שמחנו לתת שירות: האוניברסיטאות בישראל והשב"כ

כותרת של ידיעה קטנה צדה את עיני: "השב"כ יאתר סטארט-אפים יחד עם אוניברסיטת תל אביב". אוקיי, פיהק השמאלן-שראה-הכל בתוכי, מה חדש כאן? הרי השב"כ ממנה ומסלק מנהלי בתי ספר ערביים וגם מפקח על פעילויות של תלמידים בתוכם. בכל זאת, התעקש השמאלן-שטרם-ראה-הכל בתוכי, מה פתאום אוניברסיטת תל אביב עוזרת לשב"כ לפתח טכנולוגיות ריגול ומעקב משוכללות יותר? "ליווי של מנטורים ויועצים מתחומים שונים מטעם האוניברסיטה והתעשייה"? קרן ההשקעות של אוניברסיטת תל-אביב, TAU Ventures תשקיע 50 אלף דולר בכל אחד מששת הסטארט-אפים שייבחרו ל"האצה" במסגרת תכנית בשם The Xcelerator? האם נפלתי לפרק מופרך במיוחד של אחת הסדרות של מארוול?

שב"כ ואוניברסיטה, אוניברסיטה ושב"כ. מה זה מזכיר לי?

* * *

האקדמיה למשפטים של פוטסדאם פעלה במשך 25 שנה בגרמניה, בשנים 1965-1990, ובמהלכן העניקה כ-400 תעודות דוקטור ועוד אלפי תעודות הסמכה למשפטים. בוגרי המוסד השתלבו היטב במערכת השלטונית של גרמניה. רק לאחר שנים החלו לצוץ אי-אלו תהיות. כגון, איך יכול להיות שעל עבודות דוקטורט רבות חתומים שניים, שלושה, ובמקרה אחד גם עשרה חוקרים? מה בדיוק נחקר, ומה התגלה בעבודות שכותרתן "על הגורמים הסבירים לפתולוגיה הפסיכולוגית של התשוקה לחצות בסתר את הגבול"? (הנה מבחר מן המחקרים הללו). ומדוע נשמרו אותן עבודות בסוד ומעולם לא פורסמו?

האקדמיה למשפטים של פוטסדאם, כפי שידע כל גרמני, נשלטה ונוהלה בידי השטאזי. בין כתליה הוכשרה העילית הביורוקרטית של שלטון האימים במזרח גרמניה בתקופת המלחמה הקרה. שם נצבר הידע המעשי והתיאורטי בכל הקשור לביטחון פנים, ריגול אחרי מתנגדי משטר, הסתננות לארגוני אופוזיציה פוליטית, שיטות מעקב, לוחמה פסיכולוגית, חקירת אסירים ושיטות עינויים. בימינו, אתר אוניברסיטת פוטסדאם מקפיד להתנער מן הגוף הזה, שהיה חלק אורגני ממנו במשך רבע מאה. איכשהו, פרנסי האוניברסיטה מבינים שריגול, דיכוי פוליטי וחשאיות לא משתלבים יפה כל כך עם ערכי השוויון והפתיחות של האקדמיה.

בישראל, לעומת זאת, שיתוף הפעולה בין האוניברסיטאות לבין הארגון שמופקד על ריגול פנימי אחרי מתנגדי המשטר אינו מוצנע; איש אינו חושב שיש כאן משהו להתבייש בו. להיפך.

* * *

כל כך גאים אצלנו בקשרים ההדוקים בין השב"כ לאקדמיה, שחוגגים אותם בפרהסיה. בשנת 2018 העניקה אוניברסיטת בר-אילן דוקטור לשם כבוד ליורם כהן, ראש השב"כ לשעבר. יחסים חמים במיוחד שוררים בין אוניברסיטת תל-אביב לשב"כ, אולי משום שמטה השב"כ שוכן בסמוך לקמפוס.  עוד לפני שיתוף הפעולה שלהם בהאצת סטארט-אפים מחללי פרטיות, הזמינה אגודת ידידי האוניברסיטה את ראש השב"כ, נדב ארגמן, לנאום בפניה. כל האוניברסיטאות פותחות שעריהן בפני נציגי שב"כ שמגיעים ל"מפגשי קריירה" כמו היו חברות השמה בשירותו. "על שיתוף הפעולה הזה עם שירות הביטחון הכללי ראוי גם ראוי לקרוא לחרם אקדמי על האוניברסיטה ועל מוריה," כתבה אילנה המרמן, שנכחה באחד המפגשים האלה. "כל חושי האתיים והאסתטיים והאקדמיים — כבוגרת האוניברסיטה בעבר וכתלמידתה בהווה — אומרים לי שאסור למוסד אקדמי לשתף פעולה עם שירותים חשאיים בשום מקום, ועל אחת כמה וכמה במדינת ישראל, במקום שבו היא עומדת היום."

המערכת האקדמית בישראל כפופה לשב"כ בשלל דרכים, ומה שמדכדך היא העובדה שברוב המקרים מדובר בהכפפה עצמית, מרצון. לפני 15 שנה יזמו משרד הביטחון והאוניברסיטה העברית מסלול מקוצר לתואר ראשון עבור אנשי שב"כ, במתכונת שנוסתה כבר בעבר: 9 חודשי לימוד ערבית באולפן של השב"כ, 7 חודשי לימוד בקמפוס, והופ – תואר ראשון. היוזמה בסוף נפלה, אבל אל דאגה, גם כך מפנקות האוניברסיטאות את עובדי מערכת הביטחון במסלולים מקוצרים אל התואר האקדמי. האוניברסיטה העברית הגדילה לעשות והקימה מתחם צבאי לכל דבר בתוככי הקמפוס, עם גידור ומצלמות אבטחה ושומרים חמושים, עבור חיילי תכנית "חבצלות" של חיל המודיעין. מישהו מעלה על דעתו מגזר אחר שיכול ליהנות מלוקסוס כזה? מתחם לאמהות חד-הוריות בקמפוס בן-גוריון? מתחם לעולי אתיופיה בקמפוס תל אביב? (הנה הסבר מפורט יותר למה מתחמים צבאיים בתוך קמפוסים הם דבר בעייתי כל כך).

לסימביוזה ממושכת כל כך עם השב"כ יש השלכות בלתי נמנעות. בתקופת המחאה החברתית של 2011 תססו הקמפוסים מפעילות מחאה של סטודנטים, שדרשו טיפול יסודי בנסיקת מחירי הדיור ובעלויות שכר הלימוד. אוניברסיטת תל אביב שיגרה אז מכתב למרצים ובו ביקשה את עזרתם בזיהוי ובהסגרת סטודנטים מהחוגים שלהם (מה פתאום שטאזי), שמשתתפים בפעילויות מחאה בקמפוס; למכתב צורף סרטון וידאו שתיעד הפגנת סטודנטים, על מנת להקל על המרצים את מלאכת ההלשנה. הדרישה החצופה הזאת הזקיפה גבות רק מפני שקורבנותיה היו יהודים מן השורה. מן המפורסמות שבכל הקמפוסים מחלקות הביטחון מנהלות מעקב שוטף אחרי פעילים ערבים, בשטח וגם ברשתות החברתיות,  והדברים מגיעים לידי איומים והתנכלויות, הכל באישור ובעצימת עין של ההנהלה (מה פתאום שטאזי). להיות סטודנט ערבי בקמפוס אוניברסיטאי בישראל זה להיות תחת דיכוי פוליטי מתמיד; שקט ונסתר רוב הזמן, אך לא פעם גלוי וברוטלי, בדרך כלל בסינכרון עם מעגלי הטבח של צה"ל בעזה. אל תקשיבו לי, תקשיבו להם.

מה עוד עושות האוניברסיטאות בישראל עבור השב"כ? זוכרים את "מפגשי הקריירה" לבוגרי תואר ראשון? שם זה נראה עניין של בחירה; תרצה תבוא, לא תרצה לא תבוא. האמת היא שאף אחד לא שואל אתכם אם אתם מתאימים לשב"כ, זה הוא יחליט. האוניברסיטאות מעבירות לשב"כ רשימות עם שמות של בוגרים, מספרי זהות ודרכי יצירת קשר עימם. איך זה בדיוק מתיישב עם החוק להגנת הפרטיות? אה, זה פשוט: "החוק מחריג את השב"כ… ומאפשר לשב"כ 'לקבל מידע לצורך מילוי תפקידו', ובשב"כ מפרשים זאת גם כמידע שיסייע להם לגייס כוח אדם." כאן מתבקש לשאול האם "הפרשנות" הזאת סבירה, ואיך זה שהאוניברסיטאות אפילו לא ניסו לערער עליה בבית המשפט. זה מה שקורה, כנראה, כשמתחככים עם ראשי השב"כ ביותר מדי אירועים חברתיים.

יש עוד. הידעתם שבאוניברסיטאות בישראל מתקיימים מחקרים סודיים, בחסות ולמען השב"כ, שתוצאותיהם נשמרות במטה השב"כ ואינן פתוחות לעיון הציבור? שוב, לאט יותר: יש אנשים שמשתמשים במשאבי המחקר של האוניברסיטה במשך שנים, מקבלים ממנה את תואר הדוקטור על כל ההון הממשי והסימלי שנלווה אליו, מבלי להותיר אחריהם שום זכר מתועד, כיוון שכל עבודתם היא סוד מוחלט בהחלט? קראו למשל על הדוקטורט המסתורי שכתב יוצא השב"כ, ד"ר נחמן טל, באוניברסיטת חיפה, על "תמורות במדיניות הביטחון כלפי המיעוט הערבי 1967-1948", בחוג להסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת חיפה. עד כמה התהליך היה תהליך אקדמי מקובל? ובכן: "השב"כ קבע כמה תנאים מוקדמים. העבודה תוגדר 'חסויה'. כלומר, היא לא תפורסם לעיון הציבור הרחב… לקראת מועד בחינת העבודה הגישה האוניברסיטה לשב"כ רשימה של מועמדים לתפקיד השופטים. השב"כ פסל כמה מהם, ואחרים, שנמצאו בעלי הסיווג הביטחוני המתאים, אושרו."

ובכן: פלטפורמה לקידום טכנולוגיות מעקב וריגול; פלטפורמה לגיוס עובדים; פלטפורמה לפיקוח וריסון פוליטי של סטודנטים ערבים; פלטפורמה לכתיבת מחקרים סודיים לשימוש פנימי. אין ספק, האוניברסיטאות בישראל הן כלי חיוני בארסנל הכלים של השב"כ. זה לא נגמר שם, כמובן: שיתוף הפעולה של האוניברסיטאות עם הממסד הבטחוני והצבאי עמוק ורב-ממדי (הנה סקירה שלו מלפני כמה שנים בבלוג). אבל איכשהו, עם השב"כ הוא דוקר יותר את העין ואת הלב.

* * *

מסדרון צר שממנו נפתחים חדרים קטנים מזה ומזה, כל אחד מהם מציג פן אחר של הזוועה – כך נראה מוזיאון השטאזי בלייפציג. כשביקרתי שם לפני כמה שנים, הבחנתי באחד החדרים בשורה של צנצנות סגורות ובתוכן פיסות בד צהובות. אלה דוגמאות ל"מאגר הריחות" של השטאזי, הסבירה הכיתובית. סוכני השטאזי היו אוספים דגימות ריח מכתובות גרפיטי ומעלונים פוליטיים; אחר כך בחדרי החקירות היו שותלים פיסות בד במושבים של הנחקרים ואוספים דגימות ריח גם מהם. לבסוף היו משווים את הדגימות כדי "להפליל" את פעילי המחאה.

זאת דוגמה קטנה ואבסורדית למנגנון הריגול העצום שהקים השטאזי, שפלש עד למקומות האינטימיים ביותר של אזרחי גרמניה בכדי לבלוש אחרי "חתרנות פוליטית". חשיפת הארכיונים היא שהפכה את השטאזי למטבע לשון גלובלי – הביטוי הקיצוני ביותר של שלטון המבוסס על ריגול פנימי, על פיקוח הדוק מאין כמותו על כל פעולה ואמירה של כל אדם ואדם, שלטון שאין מילוט מעינו הפקוחה וממרתפיו החשוכים. על כן, ההשוואות הנרמזות כאן בין השב"כ לשטאזי עלולות לעורר התנגדות.

ישראל של ימינו איננה מזרח גרמניה של לפני 40 או 50 שנה. ההבדל העיקרי הוא שבמזרח גרמניה כולם היו חשודים, כל הזמן, בעוד שבישראל רוב היהודים שבין הים לירדן אינם נתונים למעקב ורדיפה יומיומיים. לעומת זאת, רוב הפלסטינים כן. ואם נדמה לכם שהשטאזי פלש למרחב הפרטי של קורבנותיו הרבה מעבר למה שהשב"כ עושה לקורבנותיו – תחשבו שנית. סוכני השטאזי היו מוריקים מקנאה לנוכח האמצעים הטכנולוגיים שנמצאים בידי השב"כ בימינו, אמצעים ששמים ללעג את דגימות הריח ואת "המצלמות הנסתרות" שלהם.

הצצה מבהילה ליכולות המעקב של השב"כ קיבלו הישראלים בשנתיים האחרונות, על רקע השימוש שנעשה בהן במסגרת המעקב אחרי נשאי קורונה פוטנציאלים. אז שמענו לראשונה על קיומו של "הכלי" – מאגר מידע מקיף על כל אזרחי ישראל, יהודים וערבים: כל השיחות, כל המיקומים, כל המסרים, כל הזמן. מבחינת הפלסטינים בשטחים, מדובר בחדשות ישנות: הם חיים את הפאנאופטיקון של ג'רמי בנת'ם כמציאות יומיומית: מעקב בלתי פוסק מדי יום ביומו. מצלמות זיהוי פנים של חברת Anyvision שפרושות ברחבי יו"ש, מערכת "זאב כחול" שאוגרת תצלומי פנים של פלסטינים שחיילים מעלים דרך אפליקציות, רחפנים של המנהל האזרחי, רחפנים של רבש"צים בהתנחלויות, ניטור קבוע של הרשתות החברתיות, ציתות של יחידת 8200 לשיחות פרטיות ודליית פרטים אישיים לצורך סחיטה עתידית (יכולת שהפכה גם לפרוייקט ייצוא משגשג), וכמובן, פריצה לטלפונים של פעילים פוליטיים, באדיבות NSO. יותר מרבע מכוח האדם של השב"כ הם אנשי טכנולוגיה, ושיעורם רק יעלה בעתיד. אוניברסיטת תל אביב, עם תכנית The Xcelerator שלה, יכולה לזקוף לזכותה את התעצמות מדינת המעקב של השב"כ. אומנם השארנו את כבר השטאזי מאחור, אבל תמיד יש למה לשאוף; אפשר גם להפוך לשינג'יאנג, למשל.

* * *

ברור לי שחלק ניכר, אולי רוב הישראלים, מושכים כתפיים לנוכח כל זה ומפטירים משהו בנוסח "טוב, כשחוטבים עצים עפים שבבים", או "המטרה מקדשת את האמצעים", או אולי להיט כל הזמנים "השב"כ מציל את החיים שלך ושל המשפחה שלך, תגיד תודה ותשתוק".

את השאלה האם ראוי שמדינה מודרנית תחזיק בשירות ביטחון חשאי אני מעדיף לדחות לפעם אחרת. לצורך הדיון, נניח שהתשובה חיובית; כך לפחות נהוג בכל מדינה מוכרת. לכן לא עצם קיומו של השב"כ עומד כאן לדיון, אלא רוחב ועומק השפעתו על החברה בישראל ובשטחים. האם המעבר ממדינה שיש לה שב"כ לשב"כ שיש לו מדינה מוצדק? בזמן שאתם מספרים לי איך השב"כ מציל את חיי כל יום, אני רואה ושומע איך הוא מתעלל בילדים, מביא עשרות אלפי פלסטינים למעצרי שווא שאינם מסתיימים במשפט (זוכרים את הכדורגלן שישב שלוש שנים בכלא, סתם?), פושט על בתים של משוררות ומביא למאסרן "בגין דברי הסתה", מפליל אזרחים ערבים באמצעות הודאות שווא שחולצו בכוח, משליט טרור בקמפוסים הפלסטיניים באמצעות מעצרי הפחדה ומאסרים ממושכים של פעילים פוליטיים (קרבה משפחתית לפעילי טרור מספיקה), סוחט פלסטינים במצבי משבר כדי לגייסם כמשת"פים (רוצה טיפול בסרטן? תלשין; רוצה אישור עבודה? תלשין), וזה באמת רק על קצה המזלג.

אתם אומרים שהשב"כ מצמצם את החשיפה שלנו לטרור; אני טוען שיש לו חלק גדול ביצירתו. השב"כ מסכל פיגועים שהוא טמן את זרעיהם. מנגנון הדיכוי הפוליטי-כלכלי העצום שיצרה ישראל בשטחים, בהנהגת השב"כ, על עשרות אלפי קורבנותיו החפים מפשע, שנפצעו או נהרגו או נאסרו או נסחטו רק בגלל היותם פלסטינים – המנגנון הזה הוא הבעיה. לא ההתנגדות אליו.

וכל מי שמקדם את המנגנון, מסייע לו לשכלל את יכולותיו הטכנולוגיות, מעניק לו גיבוי משפטי, עוזר לו לגייס עובדים, משיק כוסות קוקטייל מצטלצלות עם בכיריו, מפרסם כתבות יח"צ עבורו – כל אלה שותפים לפשע.

ראש השב"כ הקודם, נדב ארגמן, בכנס סייבר באוניברסיטת תל אביב. צילום: חן גלילי