אל העומד על סף הסירוב

 

ששה טיעונים שגורים נגד הסירוב – וכשלונם

 

[המאמר הופיע בעיתון "העיר" ב-8/2/2002]

 

הדברים הבאים לא מיועדים למי שהסירוב אינו אופציה בשבילו (אם משום שהוא מכחיש את עובדות הכיבוש ואם משום שהוא מכחיש את משמעותן המוסרית), וכמובן גם לא למי שכבר הכריע בעד הסירוב (ועבורו, כל הדיון הזה כבר בנאלי ומובן מאליו).

אוכלוסיית השוקלים לסרב כבר עברה כברת דרך פסיכולוגית לא מבוטלת, המרחיקה אותה ממוקדי השיח המרכזיים בחברה. מותר להניח שמי ששוקל לסרב כבר מכיר בשתי מסקנות עיקריות, האחת עובדתית והשנייה מוסרית. מבחינה עובדתית, ידוע לו שצה"ל מבצע בשטחים, מדי יום ביומו, פשעי מלחמה. לא "ליד", לא "כמעט" ולא "בערך"; פשעי מלחמה ללא כחל ושרק. הוא יודע על הפגיעה בחפים מפשע במהלך החיסולים, על הרעבת כפרים שלמים בסגר מתמשך, על הריסה סיטונית של בתים ועל מותם של תינוקות הנולדים בטלטולים בין מחסום למחסום. הוא יודע, הוא שמע והוא קרא, והוא אינו מכחיש את העובדות. אין טעם לפרט כאן עובדות אלה, המוכרות לכל מי שרוצה להכירן.

מבחינה מוסרית, השוקל לסרב מכיר בכך שאין ספק באשר לזהות הקורבן והתוקפן בעימות הזה. הוא יודע שמדינת ישראל, בהחלטתה לשלוט על חייהם של יותר משני מליון פלשתינים, ביד רמה וברוטאלית, היא התוקפן בסיפור הזה. הוא מזדעזע מן המחיר האנושי שההחלטה הזאת גובה משני הצדדים לסכסוך. הפעולות הנעשות בשמו בשטחים מדירות שינה מעיניו, הוא אינו יכול להסכין איתן.

ואף על פי כן, למרות שכבר הפנים את המצב העובדתי ואת העמדה המוסרית המתבקשת כלפיו, אדם זה בולם צעד אחד לפני התהום, ותוהה: לסרב או לא לסרב? הוא שומע על התגברות תופעת הסרבנות, אבל לא שומע דיון רציני על הסיבות בעד ונגד. בעצם, הוא נתקל בעיקר בסיסמאות המוצגות כטיעונים נגד הסירוב. שוב ושוב ניטחות עליו הסיסמאות האלה, עד שקשה מאד לנטרל את השפעתן המצטברת. הוא חושב, בצדק גמור, שהחלטה בסדר גודל כזה ראויה לדיון מעמיק יותר. מטרתן של השורות הבאות היא לפתח דיון כזה סביב הטיעונים נגד הסירוב.

1. הטיעון הביטחוני: השירות בשטחים חיוני לשמירת הביטחון של אזרחי ישראל. אלמלא המחסומים והכתרים, ישראל הייתה מוצפת בפיגועי טרור. הסירוב פוגע בביטחון המדינה.

בשלב הנוכחי של העימות, נדמה כי הטיעון הזה התרסק לחלוטין; למעט קומץ אלופים במטכ"ל ופרשנים צבאיים המשמשים להם שופר, אף אזרח נבון אינו מאמין עוד שפעילות צה"ל בשטחים מונעת טרור. האמת המרה, שאותה מנסים להסתיר מהציבור בהצלחה מוגבלת, היא שפעילות צה"ל בשטחים רק מלבה ומגבירה את הטרור. הצירוף של הרעבה קולקטיבית, מניעת טיפול רפואי, פעולות חיסול שפוגעות בחפים מפשע, כתר הרמטי והשפלות בלתי פוסקות במחסומים – הוא צירוף נפיץ. כל יום הוא מייצר עוד ועוד אויבים מרים למדינת ישראל. חלק ניכר מהמחבלים המתאבדים איבדו בן משפחה קרוב מידי צה"ל, ויצאו לנקום את מותו. בחודשים האחרונים, כל אימת שהסתמנה רגיעה זמנית, הציתה ישראל מחדש את אש העימות בעוד חיסול, עוד הריסה המונית של בתים. מבט בלתי משוחד על דינאמיקה זו מוביל למסקנה שהטיעון הביטחוני אינו רק מופרך מעיקרו, אלא גם משמש נשק ציני בידי ההנהגה הישראלית: למעשה, ממשלת שרון מעוניינת בהמשך העימות המזוין, ולשם כך מוכנה להקריב את הביטחון האישי של אזרחיה. כלומר: השירות בשטחים אינו חיוני לשמירת הביטחון של אזרחי ישראל, אבל חיוני ביותר להנצחת העימות ושפיכות הדמים.

2. הטיעון הלגליסטי: בחברה דמוקרטית חובה על האזרח לקבל את הכרעת הרוב. הממשלה נבחרה ברוב דמוקרטי, ואם היא החליטה על המשך הלחימה בשטחים, יש לציית לה. הסרבן הוא פורע סדר, הנוטל את החוק לידיים.

מאחורי טיעון זה מסתתרת תפיסה פשטנית ומסוכנת של הדמוקרטיה. על פי תפיסה זו, עיקר העיקרים של הדמוקרטיה הוא שלטון הרוב, ואליו יש להכפיף את כל שאר העקרונות. האם יש צורך לשוב ולהזכיר את הדוגמאות ההיסטוריות של שלטון רוב אשר הצמיח מתוכו, בדרך דמוקרטית למופת, מפלצות של רודנות? "שלטון הרוב" הוא קלישאה פופוליסטית, ואין בינו לבין הדמוקרטיה האמיתית דבר זולת דמיון חיצוני. הרעיון הדמוקרטי העמוק, זה שעמד ביסוד הכרזת העצמאות האמריקאית ומאז מפרה את כל הדמוקרטיות בעולם, איננו שלטון הרוב, כי אם משהו כמעט הפוך לו: זכויות המיעוט. שהרי המיעוט תמיד נמצא בסכנת הרחקה או השמדה, פגיעה או התנכלות, ודווקא מצידו של "הרוב". תפקידו העליון של החוק במדינה דמוקרטית הוא לא לעמוד לצידו של הרוב באשר הוא רוב, אלא דווקא להגן על המיעוט מפני העריצות הפוטנציאלית של הרוב. אם החוק אינו ממלא תפקיד זה, הרי שהחוק עצמו איננו דמוקרטי – ולא אלו המפרים אותו. הסרבן דוחה את הציות האוטומטי לחוק בשם ערך חשוב יותר, והוא הזכות (של הפלשתינים ושל הישראלים כאחד) לחיים ולחופש.

הסרבן גם מצביע על פורעי חוק שעליהם ממעטים לדבר – מתנחלים שתופסים גבעות בלי אישור, יוצאים למסעות נקם בפלשתינים, כורתים מטעי זיתים, יורים והורגים ולא מובאים למשפט ("מחוסר ראיות"). הסרבן מצביע על כל אלה ושואל – מדוע הם אינם נתפסים כסכנה ממשית לשלטון החוק? ואולי הטיעון הלגליסטי נגד הסירוב אינו אלא אצטלה דקה שמכסה על משהו אחר לגמרי?

3. הטיעון המוראלי: בזמנים קשים כאלה נדרשת מכולם אחדות ומסירות למטרה הלאומית. הסירוב הוא מעשה קיצוני שמפלג את העם, זורע סכסוך ומדון, ומחליש את עמידתנו כנגד הפלשתינים והעולם הערבי.

גם כאן, כמו בשאלת הציות לחוק, יש מקום לשאול: האם האחדות היא ערך עליון? האם יש לשמר אותה בכל מחיר? מתי הופך מחיר האחדות לנסבל פחות מן הפילוג? חיי היומיום מספקים אינספור סיטואציות שבהן האחדות נקנית במחיר סבל אנושי. הכיתה שמטילה חרם על תלמיד מגמגם או מוזר, המחלקה בפלוגה שעושה "זובור" לרגל העלאה בדרגה, הנהלת המפעל שמפטרת עובד אשר חשף שחיתויות בצמרת. בכל אחד מן המקרים הללו, הצורך להתאחד הופך מאמצעי למטרה בפני עצמה; אחדות שמקדשת את המוראל של הקולקטיב, תוך כדי רמיסת הזר והחריג.

הסרבן מעלה תהייה אחת ושאלה אחת. הוא תוהה – מדוע עלי, דווקא עלי, מוטל לתחזק את המוראל הלאומי? חסרים פרשנים, בדרנים ושאר מוקיונים, בכל הערוצים המסחריים, שיעשו בדיוק את הדבר הזה, ובהצלחה גדולה הרבה יותר? והוא שואל – האם ה"סרבנות" הנגדית, סרבנות השלום של שרון, ליברמן, לנדאו ומופז, האם היא איננה מפלגת ומסכסכת? האם חזון העימות של הימין, דם ועוד דם ועוד דם, לנצח תאכל חרב – האם אלו אינם חותרים תחת המוראל הלאומי?

4. הטיעון ה"א-פוליטי": אין לערב צבא ופוליטיקה. הזירה המתאימה למחאה פוליטית היא הזירה האזרחית. לגיטימי להיאבק נגד הכיבוש; לא לגיטימי לנהל מאבק כזה על גבו של הצבא, ועל חשבון לכידותו הפנימית.

כוחו המתעתע של הטיעון הזה נובע ממראית העין הנאורה שהוא משדר. כביכול, הסרבן אינו ניצב כאן בפני הוקעה ערכית, אלא רק בפני "פסילה טכנית": הוא טעה, מבולבל שכמותו, בבחירת זירת המאבק, אבל לא בהכרח ביעדיו. אם רק ישכיל לנתב את מחאתו לערוצים הראויים, תשוב החברה ותחבק אותו בחמימות השמורה לבניה הנאמנים ביותר, גם אם סוררים קמעא.

על מנת להתמודד כראוי עם טיעון זה, יש לפרק את המטען הרטורי של התוויות "פוליטי" ו"א-פוליטי". בשיח הציבורי שלנו הפכה התווית "פוליטי" למין מילת גנאי; מי שרוצה שדבריו יתקבלו ברצינות, חייב להתנער מכל אבק "פוליטיות" ולהציג את עצמו כמי שאינו משתייך לשמאל או לימין. מאלף לשמוע בימים האחרונים אנשים שכבר מעזים לתמוך בפומבי בסירוב, אך עדיין מקפידים לציין שהם אינם אנשים "פוליטיים" (מאחר שלא עולה על דעת איש שמדובר בחסידי ארץ ישראל השלמה, ברור שמשמעות ההצהרה היא – אנחנו לא "שמאלנים"; בהתנערותם מה"פוליטיות", להבדיל מה"שמאלנות", הם מבקשים לחזק את הדימוי הניטרלי של עמדתם, על חשבון תוכנה האמיתי).

 הטיעון ה"א-פוליטי" מאשים את הסרבן בגרירת הצבא אל ה"בוץ" הפוליטי. על כן ראוי להשיב לו באותה מטבע בדיוק. האם הצבא שלנו הוא מין גוף נייטרלי לגמרי, מרחף לו אי שם בחלל הא-פוליטי, ורק הסרבנים הם שמזהמים אותו בפוליטיקה? ומה עושה הצבא בשטחים, יום יום ושעה שעה, אם לא להוציא לפועל אג'נדה פוליטית מובהקת, מבית מדרשם של מתנחלי בית אל ועופרה? אלפי חיילי מילואים מזומנים לשטחים בדיוק בשביל זה: ללוות ילדי מתנחלים לחוגים, לאבטח יישובים, להקים גדרות ומחסומים וכן הלאה. לכל הפעילות הנמרצת הזאת יש משמעות פוליטית ברורה – ביצור והרחבת ההתנחלויות, הנצחת הכיבוש. העובדה שחלק גדול מן החיילים אינם עוצרים לחשוב על משמעות זו, אינה גורעת מעוצמתה. כל ההבדל בינם לבין הסרבנים הוא שהאחרונים מודעים לחלוטין למשמעות הפוליטית של בחירתם (לסרב), ואילו הראשונים לא מודעים למשמעות בחירתם (להתגייס) במקרה הטוב, ומכחישים אותה במקרה הרע. כמו בהרבה מקרים אחרים, שני הצדדים לוויכוח פוליטיים עד שורשי שערותיהם, רק לעתים מנפנפים בחסינות המדומה של הא-פוליטיות. הטיעון הא-פוליטי, כמו יתר הטיעונים נגד הסירוב, מעתיק את זירת הויכוח מן העיקר אל הטפל, מן האתיקה אל הסמנטיקה.

5. הטיעון ההומני: דווקא משיקולים הומאניים, צריך להמשיך לשרת בשטחים. חשוב שיהיו במחסומים חיילים עם מוסר אנושי גבוה, שיצמצמו את ההתעללות בפלשתינים. הסירוב מפקיר את האוכלוסייה הפלשתינית לחסדי החיילים והקצינים הברוטאליים מן הימין.

 זהו הטיעון הקלאסי של השמאל המתון, מרצ ושלום עכשיו, נגד הסרבנות. הוא מושמע ומופץ כל הזמן, מעל כל בימה, והגיע כבר הזמן לקעקע את השקר המונח ביסודו ולקבור אותו סופית. כל מי ששירת בשטחים יודע, והדברים יוצאים כעת לתקשורת בעדויות של סרבנים: מרחב התמרון של החייל הפשוט, מפקד המחלקה או הפלוגה, הוא אפסי. אם מתקבלת פקודה לבצע "חישוף" של רחוב שלם ברפיח, לחסום כל רכב (כולל אמבולנסים) היוצא מטול כרם, לירות על כל פלשתיני, כולל ילדים, שמתקרב למוצב התצפית – מה כבר נותר לחייל הנאור לעשות, כדי להמתיק את רוע הגזירה? שמא יעזור לפליטים לאסוף בגדים וכלים מבין חורבות ביתם? יכוון את קנה המאג אל שיירת המכוניות בלוית חיוך של פיוס ואחווה? ואולי פשוט יפנה את מבטו הצידה, שלא לראות, שלא לדעת?

34 שנים ממלמל לעצמו השמאל הממלכתי, המתון, שאפשר לאכול את העוגה ולהותיר אותה שלמה; להיות גם כובש וגם נאור; להמיט אסון על הפלשתינים אבל גם להקל את סבלם. בד בבד, הוא שבוי באשליה האוטופית שהכיבוש יבוא לקיצו יום אחד, סתם כך, וכולנו נתעורר מן החלום הרע הזה. אבל בינתיים – צריך לחשוק שפתיים, ולהקריב קורבנות (ועדיף – שלהם ולא שלנו). ההתגייסות המיוסרת לעול השירות בשטחים מפרנסת את אשליית הכיבוש הנאור מבלי להסגיר את עובדת היותה תנאי הכרחי להמשך הכיבוש. כל אותם אלפי חיילים נאורים, חדורי כוונות טובות באמת, המזדרזים להתייצב בשטחים על מנת לפקוח עין על חבריהם – לא שינו דבר מן הבחינה הפוליטית הכללית. מחאותיהם הקלושות – תמיד בחדרי חדרים, תמיד בלחישה – מעולם לא גרמו למקבלי ההחלטות להסס לפני חיסול או כיתור או כל פקודה אחרת שחצתה את גבול המוסר האנושי. הריהם כמו זבוב על גבו של פר משתולל.

אדרבא, בעצם שירותם בשטחים, מעניקים אנשי השמאל המתון הכשר למדיניות האלימה של צה"ל, ומתוך כך גם לפשעי המלחמה שהוא מבצע. מבחינת הצבא עצמו, יש חשיבות עצומה לשמור על אוכלוסיה "ליברלית" זו בתוך המערכת. היא עלה התאנה שלו כנגד הטוענים שהצבא הפך כלי שרת בידי הימין. "הנה", מצביעים בגאווה על השמאלנים לובשי המדים, "תראו – אם הם עדיין משרתים במסירות, כנראה שהצבא מוסרי והכיבוש לא נורא כל כך". כך יוצר לעצמו צה"ל תדמית ניטרלית, א-פוליטית, כביכול מעל למחלוקות של ימין ושמאל. תדמית זו מאפשרת להדוף כל ביקורת מבחוץ בטענה שהיא "פוליטית", בעוד שהצבא פועל על פי שיקולים "מקצועיים" גרידא.

כמו אנשי השמאל התומכים בהיתר חוקי לעינויים בחקירות השב"כ, כך גם השמאלנים שמשרתים בשטחים הם ציבור טראגי, כמעט מעורר חמלה. בכל כוחם הם מנסים ליישב את הדיסוננס הקוגניטיבי בין עמדותיהם המוסריות המוצהרות לבין מעשיהם בפועל. אלו וגם אלו "מוחלים" לפשעי ההווה בשם עתיד הזוי ואוטופי, שבו לא נזדקק עוד לפשעים הכרחיים כאלה. אלו וגם אלו אינם מבינים שגם אם עמדתם ניתנת להצדקה בעולם אידיאלי (שבו ההיתר לענות באמת מופעל אך ורק כלפי "פצצה מתקתקת", שבו הכיבוש נהיה נאור מכוח חייליו הנאורים), הרי שהיא בלתי מוסרית בעולם הממשי שבו הם חיים. כמה אירוני שדווקא את השמאל הרדיקלי, שאינו מוכן לדחות את הממשי מפני האידיאלי, מאשימים בחשיבה נאיבית ואוטופית.

זה מה שנשאר, אם כן, מן הטיעון ההומאני בעד המשך השירות בשטחים: לא כלי פוליטי לשינוי המציאות, אלא כלי פסיכולוגי להשקטת המצפון; לא מכשיר לצמצום הכיבוש, אלא הכשר להנצחתו.

6. הטיעון הסולידארי: הסולידאריות עם שאר חיילי היחידה אינה סובלת משתמטים ומתפנקים. הסרבן, בעצם התנערותו מן המשימה שהוטלה על יחידתו, כאילו אומר לחבריו לנשק – לכו אתם לעשות את העבודה המלוכלכת בשבילי. הוא "עריק" הבוגד בערך האחווה.

 על האשמת ההשתמטות, והרמיזה העולה ממנה כאילו הסרבן הוא אדם מוג לב, יש להשיב: מיהו אמיץ יותר – זה שפועל כחלק מקולקטיב ומציית לחוקיו, או זה שיוצא נגדו מתוך ידיעה ברורה בדבר הבידוד וההוקעה שיהיו מנת חלקו? אפשר לדוש בלי סוף בשאלת האומץ והגבורה, אך מוטב לסרבן להתמודד איתה ברמה עקרונית יותר. מוטב לו שיפקפק בעצם ערך הגבורה והאומץ המוצג כאן (כמו ערכי החוק ואחדות העם קודם לכן) כערך עליון, הגובר על הכול. שהרי הגבורה – בבחינת הקרבת הנכסים היקרים לך, עד כדי חייך ממש, ללא רווח אישי מכך – היא ערך נטול ערכים, מסגרת ללא תוכן. גם מתאבד החמאס, השאהיד שמקריב את חייו למען שחרור עמו, הוא גיבור, ומבחינה מסוימת, אומץ ליבו עולה על אומץ ליבו של החייל הישראלי במחסום. אלא שבדרך לכיבוש גבורתו, גורף איתו השאהיד אל המוות קורבנות חפים מפשע. ומעשה הרצח הברברי שלו מעמיד את גבורתו באור בזוי, ודאי לא מופת ערכי. כך יש לחשוב על הדרישה להפגין אומץ: אומץ לשם מה, אומץ בשם מה.

אבל כוחו של הטיעון הסולידארי הוא דווקא בהעלאת ערך האחווה, והוקעת הסרבן כמי שבוגד בחבריו הקרובים ביותר. אין לזלזל בטיעון הזה: מבחינה פסיכולוגית, קרוב לוודאי שהוא מהווה המכשול הקשה ביותר לחצייה בדרך אל הסרבנות. מבחינה אנושית, ערך האחווה הוא עניין יקר ללב בכל מימד חברתי – משפחה, קהילה ואומה. ודאי שהמטיפים לסרבנות בשם הסולידאריות עם העם הפלשתיני אינם יכולים להתעלם מן השבר הקשה שהסרבנות מחוללת בסולידאריות בתוך היחידה הצבאית.

מי ששוקל ברצינות את אופציית הסירוב, חייב לשאול את עצמו שאלה פשוטה: האם נאמנותי לחבריי לנשק גוברת על נאמנותי לצלם אנוש מוסרי? האם ביצוע פשעי מלחמה, ירי על חפים מפשע, עיכוב יולדות במחסומים – האם כל אלה הם קורבן סביר לצורך שימור הסולידאריות בתוך הפלוגה שלי? אם השיב בחיוב, ראוי שישאל את עצמו – מה צריך לקרות כדי שערך הסולידאריות יתכופף? הפגזת טנקים על שכונת מגורים? הרעבה עד מוות של מחנות הפליטים? נניח שהשוקל לסרב הגיע לאיזשהו קו אדום, קו שמבחינתו מסמן את קץ הסולידאריות הצבאית. השאלה האחרונה המונחת לפתחו היא זו: מה ההבדל בין הקו הדמיוני הזה, לבין המציאות העכשווית? מדוע קורבנות הכיבוש העתידיים מצדיקים סירוב, ואלו של היום לא?

מהלך מחשבתי כזה יבהיר במהרה, כי עם כל חשיבותה של הסולידאריות עם החברים לנשק, אין ביכולתה להצדיק כל פשע ולמרק כל עוון. יש מקומות וזמנים שבהם מוטלים על הכף ערכים בסיסיים הרבה יותר, כמו קדושת החיים והזכות לחופש. המקום והזמן שלנו הם בדיוק כאלה. והסרבן שאיבד את מקומו במעגל הסולידאריות הצבאית יכול להתנחם בידיעה שהחלטתו קושרת אותו אל קהילה סולידאריות לא פחות, קהילת הסרבנים, ובה לפחות אין הוא נדרש ללבוש מסיכות.

מכל שלל הטיעונים הרווחים נגד הסרבנות – לא נותר אחד העומד על תילו נוכח ביקורת נטולת פניות. מכך לא משתמע, כמובן, שלא ייתכנו טיעונים תקפים יותר נגד סרבנות. לדוגמה – טיעון כלכלי. ידוע שהסרבן אינו מקבל החזר משכורת תמורת הזמן שהוא יושב בכלא. האיום בהפסד משכורת של 28 יום הוא בהחלט שיקול אמיתי נגד הסרבנות, בקרב אנשי מילואים שמצבם הכלכלי רעוע. אחרים אולי חוששים מן הלחץ הנפשי שהם עלולים להיקלע אליו בין כותלי הכלא, מסגרת חברתית לא נעימה בעליל. אלה הם שיקולים לגיטימיים לחלוטין; אין לכפות על אדם סבל עצמי ממשי בשם מניעת סבל מאחרים. אלא שכמובן, בשיח הציבורי הרווח, הטיעונים הכלכליים והנפשיים נגד הסירוב אינם עולים כלל על סדר היום; הכול ממחזרים שוב ושוב את ששת הטיעונים שהוזכרו לעיל, מבלי לבחון אותם ברצינות. מי ששוקל לסרב חייב את הבחינה הזאת לעצמו.

לפני 30 שנה אמר ישעיהו ליבוביץ' את הדברים הבאים: "אין ערך לאחדותה של אומה אם היא נקנית במחיר ויתור על ערכים. אחדות לאומית מתקיימת על-פי-רוב רק על מגמה משותפת לשלול שלל ולבוז בז; על זה אפשר להתאחד. אבל דבר בעל ערך מפלג את בני האדם; על ערכים צריך להילחם, על ערכים צריך להיאבק; על ערכים אי אפשר להתאחד".

מי שמגיע אל סף הסירוב המצפוני כבר חושב במונחים דומים, ועשה דרך לא קצרה במסלול מכשולים מפותל ומתיש. עליו להתמודד עם מערכת אידיאולוגית רבת עוצמה, העוטפת אותו מכל כיוון, משתיקה את קולו הפנימי ביותר, ולהתייצב נגדה. זהו תהליך של הצטללות מוסרית, שבמהלכו משיל הסרבן מעליו קליפות שווא ונימוקי סרק; ביסודו ניצבת ההכרעה הנחרצת לסגור אחת ולתמיד את הפער המקומם בין המעשים לדיבורים. פה ושם אנו שומעים טרוניות שהסירוב לשרת בשטחים הוא עקר מבחינה פוליטית; פרשנים ופוליטיקאים מזדמנים טורחים להסביר לנו כמה כל זה שולי ולא חשוב. אלו אמירות שמפריכות את עצמן: אלמלא היה הסירוב נשק פוליטי כה אפקטיבי, כה מאיים על האידיאולוגיה השלטת, לא היה טורח איש להסביר למה הוא לא אפקטיבי. ההתייחסות של שלטונות הצבא אל הסרבנים, שנעה בין בהלה להכחשה, רק מחזקת את הרושם הזה. במציאות הישראלית, שבה כל הפוליטיקאים מדברים בקול צורם אחד, כל הבדרנים מגויסים למאבק באויב, כולם ממחזרים את כולם – הסירוב הוא מן המעשים הבודדים שיש להם משמעות פוליטית אמיתית: טיפה אחת בים עכור, הצובעת את סביבותיה בצבע האמת.