דילוג לתוכן
29 בדצמבר 2018 / עידן לנדו

מעבר לפרדוקס הסירוב

[זאת גרסה מורחבת של דברים שאמרתי בערב השקה לספרה של עדית זרטל, "סירוב: חובת הציות וזכות המצפון", הקיבוץ המאוחד 2018, "תולעת ספרים", 27.12.2018]

 

הספר הזה, שכתוב נפלא וערוך נפלא, מעורר הרבה מאד מחשבות, גם אצל מי שהסירוב הפך לו טבע שני לפני שנים רבות. המחשבות האלה נוגעות אצלי לפחות לא במעשה הסירוב עצמו אלא בנסיבות שמובילות אליו, ובתודעה הפוליטית שמאפשרת אותו. עדית כתבה את הספר בהשראה מפורשת של כתבי חנה ארנדט, ולכן אני מאמין שהיא תעריך התייחסות פולמוסית לספר – באותה רוח פולמוסית ומערערת שאיפיינה את מחשבת ארנדט לכל אורכה. הדברים הבאים נשענים על מצע גדול של הסכמה, גם אם תישמע בהם לפרקים נימת אי-הסכמה.

* * *

כל סרבן היה מעדיף להימנע ממעשה הסירוב ומהפרת החוק לו היה יכול. כל סרבן היה מעדיף שהמציאות שדוחקת אותו אל הסירוב היתה שונה, מעוותת פחות, כך שלא היה מוצא עצמו בסימטה ללא מוצא זולת מוצא הסירוב. במובן הזה, כל סרבן הוא פוליטי, גם אם הוא מכתיר את מעשהו כאקט פרטי לחלוטין; הוא מייחל למציאות אחרת. והוא מקווה שמעשהו הפרטי לחלוטין יהפוך לאמת-מידה כללית יותר, סוחפת יותר, שתבלום במשהו את הסיוט המוסרי שבתוכו כולנו מתגלגלים מטה.

אם כך, הסרבן מפר את החוק כדי לעורר את מצפונם של אחרים, ולגרום להם להצטרף אליו. וכל סרבן יודע ש"הסדרה שקטה" עם הצבא לא תביא לכך. שהרי מעשים שנעשים בהיחבא אינם משפיעים על הזולת. רק סירוב בעל הדהוד ציבורי עשוי לשנות משהו, אם בכלל. ואומנם, הספר של זרטל מצטט עדויות של תא"ל דב תמרי והרמטכ"ל משה לוי משנות ה-80', שלתופעת הסירוב בעת השהייה הממושכת בלבנון היתה השפעה ניכרת על ההחלטה לסגת מרצועת הביטחון (213). היתה זו תנועת סירוב גלויה, בת אלפי חברים; בין 1982-1992 כ-300 סרבנים ריצו עונשי מאסר בבתי הכלא הצבאיים. זהו "תור הזהב" של הסרבנות הישראלית, שלא היה כמוהו עד אז וגם לא מאז (בספטמבר 1983 הגיעו 14 אלף איש למופע רוק באכזיב שכל הכנסותיו נתרמו ל"יש גבול"; בין האמנים היו שלום חנוך, דויד ברוזה ולהקת "בנזין").

כיצד יובטח ההדהוד הציבורי? באמצעות התעמתות גלויה ונטולת-מורא עם השלטון. בראש ובראשונה, דרך הנכונות להישפט ולהישלח למאסר על אי ציות לפקודה. דרך הפיכת הסירוב לפומבי, וחשוב מכך – הפיכת המחיר האישי שנגבה מן הסרבן לפומבי. אם יש משהו שמזיז לבבות קהים, זה לב שעדיין לא קהה. לא הטפה על קורבנות פלסטינים, נסתרים מן העין ומן הלב, אלא הפיכתך שלך לקורבן עשויה, אולי, לסדוק במשהו את חומת האדישות של שכניך וחבריך.

אני לא מחדש כאן דבר. סרבנים שישבו בכלא זוכרים את ההערכה שזכו לה מצד כלואים אחרים. אין מופת בלי מחיר אישי. המאסר איננו סרח-עודף של מעשה הסירוב; ודאי שאיננו עונש שמעיב על צדקתו של מעשה הסירוב. בדיוק להיפך: המאסר הוא שלב הכרחי באקט הסירוב בתור אקט פוליטי, הוא הביטוי המזוקק והמדויק ביותר להתנגשות בין הסרבן למדינה, ובין שתי מערכות ערכים סותרות. הניסיון לחמוק ממנו כמוהו כניסיון לטשטש את ההתנגשות הזאת ולאותת שהסרבן והמדינה, בסופו של דבר, נמצאים באותו צד של המתרס.

לא, הם לא.

אבל כשאני קורא את הספר של עדית, אני משתאה על המאמצים הכבירים שהשקיעו סרבנים במהלך מחצית המאה האחרונה – החל מגיורא נוימן החלוץ (1972) ועד לאורה מילוא (2004) – לשכנע את רשויות הצבא והמשפט להכיר בזכותם לסרב, ובמשתמע, לפטור אותם מן העונש הכרוך בסירוב. עשרות ומאות עמודים של עתירות, של חוות דעת מלומדות מאת פרופסורים לפילוסופיה ומשפט, מאמרי דעה ואסופות מאמרים, ובהם כל השאלות הידועות: מה בין פציפיזם לסירוב סלקטיבי, מה בין אי ציות למרי אזרחי, מה בין סרבנות הימין לסרבנות השמאל. הכל מרתק ומעניין, באמת, בלי שמץ ציניות אני אומר את זה, אבל ת'כלס, מה אתם רוצים מהמדינה? באמת, מה אתם רוצים? שתוותר לכם מראש, בלי שום מאבק? שתגיד "בסדר, לא מתאים לכם שירות חובה, לא צריך"? שתעשה צחוק מעצם הפרויקט שמגדיר אותה יותר מכל – פרויקט הכיבוש והאפרטהייד – בשעה שאתם לוקחים אותו בשיא הרצינות?

הסירוב של המדינה למחול לכם רציני לא פחות מן הסירוב שלכם למחול לה. תזכרו את זה. כבדו את זה. השתמשו בזה.

והרי הצבא עושה ככל יכולתו כדי להימנע מעימות משפטי ומהד ציבורי. מדיניות ההשתקה של הסרבנות הפכה להיות הנורמה מאז אינתיפאדת אל-אקצא. הכלל הלא-כתוב הוא להימנע מעימות עם הסרבן ולסגור את הבעיה שלו בשקט, בתוך היחידה. ושוב, הסרבנים מודעים לזה, וגם מודים בכך שמדיניות ההכלה נוטלת את עוקצה הפוליטי של הסרבנות, מטשטשת את ההבדלים המשמעותיים בינה לבין "אי התאמה" כללית, ולמעשה מוחקת אותה מן הזירה הציבורית כתופעה ממשית. הרי אין דרך אפילו לספור כמה אנשים מסרבים לשירות, בכל רגע נתון, אם לא מושתת עליהם כל סנקציה שנתונה לתיעוד רשמי.

ובכן, זהו פרדוקס הסירוב. ככל שהוא נאבק על הכרה, ככל שהוא מנסה לשכנע את סובביו שהוא מוקנה לנו כזכות, וככל שהוא חותר לחצוב לו נישה משפטית במסגרת החוק הקיים, נישה שבה הוא יוכר כעוד סוג לגיטימי של חופש המצפון – כך הוא בעצם חותר לחמוק מעונש, להימנע מחיכוך אלים עם מערכת השלטון, ובסופו של דבר – להתפייס עימה, גם אם בתנאים מתוחים. בו בזמן הסירוב כאקט פוליטי עומד ונופל על נראותו הציבורית, על ההד הרגשי והמוסרי שטמונים בו, ואת אלה לא יצליח לעורר ללא התנגשות עם השלטון, ללא החצנה מפורשת של האי-הסכמה התהומית ביניהם, ללא מחיר אישי של ישיבה במאסר.

[במאמר מוסגר: הישיבה בכלא חיונית גם לגיבוש התודעה הפוליטית של הסרבן. שם הוא נותן דין וחשבון, לעצמו ולכלואים האחרים, על מעשיו ועל המחיר שנגבה ממנו; שם הוא נתבע לצאת מד' אמותיו ולקשור את סירובו לקהילה שנגדה הוא יוצא; שם הוא נהיה פוליטי, גם אם לא רצה בכך מלכתחילה].

לו קיבל הסרבן את מה שתבע מבית המשפט, היה שומט את הקרקע מתחת לעצם מחאתו. צבא ש"מכיל" את כל מעשי הסירוב, שמוותר מראש לסרבנים ופוטר אותם משירות, הוא צבא שבפועל שינה את החוק שנגדו מוחה הסרבן, כך שזה כבר אינו מפר אותו. לסרבן שכבר לא נתבע לשרת אין למה לסרב. זהו מות הנשיקה של הסרבנות כתנועה פוליטית. בדיוק כמו תאגידי המזון והבידור הענקיים, שיודעים לקחת כל ביטוי של חתרנות אנטי-ממסדית ולשווק אותה כטרנד שבו מתממש "הייחוד" של הצרכן האינדיבידואלי – ייחוד שמשותף לו ולמליוני צרכנים אחרים, חסרי פנים – כך גם המדינה יודעת יפה להציג בראש חוצות את סובלנותה לחריגים, ובכך בפועל ממיתה את חריגותם, מבייתת אותם, אוספת אותם מחדש לתחום גדר המותר.

סרבנות הנשים של העשור האחרון הגיעה אולי למודעות החריפה ביותר לפרדוקס הזה, והספר של עדית מתאר את זה יפה.

"זכותן הייחודית של הנשים לחופש מצפון, כותבת נויה רימלט, נהפכה גם למכשול בדרכן של סרבניות מצפון שרצו להפוך את הסירוב המצפוני שלהן למעשה ציבורי… "היד הקלה" של רשויות הצבא על משאב הפטור לנשים מטעמי מצפון היא שהפכה את תהליך ההגדרה העצמית, הפמיניזציה והפוליטיזציה של סרבניות המצפון לאיטי ומסובך. הן החוק והן הפרקטיקה שהתפתחה מכוחו, של הסדרה שקטה ולא לעומתית של שחרור משירות צבאי של המסרבות, גם אלא הסלקטיביות שהגדירו את עצמן במפורש סרבניות-כיבוש, לא אפשרו למעשה מאבק משמעותי מגדיר ומעצב זהות" (322).

צריך לציין שבסוף 2003 חל שינוי מדיניות בצה"ל וסרבניות כיבוש החלו להישלח לכלא – הישג פוליטי שהושג, כתמיד, במחיר אישי. זרטל כותבת: "המדיניות החדשה והמחמירה של הצבא ביחס לפטור מטעמי מצפון לנשים, והרוח הגבית שהעניק לה פסק הדין [בבג"ץ לאורה מילוא], הקימו לתחייה את סרבנות המצפון של הנשים והזריקו לסרבניות כוח וחיוניות, קול ונראות" (340). בהתגוששות הזאת בין הצבא לסרבניות, התגוששות פוליטית עד לשד עצמותיה, יש עליות ומורדות. לפני שנה וחצי פטרה ועדת המצפון של צה"ל את תמר זאבי משירות צבאי אף על פי שסירובה לא היה פציפיסטי אלא פוליטי-לעילא ונעוץ בכיבוש. אותה ועדה לא פטרה את הסרבנית תמר אלון משירות בנימוק שזו פעלה לא רק ממניעים  אישיים אלא גם ממניעים של "מרי אזרחי".

אכן, מרי אזרחי תובע מחיר הן מן המורד והן מן השלטון. הצבא הבין זאת לא פחות טוב מתמר אלון, ולכן מיהר לשחרר אותה, זמן קצר לאחר דיוני ועדת המצפון, בעילה הטכנית של "אי התאמה". הנה עוד הוכחה לכך שכליאת סרבנים וסרבניות משרתת את האינטרסים שלהם יותר מאלה של הצבא.

בספר של עדית מובאות שתי עמדות קוטביות ביחס לזכות שהסירוב עומד, או לא עומד עליה. כך כתב יוסף רז בחוות דעת שנמסרה במסגרת בבג"ץ זונשיין ב-2002:

"סרבנות המכונה סלקטיבית היא סרבנות מטעמי מצפון לכל דבר ועניין… הזכות לסירוב מצפוני מניחה מראש שהממשלה ובתי המשפט אינם מסכימים עם התפיסה המוסרית המניעה את הטוענים לזכות לעבור על החוק. אך בהכרה בזכות לסירוב מטעמי מצפון הממשלה מכירה בכך שיש לה חובה בסיסית לכבד בני אדם בעלי מוסר אוטונומי, או בחובתה לכבד את האדם באשר הוא אדם" (279).

מנגד, עדי אופיר כתב כך במאמר ב"פוליטיקה", ב-1987:

"לסירוב אין זכות, וגם אין טעם שיחפש לעצמו זכות להיתלות בה… אילו היתה זכות לסירוב היה צורך בקיומו של מוסד שיאפשר לממש סירובים כמו ששווקים כלכליים מאפשרים לממש את זכות הקניין… אבל מהותו של הסירוב בכך שאינו שייך לשום מוסד חברתי אלא על דרך השלילה, כמוקד של איום על סמכות ואקט של פריצת גדר; מהותו של המשחק שבתוכו מתקיים הסירוב הוא אי-הסכמה, לפחות, על מקצת מן הכללים, עד כדי שבירת הכלים… להקנות זכות לסירוב פירושו להקנות זכות לחירות האנושית בכלל, שהיכולת לומר לא היא עצם מהותה, אבל זה אבסורד… זכות שמוקנית לאדם כך היא בעת ובעונה אחת גם הגבלה חמורה על חופש הפעולה שלו באותו תחום. מן הזכות לקניין, למשל, נובע האיסור ליטול בלא רשות מרכושו של אחר… אם מדובר בהגבלת השימוש בסירוב למקרים מסוימים בלבד – הרי זו סתירה במושג הסירוב עצמו, שמשמעו יהי מעתה: מותר לסרב במקום שהחוק התיר לסרב. לכן צריך לומר ברורות: אין לנו זכות לסרב – אבל סירובנו מוצדק" (354-6).

הצדק עם אופיר ולא עם רז. אין זכות לסירוב, אבל הוא מוצדק. הצדק הזה חורג הרבה מעבר לדיון המשפטי, ותופס גם ברמת התודעה האישית של כל סרבן וסרבן. יש בו לקח עקרוני ביחס לעמידתו של האזרח מול השררה, שהייתי רוצה לראות בקרב הרבה יותר ישראלים. לכן הבטתי בהשתאות מהולה באכזבה בעתירה מן השנה שעברה של "יש גבול", בהשתתפות 100 סרבנים ובהגשת עו"ד איתי מק, שדרשה להחיל על סרבנות לא-דתית את אותם קריטריונים מקלים שהצבא מחיל כיום על נשים דתיות הפטורות משירות מטעמי מצפון. העתירה נדחתה, וטוב שכך. לו היתה מתקבלת, הן נשים והן גברים המסרבים לשרת בצבא מטעמים מצפוניים, לרבות התנגדות ממוקדת לכיבוש ולדיכוי האוכלוסיה הפלסטינית, היו מקבלים פטור גורף משירות. "סרבנותם" היתה גוועת בטרם נולדה, נבלעת ללא קול בבטן הצבא, ולא נודע כי באה אל קרבו. זאת היתה התאבדות פוליטית מפוארת ופאתטית של אגף חיוני בשמאל הישראלי, המרה מרצון של אקטיביזם בפסיביזם.

מן הדברים האלה אין להסיק שאני מעין טהרן שדוגל רק בסרבנות שמובילה למאסר בכלא. ודאי שלא. למעשה, כתבתי בעבר על הצורך הדחוף בהרחבת סוגי ההתנגדות האזרחית הרבה מעבר לסרבנות הצבאית (תיכף אשוב לזה). אבל התבקשתי כאן להגיב על ספר שעניינו הוא דווקא הסרבנות הצבאית, ולכן היה לי חשוב לעמוד על הפרדוקס שדווקא היא מעוררת, בהיותה אקט פורע חוק שבו זמנית מבקש לחסות בצל החוק. מן הפרדוקס הזה אני מבקש לשחרר אותה. ממילא יובן שמופעי סרבנות אחרים, שאין בהם משום עבירה על החוק, אינם נקלעים לפרדוקס כזה.

* * *

הוויתור על "מחילת" המדינה הוא לא ויתור טריוויאלי. הרי כל מי שגדל והתחנך בישראל ספג מינקותו את הקשר ההדוק בין המדינה לבינו, קשר שנפרט לאלפי חוטים של היסטוריה וייעוד, מיתוס ואידאולוגיה, שואה ותקומה. כמו כל ישראלי אחר, גם הסרבן לכוד עדיין תחת סינרה של האומה, אֵם מזינה וגם חונקת, אם שהעיניים נישאות אליה בציפיה גם כאשר הלב רותח נגדה בזעם.

לוותר על כל השפע המחבק הזה – זה קשה. ולמרות הכל, זה הכרחי.

להפסיק לצפות למחילה – זאת ההמלצה. לא לייחל עוד ליד המלטפת והמנחמת של השלטון. אולי צריך להרהר שוב במשמעותו של המושג הזה, שנזכר פעמים רבות בספר של עדית, "אהבת המולדת". כך היא כותבת: "סרבנות מצפון כזאת העומדת לדיון בספר זה היא אהבת מולדת המעמידה גבול למולדת שאיבדה את נשמתה וצדקת דרכה, כדי להפיח בה מחדש חיים וצדק" (199). אני מתגרד באי-נוחות כשאני קורא ביטויים כמו "מולדת שאיבדה את נשמתה". אין נשמה למולדת (ספק אם יש נשמה לבני אדם), ואין צורך להזכיר כאן איזו מסורת פוליטית יונקת מן ההאנשה של "המולדת" והעמדתה כאורגניזם בעל נשמה, חיים, דם ומאוויים. הסרבן צריך לסרב לא רק למעשי עוולה בשירות "המולדת" אלא גם לפיתוי הזול להגדיר את מעשה הסירוב שלו במסגרת המיתולוגית-למחצה של "אהבת המולדת". ומה אם הוא עלה מארגנטינה שנתיים לפני שהחליט לסרב? מולדתו אינה כאן. האם נגרע משהו מתוקפו של מעשה הסירוב שלו? ומה אם הוא בעצם שונא את המולדת ועדיין לא מסכים לרצוח ילדים פלסטינים בשמה? אז הסירוב שלו "שווה פחות"?

זרטל מצטטת את מאיר עמור: "האם למולדת שאינה אוהבת את ילדיה יש את הזכות לתבוע מהם את אהבתם, ואת חייהם"? (199). אני רוצה לשאול: ואם המולדת כן אוהבת את ילדיה, יש לה זכות לתבוע את חייהם? לא נראה לי. מה עניין אהבה לכאן? למי בכלל יש זכות לתבוע מאדם בן 18 את חייו?

בתור התחלה, הייתי מעדיף להוציא את מושגי "המולדת" ו"אהבה" מן הדיון על סרבנות. אין לי שום התנגדות אליהם ככאלה. כבודם במקומם מונח, אבל מקומם אינו פה, וספק אם יש בכוחם להקים בסיס איתן, חוצה מגזרים וקהילות, לתרבות כוללת של סירוב והתנגדות. איך נמדדת אהבה? מהי מולדת? האם אהבתו של הגנרל לצבא היא אהבתה של פעילת הדיור הציבורי לחסרי הדיור? האם המולדת של מתנחל בבית אל היא המולדת של בדואי שביתו נהרס עשרות פעמים בכפר אל-עראקיב?

מה שדרוש לנו במקום המושגים המתעתעים האלה הוא ניסוח צלול של הברית שהסרבן מפר, והברית שהוא בורא כנגדה. הברית המופרת היא ברית הציות לחוק; ברית המושתתת על תחושת אחריות והזדהות עם מדיניות השלטון כזרועו הארוכה של הציבור. שימו לב: אחריות והזדהות, לא "אהבה". מדיניות השלטון, לא "המולדת". תחת הברית הזאת, המופרת ביודעין, כורת הסרבן ברית חדשה עם קהילה חלופית: בראש ובראשונה, עם קורבנות העוול – העם הפלסטיני תחת הכיבוש הישראלי – ובמקביל גם עם קהילת ההתנגדות הישראלית למשטר, על כל גווניה וסוגיה. לא "נשמתה" של המולדת קוראת לו לפעולה, אלא רק מצפונו האישי, והצורך להיות נאמן לעצמו.

יש נתח גדול בשמאל הישראלי שתובע בלהט לשוב ולהתרפק על מושגי היסוד: ציונות, פטריוטיזם, אהבת מולדת. תובע להשתמש בהם שוב כמקדם, כאילו לא היו מזוהמים מעולם, כאילו רק הימין המשיחי טען אותם במשמעויות אפלות. אז ראשית כל, לא, ההשחתה התחילה הרבה לפני שהימין עלה לשלטון. תחת המושגים האלה בוצעו פשעים נוראים ב-1948, 1956, 1967 ועוד. ושנית, הרי זה מאבק חסר סיכוי: הפטריוטיזם של הימין תמיד ייראה ירוק יותר, מושך יותר, משכנע יותר. אם יש מראה מכמיר-לב בנלעגותו זה איש שמאל שמרקד לצלילי חליל הפטריוטיות, פטריוטיות חלולה, לנגד עיניו המגחכות של הימין. תצטדק עד מחר, תציע מאה הגדרות חדשות ל"פטריוטיות", תעלה קטורת להרצל ולז'בוטינסקי מדי בוקר בבוקרו – ועדיין הפטריוטים של הימין יאכלו אותך בלי מלח.

תחת זאת מוטב לנו לפתח אוצר מלים חדש, אוצר מלים אזרחי: אזרחות, שוויון, סולידריות, צדק, חירות ופלורליזם. אקטים של סירוב שיונקים מאוצר המלים הזה ולא ממחסן התפאורות המעופש של הציונות יאריכו ימים יותר. ויש בכוחם גם ליצור זיקות של שותפות עם ציבורים מודרים בחברה הישראלית, כאלה ש"ציונות" ו"אהבת מולדת" אינם מדברים לליבם כלל, מן הסתם משום שנפגשו איתם מצד האלה, האזיקים, או הדלת הנטרקת בפרצוף.

אנחנו חיים בעידן של רדיפה אבל ממשיכים לחשוב באוצר המילים של עידן הכבוד והיראה לחוק. רק בשבועות האחרונים פעל שר הפנים, בתמיכת ראש הממשלה, לפסול מועמד של חד"ש למשרת סגן ראש העיר חיפה, המשטרה שללה רישיון נהיגה מפעיל שמאל רק בשל דעותיו,  מפעל הפיס ביטל הצגה שעוסקת בהרס בתים פלסטיניים במזרח ירושלים בידי צה"ל, חברי מועצה עירונית נשבעו "לשמור על צביונה היהודי" של עירם, הכנסת העבירה חוק שאוסר על ארגונים כמו "בצלם" ו"שוברים שתיקה" להופיע בבתי ספר, חוק "נאמנות בתרבות" הועבר לאישור סופי בכנסת, וזה רק היבול של חודש אחד.

כיוון שהשלטון עצמו לא מגביל את רדיפת מתנגדיו לתחום הצבאי, כך ההתנגדות לשלטון חייבת להפוך לאתוס אזרחי רחב ותקיף. אני מדבר כאן על אתוס שיונק השראה מן החברה האזרחית מאחורי מסך הברזל של מזרח אירופה בשנות ה-60' וה-70'. ברוסיה ובפולין, בהונגריה ובצ'כוסלובקיה, פרחה תרבות דיסידנטית מחתרתית-למחצה; תרבות שביודעין ובראש מורם התנערה מעטיני השלטון, שמהם נטף רק רעל אידאולוגי, ובמקומם פיתחה לעצמה מוקדים חלופיים של הזדהות, לגיטימציה והשראה. רשת ענפה של ארגוני זכויות אדם, עיתונים ומוציאים לאור, אנשי רוח, עורכי דין ואיגודי עובדים פעלה בעימות עם השלטון ולא בשיתוף פעולה איתו. השלטון הבין את זה, הדיסידנטים הבינו את זה, וכמובן שהעולם הגדול הבין את זה, כיוון שרשת הדיסידנטים סיפרה לו באופן קבוע על פשעי השלטונות, כלומר, כיבסה את הכביסה המלוכלכת בחוץ. בסוף קרסו הרודנויות שהצעידו מליונים לצלילים פטריוטיים. אי אפשר היה להביא לכך בתוך סד "אהבת המולדת", שהלך וסגר על שוחרי החופש מכל צד.

כמו בכל אקט של סירוב, נקודת הפתיחה היא שינוי מנטלי: הגדרה מחודשת של היחיד מול הכלל, הגדרה מחודשת של הזיקות ביניהם ובעיקר המחיצות ביניהם. ישראל של 2018 עדיין איננה מזרח גרמניה של 1975, אבל אנחנו בדרך לשם, ואם לא נשכיל ללמוד את הלקח ההסטורי, אנחנו נדונים לתבוסה מוחצת. להתנגד עדיין אפשר, בדרכים רבות ומגוונות, מבלי שיזרקו אותך לגולאג. בראש ובראשונה, כל מי שמשכורתו איננה מן הממשלה (אינו עובד ציבור) יכול לסרב בשלל דרכים ללא חשש לפרנסתו. מרבית עובדי הציבור יכולים להפריד, ללא קושי, בין פעילותם הפוליטית לבין עבודתם. אלה שאינם יכולים להפריד הפרדה גמורה עדיין יכולים לממש "סרבנות אפורה" במסגרת תפקידם: להיות לפיד קטן של מחשבה בתוך ים אפל של אי-מחשבה, כדברי ארנדט. ובאשר לפקידים שמבצעים בפועל את פשעי השלטון, מעשה של יום ביומו (שוטרים במשטרת ההגירה, תקציבני תרבות ששוללים מימון מאמנים וכד') – להם אין כפרה אלא בסירוב.

עדית מצטטת משפט מהדהד מתוך מכתב של ארנדט לקרל יאספרס: "הדברים שבאמת אינם ניתנים לתיקון, לעתים קרובות – ובאופן מתעתע – מתרחשים כמעט במקרה, כמו בתאונות, תוך חציית-סף, בתחושת ביטחון שאין לכך כל משמעות" (53).

"תאונת" המשוררת דארין טאטור.
"תאונת" חוק ועדות הקבלה.
"תאונת" גירושם הצפוי של 700 תושבי סילואן.
"תאונת" ביטול השתתפות משרד החינוך בכנס זכויות אדם וזכויות עובדים.
"תאונת" עצירת המימון לתיאטרון "אל-מידאן".

ה"תאונות" האלה, חציות סף מפחידות, אינן רק מעשה ידם של פוליטיקאים לאומנים וציניים. שרשרת ארוכה של פקידים ועובדי ציבור – שופטים, אנשי מנהל, אנשי חינוך – עמלו רבות כדי להבטיח שה"תאונות" הללו יתרחשו, מן הסתם, עשו זאת "בתחושת ביטחון שאין לכך כל משמעות". ספק זומבים-מרצון, ספק מכפייה, אנשים אלה איפסנו עמוק עמוק בירכתי תודעתם את יכולתם וחובתם להבחין בין טוב ורע. קריאת הסירוב בימינו צריכה להיות מופנית אליהם, כלומר אל כולנו: להתעורר מתרדמת הציות, תרדמת הסיוט.

38 תגובות

להגיב
  1. Allon Pratt / דצמ 29 2018 10:48

    נושא מאד מטריד ומעסיק.
    עיין ערך 'בלוז לחופש הגדול'.
    כל הטירונות לא יריתי בכל האימונים, וכשבסוף תפסו אותי הבטיחו לי לירות לי
    ברגליים אם אמשיך לסרב..
    ובסוף המילואים, בגיל 40 ומשהו, הפסקתי להגיב לצווי הגיוס. גם הילדים שלי היו
    שותפים לקונספירציה.
    גם זה נושא אפשר להעלות ב-2.1….

  2. דני רוזין / דצמ 29 2018 10:52

    לא ותיק כמו גיורא נוימן, אבל כשסירבתי (טוטאלית) ב-1981, וישבתי פעמיים, לא היה לזה הד ציבורי, אולי כי אני ״פוליטי״ אבל לא מתחבר לפירסום. הניתוח הוא מרתק (כמו כל מה שאתה כותב), ומה שנראה כמו טהרנות בהתחלה מאוזן על ידי הסיום, אבל לא ניתן לשכוח שלכל דבר שאנחנו חושבים ועושים יש ספקטרום, ורוב חיינו הם בתחום האפור ולא בקצוות השחור-לבן, כפי שניתן לפעמים להסיק מדיון רציונלי שחייב לצאת עם תשובה נכונה אחת. לכן לכל סירוב, גם אישי, גם נסתר, גם מתחמק, יש ערך בעיני אם הוא חלק כלשהו, גם אם קטן, במאבק במציאות הרעה שסביבנו. יתכן ולמסה הכוללת (כמו בתקופת לבנון) יש יותר השפעה אמיתית מהרעש של מקרים בודדים, גם אם כל חלק מהמסה הוא קטנטן. זה די דומה לדמוקרטיה- לכל קול יש חשיבות.
    תכלס, זה קצת משעשע לבוא בביקורת על גיורא נוימן…

  3. Eyal / דצמ 29 2018 10:56

    כתוב מאוד יפה. נהדר ומלא באבחנות חדות. טקסט שעוד אשוב אליו בוודאי. הספק היחיד שלי הוא המושג אזרחות, אבל זה לא העיקר. תודה, עידן

  4. עידן לנדו / דצמ 29 2018 11:01

    דני,

    לכל סירוב יש ערך, אבל סירוב מתוך "הסדרה שקטה", ללא כל נראות ציבורית, הוא בעל ערך לסרבן לבדו; בעוד שסירוב+מאסר, ומיוחד כזה שמוצג בציבור, יכול לחולל משהו גדול יותר.

    ולא היתה כאן שום ביקורת ספציפית על גיורא נוימן. הוא הרי היה חלוץ, ואני נהנה מן הלוקסוס של מבט לאחור, וניסיון השנים שחלפו מאז. הביקורת היא על הנצחתה של העמדה שמתעקשת למצוא לסירוב נישה חוקית – עדיין בימינו, כמעט חצי מאה אחרי נוימן ושאר משפטי הסרבנים. ובהכללה, העמדה שרוצה גם להתריס וגם שיסלחו לה.

    צריך להתבגר כבר.

  5. Ehud from Social TV / דצמ 29 2018 12:21

    שלום עידן,

    מרתק וחשוב מאוד.

    צילמנו ביום חמישי את הדיון שהיה על הספר ונעלה אותו בקרוב.

    אולי תרצה לשלב במאמר שכתבת לינקים או הטמעה של נגן ווידאו עם התכנים הבאים:

    לקט של סרבני 2017:

    https://tv.social.org.il/social/2017/12/28/refusers-2017

    פליליסט של 11 ראיונות עם סרבנים וסרבניות:

    https://youtu.be/t06nF9pR1As?list=PLtYxjcKUsPTalou6uXeGpzgqCPCTal3bt

    כתבה קצרה על הבג"צ של יש גבול, שכן – בהחלט ראוי לבקר אותו (ביקורת שנעדרה מהסיקור הקצר שעשינו):

    https://tv.social.org.il/social/2018/07/05/selective-release

    תודה,

    אהוד.

    אהוד שם טוב

    עורך ראשי

    הטלוויזיה החברתית

    ehud@social.org.il

    052-5433100 | 03-5187793

    אתר החברתית | יוטיוב| פייסבוק | טלגרם | טוויטר

  6. Dehed / דצמ 29 2018 12:38

    מסכים כרגיל, ועדיין שינוי אמיתי לא יבוא מסרבנות מצפון שתמיד תהיה עניין של שוליים, אלא מסרבנות אפורה, שנובעת מההתפוררות של השרידים האחרונים של המחויבות של המדינה לאזרחים היהודים שלה. ואם מחנה השמאל ימשיך להתעלם מסרבנות אפורה, וממאות ואלפי הסרבנים שיושבים בכלא כי הם צריכים לעבוד ולפרנס את המשפחה שלהם ולא כי איכפת להם מפלסטינים, הוא כנראה מפספס את ההזדמנות הכי גדולה לשינוי. מעניין לקרוא את מאיר עמוד ההקשר הזה: http://www.ha-keshet.org.il/ההסטוריה-המושתקת-של-הסירוב-החברתי-מאי/

  7. financend / דצמ 29 2018 13:06

    אני, אנג'לו איידן, ישבתי בזמן האינתיפאדה הראשונה שלוש פעמים רצופות (גיוס-סירוב-משפט-מעצר-שחרור ומיד גיוס+סירוב) בכלא 6 עד ש-"פותרתי" מצה"ל עקב מאבקים עיקשים במסגרת התארגנות-משולבת ורחבה (שזה החשוב מכל) גם מתוך יוזמות פעילויותיהן של 'יש גבול', התנועה המתודיסטית של USA, רק"ח וגם תודות לתמיכה של אישים ועיתונים (שזה גם חשוב מאוד), כמו, למען חזרה לדמוקרטיה בורגנית אבודה (שאבדה עליה הכלח, גם נגד השאיפות הראקציונריות, כלומר נסוגות – בניגוד לפרוגרסיביות, המתקדמות בהתפתחותן), גיסי המנוח ברוך קימרלינג ועיתון 'חדשות', שניסגר על-ידי בעלי ההון באמצעות שלילת פרסומות – וזוהי הדיאלקטיקה במציאות החומרית והמתפתחת, הן קדימה והן אחורה – בכדי לחסום חזרות לדמוקרטיה "האבודה". עד כאן פגישת הכרות להצגתי בפניכם בטרם הערותיי על הנושה הנדון.
    על מה שהחבר עידן לנדו כתב, אתייחס מאוחר יותר. בינתיים אבקש הבהרה מהחבר Allon Pratt : על מה התכוונת כשאמרת "גם זה נושא אפשר להעלות ב-2.1…."?
    בנוגע לחבר דני רוזין – ההערות שלי למה שהוא כתב כלולות בפגישת הכרות למעלה.
    המשך יבוא, angelo aidan

  8. איתן ברונשטיין / דצמ 29 2018 14:26

    טקסט מרתק וחשוב.
    מסקרן אותי עידן, האם אתה בעד לסרב להשתתף בבחירות לכנסת? לדעתי זה ממש קריטי לאפשרות להתארגן בארץ למרי אזרחי.

  9. עידן לנדו / דצמ 29 2018 14:44

    איל – תודה.
    אהוד – התגובה שלך יצאה בג'יבריש…

    איתן – דעתי המסורתית היא שהבחירות הן מסך עשן וחבל לבזבז עליהן אנרגיה מיותרת. גם להתארגן לסירוב הצבעה זה סוג של הכרה בחשיבות הקרקס הזה, ולכן בזבוז זמן. אני מצביע בבחירות למשותפת או לדעם, וממשיך הלאה. האתגר הגדול שלנו בחודשים הקרובים הוא להמשיך להתעקש על שיח פוליטי ממשי ולא להיסחף לקרקס הבחירות; פשוט להתעלם ממנו כמו שהוא מתעלם מן המציאות.

  10. אלמוג לוין / דצמ 29 2018 15:41

    תודה עידן, עוד טקסט חשוב. אני קוראת עכשיו את הספר, המרתק, ויש לי את אותו פולמוס איתו. ההתעקשות לקבל לגיטימציה חוקית למעשה הסירוב שאילו התקבלה, היתה הופכת את הסירוב למשהו שלא מפריע לאף אחד, פשוט דרך לשמור על נקיון כפיים באופן פרטי – רצון מובן, אבל פשוט לא מספיק.

  11. דני רוזין / דצמ 29 2018 16:22

    לא בטוח שהדרישה לקורבן עצמי (ישיבה בכלא) היא תנאי בל יעבור לסירוב. כשמבקשים ״הכרה בזכות הסירוב״, או המנעות ממאסר, זה לא בהכרח מתייחס לזכות חוקית או שיתוף פעולה עם הממסד, זה רק תביעה להכרה שיש בגבול הפרטי ששמתי לעצמי משהו לגיטימי, גם אם הוא נוגד את הלך הרוח הממסדי. אם ניקח את הרוח הטהרנית עד הקצה הרי ההבדל בין המנעות ממאסר לבין שיחרור ממאסר הוא רק כמותי, אבל זה למעשה אותו דבר. הרי השיחרור הוא הכרה של בשילטון שאין עוד עילה למאסר… יש פנים רבות למאבק, ואני לא שולל לגיטימיות של אף אחת מהן. ותכלס, אין לנו גם את הלוקסוס להוקיע מי שאולי קצת פחות אידיאולוגי מאיתנו, אין מיליונים כאלה.

  12. Nathan D / דצמ 29 2018 18:54

    תודה על פוסט מצוין. נהניתי מאד לקרוא את הניתוח המדויק של המושג המופרך "זכות הסירוב". אני לא בטוח שמי שחווה את "הפרדוקס" יצליח לעקוב אחרי המהלך המורכב, אבל כך או אחרת, זו וואחד אנליזה ברמה גבוהה, שמאירה היטב כמה אי ההבנות סביב שיח הזכויות והיחס בין הפרט לחברה.

    לגבי מדינת ישראל, כתבת " הפרויקט שמגדיר אותה יותר מכל – פרויקט הכיבוש והאפטרהייד". ברשותך, שני תיקונים קטנים:

    1. המילה אפרטהייד מאוייתת לא נכון,

    2. הפרוייקט שמגדיר את ישראל יותר מכל אינו הכיבוש והאפרטהייד, אלא ההתגברות חסרת התקדים על מכשולים פטאליים לכאורה (אקלים, מחסור במים, מצור של שכנותיה). חקלאות מהפכנית אל מול טבע קשוח, תעשיה צבאית גאונית שקמה בתוך טבעת חנק של תוקפנות ואמברגו, התפלת והשבת מים בהיקף ששאר העולם בקושי דמיין, רפואה ומדע מתקדמים בלב איזור שלא מצטיין בתחומים האלה – זה חד משמעית "הפרוייקט שמגדיר את מדינת ישראל". הכיבוש והאפרטהייד, עם או בלי מרכאות? אלה לא מגדירים אותנו, משום שכל עם נוהג לפחות באותה רמת אגרסיביות בכל מה שנוגע לסכסוך קיומי. אם כבר, אולי הנסיונות הנוגעים ללב להמתיק את העימות, "כתר נושם", "הקש בגג" ודומיהם, מייחדים את ישראל, אבל הרבה פחות מאשר היצירה והתושיה שחוללו פלאים של ממש.

  13. גלעד ק / דצמ 29 2018 20:18

    אני בדרך כלל מסכים מאוד עם מה שאתה כותב. אבל הפעם יש לי הסתייגויות רציניות.

    אכן, סירוב שקיבל גושפנקא מהחוק מפסיק טכנית-לוגית להיות סירוב, אבל לא שכנעת אותי שזה מעקר את עצם התביעה להכרה כזו. הרי הסירוב אינו תכלית אלא אמצעי, ואם אפשר להשיג את התכלית תוך שחיקת האמצעי – אז מה רע? מה הערך בלהתמיד בסירוב כשלעצמו ולשמור *עליו*?

    אתה עצמך רואה בסירוב אמצעי – אך מייחד אותו לתכלית אחת בלעדית, לפחות בטקסט הנוכחי: אתה דן בערך החיובי של כליאה כדי לעורר הדים רגשיים בנראות הציבורית. אבל זה שם את כל הביצים בסל הכיסוי התקשורתי והמצפון של האזרחים, כאילו אם רק נצליח לעורר הדים אז "הציבור הישראלי יבין ויתפכח"? זה יפרוט לו על נימי הרגש והמצפון? נראה לי שאני לא צריך להסביר את עצמי ותסכים איתי שזו אופציה חשובה אחת אך מוגבלת מאוד, ובטח לא בלעדית. אופציה אחרת היא לעורר הפרעות בתהליך החוקי-מנהלתי עצמו, למשל, באמצעות תביעות ודיונים משפטיים.

    גם הדרישה להכרה של המדינה או הצבא בסירוב עשויה להיות חלק מטקטיקה של הפרעה. כמו מהכלא, גם מבית המשפט לא צריך להימנע כזירה שבה מתרחשת ההפרעה. ההגיון שעומד בבסיסה יכול להיות, למשל, שגם אם תתקבל הכרה וגם אם לא – הדיון עצמו הוא סוג של הפרעה, וההכרעה לכאן או לכאן יכולה להיות מביכה או בעייתית או לזרוע זרעים של בעיות אחרות במקומות אחרים (תקשורתית, בעולם, מול קבוצות אחרות שמבקשות להימנע משירות). גם משפטנים קהי לב וטכנוקרטים יכולים פעם ביובל לקבל החלטה מהפכנית שיכולה להרעיד את אמות הספים, לייצר תקדים שמייצר אפשרויות נוספות לפעולה, וכן הלאה. ההפרעה שנוצרת בישיבה בבית הכלא עשויה להיות שולית וחבויה בעוד שבית המשפט הוא זירה ציבורית חשובה שהתנגחות בה מקבלת תשומת לב ציבורית, מעסיקה את המדינה ומטריחה את מנגנוניה, ומייצרת מעמד של חוק שעשוי לייצר השפעה הרבה יותר רחבה מכיסוי תקשורתי בערוץ 2.

    נכון, האם לעמוד בבית משפט מוטה ולא צודק זו תמיד שאלה טקטית מורכבת. לשני הצדדים סיכונים רציניים: להכרה בסמכותו ובכוחו יש סיכון, אבל גם להימנעות מההליך והישארות מחוץ לכתליו יש מחיר (יעידו פלסטינים חפים מפשע שמוכנים לחתום על עסקת טיעון ולהיכלא). אז תמיד יהיו רגעים שעדיף לשחק את המשחק ויהיו רגעים שלא, והכי טוב לשחק משחק משולב חכם. מלכתחילה אין לנו הפריבילגיה לשמוט את ידינו לחלוטין ממה שקורה בארץ הזו, כך או כך. אז אם כבר מתלכלכים, הכי טוב שנמצא את הדרכים האפקטיביות ביותר להתלכלך, ולא ננסה לשחק משחק טהור אבוד מראש.

    בתוך מחשבה טקטית או אסטרטגית כזאת אני לא רואה איך השיקול הלוגי – שאם נקבל הכרה מהמדינה אז מעשינו לא ייחשבו סירוב בדיעבד – רלוונטי. מה שרלוונטי הוא מה משרת את סיום הכיבוש והשגת צדק. המערכה מתנהלת בכל מיני חזיתות ובית המשפט הוא אחד מהם.

    באותו אופן, גם השימוש בכל מיני רעיונות קונצנזואליים כמו ציונות ואהבת המדינה והארץ הוא לא לגמרי נואל. אתה מדבר על פנייה לציבורים שהמילים האלה לא מדברות אליהם – ומה עם ציבורים שהמילים האלה כן מדברות אליהם, אבל הוצאה מהכלל היא בעיניהם כפירה בעיקר? גם בשדה הרעיונות משחקים את אותו משחק מורכב: מנסים להשתמש בכללים כדי לשנות את הכללים. סאקילה היא התמסרות לכללי המשחק הקיים, אבל כריבדיס היא ישיבה על הספסל. חייבים רגל בפנים ורגל בחוץ כדי באמת לשנות את הכללים.

    לבסוף, החזון הפוליטי שמשתקף מהטקסט הנוכחי הוא חזון של אנרכיזם ללא סוף: אין טעם לשאוף למדינה צודקת, לחוק צודק, שאיתו נוכל להזדהות, כי עצם ההזדהות עם המדינה והחוק הם אם כל חטאת. רק סרבנות, רק חתרנות, רק אנרכיזם – והעוגן הוא רק "מצפון אינדיבידואלי". תרשה לי לחלוק עליך. כל עוד אין חזון פוזיטיבי של מדינה צודקת שאיתה אפשר להזדהות, אין לנו תקומה – וכן אפשר אפילו להיות גאים במדינה ולאהוב אותה כמו שאפשר להתבייש בה ולשנוא אותה (פוליטיקה זה תמיד גם עניין של רגשות ואין טעם להתכחש לזה).

    וזה חוזר לנקודה הראשונה: אם בסירובי גרמתי לחוק להשתנות, עד שהסירוב לא נדרש ואין לו יותר מעמד של סירוב אלא של חוק – אבל הפעם חוק צודק – אז השגתי את מטרתי.

  14. עידן לנדו / דצמ 29 2018 20:59

    גלעד,

    תודה, אני אתייחס לכמה נקודות.

    "לעורר הפרעות בתהליך החוקי-מנהלתי עצמו, למשל, באמצעות תביעות ודיונים משפטיים." – אני לא רואה איך המטרה הזאת משרתת משהו זולת את המערכת עצמה, שמציגה לעיני כל הליך משפטי ריק וחלול – הספר של זרטל מראה יפה עד כמה זה משחק מכור – בתור הליך צודק. התהליך החוקי-מנהלתי לא באמת מעניין אותי, כסרבן; לקחת אותו ברצינות זה בפירוש לשחק לידי המערכת.

    "ההפרעה שנוצרת בישיבה בבית הכלא עשויה להיות שולית וחבויה בעוד שבית המשפט הוא זירה ציבורית חשובה שהתנגחות בה מקבלת תשומת לב ציבורית." ובכן – המציאות טפחה על פניך. אולי זאת היתה התקווה אבל בפועל מה שקורה הוא בדיוק ההיפך. המערכת מייצרת מראית עין של משפט צדק אמיתי ובפועל סוגרת שורות מול הסרבן. האפקט הציבורי, אם יש בכלל, הוא שמתקבל הרושם שעכשיו, אחרי הגושפנקה המשפטית לעמדת הצבא, *באמת* שאין לגיטימציה לסירוב.

    "והכי טוב לשחק משחק משולב חכם" – כן, כשיש סיכוי. לפלסטינים אני ודאי לא ממליץ להימנע בכלל מעתירות (כתבתי על כך מפורשות לא פעם), כי פה ושם הם סוחטים סעד משפטי. אבל בכל משפטי הסרבנים לדורותיהם אין דוגמה אחת להליך שסופו הועיל לתנועת הסרבנות יותר מאשר המצב לפני כן. כל האפקט של הדיון המשפטי הוא אפקט של הכלה, של נטילת העוקץ החתרני של הסרבנות. די דומה למדיניות ההסדרה השקטה והפטור משירות.

    "ולא ננסה לשחק משחק טהור אבוד מראש" – כאמור, המשחק גם אבוד מראש בין כתלי בית המשפט.

    "אתה מדבר על פנייה לציבורים שהמילים האלה לא מדברות אליהם – ומה עם ציבורים שהמילים האלה כן מדברות אליהם, אבל הוצאה מהכלל היא בעיניהם כפירה בעיקר?" – שוב אתה מתעלם מן הניסיון הפוליטי. במשך עשרות שנים השמאל מקפיד להשתמש במלים שמדברות רק "לציבורים שהמלים האלה כן מדברות אליהם" – כלומר, אל החברים שלו ברמת אביב ובמרחביה. את הבועה צריך לפרוץ (תקרא את אבי דבוש, כל הזמן הוא כותב על זה), ונדמה לי שאפשר להתחיל במלים הצנועות "שוויון" ו"צדק". עליהן אפשר להגיע להסכמה הרבה יותר רחבה מבלי להוציא מראש מחוץ לגדר את כל מי שהשמאל תמיד מוציא החוצה.

    "אין טעם לשאוף למדינה צודקת, לחוק צודק, שאיתו נוכל להזדהות, כי עצם ההזדהות עם המדינה והחוק הם אם כל חטאת." אין לי מושג איך גזרת את המסקנות ההזויות האלה מן הטקסט שלי. ענייני הוא ביקורת קונקרטית נגד מדינת ישראל הקונקרטית ולא נגד מושג המדינה. אני לגמרי בעד הזדהות, בעד סולידריות, בעד קהילות מתרחבות והולכות. אני רק מסרב לדבר בלשון "האומה" ו"המדינה", ביודעי היטב שצידה האחורי של לשון זו, בישראל של ימינו, חקוק בצווי הרחקה והריסה, גירוש והפקעה. אולי אם הייתי חי באיסלנד לא היתה לי בעיה עם שיח מדינתי. אני חי כאן וחותר לשפה פוליטית שמגיבה לאתגרים של המקום הזה.

  15. עידן לנדו / דצמ 29 2018 21:15

    דני,

    אפשר כמובן לדמיין צבא "סובלני" לחלוטין, אני מניח שכך מציירים אותו עותרי "יש גבול" מן השנה שעברה. צבא כזה לא היה אוסר אף סרבן. אני מבין שלך אין שום בעיה עם זה, אבל כמו שכתבתי, זה יהיה מות הנשיקה האולטימטיבי של הסרבנות. כלומר, גם האפקט המועט שיש לה כיום על הפוליטיקה יירד לטמיון. אולי זה לא מזיז לך, אבל זאת היתה השאלה שבמרכז הדיון (גם של הספר של זרטל): איך להפוך את הסירוב לרלוונטי פוליטית. אני כאן לא כדי "להוקיע", אלא להבהיר את המשמעויות הפוליטיות של ההחלטות הלכאורה-פרטיות האלה, בין אדם לבין מצפונו. יש פנים רבות למאבק, כדבריך, אבל סירוב שנטמע במערכת, נמחל ומשוחרר מלכתחילה – איננו עוד "פנים של מאבק". צריך להגיד את זה ביושר.

  16. נדב בן שבת / דצמ 29 2018 23:39

    "מתוך דבריו של עמוס עוז בטור שכתב בשנת 67:
    ובעניין זה אני גוזר על מחשבותיי הפרדה חמורה, אכזרית, בין מניעיה הפנימיים של שיבת ציון ולבין צידוקה כלפי הזולת. הכיסופים הם מניע, אך לא צידוק. צידוקנו כלפי יושביה הערביים של הארץ אינו יכול להישען על געגועינו שבכל הדורות. אין לנו צידוק אובייקטיבי אחר אלא צדקת הטובע הנאחז בקרש היחיד שבו מסוגל היה להיאחז, (ואקדים את המאוחר ואדגיש, כי מרחק תהומי קיים בין הטובע הנאחז בקרש ומפנה לו אחיזה בכך שהוא מסיט הצידה את יושביו האחרים של הקרש, לבין הטובע ההודף המימה את יושביו האחרים של הקרש. והוא המרחק שבין ייהוד יפו ונצרת לבין ייהוד רמאללה ושכם).

    לא אוכל להשתמש במילים: ארץ מובטחת, גבולות ההבטחה. אשרי המאמינים במבטיח: ציונותם קלה ומובנת מאליה, שלי – קשה וסבוכה. גם אין חלקי עם צבועים ומתחסדים ונחפזים להסתייע בהבטחה ובמבטיח כאשר נתקלת ציונותם במכשול ונקלעת אל הסתירה הפנימית. הנני ציוני בכל הנוגע לגאולת היהודים. אינני ציוני באשר לגאולת האדמה הקדושה. לפי דרכי באנו לכאן כדי להתקיים כאנשים בני חורין, לא כדי לגאול מעול זרים את האדמה הנאנקת והמחוללת, ירושלים והגליל ושומרון וגלעד וארם בואכה נהר פרת. לא נולדתי לתקוע בשופרות ולא לטהר נחלאות אשר טימאון עוברים.

    מדוע דווקא לכאן? מפני שלכאן ורק לכאן מסוגלים היו היהודים לבוא ולכונן את עצמאותם. מפני שהקמת עצמאותם המדינית של היהודים לא היתה עשויה להתרחש בשום טריטוריה אחרת. מפני שלכאן נהרו הכיסופים.

    אמת, כיסופים אלה היו קשורים קשר פנימי אל האמונה הדתית בהבטחה ובמבטיח, בגואל ובמשיח, והאמונה, לצד שותפות הגורל, קיימה את אחדותו הממושכת של העם היהודי. מצד אחר, לא המלך המשיח קומם את המדינה הזאת, אלא תנועה לאומית פוליטית בעלת אידיאולוגיה חילונית ומודרנית. על כן ציונותו של אדם נטול דביקות דתית יש בה – בהכרח – בקיעים עקרוניים. לא אטשטש את הבקיעים הללו ולא אטוח עליהם טיח של פסוקים וסיסמאות. אעמוד לעומת הבקיעים ולפניהם ובנוכחותם ואומר: הנני. בחיי החברה ובחיי האהבה, לנוכח המוות ולנוכח הזולת, נידון אדם בלתי דתי לקיום שיש בו בקיעים. והוא דיננו גם באידיאולוגיה. גם בציונות."

    עמוס עוז מציג גישה של ציונות חילונית מורכבת שאני מאמין מתחבר אליה ומחנך אליה בחיים שלי כמחנך בלתי פורמלי.
    אני קורא את הבלוג שלך כמה שנים כבר והוא מאוד מקצועי ומאיר עיניים ומכיל מידע חשוב שאי אפשר לקרוא בהרבה מקומות.
    אבל האווירה בבלוג ובפוסט היא שהציונות שלך לא מורכבת, קצת כמו הציונות המשיחית הדתית של ו"הקלה" של הימין המתנחלי וגוש אמונים.
    אתה דוגל בתפיסה "קלה" ולא מורכבת כלפי הציונות שמתמקדת בד"כ לגיטימציה של ישראל ושל הציונות – הקיצון השני. בכך אתה ממשיך את המגמה שגורמת לשמאל הישראלי להתפס כנגד העם, להוביל אידאולוגיה פוסט ציונית, שלא תורמת לגוש השמאל שאני מרגיש חלק ממנו, להיות יותר רלוונטי ומשפיע. וחבל.
    הציונות שלנו צריכה להיות רוויה במתחים קשה וסבוכה, ולא לפטור את עצמנו מהאחריות שיש לנו על המקום הזה שהוא באמת הבית היחיד ליהודים בעולם.
    אסיים בעוד חלק מהטור של עמוס עוז ז"ל

    " להיות יהודי, משמע לקיים יחס אל ההווה היהודי, ויהא זה יחס פעיל או יחס בלתי פעיל. להתגאות ולהשתתף בהישגים של יהודים כיהודים, להיות אחראי לעוול שנעשה בידי יהודים כיהודים (אחראי – ולא נושא באשמה!). ובאחרונה: להיות יהודי, פירושו לחוש כי במקום שבו רודפים יהודי על היותו יהודי – מתכוונים אליך".

  17. עידן לנדו / דצמ 30 2018 10:17

    נדב,

    תגובה ארוכה כל כך ושום התייחסות עניינית לתוכן הפוסט. אחר כך טוענים נגד השמאל הרדיקלי שהוא לא דיאלוגי.

    אין לי ויכוח אמיתי עם הדברים שציטטת מעוז, הם רק לא קשורים לסוגיית הסירוב. ובבלוג הזה מדברים לעניין, או לא מדברים.

  18. נדב בן שבת / דצמ 30 2018 22:24

    תיקון לתגובה *דה-לגיטמציה* ולא בד"כ לגיטימציה.
    אני לא מבין איך בעינך זה לא קשור, אתה כתבת פה על יחסך לציונות ואהבת המולדת ואני הבאתי עוד מושג לשיחה – יהדות, ועל הקשר בין כל הדברים.
    האם אתה שואל את עצמך את השאלות האלה?
    האם הדברים שאתה קורא לנו לעשות בתור אזרחי המדינה הם אחראיים עליה או מסירים ממנה אחריות?
    האם אתה מרגיש אחראי על המפעל הציוני הזה שנקרא ישראל, על כל מגרעותיו?
    האם הדברים שלך נאמרים מתוך פרספקטיבה של אחריות על העם היהודי או מוסיפים שמן לתופעת האנטישמיות המודרנית, ומונעים משנאה עצמית? כי זה בגדול מה שbds וחבריה רוצים שנרגיש כל עוד אנחנו מתיישבים על האדמה הזאת.
    אשמח אם לא תתחמק.. בגלל שאני תופס ממך בנאדם מעמיק

  19. עידן לנדו / דצמ 31 2018 07:48

    נדב,

    אני אתן לך תשובה קצרה אחרי שארביץ בך קצת דרך ארץ.

    יש לבלוג הזה קוד אתי, וכל מי שמגיב, מבחינתי, כאילו קרא אותו. כלל ראשון בדיאלוג הוא להתייחס לדברי זולתך. עכשיו תצא מהבועה הפטריוטית הקטנה שלך ותקשיב. עדית זרטל שלחה לי את הספר לפני מספר חודשים וביקשה שאגיב עליו בערב, אחרי שגם התראיינתי לספר. קראתי אותו מכריכה לכריכה. ישבתי וחשבתי וכתבתי טקסט, מעבר למה שנדרש בערבים כאלה (כולל קישורים). השקעתי בכל העניין כמה שעות טובות, אולי 10 אולי יותר.

    לא עשיתי את כל זה כדי שיבוא לכאן טרולצ'יק כמוך ויתבע ממני הצהרת נאמנות לעם היהודי. עשיתי את זה כדי שאנשים יתייחסו לגוף הדברים. אזור הנוחות שלך, כנראה, הוא לסמן אנשים – מי לנו ומי לצרינו. אם כך, אין לי דיאלוג איתך. אתה כאן בבלוג שלי ואני לא חייב כלום לאזור הנוחות שלך.

    הנה דרך לגיטימית שיכולת לבחור בה להגיב, ולא בחרת. יכולת לשאול כיצד הסירוב מתיישב עם "אחריות על המדינה". יש תשובות מצוינות בספר לכך – נגיד, מפיהם של אלופי משנה וטייסים במילואים, שכולם סירבו מתוך אחריות ודאגה עמוקה למדינה. הם לא צריכים את חותם הכשרות שלך. אבל אם היית שואל שאלה כזאת, היית נאלץ להתעמק במניעי הסרבנים ובהלוך נפשם – דבר שהוא ממך והלאה, כיוון שכל מה שמעניין אותך זה ללרלר על ה-BDS (שאין לו שום קשר לפוסט הנוכחי – ואזכורו בפיך הוא הוא ההוכחה שאתה טרול שעובד על אוטומט; התפלאתי שלא הזכרת את הקרן החדשה).

    אם זה לא היה ברור, תגובות דומות ברוח הזאת פשוט יימחקו. האינטרנט גדול ורחב ויש בו המון מקומות להעמיד את עידן לנדו לקיר ולהוקיע אותו על "שנאה עצמית". דרך צלחה.

  20. תמרה / דצמ 31 2018 15:32

    אני מסתכנת במחיקה אפשרית בידי עידן, אבל חייבת לומר שאני מתפתה לענות לנדב, כמובן לא בשם עידן. אני דווקא לא מסכימה עם עוז. אני חושבת שאין משמעות להצהרה שלו שה״עם״ היהודי נשען על ״שותפות גורל״ מלבד מכנה משותף דתי (שאפילו הוא כידוע רופף למדי). איזו ״שותפות גורל״ יש לכל יהודי העולם? הרי גורלם של יהודים ברחבי העולם מגוון מאד. אם מדובר על אכפתיות או סולידריות, אז אפשר למצוא אותה בקרב בני דתות אחרות. אני נוטה להאמין למדינת ישראל, שאחרי שבעים שנות קיום עדיין לא מצאה שום מכנה משותף בין יהודי העולם מלבד ההגדרה הדתית-הלכתית האורתודוכסית למיהו יהודי – שממנה מרויחים גם קרובי היהודים, במסגרת חוק השבות. בניגוד לישראל, אני מודה שמשמעות הדבר היא שאין דבר כזה עם יהודי, אלא דת יהודית, או רקע דתי יהודי לחילונים כמו עוז וכמוני. הציונות החילונית פשוט תפסה ותופסת טרמפ על הסנטימנט הדתי כדי להצדיק ולהנציח מפעל השתלטות קולוניאליסטי המשרת אינטרסים כלכליים ופוליטיים שונים, שבניגוד לדברי עוז הוא ממש לאו דווקא הכרחי.

  21. עידן לנדו / דצמ 31 2018 16:19

    תמרה, אני לא מוחק דיונים בין מגיבים למעט נאצות. למעשה התגובה שלך עניינית – לנושא שנדב העלה. התגובה שלו היתה לא עניינית, עם טונים מכוערים כלפיי (אד-הומינם). אני מעדיף שהדיון יהיה קשור לנושא הפוסט (וכשפונים אליי, בטח שבפנייה הראשונה, אני מחייב את זה), אבל אם מגיבים לוקחים את זה לכיוון אחר בהדרגה, אין בעיה.

  22. עודד / ינו 1 2019 09:30

    ראשית – תודה לעידן על שטרח (אחרי הפוגה ממושכת) להעלות פוסט חדש, משמעותי מאוד. שנית – אני נוטה לחשוב, ממרום-גילי (שבו השירות בצה"ל או הסירוב לשרת בצה"ל כבר אינם אקטואליים), שגם 'סירוב פרטי', מתחמק מכל הצהרה פוליטית, עשוי להיות גורם משפיע בזירה הציבורית. אני כותב זאת בזהירות; אין לי דעה נחרצת. אבל אני נזכר בשנות השישים המאוחרות ובתחילת שנות השבעים בארצות הברית – תקופת השיא של המלחמה בווייטנאם: בציבור האמריקני התעורר זרם חזק של סירוב מוצהר, מלווה בהפגנות, בהתארגנויות מסוגים שונים (וגם בשריפה פרובוקטיבית של צווי גיוס), ובו-בזמן הלכה והתעצמה מגמה של 'סירוב פרטי שקט': פטור מגיוס באמצעות אישורי לימודים באוניברסיטאות, פטור מסיבות רפואיות כלשהן, וגם אריזת מזוודות ומעבר – לכמה שנים – לקנדה או למערב אירופה. נראה לי שהפעילות בשני הכיוונים השפיעה בהדרגה על סיום המלחמה הקטלנית ההיא, יחד עם גורמים רבים אחרים.

    חלקים מסוימים בתנועות הסירוב המאורגנות אמנם נשענו על ניסוחים כגון "אנחנו האמריקנים-הפטריוטים האמיתיים, ממשיכי המסורת של ג'פרסון וכיו"ב"; חלקים אחרים הצהירו – כפי שעידן לנדו מציע (ואני שותף מלא להצעה זו) – על עקרונות אוניברסליים של מוסר, מצפון וצדק. אינני יודע איזו מגמה היתה אפקטיבית יותר (ייתכן שנעשו ופורסמו
    מחקרים), ועדיין יש בי הערכה רבה לשתי המגמות. אבל ההוויה הישראלית שונה מאוד מזו האמריקנית. בארה"ב אפשר להישען על מסורות חזקות של אינדיבידואליזם קפדני, חשיבה דמוקרטית, סעיפים ספציפיים בחוקה – ולטעון שזוהי ה"אמריקניות" האמיתית – מול כל מי שפועל בשמה של פטריוטיות אמריקנית מעוותת. בישראל, לעומת זאת, אין מסורות של אינדיבידואליזם ממשי, של חשיבה דמוקרטית אמיתית ( חשיבה כזאת גובשה ונוסחה רק במעגלים אינטלקטואליים קטנים – בקמפוסים, בכתבי עת מסוימים, בהתאגדויות שממילא פעלו בשוליים ורק מדי פעם צץ משהו מתוכן בזירה המפלגתית או בכנסת, ונעלם די מהר); וכידוע – גם אין כאן חוקה (הנפנוף בסעיף מסוים במגילת העצמאות , היום, ב-2019, אין לו תוקף של ממש – לא משפטי, ולא בתודעתם של רוב הישראלים בימינו). אם כך, אני חוזר ומזדהה עם העמדה שעל-פיה האופוזיציה האמיתית, הנכונה, היא בעיקרה זו המתבססת על עקרונות הומניסטיים-אוניברסליים ועל הצהרה פוליטית ברורה, המדגישה את עליונותה של בחירה אישית ואת עליונותם של שיקולי מוסר אישיים. האם נגזר מכך "אנרכיזם" כלשהו – כפי שטוען אחד המגיבים כאן? אולי, ואולי לא בהכרח, וגם אם כן – אינני מוצא שום פגם בכך. ועם זאת, אם מישהו במה שמזוהה כ"שמאל ציוני" נוטה לבסס את עמדתו האופוזיציונית על עקרונות אחרים – מדוע לא?

    אלא שלא זכורה לי תמיכה פומבית כלשהי מצד "המחנה הציוני" ומרצ בסירוב כלשהו (לא רק כשמדובר בשירות בצה"ל , בכלל ולו רק בסירוב לשרת בגדה המערבית; או בסירוב עקשני לשתף פעולה עם מערכת החינוך הנקראת "ממלכתית", עם שיח הפומבי ואוצר-המילים שלו, ההולך ונשחת, עם תקשורת-ההמונים, עם משחקי-ה"קומבינות" של הפריימריז ועוד ועוד). אנא, תקנו אותי אותי אם אני טועה.

    אשר ל"סירוב פרטי שקט", נטול הצהרה אידאולוגית – זה שהקונסנזוס יכנה אותו, בכל מקרה, "השתמטות" – זוהי תופעה הולכת ומתרחבת ממילא. מהי מידת השפעתה בטווח ארוך מאוד? אינני יודע. אולי גם זה ישפיע, איכשהו.

  23. עידן לנדו / ינו 1 2019 10:16

    תודה, עודד.

    מסכים לגמרי על האבחנה בין אמריקה לכאן. הייתי מרחיק ואומר שבאמריקה גם האנרכיזם יכול לעגן את עצמו באמירות וטקסטים מסויימים של האבות המייסדים, שכידוע עיצבו את השקפת עולמם מתוך התנערות מעול השלטון הבריטי, ולא נלאו מלהזכיר שממשלה היא רע הכרחי, ולפעמים רע לא הכרחי. אני אוהב לצטט בעניין הזה את אדוארד אבי: A patriot must always be ready to defend his country against his government

    ספק אם יש בישראל איזושהי מסורת "פטריוטית" דומה שיכולה לחלץ מתוכה עמדה כזאת. לא, בעצם אין ספק; אין מסורת כזאת. ולכן ה"פטריוטים משמאל" נידונים להיגרס בידי הפטריוטים מימין.

    מרצ וסרבנות: יוסי שריד נלחם בנחרצות נגד הסרבנות וכל מופעיה. כך גם כל עמיתיו. שולמית אלוני החלה לתמוך בסרבנות רק אחרי פרישתה, ככל הזכור לי.

    הסירוב השקט הוא תופעה גדלה והולכת. הצבא משחרר יותר ויותר אנשים על אי התאמה; בלי ספק חלקם מונעים מטעמים מצפוניים, רק שלא הציגו זאת כך כי ידעו שיוכלו להשתחרר עם מעט מאמץ וללא הסתכנות. העובדה הפשוטה היא שלמרות התרחבות התופעה, הנוכחות של הסרבנות כפקטור בזירה הפוליטית נמחקה לחלוטין. מכאן אני למד שסירוב שקט אינו מקדם את המאבק בכיבוש. כפי שרמזתי למעלה, אולי אפילו גרוע מכך: הסירוב השקט של ימינו הוא "השמאלני הנאור במחסום" של פעם; עוד מכשיר של נורמליזציה.

  24. financend הערה מס' 1 על הרצאת לנדו
    "כל סרבן הוא פוליטי" אתה, לנדו, כותב. אחר כך אתה מספר שיש סירוב "פוליטי-לעילא", פוליטי לחלוטין, פוליטי בשלמות, וסירוב שהוא לא כזה: סירוב … "פציפיסטי" אתה מציין. מתרפסים ילדותיים עשית מאיתנו, הסרבנים: "הסירוב של המדינה למחול לכם רציני לא פחות מן הסירוב שלכם למחול לה. תזכרו את זה. כבדו את זה. השתמשו בזה."

    למען מה אנחנו סירבנו לציית לפקודות נפשעות? לא בגלל שסירבנו להיות שותפים לפשע? מה? האם לפי הערכות שלך, לנדו, לנו לא מפריע להיות פושעים? או, אולי, אתה לא בטוח שיש חשש כזה במסגרת צה"ל במובלעות האפרטהייד, בסוריה, במצרים, בלבנון, בעזה או במקום אחר? אם כך, אז דע לך כי הפשיזם הוא לא מה שמספרים לך האופורטוניסטים – הפשיזם הוא משטר שמפר חוקים אפילו של עצמו. זאת היא הגדרתו המדויקת: בכך שהוא מעביר, "לאישור סופי בכנסת", "יבול" – כפי שאתה מכנה את החקיקה המיועדת להכשיר (legalize, legitimize, qualify, make fit, adapt) פשע באמצעות סתימת "חללים" מרשיעים בחוק פשיסטי נגד עצמו – אחרי "יבול".
    ההמשך יבוא!
    אנג'לו איידן – ירושלים

  25. י.ד. / ינו 1 2019 22:17

    ממליץ לכל סרבן לקרוא את קריטון של אפלטון. שם סוקרטס מבהיר בבהירות אין סופית את הצורך לקבל את דינו של החוק גם כשאתה סובר שפסק דינו הוא עוול. ורק כאשר אתה מקבל את פסק דינו של החוק המחאה שלך נגד היא אמיתית. סוקרטס נכנס גם לכל הדיון של המולדת והחירות של האדם מול המולדת.

  26. Dehed / ינו 1 2019 23:22

    ואני ממליץ לכל מי שלוקח כתבים בני 2500 שנים וגוזר מהם באופן ישיר להיום מסקנות שהיו די מטומטמות אפילו אז, לקרוא את רפובליקה, לראות איך סוקרטקס מסביר בבהירות אין קץ שצריך לתת למלך פילוסוף להיות שליט. אגב, קרל פופר מסביר שאנשים כמו י.ד. אכן עשו זאת בתחילת המאה העשרים, והאידיאליזם החברתי של הפשיזם והנציזם באירופה שואב את הרעיונות מהתפיסה האפלטונית, כולל אפילו חומייני באיראן שקיבל השראה מאפלטון והמודל השלטוני שלו. נולדת פשוט מאוחר מדי י.ד., לפני 100 שנה ככה מה שכתבת היה נשמע הרבה יותר הגיוני.

  27. י.ד. / ינו 2 2019 00:16

    מתנצל שנולדתי מאוחר מידי. בפעם הבאה אתקן זאת.

    דומני שהדיאלוג שציטטתי נחשב "כשר" בעיני פופר. בעיני בכל אופן הוא נחשב כשר וכך גם המדינה גם אם אני לא מסכים עם המסקנות שלו. כנקודת פתיחה לדיון המדינה הוא דיאלוג טוב מאד שממנו אפשר להתקדם הלאה (כמובן אם אתה מסוגל להציג טיעונים נגדיים לאפלטון. לא יודע אם כולם מסוגלים).

    בנוגע לנושא הדיון מותו של סוקרטס הוא בדיוק הדוגמא לסרבנות (וכך ראה זאת גם פופר שהאשים את אפלטון בבגידה בסוקרטס), ולכן אני ממליץ להתחיל בסוקרטס שכן במובן זה כולנו תלמידיו. המקור השני לסרבנות הוא הקנאי הדתי אליהו הנביא שגם את קורותיו אני ממליץ לקרוא בעיון.

    כשלעצמי אני תופס את הסרבנות כבעייתית. דומני שגם עידן חש בזה ולכן הוא דורש תשלום מחיר עליה, ולמרות זאת הוא דוגל בה כחלק מאמונתו בדמוקרטיה ישירה. אני לעומת זאת מאמין בדמוקרטיה ייצוגית ולכן מתקשה לקבל סרבנות במקרים שאינם עם דגל שחור. שינויים פוליטיים צריכים להתקבל בתהליך של שכנוע ולא במרי אזרחי שהרבה פעמים הוא מסווה של מניפולציה ודמגוגיה. אני מסכים שאם המחיר של מדיניות השלטון הוא גבוה מידי השלטון יצטרך לשנות את התנהלותו אבל זה נכון לכל שלטון ויש לכך השלכות חמורות. לטעמי מחיר של שלטון חלש יגבה במקום כואב הרבה יותר. אני מעדיף שלטון חזק המוחלף בקלפי מאשר שלטון חלש הנתון לכל שבשבת אזרחית ואשרהאיננו מסוגל להגשים אף מדיניות שהיא ימנית או שמאלית.

  28. עודד / ינו 2 2019 03:35

    …אשר יגורתי בא לי? אולי זה ניסוח מוגזם, אבל שלוש התגובות שקדמו לתגובתי הנוכחית רק מחזקות את תחושתי, ששני עקרונות מנוגדים זה לזה , בלתי ניתנים לגישור, יוסיפו ללוות את האנושות עד קץ כל הדורות. ואם כך, הדיון ביכולת לסרב ובזכות לאי-ציות – בעצם, בחובה המוסרית לסרב ולא לציית, בסיטואציות רבות מאוד – יתגלגל הלאה והלאה, וגם ההתכתבויות הנוכחיות לא ימצו אותו. מכאן: "ברומא התנהג כרומאי" (ועכשיו: בישראל התנהג כישראלי) , ומכאן – "במקום שבו אין בן-אנוש, היה אתה אדם". ההיסטוריה מלמדת אותי, לצערי ולאכזבתי, שהעיקרון השני היה ויהיה נחלתו של מיעוט; לעתים , מיעוט זעיר וחסר אונים , לעתים – מיעוט שהתרחב והתעצם עד כדי כך שיש ביכולתו להזיז כמה גלגלים פוליטיים ולהטביע את חותמו על התרבות הפוליטית – ואולי לא לטווח זמן ארוך במיוחד.

    בכל מקרה, המיעוט הזה לא יהיה רוב אף פעם. ובכן, מה? האם הוא חייב , בתוקף הנסיבות, להתכופף, להתנצל, לוותר על עקרונותיו, להפנים את מה ש"אומרים עליו" אנשי הרוב ( רוב שפעמים רבות אינו "רוב דומם" אלא – כמו בישראל של 2019 – רוב צעקני ואלים), להתנסח כך שיהיה "ידידותי" ומקובל על הקונסנזוס?התגובה האחרונה של י' ד' שכנעה אותי, בפעם המי-יודע-איזו, שהמיעוט הזה לא ירוויח שום דבר מוויכוחים עם הרוב החזק, המנוגד לו. הרי גם אני יכול להציג דוגמאות ישנות, שיעידו לטובת העמדה שלי: אעלה את שמו של Thoreau, ואם תרצו – אשלוף מתוך "ארון הספרים היהודי" שלי (הא, זה כל כך באופנה כאן…) את כתביהם של אמה גולדמן, קארל קראוס, תאודור אדורנו, הרברט מרקוזה, אריך פרום (על האי-ציות), ואפילו נועם חומסקי (שכניסתו לישראל נאסרה, כזכור),ומדוע לא אזכיר – לכל שוחרי ארץ-ישראל הישנה – את א' ד' גורדון? אבל מי ש"מעדיף שלטון חזק המוחלף הקלפי" – כניסוחו של י' ד' – לדידי, הוא זר שלא יבין אותי כך או כך. ושוב אני שואל: אז מה? וכתשובה, אזכיר עוד יהודי אחד – אקטיביסט ועיתונאי בארה"ב, בשנות השישים, מ' ס' ארנוני, שהעניק לכתב-העת שלו את הכותרת: Minority of One . גם זאת אפשרות שאין להתבייש בה!

  29. עידן לנדו / ינו 2 2019 10:06

    ידידי, ההגות עם הסרבנות אולי התחילה עם סוקרטס אבל ודאי שלא הסתיימה בו, ודברים חכמים מאד נכתבו הרבה אחריו. יש בעברית כבר לא מעט טקסטים בנושא ובאמת שלא צריך להמציא את הגלגל מחדש. בטח שבמסגרת בלוג אי אפשר באמת לנהל דיון פילוסופי, מעניין ככל שיהיה.

    בדיוק לפני 10 שנים העליתי פוסט שמרכז הגות על סרבנות בעברית. דברי הפתיחה שלו מסבירים למה גם היום – אפילו יותר מאז – אינני רואה טעם לפתוח מחדש את השאלה האם יש לגיטימיות עקרונית לסרבנות (ברור שיש, צריך קצת לקרוא כדי להבין). למעוניינים:

    https://idanlandau.com/2009/01/01/outline-disobedience/

  30. viva_north_korea@yahoo.com / ינו 3 2019 08:22

    http://www.financend.wordpress.com
    הערה 2
    ראינו כי יש יותר מסוג אחד בלבד של סירוב צבאי (כבר ידענו על גיוונים בסירוב אזרחי): עכשיו אנחנו יודעים שיש סירוב צבאי "פוליטי-לעילא" ושיש סירוב צבאי לא "פוליטי-לעילא", כמו, למשל, "סירוב פציפיסטי" וסירוב לפשוע כלפי פלסטינים בדומה לאלה שבין "העם הגרמני פשעו כלפי יהודים" בזמן המשטר הפשיסטי לפני שהשתכלל לפשיסטי-חדש (ניאו-פשיסטי), בלי ויתור על הדמוקרטיה בורגנית בכדי למנוע "סיבוכים" דומים לאלה שסבלה הבורסה ושאר המנגנונים הפיננסיים בזמן הפשיזם הקדום.
    המשך יבוא
    אנג'לו איידן – ירושלים

  31. טל / ינו 3 2019 12:44

    תודה, עידן.

    אין לי ויכוח איתך על עמדתך בפרדוקס אותו אתה מתאר, בלב תנועת הסרבנות הישראלית. אבל אולי בשולי הדיון כן יש אי הסכמה שמעניין לחדד (גילוי נאות: אני השתמטתי מהצבא, ואשתי קיבלה פטור מטעמי מצפון. נראה לי שזה רקע רלוונטי למה שאכתוב).

    אתה כותב את הדברים הבאים:

    "…שהרי מעשים שנעשים בהיחבא אינם משפיעים על הזולת."
    "רק סירוב בעל הדהוד ציבורי עשוי לשנות משהו, אם בכלל."
    "כיצד יובטח ההדהוד הציבורי? באמצעות התעמתות גלויה ונטולת-מורא עם השלטון."
    "לא הטפה על קורבנות פלסטינים, נסתרים מן העין ומן הלב, אלא הפיכתך שלך לקורבן עשויה, אולי, לסדוק במשהו את חומת האדישות של שכניך וחבריך."
    "…הרי אין דרך אפילו לספור כמה אנשים מסרבים לשירות, בכל רגע נתון, אם לא מושתת עליהם כל סנקציה שנתונה לתיעוד רשמי."

    קודם כל, אולי ראוי לערוך הבחנה בין סרבנים שמסרבים לשירות מלכתחילה, בגיל 18, לבין חיילים ואף קצינים קרביים שמסרבים מתוך המערכת. נראה לי שהזעזוע שאתה מתאר סביב מלחמת לבנון קשור לסירוב מהסוג השני, של 'טובי בנינו', וגם הציטוט שאני זוכר מוייסגלס סביב ההתנתקות קשור היה לסרבנות של טייסים ומטכ"ליסטים 'מתוך המערכת'. כך שיש עוד מתח מלבד זה שאתה מתאר: הסרבנות האפקטיבית יותר באה מלב המערכת, אליה לדעתי (ולדעתך אני מניח) רצוי לא להגיע מלכתחילה. כך שיש פער מובנה בין מה שרצוי להלכה (לסרב מראש לשרת בצבא כל עוד הכיבוש והאפרטהייד נמשכים), לבין מה שמשפיע למעשה ומעניק עוצמה פוליטית לתנועה (סירוב של חיילים קרביים, בכירים ככל שניתן).

    דבר שני, וברור לי שאני מרחיב מעט את הדיון כאן, הסרבנות היא אופציה רדיקלית יחסית על ספקטרום האפשרויות – השתמטות, אי התאמה, מצפון, סתם הצורך לעבוד ולפרנס את המשפחה שלך… כולם, לדעתי, הבהובי אנושיות ואינדיבידואליזם בריאים מול השלטון. וכאן מעט לא נוח לי עם שפת ההקרבה בה אתה משתמש (בציטוטים לעיל). אני מאד מעריך סרבני מצפון שרוצים ומסוגלים לשלם את המחיר האישי הגבוה על עמדותיהם. אבל אני לא מסכים שאין הישגים פוליטיים ללא הקרבה, ושאין ערך לסרבנות 'אפורה', כפי שהיא נקראת לעיתים.

    כשאדם יוצא מהמערכת הצבאית, מסיבה זו או אחרת, הרשת החברתית שלו יודעת על כך. זה לא שאו כל מדינת ישראל יודעת על אקט הסרבנות, או אף אחד בכלל. אנשים שיוצאים על מצפון, עושים שירות לאומי או התנדבות אחרת, יכולים להוות דוגמא לאחרים. כך אני החלטתי לא להתגייס – מתוך נסיון של אדם אחר בסביבתי – וכך אנשים שונים מהמשפחה ומהמעגלים החברתיים שלי, אחרי. כך שאם יש ערך פוליטי באי לקיחת חלק בעוול (ולדעתי אתה מסכים שיש כזה ערך), אזי שגם האופציות ה'רכות' יותר מסרבנות חזיתית יכולות להיות מועילות פוליטית.

    שנית, אני חושב שפעולה שנעשית בתור התחלה מתוך דאגה לעצמך (כי אני צריך לפרנס את המשפחה שלי, כי אני לא רוצה להימחץ בעצמי תחת מערכת היררכית ודכאנית), היא הרבה פעמים התחלה טובה לדאגה לאחרים. ולכן, אולי במקום להתמקד בסרבנות העימותית, שהאפקטיביות שלה (בעידן בו השירות הקרבי הופך להיות התנדבותי ומקצועי דה-פקטו, בשונה מימי מלחמת לבנון שעוד היה קשר בין הדיבור על 'צבא העם' לבין המציאות) נמצאת במגמת ירידה, ראוי לחשוב איך לתעל את אי ההתגייסות העצומה (כ-50% הרי לא מתגייסים) ולטעון אותה בפוליטיות. כמובן, easier said than done.

    שוב תודה,

    טל

  32. עידן לנדו / ינו 3 2019 13:12

    טל,

    תודה על התגובה הרצינית.

    "הסרבנות האפקטיבית יותר באה מלב המערכת, אליה לדעתי (ולדעתך אני מניח) רצוי לא להגיע מלכתחילה. כך שיש פער מובנה בין מה שרצוי להלכה (לסרב מראש לשרת בצבא כל עוד הכיבוש והאפרטהייד נמשכים), לבין מה שמשפיע למעשה ומעניק עוצמה פוליטית לתנועה (סירוב של חיילים קרביים, בכירים ככל שניתן)."

    לא ממש פער, יותר רצף סיבתי. אני חושב שהסרבנות הרדיקלית, מחוץ למערכת, היא היא הקרקע שעליה צומחת הסרבנות שמתוך המערכת. אלי גבע והטייסים ראו את הדוגמה של "יש גבול", ולא יכלו עוד לנתק ממנה את מחשבותיהם. אופצית הסירוב רדפה אותם הודות לפומביות המאבק, והם נאבקו איתה בתוכם זמן ארוך עד שלא יכלו עוד להחשות. גם כאשר הם התנערו מן הסרבנים הרדיקליים בזמן אמת, אי אפשר להבין את מעשיהם ללא הרקע הזה.

    העניין הזה תופס באופן כללי לגמרי. מצפן ואורי אבנרי ומתי פלד ודומיהם היו מי שכל הזמן "נשכו בעכוזו" של השמאל הממסדי, איתגרו אותו ואילצו אותו להתמודד עם שאלות שהעדיף להדחיק. השפעתם של גורמי "שוליים" תמיד סמויה יותר. אבל המרכז האינרטי, הכבד, הקופא על שמריו, אף פעם לא היה משתנה אלמלא איתגרו אותו הקצוות (ודאי שזה נכון לגבי הקצה הימני של המפה והדרך שבה הוא השתלט על המרכז). ולמעשה זהו גם ההיגיון הפוליטי מאחורי הבלוג הזה. לא להדהד את האופציות שנטחנות עד-דק בשיח המיינסטרים, אלא לאתגר אותן משמאל.

    "אם יש ערך פוליטי באי לקיחת חלק בעוול (ולדעתי אתה מסכים שיש כזה ערך), אזי שגם האופציות ה'רכות' יותר מסרבנות חזיתית יכולות להיות מועילות פוליטית."

    ודאי שיש ערך פוליטי בהימנעות מעוול. משתמט מטעמי מוסר עדיין נמצא במדרגה מוסרית גבוהה יותר מצייתן שהולך למרר לפלסטינים את החיים. אני רק לא מזהה כל "ערך פוליטי" עם "מאבק פוליטי". והדברים שלי כוונו בעיקר אל אותם סרבנים בעלי פרופיל ציבורי גבוה, שהתעקשו לקבל שחרור מן הצבא. הם לא כמוך, הם דווקא בחרו באור הזרקורים, מתוך מחשבה שבהתנצחות המשפטית מול הצבא הם מקדמים את המאבק הפוליטי שלהם. הטיעון שלי היה נגד העמדה הזאת, ולא כל כך נגד מי שמלכתחילה לא רואה עצמו מחויב למאבק הזה. אני מזכיר שוב שהדברים שלי נאמרו בהקשר המסוים של ספרה של עדית זרטל, שמקדיש עשרות עמודים לעמדה הסרבנית הזאת.

    אני אגב גם לא חושב שכל אדם ואדם חייב להקדיש את עצמו למאבקים פוליטיים. אבל מי שכן נכנס כבר לזירה הזאת, כדאי שיקדיש מחשבה למה עובד ומה לא עובד.

    "אולי במקום להתמקד בסרבנות העימותית… ראוי לחשוב…". למה "במקום"? למה לא גם וגם? אני מפנה אותך לפוסט הזה, סעיף 5 במיוחד:
    https://idanlandau.com/2016/04/18/6-myths-of-the-left/

  33. טל / ינו 3 2019 19:00

    כן, אני מסכים עם כל מה שכתבת. מעניין מה שציינת על הקשר הסיבתי בין הסרבנות האנטי-ממסדית והממסדית, לא ראיתי את זה ככה אבל אני מניח שהצדק עמך. אולי הייתי לומד יותר על ההיסטוריה של הסרבנות מהספר של זרטל, לצערי לא צלחתי אותו (כל ההיידיגר והארנדט הזה בפרקים הראשונים הוציא לי את הרוח מהמפרשים).

    צודק גם בסיפא, לא התכוונתי כמובן לטעון שזה לא אפיק ראוי ומוערך בפני עצמו. פוסט פלטינה, הפוסט של המיתוסים בשמאל 🙂

  34. viva_north_korea@yahoo.com / ינו 4 2019 09:51

    לנדו אומר כי "בבלוג הזה מדברים לעניין, או לא מדברים." והתשובה היחידה שמתאימה לקביעה הזאת היא שאין לקוות למצב שניתן לתאר כך: "השמאל הרדיקלי" הוא "לא דיאלוגי" ובכך מסתיימים כל הנכויות שבו. וזה לא רק בגלל שהשמאל המסוים הזה בוחר לענות רק על הביקורות הנכות על עמדותיו, ולא רק בגלל שכאשר הוא כבר עונה אז הוא מרשה לעצמו להגיד דבר והיפוכו; וגם לא רק בגלל שהוא כביכול מצטמצם בניצול הזדמנויות להכפיש את הקומוניזם באמצע של כל דיון אחר – גם בדיון על הסרבנות; הוא נוהג כך בדרך כלל תוך הסתרת דעתו "המסורתית" על יסודות שמבססות את מגמותיו. הוא, למשל, מגלה את "דעתו המסורתית" הזאת באומרו "שהבחירות הן מסך עשן וחבל לבזבז עליהן אנרגיה מיותרת" כי ההכפשה הזאת היא "IN", היא אפנתית בארץ פשיסטית בדומה לאפנת הכפשות נגד הקומוניזם – כלומר, הכפשות כוללניות, שעליהן, מוסכמות בורגניות לא דורשות שום הוכחה.

    אין זה פלא! כי הרדיקליות הפוליטית היא שורשית: השורש הוא הקובע למרות שההתפתחויות החברתיות מראות כי גם השורשי משתנה כמו כל התפתחות, חברתית במיוחד, בעיקר בגלל מוגבלויות ביכולות האנושיות לזהות את השורשי, ולזהות בכלל, במציאות הממשית בלי הפרות של "המציאות" הדמיונית משך השתקפותה של המציאות הממשית בפעולות של המוח האנושי. מה לעשות? אנחנו מעטים, וכעת זקוקים גם לרדיקלים כי השורשיות שלהם חושפת עובדות המוכיחות – הבלוג הזה של "לא למות טיפש" הוא המחשה לכך – כי הציונות היא פשיזם ישראלי והסוציאל-דמוקרטיה הציונית או "לא ציונית" (שזה שונה מאנטי-ציונית) היא האגף המתון של הפשיזם.
    המשך יבוא
    אנג'לו איידן

  35. עידן לנדו / ינו 4 2019 10:03

    אנג'לו, אודה לך אם גם אתה תתייחס לתוכן הפוסט ולא תנצל את הבמה הפרטית הזאת כפלטפורמה למסע הצלב הנצחי שלך נגד הבורגנות והפאשיזם.

    באשר לאמירתי על כך שהבחירות הן "בזבוז זמן", זאת לא אמירה בעלמא, ובלא מעט פוסטים שעלו כאן בעבר הסברתי אותה וגם הדגמתי. העובדה שלא טרחת למצוא "הוכחות" לא אומרת שלא היו כאלה; היא רק אומרת משהו עליך.

    יש לך בלוג משלך שבו אתה יכול לפתח את הדיון בכיוון שמעניין אותך – זה תמיד אותו כיוון שמתי לב: ציונות, קומוניזם ופשיזם. מוחי שלי מוגבל ולא יכול להתעלות לגבהים של המושגים המופשטים האלה, ולכן אני מצטמצם בשאלות מאד קונקרטיות. איתך הסליחה.

  36. viva_north_korea@yahoo.com / ינו 5 2019 00:06

    והנה שפשיזם הופך למושג מופשט אצל השמאל הרדיקלי, ובמחי יד הרציחות של הציונות עוברות לכתובת אישית: ככה מנקים הבורגנים הזעירים האלה את המגמה של בית לאומי ליהודים או ל-"עם" היהודי מכל פשע המבוצע תחת חסותה של אותה המגמה עצמה.
    אני לא חייב לשתוק כלפי ניסיון להדביק על כל הסרבנים את ההכפשות של לנדו על חשבונם רק בגלל שהם (הסרבנים) ששותקים. זכותו של הסרבן להיאבק נגד הענישה על-ידי חיבורם של חוקים נפשעים, הרכבתם של מנגנונים גזעניים והפעלת כוחות האכיפה, כולם בכלל לא מופשטים, נגד הסירוב המחנך מצידו מול כל החברה אליה משתייך כשותף לעוונותיה המוחשיים ביותר – מוחשיים בכל מקרה אצל הפלסטינים. אבל אני מבין שלפחות אצל חלק מהיהודים, במיוחד "הנאורים" שביניהם, המופלים לטובה (עם שוחד של ג'ובים, רק לדוגמה) ש-"יודעים" איך לנהוג במקומם של המנוצלים ומנהיגיהם, קל להזדהות לאחרונים במילים מתנשאות-אבל-נסוגות מאשר במעשים שתוקפים תכליתית את המשטר של "הבית לאומי" הרקוב הזה.
    לנדו הוא אדון בבלוג שלו עצמו: זכותו לגרש אותי החוצה ממנו, אבל לא לבלוג מסוים, אם כי לא אפסיק את הביקורת שלי גם בבלוג – http://www.financend.wordpress.com

    angelo aidan

  37. עידן לנדו / ינו 5 2019 09:31

    אין לי מושג מה אמרת, אנג׳לו, אבל לא ״גירשתי״ אותך מהבלוג. בשביל להפוך למרטיר תצטרך להתאמץ קצת יותר. אני חייב לקצר, לחזור לג׳וב שלקחתי כ״שוחד״.

    ובלי ציניות: אין לי מושג מה אתה רוצה מחיי.

  38. אהוד / ינו 14 2019 17:26

    תיעוד של הדיון על ספרה של עדית זרטל – סירוב – חובת הציות וזכות המצפון:
    https://tv.social.org.il/social/2019/01/14/refusal

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: