין
נבי סאלח
אזור התעשייה "ניצני שלום"
עקרבה
שטח C

דרום הר חברון

מערות דרום הר חברון (שטח אש 918)
ח'ירבת סוסיא

בקעת הירדן

בקעת הירדן (1)
בקעת הירדן (2)

סיני

פתחת רפיח

בתחומי הקו הירוק

כפר דהמש
חבל הבשור
אום אלחיראן

אפליה ורשע, החל מדרגה מסוימת, תובעים מוח יצירתי. בסך הכל גם פעולה מרושעת או מדיניות מפלה דורשות זמן והשקעה שאספקתם מוגבלת. שלטון רע במיוחד עלול למצוא עצמו מכלה כוחותיו מעוול אחד למשנהו, מתנשף ומזיע במאמץ לא לאבד דקה אחת במלחמת החורמה שלו בשוויון ובצדק. זה גם מעייף וגם מחרב את התסרוקת.

נחוצה התייעלות גם במנגנוני הרשע. כאן נכנס המוח היצירתי לפעולה, ואחד הרעיונות המבריקים שלו מוכר בכינוי "שתי ציפורים במכה אחת".

דוגמה מהשבוע: משרד החינוך, כך פורסם, העביר ב-5 השנים האחרונות 49 מיליון שקל לאוניברסיטת אריאל. לא מדובר בתקציבי הוראה ומחקר אלא ב"מכרזים" לכל מיני התקשרויות. אחת נקראת "תכנון וסיוע למוסדות לימוד בהפעלה והטמעה פדגוגית של תוכנית התקשוב" (28 מיליון שקל), אחרת נקראת "הפעלת תכנית לאורח חיים בריא" (3.4 מיליון שקל), והחביבה עלי מכל –  הו, אירוניה אריאלית טיפוסית – "הפעלת מרכזים ללימודי אזרחות ודמוקרטיה" (2.5 מיליון שקל). מאריאל, עיר שהורתה בחטא, תצא תורת האזרחות והדמוקרטיה לכל קצוות הארץ, וזה אולי מסביר דבר או שניים.

ציפור אחת: תזרים מזומנים יציב ושמן לאוניברסיטת אריאל. תמיד טוב. ציפור שניה: התנערות נוספת של משרד החינוך מאחריותו הפדגוגית, הפרטה בדלת האחורית (הקבלן אינו פרטי, אבל גם לא עובד משרד החינוך). עברתי על כל ההתקשרויות עם אוניברסיטת אריאל; אין שם אף אחת שאיננה שייכת לליבת האחריות השלטונית של משרד החינוך. אבל המשרד הזה מזמן כבר הפך לקליפה ריקה – משרד להדפסת מכרזים שאיננו מסוגל לבצע את תפקידיו הבסיסיים ביותר.

שתי ציפורים. אבל יודעי דבר גורסים שמדובר בשני צידיה של אותה ציפור ממש.

מסתבר שאוניברסיטת אריאל – אותו מוסד אקדמי מפואר שמשאיר הרחק מאחור את מכון ויצמן והאוניברסיטה העברית – מוביל גם בהיקף החוזים שיש לו עם משרד החינוך. שניה לו צועדת – הפתעה, הפתעה! – אוניברסיטת בר-אילן, עם רווח נאה, אף כי זעום ביחס לאריאל, של 10 מיליון שקל ב-5 השנים האחרונות. באוניברסיטת אריאל מייחסים את מזלם המופלג בזכייה חוזרת ונשנית במכרזים להתמחותם ב"מיזמי חינוך". אני מרשה לעצמי להתבונן בצינור הכספי הזה מצידו השני – עוד דרך נוחה של השלטון, אחת מאלפים,  להזרים מזומנים למפעל ההתנחלויות.

תמיכה כזאת באה תמיד על חשבון תקציבים שהיו יכולים להיות מופנים לתחומי הקו הירוק. העובדה הפשוטה הזאת, למרבה הצער, עדיין איננה נחלת הכלל בשיח הפוליטי הישראלי, אף כי היא מעל לכל מחלוקת. ההתנחלויות מקבלות תקצוב עודף בספקטרום רחב של שירותים, וכל שקל עודף כזה הוא בבחינת עונש תקציבי ליישובים ולאזרחים שבתחום הקו הירוק (פירוט בהמשך).

אבל גם העונש הזה הוכפל ושולש לאחרונה, עוד הישג של המוח היצירתי של הרשע. יוזמות החרם למיניהן כבר מחוללות נזק משמעותי לבעלי האינטרסים הכלכליים בשטחים. זהות האינטרסים בינם לבין השלטון מדרבנת את מקבלי ההחלטות לייצר עוד ועוד הגנות ופיצויים לכל מי שחשבון הבנק שלו נפגע מן החרם.

ומי בדיוק מממן את אותן הגנות ופיצויים? נכון, אני ואתם. כלומר, אותם אזרחים שנדפקים פעם אחת עקב קיפוח תקציבי ארוך שנים ביחס להתנחלויות, נדפקים פעם שנייה כשהשלטון שוב שולח ידו לכיסם כדי לפצות את אותן התנחלויות על נזקי החרם.

שוב שתי ציפורים. יפה, לא?

"תג מחיר" כלכלי

זה התחיל לפני שלוש שנים. שר המדע והטכנולוגיה דאז, דניאל הרשקוביץ, ייסד קרן מחקר מדעית ראשונה מסוגה בעולם: "מענקי חרם". מטרתם המוצהרת היא לפצות חוקרים שאינם יכולים להגיש בקשות לקרנות מחקר בינלאומיות, אשר אינן מכירות בריבונות ישראל מעבר לקו הירוק. הכסף שנשלל מאותם חוקרים הוא אירופאי ואמריקאי. הכסף שנמסר להם במקומו הוא ישראלי – כספי מיסים שלנו. נכון להיום, מממנת קרן החרם הישראלית מחקרים בהיקף של 750 אלף שקל בשנה.

זהו בעצם "תג מחיר" כלכלי; פעולת טרור פיסקאלית שמבצע השלטון באזרחיו כנגד ענישה חוקית שאין ביכולתו להתמודד עימה. כשם שנערי הגבעות שהמנהל האזרחי מפרק להם קרוואן הולכים ומכלים את זעמם בעצי זית ומכוניות של פלסטינים חסרי ישע, כך גם אוצר המדינה מעניש את תושבי הקו הירוק על סנקציות בינלאומיות שאין ביכולתו לבטל.

מצאו פראיירים. בהבדל קטן אחד: הפראיירים במקרה השני הם לא לגמרי בצד הנפגע. ישראלים לא מעטים מרוויחים יפה מיוזמות הפיצוי האלה.

כך למשל התברר רק לאחרונה בתחקיר "מולד". בארבע השנים האחרונות הועברו 148 מיליון שקל לרשויות מקומיות בשטחים, במסגרת "מענק בטחוני לאור הקפאת הבנייה". ההצדקה הרשמית למענק היתה מופרכת מלכתחילה – עדות נוספת לקלות הדעת הבלתי נסבלת של השלטונות בפזרם ממון בהתנחלויות: פיצוי על אובדן הכנסות מארנונה בשל הקפאת הבנייה בהתנחלויות ב-2009.

אבסורד ראשון: האם שמעתם מעודכם על רשות מקומית שאינה בשטחים שמקבלת פיצוי מהשלטון על ארנונה שלא נגבתה מבתים שעוד לא נבנו?

אבסורד שני: ההקפאה נמשכה 10 חודשים. המענק המשיך והמשיך, ארבע שנים. איך זה? ככה זה כשהמילה "בטחוני" מופיעה בשם של המענק. צרכי בטחון הם כידוע נצחיים.

ועיקר השחיתות: 80% מן המענק הכביכול-ציבורי הזה הועברו ישירות מתקציבי הרשויות למועצת יש"ע, לא ארנונה ולא בטיח. מועצת יש"ע, כדאי להזכיר, היא עמותה פוליטית שבג"ץ כבר קבע כי אין לממנה מתקציבים ממשלתיים.

לסכום הזה יש להוסיף כ-90 מיליון שקל שהקציבה הממשלה לפצות את הקבלנים ורוכשי הדירות ש"נפגעו" מהקפאת הבנייה (מתי לאחרונה פוציתם על עיכוב של 10 חודשים בתהליך רכישה או בנייה של דירה בארץ?).

מענק ההקפאה והפיצויים האישיים גם הם בגדר פעולת "תג מחיר" ממשלתית נגד הציבור הישראלי שבתחומי הקו הירוק. שהרי החלטתו של נתניהו להקפיא את הבנייה ב-2009 באה לעולם על רקע הלחץ של ממשל אובמה לפתוח במו"מ מדיני עם הפלסטינים. המתנחלים ונציגיהם בממשלה לא העלו על דעתם לספוג את המכה הזאת לבדם; את העלויות הכלכליות של ההקפאה הוחלט לגלגל על החוליה החלשה בפוליטיקה הישראלית – הציבור הרחב. האמריקאים דפקו אותנו? אנחנו נדפוק את אחינו הלא-מתנחלים. כולנו הרי אחים לצרה, לא?

רק תזכרו שעד עכשיו דיברנו רק על "עלויות החרם". את המונח הזה צריך להבין במשמעותו המדויקת: לא "כמה הפסדים גורם החרם לעסקים בהתנחלויות", אלא "כמה מההפסדים האלה מגלגלת הממשלה אל הציבור הלא-מתנחל".

עלות ההתנחלויות, עוד לפני החרם

וזה הרי רק הקצף שעל פני המים. המים, האוקיאנוס הרחב, הוא ההשקעה הראשונית בהתנחלויות, אותה השקעה שחוללה בכלל את החרם. אותה השקעה ששוב ושוב מעדיפה את מי שמתנחל על פני מי שאינו מתנחל.

היא לא מספיקה להם, לגרגרנים.

לא מספיק שההשקעה הממשלתית בשטחים גדלה בקצב מסחרר וכבר הדביקה את רמתה מלפני ההתנתקות, למרות שנתח גוש קטיף נגרע ממנה; ששר האוצר הקודם הודה שהדברים נעשים "בפרופיל נמוך" כדי למנוע שקיפות וביקורת;

לא מספיק שממשלת ישראל משקיעה בכל מתנחל בממוצע 70% יותר כסף ממה שהיא משקיעה בתושבים שבתחומי הקו הירוק (מדובר בהוצאה אזרחית בלבד, ללא הוצאות ביטחון ותשתיות); שההשקעה בתושב קריית-ארבע היא פי 3 ויותר מבתושב בית שמש, שההשקעה בתושב מעלה אפריים היא כמעט פי 7 מההשקעה בתושב טירה;

לא מספיק שיש פער של 430% בין התקציב הרשמי של החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית – הזרוע הממשלתית שבונה בהתנחלויות – לבין ההוצאות בפועל, וזאת הודות למסלול עוקף-ספר-תקציב בוועדת הכספים; זו אישרה, למשל, במהלך 2012 לא פחות מ-96 (!) תוספות תקציביות לחטיבה, עד לסכום של 319 מיליון שקל (לא פלא שהחטיבה מסרבת לחשוף את הפרוטוקולים של ישיבותיה לציבור, תוך הפרת חוק חופש המידע);

לא מספיק שמחצית מן היישובים שהתווספו השנה למפת העדיפות הלאומית הם התנחלויות, וביניהם גם שלושה מאחזים שצלחו את הדרך הקצרה בין אי-חוקיות ועד לעדיפות לאומית בתוך שנה וחצי; ש-90 מתוך 600 היישובים ברשימה הם התנחלויות, ושגם בממשלה מודים שהדבר בא על חשבון פיתוח הגליל והנגב;

לא מספיק שמשרד השיכון נאלץ להפנות תקציבים שיועדו לחסרי דיור לטובת אבטחת מתנחלים באמצעות חברות פרטיות במזרח ירושלים, תופעה שעצם קיומה נגוע בחוסר סמכות שלטונית;

לא מספיק שמשרד התחבורה מסבסד את תעריפי התחבורה הציבורית באוטובוסים להתנחלויות, עד ל-50% מגובה המחיר בתחומי הקו הירוק;

ויש עוד.

כל זה לא מספיק. צריך לממן גם את הנזקים המשניים שנגרמים על ידי הנזק הראשוני. הציבור הישראלי, אם כך, עומד בפני עידן פיסקאלי חדש: המסים שלו יממנו הן את האפליה לטובה של ההתנחלויות בתקציב השוטף (בעיקר דרך העברות לא רשמיות בוועדת הכספים), כדי שימשיכו לשגשג ולפרוח, והן את נזקי החרם שגובים אותם שגשוג ופריחה. זאת לא נבואה אלא קריאה מדויקת של החלטת ממשלה. לאחר גיבוש הסכם הכניעה (חרף כל הרטוריקה הטווסית) לשיתוף פעולה מדעי עם האיחוד האירופי (Horizon 2020), הטילה הממשלה על השר בנט "לגבש מנגנון לשיפוי חברות וגופים שייפגעו מהאיסור האירופי על מימון עקיף ומתן הלוואות לגופים ישראלים שפועלים או מחזיקים שלוחות בהתנחלויות." הפיצוי, כך נכתב, יגיע מתקציב משרד הכלכלה.

אהה. שוב מהכיס שלנו. בשלב הזה מתעוררת תהייה אם לא יהיה פשוט יותר לחייב כל אזרח במדינה להפקיד "מלווה התנחלויות" (בתוספת "שיפוי חרם") בהוראת קבע חודשית לתקציב השוטף של מועצת יש"ע. פחות ביורוקרטיה ממשלתית, יותר שקיפות פיננסית.

תסתכלו רגע מבחוץ

עצבנים? רותחים? מחפשים אשמים? אולי תתחילו אצלכם בבית.

החלוקה הזאת שנקטתי לאורך כל הפוסט, בין "אנחנו" (בתחומי הקו הירוק) ל"הם" (המתנחלים) היא חלוקה מדומה. היא מועילה רק כדי להבהיר שהאידאולוגיה האמיתית שמנחה את הכלכלה הישראלית היא לאו דווקא ניאו-ליברליזם אלא ניאו-קולוניאליזם (עם ויסות ממשלתי מאסיבי). אבל היא לא יורדת לשורש העניין, ובמובן הזה היא בסך הכל פיקציה שמפרנסת יפה מאד את הדימוי העצמי הצודק, הבלתי-נגוע בעוול, של השמאל הישראלי.

הפיקציה נעוצה במחשבה שיש כאן חלוקה ברורה בין מיעוט מנצל לרוב מנוצל, והחלוקה עוברת לאורך הקו הירוק. אבל אם זו היתה המציאות, היה קל מאד להפוך אותה. בפועל, כלכלת הכיבוש העמיקה לחדור לכל שדרות החברה והמשק בישראל, ואין כמעט בית-אב שאיננו מפיק ממנה רווח כלשהו, ישיר או עקיף. כולנו מרוויחים מהכיבוש בכיס אחד, בעודנו מפסידים ממנו בכיס האחר.

שמאלן יקר, תסתכל על עצמך רגע מבחוץ. אתה מזועזע מכך שכספי המסים שלך מנותבים באופן חשאי ומכוער לפיתוח התנחלויות? אבל זה בדיוק מה שמזעזע את מובילי החרם באירופה: שכספי המסים שלך בונים את ההתנחלויות. ושאתה לא עושה כלום בנידון. עכשיו כספי המסים שלך גם מפצים על נזקי החרם, ואתה ממשיך לא לעשות כלום. אתה חושב שמעניין אותם איך בדיוק מגיע הכסף להתנחלויות? זה לא מזיז להם, הפוילעשטיקים של ועדת הכספים. הם סופרים כל יום שכונות חדשות ליהודים ועקורים חדשים לפלסטינים. זאת השורה התחתונה. ובשורה הזאת, אתה שותף.

איך מפרקים את השותפות הרעילה הזאת בין הכיס שלך לבין החיוך של נפתלי בנט? איך מלמדים עם אחד להיגמל מהרווחים שהוא קוצר מחורבנו של עם אחר? אולי צריך לפרק את הכלכלה הישראלית מהיסוד ולבנות אותה מחדש, על אדנים בריאים. אולי צריך לפרק את משרדי הממשלה וועדות הכנסת, ולהגדיר להם מחדש את המותר והאסור. בלי ספק, נחוץ מעשה רדיקלי. בקיץ 2011 הופרחו כמה רעיונות מעניינים לאוויר, אבל הם התפוגגו במהרה. ובכל זאת, יש מקום לאופטימיות; החרם הולך ומתעצם, הלחץ הכלכלי ובעיקר המוראלי גובר כל הזמן. ההכרח הוא אבי ההמצאה, אומרים.

[חלק ניכר מהמידע שנאסף כאן מקורו בעבודתם המסורה של עיתונאי "כלכליסט" שאול אמסטרדמסקי ושל "פרויקט 61"]

"ההתנחלויות אינן מכשול לשלום. הן מהוות כ-5% מכלל השטח בגדה המערבית." (שר הביטחון, משה יעלון, מספר אגדות במינכן).

לידיעת השר, שמשום מה זכה למוניטין של איש בעל יושרה שאיננו חושש "לומר אמיתות מכאיבות":

שטחן הכולל של ההתנחלויות והמועצות האזוריות מהווה 63.5% משטח C, ובסך הכל 36.6% מכלל שטחי הגדה. זהו פער של 600% מהנתון שהפיץ יעלון.

בתוספת אדמות מדינה, שטחים צבאיים סגורים, שמורות טבע וגנים לאומיים והשטח שננגס בידי גדר ההפרדה, השתלטה ישראל על 70% משטח C, ובסך הכל 40.5% מכלל שטחי הגדה.

אין לדעת מאיפה הקריץ יעלון את נתון ה-5%. אולי הוא התכוון לשטח בנוי. אבל זהו נתון חסר משמעות. מבחינה מעשית, הבנייה בהתנחלויות כל הזמן מתפשטת. מבחינה מדינית, האבחנה הרלבנטית היחידה היא בין שטחים שבשליטת ישראל לבין שטחים שבשליטה פלסטינית. בפועל, ישראל חסמה לחלוטין את גישתם של הפלסטינים לכ-40% משטחי הגדה המערבית. נסו להסביר לגויים שהסכסוך איננו על טריטוריה כשהנתונים האלה על השולחן.

ואם כבר עושים תרגיל הסחה ומדברים על שטח בנוי בלבד, לא יזיק להזכיר: כ-21% מהשטח הבנוי בתוך ההתנחלויות הוא קרקע פלסטינית פרטית (על פי רישומי המנהל האזרחי) שנגזלה מבעליה. כשיעלון שואל "למה ההנהגה הפלסטינית רוצה לקבל שטח בלי יהודים", צריך לשאול אותו למה ההנהגה הישראלית מייצרת בפועל (ולא רק "רוצה לקבל") עוד ועוד שטחים בלי פלסטינים – בבקעת הירדן, בדרום הר חברון ובמזרח ירושלים. במקום לברבר על טרנספר דמיוני של יהודים דמיוניים ממדינה פלסטינית דמיונית, כדאי להתחיל לדבר על הטרנספר האמיתי של פלסטיניים אמיתיים ממדינת האפרטהייד האמיתית, ישראל.

כתבתי למעלה "לידיעת השר", אבל זאת כמובן בדיחה; השר יודע. נועם חומסקי הביע לא אחת את רתיעתו מן הסיסמא "To speak truth to power". השלטון יודע את האמת, אין צורך להזכיר לו אותה. מי שזקוק לתזכורת הוא הציבור והתקשורת שמסממת אותו בשקרים מועילים.

לכבוד ספיר סבח, תלמידת י"ב בבי"ס אורט גרינברג בקריית טבעון, וצבי פלג, מנכ"ל רשת אורט:

ספיר וצבי, צבי וספיר, צביספיר, ספירצבי,

משובטים יקרים,

בעקבות דבריכם בתכנית הרדיו "דעה צפונית":

ספיר סבח: " צה"ל הוא צבא הגנה לישראל ואין מה לעשות. יש לנו צבא אחד."
צבי פלג: " צה"ל לא מעורר ויכוח בשום מקום. אין לנו צבא אחר."
ספיר סבח: "מה שנעשה [דברי אדם ורטה] זה לא מוסרי, נקודה."
צבי פלג: "אם הוא יבוא ויאמר שצה"ל לא מוסרי על פי דעתו, הוא לא יהיה מורה באורט, נקודה."

נקודה.

נקודה. 

נקודה.

 

רציתי לשאול: האם יש ברשת "אורט" מקום לפסיק
(סימן שאלה)
לנקודה-פסיק
לסימן שאלה
(סימן שאלה)

בכבוד רב,

שונא נקודות יחיה

נגמר לך הגז? להביא בלון גז חדש – אי אפשר. לבנות סככת פח לשתי פרות – אי אפשר. להניח צינור ביוב – אי אפשר. לנטוע עצים – אי אפשר. להכניס מיכלי מים להשקיה – אי אפשר. להזמין שוחט לפני החג – אי אפשר. לפתוח דוכן רוכלים לממכר שתיה או מזכרות – אי אפשר. להכניס ארגז עגבניות – אי אפשר. זה מסחרי. מותר רק עגבניות בשקית, לצריכה פרטית. להקים גדר בטיחות סביב בית הספר כדי לחצוץ בין הילדים לכביש – אי אפשר. לתקן את הכביש היחידי בכפר – אי אפשר.

ברוכים הבאים לנבי סמואל, ואם אפשר, ברוכים המסתלקים. מדינת ישראל תושיט לכם כל עזרה שתתבקש לזרז את התחפפותכם מאדמתכם.

250 תושבי הכפר, הנמצא רק קילומטר צפונית לשכונת רמות בירושלים, חיים בכלוב בלתי אפשרי. לכאורה תושבי הרשות הפלסטינית בשטח C; בפועל, מנותקים מן הגדה בגדר ההפרדה וכן באמצעות כביש האפרטהייד, 436, שמחבר בין רמות לגבעת זאב. במשך כשנה נאסרה לחלוטין תנועת פלסטינים על הכביש הזה. מאז הקמת הגדר, רק מי שרכבו רשום על שם תושב הכפר, או שתיאם מספיק זמן מראש עם מנהלת התיאום והקישור, רשאי לעלות עליו. יהודים, כמובן, פטורים מכל מגבלת תנועה על הכביש.

תושבי נבי סמואל נמצאים לכאורה במרחק נגיעה מירושלים; בפועל, מי שנתפס בשטח העיר משלם קנסות של אלפי שקלים. עוד קהילה פלסטינית כלואה במובלעת הזאת, אל-חלאיילה, שנמצאת למרגלות התנחלות גבעת זאב, אך היא לפחות פטורה מן העונש שנקרא "גן לאומי", שידובר בו בהמשך.

דרגה כזאת של התעללות ביורוקרטית לא מוכרת לי בשטחי יהודה ושומרון, ומזכירה רק את גורלם של תושבי הקהילות הפלסטיניות בבקעת הירדן ובדרום הר חברון. באחד המקרים שנמנעה הכנסת ציוד לכפר נמסר הנימוק ש"לא מדובר בצורך הומניטרי" – משל היה נבי סמואל "יישות זרה" תחת מצור צבאי, כמו רצועת עזה. ראו כמה משחית ומעוור הכוח, עד שפקידי המנהל סבורים שמחובתם לאפשר לכפרים פלסטיניים (בכלל? או רק במרחב התפר?) קיום "הומניטרי" בלבד – על סף קטסטרופה, אבל לא מעבר לכך.

העובדה שכל זה מתאפשר במרחק של קילומטר בלבד משכונות מגורים של יהודים רק מעידה על עומק ההדחקה וההכחשה שסיגלו להם הישראלים, מרכיב הכרחי בכלכלה הנפשית של עם האדונים. צריך לציין שעד לאחרונה חמקה נבי סמואל גם מתשומת ליבם של פעילי זכויות אדם; מנגנוני ההסוואה השלטוניים פעלו ביעילות יוצאת דופן במקרה הזה.

כתמיד, השלטון הקולוניאלי זקוק למשת"פים, הידועים בכינוי "ערבים טובים", או בפשטות, מוכתר הכפר. על טובות כאלה גומל השלטון בנדיבות. מוכתר נבי סמואל ובני משפחתו הם היחידים בכפר שמחזיקים בתעודת זהות כחולה; לצד ראש המועצה, המוכתר הוא היחידי שהורשה לבנות בית בכפר (במקום שבו הוא עומד נהרס בית של תושב אחר); והוא כמובן זה שדאג לזייף חתימות של בעלי קרקעות על "שטרות מכירה" שמעבירים את הקרקע לבעלות יהודית.

בטח לא שמתם לב לנקודה הזאת, אז אחזור עליה. מ-1967 ועד היום, במשך 46 וחצי שנה, ניתנו שני אישורי בנייה בלבד בכפר נבי סמואל. לא, אף אחד לא טוען שהתושבים פלשו לאדמות; גם המנהל האזרחי מכיר בבעלותם על הקרקע. לא, אין מחסור בקרקע פנויה באזור, כל הגבעה מסביב לכפר שוממה לחלוטין. אז למה לא נותנים להם אישורי בנייה, למה בנים ובנות של תושבי הכפר נאלצים לעקור למקום אחר כדי לבנות בית?

קוראים לזה טרנספר זוחל. ביורוקרטי, עקשני, בלתי פוסק.

למעשה, מבחינת השלטונות מדובר כבר בכפר וירטואלי, חזיון תעתועים מן העבר. במהלך דיון בהתנגדויות להקמת מיזם התיירות בנבי סמואל, קבע נציג המנהל האזרחי: "אין כפר – יש פארק". לכל איש יש שם, ומוטב לומר shame, וגם לאיש הזה, ראש לשכת התכנון של המנהל האזרחי, יש שם: אדריכל דניאל חלימי. זהו אותו חלימי שפסל את תכנית המתאר שהכינו תושבי ח'ירבת סוסיא ליישובם, בשלל נימוקים מופרכים עד אבסורד, מסמך שנותח כאן בהרחבה.

במקרה של נבי סמואל חלימי קיצר הליכים באופן משמעותי; אם אין כפר, אין מה לתכנן או לאשר.

דניאל חלימי הוא מתנחל. סתם, שתדעו.

טיולים ואתרי עתיקות יפים להדחקה, וכך מבקרים למעלה מ-300,000 ישראלים בשנה בגן הלאומי נבי סמואל, מבקרים ומדחיקים, מתפעמים מן הנוף וההסטוריה ולא יודעים דבר על הכפר הפלסטיני שמונח מתחת לאפם. כתבות תיירות ומדריכי טיולים, שממליצים בחום על האתר כטיול מושלם לשבת, מפגינים בקיאות מופלגת באירועים שספק התרחשו שם לפני 3,000 שנה ובורות מוחלטת ביחס למה שקורה שם כיום.

ההרס והגירוש

[לסקירה מקיפה, ראו הדו"ח "נבי סמואל – סיפורו של כפר השבוי בגן לאומי" של עמותת "עמק שווה", יוני 2013].

קשה לדעת מה בדיוק היתה הסיבה שמדינת ישראל מצאה לנכון לשלוח את דחפוריה בשנת 1971 ולהחריב את הכפר נבי סמואל. ממילא רוב תושבי הכפר (יותר מאלף נפשות) ברחו במהלך מלחמת ששת הימים, ומהם נותרו פחות מ-300 איש. תכניות ההתפשטות הגרנדיוזיות של ירושלים-רבתי היו בחיתוליהן. התנחלויות גבעת זאב וגבעון החדשה, שמשתרעות מצפון לנבי סמואל, יקומו רק 6 שנים מאוחר יותר, ב-1977. האם כבר ב-1971 חזה המתכנן הישראלי שנבי סמואל תהיה תקועה בתווך, בין שכונת רמות לבין אותן התנחלויות, וניסה לפתור את הבעיה לפני שהיא בכלל צצה? ואולי זהו הזיכרון ההסטורי המסוכסך של המקום שהריבון הישראלי ניסה לרסן ולהכניע: המצודה הצלבנית, המסורת בדבר מקום קבורתו של שמואל הנביא במקום, הסכסוכים בין קהילות יהודיות ומוסלמיות על זכות התפילה, הניסיון (שנכשל) של יוצאי תימן להקים יישוב יהודי במקום בסוף המאה ה-19, הקרבות הצבאיים שניטשו על הנקודה השלטת הזאת, בין הטורקים לאנגלים ובין היהודים לערבים, מבצע "יבוסי" הכושל ב-1948, פשיטת יחידת ה-101 על הכפר ב-1953, ולבסוף, "התיקון": הכפר נכבש מחדש ב-1967.

כך או כך, 46 בתי מגורים הרסה ישראל בכפר ב-1971, והתושבים נאלצו לעבור לשטח ממזרח לאתר נבי סמואל. מאז ועד היום המדינה עושה כל שביכולתה להמאיס עליהם את החיים במקום, ובשנים האחרונות ממש מתעלה על עצמה בשלל המצאות נבזיות במיוחד. אין לזה שום קשר לביטחון. גם לא לארכיאולוגיה, כפי שנראה מיד. מדובר בקהילה שקטה של 250 איש שכל חטאם הוא השתייכותם לגזע לא נכון במקום ובזמן שאינם מתפשרים על פחות משליטה יהודית מוחלטת במרחב.

נסיונות התנחלות בשנות ה-70'

במהלך שנות ה-70' פעל באזור סוחר קרקעות יהודי בשם שמואל עינב, שברבות הימים הפך להיות הצינור הפרטי העיקרי להעברת קרקעות מידיים ערביות לידיים יהודיות בשטחים. עינב לא בחל בזיופי מסמכים להשיג שליטה באדמות שחשק בהן; בשנות ה-80' גם הורשע בשוחד בחירות למפלגת הליכוד לכנסת ה-11. גם קרקעות בנבי סמואל מכר עינב לרוכשים יהודים, כבר בשנת 1973, מה שמצביע על כך שהיו תכניות בניה באזור זמן קצר לאחר (או אולי במקביל) להרס הכפר הערבי. שנים רבות לאחר מכן הם תבעו אותו לדין על כך שלא הסדיר את רישום הקרקע על שמם.

בשנת 1975 הכין משרד הבינוי והשיכון את תכנית "הר שמואל", שייעדה את נבי סמואל לאיכלוס 5,000 תושבים. התכנית אושרה ב-1980 על סמך חוות דעת משפטית של עו"ד פליאה אלבק, מה שזירז את רכישת הקרקעות במקום, שוב דרך סוחר הקרקעות עינב. אבל ב-1986 נתקע הפרוייקט כאשר ייעוד הקרקע שונה לשטח ירוק והוחל בתכנון הגן הלאומי באזור. המשקיעים ורוכשי הדירות נקלעו להפסדים כבדים; המפורסם שבהם היה אריה דרעי, שהורשע מאוחר יותר בקבלת שוחד ובניגוד עניינים במסגרת פעילותו במשרד הפנים לקידום פרוייקט הר שמואל.

הסקירה הקצרה הזאת מלמדת שמן הרגע הראשון (או השני) שנבי סמואל עברה לשליטה ישראלית – המדינה לטשה עיניה אל אפשרויות הנדל"ן באזור. הרבה מאד אנשים השקיעו כסף ומאמצים כדי לייהד את הגבעה וסביבותיה עוד לפני שהיא הוכרזה גן לאומי. הדינמיקה הזאת מזכירה מאד את התנהלות עמותת אלע"ד בסילואן שבמזרח ירושלים: עמותה שהחלה את דרכה ברכישת נכסים (באותן שיטות מפוקפקות) בלב יישוב ערבי ובשלב מסויים עברה "הסבה" לעמותה שעיקר פעילותה בפיתוח ארכיאולוגי-תיירותי. כך או כך, הקרקע עוברת לשליטה יהודית. ההבדל הוא שבנבי סמואל המדינה משתלטת ישירות על הקרקע הפלסטינית מבלי להשתמש בשליח לדבר עבירה בדמות עמותת מתנחלים. הגן הלאומי בנבי סמואל משתרע על שטח ענק, וקשה להאמין שהוא יישאר בשממונו לתמיד. במוקדם או במאוחר יתחילו לצוץ בתוכו מבנים – ישיבות, מרכזי תיירות, חניונים – ולא מן הנמנע שבהמשך גם מגורי קבע. כשיש תיאבון, קשה לעצור.

יש גן לאומי – אין בנייה ופיתוח (לערבים)

במחצית השנייה של שנות ה-80' החל תכנון הפארק. חלף כמעט עשור, וב-17 לספטמבר 1995 הכריז ראש המנהל האזרחי, תא"ל דוד שחף, על שטח של 3,500 דונם בכפר ובסביבותיו כגן לאומי (אני מודה לעמירה הס על המידע), בהתבסס על אתר העתיקות והצמחיה במקום. אבל צמחיה כמעט שאין באזור, ודאי לא צמחיה יוצאת דופן, ואתר העתיקות משתרע על 30 דונם בלבד. מה ראתה אם כן המדינה להכריז על שטח עצום כל כך, גדול פי מאה ויותר משטח אתר העתיקות, כגן לאומי? לשם השוואה, שטחו של הגן הלאומי סובב חומות ירושלים הוא 1,100 דונם, שטחו של הגן הלאומי הרודיון הוא 1,000 דונם, ושטחו של הגן הלאומי סבסטיה הוא 214 דונם.

מי שמחפש תשובות בתחום הטבע ושימור הסביבה לא ימצא אותן שם. כמו כל סוגיה שקשורה לקרקע בישראל, ובמיוחד בשטחי הגדה המערבית, הסיפור הוא פוליטי, וליתר דיוק, קולוניאלי. נבי סמואל הוכרז כגן לאומי ב-17 לספטמבר 1995. זוכרים מה קרה בסוף אותו חודש, ב-28 לספטמבר? הסכמי אוסלו ב' נחתמו. אלה ההסכמים שחילקו את הגדה לשטחי B, A ו-C. נבי סמואל וסביבותיו הוכרזו שטח C  – בשליטה ישראלית מלאה. למרבה הצער, האזור כולו מאוכלס ביישובים פלסטיניים – נבי סמואל, בית איכסא, בידו, אל ג'יב, ביר נבאללה. יישובים צריכים לגדול ולהתפתח, פיתוח דורש עתודות קרקע, אבל לישראל אין – לא כאן ולא בכל אתר אחר – שום כוונה לוותר על אף פיסת אדמה משטח C. כל הסיפור הזה שמדובר בהחזקה זמנית של השטח – 60% מן הגדה המערבית – שבבוא היום יעבור לשליטת הרשות הפלסטינית, היה בלוף גמור.

איך מונעים פיתוח פלסטיני בשטחי C? הו, ברוך השם, לא חסרות שיטות. אבל אחת המוצלחות שבהן, לבטח החסכונית מכולן, היא להכריז על השטח כגן לאומי. או אז נכנס לתמונה חוק הגנים הלאומיים, שאוסר על כל בנייה חדשה במקום, תוספת בנייה, רעיית צאן או עיבוד חקלאי. כלומר, הכל טעון אישור של רשות הטבע והגנים ורשות העתיקות, אך אלה אינן מעניקות אישורים כאלה. החוק גם מגביל מאד את אפשרות העירעור המשפטי על החלטות הרשויות, שנתפסות כסמכות העליונה בכל הקשור להגנה על הטבע וממצאים ארכיאולוגיים.

אבל הזמן דחק. הסכמי אוסלו אסרו על ישראל לנקוט צעדים בשטח שישפיעו על הסדר הקבע, ועצירה מוחלטת של הבנייה והפיתוח הפלסטיניים במרחב שבין שכונת רמות להתנחלות גבעת זאב בהחלט יכולה להיחשב לצעד כזה. אז מה עושים? עושים מחטף. 11 יום לפני החתימה מכריזים על גן לאומי בשטח של 3,500 דונם מצפון לירושלים וכך מסכלים כל סכנה עתידית ל"רצף היהודי" המקודש. זה, בתמצית, סיפורו של "הגן הלאומי נבי סמואל".

הפרשנות הזאת זוכה לחיזוק נוסף מהתבטאות נדירה מתוך המערכת. מי שבשנות ה-80' תכנן את השטחים הירוקים בנבי סמואל היה אותו אדם שתכנן אותם כשכונות מגורים בשנות ה-70' עבור משרד השיכון (בממשלת העבודה) – האדריכל שמואל שקד. אנשי עמותת "מורשת בנימין", שרכשו את הקרקעות בהר שמואל על בסיס התכנון הראשוני, סיפרו כך:

"שקד לא הונה אותנו. הוא גילה לנו שצייר פעם את נבי סמואל כשטח ירוק, אבל זה היה רק כאשר הקרקעות עוד היו בידי ערבים וכדי לא לאפשר להם בנייה. הוא אמר לנו שמרגע בו נרכוש את הקרקעות ונרשום אותן בטאבו – וכך אומנם עשינו – ישונה מיד ייעוד השטח".

חרבון. יעוד השטח לא שונה, אבל אל דאגה, המדינה פיצתה את רוכשי הקרקעות של "מורשת בנימין" ושיכנה אותם בשכונה שנקראה באותו שם, "הר שמואל", בדרום התנחלות גבעת זאב. תושבי נבי סמואל המקוריים, מן הסתם, לא יזכו ליחס דומה. חשיבותה של העדות הזאת בכך שהיא חושפת לאור יום את המטרה האמיתית מאחורי הגן הלאומי: מניעת בנייה לערבים.

גנים לאומיים וייהוד המרחב: אסטרטגיה כוללת במזרח ירושלים ובגדה

הממשלה שהכריזה על הגן הלאומי היתה ממשלת עבודה, בראשות יצחק רבין. זה לא מפתיע: הפטנט של נישול פלסטינים באמצעות גנים לאומיים הוא פטנט ותיק מאד של מפלגת העבודה. קוראי הבלוג זוכרים אולי את הסיפור של שכונת ואדי חילווה בסילואן שנפרש כאן בהרחבה (ראו גם רקע כאן). כל בתי השכונה יושבים בשטחו של גן לאומי, סליחה, הגן עצמו התיישב ב-1974 על השכונה שהיתה קיימת לפניו, ובאיבחה אחת הושמו 5,000 תושביה תחת איסור בנייה מוחלט, אפילו לא תוספת של מרפסת.

יש עוד. לפני חצי שנה אושרה תכנית להקמת גן לאומי בשטח של 5,700 דונם בעמק רפאים שמדרום-מערב לירושלים. 1,000 דונם מתוכם הם אדמות חקלאיות של הכפר אל-ולאג'ה ועוד 200 דונם של הכפר בית ג'אלה; בין הכפרים לאדמות האלה תחצוץ גדר ההפרדה (שכרגע בנייתה הוקפאה) ובכך יושלם סיפוחן לפארק התיירותי. בחודשים האחרונים עלה לכותרות הגן הלאומי "מורדות הר הצופים", שמטרתו הברורה, למעשה המוצהרת, היא לגזול את עתודות הבנייה היחידות של שכונות עיסאוויה וא-טור הצפופות עד מחנק. ובוואדי קנה, שמורת טבע שהוכרזה ב-1983 על קרקעות חקלאיות של הכפר דיר איסתיה, עקרו נציגי המנהל ורט"ג מאות שתילי זית של התושבים (ומתכננים לעקור עוד 1,400 עצים). זאת תוך התעלמות מתשע חדירות של התנחלויות האזור לשטח השמורה, כולל הקמת מאחז בלתי חוקי שלם, אלוני שילה, עם תשתיות חשמל ומבנים, בתוך אותה שמורה עצמה (ראו סקירה עדכנית ומאלפת של אביב טטרסקי). שהרי ידוע שעצי זית מכערים את נוף השומרון אבל קרוואנים וגדרות תיל מעניקים לו לווית חן מצודדת.

זוהי, אם כן, רשות הטבע והגנים בפעילותה מעבר לקו הירוק: זרוע ערמומית של מנגנון הנישול וסילוק הפלסטינים מאדמתם, שפועל תחת איצטלה שקרית של הגנת הטבע והנוף. ויש קושי אמיתי להעביר את האמת הזאת לישראלים, שהולכים שבי אחר הקונוטציות הנקיות והמיטיבות של "הגופים הירוקים". מתחת לכל הירוק הזה יש הרבה ג'יפה.

מנכ"ל רשות הטבע והגנים, שאול גולדשטיין, הוא מתנחל. סתם, שתדעו.

מי שעוד לא השתכנע באג'נדה הלאומנית של רט"ג אולי ישתכנע מן הפרסום האחרון בנוגע למעמדה ב"עיר דוד" שבסילואן. בזמנו עתרה עמותת "עיר עמים" לבג"ץ בדרישה להוציא את ניהול האתר מידי עמותת אלע"ד ולהחזירו לרט"ג, הרשות המוסמכת בחוק לנהל גנים לאומיים. בג"ץ דחה את העתירה לפני שנתיים על בסיס "התחייבותה" של רט"ג להגביר את הפיקוח על אלע"ד (למשל, להוציא מידיה את ההדרכות באתר); הבלוג הזה עסק גם בפרשה ההיא.

השבוע התגלה שרט"ג מצפצפת על ההתחייבות הזאת ולא עשתה דבר לשינוי המצב בשטח – אלע"ד עדיין שולטת ביד רמה ב"עיר דוד". אודה שלא נפלתי מהכיסא, שכן מאחורי התעקשות המדינה על הפרטת "עיר דוד" עומדות סיבות איתנות, אף כי הס מלהזכירן. זאת ועוד: מנהל הגן הלאומי, שהיה אמור לפקח על אלע"ד – מקבל מחצית משכרו מן העמותה שעליה הוא אמור לפקח, כמו גם את עלות הרכב שלו ואחזקתו. מעליו בהירארכיה נמצא מנהל מרחב ירושלים ברט"ג, שאחראי על כל הגנים הלאומים בירושלים וסביבתה, כולל "עיר דוד". האיש במשרת המפתח הזאת, שימו לב, כיהן קודם לכן כמנהל מרכז המבקרים של אלע"ד – אביתר כהן.

אביתר כהן הוא מתנחל. סתם, שתדעו. לא סתם מתנחל, אלא אחד שהשתתף בהקמת מאחזים בלתי חוקיים (עוד על מעלליו –  כאן).

רט"ג, אלע"ד – הכל אותו בבל"ת. לאף אחד מהמעורבים בדבר בירושלים – גורמי העירייה, תושבי סילואן, המתנחלים – אין שום בעיה לראות את המובן מאליו: בין אלע"ד לרט"ג שוררת זהות אינטרסים גמורה, עד רמת איוש המשרות הבכירות. רק גוף אחד במדינת ישראל עדיין עיוור למציאות הזאת: בג"ץ. זהו עיוורון מרצון, שכן עתירות של תושבי סילואן גודשות את שולחנו של בג"ץ מזה שני עשורים ויותר. השופטים יודעים היטב ידו של מי מונחת על הברז במזרח ירושלים, ועדיין הם מעדיפים לא לראות ימינה או שמאלה מן הנתיב הצר שמסמנת להם המדינה בהכרזותיה החלולות. כך יכול בג"ץ להוציא פסקי דין בנוגע לסילואן המדממת כאילו ישב בשוויץ המעטירה. פסקי הדין "מחייבים" את רט"ג "לפקח" על עמותת אלע"ד ולהותיר בידה רק "סמכויות תפעוליות". נו, טוב; החברים של דוד בארי (מנכ"ל אלע"ד) יושבים וצוחקים, ועיניהם כבר לטושות אל הר הבית.

קוריוז מאיר עיניים: לפני זמן מה קראתי את ספרו המטלטל של מירון בנבנישתי, "חלום הצבר הלבן" (כתר 2012), וכמו שהוא מכנה אותו, "אוטוביוגרפיה של התפכחות". בין שלל החרפות והבושות של הציונות שבנבנישתי מצעיד שם בסך, הוא כולל גם את מעשיו שלו. באמצע שנות ה-70' הוא כיהן כסגן ראש העיר לענייני תיכנון, וכך הוא מספר:

"אחד הפרוייקטים התכנוניים שעליו היתה גאוות כולנו היה הכרזתו ותכנונו של הגן הלאומי סביב העיר העתיקה… גישת מתכנני הפארק היתה מקצועית ונטולת מגמות פוליטיות. נעשה שימוש בסמכויות רשות הגנים כדי לפתח ולשמר שטחים ירוקים. לא עלה בדעתנו שסמכויות אלה ישמשו למטרות השתלטות על רכוש ערבי, הריסת בתים או קידום אינטרסים דתיים-לאומניים יהודיים… היינו פתאים כשכללנו בפארק שטחים מבונים בעיר דוד, אבל איש מאיתנו לא חשב להתאנות לערבים תוך שימוש בתקנות הפארק. חשבנו, בשחצנותנו, שכוח השלטון יישאר לעולם בידינו, ולא העלינו בדעתנו שייפול בידי קנאים לאומניים. עכשיו משתמשים בפארק הנאיבי שלנו כאמצעי במאבק האלים נגד התושבים הפלסטיניים הגרים באזור סילואן-ואדי-חילווה. עכשיו פתאום הופכים את היוצרות ומסיבים את האיזור לאיזור תיירות, שהפלסטינים חיים בו באופן "בלתי חוקי" ומפריעים, מסיבות פוליטיות, למעשיהם הנאורים של המתנחלים בני האור. זו דוגמה אופיינית לטיעון הציוני השגור שהופך את התוקף לקורבן. לדעתי יצדק מי שיוקיע את הנאיביות שלנו, או גרוע מכך, יאמר כי במבחן התוצאה איננו שונים מקנאי עמותת אלע"ד, המתנכלת לערבים ומנשלת אותם בשם "נצח ישראל", וכי גם אנו לא היינו צריכים להתעסק עם שטח כבוש. אבל האם לא מגיעה לנו איזו נקודת זכות על הערכים האסתטיים שיצרנו סביב העיר העתיקה?" (עמ' 199-200).

אכן, אני שייך לאלה שמוקיעים את הממסד המפא"יניקי לדורותיו, ובמבחן התוצאה, לא רואה הבדל גדול בינו לבין יורשיו אחוזי הטירוף המשיחי. אני שייך לאלה שמתבוננים בשלטון, לפני כל דבר אחר, מן הזווית של אלה שהוא פוגע בהם, ולא מתרשמים מן הרטוריקה שאופפת את מעשי העוול, אפילו לא מן התודעה העצמית המיוסרת של מחולליו. האם בשנת 2035 יצוץ מירון בנבנישתי נוסף ויכה על חטאיו בזמן שכיהן ברשות הטבע והגנים או ברשות העתיקות או במנהל האזרחי תחת ממשלת רבין של סתיו 1995? האם יבין רק מקץ ארבעה עשורים שהגן הלאומי שהוא הכריז על אדמות נבי סמואל וסביבתה היה בסך הכל כלי נוסף בארסנל הכלים של כיבוש הקרקע וסילוק הנוכחות הפלסטינית הילידית מן הארץ שחמדו להם מתנחלים יהודיים?

ומה נעשה בחרטה הזאת? מה שעשינו עם חרטת הגנרלים? מה יעשו בה התושבים הפלסטינים, שכנראה כבר יתייאשו ויעקרו למקום אחר? ומה יעשו בה היהודים? שוב יחמיצו את הלקח ויחזרו לסורם? האם יש לקח כלשהו למעגל העוול והאיוולת הזה, סובב חומות ירושלים שוב ושוב, עד זרא?

כלואים וחסומים

פרט קטן ומשמעותי נשמט מן האמירה שבגן לאומי מוכרז אסור לבצע עבודות בנייה: אם אתה יהודי, לפעמים מותר לך. כך הוקם מתחם "עיר דוד" בשכונת סילואן, שאליו תתווסף בעתיד הקרוב המפלצת התכנונית "מתחם קדם" (על הליכי האישור המפוקפקים שלה כתבתי כאן) – הכל בשטח גן לאומי מוכרז. וכך, גם בנבי סמואל, בסוף שנת 2005 צמחה לה גדר הפרדה בלב הגן הלאומי, מתפתלת מדרום מזרח לצפון מערב ומותירה נתח גדול ממנו מנותק לחלוטין מאתר העתיקות. כמו כן הוקם מאחז צבאי בשטח הגן, כולל אנטנה ומצלמות שעוקבות אחרי תנועת התושבים, המוקף חומות בטון. הפגיעה החמורה הזאת ב"ערכי הנוף הייחודיים" של הגן הלאומי, מן הסתם, היא כאין וכאפס בהשוואה לפגיעה הבלתי נסבלת שבעצם נוכחותם של התושבים הפלסטיניים. לכן הם יעופו והיא תישאר.

במרץ 2008 הפך כביש 436, עורק התחבורה הראשי המשמש את שכונות צפון ירושלים ונבי סמואל, לכביש אפרטהייד. תושבי נבי סמואל, שגישתם לשטחי הגדה במזרח כבר נחסמה בידי הגדר, שתנועתם דרומה לתוך שטחי ירושלים גם כן נאסרה, נותקו גם מן המרחב הצפוני. הם הופנו לכביש מנהרה, העובר מתחת לכביש 436 (הפרדה "אנכית"), ועל דרך הגישה היחידה שלהם צפונה הוצב מחסום אל ג'יב, שבו נאכפות מגבלות התנועה והעברת הסחורות הדרקוניות אשר תוארו בתחילת הרשימה. לאחר כשנה הותרה נסיעתם בכביש 436 – אבל רק ברכב שרשום על שם תושב הכפר.

אחת התוצאות (המכוונות, בלי ספק) של הלחץ הבלתי פוסק הזה הוא מחסור מתמיד במקורות פרנסה בכפר. באופן אירוני, מקור הפרנסה העיקרי, שאינו מצריך היטלטלות במחסומים, הוא אתר העתיקות הישראלי שנמצא במקום. כך מצאו עצמם תושבים לא מעטים נאלצים לעבוד בחפירות באתר שהוקם על בתיהם שלהם, מהם גורשו משפחותיהם לפני 40 שנה.

כובשים וחופרים: עוד נדבך בארכיאולוגיה של הכיבוש

ליבו של הגן הלאומי הוא אתר העתיקות. המבנה המרכזי הוא שילוב של מצודה צלבנית מן המאה ה-12 ומסגד מן המאה ה-14, שעברו שיפוץ מאסיבי בתחילת המאה ה-20. קומת הכניסה של המסגד משמשת לתפילת מוסלמים ובמערה שמתחתיו מתפללים יהודים. המסורת היהודית, הנוצרית והמוסלמית, שראשיתה מתוארכת לתקופה הביזנטית, זיהתה את המקום כאתר קבורתו של שמואל הנביא, הוא מצפה המקראית, ויהודים החלו להתפלל בנבי סמואל החל בתקופה הצלבנית.

כדרכן של מסורות עממיות, הקשר בינן לבין המציאות איננו הכרחי. בכל החפירות הארכיאולוגיות בנבי סמואל, שתחילתן לפני מאה שנה, לא התגלו ממצאים מן המאה ה-11 לפנה"ס, תקופתו של שמואל הנביא. הממצא הקדום ביותר הוא מן המאה השביעית לפנה"ס, סוף מלכות יהודה, אבל עיקר הממצאים הם מתקופות מאוחרות יותר (הלניסטית, ביזנטית, מוסלמית, צלבנית, ממלוכית).

על אף שהאתר הרשמי של הגן הלאומי מציג את ההסטוריה של נבי סמואל כאפוס לאומי-יהודי מפואר, המחקר המדעי קובע שככל הנראה קברו של שמואל הנביא אינו נמצא שם. המתח הזה בין המדע למסורת, מעניין ככל שיהיה, אינו רלבנטי למעשה לשאלת מעמדם של תושבי נבי סמואל הילידים ולכן אין לי כוונה להתעמק בו. גם אם שמואל הנביא באמת ובתמים נקבר מתחת למסגד שבראש הגבעה, ולצידו הונח מעילו הקרוע, עם הקדשה מיוחדת מאימו – כל זה לא גורע מאומה מזכותם של תושבי נבי סמואל להמשיך לחיות על אדמתם, 3,000 שנה אחרי אותה קבורה, מבלי שהשלטון הישראלי ידחוק אותם החוצה ויתעלל בהם על בסיס יומיומי. בשום מקום במדינת ישראל לא הופכים אזרחים בני ערובה של המחקר הארכיאולוגי, עד כדי בעיטתם החוצה מביתם; זאת "פריבלגיה" ששמורה רק לפלסטינים, שבמקרה יושבים על אדמה שהיהודים חומדים לעצמם.

הפלסטינים אכן נבעטו מביתם, ב-1971. כמקובל בכפרים פלסטיניים בגדה, המבנים שבהם התגוררו הוקמו על שכבות עתיקות יותר. לא, לא יישוב יהודי קדום, אלא שרידים ביזנטיים והלניסטיים, אבל זה הספיק כתירוץ לגירושם. למעשה, מי שמבקר באתר יכול להתרשם בנקל שהבנייה שמוצגת שם כבנייה הלניסטית איננה אלא בסיס, ועליו ניצבים שרידים מבתי האבן הפלסטיניים שבהם התגוררו התושבים עד 1971. קודם גירשנו אותם מן המרחב, אחר כך מן ההסטוריה.

ויש גם כאלה שעדיין זוכרים כל בית ובית:

הסיור הזה מזכיר מאד את הסיור של מוחמד נוואג'עה בח'ירבת סוסיא, ביתו לשעבר שהוכרז גם הוא כאתר ארכיאולוגי – ליהודים בלבד. ובכלל, יש לא מעט מקבילות, האחת מקוממת יותר מהשניה, בין האופן שבו מסרסר הכיבוש הישראלי בממסד הארכיאולוגי כדי להשתלט על עוד ועוד אדמות פלסטיניות בשטחי C – בנבי סמואל, בח'ירבת סוסיא, בסילואן, בזנוטה, או כדי למחוק פרקים שלמים מן ההסטוריה הרב-תרבותית של האזור בשמה של הגמוניה יהודית מדומיינת. העדכון האחרון מחזית הקולוניאליזם הארכיאולוגי התקבל בשבוע שעבר: פארק ארכיאולוגי בתל-רומיידה שבחברון, למשוש ליבם של ברוך מרזל וחבר מרעיו, על שטח שהופקע מידי תושבים פלסטינים. רשות העתיקות שותפה גם לגזל הזה, ונודע גם כי נשקלת האפשרות לחפור בכפר ולאג'ה, כאילו לא מלאה כבר סאת הייסורים של הכפר הזה.

כיוון שלכל איש יש שם, נזכיר גם את שמותיהם של הארכיאולוגים הישראליים שחפרו וחופרים בנבי סמואל, כלומר, ממש באתר שממנו גורשו התושבים הערבים: יצחק מגן, מיכאל דדון ובני הר-אבן.

בימים האלה מרבים לדבר בעד ונגד החרם האקדמי נגד ישראל. מבלי לנקוט עמדה בדיון הזה (דיון עקר ברובו, מסיבות נושנות ולעוסות), ראוי לנפץ טיעון אחד של מתנגדי החרם, לפיו האקדמיה הישראלית היא מעוז של חשיבה ביקורתית שמתנגד למשטר האפרטהייד בשטחים ולכן "לא מגיע" לה חרם שכזה. זהו דימוי מופרך, ואין כמו בחינה לא משוחדת של "הארכיאולוגיה של הכיבוש" להדגים זאת. קשה לדמיין אפילו איך יהודים וערבים היו יכולים לחיות בירושלים "המאוחדת" ללא פעילותה הנמרצת של עמותת אלע"ד, על גייסות הארכיאולוגים שלה, לריסוק הדו קיום במזרח העיר. כמה מאמרים, כמה דוקטורטים, כמה מענקי מחקר מושקעים בחפירות הארכיאולוגיות שמעבר לקו הירוק? וזו רק דיסציפלינה אחת. ישנם כמובן כל מכוני המחקר האסטרטגיים, הפארא-צבאיים, שפועלים תחת חסות אקדמית, בעוד שמטרתם העיקרית היא לייצר מטרייה "אינטלקטואלית" למדיניות החוץ והביטחון הישראלית, יש מעבדות רובוטיקה שתורמות תרומה מכרעת לתעשיית הנשק ו"בטחון הפנים" הישראלית, ובפרט אמצעי שליטה באזורי החיכוך עם פלסטינים, ועוד ועוד. ארבעה-חמישה פרצופים מוכרים של "עוכרי ישראל" במדעי הרוח לא יכולים להסתיר את שיתוף הפעולה העמוק הזה של האקדמיה הישראלית – אולי לא יותר אבל לבטח לא פחות ממגזרים רבים אחרים – עם הפרוייקט שמגדיר יותר מכל את סדר היום הלאומי של ישראל מזה 46 שנה.

מה אפשר לעשות?

התעוררנו מאוחר עם נבי סמואל. כמו שאמר אורוול ולא אלאה מלצטט: כדי לראות את מה שמתחת לאף נדרש מאבק מתמיד. אבל מרגע שרואים, כבר אי אפשר שלא לראות.

גם ישראלים שמשהו זע בליבם לנוכח מסכת העוול הזאת על פי רוב מושכים בכתפיהם ונאנחים, "נו, מה כבר אפשר לעשות". הרפיון הזה הוא נבואה שמגשימה את עצמה, שכן בפועל יש לא מעט ערוצי פעולה אפקטיביים. הסיבה לכך היא בדיוק אותה סיבה שישראל מזמן איננה "מדינה דמוקרטית" בתחומי הקו הירוק שרק מקיימת שלטון כיבוש מעבר לו, אלא מדינה אתנוקרטית שמנגנוני האפליה חדרו לכל אגפיה. כיוון שכך, כל אזרח כמעט בא במגע עם אנשים ועם רשויות שלטוניות שממלאים תפקיד מכריע בתחזוקה ובשגשוג של מפעל הכיבוש וההתנחלות. המגע הזה יכול להיות אגבי, מתמסר או דווקא מתנגד. זה תלוי רק בכם.

הדוגמה הבולטת ביותר שעולה מן המקרה של נבי סמואל וממקרים דומים היא רשות הטבע והגנים. הרשות הזאת היא זרוע שלטונית שעיקר התקציב שלה מגיע מדמי הכניסה שהיא גובה בשמורות טבע וגנים לאומיים. קרוב ל-400 שמורות וגנים יש כאלה בישראל, ומאות אלפי ישראלים פוקדים אותם מדי חודש.

האם אכפת לכם שהכסף שאתם משלמים בכניסה לשמורת גן השלושה מממן גם את הפעולות שמבצעת רט"ג בהר הצופים, בסילואן ובנבי סמואל? האם אכפת לכם שהכסף שלכם דוחק את התושבים הילידים של האתרים האלה אל קיום בלתי אפשרי, ובסופו – טרנספר? אם כך הראו זאת בשפה היחידה שגופים כלכליים מבינים – דרך הכיס. קמפיין ציבורי להחרמת רט"ג וחשיפת פשעיה בפומבי נחוץ היום יותר מכל. לכל הפחות, אל תגיעו לנבי סמואל ולעיר דוד כתיירים. הנה דבר שאתם יכולים לעשות, והוא הרבה יותר רלבנטי מהתפלמסות על מה יכולים או צריכים לעשות אנשים בחו"ל ביחס לכיבוש.

יש עוד דרכים, והאנשים שמנהלים את המאבק למען תושבי נבי סמואל ישמחו לתת לכם רעיונות.

(תודה לרם רהט מקבוצת "פארק בכלוב")

"אותו קרב עם מר קווי היה נקודת המפנה בחיי כעבד. הוא הבעיר בי מחדש את גחלת החירות הגוועת והחזיר לחיים את תחושת הגבריות שלי. הוא השיב לי את בטחוני האבוד ומילא אותי נחישות להיות חופשי. ההנאה שהסב לי הניצחון היתה פיצוי מלא על כל מה שעשוי לבוא, אפילו המוות עצמו. רק מי שהדף בעצמו את ידה הארורה של העבדות יוכל להבין את הסיפוק העמוק שחשתי. מעולם לא הרגשתי כך. היתה זו תחייה מפוארת – מקבר העבדות אל גן העדן של החירות. רוחי השבורה משכבר קמה, הפחדנות נעלמה, ואת מקומה תפסה התרסה נועזת. וכעת הייתי נחוש: לא משנה כמה זמן אשאר עבד להלכה, תמו הימים שבהם אהיה עבד למעשה. לא היססתי להפיץ את הידיעה שאדם לבן שירצה להלקות אותי יצטרך גם להרגני."

(עבד אמריקני, פרדריק דאגלס, 1845. תרגום: מיכל אילן, הוצאת "נהר ספרים" 2006, עמ' 106)