השמדה וטרנספר בצפון רצועת עזה: מעבר לתרמית תכנית האלופים

[שימו לב – עלתה גרסה מוקלטת של הפוסט כאן ועלתה גרסה מתורגמת לאנגלית כאן]

הביטו בשתי התמונות האלה. הן צולמו באותו יום, ה-21 באוקטובר 2024. מימין רואים שיירת עקורים, למעשה נשים וילדים, שצולמה במחנה ג'בליה ההרוס. הגברים (מעל גיל 16) בנפרד, מרימים דגל לבן ואת תעודות הזהות שלהם. הם בדרך החוצה. משמאל רואים את מחנה הסוכות שהקימה תנועת "נחלה" סמוך לקיבוץ בארי, כהכנה להתיישבות יהודית בעזה, אירוע שהתכבד ב-21 שרים וח"כים מן הימין. הם בדרך פנימה.

התמונות האלה מספרות חלק גדול מן הסיפור, בעיקר את סופו המסתמן והולך. סדרת אירועים מהירה מאד בשלושת השבועות האחרונים, שעדיין נמצאת בעיצומה ופרטיה מאיימים כבר להישכח, אם בכלל חדרו לתודעה, הובילה אל הנקודה המפחידה הזאת. את הסיפור אפשר להתחיל בכל נקודה לאורך ההיסטוריה, בנכבה, בנכסה, ב"אזור הסייג" בנגב – הרי הן כל כך דומות. עקורים פלסטינים עם מיטלטליהם, רעבים ופצועים ותשושים, ולמולם – מתיישבים יהודים צוהלים, מתקדשים אל האדמה החדשה ששוטחה ופונתה עבורם. מתחטאים.

אני אתחיל אותו מן ההיסטוריה הקרובה מאד, מתכנית האלופים.

תכנית האלופים, טייק 1

תכנית האלופים פשוטה מאד. מטרתה – ניקוי צפון רצועת עזה, מציר נצרים ועד לגבול, מכל האוכלוסיה הפלסטינית שבו. על פי הערכת התכנית, מדובר בכ-300 אלף תושבים, אף כי בתקשורת העולמית דובר על מספר שיכול להגיע ל-400 אלף תושבים. שלב א' של התכנית: צה"ל מודיע לכל תושבי המובלעת שיש להם שבוע להתפנות דרומה, דרך שני צירים "הומניטריים". שלב ב': בתום שבוע, צה"ל מכריז על המובלעת שטח צבאי סגור. כל מי שעדיין נמצא בה נחשב מחבל חמאס, שיכול לבחור בין כניעה למוות. מצור מוחלט מוטל על המובלעת, במטרה ליצור לחץ של רעב ומשבר בריאותי שהנצורים לא יוכלו לעמוד בו לאורך זמן. "הרעבה או השמדה", הסביר ראש מרכז משה דיין באוניברסיטת תל אביב, פרופ' עוזי רבי.

התכנית מדגישה כי מתן התראה מראש לאוכלוסיה להתפנות מבטיח עמידה בדרישות המשפט ההומניטרי הבינלאומי. זהו השקר הראשון (שהתקשורת כמובן לא ניסתה אפילו להפריך, בהיותה שבויה של מערכת הביטחון). ראשית, מתן התרעה מוקדמת לא מבטל את מעמדם המוגן של אזרחים בלתי מעורבים ואיננו בגדר היתר לכוחות הלוחמים לפגוע בהם (הפרוטוקול הראשון של אמנת ג'נבה, סעיף 57). שנית, מצור צבאי אינו מבטל את החובה להעביר סיוע הומניטרי לאזרחים מוגנים (סעיף 70).

השקר השני בתכנית היה מובלע בזהות היוזם שלה – גיורא איילנד. מתחת לאנינות הצידוקים המשפטיים, שמבחינים בין הרעבה מוצדקת של כוחות לוחמים לבין דאגה לאזרחים בלתי מעורבים, ביעבע אותו גנרל צמא-דם, שמתחילת המלחמה תבע מעל כל במה אפשרית להעניש קולקטיבית את כל אוכלוסיית עזה, לנהוג בה כמו בגרמניה הנאצית, ואם אפשר, גם לעודד שם מגפות. כך הוא טירטר במשך 10 חודשים, עד שבאוגוסט 2024 הבין שנקרתה לפניו הזדמנות – לערוך פיילוט של תכנית ההשמדה בצפון עזה. בעצה אחת עם כמה יועצי צללים (נשוב אליהם בסוף הפוסט) נעטפה התכנית בגלימת כזבים של "המשפט הבינלאומי", שוגרה למערכת הפוליטית ולתקשורת – והשאר הוא ג'נוסייד, כמו שאומרים.

התקשורת והפוליטיקאים עשו מה שהם עושים תמיד: ריכזו מאמצים בהסחת דעת. "חלקים מן התכנית כבר מיושמים", סיפרו גורמים בטחוניים עלומי שם לאתר "פוליטיקו". שר הביטחון גלנט מיהר להכחיש: אנחנו לא מרעיבים את צפון עזה, התכנית לא מיושמת. אבל חיילים בשטח חשפו את הבלוף: "המפקדים אומרים בגלוי שתוכנית איילנד מקודמת על ידי צה"ל… המטרה היא לתת דד־ליין לתושבים שגרים מצפון לאזור נצרים לעבור לדרום הרצועה. אחרי התאריך, כל מי שיהיה בצפון ייחשב לאויב וייהרג."

המציאות מפחידה עוד יותר. כפי שנראה מיד, האירועים שמתרחשים בצפון רצועת עזה מתחילת אוקטובר אינם תואמים את מתווה תכנית האלופים אלא גרסה אפלה וברוטלית יותר. אפשר כמעט לומר שהתכנית והעיסוק האינטנסיבי בה מאפשרים לכל הצדדים שלא להיחשף ולא להתייחס למה שבפועל קורה כאילו "במסגרת" התכנית, אבל בפועל, מחוץ לגבולותיה, וזאת בשני הבטים. ההיבט החשוב, המיידי, הוא פרימת הרסן ההומניטרי המינימלי שהיה קבוע בתכנית (שבוע החסד לפינוי האוכלוסיה). ההיבט השני, בטווח הרחוק יותר, הוא מטרתו האמיתית של פינוי צפון הרצועה, שהוסוותה כהכרח בטחוני, אך בפועל פיעמה בה מן הרגע הראשון רוח הטרנספר-לצורך-התנחלות. על כך בסוף הפוסט.

האסון בצפון הרצועה

ב-17 באוקטובר, ב-5 אחר הצהריים, שיגר מסעב אבו תוהה קריאה לעזרה ל-30 אלף עוקביו בטוויטר. "הטנקים והחיילים צרים על ביתם של קרובי משפחתי. הם יורים על קומת הקרקע. יש שם יותר מ-30 נפשות. אנא עזרו".

למחרת בבוקר, קריאה שניה. "הצבא הפציץ אותם. יש פצועים מתחת להריסות, הם מדברים עם צוותי ההצלה בטלפון. אנא עזרו, אף אחד לא עוזר להם."

ב-18 באוקטובר ב-5 אחר הצהריים, 24 שעות אחרי הקריאה הראשונה, הגיעה ההודעה המרה: הצבא הרג את כולם. ילדים, נשים, קשישים. "אף אחד לא עשה כלום להציל אותם".

חוסר האונים הזה הידהד אצלי מאד חזק את חוסר האונים של הנצורים במיגוניות ב-7 באוקטובר, ששיוועו לעזרה, וזו לא באה. אין אימה גדולה מן הידיעה שגורלך נחרץ ואין מושיע, ועכשיו זה עניין של דקות או שעות עד שתפרח נשמתך, בירי או בחנק.

אבו תוהה ודאי נקרע עוד יותר בגלל הריחוק. הוא משורר עזתי, שנמלט בעור שיניו מן התופת בעזה בנובמבר 2023, הודות לקשריו במערב. שוב ושוב, כמו העיתונאים הפלסטינים שמדווחים מעזה, הוא קם בבוקר ומתחיל להיאבק נגד אדישות העולם, נגד המצפון הקהוי והעיניים היגעות של צופי החדשות במערב. "העולם ויתר עלינו", כתב לאחר מכן. האם מישהו שומע בכלל את הזעקה?

האם הדברים מתרחשים? קחו לדוגמה את התקרית המסוימת הזאת. לפחות 32 בני משפחתו המורחבת של אבו תוהה נהרגו בהפצצה הזאת של חיל האוויר בג'בליה. היא לא גירדה אפילו את תשומת הלב של התקשורת הישראלית. האירוע לא דווח אפילו כ"חיסול מחבלים". לא קרה. כפי שתראו מיד, היו עוד הרבה אירועים כאלה.

צריך לדבר על מה שקורה בצפון עזה, ולדבר בדחיפות, כי האסון שם מתגלגל בקצב מאד מהיר, וצירוף הנסיבות של הזמן הנוכחי מסמן שהנורא מכל, השמדה של אלפי בני אדם שנצורים במובלעת הזאת, כבר איננה מן הנמנע. לקרוא לזה "תכנית האלופים" זאת הטעיה, מסיבות שאעמוד עליהן בהמשך. לפני הכל, יש מחסור במידע אמין, אבל גם המידע הלא רב שקיים מושתק. מעט מאד ממה שתקראו כאן חילחל לחדשות בישראל.

מה קורה בצפון הרצועה?

הנתונים הבאים לוקטו ממקורות שונים – כלי תקשורת מערביים, ארגונים הומניטריים, סוכנויות האו"ם, ומעט העיתונאים שעדיין פעילים בצפון הרצועה (אחרי שניים במיוחד אני ממליץ לעקוב – אנאס אל-שריף וחוסאם שאבת). שום דבר כאן לא מגיע מן החמאס, מדוברי החמאס או מכלי תקשורת שמסונף לחמאס. אשר לנתוני ההרוגים שמגיעים ממשרד הבריאות בשליטת החמאס – אמינותם אושרה שוב ושוב בידי גורמים נייטרלים, חוקרים וכלי תקשורת רציניים. המחקר האחרון והמפורט ביותר, של airwars, מגיע למסקנה דומה. בספטמבר פירסם משרד הבריאות הפלסטיני רשימה של 34 אלף הרוגים מזוהים לפי גיל, מין ומספר זהות. יותר מ-8,000 הרוגים עדיין אינם מזוהים ורבים אחרים עדיין קבורים בהריסות. מכחישי המספרים מבקשים להסיח את דעתנו מן הזוועות, שאינן תלויות בדיוק מספרי אבסולוטי; אין סיבה לשתף איתם פעולה. אני גם יודע שרוב הישראלים מעדיפים את "החדשות" שלהם ארוזות יפה עם חותמת דו"צ עליהן. מעט מאד אוזניים ועיניים בישראל עדיין פנויות להקשיב ולראות מה באמת מחולל צה"ל בצפון הרצועה ("אלה שקרים. אה, זאת האמת? היא לא מעניינת"). יהי כך.

ב-5 באוקטובר החלה מתקפה עזה על צפון הרצועה – חיל האוויר, ארטילריה, ובהמשך, כניסה קרקעית של כוחות אוגדה 162. תושבי בית חאנון, בית להיה וג'בליה הצטוו לעקור דרומה, לאזור המואסי, דרך שני צירים "הומניטריים". על פי ההערכות (שאינן מדוייקות, כיוון שברצועה יש כל הזמן ניוד אוכלוסין), בצפון הרצועה שוהים בין 250 ל-400 אלף איש. ישראל הציגה את המהלך כפירוק מחודש של תשתיות החמאס שהתמקמו שוב באזור, והכנה לאפשרות שישראל תיקח על עצמה את האחריות לרכישת הסיוע ההומניטרי, שינועו וחלוקתו ברצועה (במילים אחרות, חזרת המנהל האזרחי). העילה הראשונה היתה חלקית בלבד, והשניה שימשה כמסך עשן, כפי שעוד נראה.

מן הצד הפלסטיני, הכל נראה שונה מאד. מן היום הראשון למבצע, דווח על עשרות פצועים והרוגים מקרב העקורים, בעיקר באזור ג'בליה. ובהדרגה נחשפו הזוועות (הנה דיווח נרחב של אל-ג'זירה, מן ה-13 לאוקטובר). צה"ל פיזר חביות נפץ ושיטח מאות בתים; חיילים תיעדו את עצמים מעלים באש בניינים שלמים.

תוך ימים ספורים ג'בליה נראתה כמו חיזיון אפוקליפטי של סוף העולם.

שקר הפינוי ההומניטרי

בניגוד למצג שצה"ל יצר, כאילו תושבי צפון הרצועה חופשיים לנוע דרומה ולצאת מאזור הסכנה, עדויות התושבים ציירו תמונה מבהילה – מי שמנסה להתפנות, מי שרק יוצא מביתו – נורה בידי צלפים או רחפנים של צה"ל, כפי שאישר צוות "רופאים ללא גבולות" בג'בליה. יותר מכך, צוותי חילוץ שניסו להציל אנשים שנורו בידי צלפים – נורו גם הם. ב-9 באוקטובר צלפי צה"ל כיוונו ופגעו בילדה הזאת, רחפני צה"ל כיוונו ופגע והרגו גם נושאי דגל לבן. "רחפני קוודקופטר טסים נמוך מעל הרחובות, ויורים על כל מה שזז", העיד תושב ג'בליה, "צלפים מוצבים על הגגות, ומכוונים על כל מי שמנסה לצאת. בו בזמן, חיילים וטנקים נכנסו לתוך המחנה, כשהם משמידים בתים ומשטחים כבישים ושדות". סרטון מחריד במיוחד שהופץ ב-19 באוקטובר מראה ילד בצפון הרצועה שנפצע מירי צלפים, שוכב ומנופף לעזרה. לאט לאט קרבים אליו צעירים, אף אחד מהם לא חמוש, כדי לבדוק את מצבו. כשמתקבצים שם בערך 12 איש, פוגע בחבורה טיל.

זאת המציאות שבתוכה נדרשו תושבי הרצועה, מותשים ומורעבים, לפסוע אל "האזור ההומניטרי".

כיוון שהמדיניות של צה"ל היתה בפועל ברוטלית הרבה יותר מכפי שאפשר להציג בפומבי, התגייסה מערכת התעמולה בשלל נימוקים מדוע תושבי צפון הרצועה נמנעים מלהתפנות. בתוך כך נקלעה לסתירות עצמיות מגוחכות, כשהופצה הידיעה כאילו החמאס "מכה במקלות" את מי שמנסה להתפנות. אם אכן החמאס מנע מן התושבים להתפנות, איך אפשר להמשיך לטעון ש"מי שבוחר לא להתפנות הוא מחבל שדינו מיתה"? מי שהקשיב לתושבים (לכך נדרש מאמץ עוקף-תקשורת ישראלית) שמעו שוב ושוב את אותה קריאה נואשת: אנחנו לא יכולים להתפנות, צה"ל יורה עלינו. ב-20 באוקטובר פירסם צה"ל תמונה של שיירת עקורים תחת כותרת שנוסחה כמו תחזית מזג אוויר מפוהקת: "נמשכת תנועת התושבים הפלסטינים מאזור ג'בליה שבצפון הרצועה. עד כה התפנו מהאזור יותר מ-5,000 פלסטינים." נמשכת, התפנו, שפה סבילה ומאלחשת. חדי-העין הבחינו שכל הראשים בשיירה עטופים: זאת שיירת נשים וילדים. איפה הגברים? נלקחו, אין לדעת לאן. אולי עוד נשמע על קורותיהם במתקני המעצר הישראלים עוד כמה חודשים. הנשים והילדים פשוט גורשו בכוח, לא "התפנו".

כזכור, בתכנית האלופים הוקצב לאוכלוסיה האזרחית שבוע להתפנות לפני שהאזור יוכרז שטח צבאי סגור. בפועל, לא היה שבוע כזה. מן הרגע הראשון צה"ל התייחס לצפון הרצועה כשטח צבאי שכל תנועה בו גוררת אש קטלנית. זהו ההיבט הראשון שבו תכנית האלופים משמשת כליא-ברק שמסיט את המבט והביקורת ממציאות הרבה יותר ברוטלית ממה שמוצע בה.

הרעבה מן היום הראשון

הכיתור של צפון הרצועה לווה בחסימה מוחלטת של כניסת מזון ותרופות, והסתמן כמדיניות הרעבה מכוונת. על פי תכנית המזון של האו"ם, ההרעבה למעשה החלה ב-1 באוקטובר, כלומר 5 ימים לפני המבצע הצבאי. הדברים קיבלו אישור רשמי, במשתמע, מן הדרישה האמריקאית מישראל, ב-15 באוקטובר, להתיר כניסת סיוע לצפון הרצועה בתוך 30 יום, או שמשלוחי הנשק לישראל ייעצרו. משמע, לא נכנס סיוע לפני כן. תקופת החסד של 30 יום בדרישה הזאת עוררה גיחוך; שר החוץ של האיחוד האירופי הזכיר שבתוך 30 יום אלפי אנשים עלולים למות מרעב. חשיפה של "פוליטיקו" חיזקה את הרושם (הלא-מפתיע) שכמו "איומים" קודמים בעבר, גם האיום הנוכחי של וושינגטון הוא מחווה טקסית חלולה לצרכי הרגעת המצפון של ליברלים מאותגרי-עובדות: עוד באוגוסט, בפגישה פנימית בין נציגת הממשל לבין ארגוני סיוע, הבהירה הנציגה שארה"ב לא תעצור משלוחי נשק לישראל כאמצעי ללחוץ עליה בעניין ההומינטרי. לעניין הפרת המשפט ההומניטרי הבינלאומי, סיפקה הנציגה את התשובה החותכת: "הכללים לא חלים על ישראל". It takes one to know one.

ב-10 באוקטובר הפגיזה ישראל את מחסן הקמח היחידי בצפון עזה. לא דווח לפני או אחרי שבין כיכרות הלחם הסתתרו טרוריסטים של חמאס. הפגזת מחסן קמח היא דוגמת בית ספר לפשע מלחמה ונדבך משמעותי בקייס נגד ישראל לרצח עם. ב-14 באוקטובר צה"ל הפגיז מרכז חלוקת מזון של האו"ם בג'בליה, והרג 10 אנשים. ב-19 באוקטובר ישראל חיסלה ארבעה מהנדסים ועובדים של אוקספאם שהיו בדרכם לתיקון תשתיות מים בכפר חוזעה (בדרום מזרח הרצועה, ועדיין רלוונטי למדיניות ההרעבה והצמאה).

כל סוכנויות הסיוע מזהירות במילים החריפות ביותר מפני האסון המתגלגל, מתריעות כי אין ביכולתן למלא את תפקידן הבסיסי בתנאים הבלתי אפשריים שישראל יצרה בצפון עזה. דו"ח חדש של ה-IPC על מצב הרעב בעזה חוזה "תוצאות קטסטרופליות" לתת-התזונה החמורה, במיוחד בצפון הרצועה.

ב-16 באוקטובר דווח בתקשורת הישראלית שבעקבות הלחץ האמריקאי הוכנסו 100 משאיות סיוע לצפון עזה. אנאס אל-שריף וחוסאם שאבת דיווחו שניהם: שקרים. המשאיות הועברו לדרום. ב-19 באוקטובר סוכנויות האו"ם עדיין דיווחו ש"אין סימנים לכך שישראל מנסה להגדיל משמעותית את הסיוע לאזור". שימו לב – אנחנו כבר מדברים על מצור של מזון למשך כמעט שלושה שבועות. בימים האחרונים נראה שנכנסות משאיות, אבל קשה מאד לדעת כמה, כשאין שום הוכחות מצולמות (תמונות של משאיות עומדות בתור במחסום ארז אינן מוכיחות כלום; הן עומדות שם שבועות ארוכים). ההסברה הישראלית חוגגת על דיווחים שהחמאס "משתלט" על משאיות הסיוע (מה לעשות, החמאס עדיין שולט בשרידי המנגנונים האזרחיים) ועל חמולות ש"בוזזות" סיוע – כאילו לישראל אין יד ורגל באנרכיה שהשתררה בעזה המושמדת; כאילו שרעב קיצוני לא מוביל בהכרח לביזה ושוד; את זה שאנשים יעשו הכל בשביל אוכל אנחנו כבר יודעים מן הספרים של פרימו לוי. ישראל פשוט לא תופסת שבקצה כל טענת הסברה שלה נמצא וו מעוקל שמחזיר חלק נכבד מהאשמה אליה.

הרס שיטתי של שרידי מערכת הבריאות

מאות ההרוגים והפצועים במהלך השבועיים האחרונים זורמים לשלושת בתי החולים היחידים בצפון רצועת עזה: האינדונזי (בית להיה), אל-עוודה (ג'בליה) וכמאל עדואן (בית להיה). למעשה, בתי החולים כבר לא מסוגלים לספק טיפול רפואי לכמויות הנפגעים האלה, ומאכלסים כעת עשרות בודדות של פצועים במצב קשה. דיווחים של "רופאים ללא גבולות" (שצה"ל הרג את אחד מעובדיהם) ושל האו"ם מגדירים את המצב כ"מסכן-חיים" באופן מיידי.

כבר בימים הראשונים של המבצע, צה"ל הורה לשלושת בתי החולים להתפנות בתוך 24 שעות, אחרת כל מי שבתוכם ייתפס או ימות. לא בדיוק "שבוע החסד" שתכנית האלופים מעניקה. ביה"ח כמאל עדואן וסביבתו הופגזו בידי צה"ל כבר בתחילת המבצע וגם בהמשכו. אספקת הדלק נקטעה, מה שגורם להפסקות חשמל ומעמיד בסיכון מיידי חולי טיפול נמרץ ותינוקות באינקובטורים. מעדותו המפורטת של מנהל בית החולים עולה מחוייבות בלתי ניתנת לשבירה לחייהם של החולים האנושים, שאין שום יכולת לפנותם. הוא והצוות יישארו איתם עד הרגע האחרון.

ב-18 באוקטובר, צה"ל הפציץ את ביה"ח האינדונזי ואת בי"ח אל-עוודה. כתוצאה מנפילת החשמל בביה"ח האינדונזי, שני חולים מתו. למחרת, ביה"ח האינדונזי פסק מלתפקד. בדיווחים דובר על 40 מאושפזים בסך הכל, מה שנותן מושג על הפער העצום בין הצרכים ליכולת של מערכת הבריאות בצפון עזה. זו הסיבה שפציעות קלות מסתיימות לא פעם במוות (בייסורים), שכן אין לצוותים הרפואיים משאבים לטפל בהן.

ישראל כמובן מפלילה כל בית וסמטה בעזה – הכל רוחש ושורץ טרוריסטים, הכל מטרה לגיטימית. ומה יהיה התירוץ לכך שנאסרה כניסתם של שישה ארגוני סיוע רפואי, שעובדים עם ארגון הבריאות העולמי, לתוך עזה? סברה שנתקלתי בה, ונראית לי הגיונית לחלוטין, היא שמדובר בצעד ענישה נקמני נגד אותם ארגונים שמטעמם הגיעו הרופאים המערביים לעזה, שלאחר מכן פירסמו מכתבים ועדויות על ירי צלפים בילדים. הנקמנות הזאת כלפי השליח שבסך הכל מוסר עדות אופיינית מאד למערכת הביטחון הישראלית. זכורה עוד ההכרזה המגוחכת של שר הביטחון גנץ על 6 ארגוני זכויות אדם פלסטינים כ"ארגוני טרור", הכרזה שלא נשענה על שום ראיה משכנעת ועילתה האמיתית היתה הבושה שעושים לישראל הדו"חות שמפיקים אותם ארגונים. ואכן המדינות האירופאיות התורמות להן ביקשו ראיות, לא קיבלו, ובסוף לא השתכנעו מן העמדה הישראלית. הגיון הכיבוש פועל כך תמיד: הענש את מי שחושף את פשעיך במקום את הפושעים. הקורבנות תמיד יהיו הפלסטינים.

על פי ארגון הבריאות העולמי, בשבועיים הראשונים של אוקטובר ישראל התירה את כניסתה של משלחת יחידה לצפון הרצועה מתוך 54 משלחות שביקשו להיכנס, ופנייתן נדחתה, עוכבה או הוכשלה. איך קוראים למדיניות כזאת, של מניעה כמעט גורפת של סיוע רפואי לאוכלוסיה תחת תנאי רעב ומלחמה איומים? ועדת האו"ם שהגישה את הדו"ח שלה ב-10 באוקטובר סיכמה זאת כך: "ישראל נקטה במדיניות מתואמת להריסת מערכת הבריאות בעזה כחלק ממתקפה רחבה יותר על עזה, ותוך כדי ביצוע פשעי מלחמה ופשע נגד האנושות של השמדה באמצעות מתקפות בלתי פוסקות ומכוונות על צוותים ומתקנים רפואיים."

מעשי טבח מדי יום ביומו

ליתר דיוק, מדי לילה. חיל האוויר מפציץ בלילה. הקורבנות ישנים, קשה יותר לפנות פצועים, הבלאגן מטורף.

בשבוע החולף בלבד, כמעט מדי לילה, קטל חיל האוויר הישראלי משפחות שלמות בבתיהן. הנה האירועים המרכזיים, וככל הנראה היו גם אחרים שנשמטו מן הרשימה הזאת.

14 באוקטובר: צה"ל חיסל משפחה בת 11 נפשות באזור אל-פלוג'ה במחנה ג'בליה ואת הרופא שהגיע לטפל בה.

17 באוקטובר: צה"ל חיסל 22 איש במחנה עקורים בבית הספר אבו חוסיין במחנה ג'בליה.

19 באוקטובר: צה"ל חיסל 33 איש בשלושה בתים, בהם 21 נשים, במחנה ג'בליה.

20 באוקטובר – צה"ל חיסל 87 איש (לפחות) בשיטוח של כמה בנייני מגורים בבית להיה.

האירועים האלה כמעט שאינם מדווחים בתקשורת הישראלית, ודאי לא בהיקף הראוי או מתוך ניסיון להבין את ההיגיון המבצעי שמאחורי הרג כל כך מסיבי. אבל גם התקשורת הזרה מתקשה לסקר אותם, והסיבה מובנת. ישראל אינה מאפשרת לעיתונאים זרים להיכנס לעזה. אלה שישנם שם הולכים ואוזלים, פשוטו כמשמעו: 123 נהרגו בידי צה"ל מאז ה-7 באוקטובר לפי נתוני "הוועד להגנה על עיתונאים", נתון שיא ב-32 שנות פעילות הארגון. במהלך המבצע הנוכחי בצפון עזה, מל"ט של צה"ל הרג צלם ופצע עיתונאי של רשת "אל-אקצא" בשעה שסיקרו את המצור על ג'בליה, ורחפן צה"לי ירה באיש מצלמה של אל-ג'זירה, שכתוצאה מכך שותק בכל גופו ונכנס לתרדמת. צה"ל גם דאג לדלל את הדיווחים מאזורי ההשמדה באמצעות השבתת שירותי תקשורת ואינטרנט, כפי שפלסטינים דיווחו ב-18 באוקטובר.

את מי משרת האיפול התקשורתי ההדוק הזה? מי מרוויח ממנו, מי שאוכף אותו או מי שמנסה לפרוץ אותו? התשובה ברורה. מה יש לישראל להפסיד מפתיחת הגבולות לעיתונות העולמית? שוב, התשובה ברורה. היא תפסיד את השליטה הבלעדית שלה בנרטיב. והנרטיב של ההסברה הישראלית, מן הרגע הראשון, היה פימפום של חוסר אמון מוחלט בכל דיווח שמגיע ממקור לא צה"לי בעזה. הנרטיב הוא שאין אמת. משסולקו נציגי הניו יורק טיימס והוושינגטון פוסט והבי-בי-סי מן הרצועה, משנותרו שם רק נציגי אל-ג'זירה ורשתות ערביות ועיתונאים פלסטינים מקומיים – קל להסברה לטעון שהדיווחים "מוטים", שהם תעמולה של החמאס וכו'. ההסברה הישראלית היא כמו אב משפחה חמום-מוח שצורח על כל מי שמעז לחלוק עליו, ואז הוא מתיישב לארוחה ורוטן "למה כולם שותקים?".

הציבור הישראלי מוגן ומבודד שבעתיים מן הזוועות שמתרחשות בשמו. במהלך השנה האחרונה פורסמו לא מעט תחקירים בעולם על פשעי מלחמה חמורים שכוחות צה"ל ביצעו ברחבי עזה. השטף האדיר של ההרוגים כמו מחק אותם מן התודעה. האירועים האלה קדמו להשמדה הנוכחית בצפון הרצועה, ואני מזכיר אותם כאן משתי סיבות. ראשית, מי שנחשף להם וקרא את הפרטים לא יכול להיות מופתע מן המתרחש כעת בג'בליה ובבית להיה. שנית, הם מלמדים דבר או שניים על הניתוק המוחלט של התקשורת והציבור הישראלי ממה שחיילינו הטובים עשו ועושים וימשיכו לעשות שם, כל עוד לא ייעצרו.

פברואר: תחקיר אינטרספט על הוצאה להורג של "שליח" של צה"ל בשיפא.

פברואר: תחקיר סקיי ניוז על חיסול של זוג הורים מול עיני ילדיהם.

פברואר: תחקיר סי-אן-אן על השמדת משפחה בפצצה של טון, ללא כל מטרה צבאית באזור.

מרץ: תחקיר וושינגטון פוסט על חיסול שני עיתונאים כיוון שתיעדו ברחפן הפצצה של צה"ל.

אפריל: תחקיר HRW על הפצצת בניין מגורים שקטלה 106 תושבים, מחציתם ילדים.

אפריל: תחקיר בלינגקאט על מסע ההרס של גדוד הנדסה קרבית 8219 ברחבי הרצועה.

מאי: אוסף עדויות ודיווחים שהעליתי בבלוג על הוצאות להורג של אזרחים לא חמושים בידי רחפנים.

יוני: תחקיר הניישן על הוצאה להורג של 11 גברים לעיני משפחותיהם.

ספטמבר: תחקיר הניו-יורק טיימס על חיסול משפחה בת 7 נפשות בידי צלפים, בזה אחר זה.

אוקטובר: תחקיר העיתונאי העצמאי יונס טיראווי על יחידת הצלפים "רפאים", שתיעדה את עצמה מוציאה להורג אזרחים לא חמושים, כולל קשישים וילדים.

אוקטובר: תחקיר הניו-יורק טיימס על השימוש השגרתי של כוחות צה"ל בעצירים פלסטינים כמגן אנושי במשימות מסכנות חיים.

אוקטובר: תחקיר דרופסייט על מסע ההרס של גדוד הנדסה קרבית 749 ברחבי הרצועה.

על כל אלה אפשר להוסיף את מצבור העדויות של רופאים וצוותי סיוע רפואי, מיד ראשונה, על פגיעות ראש וחזה של ילדים מירי צלפים:

אפריל: תחקיר הגרדיאן על בסיס עדויותיהם של 9 רופאים.

יולי: מכתב 45 רופאים לנשיא ביידן.

אוקטובר: עדויות 65 רופאים מהניו-יורק טיימס.

אני עוצר כאן, כי נושא הפוסט הוא לא פשעי המלחמה כולה, אלא הפשעים שמתרחשים בשבועיים האחרונים בצפון הרצועה והסכנה האיומה שמסתמנת בחודשים הקרובים.

מאחורי ואחרי "תכנית האלופים"

מן הרגע הראשון, העילה המבצעית לתכנית דרסטית כל כך היתה מפוקפקת. איילנד דיבר על "5,000 מחבלים" שמסתתרים בצפון הרצועה. אבל מי שעוקב אחרי המהלכים, מגלה שלא היו כמעט היתקלויות עם אנשי חמאס. צה"ל מתפאר שחיסל "מאות מחבלים" – כרגיל ללא פרטים, ללא שמות או זיהוי אתרים. רק יניב קובוביץ' העז לבטא את הפיקפוק: "מפקדים בשטח ששוחחו עם "הארץ" מספרים כי ההחלטה לעבור לפעול בצפון הרצועה התקבלה בלא דיון מעמיק, ונראה שהמהלך נועד בעיקר כדי ללחוץ על אוכלוסיית עזה… אוגדה 162, שהושארה בדרום הרצועה, התבקשה להתכונן לפשיטה נרחבת בג'באליה שבצפונה – למרות שלא היה מידע מודיעיני שהצדיק זאת… בנוסף, בין בכירי מערכת הביטחון לא היתה תמימות דעים בנוגע לנחיצות המהלך, ובצה"ל ובשב"כ היו מי שחשבו שהוא עשוי לסכן חיי חטופים. מקורות ששוחחו עם "הארץ" העידו כי החיילים שנכנסו לג'באליה לא נתקלו במחבלים פנים אל פנים."

ובכן, מה המוטיבציה האמיתית מאחורי התכנית? אתם כבר יכולים לנחש. בשעה שאני כותב את המילים האלה, הקימו מאות ישראלים "עיר סוכות" סמוך לקיבוצים רעים ובארי, תחת הקריאה "נערכים להתיישבות בעזה". 21 שרים וחברי כנסת מן הליכוד ומן הציונות הדתית מכבדים את האירוע בנוכחותם, והחזון מדבר על "הקמתה מחדש של העיר עזה כעיר עברית, טכנולוגית, ירוקה ומאחדת את כל חלקי החברה הישראלית." (מה שנכון – מאז ומעולם ישראלים התאחדו סביב גירוש ועקירה של פלסטינים). זהו המשך ישיר לאירוע החגיגי בבנייני האומה בינואר השנה ("כובשים ומיישבים את חבל עזה)", בהשתתפות אלפים, שבו נכחו לא פחות מ-27 חברי קואליציה. פרופורציונלית לתמיכה ציבורית, משמעות הדבר שכמעט כל ישראלי אחד מארבעה תומך ב"ניקוי" הרצועה מפלסטינים ויישובה ביהודים.

תנועת "נחלה" של דניאלה וייס כבר ערוכה עם התכניות, שישה גרעיני התיישבות, 700 משפחות מחכות בתור, וכל מה שחסר זו שעת כושר. רגע אחד של הסטת תשומת הלב הלאומית (לצפון, לגדה, לאיראן, לא חסר), רגע אחד של נחישות, של "הכרעה" סמוטריצ'ית, והיתד ייתקע מעבר לגבול. יקראו לו "מאחז צבאי" או "חווה חקלאית", יקרצו ימינה ויתפתלו שמאלה, כל אלה פרטים מוכרים ויגעים, הצבא הרי לא יפקיר אותם, אלה טובי בנינו, הצבא הרי בשר מבשרם. והשיבה היה תהיה.

חדי העין ידעו זאת מן השבוע הראשון למלחמה: בשעה שרוב הישראלים עדיין עיכלו את גודל השבר, הציונות הדתית פרשה מפות ותקעה בהן סיכות התיישבות. הפצע של "ההתנתקות" הרי עדיין היה פתוח, זהו פצע פתוח במכוון, הרי לא נתנו לו להגליד אף פעם, טראומה שנחייתה ולובתה והונחלה מחדש שנה אחרי שנה, שפיעפעה את רעליה אל פורום קהלת ואל שורה שלמה של פוליטיקאים חדורי-שנאה ותאוות-נקם בלתי נדלית בימין. היה זה גילגול מחודש של תבנית יסוד ישראלית – ליבוי במקום ריפוי, מעגל תאוצה של סבל וזעם – שהתממשה לפני הכל בתעשיית השואה, הקורבנות שלא יכולים עוד לחטוא כי קורבנותם הקדושה מציבה אותם מעבר לטוב ולרע, והם קורבנות תמיד, מ"גבולות אושוויץ" של אבא אבן, דרך הדמוניזציה הנאצית של ערפאת בנאומי בגין, "שואה בחדר האטום", ועד למה שנעמי קליין כינתה "הפיכת הטראומה של ה-7 באוקטובר לכלי נשק".

ואורית סטרוק, כמובן, ידעה זאת לפני כולם, כשחזתה, במאי 2023: "על עזה – אני  לא חושבת שעם ישראל נמצא שם כרגע מבחינה תודעתית, ולכן זה לא יקרה לא היום ולא מחר בבוקר. בהסתכלות ארוכת טווח – אני מניחה שלא תהיה ברירה אלא לעשות את זה. זה יקרה כשעם ישראל יבשיל את זה, ולדאבוני הרב זה יעלה לנו במחיר דמים." עד כמה זה היה "לדאבונה" קשה לדעת, שכן אותה סטרוק, בעיצומה של המלחמה, התמוגגה מן הגאות בהתנחלויות בגדה (שהיתה קשורה הדוקות למה שמתרחש בעזה) ותיארה אותה כ"תקופה של נס".

מה הקשר בין קדירת המשיחיות הגדושה הזאת לתכנית האלופים? הנה הקשר. השבוע חשף עמרי מניב שהאלופים שקידמו את התכנית הם בעיקר "פרזנטורים", ושהרוח החיה מאחוריה הוא ארגון הימין "צו 9". למי שלא זוכר, מדובר בארגון מציתי המשאיות שהתחרפן מעצם הרעיון שהחוק הבינלאומי מחייב את ישראל לאפשר מעבר של סיוע הומניטרי לעזה; חיבור טבעי לגיורא איילנד. מייסד הארגון, שלמה שריד, זכה בעקבות כך שארה"ב תטיל עליו סנקציות אישיות. על פי החשיפה של מניב, שריד הוא שיצר את הקשר בין איילנד ל"פורום המפקדים במילואים", שהתייצב מאחורי התכנית. בין מייסדי הפורום גם אלוף (מיל.) גבי סיבוני, ממכון משגב. מכון משגב קם על חורבות "המכון לאסטרטגיה ציונית", שמאחוריו עומד – הופה, מי היה יכול לראות את זה בא? – פורום קהלת.

בקהלת שיכללו במשך שנים את היכולת להשפיע דרמטית על סדר היום הציבורי בישראל דרך זרועות ותת-שלוחות שפועלות תחת שמות תמימים למראה, לפעמים תוך שחוקריו מכחישים כל קשר אליו. שלמה שריד ממש מצטט את ספר ההפעלה של הפורום כשהוא מסביר בשיחת זום פנימית של חברי "צו 9": "פיצחנו פה איזושהי אסטרטגיה, לקחת נושא ליבה, שנוי במחלוקת, ודווקא כשגופים אזרחיים באים ומציעים את הפיתרון ומגיעים לתוך הממשלה מצדדים שונים. הגענו מימין והגענו משמאל." איילנד היה מודע לכך ששריד ושחברים בפורום המפקדים במילואים חותרים לחידוש ההתנחלות בעזה, אבל הוא מכחיש שהתכנית שלו נועדה להכשרתה; כך נשמעת הכחשה של אידיוט שימושי. כמו כל מפקד טוב בפיקוד המרכז, ששולחים אותו לאבטח הילולת מתנחלים בקבר יוסף או לחסום את היציאות מכפר קדום וכפר ביתא, הוא ימשיך לטעון שהפתרונות שלו הם "בטחוניים" ואין בהם ולו שמץ של תמיכה בסדר היום המתנחלי. "זה לא פוליטי", מסבירים לנו שוב ושוב כל אותם חמורים של המשיח, והוא בינתיים צוהל על גבם ומדי פעם מזיל דמעה על "מחיר הדמים".

הגענו לקצה שכבות התרמית של תכנית האלופים. ואלו הן:

– התכנית כלשונה היא כבר פשע מלחמה, בניגוד למוצהר
– צה"ל לא סיפק מרווח זמן "הומניטרי" לפינוי בלתי מעורבים
אין פרופורציה בין ההצדקה הצבאית המפוקפקת לבין התכנית הדרסטית
– אופק התוצאות של התכנית אינו צבאי אלא מדיני – חידוש ההתנחלות בעזה

מבט קדימה

מה ייצא מן הקדירה המבעבעת הזאת? שימו לב מה יש בה כבר:

– מצור הרמטי על מאות אלפי תושבים  
– הצדקה צבאית מפוקפקת
– ירי מכוון על מי שמנסה להימלט
– טבח יומיומי מן האוויר במשפחות שלמות
– הרעבה והצמאה
– הרס תשתיות הבריאות והוצאת בתי חולים מכלל פעולה
– מניעת כניסה של סיוע רפואי
– שיטוח שכונות מגורים שלמות
– איפול תקשורתי
– תכניות מפורשות ליישוב מחדש

איך קוראים לזה? בצפון עזה קוראים למה שעובר עליהם "השמדה". מבחינתם זה לא כל כך משנה אם ההשמדה היא יעד בפני עצמו או שלב בדרך לתפיסת אדמותיהם בידי יהודים. לפני כחודש תהה מירון רפופורט איך תתגלגל תכנית האלופים: האם באמת נחזה בהשמדה המונית של מאות אלפי עזתים, גופותיהם מתגוללות ברחובות באין אוסף, או שמא הם ימותו לאיטם, ברעב ומחלות? האם ארה"ב, או בתי הדין בהאג, יעצרו את צה"ל לפני ביצוע הפשע המחריד? רפופורט כבר הבין שהפלסטינים לא יתפנו "בתוך שבוע". אם כך, מה יעלה בגורלם?

אני רוצה להוסיף היבט קודר לתמונה. ארה"ב הולכת לבחירות בעוד שבועיים. בתנאי התיקו הצמוד בין טראמפ להאריס, הדיון הציבורי על פשעי ישראל בעזה מסורס עוד יותר מן הרגיל. אם טראמפ הולך לנצח, ההנהגה הישראלית יכולה לנשום לרווחה לחלוטין. הבריון עם הפרעת הקשב לא יעצור את ישראל משום תכנית, ברוטלית ככל שתהיה, ולו רק משום שלא ברור לו עד הסוף מה ההבדל בין עזה לישראל. האריס, מצידה, לא תסתכן בישורת האחרונה בשום הצהרה חריפה, לצד זה או אחר; לבטח לא תסכן את הקול היהודי הדמוקרטי בהצבת אולטימטום אמיתי לישראל, ולמעשה היא כבר אמרה זאת. הכלל הבדוק אומר שככל שמועד הבחירות קרב, כך אמירות המועמדים נעשות חלולות יותר. ואחרי הבחירות? שום דבר לא בוער. הנשיא/ה החדש/ה לומד/ת את המצב. "אנחנו עוקבים מקרוב" אחרי המתרחש בעזה ו"עובדים עם בעלי בריתנו" לקראת פיתרון של המצב "הטראגי" הזה.

לאירופה אין מנופי השפעה לטווח מיידי על ישראל, וממילא הסתירות הפנימיות בתוך האיחוד האירופי – בראש ובראשונה, התמיכה הנחרצת של גרמניה בישראל – מסכלות כל צעד דרסטי בכיוון הרצוי. בהאג כמו בהאג, טחנות הצדק טוחנות לאט. רק מוושינגטון תצמח הישועה, אבל וושינגטון מיום ליום עסוקה יותר בהתבטאות השערורייתית האחרונה של טראמפ. מכונת הרעל של הימין האמריקאי (בתגבור אילון מאסק) כבר נכנסת להילוך גבוה בייצור דיסאינפורמציה וחדשות סרק והתוצאה הבלתי נמנעת תהיה ששוב, לאף אחד לא יהיה אכפת מפלסטינים שנקברים בערימות.

כל זה מעניק לישראל "חלון הזדמנויות" של חודש-חודשיים, שבמהלכם תוכל אף להעצים את מבצע ההשמדה בצפון עזה. ככל שאני רואה – שום דבר לא יעצור אותה בתקופה הזאת (וספק אם גם אחרי). זאת ועוד, האש בצפון ובלבנון גם היא פועלת כמסך עשן ביחס לעזה ולגדה המערבית. כמה פלסטינים ישראל תשמיד בתקופה הזאת בצפון עזה?

נכון ל-22 באוקטובר, ישראל הרגה במובלעת צפון עזה כ-640 פלסטינים מתחילת המבצע – ממוצע של כ-45 איש כל יום. זה לא נשמע הרבה ביחס למספרים שהכרנו במהלך השנה הזאת אבל צריך לזכור שבמובלעת חיה רק חמישית מאוכלוסיית הרצועה. פרופורציונלית, אם כן, הדבר שקול להרג של 225 עזתים ביום. אלה כבר מספרי השיא שנרשמו בחודשיים הראשונים של המלחמה, כשחיל האוויר הישראלי קטל בהפצצות מסיביות 250 איש כל יום. אין פלא אפוא שתושבי צפון עזה אומרים שהשבועות האחרונים היו הקשים ביותר מתחילת המלחמה. ביממה האחרונה לפני שהפוסט הזה פורסם, צה"ל הרג כ-70 איש בצפון הרצועה.

ובכל זאת, קשה להאמין שבקצב של 45 ביום, אפילו 100 ביום, ישראל תתקדם בשיטתיות להשמדת כל 400 אלף התושבים שבצפון הרצועה; זה ייקח יותר מ-10 שנים. אם נהדוף מעלינו את אפשרות הקצה, של השמדה המונית באמצעים שלא ראינו עד כה, הכיוון שאליו הולכת ישראל מסתמן כדרך ביניים בין השמדה לטרנספר. הרושם הזה מתחזק בימים האחרונים ממש, כשצה"ל החל לפרסם צילומים של שיירות עקורים שעושות דרכן דרומה. כאן שוב המציאות והנרטיב הישראלי התפצלו מהר מאד, ולכן חשוב לומר את האמת.

האמת היא שצה"ל החל לפנות בכוח כמה מקלטי עקורים ולאלץ אותם, תחת איומי רובים, לעקור דרומה. ערוץ התעמולה "כאן" פירסם צילומי רחפן של השיירה תחת הכותרת "עזתים עוזבים את ג'בליה". הם "עוזבים" כמו שתושבי ליד ואל-מג'דל ומנשייה "עזבו" ב-1948. התושבים עצמם מעידים: "מי שלא מיישם את ההוראות, יורים בו". ככה, נשים וילדים בשיירה אחת, גברים מעל גיל 16 בהרמת תעודות זהות, עקירה כפויה שמצלמות הצד העוקר לעתים נדירות בלבד מתעדות באופן ישיר. שנים אחר יכתבו בספרי ההיסטוריה: הם עזבו מרצונם.

ממש באותן שעות שהטלוויזיה הישראלית שידרה תמונות של "העזיבה" הרגועה הזאת, עיתונאי דיווח על הפצצה נוספת של מקלט עקורים, באותו מחנה ג'בליה, שממנה נהרגו 10 אנשים ונפצעו 30. עדות של פרמדיקית ששהתה במקום חושפת את הזוועה: מל"ט כרז מן האוויר לשוכני המתחם לעזוב אותו, ואחרי 10 דקות בלבד, בטרם הספיקו האנשים לצאת, המקום הופגז. במקביל, ומיד לאחר יציאת העקורים מבתי הספר/מקלטים, צה"ל מעלה את המבנים האלה באש.

התמונה מתחילה להתבהר. תכנית האלופים היא לא רק תרמית אלא גם פלופ מבצעי. האוכלוסיה שקיבלה איומים, מעשה שטן, לא נאותה להתפנות מרצונה אל פגזים וקליעים מתעופפים. גם על סף מוות, אדם יעדיף את הסבל המוכר על פני האימה הלא מוכרת (רק מי בצה"ל מסוגל לדמיין את מחשבתו של פלסטיני כ"אדם"?). הרמזים לא חיכו שבוע, אלא החלו לנחות מן הרגע הראשון. ההשמדה היתה שלב ההפחדה, שלב הטרור, הדרך של צה"ל לשכנע את תושבי צפון הרצועה להתפנות "מרצון". רק שגם זה לא הספיק. או-אז נשלחו כוחות רגליים אל מקלטי העקורים והכריחו אותם, בקנים שלופים, לצאת החוצה ולהתחיל לצעוד דרומה (אחרי שהגברים הופרדו ונלקחו לחקירה או מעצר).

כל הסימנים מראים שישראל לא מתכננת לתת לעקורים לחזור. במובן הזה, ההשמדה בצפון עזה שונה מכל מה שראינו קודם לכן. צה"ל באמת דואג לשרוף ולהרוס ולשטח כל מבנה אחרי יציאת הפלסטינים – ולפעמים גם על ראשם. בימים האחרונים פורסם (על כורחי עלה בי חיוך מר כשקראתי את הכותרת) ש"בארה"ב ובאירופה חושדים שישראל פועלת לדחיקת הפלסטינים מצפון הרצועה". חושדים. פה חשדתי. מעניין מתי ייפול האסימון.

כמה זמן זה ייקח? קשה לנבא היכן בדיוק תתמקם נקודת הממוצע בין כוח העמידה של הצפון-עזתים, מכסת ההרוגים היומית המירבית שצה"ל מקציב לעצמו משיקוליו הוא והתגובה הבינלאומית. דיווח מן היממה האחרונה לפני פרסם הפוסט מציין שהעקורים אינם מתמקמים מדרום לציר נצרים אלא בפאתי העיר עזה; הם חוששים כי אם ייצאו את תחומי המובלעת, כבר לא יוכלו לשוב אליה. אם צה"ל יגרש אותם גם משם, זו תהיה ראייה נוספת לכך שלא שיקולים מבצעיים מנחים את מבצע הטיהור של צפון עזה.

בקצב הנוכחי, מכל מקום, ההשמדה והטרנספר יכולים להימשך, זה לצד זה, עוד שבועות רבים.

מה נותר לנו לעשות?

לא הרבה. ואנחנו בעצמנו לא הרבה. אבל את המעט שאפשר, צריך.

נתחיל במה שאין צורך או טעם לעשות. חידלו להתייחס לקריאות מן היציע, לרעש הרקע הבלתי פוסק של הסחת הדעת הפנים-ציונית: "אבל אמנת החמאס!", "אבל איראן!", "אבל הם ברברים!". דבר מזה לא רלוונטי לנוכח רצח עם (המילים אינם נזרקות בחופזה, הנה לכם ארבעה היסטוריונים ישראלים שהגיעו למסקנה הזאת, והם מומחים גדולים ממני). איך בדיוק טבח ה-7 באוקטובר מצדיק שריפת בתי ספר ומאפיות? מה הקשר בין אמנת החמאס למניעת כניסה של ציוד רפואי שמתגלגלת למוות סיטוני של פצועים? הדיון נגמר לפני שהוא התחיל. הלאה.

התעלמו מן הקריקטורה הנקראת "אופוזיציה". ה"אלטרנטיבה" שהיא מציעה משתרעת בין "היפרדות" שמשאירה לישראל חופש פעולה ביטחוני מוחלט בשטחים והחייאה של "האופציה הירדנית" (יאיר גולן) לבין "כיבוש אסטרטגי" בעזה ובלבנון (רונן צור). עד כאן הבדיחה שנקראת "אלטרנטיבה מדינית לימין" בפוליטיקה הישראלית. ושוב: הקשקוש הבלתי פוסק על הסדרים מדיניים משוכללים, רב מפלסיים ומולטי-לטרליים, משרת מטרה עיקרית אחת: בריחה מן המציאות המדממת. סירוב להתמודד עם מעשינו שלנו והשלכותיהם על המציאות הזאת, סירוב לקחת אחריות על האסון, שגם אם החמאס תרם לו נכבדות, עדיין תרומתנו כבדה יותר. ובעיקר, סירוב לראות בפלסטינים בני אדם ממש כמונו ולא פסולת אדם. בשעות הרבות שביליתי בקריאת עדויות מעזה, אחת התופעות שזיעזעה אותי אישית יותר מכל, אף כי תוצאותיה לא תמיד היו מחרידות כמו פשעים אחרים, היתה האופן שבו חיילי צה"ל מעיזים (מלשון איסוף העיזים בעדר) את הפלסטינים מנקודה לנקודה. כמו עדר חיות, הצלפים והרחפנים מזנבים בהם, יורים אש חיה במי שממאן לזוז או מתעכב, או משגרים התראת פינוי ומייד מפציצים את האנשים שלא הספיקו לברוח. דה-הומניזציה כזאת היא טריגר שואתי מוכר מסצינות של "העמסת יהודים" על קרונות בקר.

דרגת הדה-הומניזציה של האדם הפלסטיני במרחב השיח הישראלי הגיעה לידי כך שכמעט אין לנו שותפי שיח בתוכו. את זה צריך להבין, להפנים, ולהוציא מסקנות. לבטח אין טעם לקונן על כך בלי סוף או לנסות להתדפק על דלתות אטומות כמו לב.

לנו נותר לסרב למלחמת ההשמדה ולשתף פעולה עם כל ארגון או תנועה בעולם שמבקשים לעצור אותה.

שקר עשיתי בנפשי, וחסד איתכם הקוראים, כשכתבתי שוב ושוב "ישראל חיסלה" או "צה"ל הפציץ" . הייתי צריך לכתוב "בן דוד שלך חיסל", "החבר שלך מהתיכון הפציץ", "הקולגה שלך כיוון וצלף". וכך הלאה. מסכת הפשעים שנפרשה כאן איננה ערטילאית כל כך, חלק עצום מן הציבור הישראלי נוטל בה חלק, וכידוע לנו החל מן הימים הראשונים, מאות ואלפים מהם גם מתעדים את עצמם תוך כדי מעשה, ורבים אחרים קוראים להשמדה בגלוי. אבל הרוב לא זחוח ומפורש כל כך; הרוב פשוט מתגייס למאות ימי מילואים "כי צריך להגן על המדינה", הולך ומבצע פשעים מבלי דעת, מחצי דעת, מדעת מושתקת ורמוסה. ויש עוד אלף סיבות ותירוצים, אבל שוב, כל הסיבות והתירוצים מתפוררים מול 16 אלף ילדים מתים, מתוכם יותר מ-3,000 בני פחות מ-5, מזוהים בשמם ובמספרי הזהות שלהם. והם מתפוררים מול ההשמדה של כל התשתיות האזרחיות, שאין ולא יכולה להיות לה תכלית צבאית טהורה.

כך שכולנו נושאים באחריות, מי יותר ומי פחות. תנועת הסירוב כבר כאן, היא נעורה מאוחר מדי ולאט מדי, ועדיין, היא זקוקה לכל עידוד ותמיכה והגברה שאפשר לתת לה. הקונצנזוס סביב מלחמת ההשמדה מרעיל את החברה הישראלית ומשחיר את עתידה כל כך, שגם כיסים קטנים של התנגדות יכולים להפיץ כוח עמידה ותקווה במי שלא נסחף בטירוף.

ונוכל גם לחפש שותפי מאבק בחו"ל. מנוף הלחץ הקריטי, כפי שכבר הזכרתי, הוא צינור אספקת הנשק האמריקאי. במלחמה הזאת הצינור הזה פעל בקצב חסר תקדים והיה מעורב בפשעי מלחמה רבים מאד (הנה תחקיר מאד יסודי בעניין). אבל עוד משהו היה חסר תקדים: לראשונה הצינור קצת התכווץ, ולו באופן זמני, כשמשלוח של 1,800 פצצות טון הושהה לפני הכניסה לרפיח. זו טיפה בים, אבל זו טיפה מעוררת תקווה, והיא לא היתה באה לעולם לולא לחץ מתמשך של גופי חברה אזרחית על נציגיהם בממסד הדמוקרטי, לחץ שבסופו של דבר פיעפע אל הבית הלבן. עצומות, מכתבים לחברי קונגרס, פרסום עדויות, מפגשים עם קולגות בארה"ב שבהם תספרו להם על האמת בעזה ובישראל – כל דרך להטות את דעת הקהל נגד התמיכה האוטומטית בישראל מבורכת. הזירה הזאת שורצת כרישים – אנטישמים מצד אחד, ו"מהנדסי אנטישמיות" מטעם ההסברה הציונית מצד שני – אבל מי שעיניו בראשו יידע להישמר מאלה כמו מאלה.

המאבק לעצירת מלחמת ההשמדה והטרנספר בעזה ובמיוחד בצפון הרצועה הוא קודם כל מאבק אנושי, למען החיים, הן של העזתים והן של הישראלים, ולמען אפשרות עקרונית להצמיח חיים מתישהו באדמה הזאת, הספוגה דם ואיבה לדורות קדימה. אין פטריוטי ממנו.

שלוש שיחות בפודקאסטים

בחודשים האחרונים התראיינתי בשלושה פודקאסטים ודיברתי עם המראיינים.ות על שלל נושאים שקשורים לדרכי אל הכתיבה הפוליטית, אקטיביזם סרבנות, תקשורת ותעמולה, וכמובן, על אירועי המלחמה שעדיין לא הסתיימה:

שיחה עם תמי צרי בפודאקסט "במשעול הצר"

שיחה עם יהב ארז (באנגלית) בפודקאסט "Disillusioned"

שיחה עם אדם רז בפודקאסט "אמצעים וכוונות"

מתווה להתנגדות אזרחית: שלב המעשים

הקדמה

הפוסט הזה נכתב עם הפנים קדימה, אל העתיד, אבל הוא הבשיל במשך כמה שנים במגירותיי. הוא המשך ישיר לפוסט מלפני 5 וחצי שנים, "גלגלי שיניים סוררים: מתווה להתנגדות אזרחית". ההבדל העיקרי ביניהם הוא שבעוד שהפוסט הקודם עסק בגילויים אישיים של "סרבנות אזרחית" וניסה לפרוש את מלוא הפוטנציאל שלה, הפוסט הנוכחי לוקח את הרעיון הלאה לרמת הקבוצה, ומצביע על הפוטנציאל הגלום בהתארגנות סולידרית למטרת התנגדות אזרחית. ובכל זאת, שניהם חולקים בסיס רעיוני משותף והבנה משותפת של מנגנוני המדינה מצד אחד, ותפקידנו כגלגלי שיניים סוררים מן הצד השני. אם זמנכם לא אץ לכם, הייתי ממליץ לקרוא את הפוסט הקודם לפני שמתחילים בזה.

ועוד גילוי נאות: אני כותב את הדברים מאנגליה, בעודי בשנת שבתון. לכאורה, זה הזמן לסתום את הפה ו"מה אתה מטיף לנו מן הפסטורליה הרגועה בניכר?", ו"מה אתה שולח אחרים להתאבד על גדרות במקום שאינך חי בו?". אני לא חש צורך להצטדק כאן, רק להבהיר את העובדות. שהייתי בחו"ל זמנית, ומעורבותי במתרחש בארץ לא פחתה, אלא רק גברה לאחר הבחירות. לטוב ובעיקר לרע. יתירה מזאת: בטקסט הארוך שתקראו כאן אין ולו המלצה אחת שאינני מוכן ליישם על עצמי ובעצמי, וככל הנראה, אעשה כך כשאשוב בקיץ לישראל. כשאני כותב "את / אתה / אתם", אני מתכוון גם אלי. שקלתי לחכות שמונה חודשים עם הטקסט הזה, אבל מהר מאד הבנתי שעכשיו הזמן לשחרר אותו. הפשיזם בתאוצה, וכך גם הייאוש, וגם כך אנחנו בשמאל תמיד מתעוררים מאוחר מדי. הטקסט הזה הוא זריקת חיסון ראשונית נגד הייאוש; הוא כמובן לא יעבוד אם לא נקבל מנה שנייה ושלישית בבוא העת. אבל המנות האלה כבר באחריותו של כל אחד ואחד מאיתנו.

ומילה אחרונה: זהו עדיין מתווה, לא תכנית פעולה סדורה. כל אחד מאיתנו יודע את נקודות החוזקה והחולשה שלו. אני חזק בהבנת תהליכים פוליטיים ובניתוחם. אני חלש מאד בארגון. אין לי כישורים וניסיון בבניית התארגנויות מן הסוג שאני מייחל לו כאן. את החללים שהשארתי בטקסט, אני מקווה שאנשי ארגון מעשיים ממני ימלאו בפרטים (מוזמנים לנצל את התגובות לפוסט לשם כך). זאת תקוותי: שהרעיונות כאן יקרמו עור וגידים, שאנשים יקחו מהם השראה, שיתווכחו איתם, שיעשו בהם מעשים, שיעצבו וישנו אותם, ובסוף ייצאו עם תפיסה מודעת ומגובשת יותר של מה צריך לעשות ברמה המעשית – אל מול הפשיזם הגואה.

מהי התנגדות אזרחית ומה היא לא

הפערים בין קבוצות שונות באוכלוסיה האזרחית בישראל הולכים ומעמיקים. הניסיון לצעוק את הצדק שלך מעבר לתהום אחת אולי איננו מופרך, אבל הניסיון לצעוק אותה במקביל מעבר לעשר תהומות שמקיפים אותך חסר טעם. את מי שלא מבין או מכיר בחשיבות הסגולית העליונה של ערך חיי האדם, ערך השוויון וערך הצדק – לא נוכל לשכנע. ואין זמן לשכנע. גם את מי שלא הפנים עדיין כמה עמוק ישראל שקעה למצולות הפשיזם, לא נצליח לעורר. אם ממשלת הזדון הזאת וקווי היסוד המבהילים שלה לא עוררו אותו, גם קריאותיו הקלושות של השמאל הרדיקלי לא יגיעו לאוזניו.

אחרי הבחירות צייצתי כמה מחשבות על דרכו של השמאל. תמצית הדברים היתה זו: "השמאל צריך, חייב, מוכרח, לפתח תודעה של מיעוט"… מיעוט לא מחפש כל הזמן נקודות השקה עם הרוב, מיעוט לא מעגל פינות ומתחנף ומשחק לפי הכללים. מיעוט נלחם על חייו ועל דרכו כי אף אחד לא יעשה את זה בשבילו – בטח לא הרוב, שרוצה להקיא אותו/לגרש אותו/להשמיד אותו".

אנחנו צריכים להתכנס. לאגור כוחות. למקד מאמצים. לפעול. להתנגד. אנחנו צריכים להפוך את עצמנו מנוכחות אמורפית, נוזלית ועמומה, לנוכחות מגובשת, דחוסה וחדה. אין לנו זמן מיותר ואין לנו אנרגיה מיותרת להשחית על דיוני סרק "להרחבת המחנה". יותר דחוף להציל קהילה פלסטינית ולהדוף סגירה של כלי תקשורת או תיאטרון מאשר להזיע בניסיון לחבור לאנשים שבסופו של דבר מתקפלים ומתאדים כי בעצם הם לא מסוגלים להופיע עם ערבים על במה אחת.

שחררו. אין זמן ואין כוחות לזה.

הנה עוד הנחה שלא אטרח להגן עליה כאן, כי המציאות הוכיחה אותה שוב ושוב: דרכי המחאה המקובלות והמנומסות כשלו. הפשיסטים עלו לשלטון לא עם שלטים בצידי הדרכים אלא עם מיליציות חמושות, מסעות הפחדה מתוזמרים, קמפיינים רעילים שפשוט מחקו אנשים מן הזירה הציבורית, ובעיקר – כשהם משנים את כללי המשחק תוך כדי המשחק.

אני לא ממליץ לשמאל הרדיקלי על דרכים אלימות. בצעדים המעשיים שאמליץ עליהם בהמשך אין אפילו משום הפרת חוק. ובכל זאת, את הנימוס והממלכתיות נשאיר מאחורינו. מי שלא טוב לו עם זה, מוזמן להמשיך לשבת באולפנים ולהחליף מהלומות מהוקצעות עם ארא"ל סגל, עם שלמה קרעי, עם אלדד יניב. אידיוטים שימושיים – לא אנחנו.

ולכן, עם כל ההבנה והרצון הטוב, מכתבים בהולים ונרגשים לרשויות, כמו זה ששיגרו 1,200 יוצאי חיל האוויר, הם ברכה לבטלה. אתם האזרחים, על כתפיכם מונחת ההתנגדות; מה אתם שוב משחרים לפתחה של הרשות? מה אתם מתחנחנים אל כפה הקמוצה של מערכת המשפט – אותה מערכת המשפט שהביאה לנו את הפשיזם על מגש של כסף? נדמה לכם שאתם חכמים מבכירי ההייטק שפנו מצידם בתחינה לנתניהו – נתניהו, משיח הפשיזם החדש! – שכן אתם פניתם לערכאות העליונות של מערכת המשפט "הנייטרלית", נשיאת בית המשפט העליון והיועצת המשפטית לממשלה. אבל איפה הייתם כשחיל האוויר שלכם כתש שכונות מגורים על יושביהן מן האוויר? ומה בדיוק אתם מתכננים לעשות כשתקבלו שוב פקודות דומות מפי ממשלה שמבשרת את "הרס הדמוקרטיה"? לכתוב עוד מכתב, נחרץ עוד יותר, בדרך אל הקוקפיט? "חשנו שחובתנו לעשות מעשה", הצהיר אחד מיוזמי המכתב. תתי-אלופים בצה"ל יודעים מה הוא מעשה צבאי, אבל אין להם מושג מהו מעשה פוליטי. כתיבת מכתב מחאה איננה מעשה פוליטי. וודאי שאיננה מעשה של התנגדות אזרחית.

וכיוצא בזה עצומות, טורי דעה, קריאות לסדר, שלטי מחאה וכל פעולת דיבור פומבית שמטרתה לעורר את השלטון, או אחת מזרועותיו, להתעשת ולחזור למסלול.

מאוחר מדי. הפשיסטים בשלטון, וזה בדיוק המסלול שהם אוהבים.

הפגנות? זה אולי פיל גוד למשתתפים, זריקת מרץ למחאה. ספק אם רוב ההפגנות שנעשות כאן משפיעות. הפגנה הופכת לאקט של התנגדות אזרחית רק מרגע שהיא נעשית הפרעה. כך היה בהפגנות יוצאי אתיופיה שחסמו כבישים וכך בהפגנות בשיח' ג'ראח. להבדיל, הפגנות הגשרים הפכו למוזיקת רקע של שלטון נתניהו. אין בהן איום אמיתי, והשלטון אפילו יוצא נשכר מהן שכן הן מחזקות את מראית העין של דמוקרטיה תוססת.

על מנת לסמן את הכיוון שאליו אני חותר, אזכיר דוגמה שונה בתכלית, מן הימים האחרונים, לניצנים ראשונים של התנגדות אזרחית. החודש דרשה עיריית ירושלים מגלריית "ביתא", השייכת לה, להוריד מן התערוכה "קרובות" ציורי עירום שהוצגו בה. זאת כבר לא תופעה מבודדת. מוקדם יותר השנה בוטלה תערוכה במכללת ספיר בעקבות הלשנה של "אם תרצו", בשנה שעברה הוריד ראש עיריית רמת גן יצירה של דוד ריב ממוזיאון רמת גן, צנזורה שזכתה להכשר משפטי בזוי, עוד ראייה לכך שעברנו את הנקודה שבה אפשר לסמוך על מערכת המשפט במאבק נגד הפשיזם. באקט של סולידריות כיסו שאר האמנים בתערוכה את יצירותיהם בבדים שחורים. בתגובה, ראש העיר הורה לעובדי המוזיאון להסיר את הבדים. זו לכאורה תקרית זניחה, אבל אפשר ללמוד ממנה לא מעט איך מתחילה התנגדות אזרחית ואיך השלטון מרסן אותה. אפשר גם ללמוד ממנה לקחים פרקטיים לפעם הבאה: איך לממש את אקט הסולידריות באופן שיסכל מראש את תגובת השלטון. שימו לב לאבסורד: אמן שחפץ להציג את עבודתו במוזיאון אולץ להסירה, ואמנים שחפצו להסיר את עבודתם מהמוזיאון אולצו להציג אותן. כשכל מנופי הסוכנות (agency) נמצאים בידי השלטון, אי אפשר לנקוט בהתנגדות אזרחית אפקטיבית. יש לנכס בתקיפות חלק מהם.

בחזרה לגלריה "ביתא". אחרי החלטת עיריית ירושלים, יזמו אוצרים ותושבים עצומת מחאה ספונטנית; חתמו עליה יותר מ-500 איש. זה יפה, אבל חסר משמעות. אבל אז קרה דבר נוסף: 160 אמנים הודיעו לראש עיריית ירושלים שלא יציגו יותר עבודות בגלריות עירוניות עד שהעירייה תחזור בה מן ההחלטה לצנזר את ציורי העירום. כאן כבר נכנסנו לתחומה המובהק של התנגדות אזרחית: את או אתה, האזרח, נוטל אחריות על בחירות והחלטות ששייכות לך בלבד, תכופות בתחום המקצועי שלך, ומעצב אותן – מעצים או מונע, לפי הסיטואציה – מתוך התנגדות לשלטון.

עכשיו כמובן תישאל השאלה: וזה יעזור? מה אכפת לעיריית ירושלים שאמנים מסוימים לא יציגו בגלריות שלה? יש מספיק אמנים מתקרנפים. אבל מבחן התועלת המיידית איננו המבחן הרלוונטי היחידי להתנגדות אזרחית במצב של פשיזם גואה. מתחתי קודם גבול בין אקטים חסרי משמעות (כמו מכתב גלוי או עצומה) לבין אקטים בעלי משמעות, כמו סירוב סולידרי להשתתף במערכת מדכאת. "משמעות" הוא מושג רחב יותר ועמוק יותר מ"תועלת". ויחד עם זאת אני משוכנע שגם במבחן התועלת, להתנגדות אזרחית יש סיכויים טובים יותר לשנות את המציאות מאשר למחאה פסיבית ומנומסת. אני שומר את מחשבותיי על המשמעות והתועלת שבהתנגדות אזרחית לסוף הפוסט הזה. לא אתחמק מכך. אבל יותר חשוב לי לדבר כעת על אופיה. ובכלל, אני מוצא שהנטייה הרווחת להעריך ולשפוט מראש אקטים של מחאה לפני שהם בכלל מתממשים היא נטייה מסרסת ולא בריאה. בעצומות והפגנות יש לנו ניסיון למכביר; בהתנגדות אזרחית יש ניסיון מועט ביותר. בואו קודם נבין במה מדובר לפני שאנחנו חורצים את דינה.

ועוד הבהרה חשובה. אני לא מתיימר לחדש כאן כלום. בשמאל האקטיביסטי עובדים בשיטה הזאת כבר שנים. אלה קבוצות מגובשות שיצרו קשרי סולידריות אמיצים גם בתוכן וגם עם פעילים פלסטינים. מטרתן העיקרית היא לשבש ולעכב את מנגנוני ההרס והדיכוי שמפעילים הצבא, המנהל האזרחי ומג"ב, נגד קהילות פלסטינים נטולות כל כוח, חלקן בקושי שורדות משנה לשנה; האקטיביסטים הם שכבת המגן הדקה, האחרונה שלהן בפני גירוש. האנשים הטובים בשיח' ג'ראח, אנשי דהרמה מעורבת חברתית, פעילי מסתכלים לכיבוש בעיניים, לוחמים לשלום, ואחרים שאולי שכחתי ואני מתנצל מראש (ריכוז מידע כללי דרך הווטסאפ ניתן למצוא ב"חזית נגד הכיבוש"). מודל הפעולה של הקבוצות הקטנות האלה יכול להעניק השראה לקבוצות התנגדות אזרחית בכל רחבי המדינה, עם שינויים קלים בלבד. ההבדל העיקרי הוא ששם מדובר על קבוצות של יהודים שיוצאים להגן על פלסטינים ולא על עצמם, וזמן מה היה נדמה שיהודים לא זקוקים כלל להגנה כזאת. אבל הזמנים משתנים וגם יהודים, בפרט אלה שאינם שוחים עם הזרם ומתעקשים לבטא עקרונות דמוקרטיים באופן פומבי וגלוי, נתונים לרדיפה והוקעה. הדרך לחזק אותם עוברת באותם מודלים של פעולה סולידרית שגובשו בקבוצות האקטיביסטים במזרח ירושלים ובגדה המערבית.

תודעה של מיעוט

במציאות הנוכחית, הפוסט-בן-גבירית, נוהגים לומר על השמאל שרק ביקורת יש בפיו, ללא שום הצעות פוזיטיביות. החלק הראשון די נכון, החלק השני שקרי. כשאתה במיעוט והעניינים מתנהלים הפוך לגמרי ממה שהיית מקווה שיתנהלו, רוב מחשבותיך סובבות סביב הפגמים, השקרים והפשעים. אתה מתנגד להם מראשיתך, אינך יכול להימלט מהם. אתה קם בבוקר ומתחיל להתנגד, בעצם מחשבות הכפירה שלך.

אבל יש לא מעט הצעות פוזיטיביות, ולמעשה הרבה מאד יוזמות שכאלה, שחלקן כבר הוזכרו. בכל זאת חשוב לנקות את השולחן עם קצת ביקורת. מה לא כדאי לעשות, איפה לא כדאי לבזבז את המשאבים המצומצמים שלנו, אילו זירות ישביעו אתכם שוב ושוב מרורים ולא תראו בהן נחת. הדברים האלה אולי יפתיעו ויקוממו אנשים בשמאל שרגילים לחשוב על פעילות פוליטית בערוצים המקובלים. אבל אני מציע כאן אלטרנטיבה, התנגדות אזרחית.

אם כך, אפשר לוותר בעתיד הקרוב (אולי לא ברחוק) על שלוש זירות מרכזיות: צבא, פוליטיקה מפלגתית ותקשורת המיינסטרים. בסיסמה קליטה: אל תנסו לשנות אותם מבפנים. הם כבר רקובים לגמרי. אתם תיבלעו, תתמסמסו, תיאלצו לעגל פינות ולבלוע צפרדעים בגודל של מאחז חומש, ובסוף היום סמוטריץ' עוד יירק על פרצופכם. שום דבר ממה שאמליץ עליו בהמשך לא דומה למה שאתם מכירים מן הפעילות הנורמלית של מפלגות כמו העבודה ומרצ עליה השלום. הנחות המוצא שלי שוללות שירות צבאי, שוללות שיתוף פעולה עם כלי התקשורת המרכזיים, להלן התשקורת, וגם אם לא שוללות, מתייחסות באדישות גמורה ליריד ההבלים של הפעילות המפלגתית בכנסת. עם הצבא אין לשתף פעולה בשום דרך כל עוד הוא השלד, הדלק והכידונים של מערכת האפרטהייד. את תקשורת המיינסטרים צריך לזנוח לטובת אלטרנטיבות אמיתיות. ולפוליטיקה המפלגתית צריך להזריק חיים חדשים לגמרי דרך פוליטיקה אזרחית מלמטה, דרך grassroots.

אני מודע לחלוטין שכרגע איבדתי 90% מן הקוראים. זה בסדר גמור, הם ממילא לא היו אתי, וטוב להיות ברורים מן ההתחלה. בבלוג הזה הקדשתי אלפי מילים ומאות פוסטים לנמק בהרחבה למה אסור לשתף פעולה עם המערכות האלה. אם לא שוכנעתם עד כה, אין בעיה. תחזרו למגרש המשחקים המוכר לכם. הכל בוער מסביב, אבל היי, מי אני שאסיח את דעתכם.

הרעיון הבסיסי

הרעיון הבסיסי של התנגדות אזרחית (civil resistance) הוא פשוט לגמרי. הוא לא מקורי בכלל, בכל העולם יש לו היסטוריה עשירה ומפוארת (ספר ידוע מאד נכתב על ההיסטוריה שלו בארה"ב). בכל מקום ששורר בו דיכוי, אזרחים יכולים להתאגד ולהתנגד לו. אם הם היו יכולים לעשות זאת תחת שלטון רודני כמו זה של פרנקו בספרד או של פוטין ברוסיה, ודאי שהם יכולים לעשות זאת בשלטון שעדיין אינו רודני לחלוטין (כלפי יהודים) כמו בישראל. להתנגדות אזרחית אין היסטוריה עשירה בישראל, אפילו המונח עצמו אינו שגור בשיח הפוליטי, וזאת משלל סיבות ידועות: חברה קולקטיביסטית, מגוייסות גבוהה לבניין אומה, אוכלוסיה גדולה בעלת רקע דתי או מסורתי ולא דמוקרטי, סכסוך אתני מתמשך שמזין את ההזדהות הגבוהה עם המשטר וכיוב'. כך או כך, הבחירות האחרונות הבליטו יותר מאי פעם את השבטיות המפורקת של החברה הישראלית, ומתוך כך מתאפשרת אולי ראייה אחרת, צייתנית פחות, של יחסי האזרח-שלטון.

מה הפירוש המעשי של התנגדות אזרחית? מיד אגיע לדוגמאות מעשיות. לפני כן, חשוב לדבר על הסיכונים האמיתיים והמדומים שלה. לא תמצאו כאן המלצות להתאבד על חומות הפשיזם או לזנק מתחת לגלגלי האוטובוס. לשמאל אין הרבה חיילים, הוא לא צריך מרטירים. שיקול מוסרי מכריע יותר הוא שאין לגזור על אדם להעניש את עצמו לטובת הכלל. פעולות שיסתיימו במאסר או בגזילת פרנסתו של אדם אינן מוסריות וממילא לא יפתו אף אחד. מצד שני, התנגדות אזרחית מעמידה אותך בסיכון כלשהו; סיכון מחושב, שיש לצעוד אליו בעיניים פקוחות ובדעה צלולה. לא פעם הסיכון מתגלה כמדומה – אימת השררה פועלת את פעולתה על התודעה הצייתנית גם מבלי שהשררה נזקקת להצליף בשוט הענישה. אנחנו נושאים את הצנזורה הפנימית איתנו לכל מקום, וחוששים להשתחרר מכבליה גם כאשר התגובה הנוראית ביותר תהיה פרצופים זועפים, קללה או סתם נזיפה.

את גבולות הדמוקרטיה-ליהודים שלנו לא מתחנו עדיין. רובנו לא יודעים באמת עד כמה הם גמישים. רובנו לא יודעים איזה חלק מעוולות המשטר הזה נשען על צייתנות שקטה בלבד, ואיזה חלק נשען על אכיפה ממשית וכואבת. אבל אנו יודעים היטב דבר אחד: כל משטר פשיסטי נשען על שיתוף פעולה המוני של האזרחים ואין לו תקומה ללא שיתוף פעולה כזה. קראו על הצלת יהודי דנמרק ובולגריה בתקופת השואה לקבל תזכורת על כוחה העצום של התנגדות אזרחית.

יש רק דרך אחת לגלות מה כוחנו האמיתי, כוח ההתנגדות האזרחית.

מתווה כללי

1. תבחרו מטרה צנועה, קלה למימוש. היא חייבת לבוא לא טוב בעין של הפשיזם, אבל היא גם חייבת להיות בטווח השגה מיידי. לא עוד שנה שנתיים, אלא תוך ימים או שבועות לכל היותר.

2. הכי חשוב: סולידריות. אם אתם היוזמים, תוודאו שיש לכם גב. אם אתם הגב, תהיו גב אמיתי. לא להפקיר פצועים בשטח. גם הפעולה וגם ההיערכות למתקפות הפשיסטיות חייבות להיעשות מתוך הידברות שוטפת בתוך קבוצת הפעילים. גם אם הציבור רואה רק דמות אחת במאבק, אף פעם היא לא לבד.

3. צפו את התגובה הפשיסטית והכינו סל תגובות נגדי. תחשבו מראש כמו הפשיסטים, תדעו בדיוק מה ידליק אותם, ואז תפעילו את תגובת הנגד המתאימה.

4. תגובת הנגד צריכה לעצור את המערכת שבתוכה אתם פועלים. לגרום לגלגלי השיניים לחרוק. כל סוג של השבתה, פגיעה בתיפקוד השוטף, בא בחשבון.

5. הכי חשוב: ודאו שהמערכת חוזרת לתפקוד תוך זמן קצר. המטרה שלכם היא לא להשבית אותה לחלוטין. ההשבתה היא אמצעי לאכוף על המערכת להכיל אקט של התגדות שלפני כן היא הקיאה מתוכה. אתם מנרמלים הומניות במערכת שמנרמלת פשיזם. המערכת לא רוצה לבלוע את ההומניות, אבל יותר מכל היא לא רוצה אי-סדר וכאוס. היא תבלע את גלולת ההומניות כדי לשוב למסלולה.  

את השיטה הזאת אפשר ליישם בכל תחום ותחום בחיים, בכל מערכת, שלטונית או מוניציפלית או פרטית, שמנרמלת בדרך זו או אחרת מוסכמות גזעניות, אי שוויוניות, סקסיסטיות ולהטופוביות. הדוגמאות שאציג בהמשך מגיעות מעולמות שיחסית מוכרים לי, אבל הן לא בהכרח אלה שרלוונטיות לך. כל אחד מכם ומכן יודע/ת טוב ממני באיזה מעגלים מקצועיים וחברתיים אתם משולבים; מה הסכנות שם, מה הסיכויים, מי שותפי המאבק ומי עומדים מן הצד. עשו לכם את מיפוי המערכת שלכם ובחרו את המטרה הראויה להיאבק עליה בתוכה.

דוגמאות מן החיים

חינוך

החינוך הוא הנפגע העיקרי של הפשיזציה בחברה הישראלית, הרבה לפני הממשלה הנוכחית. הסיבה מובנת מאליה: ילדים הם נתינים חסרי ישע של המערכת, אפשר לשחק להם בראש בלי מגבלה, ללוש אותם יפה יפה בגיל צעיר ולקבל מאפה לאומני חם ושש לקרב בגיל 18. מצד שני, המערכת לא תפעל כראוי ללא שיתוף פעולה מלא של המורים ושל ההורים. כאן אתם נכנסים לתמונה.

אני אתחיל במורים. מורים הם קבוצה מוחלשת, נרדפת ומושמצת עוד לפני שהם בכלל פוצים פה בענייני דמוקרטיה ושוויון זכויות. המערכת שבה הם פועלים היא מופת מעורר סלידה של קונפורמיות לכוח ולשלטון. מי שמעז לערער על הקונצנזוס – נבעט החוצה. כולם זוכרים את אדם ורטה שפוטר ב-2014, יש גם מי שזוכר את שושנה כץ-שמואלי שפוטרה ב-1995. מורים לאזרחות פוחדים לדבר על הנושאים הכי קריטיים לחיים בישראל: תפקיד הצבא בשטחים, זכויות המיעוט הערבי, וכמובן, שאת הנכבה הס מלהזכיר. שטיפת המוח הגיעה לדרגה כזאת שמשרד החינוך אוסר להציב מפות עם סימון של הקו הירוק עליהן בין כותלי בית הספר.

כל אלה עניינים ידועים, לפחות למי שאכפת לו. השאלה איך מתנגדים לכך. הנה הצעה ברוח המתווה הכללי שתיארתי קודם.

נניח שאת מורה לאזרחות או היסטוריה, ויש את נפשך לחשוף את התלמידים לאמיתות בסיסיות על הקיום בישראל. למשל, שעד 1966 היו נתונים האזרחים הערבים לממשל צבאי שהגביל את תנועתם. למשל, שכפרים בדואים בנגב נהרסו ואוכלוסיתם גורשה לא משום שהשתתפו בקרבות ב-1948, אלא רק כדי לפנות קרקעות פוריות לקיבוצים. למשל, ש"מזרח ירושלים" איננה עיר אלא כינוי הסוואה ל-28 כפרים שאדמותיהם סופחו ב-1967 בצעד שהוצג כ"התייעלות מנהלית לצורכי הסוואת הכוונה העיקרית". לא חשוב מה תבחרו, יש כל כך הרבה היסטוריה שמוסתרת מתלמידי ישראל, היסטוריה רחוקה וגם קרובה, כל כך הרבה סילופים שמוזרמים למערכת התעמולה ללא הרף, שכל נושא שהוא הקשור לתולדות הציונות והסכסוך עם הפלסטינים – טומן בחובו "גילויים" שיטלטלו את עולמם של התלמידים. אפשר להיצמד לעובדות בלבד, הן רעות דיין.

בחרת נושא, הכנת מערך שיעור. עכשיו מגבשים את קבוצת ההתנגדות. כמה צריכים להיות בה? בדיוק הכמות שבלעדיה בית הספר לא יכול לתפקד כהלכה. זה לא צריך להיות רוב, אין סיכוי שזה יהיה רוב. מספיק שהקבוצה גדולה ממאגר המורים המחליפים. תיכף זה יובן.

אתם מדברים עם קולגות שנראים לכם שותפים טבעיים ליוזמה, מסבירים להם מה צפוי לקרות ובעיקר מוודאים שהם מחוייבים לשאת איתכם בתוצאות.

השיעור מגיע. היכונו לגרוע מכל. תניחו מראש שתלמידים ידליפו החוצה את הדיון "החתרני" הזה. לכן עליכם לצלם ולתעד הכל, כי פשיסטים ידרסו את האמת, אבל הציבור אולי עדיין יקשיב לה. צפו לסערה בווטסאפ של ההורים, "הצל" יעודכן וכמובן יעוף על זה, מחול השדים השגרתי ייפתח, ריקלין יצווח, תוך שעתיים זה יגיע למשרד החינוך, למפקח, למנהל, והמורה תיקרא לבירור. לבסוף, כמובן – השעיה.

אבל אתם צפיתם מראש את כל התסריט המוכר הזה. בהתארגנות המוקדמת שלכם הוסכם: אין שום עילה חוקית להשעות מורה שמלמד עובדות היסטוריות אמיתיות לכיתה בנושא שתחת סמכותו. לכן השעיה היא קו אדום. אתם קבוצת ההתנגדות ואתם מודיעים – אם המורה מושעית, כולנו מושעים, מיידית. לא מופיעים לעבודה.

את הצעד הזה צריך לכלכל בתבונה. לא לשבור כלים ולא לאיים באנרכיה. אבל להתכוון לכל מילה, ולשמור על סולדיריות. המורה ש"סרחה" לא סרחה בכלל, היא מייצגת את כולנו. זה רק מקרה שהיא ספגה את האש, אבל כולנו איתה באותה חזית. אם היא לא בסדר, כולנו לא בסדר. תחליטו.

עכשיו בית הספר צריך להחליט אם בגלל שמורה דיברה בשיעור אזרחות על מדיניות התכנון העירוני בישראל, והזכירה שמאז קום המדינה הוקמו יותר מ-700 יישובים חדשים ליהודים ופחות מ-10 לערבים, כדאי לשבש את הלימודים בכל בית הספר. זאת תהיה התלבטות מעניינת.

כל מה שצריך הוא חיכוך צורם בגלגלי השיניים; המערכת חורקת, נאלצת להאט, אולי לעצור. קבוצת ההתארגנות לא מאיימת בהתפטרות, נזכיר שלא נחוצים לנו מרטירים. היא בסך הכל מאלצת את המערכת להתיישר לפי הערכים הרשמיים שלה: בשיעורי הסטוריה ואזרחות יש ללמד הסטוריה אמיתית ואת מהותו האמיתית של משטר דמוקרטי.

אני עובר להורים. גם הורים יכולים להיות מעורבים ולשבש את הנירמול של הפשיזם. דווקא בעידן מעורבות הורית הולכת וגוברת, שיש לה לא מעט צדדים שליליים, אפשר לצפות מן ההורים לנצל את המעורבות הזאת, והקשב של בית הספר לקולותיהם, למטרות ראויות. קראו למשל איך התארגנות הורית צנועה ולא יומרנית לחלוטין סיכלה סיור של תלמידים באתר "עיר דוד", אחד ממפעלי ההלבנה הגדולים של הכיבוש. הורים יכולים גם לסכל פעילויות "התנדבות" תמימות לכאורה בחסות "המיליציה הגדולה בישראל", הלא היא ארגון "השומר החדש", שחודר לתיכונים בכל רחבי הארץ.

יותר מכך: התנגדות איננה רק תגובה פסיבית למהלכים של המשטר הפשיסטי. התנגדות יכולה גם ליזום פעילויות שהן לצנינים בעיניו, כמו מפגשי נוער יהודי-ערבי, סיורים באיזורי עימות כמו הכפרים הלא מוכרים בנגב, הרצאות מפי חוקרים ועיתונאים שעוסקים בסכסוך מנקודת מבט ביקורתית, ועוד. כל האפשרויות פתוחות ואיזו מהן תתאים לסיטואציה המיוחדת בבית הספר שלך – רק את ואתה יודעים. שוב כדאי לזכור: אין צורך לגייס רוב לעמדתך. תודעת מיעוט, אמרנו מההתחלה. אבל מיעוט יכול לשבש לא מעט את אורחותיו של הרוב, אם הוא מפעיל את המנופים הנכונים.

[בינתיים בתגובות תמי יקירה מעדכנת על מצגת שמרכזת מידע וטיפים להתארגנות של מורים והורים בדיוק ברוח הדברים האלה – "כהניזם, גזענות והומופוביה לא בבית ספרנו"]

טבע וארכיאולוגיה

אין לך קשר למערכת החינוך? לא נורא. אולי את או אתה אוהבים לטייל בטבע? מעריכים ממצאים ארכיאולוגיים? אם כך טיילתם פעמים רבות בשמורות טבע ובגנים לאומיים שמנהלת רשות הטבע והגנים (רט"ג). במילים אחרות, אתם שותפים, באמצעות דמי הכניסה או המנוי שלכם, לאחד מגופי הנישול הברוטליים ביותר בישראל. רט"ג היא זו שעמלה מזה שנים לצמצם למינימום את שטחי המחיה של תושבי מזרח ירושלים הערבים, באמצעות הכרזת "גנים לאומיים" על עתודות הקרקע האחרונות של השכונות הערביות; רט"ג גם הגדילה לעשות והכריזה על שכונה קיימת (ואדי חילווה בסילואן) כגן לאומי, ובכך גזרה שיתוק תכנוני גמור במשך עשורים על תושבי השכונה. רט"ג אחראית למצור האכזרי על נבי סמואל, ועל הסוואתו כמהלך סביבתי לשימור הטבע. רט"ג גם מפעילה את שוט האכיפה מול הכפרים הלא מוכרים בנגב בדמות "הסיירת הירוקה", מדיניות שיש לראותה בהקשר הרחב יותר של ייהוד הנגב ולא רק בהיבט הצר של שמירה על שלטון החוק. ורט"ג גם נהנית מתרומות של חברות מזהמות ובתמורה מעניקה להן שירותי גרינווש.

יש עוד, אבל זה כבר מספיק, לא? אז אולי הגיע הזמן ליצור קבוצות התנגדות לרט"ג? ולא רק לפעולותיה מעבר לקו הירוק, אלא בכלל, להיגיון האתנוצנטרי שמנחה את היחס שלה לטבע המקומי?

יש לא מעט אפשרויות. אפשר להתנגד לטיולים מאורגנים בשמורות של רט"ג. אפשר לבטא את ההתנגדות באופן גלוי באמצעות הפגנה בשערי השמורה. אפשר להציף את הצדדים האפלים של רט"ג בכל פורום שבו היא משתתפת, תכנוני או סביבתי, ולא לתת לה לחמוק מתשובות, ממש כפי שאקטיביסטים רודפים אחרי נציגי "שברון" או "נובל אנרג'י" ברחבי העולם. רט"ג מקיימת ימי עיון והסברה, מכשירה מדריכים, מעבירה סדנאות. אלפים רבים של אנשים מעורבים בפעילותה השוטפת. עבור רובם המכריע, רט"ג היא זרוע שעסוקה ימים כלילות במלאכה הקדושה של שימור הטבע, הצלת בתי גידול לבעלי חיים בסכנת הכחדה ומלחמה על ריאות ירוקות במדינה. הם אינם יודעים על הצד האפל כי איש אינו עוסק בכך. התנגדות שתמשוך תשומת לב ציבורית עשויה להציב סימן שאלה מעל טוהר הכוונות של רט"ג. ושוב: אף אחד לא מתיימר להביס גוף ענק כזה או להכתים לעד כל טיול בכל שמורת טבע בארץ. המטרות צריכות להיות צנועות יותר, ממוקדות בעוולות ממשיות, ודורשות תיקון.

אם יש לכם עניין מיוחד בארכיאולוגיה, וטיפה של התמצאות פוליטית, אתם ודאי מודעים לשימוש השיטתי של ישראל באמתלת ה"חפירות הארכיאולוגית" כדי להשתלט על שטחים בגדה המערבית ולדחוק משם נוכחות פלסטינית: "עיר דוד" היא גולת הכותרת, אבל גם בסוסיא התבצע גירוש מטעמים ארכיאולוגיים, גם בנבי סמואל, גם בתל שילה, ועוד. המנהל האזרחי מוציא דרך שגרה צווי הריסה למשפחות פלסטיניות שחיות עשרות שנים על אדמתן ולפתע מגלות שהן בעצם מתגוררות באופן "לא חוקי" בלב אתר ארכיאולוגי. ארכיאולוגים ישראלים מפירים ביודעין את החוק הבינלאומי כשהם מבצעים חפירות בשטח כבוש, לא כל שכן קרקעות פרטיות; זה לא מפריע להם כנראה, כל עוד מצמידים להם כוח חמוש לפתיחת הציר, ארכיאולוגיה עובדת טוב על כידונים. בכל זאת, הקולגות בחו"ל עלולים להיות מוטרדים מזוטות כמו זכויות אדם שנרמסות בדרך אל הפרסום האקדמי, ולכן אותם ארכיאולוגים מוודאים ששמותיהם יוסתרו וכך לא יהיו חשופים לחרם אקדמי.

ארכיאולוגים בעלי עמוד שדרה יכולים לסרב לשתף פעולה עם קמ"ט ארכיאולוגיה במנהל האזרחי. יותר מכך, הם יכולים לנצל את השפעתם על רשות העתיקות, שמתנהלת באופן עברייני ממש בפריוולגיות שהיא מרעיפה על עמותת אלע"ד, ומנתבת יותר ממחצית מתקציבה לחפירות מעבר לקו הירוק. כשהדיסציפלינה שלך הופכת יותר ויותר למכשיר לאומני לביסוס עליונות יהודית במרחב, נדמה שזאת חובה מקצועית להתנגד.

אבל מעגלי ההתנגדות יכולים להיות רחבים הרבה יותר. סטודנטים לארכיאולוגיה וסתם מתנדבים בחפירות יכולים להרים את המבט מן הקרקע ולבחון באיזה פרוייקט הם לוקחים חלק, ומה הפרוייקטים האחרים של הארכיאולוג שמנהל את החפירה. התנגדות שקטה, שפירושה אי-שיתוף פעולה עם כל מי שעושה בארכיאולוגיה שימוש מגונה, תבהיר למנהלי החפירות שאת או אתה לא סתם חיילים צייתנים עם את ומברשת ביד, אלא אזרחים בעלי מצפון. ושיש גבול לכל תעלול. ואזרחים מן השורה: כל סיור "ארכיאולוגי" באזור ירושלים טעון בדיקה ביקורתית וחשדנית; לצד כל "תגלית" מהממת על עברו של עם ישראל באגן הקדוש שמשווקים לכם כיעד התיירותי הבא – הציבו את השאלה: מי גר כאן? של מי האדמה הזאת? חייו של מי השתנו, אם לא נהרסו, בגלל ההחלטה לחפור דווקא כאן? הארכיאולוגיה מזמן לא תמימה, אין סיבה שאתם תהיו חובבי ארכיאולוגיה תמימים.

רפואה ושירותים

הכותרות האחרונות מדברות על מניעת טיפול רפואי או מכירת שירותים ממי שלא בא טוב בעין לרופא או לנותן השירותים, כל זאת בשם מושג מעוות כלשהו של "חופש העיסוק"; חופש שכמובן יפגע בערבים, להט"בקים או אולי סתם שמאלנים. גזענות נגד רופאים ואנשי צוות רפואי ערבים היא עניין מוכר בישראל, ותהפוך ליותר ויותר רווחת. כששר האוצר הנוכחי מנרמל אותה בגלוי, פרשיות כמו עלילת הכזבים שרקם ארגון הרדיפה "בצלמו" על ד"ר אחמד מחאג'נה, שהביאה להשעייתו הזמנית, יתרחשו שוב ושוב. 42% מאנשי הרפואה והסיעוד הערבים בארץ מדווחים על הטרדות גזעניות. רופאים בכירים מעידים כי נאסר עליהם לדבר בערבית במסדרונות בית החולים; כמעט בכל מוסד רפואי רווחת גזענות סמויה שמאיימת להתפרץ בזמנים מתוחים, כפי שקרה במהלך מבצע "שומר חומות".

פרשת מחאג'נה הסתיימה בלא כלום, אבל חשוב להתעכב על התגובה הרפה של הממסד הרפואי לרדיפתו כדי להבין איך לא מנהלים התנגדות אזרחית. ד"ר ברי דנינו כתב על השתיקה המבישה של המערכת: "לא גיבוי שקט, בחדרי חדרים, בשיחת טלפון או מקסימום בפוסט ברשתות חברתיות, אלא גיבוי צועק וברור שאומר "עד כאן" ועושה זאת בפנים גלויות עם שם ושם משפחה. איך במערכת המתהדרת בהיותה שוויונית, "אי של שפיות", אפשר להעליל עלילת שווא על רופא רק כי הוא ערבי ולהרחיקו מעבודתו? איך שר הבריאות (הוא עדיין בתפקידו), איש מרצ ז"ל, עדיין שותק?". למפגש תמיכה שאירגן דנינו חששו להגיע רופאים ערבים, ואלה שהגיעו ביקשו ששמם לא ייחשף, "מחשש שייתפסו כתומכי טרור", הוא מסביר. זהו מערך הכוחות המוכר של דיכוי גזעני; קורבנות הדיכוי כמעט שאינם יכולים למחות כיוון שעצם מחאתם מחזקת את התמריץ לדכא אותם יותר. כאן בדיוק מוטלת החובה על בעלי הפריוולגיות; במקרה הזה, רופאים יהודים. אלא שאלה הכזיבו. שאלו את עצמכם מה היה עולה בגורלו של ד"ר מחאג'נה לו היה אח זוטר ולא רופא בכיר. סיכוי רב שגם מעט הגיבוי שקיבל מעמיתיו היה נשלל ממנו. רופאים יכולים להרשות לעצמם לטלטל את המערכת מבלי שהיא תקיא אותם החוצה; עובדים זוטרים יותר חוששים בצדק למשרתם. התנגדות אזרחית תמיד מטילה עלינו חובות בדרגות שונות של אחריות, בהתאם לפריוולגיות שאנו נהנים מהן ולחסינותנו היחסית מענישה שרירותית.

עובדים יהודים במערכת הבריאות שנחשפים למופעי גזענות יכולים וחייבים להתייצב נגדה. להגנתם הם יכולים להסתמך על החלטת ממשלה משנת 2016 שמתחייבת להיאבק בגזענות במערכת הבריאות. על כן מי שמתייצב נגדה אינו פועל נגד רוח המוסד, להיפך (שלא לדבר על האתיקה השוויונית שאליה מחוייב כל מי שעוסק ברפואה). התנגדות אזרחית בין כותלי בית החולים או המרפאה תתבטא בהשעיה עצמית של כל מי שעומד בסולידריות לצידו של איש הצוות הערבי שהושעה באופן שרירותי, רק על סמך עדות לא ברורה מיד שניה או שלישית, מתווכת דרך ארגוני  רדיפה כמו "אם תרצו" או "בצלמו" או חדשות 14. ברוך השם, יש לנו כבר מספיק סימנים לתת בקמפיינים מתוזמרים שכאלה, שתמיד מסתיימים בקול נפיחה דקה. הטעות שלנו היא שאנחנו מפקירים את השטח בשעות הראשונות, הקריטיות, להשתוללות של הימין.

הנה לקח חשוב להתנגדות אזרחית: תגובה מוקדמת היא קריטית. מערכת שמשעה על אוטומט עובדים מסורים רק על בסיס השתייכותם האתנית צריכה מקל בגלגלים. היו אתם המקל. לשם כך צריך להתארגן מראש. לא להתחיל לקושש את קבוצת הווטסאפ כשהגרזן כבר ניחת, אלא מבעוד מועד. לזהות את שותפי המאבק, להכיר את היהודים במערכת שיתייצבו לצד הערבים, להכין אותם לתרחישים השונים, ולהניח שבמוקדם או במאוחר הם יקרו. ואז, כשהמערכת לוחצת על כפתור הפשיזם, אתם לוחצים מיידית על כפתור האנושיות.

הדברים אמורים לא רק במערכת הבריאות אלא בכל מקום עבודה שהוא. סביב כל מבצע של ישראל בעזה עולה מפלס הלאומנות, ובהתאמה, רדיפת הערבים גואה. מלשינים פרטיים או עמותות של מלשינים מלקטים התבטאויות פרטיות של ערבים ומביאים אותם לידיעת מעסיקיהם. עשרות ערבים פוטרו מעבודתם במהלך מבצע "צוק איתן", חלקם רק משום שהגדירו את מעשי צה"ל כפשעי מלחמה (אמירה שאני ויהודים רבים אחרים ביטאנו לא פעם, מבלי לשלם עליה מחיר). החוק, אגב, אינו מתיר פיטורין גם על התבטאויות קיצוניות יותר. ועל כן, שוב, התנגדות אזרחית במקרים כאלה איננה קריאת תיגר על החוק אלא להיפך, קריאת תיגר על מעסיקים פורעי-חוק, בשם ערכים צודקים שהחוק מגלם. כל מקום עבודה שמועסקים בו ערבים ויהודים גם יחד מועד לגלישות פשיסטיות מסוג זה. אינכם צריכים להיות רוב כדי לשבש את הגלישות האלה, שכמעט תמיד מתרחשות ללא שום התנגדות ממשית מתוך המערכת. נסו להתנגד, אם לא תנסו לא תדעו אף פעם מה יכולתם למנוע.

אקדמיה, תרבות ואמנות

בתחילת הפוסט הזכרתי אירועים של צנזורה תרבותית מן העת האחרונה, וכיצד התארגנויות של אמנים ואוצרים יכולות לעמוד מולם. צריך לזכור את התקופה הרעה של מירי רגב כשרת התרבות ונפתלי בנט שר החינוך, שהחלו במתקפה על תיאטרון "אל-מידאן" בחיפה. לעגלת הרדיפה התגייסו רבים: ארגון "בצלמו", בני משפחות שכולות, עיריית חיפה וגם בתי המשפט. אחרי ייבוש תקציבי של כמה שנים, נסגר התיאטרון. היתה זאת תעודת עניות מצלצלת לעולם התרבות הישראלי, וכמובן שהיא היתה רק יריית הפתיחה לפסילת הצגות אחרות, גם של יהודים, מטעמים פוליטיים. מחאות היו, אבל התנגדות אזרחית אמיתית לא היתה.

אני מאמין שהתארגנות מוקדמת מראש היתה משפרת לעין ערוך את התגובה של מנהלי התיאטראות והפסטיבלים לאירועים כאלה. הנחת המוצא צריכה להיות שכל הצגה שעוסקת בסכסוך הישראלי-פלסטיני תמשוך אש. אין שום חשיבות לתוכנה, אין שום חשיבות למורכבות המסרים. עצם העובדה שעל הבמה מוצגים פלסטינים כבני אדם מיידית תסמן את ההצגה ומשתתפיה כ"תומכי טרור", ומכונת הרדיפה תתחיל לפעול במלוא המרץ.

ובכן, אם אתם חלק מן ההצגה, או מעורבים בארגון הפסטיבל, או (הכי טוב) מנהלים את העסק – הכינו את עצמכם מראש עם סל תגובות אפקטיבי. הורדת הצגה היא חציית קו אדום; סולידריות מקצועית ואנושית מחייבת גם אתכם לא להשתתף בנירמול של פשיזם. קהל שלא רוצה לראות פלסטינים על הבמה גם לא יראה דמויות של הרולד פינטר או של רועי חן. ושוב, המטרה היא לא לחסל את התיאטרון או את הפסטיבל כולו – ממילא לא תצליחו בכך. זכרו תמיד שאתם מיעוט. המטרה היא לשבש את מהלכו כך שהמחיר יהיה כואב, שהנושא יקבל נוכחות ציבורית ותקשורתית, שהפשיזם לא יעבור חלק. למה זה חשוב? מיד, בדברי הסיכום.

זירות המאבק נגד פלישת הפשיזם אל תוך האקדמיה הן רבות, ואגע רק בכמה מהן כעת (לסקירות יסודיות יותר, ראו כאן וכאן). מה שעומד כעת על הפרק הוא הסעיפים בהסכם הקואליציוני עם עוצמה יהודית ועם הציונות הדתית, שלפיהם תינתן "העדפה מתקנת ליוצאי צבא בפקולטות לרפואה, משפטים, מדעי המחשב, ראיית חשבון ומקצועות ההנדסה באוניברסיטאות ובמוסדות להשכלה גבוהה". כפי שהובחן מיד, זהו סעיף גזעני טהור. יוצאי צבא לא סובלים מתת-ייצוג בפקולטות המבוקשות. להיפך: הם נהנים ממימון חלקי של שכר לימוד במסגרת תכנית "ממדים ללימודים"; בהסכמים החדשים הובטח להעלות את המימון ל-100%. אם כך, זהו שימוש אורווליאני בביטוי "אפליה מתקנת" כדי להבטיח אחוזי קבלה נמוכים יותר ל… למי? לערבים וחרדים. כיוון שחרדים כמעט שאינם מגיעים לפקולטות הללו, המשמעות הפרקטית היא "נומרוס קלאוזוס" לערבים, בניסוחה של מרב ארלוזורוב.

התנגדות אזרחית לאפליה גזענית כלפי ערבים בקבלה ללימודים מעוגנת לחלוטין בכל מסמכי היסוד של מדינת ישראל, לרבות בתקנוני האוניברסיטאות עצמן. רק בימים האחרונים יצאו ראשי האוניברסיטאות בהצהרות רשמיות שמחייבות אותם "לא לשתף פעולה עם גופים אשר ינקטו במדיניות של אפליה פסולה". גם כאן, כמו במערכת הבריאות, יש לקבוצות ההתנגדות אילן גבוה מאד להיתלות בו, ולהגנתן יוכלו לטעון שהן-הן המקיימות את רוח האוניברסיטה כלשונה.

במהרה יתבקשו הפקולטות המבוקשות ליישם את מדיניות "האפליה המתקנת" ליוצאי צבא, כלומר האפליה המקפחת לערבים. או-אז אנשי הסגל המעורבים בעניין יכולים פשוט לסרב לשתף פעולה ולהעמיד במבחן את המוסד – מול ערכיו המוצהרים שלו. אפשר לשבת בתוך ועדת המיונים ולהטות את קבלת ההחלטות באופן שינטרל את האפליה המקפחת. אם זה לא עובד, אפשר לסרב לשבת בוועדות מיונים. אפשר להרחיב את הסירוב לוועדות אחרות, הכל תלוי במידת המחוייבות של הנהלת האוניברסיטה לערכיה שלה לעומת מחוייבותה לשלטון. חיי הפקולטה תלויים במידה רבה ברצונם הטוב של בעלי תפקידים. מרצים ופרופסורים אינם מקבלים פרוטה על "השירות" שהם עושים לפקולטה או לאוניברסיטה ביושבם בוועדות השונות. ברצונם ישתפו פעולה וברצונם לא. גם סוגיית ההפרדה המגדרית באוניברסיטאות מתקרבת לנקודה נפיצה שבה ייאלצו מרצים ומרצות בעלי מצפון להחליט אם הצפרדע הזאת, שזכתה לאישור מל"ג ולהכשר מהוסס מבג"ץ, לא נעשתה גדולה מדי מכדי לבלוע (מדוע הפרדה מגדרית היא סוגייה של אפליה ולא של חופש בחירה – ראו כאן). עיקר הנטל בהתנגדות אזרחית למהלכים האלה, כרגיל, היא על המגזר המוגן ביותר מפני השלכותיהן – גברים יהודים (עם קביעות).

זהו, אם כן, המתווה להתנגדות אזרחית, וזה רק על קצה המזלג. לא אמרתי מילה על משפטנים ועל תפקידם המכריע ביצירת המסגרת המנרמלת של הפשיזם; פוטנציאל ההתנגדות שלהם עצום, שכן כל שיבוש, קל ככל שיהיה, מסוגל לתקוע את המערכת לזמן ממושך. אם יש משהו שלמדנו מן ההסטוריה של המשטרים הפשיסטיים, זה שהם מקפידים לייצר מעטפת של "חוקיות" סביב פשעיהם. זה בדיוק תפקידם של יריב לוין והשרים המונפצים בממשלה הבאה (מאי גולן, אורית סטרוק, יצחק וסרלאוף, אבי מעוז, אלמוג כהן וגד"א), על גדודי המשפטנים שמשתרכים בעקבותיהם. גם לא אמרתי מילה על ההצעה להגן בחוק על מי שבוחר להפלות להט"בים במתן שירותים, שבינתיים עשתה בושות כל כך גדולות שגם נתניהו הסתייג ממנה (אל תזלזלו בחשיבות העליונה שמייחסת ההסברה הישראלית לחופש של להט"בים בישראל, כפי שמעיד פינקוושר מקצועי, וזהו נכס שלא יוותרו עליו בנקל).

הפשיזם בישראל פוגש אותנו בכל פינה. זאת רק שאלה של בחירה אם ניישיר מבט אליו או נביט הצידה. כך או כך, המפגש יתקיים, בין אם רצינו ובין אם לא. אנחנו המיעוט, אנחנו לא קובעים איפה הפשיזם יצעד ואיפה הוא יתקוף. זו מציאות חיינו. משעה שהחלטנו להתנגד אליו, נוכל תמיד למצוא את הנקודה שבה עמידתנו תהיה המשמעותית ביותר; בין אם מתוקף הפריוולגיה היחסית שלנו, בין אם מתוקף הסמכות המקצועית שלנו, ובין אם מתוקף קשרי הסולידריות שטווינו עם הקורבנות של הפשיזם. ואין התנגדות ללא סולידריות.

רשת ביטחון כלכלית

על אף שהסיכונים הכרוכים בהתנגדות אזרחית אינם קיצוניים, כדאי לקחת בחשבון גם תרחישים פחות צפויים, שבהם נפגעת הכנסתם של הפעילים. אישה יכולה לאבד לקוחות כי יצאה בגלוי נגד הפשיזם, כמו שכבר קרה; אדם יכול לאבד את משרתו אם משמרות המהפכה של הימין סימנו אותו, כמו שכבר קרה פעמים רבות; ומעסיקים מן השורה עלולים "לקנוס" אותך על פעילות פוליטית בכל אמתלה שעולה על דעתם, כמו שכבר קרה, לי למשל.

מה שנחוץ הוא רשת ביטחון כלכלית שתעניק סיוע לפעילים שספגו פגיעה בפרנסתם כתוצאה ישירה ממעורבותם בהתנגדות אזרחית. חשיבותה של רשת ביטחון כזאת הוא לא רק ביכולתה לפצות על פגיעות כאלה אלא גם בעצם הידיעה שהיא קיימת. אנשים טובים רבים נרתעים מאקטיביזם מחשש, מוצדק לחלוטין, שפרנסתם תיפגע. הידיעה שיש מישהו שידאג להם בעת צרה היא כל מה שנחוץ להם לעשות את הצעד המכריע אל ההתנגדות. אני זורק כאן רעיון לכיוון "הקרן החדשה לישראל": הקימו "קרן סיוע להתנגדות אזרחית" שתספק רשת ביטחון כלכלי לאנשים אמיצים שקוראים תיגר על הפשיזם, בדומה לקרן שביתות שקיימת בכל איגוד מקצועי, לכיסוי אובדן הכנסה הכרוך בשביתה. גם שביתה היא סוג של התנגדות אזרחית, אך אין סיבה שרק שביתה תזכה פעילים בפיצוי. היגיון הפיצוי הוא היגיון עקרוני של סולידריות אזרחית: בכל מאבק יש פעילים שמתייצבים בקו האש וחוטפים את הפגיעה העיקרית בשמו של ציבור גדול הרבה יותר. אותו ציבור חייב לערוב לנציגיו, דרך מוסדות שיתופיים, ולהבטיח שיוכלו להמשיך לצעוד. זה גם מוסרי וגם פרגמטי.

מה מטרת ההתנגדות האזרחית?

לפני הכל, ציניקנים ומיואשים: הדלת פתוחה, תסגרו אחריכם. אין לי צורך בטיעוניכם המוחצים, הידעניים, מדוע הכל לשווא. אני יכול לדקלם מתוך שינה את הנוסחאות המוכרות: ציונות היא קולוניאליזם, החטא הקדמון כבר נמצא בכתבי הרצל, הנכבה לא פסקה לרגע, אין תקומה למדינת ישראל, הכל ארור ומקולל ויעלה באש ותמרות עשן. הנה, הוצאתי את זה, גם אתם יכולים להירגע ולחזור לפינת הייאוש הנוחה שלכם.

אני לא צריך שיעורים בייאוש כי אני מיואש מראש. אין לי שום אשליות ביחס למשטר בישראל, שאני עוקב אחריו פוליטית קרוב לארבעה עשורים. אין לי שום אשליות ביחס לגודלו הגמדי של השמאל בישראל. ואין לי שום אשליות ביחס לעתיד הפשיזם הישראלי. עתידו המזהיר עוד לפניו, ונמשיך לצלול מטה.

הנה כמה דברים שאני יודע בוודאות. השמאל לא יחזור לשלטון בעשרים השנים הקרובות. לפחות. ישבתי על התפלגות דפוסי ההצבעה, קצב גידול האוכלוסיה הדתית לעומת החילונית, רמות הגזענות המבהילות בקרב הנוער, ואלה המסקנות שלי. הרי התחלתי בכך: אנחנו מיעוט, מיעוט קטן מאד, וכך נישאר. אלה קווי המתאר של הדיון, אלה גבולותיו הצרים מראש, המרים מראש.

בתוך הגבולות האלה, יש מספר מצומצם להפליא של אופציות. אחת, הגירה. אופציה מצוינת למי שיכול, ממליץ בכל פה. שתיים, השתבללות והיאטמות עיקשת מפני המציאות. שלוש, התקרנפות. ההבדל בין שתיים לשלוש הוא בידיעה. הנאטמים בוחרים לא לדעת, המתקרנפים יודעים. אלה גם אלה מנרמלים את הפשיזם, וההבדל ביניהם הוא לכל היותר נפשי, לא מוסרי. מה הם רואים כשהם מסתכלים בראי, רק הם יודעים.

ארבע, התנגדות אזרחית.

ההתנגדות האזרחית שאני מקדם כאן אינה שוגה בדמיונות. היא לא מתיימרת "לשנות את המשטר", גם אם היא חולמת על כך בחביון לבה. היא לא מנסה לסחוף אחריה את הרוב. והדבר האחרון שמעניין אותה זה להחליף כנופיה אחת של נוכלים בכנופיה אחרת בהגה השלטון. מבחינתה, הקשקשת הבלתי פוסקת שבוקעת ממשרדי הממשלה ומן הכנסת, ומופצת בצופרים מחרישי אוזניים דרך כלי התקשורת בכל שעות היממה, היא שמועה רחוקה בלבד.

ההתנגדות האזרחית שאני מקדם מתרכזת באובססיביות במציאות החומרית של אנשים חיים, וכל תכליתה היא להקל את סבלם. סבלם גדל והולך, ומספר הסובלים גדל והולך. יש פלסטינים בדרום הר חברון ובבקעת הירדן ובשיח' ג'ראח ובסילואן, יש בדואים באל-עראקיב ובביר הדאג', יש יוצאי אתיופיה שחוטפים מכות ויריות משוטרים, יש פליטים בדרום תל-אביב, יש להט"בים שחשופים לאיומים מילוליים ופיזיים, יש נשים מוכות, יש מפונים מדיור ציבורי, ויש עוד. לא חסר אוכלוסיות מקופחות במשטר הפריוולגיות הישראלי, והפשיזם החדש-ישן מוסיף על כל אלה את מימד הרדיפה: התחושה שגורמים חורשי-רע בולשים אחר צעדיך, אורבים לך בקרן רחוב ומחכים לשעת כושר להתנפל עליך ולעשות בך שפטים.  

על כן, התנגדות אזרחית מכוונת בראש ובראשונה למנוע או לצמצם את הפגיעות האלה, ולשמש שכבת מגן, ולו זמנית, בין הרודפים לנרדפים. ולא תאמינו: לפעמים היא עובדת. קחו את שיח' ג'ראח לדוגמה. המאבק המשפטי שם החל ב-1972. 50 שנים (!) מקדישות עמותות ימין, בתמיכת עיריית ירושלים, נדבנים מסתוריים ומעל הכל, מערכת המשפט, לפינוי תושבי השכונה מבתיהם. אני עוקב אחרי הדיונים כבר 13 שנה. אחד הפוסטים הראשונים שכתבתי הוקדש למאבק בשיח' ג'ראח. מופיעה בו פסקה פסימית במיוחד שבה אני צופה שתוך 6-7 שנים יפונו כל התושבים הערבים מן השכונה. התבדיתי לטובה. לא שיערתי את הנחישות והעקשנות של תושבי השכונה ובעיקר של קבוצות הפעילים שתומכות בהן, שבוע אחרי שבוע. המאבק הזה קיבל חשיפה בינלאומית אדירה וגם היא ריפתה את ידי הרשויות בתכניות הטרנספר שלהן. פסיקת בית המשפט העליון ממרץ 2022 הקפיאה את הליכי הפינוי. אין לדעת איך תסתיים הסאגה הזאת, אך מי שליבו גס בעשרות שנים שבהן התאפשר עדיין לתושבי השכונה להמשיך ולהתגורר בבתיהם, על אף כל הקשיים וההצקות, כנראה שאינו מבין מה פשרו של ניצחון בשמאל. זהו ניצחון אמיתי, שהושג באמצעות התנגדות אזרחית.

באמת, דוגמאות לא חסרות. מחאות יוצאי אתיופיה, ששיבשו את עורקי התחבורה המרכזיים בישראל בשנת 2015, ושוב דוכאו ביד קשה, היו המנוף המכריע להקמת צוות פלמור וחיבור הדו"ח הממשלתי המקיף הראשון על אפלית בני העדה. כמחצית מהמלצות הדו"ח יושמו, שזה לא מעט במונחים ישראלים. עצירת גירוש הפליטים וההסדר שחתמה ישראל עם האו"ם ב-2018 הבשילו, בין השאר, הודות ללחץ ציבורי בלתי פוסק נגד הגירוש. אבל הדוגמאות המעודדות ביותר הן דווקא המינוריות לכאורה, שפותרות בעיה מקומית; דווקא הן ממחישות עד כמה אפקטיבית התנגדות אזרחית יכולה להיות כשהיא מיושמת בתבונה. סטודנטים שהתגייסו למאבק נגד פיטוריו של עובד ניקיון (הסיבה לפיטורין: כוונתו להקים ועד עובדים) והפכו את ההחלטה; הורים שבחרו לא לשלוח את ילדיהם לסיור באתר שמסווה גזל נדל"ני מאחורי "ארכיאולוגיה", ועל הדרך הביאו לביטול הסיור; או התארגנויות ארוכות-טווח יותר, לבניית קהילות אקטיביסטיות, כמו לדוגמה "בית של סולידריות" בתל אביב, שמרכז שלל פעילויות מעוררות השראה, בין אם בתמיכה בקהילות מוחלשות ובין אם בהעצמה של תרבות נגד.

התנגדות אזרחית מעבר למבחן ההצלחה

ובכל זאת, צריך להתמודד גם עם השאלה הנוקבת: מה ערכה של התנגדות אזרחית שבטווח הארוך לא משנה את אופי המשטר כאן? מה משמעותו של מאבק בפשיזם אם אנחנו לא באמת עוצרים אותו? אתה יכול לשנן לעצמך מבוקר עד ערב שהמטרות צנועות, אתה יכול לאלף את עצמך לא להביט מעבר לתלם שהחלטת לחרוש בעצמך, ועדיין בסוף היום, לעת ערב, תיאלץ להודות שהפשיזם עדיין כאן, והוא מתחזק כל הזמן. על כל מעשה טוב שלך הוא עורם מאה מעשים רעים משלו. הכוח לצידו, המספרים לצידו. איך שורדים את זה?

אין לי מתכוני פלא. אבל מזה עשרות שנים אני שרוי בתוך תרבות של התנגדות, ואני מתבונן היטב מסביב על שאר העושים במלאכת ההתנגדות, ואני יכול להעיד מן הניסיון הנצבר הזה: השילוב של התנגדות וסולידריות הוא שילוב מעצים, מחייה ומחזק. זה משקה האנרגיה שלנו. המאבק אולי איננו תכלית כשלעצמה, אבל הוא מתגמל מעצם היותו מאבק משותף. וגם כשלונות לאורך הדרך יכולים לחזק את הדבק והערבות ההדדית ואת ההבנה הגוברת שיש ליושבי הארץ הזאת הרבה צרכים משותפים, חוצי עדות ומגדרים ועמים. שכן זו עורמת הפשיזם: הוא מלהג בלי סוף על אחדות ועל מלוכדות, אבל כשהלהג נפסק הנתינים מוצאים את עצמם בודדים, איש איש לפחדיו, איש איש למצוקתו. התנגדות אזרחית היא תהליך בלתי פוסק של בניית אחווה; היא בונה קהילות סולידריות, והיא מגרשת את החושך שמאיים כל הזמן להשאיר אותנו בבועת המצוקה הפרטית. היא כוח יצירתי במציאות של חורבן.

מבט צונן, צונן מדי, עלול להסיק מכך שגם ההתנגדות האזרחית, בשורה התחתונה, היא אסטרטגיית פיל גוד. אבל זאת תהיה טעות. אין שום אשליות בפעילות מן הסוג הזה, בדיוק משום שהיא פוגשת את המציאות כמות שהיא, במלוא נוולותה, ולא בורחת ממנה. מחאת פיל גוד היא מחאה שתמציתה לשפר את הרגשתך האישית באמצעות נרטיב בדיוני, כאילו המחאה הפרטית שלך שינתה משהו בעולם. התנגדות אזרחית אמיתית, לעומתה, שואבת כוחות מן ההוכחה שאפשר לעמוד נגד הפשיזם ולא להתכופף; שאפשר לייצר איים של שוויון וצדק בתוך ים העוולות. שתיהן מתחילות כפעולות דיבור, אירועים בשיח הפוליטי, אבל התנגדות אזרחית אף פעם לא תסתפק בכך ותשאף לחרוג מגבולות הדיבור והשיח אל המציאות החומרית, לבצע בה שינויים שאפשר למדוד ולהעריך.

ולבסוף, אחרי כל חישובי התועלת מול ההפסד, צריך לומר שלהתנגדות אזרחית יש ערך אינהרנטי בפני עצמה, בהציגה מודל אלטרנטיבי לפשיזם הפושה בכל. המחשבה שהפשיזם יעבור חלק בכל חזית שהוא בוחר לפתוח, ושמיליוני אזרחים (עדיין) בעלי חופש בחירה, (עדיין) בעלי יכולת פעולה, (עדיין) בעלי חסינות יחסית מענישה שרירותית, יישבו בחיבוק ידיים ויביטו בו מוחק כל צל של אנושיות, חלקה אחרי חלקה – המחשבה הזאת היא בלתי נסבלת. התנגדות אזרחית מנכיחה כל יום את האלטרנטיבה. עצם קיומה משרת תכלית שחורגת מתחשיבי התועלת וההפסד. אין לי מילה מדוייקת לתיאור התכלית הזאת – רוחנית, מוסרית, או היסטורית. אני רק חש זאת בעצמותיי, שפשיזם בלא התנגדות הוא הרוע המוחלט. ואם זה לא מזיז אתכם ממקומכם, שום דבר כבר לא יעשה זאת.

ראיון

בסוף השבוע שעבר התראיינתי לפודקאסט של ליאור וקנין. השיחה נעה בין אנרכיזם, תקשורת עצמאית, כוחן של מילים, סרבנות, ובסוף קצת בלשנות. היה מעניין. מי שמעוניין לצפות בחלקים נפרדים של השיחה (לפי נושאים), יכול לחפש כאן.

 

מעבר לפרדוקס הסירוב

[זאת גרסה מורחבת של דברים שאמרתי בערב השקה לספרה של עדית זרטל, "סירוב: חובת הציות וזכות המצפון", הקיבוץ המאוחד 2018, "תולעת ספרים", 27.12.2018]

 

הספר הזה, שכתוב נפלא וערוך נפלא, מעורר הרבה מאד מחשבות, גם אצל מי שהסירוב הפך לו טבע שני לפני שנים רבות. המחשבות האלה נוגעות אצלי לפחות לא במעשה הסירוב עצמו אלא בנסיבות שמובילות אליו, ובתודעה הפוליטית שמאפשרת אותו. עדית כתבה את הספר בהשראה מפורשת של כתבי חנה ארנדט, ולכן אני מאמין שהיא תעריך התייחסות פולמוסית לספר – באותה רוח פולמוסית ומערערת שאיפיינה את מחשבת ארנדט לכל אורכה. הדברים הבאים נשענים על מצע גדול של הסכמה, גם אם תישמע בהם לפרקים נימת אי-הסכמה.

* * *

כל סרבן היה מעדיף להימנע ממעשה הסירוב ומהפרת החוק לו היה יכול. כל סרבן היה מעדיף שהמציאות שדוחקת אותו אל הסירוב היתה שונה, מעוותת פחות, כך שלא היה מוצא עצמו בסימטה ללא מוצא זולת מוצא הסירוב. במובן הזה, כל סרבן הוא פוליטי, גם אם הוא מכתיר את מעשהו כאקט פרטי לחלוטין; הוא מייחל למציאות אחרת. והוא מקווה שמעשהו הפרטי לחלוטין יהפוך לאמת-מידה כללית יותר, סוחפת יותר, שתבלום במשהו את הסיוט המוסרי שבתוכו כולנו מתגלגלים מטה.

אם כך, הסרבן מפר את החוק כדי לעורר את מצפונם של אחרים, ולגרום להם להצטרף אליו. וכל סרבן יודע ש"הסדרה שקטה" עם הצבא לא תביא לכך. שהרי מעשים שנעשים בהיחבא אינם משפיעים על הזולת. רק סירוב בעל הדהוד ציבורי עשוי לשנות משהו, אם בכלל. ואומנם, הספר של זרטל מצטט עדויות של תא"ל דב תמרי והרמטכ"ל משה לוי משנות ה-80', שלתופעת הסירוב בעת השהייה הממושכת בלבנון היתה השפעה ניכרת על ההחלטה לסגת מרצועת הביטחון (213). היתה זו תנועת סירוב גלויה, בת אלפי חברים; בין 1982-1992 כ-300 סרבנים ריצו עונשי מאסר בבתי הכלא הצבאיים. זהו "תור הזהב" של הסרבנות הישראלית, שלא היה כמוהו עד אז וגם לא מאז (בספטמבר 1983 הגיעו 14 אלף איש למופע רוק באכזיב שכל הכנסותיו נתרמו ל"יש גבול"; בין האמנים היו שלום חנוך, דויד ברוזה ולהקת "בנזין").

כיצד יובטח ההדהוד הציבורי? באמצעות התעמתות גלויה ונטולת-מורא עם השלטון. בראש ובראשונה, דרך הנכונות להישפט ולהישלח למאסר על אי ציות לפקודה. דרך הפיכת הסירוב לפומבי, וחשוב מכך – הפיכת המחיר האישי שנגבה מן הסרבן לפומבי. אם יש משהו שמזיז לבבות קהים, זה לב שעדיין לא קהה. לא הטפה על קורבנות פלסטינים, נסתרים מן העין ומן הלב, אלא הפיכתך שלך לקורבן עשויה, אולי, לסדוק במשהו את חומת האדישות של שכניך וחבריך.

אני לא מחדש כאן דבר. סרבנים שישבו בכלא זוכרים את ההערכה שזכו לה מצד כלואים אחרים. אין מופת בלי מחיר אישי. המאסר איננו סרח-עודף של מעשה הסירוב; ודאי שאיננו עונש שמעיב על צדקתו של מעשה הסירוב. בדיוק להיפך: המאסר הוא שלב הכרחי באקט הסירוב בתור אקט פוליטי, הוא הביטוי המזוקק והמדויק ביותר להתנגשות בין הסרבן למדינה, ובין שתי מערכות ערכים סותרות. הניסיון לחמוק ממנו כמוהו כניסיון לטשטש את ההתנגשות הזאת ולאותת שהסרבן והמדינה, בסופו של דבר, נמצאים באותו צד של המתרס.

לא, הם לא.

אבל כשאני קורא את הספר של עדית, אני משתאה על המאמצים הכבירים שהשקיעו סרבנים במהלך מחצית המאה האחרונה – החל מגיורא נוימן החלוץ (1972) ועד לאורה מילוא (2004) – לשכנע את רשויות הצבא והמשפט להכיר בזכותם לסרב, ובמשתמע, לפטור אותם מן העונש הכרוך בסירוב. עשרות ומאות עמודים של עתירות, של חוות דעת מלומדות מאת פרופסורים לפילוסופיה ומשפט, מאמרי דעה ואסופות מאמרים, ובהם כל השאלות הידועות: מה בין פציפיזם לסירוב סלקטיבי, מה בין אי ציות למרי אזרחי, מה בין סרבנות הימין לסרבנות השמאל. הכל מרתק ומעניין, באמת, בלי שמץ ציניות אני אומר את זה, אבל ת'כלס, מה אתם רוצים מהמדינה? באמת, מה אתם רוצים? שתוותר לכם מראש, בלי שום מאבק? שתגיד "בסדר, לא מתאים לכם שירות חובה, לא צריך"? שתעשה צחוק מעצם הפרויקט שמגדיר אותה יותר מכל – פרויקט הכיבוש והאפרטהייד – בשעה שאתם לוקחים אותו בשיא הרצינות?

הסירוב של המדינה למחול לכם רציני לא פחות מן הסירוב שלכם למחול לה. תזכרו את זה. כבדו את זה. השתמשו בזה.

והרי הצבא עושה ככל יכולתו כדי להימנע מעימות משפטי ומהד ציבורי. מדיניות ההשתקה של הסרבנות הפכה להיות הנורמה מאז אינתיפאדת אל-אקצא. הכלל הלא-כתוב הוא להימנע מעימות עם הסרבן ולסגור את הבעיה שלו בשקט, בתוך היחידה. ושוב, הסרבנים מודעים לזה, וגם מודים בכך שמדיניות ההכלה נוטלת את עוקצה הפוליטי של הסרבנות, מטשטשת את ההבדלים המשמעותיים בינה לבין "אי התאמה" כללית, ולמעשה מוחקת אותה מן הזירה הציבורית כתופעה ממשית. הרי אין דרך אפילו לספור כמה אנשים מסרבים לשירות, בכל רגע נתון, אם לא מושתת עליהם כל סנקציה שנתונה לתיעוד רשמי.

ובכן, זהו פרדוקס הסירוב. ככל שהוא נאבק על הכרה, ככל שהוא מנסה לשכנע את סובביו שהוא מוקנה לנו כזכות, וככל שהוא חותר לחצוב לו נישה משפטית במסגרת החוק הקיים, נישה שבה הוא יוכר כעוד סוג לגיטימי של חופש המצפון – כך הוא בעצם חותר לחמוק מעונש, להימנע מחיכוך אלים עם מערכת השלטון, ובסופו של דבר – להתפייס עימה, גם אם בתנאים מתוחים. בו בזמן הסירוב כאקט פוליטי עומד ונופל על נראותו הציבורית, על ההד הרגשי והמוסרי שטמונים בו, ואת אלה לא יצליח לעורר ללא התנגשות עם השלטון, ללא החצנה מפורשת של האי-הסכמה התהומית ביניהם, ללא מחיר אישי של ישיבה במאסר.

[במאמר מוסגר: הישיבה בכלא חיונית גם לגיבוש התודעה הפוליטית של הסרבן. שם הוא נותן דין וחשבון, לעצמו ולכלואים האחרים, על מעשיו ועל המחיר שנגבה ממנו; שם הוא נתבע לצאת מד' אמותיו ולקשור את סירובו לקהילה שנגדה הוא יוצא; שם הוא נהיה פוליטי, גם אם לא רצה בכך מלכתחילה].

לו קיבל הסרבן את מה שתבע מבית המשפט, היה שומט את הקרקע מתחת לעצם מחאתו. צבא ש"מכיל" את כל מעשי הסירוב, שמוותר מראש לסרבנים ופוטר אותם משירות, הוא צבא שבפועל שינה את החוק שנגדו מוחה הסרבן, כך שזה כבר אינו מפר אותו. לסרבן שכבר לא נתבע לשרת אין למה לסרב. זהו מות הנשיקה של הסרבנות כתנועה פוליטית. בדיוק כמו תאגידי המזון והבידור הענקיים, שיודעים לקחת כל ביטוי של חתרנות אנטי-ממסדית ולשווק אותה כטרנד שבו מתממש "הייחוד" של הצרכן האינדיבידואלי – ייחוד שמשותף לו ולמליוני צרכנים אחרים, חסרי פנים – כך גם המדינה יודעת יפה להציג בראש חוצות את סובלנותה לחריגים, ובכך בפועל ממיתה את חריגותם, מבייתת אותם, אוספת אותם מחדש לתחום גדר המותר.

סרבנות הנשים של העשור האחרון הגיעה אולי למודעות החריפה ביותר לפרדוקס הזה, והספר של עדית מתאר את זה יפה.

"זכותן הייחודית של הנשים לחופש מצפון, כותבת נויה רימלט, נהפכה גם למכשול בדרכן של סרבניות מצפון שרצו להפוך את הסירוב המצפוני שלהן למעשה ציבורי… "היד הקלה" של רשויות הצבא על משאב הפטור לנשים מטעמי מצפון היא שהפכה את תהליך ההגדרה העצמית, הפמיניזציה והפוליטיזציה של סרבניות המצפון לאיטי ומסובך. הן החוק והן הפרקטיקה שהתפתחה מכוחו, של הסדרה שקטה ולא לעומתית של שחרור משירות צבאי של המסרבות, גם אלא הסלקטיביות שהגדירו את עצמן במפורש סרבניות-כיבוש, לא אפשרו למעשה מאבק משמעותי מגדיר ומעצב זהות" (322).

צריך לציין שבסוף 2003 חל שינוי מדיניות בצה"ל וסרבניות כיבוש החלו להישלח לכלא – הישג פוליטי שהושג, כתמיד, במחיר אישי. זרטל כותבת: "המדיניות החדשה והמחמירה של הצבא ביחס לפטור מטעמי מצפון לנשים, והרוח הגבית שהעניק לה פסק הדין [בבג"ץ לאורה מילוא], הקימו לתחייה את סרבנות המצפון של הנשים והזריקו לסרבניות כוח וחיוניות, קול ונראות" (340). בהתגוששות הזאת בין הצבא לסרבניות, התגוששות פוליטית עד לשד עצמותיה, יש עליות ומורדות. לפני שנה וחצי פטרה ועדת המצפון של צה"ל את תמר זאבי משירות צבאי אף על פי שסירובה לא היה פציפיסטי אלא פוליטי-לעילא ונעוץ בכיבוש. אותה ועדה לא פטרה את הסרבנית תמר אלון משירות בנימוק שזו פעלה לא רק ממניעים  אישיים אלא גם ממניעים של "מרי אזרחי".

אכן, מרי אזרחי תובע מחיר הן מן המורד והן מן השלטון. הצבא הבין זאת לא פחות טוב מתמר אלון, ולכן מיהר לשחרר אותה, זמן קצר לאחר דיוני ועדת המצפון, בעילה הטכנית של "אי התאמה". הנה עוד הוכחה לכך שכליאת סרבנים וסרבניות משרתת את האינטרסים שלהם יותר מאלה של הצבא.

בספר של עדית מובאות שתי עמדות קוטביות ביחס לזכות שהסירוב עומד, או לא עומד עליה. כך כתב יוסף רז בחוות דעת שנמסרה במסגרת בבג"ץ זונשיין ב-2002:

"סרבנות המכונה סלקטיבית היא סרבנות מטעמי מצפון לכל דבר ועניין… הזכות לסירוב מצפוני מניחה מראש שהממשלה ובתי המשפט אינם מסכימים עם התפיסה המוסרית המניעה את הטוענים לזכות לעבור על החוק. אך בהכרה בזכות לסירוב מטעמי מצפון הממשלה מכירה בכך שיש לה חובה בסיסית לכבד בני אדם בעלי מוסר אוטונומי, או בחובתה לכבד את האדם באשר הוא אדם" (279).

מנגד, עדי אופיר כתב כך במאמר ב"פוליטיקה", ב-1987:

"לסירוב אין זכות, וגם אין טעם שיחפש לעצמו זכות להיתלות בה… אילו היתה זכות לסירוב היה צורך בקיומו של מוסד שיאפשר לממש סירובים כמו ששווקים כלכליים מאפשרים לממש את זכות הקניין… אבל מהותו של הסירוב בכך שאינו שייך לשום מוסד חברתי אלא על דרך השלילה, כמוקד של איום על סמכות ואקט של פריצת גדר; מהותו של המשחק שבתוכו מתקיים הסירוב הוא אי-הסכמה, לפחות, על מקצת מן הכללים, עד כדי שבירת הכלים… להקנות זכות לסירוב פירושו להקנות זכות לחירות האנושית בכלל, שהיכולת לומר לא היא עצם מהותה, אבל זה אבסורד… זכות שמוקנית לאדם כך היא בעת ובעונה אחת גם הגבלה חמורה על חופש הפעולה שלו באותו תחום. מן הזכות לקניין, למשל, נובע האיסור ליטול בלא רשות מרכושו של אחר… אם מדובר בהגבלת השימוש בסירוב למקרים מסוימים בלבד – הרי זו סתירה במושג הסירוב עצמו, שמשמעו יהי מעתה: מותר לסרב במקום שהחוק התיר לסרב. לכן צריך לומר ברורות: אין לנו זכות לסרב – אבל סירובנו מוצדק" (354-6).

הצדק עם אופיר ולא עם רז. אין זכות לסירוב, אבל הוא מוצדק. הצדק הזה חורג הרבה מעבר לדיון המשפטי, ותופס גם ברמת התודעה האישית של כל סרבן וסרבן. יש בו לקח עקרוני ביחס לעמידתו של האזרח מול השררה, שהייתי רוצה לראות בקרב הרבה יותר ישראלים. לכן הבטתי בהשתאות מהולה באכזבה בעתירה מן השנה שעברה של "יש גבול", בהשתתפות 100 סרבנים ובהגשת עו"ד איתי מק, שדרשה להחיל על סרבנות לא-דתית את אותם קריטריונים מקלים שהצבא מחיל כיום על נשים דתיות הפטורות משירות מטעמי מצפון. העתירה נדחתה, וטוב שכך. לו היתה מתקבלת, הן נשים והן גברים המסרבים לשרת בצבא מטעמים מצפוניים, לרבות התנגדות ממוקדת לכיבוש ולדיכוי האוכלוסיה הפלסטינית, היו מקבלים פטור גורף משירות. "סרבנותם" היתה גוועת בטרם נולדה, נבלעת ללא קול בבטן הצבא, ולא נודע כי באה אל קרבו. זאת היתה התאבדות פוליטית מפוארת ופאתטית של אגף חיוני בשמאל הישראלי, המרה מרצון של אקטיביזם בפסיביזם.

מן הדברים האלה אין להסיק שאני מעין טהרן שדוגל רק בסרבנות שמובילה למאסר בכלא. ודאי שלא. למעשה, כתבתי בעבר על הצורך הדחוף בהרחבת סוגי ההתנגדות האזרחית הרבה מעבר לסרבנות הצבאית (תיכף אשוב לזה). אבל התבקשתי כאן להגיב על ספר שעניינו הוא דווקא הסרבנות הצבאית, ולכן היה לי חשוב לעמוד על הפרדוקס שדווקא היא מעוררת, בהיותה אקט פורע חוק שבו זמנית מבקש לחסות בצל החוק. מן הפרדוקס הזה אני מבקש לשחרר אותה. ממילא יובן שמופעי סרבנות אחרים, שאין בהם משום עבירה על החוק, אינם נקלעים לפרדוקס כזה.

* * *

הוויתור על "מחילת" המדינה הוא לא ויתור טריוויאלי. הרי כל מי שגדל והתחנך בישראל ספג מינקותו את הקשר ההדוק בין המדינה לבינו, קשר שנפרט לאלפי חוטים של היסטוריה וייעוד, מיתוס ואידאולוגיה, שואה ותקומה. כמו כל ישראלי אחר, גם הסרבן לכוד עדיין תחת סינרה של האומה, אֵם מזינה וגם חונקת, אם שהעיניים נישאות אליה בציפיה גם כאשר הלב רותח נגדה בזעם.

לוותר על כל השפע המחבק הזה – זה קשה. ולמרות הכל, זה הכרחי.

להפסיק לצפות למחילה – זאת ההמלצה. לא לייחל עוד ליד המלטפת והמנחמת של השלטון. אולי צריך להרהר שוב במשמעותו של המושג הזה, שנזכר פעמים רבות בספר של עדית, "אהבת המולדת". כך היא כותבת: "סרבנות מצפון כזאת העומדת לדיון בספר זה היא אהבת מולדת המעמידה גבול למולדת שאיבדה את נשמתה וצדקת דרכה, כדי להפיח בה מחדש חיים וצדק" (199). אני מתגרד באי-נוחות כשאני קורא ביטויים כמו "מולדת שאיבדה את נשמתה". אין נשמה למולדת (ספק אם יש נשמה לבני אדם), ואין צורך להזכיר כאן איזו מסורת פוליטית יונקת מן ההאנשה של "המולדת" והעמדתה כאורגניזם בעל נשמה, חיים, דם ומאוויים. הסרבן צריך לסרב לא רק למעשי עוולה בשירות "המולדת" אלא גם לפיתוי הזול להגדיר את מעשה הסירוב שלו במסגרת המיתולוגית-למחצה של "אהבת המולדת". ומה אם הוא עלה מארגנטינה שנתיים לפני שהחליט לסרב? מולדתו אינה כאן. האם נגרע משהו מתוקפו של מעשה הסירוב שלו? ומה אם הוא בעצם שונא את המולדת ועדיין לא מסכים לרצוח ילדים פלסטינים בשמה? אז הסירוב שלו "שווה פחות"?

זרטל מצטטת את מאיר עמור: "האם למולדת שאינה אוהבת את ילדיה יש את הזכות לתבוע מהם את אהבתם, ואת חייהם"? (199). אני רוצה לשאול: ואם המולדת כן אוהבת את ילדיה, יש לה זכות לתבוע את חייהם? לא נראה לי. מה עניין אהבה לכאן? למי בכלל יש זכות לתבוע מאדם בן 18 את חייו?

בתור התחלה, הייתי מעדיף להוציא את מושגי "המולדת" ו"אהבה" מן הדיון על סרבנות. אין לי שום התנגדות אליהם ככאלה. כבודם במקומם מונח, אבל מקומם אינו פה, וספק אם יש בכוחם להקים בסיס איתן, חוצה מגזרים וקהילות, לתרבות כוללת של סירוב והתנגדות. איך נמדדת אהבה? מהי מולדת? האם אהבתו של הגנרל לצבא היא אהבתה של פעילת הדיור הציבורי לחסרי הדיור? האם המולדת של מתנחל בבית אל היא המולדת של בדואי שביתו נהרס עשרות פעמים בכפר אל-עראקיב?

מה שדרוש לנו במקום המושגים המתעתעים האלה הוא ניסוח צלול של הברית שהסרבן מפר, והברית שהוא בורא כנגדה. הברית המופרת היא ברית הציות לחוק; ברית המושתתת על תחושת אחריות והזדהות עם מדיניות השלטון כזרועו הארוכה של הציבור. שימו לב: אחריות והזדהות, לא "אהבה". מדיניות השלטון, לא "המולדת". תחת הברית הזאת, המופרת ביודעין, כורת הסרבן ברית חדשה עם קהילה חלופית: בראש ובראשונה, עם קורבנות העוול – העם הפלסטיני תחת הכיבוש הישראלי – ובמקביל גם עם קהילת ההתנגדות הישראלית למשטר, על כל גווניה וסוגיה. לא "נשמתה" של המולדת קוראת לו לפעולה, אלא רק מצפונו האישי, והצורך להיות נאמן לעצמו.

יש נתח גדול בשמאל הישראלי שתובע בלהט לשוב ולהתרפק על מושגי היסוד: ציונות, פטריוטיזם, אהבת מולדת. תובע להשתמש בהם שוב כמקדם, כאילו לא היו מזוהמים מעולם, כאילו רק הימין המשיחי טען אותם במשמעויות אפלות. אז ראשית כל, לא, ההשחתה התחילה הרבה לפני שהימין עלה לשלטון. תחת המושגים האלה בוצעו פשעים נוראים ב-1948, 1956, 1967 ועוד. ושנית, הרי זה מאבק חסר סיכוי: הפטריוטיזם של הימין תמיד ייראה ירוק יותר, מושך יותר, משכנע יותר. אם יש מראה מכמיר-לב בנלעגותו זה איש שמאל שמרקד לצלילי חליל הפטריוטיות, פטריוטיות חלולה, לנגד עיניו המגחכות של הימין. תצטדק עד מחר, תציע מאה הגדרות חדשות ל"פטריוטיות", תעלה קטורת להרצל ולז'בוטינסקי מדי בוקר בבוקרו – ועדיין הפטריוטים של הימין יאכלו אותך בלי מלח.

תחת זאת מוטב לנו לפתח אוצר מלים חדש, אוצר מלים אזרחי: אזרחות, שוויון, סולידריות, צדק, חירות ופלורליזם. אקטים של סירוב שיונקים מאוצר המלים הזה ולא ממחסן התפאורות המעופש של הציונות יאריכו ימים יותר. ויש בכוחם גם ליצור זיקות של שותפות עם ציבורים מודרים בחברה הישראלית, כאלה ש"ציונות" ו"אהבת מולדת" אינם מדברים לליבם כלל, מן הסתם משום שנפגשו איתם מצד האלה, האזיקים, או הדלת הנטרקת בפרצוף.

אנחנו חיים בעידן של רדיפה אבל ממשיכים לחשוב באוצר המילים של עידן הכבוד והיראה לחוק. רק בשבועות האחרונים פעל שר הפנים, בתמיכת ראש הממשלה, לפסול מועמד של חד"ש למשרת סגן ראש העיר חיפה, המשטרה שללה רישיון נהיגה מפעיל שמאל רק בשל דעותיו,  מפעל הפיס ביטל הצגה שעוסקת בהרס בתים פלסטיניים במזרח ירושלים בידי צה"ל, חברי מועצה עירונית נשבעו "לשמור על צביונה היהודי" של עירם, הכנסת העבירה חוק שאוסר על ארגונים כמו "בצלם" ו"שוברים שתיקה" להופיע בבתי ספר, חוק "נאמנות בתרבות" הועבר לאישור סופי בכנסת, וזה רק היבול של חודש אחד.

כיוון שהשלטון עצמו לא מגביל את רדיפת מתנגדיו לתחום הצבאי, כך ההתנגדות לשלטון חייבת להפוך לאתוס אזרחי רחב ותקיף. אני מדבר כאן על אתוס שיונק השראה מן החברה האזרחית מאחורי מסך הברזל של מזרח אירופה בשנות ה-60' וה-70'. ברוסיה ובפולין, בהונגריה ובצ'כוסלובקיה, פרחה תרבות דיסידנטית מחתרתית-למחצה; תרבות שביודעין ובראש מורם התנערה מעטיני השלטון, שמהם נטף רק רעל אידאולוגי, ובמקומם פיתחה לעצמה מוקדים חלופיים של הזדהות, לגיטימציה והשראה. רשת ענפה של ארגוני זכויות אדם, עיתונים ומוציאים לאור, אנשי רוח, עורכי דין ואיגודי עובדים פעלה בעימות עם השלטון ולא בשיתוף פעולה איתו. השלטון הבין את זה, הדיסידנטים הבינו את זה, וכמובן שהעולם הגדול הבין את זה, כיוון שרשת הדיסידנטים סיפרה לו באופן קבוע על פשעי השלטונות, כלומר, כיבסה את הכביסה המלוכלכת בחוץ. בסוף קרסו הרודנויות שהצעידו מליונים לצלילים פטריוטיים. אי אפשר היה להביא לכך בתוך סד "אהבת המולדת", שהלך וסגר על שוחרי החופש מכל צד.

כמו בכל אקט של סירוב, נקודת הפתיחה היא שינוי מנטלי: הגדרה מחודשת של היחיד מול הכלל, הגדרה מחודשת של הזיקות ביניהם ובעיקר המחיצות ביניהם. ישראל של 2018 עדיין איננה מזרח גרמניה של 1975, אבל אנחנו בדרך לשם, ואם לא נשכיל ללמוד את הלקח ההסטורי, אנחנו נדונים לתבוסה מוחצת. להתנגד עדיין אפשר, בדרכים רבות ומגוונות, מבלי שיזרקו אותך לגולאג. בראש ובראשונה, כל מי שמשכורתו איננה מן הממשלה (אינו עובד ציבור) יכול לסרב בשלל דרכים ללא חשש לפרנסתו. מרבית עובדי הציבור יכולים להפריד, ללא קושי, בין פעילותם הפוליטית לבין עבודתם. אלה שאינם יכולים להפריד הפרדה גמורה עדיין יכולים לממש "סרבנות אפורה" במסגרת תפקידם: להיות לפיד קטן של מחשבה בתוך ים אפל של אי-מחשבה, כדברי ארנדט. ובאשר לפקידים שמבצעים בפועל את פשעי השלטון, מעשה של יום ביומו (שוטרים במשטרת ההגירה, תקציבני תרבות ששוללים מימון מאמנים וכד') – להם אין כפרה אלא בסירוב.

עדית מצטטת משפט מהדהד מתוך מכתב של ארנדט לקרל יאספרס: "הדברים שבאמת אינם ניתנים לתיקון, לעתים קרובות – ובאופן מתעתע – מתרחשים כמעט במקרה, כמו בתאונות, תוך חציית-סף, בתחושת ביטחון שאין לכך כל משמעות" (53).

"תאונת" המשוררת דארין טאטור.
"תאונת" חוק ועדות הקבלה.
"תאונת" גירושם הצפוי של 700 תושבי סילואן.
"תאונת" ביטול השתתפות משרד החינוך בכנס זכויות אדם וזכויות עובדים.
"תאונת" עצירת המימון לתיאטרון "אל-מידאן".

ה"תאונות" האלה, חציות סף מפחידות, אינן רק מעשה ידם של פוליטיקאים לאומנים וציניים. שרשרת ארוכה של פקידים ועובדי ציבור – שופטים, אנשי מנהל, אנשי חינוך – עמלו רבות כדי להבטיח שה"תאונות" הללו יתרחשו, מן הסתם, עשו זאת "בתחושת ביטחון שאין לכך כל משמעות". ספק זומבים-מרצון, ספק מכפייה, אנשים אלה איפסנו עמוק עמוק בירכתי תודעתם את יכולתם וחובתם להבחין בין טוב ורע. קריאת הסירוב בימינו צריכה להיות מופנית אליהם, כלומר אל כולנו: להתעורר מתרדמת הציות, תרדמת הסיוט.

גלגלי שיניים סוררים: מתווה להתנגדות אזרחית

הצטרפות של כמה אירועים שוליים-לכאורה מן הזמן האחרון, יחד עם מחשבות לא סדורות שמתרוצצות בראשי מזה זמן, הובילו לכתיבת הפוסט הזה. יש בו מרכיבים של "אני מאמין" פוליטי, על אף שלא הייתי מציג אותו כחזות הכל, וכבר ביטאתי בעבר את השקפתי שהמאבק על דמות המשטר בישראל רק ירוויח מהטרוגניות, מעירוב תחומים ומגזרים, ומוטב לו להתנער מן הקופסתיות של החשיבה המפלגתית.

ברקע הדברים הבאים מטרטרת שאלת הקבע של הוויכוח הפוליטי בארץ – "אז מה עושים? אז מה אתה מציע?" – שאלה שאין עליה כידוע תשובה, שהרי אין קריטריון מוסכם ל"פיתרון". בשורות הבאות לא אומר מילה על "הפתרון", אבל אומר כמה מלים על הדרך אליו ולמה היא נראית לי הכרחית: על נהגי מחשבה, שיטות תגובה, אופני פעולה שכולם דרים תחת הכותרת הרופפת "התנגדות אזרחית", ובאופן יותר ספציפי, "סרבנות אזרחית". הדברים צמחו מתוך דוגמאות קונקרטיות ואין לראות בהם שיטה סדורה, אלא כאמור, הצעה לאופן התבוננות ופעולה מחודשים בזירה הפוליטית.

בשלב הראשון אתאר כאן שלושה מקרים שבהם אנשים רגילים מן היישוב נקטו בפעולות התנגדות או סירוב כלפי הוראה מגבוה – בין של המדינה ובין של המעסיק. המקרים שונים מאד זה מזה – באופן מכוון – אך חולקים גלעין משותף. בשלושתם נקלעו האנשים הרגילים למצבים של התנגשות בין מה שהם תופסים כמעשה הנכון (המוסרי, ההגיוני, המתבקש) לבין צו המערכת; ובשלושתם הכריעו לטובת הראשון. בשלב השני אדבר על סקאלת הסירוב וההתנגדות האזרחית באופן עקרוני יותר.

אני קורא לאנשים הסרבנים האלה "גלגלי שיניים סוררים" במלוא ההערכה ובלי שמץ של זלזול; בחברת ההמונים המודרנית, כולנו גלגלי שיניים. כולנו משולבים בכל רגע ורגע ברשתות של כוח ופעולה פוליטיות. האמת היא שרק חלק קטן מאיתנו נותן את הדעת על מיקומנו ברשת ועל המבנה הכללי שלה; זה פשוט מתיש מדי, מה עוד שכל אחד מאיתנו פועל בעשרות רשתות כאלה בו-זמנית. אבל הלקח האופטימי מן הדיון – אם יש לו לקח אופטימי יחליט הקורא – הוא שאין צורך לדעת הכל על הכל כדי לדעת מה נכון לעשות, או לא לעשות, במצב נתון. רובנו ניחנו באינסטינקטים הבריאים שיכולים להדריך אותנו אל החלטה הנכונה. אם איננו שועים להם, אין זאת משום שהם לא פועלים, אלא משום שנעטפנו בקליפה אטומה, בלתי חדירה לאיתותיהם. את הקליפה הזאת אפשר לסדוק; אנשים רגילים עשו ועושים זאת כל הזמן.

כלומר: אין כאן דרישה להתנהגות חריגה והירואית, אלא פנייה אל הפוטנציאל האנושי שטמון בכל אחד מאיתנו. הפוטנציאל הזה תמיד מכיל מרכיב כלשהו של התנגדות.

העובדת הסוציאלית

את הדוגמה הראשונה ליקטתי משולי ידיעה על מאבקה של רשות האוכלוסין בעובדים זרים. הידיעה עצמה מזעזעת. עובדות סיעודיות שמגיעות מאסיה וממזרח אירופה יכולות לשהות בארץ חודשים וגם שנים עם אשרת עבודה. באופן טבעי הן יוצרות קשרים רומנטיים, נכנסות להריון ומקימות משפחות. אבל מבחינת רשות האוכלוסין, כל הפעילות האנושית הטבעית הזאת איננה אלא כסות למזימה זדונית – להשתקע בארץ יחד עם בן הזוג באופן קבוע. על כן מפעילה הרשות מערך של ריגול ולחצים שמטרתו לסכל כל קשר רומנטי כזה. העובדות הסיעודיות עצמן, מעסיקיהן וגם לשכות הסיעוד נדרשים לדווח על מערכות היחסים שלהן, זהותו של אבי התינוק וכד'.

כעת ניצבת המטפלת בפני דילמה אכזרית. רשות האוכלוסין מאיימת עליה שאם לא תמסור את פרטי בן הזוג, אשרת העבודה שלה תישלל והיא תיאלץ לעזוב את הארץ. אם כן תמסור את פרטיו, היא תקבל תוך זמן קצר הודעה בזו הלשון: עלייך או על בן זוגך לעזוב את הארץ. עובדות אחדות סיפרו שנדרשו לחתום על הצהרה שאם יהיו שוב בקשר רומנטי, ידווחו לרשות עליו בתוך שבוע.

במלים פשוטות: בואי לנגב את התחת לזקנים שלנו, כי אצלנו אף אחד לא מוכן לעשות את זה, אבל רק בתנאי שתישארי ערירית, בלי זוגיות ובטח בלי ילדים. אם בעבר גירשה המדינה עובדות זרות בהריון והכריחה אותן להשאיר את התינוק שלהן בחו"ל לפני שובן לישראל (נוהל שרוכך בעקבות עתירה לבג"ץ), כעת היא מנחיתה "מכת מנע" ושוללת מהן גם את הזכות לזוגיות. מי יודע, אולי בעתיד יחויבו העובדות זרות לעבור הליך של כריתת שחלות לפני הכניסה לישראל.

כדי שמערכת משוכללת כל כך של רשע ביורוקרטי תעבוד כמו שצריך, כל חלקיה צריכים להיות רתומים למשימת העל – הפרדת העובדות הזרות מבני זוגן. עיקר הנטל מונח על כתפיהם של הפקידים והפקידות שבאים במגע עם העובדות, שמעבירים להם טפסים למילוי ואז מזרימים אותם במערכת. ופקידים, כידוע, רק עושים את מלאכתם.

חוץ מאלה שלא. יש ויתעורר משהו רדום בפקיד או בפקידה. משהו יפרפר בחזם, מעין ריצוד לא ברור ומציק. בהיעדר מילה טובה יותר, נקרא למטרד הזה "מצפון". שימו לב לעובדת הסוציאלית הזאת.

"לפני שמונה חודשים נולדה בתם השנייה. גם אִתה יצאה ניקול מישראל ומסרה אותה למשפחתה בפיליפינים. על מנת להסדיר אשרת כניסה חוזרת לישראל, דרשה ממנה הפעם לשכת הסיעוד למסור את פרטי האב. זמן קצר לאחר שובה לישראל הודיעה לה רשות האוכלוסין כי לא תאריך את אשרת העבודה שלה משום שאבי בנותיה עדיין בישראל. ניקול נקראה לשיחה עם העובדת הסוציאלית של לשכת הסיעוד ומסרה לבקשת רשות האוכלוסין פרטים על בן זוגה. היא מספרת כי בהמלצת העובדת הסוציאלית חתמה על הצהרה כוזבת ולפיה אינה בקשר עם אבי הילדות. לדבריה, הם נפגשים פעם בחודש, ביום המנוחה היחיד שלה מעבודתה. ניקול מוסיפה שניסתה לשכנע את בן זוגה לעזוב את ישראל, אך הוא מסרב לעשות זאת. 'חשוב לי להישאר אצל המעסיקה שלי עד הסוף', היא אומרת. 'היא מאוד קשורה אליי. אני לא רוצה לעזוב אותה, אני יודעת שזה יפגע בה מאוד."

זה היה מעשה קטן מאד, מה שעשתה אותה עובדת סוציאלית עלומה, ובו בזמן, מעשה גדול. מקל קטן בגלגלי המכונה שגזרה על ניקול ניתוק מבן זוגה ואבי בנותיה. בזכות המעשה הזה, בלשון הדיווח היבש, ניקול נפגשת עם בן זוגה "פעם בחודש, ביום המנוחה היחיד שלה מעבודתה". פעם בחודש! לוקסוס אמיתי, בהשוואה לגירוש מן הארץ. במקום שלא היו בו בני אדם, העובדת הסוציאלית היתה. הסירוב הקטן שלה להתיישר עם המערכת אולי לא שינה את העולם, אבל הוא הציל שתי נפשות (ואולי ארבע, אם כוללים את הילדות), שהן כידוע עולם ומלואו כפול שניים.

מפעילי המזל"טים

הדוגמה השניה כבר עוסקת באקט של סירוב שהציל נפשות פשוטו כמשמעו. ביולי השנה הגיעה משלחת של יצרנית המזל"טים הישראלית "אירונאוטיקס" לאזרבייג'אן לצורך הדגמת ביצועיו של "מזל"ט מתאבד". אזרבייג'אן היא לקוחה כבדה של תעשיות הנשק הישראליות, בהיקף של כ-5 מיליארד דולר בשנה. לישראל גם אינטרסים אסטרטגיים במדינה, שקשורים לאספקת נפט ולצנרת גז שמוליכה לטורקיה, אינטרסים מספיק חשובים, כנראה, כדי להצדיק את העלמת העין מן השימוש הזדוני שעושה המשטר הרודני שם בתכנות מעקב וריגול שסיפקה לו ישראל.

בשנים האחרונות ניטש סכסוך מזוין בין אזרבייג'אן לארמניה סביב חבל נגורנו-קרבאך הארמני שבשטחי אזרבייג'אן. במהלך ביקור המשלחת של "אירונאוטיקס", ביקשו המארחים האזרים "הדגמה חיה" – להפעיל שני מזל"טים מתאבדים נגד עמדות מאוישות של צבא ארמניה. זאת ועוד, הם גם רצו לצלם את התקיפה ולשדר אותה בטלוויזיה לצרכי תעמולה.

וכאן קרה דבר מוזר. בכירי המשלחת הישראלית הסכימו לבקשה, אבל שני מפעילי המזל"טים (הכפופים לבכירים) סירבו. הסירוב היה בלתי צפוי לא פחות מן הבקשה האזרית, אבל למעשה התבקש מתוקף החוק הישראלי: הוראות משרד הביטחון אוסרות על ישראלים להשתתף בסכסוכים זרים ללא אישור מפורש. בכירי המשלחת הישראלית, ברצונם העז לסגור את העסקה, לחצו על המפעילים, אך אלה עמדו בסירובם. בלית ברירה נטלו הבכירים עצמם יוזמה, חימשו והטיסו את המזל"טים אל העמדה הארמנית. ככל הנראה בשל חוסר מיומנותם, לא נהרג איש ורק שני חיילים נפצעו קלות. בעקבות הפרשה, התפטר אחד המפעילים מ"אירונאוטיקס" והשני נמצא בשלבי עזיבה.

גם מעשה הסירוב הזה מהדהד אמת פשוטה: יש עקרונות חשובים יותר מציות לממונים. בניגוד לעובדת הסוציאלית מן המקרה הראשון, שלכאורה הפרה את החוק, מפעילי המזל"טים פעלו על פי החוק. אבל צריך להיות ברור כאן שמעשה הסירוב עצמו, בשני המקרים, חורג מן התחום המשפטי ועיקרו עמידה של אדם מול מצפונו, ומתיחת קו אדום בפני השררה. מפעילי המזל"טים אולי לא ידעו זאת, אבל במקום ובזמן שהם נמצאו, הכרעתם מיקמה אותם בצד הנכון של ההסטוריה; בסכסוך על נגורנו-קרבאך, האזרים הם התוקפן והארמנים מתגוננים. אבל הרקע ההסטורי הזה אינו חשוב, שכן שני הסרבנים הללו פעלו פעולה מקומית, קונקרטית, והתעקשו לצייר לנגד עיניהם (כך אני מאמין) את הקורבנות הפוטנציאליים של מעשיהם, אנשים בשר ודם שחייהם כמעט ניטלו מהם רק כדי "להדגים" את יעילות כלי ההרג שעמד למכירה.

כשגלגל שיניים קטן נעצר, התוצאות יכולות להיות מרחיקות לכת. בימים האחרונים פורסם שרשיון הייצוא של "אירונאוטיקס" לאזרבייג'אן הוקפא עד לבירור נסיבות התקרית. אפשר רק לקוות שבאותה הזדמנות ייבחן גם רשיון הייצוא של התעשייה האווירית; בשנה שעברה מזל"ט מתאבד שהיא מכרה לצבא אזרבייג'אן הרג שבעה ארמנים בנגורנו-קרבאך. ביחסי ישראל-אזרבייג'אן רב הנסתר על הגלוי, והמעט שגלוי מסריח עד השמיים. כנגד מפעילי המזל"טים שסירבו בדקה ה-90 אפשר כמובן לטעון, מן הצד הטהרני – איפה הייתם עד עכשיו? למה בכלל שיתפתם פעולה עם מכירת נשק לרודן אכזרי, מה אתם בכלל עושים בתוך תעשיית המוות הזאת? אבל הביקורת הזאת, מובנת מאליה ככל שתהיה, מתעלמת מן המימד הפסיכולוגי המכריע של אקט הסירוב – מימד שהוא תמיד רגשי יותר מתבוני, ובאופן נורמלי רק נסיבות חיות ומיידיות מסוגלות להציתו. היא גם מחמיצה את הלקח הכללי שטמון כאן: כל אדם רגיל, בדרג הנמוך ביותר, יכול לסרב להשתתף בפשעים, וסירובו יכול להיות בעל משקל לא פחות מהסכמתם של אחרים ליטול בהם חלק.

מנהלת הקייטנה

הדוגמה השלישית והאחרונה נוגעת להחלטותיה של מנהלת קייטנה בית-ספרית בתל אביב לנוכח הוראות משרד החינוך. לא קראתם עליה בשום מקום כי מדובר בעניין שכונתי לחלוטין שלא דווח בשום מקום. אל הקיטנה הזאת שלחתי את הבן שלי בחודש יולי האחרון. אני מביא את המקרה הזה כדוגמה לא רק בזכות ההיכרות האישית שלי עם הנסיבות, אלא כדי לחדד את המסר השזור לאורך הפוסט הזה: כולנו נקלעים כל הזמן – ובשנים האחרונות, בתכיפות גוברת והולכת – לסיטואציות שבהן המצפון או השכל הישר מתנגשים עם "הוראות המערכת". לא מדובר ביחידי סגולה וגם לא במצבי קיצון. דווקא הרגילות הגמורה של המצבים האלה הופכת אותם לשקופים, בלתי מובחנים. צריך מאמץ מסוים כדי לעמוד על משמעות היומיומי והשגור, לחלץ אותו מן המובן מאליו ולעמוד נגדו.

ובכן, כפי שההורים מבין הקוראים אולי יודעים, שר החינוך הכריז על שנת 2017 כשנת "אחדות ירושלים", ובמסגרת התכנית שהגה נדחף הקשר העז בין עם ישראל לירושלים (ולמקדש, ולממלכת יהודה) לכל מקצוע אפשרי כמעט. גם על קייטנות הקיץ המסובסדות לא חס משרד החינוך, וכך יצא, למשל, שקייטנות מסוימות הפציצו את הילדים ברצף פעילויות כמו "ירושלים שמות רבים לה — אילו שמות יש לירושלים, המרוץ לירושלים — הפעלה בנושא ירושלים ברוח ספורטיבית, בניית קטפולטה — כלי לחימה מתקופת החומות, החשיבות של זכרון ירושלים בכל שמחה, סמלי העיר ושעריה, שירי ירושלים", ועוד. רענן שקד – עוד הורה מתוסכל – תהה אם בשלב הבא גם תושק "קולה בטעם ירושלים".

באמצע חודש יוני התעשת מישהו במשרד החינוך והפיץ צפירת ארגעה: אפשר להפחית את פעילויות ירושלים לפעמיים בשבוע בלבד. אבל מן העדויות בשטח הסתבר שאכן המסר שהובן הוא זה שנשלח במקור, ומפעילי קיטנות רבים התיישרו לפי צו המערכת – תכונה שלמרבה הצער אנשי חינוך מוקירים מעל הנדרש.

אבל לא כולם. בקיטנת בית הספר של בני נמצא פיתרון יצירתי: לעשות קולות של ציות מבלי לציית בפועל. הבחירה הזאת היתה כל כך אלגנטית ומצטנעת שקל היה להחמיץ אותה ולעבור הלאה; אבל מבט מושהה על התכנית חושף את הפן החתרני שלה.

מנהלת הקיטנה, ברוב עורמתה, פיזרה ברוחב יד בתוך תכנית הפעילות ביטויים ומטבעות לשון שלקוחים מן המיתולוגיה הירושלמית (שבטעות נלמדת אצלנו כ"הסטוריה"), גם כאשר הקשר שלהם לתוכן הממשי של הפעילות היה קלוש עד אבסורדי. כך, למשל, נפתח השבוע השני של הקיטנה בפעילות "חוברים יחדיו – גיבוש כיתתי" (אלוזיה נאה ל"חוברה לה יחדיו"), המשיך ב"ירושלים צבעים רבים לה – חוגים", "בצלאל – יום שכולו יוצר ויצירה", והסתיים ב"שוק ירושלים" (שוק קח-תן גנרי, על פי דיווחו הלקוני של בני). השבוע השלישי פיתח לעומק את תמת "שוק ירושלים" תוך כדי פיצולה ל"שוק בוכרי – חפצים משומשים/צעצועים/משחקים/כלי בית" ו"שוק העיר העתיקה: בגדים/תכשיטים/נעליים/תיקים/כובעים". ביום אחר הוגדר מתחם שתיה כ"מתחם התחנה" ומתחם פיתות כ"מחנה יהודה". בעודי קופץ על כסאי בהתלהבות לנוכח השצף הגאוני הזה, לא התקשיתי לדמיין פעילויות ברוח דומה, כגון "זבחים וקורבן התמיד: מנגל לזאטוטים לצלילי היפ-הופ", ו"על חומותייך עיר דוד: משחקי הרכבה ופירוק בקוביות עץ".

אל תיתנו לרוח השטות השורה על הכותרות האלה להמעיט ממשמעותן העמוקה יותר – היותן אקטים פוליטיים פאר אקסלנס. הסירוב פנים רבות לו, והתרסה מופגנת היא רק אחת מהן, לא תמיד היעילה ביותר. לפעמים דווקא מי שבוחר "לשחק לפי הכללים" באופן רשמי יכול לרוקן את הכללים מממשמעותם וליצוק בהן תוכן פרטי כאוות נפשו. זאת היתה בחירתה של מנהלת הקייטנה של בני. האם היתה זו בחירה מודעת? האם נתנה לעצמה דין וחשבון פוליטי? אולי כן ואולי לא. אני לא יודע, ונזהרתי גם שלא להציף את העניין (שמא יתעוררו כמה קנאי ירושלים בשכונה וימחו על מעשה הליצנות הזה). כך או כך, האינסטינקט עבד נכון. למה לכל הרוחות צריך לדחוף את נושא ירושלים – שגם כך נדחף לאורך כל השנה למערכת הלימודים – גם לפעילויות קיטנה, שאמורות להיות כיפיות ומהנות? מה רע בסתם מלאכת יד, משחקי מים וארטיקים? הילדים לא סבלו מספיק בשנת הלימודים?

משרדים ממשלתיים מוציאים בלי הרף הנחיות מטומטמות; משרד החינוך מתמחה בזה, והנחיותיו אינן רק מטומטמות אלא גם מטמטמות, את ילדינו. מורות ומחנכות, מדריכים ומפעילים שעובדים בתוך המערכת יודעים את זה לא פחות מן ההורים, אבל באופן רשמי הם נשבעו אמונים לטימטום. ובכל זאת, באופן לא רשמי אפשר למרוד בו, לחתור תחתיו, לעקם אותו ולחולל בו "שיבוש תרבות" יצירתי. אלפי סופרים ויוצרים בתקופת מסך הברזל במזרח אירופה שכללו את מעשי הסירוב הקטנים האלה למדרגת אמנות: לדבר בשפה עם תחתית כפולה, לחייך באדיבות אל השררה בעודם מצפינים בעבודתם את כל התכנים האסורים. ישראל, כך נראה, צועדת בכיוון דומה. אקטים של סירוב יצירתי, שמרוקנים את קלישאות השלטון מתוכנן, שמשמרים את כל מה שנחוץ לחיים מלאים ועשירים בלב ליבן של מערכות שעברו רידוד ואינדוקטרינציה, הם התגובה המתבקשת. מנהלת הקייטנה של בני מתווה לנו את הדרך.

סקאלה של סירוב

אנחנו נוהגים לזהות את מושג הסרבנות עם "סרבנות מצפון", ואת זו אנו מגביהים על כן של כבוד – אקט הרואי של הקרבה עצמית שנוקט אדם יחיד סגולה כנגד שלטון אכזר. אבל ספק אם הדימוי הרומנטי הזה משקף את המציאות ההסטורית של מאבקים פוליטיים וחברתיים, וספק אם בכלל יש בו צורך או תועלת. אנטיגונה וג'ורדנו ברונו אינם חיים בקרבנו, ועדיין, בכל שעה ושעה פועלים בישראל ובכל חברה אחרת סרבנים וסרבניות, כל אחד על פי דרכו ודרכה הפרטיים. אם נבין את כל מופעי הסרבנות האלה כצורות של התנגדות פוליטית נוכל אולי להרחיב את תפוצתם והשפעתם. שהרי חלק חשוב ממה שהופך התנהגות לפוליטית הוא עצם זיהויה ותפיסתה ככזו.

בישראל כבר יש מסורת מכובדת של סרבנות צבאית, אבל אין עדיין מסורת ראויה לשמה של סרבנות אזרחית. בעוד שלסרבנות הצבאית הוקדשו לא מעט חיבורים – תיעודיים ותיאורטיים – הרי שהסרבנות האזרחית עדיין מיותמת משם ומנוכחות. אבל מבלי לגרוע מחשיבותה של הסרבנות הצבאית (הרי אני גם הייתי שם), הסרבנות האזרחית עולה עליה בחשיבותה. השפעתה של הסרבנות הצבאית תחומה בזמן,  בקהל היעד ובמטרות. היא זוקפת את ראשה בעיקר בתקופת מלחמה או עימות צבאי, ואחריהן נדחקת לשולי החדשות, אם בכלל, עניין למעקב של פעילי שמאל אדוקים בלבד. היא מתאפשרת בעיקר בקרב אוכלוסיות מבוססות שמסוגלות לטפח מוקדי הזדהות לא-לאומיים, מה שנקרא (בצדק או לא בצדק), "השמאל הלבן". ובעיקר – אין לה מענה או התייחסות לטווח עצום של מצבים שבהם מערכות שלטון או חברות מסחריות מאלצות את האזרח להשתתף באחריות לעוול וקיפוח: חינוך והסללה, מבקשי מקלט, מערכות בריאות ציבורית, בעלות על משאבי טבע, ייצור אמצעי לחימה ומעקב ועוד. הסרבנות האזרחית, מעצם טיבה ההטרוגני, כיוון שמטרותיה אינן מוגדרות מראש וקהליה משתנים תדיר, משוחררת מכל המגבלות האלה.

דיונים על סרבנות או אי-ציות לחוק נוטים להתפזר ולהתמסמס סביב שאלות של לגליזם. אף אדם לא מאמין באמת ובתמים בציות עיוור לחוק, בכל תנאי ובכל מצב, ובכל זאת טיעון הסרק הזה מועלה תכופות בהקשר של סרבנות – ככל הנראה, במטרה להסיט את הדיון ממטרתו העיקרית. אין לי כוונה ליפול בפח הצפוי הזה. למעוניינים, הנה קטע רלוונטי מן העימות המפורסם בין חומסקי לפוקו.

בין קוטב הסרבנות ההירואית והמרטירית לבין קוטב הקונפורמיזם המוחלט משתרעת סקאלה רחבה של אופני התנגדות אזרחיים. אדם יכול לסרב למעשה עוול באופן מוצהר מתוך ידיעה שיישא בעונש, אבל גם אם לא יישא בעונש, יהיו מקרים שבהם סרבנותו לא תאבד מעוקצה. אדם יכול לסרב באופן מובלע, מבלי להצהיר על כך (אולי רק חבריו הקרובים יידעו זאת); אדם יכול לממש את סירובו בהימנעות מפעולה או בשיבוש יצירתי של הפעולה שהוטלה עליו. רצינות גמורה איננה הכרחית; יש מסורת מפוארת של סירוב ליצני (חישבו על אובלומב, החייל האמיץ שוויק וג'ון יוסריאן כמקורות השראה). יתירה מזאת, מודעות פוליטית שלמה ובשלה איננה תנאי הכרחי למעשי סירוב והתנגדות. לעתים קרובות אנשים מסרבים להתיישר עם צו המערכת מתוך אינסטינקט בריא של "מה נכון", או אינסטינקט בריא של "את זה אני לא יכול לעשות". ממילא יובן שאין כל צורך שהם עצמם יגדירו את מעשיהם כסירוב או התנגדות. המשמעות הפוליטית של פעולות פומביות תמיד חורגת מתחום הכוונה המודעת של הפרט. שלוש הדוגמאות שהובאו בפוסט הזה אולי נופלות בקטגוריה הזאת או בתחום ביניים אפור אחר.

תפיסה רחבה ופלורליסטית כזאת עדיין שומרת על ליבה עקרונית של מהות מעשה הסירוב. את הליבה הזאת אפשר להציג כמהלך של שלוש שאלות עוקבות:

1. האם אני נדרש לבצע מעשה של עוול בלתי מוצדק?
2. האם בכוחי לצמצם או למנוע את העוול באמצעות סירוב?
3. האם המחיר שאשלם על הסירוב נסבל?

אדם שעונה בחיוב על שלוש השאלות האלה – ניצב על סיפו של הסירוב. הדרך שבה יבחר לממש אותו תלויה רק בו, בטעמיו וברצונותיו. מה שהופך אותו לסרבן ומקנה למעשיו משמעות פוליטית היא העובדה שהוא בחר שלא לשתף פעולה עם שרשרת התרחשויות שבקצהָ ניצב קורבן. בהחלטתו זו צימצם או מנע את העוול. די בכך כדי לכלול אותו במחנה ההתנגדות האזרחית. יתר על כן, אדם שניצב כך נגד הוראה מגבוה חדל להיות נתין שסומך מראש ובדיעבד, בעיניים עצומות, על שיקול הדעת של הממונים עליו, וחוזר להיות אזרח פעיל במלוא מובן המילה.

שורה ארוכה של פוסטים שפורסמו בבלוג הזה מכוונים בדיוק לעמדה הזאת: להנכיח את העוול הנסתר מן העין, לטוות את קשרי האחריות האישית שלי ושלך לעוול הזה, ולהמריץ כל אחד מאיתנו לעמוד במקום הזה של ההתנגדות האזרחית – איש איש בתחומו. מבקרי יינות יכולים להתאמץ קצת יותר כדי להבין מי שילם את המחיר, ומה היה המחיר, כדי שהם יוכלו ללגום בהנאה יין שיוצר בשטחים; אנשים שמעורבים בענף הבנייה, קבלני עפר וחצץ, יכולים לדעת יותר על השוד המאורגן שמבצעת ישראל במשאבי האבן הטבעית הפלסטינים; מהנדסים ואנשי תוכנה שמקדישים את מיטב מאמציהם היצירתיים בשכלול אמצעי לחימה, תוכנות מעקב וכלי סייבר התקפי, אולי ישקלו שנית את זיקתם לפשעים שמתאפשרים בזכות מאמציהם; אקדמאים אולי יתעניינו יותר בתנאי ההעסקה הפוגעניים של עובדות הניקיון שמנקות את המשרדים והשירותים שלהם; עובדים בחברות ישראליות שמחזיקות מפעלים באזורי התעשייה על קו התפר אולי יזדעזעו לשמוע על הניצול המחפיר של פועלים ועל זיהום הטבע הסיטוני שם; פקידים במשרדי ממשלה או סתם סוחרי ירקות יחשבו עוד פעם על תוצרת חקלאית מבקעת הירדן שמופקת באמצעות ניצול של עבודת ילדים לא חוקית, בשכר עבדים; והורים לילדים במערכת החינוך יכולים, אם רק ירצו, להציב קו אדום בפני התופעה המגונה של מורי קבלן והצפיפות הבלתי נסבלת בכיתות – שתיהן תוצר של מדיניות מכוונת, לא של הזנחה.

בכל המצבים האלה וברבים אחרים, אינך נדרש למחוות של סולידריות עם קורבנות רחוקים ומופשטים; גם אין מצפים ממך לקחת אחריות על החלטות של ארגונים רחוקים ומופשטים. כל שעליך לעשות הוא להביט בסביבתך הקרובה, בקהילה או במשרד, לבחון את זיקותיך המקצועיות, את קשריך הכלכליים – ולא לקבל אותם כמובנים מאליהם. במידה שאתה מפיק הנאה ורווחים מן המעטפת החברתית שלך, בה במידה אתה נושא באחריות חלקית להתנהלותה. תיקון עולם מתחיל בתיקון החצר שלך.

התנגדות אזרחית כבחירה דמוקרטית

התנגדות אזרחית רחבת-היקף, שחוצה מגזרים ומחנות, עוקרת את הפוליטיקה מסבך הברברת המפלגתית ומחזירה אותה למשכנה הטבעי – ה"פוליס", גוף האזרחים השותפים בעיצוב גורלם. היא הופכת את הדמוקרטיה מאות מתה (שמושלכת לקלפי אחת לארבע שנים) לפעילות חיה ובלתי פוסקת. היא מסוגלת ליצור מסורת ותרבות משלה – ספרים ושירים, דימויים וססמאות – שמתקיימות בלי תלות בשלטון, בלי להזדקק לאישור או גינוי מצידו, יקום נבדל של משמעות שנבראת מתוך המגע עם הזולת ולא עם השררה. מי שחולם על שינוי המשטר בישראל בכיוון דמוקרטי יותר, שוויוני ופתוח יותר, צריך להכיר בערכה של התנגדות אזרחית כזאת ולטפח אותה בכל עת ובכל מקום, מאמץ מועיל הרבה יותר מהחלפה של בובה אחת בבובה אחרת בקרקס המפלגתי, שפועל כמסך עשן להסתרת הכוחות האמיתיים שמנהלים את המדינה והמשק.

סרבנות אזרחית בראייה הזאת איננה תביעה שבשמיים; השאלה השלישית שהוזכרה ("האם המחיר שאשלם על הסירוב נסבל?") מכירה בכך שאדם רשאי וצריך לדאוג קודם כל לעצמו ולרווחתו כדי שיוכל להתפנות לדאגה לזולת. מרטירים אינם דרושים לנו. מהו "מחיר נסבל"? התשובה שונה מאדם לאדם ותלויה כמובן גם בדרגת הסובלנות של המשטר כלפי מתנגדיו. מחיר נסבל עבור אקדמאי אשכנזי בעל הכנסה מבוססת וזיקה למוקדי כוח איננו שקול למחיר נסבל עבור עובדת ניקיון מזרחית שמתקיימת מהשלמת הכנסה. שימו לב שבשלוש הדוגמאות שתוארו בפוסט הזה, אף אחד מן העובדים השכירים שסירבו לא פוטר מעבודתו. אפילו מפעילי המזל"טים, שהפרו הוראה מפורשת של הממונים עליהם לנגד עיניהם ועיני לקוחות פוטנציאליים, לא פוטרו; הם בחרו להתפטר. אולי הקדימו תרופה למכה, ואולי שקלו את ההשלכות מראש והשלימו איתן.

ברור שסרבנות אזרחית גובה מחיר כלשהו; השאלה, שוב, היא עד כמה הוא נסבל. ועל השאלה הזאת יש להשיב בכנות (האם מה שהגדרתי "בלתי נסבל" אתמול הוא באמת בלתי נסבל?). פעילי שמאל ואקטיביסטים בישראל לא צריכים תזכורת כאן; הם מקבלים אותה מדי יום ביומו בדמות נאצות וקללות במרחב הפיזי והווירטואלי, בעימותים עם כוחות הביטחון ובמעצרי סרק. מבחינתם, זהו מחיר נסבל בהשוואה למחיר ההפוך שתגבה מהם השתיקה: איך יביטו על עצמם במראה? בעוד שנתיים או חמש שנים, מי יודע, הממשלה אולי תשליך אותם לכלא על עצם פתיחת הפה. או-אז יהפוך המחיר בלתי נסבל. אבל אנחנו עדיין לא שם, נכון? Let your life be a counter-friction to stop the machine, כתב הנרי דייויד ת'ורו. מרחב ההתנגדות הפתוח בפני גלגלי השיניים עודנו גדול למדי. עוד יש בכוחם לשבש אי-אלו מכונות מרושעות בטרם יישלפו מביתם באישון ליל. לפיכך המלאכה טרם הושלמה.

דוגמאות לאפקטיביות של התנגדות אזרחית אפשר ללקט מכל קצוות תבל, אבל אוזנם של הישראלים תהיה אולי קשובה יותר להסטוריה הקרובה לליבם. מי שבוחן את דרגת הצלחתם של הנאצים בביצוע הפיתרון הסופי באירופה בשנים 1940-1945, מגלה מתאם ברור בין רמת שיתוף הפעולה של האוכלוסיה הלא-יהודית המקומית עם הנאצים לבין היקף רדיפות היהודים והשמדתם. אין זה מקרה שקרוב ל-90% מיהודי פולין נספו בשואה, אבל יותר מ-90% מיהודי דנמרק ניצלו. במדינות כמו בלגיה, איטליה ובולגריה נתקלו הנאצים באוכלוסיה שלא היתה מסורה כל כך להצלת היהודים כמו העם הדני, אבל כלל לא חפצה בהשמדתם. פקידים הדליפו תכניות של הנאצים; עובדי רכבות השאירו את דלתות הקרונות פתוחים לאפשר ליהודים לברוח; ועצם הפסיביות של האוכלוסיה הערימה קשיים לוגיסטיים ניכרים על גירוש היהודים.

זאת יש לדעת: משטרי אימים רודפים עד חורמה קבוצות מיעוט שסומנו כ"אויבי העם", אבל לעתים נדירות יענישו בחומרה אזרחים ששייכים לקבוצת הרוב הפריוולגית רק משום שנמנעו לסייע להם בפרוייקט הרדיפה. בזמנים מסויימים, אם כן, עמידה במקום היא היא המעשה האמיץ, להבדיל מן ההיסחפות בזרם. הדברים נכונים פי כמה במשטרים דמוקרטיים או דמוקרטיים למחצה, שבה מוגנות זכויותיה של קבוצת הרוב בחוק. ההגנה הזאת מאפשרת לגלגלי שיניים מתוסכלים מרחב התנגדות לא מבוטל, החל בעמידה במקום וכלה בחתירה עיקשת נגד הזרם.

אנשים לא צריכים שיטיפו להם "להיות מוסריים", אבל הם כן צריכים תזכורות תקופתיות (כולנו נסחפים בטרדות היומיום, לכולנו קשה להביט מעבר לקצה האף): האם אני חלק ממערכת של עוול שיטתי? האם יש ביכולתי להימנע ממנה מבלי שאשלם מחיר כבד מדי? אחרי כמה זמן, אני יכול להעיד, כבר לא צריך תזכורות חיצוניות; זה נהפך לתרגולת פנימית קבועה. אכן, אין כל ערובה שתהפוך לאדם טוב יותר במעשיך ובהתנהגותך רק מכוח התייצבות יומיומית מול השאלות האלה והטמעתן בסדר יומך, בזרם דמך. בין התודעה לפעולה תמיד נפערת תהום של אי-ודאות. אבל ספק אם תצליח להפוך לאדם טוב יותר מבלי לצעוד בדרך הזאת. ומה שאינו מוטל כלל בספק הוא שחברה נטולת גלגלי שיניים סוררים, חברה שכל חלקיה פועלים בתיאום מושלם לקראת מטרה אחת שהגדיר השלטון – חברה כזאת היא חזיון בלהות.

בגנות הרעוּת

עבריינות מין איננה מעידה חד-פעמית. מדובר בגברים שנוקטים במשך שנים, דרך שגרה, יחס כוחני ומבזה כלפי נשים שבסביבתם, לעתים קרובות תוך ניצול יחסי מרות. זהו דפוס התנהגותי חוזר. הדפוס הזה מתאפשר הודות לדפוס סביבתי חוזר: העלמת עין של חברים קרובים. יש להדגיש "חברים" שכן קרובי המשפחה הם לעתים קרובות האחרונים לדעת. ובכל זאת, בכל פעם שמקרה כזה נחשף ועדויות ההטרדה נערמות בזו אחר זו, בשלב כלשהו נשמעת האמירה "כולם ידעו". ידעו ושתקו. אני רוצה לדבר על השתיקה הזאת.

על משה איבגי:
"כל מי שהיה על הסט יודע שזה קיים. ההפקה ידעה מזה. אף אחד שם לא הופתע. כולם על הסט, עשרות אנשים, ידעו שאיבגי סוטה. ואף אחד לא עשה עם זה שום דבר."

על עמנואל רוזן:
"כולם ידעו, שתקו והשתיקו."

על אלון קסטיאל:
"כל החברים שלו שהעלימו עין."
"אני מכיר המון סיפורים עליו מרחוק."

על ניסן סלומינסקי:
"זה מקרה קלאסי של כולם יודעים אבל אף אחד לא יכול לעשות כלום."
"הדבר הכי ידוע במשכן."

השיח הציבורי סביב הטרדות מיניות מתרכז כמובן בזכותה הבסיסית של האשה על גופה ועל בחירותיה. הסברה שכזאת מכוונת, מן הסתם, למנוע מגברים מבולבלים לחצות את הקו האדום ולסמן להם בבירור איפה הוא עובר. אבל כיוון שהיא מתרכזת בעבריינים הפוטנציאליים, היא מחמיצה את ההקשר שבו עבריינות מין פועלת ומשגשגת: העלמת העין הסלחנית של הסביבה. מי שחותרת לשינוי חברתי מהותי אינה יכולה להרשות לעצמה לדבר רק אל העבריינים; היא חייבת לדבר גם על הסביבה התומכת בהם. לשם כך יש לפרק את הלב הפועם של השוביניזם הישראלי: האחווה הגברית, הידועה יותר בכינויה הרומנטי, הרעוּת.

מהי אותה רעות? מהו אותו קשר עז בין גברים שגורם להם להתעלם מן הצדדים האפלים של חבריהם? לא סתם מפגמי אישיות מובנים, אלא מהתנהגות בריונית חוזרת ונשנית, התנהגות שנצפית דווקא בסיטואציות החברתיות שבהן החברותא הגברית פורחת? האם גבר שמעלים עין מחבר קרוב שמטריד מינית בחורה מול עיניו סולח לו כי זה "בין חברים"? האם הוא סולח לו כי הוא יודע בתוך תוכו שהוא יזדקק לסליחה דומה בעתיד מן המטריד? האם זו יד רוחצת יד? או שמא פחדנות גרידא?

האם הגבר שצופה בסצינה של הטרדה מינית מצליח לראות בתוכה את האשה, את הקורבן? או שמא הוא רק רואה את החבר המטריד? את השתקפותו שלו? האם הוא שוקל להתערב, או אולי להתעמת עם החבר מאוחר יותר? האם הוא עסוק באפקט שיהיה לעימות על יחסיו עם החבר יותר מאשר באפקט שהיה להטרדה על הקורבן?

הרעות והשלכותיה על השיפוט המוסרי מעוררת שאלות דומות בכל מקרה שבו חבר קרוב חוצה קו אדום. בישראל זה קורה כל יום כמובן – מעבר לקו הירוק. חיילים שבאים במגע עם פלסטינים מפעילים כוח פוגעני כלפי חפים מפשע כל הזמן: במחסומים, בפלישות פתע לבתים, בפיזור הפגנות. פשעים קטנים וגדולים מתבצעים "על הדרך". יש שששים אל ההדק, יש שסולדים ממנו. את כולם אופף קשר של שתיקה; כשחוזרים הביתה, לא מדברים על מה שהיה. הרעות סוכרת את פיהם. הזעם הנוראי על ארגון "שוברים שתיקה" נובע מכך יותר מן הכל: הם חיללו את הרעות, "המקודשת בדם".

יש רעות בין חברים קרובים; יש רעות בין חיילים ביחידה; יש רעות בין בני אותה עדה, אותה דת, אותו עם. הדחף השבטי מפעפע כל הזמן, בכל הרמות. מיתולוגיה ישראלית שלמה נכרכת במושג הרעות: אחוות הלוחמים, "שיר הרעות" הקאנוני של חיים גורי, הצ'יזבטים ו"ילקוט הכזבים", תרבות ההנצחה, מפגשי המילואים, הדאחקות והגירבוצים, השירה בציבור, הביטוי השתלטני "אחי", "כל ישראל ערבים זה לזה", חבורות התרמילאים בחו"ל, האימוץ האגבי של גוף ראשון רבים בעיתונות, סימון חוזר ונשנה של "אנחנו" מול "הם", עמישראל לנצח נצחים.

אחווה גברית מסוכנת. צילום: ראובן קסטרו
אחווה גברית מסוכנת. צילום: ראובן קסטרו

במקום לנתח את הרעות במילותי שלי, אני מעדיף לצטט כאן בהרחבה קטעים מספרו המופתי של סבסטיאן הפנר, "סיפור של גרמני 1914-1933" (הוצאת חרגול, 2002). כן, שוב הדוגמה הנאצית שאין לחמוק ממנה. לא משום שיש מקום להשוואה בין עברייני מין לרוצחי אס-אס; אלא משום שיש טעם בהבנת מנגנון הרעות המכסה על פשעי אלה כאלה. הפנר הצעיר כתב את ספרו בשנות העשרים המוקדמות שלו, ואז גנז אותו; ב-1938 עזב את גרמניה, שבה לא זיהה יותר את מולדתו. הספר התגלה רק בשנת 2000 וערכו הייחודי הוכר מיד: עדות מיד ראשונה של גרמני, בשנים שבהן התנועה הנאצית צוברת יותר ויותר כוח ועדיין איננה בשלטון, כיצד הולכות ונסוגות, הולכות וקורסות, הגנות החברה האזרחית בפני הברבריות. ברגישות יוצאת דופן, לא אחת נבואית, הפנר הבחין בשינויי ההתנהגות מסביבו, במבטים המופנים הצידה נוכח אי-צדק גובר והולך, בהתיישרות של אנשים "הגונים" עם רוח הזמן הרעה. אין עמוד בספר שאינו רלוונטי לימינו.

מקום מיוחד בתהליך הזה תופסת הרעות, שהפנר מקפיד לציינה במרכאות, ה"רעות", ובכך מסמן אותה כיותר מרגש ספונטני – תוצר של הנדסה חברתית מכוונת, טוטם תרבותי שהשפעתו הרעילה אינה יודעת שובע.

הפנר השתתף במחנה אימונים צבאי במשך 6 שבועות, ואחריו שב למסלול לימודי המשפט שלו. החוויה הזאת הספיקה לו כדי לזכך תובנות חריפות על הרעות. וכך הוא כותב (עמ' 185-190, תרגום: שולמית וולקוב):

"במשך היום היתה הרעות הצלה. בלי ספק: אפשר להפיק מין אושר ב"מחנה" כזה, האושר שברעות. היה זה אושר לרוץ יחד בוקר על המגרש, לעמוד יחד עירומים תחת ברז המים החמים במקלחת, להתחלק בחבילות שקיבלנו פעם זה ופעם זה מן הבית, לשאת יחד באחריות לאיזה תעלול, לעזור זה לזה ולתמוך זה בזה באלף דברים קטנים, לסמוך אחד על השני ללא תנאי בענייני היומיום, לנהל קרבות של ילדים וקטטות, להיות האחד בדיוק כמו השני, להשתכשך בזרם הרחב, הנושא אותך בקלות ובבטחה – זרם של קרבה ואמון… מי יכחיש שיש בכך אושר? מי יכחיש שיש משהו בטבע האנושי שנכסף לזה, משהו שאיננו בא בדרך כלל על סיפוקו בחיי היומיום, בחיים האזרחיים?

אני מכל מקום לא יכול להכחיש זאת. ואף על פי כן אני יודע, ואני טוען זאת במלוא הרצינות, שאושר זה עצמו, תחושת ה"רעות" הזאת עצמה, יכולה להיעשות אמצעי מהנוראים ביותר לביטול האנושיות – ובידי הנאצים זה אכן מה שהיתה. זה היה כוח המשיכה העיקרי, הפתיון הגדול של הנאצים. בשיקוי הרעות הזה הנאצים השקו את הגרמנים שנכספו אליו כל כך, עד שהתבלעה דעתם. הם הפכו אותם בכל מקום ל"חברים", והרגילו אותם מינקות לסם המשכר הזה; בהיטלר-יוגנד, בס"א, בצבא, באלפי מחנות וארגונים. כך גזלו מהם משהו שאין לו תחליף, ושעל חסרונו לא יפצה שום אושר שברעות.

הרעות קשורה למלחמה. כמו האלכוהול, גם היא מעין שיקוי ניחומים למי שנתון בתנאים בלתי אנושיים. היא הופכת את הבלתי נסבל לנסבל; תומכת בך מול המוות, הזוהמה והאומללות… אין לשכוח על אילו נקודות מפתח פועלת ה"רעות" את פעולתה המשכרת… אם לפתוח בעיקר, ה"רעות" משתקת לחלוטין את חוש הביקורת האישי, הן במובן האזרחי והן – מה שחמור עוד יותר – במובן הדתי… גרוע מזה: הרעות פוטרת אדם מן האחריות לחייו בפני אלוהיו ובפני מצפונו. הוא עושה מה שעושים כולם. אין לו ברירה, אין לו זמן להרהר… מצפונו הוא "החברים" ומובטחת לו כפרה שלמה כל עוד ימשיך לעשות מה שכולם עושים.

מדהים היה להיווכח איך ה"רעות" משחיתה באופן פעיל את כל היסודות של אינדיווידואליות וציביליזציה. התחום החשוב ביותר של חיי הפרט שאותו התקשתה הרעות להסדיר באופן מלא היתה האהבה. אך גם נגדה יש לרעות נשק: הבדיחות הגסות. כל ערב, אחרי כיבוי אורות, התחיל סבב הבדיחות הגסות. אלה שייכות לסדר-יום ההכרחי של כל רעות גברית, ואין דבר טיפשי יותר מהדעה, המקובלת על סופרים אחדים, שזו תשובה למיניות מודחקת, תחליף לסיפוק מיני ומה לא. לבדיחות האלה אין שום השפעה מינית או מגרה; להיפך, מטרתן היא להפוך את האהבה לעניין דוחה ככל האפשר, לקרב אותה לתחום העיכול, ולהציג אותה כנושא לבדיחות. הגברים, המדקלמים כאן חרוזים של בית-בושת ומשתמשים במלים גסות לחלקי גוף של נשים, מתכחשים כליל לכך שהיו מסוגלים פעם לרגשי חיבה או אהבה, שפעם ביקשו לראות עצמם נאים וראויים לאהבה, ושפעם קראו לאותם חלקי גוף נשיים במילות חיבה מתוקות…

מי שלא ציית לדבר הרעות, במיוחד מי ש"עשה את עצמו", "הלשין" או גילה קצת יותר עצמיות ממה שנחשב מותר בחברותא, עמד למשפט ההמון ובלילה נענש כהוגן… רואים שזה עניין שטני ממש, מסוכן עד מאד, אותה אחווה גברית מהוללת כל כך, מקסימה ובלתי מזיקה. הנאצים ידעו היטב מה הם עושים כשכפו אותה כאורח-חיים על עם שלם. והגרמנים, הלוקים ממילא ביכולת לחיות חיים פרטיים ולחוות אושר אישי, היו מוכנים, באורח מזוויע ממש, לאמץ אותה ברצון ובהתלהבות. הם העדיפו את הפרי הרעיל, המזין והזמין כל כך, הנוטף כולו מיץ, של צוותא גסה, שאין בה כל חופש בחירה, על פירותיה הזכים, הנישאים אל-על והמדיפים ניחוחות טובים כל כך של החירות…"

בגרמניה של אז, בישראל של היום, ובכל סיטואציה של אחווה גברית, אבחנותיו של הפנר מדוייקות. הקשר העמוק בין ביזוי נשים ללאומנות – נכון (זוכרים את ענתות?); השתקת חוש הביקורת – נכון; סימון הבוגדים והמלשינים, קשר השתיקה – נכון; והידיעה של המושכים בחוטים איך להפעיל את קסמי הרעות על גברים צעירים, תאבי הרפתקאות – גם נכון. מחקר שערך צה"ל בקרב לוחמים אחרי מבצע "עופרת יצוקה" העלה שגורם המוטיבציה החזק ביותר בקרבם היה "החברים במחלקה ובפלוגה". בכל עדות של שובר שתיקה, בכל שיחה אגבית עם חייל צה"ל בסדיר או במילואים שצצים בה לבטים ואולי חרטות על מעשים שנעשו בשירות, שב ועולה גורם הרעות: לא יכולתי להלשין על חברים שלי, מה יכולתי לעשות? כך בדיוק איבחן הפנר: הרעות גוזלת מן הפרט לא רק את האוטונומיה הממשית שלו אלא גם את התחושה הפנימית שהוא ריבון לבחירותיו. בחסותה, האחריות מתגלגלת מן הפרט אל הקולקטיב, כלומר, אל אף אחד. זאת גם הדינמיקה של אונס קבוצתי, סיטואציה שבה המחויבות לנורמות של הקבוצה מאפילה על כל שיקול אנושי אחר.

אכן, אנחנו נכספים לרעות. אכן, מי שמפר את קוד השתיקה משלם מחיר חברתי; נשללים ממנו העונג והסיפוק שבהשתייכות לאחוות הגברים. אין להמעיט ערך באובדן הרגשי הזה (ובכלל, מוטב ללוחמי זכויות אדם תמיד להכיר ברווחים הנפשיים שמקנות העמדות המנוגדות להם). יחד עם זאת, אין לשכוח שאמירת הלאו מכוננת זיקות חדשות תחת הישנות. על אקט הסרבנות כתבתי בזמנו: "הסרבן שאיבד את מקומו במעגל הסולידאריות הצבאית יכול להתנחם בידיעה שהחלטתו קושרת אותו אל קהילה סולידאריות לא פחות, קהילת הסרבנים." כך גם מי שמתנער מן המטריד מינית, ואף מגנה אותו בגלוי: הוא מכונן סולידריות עם קורבנות התקיפה, ועם כל מי שמבקש/ת למנוע את התקיפה הבאה. סולידריות אנושית שנובעת מבחירה עשויה להיות מעצימה ומספקת לא פחות מסולידריות שאליה הושלכת בתוקף מינך או קבוצתך האתנית בלבד.

עוד אחווה גברית מסוכנת. צילום: פלאש 90
עוד אחווה גברית מסוכנת. צילום: פלאש 90

אני חוזר לתחילת הדברים: תיקון פוליטי אמיתי, טיפול שורש מוסרי, חייב להפנות את הזרקור לא רק אל העבריין אלא ביתר שאת אל החברה הסובבת אותו, ובפרט אל החברה הקרובה; אל חוג החברים שאחוזים יחדיו בדבק הרעות ובגללה, בשמה, באשמתה – מגוננים על העבריין וממילא מוחלים לו. בחברה הישראלית הולכים ונפרמים מנגנוני האחריות האישית ואת מקומם כובשים קולקטיבים ספונטניים או מהונדסים – אספסופי לינצ'ים, טרולים אנונימיים ברשת, אבל גם – וכאן אתה או את נכנסים לתמונה – אזרחים שכובשים פניהם בקרקע ומעדיפים לא לראות ולא לדעת.

כשכתבתי על סוחרי הנשק ויצואני הסייבר ההתקפי הישראלי למשטרים רודניים, כתבתי גם על המשת"פים השותקים במשרדי ההיי-טק. כשכתבתי על גזל המחצבות הפלסטיניות, כתבתי גם על המשת"פים השותקים בענף הבנייה הישראלי; כשכתבתי על מאבקו של אדוארד סנודן להפיל את חומות השתיקה סביב גופי המודיעין רבי העוצמה השולטים בחיינו, כתבתי גם על המשת"פים השותקים של יחידת 8200 והשב"כ וכל סוכני הניטור והבילוש. וכן, בכל הזירות האלה פועלות אחוות של גברים. זה לא מקרה.

הדברים קשורים ומזינים זה את זה. היכולת לא לראות את מה שנמצא מול אפך היא יכולת נרכשת, שמשוכללת בעמל רב (כך גם היכולת ההפוכה). מי שמתרגל אותה היטב בזירת ההטרדות המיניות לא יתקשה לתרגל אותה בזירת פשעי המלחמה. מנגנון ההדחקה כבר קיים, הנפש כבר מורגלת בהסטה ומיסגור של הזוועה, בהרחקת המבט, טשטוש העקבות, מחיקת האחריות האישית. לעתים נדמה שככל שהישראלי מפגין "מעורבות" גבוהה יותר בפוליטיקה ובסוגיות של "נכון" ו"לא נכון", ככל שצעקותיו רמות יותר – כך הוא מרחיק את עצמו יותר מן העניין שעל הפרק. כשפיך מלא "גינויים" לפוליטיקאים, קל לשכוח את חלקך בעוול.

על הדברים החשובים באמת, אנחנו שותקים. הפשעים שנעשים ממש לידנו, בחדר הסמוך, אינם נוגעים בנו. אין מה להתבשם בתופעות כמו "שוברים שתיקה" או ריבוי העדויות שיוצאות לאור על תקיפות מיניות; אלה הם בבחינת צלילים חנוקים שחמקו מבעד לשכבה עבה של שתיקה והסתרה. חברה שאל כל פשע כזה שנחשף בה נלווה הכיתוב "כולם ידעו ושתקו" היא חברה חולה. מעגלים-מעגלים של שתיקה, סודות של זוועה מאחורי סבר-פנים נינוח ורגוע. אלה הם פנינו. הרעות, שיקוי הניחומים, היא הפרי הרעיל שפושה בכל. "הרעות נשאנוך בלי מילים", אומר השיר, "אפורה עקשנית ושותקת". הגיע זמן מילים, די לשתיקה.

השקר המתגלגל של "צוק איתן"

צוק איתן
צוקה תן
יצוקה תן
עופרת
יצוקה תן
צוקה נן
צוק ענן
עמוד ענן
מודה נן
מוקה נן
צוקה נן
צוקה תן
צוק איתן

* * *

 

חאן יונס, 8.7.2014. צילום: רויטרס
חאן יונס, 8.7.2014. צילום: רויטרס

* * *

בינואר 2011 נשבו רוחות האביב הערבי בעזה ובגדה המערבית, והנתק בן ארבע השנים בין הרשות הפלסטינית לחמאס נשבר. שיחות הפיוס נמשכו שלושה חודשים, וקיבלו תאוצה לאחר הפגנות המוניות של פלסטינים בעזה וברמאללה בעד ממשלת אחדות. אבו-מאזן הכריז שהוא מוכן להגיע לעזה ולחתום על ההסכם.

ובמלים אחרות, הסיוט של ביבי התגשם.

יום לאחר הכרזתו של אבו-מאזן, הרג צה"ל שני פעילי חמאס בעזה, בפעולה שאושרה בדרגים הגבוהים ביותר – שר הביטחון והרמטכ"ל. ההרג הוצג כתגובה על ירי קסאם בודד, שלא פגע באיש, אבל היו גם מי שהבינו שמדובר ב"הסלמה מתוכננת" של ישראל (אלכס פישמן, "ידיעות אחרונות"). למחרת, ב-17 למרץ, "סגר" נתניהו את המעגל והבהיר למי שעדיין לא הבין: אחדות פלסטינית היא קו אדום מבחינת ישראל. סוללת האיומים הדיפלומטיים השגרתית נשלפה מן המחסן: סנקציות כלכליות על הרשות, הפסקת שיתוף הפעולה הבטחוני. מה שלא נאמר היה שההסלמה בדרום היא המשכה הישיר של אותה מדיניות. האיצטלה הבטחונית – "השבת השקט לדרום" – היתה דקיקה ולא משכנעת. משקיפים עירניים במיוחד שמו לב שבתחילת אותו חודש צמצמה ישראל משמעותית את מעבר הסחורות לעזה – צעד שלעתים קרובות מקדים מכה ישראלית יותר משהוא מגיב למכה פלסטינית.

הרג פעילי החמאס היה יריית הפתיחה בעוד אחד מסבבי האלימות התקופתיים בין ישראל לעזה. "ההסלמה המתוכננת" גבתה כמובן את חייהם של חפים מפשע – ארבעת בני משפחת אל-חילו בשכונת סג'עיה. ניתוח פרטני של אותו סבב הסלמה, יום אחר יום, הופיע בבלוג הזה והראה שמאחורי ההסלמה הישראלית עמדו סיבות שונות, אבל אף אחת מהן לא היתה להגן על חייהם ושלומם של תושבי ישראל. כך כתבתי אז:

"מה עושים? עושים הסלמה. זה ההסבר למה שאנחנו רואים בשבועיים האחרונים. למה הסלמה זה טוב? כי הסלמה, והגבהת להבות האש משני עברי הגבול, משחקת תמיד לידי הקיצונים. קולות הנקמה גוברים על קולות הפיוס, קולות הפירוד מחניקים את קולות האחדות. בקיצור, כשהגראדים והמסוקים רועמים, השכל בביצים. עוד שבוע שבועיים של טילים ומסוקים ומרגמות, וסדר היום האלטרנטיבי, השפוי, ייקבר קבורת חמור ויישכח. עוד כמה הרוגים בשני הצדדים, והדם ישוב להציף את העיניים, קריאות השיטנה ימלאו את האוויר, ובלילות יישמעו רק היפחות החרישיות של אמהות שכולות.

כך מקווה ישראל לשבש, להסיג לאחור, את הדינמיקה האזרחית, הלא-אלימה, שכבר קונה לה אחיזה רחבה בגדה המערבית; כך היא מקווה להסיט ממסלולה את הרכבת ה"מסוכנת" של האחדות הפלסטינית, שעלולה להגדיר כללי משחק חדשים לגמרי באזור.

שלא יהיה ספק: גם הגי'האד האיסלאמי וגם הפלגים הקיצוניים בחמאס שותפים למטרה הזאת. גם הם מעוניינים לטרפד כל פשרה פנים-לאומית עם הפת"ח, מצד אחד, ומצד שני, לא יסכימו לוותר על עילת קיומם – המאבק החמוש, האלים והטרוריסטי – בתמורה למאבק אזרחי.

לכן העימות הוא, כמו תמיד, בין שוחרי השלום בשני הצדדים, לבין מחרחרי המלחמה. בין אוהבי החיים לאוהבי המוות. האם הישראלים ישכילו להבין ש"הקיצונים" אצלם זה לא אוסף של נערי גבעות בשומרון, אלא מי שנבחרו למנהיגות – נתניהו, ברק, לבני ומופז? האם הישראלים יצילו את עצמם מידי מנהיגיהם, או שמא שוב, בפעם השניה בשנים האחרונות, יפקירו את גורלם בידיהם, יתכנסו לתוך בועה של בהייה סבילה באסונם ובאסון שמומט בשמם?"

האירוניה ההסטורית – שנשכחת שוב ושוב אצלנו – היתה שכל הלהבות והקורבנות האלה היו לחינם. במאי 2011 חתמו הפת"ח והחמאס על הסכם פיוס הסטורי, על אפה וחמתה של ישראל, ולמבוכתם של כמה פרשנים אובדי-עצות. האשליה הישראלית כאילו בעזרת כמה מאות, או אלפי פגזים שיונחתו על הערבים, נצליח שוב לעצב את הפוליטיקה הפנימית שלהם כראות עינינו – התנפצה שוב של צוק המציאות.

צוק המציאות הוא הצוק האיתן היחידי.

* * *

ובחזרה להווה. הפיוס הפלסטיני נשאר על הנייר ולא יושם; הפת"ח והחמאס נותרו מפולגים ובעיקר מחויבים לאינטרסים הפוכים: הרשות הפלסטינית, על מנת להמשיך ולשרוד על כספי התרומות, המשיכה לעצור פעילי חמאס בגדה, ואילו החמאס המשיך להיאבק במצור הישראלי על עזה. לפני חודש וחצי, ב-23 לאפריל, גושרו הפערים ונחתם מחדש הסכם הפיוס בין פת"ח לחמאס.

וכרגיל, מי שהאחדות הפלסטינית מאיימת עליו, הזדעק. ההנהגה הישראלית גינתה את האחדות מקיר לקיר. האמריקאים גם הם "התאכזבו". נתניהו הכריז: "אנחנו רואים במהלך הזה חזרה על הדפוס המוכר של הפלסטינים: בכל פעם שצריכים לקבל החלטות הם בורחים."

וכאן צריך להשחיל שגם אנחנו חזינו בדפוס המוכר של הישראלים: בכל פעם שצריך לקבל החלטות, הם מפגיזים. לא חלפו דקות ספורות מטקס החתימה הפלסטיני וכלי טיס של חיל האוויר שיגר שני טילים לעבר אופנוע בבית להיה. ה"מטרה" לא נפגעה; במקומה, נפצעו שבעה עוברי אורח. אבל המסר הועבר: מי שיעז לדבר על פיוס בשכונה הזאת, יחטוף. במהלך חודש יוני גבר בהתמדה גובה הלהבות, משני הצדדים, וצה"ל שוב הדגים את הדיוק ה"כירורגי" של החיסולים הממוקדים כשהרג ילד בן 7 בשכונת סודאניה בעזה.

החטיפה והרצח של שלושת הנערים בגוש עציון נפלו כפרי בשל לידיו של ראש הממשלה. זאת אמירה קשה אבל היא מגובה בדברים שאמר נתניהו יומיים בלבד לאחר האירוע, עוד לפני שהיה בכלל קצה חוט לפענוח המקרה: "האירוע ממחיש את מה שאנחנו אומרים מזה חודשים ארוכים: שהברית עם החמאס מביאה לתוצאות קשות ביותר, שהינן הפוכת מקידום השלום בינינו לבין הפלסטינים." הדברים היו מופרכים; בקרב הפלסטינים היה ברור לכל שאירוע החטיפה דווקא מעמיד במבחן את הברית וחותר תחתיה. כזכור, גם הגינוי החד-משמעי של אבו-מאזן, באוזני כל העולם המוסלמי, גינוי שפורר עוד יותר את האחדות הרעועה עם החמאס, לא הספיק לממשלת ישראל. לשכת נתניהו הבהירה שוב בתגובתה שיש דבר אחד שמעניין אותה – כן טילים לא טילים, חטיפה או רצח, גינוי או מה שלא יהיה: "תבטלו את ההסכם עם החמאס".

נו, ואז בתחילת החודש צומצם מעבר הסחורות לעזה. ומאתמול אנחנו רשמית בעוד "מבצע להשבת השקט בדרום".

מזכיר לכם משהו? הדינמיקה של יולי 2014 דומה להדהים לזו של מרץ 2011. בשני המקרים, התפתחויות מדיניות בזירה הפלסטינית מייצרות תגובה צבאית בישראל. בשני המקרים, האחדות בין פת"ח לחמאס נתפסת כאיום אסטרטגי שמצדיק "מכה מונעת". ההצדקה כל כך מוחלטת, שהיא בתורה מצדיקה למפרע "הסלמה מתוכננת" כדי להגיע לעוצמת האש הרצויה. בשני המקרים, שלומם וחייהם של התושבים משני צידי הגבול מעניינים את ההנהגה כקליפת השום; הם אינם יותר ממטבע עובר לסוחר בסדר יום אסטרטגי, לא הגנתי.

ואת שני המקרים האחדות הפלסטינית תשרוד. האחדות הזאת בלתי נמנעת, בדיוק כפי שהאחדות בין הנגב לשפלה היא בלתי נמנעת; מדובר בעם אחד. רק קורבנות השווא, משני העמים, ניתנים למניעה.

* * *

כמה מילים על האיוולת המדינית. מהי הסיבה שהמדיניות הישראלית משועבדת באופן טוטאלי כל כך לחרדה מפני האחדות הפלסטינית? התשובה לא מסובכת. אם לסכם אותה בשורה אחת: צריך לוודא שאין פרטנר. צריך לוודא שאין פרטנר כי אם יש פרטנר פלסטיני, יש עם מי לדון על הסדר שלום, שנושא בחובו את הנורא מכל: ויתור על שטחים ושליטה. ולכן, לאורך שנים ארוכות, דואגת ישראל לרסק כל פרטנר פוטנציאלי למו"מ, כולל את זה שאך אתמול ישב איתה סביב שולחן המו"מ ורקח איתה מזימות נגד בני עמו "הקיצונים".

כך, ישראל לא מסתפקת במאבק עיקש נגד האחדות הפלסטינית אלא חותרת בעקביות גם להחליש את הפרטנר-כביכול שלה מול קנאי החמאס – את אבו מאזן והרשות הפלסטינית. שנים של ציות נרצע הפכו את אבו מאזן לקריקטורה נלעגת בעיני בני עמו.  הנהגה ישראלית שבאמת היתה חותרת להסכם שלום לא היתה מביאה את הפרטנר שלה למצב שבו אין לו שום סמכות מנהיגותית בעיני בני עמו. אבל זהו, שישראל לא באמת רוצה שלום או פרטנר שמסוגל להביא שלום.

המדיניות הזאת אכן "נושאת פירות". תחילה ריסקנו את הרשות הפלסטינית, מה שהעלה את החמאס לשלטון בעזה. גם המאבק העיקש בחמאס מתחיל "לשאת פירות": בעזה גוברת השפעתם של הארגונים האיסלאמיים הקיצוניים, אלה שאיתם באמת אין שום דין ודברים. ונתניהו? הוא כבר מחכך ידיו ונושא עיניו בציפיה לדאע"ש.

את כל זה צריך לזכור בזמן שמוכרים לכם סיפורים על כך שמטרת המבצע היא "להשיב את הביטחון לאזרחי ישראל". הבולשיט הזה רץ כאן כבר שנים, כאילו לא מדובר בסחורה משומשת ומזויפת. אין הרתעה צבאית בדרום, וגם לא תהיה. תקשיבו אולי לכמה גנרלים שהתפכחו מאוחר מדי, אם לא לי, או לפרשן צבאי ציניקן, שכבר ראה דבר או שניים בחייו.

ואם קוראים לכם לשם – תסרבו. גם בגלל ש(שוב) משקרים לכם, אבל בעיקר בגלל גופות הילדים והנשים שכבר מתחילות להיערם בעזה תחת מכונת המלחמה של צה"ל.

מתוך עמוד הפייסבוק של שלומית הברון.

מה שהאיור הזה לא מראה הוא שממבצע למבצע טווחי השיגור של החמאס עולים. ב"עופרת יצוקה" הגיעו הקטיושות עד ל-40 ק"מ מהגבול, ב"עמוד ענן" הגיעו הגראדים לתל-אביב וב"צוק איתן" נפלו כבר טילים בקיסריה. ככה נראית "ההרתעה הצבאית" של ישראל מול החמאס.

* * *

ביום השני ל"צוק איתן", נכון לשעה זאת, נמנו לפחות 40 הרוגים פלסטינים. מספר התושבים הלא-מעורבים מתוכם אינו ידוע בוודאות. דיווח אחד מדבר על לפחות 8, אחר על לפחות 17, ואחר על לפחות 7 ילדים הרוגים. המספרים האמיתיים מתבררים רק בשוך האבק (ראו עדכונים שוטפים כאן), אבל כבר כעת אפשר לערוך השוואה גסה למבצע "עמוד ענן" מנובמבר 2012. שם, על פי הדו"ח היסודי שהכין "בצלם", נהרגו 17 איש בשני הימים הראשונים למבצע, מתוכם 8 לא מעורבים. אם כך, אנחנו פחות או יותר באותו טווח של פרופורציות, בהבדל שההרג הישראלי הפעם כפול בגודלו. כבר כעת יש ראיות מבוססות לפשעי מלחמה מובהקים.

הממצא החשוב של אותו דו"ח הצביע על המפנה שחל לאחר היום הרביעי למבצע. בעוד שבארבעת הימים הראשונים של "עמוד ענן" הרג צה"ל "רק" 17 לא מעורבים, בארבעת הימים האחרונים הוא הרג 70 לא מעורבים. בפועל, במהלך המחצית השנייה של "עמוד ענן" הרג צה"ל שני חפים מפשע על כל משתתף בלחימה. טווח ארבעת הימים, אם כן, מסמן את אורך הנשימה המוסרי של מבצעים בעזה. בתום הזמן הקצר הזה לוחמי החמאס נבלעים במידה כזאת בקרב האוכלוסיה באופן שמגלגל את המשך המבצע לפשעי מלחמה ברורים, עם או בלי נשק "כירורגי".

כפי שתועד בהרחבה בבלוג הזה, היקף הפגיעה בחפים מפשע במהלך "עמוד ענן" הוסתר היטב מעיני הציבור הישראלי; ספק אם הישראלי הממוצע יכול לנחש אפילו את המספרים. צה"ל פירסם באופן מוצנע נתונים שקריים – מסקנה בלתי נמנעת לאור סירובו לבסס אותם ברשימות שמיות. יותר מכך: הדיסאינפורמציה הופצה גם בשורות הצבא עצמו, כולל באתר חיל האוויר, שלא הזכיר במילה את קורבנות "הדיוק הכירורגי" הפלסטיניים. לתעמולת שקר כזאת יש תפקיד מבצעי ברור: להכין את הקרקע ואת הלבבות לפשעי המלחמה של המבצע הבא. תחת מעטה הבורות הזה, טייסים יכולים לצאת בלב שקט לגיחות הפצצה בשכונות עזה הצפופות ולהמשיך להיאחז באשליה שהם פוגעים רק בארכי-טרוריסטים. גם תעמולת שקר היא צוק איתן.

הרי לא חשבתם שהמבצע הזה בא למישהו בהפתעה, נכון? בצה"ל התחילו לעבוד עליו איך שנגמר "עמוד ענן". היו סמוכים ובטוחים שאיפשהו בקריה עמלים כבר ברגע זה כמה מוחות מבריקים באגף המבצעים, מפיקים לקחים מן הכשלים של "צוק איתן", בונים בנק מטרות חדש, משכללים את הטכנולוגיות, ומשרטטים את המבצע הבא בעזה – זה שבאמת, אבל באמת, "יוריד את החמאס על הברכיים".

* * *

הצגת הדברים הזאת ודאי מקוממת לא מעט בכך שהיא מתעלמת לחלוטין מחלקו של החמאס בהגבהת להבות העימות. אבל אני לא מתעלם מכך. למעשה, את הדברים האלה אני כותב בין אזעקה אחת למשנהה, כך שקשה לי להתעלם מן הטילים שיורה החמאס. אבל העובדה הפשוטה היא שאני אזרח ישראלי ומי שנדרש לתת לי דין וחשבון אלה הפוליטיקאים הישראלים שמפקירים את בטחוני – לא מנהיגי החמאס. התקשורת הישראלית מפרשנת בלי סוף את מניעיו של הצד השני ונתקפת עיוורון כמעט פתולוגי בכל האמור במניעי הצד שלנו. שם הכל מסתכם בסיסמאות "השקט לדרום" ו"שיקום ההרתעה". לפרשן הישראלי אין בעיה לחדור דרך מסך התעמולה החמאסי ולהבחין (בצדק) שמשבר המשכורות החמור בעזה הוא אחד הגורמים העקיפים לניסיונו של החמאס לחמם את הגבול; כל הסדר שייכון לאחר העימות הנוכחי, כל הבנות בין אם כתובות ובין אם לאו, יתנו לחמאס עוד אורך נשימה. כל זה נכון; אבל הפרשן הישראלי תקוע בחשבונאות של הצד השני, במקום להמשיך ולשאול את עצמו ביושר: אם כך, ואם גם המנהיגים שלי יודעים שהמבצע הזה רק יחזק את החמאס (ובפרט את הפלגים הקיצוניים שבו) – למה הם משחקים לידיו?

הם כמובן לא משחקים לידיו. הם משחקים איתו, וכדור המשחק הוא תושבי ישראל ותושבי עזה. זהו זמן הגברים.

אי אפשר לסיים בלי להשיב, בסבלנות קרובה לפקוע, לטרוניה הקבועה: אז מה נעשה? נשב בחיבוק ידיים כשהם יורים עלינו טילים?

לא, נעשה את המובן מאליו כדי למנוע את הטילים. נכיר בחמאס כשלטון הנבחר בעזה ונניח בצד את כל הצווחות ההיסטריות על "אמנת החמאס" ו"הכרה במדינה יהודית"; נסיר את המצור מעזה (כן, יש מצור, תתעדכנו, והוא מתהדק מתי שבא לנו); נחזק ונשתף פעולה עם האחדות הפלסטינית ונניח לעם הפלסטיני בעצמו לעצב את השלטון הרצוי בעיניו. זאת תהיה התחלה לא רעה בכלל, לבטח לא כזו שכבר הוכחה ככישלון חרוץ, כמו כל 8 העמודות באיור "בואו ניכנס בחמאס".

סרבני ידיעה / סרבני שלום / סרבני מלחמה

תזמון

יומיים בדיוק לפני שברקיניהו פתחו את שערי הגיהנום הנוכחי על עזה, נסגר מעגל בגיהנום הקודם שנפתח עליה: אל"מ אילן מלכא קודם לדרגת תא"ל ומונה לראש מטה פיקוד המרכז. אל"מ מלכא היה מפקד חטיבת גבעתי במבצע "עופרת יצוקה" ומי שפיקד אישית על הפעולות בשכונת זיתון, לרבות הטבח ב-21 מבני משפחת סמוני. לפני חצי שנה נסגרה חקירת מצ"ח בזיכויו המוחלט (אחרי הערה פיקודית) והשבוע, כאמור, חודש תהליך הקידום שלו שעוכב באופן מצער כל כך (על הטבח בזיתון, העדויות, הטיוח וה"חקירה"-עאלק הצה"ליים – קראו כאן).

מלכא כבר לא ייכנס לעזה במבצע הנוכחי, אבל מורשתו חיה והוטמעה היטב: על טבח אזרחים לא משלמים. "דוקטרינת א-דאחייה" הוכיחה את עצמה גם במבחן המשפטי הפנים-צה"לי, ומפקדי הכוחות שיובילו את הפלישה הקרקעית לעזה כבר יודעים שיש להם גב פיקודי ומשפטי מלא לפשעי מלחמה. שלא יעזו לגנוב כרטיסי אשראי, כמובן, אבל לירות זרחן על שכונות מגורים, להפגיז בתי ספר ובתי חולים, לירות על אזרחים שמניפים גדל לבן – כל זה מותר.

נכון לשעת הכתיבה של דברים אלה, יש 40 הרוגים בצד הפלסטיני, מתוכם 17 אזרחים (מתוכם 6 ילדים ו-2 נשים). בצד הישראלי יש 3 הרוגים, כולם אזרחים. חלקם של האזרחים בהרוגים הפלסטינים עדיין לא הגיע לשיעורם בהרוגי עופרת יצוקה – 54% על פי האומדן המתון – אבל זאת רק ההתחלה, הפלישה הקרקעית עוד לפנינו. מרכזים רפואיים וצוותי הצלה כבר נפגעו קשות בהפצצות, כפי שדווח ל"רופאים לזכויות אדם", מה שיזניק בלי ספק את מספר האבידות הקטלניות.

צה"ל מגייס כמות חסרת תקדים של מילואים, 75 אלף חיילים, ופיקוד העורף מכין את הרשויות המקומיות ל-7 שבועות של לחימה. הפלישה הקרקעית תתחיל ביממה הקרובה, ככל הנראה. פוטנציאל ההרס וההרג עצום.

הרס לא נחוץ, הרג לא נחוץ. כמה קלה האצבע על ההדק, כמה כבדה הלשון שאמורה לדבר, לגשר.

הישראלים, שלמדו בקיץ 2011 לשאול שאלות קשות, יכולים וצריכים לשאול שאלות כאלה גם עכשיו. ממש עכשיו.

* * *

– למה הם יורים עלינו טילים? יצאנו מעזה, כבר אין מצור.

– יש מצור אווירי וימי מוחלט, ויש מצור יבשתי חלקי. ויש עוד עשרות דרכים שבהן ישראל ממררת את חייהם של תושבי עזה וגוזרת עליהם עוני וייאוש.

– טוב, זה בגלל שהם יורים עלינו כל הזמן טילים.

– לא, הם יורים עלינו טילים כי אנחנו ממררים להם את החיים.

– מה פתאום, כבר יצאנו מעזה, אין מצור.

– אבל לא יצאנו להם מהוורידים. מבחינתם עזה עדיין לא חופשיה.

– שיפסיקו לירות טילים.

– לא, קודם שישראל תשחרר את עזה. כל עוד עזה לא חופשיה, ימשיכו הטילים.

– אבל עזה חופשיה. יצאנו משם, אין מצור.

– עזה משועבדת. וגם אתה משועבד לתעמולה שקרית.

* * *

עזה משועבדת

[מקורות: עמותת "גישה", "בצלם", "המשרד לתיאום עניינים הומניטריים של האו"ם"]

  • סחורות נכנסות לרצועה דרך מעבר כרם שלום. ישראל לא מאפשרת הכנסת חומרי בניין (מלט, ברזל וחצץ), מה שמונע שיקום תשתיות שהיא הורסת בהפצצות. ברצועה חסרים 250 בתי ספר כיוון שאין חומרים לבנייתם.
  • במשך 5 וחצי השנים האחרונות ישראל אוסרת על ייצוא סחורות מעזה לישראל ולגדה המערבית. במחצית הראשונה של 2012 יצאו מעזה 19 משאיות בחודש – 2% מהממוצע החודשי לפני הסגר.
  • ישראל מונעת מעבר של תושבי עזה לגדה, למעט מקרים הומניטריים דחופים. הנפגעים: בני משפחות שלא ראו זה את זה שנים, סטודנטים שרוצים לצאת ללימודים בגדה, ועוד.
  • ישראל שולטת במרשם האוכלוסין הפלסטיני ולכן גם בהנפקת דרכונים חדשים. זה מאפשר לה להגביל גם את יציאת תושבי עזה דרך מעבר רפיח למצרים. בעזה מתגוררים יותר מ-10,000 פלסטינים "חסרי מעמד", שישראל אינה מכירה בזכאותם לתעודת זהות. לפיכך הם כלואים ברצועה.
  • ישראל מטילה מצור אווירי וימי מוחלט על עזה. דייגים יכולים לצאת עד למרחק של 3 מיילים מהחוף, 15% בלבד ממימי הגז של עזה, מרחק שבו הדגה מועטה. דייגים שמנסים את מזלם במים עמוקים יותר סופגים יריות מחיל הים הישראלי ועוברים נוהל "הפשטה ושחייה"; בשלוש השנים האחרונות נהרגו 4 דייגים ונפצעו 17 מירי של חיל הים הישראלי. ענף הדייג בעזה, פעם מקור הכנסה חשוב לעשרות אלפי משפחות, הצטמק ב-70% במהלך העשור האחרון, תרומה מכרעת להידרדרות הכלכלה הפלסטינית בעזה.
  • ישראל שולטת במשק הפלסטיני באמצעות קביעת שיעורי המכס והמע"מ על סחורות שנכנסות לעזה. ישראל גובה את המכס והמע"מ עבור הרשות הפלסטינית ומעבירה או מעכבת אותם כרצונה. כיוון שכספים אלה מממנים שירותים ציבוריים בגדה ובעזה, ישראל שולטת בהשקעה הציבורית שם.
  • ישראל הכריזה על אזור חיץ בטחוני במרחק של 300 עד 1,500 מטרים מגדר המערכת, שהכניסה אליו אסורה או חשופה לירי אזהרה. אזור החיץ הזה מהווה 17% משטחה של רצועת עזה. ושליש משטחי החקלאות שלה. על-פי נתוני האו"ם, שווי הרכוש שנהרס באזורים הסמוכים לגדר מאז שנת 2005 נאמד בכ-308 מיליון דולר, והוא כולל 18,000 דונם מטעי פירות, 5,800 דונמים של חממות, כמעט אלף מבני מגורים, יותר מ-300 בארות מים ושישה בתי חרושת. הפגיעה בגידולים והגבלות הגישה לאדמות גורמים לאובדן פוטנציאלי שנתי של 75,000 טונות תוצרת חקלאית, ששוויה כ-50 מיליון דולר.
  • ישראל אחראית להידרדרות התברואתית ברצועה עקב קריסת מערכת הביוב, כיוון שאינה מאפשרת להכניס לעזה חלקי חילוף מיובאים. הקריסה הזאת כבר הרגה אנשים ומזהמת את מי השתייה עד לרמה שתהפוך את החיים ברצועה לבלתי אפשריים בתוך פחות מעשור.
  • רוב אספקת החשמל בעזה מגיעה מישראל. תחנות הכוח המקומיות קטנות ומיושנות, ישראל הרסה אותן שוב ושוב בהפצצות בשנים האחרונות, ואינה מאפשרת להכניס לרצועה ציוד מודרני. השליטה בחשמל של עזה משפיעה ישירות גם על הביוב – כשאין חשמל, אין שאיבה וטיהור של שפכים. ישראל גם לא מאפשרת מעבר סולר לעזה, וההסתמכות על הסולר המצרי איננה יכולה להבטיח אספקת חשמל סדירה. כתוצאה מכך תושבי הרצועה חווים הפסקות חשמל באופן שגרתי. זהו אחד ממנופי השליטה האכזריים ביותר, וההנהגה הישראלית יודעת לנפנף בו כשצריך.

* * *

– למה שנרד להם מהצוואר? הם הרי לא יפסיקו את הטילים.

– הופה, אני רואה כאן התקדמות. קודם הכחשת שיש מצור, טענת שעזה חופשייה, ועכשיו אתה מודה שהיא תחת שליטתנו.

– ברור, כי אם לא נשלוט בה, הם ימשיכו לירות עלינו.

– סליחה? הם יורים עלינו עכשיו, בזמן שאנחנו שולטים בחייהם. מה בדיוק משיג הלחץ הכלכלי על הרצועה, הגבלת הייבוא וחסימת הייצוא, מה משיג ירי על דייגים?

– שלא יבריחו נשק מהים.

– הם מבריחים טונות של נשק דרך המנהרות.

– איך נוכל לסמוך עליהם שיקיימו את ההסכם?

– בוא נחשוב רגע. בלי הסכם – אפשר לסמוך עליהם? כנראה שלא. מישהו ניסה פה להשיג הסכם? מישהו בצד שלנו מתייחס בכלל להנהגת החמאס, שנבחרה באופן דמוקרטי, כאל הנהגה שכדאי וצריך להגיע איתה להסכם רגיעה ארוך-טווח?

– לא מאמין להם.

– ולמנהיגים שלך אתה מאמין?

– גם לא. אבל הפלסטינים לא מקיימים הסכמים.

– עוד לא היה פה שום הסכם רציני. היו הבנות רגעיות שלאף צד לא השתלם לשמור עליהן. וגם לא יהיה הסכם כל עוד ישראל תתעקש להחזיק בידיה את המפתחות לכלכלה של עזה.

– ככה תושבי עזה יבינו איזה נזק עושה להם החמאס.

– ואללה? ואז הם יעיפו אותו מהשלטון? זאת הפנטזיה שלך? זה באמת עבד יופי במבצע "ענבי זעם", במלחמת לבנון השניה וב"עופרת יצוקה". הפצצנו אזרחים ומה קיבלנו? משטרים קנאיים עוד יותר. זה גם מה שמחכה לנו בעזה אחרי שהחמאס יתמוטט: שלטון איסלאמי פונדמנטליסטי.

– קודם שיפסיקו לירות, אז נדבר.

– לא, קודם שנרד להם מהצוואר, אז הם יפסיקו לירות. משא ומתן מנהלים בין שווים.

– ואם הם לא יפסיקו?

– תמיד אפשר לשלוח את המטוסים לחסל ולהפציץ, לא? אין מה להשוות את הלגיטימיות של פעולה צבאית בעקבות הפרת הסכם מדיני מוכר לבין פעולה צבאית של מדינה כובשת (או רק "שולטת") נגד אוכלוסיה שנתונה לשליטתה.

– אבל כבר יצאנו מעזה, אין מצור.

– אה, אוקיי.

* * *

הסרבנות השלטונית

ביום ראשון, ה-11 לנובמבר, 3 ימים לפני שקפץ הפיוז לברקיניהו, דווח שהמתווכים המצריים הצליחו להשיג הסכמות על הפסקת אש בין החמאס לישראל. לא רק החמאס אלא גם הגי'האד האיסלאמי הסכים לעצור את האש; יממה לאחר מכן הושגה גם הסכמת הפלגים האחרים. ההסכם המתין לאישורם של הגורמים הקיצוניים ביותר: פלגי אל-קאעידה ברצועה וממשלת ישראל. ביום שלישי – יממה בלבד לפני שקפץ הפיוז לברקיניהו – הודיע ראש ממשלת החמאס, אסמעיל הנייה, שכל הפלגים הפלסטיניים "התחייבו מתוך תחושת אחריות לנצור את נשקם בתנאי שגם ישראל תתחייב לעשות את אותו הדבר".

בחודשים האחרונים עמל גרשון בסקין, מי שניהל את המו"מ עם אחמד ג'עברי על שחרור גלעד שליט, על הסכם הפסקת אש קבועה בין ישראל לחמאס. בסקין עמד בקשר קבוע עם החמאס ועם המודיעין המצרי, ולדבריו ג'עברי קיבל את טיוטת ההסכם לידיו יומיים לפני שחוסל. בסקין טוען שגם כשנגרר החמאס אחרי סבבי האלימות שיזמו הארגונים האיסלאמיים, הרקטות שהוא שיגר לישראל נחתו בשטחים פתוחים, "וזה היה בכוונה".

אני מניח שנגלה עוד פרטים על המגעים האלה לאחר שישכך האבק וייספרו ההרוגים והפצועים בשני הצדדים. נכון לעכשיו, כל הסימנים מראים שהצד הפלסטיני היה בשל לחתימה על הסכם הפסקת אש, ושהפרטנר לחתימה, אחמד ג'עברי, היה אדם שאמינותו במו"מ קודם עם ישראל הוכחה. זה כמובן לא מהווה ערובה לכך שההסכם יצלח, אבל ככה זה בדיפלומטיה: מנסים לדבר ומתקדמים צעד-צעד, כי האלטרנטיבה גרועה הרבה יותר.

ממשלת ישראל העדיפה את האלטרנטיבה, וטירפדה את הפסקת האש. היא עשתה זאת בדרך הכי גרנדיוזית ופרובוקטיבית שאפשר – חיסולו של הרמטכ"ל הפלסטיני. מותר לחשוד, וזו לא תהיה מחשבת שווא, שההנהגה הישראלית כבר החליטה קודם לכן על מבצע רחב-היקף בעזה, ולא התכוונה לתת לג'עברי לקלקל לה את התכניות עם הצהרה פומבית על הפסקת אש. החיסול שלו סלל את הדרך להתלקחות, שתוצאותיה היו ידועות היטב מראש.

מסכם גרשון בסקין: "אני חושב שהם עשו טעות אסטרטגית שתעלה בחיים של לא מעט חפים מפשע בשני הצדדים. את הדם הזה אפשר היה למנוע. מי שקיבל את ההחלטה צריך לעמוד לדין הבוחר, אבל לצערי הם יקבלו יותר קולות בגלל זה".

כך בדיוק דירדרה ממשלת אולמרט, 4 שנים קודם לכן, את ישראל והפלסטינים למרחץ הדמים של "עופרת יצוקה". ההבדל היחידי הוא שאז דוברי החמאס הביאו באופן ישיר לידיעתו של הציבור הישראלי את נכונותם להאריך את הסכם הרגיעה, מן הסתם מתוך הכרה שמנהיגי ישראל מלעיטים את אזרחיה בדיסאינפורמציה על כוונות הצד השני. היום הם כבר נואשו מלפנות אל הציבור הזה.

כאז כן עתה, על השולחן עמדה הצעה קונקרטית להפסקת אש קבועה; כאז כן עתה, ממשלת ישראל ניתצה אותה לרסיסים בצעד שמשמעותו יכולה להיות אך ורק הכרזת מלחמה.

כאז כן עתה, בין ההשתוללות הזאת לבין הרתעה אמיתית אין דבר וחצי דבר. אין הרתעה צבאית בדרום, כפי שיודעים המנהיגים, יודעים העיתונאים, ויודעים הכי טוב תושבי הדרום, וחלקם אפילו קוראים להפסיק לירות ולהתחיל לדבר. יש רק הרתעה מדינית, כמו הסכם הרגיעה שקדם ל"עופרת יצוקה" והביא לירידה עקבית בירי הטילים עד לשקט כמעט מוחלט. להרתעה מדינית יש מחיר נקוב, ידוע מראש: שחרור המגף הישראלי מגרונה של עזה. הסרת המצור האווירי והימי, שחרור סחורות לייצוא, ביטול אזור החיץ הבטחוני והשבתו לידי החקלאים העזתיים, ועוד. הדרך להסכם כזה – לא שלום, אלא רגיעה יציבה לטווח ארוך – גם היא ידועה: מו"מ ישיר עם החמאס.

ממשלת ישראל מסרבת הן לתנאי ההסכם והן לדרך להשגתו. את מחיר סרבנותה היא מגישה לתושבי הדרום וכעת גם לרבבות חיילי מילואים; תשלמו אתם. תשבו אתם במקלטים, תפתחו אתם צירים, תיפצעו ותיהרגו ברחובות קריית מלאכי או ברחובות עזה, כדי שנוכל להמשיך להתבצר בסרבנותנו. זאת "הנחישות" שנדרשת מאיתנו כדי לגונן על הנחישות שלהם. אנחנו מגש הכסף, עליו מוגש בשר התותחים.

הסרבנות האזרחית

בשר התותחים לא חייב ללכת בעיניים עצומות אחרי מנהיגיו; ודאי וודאי שאחרי כשלי ההנהגה העמוקים שנחשפו בשתי המלחמות של העשור האחרון, זאת תהיה הפקרות אמיתית שוב לשים את מבטחנו בהנהגה. תושבי הדרום יכולים להשמיע קול אחר ולתבוע מההנהגה פתרונות אמיתיים במקום מסך העשן הבטחוני. מיעוט אמיץ עושה זאת, הלוואי שרבים יותר יקבלו ממנו השראה.

חיילי המילואים לא חייבים להתגייס בצייתנות למבצע שיחייב אותם להפעיל נשק קטלני בלב שכונות מגורים צפופות, מתכון בטוח לפשעי מלחמה (לתשומת ליבם של לוחמי יהל"ם). מי שמטיל על חמאס את האחריות לחיי האזרחים שמתגוררים בסמוך למתקניו, שיחשוב פעמיים. על אחת כמה וכמה שחובה לסרב אם כל הסימנים מראים שמדובר בקנוניה פוליטית (שקופה למדי) שרק תגבה מחיר כבד, בנפש וברכוש, מתושבי ישראל, מבלי להעניק להם ביטחון אמיתי. אני שואב אופטימיות זהירה מכך שכבר ביום הראשון למבצע נשמעו קולות ספקניים, בעיתונות וגם ברשת; לפני 4 שנים היה קשה לזהות אפילו סדק קטנטן בקונצנזוס הלאומני והמתלהם.

בשעה כזאת המעשה האזרחי ההגון הוא לסרב. הטעמים נשארו זהים, אחד לאחד, לטעמי הסירוב להתגייס ל"עופרת יצוקה" לפני 4 שנים; קיראו אותם שוב. הדברים שכתבתי אז, אל חייל המילואים האוחז בצו 8 בידו, נכתבו ביום השלישי למבצע, ושם גם חזיתי את מה שמתרחש כעת:

"פתרונות הכוח הישראליים שהיו לא מוסריים בעליל, עד כדי הפרת החוק הבינלאומי (חומת ההפרדה, הפגזות האזרחים בלבנון, והמלחמה הנוכחית) היו תמיד אפקטיביים בטווח הקצר. הם הרחיקו איום מיידי, ובו בזמן גם שיחררו קיטור לאומני בצד שלנו. בטווח הארוך – כולם התגלו או יתגלו ככשלונות קולוסאליים. וזאת מן הטעם המוסרי. כשכל כך הרבה אנשים סובלים כל כך הרבה במשך זמן כה רב מן הענישה הישראלית – סופם להתקומם. וכל התקוממות שוברת את שיאי האלימות של קודמתה. זהו מעגל האלימות שאנו לכודים בו. שני הצדדים נוהגים במופקרות נפשעת, ועדיין, אשמתנו כבדה יותר, משום שמכותינו אלימות הרבה יותר, וממילא רוב מפתחות ההסדר נמצאים בידינו (טריטוריה, אסירים, חופש תנועה, מים).

וכך יוצא שהשיקול המוסרי והשיקול האפקטיבי, לטווח הארוך – מתלכדים. לא מוסרי להפגיז שכונות מגורים, בלי להבחין בין אזרחים ללוחמים, וודאי שלא אפקטיבי. במלחמה הזאת ישראל זורעת את זרעי ההתקוממות הבאה, שתהיה הרבה יותר כואבת. בהתקוממות הבאה הטילים יגיעו עד תל אביב. כן, עד האספרסו שלי. תתפלא, גם אז אעמוד על דעתי שהכל היה בר-מניעה. שאפשר גם אחרת".

75 אלף חיילי מילואים יקבלו צו 8; זה פי 7.5 מהכמות שגוייסה ב"עופרת יצוקה". מה מתכננים לנו ברקיניהו? למחוק את עזה מהמפה? לכבוש מחדש את חצי האי סיני? ספקטאקל ואגנרי של גייסות שריון דוהרים בתוך ענני אבק סמיכים, על רקע שקיעה אדומה כדם? האם כל פנטזיות ההרס באיראן, שנבלמו בדקה האחרונה, מופנות עכשיו אל עזה, רק כי צריך לשחרר אותן איפהשהו?

אזרחים יקרים, חיילים יקרים: אל תצעדו אחרי עמוד הענן. סרבו. את הפוליטיקאים שבאים להצטלם איתכם "ברגעים הקשים" תעיפו מכל המדרגות. את צווי ה-8 תקרעו לגזרים. סרבו למבצע הארור הזה, לא איבדנו כלום בעזה, ויש לנו מספיק בעיות לתקן כאן.