גלגלי שיניים סוררים: מתווה להתנגדות אזרחית

הצטרפות של כמה אירועים שוליים-לכאורה מן הזמן האחרון, יחד עם מחשבות לא סדורות שמתרוצצות בראשי מזה זמן, הובילו לכתיבת הפוסט הזה. יש בו מרכיבים של "אני מאמין" פוליטי, על אף שלא הייתי מציג אותו כחזות הכל, וכבר ביטאתי בעבר את השקפתי שהמאבק על דמות המשטר בישראל רק ירוויח מהטרוגניות, מעירוב תחומים ומגזרים, ומוטב לו להתנער מן הקופסתיות של החשיבה המפלגתית.

ברקע הדברים הבאים מטרטרת שאלת הקבע של הוויכוח הפוליטי בארץ – "אז מה עושים? אז מה אתה מציע?" – שאלה שאין עליה כידוע תשובה, שהרי אין קריטריון מוסכם ל"פיתרון". בשורות הבאות לא אומר מילה על "הפתרון", אבל אומר כמה מלים על הדרך אליו ולמה היא נראית לי הכרחית: על נהגי מחשבה, שיטות תגובה, אופני פעולה שכולם דרים תחת הכותרת הרופפת "התנגדות אזרחית", ובאופן יותר ספציפי, "סרבנות אזרחית". הדברים צמחו מתוך דוגמאות קונקרטיות ואין לראות בהם שיטה סדורה, אלא כאמור, הצעה לאופן התבוננות ופעולה מחודשים בזירה הפוליטית.

בשלב הראשון אתאר כאן שלושה מקרים שבהם אנשים רגילים מן היישוב נקטו בפעולות התנגדות או סירוב כלפי הוראה מגבוה – בין של המדינה ובין של המעסיק. המקרים שונים מאד זה מזה – באופן מכוון – אך חולקים גלעין משותף. בשלושתם נקלעו האנשים הרגילים למצבים של התנגשות בין מה שהם תופסים כמעשה הנכון (המוסרי, ההגיוני, המתבקש) לבין צו המערכת; ובשלושתם הכריעו לטובת הראשון. בשלב השני אדבר על סקאלת הסירוב וההתנגדות האזרחית באופן עקרוני יותר.

אני קורא לאנשים הסרבנים האלה "גלגלי שיניים סוררים" במלוא ההערכה ובלי שמץ של זלזול; בחברת ההמונים המודרנית, כולנו גלגלי שיניים. כולנו משולבים בכל רגע ורגע ברשתות של כוח ופעולה פוליטיות. האמת היא שרק חלק קטן מאיתנו נותן את הדעת על מיקומנו ברשת ועל המבנה הכללי שלה; זה פשוט מתיש מדי, מה עוד שכל אחד מאיתנו פועל בעשרות רשתות כאלה בו-זמנית. אבל הלקח האופטימי מן הדיון – אם יש לו לקח אופטימי יחליט הקורא – הוא שאין צורך לדעת הכל על הכל כדי לדעת מה נכון לעשות, או לא לעשות, במצב נתון. רובנו ניחנו באינסטינקטים הבריאים שיכולים להדריך אותנו אל החלטה הנכונה. אם איננו שועים להם, אין זאת משום שהם לא פועלים, אלא משום שנעטפנו בקליפה אטומה, בלתי חדירה לאיתותיהם. את הקליפה הזאת אפשר לסדוק; אנשים רגילים עשו ועושים זאת כל הזמן.

כלומר: אין כאן דרישה להתנהגות חריגה והירואית, אלא פנייה אל הפוטנציאל האנושי שטמון בכל אחד מאיתנו. הפוטנציאל הזה תמיד מכיל מרכיב כלשהו של התנגדות.

העובדת הסוציאלית

את הדוגמה הראשונה ליקטתי משולי ידיעה על מאבקה של רשות האוכלוסין בעובדים זרים. הידיעה עצמה מזעזעת. עובדות סיעודיות שמגיעות מאסיה וממזרח אירופה יכולות לשהות בארץ חודשים וגם שנים עם אשרת עבודה. באופן טבעי הן יוצרות קשרים רומנטיים, נכנסות להריון ומקימות משפחות. אבל מבחינת רשות האוכלוסין, כל הפעילות האנושית הטבעית הזאת איננה אלא כסות למזימה זדונית – להשתקע בארץ יחד עם בן הזוג באופן קבוע. על כן מפעילה הרשות מערך של ריגול ולחצים שמטרתו לסכל כל קשר רומנטי כזה. העובדות הסיעודיות עצמן, מעסיקיהן וגם לשכות הסיעוד נדרשים לדווח על מערכות היחסים שלהן, זהותו של אבי התינוק וכד'.

כעת ניצבת המטפלת בפני דילמה אכזרית. רשות האוכלוסין מאיימת עליה שאם לא תמסור את פרטי בן הזוג, אשרת העבודה שלה תישלל והיא תיאלץ לעזוב את הארץ. אם כן תמסור את פרטיו, היא תקבל תוך זמן קצר הודעה בזו הלשון: עלייך או על בן זוגך לעזוב את הארץ. עובדות אחדות סיפרו שנדרשו לחתום על הצהרה שאם יהיו שוב בקשר רומנטי, ידווחו לרשות עליו בתוך שבוע.

במלים פשוטות: בואי לנגב את התחת לזקנים שלנו, כי אצלנו אף אחד לא מוכן לעשות את זה, אבל רק בתנאי שתישארי ערירית, בלי זוגיות ובטח בלי ילדים. אם בעבר גירשה המדינה עובדות זרות בהריון והכריחה אותן להשאיר את התינוק שלהן בחו"ל לפני שובן לישראל (נוהל שרוכך בעקבות עתירה לבג"ץ), כעת היא מנחיתה "מכת מנע" ושוללת מהן גם את הזכות לזוגיות. מי יודע, אולי בעתיד יחויבו העובדות זרות לעבור הליך של כריתת שחלות לפני הכניסה לישראל.

כדי שמערכת משוכללת כל כך של רשע ביורוקרטי תעבוד כמו שצריך, כל חלקיה צריכים להיות רתומים למשימת העל – הפרדת העובדות הזרות מבני זוגן. עיקר הנטל מונח על כתפיהם של הפקידים והפקידות שבאים במגע עם העובדות, שמעבירים להם טפסים למילוי ואז מזרימים אותם במערכת. ופקידים, כידוע, רק עושים את מלאכתם.

חוץ מאלה שלא. יש ויתעורר משהו רדום בפקיד או בפקידה. משהו יפרפר בחזם, מעין ריצוד לא ברור ומציק. בהיעדר מילה טובה יותר, נקרא למטרד הזה "מצפון". שימו לב לעובדת הסוציאלית הזאת.

"לפני שמונה חודשים נולדה בתם השנייה. גם אִתה יצאה ניקול מישראל ומסרה אותה למשפחתה בפיליפינים. על מנת להסדיר אשרת כניסה חוזרת לישראל, דרשה ממנה הפעם לשכת הסיעוד למסור את פרטי האב. זמן קצר לאחר שובה לישראל הודיעה לה רשות האוכלוסין כי לא תאריך את אשרת העבודה שלה משום שאבי בנותיה עדיין בישראל. ניקול נקראה לשיחה עם העובדת הסוציאלית של לשכת הסיעוד ומסרה לבקשת רשות האוכלוסין פרטים על בן זוגה. היא מספרת כי בהמלצת העובדת הסוציאלית חתמה על הצהרה כוזבת ולפיה אינה בקשר עם אבי הילדות. לדבריה, הם נפגשים פעם בחודש, ביום המנוחה היחיד שלה מעבודתה. ניקול מוסיפה שניסתה לשכנע את בן זוגה לעזוב את ישראל, אך הוא מסרב לעשות זאת. 'חשוב לי להישאר אצל המעסיקה שלי עד הסוף', היא אומרת. 'היא מאוד קשורה אליי. אני לא רוצה לעזוב אותה, אני יודעת שזה יפגע בה מאוד."

זה היה מעשה קטן מאד, מה שעשתה אותה עובדת סוציאלית עלומה, ובו בזמן, מעשה גדול. מקל קטן בגלגלי המכונה שגזרה על ניקול ניתוק מבן זוגה ואבי בנותיה. בזכות המעשה הזה, בלשון הדיווח היבש, ניקול נפגשת עם בן זוגה "פעם בחודש, ביום המנוחה היחיד שלה מעבודתה". פעם בחודש! לוקסוס אמיתי, בהשוואה לגירוש מן הארץ. במקום שלא היו בו בני אדם, העובדת הסוציאלית היתה. הסירוב הקטן שלה להתיישר עם המערכת אולי לא שינה את העולם, אבל הוא הציל שתי נפשות (ואולי ארבע, אם כוללים את הילדות), שהן כידוע עולם ומלואו כפול שניים.

מפעילי המזל"טים

הדוגמה השניה כבר עוסקת באקט של סירוב שהציל נפשות פשוטו כמשמעו. ביולי השנה הגיעה משלחת של יצרנית המזל"טים הישראלית "אירונאוטיקס" לאזרבייג'אן לצורך הדגמת ביצועיו של "מזל"ט מתאבד". אזרבייג'אן היא לקוחה כבדה של תעשיות הנשק הישראליות, בהיקף של כ-5 מיליארד דולר בשנה. לישראל גם אינטרסים אסטרטגיים במדינה, שקשורים לאספקת נפט ולצנרת גז שמוליכה לטורקיה, אינטרסים מספיק חשובים, כנראה, כדי להצדיק את העלמת העין מן השימוש הזדוני שעושה המשטר הרודני שם בתכנות מעקב וריגול שסיפקה לו ישראל.

בשנים האחרונות ניטש סכסוך מזוין בין אזרבייג'אן לארמניה סביב חבל נגורנו-קרבאך הארמני שבשטחי אזרבייג'אן. במהלך ביקור המשלחת של "אירונאוטיקס", ביקשו המארחים האזרים "הדגמה חיה" – להפעיל שני מזל"טים מתאבדים נגד עמדות מאוישות של צבא ארמניה. זאת ועוד, הם גם רצו לצלם את התקיפה ולשדר אותה בטלוויזיה לצרכי תעמולה.

וכאן קרה דבר מוזר. בכירי המשלחת הישראלית הסכימו לבקשה, אבל שני מפעילי המזל"טים (הכפופים לבכירים) סירבו. הסירוב היה בלתי צפוי לא פחות מן הבקשה האזרית, אבל למעשה התבקש מתוקף החוק הישראלי: הוראות משרד הביטחון אוסרות על ישראלים להשתתף בסכסוכים זרים ללא אישור מפורש. בכירי המשלחת הישראלית, ברצונם העז לסגור את העסקה, לחצו על המפעילים, אך אלה עמדו בסירובם. בלית ברירה נטלו הבכירים עצמם יוזמה, חימשו והטיסו את המזל"טים אל העמדה הארמנית. ככל הנראה בשל חוסר מיומנותם, לא נהרג איש ורק שני חיילים נפצעו קלות. בעקבות הפרשה, התפטר אחד המפעילים מ"אירונאוטיקס" והשני נמצא בשלבי עזיבה.

גם מעשה הסירוב הזה מהדהד אמת פשוטה: יש עקרונות חשובים יותר מציות לממונים. בניגוד לעובדת הסוציאלית מן המקרה הראשון, שלכאורה הפרה את החוק, מפעילי המזל"טים פעלו על פי החוק. אבל צריך להיות ברור כאן שמעשה הסירוב עצמו, בשני המקרים, חורג מן התחום המשפטי ועיקרו עמידה של אדם מול מצפונו, ומתיחת קו אדום בפני השררה. מפעילי המזל"טים אולי לא ידעו זאת, אבל במקום ובזמן שהם נמצאו, הכרעתם מיקמה אותם בצד הנכון של ההסטוריה; בסכסוך על נגורנו-קרבאך, האזרים הם התוקפן והארמנים מתגוננים. אבל הרקע ההסטורי הזה אינו חשוב, שכן שני הסרבנים הללו פעלו פעולה מקומית, קונקרטית, והתעקשו לצייר לנגד עיניהם (כך אני מאמין) את הקורבנות הפוטנציאליים של מעשיהם, אנשים בשר ודם שחייהם כמעט ניטלו מהם רק כדי "להדגים" את יעילות כלי ההרג שעמד למכירה.

כשגלגל שיניים קטן נעצר, התוצאות יכולות להיות מרחיקות לכת. בימים האחרונים פורסם שרשיון הייצוא של "אירונאוטיקס" לאזרבייג'אן הוקפא עד לבירור נסיבות התקרית. אפשר רק לקוות שבאותה הזדמנות ייבחן גם רשיון הייצוא של התעשייה האווירית; בשנה שעברה מזל"ט מתאבד שהיא מכרה לצבא אזרבייג'אן הרג שבעה ארמנים בנגורנו-קרבאך. ביחסי ישראל-אזרבייג'אן רב הנסתר על הגלוי, והמעט שגלוי מסריח עד השמיים. כנגד מפעילי המזל"טים שסירבו בדקה ה-90 אפשר כמובן לטעון, מן הצד הטהרני – איפה הייתם עד עכשיו? למה בכלל שיתפתם פעולה עם מכירת נשק לרודן אכזרי, מה אתם בכלל עושים בתוך תעשיית המוות הזאת? אבל הביקורת הזאת, מובנת מאליה ככל שתהיה, מתעלמת מן המימד הפסיכולוגי המכריע של אקט הסירוב – מימד שהוא תמיד רגשי יותר מתבוני, ובאופן נורמלי רק נסיבות חיות ומיידיות מסוגלות להציתו. היא גם מחמיצה את הלקח הכללי שטמון כאן: כל אדם רגיל, בדרג הנמוך ביותר, יכול לסרב להשתתף בפשעים, וסירובו יכול להיות בעל משקל לא פחות מהסכמתם של אחרים ליטול בהם חלק.

מנהלת הקייטנה

הדוגמה השלישית והאחרונה נוגעת להחלטותיה של מנהלת קייטנה בית-ספרית בתל אביב לנוכח הוראות משרד החינוך. לא קראתם עליה בשום מקום כי מדובר בעניין שכונתי לחלוטין שלא דווח בשום מקום. אל הקיטנה הזאת שלחתי את הבן שלי בחודש יולי האחרון. אני מביא את המקרה הזה כדוגמה לא רק בזכות ההיכרות האישית שלי עם הנסיבות, אלא כדי לחדד את המסר השזור לאורך הפוסט הזה: כולנו נקלעים כל הזמן – ובשנים האחרונות, בתכיפות גוברת והולכת – לסיטואציות שבהן המצפון או השכל הישר מתנגשים עם "הוראות המערכת". לא מדובר ביחידי סגולה וגם לא במצבי קיצון. דווקא הרגילות הגמורה של המצבים האלה הופכת אותם לשקופים, בלתי מובחנים. צריך מאמץ מסוים כדי לעמוד על משמעות היומיומי והשגור, לחלץ אותו מן המובן מאליו ולעמוד נגדו.

ובכן, כפי שההורים מבין הקוראים אולי יודעים, שר החינוך הכריז על שנת 2017 כשנת "אחדות ירושלים", ובמסגרת התכנית שהגה נדחף הקשר העז בין עם ישראל לירושלים (ולמקדש, ולממלכת יהודה) לכל מקצוע אפשרי כמעט. גם על קייטנות הקיץ המסובסדות לא חס משרד החינוך, וכך יצא, למשל, שקייטנות מסוימות הפציצו את הילדים ברצף פעילויות כמו "ירושלים שמות רבים לה — אילו שמות יש לירושלים, המרוץ לירושלים — הפעלה בנושא ירושלים ברוח ספורטיבית, בניית קטפולטה — כלי לחימה מתקופת החומות, החשיבות של זכרון ירושלים בכל שמחה, סמלי העיר ושעריה, שירי ירושלים", ועוד. רענן שקד – עוד הורה מתוסכל – תהה אם בשלב הבא גם תושק "קולה בטעם ירושלים".

באמצע חודש יוני התעשת מישהו במשרד החינוך והפיץ צפירת ארגעה: אפשר להפחית את פעילויות ירושלים לפעמיים בשבוע בלבד. אבל מן העדויות בשטח הסתבר שאכן המסר שהובן הוא זה שנשלח במקור, ומפעילי קיטנות רבים התיישרו לפי צו המערכת – תכונה שלמרבה הצער אנשי חינוך מוקירים מעל הנדרש.

אבל לא כולם. בקיטנת בית הספר של בני נמצא פיתרון יצירתי: לעשות קולות של ציות מבלי לציית בפועל. הבחירה הזאת היתה כל כך אלגנטית ומצטנעת שקל היה להחמיץ אותה ולעבור הלאה; אבל מבט מושהה על התכנית חושף את הפן החתרני שלה.

מנהלת הקיטנה, ברוב עורמתה, פיזרה ברוחב יד בתוך תכנית הפעילות ביטויים ומטבעות לשון שלקוחים מן המיתולוגיה הירושלמית (שבטעות נלמדת אצלנו כ"הסטוריה"), גם כאשר הקשר שלהם לתוכן הממשי של הפעילות היה קלוש עד אבסורדי. כך, למשל, נפתח השבוע השני של הקיטנה בפעילות "חוברים יחדיו – גיבוש כיתתי" (אלוזיה נאה ל"חוברה לה יחדיו"), המשיך ב"ירושלים צבעים רבים לה – חוגים", "בצלאל – יום שכולו יוצר ויצירה", והסתיים ב"שוק ירושלים" (שוק קח-תן גנרי, על פי דיווחו הלקוני של בני). השבוע השלישי פיתח לעומק את תמת "שוק ירושלים" תוך כדי פיצולה ל"שוק בוכרי – חפצים משומשים/צעצועים/משחקים/כלי בית" ו"שוק העיר העתיקה: בגדים/תכשיטים/נעליים/תיקים/כובעים". ביום אחר הוגדר מתחם שתיה כ"מתחם התחנה" ומתחם פיתות כ"מחנה יהודה". בעודי קופץ על כסאי בהתלהבות לנוכח השצף הגאוני הזה, לא התקשיתי לדמיין פעילויות ברוח דומה, כגון "זבחים וקורבן התמיד: מנגל לזאטוטים לצלילי היפ-הופ", ו"על חומותייך עיר דוד: משחקי הרכבה ופירוק בקוביות עץ".

אל תיתנו לרוח השטות השורה על הכותרות האלה להמעיט ממשמעותן העמוקה יותר – היותן אקטים פוליטיים פאר אקסלנס. הסירוב פנים רבות לו, והתרסה מופגנת היא רק אחת מהן, לא תמיד היעילה ביותר. לפעמים דווקא מי שבוחר "לשחק לפי הכללים" באופן רשמי יכול לרוקן את הכללים מממשמעותם וליצוק בהן תוכן פרטי כאוות נפשו. זאת היתה בחירתה של מנהלת הקייטנה של בני. האם היתה זו בחירה מודעת? האם נתנה לעצמה דין וחשבון פוליטי? אולי כן ואולי לא. אני לא יודע, ונזהרתי גם שלא להציף את העניין (שמא יתעוררו כמה קנאי ירושלים בשכונה וימחו על מעשה הליצנות הזה). כך או כך, האינסטינקט עבד נכון. למה לכל הרוחות צריך לדחוף את נושא ירושלים – שגם כך נדחף לאורך כל השנה למערכת הלימודים – גם לפעילויות קיטנה, שאמורות להיות כיפיות ומהנות? מה רע בסתם מלאכת יד, משחקי מים וארטיקים? הילדים לא סבלו מספיק בשנת הלימודים?

משרדים ממשלתיים מוציאים בלי הרף הנחיות מטומטמות; משרד החינוך מתמחה בזה, והנחיותיו אינן רק מטומטמות אלא גם מטמטמות, את ילדינו. מורות ומחנכות, מדריכים ומפעילים שעובדים בתוך המערכת יודעים את זה לא פחות מן ההורים, אבל באופן רשמי הם נשבעו אמונים לטימטום. ובכל זאת, באופן לא רשמי אפשר למרוד בו, לחתור תחתיו, לעקם אותו ולחולל בו "שיבוש תרבות" יצירתי. אלפי סופרים ויוצרים בתקופת מסך הברזל במזרח אירופה שכללו את מעשי הסירוב הקטנים האלה למדרגת אמנות: לדבר בשפה עם תחתית כפולה, לחייך באדיבות אל השררה בעודם מצפינים בעבודתם את כל התכנים האסורים. ישראל, כך נראה, צועדת בכיוון דומה. אקטים של סירוב יצירתי, שמרוקנים את קלישאות השלטון מתוכנן, שמשמרים את כל מה שנחוץ לחיים מלאים ועשירים בלב ליבן של מערכות שעברו רידוד ואינדוקטרינציה, הם התגובה המתבקשת. מנהלת הקייטנה של בני מתווה לנו את הדרך.

סקאלה של סירוב

אנחנו נוהגים לזהות את מושג הסרבנות עם "סרבנות מצפון", ואת זו אנו מגביהים על כן של כבוד – אקט הרואי של הקרבה עצמית שנוקט אדם יחיד סגולה כנגד שלטון אכזר. אבל ספק אם הדימוי הרומנטי הזה משקף את המציאות ההסטורית של מאבקים פוליטיים וחברתיים, וספק אם בכלל יש בו צורך או תועלת. אנטיגונה וג'ורדנו ברונו אינם חיים בקרבנו, ועדיין, בכל שעה ושעה פועלים בישראל ובכל חברה אחרת סרבנים וסרבניות, כל אחד על פי דרכו ודרכה הפרטיים. אם נבין את כל מופעי הסרבנות האלה כצורות של התנגדות פוליטית נוכל אולי להרחיב את תפוצתם והשפעתם. שהרי חלק חשוב ממה שהופך התנהגות לפוליטית הוא עצם זיהויה ותפיסתה ככזו.

בישראל כבר יש מסורת מכובדת של סרבנות צבאית, אבל אין עדיין מסורת ראויה לשמה של סרבנות אזרחית. בעוד שלסרבנות הצבאית הוקדשו לא מעט חיבורים – תיעודיים ותיאורטיים – הרי שהסרבנות האזרחית עדיין מיותמת משם ומנוכחות. אבל מבלי לגרוע מחשיבותה של הסרבנות הצבאית (הרי אני גם הייתי שם), הסרבנות האזרחית עולה עליה בחשיבותה. השפעתה של הסרבנות הצבאית תחומה בזמן,  בקהל היעד ובמטרות. היא זוקפת את ראשה בעיקר בתקופת מלחמה או עימות צבאי, ואחריהן נדחקת לשולי החדשות, אם בכלל, עניין למעקב של פעילי שמאל אדוקים בלבד. היא מתאפשרת בעיקר בקרב אוכלוסיות מבוססות שמסוגלות לטפח מוקדי הזדהות לא-לאומיים, מה שנקרא (בצדק או לא בצדק), "השמאל הלבן". ובעיקר – אין לה מענה או התייחסות לטווח עצום של מצבים שבהם מערכות שלטון או חברות מסחריות מאלצות את האזרח להשתתף באחריות לעוול וקיפוח: חינוך והסללה, מבקשי מקלט, מערכות בריאות ציבורית, בעלות על משאבי טבע, ייצור אמצעי לחימה ומעקב ועוד. הסרבנות האזרחית, מעצם טיבה ההטרוגני, כיוון שמטרותיה אינן מוגדרות מראש וקהליה משתנים תדיר, משוחררת מכל המגבלות האלה.

דיונים על סרבנות או אי-ציות לחוק נוטים להתפזר ולהתמסמס סביב שאלות של לגליזם. אף אדם לא מאמין באמת ובתמים בציות עיוור לחוק, בכל תנאי ובכל מצב, ובכל זאת טיעון הסרק הזה מועלה תכופות בהקשר של סרבנות – ככל הנראה, במטרה להסיט את הדיון ממטרתו העיקרית. אין לי כוונה ליפול בפח הצפוי הזה. למעוניינים, הנה קטע רלוונטי מן העימות המפורסם בין חומסקי לפוקו.

בין קוטב הסרבנות ההירואית והמרטירית לבין קוטב הקונפורמיזם המוחלט משתרעת סקאלה רחבה של אופני התנגדות אזרחיים. אדם יכול לסרב למעשה עוול באופן מוצהר מתוך ידיעה שיישא בעונש, אבל גם אם לא יישא בעונש, יהיו מקרים שבהם סרבנותו לא תאבד מעוקצה. אדם יכול לסרב באופן מובלע, מבלי להצהיר על כך (אולי רק חבריו הקרובים יידעו זאת); אדם יכול לממש את סירובו בהימנעות מפעולה או בשיבוש יצירתי של הפעולה שהוטלה עליו. רצינות גמורה איננה הכרחית; יש מסורת מפוארת של סירוב ליצני (חישבו על אובלומב, החייל האמיץ שוויק וג'ון יוסריאן כמקורות השראה). יתירה מזאת, מודעות פוליטית שלמה ובשלה איננה תנאי הכרחי למעשי סירוב והתנגדות. לעתים קרובות אנשים מסרבים להתיישר עם צו המערכת מתוך אינסטינקט בריא של "מה נכון", או אינסטינקט בריא של "את זה אני לא יכול לעשות". ממילא יובן שאין כל צורך שהם עצמם יגדירו את מעשיהם כסירוב או התנגדות. המשמעות הפוליטית של פעולות פומביות תמיד חורגת מתחום הכוונה המודעת של הפרט. שלוש הדוגמאות שהובאו בפוסט הזה אולי נופלות בקטגוריה הזאת או בתחום ביניים אפור אחר.

תפיסה רחבה ופלורליסטית כזאת עדיין שומרת על ליבה עקרונית של מהות מעשה הסירוב. את הליבה הזאת אפשר להציג כמהלך של שלוש שאלות עוקבות:

1. האם אני נדרש לבצע מעשה של עוול בלתי מוצדק?
2. האם בכוחי לצמצם או למנוע את העוול באמצעות סירוב?
3. האם המחיר שאשלם על הסירוב נסבל?

אדם שעונה בחיוב על שלוש השאלות האלה – ניצב על סיפו של הסירוב. הדרך שבה יבחר לממש אותו תלויה רק בו, בטעמיו וברצונותיו. מה שהופך אותו לסרבן ומקנה למעשיו משמעות פוליטית היא העובדה שהוא בחר שלא לשתף פעולה עם שרשרת התרחשויות שבקצהָ ניצב קורבן. בהחלטתו זו צימצם או מנע את העוול. די בכך כדי לכלול אותו במחנה ההתנגדות האזרחית. יתר על כן, אדם שניצב כך נגד הוראה מגבוה חדל להיות נתין שסומך מראש ובדיעבד, בעיניים עצומות, על שיקול הדעת של הממונים עליו, וחוזר להיות אזרח פעיל במלוא מובן המילה.

שורה ארוכה של פוסטים שפורסמו בבלוג הזה מכוונים בדיוק לעמדה הזאת: להנכיח את העוול הנסתר מן העין, לטוות את קשרי האחריות האישית שלי ושלך לעוול הזה, ולהמריץ כל אחד מאיתנו לעמוד במקום הזה של ההתנגדות האזרחית – איש איש בתחומו. מבקרי יינות יכולים להתאמץ קצת יותר כדי להבין מי שילם את המחיר, ומה היה המחיר, כדי שהם יוכלו ללגום בהנאה יין שיוצר בשטחים; אנשים שמעורבים בענף הבנייה, קבלני עפר וחצץ, יכולים לדעת יותר על השוד המאורגן שמבצעת ישראל במשאבי האבן הטבעית הפלסטינים; מהנדסים ואנשי תוכנה שמקדישים את מיטב מאמציהם היצירתיים בשכלול אמצעי לחימה, תוכנות מעקב וכלי סייבר התקפי, אולי ישקלו שנית את זיקתם לפשעים שמתאפשרים בזכות מאמציהם; אקדמאים אולי יתעניינו יותר בתנאי ההעסקה הפוגעניים של עובדות הניקיון שמנקות את המשרדים והשירותים שלהם; עובדים בחברות ישראליות שמחזיקות מפעלים באזורי התעשייה על קו התפר אולי יזדעזעו לשמוע על הניצול המחפיר של פועלים ועל זיהום הטבע הסיטוני שם; פקידים במשרדי ממשלה או סתם סוחרי ירקות יחשבו עוד פעם על תוצרת חקלאית מבקעת הירדן שמופקת באמצעות ניצול של עבודת ילדים לא חוקית, בשכר עבדים; והורים לילדים במערכת החינוך יכולים, אם רק ירצו, להציב קו אדום בפני התופעה המגונה של מורי קבלן והצפיפות הבלתי נסבלת בכיתות – שתיהן תוצר של מדיניות מכוונת, לא של הזנחה.

בכל המצבים האלה וברבים אחרים, אינך נדרש למחוות של סולידריות עם קורבנות רחוקים ומופשטים; גם אין מצפים ממך לקחת אחריות על החלטות של ארגונים רחוקים ומופשטים. כל שעליך לעשות הוא להביט בסביבתך הקרובה, בקהילה או במשרד, לבחון את זיקותיך המקצועיות, את קשריך הכלכליים – ולא לקבל אותם כמובנים מאליהם. במידה שאתה מפיק הנאה ורווחים מן המעטפת החברתית שלך, בה במידה אתה נושא באחריות חלקית להתנהלותה. תיקון עולם מתחיל בתיקון החצר שלך.

התנגדות אזרחית כבחירה דמוקרטית

התנגדות אזרחית רחבת-היקף, שחוצה מגזרים ומחנות, עוקרת את הפוליטיקה מסבך הברברת המפלגתית ומחזירה אותה למשכנה הטבעי – ה"פוליס", גוף האזרחים השותפים בעיצוב גורלם. היא הופכת את הדמוקרטיה מאות מתה (שמושלכת לקלפי אחת לארבע שנים) לפעילות חיה ובלתי פוסקת. היא מסוגלת ליצור מסורת ותרבות משלה – ספרים ושירים, דימויים וססמאות – שמתקיימות בלי תלות בשלטון, בלי להזדקק לאישור או גינוי מצידו, יקום נבדל של משמעות שנבראת מתוך המגע עם הזולת ולא עם השררה. מי שחולם על שינוי המשטר בישראל בכיוון דמוקרטי יותר, שוויוני ופתוח יותר, צריך להכיר בערכה של התנגדות אזרחית כזאת ולטפח אותה בכל עת ובכל מקום, מאמץ מועיל הרבה יותר מהחלפה של בובה אחת בבובה אחרת בקרקס המפלגתי, שפועל כמסך עשן להסתרת הכוחות האמיתיים שמנהלים את המדינה והמשק.

סרבנות אזרחית בראייה הזאת איננה תביעה שבשמיים; השאלה השלישית שהוזכרה ("האם המחיר שאשלם על הסירוב נסבל?") מכירה בכך שאדם רשאי וצריך לדאוג קודם כל לעצמו ולרווחתו כדי שיוכל להתפנות לדאגה לזולת. מרטירים אינם דרושים לנו. מהו "מחיר נסבל"? התשובה שונה מאדם לאדם ותלויה כמובן גם בדרגת הסובלנות של המשטר כלפי מתנגדיו. מחיר נסבל עבור אקדמאי אשכנזי בעל הכנסה מבוססת וזיקה למוקדי כוח איננו שקול למחיר נסבל עבור עובדת ניקיון מזרחית שמתקיימת מהשלמת הכנסה. שימו לב שבשלוש הדוגמאות שתוארו בפוסט הזה, אף אחד מן העובדים השכירים שסירבו לא פוטר מעבודתו. אפילו מפעילי המזל"טים, שהפרו הוראה מפורשת של הממונים עליהם לנגד עיניהם ועיני לקוחות פוטנציאליים, לא פוטרו; הם בחרו להתפטר. אולי הקדימו תרופה למכה, ואולי שקלו את ההשלכות מראש והשלימו איתן.

ברור שסרבנות אזרחית גובה מחיר כלשהו; השאלה, שוב, היא עד כמה הוא נסבל. ועל השאלה הזאת יש להשיב בכנות (האם מה שהגדרתי "בלתי נסבל" אתמול הוא באמת בלתי נסבל?). פעילי שמאל ואקטיביסטים בישראל לא צריכים תזכורת כאן; הם מקבלים אותה מדי יום ביומו בדמות נאצות וקללות במרחב הפיזי והווירטואלי, בעימותים עם כוחות הביטחון ובמעצרי סרק. מבחינתם, זהו מחיר נסבל בהשוואה למחיר ההפוך שתגבה מהם השתיקה: איך יביטו על עצמם במראה? בעוד שנתיים או חמש שנים, מי יודע, הממשלה אולי תשליך אותם לכלא על עצם פתיחת הפה. או-אז יהפוך המחיר בלתי נסבל. אבל אנחנו עדיין לא שם, נכון? Let your life be a counter-friction to stop the machine, כתב הנרי דייויד ת'ורו. מרחב ההתנגדות הפתוח בפני גלגלי השיניים עודנו גדול למדי. עוד יש בכוחם לשבש אי-אלו מכונות מרושעות בטרם יישלפו מביתם באישון ליל. לפיכך המלאכה טרם הושלמה.

דוגמאות לאפקטיביות של התנגדות אזרחית אפשר ללקט מכל קצוות תבל, אבל אוזנם של הישראלים תהיה אולי קשובה יותר להסטוריה הקרובה לליבם. מי שבוחן את דרגת הצלחתם של הנאצים בביצוע הפיתרון הסופי באירופה בשנים 1940-1945, מגלה מתאם ברור בין רמת שיתוף הפעולה של האוכלוסיה הלא-יהודית המקומית עם הנאצים לבין היקף רדיפות היהודים והשמדתם. אין זה מקרה שקרוב ל-90% מיהודי פולין נספו בשואה, אבל יותר מ-90% מיהודי דנמרק ניצלו. במדינות כמו בלגיה, איטליה ובולגריה נתקלו הנאצים באוכלוסיה שלא היתה מסורה כל כך להצלת היהודים כמו העם הדני, אבל כלל לא חפצה בהשמדתם. פקידים הדליפו תכניות של הנאצים; עובדי רכבות השאירו את דלתות הקרונות פתוחים לאפשר ליהודים לברוח; ועצם הפסיביות של האוכלוסיה הערימה קשיים לוגיסטיים ניכרים על גירוש היהודים.

זאת יש לדעת: משטרי אימים רודפים עד חורמה קבוצות מיעוט שסומנו כ"אויבי העם", אבל לעתים נדירות יענישו בחומרה אזרחים ששייכים לקבוצת הרוב הפריוולגית רק משום שנמנעו לסייע להם בפרוייקט הרדיפה. בזמנים מסויימים, אם כן, עמידה במקום היא היא המעשה האמיץ, להבדיל מן ההיסחפות בזרם. הדברים נכונים פי כמה במשטרים דמוקרטיים או דמוקרטיים למחצה, שבה מוגנות זכויותיה של קבוצת הרוב בחוק. ההגנה הזאת מאפשרת לגלגלי שיניים מתוסכלים מרחב התנגדות לא מבוטל, החל בעמידה במקום וכלה בחתירה עיקשת נגד הזרם.

אנשים לא צריכים שיטיפו להם "להיות מוסריים", אבל הם כן צריכים תזכורות תקופתיות (כולנו נסחפים בטרדות היומיום, לכולנו קשה להביט מעבר לקצה האף): האם אני חלק ממערכת של עוול שיטתי? האם יש ביכולתי להימנע ממנה מבלי שאשלם מחיר כבד מדי? אחרי כמה זמן, אני יכול להעיד, כבר לא צריך תזכורות חיצוניות; זה נהפך לתרגולת פנימית קבועה. אכן, אין כל ערובה שתהפוך לאדם טוב יותר במעשיך ובהתנהגותך רק מכוח התייצבות יומיומית מול השאלות האלה והטמעתן בסדר יומך, בזרם דמך. בין התודעה לפעולה תמיד נפערת תהום של אי-ודאות. אבל ספק אם תצליח להפוך לאדם טוב יותר מבלי לצעוד בדרך הזאת. ומה שאינו מוטל כלל בספק הוא שחברה נטולת גלגלי שיניים סוררים, חברה שכל חלקיה פועלים בתיאום מושלם לקראת מטרה אחת שהגדיר השלטון – חברה כזאת היא חזיון בלהות.