Skip to content
4 באוקטובר 2013 / עידן לנדו

סרדינים בקופסאות רעש: על הצפיפות בכיתות הלימוד בישראל

למה ישראל נמצאת בצמרת מדינות ה-OECD ברמת הצפיפות של כיתות הלימוד? למה תכנית החומש הממשלתית לתוספת כיתות לא הביאה שום שיפור? למה משקרים לנו שאין כסף לבנות עוד כיתות? ולמה אנחנו לא גובים את המחיר מפוליטיקאים שמתעללים בחינוך הציבורי?

[פוסט ארוך]

ב-20 לנובמבר 2007, בשעה 10 בבוקר, הצטופפו 244 תלמידים מבית הספר התיכון שליד האוניברסיטה העברית בכיתה אחת, ששטחה 30 מ"ר (8 תלמידים למטר רבוע אחד). התלמידים האזינו לשיעור בנושא מחשבת ישראל, במשך 5 דקות. לאחר מכן עברו 186 מהם לכיתה עם שולחנות וכיסאות והאזינו לשיעור ספרות ותנ"ך.

המטרה המוצהרת היתה לשבור שיא גינס. המטרה העמוקה יותר היתה לעורר דעת קהל לתנאי הצפיפות הבלתי נסבלים בכיתות הלימוד, מתוך הזדהות עם שביתת המורים שהתקיימה אז. התרגיל הזה לא היה קשה במיוחד; אחד התלמידים העיד שבשיעורי תנ"ך נדחסים לכיתה, באופן שגרתי, 53 תלמידים.

באלפי כיתות לימוד בארץ מתקיימים "לימודים" בנוכחות 35 ומעלה תלמידים. אני כותב "לימודים" במרכאות, כי עם כמות כזאת של תלמידים הלימוד הוא ברובו מראית עין, רגעי ריכוז ספורים שטובעים באוקיאנוס של רעשים והפרעות.

בשנה שבה ערכו תלמידי "ליָדה" את מפגן הצפיפות שלהם, עמד מספר התלמידים הממוצע לכיתה בישראל על 28.3. חמש שנים אחרי, ב-2012, עומד המספר הזה על… 28.4 תלמידים לכיתה. ברוכים הבאים לסטגנָציה, הארץ שבה מה שהיה הוא שיהיה. "מאמצי" מדינת ישראל להדביר את נגע הצפיפות בכיתות מסתכמים בקיזוז הגידול הטבעי ולא יותר. זיכרו את הנתון הפשוט הזה כשידובר בהמשך על "תכנית החומש" הממשלתית.

מי כן מודאג? ההורים כמובן. מקצה הארץ ועד קצהָ, במשך שנים, מוחים ההורים נגד המחדל השלטוני הזה ותובעים להוסיף כיתות לימוד. הורים כבר השביתו את הלימודים בבי"ס "המגינים" בקרית חיים, בבי"ס "אהוד מנור" בפתח-תקווה, בבי"ס "רעות" בהוד השרון, בבי"ס "נוף ילדות" בתל מונד, בבי"ס "אבן שוהם" בנהריה, וסליחה מכל מי ששכחתי. קבוצות מאבק של הורים לפתרון בעית הצפיפות בכיתות פועלות בכפר-סבא ובנס-ציונה, ובתל-אביב קבוצת המאבק מפעילה עמוד פייסבוק שמתעדכן תדיר.

לוועד ההורים בבית הספר היסודי שבמושב "בית יצחק" נשבר לחכות והוא החליט לעשות מעשה: הוסיפו כיתות "על-תקניות" כדי להקל על הצפיפות בכיתות (שמגיעה ל-38 תלמידים בכיתה). משרד החינוך – שמחדליו שלו הובילו לפיתרון המאולתר הזה – חטף קריזה ותבע מראש המועצה לסגור לאלתר את הכיתות. ועד ההורים בתגובה הגיש עתירה מנהלתית נגד משרד החינוך. הנה דוגמה יפה לפעולה ישירה שיכולה לחולל שינוי של ממש ולא רק לשחרר קיטור (מה עלה בגורל העתירה? אשמח לגלות). עוד מידע אפשר למצוא באתר המושקע "גודל כיתה" שהקימו הורים מודאגים לקידום המאבק הארצי.

הסקירה הקצרה הזאת אמורה להבהיר לכל אחד שנושא צפיפות הכיתות בישראל מטריד מאד את כל הנוגעים בדבר (עדויות של מורים יובאו בהמשך) ולא יורד מסדר יומם.

תיקון: כל הנוגעים בדבר, להוציא משרד החינוך. שם כנראה שום דבר לא בוער. חמש שנים אנחנו עומדים על אותו ממוצע, מגרדים את ה-30 תלמידים לכיתה? סבבה. אפשר להמשיך ככה עוד 20 שנה לפחות. ישראל מדורגת בפסגת 27 מדינות ה-OECD מבחינת צפיפות הכיתות, מעליה ניצבות רק יפן, סין וצ'ילה. צ'ילה היא מקרה מעניין במיוחד, מדינה שעדיין סובלת מתוצאות ההפרטה המטורפת של ימי פינושה, עם מערכת חינוך מהמפגרות בעולם המערבי. צ'ילה היא תמרור האזהרה במסלול לתהום שהחינוך בישראל דוהר בו, תמרור שבקרוב נחלוף על פניו.

איך אני יודע שבמשרד החינוך לא ממש מתרגשים מנושא הצפיפות בכיתות? טוב, עשיתי כמה בדיקות והן ידווחו בהמשך בפרטי פרטים. אבל כרמז לבאות אפשר להציץ ב"רשימת הדגשים" בתקציב החינוך לשנים 2013-2014 (שעומד על 42.4 מיליארד שקל), רשימה שבה מציג המשרד לראווה את חזון העשייה שלו.

ויש שם מכל טוב: "העמקת החינוך לערכים ציוניים, יהודיים ודמוקרטיים" (בסדר הזה); שיפור ההשגים הלימודיים; העלאת הזכאות לבגרות; שיפור כוח ההוראה; חיזוק מקצועות הליבה; חיזוק החינוך הטכנולוגי; פיתוח אוריינות מידע ותקשורת.

ומה לא זוכה אפילו לאיזכור קצרצר? הקטנת הצפיפות בכיתות. זה, מבחינת משרד החינוך, לא "דגש תקציבי". זה לא "חזון". זה סתם תכניות בינוי אפורות, משעממות, שאין אפילו מילים מרגשות עבורן (העלאת הזכאות לקירות לא מתקלפים? פיתוח אוריינות דציבלית מוגברת?).

חידה

יש צורך דוחק בהקטנת כיתות הלימוד באופן משמעותי; יש הכרה ציבורית גורפת בקיומו; וכפי שנראה בהמשך, יש גם פתרונות תקציביים פשוטים לממש אותו. אם כך – למה זה לא קורה? למה ישראל ממשיכה לדשדש במקום ה-25 מתוך 27 מדינות ה-OECD בצפיפות כיתות הלימוד? למה אין תרגום פוליטי לצורך הציבורי?

אל החידה הזאת נחזור בסוף הדרך. התשובה תישמע מוכרת, אבל בסוף הפוסט, אני מקווה, היא גם תהיה יותר משכנעת.

למה להיטפל לצפיפות בכיתות (ולמה זה צריך לעניין אותי)?

מכמה סיבות.

אחת, כי זה מקרה לא שכיח שבו גם הבעיה החברתית וגם הפתרון הפוליטי שלה פשוטים מאד יחסית. הבעיה היא כיתות צפופות מדי שמשבשות לחלוטין את איכות הלמידה; הפתרון הוא לבנות עוד כיתות לימוד, והרבה. בשורה התחתונה, זה כל הסיפור. אין כאן צורך בדיונים מלומדים על אסטרטגיות פדגוגיות מתחרות, אין כאן מתחים בין פילוסופיות חינוכיות סותרות, אין כאן שאלה של "השגים" לעומת "ערכים", "מצוינות" לעומת "שוויוניות", או כל אחד מן הדיונים הביצתיים שמערכת החינוך בישראל משתכשכת בהם בלי סוף. מדובר על בעיה פשוטה של תשתיות פיזיות; תקציב להרחבתן; ומימוש הרצון הציבורי הגורף בפתרון אמיתי.

שתיים, כי למרות הפשטות של הבעיה ושל הפתרון, נראה כי המערכת הפוליטית משותקת לחלוטין בהתמודדותה עם הנושא. כך שמתוך השיתוק הזה ניתן להבין הרבה מאד על תחלואי המערכת הפוליטית בעצמה, ולא פחות מכך, על הקושי של החברה האזרחית בישראל לתרגם דרישות צודקות למאבק פוליטי אפקטיבי.

שלוש, כי עם כל הכבוד ל"ערכים" (יהודיים או דמוקרטיים) ולהשגים במתמטיקה ובהבנת הנקרא – מעט מאד מכל זה נקלט בסביבה רווית-הפרעות, רועשת תמידית, שאין למורה אפשרות להחזיק בה קו מחשבה או דיבור למשך יותר משתי דקות. הצפיפות הנוראית בכיתות הלימוד היא משהו שמעצבי המדיניות בחלונות הגבוהים אינם מסוגלים לדמיין; כשבוחנים את מבול התכניות הפדגוגיות שמשרד החינוך ממטיר מדי שנה על ציבור המורים והתלמידים, מתחשק לתקוע את הוגי התכניות האלה בחדר צפוף שכזה ולראות איך זה ישפיע על ההמלצות הפדגוגיות שיתנו.

ארבע, כי גם אתה או את למדתם, קרוב לוודאי, בכיתה צפופה מדי. ילדיכם לומדים עכשיו בכיתה כזאת, ואם אין לכם ילדים, תשאלו קרובים וידידים שיש להם. זאת אחת ממכות המדינה שהפכו למובנות מאליהן כאן, עוד עונש על החיים בישראל, כמו מחירי הדיור או עלויות שירותי הבריאות. וכמו המכות האלה, גם הצפיפות בכיתות היא מעשה ידי אדם – הרבה בני אדם – שהשקפתם החברתית-כלכלית מנוגדת לחלוטין לצרכי הקיום הבסיסיים שלכם. תזהו מי עובד נגדכם ותתחילו לסגור איתו את החשבון.

חמש, כי בעית הצפיפות בכיתות היא מקרה קלאסי של צרה חוצת-מגזרים, ועל כן יש לה פוטנציאל גדול – כמו מאבק הדיור – לייצר סולידריות חברתית אמיתית. הכיתות הצפופות ביותר נמצאות בלב הערים הגדולות – תל אביב, חיפה, ראשון לציון – וביישובים הערביים. נפגעי הצפיפות – התלמידים – סובלים מאותן בעיות קשב ואלימות בכל המדינה. מאבקי ההורים המקומיים זהים לחלוטין ומשוועים ליד מארגנת ומנווטת ברמה הארצית.

שש, כי הצפיפות בכיתות מחרפנת אותי כבר שנים, והגיע הזמן להוציא את הקריזה החוצה.

הצפיפות בכיתות: נתונים

בחודש יוני האחרון קיבלה ישראל תזכורת כואבת. דו"ח של ה-OECD הציב אותנו במקום ה-25 מתוך 27 מדינות ברמת הצפיפות של התלמידים בכיתות. הממוצע בישראל עומד על 28.4 תלמידים לכיתה, לעומת ממוצע ה-OECD, שעומד על 21.3 תלמידים לכיתה. ממוצעים, כידוע, משקרים, בעיקר במדינות עם פערים עצומים כמו בישראל. בדיקה יסודית של "דה-מארקר" העלתה שיותר מ-37% מתלמידי ישראל לומדים בכיתות שבהן 32 תלמידים ומעלה. 18% לומדים בכיתות של 35 תלמידים ומעלה ו-3.5% לומדים בכיתות של 40 ומעלה. כל תלמיד חמישי בארץ לומד בכיתה בת 35 ומעלה תלמידים.

בתי הספר הצפופים מתרכזים בחינוך הממלכתי בערים הגדולות וביישובים הערביים. כרבע מהתלמידים בבתי הספר היסודיים בערים ראשון לציון, ירושלים, פתח תקווה ונתניה לומדים בכיתות של מעל ל-35 תלמידים. את הממוצע הארצי סוחבים למטה החינוך הממלכתי דתי והחינוך החרדי – כ-24 תלמידים בממוצע בכיתה.

ישראל חריגה גם בהשוואת המגמה ההסטורית. נחום בלס, חוקר חינוך בכיר במרכז טאוב, כותב כך:

"הבט ייחודי נוסף של ישראל הוא חוסר הקשר בין השינוי בשיעור הפריון לגודל הכיתות: מאז קום המדינה יש ירידה עקבית ורצופה בשיעורי הפריון, המלווה בירידה בחלקן של קבוצות הגיל הצעירות בסך האוכלוסייה. במדינות מפותחות רבות שהגיעו לשיעורי למידה גבוהים לפני תקופה ארוכה, תהליך הצטמצמות אוכלוסיית הילדים של העשורים האחרונים היה מלווה בהקטנת כיתות. בישראל, לעומת זאת, לווה תהליך הירידה בשיעורי הפריון בעליה מהירה בשיעורי הלמידה, אך הוא לא לווה בירידה משמעותית בגודל הכיתה הממוצע." (עמ' 3)

במלים אחרות: בעוד שמדינות מפותחות מנצלות את ירידת שיעורי הפריון להשקעה נוספת בתשתיות החינוך ובהקטנת הכיתות, ישראל מעדיפה להשאיר אותן כמות שהן.

הצפיפות נובעת ממחסור בכיתות ותקני בנייה ואיכלוס מסמרי שער. גודלן של הכיתות הנפוצות בבתי הספר היסודיים בישראל נע בין 49 מ"ר ל-53 מ"ר. כשדוחסים 40 תלמידים לשטח הזה, מתקבל ריבוע זעיר של 1.22 מ"ר עד 1.32 מ"ר לתלמיד. זה פחות ממה שמדינת ישראל מקציבה לאסירים בבתי כלא: בין 3 מ"ר ל-4.5 מ"ר בממוצע לאסיר. תאי כליאה צפופים במיוחד קיימים בכלא מעשיהו – 1.5 מ"ר לאסיר; תלמידים ברי מזל, שבכיתתם לא יותר מ-32 תלמידים, יזכו להתרווח בשטח דומה; האחרים יתכווצו.

כבכל תחום של השקעה ציבורית, המגזר הערבי נמצא בתחתית. נכון לעכשיו חסרות יותר מ-6,500 כיתות לימוד בתחומי ישראל ועוד 2,200 כיתות במזרח ירושלים; גרירת הרגליים של הרשויות בהשלמת הפערים העצומים במזרח ירושלים מפירה הוראה מפורשת של בג"ץ (לקריאת הדו"ח המלא של "עיר עמים" והאגודה לזכויות האזרח על האפליה העמוקה של תלמידי מזרח ירושלים, לחצו כאן).

המדינה דווקא מכירה באחריותה לבעיה ומפעם לפעם יוצאת בהצהרות על פרוייקט בינוי מאסיבי של כיתות לימוד במגזר הערבי. אך מעשה שטן, בכל קיצוץ תקציבי, הראשונים לחטוף הם הערבים. 80 מיליון שקלים קוצצו ביוני השנה מתקציב בינוי הכיתות וכתוצאה מכך בוטלה בנייתן של 200 כיתות במגזר הערבי. זאת בשעה שרק הגידול הטבעי של האוכלוסיה הערבית מחייבת תוספת של 550 כיתות לימוד בכל שנה.

התירוץ הקבוע הוא "שחייבים לקצץ במשהו", אבל זו אחיזת עיניים; משרד החינוך יודע יפה לנפח סעיפים תקציביים שוליים ומיותרים על חשבון תשתיות חיוניות (על כך בהמשך). יש שם התמחות של שנים בנושא. ואם משרד החינוך לא מקצץ בתקציב הבינוי, תמיד אפשר לסמוך על רשויות התכנון שירוקנו את התקציב מתוכנו. כך כותבים מחברי דו"ח על בינוי כיתות לימוד של מרכז המידע והמחקר של הכנסת בסוף שנת 2011 :

"משרד החינוך מדגיש כי במגזר הלא-יהודי מתעוררת לעתים בעיה של הקצאת קרקעות לבנייה, ולכן לעתים אי-אפשר לתקצב בינוי של כיתות לימוד חדשות אף אם המשרד הכיר בצורך לתקצבן ואף אם יש תקציב לשם כך."

בסוף כל משפט שמדינת ישראל אומרת בעברית יושב ערבי עם נרגילה, באוויר, ללא קרקע לרגליו.

ההשלכות השליליות של צפיפות הכיתות

ההשלכות ההרסניות של כיתות צפופות על איכות החינוך הן לכאורה מובנות מאליהן. אני אומר "לכאורה", כי למרות עשרות המחקרים והעדויות ושוועת ההורים שעולה מדי שנה בשנה – מדינת ישראל ממשיכה לדחוק את הנושא לעדיפות תחתונה. זהו מקרה מובהק של מדיניות רשמית, ארוכת-שנים, שמענישה את כל הציבור, שכולם יודעים – הן המוציאים לפועל, הן הקורבנות – שהיא הרסנית, ובכל זאת כמעט כלום לא נעשה לשנותה. איך זה עובד ולמה זה לא משתנה – אלה שאלות שאגיע אליהן בסוף.

ובכן, לטובת המדחיקים והמתעלמים, הנה כמה עובדות ועדויות. נתחיל ממראה עיניים ומשמע אוזניים.

מורה מהמרכז:

"מספר הילדים מגביר משמעותית את כל הדברים הרעים שמתרחשים בכיתה – מאלימות ורעש ועד חוסר הקשבה או עניין. מספיק שילד אחד מפריע והשיעור נעצר. הזמן שמוקדש אך ורק להוראה הוא בערך שליש מהשיעור – כ-15 דקות. כל השאר הולך על ענייני משמעת וסדר, ולצפיפות חלק חשוב בכך: לוקח הרבה זמן עד שהם מתיישבים אחרי ההפסקה, אין הרבה מרווח ביניהם, וכל הזמן יש מריבות על המרחב. אין כמעט שיעור שעובר בלי תלונות על תלמידים שנוגעים-דוחפים אחד את השני או דורכים על הילקוט. הדרך לאלימות היא קצרה מאוד".

מורה מהמרכז:

"כשאני נכנסת לכיתה שלי אני מרגישה שאני נמצאת במפעל שמנצל ילדים בסין. אין לי שליטה על מה שקורה בכיתה, ובסוף היום אני יודעת שלא עשיתי את המקסימום בשביל הילדים."

המחקר הגדול והרציני ביותר על השפעות צפיפות הכיתה (מחקר STAR) נערך במדינת טנסי בין השנים 1985-1989 והקיף 11,600 תלמידים ו-1,300 מורים ב-76 בתי ספר. בכל בית ספר נקבעו שלושה סוגי כיתות: 22-26 תלמידים עם מורה מוסמך, 22-26 תלמידים עם מורה לא מוסמך, ו-13-17 תלמידים עם מורה מוסמך. התלמידים השתתפו במחקר מגן חובה ועד לסוף כיתה ג'. החוקרים עקבו אחרי הישגי התלמידים במסגרת מחקר אורך עד לסיום התיכון, כולל הרשמה לקולג'.

הישגי התלמידים שלמדו בכיתות הקטנות ביותר היו גבוהים באופן מובהק משל האחרים, וכמו כן נמצא מתאם ברור בין משך הזמן שהתלמיד שהה בכיתה קטנה לבין רמת השגיו. היתרון הזה היה בולט יותר אצל תלמידים משכבות סוציואקונומיות נמוכות. ניתוח הממצאים מראה שניתן לצמצם את הפערים בין אוכלוסיות מבוססות ונחשלות של תלמידים באמצעות מעבר לכיתות קטנות.

היתרון היחסי של מי שלמד בכיתות קטנות בשנים של גן חובה עד כיתה ג' נשמר לאורך השנים, והתבטא ביתרונם גם בלימודי התיכון וגם בשיעורי הקבלה לקולג'. זהו ממצא דרמטי שמעיד על החשיבות הקריטית של הקטנת הכיתות דווקא בשלבי הלימוד הראשונים – בדיוק ההיפך מן המדיניות שנקוטה בארץ (ראו בהמשך).

לבסוף, גם במדדי אלימות ויחסים חברתיים התגלה יתרון ברור ללומדים בכיתות הקטנות.

ישנם מומחים לחינוך (מיעוט, להבנתי) שממעיטים בחשיבות הצפיפות בכיתות הלימוד וטוענים שהכל מתנקז לאיכות ההוראה; חלקם אף טוענים שהקטנת הכיתות תחייב תוספת משמעותית של מורים, מה שידרדר עוד יותר את איכות ההוראה. ומסתבר שגם שר החינוך בכבודו ובעצמו מאמין בשטות הזאת: "רוב המחקרים בעולם לא מצאו זיקה בין הישגים לימודיים לגודל הכיתה", הוא אמר בתגובה לנתוני ה-OECD. לא, זאת לא הסיבה שהוא לא ממהר לבנות כיתות; זה התירוץ. הסיבה עמוקה יותר ומושרשת בהתנערות היסודית של הניאו-ליברלים מאחריות המדינה לשירותים הציבוריים.

ההתייחסות האגבית הזאת ל"הישגים לימודיים" מנותקת לחלוטין מן המציאות המסויטת של רבים מן המורים והתלמידים בישראל. במציאות הזאת, רמת הרעש והבלגן ששוררים במרחב של 50 מ"ר שבו נדחסו קרוב ל-40 תלמידים לא מאפשרת שום הערכה סבירה של "איכות הוראה". בתוך הכאוס של צווחות התלמידים, דחיפות ואלימות מילולית, הסחות הדעת של הסמארטפונים וניסיונות הסרק של המורה להתגבר על כל המהומה הזאת ולשמור על רצף דיבור ומחשבה – כל העיסוק ב"איכות ההוראה" של המורה נראה תלוש לחלוטין. גם גאון פדגוגי לא יתפקד בתנאים כאלה, ובמקום להאשים כל הזמן את המורים ואיכותם כדאי להפנות קצת תשומת לב לתנאים הבלתי אפשריים שהם נדרשים לתפקד בהם.

בזמן שכל מיני ועדות של מומחים ממציאות עוד ועוד מדדים ותכניות העשרה ומהפכות דיגיטליות ומה לא – עומדת המורה בתוך יורה רותחת ולוחשת לעצמה: רגע אחד שקט בבקשה. אני מבקשת לומר דבר מה. וכל עוד לא יינתן לה השקט הזה, אפשר לזרוק את כל הניירות והתכניות לפח.

ונקודה אחרונה: מעבר לכל מדדי ההישגים בלימודים, כיתות צפופות הן חממה של אלימות חברתית. קו ישר ופשוט מוליך בין הכיתה הישראלית הצפופה לרחוב הישראלי – צפוף, קולני, גס ואלים. כל הורה מכיר את התופעה הזאת: בימים הראשונים למעבר של הילד מגן קטן לגן ממלכתי, הילד פתאום מתחיל לצעוק בבית. הוא צועק כי בגן החדש, ההמוני, אי אפשר לשמוע אותו אחרת. זאת טקטיקת הישרדות, שבמהרה הופכת לטבע שני.

החלטת הממשלה, מיסמוס הרשויות, הפירורים שנותרו

שנה אחרי שנה נוחתים הדו"חות הלא-מחמיאים על צפיפות הכיתות בישראל ומעמתים את קברניטי הקלישאות שלנו עם המציאות המרה. עד שיום אחד נמאס להם והחליטו לעשות מעשה, כלומר, להחליט החלטה.

במרץ 2007 החליטה ממשלת אולמרט (החלטת ממשלה 1410) על "תכנית חומש" לבניית 8,000 כיתות לימוד (מתוכן 1,000 שיועדו להחליף כיתות לא תקניות) בין השנים 2007-2011, בעלות כוללת של 4.64 מיליארד שקל. ההחלטה גם פירטה מקורות תקציביים לתכנית ואת חלוקת הכיתות בין המגזרים השונים, על פי הצרכים (33% ממלכתי יהודי וממלכתי-דתי, 28% חרדי, 39% ערבי). על משרד החינוך הוטל לבצע "סקר נכסים מקיף" לריכוז נתונים בדבר מצאי הכיתות בישראל ומצבן הפיזי.

חודש לאחר מכן החליטה הממשלה (החלטת ממשלה 1536) להסמיך את משרד החינוך להחליט על חלוקת הכיתות בין המגזרים השונים (מעבר ל"פער המצטבר" של הכיתות הלא-תקניות) – כלומר, לשנות את החלוקה שעליה הממשלה המליצה.

בינואר 2008 החליטה הממשלה (החלטת ממשלה 3020) על יעד לאומי – רף מירבי של 32 תלמידים לכיתה בישראל. ההחלטה לא מפרטת מתי יושג היעד אך מקציבה לצורך כך 200 מיליון שקל בשנה – לא כולל הוצאות בינוי; כלומר, תכנית להקטנת מספר התלמידים הממוצע בכיתה ללא תוספת כיתות. אולי הכוונה היא לדלל את שנתוני התלמידים באמצעות הרעלה המונית. ההחלטה גם מקציבה 90 מיליון שקל בשנה לצורך יעד מבורך – הקניית מיומנויות יסוד (קריאה, כתיבה וחשבון) במשך 10 שעות שבועיות לתלמידי כיתות א' ו-ב' במסגרות שאינן עולות על 20 תלמידים למורה. היעד הזה תוכנן להתממש במלואו (לאחר הקצבה של 360 מיליון ש"ח) כבר ב-2012, כפי שנקבע בתיקון לחוק חינוך חובה משנת 2007.

ומה קרה בשטח? נתחיל מהשורה התחתונה. בתחילת תכנית החומש (2007) היו בממוצע 28.3 תלמידים בכיתה, ובסופה (2011) היו בממוצע 28.4 תלמידים בכיתה. התכנית להקטנת הצפיפות בכיתות רשמה לזכותה תוספת של עשירית תלמיד בכל כיתה (לאחר קיזוז הגידול הטבעי). לאן בדיוק זרמו כל אותם 4.64 מיליארד שקל? שאלה טובה, אולי עניין לוועדת חקירה.

עם תום תכנית החומש, בסוף שנת 2011, השווה מרכז המחקר והמידע של הכנסת את התכנון עם הביצוע ברמת התקציב. הממצאים היו מדכדכים למדי. ראשית, ציין הדו"ח, התיקצוב של 8,000 כיתות לימוד חדשות התבסס על שטחי בינוי של כיתות יסודיות ולא על-יסודיות (הגדולות מהן בכ-50%), למרות שרבות מהכיתות המתוכננות היו על-יסודיות; עקב כך, מספר הכיתות המתקוצבות היה נמוך בהרבה.

שנית, הסתבר באופן לא מפתיע, שמשרד החינוך קיצץ בחלקו של המגזר הערבי; מ-39% הוא ירד ל-34%. באוגוסט 2008 קבעה ועדה שמינתה שרת החינוך שבקצב הבנייה הנוכחי, המחסור בכיתות לימוד במגזר הערבי ייסגר רק בעוד 50 שנה.

שלישית, קיים פער עצום בין כמות הכיתות שמשרד החינוך מכיר בצורך לבנותן לבין כמות הכיתות שמתוקבות בפועל: בממוצע, רק 40% מן הכמות הנחוצה לפי נתוני משרד החינוך (שגם היא איננה מספקת, ראו בהמשך) מתוקצבים. פער התקצוב הוא החריף ביותר במגזר הערבי – רק 26% מכמות הכיתות הנדרשת תוקצבה. אחריו צועד החינוך החרדי (29%) ובראש צועד החינוך הממלכתי (42%). הנה לכם בזעיר אנפין מדרג האזרחות הישראלית.

לבסוף, הדו"ח מציין שמשרד החינוך טרם ביצע את סקר הנכסים והתשתיות הפיזיות שבבתי הספר, כפי שנדרש לפני 4 שנים, מה שמקשה מאד על רשויות התכנון.

כמה כסף הועבר בפועל בתכנית להקטנת הצפיפות בכיתות? בדיקת "דה-מארקר" במרץ השנה העלתה שבין השנים 2009 ל-2013 השקיע משרד החינוך 470 מיליון שקל בתכנית, ממוצע שנתי של 118.5 מיליון שקל. זהו סכום מגוחך, במונחי תקציב לאומי, שמעיד יותר מכל על החשיבות הזניחה של הנושא בעיניהם של מקבלי ההחלטות. עוד נמסר, כי "בשל מגבלות תקציב, משרד החינוך יישם את התוכנית רק בחטיבת הביניים ‏(כיתות ז'־ט'‏) ובכיתות ג'־ו', כך שבעיית הצפיפות עדיין ניכרת בתיכונים ובכיתות א' וב', שם המשרד מקטין כיתות רק בשיעורי הליבה."

נו, המשפט האחרון לא ממש מדויק. משרד האוצר דאג, באמצעות חוק ההסדרים הידוע לשמצה, לדחות את יישום ההחלטה לצמצום כיתות א' ו-ב'. כפי שהיועצת המשפטית של ועדת החינוך בכנסת ציינה, ממשלת ישראל מפירה את החוק שהיא עצמה חוקקה. זה כמובן עניין שבשגרה, לממשלה מותר מה שלאזרח אסור, כי אף אחד לא יזרוק אותה לכלא או לרחוב.

תזכורת: הדחיפות הגדולה ביותר להקטנת הצפיפות היא דווקא בכיתות הנמוכות. שם ההשפעות השליליות של הצפיפות הן הקיצוניות ביותר (ועל כך אין מחלוקת בין החוקרים), ונזקיהן ניכרים לטווח הארוך ביותר. דווקא שם מזניחה המדינה את התלמידים. למעשה, חרף הכוונה להקטין את קבוצות הלימוד ל-10 שעות שבועיות בכיתות הנמוכות, אין שום תכנון להקטין את צפיפות הכיתות הנמוכות באופן כללי. כל תקציבי הבינוי הנוכחיים, המגוחכים ממילא לנוכח הצרכים, מופנים לכיתות הגבוהות יותר.

כמה כיתות לימוד נבנות בפועל מדי שנה?

שאלה מצוינת; לא תמצאו את התשובה בשום מסמך או דיון רשמי. הכי קרוב שתגיעו אליה זה נתונים כספיים: התקציב המתוכנן לעומת התקציב בפועל. אבל אף פקיד במשרד האוצר לא יגיד לכם איך זה תורגם בשטח לתוספת כיתות שתקטין את הצפיפות. אחרי שקראתי פרוטוקולים של ארבע-חמש ישיבות של ועדת החינוך בנושא, אני יכול להעיד שפקידי משרד החינוך נוקטים בטקטיקת מיסוך ובלבול, כך שגם השאלה הפשוטה ביותר שמופנית אליהם נקלעת בתוך דקות ספורות לסבך משפטי וביורוקרטי בלתי פתיר.

את הנתונים האלה צריך לחלץ לבד. הם קריטיים, כי הם האינדיקטור הברור ביותר למידת החשיבות שהשלטונות מייחסים לצמצום הצפיפות בכיתות.

ובכן, איך נדע כמה כיתות נבנו בשנה האחרונה? הנה שיטה פשוטה. משרד החינוך מפרסם את מספרי התלמידים במערכת מדי שנה בשנה. גם ה-OECD מפרסם את מספר התלמידים הממוצע לכיתה מדי שנה בשנה. חלוקה של הנתון הראשון בשני תיתן לנו את מספר הכיתות האפקטיביות (= שרלבנטי לצפיפות התלמידים); מעקב שנתי ייתן לנו את הגידול במספרן.

ובכן, על פי נתוני משרד החינוך, מספר התלמידים במערכת (מכיתה א' ועד י"ב) בשנת הלימודים תשע"א היה 1,534,000. צפיפותם הממוצעת, על פי דו"ח ה-OECD הקודם, היתה 28.7 תלמידים בכיתה, מה שנותן לנו 53,449 כיתות אפקטיביות.

בשנת הלימודים תשע"ב עלה מספר התלמידים ל-1,567,000. צפיפותם הממוצעת כמעט שלא השתנתה, 28.4 תלמידים לכיתה, מה שנותן 55,176 כיתות אפקטיביות.

כלומר, משרד החינוך בנה בפועל בשנה החולפת 1,727 כיתות לימוד.

זהו המספר הרלבנטי. פוליטיקאים ופקידים יכולים לברבר כמה שהם רוצים על תקציבי ענק ותכניות חומש, עיכובים תכנוניים ומכשולים ביורוקרטיים, אבל בפועל, תלמידי ישראל הרוויחו פחות מ-2,000 כיתות לימוד בלבד.

המספר הזה מגוחך, כי יותר ממחציתו נבלעת בגידול הטבעי של אוכלוסית התלמידים. הגידול הזה עומד כרגע, על פי נתוני משרד החינוך, על 1.36% לשנה, שהם כ-21,000 תלמידים. לפי ממוצע הצפיפות של ה-OECD, יש להקצות להם 1,000 כיתות מדי שנה. יוצא שכמות הכיתות העודפת, שמדינת ישראל בונה כדי להיחלץ מתחתית טבלת ה-OECD, היא קצת יותר מ-700 כיתות בשנה. זה הכל.

לסיכום ההתנהלות השלטונית: הממשלה מחליטה על יעד נמוך להחריד של תוספת כיתות (תיכף נראה מהו היעד שבאמת יביא אותנו לממוצע ה-OECD); התקציבים הצנועים ממילא נגרסים בין משרדי האוצר והחינוך, מה שמגדיל את הפער בין הצרכים המוכרים לתקצוב בפועל; חלוקת התקציבים בין המגזרים פועלת על פי מדרג הירארכי ברור (יהודים חילונים למעלה, ערבים למטה, חרדים באמצע); נפגעי הצפיפות הגדולים ביותר, תלמידי הכיתות הנמוכות, לא מעניינים כלב מת, כי הממשלה מצפצפת על החוקים שהיא מעבירה; ולבסוף, כמות הכיתות שנבנית בפועל מכסה קצת יותר מצרכי הגידול הטבעי ותו לא.

כל זה לא צריך להפתיע אף אחד; כך עובדות מערכות השלטון בישראל בכל הנוגע לשירותים הציבוריים. אפשר כמובן לצמצם את המאבק ליישום החלטות הממשלה כלשונן, אבל זאת תהיה טעות גורלית, שתוותר מראש על הזכות האזרחית הבסיסית לחינוך סביר לכולם. את המדיניות השלטונית צריך לנער מן היסוד. לשם כך צריך להפריך מיתוס נפוץ מאד, קו ההגנה המבוצר ביותר של הניאו-ליברלים: "אין תקציב; מדינת ישראל לא יכולה לעמוד בהוצאות שנדרשות לצמצום כמות התלמידים בכיתות עד לרמת ה-OECD. מוטב שתנמיכו ציפיות מראש, ותשלימו עם כך שילדיכם וילדי ילדיכם ימשיכו ללמוד – בעצם, לא יותר מלשרוד – בקופסאות רעש של 30 תלמידים בכיתה". אחרי שהמיתוס הזה יופרך, נוכל לשאול שאלה מתבקשת: מדוע המדינה מסרבת, במשך שנים ארוכות, לממן הקטנת משמעותית של כיתות הלימוד בישראל, למרות שיש-גם-יש תקציב לנושא?

 

תחשיב: כמה זה יעלה?

כמה הנחות יסוד.

אני מניח שמאות אלפי הורים ותלמידים ואלפי מורים לא טועים: רע ללמוד בכיתה צפופה. רע לאוזניים ולמיתרי הקול, רע לנשמה, רע לגוף הנחבט בלי הרף, רע ליכולת הריכוז, ורע גם ל"הישגים הלימודיים".

אני מניח שאין זמן לחכות. הילד שלך בגן חובה או בכיתה א' או ב'? הוא עם עוד 30 תלמידים בכיתה או יותר? הנזק כבר נגרם. הנפש צולקה, ערוצי הקליטה צומצמו, הדמיון נרמס. אין דרך להציל את מה שהמערכת כבר חמסה ממנו. אבל אפשר להציל את הבאים אחריו.

אני מניח שהפחתה של כשליש עד מחצית מכמות התלמידים בכיתה, מטווח של 30-40 תלמידים לכיתה ועד ל-21.3 תלמידים לכיתה, ממוצע ה-OECD, תבשר שיפור דרמטי ומיידי באיכות החינוך בארץ. זה כמובן לא יהיה סוף תחלואיה של מערכת החינוך, שדרושים בה עוד שינויים מפליגים, ובעיקר בתחום ההשקעה בתשתית האנושית (נושא שראוי לפוסט נפרד). אבל זאת תהיה נקודת פתיחה הכרחית לכל דיון עתידי על אופיו של החינוך בארץ, נקודה שפשוט אי אפשר בלעדיה.

אני מניח שמשבר הצפיפות במערכת החינוך כל כך חמור שהוא ראוי להגדרה "מצב חירום לאומי", ושההתייחסות התקציבית אליו צריכה להיות בהתאם.

ולבסוף, אני מניח שפוליטיקאים ונבחרי ציבור שאינם מתמודדים כהלכה עם האתגר הזה צריכים פשוט לעוף; אלה שהפרו הבטחות או חוקים לא צריכים בכלל להישמע יותר.

התחשיב שיוצג כאן מתבסס על נתונים רשמיים של משרד החינוך וה-OECD ועל הערכות מומחים. כידוע, עם נתונים אפשר לשחק לכאן ולכאן, הכל תלוי בנקודת ההשקפה. השתדלתי לאמץ קו נייטרלי-שמרני ככל האפשר; נדמה לי שסטיות מן התחשיב, במידה שהן נחוצות, לא ישנו באופן מהותי את סדרי הגודל של הסכומים שאליהם נגיע.

[מי שדעתו מתערפלת ממספרים מוזמן לדלג הלאה, אל הסיכום שבאותיות מודגשות].

נתחיל. ראינו שעל פי נתוני משרד החינוך, מספר התלמידים במערכת בשנת הלימודים תשע"ב היה 1,567,000. הממוצע הכיתתי בישראל הוא 28.4 תלמידים לכיתה (וראינו גם שסטיית התקן מן הממוצע הזה גדולה מאד), כך שמספר הכיתות האפקטיביות בארץ הוא 55,176. באתר משרד החינוך מופיע מספר הגדול ב-5,000 כיתות, פער שכנראה נובע מהכללתם של גנים (שאינם נכללים בחישוב הצפיפות של ה-OECD) וחדרים שאינם משפיעים על הצפיפות בכיתות. כדי להגיע ל-21.3 תלמידים לכיתה, ממוצע ה-OECD, יש צורך ב-73,568 כיתות. כלומר, הפער לסגירה הוא 18,392 כיתות.

צריך לקחת בחשבון שטווח התכנון והבינוי של כיתת לימוד הוא כשלוש שנים. הגידול הטבעי במשך שלוש שנים (בהתבסס על השיעור הנוכחי, 1.36%) הוא כ-65,000 תלמידים. איכלוסם בכיתות בסטנדרט ה-OECD ידרוש עוד כ-3,100 כיתות.

סיכום: תוספת של כ-22,000 כיתות לימוד בתוך 3 שנים תציב את ישראל בדיוק בממוצע התלמידים לכיתה של ה-OECD. מותר גם לחלום על ירידה מהממוצע והתקרבות ל-20 תלמידים ופחות בכיתה, כמו במקסיקו ופינלנד (תוספת של עוד 4,000 כיתות לימוד).

עכשיו לשאלת המפתח: כמה זה יעלה? משרדי הממשלה כמובן לא מנדבים נתונים שעלולים לפרסם את קמצנותם ברבים. על כן הלכתי ונברתי בדיוני ועדת החינוך של הכנסת. בדיון שהתקיים בחודש מרץ 2012 לצורך מעקב אחר בינוי כיתות במגזר הערבי, השתתף ד"ר דני גרא, מומחה בנושאי הקצאת משאבים ציבוריים בישראל ובמיוחד במגזר הערבי, שגם השתתף בכתיבת דו"חות עבור גורמים ממלכתיים בנושא. ד"ר גרא מסר שמשרד החינוך מתקצב את הקמתה של כיתת לימוד אחת ב-700 אלף שקל. עם זאת, הוא הדגיש כי מדובר בעלות מנופחת, שאיננה מתחשבת בהנחת כמויות (מכרזים לבנייה מרוכזת של מאות כיתות), בהכנסות ה"סיבוביות" למדינה מן הקבלנים (18% מע"מ) ובכל מיני "קופונים" ועמלות שגוזרים אינטרסנטים מתווכים, בעיקר החברה למשק וכלכלה שנותנת הלוואות לרשויות מקומיות חלשות.

אני אהיה סופר-לארג' עם המדינה שלי, ובכל זאת אניח שאי אפשר לחסוך ו-700 אלף שקל זאת באמת עלות הקמתה של כל כיתת לימוד. דיברנו על תוספת של 22,000 כיתות לימוד לתקופה של שלוש שנים, כלומר: 15.4 מיליארד שקל ל-3 שנים, או 5.1 מיליארד שקל לשנה.

נפלתם מהכיסא? אל תיפלו. כך נראית הזנחה ארוכת-שנים. קודם כל, הוועדות שהקים משרד החינוך כבר המליצו על מודלים של מימון ארוך-טווח לסכומים האלה, שיורידו את ההוצאה השנתית בהרבה. אבל שוב, בוא נהיה חזירים עד הסוף, ונדרוש את כל המימון במשך 3 שנים. בהצעת התקציב הנוכחית יש כבר נתח לא קטן למימון של בניית כיתות לימוד – 1.3 מיליארד שקל. כלומר, מתוך היעד של 5.1 מליארד שקל לשנה יש לדאוג לתוספת של 3.8 מיליארד שקל בלבד. המשמעות היא תוספת תקציבית של 9% לתקציב משרד החינוך, שעומד היום על 42.4 מיליארד שקל.

לא בשמיים.

אז יש כסף או אין כסף? תיכף נענה על זה. לפני כן צריך לשאול האם לא העלמנו נתח גדול מההוצאות הצפויות מהקטנת הכיתות. שהרי אם הכיתות קטנות יותר, יהיו יותר כיתות, יידרשו יותר שעות הוראה ויותר מורים. וכך ההוצאה תתנפח ותתנפח, לא?

לא בהכרח. בשלב הזה אין לי אפשרות לעשות תחשיב מדויק של עלויות ההעסקה הנגררות, אבל נתוני ה-OECD המלאים חושפים "בור תקציבי" מעניין. מסתבר שתלמידי ישראל לא רק נדחסים בכיתות צפופות אלא גם שוהים בהן הרבה יותר שעות מהממוצע. תלמידי בתי הספר היסודיים מקבלים 19% יותר שעות לימוד מממוצע ה-OECD ותלמידי חטיבות הביניים מקבלים 6% יותר. במקביל, יש פער הפוך בשעות הנוכחות של המורים בבתי הספר. מורה בחטיבת ביניים בישראל נוכח בממוצע 28% פחות זמן מממוצע ה-OECD ומורה בחטיבה עליונה נוכח בממוצע 39% פחות זמן (פערים קטנים יותר, באותו כיוון, קיימים גם בשעות ההוראה בחטיבות).

כלומר, התלמידים מקבלים יותר שעות לימוד ממורים שנמצאים פחות זמן בבית ספר. פטנט ישראלי. מבלי לצטט כאן את הנתונים המוכרים לכל, הפטנט הזה עד כה לא הבטיח השגים לימודיים מסחררים בהשוואות הבינלאומיות. המצב האנומלי הזה מצביע על שני כיווני תיקון: האחד, להוריד שעות הוראה; תלמידי ישראל נמצאים שעות ממושכות מדי בין כתלי הכיתה, מה שמייצר בהכרח garbage time בלי שום ערך חינוכי (ושימו לב – צפיפות הכיתות היא חלק מן הבעיה, עקב הזמן שמושחת על השגת שקט וקשב); השני, להגדיל את שעות הנוכחות של המורים בחטיבות ולהמיר את חלקן לשעות הוראה.

הנתון הקריטי ביותר הוא יחס תלמידים למורה. מסתבר שמצבנו טוב מאד. ביסודי יש 15.9 תלמידים על כל מורה (15.4 ממוצע ה-OECD), בחטיבות הביניים 13.6 תלמידים על כל מורה (13.2 ממוצע ה-OECD), ובחטיבות העליונות 11.3 תלמידים על כל מורה (13.9 ממוצע ה-OECD). רק בגנים הציבוריים קיים מחסור אמיתי בגננות (אחת לכל 24.2 ילדים לעומת 14.4, ממוצע ה-OECD).

במלים פשוטות: לא חסר כוח הוראה בארץ (להוציא בגנים) ואין צורך בתוספת מורים כדי להפחית משמעותית את הצפיפות בכיתות עד לרמת ה-OECD. אולי יש צורך בתוספת קטנה של שעות הוראה בחטיבות. מה שנחוץ הוא ארגון-מחדש של תכניות הלימודים ופריסה נבונה יותר של שעות ההוראה במערכת. אפשר להניח, בסבירות גבוהה, שהעלויות הצפויות מתרכזות בתחום הבינוי ולא בתחום השכר.

ונקודה אחרונה. במסגרת הפילוסופיה החזירית של זמננו, שלפיה צריך לשלול דווקא מהעניים והמוחלשים את השירותים הציבוריים שבאחריות המדינה, נוקט משרד החינוך במדיניות של סגירת בתי ספר עקב "רישום דליל" של תלמידים. כך למשל בדרום תל-אביב, בחיפה ורמת גן ובבאר-שבע. זאת מדיניות ניאו-ליברלית מובהקת שמעדיפה את הגדול, ההשגי  והרווחי על פני הקטן, הלא-השגי ולא-רווחי; כך זה נראה בשיקגו, שם בוצע המהלך הזה בקנה מידה גדול. לענייננו חשוב לשים לב שמה שמשרד החינוך מגדיר כ"רישום דליל" הוא למעשה רישום שהיה עשוי לאכלס כיתות לימוד ברמה שפויה יותר, ואולי, השם ישמור, בסביבות ה-20 תלמידים לכיתה, כנהוג במדינות מתקדמות.

אז יש כסף או אין כסף?

יש ועוד איך. קודם נדבר על מקורות פנימיים, אחר כך על מקורות חיצוניים.

משרד החינוך הוא מפלצת ביורוקרטית שקשה לחדור למעמקיה. ד"ר צבי צמרת, לשעבר יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, תיאר אותו כך:

"המשרד עובד כמו תמנון שלא תמיד יש לו ראש. זרוע אחת לא יודעת מה קורה עם הזרוע השנייה, וזה אומר שהרבה מאוד החלטות מתקבלות ללא תיאום. יש בעיה מבנית גדולה במשרד שגורמת לקבלת החלטות אבסורדיות".

את זה כדאי לזכור כשמנסים להבין איך בדיוק מתחלקת עוגת התקציב של משרד החינוך.

את הצעת תקציב החינוך הדו-שנתי לשנים 2013-2014 תוכלו למצוא כאן, ואת הגרסה הידידותית למשתמש של הסדנא לידע ציבורי בשיתוף "כלכליסט" תמצאו כאן. יש גם ניתוח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת ונייר עמדה של מרכז "אדווה".

כאמור, כדי להגיע לקצב בניית כיתות שידביק את ממוצע ה-OECD בתוך 3 שנים, יש להוסיף 3.8 מיליארד שקל לתקציב השנתי. להלן כמה סעיפים שיכולים לתרום את חלקם:

– רזרבת התייקרויות בסך 1.3 מליארד שקל איננה מנוצלת בתקציבים השוטפים בשנים האחרונות. לפחות חצי ממנה אפשר להפנות לתגבור בניית הכיתות.
– גידול טבעי במערכת (638 מיליון, לא מנוצל בשנים האחרונות).
– רזרבה לשכר (170 מיליון, לא מנוצלת בשנים האחרונות).
– רזרבה לפעולות שונות (68.3 מיליון, לא מנוצלת בשנים האחרונות).
– פיתוח מנהיגות בית (15.2 מיליון).
– תכניות ויוזמות (מה זה??, 32.4 מיליון)
– חינוך יהודי בתפוצות (6.5 מיליון).

ויש עוד. אלה הסעיפים שרק שמם מעיד בהם שניתן לוותר עליהם בקלות – לתקופה של 3 שנים בלבד – כדי לממן את בינוי הכיתות המואץ. הכסף הגדול של המשרד שוכן בתקציבי החינוך היסודי והעל-יסודי, אבל רמת הפירוט הלקונית שלהם אינה שקופה מספיק כדי לערוך ניתוח דומה.

בנוסף, יש מקורות מימון חיצוני. שניים שעולים מייד על הדעת הם תקציב הביטחון וקרן תמלוגי הגז. הדיבורים העונתיים על "קיצוץ כואב בתקציב הביטחון" הם מסך עשן שתמיד עובד; בפועל, ה"קיצוץ" מוחזר בדרכים יצירתיות, עוקפות-תקציב, הודות להתערבותו הישירה של ראש הממשלה ורפיסותן של ועדות הכנסת. כך למשל, תקציב הביטחון הרשמי ב-2012 עמד על 55.8 מילארד שקל, אבל ההוצאה בפועל היתה גבוהה ב-4.6 מיליארד שקל, חריגה של 8.2%. זהו דפוס קבוע, הונאה שיטתית שהפכה לנורמה שלטונית. אף משרד אחר לא נהנה מגמישות מופלאה שכזאת בהוצאות. בכל שנה ושנה, החריגה התקציבית של משרד הביטחון מספיקה מעל ומעבר לתוספת התקציבית שדרושה להשלמת מלאי כיתות הלימוד החסרות.

וזה עוד לפני שפתחנו את תיבת הפנדורה של חגיגת הפנסיות המטורפת בצה"ל. תציצו למשל בסעיף בעל השם המרתק, "גמלאות שוטף", בתקציב שכר ופנסיה של צה"ל. הסעיף התמים הזה זינק ב-21.5% בשנה אחת בלבד, בין 2011 ל-2012: מ-4.1 ל-4.95 מיליארד שקל, גידול של 877 מיליון שקל. כיתות הלימוד של תלמידי ישראל יכולות רק לחלום על שיעור צמיחה שנתי שכזה.

מקור חיצוני שני: קרן תמלוגי הגז. על פי הצעת החוק לניהול הקרן, הכנסות המדינה מהיטל ששינסקי ישמשו ל"מטרות חברתיות כלכליות". נתניהו בכבודו ובעצמו המליץ באופן ספציפי להשתמש בהן לביטחון (עיוות של החוק שסוכל – לעת עתה – בכנסת) ולחינוך. נו, אז הנה ההזדמנות לפרוע את ההבטחה. רק השבוע פורסם שתמלוגי הגז יסתכמו עד סוף השנה ביותר מחצי מיליארד שקל (וב-2015 יחצו את קו המיליארד). בגלל הסחבת הישראלית הרגילה (קיראו כאן על גלגולי החוק והבחישות האינטרסנטיות בניסוחו), נבלעו ההכנסות האלה בבטן האוצר ולא נודע כי באו אל קרבו. זאת כמובן בעיה של האוצר, לא של אזרחי ישראל; מבחינתנו המדינה חייבת לנו (לפחות) 500 מיליון שקל. יתכבדו הפקידים באוצר, ישלפו את הכסף הציבורי הזה מן התוהו, ויקצו אותו למטרה חינוכית ראשונה במעלה: תוספת כיתות לימוד.

נזכיר רק שהסכום המדובר הוא פירור ממש מתוך סך ההכנסות הצפויות של הקרן. אם יש מטרה קדושה שלשמה היה שווה המאבק על נתח הציבור בהכנסות הגז, תוספת כיתות לימוד היא כזאת (גם תוספת מיטות אשפוז, נושא בפני עצמו).

בזאת, יש לקוות, נסתם הגולל על התירוץ המקושקש שאין תקציב לתוספת מאסיבית של כיתות לימוד. יש כסף, והוא זמין באופן מיידי.

תמצית מנהלים

למי שהלך לאיבוד בפרטים, הנה שוב עיקרי הדברים:

  • תלמידי ישראל לומדים בכיתות שצפופות בשליש בממוצע מתלמידי המדינות המפותחות; כל תלמיד חמישי בארץ לומד בכיתה של 35 ומעלה תלמידים.
  • כדי להביא את ישראל לממוצע ה-OECD יש לבנות כ-7,500 כיתות נוספות מדי שנה במשך 3 השנים הקרובות.
  • בפועל, מדינת ישראל בונה כ-1,700 כיתות בשנה – חמישית מן הכמות הנדרשת.
  • יש כסף לפתרון הבעיה, אבל אין רצון פוליטי.

מה שמביא אותנו לחידה שהוצגה בתחילת הפוסט. אם יש צורך דוחק בהקטנת כיתות הלימוד באופן משמעותי, ויש הכרה ציבורית גורפת בקיומו, ויש פתרונות תקציביים פשוטים למימושו – למה זה לא קורה? למה ישראל ממשיכה לדשדש במקום ה-25 מתוך 27 מדינות ה-OECD בצפיפות כיתות הלימוד? למה אין תרגום פוליטי לצורך הציבורי?

ניאו-ליברלים מדושנים

עד עכשיו דיברנו על המחסור בכיתות לימוד במנותק מתהליכים שמתרחשים במקביל במערכת החינוך. אבל כמובן שירידה לשורש הבעיה מחייבת מבט מערכתי על הכיוון שאליו צועדת המערכת. והכיוון הזה ברור מאד בשנים האחרונות: הפרטה ומיקור חוץ. מה המשותף בין הפרטה של תכניות לימוד ועובדי הוראה לבין הזנחת התשתיות הפיזיות של בתי הספר? המשותף הוא צמצום ההוצאה הציבורית על חינוך והתנערות המדינה מאחריותה על איכות החינוך שניתן במוסדותיה. הכל קשור יחדיו.

הפרטת החינוך היא נושא שנחקר לעומק ולכן אסתפק רק בציון הנקודות העיקריות עם מראי מקום. בעוד שמדינת ישראל מוציאה על חינוך אחוז גבוה יותר מהתמ"ג מממוצע ה-OECD, החלק שמגיע לתלמיד בודד נמוך בהרבה: $6,000 לעומת $8,000 ממוצע ה-OECD. "מדינת ישראל" במשפט הקודם הוא ביטוי מטעה, כי מדובר על סך ההוצאה הציבורית והפרטית. למעשה, כמעט כל שקל רביעי במערכת החינוך מקורו במימון פרטי: רק 77.6% מההוצאה הלאומית על חינוך היא ציבורית. השוו זאת לממוצע ה-OECD, שעומד על 83.6%. בניגוד לרוב המדינות המפותחות, שם עולה חלקה של ההשקעה הציבורית עם השנים, בישראל הוא יורד, כך שהפער הזה יילך ויגדל. גם זאת ראיה לפיקציה הניאו-ליברלית שמוכרים לציבור כאן, אשר מזמן פשטה את הרגל במדינות המפותחות.

דו"ח מקיף על ההפרטה במערכת החינוך שפירסם מרכז "אדווה" לפני 3 שנים מתאר את ההבטים העיקריים של התהליך ההרסני הזה:

  • מיקור חוץ של פיתוח תכניות לימודים (תלמידים לומדים במסגרות שפותחו בידי חברות כמו "טבע", "הריבוע הכחול" ו"פרולוג").
  • כניסתם של עמותות, קרנות ובשנים האחרונות תאגידים לבתי ספר, בעיקר ברשויות מקומיות חלשות, שנזקקות לתיגבור מערכת הלימודים הממלכתית המרוששת. כל זה נעשה כמעט ללא פיקוח וסינון של משרד החינוך, שנגרר אחרי כוחות השוק.
  • הגדלה בלתי פוסקת של השתתפות ההורים במימון תכניות לימוד חיצוניות.
  • חיסול מערך אחיות בית הספר והפרטתו – מהלך אומלל, הרה-אסון למאות אלפי תלמידים, פוגעני כלפי "אחיות הקבלן" שעברו להעסקה ארעית, ומסתבר שאפילו בזבזני יותר מן השירות הציבורי המקורי (לסיכום מצוין של הפרשה הזאת, ראו כאן).
  • לפחות 1 מכל 10 מורים בארץ (קרוב ל-20 אלף מורים!) הוא מורה קבלן שמועסק דרך גוף חיצוני, על בסיס שעות הוראה ולא חודשי, ללא זכויות סוציאליות, שמפוטר מדי קיץ למשך חודשיים. תחזית המבוססת על מכרזי ענק של משרד החינוך צופה שבעוד פחות מ-5 שנים כל מורה חמישי בחינוך היסודי יהיה מורה קבלן. על הקללה הזאת נכתב די והותר, גם בבלוג הזה (למי שלא מצוי בנושא, הסיפור של "מרמנת" הוא דוגמה ומופת).
  • הידרדרות הפיקוח הפדגוגי על תכני הלימוד בעקבות צמצומו הדרסטי והעברתו לגורמים חיצוניים.

שר החינוך הנוכחי, שי פירון, יצוק באותה תבנית ניאו-ליברלית כקודמו, גדעון סער, כשמקלפים ממנו את המעטפת הרטורית של הסובלנות והחמלה. בכהונתו הקצרה הספיק פירון לקדם לא מעט מהלכים אנטי-חברתיים בתוך מערכת החינוך: הגדלת תשלומי הורים ואף עיגונם בחוק (!), כלומר, מיסוד השח"פ (שירותי חינוך פרטיים בין כותלי בית הספר), בדומה לשר"פ בבתי החולים; מהלך ש"יגדיל את הפערים בין עניים לעשירים", כפי שקבעה לא אחרת מעמותת "הכל חינוך" – אותה עמותה שפירון עמד בראשה עד לכניסתו לממשלה; העלאת דמי ביטוח בריאות לתלמידים; קיצוץ של 30% בשעות ההוראה של מורי קרן קרב בקרית שמונה; הוצאתו של "בית יציב" בבאר-שבע, המרכז ארצי לפיתוח מקצועי של עובדי הוראה, ל"מכרז תפוקות" (תרגום: חסל משכורת קבועה, מעבר לשכר שעתי); התייקרות מעונות היום והמשפחתונים המפוקחים עד גיל 3 (טוב, זה לא פירון, אלא בנט ממשרד הכלכלה, אבל כולם שם באותו ראש).

החידוש האחרון מבית היוצר של פירון הוא חוק "אחריות המדינה לחינוך הציבורי", הברקה אורווליאנית שתוכנה פשוט הפוך לכותרתה.

זהו פירון וזו משנתו, ותעשו לי טובה, אף מילה על "קיצוצים כואבים שאף אחד לא מאושר מהם".

ועכשיו שימו לב – המעגל נסגר. אותו פירון המפריט והמייקר, כשנדרש לקצץ בתקציב משרד החינוך את אותו קיצוץ רוחבי מפורסם – אל מה הוא ניגש ראשון? נכון: התכניות לצמצום מספר התלמידים בכיתות. במסגרת הקיצוץ בתקציב החינוך, בוטלה התכנית להקטנת כיתות א' ו-ב' בלימודי קריאה, כתיבה וחשבון (אותה תכנית שדובר בה קודם, שמזה 5 שנים ממשלות ישראל מפירות את החוק בהשעייתה); כמו כן בוטלה התכנית להקטנת הכיתות בחטיבות הביניים ובתיכונים, וקוצץ התקציב לבינוי כיתות חדשות ושיפוץ קיימות.

כן, כן, אין מנוס, צריך להדק את החגורה, במיוחד מומלץ לתלמידי ישראל להדק את החגורה, ובאופן כללי לרזות עוד ועוד, כדי שיוכלו להידחס ביתר קלות לכל אותן כיתות שמשרד החינוך בוחר להשאירן צפופות. מעניין שבאותו תקציב ממש של "הידוק חגורה" חל גידול מפתיע בסעיפים תקציביים אחרים: למשל, גידול נאה של 11% בתקציב "תרבות יהודית" (37.6 מיליון שקל); צמיחה מרשימה של 48% בתקציב רשת "מעיין החינוך התורני" של ש"ס (527 מיליון שקל), כנראה כפרס על האי-סדרים החמורים שנחשפו בה בדו"ח החשב הכללי של האוצר; והשמנה ממש מפלצתית של 119% בתקציב "תמיכות ומענקים למוסדות תורה" (19.1 מיליון שקל).

הסרדינים יכולים לחכות. פירון הרי כבר הסביר לנו ש"רוב המחקרים בעולם לא מצאו זיקה בין הישגים לימודיים לגודל הכיתה."

יכולתי לקרוא לפוסט הזה "להעיף את שי פירון". אבל אחרי שעשיתי את זה עם גדעון סער, קיבלתי אותו כשר פנים. צריך להיזהר.

והציבור מנומנם

את העניין הזה צריך להפנים עד הסוף: לניאו-ליברלים המדושנים לא ממש אכפת באיזה תנאים לומדים הילדים שלכם. הם לא נכנסו לפוליטיקה כדי לקחת אחריות על השירותים הציבוריים; בדיוק להיפך, הם באו לפוליטיקה כדי "לנקות" אותה מן האחריות הזאת. הרבה מאד ישראלים מתקשים להבין את הנקודה הבסיסית הזאת, ובתמימותם ממשיכים לשאת עיניים מייחלות אל נבחרי העם, שיחלצו אותם ממדמנת חייהם. נכון, הישראלי אוהב להשתלח בפוליטיקאים שלו, בשחיתות ובאיוולת ובאוזלת-היד שלהם, אבל רק לעתים נדירות יעז להודות שמשהו עמוק יותר מפריד בינו לבינם, משהו שמנתץ את הקולקטיב הישראלי המדומיין לרסיסיו הממשיים; שאת סדרת הכשלונות הקולוסאליים בחינוך, בדיור ובבריאות, המתמשכת כבר יותר למעלה משני עשורים, אי אפשר לתרץ רק במונחים של "שחיתות, איוולת ואוזלת-יד". מערכת כלכלית סדורה ושיטתית, עם יעדים ברורים – צמצום הפיקוח הממשלתי, הפקרת כל השירותים הבסיסיים לכוחות השוק – עומדת מאחורי מה שקורה כאן.

וההזנחה הפושעת של התשתיות הפיזיות בבתי הספר, והצפיפות הנוראית בכיתות, הן בסך הכל עוד הבט של אותה מערכת סדורה. לא טעות, אלא התעמרות.

אבל הניאו-ליברלים המדושנים הם רק חצי מהתשובה לשאלה מדוע נעשה כה מעט בארץ להקטנת כיתות הלימוד. הם החצי שפועל מתוך אידאולוגיה ברורה. החצי השני של התשובה הוא אנחנו – הציבור המנומנם; זהו החצי שיושב בחיבוק ידיים בלתי נסלח בעוד מוחותיהם ונפשם של ילדיו עוברים טיגון עמוק בין כותלי הכיתות הצפופות. הגיע הזמן לדבר עלינו.

הציבור הישראלי עדיין לא נחלץ מן השלב האינפנטילי של חייו הפוליטיים. לרגע אחד בקיץ 2011 נדמה היה שהוא עומד לצעוד אל הבגרות הפוליטית, אבל הרגע חלף והתקווה נכזבה. זה היה קיץ של תובנות חשובות ללא ביטוי מעשי. אלף נרטיבים כבר חוברו על מה שקרה אז, ואני רוצה לחדד רק שאלה אחת: איך משפיעים על פוליטיקאים? לא אם אתה אוליגרך או טייקון, לא אם אתה עסקן מפלגתי רב-עוצמה, לא אם אתה כלי תקשורת בעל תפוצה רחבה. לא, אתה בסך הכל אזרח פשוט, ולצידך עומדת עובדה אחת בלבד: המצוקה שלך משותפת לעוד מאות אלפים במדינה. אז איך הופכים את המצוקה הזאת לדרישת פוליטית שתחייב את הפוליטיקאים לעשות שינוי של 180 מעלות במדיניותם?

כמו שזה נראה, רוב הישראלים סבורים שהתשובה לכך היא הפעלת "שתדלנות" בערוצים שונים: כתיבת מאמרי דעה, הפצת עצומות, מכתבים לרשויות, פנייה נרגשת לשר או לסגנו, הפגנה רעשנית בפתח בית הספר, וכיוב'.

הפוליטיקאי יושב ומתגרד בגב. זה לא מדגדג לו. בעולם שלו שולטת שפה אחת – שפת הקח-תן. אני אתן רק אם יאיימו לקחת ממני. מה תקחו ממני אם לא אתן? מה יקרה לי אם לא אקטין בפועל את צפיפות הכיתות?

כלום. לא יקרה לי כלום. לכן אין לי סיבה לתת כלום, תודה ושלום.

מה שחסר לציבור הישראלי הוא שוט פוליטי, ובמיוחד תודעה של שוט; תודעה של ענישה תחת התודעה הכוזבת של השידול. מכירים את הילדים האלה שלא יזוזו מילימטר בלי האיום ("לא תקבל ארטיק!")? תתחילו להתייחס אל הפוליטיקאים כמו אל ילד כזה. חשוב מכל: האיום צריך להיות אמין. פוליטיקאים צריכים להתחיל לחטוף סטירות מהציבור (שהם מחרבנים עליו כל הזמן) כדי להתחיל להתייחס אליו ברצינות.

יש כל מיני סוגים של סטירות. לפוצץ מפגש יחסי ציבור עם פוליטיקאי שבא למכור קלישאות; למרר את חייו באופן אישי (מול ביתו, מול משרדו, בכל מקום וזמן); לסרב לכיבודים שהשלטון מרעיף על מתנגדיו כדי לפייס ולמתן אותם; להפעיל את ועד ההורים כדי להחרים כל אירוע בית-ספרי שמשתתף בו נציג רשמי של העירייה או משרד החינוך; וכדומה. הסטירה הכואבת מכולם היא כמובן בקלפי: להפסיק להצביע למפלגות שכשלו שוב ושוב. משבר הדיור, משבר הצפיפות בכיתות והידרדרות הרפואה הציבורית – הם באחריותה המלאה של כל שדרת השלטון הישראלית, מן הליכוד וישראל ביתנו ועד לקדימה ומפלגת העבודה. די להצביע לנפלים. די לבלוע הבטחות ש"בקדנציה הבאה נשתפר". הפוליטיקאי צריך לדעת: בחיים שלנו לא משחקים ואין הזדמנות שניה. דפקת את השכל של מיליון ילדים במערכת החינוך? לך הביתה, אין לנו זמן ללמד אותך מחדש את העבודה. ולא, לא נחליף אותך במי שנכשל לפניך; נצביע למישהו חדש לגמרי. מפלגה שלא היתה חלק מן השלטון בעשור האחרון עדיפה על כל המפלגות שהיו בו.

בתמצית: לא להתפתות אל החיבוק של השררה אלא להתייצב מולה בעוינות גלויה.

כל זה דורש חינוך פוליטי רדיקלי וגם תהליך רגשי מסובך (ולכן זה קשה). הישראלי צריך לפרום את זיקתו המדומיינת למוקדי הזדהות ממלכתיים שמסתירים מאחוריהם הזנחה והתנכרות, ולטוות זיקות חדשות עם אוכלוסיות שהוא תופס כ"יריבות", על בסיס שותפות הגורל האמיתית ביניהם. אין לי מתכונים בדוקים איך מחוללים דבר כזה. אבל נראה לי שהמדינה דוחפת יותר ויותר אנשים, בעל כורחם, אל ההבנה הזאת. המאבק להקטנת הצפיפות בכיתות יכול להיות פלטפורמה מצוינת לסולידריות אזרחית אמיתית, מן הסוג שנחוץ כאן עד מאד.

[העבודה על הפוסט הזה היתה מפרכת במיוחד. תרומות יתקבלו בברכה].

50 תגובות

להגיב
  1. nina ramon / אוק 4 2013 09:09

    אכן, הדבר הכי לא ברור והכי לא מובן בכל הסיפור הזה הוא הציבור הישראלי, שנכשל שוב ושוב בלהבין את גודל העוצמה שיש בידיו. דומה שהרוב עדיין נוהים אחר "כל הנוצץ זהב הוא". עצוב.

  2. ליברטריאן / אוק 4 2013 09:35

    היחס תלמידים למורה מטעה והוא סותר את כמות התלמידים בכיתה. אי אפשר להיות נאיבי ולחשוב שלא צריך יותר שעות הוראה, זה הרי חשבון פשוט. אם יש כרגע בית ספר שבו שכבה אחת עם 120 תלמידים ו-4 כיתות, הרי שיש 4 מורים שמלמדים בכל זמן נתון. אם תהפוך את זה ל-5 כיתות, תצטרך 5 מורים בכל זמן נתון.
    היחס הזה שאתה מצטט (1:16) אומר שיש כרגע 7.5 מורים בבית הספר, אז מה עושים ה-3.5 מורים שלא מלמדים? ובכן יש כמה אפשרויות. אפשרות אחת שהיחס הזה סופר מורים במשרה חלקית (למשל המורה להתעמלות שמגיע שעב אחת ביום, ואז ברור שהוא לא משקף את המציאות) או שהוא סופר 3.5 מורים נוספים שכן נמצאים בבית הספר אבל לא מלמדים.

    כך או כך, תצטרך להכניס לכיתה הנוספת מורה שלא נוכח בה כרגע וזה יעלה לך יותר, בין אם המורה הזה כבר מקבל משכורת ובין אם לא (יותר עבודה, יותר כסף, אי אפשר להתחמק מזה). למעשה, זה יעלה לך יותר מהמורים הנוכחיים, כי ככל שכוח העבודה שלך גדול יותר, עולה לך יותר כסף לשמור על אותה איכות עבודה.

    TL/DR: העלות יותר יקרה ממה שאתה חושב והיא בטוח כוללת עלות שכר.

    כל זה מבלי לפגוע כמובן בשאר הנחות הרשומה המצויינת שלך, המחקר והמסקנות.

    אני כמובן הייתי מגיע למסקנות אחרות לגמרי, אבל לא נתחיל לגשר כאן על הפערים האלו 🙂

  3. עידן לנדו / אוק 4 2013 09:42

    ליברטריאן, הנקודה היתה שכבר כרגע יש יותר מדי שעות הוראה במערכת. במקום שמורה מסוים ילמד את ה-X שעות שלו בכיתה אחת, הוא יכול ללמד 0.75 מאותו X בכיתה אחת ו-0.25 ממנו בכיתה שניה (ואף אחד לא ייאלץ להחליף אותו בכיתה הראשונה, כי הורדנו שעות). כך שפיצול הכיתות לא מחייב תוספת של משרה מלאה. כדי לעשות את החישוב המדויק של תוספת השעות הנחוצה צריך המון נתונים שאין לי, אבל הרעיון הכללי היה שהשד לא נורא בכלל.

  4. ליברטריאן / אוק 4 2013 10:21

    אכן, לא התייחסתי לזה, אבל גם זה לא בדיוק נכון. אתה מצפה לשחרר תלמידים אפילו יותר מוקדם מהשעה שבה הם משתחררים היום? הרעיון הזה מאוד לא פופולרי ולא מקובל בתור פיתרון (עד כמה שאני יודע), להיפך אפילו הייתי אומר שרוב האנשים יעדיפו יותר שעות בבית הספר אפילו עוד לפני הוספת כיתות.

    אבל זה בשוליים, אפשר להניח שתוספת של 20,000 כיתות תצטרך להיות מלווה בתוספת של 20,000 שעות הוראה, לא שזה צריך להיות תירוץ להמנע מהמהלך הזה.

  5. עידן לנדו / אוק 4 2013 10:39

    תחזור למספרים, ליברטריאן: תלמידי היסודי מקבלים 19% יותר שעות לימוד ממקביליהם ב-OECD. כמו שכולנו יודעים, זה לא תורם להשגים שלהם, דווקא להיפך. יש הרבה פתרונות יצירתיים, לא כל שעת שהות בבי"ס חייבת להיות שעת הוראה. ולגבי מה שרוב האנשים יעדיפו – אין לי ואין לך מושג.

    כיוון שעלויות הבינוי שחושבו כאן באמת לא היסטריות, גם אם נוסיף להן עלויות הוראה מתונות, זה בר ביצוע. יש בלגן אטומי עם כל הרפורמות של אופק חדש ועוז לתמורה, לדעתי הן עשו הרבה יותר נזק מתועלת, אבל לא כאן המקום לפתוח את זה. המערכת פשוט מכילה המון כיסי בזבוז.

  6. דניאל שוורץ / אוק 4 2013 11:13

    המצב שאתה מתאר בתחום החינוך מקביל באופן מלא להתדרדרות הקבועה בתחום התחבורה הציבורית בישראל. גם שם מתרחש תהליך ארוך שנים של הפרטה, דלדול בתקציב וסחבת לא ברורה בין משרדי ממשלה שונים, שתוצאותיו הן פגיעה אקוטית ביכולת הניידות של תושבי/ות ישראל. סעיף 16ב לפקודת התעבורה קובע, למשל, ששר התחבורה יתקין תקנות מחייבות לתחנות מרכזיות בישראל (די מובן מאליו, לא?) כדי שאלו יעמדו בסטנדרטים מנימאליים (על אחת כמה וכמה בהתחשב בכך שהן נמצאות בבעלות של חברות פרטיות, כדוגמאת "נצבא", שמרוויחות מליארדים מהקניונים המשתלמים שממוקמים בהן, ונהנים מקהל שבוי). התקנות הללו לא תוקנו מעולם. לפני יומיים הודיע המשרד להגנת הסביבה שהתחנה המרכזית בירושלים היא מקום מסוכן לבריאות הציבור, כיוון שרמות הזיהום שנמדדות ברציף העלאת הנוסעים (שנבנה מתוך חלמאות כחניון סגור) חורגות במאות אחוזים מערכי ההתראה, שמסמנים סכנה לבריאות גם בחשיפה לטווח קצר. ההודעה הזו לא מלווה בשום התערבות מצד המשרד להגנת הסביבה, משרד הבריאות או משרד התחבורה. מסוכן, שתדעו. אבל לא אחריות שלנו. נוסעי התחבורה הציבורית הם הקהל הממורמר ביותר בישראל (כל פוסט מקרי בנושא – על צפיפות, חוסר אמינות, כשלי הרב-קו, תחנות לקויות, בעיות תכנון נוראייות, יחס משפיל ואלים מצד הנהגים ועוד מני מפגעים שגורמים למליוני אנשים לבזבז המון זמן ולצבור המון כעס ותסכול, כמו גם פגיעות גופניות – זוכה לתמיכה והזדהות עצומה), וגם שפ, הזעם הזה לא מתורגם ל"שוט פוליטי", כמו שקראת לזה. בשנים האחרונות הייתי מעורבת בתביעה ייצוגית מול "נצבא" בנוגע לזיהום האויר. מעבר לתסכול שהמעורבות בתביעה מעוררת בי (הצורך להשחית זמן ואנרגיות בבית משפט בשביל לדרוש אכיפה, כאשר המחדל ידוע לכל הרשויות הרלוונטיות כבר שנים, אבל מעניין אותן כקליפת השום), אני משוכנעת שזו לא דרך ברת-קיימא לנהל את המאבק הזה, ונשנדרשת גישה אחרת – פוליטית יותר, תקיפה יותר, ציבורית יותר, מקיפה ורחבה יותר – לטיפול בבעיה. עד כאן אני איתך. רק שאני אובדת עצות מול הצורך הזה. איך אפשר לתרגם את התסכול וחוסר שביעות הרצון הברור לשינוי?

  7. עידן לנדו / אוק 4 2013 11:34

    הי דניאל, תודה. ידעתי שהמצב בתחבורה הציבורית גרוע, לא ידעתי כמה. להרעיל נוסעים ברציף זה גם פתרון, מסתבר.

    כמו שכתבתי בסוף, אין מודל אחד של אקטיביזם ולי אין מתכונים. צריך פשוט ללמוד ממי שהצליח ולא ללמוד ממי שכשל. תסתכלי איך פועל צוות דיור ציבורי, תסתכלי איך פועלים הגופים שהתאגדו במאבק על תמלוגי הגז. אלה מאבקים שקצרו השגים, אפילו ממש לאחרונה (סיכול יוזמות חקיקה אנטי-חברתיות בשני התחומים). הדרך עוד ארוכה כמובן (רוב המאבקים עסוקים בסיכול החזירות ולא בהרחבת האחריות הממלכתית), אבל אין סיבה שזה לא יעבוד גם בתחום התחבורה.

  8. תפוח / אוק 4 2013 11:37

    תהייה: יכול להיות שיש יותר מדי ילדים?

  9. Einat Ben Menachem / אוק 4 2013 11:50

    פוסט מעולה! מתאר את המצב בכיתות בצורה מדויקת. אבל, השורה התחתונה היא כסף! יולי תמיר עשתה רפורמה והודיעה שאת נושא צימצום מספר התלמידים היא לא יכולה לשנות. היא רק לא הבינה שמדובר בפרמטר מרכזי, שעליו תקום או תיפול הצלחת הרפורמה. אפשר יהיה לצמצם שעות לימוד – כי בכיתה קטנה ההוראה והלמידה הן אפקטיביות יותר מאשר בכיתה צפופה. אלא מה? שרותי השמרטפות בבתי הספר היסודיים עלולים להיפגע,

  10. נועה, מורה מהצפון / אוק 4 2013 11:56

    הפתרון הוא אכן קיצוץ בשעות. הבעיה היא פער גדול בין "מה שהציבור רוצה" לבין "מה שהילדים צריכים". חלק גדול מההורים אכן יקפצו בזעם אם הילדים יחזרו הביתה מוקדם יותר. הם שמחים שהילדים במסגרת. שיש "בייביסיטר" בזמן שהם עובדים. מה שהם שוכחים הוא שהם משתמשים ב"בייביסיטר" מאוד בעייתי. שהחוויה של הילדים שלהם בבית הספר ה"בטוח" היא חוויה שיכולה להיות קשה ומתסכלת, לא מעט בגלל מספר הילדים בכיתה, על כל ההשלכות החברתיות, הרגשיות והלימודיות שלו. אם ההורים יבינו שעדיף פחות שעות בבית הספר, אבל זמן איכותי יותר בכיתה קטנה יותר, נהיה בחצי הדרך לפיתרון.
    יש גם בעיה עם הנחת היסוד שילדים חייבים ללמוד מספר מסוים של מקצועות כדי להיות אנשים משכילים. בדרך כלל ההיפך הוא הנכון. בעולם המאה ה-21 העמוס בידע, הילדים בעיקר צריכים ללמוד להיות לומדים עצמאיים, ללמוד לחשוב, להבין, לבקר, לנתח, לעבוד בצוות. בשביל זה הם לא צריכים ללמוד גם ביולוגיה, גם כימיה, גם ספרות, גם גיאוגרפיה, גם מורשת וכו' וכו'. בחטיבת הביניים בה אני מלמדת לומדים פחות מקצועות ופחות שעות. זה מאפשר לנו לפתוח לפעמים 4 ואף 5 קבוצות לימוד, כשיש לנו באופן בסיסי 3 כיתות-אם בשכבה.
    למשל, בשיעור רב-תחומי של מדעי הרוח אנחנו מלמדות 4 מורות שכבה של 84 תלמידים. מאחר שאנחנו מנסות להתאים את הלמידה ללומד, יש קבוצה של 12 תלמידים עם קשיים רבים (הפרעות קשב רציניות, לקויות למידה קשות), שצריכים הרבה יותר זמן למיומנויות, תיווך, הוראה מתקנת, ושצריכים שקט ושלווה כדי להגיע להבנה ולהישגים ; קבוצה של 20 תלמידים בעלי קשיים לימודיים קלים, ושתי קבוצות של תלמידים בנות 26 משתתפים, בהם אמנם הכיתה מעט צפופה, אך מאחר שאין בה ילדים עם קשיים רבים – יותר קל לראות את הילדים ולהגיע אליהם. בנוסף, אנחנו עובדים בשיטה של חקר חלק נכבד מהשנה, בה בכלל ההוראה היא יחידנית ורואים כל ילד וילד. בקיצור – הכל אפשרי, רק צריך להפסיק לפחד מלשנות את מה שמקובל.

  11. עידן לנדו / אוק 4 2013 11:59

    צודקת, נועה. את מבינה רק שאת חיה בלוקסוס כלשהו, במצב שתיארת עם מורה אחת על 21 תלמידים בממוצע. את הפתרון שלך אי אפשר היה ליישם בממוצע של מורה על 32 תלמידים.

  12. נדב / אוק 4 2013 12:08

    מצוין.
    רצוי גם להתייחס למסקנות דו"ח מקנזי (2007 כמדומני) שעליו נסמכי רבים מהטוענים שגודל הכיתה אינו המרכיב העיקרי המביא לגודל חינוך. הסיבה היא בעיקר, לדעתי, שאל בתי הספר הנבחרים שהם בדקו, מראש מגיעים תלמידים עם דחיפה חזקה מהבית ואמביציה 'להצליח' (משהו בסגנון של הליד"ה בי-ם, שגם הוא בי"ס עם כיתות חינוך גדולות מדי).
    הבעיה עם דוח מקנזי שהוא נונסנס לגבי רוב בתי הספר, שבהם התלמידים הם בני אדם וזקוקים לתשומת לב פדגוגית וחינוכית סבירה.
    בכל אופן תודה עידו על מאמר מאלף. הצעד הבא בשביל לממשו הוא להגדיר סדרת צעדים (אותם בגדול מנית), שעליהם יהיה אפשר להחתים את הפוליטיקאים המבקשים לזכות באמוננו.
    שבת שלום

  13. Oz Nahum / אוק 4 2013 13:01

    עידן,
    כמו בכל דבר, שוב מסתבר שממשלות ישראל אינן פועלות למען הישראלים.
    לדעתי הפתרונות היחידים העומדים לרשות אזרחי ישראל הם קיצוניים. אחד מהם הוא פשוט לעזוב. אחר הוא פשוט להפסיק לשלם מיסים לממשלות, ולהתחיל לבנות מחדש חברה אזרחית, עם שלטון מקומי חזק שיידאג לשירותים האלו בעצמו. בדיוק כמו וועד ההורים שלקח את האחריות ובנה כיתות בעצמו.
    לרוץ לבחירות במפלגות עוועים כמו זו של יאיר לפיד זה לא פתרון, וגם אם נניח תקום מפלגה אזרחית אמיתית, היא לא תוכל בארבע שנים לשנות את המדיניות של משרד החינוך מבלי להעיף משם את האנשים שיצטרכו להוציא לפועל את המדיניות. כנ"ל לגבי פקידים במשרד האוצר. ולכן, אני חושב, שאסור להתמודד עם הבעיה (ממשלת ישראל, ומשרדי ההמשלה) בצורה ישירה. צריך פשוט לעקוף אותם.

  14. עידן לנדו / אוק 4 2013 14:07

    עוז, אני לא בררן לגבי פתרונות. מה שעובד – סבבה. בהרבה מקרים אפשר לעקוף, וזה אולי עדיף, במקרים אחרים אי אפשר לעקוף. בעקבות המחאה קמו הרבה קואופרטיבים שסיפקו שירות מסוים עבור קהילה קטנה, ללא הסתמכות על הרשויות. זה נפלא. קצת קשה יותר ליישם את זה כשמגיעים להקצאת קרקעות או תקציבי מיליארדים לבניית כיתות, שיכולים להגיע רק מן הרמה הארצית, והיא גם זו שמענישה את מי שמתעלם ממנה (עדיין בהנחה שיש ממון וכוח ענישה מרוכז בידי המדינה, ולא בשלב הפוסט-אוטופי – אחרי שנמות, כנראה – שהמדינה תפורק לגמרי).

  15. יעל / אוק 4 2013 14:26

    שלום עידן,

    כידוע לך, אני קוראת את רשימותיך ומתרשמת מהן עמוקות. גם הפעם התרשמתי מרוחב היריעה ואני מוקירה את עמלך הרב, אך אני רוצה להפנות את תשומת לבך לענין מהותי שאיכשהו נגזר אל מחוץ לשוליה.

    אז ככה: בנותיי (בכתות א' וד') לומדות בכתות בנות למעלה מ-30 תלמידות ותלמידים. הן תלמדנה 8 שנים (אם יסתייע:)) עם אותו המורה, כאשר הוא מוביל את הכתה בשקט, בכבוד ובאהבה, וכך גם שאר שותפיו להוראה. המורה נרתם לחינוך בכל ישותו, והוא רואה בו מנוע לצמיחה אישית ושליחות ממדרגה ראשונה. הוא מחוייב לעמול יחד עם שותפיו לתהליך, קרי, שאר המורים וקהילת ההורים, להעביר את ילדינו חניכה אמיתית ומציאותית לחיי העולם שבו אנו חיים, והכוונה היא לאדם שיוכל גם להסתדר בעולם ויוכל גם לבחור בגאוה בנתיב מקצועי שאינו רק אקדמאי. אנחנו כהורים גם התחייבנו לתת הרבה מעבר לממוצע למען מה שאנו תופשים כמטרת ההורות.
    המערכת שבה בחרנו מתייחסת לכל ישותן של הבנות שלי: גוף, נפש ורוח. וכאן אני מגיעה לנושא שהעלית: יהיה מספר התלמידים בכתה ככל שיהיה, כל עוד מערכת החינוך הכללית מתעלמת מגופם, מרוחם ומנפשם של התלמידים ושל המורים כאחד אין סיכוי שישרור שקט בכתות, אלא תוך הפעלת כח שלילי. מערכת החינוך וכלל ההורים שנשבו בערכיה- מצויינות, אוריינות, תחרותיות, השגים מדעיים, ובקיצור קידוש האינטלקט- כולם מועלים בתפקידם והם יוצרים בכך בעיות אינספור. קח לדוגמא את מגיפת הADHD. למה אנשים מצפים כאשר הם שוללים את התנועה מילדים? כל ילד היפראקטיבי הוא ילד שלמעשה עומד על זכותו הטבעית לנוע, הוא ילד שלא יכול להתכחש לעוצמת החיות שבו, לכחות הרצון ולסקרנות. בבית הספר בו בחרנו הילדים ומוריהם מתחילים את היום בתנועה, הם משמיעים את קולם- וכמה זה חשוב!- בשירה ובדקלום, לומדים מכתה א' גם אנגלית וערבית, נגינה והקשבה, ציור, מלאכות, ריקוד ואינספור סיפורים. ותאר לעצמך עד כמה זה משפיע על יכולת ההוראה והשלטת הסדר. הלימודים פשוט מ-ע-נ-י-י-נ-י-ם. הילדים שמחים ללכת לבית הספר. רואים אותם. מתבוננים בהם בעיון המון זמן.
    אני יודעת שלא רצית לדון בשיטות החינוך ואף הדגשת זאת במאמר, אולם אין להתכחש לכך ששיטת החינוך העויינת את הטבע האנושי- שוב, של המורים, ההורים והתלמידים כאחד- היא שמייצרת את חוסר היכולת של המורים במערכת הכללית, וזו מועצמת ככל שמספר התלמידים עולה בכתות. מדובר בשרשרת של הסכמים להסרת אחריות בין כל הנוגעים בדבר. אי לכך, כאשר אתה מוחה על הגדלת תשלומי ההורים (ולמעשה על הפקרת החינוך הציבורי) קשה לי לקבל את זה כי איכות ההוראה אינה קשורה לתוספת כספית משמעותית אלא לשינוי ערכי של המערכת.
    אז תמעיט את מספר התלמידים בכתה, תן מחשב לכל ילד, לוח אלקטרוני, מה לא- אבל מה עם חדוות הלימוד והמפגש עם האחר? מה עם החינוך הרגשי? האמנותי? מה עם השבת הבטחון בגוף והאהבה למה שהוא מביא? מה עם החינוך הרוחני? מה עם תחושת האחוה הכיתתית והידיעה שמדובר בחבורה שנועדה לצעוד ביחד כברת דרך? מה עם הכבוד הבסיסי לדרכו של כל שותף לדרך זו? מה עם השותפות הקהילתית? כשכל אלה נעדרים מהאג'נדה הבסיסית של המערכת, הן בהכשרת המורים, הן בציפיות ההוריות, הן בשיח ובעשיה היומיומית, תוותר רק הקופסא.
    וחבל מאד.
    אתה מדבר על לקיחת אחריות אזרחית של ההורים, על עמידה אל מול הפוליטיקאים, על שוטים. אני מדברת על לקיחת אחריות פנימית של כל הורה שבאמת אכפת לו. לא ייתכן שרק הפוליטיקאים יהיו אחראים על גודל הכיתות ועל הרכב יומם של התלמידים. כמה מכם ביקרו השנה בבית הספר בו לומדים ילדיכם, ואני מתכוונת לשהות של יום שלם במתקן? כמה מכם עדיין מאמינים שהבעיה היא באמת הצפיפות ולא העדר הכבוד הבסיסי הפושה במערכת והעדר תחושת הזכות והפליאה שבמעשה החינוכי? כמה מכם יסכימו לשנות את סדרי העדיפויות שלהם, הפרטיים ממש, לא אלה של המדינה, לטובת הזרמת משאבים מכל הסוגים (זמן, כסף, סקרנות, נכונות ללמוד, נכונות ליצור עבור הקהילה, שמחה ואהבה) לחינוך הילדים? ואל תגיד לי שזה פתרון של חזקים. יש בבית הספר הורים רבים שנתמכים בידי הקהילה, וזה ענין של החלטה.
    עצם הפתרון שאתה מציע- הפחדת הפוליטיקאי הטיפוסי- ממחיש את הבעיה כולה. אותה נטיה למבחנים (הפעם בידי הציבור) והאיום בהצלפתו של שוט הבושה ובהפסד שבכשלון הם מערכי היסוד בשיח הציבורי והם נובעים ממערכת החינוך (שהרי אנחנו תוצר שלה) ובו זמנית מכתיבים את האופן בו היא מתנהלת.
    אני בוחרת להזכיר לפוליטיקאים (ולנו) את נחת הרוח הפרטית לחלוטין שהם ינחלו, ועזוב את הכבוד והיקר, כאשר הם ידעו שהם הצליחו להחזיר ולו במעט את חדוות הלימוד, הכבוד העצמי, אהבת האדם והשמחה למאות אלפי אנשים. אני בוחרת גם להזכיר להם שההתעלות פשוט תועיל להם, לליבתם.
    גדלנו, עידן, ועל זה הבלוג שלך. על הבחירה להזכר בזכויות האדם הבסיסיות, שלנו ושל שכנינו, לשמחה בחיינו, באחריות מלאה להשלכות.
    וסליחה על התגובה הארכנית והאולי-לא-קשורה-לענין. מקוה שלא תתעצבן. פשוט הנושא חשוב לי מאד.

    שבת שלום,

    יעל

  16. עידן לנדו / אוק 4 2013 15:02

    יעל, אין בכלל ויכוח שבטוב שבכל העולמות, גם האינטרקציה החינוכית בין המורה לתלמיד תהיה ברוח הדברים שאת כותבת. כבוד, חינוך רוחני, אחווה, וכו'. הכל נכון.

    אבל תשימי לב שהעקרון המנחה בבלוג הזה הוא להפנות תשומת לב ומאמץ לכיוונים שבהם יש אפיק פעולה פוליטי עם מטרה ברורה שניתן לסמן ולחתור אליה. הערכים הנשגבים שעליהם את מדברת אף פעם לא יהיו נחלת כלל התלמידים והמורים. אשרייך שבנותייך מצליחות ללמוד בכיתה של 30 תלמידים. המורה שלהן הוא עילוי, אני לא צוחק. אבל אף מערכת ציבורית לא יכולה להתבסס על מלאי המוני של עילויים. הנחת המוצא הסבירה היא שהחומר האנושי של המורים הוא ממוצע. עם זה צריך לעבוד. כמובן שאפשר תמיד לשפר את תהליך ההכשרה של המורים, אבל ברמה הערכית שמעניינת אותך – לעניות דעתי – אין למדינה הרבה מה לעשות. מדובר בנכסים רוחניים פרטיים שאדם מביא איתו למקצוע, ולא המקצוע בונה יש מאין.

    בתנאים האלה, השאלה שצריכה להישאל היא איפה המדינה כן יכולה לסייע, ואיפה הציבור כן יכול להשפיע. והצפיפות בכיתות היא גורם מכריע. למה? כי נדיר מאד למצוא למידה איכותית עם כבוד לכל ילד וילד בכמות של 30 תלמידים ומעלה (שוב אני אומר – המורה של בנותייך הוא חריג!). הקטנת הכיתות היא תנאי הכרחי לכך שגם מורים שאינם עילויים פדגוגיים יצליחו להשתלט על הכיתה וליצור אווירה חיובית, נעימה ומכבדת.

    אי אפשר לתכנן מערכת ארצית בהסתמך על עילוי כזה או אחר וגם לא בהסתמך על הורים שמשקיעים מעל ומעבר כדי להעשיר את החינוך הבית-ספרי. אזכיר לך רק שאותה מערכת חזירית ששוללת מן התלמידים את החינוך הראוי להם גם שוללת מהוריהם – מרבים מהם – את הפנאי והמרץ שנחוצים כדי לתפקד כמחנכים בביתם; מאות אלפי הורים בארץ מועסקים בתנאי עבודה מפרכים וחוזרים הביתה בערב כסחבות מרוטות.

    כן, אני דווקא כן אגיד לך שבחרת בפיתרון של חזקים. לא מאשים אותך בכלל, אבל אל תתכחשי לעובדה שרבים וטובים לא יכולים לממן פיתרון כזה ובכלל לא נמצאים גיאוגרפית ליד פיתרון כזה. מאחורי דברייך נושבת כל הזמן רוח הוויתור – הוויתור על כך שהמדינה תספק חינוך ציבורי ראוי באמת. הניאו-ליברלים ניצחו גם אותך.

    ולכן השאלה היא שוב, לא מה יכול כל אחד ואחד לעשות כתיקון פרטי שלו ושל נפשו למען ילדיו, אלא מה המדינה יכולה לעשות – תחת לחצנו – כדי להרים משמעותית את ערך החינוך הציבורי.

  17. יועד / אוק 4 2013 16:21

    הטבלה הזאת לא מראה יחס ישיר בין רמת חינוך לצפיפות בכיתה, למשל ביפן החינוך הוא לאין ערוך טוב יותר ממקסיקו, יוון או ספרד.

  18. עידן לנדו / אוק 4 2013 16:27

    יועד, חיכיתי לתגובה הזאת… היא גם זוכה להתייחסות בספרות המחקרית.

    יש מחלוקות קשות על פירוש הקביעה "ביפן החינוך טוב הרבה יותר". כן, הם מגיעים לצמרת העולמית ב"השגים לימודיים", אבל במקביל הנוער היפני הוא בעל שיעור אובדנות גבוה במיוחד, ויש שם דכאונות והפרעות נפשיות אללה יוסתור, שהוכח קשר ישיר ביניהם ובין התביעות הקיצוניות של מערכת החינוך (זכורים סרטונים של תלמידים שמתעלפים מעייפות בכיתות שם). ביפן עצמה התחילו להבין את זה ובשנים האחרונות יש הורדה עקבית של גודל הכיתות. זה קשור גם למעבר לתרבות אינדיבדואליסטית יותר וקולקטיבית פחות. אותו הסיפור בסינגפור: השגים בשמיים באמצעות משמעת טוטליטרית. לא בדיוק המתכון שאתה רוצה בחברה חופשית.

    מה לעשות, יש מחיר לכבוד האדם. הרבה יותר יקר להכיר בכבוד האדם מאשר לרמוס אותו. לא כלכלי העסק הזה, של כבוד האדם.

  19. יעל / אוק 4 2013 16:40

    הי עידן,
    תודה על התגובה.
    כתבתי תגובה מפורטת והופל'ה החתולה התיישבה עליה ומחקה את חציה….לשחרר…
    מה שנותר הוא שאני מסכימה עם רבים מנימוקיך, פרט להנחה כי מדובר בעילויים. לא, מדובר בהכשרה ובשינוי ערכי של המערכת בדבר מהותם של הידע והתהליכים – בכל הדיסיפלינות- שצריכים להופיע במהלך החינוכי. משם נגזר הכל.

    באשר לחזירות המערכת ולסמרטוט ההורים- מסכימה וצר לי מאד על כך. גם שם יש למערכת השלטונית חלק מכריע (למשל בעלויות הדיור הרצחניות), אולם אין להתעלם מחשיבותם של סדרי העדיפויות האישיים של כל משפחה ומהנורמות הכלכליות והחברתיות שלהן אדם מעוניין להכנע. אני יכולה להעיד על עצמי שעברתי בשנים האחרונות שיפט (כן, מקל בראש מהאקדמיה) צרכני רציני והחלטתי להתנהל באופן ערכי יותר, אבל זה עניין של נכונות לויתור על הרגלי צריכה רבים. אתה בטח מודע לתנועת ההאטה ודומותיה. ג'ורג' קרלין דיבר על זה לפני שלושים שנה. יש מערכת כלכלית חזירית ודורסנית אבל יש גם מקום לאחריות אישית שלנו כצרכנים לא להעתר לגחמותיה, וגם זה מעשה חינוכי ממדרגה ראשונה.
    בכל מקרה- מסכימה עם "שרבים וטובים לא יכולים לממן פיתרון כזה ובכלל לא נמצאים גיאוגרפית ליד פיתרון כזה"- ואף מעבר לכך- רבים לא מודעים לכך שאפשר גם אחרת, והמערכת הכללית גם נוטה להקשות על אלה שכן מחפשים אותה (וראה את מקרה תביעתם של ההורים שרצו להקים בי"ס יהודי-ערבי בחילף).

    בקיצור,
    תודה רבה לך על העלאת הנושא לדיון.
    ואני מקוה שהדיאלוג שלנו יזיז למישהו ברמה האישית, כי רק ככה דברים ישתנו.
    יעל

  20. iboock / אוק 4 2013 19:50

    בנוגע לשעות שהייה של תלמידים הגבוהות משמעותית לעומת שעות מורה. אני הייתי מסביר זאת מהכיוון של שישה ימי לימוד לתלמידים לעומת 5 ימי לימוד למורים (ואף פחות).
    לדעתי חלק בלתי נפרד משינוי שמערכת החינוך צריכה לעבור נוגע לביטול יום הבייביסיטר.
    לא ברור לי כיצד שבוע העבודה של כלל הציבור שונה לחמישה ימי עבודה, ורק הילדים צריכים להיות במסגרת לחוצה שישה ימים.
    כמו שציינת לגבי האלימות של ההישרדות בכיתה צפופה, הרי שכתוצאה מחוסר זמן למנוחה בסוף שבוע, הם מתחילים שבוע חדש כבר עייפים, וישר נזרקים חזרה לשבוע הישרדות חדש. ואם אני אקח את זה לנושא פרובוקטיבי אחר, השילוב של כל אלו מגדיל בצורה משמעותית את כל הפרעות הקשב, שלא לדבר על הגדלת האלימות בחברה אך זה כבר לדיון אחר.

  21. עומר / אוק 4 2013 20:42

    בטהרן מחשבים את קץ הבית השלישי ופה התעסקות עם רמת הציפוף בכיתות היסודי?!

  22. יוסףה מקיטון / אוק 4 2013 22:40

    עידן, פוסט מאלף, שימושי מאד ומאיר-מחשיך עינים. תודה.
    הפתרון שאתה מציע לבסוף – להצביע למי שלא נכשל/ה במשימת הדאגה לנו, הוא אולי קצת נאיבי. נראה שהבעיה היא לא המפלגות והפוליטיקאים אלא השיטה, הלא כן? האם כיוסי שריד היה שר החינוך נראו הדברים אחרת?

  23. עידן לנדו / אוק 4 2013 23:16

    יוסףה,

    את ההמלצה שלי בסוף צריך לקרוא בהקשר הכללי של אקטיביזם. לא פעם ולא פעמיים כתבתי כאן שהמערכת המפלגתית היא נקודת הסיום של המאבק, לא ההתחלה וגם לא העיקר שלו. למשל כאן:

    https://idanlandau.com/2009/02/11/%D7%A9%D7%91%D7%A2%D7%94-%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%97%D7%99%D7%9D/

    https://idanlandau.com/2013/01/24/no-vision-people-revenge/

    יש גם אבחנה בין טווח ארוך לטווח קצר. עבודת השטח של הפעילים והארגונים היא לטווח ארוך (ומי שאין לו נשימה ארוכה, שיזוז הצידה בבקשה; משטר חזירי שנבנה במשך 20-30 שנה לא מפרקים בחודש או חודשיים). אבל בטווח הקצר, בינתיים, יש מערכות בחירות וצריך לזרוק משהו בקלפי, נכון? אז לפחות לזרוק פתק שלא כתוב עליו בענק "נכשל".

    עם כל הסלידה שלי מיוסי שריד, הוא היה שר חינוך טוב יחסית שעשה לא מעט לתגבור תקציבים לפריפריה. למיטב ידיעתי הוא לא פעל אחרת בכל הקשור לצפיפות הכיתות (שדווקא חמורה יותר במרכז הארץ). אבל אתה צודק במובן הזה שממבט מבחוץ נראה שכל צמרת משרד החינוך צריכה ניעור רציני. יושבים שם פקידים במשך שנים וטוחנים כל הזמן חידושים והמצאות פדגוגיות מבלי שיש להם מושג ירוק על הבעיות הכי בסיסיות. זה מה שעצוב – שדווקא מי שאמורים להיות "שגרירי החינוך" בתוך המערכת הקפיטליסטית הזאת הפנימו את הערכים המעוותים שלה ומקרינים אותם אל תוך בתי הספר.

  24. רוני רוזמן / אוק 5 2013 00:20

    תודה.
    אני חושבת שמעבר לגישה כלכלית ולרפיון חברתי, יש כאן אידיאולוגיה מודעת או לא מודעת. המטרה של מערכת החינוך הממלכתית, לפי הקו המחשבתי השולט, היא "להכין את הילדים לחיים" (כאילו עכשיו הם לא באמת חלק מהחיים). ומכיוון שמשמעות החיים בישראל – כפי שביבי טורח להזכיר לנו השכם וערב – היא מאבק קיומי, מלחמה תמידית וקרקע לא יציבה, אין כל פסול בכך שזו התחושה והחוויה שיקבלו ילדים בבית הספר. צפיפות? צעקות? אלימות? חוסר יעילות? אלה החיים בישראל. מהבחינה הזו המערכת ממלאת את ייעודה על הצד הטוב ביותר. ואני באמת חושבת שזה העניין. אני רואה את הילדים בארה"ב, שמתחנכים בכיתות של 15 ילדים (עם מורה וסייע\ת) – כמה הם שקטים, רגועים, מנומסים ואדיבים זה לזה. אי אפשר לקיים כיבוש אכזרי עם חומר אנושי רכרוכי שכזה. ומכיוון שזה לב העניין – בית הספר כשלב הכנה לדבר האמיתי, הוא צה"ל – צפיפות ודוחק משרתים את השיטה בצורה אידיאלית.

  25. israbest / אוק 5 2013 02:39

    תמיד היה צפוף בכיתות ביה"ס בישראל, ואין הדבר מקרין ישירות לרמת הלימוד. שכן גם בשנות ה-50, ה-60 וה-70 ישבו 35-42 תלמידים בכיתה וההישגים היחסיים אז היו טובים מאשר היום. לא הגודל קובע אלא איכות ההוראה, המשמעת בבית הספר והמנהיגות שמקרינים המורים והמנהלים על התלמידים.

    דווקא השר פירון נגע בבעיית היסוד של החינוך בארץ – מעמיסים על התלמידים יותר מידי מקצועות חובה ויותר מ-100 מקצועות בחירה. כל אלה לא מכשירים את התלמידים ללמידה טובה יותר. מעבר לכך הלימוד אצלנו הוא יותר שינון ולמידה מתוך חזרה. לא מלמדים לחשוב, לחקור ולבקר. המתימטיקה היא אימון סכימטי לפתרון משוואות, בלי שהתלמידים מבינים למה, כמה, מה. אם תלמידים לא מבינים כיצד חושבים מתימטיקה, יש סיכוןי גבוה שרובם יתקעו כשמגיעים למשוואה של שני נעלמים.

    לכן התיקונים במערכת החינוך צריכים להיות קודם כל בהגדרת גרעין הלימודים שכל תלמיד בישראל חייב ללמוד ב-12 שנות לימודו. התלמידים חייבים ללמוד לוגיקה, יכולת התבטאות בכתב ובע"פ עוד מגן הילדים. חייבים לשים דגש על מתימטיקה שהיא שפת ההגיון, כמנוע לפיתוח יכולת החשיבה של התלמיד, תוך הרחבת הלימוד על משמעות הנוסחאות ומקומן בריאליה של החיים, ואז יסתבר לרובנו שהמתימטיקה היא מקצוע נפלא וקל יחסית. תלמידים בישראל חייבים ללמוד עוד 2 שפות – לדעתי אנגלית וערבית בעדיפות ראשונה. וכמובן חייבים ללמוד דקדוק עברי, היסטוריה כללית ויהודית כמקשה אחת, תנ"ך ולימודי מדעים. בכיתות הנמוכות של בית הספר היסודי אפשר לאגד את כלל המדעים למקצוע אחד ובו ילמדו את בסיס הכימיה, פיזיקה, גיאוגרפיה, ביולוגיה וגיאולוגיה. בכיתה ה' – ו' אפשר יהיה כבר לפצל אל המדעים לשניים – שלוש קבוצות לימוד שיכינו את התלמידים לפי כישוריהם להתמחות מכיתה ח' והלאה בקבוצת לימוד מדעים ספציפית אחת – כימיה/ביולוגיה, גיאוגרפיה/גיאולוגיה ופיזיקה/חשמל/אלקטרוניקה. המכלול הזה צריך להיות גרעין ההכשרה של התלמידים במדינה. עם כל הכבוד, לא צריך ללמד תלמידים במסלול נפרד מקצועות כמו מחול, בישול, אומנות וכו'. בהחט אפשר לארגן לתלמידים סדנאות עיתיות של ולשלב בתוכם נושאים נוספים, אבל אין צורך להפוך את הנושאים האלה למקצועות לימוד בחירה.

  26. מאמר מצויין מומלץ אצלי.
    אסתי

  27. עידן לנדו / אוק 5 2013 08:33

    ישראבסט, לא הבנתי אם מותר לפצל גיאוגרפיה מכימיה כבר בכיתה ז' או רק ב-ח'.

    בכל מקרה באמת התרשמתי מתגובתך שלימוד מתמטיקה סייע לך רבות בהבנת "הריאליה של החיים".

  28. עידן לנדו / אוק 5 2013 08:36

    רוני: מסכים לגמרי. האמירה הזאת שמתיזים כאן בבוז כלפי כל מי שקצת דורש התחשבות – "החיים זה לא פיקניק, שיתרגל!" – משקפת את זה. זה חמור שבעתיים כאשר האי-פיקניקיות של החיים היא למעשה פרי מעשיהם של אותם אנשים שמטיפים לנו על כך.

  29. דרור ליבנה / אוק 5 2013 10:38

    ישראבסט היקר, האם יתכן שאחת הסיבות לחינוך המצויין בשנות ה-50, 60, 70 בהשוואה לימנו אנו נובע בין השאר משינוי באופן המדידה?

    הרי כאשר אם ההישגים נמדדים על כלל התיכונים העיוניים, קל מאד להעביר את התלמידים החלשים יותר לבי"ס מקצועי (או להנשירם כליל) וכך רמת בית-הספר העיוני נשארת גבוהה כרצונך.

    אני לא אומר שבתי-ספר מקצועיים (ממומשים כהלכה) הם בהכרח רעיון גרוע וכן חושב שהעובדה שלא ניתן כיום בפועל להרחיק תלמיד מפריע מבית-הספר (או להשית סנקציות משמעותיות) היא בעייתית אבל כשמשווים צריך לוודא קודם שמדדי ההשוואה שלך הם דומים באופן כלשהו.

  30. חיים / אוק 5 2013 11:49

    עידן, קודם כל תודה. כרגיל סקירה ממצה, מעמיקה וחשובה לאין ערוך.
    אני עוסק הרבה בפועל ובמחקר בנושא החינוך בישראל והתמונה שהצגת אודות הסרת האחריות המדינה מתבטאת בנושאים רבים, לרוב באיצטלה חיובית של פדגוגיה חדשנית או חינוך ערכי.
    אחת הנקודות שעלו בסקירה שלך היא ההבנה שמשרד החינוך עובד כמעין תמנון שבו יד אחת לא יודעת מה היד השניה עושה. במובן הזה אני סבור שפרוייקט של הקטנת מספר התלמידים בכיתה לא יכול להיות מבודד מסוגיות אחרות (כמו שאלות פדגוגיות, שאלות של חינוך במאה ה-21, שאלות של אופני הערכה ולמידה, של הגדרה אחרת של אופני עבודת המורים ועוד רבות). המערכת והאופן המבוזר והמוזר שהיא בנויה בו, אם הלחצים של גורמים כמו ארגוני המורים ורשויות מקומיות, תעכל ותאכל אל קירבה את הרפורמה שאתה מציע ולמעשה תמוסס אותה מהתוכן המקורי שלה. לכן רק שינוי כולל שבו הקטנת הכיתות תלווה בבחינה של שאלות חינוכיות וארגוניות מהותיות אכן תוביל לשינוי המיוחל. זה לא יקרה בימיו של שי פירון כשר, ולמהלך כזה נדרשת פעולה פוליטית רחבה שמגיעה מכיוונים שונים.

  31. עידן לנדו / אוק 5 2013 14:54

    חיים: אני מסכים. לדעתי הנושא הכי בוער, באותה חשיבות של צפיפות הכיתות, הוא קליטת כל מורי הקבלן במערכת. גם זה תנאי מקדים לכל הדיונים על שיטות הוראה וכו'. מורה קבלן שמלמד 32 תלמידים בכיתה לא מתעניין בכל הדיבורים הגבוהים של משרד החינוך, כי הוא עסוק בהישרדות. קודם ליצור סביבת עבודה סבירה, ביטחון תעסוקתי סביר; אחרי זה לדאוג ל"רוח". אצלנו שוכחים שהרוח צריכה גם בשר לשכון בו.

  32. Yoram Gat / אוק 5 2013 17:04

    אני אסתכן בחריגה אל מה שעלול להידחות כאוטופי ולא מעשי אך לדעתי הוא הכרחי על מנת להכות בשורשה של הבעיה ולא בענפיה.

    הרעיון שהדרך למדיניות ציבורית מוצלחת היא לאלץ את הנבחרים לעשות הדבר הנכון בדרכים שונות – ובראש ובראשנוה באמצעות איום אלקטורלי – הוא שגוי. בחירות הן לא הפיתרון. בחירות הן הבעייה. מנגנון הבחירות הוא מנגנון אוליגרכי שיציב תמיד בעמדות כוח אנשים וגופים שיש להם סדרי יום זרים לאלו של הציבור הרחב. הציפייה שתחרות בין האליטות תביא למדיניות מוצלחת משול לציפייה שהתחרות בין העיתונים היומיים תגרום להיווצרות עיתונות איכותית.

    שיפור משמעותי וארוך טווח באיכות המדיניות הציבורית יוכל להתרחש רק כאשר מנגנון איוש השלטון ישונה למנגנון דמוקרטי. המנגנון הדמוקרטי אינו בחירות אלא סורטיציה – מינוי אנשי השלטון (חברי הכנסת, נאמר) כמדגם סטטיסטי של האוכלוסיה. כאשר בעלי העוצמה הפוליטית יהוו חתך של האוכלוסיה אפשר יהיה לצפות שהמדיניות שהם יישמו תהיה כזו שתקדם את האינטרסים של האוכלוסיה. כל עוד העוצמה הפוליטית היא בידי חברי אליטות, המדיניות הציבורית תהיה כזו שתקדם את האינטרסים של האליטות, על חשבון האינטרסים של הציבור הרחב.

    http://en.wikipedia.org/wiki/Sortition

  33. עידן לנדו / אוק 5 2013 18:09

    יורם, אני בעד. לאחרונה המליץ על זה פרופ' עירד מלכין:
    http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1899930

    אבל עד אז… נעבוד עם מה שיש. אני שוב רוצה להדגיש שבתפיסת האקטיביזם שלי הבחירות והפוליטיקה המפלגתית בכלל הן זירה שולית לגמרי. לא במקרה הבלוג הזה מתעלם לגמרי מן הסוג השכיח של פרשנויות פוליטית, מי סגר איזה דיל עם מי, מה ה"התבטאות הפוליטית" האחרונה של שר כזה או אחר וכו'. אין לזה שום זכר בבלוג, וגם בתקופות של בחירות אני שומר על אדישות בריאה. לא שאני ממליץ על פתק לבן, אבל חשוב לי להוציא את הרוח מהמפרשים של אחיזת העיניים הזאת.

    עדיין, מאבקים מקומיים נחושים יכולים להגיע לחבר כנסת כזה או אחר ולרתום אותו לפעולת חקיקה חשובה (או סיכול של פעולת חקיקה נתעבת). יש לזה דוגמאות לא מעטות בשנים האחרונות, במאבקים סביבתיים וחברתיים. החלשים לא יכולים להרשות לעצמם לוותר על אף ערוץ פעולה שיש בצידו סיכויי הצלחה, בטח לא בשמה של אוטופיה שכנראה תתממש אחרי שימותו.

  34. Yoram Gat / אוק 5 2013 21:35

    כן, תודה – ראיתי את מאמרו של מלכין בזמנו ואף ניסיתי ליצור איתו קשר – ללא הצלחה – מתוך מטרה לנסות לארגן קבוצה כלשהי שתשים לה את החלפת הבחירות בסורטיציה כמטרה. (אני פעיל בקבוצה מקוונת של אנשים בעולם שתומכים ברעיון.) אם אתה תומך ברעיון, אולי לך כאקדמאי תהיה יותר הצלחה ביצירת קשר עם מלכין?

    באשר לפעולה במסגרת המערכת הנוכחית: אני לא מתנגד לכך, כמובן, למרות שנראה לי שאני יותר סקפטי ממך באשר לסיכויי ההצלחה. אבל אני חושב שאסור לתת לפעולה הטקטית להסיח את הדעת מן הפעולה האיסטרטגית. התמוססות תנועת המחאה ב-2011, עליה דיברת, לא נבעה לדעתי מ"חוסר בגרות פוליטית" אלא מהעדר סדר יום רדיקלי שתסכולו של הציבור יתורגם לתמיכה בו – סורטיציה היא אותו סדר יום רדיקלי שהיה חסר. (אגב, ההתמוססות הזו אפיינה גם את תנועות המחאה במקומות אחרים בעולם המערבי ב-2011 – Occupy, Indignados, ודומותיהן.)

  35. Yael / אוק 5 2013 22:00

    חשוב בהחלט, אבל אני לא מבינה איך קיצוץ שעות יפתור את הבעיה – לי נראה שתוספת תקנים היא דווקא הפתרון. נאמר שעל כל כיתה צפופה מדי יהיו שתיים או שלוש מורות בו זמנית (כן, החדרים חייבים לגדול!), מיד היכולת לשים לב לכל ילד תגדל פי שלושה ואיתה כמובן איכות ההוראה, הלמידה, יחסי האנוש ומצב הרוח.
    אבל זה ייתכן רק אם הכיתות מרווחות ומוותרים על הוראה פרונטלית. אם זה אפשרי בחינוך היסודי הממלכתי באנגליה (בחינם!!), למה שזה לא יקרה בישראל?

  36. עידן לנדו / אוק 5 2013 23:08

    יעל, שמת לב שבדקתי גם את היחס המספרי הכולל בין מורים לתלמידים ומתברר שישראל נמצאת ממש בממוצע ה-OECD? אז איך זה שהם מצליחים להסתדר עם מורה אחד על כל 15 תלמידים (ממוצע ארצי) ואנחנו לא מצליחים, אפילו עם יחס טוב יותר? משהו דפוק בהקצאת המורים לשיעורים, אבל לא בכמות התקנים. יש מספיק.

  37. Dan Wardinon / אוק 6 2013 12:46

    עידו שלום,
    תודה על המאמר החשוב.
    יש אי התאמה בשתי טבלאות שצרפת, באחת מהן בישראל 28.4 ובשניה "רק" 27.3 תלמידים לכתה.
    מה הסיבה להבדל?
    דן

  38. עידן לנדו / אוק 6 2013 20:45

    דן, יש טעות בטבלה העליונה. 28.4 הוא הממוצע בכלל בתי הספר, 27.3 הוא הממוצע ביסודיים.

  39. משתמש אנונימי (לא מזוהה) / אוק 7 2013 18:53

    וואו עידן! עשית הסבה מקצועית? זה ממש פוסט דוקטורט! מהניסיון שלי עם מערכת החינוך בארה"ב וישראל אני יכולה לומר שצפיפות הכיתה משפיעה באופן ישיר על איכות החינוך. בבית הספר של ילדי בבוסטון הכיתות הן עד עשרים ילדים ולכן תשומת הלב לכל ילד היא הרבה יותר גדולה. כמובן שבסופו של דבר הגורם המשמעותי ביותר להצלחת החינוך הוא איכות המורים אבל אם יקבע חוק שאין לאשר יותר מ-25 תלמידים בכיתה יש להניח שהשיפור באיכות החינוך באופן כללי תגדל.

  40. miog / אוק 9 2013 14:17

    ראשית אני רוצה להצטרף למחמאות על רוחב היריעה ועומקה. פוסט נהדר. שנית אני רוצה להסב את תשומת ליבך לעובדה שגם במקום בו קיימות תשתיות פיזיות (בבית הספר בו לומדים ילדי הרשות המקומית דאגה להוסיף כיתות בכל מיני פטנטים) משרד החינוך מקצה שעות הוראה לכיתה נוספת בשכבה רק כשהכיתות הגיעו לתפושה של 40(!) תלמידים. כלומר – מקבלים תקן (שעות למחנך) על הילד ה41, ה81 וה121 בשכבה (מדובר בביה"ס יסודי בכיתות א-ב, אם אינני טועה בכיתה ג' התקן יורד ל 37 וחוזר ל40 בה'). כלומר, למרות שהבעיה הפיזית היא אכן אקוטית – משרד החינוך לא ממש מאפשר לימוד בכיתות קטנות גם במקומות בהם התשתית הפיזית מאפשרת זאת. (לפחות באזור שלי נראה שהמצב בחינוך הממלכתי דתי שונה מהותית לטובה, לא ברור לי האם מדובר באזור עם מעט תלמידים ש"מרוויח מההפקר" או במדיניות ארצית) הפואנטה היא שכל עוד משרד החינוך העלים עין מפתיחה של כיתות על תקניות בית הספר הסתדר והצליח לשמור על רמה נמוכה יחסית של תלמידים בכיתה (סביב 23-27) על ידי פיזור נכון של השעות שכן התקבלו (חלק מהשעות ניתנות פר ילד ולא פר כיתה ומנהלת חכמה ויצירתית יכולה למקסם את את הניצול) עם תוספת קטנה יחסית של תקציב מהרשות ומההורים. אז נכון שזו לא הוכחה אבל התחושה שאני מקבל מבית הספר היסודי הספציפי הזה היא שלטענתך שהגדלת מצאי הכיתות לא תגדיל מאד את ההוצאה על שעות הוראה יש רגליים.

  41. עידן לנדו / אוק 9 2013 14:47

    מיוג, תודה רבה. המקרה של בית יצחק שסיפרתי עליו מחזק את דבריך. מצד שני, אני גם יכול להבין את משרד החינוך שמתוך אחריות – הו, כמה אני רוצה להאמין שזה מתוך אחריות – לא מוכן להכיר בכיתות שהוא לא תיקנן ואולי יש בהם פגמים בטיחותיים ואחרים. הפיתרון הוא כמובן לא לאיים על הרשות המקומית אלא לשלוח פקח שיבדוק את הכיתות האלה ויכניס אותן לתקן (במידה והן עומדות בתנאים הדרושים).

    הסף הזה של "40 תלמידים" מופיע בכל מיני מסמכים שעברתי עליהם ואכן, נראה שלמרות ההצהרה הרשמית של הממשלה שלא יהיו בארץ כיתות מעל 32 תלמידים, נהלי העבודה של משרד החינוך משתמשים ברף 40 התלמידים הישן. זאת עוד הוכחה שמי שאמור לעבוד בשבילנו עובד נגדנו.

  42. miog / אוק 9 2013 15:50

    מי שאחראי על התשתית הפיזית (בטיחות וכדומה) היא ממילא הרשות המקומית. ב"כיתה על תקנית" הכוונה היא לא לכיתה הפיזית אלא להוספת כיתה לשכבה לפני הילד הארבעים. למשל פתיחת שלוש כיתות בשכבה שיש בה 78 ילדים (26 ילדים בכיתה במקום 39) פעם משרד החינוך היה מעלים עיין מבית ספר שפותח כיתה כזו, מעסיק עוד מורה דרך הרשות המקומית (בדרך כלל, כאמור בעזרת חלוקה נכונה של השעות שמגיעות במילא ומשחק עם חלקיות משרה אפשר לשלם את הרוב בשעות של משרד החינוך את השאר משלמים בדרך כלל ההורים – מה שנקרא חינוך אפור) ומשפר את הרמה. כיום, כתוצאה משדרוג מערכות הדיווח – זה כמעט בלתי אפשרי.

  43. עידן לנדו / אוק 9 2013 16:06

    כן, זאת בעיה נפרדת, שלא נותנים לנצל את מה שיש. כמו שהבנתי בבית יצחק הכיתות הנוספות נבנו ע"י הרשות המקומית, או ועד ההורים, ולא ביוזמת משרד החינוך. נראה לי שבבתי הספר הגדולים במרכז, איפה שיש בעית צפיפות למאות תלמידים, התשתיות מנוצלות ב-100 אחוז.

  44. Yael / אוק 15 2013 12:43

    סליחה, לא שמתי לב שהתייחסת למספר התקנים. זה באמת פוסט מאוד ארוך ומורכב (כל הכבוד!).

    ובנוגע לשאלה הרטורית איך זה שהם מצליחים להסתדר עם מורה אחד על כל 15 תלמידים (ממוצע ארצי) ואנחנו לא מצליחים, אפילו עם יחס טוב יותר?

    על סמך ניסיוני עם מערכת החינוך האנגלית אני מעריכה שאחת התשובות היא שיש יותר מורים לכל כיתה ופחות מורים מקצועיים. המחנכת ביסודי מלמדת כמעט את כל המקצועות ולכן אפשר לפרוש את הצוות בצורה נדיבה יותר לכל כיתה, בעת ובעונה אחת.

    עניין נוסף הוא משרת "עוזרת ההוראה" שקיימת כמעט בכל כיתה – מדובר במורה שעברה הכשרה בסיסית של שנה וחצי (לפחות) ויכולה לסייע בכיתה אך לא אחראית על ענייני פדגוגיה מורכבים. אז הילדים הרוויחו עוד מבוגרת שנמצאת בסביבה והעירייה משלמת לה פחות, כי היא לא מורה ממש. אבל כדי להרוויח מגישה כזאת חייבים להיפטר ממודל ההוראה הפרונטלית הרווח כל כך בישראל.

  45. משתמש אנונימי (לא מזוהה) / נוב 13 2013 11:58

    הי שכחת מיזם חדש וחשוב שיוזם משרד החינוך שיתן מזור לבעייה- תיכון ןוירטואלי..

  46. אמיתי מן / פבר 25 2014 22:25

    יישר כוח.

  47. אירה_קרן / מאי 9 2014 23:47

    עידן. תודה עבור הטקסט הזה.
    מעשיר ומוערר השראה.

    רטלין לכל דורש, בצירוף גינונים קומוניסטיים קלים יכולים לחסוך מטרים רבועים נוספים וכסף רב למדינה.

    אין כל הבדל בין בית הספר כפי שהתקיים והמציא עצמו בתקופת המהפיכה התעשייתית למה שקורה במסגרת החינוך כיום.
    במילים אחרות- "בייביסיטר"- ההורים יוצאים לעבודה/ למפעל והילדים נשמרים עבורם במקום בטוח.
    אז מה הבעיה?
    אולי הציפיות שלנו מהמערכת הזו?
    יבדוק ויפשפש כל אחד מאיתנו עמוק בדמיונו ובחלומותיו הנסתרים וישאל מחדש- האם ראוי שבית הספר במתכנתו הנוכחית יתקיים בכלל? לשם מה הוא נחוץ לנו ההורים באמת ובתמים? למה אנחנו שולחים אותם למקום הזה שבעצמנו לא היינו שורדים בו יותר משבוע אחד רצוף?

    עבורי, אם להודות באמת, בית הספר מהווה כיום סוג של בייביסיטר, (אולי גם מסגרת להכשרה דיפלומטית).
    מבית הספר הם לומדים איך זה עלול להראות כשיהיו גדולים, אז "צריך" יהיה ללכת לעבודה כמו כולם גם אם לא מתחשק ולדבר יפה לבוס או בישיבת הנהלה כמו כולם.
    הם ילמדו להגשים ציפיות של אחרים כמו כולם, להתקדם בסולם הירארכיה דמיוני וחסר ערך כמו כולם.
    לשאול שאלות ולפקפק בלב בשקט, כמו כולם.

    אז בבוקר הילדים שלי ב"בייביסיטר" השכונתי עד השעה 13:30.
    יש לי זכות גדולה לקבל את פניהם לארוחת צהריים משותפת וללוות אותם אחר הצהריים למה שמעניין אותם באמת.
    אחר הצהריים ילמדו פסנתר, שח מט, כדורסל, ריקוד, קפוארה, גלישת גלים, יקראו ספרים, ישחקו משחקי מחשב, יתנו מקום לדמיון ולאינטראקציות חברתיות רב גילאיות ויבחרו. יבחרו מה שמעניין אותם. באמת.
    בשיחות איתי הם ילמדו להסתדר עם המערכת אבל לא ממש להאמין לה. ילמדו לשאול שאלות, ליזום, לחקור, לפקפק במובן מאליו ומעבר לכל, לנהוג בכבוד כלפי עצמם וכלפי האחר.

    תחושת חוסר האונים שלי גדולה מאד.
    כיום אני מבינה שלא ניתן להפריד את הדיון במשאבים הפיזיים מאלו האחרים.
    ראוי לדעתי, לבחון מחדש את הדיון השטוח, האיטי המקרטע שמתקיים היום בנושאי החינוך בארץ,
    ראוי מתוך פרספקטיבה רחבה להתבונן באפשרויות הקיימות לפתחנו, ממש כאן, מעבר לפינה, ללא מאמץ וללא מהפיכות, כן כן, ניתן היה להמיר את המשאבים, התקציבים השיטות המיושנות ומהמנוונות ולפתח בקלות מערכת חדשה יצירתית ומובילה לשינוי.
    השינוי מעל לכל הוא תפיסתי. סדרי עדיפויות. הגדרות חדשות למשמעות "בית הספר" למושג "תלמיד" כזה שחוקר ולא משנן, שלומד בחדווה ומתוך סקרנות אמיתית.

    בינתיים,
    אני מנסה לא רק להטיף בשער אלא לנסות לשנות מבפנים, להיטיב וליזום בבית הספר השכונתי.
    בינתיים,
    ביום הראשון ללימודיםיצאתי עם משפחתי לטיול בן שנה בעולם כי שם באמת יש הרבה מה ללמוד ולחוות.
    וביום ראשון אחר לשנת הלימודים יצאנו לחודש ליוון (תנסו את זה בבית הכרטיסים ממש זולים:) התרגשתי אז, כמו בפעם הראשונה כשהעזתי לזייף פתק מאמא ולללכת לים במקום למבחן במתמטיקה.
    ביום ראשון הקרוב הבא עלינו לטובה, אשלח אותם שוב למבנה המסורג ואבקש לעצמי בלב שלא יקלקלו לי אותם לגמרי, שלא יפגשו מורות חרוצות מדי ובעיקר- שיחזירו לי אותם בריאים ושלמים בצהריים להמשך יום מהנה ומוצלח.
    אמשיך גם השבוע כמו בכל שבוע, להתייסר, להדחיק את המחשבה הטורדנית, לקרוא ולצטט בכל הזדמנות את דברי קרישנהמורטי בעניין החינוך ובהשראת מארק טווין- לא לאפשר לבית הספר למנוע מילדי את השכלתם:)

    תודה עידן על הזדמנות נוספת שהיתה לי הבוקר לשתף ולפרוק.
    להתראות בשמחות.

    אירה

  48. Yael Adamovsky / מאי 15 2014 00:25

    כל כך נכון. וכל כך לא ברור למה לא קמה מחאה של הורים על המצב הנוראי הזה?

  49. צפריר גולדברג / ספט 2 2014 12:44

    התרשמתי מאד מהעומק והרצינות. החישובים קצת מטעים, ומתעלמים מהמשמעות של הוספת מורים מזורזת שככל הנראה תהיה חיונית. עם זאת המבנה הכולל יציב ומשכנע. החלק היחיד שאולי היה ראוי לשפר הוא באבחנה (שמרכז טאוב עושה למשל) בין הוספת מבני כיתות – הפיתרון החיוני במגזר הערבי, לבין ניוד תלמידים וניצול מבנים קיימים, שהוא הפיתרון הסביר ברשויות המבוססות. שם בד"כ עומס נגרם מתנועות של תלמידים בתוך העיר לבתיה"ס המבוקשים, ולכן גם מבטא בעצם בריחה מאינטגרציה. במקרה הזה תוספת כיתות בבתי"ס אלו תהווה למעשה תמיכה בסוג של קפיטליזם חזירי שאתה מתנגד לו. יותר הגיוני לחשוב איך להחזיר תלמידים ומורים טובים לבתיה"ס החלשים שממילא הכיתות בהם קטנו, אך איכות החינוך לא השתפרה בהכרח.
    כל הכבוד, בעיקר לאור העובדה שאין לזה שום קשר אם תחום המחקר הרשמי שלך. אפילו תרמתי – זה יותר טוב מסרט וכוס קפה.

  50. עידן לנדו / ספט 2 2014 13:03

    תודה, צפריר. מכיר בבעיית הניוד וגם התייחסתי אליה קצרות:

    "נקודה אחרונה. במסגרת הפילוסופיה החזירית של זמננו, שלפיה צריך לשלול דווקא מהעניים והמוחלשים את השירותים הציבוריים שבאחריות המדינה, נוקט משרד החינוך במדיניות של סגירת בתי ספר עקב "רישום דליל" של תלמידים. כך למשל בדרום תל-אביב, בחיפה ורמת גן ובבאר-שבע. זאת מדיניות ניאו-ליברלית מובהקת שמעדיפה את הגדול, ההשגי והרווחי על פני הקטן, הלא-השגי ולא-רווחי; כך זה נראה בשיקגו, שם בוצע המהלך הזה בקנה מידה גדול. לענייננו חשוב לשים לב שמה שמשרד החינוך מגדיר כ"רישום דליל" הוא למעשה רישום שהיה עשוי לאכלס כיתות לימוד ברמה שפויה יותר, ואולי, השם ישמור, בסביבות ה-20 תלמידים לכיתה, כנהוג במדינות מתקדמות."

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: