Skip to content
5 בינואר 2014 / עידן לנדו

נקודת המפנה

"אותו קרב עם מר קווי היה נקודת המפנה בחיי כעבד. הוא הבעיר בי מחדש את גחלת החירות הגוועת והחזיר לחיים את תחושת הגבריות שלי. הוא השיב לי את בטחוני האבוד ומילא אותי נחישות להיות חופשי. ההנאה שהסב לי הניצחון היתה פיצוי מלא על כל מה שעשוי לבוא, אפילו המוות עצמו. רק מי שהדף בעצמו את ידה הארורה של העבדות יוכל להבין את הסיפוק העמוק שחשתי. מעולם לא הרגשתי כך. היתה זו תחייה מפוארת – מקבר העבדות אל גן העדן של החירות. רוחי השבורה משכבר קמה, הפחדנות נעלמה, ואת מקומה תפסה התרסה נועזת. וכעת הייתי נחוש: לא משנה כמה זמן אשאר עבד להלכה, תמו הימים שבהם אהיה עבד למעשה. לא היססתי להפיץ את הידיעה שאדם לבן שירצה להלקות אותי יצטרך גם להרגני."

(עבד אמריקני, פרדריק דאגלס, 1845. תרגום: מיכל אילן, הוצאת "נהר ספרים" 2006, עמ' 106)


צילום: יותם רונן

כיכר רבין, 5.1.2014. צילום: יותם רונן

11 תגובות

להגיב
  1. nina ramon / ינו 6 2014 12:16

    "הכל מתחיל בתודעה ודבר אינו חשוב אלא בזכותה" אלבר קאמי, המיתוס של סיזיפוס.
    זה מתחיל ב"מכיתות תודעה מהבהבות". לעיתים הן דועכות ושוקעות, אך לעיתים הן מתלכדות לכלל להבה אחת גדולה.

  2. שוֹעִי / ינו 7 2014 11:22

    זו ביקורת רדיקלית, שחשוב שתושמע, אבל אני חושב שלו רק היה מדובר בכדורסל, השופט לא היה מאשר זאת כצעד וחצי אלא שורק 'צעדים'. למה אני מתכוון, בניגוד לאפריקנים שנחטפו מאפריקה והובלו בכלובים לאירופה ולארה"ב על ידי סוחרי אדם, שמכרו את המרכולת להמון הצמא לעבדים, ושראה בעבדות מציאות נורמטיבית (וגם חוקית בארה"ב עד 1861); המצב במקומותנו לא ממש דומה. יש לא מעט ישראלים-ילידיים המתקוממים כנגד מדיניות הממשלה וכיו"ב; דומני כי תמצא גם בכנסת לא מעט פרלמנטרים שהמציאות שבה כולאים/מגרשים או מעסיקים פליטים ללא תנאים מינימליים ובשכר ירוד היא לזרא בעיניהם. אני יודע על מכתב שנשלח השבוע לשר פירון (אני אמור להיות חתום עליו בתוך 600 חותמים) המוחה על היחס לפליטים ועל הדרתם הנמשכת מן המציאות הישראלית (אני חושש שהשפעת מכתב כזה תהיה שולית למדיי, אם בכלל). זה שיש בישראל היום סוחרי אדם, סוחרי נשים, סוחרי נשק, וסוחרי סמים, הפועלים לעתים בחסות ממשלות ישראל ומוסדותיה– זה דבר לא חדש ומקומם-תמיד (הרבה דברים מוכנים אנשים לעשות בעבור בצע כסף). ובכל זאת, לכדי חברה המקדשת עבדוּת (של אפריקנים, פיליפינים או פלסטינים) טרם הגענו. הבעיה כיום היא של נורמות אנושיות מקולקלות (יחס לעובד, יחס ללא-יהודי, יחס לפליט). לא ידוע לי על מטעי כותנה רחבי היקף שבהם מעונים עבדים או שכירים עד צאת נשמתם, וגם מחני המעצר הללו (מציאות דוחה בעיניי וראויה לגנאי) רחוקים להיות מתקני עינויים סודיים או מחנות השמדה. על כן אני בוחר לקרוא את שכתבת למעלה משמו של פרידריק דאגלס כפנס סכנה ופעמון אזהרה, אבל רואה בהם כמפליגים קצת מעבר למידה.

  3. שוֹעִי / ינו 7 2014 12:33

    בתגובתי צ"ל מחנות מעצר ולא מחני מעצר (שיבוש שכזה)

  4. עידן לנדו / ינו 7 2014 14:37

    שועי, אולי היתממת ואולי לא, אבל אתה מתווכח עם דחליל. הצימוד שהפוסט הזה עושה איננו שקול לטענה המופרכת שאנחנו חברה ש"מקדשת עבדות". לכן אני לא מוצא צורך להתווכח איתך על כך.

    למען הדיוק ההסטורי צריך לומר שגם ארה"ב של המאה ה-19 לא "קידשה" עבדות. פלגים גדולים בחברה התנגדו לה, כולל מחוקקים ואנשי ציבור. לכן באמת פרצה מלחמת האזרחים. וכמו שליבוביץ' אמר בהקשר הזה בדיוק: "מלחמות אזרחים הן מן המומנטים הגדולים בהסטוריה של אומות", כי הן מלחמות על ערכים.

    הפוסט לא על זה ולא על זה, אלא על השיחרור מתודעת העבד, תודעה שכידוע לך מלווה כל אחד ואחת מאיתנו. בין הפליט האריתראי לבינך יש הבדל של מידה, לא דיכוטומיה חותכת, ומי מאיתנו אינו זקוק לנקודת מפנה. מה שאירע בכיכר היה מעורר השראה לכולנו.

  5. שוֹעִי / ינו 7 2014 15:22

    עידן, יכול להיות שאני תם. אני לא מהסוג המיתמם.
    תודה על ההבהרה בפיסקה האחרונה, אכן הדרך להשתחרר מן העבדוּת, אינה ממש חדילה ממי מאיתנו. מבחינה זו, מחאתם של הפליטים בכיכר היא אכן נקודת למחשבה/השראה.
    זאת ועוד, למיטב ידיעתי עד ג'ון סטיוארט מיל (On Liberty, 1849) היתה ההתנגדות לעבדוּת אצל הלבנים במדינות שעתידות היו להעשות מדינות-הצפון, מינורית למדיי. הדיון בפרק החתימה של החיבור (יישומיה של שיטתו של מיל) ובמיוחד
    האיסור לראות בעבדוּת ולוּ בהסכמתו של אדם למכור עצמו לעבדות, או הסכמתו כי אחרים יימכרו אותו לעבדוּת, וקביעתו של מיל לפיה אין אדם (גם אזרח) רשאי לבטל על חירותו, ואין המדינה רשאית להפכו לעבד, שיחקו לדעתי תפקיד מרכזי במחשבתו של אברהם לינקולן הצעיר שהיה עתיד להעשות נשיא דמוקרטי עשור ומשהו אחר פרסום חיבורו של מיל.

  6. שוֹעִי / ינו 7 2014 15:40
  7. יניב מאיר / ינו 7 2014 17:15

    שועי,
    במדינות הצפון העבדות כבר הוצאה מחוץ לחוק במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-19. כך שכנראה הם בכל זאת התנגדו בצורה משמעותית, ולא רק מינורית.
    ואברהם לינקולן היה נשיא מטעם המפלגה הרפובליקנית.

  8. שוֹעִי רז / ינו 8 2014 01:46

    יניב, כמה תיקונים.
    קודם כל, לגבי לינקולן, אכן רפובליקני. פליטת קולמוס.
    לגבי התנגדות מינורית. אמנם היתה פשרת מיזורי, ואח"כ גם חוק שלמעשה ראה בעבדוּת חטיפת אדם לכל דבר ועניין, אבל אלו היו הישגים שהושגו על ידי מדינאים ומשפטנים ולא על ידי עצרות המונים או התקוממות. על כל פנים גם אחרי 1849 (שנת פרסום ספרו של מיל) עוד התקבלה בוושינגטון ההחלטה להקל על השבת עבדים נמלטים לבעליהם (שנות החמישים של המאה). למיטב ידיעתי, פרדריק דאגלס היה אמנם חלוץ, אבל הוא לא סחף אחריו תנועת המונים שהראתה לוושינגטון מהו רצון העם כפי שעשו מרטין לותר קינג ורוזה פארקס מאה שנים מאוחר יותר. על כל פנים, העבדות אמנם בטלה ב-1865, אך גילויי ההפרדה הגזעית בארה"ב לא חדלו, גם לא בצפון המדינה. בין 1940-1920 פעל בני יורק מועדון הכותנה בו נגנו טובי נגני הג'אז האפרו-אמריקנים. הכניסה שלהם הותרה רק בדלת האחורית. הקהל של המועדון היוקדתי הזה הורכב מלבנים בלבד. כמו כן, למיטב ידיעתי נעשו מעשי לינץ' והתעללויות באפרו-אמריקנים גם במדינות הצפון אחר 1865, וההתקוממות רבתי של אפרו-אמריקנים למען אפרו-אמריקנים אירעה בארה"ב רק אחר מלחמת העולם השניה ואילך
    כחלק ממאבק גדול לזכויות אדם. אגב, לינקולן כמו רבים מן הצפוניים שהתנגדו לעבדוּת, לא תמכו ממש בשיוויון זכויות, ובחברה אנטי-מעמדית. כאמור, בין משמידי האינדיאנים היו גם צפונים לא מעטים. בין מנהלי חברות הרכבת היו מגדולי העשירים מהצפון. לא זכור לי (אולי פשוט לא קראתי מספיק) שאדם אפרו-אמריקאי כיהן במאה התשע-עשרה בארה"ב גם במדינות הצפון במשרה פוליטית בכירה, או בהנהלה/דירקטוריון של חברה גדולה.
    אשמח לקבל תיקונים, אם יש כאלה (אני חוקר פילוסופיה ומדעים לא היסטוריון אמריקני, אבל אני קורא-חובב בכל מיני נושאים).

  9. יניב מאיר / ינו 8 2014 10:06

    שועי,
    שכחת לציין שהם גם שנאו הומואים אז, ולא נתנו לנשים להצביע ולעבוד, והכי חשוב: לא הפקידו לשכירים קרן פנסיה והשתלמות (שלא לדבר על זה שלא היה קיים שכר מינימום).
    (ועוד הערה קטנה: מרטין לותר קינג ורוזה פארקס לא הראו לוושינגטון מהו רצון העם, אלא שינו ועיצבו אותו).

  10. אריק1 / ינו 12 2014 23:24

    ההבדל הרלוונטי ביותר(מעבר להרבה נקודות שמראות פר מוסרי גדול) הוא שבניגוד לבעלי העבדים שנזקקו לעבדים והיה להם אינטרס למנוע מהם למרוד או לברוח במקרה של הפליטים/מסתננים/מהגרים פעולות מאיימות מצידם של המהגרים עלולות להגביר את הרצון לגרש אותם/לכלוא אותם לכמה שיותר זמן וכמה שיותר רחוק (והרי זה בדיוק מה שהם נאבקים נגדו) מחד. ואין להם סיכוי להכניע בכח את המדינה מאידך

  11. עידן לנדו / ינו 13 2014 08:19

    אריק, אין שום הבדל מבחינת האינטרסים של בעלי העבדים ומעסיקי הפליטים/עבדים. אלה וגם אלה מייחלים לכוח עבודה זול. ההבדל איננו באינטרסים של המעסיק אלא ביכולת של המדינה: ארה"ב במאה ה-19 לא היתה יכולה לגרש את העבדים לשום מקום, ישראל כן יכולה. אכן, ההבדל הזה מאפשר לישראל להמשיך להתעמר בפליטים ללא חשש ממלחמת אזרחים.

    לא כל הבדל "עושה הבדל". שם הם קטפו כותנה ופה הם שוטפים כלים. אז מה? אנלוגיות מאירות צד שווה בסיטואציות שונות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: