תגית: חומת ההפרדה

לא מעט ישראלים הגיבו בסלידה וזעזוע למפגן השנאה הרהבתני של "מצעד הדגלים", שהולך ומקצין משנה לשנה. אם פעם "התרגלנו" לצרחות "שיישרף לכם הכפר" בסמטאות הרובע המוסלמי, כעת כבר "מתרגלים" לבעיטות בזקנות, השחתת כלי רכב, ומעשי לינץ' שמותירים אחריהם ערבים פצועים על המדרכות. בינתיים, רק פצועים.

תגובתם הנפוצה של ישראלים אלה היתה: זאת לא היהדות שלי. זאת לא הציונות שלי. אלה לא האחים שלי. זה לא מה שהדגל שלי מסמל. וכן הלאה והלאה. העיקרון דומה: ההשתוללות הזאת ברחובות העיר העתיקה בירושלים היא לא אני ולא מייצגת אותי. אותנו.

מי זה "אותנו"?

כזכור, מפגן העליונות היהודית הזה התנהל כולו באישור הרשויות ותחת אבטחה כבדה, שאיפשרה את ההשתוללות. הצעיר שירק על קבצנית זקנה עשה זאת מטרים ספורים משוטר חמוש; הוא ידע שהשוטר שומר עליו ולא עליה. בשוך ההשתוללות, עצרה המשטרה יותר מ-50 איש, רובם המוחלט פלסטינים. הפורעים שוב יצאו ללא חשש ענישה, כמקובל בשטחים ועכשיו גם בירושלים.

יש משהו מקומם בחציצה הנאיבית הזאת בין מה שקרה בירושלים לבין "הציונות שלי", או "היהדות שלי". הצופה המזועזע מנער חוצנו מן האלימות הברברית שנשקפת אליו מן המסך, ומגדר את עצמו היטב מפניה. חלקי לא עימה. היא שם ואני כאן. אבל עם כל הכבוד לזעזוע ולסלידה, אותנטיים ככל שיהיו, התוכן והמשמעות של זהויות קולקטיביות כמו "יהדות" או "ציונות" אינם נקבעים על סמך הזעזוע הפרטי שלי או שלך. בעת הזאת, היהדות והציונות הן גירוש שוכני מערות במסאפר יטא ובעיטה בבטנה של זקנה פלסטינית בירושלים. אלה פניהן, זו זהותן, ותרצה או לא תרצה, אתה חלק מהן.

https://twitter.com/i/status/1531007265871998982

אני מניח שלא מעט לבנים בארה"ב הזדעזעו מן הלינצ'ים הפומביים בעבדים שחורים; אולי ניחמו את עצמם באמירה "זאת לא הזהות הלבנה שלי", או "זאת לא הדמוקרטיה שלי". גברים לא מעטים סולדים מהטרדות מיניות ומקפידים להדגיש ששוביניזם הוא "לא חלק מהגבריות שלי". אני גם בטוח שגרמנים רבים התעוררו בבוקרו של ה-10 בנובמבר 1938, מזועזעים ממראות ליל הבדולח, והצהירו זה בפני זה בקול רוטט "זאת לא גרמניה שלי!", "הפשעים האלה הם לא אנחנו".

מי זה "אנחנו"?

כל אזרח ישראלי וכל אדם יהודי נוטל חלק כלשהו בפשעים שנעשים בחסות מדינת ישראל ובשם הדת היהודית. תכריז מן הבוקר ועד הערב שזו לא הציונות "האמיתית" או היהדות "האמיתית", אבל אתה לא באמת מאמין שיש דבר כזה, "אמיתית". תן לי דקה או שתיים ואאסוף לך רשימה ביבליוגרפית מפוארת של תכניות טרנספר לערבים, מכצנלסון ובן גוריון ועד יוסף וייץ ולוי אשכול. תן לי עוד דקה או שתיים וארכיב לך רשימת מקורות מפוארת של דברי חכמים ורבנים, שמתייחסים אל הגוי בגזענות תהומית ומחשיבים אותו לבהמה, ואת עמלק מצווים להשמיד. אתה אולי מתבשם לך בציונות הנאורה של מרטין בובר וביהדות ההומניסטית של אברהם יהושע השל, אבל גם הציונות וגם היהדות הכילו זרמים רבים אחרים, אפלים יותר. מי קובע מהי הציונות או היהדות "האמיתית"?

באין קריטריון רעיוני, קבוע ומוסכם, כל שנותר הוא להביט בסיטואציה ההיסטורית. ובסיטואציה ההיסטורית הנוכחית, המשטר הציוני מבצע פשעים נוראים על בסיס שבועי, והדלק לפשעים האלה הוא הדת היהודית. כמובן, לא מדובר על רגע אחד אלא על תהליך, חד-כיווני פחות או יותר, שהחל ב-1948, התעצם ב-1967, והפך לצורה משטרית ממוסדת מתישהו בתחילת שנות האלפיים. זהויות קולקטיביות הן סך המעשים והמחשבות של האנשים שחוסים תחתיהן; הן נוצרות באופן אורגני ולא יזום. אדם שעומד וזועק בכיכר העיר "הפשעים האלה הם לא הציונות שלי!" הוא פאתטי כמו מי שמתעקש ש"המזרקה של דושאן היא לא אמנות!". וזה לא יעזור להוסיף "לא בעיניי!". אלה מושגים פומביים, ועל כורחך אתה כפוף למשמעותם, גם אם לא עיצבת אותה בעצמך, ואפילו אם ניסית לעצב אותה אחרת, וכשלת.

יהודים וישראלים חייבים לקחת אחריות גדולה יותר על הנעשה בשמם. אמירות כמו "זו לא היהדות שלי" משמשות, בראש ובראשונה, ליצור חציצה נפשית ובהמשך גם מוסרית בין הפשעים שמתחוללים מול עיניי לבין טווח האחריות וההשפעה שלי. הן מתפקדות כסם הרגעה במציאות שמערערת על ההשתייכות הטבעית שלי לקולקטיב, מציאות שמחייבת אותי להגדיר מחדש את היחסים בינינו. האם אעשה זאת באמצעות חומת הפרדה מילולית, שתאפשר לי לרחוץ בניקיון כפיי תחת זהות יהודית או ציונית מטוהרת – אך גם דמיונית ותלושה מן המציאות? או שמא אעשה זאת מתוך מודעות מלאה לאינטגרציה שלי במכלול היהודי והציוני, על כל פשעיו?

נדמה שאתוס ההפרדה, שהשתלט על השיח הפוליטי בעשורים האחרונים, חילחל גם אל הנפש הפרטית. הוא מזין את האשליה הכה-מנחמת שדברים שהעין לא רואה, חדלים מלהיות בעיות. מה שמעבר לחומת ההפרדה הפיזית בקלקיליה או בשועפט לא נוגע לי; מה שמעבר לחומת ההפרדה המילולית בין יהודים שמתנפלים על עובר אורח ערבי לבין "היהדות האמיתית" גם לא נוגע לי. כך הופכות זהויות כמו "ציוני" או "יהודי" לבועה, שבהגדרה, שום דבר מאיים לא יכול לחדור אליה.

מה שנחוץ לנו זו תפיסה מפולשת ומלוכלכת של היהדות והציונות. מפולשת לכל הכיוונים, מלוכלכת בכל הפשעים. תפיסה פקוחת עיניים וצנועה, שמניחה בצד את מה שאני הייתי מעדיף לכנות "יהודי" או "ציוני" ותחת זאת מתמודדת ביושר עם המשמעות של המושגים האלה כאן ועכשיו – ובפרט, משמעותם באוזניי פלסטינים. מה זה אל יהוד? מה זה א-סהיוני? מה זה אל ג'ייש? גם אלה חלק מן המשמעויות של יהודי, ציוני וצבא. הכסף שיורד לי מן המשכורת ועובר דרך המיסים לתקציב הביטחון; הילד שלי שמשרת בצבא; המפלגה שבחרתי בה וכעת מכהנת בקואליציה; ואני, דרך כל אלה – הם היהדות והציונות שבועטות בזקנה פלסטינית במצעד הדגלים.

איך הפסקנו לפחד מן המלחמה
ולמדנו לאהוב את הטכנולוגיה שמנציחה אותה

 

מן השכול תצמח התשוקה לשלום. לכאורה.

אין צורך לומר שכל דיבור על השכול בישראל כמוהו ככניסה לשדה מוקשים. אסור להכליל ואסור לגנות ואסור לשפוט. גם אין צורך לומר שחווית השכול והמסקנות הפוליטיות שנובעות ממנה משתנות מאדם לאדם ומתקופה לתקופה. הרים של ספרים נכתבו על כך ואין בכוונתי להוסיף עליהם.

אני רוצה להתרכז כאן בזרם מרכזי בתרבות השכול הישראלית, מבלי להתחייב עד כמה הוא "מרכזי" ומבלי להיכנס לקונוטציות של "תרבות". לצורך הדיון, תרבות השכול היא מכלול של היגדים פומביים סביב נושא השכול: נאומים של פוליטיקאים, הספדים על הנופלים, שירי זיכרון, טקסים לאומיים וטקסים פרטיים, ספרים וסרטים וכיוב'. בתרבות הזאת נוטלים חלק הן אנשים שכולים והן אנשים שלא שכלו אף אדם קרוב להם אבל מציאות השכול הניעה אותם לתרום את חלקם לתרבות השכול הכללית.

הזרם המרכזי שמעניין אותי הוא זה שמתחיל מן האמירה המוכרת "מותם לא היה לשווא", וממשיך בגזירת החיוב "לעשות הכל" כדי למנוע את חללי המלחמות הבאות. זהו כמובן לא הזרם היחידי. תמיד היו כאלה שראו במלחמות גזירת גורל בלתי נמנעת ובקורבנות השכול מחיר הכרחי – נוראי, אבל הכרחי – לישיבתנו בארץ. למעשה, הגישה הדטרמיניסטית הזאת משלה בכיפה בשני העשורים הראשונים למדינה, עד מלחמת ששת הימים. חוקרים של תרבות השכול מסמנים את 1967 כשנה שבה החל הזרם הראשון להשמיע את קולו. לראשונה, הישראלים חשו עצמם מספיק בטוחים, והבינו שיש בידיהם מספיק נכסים (כלומר, שטחים כבושים), כדי להשיג שלום תמורת ויתורים. כיוון שאופצית השלום עלתה על השולחן, לפחות באופן מוצהר, אי אפשר עוד היה לדבר על מלחמה נצחית כמצב קיומי. ומרגע שיש אלטרנטיבה למלחמה, אך טבעי שהשכול ייתפס כמחיר שהחברה שילמה כדי להיחלץ ממצב המלחמה ולהשיג את השלום המיוחל.

הזרם הזה כיסה חלקים נרחבים מן המרכז והשמאל הישראלי, החל משנות ה-70' המוקדמות, ולתחושתי, עד לימינו. רגעי השיא שלו היו אחרי מלחמת יום הכיפורים ואחרי מלחמת לבנון הראשונה – שני הזעזועים הגדולים ביותר שספג האתוס המיליטריסטי הישראלי מימיו. האמונה ש"מן השכול יצמח השלום" נוצרה בתגובה לפער הבלתי נתפס בין כמות הקורבנות ששילם הצד הישראלי לבין חוסר ההצדקה למלחמות האלה. האמונה הזאת ודאי מוכרת לכם, ובכל זאת כדאי להיווכח עד כמה היא מושרשת במנטליות הכלל-ישראלית. לצורך כך ליקטתי מספר ציטוטים, הן מאנשי ציבור והן מהורים שכולים, שמבטאים אותה בצורות שונות.

שר הביטחון, יצחק רבין, ב-1987:

"אין חשוב יותר מקדושת החיים. חובתנו העליונה היא לעשות הכל כדי שהורים לא יתייצבו עוד ליד קברות בניהם וילדים לא ילכו אחרי ארונות אבותיהם."

ראש הממשלה, אהוד ברק, ב-2000:

"אנחנו יוצאים לשארם א-שייח במאבק להביא שלום כדי לתחום את החלקות הצבאיות ואת השכול… כל אבן בירושלים, כל גבעה בישראל וכל רגע רוויים בדם של בנים צעירים ולא כל דם שנשפך אפשר היה לחסוך. עלינו מוטלת האחריות העליונה לעשות את כל מה שאנחנו יכולים כדי לסיים את המלחמה בדורנו ולא להוריש אותה לדורות הבאים… אם יסתבר שהסכם יכול לחסוך מצבות בבתי הקברות ודפיקות על הדלת של משפחות שכולות חדשות, אנחנו נעשה אותו."

שר הביטחון, עמיר פרץ, ב-2007:

"יש סיכוי להתחדשות ופריצת דרך מדינית, זוהי חובתנו כלפיי המשפחות וכלפיי הנופלים לעשות הכול בכדי למנוע שכול נוסף".

נשיא המדינה, שמעון פרס, ב-2014:

"יזכור העם את גיבוריו באהבה ובהודיה, כדי שנכונים וראויים נהיה לציין את חג העצמאות בהכרה צלולה של כובד המחיר וטוהר הלב. נידור נדר לעשות הכל כדי להגן על מדינתנו, לכלות מארת האיבה, לבנות סוכת שלום."

מצד ההורים השכולים, הנה מספר דוגמאות לאחדים שחווית השכול הפרטית שלהם הניעה אותם למסקנות פוליטיות נחרצות.

יצחק פרנקנטל ב-2014:

"אחרי שאריק נרצח הבנתי שנכשלתי כאבא. הבאתי ילד לעולם והוא לא נשאר בחיים, לא כי היה חולה אלא כי אין שלום. כי אני לא עשיתי שום דבר לקדם את השלום."

מיכל קסטן קידר ב-2015:

"לא יכול להיות שמלחמות זה כל מה שהעתיד צופן לנו. כי אני כבר הבנתי את המשמעות האמיתית של המלחמה: מלחמה היא לא שטחים וניצחונות, מלחמה זה לבשר לילדים הקטנים שלך שקרה משהו רע. שאבא מת ולא יחזור יותר. מלחמה זה לקבור את אהובך ואת כל החלומות שהיו לך אי פעם. זו המלחמה. וסליחה על הנאיביות, אבל פשוט לא יכול להיות שזה כל מה שמחכה לנו. מגיע לנו עתיד אחר, טוב יותר… בובי שלי נהרג במלחמה, ומלחמה היא פוליטית. אז בשביל דולב, ובשביל הילדים שלי, בחרתי להשתמש בשכול שלי כדי לנסות למנוע שכול אחר."

יונה ברגור ב-2016:

"המוטיב המרכזי של פעילותנו הוא הכלת השכול בעקבות קונפליקט פוליטי, באמצעות האמונה שהאבל על אובדן ושכול כתוצאה מסכסוך דו-לאומי, אלים, אינו אמור להוביל, בהכרח, לתגובה של נקמה. להפך, האבל על אובדן בן משפחה יקר מייצר תמרור אזהרה עצמתי להימנע מסחרור של נקמנות הדדית, שממילא אינה משנה את התוצאות, במישור האישי, אך יוצרת הקזת דם הדדית, בקרב שני העמים, שסופה מי יישורנו."

אסתי כהן ב-2017:

"מלחמות משחיתות את הנפש של אלה שלוקחים בהן חלק ומתירות בהן צלקות בל יימחו, אני מאחלת וקוראת מפה, שזעקה גדולה תעלה מכל שדרות העם, זעקה הקוראת להפנות את פנינו ואת תשומותינו ומשאבינו לעשות הכל למען הבאת השלום, כדי שהורים לא יקברו עוד את ילדיהם. הרי למען המלחמה כבר נעשה הכול ושולם ומשולם המחיר היקר ביותר."

פן בולט של תרבות השכול הישראלית, שפרח כאן במשך קצת פחות מ-20 שנה – ממלחמת ששת הימים ועד אמצע שנות ה-80' – היה הכתיבה האנטי-מיליטריסטית: שירים, מחזות וסיפורים שהתעמתו באופן נוקב, סאטירי ומקאברי, עם הדיבור החלול והמוזיל של פוליטיקאים ודמגוגים על "מחיר המלחמה". זה התחיל בקברטים של לוין, "את ואני והמלחמה הבאה", "קטשופ" ו"מלכת אמבטיה", והמשיך ב"זו ארץ זו" ו"ניקוי ראש". ב-1977 יצא אלבום המחאה של דרורה חבקין ועידן סובול, "פתאום נגמרה עוד מלחמה", ובו שורות כמו: "זו תהיה המלחמה האחרונה / וגנראלים ידפקו בנוֹת עשר / והן תיפלוטנה את הדור הבא / בשלד טנק או בין חורבות בית ספר."

היצירות האלה נראות כאילו נכתבו בעידן אחר, בארץ אחרת. הזעם ההוא, ההתרסה כנגד חוסר הטעם והתכלית של המלחמה – פסו מן הארץ. בשנת 2011 עלה על הבמה המחזה הנשכני של נטלי כהן וקסברג,  "צפירמיהו" – מעין גילגול מקאברי-מילולי של מיתוס עקידת הבנים ושל ארץ אוכלת יושביה – ולא עורר אפילו מיני-סערה, אף כי תכניו שערורייתיים לא פחות מאלה של הסאטירות משנות ה-60' וה-70'. הוא כבר היה חסר הקשר: מיהם הבנים הנעקדים ונאכלים בידי הוריהם כיום? כל ניסיון לדובב את הלהט האנטי-מלחמתי בימינו נידון להיגרס במגרסת האירוניה, הציטוט המודע, הפאסטיש הסגנוני; המחאה הישירה הופכת ל"מיצג" של מחאה, "דיון" על מחאה, "איזכור" של מחאה. מרתק להשוות את השירים של חנוך לוין, ו"ניקוי ראש", ואפילו את הטקסטים הקיצוניים של הפאנק הישראלי האנטי-מיליטריסטי (מי זוכר את "נכי נאצה"?) משנות ה-90', לשיר כזה מימינו, מן החודשים האחרונים. "שיר החי"ל" של יעקב אורלנד, שבעיבודם רב-ההשראה של מאיה בלזיצמן ומתן אפרת, הותך עם ציורי החיילים של משה גרשוני, ומן הזיווג הזה נברא "שיר מחאה" נכון מאד לזמננו; כלומר, שיר "על מחאה".

חוקרי התרבות הפופולארית מסכימים שמזה שנים לא נכתבים בארץ שירי מלחמות (ולא רק שירי אנטי-מלחמות), ורק חלוקים ביניהם על הסיבות. מותר להצביע על הפיל שבחדר: אולי פשוט כבר אין מלחמות? יש "מבצעים", יש חיכוכים מתמידים בגבולות, יש פיגועי טרור, אבל אלה לא חומרים הרואיים לכתיבת שירים. ובעיקר – השכול לא מכה בנו באלפיו. מפעם לפעם נהרג חייל בפעילות מבצעית. העיתונים סופדים לו, הציבור מתבקש "להרגיש" את המחיר, אבל בפועל, רק המשפחה הפרטית נושאת הלאה את כאבה.

האם ישראל עדיין חברה מוכת שכול?

השאלה הזאת קריטית עבור כל מי שמאמין שמן השכול יצמח השלום. אם נפרוט את האמונה הזאת לפרטים, היא אומרת בערך כך:

1. בכל סיבוב מלחמה מול שכנינו החברה הישראלית סופגת מכה אנושה בדמות חללים וקורבנות רבים מספור.
2. החברה תבין, בשלב כלשהו, שהמחיר הזה הוא בלתי נסבל; שהוא לא מוצדק; שהוא אינו מבטיח לנו את ההישגים שבשמם הוקרבו הקורבנות, כי אנו לכודים במעגל דמים תמידי.
3. החברה תדרוש, בסופו של דבר, לעצור את הקזת הדם המיותרת בדרך היחידה שתוכל להשיג זאת לטווח ארוך – פיוס והסכמי שלום קבועים עם שכנינו.

אני בטוח שאף אחד מן המאמינים בתהליך הזה לא נאיבי מספיק לחשוב שהוא יקרה במהרה או אפילו בימינו. ארחיק לכת ואוסיף שרבים במשפחות השכולות גם יודעים היטב שהפוליטיקאים אשר נשבעים "להפוך כל אבן" בדרך אל השלום בכל יום זיכרון, מדי שנה בשנה – נושאים את שם הנופלים לשווא. הם לא הופכים כל אבן, ותכופות עושים בדיוק ההיפך: עומדים מעל אש הסיכסוך ומתיזים פנימה דלק. למדנו די והותר על מיתוס "ידנו מושטת לשלום".

אבל אני לא מתעניין כאן בפוליטיקאים אלא בתרבות השכול שמקיפה הרבה מעבר להם. ובמסגרת אותה תרבות, מושרשת האמונה בכוחו העמוק והגורלי של ההיגיון הזה, שתואר ב-(1) עד (3), ונדמה כי אין לחמוק ממנו. בסוף בסוף נעשה שלום (גם הפוליטיקאים הסרבנים ביותר ייכנעו לצורך הזה), כי לא נוכל לשאת יותר את מחיר השכול.

האומנם?

הטיעון כולו נסוב על כוחו המאלץ של "מחיר השכול". אבל המחיר הזה, כשמתבוננים ביושר במציאות, הולך ופוחת משנה לשנה. "מחיר השכול", כך נראה, הולך ונעשה נסבל יותר. לפני שמתחילים בכלל לדבר על הרגישות החברתית לאובדן חיי אדם, צריך לשאול מה בכלל היקף האובדן הזה בחברה הישראלית של ימינו.

השכול הולך ומצטמק

אלה נתוני החללים (אזרחים ואנשי כוחות הביטחון) במלחמות ישראל, כולל שלושת המבצעים האחרונים ברצועת עזה.

מלחמת העצמאות: 6,373 חללים.

מבצע קדש: 172 חללים.

מלחמת ששת הימים: 779 חללים.

מלחמת ההתשה: 367 חללים.

מלחמת יום הכיפורים: 2,673 חללים.

מלחמת לבנון הראשונה: 654 חללים.

מלחמת לבנון השניה: 165 חללים.

מבצע "עופרת יצוקה": 13 חללים.

מבצע "עמוד ענן": 6 חללים.

מבצע "צוק איתן": 74 חללים.

לא צריך אינפוגרפיקה מתוחכמת כדי להיווכח שמאז מלחמת לבנון השניה, מספר החללים בעימותים האלימים של ישראל עם שכנותיה אינו עולה על מאה. נזכיר גם שבתקופה האלימה האחרונה של "צעדת השיבה", מאז ה-30 במרץ ועד לרגע זה, נהרגו 124 פלסטינים; אף ישראלי לא נהרג בעימותים האלה. נתוני החללים הערבים במלחמות ישראל אינם כלולים כאן כיוון שהם מעולם לא היו חלק ממערך השיקולים של הישראלים. אפשר רק להזכיר שבמהלך מלחמת לבנון הראשונה ועד 1985 הרגה ישראל 18 אלף לבנונים וסורים. במבצע "צוק איתן", למשל, הרגה ישראל 2,202 פלסטינים.

נתוני החללים הישראלים גם אינם מנורמלים ביחס לגודל האוכלוסיה. חישוב פרופורציונלי היה חושף צניחה דרמטית יותר: ככל שאוכלוסית ישראל גדלה עם השנים, כך המספר המוחלט של החללים ירד, ועל כן גם שיעור החללים מכלל האוכלוסיה.

כמובן שתמיד מרחפת באופק המלחמה הגדולה באמת, האפוקליפסה: מאות ואלפי טילים שנורים אל מרכזי האוכלוסיה בישראל וקוטלים אלפים. אך זוהי מלחמה פוטנציאלית, לא משהו שהישראלים אי פעם חוו. כוחה הפסיכולוגי נרתם כולו לדמגוגיה לאומנית ולא להצדקת החתירה לשלום; הפחד הוא דלק לשנאה, לא לפיוס. מחירה של האפוקליפסה העתידית הזאת מופשט, לא ידוע, בעוד שמחיר מלחמות העבר מוחשי וידוע. ליתר דיוק: מה שידוע הכי טוב הוא העימותים האחרונים, ואילו מלחמות העבר הרחוקות הולכות ונשכחות.

חשוב גם להבחין בין העימות היסודי של מדינת ישראל עם העם הפלסטיני, מרכיב קבע  שגילו כגיל הציונות, לבין העימות הדינמי שלה עם מדינות ערב, שאופיו משתנה כל הזמן. ממצב שבו ישראל התייצבה בדד מול כל העולם הערבי הגענו למצב שבו שתיים מארבע מדינות ערב הגובלות בישראל חתומות על הסכמי שלום איתה, ועם מדינות אחרות במפרץ הפרסי מתקיים שלום דה-פקטו. לא אכנס כרגע לסוגית איראן – האם נשקפת לישראל ממנה סכנה קיומית או לא. ברור לגמרי שנתניהו היה מעדיף שלא נדבר על שום נושא חוץ מעל איראן, ובמיוחד לא על הפלסטינים.

מול הפלסטינים, אין שום איום קיומי. יותר מכך, מחיר העימות מצטמק בעקביות. אם אפשר לעמוד במשך חודשיים תמימים מול זעם עממי של עשרות אלפי עזתים שמסתערים על הגדר, מבלי שחייל אחד יקפח את חייו – נדמה שישראל עשתה את הלא-ייאמן: הצליחה לחמוק הן ממחיר השלום והן ממחיר המלחמה, תמורת הנצחה נוחה למדי של הסכסוך.

אנו ממשיכים להשתמש בביטוי "מחיר המלחמה" בשעה שתוכנו הולך ומתרוקן, ואולי כבר התרוקן לחלוטין. לשינוי הזה, שינוי ממשי מאד שכולו מתרחש מתחת לפני השיח הרשמי והמוכר, יש משמעות גדולה מאד, ואליה אשוב בהמשך. השאלה שכרגע מעניינת אותי היא איך זה קרה שמחיר המלחמה הולך ויורד. התשובה, לא תופתעו, היא ששדה הקרב העכשווי שונה מאד ממה שהיה לפני שני עשורים ושונה לחלוטין ממה שהיה לפני ארבעה עשורים. ואת השינוי חוללה הטכנולוגיה הצבאית.

מיגון-על, רובוטיקה בשדה הקרב

ההשקעה המסיבית ביותר של מערכת הביטחון הישראלית בשני העשורים האחרונים מתנקזת לשני כיוונים: מיגון וגידור מצד אחד, ופיתוח כלי נשק בלתי מאויישים מצד שני. מאחורי שניהם עומד היגיון אחד: מזעור הפגיעה באזרחים שבעורף ובחיילים שבחזית. המגע בין הישראלי לפלסטיני – בין אם בהקשר אזרחי ומסחרי, ובין אם בהקשר צבאי – צומצם למינימום. תחתיו, הישראלי נמצא במגע עם מערכות שליטה, והפלסטיני נמצא במגע עם עצמים, מכשירים וחומרי נפץ באריזות שונות (חומת ההפרדה, קרוסלות אלקטרוניות במחסומים, מל"טים, טילי אוויר-קרקע, קליעי צלפים). לכאורה, השינוי סימטרי: שני הצדדים נותקו ממגע אנושי. בפועל, השינוי לחלוטין לא סימטרי, שכן בקצהו השולט נמצא הישראלי, עם האצבע על ההדק, ובקצה הנשלט נמצא הפלסטיני – מטרה לניטור, ירי או ניטרול.

פרוייקט המיגון איננו "פרוייקט"; הוא מצב. הישראלים טועים לחשוב שהוא התחיל והסתיים בהקמתה של גדר ההפרדה. הגדר היתה, למעשה, רק יריית הפתיחה; היא סימנה שינוי מושגי של ממש, ובו בזמן, שלחה איתות ברור לתעשיות הרלוונטיות היכן נמצא עורק המימון הבא שלהן. כפי שזנחנו את ההפרדה האנכרוניסטית בין המדינה "הדמוקרטית", ישראל, שיש לה "בעיה" בשטחים, לבין "הכיבוש", ועברנו לדבר על משטר אפליה אתנית אחיד, בדרגות משתנות בין הים לירדן, כך גם צריך לחדול מן הדיבור על "הגדר" כפרוייקט חיצוני למשטר; המיגון והגידור כבר נטמעו בו כליל ואין לדמות כלל מהלך מדיני או צבאי שלא נלוות אליו פעולות מיגון וגידור.

מיגון וגידור: תמונת מצב

הנה סיכום של מצב העניינים בתקופה האחרונה.

ראשית, תזכורת על הגדר. זו לא רק גדר. משני צידי הגדר האלקטרונית שהוקמה בגדה המערבית נסללו דרכים ונחפרו תעלות. רוחבה הממוצע הוא 60 מטר. באזורים עירוניים (ירושלים, בית לחם, קלקיליה וטול כרם) מחליפה חומה בגובה של כ-9 מטרים את הגדר. אורכה הכולל של חומת "עוטף ירושלים" הוא 202 ק"מ. כ-85% מן הגדר מתפתלים בתוך שטח הגדה המערבית ורק 15% מהם בשטח ישראל.

אורכה המתוכנן הכולל של הגדר הוא 712 ק"מ, פי שניים מאורכו של הקו הירוק. עד כה נבנו כ-500 ק"מ ממנה, בתקופה של 15 שנה. לכשתושלם, היא תנתק כמעט 10% משטח הגדה, סיפוח דה-פקטו לישראל, שהוכרז בלתי חוקי בידי בית הדין הבינלאומי בהאג.

אין חולק שהגדר צמצמה את מספר הפיגועים בישראל. אין חולק גם שהיא לא מסוגלת למנוע אותם הרמטית. למעשה, פעולות הטרור הרבות במרחב ירושלים בשנים האחרונות יוצאות מתוך כפרים שהגדר הרעבתנית סיפחה. ולבסוף, אין חולק שהגדר המיטה אסון כלכלי וחברתי על נתחים עצומים בחברה הפלסטינית, וממשיכה לעשות כן היכן שהיא מתפשטת. זהו משתנה שכמובן לא נכנס אף פעם לשיקולים של מקבלי ההחלטות בישראל; גם הציבור ברובו אדיש לו, כיוון ש"גדר" מתקשרת בתודעתו עם הגנה, צורך מוצדק. לך תסביר שגדר יכולה להיות למעשה נשק תוקפני, כלי לוחמה כלכלית רב-עוצמה. עשרות אלפי פלסטינים משלמים את מחיר המיגון על הישראלים. המחיר כבד ואכזרי כל כך שבלי ספק הוא זורע את זרעי הטרור לעתיד, מה שיחייב אותנו לצעדי מיגון קיצוניים יותר. מעגל קסמים.

עזה. לאורך 65 ק"מ נפרס מכשול שמורכב מחומת בטון תת-קרקעית בעומק של עשרות מטרים, מצויידת בחיישנים, וגדר מתכת בגובה 6 מטרים מעל פני האדמה, ועליה מגדלי תצפית, מצלמות ועמדות פיקוד ובקרה. זהו פרוייקט הנדסי עצום ממדים ומורכב, שכבר נמצא בעיצומו. מבצעי המכרז הן החברות דניה סיבוס, סולל בונה, אוליצקי והאחים גבאי. עלות הפרוייקט: 3.34 מיליארד שקל.

זה רק המכשול הקרקעי. בימים אלה מוקם גם המכשול הימי – שובר גלים שימוקם בין חוף זיקים לבין חוף עזה, ככל הנראה על רקע החשד שהחמאס מתחיל לחפור "מנהרות ימיות". המכשול יורכב משכבה תת-מימית, שכבת סלע מעל פני הים ועליה גדר "תלתלית". כל זה יוקף בגדר נוספת מטיפוס "שעון חול". עלות הפרוייקט טרם פורסמה.

מצרים. בגבול הדרומי הוקמה גדר "שעון חול" כזאת בגבול מצרים. בסוף 2013 הושלמה הקמת גדר הגבול, לעצירת זרם מבקשי המקלט מאפריקה. גדר בגובה של 5 מטרים, מסורגי מתכת עבים וכבדים, נפרסה לאורך של 240 ק"מ, בליווי של מכ"מים ומצלמות שהותקנו על גבי 32 מגדלים בגובה 30 מטר. עלות הקמתה היתה 1.63 מיליארד שקל, הרבה מאד כסף שקבלנים וחברות אבטחה נאבקו עליו מול משרד הביטחון. בשנה שעברה הוגבהו 17 ק"מ מן הגדר מגובה של 5 מטר לגובה של 8 מטר, דוגמה טיפוסית לזללנות התקציבית של הגדרות, שלעולם אינה ידועה מראש.

ירדן. לפני שלוש שנים יצאה לדרך תכנית להקמת גדר גבול מול ירדן בעלות של 3 מיליארד שקלים, בדומה לגדר מול מצרים (התקציב יגדל בלי ספק). קטע ראשון של הגדר באורך 34 ק"מ מוקם בימים אלה סמוך לשדה התעופה הבינלאומי החדש "רמון", באזור תמנע. עלותו: 288 מיליון שקל (התקציב המקורי היה 200 מיליון שקלים; מכך ניתן להעריך שעלויות הגידור של ישראל חורגות כמעט ב-50% מן התקציב המקורי). הגדר הזאת מורכבת מלוחות פלדה בגובה 6 מטרים, ויציקות בטון אדירות בקרקע המדבר החולית. בין הגדר לבין נמל התעופה עצמו הוקמה גדר מפלצתית בגובה של 26 מטרים ואורך של 4 וחצי ק"מ – נגד סכנת טילי נ"ט שיופנו כלפי המטוסים. "ממה שבדקנו זאת הגדר הגבוהה בעולם", מתגאים במערכת הביטחון. זהו שדה תעופה בינלאומי והוא מוקם כבר על בסיס ההנחה שטרוריסטים ינסו לתקוף את המטוסים שממריאים ממנו. המיגון הזה הוא "תעודת הביטוח" שמוצגת לחברות התעופה הזרות.

לבנון. בשני מקטעים בגבול הצפון מוקמת גדר "שעון חול" כמו זו שהוקמה בגבול הדרומי, בעלות של 123 מיליון שקלים. מטרת הגדר היא מניעת חדירה של לוחמי חיזבאללה, אבל כמובן שהיא לא מונעת פלישה של צה"ל למרחב האווירי של לבנון, כל אימת שירצה, תוך הפרת ההסכמים שנחתמו לאחר מלחמת לבנון השניה.

הגידור והמיגון הם בשר מבשרו של המשטר; הם לא ייפסקו כל עוד המשטר לא יעבור שינוי יסודי, ולפני הכל – שינוי מושגי בתודעת הגטו הישראלית. עד אז, נמשיך לשלם מיליארדי שקלים מדי שנה. לפני חודשים ספורים כתבתי כך על קדחת המיגון:

"מי צריך להגן על עצמו יותר ויותר? מי שלא מצליח להרתיע את אויבו מהתקפה. ישראל משתבחת בגרון ניחר בעליונות הטכנולוגית שלה בשדה הקרב, עליונות שנרתמת בעשור האחרון בייחוד לפרוייקטים אדירים של מיגון וגידור וניטור וסיכול. אבל במבט מן הצד ברור שהצורך הגובר והולך בפרוייקטים האלה הוא מדד מדוייק למפלס החרדה הלאומית: ההרתעה לא עובדת, ולכן צריך מיגון וסיכול. יש יחס הפוך בין האפקטיביות של ההרתעה לבין האפקטיביות של המיגון. הרתעה נשענת על הבאת האויב להבנה שכל פעולה אלימה מצידו תיענה בתגובה חריפה וכואבת הרבה יותר, שלא תשתלם לו. לעומת זאת, מיגון וסיכול הן אסטרטגיות "תבוסתניות" יותר. הן כבר מניחות מראש שהאויב לא הורתע ולכן יש להתגונן מפני מכתו."

גם לאחר השלמת 200 הק"מ האחרונים בגדר ההפרדה, המלאכה עוד רבה. קטעי הגדר מתבלים, נפרצים, אינם נותנים מענה על הדרישות החדשות, ויש להגביהם, לשפצם או להחליפם אחת לכמה שנים. טכנולוגיות הניטור משתפרות; מכשולי תת-קרקע אפשר להקים לא רק מול עזה אלא לאורך כל הגבולות; מכשול ימי אפשר להקים גם מול לבנון; קטעי גדר אפשר להחליף בקטעי חומה; וכן הלאה והלאה. את הסוף המתבקש של התהליך הזה כבר ניבאו ב"מקום לדאגה".

מחיר הגידור והמיגון

למיגון יש מחיר אסטרטגי, שעליו אף אחד לא מדבר. עוד נגיע אליו. באשר למחיר הכלכלי – העיתונים מדווחים והשיירה עוברת. לא נראה שיש עניין ציבורי כלשהו לעצור ולחשוב על יחסי עלות-תועלת בפרוייקט הבלתי-נגמר הזה. ושוב, למילת המפתח "הגנה" יש כוח קוגניטיבי מוחץ, שאין לעמוד בפניו. גם אם האיום שמפניו מגינים דמיוני, או מנופח, או נובע בכלל מעצם ההתנהלות של הצד הישראלי, שאינה מתירה ממשק אחר עם האויב זולת הטכנולוגיה הצבאית.

באשר למחיר הכלכלי, בדיקה שנעשתה השנה העלתה שבמהלך 7 השנים האחרונות הוציאה מדינת ישראל 6 מיליארד שקל על גדרות ומיגון. זו הערכת חסר, שכן, לדברי העיתונאי, לא כלולים בה "אמצעים שנאסר לדווח עליהם". עלויות הגדר בגדה המערבית הן נתון חמקמק שמשתנה מחודש לחודש. הנתון המעודכן ביותר שמצאתי הוא 15 מיליארד שקלים, עד כה. מבדח להשוות אותו להערכה הראשונית משנת 2002 – 3 מיליארד שקלים:  פער של 400%, הרחוק מלהיסגר, שכן יותר מרבע מן הגדר עדיין לא הוקמה. הלקח החשוב כאן הוא שאין לנו מושג כמה עולה וכמה יעלה בעתיד "מצב המיגון" של מדינת ישראל, בור תקציבי חסר תחתית. זהו בדיוק מעמדן של שאלות כגון "מהי עלות ההתנחלויות?" או "מהי עלות האבטחה ביהודה ושומרון?" – פרוייקטים ענקיים, לא נגמרים, שמפוזרים בין עשרות סעיפי תקציב, מוטמעים לחלוטין בשלד הביורוקרטי של המשטר הישראלי.

מה שידוע כיום הוא שישראל מוציאה מדי שנה כמיליארד שקל על גידור ומיגון. לשם השוואה, תקציב סל התרופות השנתי הוא 460 מיליון שקל. לשם השוואה, התקציב שחסר למקלטים לנשים מוכות בשנה הוא כ-7 מיליון שקל. לזה אין כסף, ולכן המקלטים נסגרים.

ללא מגע יד אדם: רובוטיקה בשדה הקרב

תפקידן המוצהר של מערכות המיגון והגידור הוא למזער למינימום את הסכנה שנשקפת לאזרחי ישראל – בעיקר מצד הפלסטינים והחיזבאללה. יש להן גם תפקיד לא מוצהר: לאפשר לדרג המדיני מרווח פעולה צבאי נרחב בשטחי הגדה המערבית, עזה ולבנון. לתפקיד הזה תורם ישירות הנדבך השני של מדיניות הביטחון הישראלית בשני העשורים האחרונים: השקעה מסיבית בפיתוח וייצור של אמצעי לחימה לא מאויישים, שמטרתם להחליף את נוכחות החייל הישראלי בשטח האויב בכלי שנשלט מרחוק. הישראלים מודעים בעיקר למל"טים שמנהלים עבורם את ה"מלחמה" בעזה, ורק קומץ מוטרד מכך שישראל היא יצואנית המל"טים הגדולה בעולם. אבל מזה שנים לא מעטות "שדה הקרב" שונה לחלוטין מזה שמצטייר לנו בתרבות הפופולרית – בספרים ובפזמונים, בטקסים ובמורשות הקרב.

הפער הזה בין המציאות של כיבוש בשלט רחוק לבין הדימוי הנאיבי של שדה הקרב גם הוא חשוב מאד להבנת המבוי הסתום שאליו נקלע "מחנה השלום" הישראלי.

הנה מספר דוגמאות מייצגות.

חיל הים מפעיל מזה כמה שנים את ה"פרוטקטור", כלי שיט בלתי מאויש (תוצרת רפא"ל), חמוש במקלעים ובעתיד גם בתותחים, שמסייר מול חופי עזה וגם סביב אסדות הגז. בחיל הים הסבירו: "זהו כלי שניתן להכניסו למקומות מורכבים ומסוכנים יותר מבלי לסכן חיי אדם, והמטרה שלנו היא שבסופו של דבר הכשב"מ יחליף ספינות מאוישות קטנות." נזכיר שה"הסכנה" העיקרית שנשקפת לספינות חיל הים המסיירות מול חופי עזה היא שסירת דייג פלסטינית תתנגש בהן בלילה ותשרוט אותן. בחיל גם מפעילים את הנמ"ר, רכב תת-מימי לא מאויש לאיסוף מודיעין. חיל התותחנים מפעיל יחידות מזל"טים, "רוכב שמיים", שמספקת מודיעין חזותי ברמת הגדוד, ויחידת שנ"י ברמת החטיבה. האמצעים האלה מחליפים מקורות מידע אנושיים שבעבר סיכנו את עצמם בחדירה לשטחי הגדה או עזה.

צה"ל מפעיל בגדר עזה ובגבול הצפון את ה"גארדיום", רכב פטרולים אוטומטי מצוייד במערכות תצפית ונשק, ואת שג"ב (שומר גבולות). מערכת "רואה-יורה" (תוצרת רפא"ל) היא מערכת ירי שמותקנת על מגדלים לאורך גדר עזה ומופעלת מרחוק, בידי תצפיתניות שיושבות מול מסכי מחשב בבסיס צבאי. חיל ההנדסה מפעיל את "חתול חולות", מחפרון נשלט מרחוק לסילוק מטענים. יחידות חי"ר מפעילות את רונ"י, רובוט קרבי קטן לשימוש בסביבה עירונית, שמסוגל לצלם וגם לפוצץ בשליטה מרחוק.

הרציונל המבצעי מאחורי כל המערכות האלה הוא אחד, וניתן לסיכום במילותיו של רס"ן ליאון אלטרץ, רמ"ד מערכות רובוטיות במפקדת זרוע היבשה: "המטרה שלנו היא להרחיק את החיילים מהסכנה… אנחנו מנסים באמצעות הרובוטים להרחיק את החיילים מקו המגע עם האויב ככל שניתן." תורת הלחימה החדשה שצה"ל מפתח, בהובלת הרמטכ"ל גדי אייזנקוט, מדברת על "משמר קדמי": צוות רובוטים שיוביל את חוד הכוח הרגלי, יבצע את החיכוך הראשוני עם האויב, ויאפשר לחיילים שבעורפו להיכנס לשטח "מטוהר".

מה שנעדר לחלוטין מן הדיווחים האלה, וספק אם יש לו פתחון פה בדיון הציבורי, הוא שיש גם רציונל מדיני-אסטרטגי, ולא רק מבצעי, מאחורי הרובוטיזציה של שדה הקרב. על כך בהמשך.

בשנים הקרובות צה"ל מתכוון להצטייד בעוד ועוד מערכות לא מאוישות: הטנק הבלתי-מאויש "כרמל", הצוללת הבלתי מאוישת "קיסרון", רחפן יורה, ה"יסעורון הירוק", מסוק ללא-טייס לפינוי פצועים ושליחת אספקה לשטחים מסוכנים, ה"פנדה", דחפור D9 בלתי-מאויש ל"חישוף" שטח אויב והריסת בתים מרחוק, ואחיו הקטן "רובטל". מחקר חיזוי טכנולוגי שנערך בצה"ל לפני 4 שנים העריך כי בתוך פחות מ-20 שנה אפשר יהיה להוציא לפועל את רוב המשימות הצבאיות עם כלים בלתי מאוישים.

שחרור המוסר, שחרור התשוקה

בהדגמת יכולותיהם של הכלים האלה העיר האלוף במיל' גדי שמני, ראש מטה יבשה בתעשייה האווירית, הערה חידתית-משהו: "היום ניתן להפוך כל כלי לאוטונומי. זו יכולת שמאפשרת לך להגדיר מחדש את הוראות הפתיחה באש." לכאורה, מה הקשר? עניינן של הוראות פתיחה באש הוא לצמצם פגיעה לא מוצדקת בחפים מפשע. כיצד מכונות ההרס הבלתי מאוישות האלה משנות את ההצדקה לפגיעה בחפים מפשע? אלא שכאן, אני משער, הכוונה היתה כמעט הפוכה: הטכנולוגיה הצבאית החדשה מאפשרת חופשיות רבה יותר בפתיחה באש לנוכח העובדה שבוטל לחלוטין הסיכון לצד היורה. נראה לי שלא מדובר בפליטת פה אלא בשיקוף נאמן של המנטליות החדשה שנלווית לשדה הקרב החדש, הלא-מאויש.

כמו תמיד, המחשבה האנושית מפגרת אחרי הטכנולוגיה. כניסתם המסיבית של כלים אוטונומיים לשדה הקרב לא לוותה בחשיבה רצינית על אודות ההשלכות המוסריות והמשפטיות של השימוש בהם. מה שלא קרה לפני הטלת פצצת האטום על הירושימה גם לא קרה לפני הטבח במאות ואלפי אזרחים באמצעות מל"טים אמריקאים או ישראלים. כתבות על החידושים האחרונים בתחום הכלים הלא-מאוישים ישלמו מס שפתיים (במקרה הטוב) באמירה עמומה ש"הנושא מעורר שאלות מוסריות לא פשוטות". האמת היא שהשאלות די פשוטות, רק שהתשובות לא נעימות לאוזן: הטכנולוגיה הצבאית היא מסימני הברבריות הגוברת של העידן הנוכחי, שמתאפיין בפערי כוח בלתי נתפסים בין הלוחצים על ההדק – אי שם במשרד ממוזג, מול מסך מחשב, הרחק מקו הגבול – לבין החלכאים והנדכאים שמשמשים מטרות חיות, נטולות הגנה, לטילים האוטונומיים. כל זה ללא כל סיכון או תפיסה אמיתית של אחריות מצידו של לוחץ הכפתור.

זהו רק ביטוי אחד של גידול באלימות המדינתית לצד התפרקות מכל אחריות כלפיה – ביטוי צבאי שיש לו מקבילות גם בתחומי החברה והכלכלה. בארה"ב כבר מתקיים מזה שנים דיון על המשמעויות המוסריות והמשפטיות האלה, בעיקר באקדמיה ובארגוני זכויות האדם, אך לא פעם הוא חודר גם לתקשורת המיינסטרים. בישראל, כמובן, אין כלום כי לא היה כלום. למעוניינים, הנה ניתוח מקיף של HRW  וכאן תוכלו למצוא רשימת מאמרים ומקורות שכינס "הקמפיין לעצירת רובוטים הורגים". את הנקודה הבסיסית, נראה לי, העביר ה-Onion בקטע הקלאסי שלו משנת 2011 (כצפוי, המציאות הדביקה את הסאטירה וכיום דנים ברצינות בהטלת אחריות מוסרית על רובוטים הורגים).

טכנולוגיה צבאית הפכה להיות תחום דינמי וסקסי, שסופח אליו יותר ויותר ישראלים בתעשיות הבטחוניות וחברות הסייבר. התקשורת כבר זיהתה את העניין הגדל בתחום הזה וכך יש כיום באתרי החדשות המרכזיים מדורים קבועים לטכנולוגיה צבאית, משל היה מדובר בחידושים האחרונים בעולם התמרוקים. הצבא עצמו ער לסקסאפיל של גאדג'טים מתוחכמים המונחים בידיהם של נערים, שכל ילדותם עברה עליהם במחיצת מכשירים כאלה. קצין בצה"ל מסביר כיצד רותמים את ההיפעמות הזאת למטרות צבאיות:

"השימוש בעולם הרובוטיקה והטכנולוגיה הוא משהו שבא ללוחמים הצעירים באופן טבעי. אנחנו מקפידים גם כאן לייצר להם כלי הפעלה אינטואיטיביים מאוד ביחס למה שהם גדלו איתם כילדים. הטכנולוגיה מאפשרת לנו בעצם להנגיש לכף ידם את מה שהם הורגלו אליו בשנות נערותם.. חיילים צמאים לדבר הזה, כמו שהיום כל אם יהודייה רוצה שילדיה יעשו אקזיט בהיי־טק ויפתחו את הסטארט־אפ הבא – המקבילה של זה בצה"ל היא הרובוטים. כל חייל שתינתן לו המערכת הרובוטית הבאה של צה"ל – הוא ילמד אותה בשקיקה ובעיניים בורקות."

הדברים האלה חושפים פן נסתר בתהליך הרובוטיזציה של צה"ל, שאינו אלא מקרה פרטי של תופעה תרבותית כלל-עולמית: פטישיזם טכנולוגי, היקסמות והפקת עונג ארוטי מיכולותיה המופלאות של הטכנולוגיה, תשוקה עזה ל"דבר הבא" שנעוצה רק בעצם היותו "הבא". טכנו-אופטימיסטים נוטים לזלזל בכוחה של התשוקה הטכנולוגית בשעה שהם מתמקדים ברציונליזציות שאנשים מעניקים לפיתוח העדכני ביותר של הגאדג'ט החם ביותר בשוק ("זה מאפשר לך להפעיל מזגן בהוראה מילולית בלבד!"; "זה מזמין פיצה בשבילך!"). סנגורי הטכנולוגיה הצבאית אינם שונים מהם; מאחורי מערך ההצדקות המשוכלל שלה – "עיבוד וניתוח של אלפי נתונים משדה הקרב בשבריר שניה", "חסינות מטעויות אנוש", "דיוק כירורגי" – ניצבת תשוקה גולמית (על פי רוב, זכרית) אל הגאדג'ט האחרון, אל הג'ויסטיק עם הכפתור הנוצץ והקליק הרך שעושה בום.

האנשים האלה מספרים לעצמם שהאדם שולט בטכנולוגיה ("תמיד יהיה גורם אנושי בלופ"!), כאילו כל ההסטוריה של המערב ב-300 השנים האחרונות לא מוכיחה ההיפך (שימו לב למערכת "פיגיון" שמעניקה לרובי סער פשוטים אוטונומיה מינימלית; כך זה מתחיל). האדם לא יכול "לשלוט" בטכנולוגיה יותר משהוא יכול לשלוט בקו החוף הפרקטלי של נורווגיה. הטכנולוגיה משנה כל הזמן את עצמה, את האדם, ואת משמעות המושג "לשלוט". הדינמיט הומצא כדי לפוצץ הרים וסכרים אך במהרה נרתם להרג בני אדם; הכימאים הראשונים מן הסתם לא צפו את גז הכלור וציקלון B; וטכנולוגיות המעקב וכריית המידע שנחשפו בפרשות סנודן וקיימברידג' אנליטיקה כבר מזמן אינן מבחינות בין טרוריסטים לסתם אזרחים. הדרך היחידה לשלוט בטכנולוגיה בעלת פוטנציאל קטלני היא לא לפתח אותה. כיוון שזאת אף פעם לא אופציה בעולם המודרני, צריך להניח, תמיד, שכל פיתוח טכנולוגי ישמש גם למטרות רשע. ההבדל בין פוליטיקה חכמה לפוליטיקה פקחית, בהקשר הזה, הוא שהפוליטיקה החכמה נמנעת מראש להיכנס לקופסה הטכנולוגית שהפוליטיקה הפקחית מתאמצת לנווט בתוכה. תנאי היסוד של האינטרקציה בין ישראל לפלסטינים זקוקים להגדרה מחודשת, שאינה קמה ונופלת על "היתרון הטכנולוגי".

המשמעות האסטרטגית של מיזעור מחיר המלחמה

הנה סיכום קצר של מהלך הדברים עד כה, אשר יוביל למסקנות הסופיות.

בצומת של תפיסת הביטחון הלאומי, תרבות השכול ותפיסת הסכסוך הישראלית (מה שאורי ש. כהן הכתיר בשם "הנוסח הביטחוני"), ניצב אתוס מרכזי: מן השכול וממחיר המלחמה הנוראי, יצמח השלום. האתוס הזה, לפחות בשני העשורים האחרונים, הפך למיתוס, וזאת בלי שום קשר לשאלות השגורות על עתיד השטחים וחלוקת הארץ. הוא מיתוס משום ששינויים דרמטיים בתחום הגידור והמיגון מצד אחד, וטכנולוגיות שליטה והרג בלתי מאוישות מצד שני, הורידו לרצפה, עד למינימום האפשרי, את "מחיר המלחמה". ההתפתחויות האלה ניזונות מכמה גורמים (עלייה בסף הרגישות הציבורית למות חיילים, שגשוגו של המגזר התעשייתי של "ביטחון המולדת", וגם טכנו-פטישיזם טהור), אבל משמעותן היסודית, עבור שאלת הבחירה במלחמה או בשלום, מעולם לא עלתה לבירור ציבורי.

זה באשר למחיר האנושי של המלחמה. תכופות גם מדברים על "המחיר הכלכלי" (ההפסדים למשק וכו'), אך זו כבר אחיזת עיניים: בכל סיבוב דמים של ישראל ה"הפסד" למשק מתקזז ברווחים נאים לתעשיות שמתפרנסות מהמשך העימות המזוין – מפעלי נשק, קבלני תשתית, בנקים, חברות סייבר וכד' – והתעשיות האלה מפרנסות עשרות אלפי בתי-אב בישראל. "המשק" הוא קונסטרוקט מופשט שאינו בן שיח בזירה הפוליטית; אין לו לא לובי ולא אינטרסים. לוּ הסבו העימותים האלימים בעזה ובלבנון הפסדים כבדים לגורמים המשמעותיים במשק, אלה שלוחשים על אוזניהם של מקבלי ההחלטות, היה אפשר לדבר על "המחיר הכלכלי" כשחקן פוליטי. כל עוד המחיר הזה מתפזר על ימי עבודה אבודים, פיצויים ממס רכוש וכדומה – הוא לא מזיז למי שצריך להזיז. עבור נתחים משמעותיים במשק הישראלי, השלום לא משתלם.

כשמחיר המלחמה כל כך זול, למה בעצם לבחור בשלום?

מן השאלה הקשה הזאת חומקים כולם. הימין, כדי לא להיראות כמי שאינו חפץ בשלום (בתנאיו הבלתי אפשריים). השמאל, כדי לא לשמוט את הקרקע מתחת רגליו שלו. אבל השאלה שרירה וקיימת ונדמה שכבר בהווה יש בכוחה להסביר את הירידה העקבית ברצון, בעניין, בתמיכה ובמגויסות של הציבור הישראלי לשלום. אחרי חיפוש עקשני במיוחד הצלחתי למצוא פסקה אחת במאמר אחד שמעזה לגעת בנושא הזה. כך כותבים יובל בוסתן ואלון לוין במאמר מלפני שנתיים בכתב העת המקוון "סיקור ממוקד":

"כניסתם של אמצעי לחימה אוטונומיים תציג שורה ארוכה של סוגיות חדשות עימן יצטרכו להתמודד במערכת הביטחון ובדרג המדיני. יכולת אוטונומית התקפית תעורר סוגיות של מוסר, הן בהיבט דרך הפעולה של האמצעים החדשים בסיטואציות מסוימות, והן בהיבט של צניחה בעלות המלחמה הכוללת למדינה, באופן חסר תקדים. אם יציאה למלחמה פירושה שליחה של אמצעים נשלטים מרחוק או אפילו אוטונומיים תוך צמצום מינימלי של כוחות אנושיים ויכולת הגנה מתקדמת על העורף, עלות המלחמה עשויה להפוך נמוכה משמעותית במונחי אובדן כוח אדם – גם לכוח התוקף וגם לעורף המוגן – עד שהמלחמה לא תהיה עוד מוצא אחרון לבעיות. המלחמה עשויה להפוך לדרך פעולה מפתה הרבה יותר, הן מבחינת הדרג המדיני והן מבחינת אזרחי המדינה."

זאת בדיוק הדילמה, בשפה מרוככת מאד. שכן לא רק שהמלחמה איננה מוצא אחרון, היא הפכה למוצא ראשון. זאת ועוד, הכותבים מציגים את הדילמה כסוג של מדע בדיוני, התלבטות תיאורטית בעתיד ערטילאי כלשהו, בעוד שהמציאות מוכיחה שכבר בהווה, ולמעשה מאז קריסת תהליך אוסלו, הדרג המדיני והצבאי בישראל פועלים, דה-פקטו, תחת ההנחה שמחיר הנצחת העימות, בין אם הוא מגיע כדי מלחמה ובין אם רק ל"עימות בעצימות נמוכה", נסבל בהחלט ועדיף על מחירו הלא ידוע של הסכם פיוס ושלום. כך אפשר להתעלם בהפגנתיות מכל איתות פייסני של הצד השני, כמו למשל הצעת ההודנה האחרונה של החמאס ("מלכודת ההודנה" בשפת התעמולה השגרתית כאן), שנפלה על אוזניים ערלות. ההצעה הועברה בשיאן של מהומות הגדר, כאשר הפלסטינים ספרו עשרות הרוגים ומאות פצועים. מנגד, בצד הישראלי לא היה אפילו פצוע אחד. למה, אם כן, לעשות הודנה? מאז 1997 העביר חמאס לישראל שש הצעות הודנה; אף אחת מהן לא זכתה להתייחסות פוליטית או דיון ציבורי.

למה לנו לעשות הודנה? למה לנו שלום? מה אנחנו מפסידים מהמשך המלחמה? לא נעים להודות, אבל לא הרבה. רמת החיים בישראל גבוהה, והציבור הרלוונטי-פוליטית (תמיד ישנם ציבורים חסרי רלוונטיות – העניים, המהגרים, הלא-יהודים) מצליח לשמור על מרחק נוח בינו לבין המציאות המדממת על הגבולות הקרובים-להחריד לביתו. זו התוצאה העיקרית של פרוייקט המיגון-גידור-רובוטיקה: מיזעור המחיר של המלחמה ובה בעת הפיכתו של העימות ללא יותר מריצוד דיגיטלי שגרתי על מסכי החדשות, מבזקון חולף בין דיווחי תנועה לבין רכילות מפלגתית. הבעיה העיקרית היא שהמוטבים של העסקה המפוקפקת הזאת – רוב רובו של הציבור הישראלי – עדיין שבויים במיתוס "מחיר המלחמה הנוראי שממנו יצמח השלום". בשעה שבניהם החיילים מוגנים היטב במגדלי שמירה מבוצרים, ברכבים משוריינים שדוהרים במחנות הפליטים, בשעה שבנותיהם מחסלות בשלט-רחוק מסתנני גדר, בשעה שהם עצמם מוגנים בגדרות וב"כיפת ברזל", הם נעטפים בתוגה, מדי יום זיכרון, וממשיכים לזמרר "כשנולדנו ברכו הזקנים בעיניים דומעות / אמרו הילדים האלה הלוואי לא ילכו אל הצבא", ו"מי שכאב, אבל הבין שהכאב אילם / הוא לא יניח שנשכח את ההולכים", ו"כל הרחוב יוצא, וזורק פרחים / כמה טוב שבא שלום". הדיסוננס הזה בין המציאות לחוויה המנטלית הוא דוגמה עוצרת נשימה של תודעה כוזבת, בקנה מידה לאומי.

אבל הקברניטים יודעים

בקרב מקבלי ההחלטות יש הבנה ברורה, וניצול מירבי, של הקשר בין ההגנה הכמעט-הרמטית שמספקות המערכות הטכנולוגיות ובין החופש להעדיף עימות אלים על פני פיוס. בשפה הפוליטית השגורה קוראים לקשר הזה "מרחב פעולה" או "מרחב תמרון". במהלך "צוק איתן" כתבתי את הדברים הבאים על היתרונות הלא-מדוברים של מערכת "כיפת ברזל":

"הלוגיקה תמיד אותה לוגיקה: מינימום חיכוך עם האויב, מקסימום שליטה והרג, והכי חשוב: "מרחב נשימה" או "מרחב תמרון" לפוליטיקאים. שימו לב כמה פעמים חזר הביטוי הזה בתקשורת כשדובר בשבחי "כיפת ברזל"; שימו לב גם שהמרחב המדובר אינו חל על היישובים הצמודים לגדר, עליהם "כיפת ברזל" איננה מסוגלת להגן [נכון ליולי 2014]…

ולשם מה דרושה הנשימה הנוספת? מה ישראל עושה בזמן התמרון ש"כיפת ברזל" מספקת לה? שוב, שאלות שאינן נשאלות. אף כי התשובה די ברורה: מסלימים את הסיבוב הנוכחי ומתכוננים לסיבוב הבא. כך יוצא, פרדקוסלית, שמערכת הגנתית לכאורה כמו "כיפת ברזל" הופכת לאביזר התקפי בארסנל הישראלי. הצלחתה הפנומנלית להוריד את רמת הנפגעים בעורף הישראלי כמעט לאפס מחקה ממשוואת הכוחות הפוליטית גורם אחד, רב עוצמה, שתמיד לחץ על הפוליטיקאים לסיים את עסקי הדמים שלהם במהירות האפשרית: מחאת הקורבנות בצד הישראלי וזעקת ההורים השכולים. מי שמכיר את הסטורית המחאה נגד מלחמת לבנון הראשונה ונגד השהייה ברצועת הביטחון יודע שמדובר בגורם משמעותי. ככל שהאבידות בצד הישראלי מתמעטות יותר מעימות לעימות, כך יש לדרג המדיני יותר "מרחב תמרון" להמשיך בלחימה ולזרוע הרס רב יותר בצד הפלסטיני. האבידות שם הרי לא יוציאו את הישראלים אל הרחוב."

לאור השינוי הזה, הצהרתו האחרונה של השר בנט, שהמליץ לאיראנים "לעשות ארבע אמהות ולצאת מסוריה", נשמעת חלולה במיוחד. לא רק צביעות היתה בה – הרי תנועה "תבוסתנית" כמו "ארבע אמהות" היתה זוכה לקיתון שופכין מבנט ורעיו בימינו. בעיקר היתה בה תודעה כוזבת: שום תנועת "ארבע אמהות" לא תקום בזמננו כי השכול צומצם, מוזער והופרט. החברה הישראלית כבר לא משלמת בעשרות ומאות חללים מדי שנה כדי לתחזק את חזיונות הגאון והעזוז הלאומי של מנהיגיה. תחת זאת יש טפטוף קל וחרישי של חללים בודדים, ונדמה שהוא משרת יפה את כל הצדדים (זולת המשפחות שנהרסו): המנהיגים יכולים להצביע עליו, לנפח בדמיוננו את "מחיר השכול הנורא" כעוד לבנה בחומה של צדקתנו; ומנגד, הציבור הרחב לא באמת חש שמדובר במחיר כה בלתי נסבל אשר יצדיק יציאה לרחובות בזעקה "עד כאן!". הסטטוס-קוו מתערסל בקהות חושים. דומה שימיה של המחאה האנטי-מלחמתית בישראל חלפו לבלי שוב.

באשר ל"כיפת ברזל", כדאי לשים לב לעמימות ההצהרות של בכירי מערכת הביטחון בדבר מטרותיה האסטרטגיות. הטיעון החוזר ונשנה, "הקלף המנצח", היה הגנה על חיי אזרחים בעורף. עם זה אי אפשר להתווכח, וגם לא עם הגנה על תשתיות לאומיות. רבים התפתו להאמין גם להכרזות שהפיתרון הטכנולוגי יאפשר לדרג המדיני "מרווח פעולה" כדי לגבש פתרונות של פיוס, אבל זאת כבר היתה רטוריקה חלולה לאור האידאולוגיה הסרבנית של ההנהגה הישראלית (שדחתה שוב ושוב את הצעות ההודנה של החמאס).

ואולם בד בבד אפשר היה להבין שיש גם מטרות אחרות. ראש מפא"ת במשרד הביטחון, תא"ל (מיל.) אופיר שוהם, הסביר בזמנו כי "אין לנו יומרה ליירט אלפי טילים אלא להרוויח זמן לצמצם את האיום ובינתיים הצבא עושה דברים אחרים." עוזי רובין – מאנשי המפתח בתכנית הטילים הישראלית, והאסטרטג חיים אסא, הסבירו כי "הגנה על אתרים חיוניים במלחמה תאפשר לצה"ל זמן לנהל מתקפה יעילה". שימו לב למעבר הכמעט בלתי-מורגש כאן מהגנה להתקפה. מה שהיה המטרה – הגנה – הופך לאמצעי להשגת מטרה אחרת – התקפה. ואכן, בעיצומו של "צוק איתן" ציין ראש פרוייקט "כיפת ברזל" במשרד הביטחון כי "המערכת כפי שהיא פועלת כרגע יכולה לספק לישראל מרווח פעולה לזמן ארוך."

מהגנה עברנו ל"מרווח נשימה" וממנו ל"מרווח פעולה לטווח ארוך", שפירושו הזדמנות לכתוש את עזה באופן יסודי יותר ("עופרת יצוקה" התמשך 23 ימים; "צוק איתן" התמשך כבר 51 ימים). בתוך כל הדיונים הסוערים בעד ונגד מערכת "כיפת ברזל" – יעילותה מול החלופות, עלותה, מגבלותיה בטווחים קצרים – שני נושאים נדחקו לקרן זווית. האחד – המניעים הכלכליים מאחורי הפרוייקט ("למנף את ההייטק הישראלי"), והשני – תפקודה האסטרטגי כ"רישיון להרוג", סם הרגעה ציבורי בשירות הנהגה שממאנת לשקול חלופות לא אלימות וכל מעייניה נתונים למיקסום חלון ההזדמנויות שבו אפשר להפציץ את עזה.

"כיפת ברזל" כאן היא רק המקרה הפרטי שמעיד על הכלל – פרוייקט המיגון-גידור-רובוטיקה והמהפכה הטכנולוגית הצבאית. הדיון סביב כל התמורות הדרמטיות האלה ספוג באופטימיות נאיבית, אם לא מתחסדת, כאילו לא למדנו דבר מניסיון היסטורי של מאות שנים על המפגש בין מלחמות, טכנולוגיה ופוליטיקה. כאילו טכנולוגיה היא תמיד רק "פיתרון" ולא מבוע של בעיות חדשות לחלוטין. השכלול הטכנולוגי לוחש מילות נוחם על אוזנינו, מסיר מעלינו אחריות. המפעיל הבודד חש מוסרי יותר, הוא מתלבט פחות, הוא מסור יותר למשימה. אבל בצד השני – נערמות הגופות.

כך, "הדיוק הכירורגי" לכאורה של המל"טים ההורגים שיחרר את הרסן בקרב צבאות המערב, תחת האשליה שהדיוק הזה פותר את הדילמות המוסריות (או לפחות פוטר את המפעיל האנושי מהן). כתוצאה מכך אושרו אלפי גיחות התקפיות (בפקיסטן, בתימן, בסוריה, בעזה) שמצידן דווקא העלו את מספר הנפגעים החפים מפשע. בארה"ב כבר יש מונח ייעודי לכך: Drones Blowback – האופן שבו נבנה ומתעצם הטרור האיסלאמי בגלל קורבנות השווא של מתקפות המל"טים האמריקאיות.

מה, לוותר על כל ההגנות?

מה אתה מציע? שנעקור עכשיו את גדר ההפרדה? שנאפסן את מערכת "כיפת ברזל"? שנחזיר סיורים מאוישים לתוך אזורי סכנה? שנזרוק את כל הטכנולוגיה הנהדרת הזאת לפח? ומי יילך לנחם את כל הקורבנות של היעדר ההגנה הזאת – אתה?

לא. זה גם לא מה שהצעתי בזמן "צוק איתן":

"הבעיה נעוצה במושגים שבהם ישראל מנסחת לעצמה את הסכסוך עם הפלסטינים. המושג הבסיסי הוא שליטה, וממנו נגזרות כל האסטרטגיות. הרעיון שחייבים לשלוט בפלסטינים, הן בגדה המערבית והן בעזה, כל הזמן ובכל תחומי החיים, אינו מרפה מן ההנהגה הישראלית ומחלחל עד לאחרון הפקידים במנהל האזרחי. כשזאת מסגרת ההתייחסות, נותרות על השולחן רק שאלות תועלתניות: האם מנגנון א' יעיל יותר או פחות ממנגנון ב' בשימור השליטה הישראלית?

אכן, אם השליטה בפלסטינים היא חזות הכל, חומת ההפרדה ו"כיפת ברזל" הם פתרונות מצוינים. שניהם מבטיחים מינימום פגיעות בנפש בצד הישראלי תוך כדי הענקת "מרחב תמרון" לדרג המדיני והצבאי, שמנצלים אותו להעמקת השליטה בפלסטינים. הנקודה העיוורת של ישראל בסיפור הזה הוא שדינמיקת השליטה והניהול הטכנולוגי של הסכסוך רק מעמיקים את האיבה ההדדית ואף את חוסר היכולת להבין את הצד השני…  כשיש לך רק פטיש ביד, כל בעיה נראית כמו מסמר. ההיבט המבהיל ביותר של דוקטרינת ה"שליטה בכל מחיר" הוא יכולת ההנצחה העצמית. הפתרונות שהיא מציעה יוצרים מציאות שמחייבת עוד ועוד פתרונות מסוג כזה.

כך פועל הגיון ההסלמה. הוא נראה בלתי נמנע מבפנים (גם אוגרים שרצים בלי הפסק על גלגל בכלוב חושבים, מן הסתם, שאם יפסיקו הם יספגו חבטות כאלה נוראיות שזה לא משתלם). מי שלכוד בו לא יכול לדמיין פתרון שאינו מנוסח במונחי העימות העכשוויים. הם יורים טילים? אז ודאי שהפתרון היחידי שניתן להעלות על הדעת הוא מערכת הגנה מטילים. הם חופרים מנהרות? אז ודאי שהפתרון היחידי שניתן להעלות על הדעת הוא הקמת יחידות צבאיות שמתמחות בלוחמת מנהרות [וכעת אפשר להוסיף: הם משגרים עפיפוני תבערה? ודאי שהפיתרון היחידי שניתן להעלות על הדעת הוא 'פיתרון טכנולוגי']. כל צעד נראה טבעי, כל מסקנה מתחייבת.

רק התוצאה הסופית, משום מה, מצטיירת כאבסורד מוחלט."

ישראל דחקה את עצמה לסמטה ללא מוצא. היא זאת ששולטת בפרמטרים המהותיים של הסכסוך – קרקעות, סחר כלכלי, תנועת בני אדם, גובה אש האלימות. היא זאת שגם קובעת שהסכסוך אינו פתיר, אלא לכל היותר בר-ניהול. היא זאת שלא נותנת אפילו סיכוי להודנה עם החמאס (כאילו מישהו יפריע לה להמשיך לתקוף בעזה במקרה שהחמאס יפר את תנאי ההסכם). והיא זאת שקובעת איך הוא ינוהל: יחסי שליטה מוחלטים בין אדונים למשרתים. במסגרת הצרה-להחריד הזאת, אכן נראה שלכל בעיה הפיתרון האידאלי, אם לא היחידי, הוא פיתרון טכנולוגי. מי שמערער על הקביעה הזאת מצטייר כמי שמקל ראש בחיי אדם. אבל אולי דווקא הערעור מבקש לשמור על חייהם של הרבה יותר בני אדם?

בנקודת הזמן הנוכחית, אמצעי המיגון הקיצוניים שנוקטת ישראל מצילים חיים. על כן אין הצדקה לבטל אותם. אבל יש את כל ההצדקה לעצור ולחשוב האם להמשיך ולשכלל אותם. האם האפשרות היחידה שיש לאוגר הרץ על הגלגל היא להגביר עוד ועוד את מהירותו, או שאולי הוא יכול להאט בהדרגה, עד שיגיע הרגע הבלתי נתפס שבו הוא פשוט יירד מן הגלגל? האם כדאי להשקיע את מירב מאמצינו, כספינו והיצירתיות האסטרטגית שלנו בעוד גאדג'ט טכנולוגי, נגד עפיפוני תבערה או נגד הפטנט הבא של החמאס, או שמא יש דרך מילוט מן הסמטה ללא מוצא הזאת, דרך שונה לחלוטין?

שום מכשיר אופטי משוכלל לא יצליח לראות את הדרך האחרת. הנתיב שלה אינו מוכר למהנדסים של רפא"ל ואלביט. למרבה הצער, שנים של תעמולה דורסנית מחקה את הדרך הזאת כמעט לחלוטין גם מתודעתו של הציבור הישראלי. מה שמחזיר אותנו לשאלה הקשה: אם מחיר המלחמה כה זול, מדוע לבחור בשלום?

המחיר שנותר: בידוד בינלאומי

הציבור הישראלי לא יבחר בשלום מתוך דאגה לפלסטינים. זאת אמת שידועה היטב לרוחב הקשת הפוליטית, גם אם בשמאל מכחישים אותה לפרקים. הישראלים לא יפקפקו בפרדיגמת השליטה המוחלטת בחייהם של הפלסטינים כל עוד לא ירגישו, על בשרם, את מחירה. אבל ישראל השכילה לעצב לעצמה מציאות שבה מחיר השליטה נסבל, ועבור נתחים לא מעטים בחברה – אפילו רצוי. בכך, למעשה, נשמטה הקרקע מתחת לאקטיביזם של השמאל. הוא יכול להוקיע מן הבוקר ועד הערב את העוולות הנוראיות שישראל מחוללת בשטחים, אבל אין לו מנופי שכנוע שיגעו במה שבאמת קרוב לליבם ולכיסם של הישראלים. וכך, משעה שהזירה הפוליטית המקומית עוקרה מכל פוטנציאל של שינוי אמיתי, משהפכה לזירת הבלים והסחות דעת, אין מנוס מפנייה לזירה הבינלאומית.

אסטרטגית החרם, אם כן, מצטיירת יותר כבחירה מאונס מאשר מרצון. היא משקפת לא רק ייאוש, אלא גם הכרה מפוכחת בהישג הטקטי המרשים של המשטר הישראלי: הוא הצליח לחמוק הן ממחיר השלום והן ממחיר המלחמה. החרם הוא הדרך האחרונה לעורר את הישראלים לכך שאת מחיר המלחמה שנחסך מהם משלמים, בריבית דריבית, שכניהם מעבר לגדר.

ישראל נמצאת בתהליך הדרגתי ועקבי של דה-לגיטימציה בינלאומית. מצעד האמנים והספורטאים שמבטלים את ביקוריהם בארץ רק יגבר ויילך. ההנהגה משדרת פאניקה, וכדרכה, מתמודדת עם הבעיה בדרך היחידה שהיא מכירה: לשפוך מאות מיליוני שקלים על פתרונות טכנולוגיים – מאבקי הסברה ברשתות החברתיות ובתקשורת, שמייצרים הרבה קצף על פני המים ומחמיצים לגמרי את זרמי המעמקים. אומנם אין שום ערובה שהחרם יעבוד, שלא ייצור תגובת-נגד קשה יותר אשר תוטל שוב, כמו "תג מחיר", על גבם של הפלסטינים. מצד שני, די ברור שישיבה בחיבוק ידיים רק מזרזת את הקץ המר. ואכן, הקץ יהיה מר, וכל כמה שהחיים עדיין יחסית נוחים, אין ישראלי שאינו יודע בתוך תוכו שכולנו חיים על זמן שאול. שהשיחוק המדהים הזה – ללכת עם כיבוש ולהרגיש בלי – לא יימשך לנצח. ושאחריתו תהיה בדם ואש ותמרות עשן.

ישראלים שעדיין חפצים בשינוי מדינתם מן היסוד, בביטול משטר ההפרדה האתני שבין הירדן לים, חייבים להתייצב ביושר מול השאלות הקשות. למשל:

– האם רע לנו כל כך במצב של עימות נצחי עם שכנינו?
– האם אנחנו מוכנים לוותר על השליטה המוחלטת בחיי הפלסטינים?
– האם היינו מוכנים לחדול ממאבק נגד השליטה הזאת, לו היינו במקומם?
– האם אנחנו מוכנים לסמוך על הסדרים דו-צדדיים בהסכמה באותה מידה שאנו סומכים על טכנולוגיה חד-צדדית?
– האם נפקיד את עיצוב גורלנו בידי מדינאים או בידי מהנדסים?
– מה צריך לקרות, ואיזה מחיר עלינו לשלם, כדי לוותר על השליטה המוחלטת בחיי הפלסטינים?
– האם נשתתף בתהליך באופן אקטיבי או שנעדיף להיעטף בבועה לא-נגועה של אדישות?

כל מאבק פוליטי הוא חיבור של ידיעה ורצייה, הכרת המציאות והדחף לשנותה. המכשול העיקרי בפני הכרת המציאות הפוליטית הוא מסך התעמולה והמיתוסים. "מחיר המלחמה" הוא מיתוס כזה, שריד מאובן מתקופה אחרת, מעידן המלחמות הגדולות, שאחיזתו בנפשם של הישראלים עדיין איתנה, והוא מונע מהם להודות בכך שבסך הכל, החיים מעל הכיבוש (להבדיל מתחתיו) אינם נוראים כל כך. התנערות מן המיתוס הזה תציב מולם מראה טורדת שלווה, שבה משתקף דיוקנה של אומה, אשר צומחת ומשגשגת על חורבנה של אומה אחרת, תוך שהיא מסממת את עצמה בשירי אובדן וצער נוגים.

הברבריות החדשה היא הברבריות הישנה, רק בלי בושה.

המדמנה של הכיבוש פושטת ולובשת צורה. היא כל כך הרבה שנים כאן, אנחנו כל כך הרבה שנים בתוכה, שקשה לראות את השינויים. צריך להתרחק קצת, עד כמה שאפשר; זרועותיה הצמיגיות לופתות אותך ואינן מרפות. לפעמים מדברים על שגרה, לפעמים על התלקחות. יש גלי אלימות, יש רגיעה.

במה אנחנו עכשיו?

הישראלים כבר אינם רואים דבר. אפשר לומר שהתחרשו והתעוורו כמעט לגמרי. מין חשך חושי נרכש, מופנם, מוטמע. מי שנאבק כן להראות וכן להשמיע נתקל בחומה גבוהה של אי-ידיעה נחושה.

יש גל גואה של אכזריות. הכיבוש לובש כעת צורה ברוטלית יותר. רק קצת יותר. כל פעם קצת יותר. באמת שקשה לראות את ההבדל מיום ליום. אבל לפני 20 או 30 שנה, דברים שחולפים ביעף בימינו היו מזעזעים את המדינה.

ביריחו היה השבוע לינץ'. כוח של צה"ל נכנס לעיר בשעת לילה לעצור מבוקשים. יאסין אסראדיח (בן 36) נתקל בחיילים, ואיים עליהם במוט ברזל. החל מרדף אחריו, בסופו הוא נלכד. המצלמות תיעדו את החיילים מפליאים בו את מכותיהם על הקרקע. אסראדיח לא היה מבוקש ולא היווה איום בשעה ששכב כך, מקופל, תחת בעיטות ומכות רובים. הצבא, כדרכו, הסתבך בשרשרת שקרים עד שהתחוורה האמת: אסראדיח מת מאיבוד דם בשל ירי של צה"ל. בדיקת חובשת בשטח, לאחר לכידתו, העלתה שמצבו "תקין". כך נותר, אזוק ומדמם, עד שמת. הגז המדמיע ומכות הרצח היו בגדר בונוס.

יריחו נמצאת בשטח A. לכאורה – תחת אחריות פלסטינית מלאה, כולל אחריות בטחונית. בפועל, צה"ל פולש לשטחי A כאוות נפשו. אין רשויות חוק מעליו; אין מי שיקבע לו איך עוצרים אדם, איך מביאים אותו לתא מעצר, ואיך מוודאים שהוא יגיע לשם בחתיכה אחת.

צה"ל פועל בשטחים ללא רסן; החיילים יודעים היטב שאם הגדרת המשימה היא "לכידת מבוקשים" – הכל מותר. לפני מספר שבועות יצא צה"ל למסע נקם ברוטלי בשומרון בעקבות הרצח של רזיאל בן שבח. הזכרתי אותו בפוסט הקודם שלי אבל רק בימים האחרונים התגלתה האכזריות במלואה.

ב-17 בינואר כיתר הצבא ארבעה בתים של משפחת ג'ראר בשכונת ואדי בורקין בג'נין. לאחר חילופי אש עם תושבים באזור, עלו דחפורים על ארבעת הבתים. החשוד ברצח רזיאל שבח לא נמצא באף אחד מן הבתים האלה, אבל זה לא הפריע לכוחות, שכנראה הגיעו במטרה אחת: לנקום. על אחד מן הבתים עלה הדחפור בעוד בני המשפחה בתוכו; ההורים וארבעת הילדים, בגילאים 7 עד 20, הצטופפו בחדר אחד כששמעו את קריסת הקירות. אם המשפחה, נסים ג'ראר, העידה ל"בצלם":

"הרגשנו את הרעידות באדמה ושמענו רעשים שנגרמו מנפילת חלקים מהבית. נכנסנו למטבח ועמדנו שם במטבח מבולבלים ומפוחדים והילדים שלנו בכו מרוב פחד. הרעש של הריסת הבית התגבר. החלטנו להסתכן ולצאת מהצד המזרחי של הבית לביתו של אחיו של בעלי, וליד ג'ראר, שנמצא במרחק של כ-25-20 מטרים מהבית שלנו. ידענו שנמות מתחת להריסות אם נישאר בתוך הבית אבל גם פחדנו שהחיילים יירו בנו ברגע שנצא מהבית."

לא רק דחפורים השתתפו במסע ההרס הזה; גם טיל נורה ממסוק לאחד הבתים. הנה הברוטליזציה האטית, הבלתי-מורגשת, של הכיבוש. אמצעים שהיו בשימוש פעם רק נגד "מפקדות חמאס" בעזה נכנסו לשימוש נגד משפחות של מבוקשים בגדה.

16 נפשות נותרו ללא קורת גג באותו לילה. רוצחו של רזיאל שבח לא נתפס.

היה גם פרק שני. לאחר שבועיים פלש כוח צה"ל, שוב באישון ליל, לעיירה בורקין. ללא התראה מוקדמת, פוצצו חיילים את דלת ביתם של מברוכ ואינאס ג'ראר, ושני ילדיו של מברוכ, בני 5 ו-9. החיילים עלו לקומה שנייה, וגם שם פוצצו דלת כניסה. מן הדלת זינק כלב תקיפה צה"לי על מברוכ ונעץ את שיניו בכתפו השמאלית. זה נשמע כמו אירוע טראומטי, וזה מה שהוא היה.

הנה עדותה של אינאס:

"התחננתי בפניהם שיצילו את בעלי מהכלב, אבל הם לא עשו כלום ורק עמדו שם. אמרתי לחייל שאף אחד לא יוצא מהבית ושאם הוא רוצה הוא יכול לירות בי. אלה היו רגעים מאוד מבהילים עבורי. חזרתי מהר לחדר השינה, הכלב עדיין אחז בכתפו של בעלי והילדים התחבאו מאחורי המיטה. ניסיתי שוב למשוך את בעלי והצלחתי לגרור אותו לכניסה, למקום שבו עמדו החיילים. הכלב לא הרפה ממנו. שוב צעקתי לחיילים שייקחו את הכלב, אבל אחד מהם אמר לי רק: "תביאי את אחמד ג'ראר, ואז אנחנו נעזור לך ונחלץ את בעלך מידי הכלב"… בשלב הזה הילדים השתינו במכנסיים. הם לא היו מסוגלים לעמוד על הרגליים מרוב פחד."

אינאס ניסתה לגרש את הכלב ללא הצלחה. גם החיילים לא הצליחו לשחרר את לפיתתו במברוכ. כרבע שעה הוא אחז בו – מברוק מדמם, הילדים בוכים באימה, אינאס מתפלצת. החיילים קרעו את בגדיו, כדי לשחרר את הכלב. מברוכ הפצוע והמדמם נאזק ונלקח לבית מעצר (!). רק לאחר 3 שעות הובא לבית חולים.

אינאס ומברוכ ג'ראר לא מכירים את המבוקש אחמד ג'ראר. מישהו בצבא עשה טעות איומה. למחרת המעצר הגיעו חוקרים למיטתו של מברוכ ושאלו אותו על אביו של המבוקש, שנהרג בשנת 2002. אחרי שבוע הוסרו אזיקיו, והוא שוחרר ללא חשדות. רק עם צלקות עמוקות.

היה גם פרק שלישי באותו לילה. שוב כלבי תקיפה, בכפר אל-כפיר שליד ג'נין, ב-4 לפנות בוקר, בביתם של סמאהר ונור א־דין עוואד וארבעת ילדיהם הקטנים. הפעם הכלב קפץ על האשה, סמאהר, בזמן שהחזיקה תינוק בן שנתיים. התינוק נפל. הכלב נשך אותה בחזה. החיילים הסתכלו. מה הקשר של הזוג עוואד למשפחת ג'ראר? אין קשר. למעט שבמרחק 150 מטרים מביתם, מתגוררים בני ג'ראר נוספים. בהמשך הלילה עצר הצבא שניים מהם, ומאוחר יותר שחרר גם אותם. אף אחד לא חולם להתנצל או לפצות את סמאהר ונור א-דין על הפציעה מתקיפת הכלב, או ההלם שחוו בהתפרצות האלימה לביתם באמצע הלילה.

היה גם פרק רביעי. צה"ל חזר כעבור 5 ימים לבית של אינאס ג'ראר בכפר בורקין, בזמן שמברוכ היה מאושפז. שוב פלישה אלימה באישון לילה, הילדים מבועתים. בבית אין כל גבר. חיילת שנלוותה לחיילים ביצעה חיפוש על אינאס ועל אמו הקשישה של מברוכ. החיפוש התבצע בעירום מלא – השפלה קשה וחריגה לנשים פלסטיניות.

מסע הנקם השיג את מטרתו: שרשרת של גברים ונשים פצועים, מושפלים, ילדים מוכי טראומה, בתים הרוסים. רוצחו של רזיאל שבח לא נלכד (זה קרה שבועיים מאוחר יותר, בכפר יאמון), אבל אל תתנו לזה לבלבל אתכם: המטרה לא היתה ללכוד את הרוצח או לעשות צדק. המטרה היא להטיל אימה על פלסטינים, עם או בלי קשר לרוצח; אימה כללית, קולקטיבית, בלתי מובחנת, שמתגלמת במלתעות כלבי זאב, רימוני הלם או נהמות דחפורים. ואנא מכם, אל תשאלו "בשביל מה להטיל אימה". שקענו עמוק מדי במדמנה בשביל לשאול שאלות פשוטות.

* * *

קפיצה קטנה לעזה. הנושא הוא עדיין הברבריות החדשה. איברהים אבו-ת'ורייה (בן 29) היה דמות מוכרת בהפגנות יום שישי מול גדר המערכת. הוא לא חשש להתקרב אליה; שלוש פעמים כבר צה"ל פצע אותו. בפעם האחרונה, ב"עופרת יצוקה", טיל של צה"ל קטע את שתי רגליו. ב-15 בדצמבר הגיע שוב עם כיסא הגלגלים שלו ליד מחסום נחל עוז. החיילים כבר הכירו אותו, אבל באותו יום החליט מי שהחליט שמספיק זה מספיק: ירה לאיברהים כדור בראש והרג אותו. צה"ל התנער מאחריות, נפתחה חקירת מצ"ח; תשכחו ממנה, היא לא תופיע שוב על הבמה. אפילו מתאם הפעולות בשטחים, שהגדיר את הטענה כי צה"ל הרג את אבו-ת'ורייה "חרושת שמועות, הגזמות ומסכת שקרים", לא יכול להעלות על דעתו איזה פלסטיני שפוי יתקרב עם נשק חם לגדר המערכת – ואז יירה בראשו של מפגין לצידו.

חייהם של תושבי עזה אינם שווים אגורה שחוקה בעיניים הישראליות. לכן השימוש הפזרני באש חיה. עומדים חיילים מוגנים באפודים, חמושים מכף רגל ועד ראש, לפעמים מבוצרים במגדלי שמירה; ומולם צעירים זועמים, מיואשים, חשופי חזה ופגיעים להחריד.

והחיילים הורגים. הנה תשובה טובה למתייפיפים בצד הישראלי שדורשים מן הפלסטינים לאמץ התנגדות בלתי אלימה. ספרו את זה לחיילים שהורגים אדם קטוע רגליים.

באותו יום זעם נהרגו עוד שני פלסטינים. מאז הכרזת ירושלים של טראמפ, הרג צה"ל בשטחים ובעזה 20 פלסטינים ופצע כ-5,000 – מספר גבוה מאד לתקופה בת חודשיים. כמעט כל ההרוגים היו מפגינים מעבר לגדר המערכת בעזה. צריך לומר בבירור שירי קטלני ומכוון לאנשים בלתי חמושים שאינם מסכנים אותך הוא רצח לכל דבר.

* * *

המצור הימי על עזה גובה מחיר משלו. מעבר לחורבן הגמור של ענף הדייג – מגבלת ששה מיילים מחד, הזרמת השפכים לים מאידך – חיל הים תוקף בקביעות סירות דיג של תושבי הרצועה. במהלך שנת 2017 רצח חיל הים שני דייגים בירי על סירותיהם ופצע 21 דייגים. 39 דייגים נעצרו לחקירה, 3 סירות דיג נהרסו כליל, 6 נהרסו חלקית, ו-13 הוחרמו. חיל הים גם החרים עשרות טונות של ציוד דיג ורשתות – ענישה אכזרית כלפי דייגים שהרעב לבדו דוחף אותם להסתכן ולחפש דגה הרחק מן החוף.

[יום לאחר העלאת הפוסט: חיל הים הוציא להורג עוד דייג עזתי].

למותר לציין שכל ההרוגים והנפגעים מן המצור הימי לא היו מעורבים בשום פעילות טרור נגד ישראל. המצור הימי הורג ומרעיב – זאת תכליתו. הטלת האימה הפכה מתוצר לוואי לעיקר העיקרים.

* * *

את תוצאותיו של המצור היבשתי על רצועת עזה קשה לאמוד. אבל אפשר להתרכז בהיבט מצומצם, סדיסטי במיוחד שלו: מניעת אישורי יציאה לטיפול רפואי בישראל. בשנת 2017 מתו 54 תושבי עזה שבקשתם לצאת מן הרצועה לצורך טיפול רפואי סורבה או עוכבה.

אני אגיד את זה שוב: בכל שבוע ישראל הורגת בממוצע עזתי אחד באמצעי ביורוקרטי פשוט – מניעת אישור יציאה לטיפול רפואי.

שנה זו גם סימנה שיא שלילי בשיעור הבקשות שנענו בחיוב: רק 54%. לשם השוואה, ב-2012 88% מהבקשות לטיפול רפואי נענו בחיוב, ומאז השיעור ירד בהתמדה. מנתוני ארגון הבריאות העולמי עולה עוד שפלסטינים מעזה החמיצו 11,000 תורים רפואיים בשל דחיית בקשות מצד הרשויות הישראליות.

הנה עוד פן בלתי מדובר של הברבריות החדשה – כיווץ מתמשך של התחום המצומצם ממילא שמכונה "מקרים הומניטריים חריגים". נכון לעכשיו, סכנת מוות ברורה ומיידית מסיבה רפואית איננה עילה הומניטרית מספקת ליציאה מן הרצועה. כל זאת דווקא בשעה שרצועת עזה נקלעת למשבר ההומניטרי החמור ביותר בתולדותיה. בהקשר זה ראוי לציין שישראל הקשיחה לאחרונה את תנאי היציאה לחו"ל של תושבי עזה (דרך גשר אלנבי): עליהם לחתום על התחייבות שלא לחזור לעזה במשך שנה. מגבלות שרירותיות אלה ואחרות זוכות לגיבוי מוחלט של מערכת המשפט הישראלית, שמאז ההתנתקות מתנערת מכל מחויבות לתושבי הרצועה ("לא מצאנו עילה להתערבות" היא כותרת הדו"ח האחרון של "גישה" בנושא). שהרי הדברים ידועים: ככל שהדברים נוגעים למגבלות על תושבי עזה, השליטה הישראלית הולכת ומכבידה. ככל שהם נוגעים לזכויותיהם, העמדה הרשמית היא: אין שליטה ישראלית.

* * *

הברבריות החדשה יכולה לצוץ בכל צורה ובכל שעה. השבוע בריוני יצהר תקפו רועה צאן סמוך לעיירה עיינבוס, פצעו אותו, ואז שחטו לו חמש כבשים מן העדר. מתנחלים נוהגים לכלות את זעמם בכבשים של פלסטינים, פעילות פנאי מוכרת בשטחים – מוכרת לכולם, כמובן, חוץ מלכוחות הביטחון. אף מתנחל לא נעצר מעולם על זוטות כאלה.

* * *

ואם כבר בריוני יצהר: אלה נוהגים להתעלל בתושבי כפר בורין הסמוך על בסיס קבוע, ולפני חודשיים זה שוב קרה. במיוחד מעצבן אותם בית הספר של בורין, ולכן הם מגיעים שוב ושוב להשליך עליו אבנים ולשבור שמשות. תכופות הם עושים זאת ממש תחת עיני הצבא, שצופה מן הצד. כשהם צריכים עזרה, הצבא יורה גז מדמיע – בית ספר או לא בית ספר, מדובר במקקים – והכל שב על מקומו בשלום. אם אי אפשר להיכנס לכפר, תמיד אפשר לשרוף את שדותיו.

* * *

הברבריות החדשה היא הברבריות הישנה, רק בלי בושה. גז בבית ספר? מזכיר למישהו פרשה נושנה, שטילטלה את המדינה?

* * *

הריסות הבתים – "רעש הרקע הקבוע של הציונות", קראתי להן פעם – נמשכות בקצב מסחרר, בעיקר בשלושת אזורים המיועדים לטרנספר אתני: דרום הר חברון, בקעת הירדן ואזור מעלה אדומים. כ-180 קהילות פלסטיניות נמצאות בסכנת גירוש באזורים האלה, תושבי שטח C  שישראל מתעלמת בעקשנות מקיומם; סליחה, מתייחסת לקיומם רק בחזקת מטרד שיש לסלקו. שום תכנית מתאר לא מאושרת שם, ועל כן אין לאלפי הפלסטינים שבהן שום תשתיות חשמל או מים. המדינה טוענת שהפלסטינים פלשו ל"שמורות טבע" או ל"שטחי אש", אך האמת הפוכה: ה"שמורות" ו"שטחי האש" פלשו אל הקהילות. סימני המרכאות אינם מקריים; במקרים רבים, העילה המרכזית להכרזה על שטח אש או שמורת טבע היא להניח בידי המנהל האזרחי כלים משפטיים לסילוק תושבי האזור.

בחודשים האחרונים המנהל האזרחי הרס כיתות לימודים, צנרת מים מאולתרת ואוהלי מגורים, מכלאות צאן, ועוד ועוד. מחוץ לשטח C, מדינת ישראל מרכזת את מאמצי ההריסה שלה במזרח ירושלים. כ-170 מבנים הרסה המדינה בשנת 2017 שם, מחציתם בתי מגורים. ב-15 השנים האחרונות הרסה ישראל יותר מ-1,400 בתי מגורים במזרח ירושלים. הסיפור ידוע: הבנייה בלתי חוקית כי אין היתרי בנייה. שימו לב לנתונים היבשים: 37% מתושבי ירושלים הם פלסטינים, אבל רק 8.5% משטח העיר מיועד למגוריהם, באחוזי בנייה נמוכים במיוחד לעומת השטח היהודי ("מדיניות הכשלת תכנון", כהגדרת עמותת "עיר עמים").

מדינת ישראל פועלת במרץ לקדם התנחלויות – נכון יותר לומר, ביצורים – של יהודים בלב השכונות הפלסטיניות. הפטנט שרשום על שמה של הברבריות החדשה הוא "מתחמי תיירות"; לא פחות מחמישה כאלה נמצאים בשלבי תכנון מתקדמים: מתחם קדם בסילואן, הרכבל אל המתחם, מרכז מבקרים בראס אל-עמוד, טיילת בא-טור (שתחבר בין שתי התנחלויות), וגשר מעל גיא בן הינום. ועוד לא ספרנו את החפירות הארכיאולוגיות בסילואן ובעיר העתיקה, מתחת לרגליהם של הפלסטינים. במקביל, הטרנספר המשפטי העיקש מתקדם צעד צעד: כנגד 193 משפחות פלסטיניות ברחבי מזרח ירושלים מתנהלות תביעות פינוי בשמם של "יורשים", עמותות ימין וגופים שונים שנהנים מתמיכה ממסדית רציפה.

סמל בוטה של הברוטליות חסרת-הלב של הכיבוש הישראלי הוא טבעת החנק המתהדקת סביב כפר אל-וולאג'ה מדרום לירושלים – כפר שוחר שלום שהתקיים בעבר מחקלאות טרסות ועתה תושביו רואים, בעיניים כלות, כיצד שדותיהם הופכים ל"שמורת טבע" לעינוגם של מטיילים יהודים. מי שמעמיד דחליל על אדמתו – מקבל דו"ח. קרקעות הכפר שלא הפכו לשמורה יהפכו בקרוב לשכונות חדשות בהתנחלות גילה, מרחק של מאות מטרים ספורים מבתי אל-וולאג'ה; אלה, מצידם, נתונים תחת צווי הריסה של הרשויות. זהו מקרה קלאסי של רצחת וגם ירשת – אדמות הערבים ליהודים, ובתי הערבים להריסה.

* * *

הברבריות החדשה מכריזה על נערה בת 17 שסטרה לחייל ועל פעילה פמיניסטית שנלחמת לזכויות האסירים כסיכונים ביטחוניים. הברבריות הישנה היתה מתביישת לעשות זאת.

* * *

בזמן שאני כותב את הדברים האלה, צבא סוריה ממשיך לטבוח בבני עמו ללא רחם, בעיר רוטה הנצורה. ישראלים רבים מזדעזעים מן הטבח הזה, בצדק כמובן. אני מנחש שרק מקצתם מזדעזעים מן המעשים שמדינת ישראל עושה בפלסטינים דרך שגרה; הדברים שהבאתי כאן הם רק סיכום קצר, רחוק מממצה, של החודשיים האחרונים. הזוועות בסוריה מגמדות את הנעשה בחצר האחורית שלנו. אבל יש הבדל קריטי: הן אינן בחצר האחורית שלנו. לנו אין חלק או אחריות בהן, ויכולת התיקון שלנו זניחה. על כן, אני מוסיף לנחש, קל ונוח יותר להזדעזע מהן.

גם גירוש הפליטים הצפוי עורר את מצפונם הרדום של ישראלים רבים – אותו מצפון שהברבריות החדשה בשטחים ובעזה לא הצליחה להעיר. ושוב, הזוועות הצפויות לפליטים שיוחזרו לאפריקה מגמדות את הנעשה בחצר האחורית שלנו. אבל לא זו הסיבה, לפחות לא היחידה, שקל יותר להתגייס נגדן. גירוש הפליטים הוא מהלך ברור שחוצה את החברה הישראלית; הוא יוזמה שהגיעה מלמעלה, ולחלק נכבד באוכלוסיה אין בה שום חלק ושום רווח. כל אלה הופכים את המאבק נגדו לא רק לצודק אלא גם לנוח ונטול סיבוכים.

מנגד, האפרטהייד הישראלי מזמן כבר איננו "יוזמה מלמעלה"; הוא בשר מבשרנו. לרוב הישראלים לא רק שיש בו חלק – הם גם מרוויחים ממנו. על כן קשה הרבה יותר להתגייס נגדו, כי המאבק בו הוא בה בעת מאבק נגד קהילתך, הקרובים לך, ולפעמים גם – נגד חלקים באישיותך.

מאבק לא הופך צודק פחות או דחוף פחות רק בגלל שהוא נוח פחות. להיפך, ככל שהוא נוח פחות, הוא סוחף איתו פחות אנשים – ונהיה חשוב יותר. כי אין על מי לסמוך זולת על עצמנו המתמעטים.

גם המאבק בשחיתות מאפיל על המאבק באפרטהייד. את השחיתות כולם שונאים, ומיום ליום קשה יותר לתרץ אותה. האהדה חוצה מחנות, ואין כמעט סיכונים. זה לא אומר שהוא מיותר; זה רק מסביר למה הוא פופולרי.

אנשים שנאבקים בגירוש הפליטים אבל עקירתן של משפחות שלמות מבקעת הירדן לא מזיזה להם; אנשים שמוחים בזעם נגד קריסת שלטון החוק בפני ההון והשחיתות אבל לא מתרגשים מהוצאה להורג של מפגינים פלסטינים בידי צה"ל; לאנשים האלה יש לי בקשה צנועה אחת: תחשבו שוב. תחשבו לעומק על התהליכים שנגדם אתם יוצאים. תחשבו על כל טווח הפגיעה שלהם, לא רק מה שנמצא מול אפכם. ותשאלו את עצמכם אם גבולות הגזרה הצרים שהגדרתם למאבקכם תורמים לביעור הנגע שמקומם אתכם כל כך או רק מאפשרים לו לפשוט וללבוש צורה ואז לצוץ מחדש בזירה אחרת.

הברבריות החדשה היא נסיגה נוספת בסולם האנושיות הישראלי. בפוסט הקודם בחנתי אירועים דומים דרך הפריזמה של ההרתעה הישראלית. רפלקס ההסלמה הישראלי, טענתי שם, הנחישות להראות לפלסטינים או לחיזבאללה ש"ישראל השתגעה", משקף פאניקה אמיתית של ההנהגה הבטחונית: הם יודעים שההרתעה בקריסה מתמשכת, ולכן חייבים להעלות כל הזמן את רף התגובה (כמו גם את עובי המיגונים והביצורים). הניתוח ההוא, לכאורה, היה "תועלתני" ולא "מוסרי", אבל זהו ניגוד שווא. כתמיד, השיקול המוסרי, שנראה לא-תועלתני בטווח הקצר, מתלכד עם התועלת בטווח הארוך. ככל שישראל מדכאת ביתר אכזריות כל סממן של עצמאות פלסטינית; ככל שהיא מתעמרת יותר בתושבים חפים מפשע; ככל שהיא משלחת כלבי תקיפה ומסוקי תקיפה ודחפורים וצלפים ופוגעת ביותר ויותר פלסטינים – היא מעצימה את הייאוש והזעם בצד השני, צורבת בו את ההבנה שאין פרטנר ישראלי, ובכך מזינה את מדורת הטרור לעוד שנים ארוכות. הקשר בין השיקול המוסרי לשיקול התועלתני הוא הגורם האנושי. מי שלוקח אותו בחשבון – פועל נכון בשני המישורים. מי שרואה מולו בני אדם ולא רק מחבלים, אנשים רעבים ולא רק שב"חים – יבין לבסוף שמה שטוב להם גם טוב לו. או-אז ייפטר מן השעבוד הנפסד לדוקטרינת המשחק-סכום-אפס, שבו תועלתו של האחד היא מפלתו של השני.

המאבק שלנו בימים המרים האלה הוא המאבק על האנושיות. אין אדם מתגלה כאדם עד שהוא מכיר במי שניצב מולו כאדם. לראות את הפלסטיני כאדם, כנגד כל מה שהמשטר הנוכחי ורוח התקופה הנוכחית דוחקים בנו לעשות – זאת השליחות שלנו.

מה שקרה שלשום בלילה בשכונת אל-ג'באל א-שמאלי בשכם הוא תמונת מצב מדוייקת ואכזרית של קריסת ההרתעה הישראלית: צבא כיבוש שנקלע לאובדן עשתונות גמור ומנסה נואשות להסתיר זאת באמצעות נזק סביבתי רב נפגעים.

המצוד אחרי עבד אל-חכים עאדל עאסי החל מיד לאחר שזה רצח את איתמר בן גל בצומת אריאל, ונמלט לשכם. כוחות צה"ל הגיעו לבית אביו של עאסי, ונתקלו בהתנגדות עזה. עד מהרה האירוע יצא משליטה. התקשורת הישראלית המעיטה בפרטים, כהרגלה, ורק "הארץ" ציטט במדויק את נתוני משרד הבריאות הפלסטיני. צה"ל הרג צעיר בן 22, חאלד ואליד תאיה; מאש חיה של צה"ל נפצעו 32 פלסטינים; מכדורי מתכת מצופים גומי של צה"ל נפגעו 26 פלסטינים; משאיפת גז מדמיע, נפגעו 51 פלסטינים. אדם אחד נפגע מדריסת ג'יפ צה"לי.

אה, ועוד עניין פעוט: רוצחו של בן גל לא אותר ולא נלכד.

סיכום המצוד: הרוג אחד ו-110 פצועים. כמעט כל כלי התקשורת דיווחו על שליש או חצי ממספר הפצועים הסופי. הפער הזה חשוב: הוא נועד לשמור על הפער בין תפיסת המציאות של הישראלים למציאות עצמה.

אפשר אם כך לקרוא לילד בשמו. צה"ל אינו עוסק בעשיית צדק או הבאת אשמים לדין בשטחים. הוא עוסק בפעולות נקם ראוותניות, שפוגעות בעשרות אנשים. גם מבנים נהרסים בסיטונות. בפעולת התגמול בג'נין לפני שלושה שבועות, על רצח רזיאל שבח, הרס צה"ל ארבעה בתים על תכולתם, והותיר 17 נפשות ללא קורת גג. הנוהל הרגיל: באים בלילה, רימוני הלם, "סיר לחץ", דחפורים. כלבי תקיפה שאולפו להתעלל, ילדים בני 6 מבועתים.

אה, ועוד עניין פעוט: רוצחו של שבח, אחמד ג'ראר, לא אותר ולא נלכד באותו לילה. הוא חוסל רק שבועיים לאחר מכן, בכפר יאמון.

בימים האחרונים צה"ל מתגבר את כוחותיו בשטחים. התסיסה גוברת, החיכוכים גוברים. שר הביטחון הכריז, אחרי חיסולו של אחמד ג'ראר: "החשבון נסגר". אבל זה כמובן שיחדש מובהק: החשבון רק נפתח. פעולות הנקם הקטלניות של צה"ל בשטחים אינן סוגרות שום חשבון אלא רק מלבות את האש. בשבועות האחרונים צה"ל זורע ביסודיות, גזרה אחר גזרה, את זרעי הטרור הפלסטיני של השנים הבאות: שובל ארוך של זעם עממי, תאב-פורקן, שיופנה נגד יהודים באשר הם.

לכן צריך לתגבר את החטיבות המרחביות בשומרון בגדודים סדירים: לא בגלל שההרתעה עובדת, אלא להיפך, בגלל שהיא לא עובדת.

זהו הסוד השמור ביותר במערכת הבטחונית בימים אלה. ההרתעה הישראלית קורסת, בכל החזיתות. בשטחי יהודה ושומרון אין כמעט יום ללא נסיונות פיגוע. בצפון מתעצם החיזבאללה על אפו וחמתו של צה"ל. בעוטף עזה ממשיך טפטוף הרקטות. במשך שנים עקבתי אחרי מעגלי ההסלמה בדרום, שתכופות ישראל יוזמת; לא כדי להרתיע, אלא להיפך, כדי להנציח את המצב. בצפון רועמים כעת תופי המלחמה הישראלים, הפוליטיקאים מתחרים זה בזה בהצהרות יותר ויותר מתלהמות, אבל המציאות, מעשה שטן, מסרבת להתיישר. מי שאמור להיות מורתע לא מורתע. מילותיהם של הפוליטיקאים חלולות, קליפה דקה שמתאמצת לכסות על ריק ואימה.

אין סימן מובהק יותר לקריסת ההרתעה הישראלית מאשר קדחת המיגון. המכשול התת-קרקעי שהולך ונשלם בגבול עזה, המכשול שמוקם כעת בגבול הצפון, גדר ההפרדה שממשיכה לגדוע את פרנסתם של כפרים שלמים, מערכות הגנה מפני טילים – "כיפת ברזל" ה"חץ" ו"שרביט קסמים", אמצעי מיגון משתכללים והולכים לכלי רכב צבאיים שנכנסים לשטחים, ועוד ועוד.

מי צריך להגן על עצמו יותר ויותר? מי שלא מצליח להרתיע את אויבו מהתקפה. ישראל משתבחת בגרון ניחר בעליונות הטכנולוגית שלה בשדה הקרב, עליונות שנרתמת בעשור האחרון בייחוד לפרוייקטים אדירים של מיגון וגידור וניטור וסיכול. אבל במבט מן הצד ברור שהצורך הגובר והולך בפרוייקטים האלה הוא מדד מדוייק למפלס החרדה הלאומית: ההרתעה לא עובדת, ולכן צריך מיגון וסיכול. יש יחס הפוך בין האפקטיביות של ההרתעה לבין האפקטיביות של המיגון. הרתעה נשענת על הבאת האויב להבנה שכל פעולה אלימה מצידו תיענה בתגובה חריפה וכואבת הרבה יותר, שלא תשתלם לו. לעומת זאת, מיגון וסיכול הן אסטרטגיות "תבוסתניות" יותר. הן כבר מניחות מראש שהאויב לא הורתע ולכן יש להתגונן מפני מכתו. ועוד לא אמרנו מילה על המעמסה התקציבית העצומה.

ההנהגה צודקת. האויב לא מורתע. יש צורך במיגון. זאת המציאות. אבל אסור להצהיר על משמעותה. לכן יש צורך לפמפם כל הזמן שיש הרתעה ואוי ואבוי לחיזבאללה ולחמאס, ושאנחנו נחזיר אותם "לתקופת המערות". תיזהרו לכם, נוהמים הישראלים בעודם מתחפרים בשוחות. דיר בלאק, הם רושפים בעודם מקיפים עצמם בחומות אבן וברזל.

כך נראית פאניקה לאומית, לא הרתעה.

הנה דברים שאמר לפני 3 שנים תא"ל איתי וירוב, אז מפקד אוגדת עזה, ברגע נדיר של גילוי לב מול תושבי עוטף עזה:

"להרתיע מישהו בסג'עיה באמת זה יומרנות, אפילו במידה מסוימת יהירות גדולה. כי מה יש לו לבנאדם בסג'עיה להפסיד, מה היה לו להפסיד עוד לפני המלחמה הזאת? עזה היא טרגדיה גדולה, היא כלואה מכל עבריה בבלוקדה שכמעט לא היתה כדוגמתה. אין לה שום עתודות של משאבי קרקע, אין לה שום עתודות אינטלקטואליות, אין לה כלום. אז ממה יהיו מורתעים אנשי עזה? מה עוד יכול להיות גרוע להם ממה שנמצא עכשיו?… אם אתה לא יכול להרתיע אותו, כדי שישקול פעם נוספת, שירצה להרחיק את המלחמה הבאה בגלל שייזכר בתוצאותיה של הקודמת, אז מה תכליתה של המלחמה הזאת בכלל?.. המלחמה הזאת היא לא מלחמה מרתיעה. היושב בעזה לא התייאש מדרך המלחמה ואין לו באמת הרבה אלטרנטיבות מדרך המלחמה. ואלפי ועשרות אלפי הבתים שהתקרה שלהם מודבקת לרצפה, ועשרות הרחובות שפעם נעו בהם כלי רכב מיושנים והיום אפילו הם לא יכולים לעבור בהם, לא בטוח שהם ירתיעו את העזתים מן המלחמה."

את וירוב וחבריו, שותפים מלאים לשקר ההרתעה שרק בחדרי-חדרים מרשים לעצמם לומר דברי אמת, כיניתי אחרי "צוק איתן" "בוגדים במדים". בוגדים בבטחונם של אזרחי ישראל בשמה של "הרתעה" דמיונית.

רבים בקהילה הבטחונית שותפים להערכה הזאת, גם אם לא ינסחו אותה כך. רק שהפיתרון שהם מציעים נראה תמיד דומה להחשיד לפתרונות שכבר נוסו וכשלו. ננחית עוד מכה כואבת – הפעם באמת כואבת! – על האויב. נהרוס עוד בתי מחבלים (אה, גילינו בעצמנו שזה לא עוזר? לא חשוב, מי זוכר). נתנקש בעוד בכיר – הפעם באמת בכיר! – ואז הם יבינו, סוף סוף, עם מי יש להם עסק. האם מישהו עוד מאמין למלים האלה?

את הדיסקט הם לא יחליפו, וקשה לראות למה: מינקותם ועד זקנתם הם מכירים דיסקט אחד בלבד. התקשורת, כדרכה, ממשיכה לדברר את הממסד הביטחוני. שום פרספקטיבה רעננה, שום פקפוק.

הרתעה אמיתית, ארוכת-טווח, תתאפשר רק בכפוף להסכמי אי-לוחמה הדדיים. הניצחון התעמולתי הגדול ביותר של השלטון הישראלי על נתיניו הוא השרשת האמונה שאף אחד משכנינו לא מעוניין בהפסקת הלחימה. רק אנחנו חולמים על איש תחת גפנו ותאנתו, ואילו הם – משחיזים כלי משחית מבוקר עד ערב. הציבור הישראלי הפסיד במערכה התעמולתית הזאת, וכעת רובו ככולו לא מסוגל אפילו לשקול את האפשרות שמעבר לגבול חיים אנשים שרוצים, ממש כמוהו, קצת שקט ושלווה. מן הסתם התמונה לא שונה כל כך בצד השני: גם שם יש מנהיגים מחרחרי קרבות וציבור שבוי. אבל בכל מה שנוגע ליהודה ושומרון ועזה, פערי הכוחות כל כך ברורים לטובת ישראל, שאין ספק שרוב המפתחות לסיום הלוחמה נמצאים אצלה.

ולכן אחריותו של הציבור הישראלי כפולה ומכופלת: עליו מוטלת המשימה להכריח את מנהיגיו לסור מדרך העיוועים של מעגלי האלימות וההסלמה המכוונת. עלינו מוטלת האחריות להבין שלא לנו ולא לילדינו יהיה רגע אחד של שלווה בארץ האלימה הזאת אם נמשיך לאיים על שכנינו – לפלוש מדי לילה לכפרים פלסטיניים, לחצות את גדר המערכת בעזה ל"עבודות" ולירות על מפגינים לא חמושים, לתקוף עשרות פעמים בשטח לבנון. זה לא עובד. אין הרתעה צבאית. ואין עוד הרבה זמן להפיץ את המסר הזה. בקרוב נהיה כולנו קבורים עמוק-עמוק בבונקרים המוגנים-לעד שלנו, עיוורים לחלוטין למציאות שבחוץ, שרויים במעין תרדמת נצחית, על רקע מזמורי "ההרתעה" המרגיעים של הפוליטיקאים.

למה אומרים בברזיל שישראל מייצאת את מודל עזה לשכונות העוני של ריו? מי מרוויח מזה? איזו חברה ישראלית רישתה את כל הרחובות הראשיים והאצטדיונים בריו באמצעי תצפית ומעקב? למה משרד החוץ מקדם מכירה של מערכות ציתות אלקטרוני לדיקטטורים שמשתמשים בהן לבצע רציחות פוליטיות וטיהורים אתניים? מה עובר בראשו של מהנדס ב"אלביט"? מה עובר בראשו של אזרח ברזילאי שהטכנולוגיה הישראלית מופנית נגדו? ואיך דני דיין קשור לכל זה?

הערה קצרה על פוסטים ארוכים

הפוסט הזה לא נכתב ביום ולא מיועד לקריאה ביום. הוא שייך לחטיבת התחקירים הארוכים בבלוג, שמטרתם איננה להגיב על אירועי השעה או "לנסח עמדה". מטרתם היא לייצר ידע פוליטי אלטרנטיבי, תנאי מקדים לכל ניסוח עמדה. את זה אי אפשר להשיג במסגרת של טקסט קצר. ידע פוליטי אלטרנטיבי נחוץ במקום שיש בו חלל, פער עצום בידיעה הציבורית, או במקום שגדוש בתעמולה שקרית; הפוסט הזה נע בין שתי האופציות הללו. כך או כך, כדי לבנות יש מאין, ויותר מכך, כדי לפרק קודם את השקר ולפנות מקום לאמת, צריך לעשות עבודה יסודית. מי שבונה מן היסודות נזקק ליותר לבנים, וליותר מלים, ממי שבונה מן הקומה התשיעית. כמובן שאת הידע הפוליטי החדש אפשר וכדאי גם לארוז במנות קטנות יותר, לצרכים ספציפיים. אבל זה יכול רק לבוא בשלב שני, כשהידע כבר קיים, באמצעות מתווכים. קודם כל הוא צריך להיות שם, במלואו, נגיש לאורך זמן, מזין ומפרנס את ידיעתו ואת דעתו של הציבור.

ידע פוליטי הוא גם עובדות אבל לא רק עובדות; הוא גם הקשר, אנכי (בזמן) ורוחבי (באנלוגיות, במושגים). וגם הנהרת ההקשר היא תהליך ארוך ומורכב. תקשורת הסאונד-בייטס מושתתת על הסתרת עובדות לא נעימות מצד אחד, וניתוק העובדות הגלויות מהקשרן, מצד שני. על כן התיישרות לפי צוויה היא התיישרות לצד הידע הפוליטי הקונצנזואלי. מה שנכנס במיטת הסדום שלה לא יכול לערער על הנחותיה, ומה שיכול לערער, לא נכנס. המילכוד הזה נפרץ סוף סוף, בתקשורת האלטרנטיבית ובבלוגים. אבל המחיר, לפעמים, הוא האורך. אני יכול רק להעיד שבין הפוסטים הנקראים ביותר בבלוג נמצאים כמה וכמה תחקירים ארוכים כאלה, שנעים בין 5,000 ל-10,000 מילה ולעתים אף יותר. זה סימן מעודד שיש ביקוש למוצר הזה; יש צמא לדעת.

אנא נסו לזכור זאת, והישארו עימנו (אבל תשתו קפה באמצע, ברזילאי אם אפשר).

ברזיל בוערת, המשטרה פולשת

חודש יוני 2013 היה החודש הסוער ביותר שידעה ברזיל בעשרים השנים האחרונות. זה התחיל במחאה ציבורית נגד העלאת מחירי התחבורה הציבורית, והתרחב במהרה לשורה של נושאים – הבזבוז העצום של כספי ציבור על ההכנות למונדיאל של 2014, שחיתות שלטונית, זכויות אינדיאנים, הזנחת השירותים החברתיים, עוני ואלימות משטרתית. רחובות הערים הגדולות הוצפו מפגינים, בריקדות בוערות, שכונות אוהלים. מיום ליום זרמו עוד ועוד אנשים החוצה. בריו דה ז'נרו התקיימה ההפגנה הגדולה ביותר בתולדות ברזיל, בהשתתפות 3 מיליון איש. כאן אפשר לראות את התמונות הדרמטיות מאותה התקוממות עממית, כאן אפשר לקרוא את הכרונולוגיה שלה, מנקודת מבט אקטיביסטית, וכאן סיכום ממצה בעברית.

בעיצומה של אותה התקוממות, וככל הנראה בנקמה על שוטר שנהרג בידי שודדים, פלשה משטרת ברזיל לפאבלת מארה שבריו דה ז'נרו, שכונת פחונים עצומת ממדים שבה מצטופפים כ-130 אלף תושבים. השוטרים ירו גז מדמיע אל בתי התושבים וקרב היריות נמשך כל הלילה. בבוקר נספרו 13 הרוגים, חלקם לא מעורבים כלל באירועים (על המספרים המדויקים אין הסכמה). פלישות קטלניות כאלה היו גם לפני וגם אחרי; הן חלק משגרת החיים בפאבלות ושגרת הפעילות של המשטרה. בהצהרה שחוברה בידי עשרות ארגוני זכויות אדם בברזיל לאחר האירועים, נפרשת התמונה הרחבה יותר של "קרימינליזציה" של תושבי הפאבלות – עניים, שחורים, מתוסכלים – שמנוצלת בזמן הפגנות המוניות למסעות הרג של המשטרה.

כנהוג בפלישות לפאבלות, השוטרים נכנסו ברכבים ממוגנים, מעין משאיות נושאות חימוש, בעלות מראה מאיים, שמפזרות את הולכי הרגל באמצעות רמקול רועם. בברזיל קוראים להם caveirões, "גולגלות גדולות". עוד נחזור לגולגלות האלה ולמשמעותן. המשטרה שפועלת בפאבלות היא "משטרה צבאית", ושיטות הפעולה שלה מבוססות על תורת הלוחמה האורבנית שנהוגה בצבא. הקווירוס הם לכאורה עוד רכיב במיליטריזציה של יחסי המשטרה-אזרח שמתחזקת בהרבה מדינות בעולם, כולל ישראל, אבל בהקשר המסוים של ריו, הם סימנו נקודת מפנה דרמטית. כל כך דרמטית, שאמנסטי פירסם ב-2006 דו"ח המוקדש בלעדית למה שהם חוללו בפאבלות.

הדו"ח מתאר כיצד נהמת הקווירוס שחודר לסמטאות הצרות של הפאבלה משתקת את התושבים; את אפקט הטרור הפסיכולוגי שיוצר השילוב בין הפקודות שניתכות מן הרמקולים לירי שבוקע מתוך הרכב; את הטראומות שנצרבות בילדים; ולבסוף, כיצד דווקא הכלי שהכנסתו נומקה בצורך "להגן" על השוטרים יצר מירוץ חימוש זוטא בפאבלות, שבמהלכו השיגו כנופיות הפשע מטולי רימונים וכלי נשק יותר ויותר מאסיביים כדי לחדור את שריון הקווירוס. הרכב השנוא הזה זכה אפילו שיחברו עליו שיר מחאה אישי נגדו.

היה זה כוח משטרה מיוחד, BOPE, שביצע את הטבח בפאבלת מארה. הכוח הזה ידוע לשמצה בברוטליות שלו; גם עליו נרחיב בהמשך. בשלב הזה כדאי לספר לקורא הישראלי שקצינים של BOPE עברו אימונים בישראל ושחברות נשק ישראליות מכרו לו קווירוס בעידוד נמרץ של משרד הביטחון. זהו רק קצה הקרחון של שיתוף הפעולה הצבאי בין ישראל לברזיל, שאליו נגיע בחלקו השני של הפוסט. תחילה נערוך הכרות עם מציאות החיים הקשה של תושבי הפאבלות של ריו – הנפגעים הישירים משיתוף הפעולה הזה.

הסיפור כולו נעלם מעיני הישראלים כיוון שהתקשורת הישראלית לא אוהבת להתעסק בסחר נשק, ובטח שלא עולה על דעתה שיש חשיבות להצביע על פשעים שנעשים בנשק ישראלי ברחבי העולם. הדיווחים הלקוניים שמסתננים אליה על "המהומות" בברזיל מעוקרים מכל הקשר או מידע שעשוי לעורר בקורא הישראלי זיק של מחשבה או בחינה עצמית: האם מה שקורה שם דומה למה שקורה כאן? מי בתפקיד המשטרה, מי בתפקיד הפאבלות? איך נשק שנוסה בעזה נמכר בברזיל? מי מרוויח, ומי סופג את הבומרנג המדיני? כאמור, כל אלה שאלות שאין לשאול, אין בכלל מקום שמאפשר לשאול אותן. אין דיווח ואין דיון. כיוון שכך, התחקיר הזה מסתמך לא מעט על פרסומים זרים. למען הסר ספק: כל המידע שיובא כאן זמין במקורות גלויים באינטרנט (עסקאות הנשק והסייבר דווחו בעיתונות הכלכלית ובמגזינים לנושאי צבא וביטחון). אולי סוף סוף יהיה לו הד בישראל.

מפת דרכים קצרה: החלק הראשון של הפוסט מתאר את מציאות החיים בפאבלות של ריו, תחת טרור משטרתי נטול רסן; החלק השני מתחקה אחרי הקשרים ההדוקים בין תעשיות הנשק ובטחון המולדת הישראליות לבין משטרת ריו וצבא ברזיל; החלק השלישי מנתח את ההיבטים הפוליטיים והאסטרטגיים של הפיכתה של ישראל למעצמת ייצוא נשק, לרבות האופן שבו נתפס הסכסוך על הפלסטינים ודיוקנה המטריד של "אומת ההייטק" הישראלית.

הפאבלות של ריו: לכודים בין ברוני הסמים, המיליציות וכוחות המשטרה

19 מתוך 50 הערים המסוכנות בעולם נמצאות בברזיל, והערים הגדולות בה ממוקמות בפסגת טבלאות הרצח העולמיות. ב-2010 נרצחו 21 על כל 100 אלף איש, פי 3 מהממוצע העולמי. בריו לבדה עומד ממוצע הרצח השנתי על 6,000 איש לשנה, סדר גודל של אזור מלחמה. ברזיל סובלת גם מאי-שוויון קיצוני בהכנסות, מקום 13 בעולם במדד ג'יני. מעט מקומות מבליטים את שני הנגעים החברתיים האלה יותר בחדות מאשר ריו דה ז'נרו. בסמוך לחופי התיירות של קופאקבנה ואיפסמה נמצאות שכונות פאר, מקום משכנן של אחוזות מנקרות עיניים. ממש מעליהן, במורדות ההר, משתרעות הפאבלות של ריו – משכנות עוני צפופות, ערי שאנטי שהשלטונות הפקירו במשך עשרות שנים, ללא מערכות סניטציה או שירותי חינוך ובריאות מוסדרים. מקורן של הפאבלות במאה ה-19, אז התרכזו בהן עבדים לשעבר שלא היו להם זכויות קרקע. עד היום מרבית אוכלוסייתן שחורה, והמצוקה עוברת בהן מדור לדור.

בריו לבדה יש כאלף פאבלות, ביתם של מיליון וחצי איש, כ-14% מאוכלוסיית העיר. הפאבלות הן מעין שטח אקס-טריטוריאלי לשלטונות; הן נשלטות בפועל בידי כנופיות הסמים או מיליציות פארה-צבאיות, שמורכבות מאנשי צבא ומשטרה לשעבר, שחצו את הקווים והפכו לברוני פשע. השחיתות אינה יודעת גבולות. ידוע שמיליציות שוטרים כאלה מונעות בעד סוחרי סמים שרוצים להשתקם ולפתוח דף חדש לעזוב את "תפקידם", ומכריחות אותם להמשיך בהפצת הסם. רובם המכריע של סוחרי הסמים ימותו בקרב יריות לפני גיל 21.

מנהיגי הכנופיות והמיליציות גובים דמי חסות מבעלי עסקים ומציפים את השטח בסמים; מצד שני, הם גם "שומרי הסדר" בפועל, ואת פעולותיהם האלימות הם מרחיקים מחוץ לפאבלה. על פי ההערכה, חברים בכנופיות כ-35 אלף איש. זה פחות מ-2.5% מהאוכלוסיה. זהו נתון חשוב, משום שכפי שנראה בהמשך, הצבא ומשטרת ברזיל שפושטים על הפאבלות באופן שגרתי נוטים לטשטש את האבחנה בין אזרחים תמימים לפושעים, ופועלים תחת ההנחה שכל מי שנלכד במהלך הפשיטה הוא פושע בפוטנציה. זה בוודאי מזכיר דבר או שניים לקורא הישראלי.

"תכנית ההשקטה": שיקום או ניצול של הפאבלות?

במשך שנים ארוכות נקטה ממשלת ברזיל במדיניות של כוח, כוח, ורק כוח מול הפאבלות. מה שעמד לנגד עיני השלטונות היה שלטון כנופיות הפשע, ובו הן ניסו להכות שוב ושוב, באמצעות פלישות תקופתיות מלוות בקרבות עקובים מדם, כדוגמת זה שהובא בתחילת הפוסט. המצוקה החברתית, העוני והיעדר ההשכלה לא כל כך עניינו את מושל מדינת ריו; הפאבלות נתפסו כחית פרא שיש לאלף בכל האמצעים הדרושים. תפיסה דומה מאפיינת עד היום את שלטונות מדינת ישראל ביחס לכפרים הבלתי מוכרים של הבדואים בנגב. האחריות הממלכתית מולם מתמצה בהיבט אחד בלבד: אכיפה וענישה. מתכנון, מחינוך, מבריאות ותשתיות – המדינה מתנערת.

אבל בברזיל, אחרי שנים שבהן הגישה הכוחנית לא הביאה לשום תוצאות חיוביות, חל שינוי מסוים. בשנת 2008 הושקה תכנית "ההשקטה" (pacification), בפרופיל תקשורתי גבוה מאד בכל העולם. הרעיון הבסיסי בתכנית הוא כיבוש מחדש של הפאבלות מידי כנופיות הפשע והחזרתן לריבונות השלטון המרכזי. להבדיל מן המדיניות הקודמת, מבצעי הפלישה האלימים לא מסתיימים לאחר ימים ספורים בנטישה של הצבא. לאחר הכיבוש, מוצבים כוחות צבא ומשטרה קבועים בפאבלה (כוחות ה-UPP), והם אחראים להשיב את הסדר על כנו, לחדש את קשרי הקהילה עם המשטרה, ולהתחיל בשיקום השירותים החברתיים. כיום פרושות יחידות ה-UPP בפחות מ-40 פאבלות, כ-3% בסך הכל.

לפני הערכת הצלחתה או כשלונה של תכנית ההשקטה, חשוב להבין את ההקשר הפוליטי שבו היא באה לעולם, אחרי עשורים ארוכים של התעלמות כמעט מוחלטת מצד השלטונות. ההקשר הזה, שהשלטונות לא ניסו להסתיר, היה שני "מגה-אירועים" שעמדו להתקיים בריו: אליפות העולם בכדורגל ב-2014 והמשחקים האולימפיים ב-2016. הפאבלות הראשונות שנבחרו ליישום תכנית ההשקטה היו אלה שסמוכות לאזורי התיירות, לאתרי הספורט ולנתיבי התנועה אל שדה התעופה. לקראת המגה-אירועים, החלו השלטונות לפנות 35 אלף בתים בפאבלות לצורך בנייה מחדש. על פי נתונים עדכניים, כ-67 אלף איש כבר פונו מבתיהם מאז שנבחרה ריו לארח את המגה-אירועים. התוצאה היא דחיקה של העניים ביותר, כמו גם של כנופיות הפשע, אל הפאבלות המרוחקות יותר. בז'רגון הממשלתי, מדיניות כזאת נקראת "פיתוח".

הנהנים הראשיים מן "הפיתוח" שבישרה תכנית ההשקטה, חוץ מתיירי המונדיאל והאולימיפיאדה, ש"שמיכת בידוד" משטרתית חצצה בינם לבין הפאבלות, היו סוכני הנדל"ן. באזורים שעברו השקטה חלה זינוק בערך הקרקע שלווה בג'נטריפיקציה מואצת – "ג'נטריפיקציה באיומי אקדח", כפי שכינה זאת אתר אקטיביסטי אחד. בנק הפדרל ריזרב של ניו יורק העריך ב-2013 ש-15% מן העלייה בשווי הנדל"ן בריו בין השנים 2008-2012, עלייה בסך של 168%, נגזרה ישירות מתכנית ההשקטה בפאבלות. אחרי סוכני הנדל"ן דהרו העסקים. בכל הבוננזה הזאת נשכחה אוכלוסיה אחת: תושבי הפאבלות העניים והנזקקים מכל לסיוע. אלה,  שלא במפתיע, נזנחו מאחור.

מדדי הצמיחה המרשימים מסתירים גם את התהליך הזה: העניים שנדחקים החוצה מבתיהם בגלל נסיקת שכר הדירה – גידול של יותר מ-300% במהלך ההשקטה בפאבלת וידיגאל, למשל – נאלצים לפלוש למבנים נטושים או לאלתר מגורים בלתי חוקיים. כך יוצא שעבריינות הדיור גדלה גם היא, ומספקת לשלטונות עילה נוספת להפעיל אכיפה משטרתית אלימה בתוך הפאבלות. הדינמיקה הזאת – שבה המדינה הופכת את בן הארץ ל"פולש" בלתי חוקי על אדמתו – מוכרת היטב ביישובים הערביים בישראל ובגדה.

ומה בנוגע לרמת האלימות? תלוי איך מודדים. בשנים 2008-2012 אכן חלה ירידה דרסטית, של 65%, בשיעור הרציחות באזורים שנשלטו בידי ה-UPP (אף כי יש המצביעים על העלייה בשיעור ה"היעלמויות" באותה תקופה כהסבר האפשרי). אך משנת 2013 ועד להווה חל היפוך במגמה ושוב מסתמנת עלייה. המשטרה שוב הורגת צעירים בפאבלות, למעשה יש זינוק של 40% בשיעור מקרי ההרג בידי שוטרים. העילה לתכנית ההשקטה – אירוח המונדיאל והמשחקים האולימפיים – הפכה לעילת המחאה נגדה: במאי ויוני 2014 שטפו אלפי אזרחים את רחובות סאו פאולו וריו בזעם, נגד הבזבוז הבלתי נתפס של 11 מיליארד דולר על תשתיות המונדיאל, על נסיקת מחירי הדיור, על גירוש תושבי הפאבלות העניים; היה זה רגע נדיר בתולדות ברזיל שבו התקוממה אומת הכדורגל נגד FIFA והממסד שמכרו אותה לבעלי ההון.

אם מניחים בצד את המטרות הסמויות של תכנית ההשקטה – שדרוג הפרופיל הבינלאומי של ברזיל לקראת אירוח המגה-אירועים, סילוק אוכלוסיות בעייתיות ולא פוטוגניות מאזורי התיירות, ג'נטריפיקציה וגריפת הון נדל"ני – ומקשיבים לאופן שבו תושבי הפאבלות עצמם מסכמים את השינוי בשטח, מתקבלת תמונה עגומה של כישלון הולך ומעמיק. למה? כי ההבטחה החברתית לא קוימה, ומה שנותר מההשקטה הוא בעיקר ההשתלטות האלימה ו"מישטור" החיים בפאבלה. מנכ"לית של אחד מן הארגונים הקהילתיים בפאבלות סיכמה זאת כך: "הכריזו באוזנינו שבעקבות השיפור בביטחון יבוא שיפור בשירותים בסיסיים כמו בריאות, חינוך וסניטציה. אבל השירותים האלה לא התממשו. במקומם, הגיע המגזר הפרטי, למשל מתקיני צלחות הלווין, וזה העלה באופן דרסטי את מחירי השירותים הציבוריים".

אלימות המשטרה בפאבלות

צריך להבין איך נוהג השלטון הברזילאי בתושבי הפאבלות כשמדברים על אלימות שלטונית. צריך להבין עד כמה חייהם וגופם זולים בעיני לובשי המדים. הפער העצום הזה בין היחידות החמושות שפושטות על הפאבלות לבין האנשים החיים שם בדלות נוראית – ממש בסמיכות לבתי התענוגות של ברוני הסמים – מסביר, ככל הנראה, מדוע האחרונים נראים לראשונים כסוג נחות של בני אנוש, שאפשר ומותר לבצע בהם "הרג סדרתי", כהגדרת ה"אקונומיסט". גם כאן, האנלוגיה למפגש בין החייל הישראלי לבין תושב שכם או חברון אינה מופרכת.

הנה כמה נתונים מסמרי שיער על אלימות המשטרה בברזיל. על פי דו"ח HRW, בתקופה של 7 שנים בלבד, בין 2003-2009, הרגה המשטרה בסאו פאולו ובריו 11 אלף בני אדם. על פי נתונים רשמיים, בכל יממה הורגת משטרת ברזיל 6 אנשים. שנת השיא בריו היתה 2007, אז הרגה בה המשטרה 1,330 איש; ממוצע של כמעט ארבעה אנשים ביממה. סביר מאד שהנתונים האמיתיים גבוהים יותר. בשנים האחרונות מתגברת תופעת ה"היעלמויות" של צעירים מהפאבלות; ב-2012 נעלמו כך 6,000 איש בריו. במקרה אחד שתועד באופן מצמרר, הופללו שני שוטרים שחיסלו שני צעירים ואז "העלימו" אותם ביער מחוץ לעיר.

דו"ח מאוחר יותר של אמנסטי חקר את מקרי ההרג בידי שוטרים בריו והגיע למסקנה שבמקרים רבים מדובר בהוצאות להורג ללא משפט. בין השנים 2004-2015 הרגו שוטרי ריו יותר מ-5,000 איש. הדו"ח בדק פרטנית את 10 ההריגות שהתרחשו בפאבלה אקארי בשנת 2014; 9 מתוכן התבררו כהוצאה להורג ללא משפט (ירי ללא ניסיון מעצר, ירי אחרי שהמבוקש נכנע, וירי באדם נמלט). כמעט בכל המקרים שבהם המשטרה מפנה את הפצועים לבית החולים, הם "מוצאים את מותם" בדרך. לעתים קרובות פורצים השוטרים אל הפאבלה ברכב ממוגן ויורים לכל עבר, ירי אקראי שגם הורג ילדים. פגיעה או הרג של שוטר בידי חבר כנופיה בפאבלה מוציאה מן המשטרה את הרע ביותר. באחת מפלישות הנקם של שוטרי ה-UPP – האמונים, כזכור, על "השקטה" – הם טבחו ב-6 נערים בגילאים 10 עד 16, ולאחר מכן גם העלו בגאווה את התמונות ברשתות חברתיות.

אלפי תלונות מוגשות לשלטונות נגד ירי לא מוצדק של שוטרים. על פי מחקר אחד, 99.2% מהן נקברות בלא הליכים משפטיים. במלים אחרות, שוטרי ברזיל ואלה שבפאבלות באופן מיוחד פועלים תחת חסינות מוחלטת מפני הבאה לדין. בכל עימות שיתפתח, הם יכולים לטעון שירו בקורבן בשעה שהתנגד למעצר והמערכת תגבה אותם באופן מלא. האפליה המשפטית של הפאבלות מתבטאת גם בכך שהן האזור היחידי בברזיל שבו ניתן להוציא "צו חיפוש שכונתי", שמאפשר למשטרה לפרוץ לכל בית ובית ללא התרעה מוקדמת וללא צווי חיפוש פרטניים.

אי אפשר לסיים את הסיפור על אלימות השוטרים בלי לדבר על גזע. במדינה שבה מבחין השלטון בין חמישה גזעים – לבן, שחור, חום, צהוב וילידי – 79% מקורבנות הירי של המשטרה הם שחורים. הסיכוי של אדם שחור להיהרג בידי משטרת ברזיל גדול פי 2.5 משל אדם לבן. ברזיל עדיין כורעת תחת חטוטרת מבישה, מורשת העבדות הממושכת ביותר בעולם המערבי. בין 1501-1866 הביאו הפורטוגזים לברזיל כמעט 5 מיליון עבדים מאפריקה; הם היו הבסיס לתעשיות הסוכר והקפה, שעליהן נבנה העושר הכלכלי של המדינה, עד ימינו. ברזיל היתה המדינה המערבית האחרונה לאסור את העבדות בחוק, בשנת 1888, אבל גם כיום היא קיימת, ומפעם לפעם מתפרסמות ידיעות על כך שהשלטונות שחררו כמה מאות עבדים שהוחזקו בניגוד לחוק. על פי ההערכה, כ-50 אלף איש עדיין מוחזקים כעבדים בברזיל. במדינה שהתקיים בה מתאם כה הדוק בין גזע לעבדות ובין עבדות לנחיתות חברתית, אין להתפלא על תפיסות מושרשות שרואות בשחורים תתי-אדם. הניחו בידיהן של תפיסות כאלה רובי סער ורכבי משטרה מפלצתיים, והתוצאה הבלתי נמנעת תהיה "הרג סדרתי" של אוכלוסיה שחורה בפאבלות.

חוד החנית: כלבי המלחמה המקוללים

חוד החנית של האלימות המשטרתית הוא גדוד המבצעים המיוחדים של המשטרה, הידוע כ-BOPE, שהוזכר בתחילה. אלה הן יחידות שאומנו במיוחד ללוחמה אגרסיבית בשטח בנוי בשיטות צבאיות לחלוטין. ליחידה יצא מוניטין של "חוליות מוות", וכמו בכל חברה מיליטריסטית, היא נהנית מגלוריפיקציה ומעמד מיוחד בתרבות הפופולרית של ברזיל (סרטי קולנוע, משחקי מחשב, אביזרי ביגוד וכד'). שוטרי BOPE גאים בכך ש"ניקו" את הפאבלות מסמים, אף כי המציאות שונה בתכלית, כפי שתואר קודם; הפשיטות שלהם מלוות בנפגעים רבים, אך ה"השקטה" שבאה לאחר מכן אינה מבשרת תיקון חברתי. הסמל של BOPE הוא גולגולת שנעוצים בה שני רובים וחרב. זוכרים את "הגולגולת הגדולה", caveirão, כלי הרכב הממוגן שאיתו פולשים השוטרים לפאבלות? דמו בנפשכם כעת את "הגולגולת הגדולה", שעל צידה מוטבע בגדול סמל הגולגולת עם הרובים והחרב, דוהרת ברחובות הפאבלה ומרעימה ברמקול לכל עבר: "באנו לקחת את הנשמה שלכם".

לפני מספר שנים נכתב ספר בידי שני לוחמים לשעבר ביחידה, בשיתוף עם השר לביטחון פנים לשעבר בברזיל, ובו נחשפו כמה משיטות העבודה של BOPE. הכותבים מסבירים שהיחידה הוקמה כיחידה צבאית שמטרתה הראשונה היא פלישה וכיבוש שטח. ההמנון הבלתי רשמי ביחידה, שאותו שרים השוטרים במהלך האימונים, הוא טקסט רצחני ומבחיל. הנה כמה שורות: "אנשים בשחור / מה המשימה שלכם? / לפלוש לפאבלה / ולהשאיר את הגופות על הארץ…. אתם יודעים מי אני? / אני כלב המלחמה המקולל / אני מאומן להרוג / … אם תשאלו מאיפה באתי / ומהי משימתי / אני מבשר מוות וייאוש / וחורבן מוחלט … / הדם זורם קר בעורקיי / וקפא בתוך לבי / אין בנו לא רגשות / ולא חמלה". וכן הלאה והלאה.

האתוס של BOPE מושתת לא על אכיפה מונעת, אלא על אכיפה חסלנית. בחשוד יורים כדי להרוג, לא כדי להביאו לדין. בכך יש דמיון ברור למדיניות האש במבצעים של יחידות המסתערבים בצה"ל, שבשנה האחרונה הולכת ומשתלטת על כל יחידות הצבא. אבל מחברי הספר, בעלי ניסיון, מפיקים את הלקח הבא: "מדיניות הירי-כדי-להרוג שלא איפשרה לעבריינים להיכנע חוללה תוצאה פרדוקסלית: היא הגבירה את התנגדותם, כמו גם את עוצמת האלימות שהופנתה כלפי המשטרה." מסתבר שכוח רק מוליד עוד כוח.

כדרך אגב, מגלים מחברי הספר שמומחים מישראל הגיעו לריו לאמן את שוטרי BOPE. אחד מהם, ככל הנראה, היה אבי נרדיה, מומחה עולמי לקרב מגע ובעל חברה שמכשירה כוחות מיוחדים ברחבי העולם. BOPE נמנית עם לקוחותיו. על פי דיווח אחר שלא הצלחתי לאמת, קצינים של הימ"ם הישראלי ביקרו ביחידת BOPE בריו להחליף ידע מקצועי.

הקשר הישראלי של BOPE: חברת ISDS

אבל הקשר האמיץ עם BOPE  נזקף לזכותו של ישראלי אחר, רב פעלים ומעללים בדרום אמריקה ומרכזה. תכירו את לאו גלסר: ישראלי ממוצא ארגנטיני, בעל חברת האבטחה ISDSׁׁׁ) International Security Defence Systems), מותג בינלאומי בשירותי אבטחה למשטרים אפלים, מגה-אירועים והופעות של כוכבי פופ. יוסי מלמן הגדיר את גלסר "ממציא השיטה" של "הקשר הסימביוטי בין הרשויות בישראל לחברות הפרטיות לייעוץ ביטחוני":

"בישראל עובדת השיטה כך: משרד הביטחון, משרד החוץ או המוסד מקבלים בקשה לייעוץ ביטחוני או לאימון של יחידות צבא או שירותי ביטחון, משליט של מדינה, לרוב רודן. משום שהרשויות אינן יכולות, או אינן רוצות, לסייע ישירות לשליט, אך בקשתו בכל זאת חשובה להן לקידום אינטרסים ביטחוניים או מדיניים, הן פונות לחברה פרטית כדי שזאת תספק את השירות המבוקש."

מה שמשרד הביטחון הישראלי עושה כאן הוא מיקור חוץ של עסקים מלוכלכים. זהו מיקור חוץ מסדר שני, שכן מיקור החוץ הראשוני פועל מארה"ב לישראל. כיוון שהייצוא הבטחוני מארה"ב נתון לפיקוח חמור יותר של הקונגרס מאשר הייצוא הבטחוני הישראלי (שאינו כפוף כלל לרשות המחוקקת), מעדיפה וושינגטון לא פעם לנהל את עסקי הנשק המלוכלכים שלה דרך המתווך הישראלי; בין אם במכירת ציוד אמריקאי דרך ידיים ישראליות ובין אם במכירת טכנולוגיות שפותחו בארה"ב בדרך זו. המקרה המפורסם ביותר היה כמובן פרשת איראן-קונטראס.

ובכן, מה עושה מדינת ישראל שלא רוצה להיראות בפומבי כמי שסוחרת עם משטרים רודניים או מיליציות רצחניות? היא מעבירה את החוזים לחברות פרטיות. ברור שהכל עובר אישור של האגף לייצוא בטחוני (סיב"ט), שום דבר לא מתנהל מאחורי הגב; אבל למראית-עין, חברות הנשק שבבעלות המדינה אינן מטנפות את ידיהן בעסקאות המגונות. הדברים האלה גם אושרו בידי גורמים מתוך המערכת. ISDS החלה את פעילותה במרכז אמריקה. שורת תחקירים שפורסמה בשנות ה-80' חשפה כי מומחים ישראליים של ISDS אימנו חוליות מוות בשירות הטרור המדינתי בגוואטמלה, ניקרגואה והונדורס. גנרל ריוס מונט, שהשליט בגואטמלה שלטון דמים בתחילת שנות ה-80' ומאוחר יותר הורשע בפשעים נגד האנושות ומעשי רצח-עם נגד ילידים אינדיאנים, הצהיר בראיון עיתונאי שאנשיו הצליחו הודות לאימון בידי ישראלים. תיעוד מקיף של עסקי הנשק הישראליים במשטרים הרצחניים של מרכז אמריקה בשנות ה-80' אפשר למצוא כאן.

הנקודה החשובה לענייננו הוא ש-ISDS פעלה בסך הכל כשליח לדבר עבירה. על פי קרל פלהנדט, סוחר נשק של החברה שפעל בגואטמלה בשנות ה-80', "ממשלת ישראל שולטת ב-ISDS ושר הביטחון הוא מי שעל פיו יישק דבר".

ואומנם, גם על הקשר בין BOPE ל-ISDS פרש משרד הביטחון את חסותו. בשנת 2012 הציגה החברה בדוכן הישראלי שאירגן אגף סיב"ט בתערוכת הנשק הגדולה בדרום אמריקה, LAAD, את הרכב הממוגן החדש שפיתחה בשיתוף עם "FORT1 :"Global Shield. משטרת ריו בחנה אותו ולאחר מכרז קשוח, החליטה לרכוש 8 קווירוס מ-ISDS, מתוכם ארבעה מיועדים ל-BOPE. הדיווחים באתרי חדשות הביטחון מסבירים גם כיצד הותאם המתאר הטכני של ה-FORT1 במיוחד לצרכי הלחימה בפאבלות. ISDS זכתה במכרז לאחר שירדה ב-72% ממחיר ההצעה המקורית – הנחה חסרת תקדים, שהוסברה בהבטחה שקיבלה להיות שחקן האבטחה המרכזי באירועי המונדיאל ולאחר מכן האולימפיאדה. כדאי לשים לב לאופן המשתרג, חוצה הגבולות, של הטכנולוגיות הצבאיות, כמו גם לזיקות המשתרשרות מחוזה אחד למשנהו, מן הפאבלה אל האולימפיאדה וחוזר חלילה.

ISDS כבר מבוססת היטב בברזיל, יש לה אתר ברזילאי מסודר, ובעל החברה, לאו גלסר, בא ויוצא במסדרונות השלטון שם בחופשיות. הסרט "המעבדה" של יותם פלדמן משנת 2013 מייחד חמש דקות מאלפות לגלסר, בהן הוא מתלווה למסע העסקים שלו לברזיל, עד למפקדת BOPE. אם עדיין לא צפיתם, צפו עכשיו.

ודאי שמתם לב לשוט היפהפה (דקה 3:23) של גלסר שחוצה את המסך מימין לשמאל, מעליו מתנוסס סמל הגולגולת עם החרב והרובים של BOPE. קשה גם להחמיץ את היחסים האינטימיים שקשר גלסר עם אנשי היחידה, שמקבלת ממנו אימונים (בברזיל ובישראל), נשק וכלי רכב ממוגנים.

הקשיבו היטב לתובנות של סוחר הנשק הוותיק הזה. "שר הביטחון הוא לא רק עוסק במלחמות, הוא צריך גם לדאוג לתעשיות הבטחוניות. שיהיה פעילות, שיהיה מכירות". ואכן, שרי הבטחון תמיד דאגו היטב למכירות של ISDS, אף כי האמירה של גלסר קצת מיתממת, בנתקה את שני אפיקי הפעולה זה מזה כאילו אין ביניהם קשר. למעשה, שר הבטחון עוסק במלחמות בין השאר כיוון שהוא צריך לדאוג לתעשיות הבטחוניות. התעשיות והמלחמות מכלכלות זו את זו. התעשיות זקוקות למלחמה, זקוקות לניסויי האש ב"מעבדה" של עזה, כדי לשגשג.

הקשיבו לו גם כשהוא אומר, במהלך סיור בפאבלות (דקה 3:48), ש"במקומות כמו עזה, יש לנו אותו מצב כמו שלכם. יש לנו את אותה שיטה". כאן שוררת תמימות דעים בין סוחר הנשק הישראלי לבין תנועת BDS, שגרפה אליה כ-30 ארגוני זכויות אדם וחברה בברזיל במחאה על סחר הנשק עם ישראל. אחד הפעילים שם מסביר: "מה שרפא"ל, אלביט ו'גלובל שילד' עושות זה לייצא את הטקטיקות שנעשה בהן שימוש ברצועת עזה. הן לוקחות שכונות של עוני ושל זעם ויוצרות את עזה בפאבלות של ברזיל. המטרה של כל מי שרואה עצמו חלק מן החברה האזרחית היא שלא יהיו יותר עזות". גלסר מספר לנו, ואולי לעצמו, שהנשק הברוטלי שהוא מחדיר לפאבלות הוא תוצאה ולא סיבה להסלמה באלימות ובקטל האזרחים. אבל לנו יש ניסיון משלנו, עם שמונה מבצעים בעזה, כל אחד ברוטלי מקודמו, כל אחד וצעצועי המוות החדישים שהושקו בו, תוך הבטחה חגיגית שהפעם באמת נמגר סופית את החמאס. בינתיים הטילים של החמאס כבר מטווחים את גוש דן והמנהרות אל שטח ישראל שוקמו, כפי שנחזה כאן לפני שנה וחצי. מרוץ חימוש שמוביל לריסון האלימות הוא סתירה עצמית.

ועוד הקבלה אחרונה: כשגלסר נשאל על הקורבנות של משטרת ברזיל, הוא מעדיף לענות על סוחרי הסמים. "אם תהרוג אותו עם מקל או תהרוג אותו עם כדור בראש, מה ההבדל?". זאת נקודת המבט של הכוח הצבאי: הפושע מאפיל על כל הסביבה האזרחית שלו, ומתוך כך, מפליל אותה ללא אבחנה. אם הוא בן מוות – וזאת שאלה נפרדת, האם יש להוציאו להורג או להעמידו למשפט? לגלסר כנראה אין חיבוטי נפש כאן – אז חייו של כל מי שבסביבתו שווים כקליפת השום. זהו כמובן הגיון "הנזק האגבי" שהנחה את מדיניות האש במבצעי צה"ל בעזה.

באוקטובר 2014 זכתה חברת ISDS בחוזה יוקרתי מממשלת ברזיל לנהל את אבטחת האולימפיאדה שתתקיים בריו השנה, בתקציב של 2.2 מיליארד דולר. המוניטין האיום של החברה במרכז ודרום אמריקה – 30 שנה של חימוש ואימון רודנים וחוליות מוות – הביא את תנועת BDS לפתוח בקמפיין חרם ממוקד נגד ההתקשרות עם ISDS. במאי 2015 פרסמה התנועה הודעה שלפיה ביטלה ממשלת ברזיל את ההתקשרות עם ISDS. הידיעה הזאת לא פורסמה בתקשורת הישראלית ולמעשה לא זכתה לאישור רשמי חיצוני; האתר הברזילאי של החברה עדיין מציג אותה כספקית אבטחה של המשחקים האולימפיים, ובמרץ 2015 עדיין התראיין גלסר כמי שחוזה האבטחה השמן מונח בכיסו. כתבת התדמית הזאת הציגה אותו כ"נציג שלנו בריו 2016", מעין שגריר ישראלי שעושה לנו כבוד בחו"ל. כן, גלסר הוא נציג נאמן שלנו, דיוקן מדויק, אבל הכבוד ממנו והלאה. רק עיתונאי הבועה בארץ יכולים להציג את מאמן חוליות המוות באור יקרות כזה.

ישראל קנתה לעצמה ביושר שונאים רבים בחברה האזרחית בברזיל, וזו כמובן רק דוגמה אחת למה שקורה במדינה אחת. להשלכות המדיניות של השימוש בנשק ובטכנולוגיה ישראלים נגד אוכלוסיות נחשלות ומדוכאות ברחבי העולם אחזור בסוף המאמר.

הסחר הבטחוני עם ברזיל: בור בלי תחתית

החימוש והאימון ליחידת BOPE הם רק קצה הקרחון של היקף היחסים הבטחוניים של ישראל וברזיל. בשנות ה-2000 המוקדמות עיקר הנוכחות הבטחונית של ישראל בברזיל היתה של "אלביט" (ראו בהמשך). הרומן המשיך ללבלב בעידודו של נשיא המדינה, שמעון פרס, שהגיע לברזיל בנובמבר 2009 כדי לתת את ברכתו לעסקת מכירה של 14 מל"טים של התעשייה האווירית, בשווי של 350 מיליון דולר. שנה מאוחר יותר, בדצמבר 2010, חלה קפיצת מדרגה ביחסים: שר הביטחון, אהוד ברק, ושר המודיעין הברזילאי, חתמו על הסכם שיתוף פעולה בטחוני בין שתי המדינות. ההסכם הסיר את הסכר שבלם עד אז ייצוא טכנולוגיות מסווגות לברזיל ופתח בפני התעשיות הבטחוניות שוק ענק ורעב לנשק. פרס וברק, למי ששכח, היו עד לא מזמן מנהיגי "מחנה השלום" בישראל.

היקף הסחר הבטחוני עם ברזיל איננו נתון שהרשויות מפרסמות בגלוי (פנייתי לאגף סיב"ט לקבל נתונים רשמיים נענתה בשלילה). ב-2013 הוא הוערך ב-200 מיליון דולר לשנה וב-2014 הוא הוערך ב-250 מיליון דולר לשנה. הנתון האחרון נחשף בברזיל לדרישת חבר קונגרס, במהלך מבצע "צוק איתן", כשהצמרת הפוליטית במדינה החלה להבין מה המחיר האנושי של "בדיקת האיכות" שעובר הנשק הישראלי לפני שהוא מגיע אליהם. מכון שטוקהולם למחקרי שלום העריך שבין השנים 2005-2010 היתה ברזיל היבואנית החמישית בגודלה של נשק ישראלי. יש לשער שמאז היא טיפסה עוד למעלה; ב-2011 הגדיר אגף סיב"ט את ברזיל כ"מדינת יעד" וב-2012 "מדינת מפתח". סיב"ט מארגן את הדוכן הישראלי בתערוכת הנשק LAAD בריו, ומפיק חוברות נוצצות שמציגות את החידושים האחרונים של עשרות חברות נשק וביטחון מולדת (Homeland Security). כבר ב-2010 אירח מכון הייצוא הישראלי, בשיתוף משרד החוץ, משלחת של מומחים לאבטחת תעופה מברזיל והפגיש אותם עם נציגים של 30 חברות ישראליות שעוסקות בביטחון מולדת.

תערוכות הנשק הבינלאומיות הן מפגן מסחרר של wargasm. המצגות מהממות, המוזיקה עמוסת אדרנלין, הכל מעוצב כמו משחק מחשב סוחף ומלהיב. את המסך חותכות צדודיות חלקות של מטוסים, ברק הפלדה מנצנץ בשמש. כמובן שאין זכר למטרה האנושיות שכלפיהן מופנית כל העוצמה הזאת.

אין עוד ענף ייצוא של המשק הישראלי שזוכה לדחיפה, פריצת שווקים ומימון כל כך מסיביים של המדינה, באופן עקבי ובמשך עשרות שנים. גם זה סוד גלוי של שקר "השוק החופשי" – העסקים המשגשגים ביותר הם אלה שהמדינה מקדמת (תמיד – על חשבון אחרים).

עם הכספים באים הכיבודים. בסוף 2011 העניקה שגרירת ברזיל בישראל עיטור כבוד לאל"מ חני כספי, ראש המחלקה לקשרי חוץ בצה"ל, על "מאמציה לעשות שלום", כלומר, על תרומתה לחיזוק הקשרים הבטחוניים בין צה"ל לצבא ברזיל. "עשיית השלום" הזאת – מכירת קווירוס ומל"טים וחימוש אווירי ומערכות מעקב – היא המשך טבעי לתכנית "ההשקטה" בפאבלות, תפלצת לשון אורווליאנית שישראלים מכירים כמותה מהבית ("מבצע שלום הגליל", "רצועת בטחון", "קו התפר", "מרקם חיים" וכד').

צריך להתחיל ב"אלביט". "אלביט" היתה החברה הישראלית הראשונה שזיהתה את הפוטנציאל של שוק הביטחון הברזילאי וכבר בסוף שנות ה-90' חדרה אליו באמצעות חברות בת ושיתופי פעולה עסקיים. בשנת 2001 רכשה "אלביט" את השליטה בחברת AEL הברזילאית שמייצרת רכיבים לתעופה. בשנת 2010 רכשה "אלביט" עוד שתי חברות, ARES ו-PERISCOPIO, שמתמחות בייצור מערכות אלקטרוניקה לחילות היבשה. חוזי הענק שנחתמו עם חברות הבת של "אלביט" בברזיל זרמו בזה אחר זה. לכאורה, לא מדובר פה ב"ייצוא" בטחוני שכן הייצור והשירות מבוצעים בברזיל. בפועל, הידע, הטכנולוגיה והפיקוח הם של "אלביט", שמייצאת אותם דרך חברות הבת. גם הרווחים, כמובן. הנה רשימה חלקית של חוזי "אלביט" בברזיל ב-15 השנים האחרונות:

2001: חוזה של 230 מיליון דולר ביחד עם השותפה הברזילאית "אמברייר" להשבחת מטוסי 5-F של חיל האוויר הברזילאי.
2002: חוזה של 80 מיליון דולר לאספקת מערכות אוויוניקה למטוסי ALX של חיל האוויר הברזילאי.
2008: חוזה של 187 מיליון דולר לאספקת מערכות אוויוניקה למטוסי הקרב של אמברייר.
2011: חוזה של 260 מיליון דולר לאספקת צריחים בלתי מאוישים לרכבים קרביים ממוגנים.
2011: חוזה המשך של 83 מיליון דולר להשבחת מטוסי 5-F של חיל האוויר הברזילאי.
2013: חוזה (בשווי לא ידוע) לאספקת מערכות תצפית אלקטרו-אופטיות לאבטחת גבולות. זהו בדיוק סוג מערכות הניטור ש"אלביט" סיפקה לצה"ל להתקנה על חומת ההפרדה, שבגללן החרימה את "אלביט" שורת גופים פיננסיים בעולם – קרן הפנסיה הממשלתית של נורבגיה, קרן ההשקעות הגדולה בשבדיה, הבנק הגדול בגרמניה והבנק הגדול בדנמרק. הרכישה של ציוד שמשמש ל"ציד" פלסטינים במרחב התפר, על גדר שהוקמה בניגוד לחוק הבינלאומי, עוררה גם מחאה נוקבת בברזיל (ראו בהמשך).
2013: חוזה ראשוני של 20 מיליון דולר לפיתוח המיקרו-לווין הצבאי הראשון של ברזיל.
2014: חוזה של 106 מיליון דולר לשדרוג מטוסים של חיל הים הברזילאי.
2014: חוזה בשווי לא ידוע לאספקת 5,000 כוונות אופטיות לרובי סער של צבא ברזיל.
2015: חוזה של 2 מיליון דולר לאספקת ערכות הנחיית לייזר לפצצות אוויר.
2015: חוזה בשווי לא ידוע לאספקת מערכות התצוגה של מטוס הקרב החדש של ברזיל, גריפן.

בשנים 1994-2009 הגיע הקף הסחר של "אלביט" בברזיל ל-750 מיליון דולר. כל זה עוד לפני שאמרנו מילה אחת על מל"טים. אלה יזכו לדיון נפרד כיוון שהם, ממש כמו הקווירוס של ISDS, מופנים אל אוכלוסיה אזרחית בברזיל.

שורה של חברות ישראליות נוספות ייצאו נשק וטכנולוגיות מתקדמות לצבא ולמשטרת ברזיל באותה תקופה:

רפא"ל מכרה לחיל האוויר הברזילאי 200 טילי Python 4 בשנת 2002 וטילי דרבי ב-2006. שווי העסקאות לא דווח. במשך שנים ארוכות דישדשה רפא"ל מאחורי "אלביט" במכירות לברזיל. במטרה לשדרג את מעמדה לקראת חוזי האבטחה של המונדיאל והאולימפיאדה, רכשה החברה בשנת 2012 40% ממניות חברת האווירונאוטיקה הברזילאית GESPI. ב-2015 חתמה רפא"ל על עסקת ענק של 250 מיליון דולר עם חיל האוויר הברזילאי לאספקת חימוש אווירי למטוסי הקרב גריפן. כדרך אגב נציין שבשנת 2001 מכרה דרא"פ לברזיל טילי "דרבי", שפותחו בשיתוף פעולה בין רפא"ל לבין התעשייה האווירית של דרא"פ בתקופת האפרטהייד (שלהם, לא שלנו).

התעשייה האווירית (תע"א) חתמה בשנת 2013 על חוזה ענק של 250-400 מיליון דולר להסבת מטוסי בואינג 767 למטוסי תדלוק אווירי עבור חיל האוויר הברזילאי. באותה שנה חתמה חברת הבת של תע"א, אלתא מערכות, על הסכם שיתוף פעולה טכנולוגי עם חברת IACIT הברזילאית, שמתמחה בביטחון מולדת, מכ"מים וטכנולוגית מידע. שתי החברות כבר הקימו מרכז תחזוקת מכ"מים בברזיל. ב-2014 רכשה תע"א מניות מיעוט בחברה הברזילאית Avionics, וב-2015 החלה Avionics בפיתוח מל"ט מקומי, על בסיס מל"ט ה"הרון" של תע"א. שמו של המל"ט הברזילאי, אגב, הוא "צייד".

רובה הסער שמשמש את צבא ברזיל הוא "תבור" TAR-21. בשנת 2009 חתמה חברת "טאורוס" הברזילאית על חוזה העברת טכנולוגיה עם יצרנית התבור, "תעשיות נשק ישראליות" (IWI), לייצור ברשיון של הנשק הקל בברזיל.

זוכרים את הקווירוס שסיפקה ISDS ליחידת BOPE בריו? זאת היתה רק יריית הפתיחה של ייצוא רכבים ממוגנים למשטרות ברזיל. ב-2014 נחתם חוזה של 35.2 מיליון דולר בין משטרת סאו פאולו לבין חברות "פלסן" ו"קארמור" (לשעבר "התכוף") הישראליות. "פלסן" סיפקה 6 רכבים ממוגנים גדולים במיוחד (לנשיאת עד 24 לוחמים), במפרט שהותאם במיוחד למשטרה. "קארמור" סיפקה 8 רכבים מדגם "זאב" (המשמשים גם בצה"ל), מתוכם ארבעה מצוידים בזרנוקי מים ותותחי גז מדמיע לפיזור הפגנות. זאת דוגמה מובהקת של ייצוא אמצעים שנוסו בשטחים נגד האוכלוסיה הפלסטינית לשימוש בברזיל נגד אוכלוסיה אזרחית.

חברת "מגל מערכות ביטחון" הישראלית, שהקימה את גדר המערכת סביב עזה ומספקת מערכות התראה לגדר ההפרדה, היא דוגמה מובהקת לתעשייה ישראלית שמתפרנסת ומרוויחה מעסקי הכיבוש, המצור והפקעת האדמות. לא פלא אפוא שמעורבותה בשוק האבטחה הברזילאי, שבקרוב תתממש ברכישת חברה מקומית, מעוררת התנגדות עזה. חברת האבטחה "ריסקו" חתמה על חוזה של 2 מיליון דולר לאבטחת אצטדיון כדורגל בעיר קויאבה בברזיל.

חברת "ורינט" הישראלית מכרה ציוד מעקב – חיישנים, מצלמות, מערכות ניטור – לעיריית ריו, לעיריית סאו ברנרדו דה קמפו, ולבית הסוהר של מדינת ריו דה ז'נרו (על הגיהנום ששורר בבתי הסוהר בברזיל אפשר לקרוא כאן וכאן). חברת "נייס סיסטמז" סיפקה מערכות מעקב וניטור שנפרשו בכמה ערים גדולות בברזיל לקראת המונדיאל. עסקי המעקב והניטור הם עסקי "האח הגדול" של זמננו; ממשלות, עיריות וכל גורם בעל כוח יכול לרכוש את הטכנולוגיה ולהפעיל אותה נגד אזרחים תמימים.

שתי החברות ידועות כמי שנצמדות באדיקות לכלל העסקי "לכסף אין ריח", ואינן בוחלות בשום לקוח. ב-2014 פירסם ארגון Privacy International, שחוקר כיצד ממשלות וחברות היי-טק פולשות לפרטיותם של אזרחים ברחבי העולם, דו"ח על המשטרים הרודניים במרכז אסיה (טג'יקיסטאן, קירגיזסטאן, טורקמניסטאן, אוזבקיסטאן וקזחסטאן). בדו"ח כיכבו "ורינט" ו"נייס סיסטמז" כמי שסיפקו ואף הקימו מרכזי ניטור במדינות הללו, אשר ריגלו באמצעותם אחרי מתנגדי משטר. שנה לאחר מכן פרסם הארגון דו"ח על רדיפת מתנגדי משטר בידי ממשלת קולומביה; "ורינט" ו"נייס סיסטמז" סיפקו למשטרת קולומביה מערכות ליירוט שיחות טלפון מתעבורת הטלקומוניקציה, כל זאת "מחוץ למסגרת החוק". רק לאחרונה פורסם שישראל סיפקה לממשלת דרום סודן ציוד האזנה ליירוט שיחות שהופעל נגד מתנגדי המשטר; בדרום סודן, נזכיר, מתרחשים פשעים נגד האנושות מזה כמה שנים, והיא נתונה לסנקציות מצד ארה"ב ואמברגו צבאי מצד האיחוד האירופי. לא תתפלאו לגלות שגם את הטכנולוגיה הזאת סיפקה חברת "ורינט" לדרום סודן.

נוסף על כך, חברת "נייס סיסטמז" נחשפה בפרשת ה-NSA כמי שסיפקה (לצד חברת "נארוס", גם היא ישראלית) טכנולוגיות לציתות בלתי מובחן ובלתי חוקי (תכנית "פריזמה") עבור זרועות המודיעין האמריקני, ולממשלת דרום-אפריקה מערכות מעקב ששימשו לציתות לפעילים בקהילה הלהט"בית, אשר נרדפת בידי השלטונות במדינה. את "נייס סיסטמז" הקימו יוצאי יחידת 8200 של צה"ל, ואת הפרקטיקה של סחיטת אנשים על רקע נטייתם המינית למדו כבר שם. הצבא זה שיעור לכל החיים.

לפני שנה, אגב, רכשה "אלביט" את חטיבת הסייבר של "נייס סיסטמז". כעת אפשר לומר שדמם של מי-יודע-כמה פעילי זכויות אדם ברחבי העולם על ידיה של חברת הנשק ובטחון המולדת הגדולה ביותר בישראל.

עם רקורד כזה של בוז מהדהד לזכויות אדם, אין לצפות מהברזילאים לקדם בתשואות את חדירת "ורינט" ו"נייס סיסטמז" לארצם.

עסקאות המל"טים בין ישראל לברזיל

רקע כללי: ישראל היא יצואנית הנשק הגדולה בעולם ביחס לכלכלתה, ויצואנית המל"טים הגדולה בעולם באופן אבסולוטי. במשך 30 השנים האחרונות, 60% מייצוא המל"טים הכלל-עולמי הגיע מישראל. לפני 3 שנים היווה ייצוא המל"טים 10% מכלל הייצוא הבטחוני של ישראל, ממוצע של כ-600 מיליון דולר בשנה. כ-75% מן התוצרת הבטחונית בישראל מיועדת לייצוא; זה לא "צורך בטחוני", זה בעיקר ביזנס.

ארה"ב וישראל מנהלות את מלחמותיהן בעשור האחרון יותר ויותר באמצעות מל"טים חמושים שיורים לעבר "מטרות" חשודות בלב אוכלוסיה אזרחית. בסך הכל הרגה ארה"ב בתימן, סומליה ופקיסטן לפחות 2,500 איש בתקיפות מל"טים עד כה. מתוכם, לפחות 16% (ואפשר שעד כשליש) היו אזרחים בלתי מעורבים. זהותם של 70% מההרוגים אינה ידועה לממשל האמריקני; מתוך אלה שזהותם ידועה, למעלה ממחצית הם אזרחים חפים מפשע. במבצע "עופרת יצוקה" הרגה ישראל עשרות אזרחים חפים מפשע בעזה באמצעות ירי מל"טים מהאוויר. גם ב"צוק איתן" נהרגו עשרות משפחות מירי מל"טים ישראלים. את הנתונים האלה חשוב תמיד לזכור כשחברות הנשק וצבאות המערב מציגים לראווה את יכולות הביצוע המשוכללות, את הרזולוציה המדהימה, את הדיוק הכירורגי, של הדור האחרון של המל"טים. למעשה, אין ספק שצבאות שיש ברשותם מל"טים תוקפים מטרות בקרב אוכלוסיה אזרחית בתדירות הרבה יותר גבוהה מאשר היו תוקפים בלעדיהם. וכך יוצא שמלחמות המל"טים קוטלות הרבה יותר אזרחים. הדיון הציבורי והמוסרי על כך מתנהל כבר שנים בארה"ב; בארץ הוא עוד לא התחיל.

כניסת המל"טים לשדה הקרב העכשווי – שדה שאינו שדה אלא לוח מחשב, וקרב שאין בו קרב אלא הפגזה חד-צדדית מן האוויר – שינתה אותו לחלוטין. במקביל, היא גרפה לתוך מעגל האשמה המוסרית פלחים חדשים בשוק האזרחי. כדבריו של יותם פלדמן:

"בישראל מתקיים גיוס טוטאלי שונה. גיוס טוטאלי בסבבה, באווירת גוגל של אנטי-סמכותיות ותנופה יצירתית. התפשטות דוהרת ששואפת להרחיב את גבולות השוק כפי שהיא מרחיבה את גבולות האנושיות. הרוצחים החדשים של השלטון הישראלי לא בהכרח יושבים בקריה או במשרד הביטחון, אלא במתחמי ההייטק של הרצליה פיתוח, קריית אריה ופארק אלביט בחיפה. בכל פעם שעוברים מתחת לחלונות הפרספקס שלהם אפשר לדמיין את המהנדסים ישובים על כריות, מפתחים אפליקציה שמזמינה מונית או מזמינה טיל שמוחק מונית – ברווחים עצומים, ובנזק סביבתי מדוד – לא קטן מדי ולא גדול מדי."

בשנתיים האחרונות חלה ירידה משמעותית בהיקף הייצוא הבטחוני של ישראל – מ-7.5 מיליארד דולר ב-2012 ל-5.6 מיליארד דולר ב-2014. ב-2014 עקף לראשונה ייצוא הסייבר את הייצוא הבטחוני והגיע ל-6 מיליארד דולר, 10% מן השוק העולמי. פירוש אפשרי לכך הוא שישראל כבר לא ניהלה לוחמה צבאית בקנה מידה גדול מזה ארבעה עשורים, ועל כן לא יכולה למכור את חותמת ה-Combat Proven באופן אמין כבעבר. לעומת זאת, ישראל שולטת ומדכאת אוכלוסיה אזרחית עצומה כבר כמעט מחצית המאה, ובכך צברה ניסיון שאין לו מתחרים. למוצרי הסייבר האלה, שמבטיחים שליטה באוכלוסיות מרדניות, הביקוש רק הולך וגובר. אבל אולי עוד מוקדם לדעת: ב-2015 ירד ייצוא הסייבר ל-3.5 מיליארד דולר.

נעבור לברזיל. ב-2009 בוצעה עסקת המל"טים הראשונה בין ישראל לברזיל. התעשייה האווירית מכרה 14 מל"טים מסוג "הרון" למשטרה הפדרלית של ברזיל, בשווי של 350 מיליון דולר. היתה זו רכישה ראשונה לקראת פרוייקט האבטחה של המגה-אירועים – המונדיאל והאולימפיאדה – בברזיל. בדיווחים הוזכרו שני השושבינים הראשיים בעסקה: חברת ISDS (של לאו גלסר), שמעלליה תוארו לעיל, ונשיא המדינה, שמעון פרס. יש יופי פואטי מסוים, מסנוור בעוצמת האמת שבו, בעובדה שנשיא המדינה משלב ידיים עם מחמש ומאמן חוליות המוות של הונדורס וגוואטמלה – שני נערי הפוסטר של הייצוא הבטחוני מישראל בפעולת קומנדו משותפת.

ב-2011 חדרה "אלביט" לשוק המל"טים הברזילאי בעסקה למכירת "הרמס 450" לחיל האוויר הברזילאי. בשנים הבאות גבר שיתוף הפעולה של החברה עם חברות מקומיות במטרה לייצר מל"ט מקומי. ב-2014 נחתמה עסקה לאספקת "הרמס 900", ספינת הדגל של המל"טים הישראליים, לחיל האוויר הברזילאי, גם הוא לצורך אבטחת המגה-אירועים. שווי העסקה לא דווח.

פעילות המל"טים הישראלים בברזיל

מה יכול מל"ט כמו "הרמס 900" לעשות? למשל, הוא יכול לזהות פנים או לוחית רישוי מגובה של 9 קילומטר. ברזיל מובילה את השוק הדרום אמריקני ברכישה ופיתוח של מל"טים לכל מיני מטרות, המשך ישיר של ההשקעה האדירה שלה בהתעצמות צבאית מאז ימי הדיקטטורה הצבאית. הסיבה שכל כך הרבה חברות זרות, ובהן ישראליות, ממקמות את עסקיהן ומפעליהן בברזיל היא הרגולציה הרופפת בתחום התעופה במדינה.

מה שמטריד הוא שחלק ניכר מן המטרות הן הפגנות אזרחיות ואנשים שהשלטון סימן כחשודים; לא בכדי הועברו חלק מן המל"טים הישראלים לידי המשטרה ולא לידי הצבא הברזילאי, אף כי לאור הסקירה שלעיל, האבחנה הזאת הולכת ומאבדת ממשמעותה. שימו לב לדיווח הזה ב"בלומברג":

"בברזיל, ניתן תמריץ מחודש לצורך בביטחון במהלך שני אירועי הספורט הגדולים בעולם, כאשר מספר שיא של אנשים יצאו לרחובות ביוני האחרון, במהלך טורניר הפדרציות בכדורגל, למחות נגד שורה של החלטות, בהן בזבוז הכספים על הקמת איצטדיונים משוכללים".

מאחורי הקור הפיננסי הזה מסתתרת מציאות אבסורדית. כפי שתואר קודם לכן, הרשויות בברזיל השקיעו מיליארדי דולרים לקראת המגה-אירועים ופינו עשרות אלפי אנשים מבתיהם בסמוך לאצטדיונים. המחאות ההמוניות נגד צעדים אלה יצאו מכלל שליטה – ומכאן הצורך "הבטחוני" החדש, להשיב את השליטה בהמונים, בעזרת פיקוח המל"טים מלמעלה. כך עוול אחד – בזבוז אסטרונומי של כספי ציבור – מוליד מחאה ציבורית, שמולידה עוד עוול – בזבוז נוסף של כספי ציבור על מנת לרסן ולשלוט במחאה.

בלי קשר למגה-אירועים, אוכלוסיית הפאבלות היא הראשונה לטעום מן הטכנולוגיות החדישות. ב-2012 דווח שיחידת BOPE כבר מפעילה מל"טים קטנים מתוצרת מקומית במהלך הפלישות לפאבלות. ב-2014 דווח שמל"ט "הרון" ישראלי סייע בלכידת סוחר סמים בריו. מכך אפשר להסיק שנשק שנמכר לצבא ברזיל (עסקת ה"הרון" נחתמה מול חיל האוויר הברזילאי) מוצא את דרכו באופן טבעי לזירה האזרחית. כאן המקום לציין שלא מדובר ב"זליגה" אלא ביישומים מתוכננים היטב. בטקס הפתיחה של תערוכת הנשק ISDEF EXPO בשנת 2014, התפארה זיווה איגר, הממונה השקעות זרות ושיתוף פעולה תעשייתי במשרד הכלכלה, שישראל "לוקחת טכנולוגיה מהסקטור הצבאי ופשוט מיישמת אותה בסקטור האזרחי".

ההצטיידות במל"טים תמיד תוצג לציבור, בברזיל כמו בארצות אחרות, כצעד להשבת הביטחון האישי, שיאפשר לרשויות לאתר ולעצור במהירות פורעי חוק. בפועל, מרגע שהצעצוע המלהיב נמצא בידי השררה, אין שום מחסום על הפעלתו נגד אוכלוסיות רחבות ביותר. הגיון "המלחמה בטרור", שהושק ב-9/11, תמיד הצדיק הפללה המונית של כל מי שמצוי בסביבתו של החשוד. במקביל, הליכי המעצר והראיות וההבאה לדין קוצרו, לפעמים עד כדי חיסול מיידי בשטח; ממילא, כל הסביבה המופללת גם היא נושאת במחיר. בברזיל מבינים היטב שהמל"טים שנרכשו לאבטחת המגה-אירועים יישארו שם גם אחריהם. ביום שאחרי, הם יצטרפו למערכת אכיפת החוק ויבשרו גם בה תקופה חדשה, חשוכה יותר לזכויות הפרט. ברגע של כנות, הודה סגן הנשיא של AEL, חברת הבת של "אלביט" בברזיל: "זה לא רק בשביל אירועים כמו המונדיאל, הדברים האלה דרושים לצרכי היום-יום. משרדי בטחון פנים מחפשים עוד ועוד פתרונות".

מל"ט "הרמס 900" של "אלביט" ריחף מעל אצטדיון מרקנה בריו בזמן המונדיאל, ויפקח מגבוה גם על אירועי האולימפיאדה. גם מל"טים מסוג "הרון" של התעשייה האווירית פעלו במונדיאל. בעוד שבברזיל רבים רואים בפרקטיקה הצבאית הזאת, שפלשה לתחום האזרחי, חדירה גסה לפרטיות של מליוני אזרחים ותיירים, בישראל דווקא רואים בה עוד סיבה ל"גאווה ישראלית". תחת כותרות מופרכות כמו "צפו: המל"ט הישראלי תפס את הכוכב של ברצלונה" או "בעין ישראלית: מל"ט מככב במונדיאל בברזיל" מספרים לנו איך הטכנולוגיה הישראלית מצילה את מליוני הצופים מתהומות הפשע. "בשעה שעיניהם של מאות מיליוני אנשים בעולם כולו נשואות אל עבר המשחקים", אמר מנכ"ל התעשייה האווירית, יוסי וייס, "טוב לדעת שעינו הפקוחה של המל"ט משגיחה על העיר ריו וסביבותיה". כמובן, טוב יותר לדעת זאת כש-350 מיליון דולר מונחים בכיסך. וסביר להניח שבכלל לא טוב לדעת זאת כשאתה דייר בבית מתפורר בפאבלה מארה, שיוצא להפגין נגד הסיבוב הענק שפיפ"א והממשלה עשו על גבך.

זאת ועוד, העיתונות הישראלית צובעת את התמונה בצבעים עזים של מלחמת אור בחושך, כשהמל"טים הישראלים הם סוג של חרב לייזר מקודשת בידיהם של בני האור. גם העיתונות המקצועית, שלכאורה אמורה לסקר את מושאיה בעין מקצועית ובלתי משוחדת, נקראת כמו עלון שיווקי בוטה. כך דיווח אתר Israel Defense על מערכת תצפית קרקעית של "אלביט" שנוסתה לראשונה בקרנבל בעיר סלבדור. שמעתם טוב, הניסוי הראשוני היה על אוכלוסיה אזרחית רוקדת ושמחה:

"אלביט מערכות הדגימה לראשונה במהלך הקרנבל השנתי המסורתי בעיר סלבדור די באהיה שבברזיל את GroundEye, מערכת תצפית קרקעית המייצרת תמונת מודיעין של שטחים נרחבים בזמן אמיתי וברזולוציה גבוהה, שאפשרה לכוחות הביטחון להבטיח את שלומם וביטחונם של אלפי החוגגים בקרנבל… GroundEye מעניקה למפקדי הכוחות יכולת שליטה בזמן אמיתי על מספר רב של אירועים המתרחשים בו-זמנית, וכן יכולות תיעוד ותיחקור אירועים שלא נצפו בזמן אמיתי. בנוסף, המערכת מאפשרת סגירת אזורים בצורה וירטואלית (Safe Zones) ולהפיק התראות בזמן התרחשות אירועים חריגים ובכך משלימה ומעצימה את יכולת המעקב של המפעילים… המערכת שפעלה בקרנבל בסלבדור מיועדת ליישומים אזרחיים וצבאיים וביניהם הגנת גבולות, שליטה היקפית על תשתיות ואתרים קריטיים, מבצעים צבאיים, פרויקטי Safe City ואירועים המוניים גדולים."

האם "העין הישראלית" בסלבדור סיכלה פשעים חמורים? לא אומרים לנו. מה שברור, היא הרחיבה את טווח החשודים הפוטנציאלים, העמיקה את מאגר הפרצופים החשודים שברשות המשטרה, קלטה לא מעט אקטים אינטימיים שלא נועדו לעין הציבור, ובאופן כללי, הפכה גם את אירוע הקרנבל הפרוע והתוסס מטיבו לעוד מתחם גדור היטב שהשלטון מואיל בטובו להקצות לאוכלוסיה צמאה לפורקן.

האם מל"טים משטרתיים, שכרגע משמשים למעקב ופיקוח, יחומשו בעתיד ויחלו לירות לעבר אזרחים, ממש כמו המל"טים הצבאיים שמופעלים בפקיסטן ובעזה? המומחים מסכימים שהשאלה היא לא אם אלא מתי. למעשה, כבר בשנה האחרונה החלו משטרות ברחבי העולם לצייד מל"טים בנשק אל-הרג לפיזור הפגנות (כדורי פלפל, כדורי צבע, קרני לייזר מסנוורות, כדורי גומי). החברה הדרום-אפריקאית שמייצרת אותם נמצאת בשלבי מו"מ מתקדמים עם משטרת ריו לאספקת 10 מל"טים כאלה.

חדירת המזל"טים לשוק האזרחי היא עובדה מוגמרת. בישראל שוק המזל"טים פרוץ לחלוטין. כל אדם פרטי יכול לרכוש מזל"ט קטן מצויד במצלמה (הקרוי "רחפן"), להרים אותו לאוויר, ולהתחיל לצלם. רחפנים משמשים לאבטחה בשכונות פאר ובאתרי בנייה, לשיטור עירוני, לצילום חתונות, וסתם להצצה על בחורות משתזפות בחוף. רגולציה – אין. כוחות הביטחון משתמשים יותר ויותר במזל"טים, גם לצורך צילום הפגנות.

הנה תרחיש לא בלתי סביר. במוקדם או במאוחר תפרוץ אינתיפאדה בקרב ערביי ישראל. בנגב או בגליל, בגלל הריסת מסגד או הרג של מפגין – זה יקרה. המהומות יקיפו את רוב ערביי ישראל. בגלל הפיזור הגיאוגרפי, תשתמש המשטרה במזל"טים, ואולי גם במל"טים (שאינם זעירים) כדי לקבל תמונה של השטח בזמן אמת. כשיגיעו המפגינים אל גבול ישובים יהודים, ויגרמו נזק לרכוש, תעלה מאליה האופציה להפעיל נגדם מל"טים חמושים. תחילה – נשק אל-הרג. ובשלב מאוחר יותר, אולי בגל המהומות הבא, גם נשק שהורג. ההיגיון יהיה תמיד אותו היגיון. למה לסכן שוטרים במגע פנים אל פנים עם המון משתולל? יש כבר טכנולוגיה מדויקת, לירי בשלט רחוק. היא עבדה מצוין בעזה, עבדה מצוין בריו – אז למה לא בסכנין ובאל-עראקיב?

ההתנגדות בברזיל לסחר הבטחוני עם ישראל

עד כאן בחנו את השטח מנקודת המבט של כוחות השיטור והסוחרים, או אם תרצו, ממעוף המל"ט. אבל איך כל זה נראה מלמטה?

בואו ננסה לדמיין. אתה צעיר ברזילאי, בן 24, שמתגורר בפאבלת מארה. חי בדירה צפופה עם ההורים והאחים כי למי יש כסף לבנות דירה משלו וגם מזמן אין קרקע פנויה. החברים שלך מכורים לקראק, עובדים אצל סוחרי הסמים. כל שבוע נכנסים כוחות משטרה צבאית לפאבלה. בראש הטור – הקווירוס של ISDS ו"גלובל שילד", מודל FORT1 הישראלי. לפעמים, כשיש מהומות רציניות, מתגברים אותם חיילי צבא סדירים. בידיהם – נשק "תבור" שמיוצר בידע ישראלי. בשבוע שעבר נהרג החבר הטוב שלך מירי אקראי בפאבלה. אתה שבור. עכשיו מתכוננים למונדיאל, והממשלה רוצה להעיף את כל השכונה שלך לעזאזל. אתה יוצא להפגין ברחובות ריו, עם עוד מאות אלפים. הרחק מעליך מרחף מל"ט "הרון" של התעשייה האווירית. הוא כבר צילם אותך, והתמונה מועברת למטה המשטרה המרכזי. שם היא מוצלבת עם תמונות אחרות שצולמו בידי המצלמות של "נייס סיסטמז" הישראלית, הפרושות בכל העיר. עד מהרה יבואו לעצור אותך, עם או בלי "נזק אגבי". זה לא מסובך במדינה שלך, שמדורגת במקום הרביעי בעולם בשיעור הכליאה שבה. בבית הסוהר שאליו תושלך, בתור קינוח, יעקבו אחריך המצלמות של "ורינט" הישראלית.

לא צריך להיות אנטישמי כדי לחוש סלידה ושנאה כלפי המדינה שמייצרת את כל מערך הדיכוי הזה. מספיק להיות אזרח שוחר חירות ושוויון. אבל בעולם הדמיוני שחיים בו הישראלים, כל התנגדות לסחר הבטחוני עם ישראל תתויג מיידית כאנטישמיות.

למרות שבכתבות התדמית הישראליות מתראיינים רק פקידים ברזילאים אסירי תודה עד דמעות על הטכנולוגיה הגואלת שזכו בה הודות לגניוס היהודי, בברזיל יש התנגדות רחבת היקף לקשרים הצבאיים עם ישראל. תחקיר נרחב של "פיוז'ן" נותן קול לביקורת הפנימית בברזיל על הפיכת המדינה למעצמת מל"טים. התחקיר גם מגלה שבניגוד להצהרות רשמיות, אין שום חסם חוקי בברזיל על הפעלת טכנולוגית מל"טים נגד אזרחים. לאחר רכישת הענק של 14 מל"טי "הרון", חבר פוליטיקאי ממפלגת השלטון לתנועת המחאה נגד אלימות המשטרה שצמחה בפאבלות. הם מחו על שיתוף הפעולה של ממשלתם עם ישראל, "המפיקה רווחים עקיפים מן הכיבוש הבלתי חוקי של השטחים הפלסטינים".

פעילים פוליטיים בברזיל חוששים מאד מ"היום שאחרי" האולימפיאדה. כיצד יוטמע המערך העצום של כלי נשק, רכבים ממוגנים, מל"טים, מערכות תצפית ומעקב בקרב המשטרה והצבא, ואיך זה יעצב מחדש את יחסן אל האזרח? "אם אתה קונה מל"ט, אתה לא תחזיר אותו לקופסה", אומר פקיד בכיר בברזיל, והעיתונאי מסכם: "תרבות המעקב עוברת נורמליזציה, ומתוך הסוס הטרויאני של הספורט, מגיחה מציאות אורווליאנית חדשה".

תנועת BDS בברזיל היא הרבה יותר מקומץ פעילים פלסטיניים שמפגינים מחוץ לדוכן הישראלי בתערוכת הנשק LAAD. היא מאגדת עשרות ארגוני זכויות אדם, ארגוני עובדים וגופים בשמאל הפוליטי. תחת הלחץ המתמשך שלהם, עסקיה הפורחים של "אלביט" במדינה החלו לספוג נזקים: הסכמי שיתוף ידע עם אוניברסיטאות וחוזי ייצור (בכללם חוזה המיקרו-לווין) הוקפאו. הפעילים מחברים דו"חות מפורטים על המעורבות העמוקה של החברות הישראליות בכיבוש, בהקמת גדר ההפרדה, בהתקפות על עזה. כמי שקרא את הדו"חות ובדק את הטענות העובדתיות שם אחת לאחת, אני יכול לומר שהכל מבוסס על פרסומים רשמיים ושום דבר לא נבדה מן הלב.

הבעייתיות ביחסי ישראל-ברזיל גם לא נעלמה מעיניהם של פרשנים פוליטיים. אפשר לקרוא ברשת סקירות רציניות ומאלפות על שלל ההיבטים של היחסים האלה. למרבה הפליאה, דבר מזה לא חודר לתקשורת הישראלית. זו, כדרכה, ממלאת אוזניה ופיה מים בכל הקשור לקשרים הצבאיים עם מדינות זרות, ומסתפקת במעקב פנקסני אחר שווי העסקאות. בעצם, אין מה להתפלא. ייצוא בטחוני זה כסף גדול, זה מנוע צמיחה, זה מקומות עבודה. אף עיתונאי שפוי לא יתקע מקלות בגלגלים של החגיגה הזאת, בשמם של עקרונות נעלים או בשמה של ברזילאית ענייה שאיבדה את בניה בפלישה קטלנית לפאבלה בריו.

פרשת דני דיין: פוליטיקה גלויה ופוליטיקה סמויה

המציאות הזאת, של חוזים בשווי של מאות מליוני דולרים בין הצבא והמשטרה בברזיל לבין חברות שמתפרנסות יפה מתחזוקת הכיבוש בשטחים, מציאות של שימוש בטכנולוגיות הישראליות נגד אוכלוסיות מוחלשות ומודרות בברזיל – היא ההקשר לשערורייה-זוטא שפרצה בעקבות הסירוב של ממשלת ברזיל לאשר את מינויו של המתנחל דני דיין כשגריר ישראל בארצה. לא אנטישמיות, אלא מחאה אותנטית.

אבל כאן חייבים מיד להבחין בין החברה האזרחית לבין הממשלה בברזיל, אבחנה שגם אצלנו נוטים לטשטש. הביקורת על מדיניות ישראל כלפי הפלסטינים רווחת מאד בברזיל, ויש לה שלוחות גם בפרלמנט (מפלגות שמאל מסוימות דוגלות במוצהר ב-BDS). לאחרונה חתמו 200 אקדמאים במדינה על תמיכה בחרם אקדמי על ישראל. לתמיכה הזאת יש סיבות שונות, חלקן קשורות לניסיון של הברזילאים עצמם בחיים תחת דיקטטורה צבאית. כך או כך, המחאה נגד מינויו של דיין צמחה מלמטה למעלה, ויש בה כדי ללמד על עוצמתה של החברה האזרחית בברזיל (בישראל, למרבה הצער, הדינמיקה הפוכה: השלטון קובע את כיוון הרוח, הציבור מתיישר לפיה).

באוגוסט 2015, זמן קצר אחרי פרסום המינוי, פורסם בברזיל גילוי דעת שעליו חתמו 36 ארגוני שמאל וזכויות אדם, ובו הם תובעים מן הממשלה לדחות את המינוי. 40 דיפלומטים ברזילאים בדימוס הצטרפו לדרישה, וקבוצה של יותר מ-70 חברי פרלמנט פנו לשגריר ישראל הנוכחי בברזיל בבקשה להחליף את המינוי במועמד שמתגורר בתחומי הקו הירוק. זה בוודאי לא עזר לדעת שאביו של דני דיין היה שגריר ישראל בגואטמלה בתקופה שבה העניקה ישראל תמיכה צבאית לשלטונו הרצחני של ריוס מונט, שהוזכר קודם לכן.

על עוצמת ההתנגדות אפשר ללמוד מתקרית שאירעה במהלך המשבר המתגלגל הזה: חבר פרלמנט פופולרי במיוחד ממפלגת "סוציאליזם וחירות" של השמאל ביקר בכנס באוניברסיטה העברית בירושלים והביע עמדות פרו-ישראליות במהלך ביקורו. הדבר עורר סערה עזה במפלגה ומחוץ לה.

וכך נקלעה הצמרת הפוליטית בברזיל לדילמה. מצד אחד, הציבור מתקומם על המינוי. מצד שני – כל מה שכתוב למעלה: הקשרים הצבאים ההדוקים, חילופי הטכנולוגיות (כולל סעיפים סודיים), ההשקעות העצומות של חברות ישראליות בברזיל. למעשה, בעיצומו של המשבר הודה קצין צבא בכיר בברזיל שהמבוי הסתום "עלול לשבש העברת טכנולוגיה בין שתי המדינות… זה מצב מאד רגיש כיוון שהשותפות שלנו עם מפעלי היי-טק ישראלים היא עצומה".  שר הביטחון הקודם של ברזיל הרחיק לכת ואמר שארצו אינה יכולה להסתמך עוד כל כך הרבה על הטכנולוגיה הצבאית הישראלית. "הגיע הזמן שנצמצם את התלות שלנו בישראל", הוסיף.

אבל זה כמובן לא עלה על דעתו של אף אחד ברצינות – לא בצד הישראלי ולא בצד הברזילאי. עסקים משגשגים, שעמלו עליהם שנים, חוזים שמנים שמחכים להתממש, השקעות עתידיות – אינם דבר שמדינות משליכות מן החלון סתם כך בגלל שיקולים מוסריים. הפיתרון שמצאה ההנהגה הברזילאית לדילמה היה להעמיד פנים שהם לא שמעו כלום. במשך חודשים ארוכים נמנעה ממשלת ברזיל להתייחס להודעת המינוי. לאט לאט הבינו בירושלים את המסר: דיין לא יעבור, אבל היחסים המצויינים יישמרו. הברזילאים גם אותתו על גישתם החיובית עוד בתחילת המשבר בצעד שחמק מעיני רוב הפרשנים: בספטמבר 2015 הצביעה האסיפה הכללית של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית על הצעה להחיל פיקוח חיצוני על מתקני הגרעין של ישראל. ההצעה נדחתה ברוב של 61 נגד 43, עם 35 נמנעים. רבים הופתעו שברזיל היתה בין המדינות שנמנעו, ובכך סייעו לדחיית ההצעה. אבל ההפתעה אינה במקומה: אלה בדיוק הזירות שבהן האינטרסים האמיתיים של מדינות נחשפים, לא בהצהרות לתקשורת של שרי חוץ ודוברים ממשלתיים. ישראל וברזיל קשורות בעבותות של סחר בטחוני. גם הודו, אגב, לקוחת הנשק הגדולה ביותר של ישראל, נמנעה באותה הצבעה.

כך פעלה אפוא הפוליטיקה הסמויה במקביל, ומתחת לפני השטח של הפוליטיקה הגלויה. מינויו של דני דיין הוא קורבן קטן יחסית כשמה שעומד מנגד הוא חוזים של מיליוני דולרים עם "אלביט" ו"רפאל" והתעשייה האווירית. כשהמשחקים האולימפיים בפתח, באוגוסט הקרוב, ובהם טכנולוגיה ישראלית תהיה פרושה בכל רחבי הערים הגדולות, באצטדיונים ובאוויר שמעליהם, אף אחד בברזיליה ובירושלים לא באמת התכוון לשבור את הכלים. ההודעות הנזעמות, התרנגוליות, נועדו בעיקר לצרכי פנים ולתקשורת; כך גורפים אהדה רגעית, בעמידה "נחושה" על הכבוד הלאומי. באמצעות האקט הפומבי של דחיית המתנחל דיין, הממשלה המיליטריסטית בברזיליה מסווה ומכשירה את השותפות האמיתית שלה עם משטר האפרטהייד הישראלי. בסופו של דבר, גם בירושלים מבינים את זה, וחותרים לסיים את המשבר באקורד נמוך. הקורבן משתלם. "אלביט" חשובה יותר מדיין.

מתי החברה הישראלית תתחיל לשאול את עצמה שאלות?

עד כה הוציאה ברזיל על אבטחת המגה-אירועים קרוב למיליארד דולר. מגה-אירועים הפכו בשנים האחרונות לאבן שואבת ענקית של תעשיית בטחון המולדת, ובחסותם ממשלות מבצעות פשעים קולוסאליים נגד אוכלוסיות שקל לעקור ולגרש ממקומן. במאמר משנת 2009 של פיליפ בויל וקווין הגרטי הם מאפיינים את הדינמיקה השלטונית שצמחה סביב המגה-אירועים כ"ממשל מונע". מאז 9/11, השימוש בטכניקות צבאיות בהקשרים לא צבאיים הפך להיות "קומון סנס". בהכנות למגה-אירוע, מנסים להעריך את הסיכון להתקפת טרור. הסיכון הזה אינו באמת מדיד, ולכן מומחי הביטחון מתכוננים "לכל תרחיש אפשרי", בלי קשר לסבירותו. אבל זו סחרחורת שאין לה סוף, ולא גבול תקציבי, כי אין קץ לתרחישי האימה, וכל פיגוע טרור מעצב מחדש את מפת הסיכונים.  בויל והגרטי כותבים:

"הדינמיקה של ה"איבטוח" מובילה להרחבת הלגיטימציה למעקב, בלי קשר לשאלה אם קרה משהו רע. אם לא התממש האיום הבטחוני, המתכננים יכולים לקבוע בנחרצות שהצעדים המקיפים שננקטו 'עבדו'. אם האיום כן התממש, ניתן להסבירו בקלות באמצעות סדקים בלתי צפויים בתשתית, ואז למנף אותו לרמות גבוהות יותר של אבטחה באירוע הבא."

לישראל יש מעורבות עמוקה באבטחת מגה-אירועים, עוד לפני המונדיאל והאולימפיאדה בברזיל. בכל האולימפיאדות האחרונות – סידני, בייג'ין, אתונה – ריחפו מל"טים ישראלים ממעל. ב-2011 חתמה "מגל מערכות ביטחון" על חוזה של 35 מיליון דולר עם ממשלת גינאה המשוונית, לאבטחת אירועי גביע אפריקה לאומות בכדורגל. מה כל כך נורא בזה? אל"ף, שמגל ציידה את גדר ההפרדה (הבלתי חוקית, למי ששכח, מחוללת סיוט "משטר ההיתרים") באותן המערכות וניסתה אותן על פלסטינים; בי"ת, שבגינאה המשוונית שולטת אחת הדיקטטורות האכזריות בעולם. זה כמובן לא מנע מישראל לסחור איתה במיליוני דולרים וגם לאמן את המשמר הנשיאותי של הרודן תיאודורו אוביאנג.

העולם מלא עוולות ופשעים שישראל לא חוללה ולא היתה לה יד בהם. השאלה הפשוטה היא – מדוע היא חייבת להרוויח מהם? מדוע היא חייבת להשקיע את מיטב ההון האנושי והכלכלי שלה בהנצחת העוולות האלה?

ג'ימי ג'ונסון, אחד החוקרים המובילים של הייצוא הבטחוני מישראל, מסביר מדוע התאים הניסיון הישראלי לצרכים הברזילאיים כמו כפפה ליד:

"ישראל נושאת, לכל היותר, באחריות שולית מאד לאלימות המדינה בברזיל שכרוכה במונדיאל ובאולימפיאדה, וגם זאת רק ברמה הטקטית. ההיסטוריה המכוערת של אלימות מדינה בברזיל כלפי אוכלוסיות שנדחקו לשוליים קודמת לציונות. ישראל גם אינה ספקית הנשק והביטחון היחידה לצבא הברזילאי ולמשטרת ריו. ברזיל רוכשת נשק מכמה מדינות – שכולן, כמו ישראל, פיתחו את הטכנולוגיות שלהן לפחות חלקית על בסיס ניסיון באלימות – וצבא ברזיל רכש ניסיון נרחב בלוחמת מעברות עוני כאחד מכוחות הכיבוש בהאיטי. אבל אי אפשר להיות מופתע מכך שישראל היא ספקית נשק עיקרית בתקופה שברזיל מתכננת ליצור אזורים סטריליים עבור שעשועיה של האליטה הבינלאומית בזמן המונדיאל והאולימפיאדה.

מטרה עיקרית של הצבא הישראלי, הכוחות החמושים והמשטרה של ישראל, היא ליצור מרחבים סטריליים שבהם אזרחים ישראליים יכולים לנהל את ענייני היומיום שלהם מבלי לפגוש פלסטינים, ובמיוחד פלסטינים שנאבקים נגד המדיניות הישראלית. זה מוביל לטכנולוגיות דיכוי שאז מיוצאות לכל רחבי העולם. למרות שברזיל לא זקוקה לעזרה מישראל במאבקה באוכלוסיות מנושלות, היא עדיין יכולה לייבא ידע פרקטי. מה שמיוצא הוא עצם יחסי הכובש-נכבש בין הישראלים לפלסטינים, ובמידה לא מבוטלת הם שיניעו את אלימות המדינה לתמוך ב'ניקוי' ריו לקראת המונדיאל והאולימפיאדה."

והכלכלן שיר חבר מבהיר לאן הדברים מובילים: "ממשלות שמעוניינות לשלוט ולהכיל אוכלוסיות גדולות וחסרות מנוחה של עניים הפכו ללקוחות הגדולים ביותר של הנשק הישראלי: ברזיל, הודו ומקסיקו הן בין הלקוחות האלה".

שאלות קשות (לשאול מול המראה)

השאלות שצריך לשאול את עצמו כל ישראלי, ובמיוחד כל ישראלי שקשור לתעשיות הנשק ובטחון הפנים, הסייבר והמעקב, הן מאד פשוטות. אחת, האם אני שלם עם התפקיד הגלובלי הזה שישראל לקחה על עצמה? שתיים, האם אני שלם עם החלק שלי בתוכו?

שימו לב: אין כאן שאלת חוקיות בכלל. ככל הידוע לי, אף עסקת נשק שתוארה כאן לא עברה על החוק הישראלי או הבינלאומי. לכל היותר, במהלכים לרקימת העסקאות מאחורי הקלעים הועברו חבילות מזומנים שמנות מכיס אחד לכיס שני, "דמי תיווך" בלשון נקייה, או "פרשיית שוחד שמתפוצצת בפנים" בלשון פחות נקייה. צבא ברזיל לא מבצע פשעי מלחמה או פשעים נגד האנושות, ושום אמברגו לא הוטל על המדינה. אבל מה בכך? ראשית, חוקיות אינה ערובה למוסריות. ארה"ב הרגה 134 אלף אזרחים במלחמת עירק באופן חוקי למהדרין. ישראל הרגה באופן חוקי 1,200 איש במלחמת לבנון השנייה, רובם המכריע אזרחים, ועוד כ-2,300 אזרחים חפים מפשע בשלושה מבצעים בעזה. שום גוף בינלאומי בעל תוקף משפטי לא קבע שמעשי הטבח האלה היו לא חוקיים (ארגוני זכויות אדם, למרבה הצער, רק מפרשים את החוק, לא קובעים אותו).

על דרום סודן, שבה מתבצעים פשעים מחרידים מאז פרוץ מלחמת האזרחים בדצמבר 2013, עדיין לא הוטל אמברגו צבאי כולל בידי האו"ם. זה לא הופך את הסחר הבטחוני עמה, שישראל הודתה בו בעקיפין, למדיניות לגיטימית. להיפך, החרפה עמוקה יותר, שכן התנהלות המדינה מבהירה שבהיעדר שוט משפטי בינלאומי, ישראל תסכים לסחור גם עם השטן.

על כן, העובדה שאין מניעה משפטית לצייד את המשטרה הברוטלית בעולם בכלי משחית עבור פלישותיה הקטלניות לפאבלות של ריו, וגם לא תהיה מניעה כזאת – אינה מנקה במאום את ההחלטה המודעת להמשיך בסחר הזה ואף לתת לו רוח גבית ממלכתית. הכשר חוקי איננו הכשר מוסרי. ואם באמת אין שום בעיה מוסרית כאן, שאלו את עצמכם איך זה שהתקשורת הישראלית נמנעת באדיקות מלדווח על השימוש הנפשע שנעשה בנשק ובטכנולוגיות הישראליות בעולם? מדוע הידיעות על מכירות הנשק תמיד מתמקמות יפה בדיווחים על שוק ההון, עסקת ענק פה ונסיקת מניות שם, ואף פעם לא בדיווחים על המחאה הגוברת בעולם נגד "הייצוא של מודל עזה" בידי ישראל? מי שמצפונו אינו נוקף אותו לא טורח להסתיר צדדים לא נעימים של המציאות.

עוד צד לא נעים שחובה לדבר בו גלויות הוא המניעים הכלכליים שעומדים מאחורי המשך העימות המזויין עם הפלסטינים, ובאופן מיוחד, הפלישות התקופתיות לעזה. על כך נכתב כבר גם בבלוג הזה וגם במקומות אחרים. זיכרו את המשפט הזה של מנכ"ל אחת מתעשיות הנשק בארץ, שנאמר ממש בזמן שהטילים מעזה ואליה התעופפו באוויר: "אחרי כל מבצע מהסוג שמתקיים עכשיו בעזה, אנחנו רואים גידול במספר הלקוחות מחו"ל". וכתבת המגזין היוקרתי "דיפנס ניוז מוסיפה:

"עבור התעשיות הביטחוניות המערכה הזו היא כמו לשתות משקה אנרגיה חזק במיוחד – זה פשוט נותן להן תנופה אדירה קדימה. שדה הקרב הוא כמו תעודת כשרות מהדרין בכל הנוגע לשווקים הבינלאומיים. מה שהוכח בקרב – נמכר הרבה יותר טוב. מיד אחרי המבצע ואולי אפילו במהלכו נוחתות כאן כל מיני משלחות ממדינות שמעריכות את היכולות הטכנולוגיות של ישראל ומעוניינות לבחון את המוצרים החדשים."

מי שמסייר בתערוכות נשק בינלאומיות יכול לשמוע דברים דומים מנציגי המכירות של החברות הישראליות. מילות המפתח Combat Proven פותחות הרבה דלתות וכיסים. התפיסה הזאת מנחה לא רק משקיעים, אלא גם את הצבא עצמו. הנה דברים שאמר בשנה שעברה אל"מ אבנר בן זקן, ראש מחלקת ציוד לוגיסטי באגף טכנולוגיה ולוגיסטיקה בצה"ל: "אם אני מפתח מוצר ורוצה לבחון אותו בשטח, אני רק צריך ללכת 5 או 10 ק"מ מהבסיס שלי, ואני יכול לראות מה קורה עם הציוד. אני מקבל פידבק, כך שזה מזרז ומיעל את תהליך הפיתוח." והנה דברים מפי מנכ"ל רפא"ל הקודם: "התפישה הבסיסית שכולנו מתנהלים לפיה היא שאנחנו נפתח ונמכור לצה"ל מוצרים באפס רווח, והניסיון שיצטבר בצה"ל יעזור לנו לשווק את המוצרים אחר כך בחו"ל."

כן, סוחרי נשק יאמרו למצלמה שהם היו שמחים אם היה שלום עולמי ולא היתה דרישה לסחורה שלהם. אבל זה נשמע קצת כמו סוחרי קוקאין שהיו שמחים לחיות בעולם בלי מכורים. אי אפשר להבין את תכיפות העימותים המזויינים בעולם העכשווי, את ההרג ההמוני באוכלוסיות אזרחיות, בלי לקחת בחשבון את טכנולוגיות ההרס המשתכללות-תדיר שמפיצות חברות הנשק. המשק הישראלי מתייחד בכך שהוא מפיץ בעולם לא רק טכנולוגיות שהורסות חיים אלא גם כאלה שהורסות פרטיות. בדרך עקיפה קצת יותר אך לא פחות נסלחת, מחללי הפרטיות מאפשרים למשטרים דכאניים לאתר ולעצור במהירות מתנגדים פוליטיים, ואז להרוס את חייהם. מהנדס האופטיקה של "אלביט" מרוחק מקורבנותיו רק צעד וחצי יותר מכימאי חומרי הנפץ של תע"ש; הראשון עשה מיקור-חוץ לפעולת הקטילה, השני לקח עליה אחריות. זה הכל.

אחד הטיעונים השחוקים שמושמעים הוא ש"כל המדינות חוטאות בייצור ובייצוא נשק, למה רק אנחנו צריכים להיות קדושים?", או בגרסה אחרת, "ממילא המנוולים ישיגו את כלי הנשק וההרס שלהם איכשהו, למה שלפחות לא נרוויח אנחנו מזה". הגרסה השנייה די עלובה; היא מוחלת לפושע בלי קשר למעשיו אלא רק בגלל שיש פשעים בעולם. אף אחד לא מיישם מוסר כזה בחייו הפרטיים, וגם לא בחיים הציבוריים. המחשבה שהיחסים בין מדינות שייכים לזירה שבה כללי המוסר הפשוט אינם תופסים היא זאת שטעונה הצדקה, ולא ברירת המחדל. וממילא היא שקרית בעצמה, אחרת לא היו בעולמנו מערכות משפט בינלאומי, החלטות על אמברגו צבאי ואף על התערבות חיצונית במקרים של השמדת עם ופשעים נגד האנושות.

הגרסה הראשונה של הטיעון אינה משכנעת גם היא משום שבכל דמוקרטיה (ואפילו ברוסיה) שמייצאת נשק וטכנולוגיות מעקב יש גופים אזרחיים שעוקבים, מתעדים ובעיקר מוחים נגד המדיניות הזאת. חלקם אף מצליחים להכניס שינויי חקיקה שמגבילים מאד את זמינות הסחורות האלה למשטרים אפלים. הציבור הישראלי אינו יכול לתלות את אדישותו באדישות העולם, כי העולם לא תמיד אדיש. ואם המאבק לא הצליח עדיין במקומות אחרים, איך זה בדיוק פוטר אותנו מן החובה להיאבק על דמותנו? איך זה פוטר אותנו מן הכלל הפשוט הזה – לא לסייע למעשי נבלה, לא לייעל שיטות הרג, לא לשכלל שיטות לציד אדם?

איך זה פוטר אותנו מן הכלל הנוסף – לא להתפרנס ולהתעשר מכל זה?

טיעון נוסף בזכות הייצוא הבטחוני מתרכז בתעסוקה: אלפי אנשים מועסקים בתעשיות הבטחוניות, ויותר מ-150 אלף משפחות מתפרנסות מהן בעקיפין. שר הביטחון יעלון אף הודה שיש קווי ייצור שלא סוגרים אותם משיקולים כאלה. רפא"ל מעסיקה 7,000 עובדים בתנאים חלומיים (לימודי דוקטורט בחו"ל חינם, שנת שבתון). מה יהיה על כל העובדים האלה?

הטיעון הזה, שמגייס לצידו רגישות חברתית, בעצם ערמומי מאד. כפי שראינו, הסיבה לגידול העצום בתעשיות הבטחוניות של ישראל, לכך שהן מעסיקות אלפי עובדים ומוכרות במאות מליוני דולרים, איננה נעוצה בכוח עליון מסתורי. זאת תוצאה של מדיניות ממשלתית ברורה: הזמנות ענק מצה"ל, קידום מכירות בחו"ל, פריצת שווקים באמצעים דיפלומטיים, ועוד. במלים אחרות: אותה מדינה שיצרה את התלות התעסוקתית בתעשיות הביטחון לא יכולה להציג את התלות הזאת כעילה להנצחתן. אלמלא נותבו כל כך הרבה צעירים בעלי רקע הנדסי – לעתים עוד לפני שסיימו תואר ראשון – אל התעשיות האלה, השיקול התעסוקתי לא היה מובלט. ובכן, כשם שניפחו את התעשיות, אפשר לכווץ אותן. לא בפיטורים המוניים, התהליך יהיה הדרגתי ולא שונה מכל תנודה בשוק ההייטק הדינמי. האנשים המוכשרים שבונים טילים ומערכות מעקב יוכלו לרתום את כשרונם גם לבניית מיכשור רפואי או מערכות ניטור אקלימיות. הרעיון שהדרך היחידה להתפרנס במקצוע שלך חייבת להסתיים בגופה ירויה או באדם מכווץ בתא כלא הוא רעיון עיוועים.

ההגנה האחרונה על הייצוא הבטחוני שאתייחס אליה כאן היא מבית היוצר של "אם אין אבחנה עקרונית, אז אין מחויבות מוסרית". דוגמאות יש למכביר. למשל: אם הכיבוש לא התחיל ב-1967, אלא ביום שבו הציוני הראשון הניח את כף רגלו בפלסטינה, אז אין דרך לפתור את הסכסוך, ולכן המשך משטר הפריבילגיות של היהודים לגיטימי. למשל: אם אין הבדל ממשי בין לוחם חמאס שאוחז נשק לבין האם שמאכילה אותו או הילדים שהוא מאכיל, כי כולם תומכים בו, אז כולם בני מוות. בהקשר של תעשיית הנשק ובטחון הפנים קל מאד לטשטש את גבול האחריות ולהיתמם: למה מהנדס הטילים של רפא"ל אשם יותר מאיש המחשבים שכתב את התוכנה למערכת ההנחיה של הטיל? או מהמתכנת שכתב את אחד הסקריפטים (או איך שלא קוראים להם) שנעשה בהם שימוש בתוכנה המלאה? למה בעצם לא להאשים את מי שהמציא את שפת התיכנות? את הטבח שמכין אוכל למהנדסים של רפא"ל? את מי שמילא להם דלק ברכב כדי שיגיעו לעבודה? את כל מי שאי פעם עזר להם?

מטרת התעלול הילדותי הזה היא למתוח אד אבסורדום את גבול האחריות המוסרית. לא כדי להטילה בסופו של דבר על מישהו, אלא להיפך – כדי שתפקע כליל, ובכך תזכה את כולם באופן מוחלט, מראש ובדיעבד, על כל מעשה שיוצא תחת ידיהם. התאווה לאבחנות עקרוניות, אם כן, היא מסיכה דקיקה שמאחוריה מסתתר מתכון לחיים א-מוסריים. בוויכוח הזה אין מנצחים, כי בחיים הממשיים אין אבחנות עקרוניות. כולנו קשורים זה לזה ברשתות מרובות ורב-ממדיות, ואין דרך אובייקטיבית למדידת ההשפעה של גורם אחד על כל גורם וגורם ברחבי הרשת.

אבל המסקנה הבוגרת מההבנה הזאת צריכה להיות שהחיפוש אחר אבחנות עקרוניות, ולא החיפוש אחר חיים מוסריים, הוא האיוולת כאן. ושוב, בסיטואציות יומיומיות אנחנו יודעים יפה להתנהל על בסיס אבחנות פרקטיות, ולא דורשים מעצמנו ומהזולת יותר מזה. אם נסעת על המדרכה באופניים מאחורי והפלת אותי, אני אאשים אותך ולא את יצרני המרצפות של המדרכה, לא את מתקן האופניים שעברת אצלו קודם, ולא את ההורים שלך שלימדו אותך לרכב. גם לא אקלע לדיון הזוי שבסופו אסיק כי אף אחד לא באמת אשם בהפלתי. הידע הטריוויאלי הזה איכשהו מתפוגג כשהדברים מגיעים לשיפוט מוסרי של אקטים פוליטיים. שמה החיבה לאבחנות עקרוניות, לטשטוש כל הבדל מעשי, אינה יודעת גבולות.

אם כך, מהנדס יקר ב"אלביט", איש שיווק בתעשייה האווירית, מנהל מוצר ב"ורינט": אל תסתכל סביבך, אל תחפש אשמים יותר או פחות. תביט במראה. אתה לא יודע למה משמש הרכיב שאתה מתכנן או מייצר? תשאל. אתה לא יודע עם איזה מדינות ומשטרים החברה שלך חותמת חוזים? תתעניין. זה לא קשה לגלות. נכון, נוח יותר להיות בורג במערכת, אבל אתה יכול להיות יותר מזה. אתה יכול להיות אדם.

תביט במראה, ותביט בתמונות מן הפאבלות של ריו, מבתי הסוהר של עשרות דיקטטורות ברחבי העולם, שמלאים בקורבנות הטכנולוגיה ששמך מתנוסס עליה, גאווה שכולה כחול-לבן. בעולם של ימינו, מנגנוני ההרג והשיעבוד מתגנבים ומחלחלים לכל אגפי החברה. במציאות הזאת לא צריך לעשות מעשים טובים, לא צריך להיות אמא תרזה, כדי לחיות חיים הגונים. מספיק לא לשתף פעולה עם מנגנוני הרשע. מספיק לעמוד על המשמר. שאל את עצמך, מדי יום, האם שותפותך ברשע – כולנו שותפים במידה זו או אחרת – היא מעבר להכרחי, מעבר לשליטתך, או שמא נשאבו לתוכה כבר מיטב משאביך, מיטב בחירותיך.

הבומרנג המדיני: בינאום הסכסוך עם הפלסטינים

הישראלים קובלים על כך שהסכסוך הישראלי-פלסטיני מושך כל כך הרבה תשומת לב עולמית, מעל ומעבר לסכסוכים אחרים, אכזריים הרבה יותר. חייבים לומר שיש אמת בתלונה הזאת, אבל לא הרבה אמת. מי שיוצא את גבולות הארץ ומתחיל לצרוך חדשות ממקורות זרים רואה שהפלא ופלא, הסכסוך שלנו די מתגמד שם. ובכל זאת, יש תשומת לב מיוחדת, במיוחד כלפי הפרות זכויות אדם שיטתיות שישראל נוקטת כבר חצי מאה. הסיבות לתשומת הלב הזאת מוכרות ולא ארחיב עליהן כאן: העניין הדתי בארץ הקודש, הדרישה של ישראל להיכנס כחברה בכל המועדונים האקסקלוסיביים של הדמוקרטיות המערביות, ועוד. בהקשר של הדיון הנוכחי, עולה סיבה נוספת, מטרידה מאד, שהציבור אינו מודע לה.

מי שהפך את הסכסוך עם הפלסטינים למכרה זהב כלכלי, מי שבנה משק שמנוע הצמיחה העיקרי שלו הן תעשיות הביטחון והסייבר, ייצוא הנשק וטכנולוגיות בטחון המולדת – היה ישראל עצמה. וכמו שכבר ראינו, סוד ההצלחה של הסיפור הזה לא נעלם מעיני העולם: לא מעיני הלקוחות ולא מעיני הקורבנות. הניסיון המבצעי שנרכש בהתמודדות ארוכת שנים עם אוכלוסיה אזרחית עוינת, בניהול קרבות באזורים אורבניים צפופים מול כוחות גרילה, באיסוף מודיעין משוכלל, באבטחת גדרות ובניטרול איומים מן האוויר – הניסיון הזה מגובש, נארז ומיוצא לחו"ל. ישראל "מייצאת את עזה" לממשלות שניצבות בפני אתגרים דומים של שליטה באוכלוסיה אזרחית מדוללת-משאבים ועוינת.

אם כך, ממש כשם שהעולם דוחף את אפו לישראל, היא דוחפת את אפה לכל מיני פינות בעולם. מי שמאפשר למדינות זרות להשתמש בטכנולוגיות שליטה והרג שנבדקו בעזה ובגדה, מכריז בכך שהנעשה בעזה ובגדה הפך להיות נחלת הכלל של הגלובוס כולו. לא רק לישראלים שוחרי שלום יש אינטרס בסיום הסכסוך המדמם; גם לתושבי הפאבלות בברזיל יש עכשיו אינטרס כזה, שכן רק סיום סופי ומוחלט של הסכסוך יעצור את הגידול המטורף בתעשיות הביטחון הישראליות; יסיר את תו האיכות Combat Proven ממוצריהן; ויצמצם באופן דרסטי את תפוצת הנשק הישראלי בעולם. כל עוד ממשיכה ישראל לייצא את "המומחיות" המקוללת שלה למשטרים מפוקפקים, כל עוד אוכלוסיות נחשלות סובלות מנחת ידה של המומחיות הזאת, הסכסוך הישראלי-פלסטיני ימשיך להעסיק את כל העולם. והציבור הישראלי יעמוד שוב ושוב בצד הלא נכון של ההיסטוריה: לצד רודנים צמאי דם ושירותי ביטחון ברוטליים, ונגד מיעוטים אתניים ואוכלוסיות עוני.

המדיניות הישראלית הזאת נשענת על כרעי תרנגולת. בכל אותן מדינות שמשתמשות בטכנולוגיות השליטה הישראליות מתהווה מתח הולך וגובר בין התמיכה הבלתי מסויגת של הממשלה בישראל – בהחלטות או"ם, בוועדות בינלאומיות, בביקורים דיפולומטיים – לבין המחאה העממית בקרב האוכלוסיה שנפגעת מן הטכנולוגיה הזאת, ובאופן טבעי מזדהה גם עם מצוקת הפלסטינים. מדיניות חוץ שמושתתת על התנכרות מוחלטת של הלקוח לקהל המצביעים שלו אינה מבשרת טובות.

מקרה טורקיה מאלף בהקשר הזה. ממעמד מוביל בין לקוחות הנשק הישראלי בשנות ה-90' עברה טורקיה צד והפסיקה כמעט לגמרי את הסחר הבטחוני עם ישראל. אירוע ה"מרמרה" היה בלי ספק נקודת מפנה אבל הדינמיקה העמוקה יותר קשורה למתח הבלתי נסבל בין ההזדהות עם העם הפלסטיני לבין ממסד בטחוני מנוכר שהמשיך לסחור במרץ עם המדינה שמדכאת את העם הפלסטיני. תהליך דומה עלול (או עשוי) לקרות גם בברזיל, שגם בה, כפי שראינו, גוברים והולכים קולות המחאה נגד הקשרים ההדוקים עם תעשיות הביטחון הישראליות. כך תלך ישראל ותידחק לזרועותיהם של משטרים יותר ויותר אפלים, שמחויבותם היחידה היא לרצוח כל את כל מתנגדיהם. בקרוב נֵיראה ברבים רק במחיצת "ידידים" מחוף השנהב וטורקמניסטן.

מצד שני, השמאל חייב להכיר בכך שהייצוא הבטחוני מספק לישראל רשת הגנה מדינית יעילה מאין כמותה, במיוחד במדינות שיש בהן רגישות לזכויות אדם. זוהי שוב הדיפלומטיה הסמויה שמכריעה את זו הגלויה. ממשלת שוויץ מוציאה בממוצע 34 מיליון דולר בשנה על סיוע הומניטרי לאוכלוסית עזה ולארגוני זכויות אדם פלסטיניים וישראלים; בשנה שעברה היא גם תרמה 15 אלף דולר למימון תערוכה של "שוברים שתיקה" בציריך, אירוע שהוציא מן הכלים את הימין הצעקני בישראל. זאת בדיוק היתה המטרה, והיא הושגה: שוויץ מצטיירת כמדינה שוחרת זכויות אדם שאינה חוששת להתעמת עם הלאומנות הישראלית. מה שנדחק הצידה ולא מוזכר בכלל זה ששוויץ היא לקוחה רצינית של תעשיות הנשק הישראליות. לפני חצי שנה היא חתמה עם "אלביט" על עסקה לאספקת מל"טים מסוג "הרמס 900", בשווי של 200 מיליון דולר. למה לא ראינו ביקורת של השמאל על העסקה הזאת כשם שרואים ביקורת של הימין על התרומה לארגוני זכויות האדם? אולי מפני שהשמאל עוד חי בעולם של אידאות ולא מבין איפה נחתכים העניינים בעולם הממשי. גם העובדה שמדובר בעסקה מול חברה פרטית ולא מול ממשלת ישראל מכשירה את השרץ: שר החוץ השוויצרי הגן כך על העסקה בפני ביקורת משמאל. הדברים מחזקים את ההערכה הקודמת שישראל משתמשת ביצרני הנשק הפרטיים כסוג של מיקור-חוץ כדי להרחיק ממנה ומלקוחותיה אש דיפלומטית. גם את הפרטת תע"ש – שככל הנראה תיבלע על-ידי "אלביט" – אפשר לראות באור הזה, מעבר לשיקולים הכלכליים.

הצביעות האירופית ביחס לישראל היא עניין לפעילי שמאל באירופה, לא לנו (והם אומנם פועלים); אותנו צריכה לעניין התוצאה המדינית: כל עוד תעשיות הנשק ובטחון המולדת ממנפות את הכיבוש והמבצעים בעזה לגריפת רווחי עתק בייצוא למדינות אירופה, אין כיסוי אמיתי להצהרות "התקיפות" של מנהיגי אותן מדינות נגד ישראל. להיפך, הן שותפות עקיפות לפשעים.

מכאן נובע שהכיבוש ותעשיות הנשק שלובים זה בזה לבלי הפרד; ושהמאבק נגד שניהם הוא מאבק אחד. פעילי שמאל שמקדישים את כל מרצם להגנה על זכויותיהם הנרמסות של פלסטינים צריכים להבין שהכיבוש איננו סתם עווית משיחית שלקחה בשבי "ישראל השפויה". הכיבוש הוא תוצר וגם מחולל של נדבך מרכזי בכלכלה של "ישראל השפויה". וחטיבת הסייבר של "אלביט" היא מחסום בפני שוויון וצדק לכלל האנשים בין הים לירדן לא פחות מן הבולדוזרים של המנהל האזרחי. בעבר כתבתי כאן על מסלול ההתנגשות הבלתי נמנע בין השאיפה לצדק חברתי לבין תקציב הביטחון, התנגשות מחויבת המציאות, שלצערי תנועות השמאל עדיין מתחמקות ממנה. אליה יש לצרף את ההתנגשות הבלתי נמנעת בין השאיפה לסיום הכיבוש לבין תעשיות הביטחון. ככל שנמהר להתמודד עם הסתירה המובנית בין השניים, כן ייטב.

לפני 80 שנה פורסם בארה"ב ספר בשם "מלחמה היא הונאה". הסופר היה סמדלי בטלר (1881-1940), מייג'ור ג'נרל (מקביל לדרגת אלוף) במארינס האמריקני, ששירת יותר מ-33 שנים באינספור קרבות וארצות, זכה ב-16 מדליות, ועד למותו היה החייל המעוטר ביותר בחיל. לאחר שפרש מהצבא, הפך בטלר לדובר נחרץ נגד תעשיית המלחמה האמריקנית. שלא כמו הגנרלים שלנו שהתפכחו מאוחר מדי, הקדיש בטלר את שארית חייו למאבק הירואי במיליטריזם האמריקני ולא חשש להתעמת עם הגופים החזקים ביותר. וכך הוא כתב:

"מלחמה היא הונאה. תמיד היתה כזאת. מעטים מרווחים, והרוב משלם. אבל יש דרך לעצור אותה. אי אפשר לסיים אותה בוועידות פירוז מנשק. אי אפשר לחסל אותה בדיוני שלום בז'נבה. ארגונים לא פרקטיים בעלי כוונות טובות לא יצליחו למחות אותה באמצעות החלטות. את המלחמה אפשר להכניע רק באמצעות שלילת הרווחים ממנה."

שננו היטב: רק באמצעות שלילת הרווחים.

סוף דבר

הסיפור של ברזיל הוא סיפור של מדינה אחת בלבד. כדי לפרוש במלואה את רשת הייצוא הבטחוני של ישראל לא מספיקה עבודה של בלוגר יחיד, עורך-דין הרואי וקומץ פעילות, שעובדים כולם בהתנדבות. זה פרוייקט למכון מחקר שלם. זה פרוייקט שצריך למשוך אליו אנשים מתוך התעשייה, "שוברי שתיקה" שיחשפו את הסודות הגדולים באמת, החוזים המלוכלכים, הדם שנוטף מן המצגות הנוצצות. זה פרוייקט שצריך לזעזע את כל מגזר ההייטק הישראלי ולעורר אותו לחשבון נפש נוקב.

הנשק זורם, מצלמות המעקב מגיעות ליעדן. זה קורה כל הזמן. מיאנמר עדיין נתונה תחת אמברגו צבאי אמריקאי ואירופי, כיוון שהחונטה הצבאית שם לא התפרקה מסמכויותיה הרודניות. אבל ישראל מוכרת לה נשק ומארחת בכבוד את הרמטכ"ל שלה. בבורונדי הולך ומתגלגל עוד רצח עם אפריקאי; ישראל מוכרת להם נשק. חברות הנשק הגדולות בישראל פותחות שותפויות עסקיות בהודו על פי המודל הברזילאי; כך נקבעת נוכחות קבע לטכנולוגיה הישראלית בעימותים הצבאיים והמשטרתיים במדינה, שכבר משתמשת בנשק ובידע ישראליים בדיכוי המרידות בקשמיר.

את מילות הסיום אני משאיר למייג'ור ג'נרל סמדלי בטלר:

"ביליתי 33 שנים וארבעה חודשים בשירות צבאי פעיל ובמשך אותה תקופה ביליתי את רוב זמני כבריון מיוחס עבור 'העסקים הגדולים', וול-סטריט והבנקאים. בקיצור, הייתי סחטן, גנגסטר בשירות הקפיטליזם. עזרתי להפוך את מקסיקו ובעיקר את טמפיקו בטוחה לאינטרס הנפט של אמריקה. עזרתי להפוך את האיטי וקובה למקום הולם לקצירת רווחים עבור 'נשיונל סיטי בנק'. סייעתי באונס של חצי תריסר רפובליקות במרכז אמריקה לטובת רווחי וול סטריט. עזרתי לנקות את ניקרגואה בשביל האינטרנשיונל בנק האוס של האחים בראון בין 1902-1912. הבאתי את האור לרפובליקה הדומיניקנית לטובת האינטרסים של תעשיית הסוכר האמריקנית ב-1916. עזרתי להפוך את הונדורס למקום מתאים לחברות הפרי האמריקניות ב-1903. בסין, ב-1927, הבטחתי את פעולתה הבלתי-מופרעת של 'סטנדרד אויל'. במבט לאחור, הייתי יכול לתת לאל-קאפונה כמה טיפים. פסגת השגיו היתה להפעיל את מנגנון הסחיטה שלו בשלושה רובעים של העיר. אני פעלתי בשלוש יבשות."

בזמנו של בטלר, הצבא פעל בעיקר בשליחות תאגידים אזרחיים. בימינו, הוא פועל בעיקר בשליחות תאגידי נשק. המרוויחים התחלפו, השיטה נשארה, וגם הקורבנות נשארו. האנשים עם החליפות עדיין גוזרים את עתידנו.

[פוסט ארוך; פורסם ב"המקום הכי חם בגיהנום"]

השיר "ניצני שלום", אחד הידועים בשיריו של יצחק (אליה) נבון, נכתב בשנת 1918, תחת רושמה הכביר של הצהרת בלפור. רוח של תחייה לאומית שורה על השיר, כעל רבים משירי התקופה. בין הטפה לשלום ולצדק כלל עולמי, מקפיד המחבר להעביר גם מסר ציוני חד: "יודו כל עמים חן דתי", וגם "צדקת עמי חיש יכירו". הנה כי כן, סיפור ידוע: הציונות מעולם לא הסתפקה בסתם להיות צודקת, והתעקשה שכל אומות העולם גם הן יכירו בצדקתה.

אין לדעת מה עבר בראשם של הפקידים במשרדי האוצר והמסחר והתעשייה, אי-אז בראשית שנות ה-80' של המאה הקודמת, כאשר החליטו להטביל אזור תעשייה בקו התפר בשם "ניצני שלום". האם שאבו השראה מן השורה "חוק ומשפט יבנו פרצי"? (אבל לא חוק ולא משפט שוררים שם). אולי מן המשפט "אל ישא גוי אל גוי ידו"? (אבל הטרור היכה שם פעמיים). "יהגו אמת"? (אבל השקר מתנוסס מעל המקום כדגל שחור). "יצמח שלום רב מארצי"?

נו.

כך או כך, העולם לא חש להכיר בצדקת עמי. למעשה, במשך 30 שנות קיומו של אזור התעשייה "ניצני שלום", העולם התעניין בו הרבה יותר מן הציבור הישראלי, שבקושי שמע עליו. ומה שהעולם ראה ושמע די זעזע אותו. כי ב"ניצני שלום" חברו יחדיו כמה רעות חולות של מדינת ישראל כדי להפיק תרכובת רעילה במיוחד: אדנות יהודית גסה במיוחד, יחד עם תאוות בצע משולחת רסן, ניצול מחפיר של עובדים, זיהום הסביבה, האוויר והמים בשלל רעלים כימיים, וכל זאת תוך הפרת כל חוק אפשרי.

מה שצמח מ"ניצני שלום", וממשיך לצמוח כל העת, הוא פטריה רעילה של כיבוש וניצול. מה שהעולם מכיר בו הוא לא צדקת עמי אלא רשעותו. הפנים האלה של הכיבוש, פני ביורוקרטיה ותעשייה ואפליה גזענית ממוסדת, לא מצטלמים טוב כמו ירי חי של חייל מג"ב על נערים בני 15. זאת למרות שגם הם כבר גבו חיי אדם (לפחות 4 פועלים נהרגו במפעלים ב"ניצני שלום") ופגעו בבריאותם של אלפים. העוול שהם מפיצים עמוק הרבה יותר מסטטוס גזעני אקראי של חיילים משועממים בפייסבוק. ואף על פי כן, הם עוברים דרך קבע מתחת לרדאר של התקשורת הישראלית (להוציא חריגים בודדים). הכיבוש כתשתית, ולא כהתפרצויות זעם, הוא שקוף. עטר אותו בצירופי לשון נלבבים כגון "ניצני שלום" – והוא הופך לחלק מן הטבע.

הגיע הזמן שגם הישראלים יטעמו משהו מכל זה.

עובדות בסיסיות

"ניצני שלום" הוקם ב-1985 מזרחית לקו הירוק, על שטח פלסטיני. מלכתחילה לא דובר על מיזם פלסטיני (אז מה אם האדמה שלהם). תנאי הפתיחה היו: בעלי מפעלים ישראלים, פועלים ערבים (בעיקר מן הגדה, אבל גם מישראל). למה לא התירה ישראל גם מפעלים בבעלות פלסטינית? נו, כשאמרנו "שלום כלכלי" לא התכוונו ל"שוויון כלכלי".

בהדרגה הצטרפו אל המפעל הראשון עוד ועוד מפעלים, במיוחד אחרי הסכמי אוסלו, והאזור התרחב והתפשט – הכל ללא תכנית מתאר ובאופן פיראטי לחלוטין – עד שכיום יש בו כ-13 מפעלים, הפרושים על שטח של יותר מ-50 דונם. המפעלים הגדולים במקום – "קשת פרימה" (מייצר דשנים חקלאיים, בבעלות משפחת גשורי) ו"סולאור תעשיות גז" – מטפלים בחומרים כימיים בעלי סיכון סביבתי גבוה במיוחד. עוד באזור נמצאים המפעלים "ימית סינון וטיפול במים", "דיקסון גז", "סול מורן ניהול ושיווק" לייצור ושיפוץ מיכלי גז, "טל-אל" לאיסוף ומיחזור פסולת, "אוהלי האחים" לייצור ברזנטים ואוהלים, "תעשיות נייר", "עצי שיטים" לייצור משטחי עץ, "אינטרסויל" לייצור דשנים, חומרי הדברה וחומרי בניין, "מגוז תעשיות פלסטיק", "שי-קי סחר מתכות", ו"לוטר" לייצור בדים ואריגים.

במפעלי "ניצני שלום" מועסקים כ-500 פועלים פלסטיניים, רובם מטולכרם. אזור התעשייה נושק ממש לשכונות של טולכרם ממזרח ולכביש 6 ממערב (מול היישוב "ניצני עוז"). מעברו המערבי – חומת ההפרדה, מעברו המזרחי – חומה פנימית שחוצצת בינו לבין טולכרם. בחומה המזרחית קבוע שער ברזל קטן. הוא נפתח ב-7 בבוקר לכניסת הפועלים ואז ננעל. הוא נפתח שנית, ליציאת הפועלים, ב-16:00 ופעם נוספת ב-18:00.

במהלך היום, בין החומות האלה, במעין גטו פועלים, קורים דברים שלא היו יכולים לקרות באור גלוי ופתוח.

המפעלים ב"ניצני שלום" פועלים גם בחודשי הרמדאן. הם נסגרים בסופי שבוע בלבד, ובעוד מצב מיוחד: כשנושבת רוח מזרחית. למה? תגלו בהמשך.

החזון וההשראה: קפיטליזם קולוניאלי

הוגה הרעיון של אזורי תעשייה הפזורים לאורך קו התפר היה שמעון פרס, האיש והחזון. בנאומיו המכונפים משנות ה-80' וה-90' הם כמובן לא נקראו בשם האפרפר "אזורי תעשייה"; פרס קרא להם "פארקים תעשייתיים", ומכר לכל מנהיגי העולם את הבלוף הנוח-לעיכול שישראל יוצאת מגדרה (ומחומת הפרדתה) למען הפרנסה והקידום הכלכלי של תושבי השטחים, ולא רק עוצרת ילדים באישון ליל ויורה במפגינים באש חיה. זאת בעצם תמיד היתה תפיסת השלום של פרס: להפוך את הכיבוש ממורסה מדממת לסטארט-אפ כלכלי.

מאחורי כל המצגות המרהיבות של פארקי היי-טק משגשגים בלב כרי דשא מוריקים בין קלקיליה לטולכרם עמד הגיון קולניאלי בסיסי. הנה כך ניסחו זאת פקידים בכירים במשרד התעשייה והמסחר ובמשרד החוץ בשנת 1995:

"ההנחה הראשונית מהקמת הפארקים היא שאנחנו הולכים לסייע לפלסטינים, ואין ספק שהקהיליה הבינלאומית תירתם לעניין זה ברצון. התשתית תהיה ישראלית, תיכנון ההקמה יהיה שלנו, אך ההקמה בפועל תוכל להיעשות עם אלפי פועלים מובטלים מהשטחים… בישראל יוכלו בעלי החברות הללו למצוא יעילות עצומה, הראש היהודי ימציא להם פטנטים, והם יוכלו לנצל את ההזדמנות לקבלת עבודה זולה של הפועלים מהשטחים".

"בעזרת הפארקים הללו נוכל לעמוד בתחרות ממשית עם תאילנד, קוריאה, טיוואן, הונג-קונג, סינגפור, הפיליפינים, מאלזיה ואינדונזיה, שהם הכוחות הבולטים במזרח הרחוק. להם יש יתרון של זריזות, יעילות ועבודה זולה. לנו יהיה את כל אלה – יחד עם קירבה גיאוגרפית לאירופה."

שני הפקידים, שימו לב, ניפנפו בגאווה ביתרון המקומי ("הפטנטים" של הראש היהודי): עבודה זולה. ערבית, כמובן. חשוב להדגיש את העניין הזה כי בקרב מחנה השלום הישראלי, הנאיבי, קרוע-העיניים, רווחת פנטזיה מופרכת, כאילו חזון השלום הכלכלי של אוסלו הושתת על תפיסה שוויונית של שני הצדדים. לא דובים ולא זבובים, היהודים לא זנחו לרגע את הנחת היסוד הציונית: הערבים תמיד נעו על הציר בין "בעיה" ל"משאב", אף פעם לא בני אדם בעלי זכויות שוות וקיום בלתי-תלותי.

ואומנם, המשקיעים באו. אומנם לא נרשם מבול של תאגידים בינלאומיים לכיוון קו התפר, אבל התעשיינים הישראלים בהחלט ראו את היתרונות הברורים של אזורי התעשייה החדשים על פני שטחים שבקו הירוק. בניתוח מאיר-עיניים של התלכדות האינטרסים מאחורי הקמת "ניצני שלום", שירטט גדי אלגזי את קווי המתאר של התופעה:

"קוראים לזה קפיטליזם קולוניאלי: התשתיות שלו – גדרות, מחסומים, צבא – מסופקות על-ידי המדינה; השטח שעליו הוא ממוקם הוא מובלעת הנמצאת תחת שליטת הכוח הכובש, אבל מחוץ לחוק; הילידים שעובדים עוברים הליך מקוצר של השתלבות בקפיטליזם חזירי: הם מאבדים את אמצעי הייצור שלהם (אדמות), הם מנותקים ממקורות הפרנסה הקודמים שלהם (גדר ומחסומים), ועכשיו, כשהם משוועים לפרנסה, הם הופכים לכוח עבודה טוב, פרולטרים שעובדים אצל האדונים-המשקיעים. המחסומים הם לא רק פגיעה בזכויות אדם. המחסומים הם מכשיר של הכנעה ומשמעת, הם מספקים כוח אדם, הם חלק מהתשתית הכלכלית של קפיטליזם קולוניאלי."

 המודל הזה לא צמח בן-לילה (על ההסטוריה של העסקה פוגענית של פועלים פלסטיניים בישראל, ראו כאן). הוא פרי עבודתם ושקידתם של הרבה ישראלים (שידעו וכיוונו לרע), מחדליהם של ישראלים אחרים (שידעו והסבו מבטם הצידה) ואדישותו של הרוב הדומם (שלא ידע ולא אכפת לו). בשורות הבאות נפרוט אותו לפרטים וננסה להבין איך צומחת מפלצת חומסת-קרקע, משעבדת-עובדים ומזהמת-סביבה כמו "ניצני שלום" ממש מתחת לאפנו. המסקנה המתבקשת מן התמונה שתצטייר היא שמקום כמו "ניצני שלום" פשוט צריך לעבור מן העולם, אסור לו להמשיך להתקיים עוד יום אחד. אבל לשלטונות, כפי שנראה בסוף, יש תכניות אחרות עבורו.

הסטוריה של צפצוף על החוק

מן הרגע הראשון שבא לעולם, "ניצני שלום" הביא עימו לא בשורת שלום אלא גזל וחמס. ב-1985 העבירו תעשיות גשורי (בניהול בן ציון ורענן גשורי) את מפעל "קשת פרימה" שבבעלותם, המייצר תוספות מזון לבעלי חיים ודשנים חקלאיים, מבית ליד אל האזור שסמוך לטולכרם. הסיבה למעבר: המפעל עמד בפני איומים משפטיים בעקבות זיהומים סביבתיים שהוא חולל. ובלשונו של נציג המשרד לאיכות הסביבה, בדיון בועדת המשנה לנושא מפגעי איכות הסביבה בשנת 2000: "היו בהחלט בעיות". כדאי לעיין בפרוטוקול של אותו דיון, ולהתרשם כיצד מתחמקים בעלי המפעל ונציג המשרד לאיכות הסביבה שוב ושוב משאלתו של היו"ר, ח"כ אחמד טיבי, באילו נסיבות הועבר המפעל ל"ניצני שלום". סיבת הדיון ההוא היתה, כבר אז, תלונות של תושבי טולכרם – חלקם מתגוררים במרחק מטרים ספורים מן המפעל – על פליטת רעלים ומזהמים למי הסביבה.

השמועה פשטה כחומצה גופריתית במי תהום: יש מקום בארץ, ללא מצוקת קרקע, שאפשר להקים בו מפעלים כימיים, להרעיל חופשי את הסביבה מבלי לשאת בתוצאות, לקבל אספקת פועלים פלסטיניים רצופה ונוחה מן העיירה הסמוכה, לשלם להם שכר עבדים ולהפקיר את בטיחותם כי במקום הרי חל "החוק הירדני", ועוד סוכריה לסיום: האיזור נמצא בשטח C  ולכן המפעלים פטורים מתשלום ארנונה.

לא תחטפו בשתי ידיים?

אחרי הסנונית הראשונה של מפעל גשורי באו דיקסון גז, סולאור, ימית ואחרים. הכל נעשה, כמובן, בעידוד הרשויות הישראליות. אלה וגם אלה לא טרחו בזוטות; למשל, שכמחצית מן השטח הבנוי ב"ניצני שלום" הוא קרקע פלסטינית פרטית (המחצית השנייה היא "קרקעות מדינה", כלומר שוב "קרקע יהודית" לגרסת ישראל אך על פי הדין הבינלאומי גם היא אסורה בכל שימוש שאינו למטרות צבאיות זמניות). העובדות האלה נחשפו בדו"ח מבקר המדינה לשנת 2011, שלמעשה מצטט את המנהל האזרחי: "על פי מסמך של המנהל האזרחי מינואר 2011, השתלטו בעלי מפעלים באזור התעשייה על כ-25 דונם אדמות פרטיות של פלסטינים ועל כ-25 דונם של אדמות מדינה" (עמ' 1690, ראו כאן הדו"ח המלא).

אבל תפקידו של המנהל האזרחי בסיפור הזה מורכב יותר. הוא לא רק הרשות הנוזפת, אלא גם הרשות המתירה. תביעה שנדונה בבית המשפט בשנת 2009 חשפה טפח ממעמקי השחיתות שפשתה בזרוע השלטונית הזאת של ישראל בשטחים. שני אנשי עסקים שקיבלו חוזה חכירה בשטח "ניצני שלום" מאת המנהל האזרחי השכירו את השטח במשך שנים עד שהמנהל הקפיא את חוזה הפיתוח שנחתם עימם. השניים תבעו את המנהל למשפט ואז התברר שמדובר בתביעה של הזרזיר נגד העורב. חוזה הפיתוח קובע שכל עוד לא הקים החוכר מבני תעשייה במקום, הקרקע אינה עוברת לבעלותו והוא אינו רשאי להשכירה. התובעים, שהשכירו את הקרקע, עברו על החוק. להגנתם הם טענו שהמנהל אינו מנפק היתרי בנייה במקום; המנהל התגונן וטען שאין במקום תכנית מתאר; התובעים הזכירו שלמרות זאת קיימת בנייה לא חוקית מאסיבית במקום; ובית המשפט תמה מדוע אם כך איפשר המנהל לחוכרים להשכיר קרקע שלא בבעלותם.

התמונה המצטיירת היא של הפקרות גמורה, שמזכירה מאד, כפי שמצוין בכתבה, את צמיחתם של המאחזים הבלתי חוקיים. כולם עוברים על החוק – הפולשים וגם המדינה – ובכל זאת המדינה מעניקה לפולשים הגנה, מקצה כוחות אבטחה, סוללת כבישים, נמנעת מאכיפה, ולבסוף – מוצאת דרך להכשיר את השרץ. כשמקרבים את העדשה, הדברים מתחילים להתבהר. שני אנשי העסקים הם תא"ל במילואים שלמה איליה, שכיהן בעברו כ… לא תאמינו, ראש המנהל האזרחי, ותמר מזרחי, רעייתו של יו"ר תע"ש לשעבר.

מתחילים להבין? ראש המנהל לשעבר תובע את המנהל על כך שהוא לא מאפשר לו להמשיך להפר את אותו החוק שהמנהל נמנע מלאכוף. ההצגה הזאת מתרחשת בבית משפט ישראלי ובעוד שלכולם ברור כיצד היא תסתיים (החוזה יחודש, הקנסות יימחקו, הפשעים יולבנו), לא ברור לשם מה טורחים בה כל כך כל המשתתפים.

חלקו של דו"ח מבקר המדינה מ-2011 על אזור התעשייה "ניצני שלום"/"מסילה" נקרא כמו פארסה. לאורך שנים מתעד המנהל האזרחי בדקדקנות חשבונאית את כל הפרות החוק של בעלי המפעלים – אך לא נוקט אף צעד מניעתי או ענישתי. מדובר בתסמונת ישראלית מוכרת: בעלי תפקידים ביצועיים מתפקדים כפרשנים ולא כשלוחי הציבור והחוק. הנה למשל פיסקה מאותו דו"ח:

"בדיון שנערך במנהא"ז בנובמבר 2007 נדונו הבעיות הקיימות ב"מסילה", כלהלן: אזור התעשייה פועל ללא גורם מנהל; הוקמו מבנים שלא בהתאם לתכנית שבתוקף; נבנו מבנים על קרקעות פלסטיניות פרטיות; חוסר בתשתיות בסיסיות, כגון: ביוב, מים וכבישים, שאינו מאפשר למנהא"ז להעניק היתרי בנייה; החכרת משנה ללא הסדר מול המנהא"ז; השתלטות כוחנית על קרקעות שהוקצו לחוכרים אחרים; העסקת פלסטינים ללא היתרי תעסוקה; כניסת פלסטינים למרחב תפר פרוץ ללא בידוק ברמה מתאימה; ופגיעה בנושא איכות הסביבה".

נציגי המנהל נפגשים עם בעלי המפעלים; מתריעים, מזהירים, לפעמים אף מוציאים צווי הפסקת עבודה והריסה; ואז שב הכאוס לכנו. כמו בפארסת המאחזים הבלתי חוקיים, השלטון מדבר בשני קולות. הקול הלגאליסטי, הקצף על פני המים; והקול הפוליטי, זרמי העומק הקובעים. הלגאליות איננה אלא כסות שקופה של הכוח הפוליטי הגולמי. פקידי המנהל האזרחי, מקטון ועד גדול, יודעים זאת: אין לבצע צווי הריסה ללא הנהון של שר הביטחון (קראו כאן כיצד ריפד השלטון את המאחז מצפה אביגיל, לקראת הכשרתו, ותבינו איך השיטה עובדת).

התנחלות ישראלית, כידוע, דורשת מיגון. מיגון דורש קרקע וקרקע יש לפלסטינים. כך נמשכת שרשרת ההפקעות. אזור התעשייה הוקם ממערב לחומת ההפרדה, וב-2004 הוחל בבניית חומת מגן נוספת, מזרחית לו, שתחצוץ בינו לבין טולכרם. מי בונה? קבלנים פרטיים כמובן. בסוף 2005 מגלה המנהל האזרחי שהחומה חורגת מן התוואי שנקבע לה ונוגסת ב-2.5 דונם קרקע חקלאית פרטית של פלסטינים. ושוב – צווי הפסקת עבודה, צווי הריסה – וגורנשיט. ב-2011 מסכם המבקר (עמ' 1695): "עד לסיום מועד הביקורת, יוני 2011, בחלוף כשש שנים מהוצאת צו ההריסה, לא מימש המנהא"ז את הצו והקרקע הפרטית נותרה תפוסה שלא כדין". למעשה, מוסיף המבקר, תוקפו של צו התפיסה פקע בסוף 2005 ומאז הוא לא חודש. אפילו מראית העין של לגאליות נזנחה בחצר האחורית הזאת של הכיבוש.

בקיצור: יהודים גזלו אדמה ערבית פרטית כדי לעשות רווחים קלים, אחר כך גזלו עוד קצת אדמה פרטית כדי להגן על הרווחים, הכל תוך הפרת החוק הבינלאומי וגם הישראלי, תחת עינו הפקוחה ונזיפותיו הרפות של השלטון היהודי.

ואז הגיעו העבדים.

משכורות רעב עבור הזכות לתאונות עבודה

הקמת חומת ההפרדה ניתקה אלפי פועלים פלסטיניים ממקורות פרנסתם בתחומי הקו הירוק והנחיתה מכה אנושה על הכלכלה הפלסטינית. הרעב לתעסוקה כלשהי הבטיח שפע של פועלים רעבים ללחם שיילחמו על הזכות לשוב לעבודה סדירה, ובכל תנאי. היזמים הישראלים שהעתיקו את מפעליהם לאזור "ניצני שלום" ידעו זאת – למעשה כוח העבודה הזול היה אחת הסיבות העיקריות למעבר – כפי שנראה מיד. אבל חשוב לציין שגם השלטון הישראלי, שעצם עיניו למול התעשיינים פורעי החוק שהשתלטו על עוד ועוד אדמות באזור, הכיר היטב את המצוקה הכלכלית הקשה מעברה השני של חומת ההפרדה. שיתוף הפעולה הזה, בין משרד המסחר והתעשייה, שלטונות הצבא והתעשיינים, מדגים יפה עובדת יסוד שנוטה להישכח בשיח השגור על הכיבוש: שבסך הכל מדובר בעסק מאד רווחי, ושהמדינה דואגת לשמור עליו כזה במדיניות שמוצגת לציבור כ"צעדים בטחוניים".

רק לשם הדגמה, דו"ח חדש שהתפרסם בימים אלה חושף שההגיון מאחורי הפרטת המחסומים בין ישראל לשטחי הרשות הפלסטינית היה הגיון שוק: לא התייעלות, לא חיסכון למדינה ולא "שיפור השירות", אלא הזרמת כספי ציבור לכיסם של תעשיינים ובעלי חברות שמשגשגים הודות לכלכלת הביטחון הישראלית. רובם של המחסומים כיום עברו מיקור חוץ לידי חברות קבלן. חוזים בסכומי עתק נחתמו עם תעשיות בטחוניות לצורך שדרוג המחסומים, ועלות הפעלתם והפיקוח עליהם עולה על רבע מיליארד שקלים בשנה. ההשקעה הרצופה בתעשיות טכנולוגיות משרתות-ביטחון היא מנוע צמיחה כלכלי, וענף האבטחה מספק פרנסה (אף כי בתנאים פוגעניים) לאלפי צעירים יוצאי צבא. הצבא "משתמש" בשוק לא פחות משהשוק "משתמש" בצבא; מדובר בפינוק הדדי. רק תזכרו שבפינוק הזה יש כאלה שמרוויחים הרבה וכאלה שלא: יש שרוחצים במי בשמים ויש שנלחמים בציפורניים שלופות על הפירורים.

אלמלא טרחה המדינה לרפד את דרכם של התעשיינים ב"ניצני שלום" בכל כך הרבה הטבות – חוזי החכרה ופיתוח בעלויות מגוחכות, קרקעות פנויות חינם אין כסף – לא היתה מתאפשרת ההפקרות הזאת, ביחס לחיי אדם, זכויות עובדים והגנה על הסביבה.

מן התיעוד המוכר לי עולה שב"ניצני שלום" נהרגו לפחות ארבעה פועלים פלסטיניים במרוצת השנים עקב כשלים בטיחותיים (על פי הדיווח הזה, חמישה נהרגו). שלושה פועלים נהרגו במפעל "סולאור תעשיות גז" בשנים 2000, 2002 ו-2008, כתוצאה משריפות שפרצו במקום. בשנת 2002 נהרג מוחמד אבו חמרה במפעל Rational Systems; חבית מלאה חומרים כימיים התפוצצה בידיו. משפחתו לא קיבלה שום פנסיה או פיצויים. חמש שנים לאחר מכן, בעלי המפעל, גיל לטרמן, התעקש להזכיר לכולם מי כאן חייב תודה למי: "חשוב להבין שהפלסטינים מפיקים תועלת מהמפעלים הישראלים. לפחות יש להם עבודה. אני בטוח שב"ניצני שלום" הם מרוויחים יותר מאשר אצל מעסיק פלשתינאי בטולכרם". המשפט האחרון כנראה נכון, אך מאחוריו מסתתרת אמת מרה: הסיבה העיקרית לנחשלותה של הכלכלה הפלסטינית בכלל ולפשיטת הרגל של עסקים בטולכרם היא גדר ההפרדה, מדיניות המחסומים ושנים של "כיבוש כלכלי" שבמהלכן דאג הריבון הישראלי להחזיק את המשק הפלסטיני כ"משק שבוי" של השוק הישראלי.

תאונות עבודה, חלקן חמורות ביותר, מתרחשות כל הזמן במפעלים ב"ניצני שלום". התמונה שמצטיירת מבהילה: עובדים שמתעסקים בחומרים מסוכנים אינם מצויידים באמצעי בטיחות; מי שנפצע מפוטר ללא פיצויים; ומי שמתלונן על היחס – גם הוא מוצא את עצמו במהרה ללא עבודה. הנה סקירה טלגרפית ממש של מקרים יצוגיים:

עובד שנפצע קשות בגרונו והפך לנכה, מימן לבדו את הטיפול הרפואי, לא קיבל פיצויים, ונאלץ לחזור לעבוד באותו מפעל, שאת שמו הוא חושש לחשוף (כדי שלא יפוטר), כל זאת עבור משכורת חודשית של 2,400 ₪.

עובד במפעל "ימית" הועבר למפעל שמייצר משטחי עץ (ככל הנראה מפעל "עצי שיטים"), נפל מגובה 5 מטרים ושבר את כל גפיו, מחצית מפניו שותקה וחייו נהרסו. המפעל התנער מאחריות, תביעת פיצויים מתנהלת במשך שנים וטרם הגיעה למיצויה.

דו"ח של "קו לעובד" חושף שגרה של תאונות עבודה בשני המפעלים הללו: קטיעת אצבעות, בעיות גב עקב נשיאת משקלים כבדים, מחלות במערכת הנשימה והעור, וירידת שמיעה עקב עבודה בסביבת רעש קיצוני ללא אטמי אוזניים. עובדים שהתלוננו או איימו בתביעות פוטרו לאלתר. מרבית העובדים מעדיפים לשתוק ולשאת במחיר הבריאותי הכבד כיוון שאין להם חלופה תעסוקתית. בעלי המפעלים הישראלים יודעים את העובדה הזאת ומנצלים אותה.

הנה עדות של של פועל אחד במפעל העצים:

"אני עובד כבר עשר שנים במפעל ישראלי לעצים. לחברה אין שם. אני עובד תשע שעות ביום ומרוויח 100 שקל. יש פה שלושים עובדים, אין לנו כמעט הגנה מפני השמש או הגשם. בחורף אנחנו עומדים כל היום בבוץ, אין שירותים ואסור לנו לצאת החוצה, משום שדלת הברזל נפתחת רק בארבע. לפני שנתיים, סוף סוף אזרתי אומץ להתלונן. אתה יודע מה קרה? פוטרתי על המקום ונשלחתי הביתה ללא תשלום. כעבור שבועיים צילצל הטלפון, הבוס שלי היה על קו. הוא אמר שייתן לי הזדמנות אחרונה, אבל אני חייב לשתוק".

לאורך שנים, התקשורת הישראלית התעלמה כמעט לחלוטין מן הנעשה ב"ניצני שלום". חריג ראוי לציון היה כתבה של חיים ריבלין מערוץ 2, בספטמבר 2009. בכתבה הובאו צילומים נדירים מתוך המפעלים – שצולמו תחת איומים ברוטליים של אנשי האבטחה – וגם ראיונות עם כמה פועלים.

ריבלין סיכם: "העובדים באזור התעשייה מועסקים בתנאי עבדות". לעבדים, כידוע, אסור למחות על עבדותם. וכך, יומיים לאחר שידור הכתבה, פוטר אחד הפועלים שהתראיין בה.

בעקבות הכתבה, הגישה ח"כ שלי יחימוביץ' שאילתה בעניין. שר התמ"ת השמיע בתגובה צפירת הרגעה: "לא הוטלו קנסות/הוגשו כתבי אישום כנגד מעסיקים באזור זה". אה, ברור. לא הענשנו אף אחד – סימן שאף אחד לא עבר על החוק.

אחת ההתבטאויות המדהימות באותה כתבה היתה של אדם בשם שלומי פרץ, שמסתובב בעולם עם התואר "יועץ התקשורת של אזור התעשייה 'ניצני שלום'". אותו פרץ הכריז בסמכותיות מול המצלמה שמרבית הפועלים במקום משתכרים בין 8,000-10,000 ש"ח בחודש. הנתון האבסורדי הזה גבוה בערך פי 5 מן השכר הממוצע של הפועלים במקום. אלה דיווחו על שכר של 13-9 ש"ח לשעה – פחות ממחצית משכר המינימום בישראל. הנה ראיון עם פועל במפעל "סולאור תעשיות גז", משנת 2010, שבו הוא מספר על שכר יומי של 90 ש"ח (שכר המינימום בישראל ליום עבודה של 8 שעות הוא 185 ש"ח). פועל אחר באותו מפעל תבע באותה שנה את מעסיקיו על ששילמו לו במשך שבע שנים 9 ש"ח לשעה בלבד. תשובת "סולאור" היתה שבמקום בכלל שוררים דיני העבודה הירדניים (שקר חלקי – ב-2007 הוחל הדין הישראלי, על כך מיד), אבל מן התשובה עולה גם הכרה בנכונות העובדות. כן, שילמנו שכר עבדים במשך שנים למאות פועלים. למה? כי יכולנו.

העבדים מרימים את הראש

באוקטובר 2007 פירסם בג"ץ, הגוף שיותר מכל גורם אחר במערכת השלטונית בישראל פעל לנרמל את מצב הכיבוש, פסיקה חריגה מאד, שפתאום הזכירה לנו מה תפקידו הבסיסי. בקבלו את עתירת "קו לעובד", קבע בג"ץ שחוקי העבודה של מדינת ישראל יחולו גם על העובדים הפלסטינים בהתנחלויות (פסיקה הידועה בשם "בג"ץ גבעת זאב"). עד לאותו רגע, אם לא ידעתם, חל שם החוק הירדני. כלומר, עובדים יהודים היו כפופים לחוקי העבודה הישראלים, ועובדים פלסטינים באותו מפעל עצמו היו כפופים לחוק הירדני. אפרטהייד במפעל. לעניין הפעוט – איך בדיוק יכול עובד במפעל ישראלי לתבוע מעסיק על פי החוק הירדני (שייסע לרבת עמון?) – אף אחד לא נדרש, לא המעסיקים ולא השופטים, במשך שנים ארוכות.

אבל בג"ץ התעורר. והסיבה שהתעורר היתה שהתברר שיש במפעלים גם פועלים יהודיים, ואלה חוסים תחת החוק הישראלי. בג"ץ קבע שמדובר באפליה פסולה. כדברי השופט סלים ג'ובראן: "יוצא שכל המבדיל את העובדים הפלשתינאים מהישראלים הוא העובדה שהפלשתינאים הם פלשתינאים, תושבי הרשות הפלשתינית. הבחנה זו בזהות הלאומית לצורך החלת הדין על חוזי ההעסקה היא לטעמי פסולה ומגיעה כדי אפליה אסורה."

הממ. הוציאו החוצה מן הפסקה הזאת את המלים "על חוזי ההעסקה", ותקבלו אמירה כללית שגם היא נכונה: בשטחים מופעלות שתי מערכות חוק – האזרחי והצבאי – על פי הבחנה בזהות לאומית בלבד. כך כבר 47 שנה, ואין כמו בג"ץ לדעת זאת. בפוסלו את האפליה התעסוקתית בג"ץ כמו עצם את עיניו בכוח אל מול האפליה הגורפת הרבה יותר בדיני הקרקעות, במערכת העונשין, בזכויות המעצר וכולי; אבל הוא גם הניח לפנינו את הנימוק הבסיסי מדוע השלטן הישראלי בשטחים הוא בלתי חוקי מעיקרו.

מכל מקום, ניצמד למאית הכוס המלאה ולא נרטון כעת על 99 המאיות הריקות. הפסיקה התקדימית הזו פתחה את הדלת בפני עובדים במפעלי "ניצני שלום" להתחיל לתבוע זכויות בסיסיות לעצמם מן המעבידים, מתוך תקווה שבית המשפט הישראלי יתחיל להכיר בהם כ"ישויות משפטיות" ולא ישלח אותם שוב לעזאזל או לרבת עמון.

כמה חודשים בלבד לפני פסיקת בג"ץ עוד הספיק אחד המפעלים לפטר שלושה חברים בוועד עובדים חדש שניסה לשפר את תנאי העבודה במקום. עם היוודע הפסיקה, פתחו 90 עובדי מפעל "ימית" בשביתה, בדרישה לקבל שכר מינימום, לעבור בדיקות רפואיות, ולקבל שני ימי חופשה בשבוע (שישי ושבת). חודש לאחר מכן פתחו גם עובדי "סולאור" בשביתה עם דרישות דומות. ועד העובדים ב"ימית" פעל באופן עקבי ויעיל ונחל הצלחה מסוימת: העובדים הצליחו לחלץ מן ההנהלה העלאה מ-10 ש"ח לשעה ל-17 ש"ח לשעה. אבל הדרך לשוויון ארוכה ועקלקלה, עם או בלי בג"ץ. לפני חצי שנה דחה בית הדין האזורי לעבודה תביעת פיצויי פיטורין של עובדים ב"ימית" בנימוק ש… נכון: במקום לא חל הדין הישראלי. מסתבר שגם בתי המשפט הישראליים מתקשים להפנים את בג"ץ גבעת זאב; את הקרב על זכויות העובדים הפלסטיניים יש לנהל בכל אחד מאזורי התעשייה בנפרד, דונם אחרי דונם.

אם מצבם של עובדי "ימית" גרוע, עובדי "סולאור" יכולים רק להתקנא בהם. דו"ח של "קו לעובד" מיולי 2010 – שנתיים וחצי אחרי הפסיקה שהיתה אמורה להחיל את דיני העבודה הישראליים על המפעלים ב"ניצני שלום" – חשף תמונה מזעזעת של ניצול עובדים והפקרת בריאותם. יום העבודה במפעל נפתח ב-6:00 ומסתיים 15 שעות מאוחר יותר. השכר – 10 ש"ח לשעה. העובדים מטפלים בבלוני גז אך אינם מוגנים כהלכה (המסכות אינן הרמטיות). החשיפה היומיומית לגז הברום ולרעש האדיר של מדחסי האוויר פוגעת בדרכי הנשימה, בשמיעה ובראייה. העובדים סובלים מסחרחורות וצריבה בריאות באופן קבוע. אין חדר אוכל, אין שום זכויות סוציאליות וגם אין תלושי שכר. כל הפניות להנהלת המפעל, למשרד התמ"ת ולקמ"ט תעסוקה במנהל האזרחי נפלו על אזניים ערלות.

לאחר פסיקת בג"ץ ב-2007 הכריזו עובדי "סולאור" על שביתה בדרישה לתקן את הליקויים הבטיחותיים הקשים שבמפעל ולקבל שכר מינימום. בתגובה, פוטר העובד שחתם על המכתב להנהלה. ב-2010 שוב הוכרזה שביתה, לאחר שהשביתה הקודמת הסתכמה בהעלאת שכר של 10 ש"ח בלבד לשעה. גם במפעל "טל-אל" (לאיסוף ומיחזור פסולת) הוכרזה שביתה, חודש לאחר פסיקת בג"ץ. בתגובה פיטרה ההנהלה שלושה מחברי ועד העובדים.

משיחה עם "קו לעובד" עולה שבשנתיים-שלוש האחרונות חל שיפור בזכויות העובדים ב"ניצני שלום": תחת איומי התביעות המשפטיות החלו בעלי המפעלים להכיר בחובותיהם הבסיסיות, אף כי המצב רחוק מלהשביע רצון. מפעל "סולאור" פורק ועבר בעלות. אבל מאבקי העובדים במקום עדיין רחוקים מסיום. אחד הקשיים המהותיים הוא להקים ועדי עובדים חזקים – מהלך שכמעט בלתי אפשרי לבצע אותו ללא תמיכה מבחוץ; אבל ההסתדרות, כמובן, מדירה רגליה מאזורי התעשייה אלה ומפקירה את עובדיהם.

ננזכיר רק ש"ניצני שלום" לא לבד, יש עוד כעשרה אזורי תעשייה בקו התפר ובכולם חוזר אותו הדפוס: שכר עבדים (10 ש"ח לשעה), איומים על עובדים שמתאגדים, וציפצוף על פסיקת בג"ץ. איך זה עובד? כל מיני שיטות יצירתיות. הנה דוגמה מאזור התעשייה מישור אדומים: ההנהלה מגישה למשטרה תלונה נגד עובד "בעייתי"; פלסטיני שיש נגדו תלונה במשטרה מיד מאבד את אישור הכניסה שלו לישראל; כך הוא יחשוב פעמיים לפני שהוא יסתבך עם ההנהלה. בחודש יולי האחרון פרצה שביתה במוסך "צרפתי" שבמקום על רקע החלטתה החד-צדדית של ההנהלה לפטר את יו"ר ועד העובדים ולהסתלק מן המו"מ שניהלה במשך שנה עם הוועד על הסכם קיבוצי (העובדים עדיין לא מקבלים שכר מינימום). ההנהלה גם "תפרה" תיק בטחוני ליו"ר הוועד, מה שאיפשר למשטרה לשלול את היתר העבודה שלו. לאורך כל הסכסוך נהגה המשטרה כזרוע אלימה של בעלי המפעל, כולל הוצאת צווי הרחקה לפעילי "מען" שארגנו את העובדים. כמו המנהל האזרחי, כך גם משטרת ישראל: רשות שלטונית שפועלת במימון כלל האזרחים כדי להגן על רווחיהם של קומץ מצומצם של בעלי הון.

מי אלה המפעלים שרומסים כך את עובדיהם ברגל גסה, הקורא אולי שואל. בטח לא מישהו או משהו שקשור אלי, נכון? בואו נראה. מפעל "סולאור" ייצר מיכלי דלק וגז. בין לקוחותיו: בז"ן, מקורות, ממשלת ישראל, חברות הגז אמישרגז, סופרגז, פזגז, חברות הדלק פז, סונול, דלק, ואלון דור. מילאתם דלק לאחרונה? אז אתם שותפים. מפעל "טל-אל" לאיסוף ומיחזור פסולת מוכר את שירותיו, בין השאר, למשרד הביטחון, שב"ס, דואר ישראל, עיריית ירושלים, עיריית חולון, עיריית רמת גן, עיריית גבעתיים, עיריית אשדוד, עיריית כפר סבא, עיריית נתניה. כנראה שאתם בכל זאת שותפים.

הנקודה הזאת טריוויאלית ובכל זאת יש לחזור עליה שוב ושוב: אין בישראל שום הפרדה אמיתית בין "כלכלת הקו הירוק" ל"כלכלת הכיבוש", זולת בדמיונם הנאיבי של כמה פיסניקים שנשארו תקועים בשנות ה-70'. כל אזרח ואזרח בישראל נהנה – בין בעקיפין ובין במישרין – מתוצרים כלכליים של הכיבוש.

ועוד מילה אחרונה על המנטרה הישראלית המאוסה, הפטרונית, הקולוניאלית עד לשד עצמותיה: "שיגידו תודה, בטולכרם גם לא היו משלמים להם את המעט הזה". שזו בעצם עוד גרסה למנטרה הקבועה נגד ערביי ישראל (ובשנים האחרונות, ה"סמולנים"): שיגידו תודה. בסוריה מזמן היו שוחטים אותם / בירדן לא היו נותנים להם לפתוח את הפה / במצרים בחיים הם לא היו מקבלים רפואה מודרנית כזאת (מחק את המיותר).

הפועלים ב"ניצני שלום" לא חייבים תודה לאף תעשין ישראלי; ההיפך הוא הנכון. חלק ניכר מן הרווחיות של המפעלים הישראליים במקום ניתן לזקוף לזכות החיתוך הדרסטי בעלויות המעסיק – קרקע כמעט בחינם, משכורות רעב, אי מתן פיצויים ומימון רפואי, אי תשלום ארנונה, אי השקעה באמצעי סינון וניטרול פסולת תעשייתית רעילה, ועוד. הפועלים הפלסטינים ב"ניצני שלום" הגיעו לשם כי ישראל חנקה את הכלכלה הפלסטינית. גדר ההפרדה לא רק שניתקה אותם מעבודתם בישראל אלא גם חמסה מהם קרקעות חקלאיות (ב"מרחב התפר"), ומשטר ההיתרים הדרקוני רושש אותם סופית. בהתבטאויותיהם הפומביות המעטות של בעלי המפעלים באזור הם מקפידים לשבץ פראזות כמו "דו קיום" ו"רקמת יחסים" ומציירים את יחסיהם עם הפועלים כאידיליה מופזת, שרק קומץ אנשים "מבחוץ" (תמיד מבחוץ), מחרחרי-מדון, מבקשים לשבש כל הזמן. באותו דיון בועדת המשנה לנושא מפגעי איכות הסביבה בשנת 2000 השתחררו חרצובות לשונות של בן-ציון גשורי, מייסד המפעל "קשת פרימה":

"את כל חיי הקדשתי לבניית מרקם בריא ביני לבין הערבים. בניתי להם בתים, אני מנשק את נשותיהם, אני מחבק את ילדיהם. אם יש באיזשהו מקום דוגמה לשלום ולאהבה, תבואו אלינו ותראו איך הערבים אוהבים אותנו. אנחנו עוזרים להם להתחתן, אנחנו קונים להם נשים ועושים הכל כדי להיות איתם לכל אורך הדרך, וזה משנת 1967."

בנקודה הזו התערב היו"ר, אחמד טיבי, ושאל (בתדהמה מסוימת, אני משער): "מה אתם קונים להם?". גשורי השיב: "נשים. בחור צעיר צריך כסף כדי להתחתן, אז הוא בא לבעל הבית ומבקש שאעזור לו להתחתן."

כל הנדבנות הזאת, כנראה, נעצרת כשצריך לשלם שכר מינימום. מכל מקום, למה לי לדבר בשם הפועלים? הנה תשובתו התמציתית של אחד מהם כשנשאל בראיון, "אם המפעלים האלה ייסגרו, לא תאבדו את פרנסתכם"? על כך הוא השיב: "אלמלא הכיבוש לא היינו צריכים לעבוד במפעלים כאלה".

הכיבוש ה"נאור", שהואיל בטובו להביא את אזור התעשייה עד פתח ביתם של הפלסטינים (לא לפני שעברו בידוק, חצו חומה, ושמעו את השער ננעל מאחוריהם) – הוא אותו כיבוש ארור שגזל את פרנסתם המקורית. ולמעשה, אותם דחפים קפיטליסטיים שהדריכו את ישראל במשך עשרות שנים במדיניותה בשטחים – הקפאת תהליכי הפיתוח והצמיחה, השארת המשק הפלסטיני בפיגור ובתלות מוחלטת במשק הישראלי – הם גם אלה שהדריכו אותה כששלחה אל אזורי התפר כנופיות של תעשיינים תאבי רווח מהיר וקל. מטרת העל נותרה כשהיתה, רק האמצעים התחלפו.

מילה על התקשורת והעניין הציבורי

לאורך השנים, התקשורת הישראלית התעלמה כמעט לחלוטין מן הנעשה ב"ניצני שלום".

הסריקה שלי העלתה לא מעט חומרים שמקורם בתקשורת זרה ובארגוני זכויות אדם וזכויות עובדים, אבל כמעט כלום מן התקשורת הישראלית. שלוש כתבות בדיוק היו היוצא מן הכלל שמוכיח את הכלל: אחת ב"ואללה" (2007), אחת ב"גלובס" (2009), ואחת בערוץ 2 (2009). עוד כתבה הופיעה ב"הארץ" (2007), אבל היא תורגמה ממקור זר. כל היתר הם אזכורים שוליים שאין בהם לא רקע ולא הקשר שמאפשר להבין במה דברים אמורים.

השתיקה הרועמת הזאת של התקשורת בכל הקשור לניצול עובדים וזיהום הסביבה – ובעקבותיה, הבורות של הציבור בנושא – מופרת רק בתחום אחד: פיגועי טרור. כאן אפשר לסמוך על כל כלי התקשורת שיעניקו לקורא/צופה הישראלי את מלוא זוויות הסיקור האפשריות של הדם הנוטף. באוגוסט 2002 נחטף נהג תובלה שעבד במפעל "ימית", נכפת ונורה בראשו; גופתו התגלתה מחוץ למפעל נטוש באזור התעשייה. באפריל 2008 ירה מחבל במאבטח ובמנהל עבודה באזור התעשייה והרג אותם. הפיגועים האלה מלמדים אולי משהו על התחושות האמיתיות של הפלסטינים כלפי "ניצני שלום"; לבטח הם מלמדים לא פחות מאשר התייצבותם הנרצעת של הפועלים מדי יום ביומו בשער החומה שמוביל אל שטח אזור התעשייה. ואפשר גם להיזכר בשריפת הענק שפרצה במקום בשנת 2000, שאותה ניצלו הפלסטינים לבזוז ולהרוס ציוד במפעלים. ככה נראית כנראה הכרת הטובה של הפועלים שבן-ציון גשורי התרפק עליה.

בנו של בן-ציון, רענן גשורי, מנהל "קשת פרימה", אמר לאחר הפיגוע ב-2008: "את המודל שיצרנו פה צרך לחזק ולהגדיל. אני קורא למקבלי ההחלטות לקחת את המודל הזה ולפתח אותו ולסייע לנו בחיזוקו." לא עלה על דעתו ש"המודל" הוא-הוא העילה לפיגועים. בכך נתן הד לתפיסה הבטחונית המסורתית של ישראל באזורי הספר, שרואה בנוכחות האגרסיבית הישראלית לאורך הגבולות, כולל החדירה מעבר להם, ביבשה ובאוויר, "מודל הגנתי" שיש לחזק כנגד יוזמות הטרור הפלסטיני – ולא מחולל מרכזי של אותו טרור, עצם התקועה בגרונם של הפלסטינים כבר קרוב לחמישה עשורים.

אנחנו שומעים על "ניצני שלום" רק כשחיי ישראלים, או להבדיל, רווחיהם העסקיים, מקופחים. תמונה כל כך סלקטיבית לא מאפשרת להבין את הרקע לאיבה הגוברת והולכת של תושבי טולכרם וסביבתה לאזור התעשייה הזה: הפועלים שנהרגו ללא שום פיצוי, תאונות העבודה, שכר העבדים והטלת האימה על התארגנויות העובדים.

ועוד לא דיברנו על הזיהום והמחלות.

שריפות, עננים רעילים, מי תהום מזוהמים

מתוך דו"ח מבקר המדינה לשנת 2011, עמ' 1691-1692:

"בספטמבר 2010 פירסם קמ"ט איכות הסביבה במנהל האזרחי דו"ח ובו ממצאים שהעלה בסיור שערך צוות ממשרדו באזור תעשייה "מסילה" באוגוסט 2010. בדו"ח הועלו ליקויים,  ובהם: היעדר טיפול בשפכים תעשייתיים בכל אזור התעשייה; הטיפול בשפכים סניטריים נעשה באמצעות בורות ספיגה; ממספר מפעלים עולים מפגעי ריח; מצבורי פסולת פוגעים בנוף ומהווים סכנה של זיהום הקרקע מתשטיפים. במפעלים נמצאו ליקויים כגון: קירור אחד המפעלים הגדולים באזור התעשייה נעשה באמצעות הזרמת מים שפירים על הגג, דבר הגורם לבזבוז כמויות רבות של מים; אחזקת חומרים מסוכנים בשטח פתוח שאינו מגודר ולא בתוך מבנה; זרימת תשטיפים מפסולת המאוחסנת בשטח פתוח, דבר המהווה מפגע חמור מאוד; ומיחזור מכלים ללא טיפול ראוי בשאריות חומרים מסוכנים המצויים בהם.

"בסיור שערך צוות הביקורת באזור התעשייה "מסילה" במאי 2011 נמצא, כי אזור התעשייה מוזנח מאוד: ערימות גדולות של אשפה וגרוטאות פזורות בו, הכביש החוצה אותו משובש, בין המפעלים  כמעט שאין תשתיות פיתוח, כגון כבישים ומדרכות, דבר העלול, בין היתר, לפגוע ביכולתם של רכבי חירום להגיע למקום במקרה של פיגוע או אסון. בקצה המערבי של אזור התעשייה קיימת תעלת ניקוז שהכילה מי ביוב עומדים, ובמקום אחר נצפו מי ביוב זורמים על הקרקע." (כל ההדגשות שלי, ע.ל.)

את תעלת הביוב המורעל שזורם מאזור התעשייה מכירים חקלאי האזור היטב. השפכים שזורמים לשדותיהם מרעילים את היבולים; ערימות האשפה מושכות אלפי עכברושים שגם עושים שמות בגידולי השדה. יותר מ-300 דונם של שטחים חקלאיים סמוכים לאזור התעשייה מזוהמים. למעשה, רוב השדות שגובלים בו ממזרח ננטשו כיוון שיצאו מכלל שימוש.

את כל זה כדאי לזכור כשהצד הישראלי מתגאה בכך שהמפעלים "נותנים פרנסה" לאלפי פלסטינים; בו בזמן, הם מקפחים את פרנסתם המקורית.

בסרטון הבא רואים את התמונות וגם מתוודעים לפרקטיקה מעניינת של בעלי המפעלים. כשנושבת רוח מערבית, המסיעה את ענני העשן והכימיקלים לכיוון טולכרם, המפעלים עובדים כסדרם. אבל כשנושבת רוח מזרחית, לכיוון הישובים היהודים ממערב לגדר, סוגרים את המפעלים. אפרטהייד גם על האדמה וגם באוויר.

חשוב להדגיש שמאחורי כל עבריין סדרתי בישראל ניצבת רשות שלטונית שמתנערת מתפקידה. ההפקרות הסביבתית ב"ניצני שלום" היא חלק מתופעה רחבה יותר: כמחצית מן החוקים הסביבתיים שתקפים בישראל אינם תקפים בגדה המערבית, ביניהם גם חוק אוויר נקי וחלק מחוק המים. למה? כי אלוף הפיקוד לא הוציא צווים שמרחיבים את החוקים הללו מעבר לקו הירוק (רק לאחרונה חלה תזוזה בנושא, שלא במפתיע, ביוזמת מתנחלים שנמאס להם לנשום את האוויר ולשתות את המים המזוהמים שהיו מנת חלקם של הפלסטינים כל השנים). הוסיפו לכך שגם החוקים שתקפים אינם נאכפים בידי קמ"ט איכות הסביבה במנהל האזרחי, כפי שנחשף בדו"ח מבקר המדינה, ותקבלו תוצאה אחת: גן עדן למפעלים מזהמים, גיהנום לתושבים.

בתכנית המתאר החדשה לאזור התעשייה (ראו פירוט בהמשך) כלול נספח סביבתי שמונה רשימה ארוכה ומסמרת שיער של נזקים סביבתיים שמחוללים המפעלים (המסמך הזה "הוזמן" בידי מכיני התכנית ולכן לשונו חלבית ומתעתעת; הוא מדבר על "פוטנציאל למפגעים" ולא על "מפגעים", אבל העובדות מדברות בעד עצמן): הזרמת שפכים סניטאריים ללא טיפול לבור ספיגה, התזה באוויר של חול וסיליקה גבישית (מסרטן ודאי על פי ארגון הבריאות הבינלאומי), החזקת חומצה זרחתית בשטח פתוח, זליגת תשטיפים ממערומי פסולת, החזקת שבבי מתכת בשטח פתוח ועוד.

כפי שהוזכר כבר, שריפות הן עניין של שגרה באזור התעשייה, עדות נוספת להפקרות הבטיחותית ששוררת במקום. בשנת 2000 היתה שרפה, ב-2009 היה פיצוץ ענק במקום, שכתוצאה ממנו כיסו ענני פיח שחורים את טולכרם במשך שלושה ימים; בקרב הילדים בעיירה יש שיעור גבוה במיוחד של חולי אסתמה, וגם דלקות עיניים שכיחות באזור. תסקיר של משרד הבריאות הפלסטיני גילה כי למעלה מ-90% מן התושבים שמתגוררים בסמיכות לאזור התעשייה סובלים ממחלות בדרכי הנשימה, העיניים והעור.

בספטמבר 2013 פרצה שריפת ענק במפעל ניילונים במקום; הדיווח ב-ynet הקפיד לבאר לקוראים ש"אזור התעשייה מסמל את השלום, כפי שמעיד שמו". מה שלא דווח לקוראים הישראלים הוא שבמסגרת המאמצים לסמל את השלום, פוזרו פלסטינים שיצאו מביתם כדי לראות את השריפה באמצעות רימוני גז. מי שלא נחנק מן העשן הכבד, אולי נחנק מן הגז. העשן המחניק המשיך לנשוב מעל טולכרם במשך 10 ימים, עניין שזכה לכיסוי תקשורתי זר אבל כמובן לא בישראל. אחת הסיבות לכך שהשריפות ב"ניצני שלום" אינן מכובות מיידית וגורמות לנזק סביבתי כה ממושך הוא היותו של האזור מובלעת הפקר שאיננה באחריותה של אף רשות מוניציפלית. כך היה לפחות עד שהוכנה לאזור תכנית מתאר חדשה, כפי שיפורט מיד.

זוכרים את רענן גשורי, מנהל מפעל "קשת פרימה"? כשהופנו נגדו טענות על זיהום סביבתי, עוד בשנת 2000, הוא הגיב כך: "אין אצלנו שום חומר שיכול להוות סיכון בריאותי לאף אחד."

ועכשיו, למציאות, כפי שהיא נראית בשכונות המגורים שגובלות במפעל:

בקרב הפלסטינים יש גם חשד שהזיהום הכימי שמפיצים המפעלים אחראי לתחלואת סרטן גבוהה במיוחד בטולכרם. מחקר מקומי שנעשה בשנת 2003 מצא שבטולכרם ובג'נין היה השיעור הגבוה ביותר של סרטן ריאות בגדה המערבית. דו"ח של משרד הבריאות הפלסטיני מ-2012 קבע שטולכרם ניצבת במקום הרביעי בשיעור תחלואת הסרטן הכללית בגדה המערבית. שיעור חולי הסרטן בטולכרם גבוה פי חמש משיעורים בשכם, על פי נתוני משרד הבריאות הפלסטיני. בלי ספק, הקשר הסיבתי בין הזיהום הסביבתי ב"ניצני שלום" לבין תחלואת סרטן צריך להיחקר לעומק בידי ארגוני בריאות בינלאומיים.

העדכון האחרון מן החזית הזאת פורסם לפני חודשים ספורים. מחקר של ארגון "ידידי כדור הארץ" בתעלות הניקוז של אזור התעשייה לאורך כביש 6 מצא שחלה עליה חדה בזיהום מי התהום במקום, שמוגדר על פי רשות המים אזור בעל "רגישות הידרולוגית גבוהה במיוחד". המדידות העלו חריגות של מאות אחוזים מן הערכים המותרים לחומרים רעילים במי השפכים. הרעלים זורמים דרך אפיק נחל תאנים אל נחל אלכסנדר ומסכנים את הדגה באזור וכל מי שניזון ממנה. מי יודע, אולי כשזה יגיע לברז שלנו מישהו יתעורר ויעצור את השערורייה הזאת. מכל מקום, העובדות האלה מטילות אור אירוני מסוים על כך שמפעל "ימית סינון וטיפול במים", השוכן באזור התעשייה המפיץ רעלים לכל עבר, מתגאה במוצריו ה"ידידותיים לסביבה".

והפרס על כל הפרות החוק הוא…

הכשרה והלבנה ומחיקה של כל פשעי העבר, והכנת הקרקע לפשעי העתיד. זה לפחות מה שמדינת ישראל מתכננת.

אחרי שנים של התכתשויות משפטיות בין המפעלים ב"ניצני שלום" לבין המנהל האזרחי – התכתשויות שכזכור לא תורגמו לשום פעולת אכיפה משמעותית – הגיעו הצדדים ב-2008 להסכמה: לאזור תוכן תכנית מתאר חדשה (שבעלי המפעלים ישאו בכמחצית מעלותה) וכך יוסדרו כל הזכויות במקום.

זכויות היהודים, כמובן.

בספטמבר 2013 פירסמה מועצת התכנון העליונה ביו"ש את תכנית 194/1 ל"אזור התעסוקה 'מסילה' בטולכרם" – הוא "ניצני שלום". התכנית כולה מופיעה באתר מנהל התכנון של משרד הפנים (בחרו מחוז "יהודה ושומרון" והקישו 194/1 תחת "מספר").

התכנית נתקלה בהתנגדויות: המועצה האזורית עמק חפר (יחד עם ועד בת חפר) טענו שאין בתכנית כל מענה לסיכונים הסביבתיים שנשקפים מאזור התעשייה; עיריית טולכרם התנגדה לכוונה להגדיל משמעותית את אחוזי הבנייה באזור (עד 6 קומות), שבלי ספק תרחיב את טווח הפגיעה הסביבתית של המפעלים. עמותת "במקום" (ביחד עם נציגי התושבים בטולכרם), עמותת "אדם טבע ודין" וארגון "ידידי כדור הארץ" הגישו חוות דעת מפורטות שמבהירות מעל לכל ספק מדוע התכנית האמורה פסולה מראשיתה. הנה הפגמים העיקריים שבה:

• חלק מן השטח המתוכנן נופל בשטח A, שנמצא באחריות אזרחית מלאה של הפלסטינים. הכללתו בתכנית מנוגדת לחוק ואיננה בסמכות.
• אין הצדקה למקם איזור תעשייה פולט זיהום ופסולת בסמוך לשכונות מגורים.
• המתכננים לא שקלו חלופות: חלופת האפס (פינוי המקום) או העתקת המפעלים לאזורי תעשיה מאושרים קיימים. למשל: אזורי תעשייה ברקן ושחק, שיש בהם שטחים פנויים למכביר, או אזור התעשייה יד-חנה, המרוחק כמה מאות מטרים בלבד מ"ניצני שלום".
• התכנית מעתיקה כמעט את כל הבינוי הקיים ונצמדת לעובדות (הבלתי חוקיות) שנקבעו בשטח. זה לא מפליא, בהתחשב בכך שבעלי המפעלים ב"ניצני שלום" השתתפו בעצמם במימון הכנתה של תכנית המתאר, בעלות של 400 אלף שקל.
• אין בתכנית כל מענה ממשי לבעית השפכים התעשייתיים של "ניצני שלום".
• התכנית מציעה מנהלת פיקוח לאזור התעשייה שיהיה בה רוב – הפתעה! – לנציגי המפעלים ולא לרשויות התכנון או לציבור.

בהתנגדויות המקוריות הצביעו העמותות גם על האנומליה בתכנון אזור תעשייה בתוך השטח המוניציפלי של טולכרם ללא הליך תכנוני כולל לעיר – צעד שנוגד את החוק הירדני, אשר מכוחו נעשה התכנון בשטחי הגדה. אבל אז התברר שבמקביל לפרסום התכנית, הוצא צו אלוף שמעביר את אזור "ניצני שלום" בשלמותו לתחום השיפוט של המועצה האזורית שומרון. הצו הזה לא הובא לידיעת עיריית טולכרם (שוו בנפשכם ששר הפנים מוציא אזור תעשייה משטח השיפוט של עיריית כפר סבא מבלי ליידע אותה), ויש להבינו כהקדמת תרופה למכה: תכנית מתאר חייבת להיכלל בשטח שיפוט עירוני והזיקה לטולכרם רק מעמיסה על המנהל האזרחי חובות תכנוניות שאינן לפי רוחו כלל וכלל (אף כי הן-הן עילת קיומו המקורית). כך, בהנף קולמוס, יכול הריבון הצבאי לבצע ב"ניצני שלום" שיגור גיאוגרפי-וירטואלי מן המיקום הפיזי הממשי שלו אל מועצה אזורית מרוחקת.

אבל ההתנגדות העקרונית מכולן היא זו: אף מפעל באזור התעשייה לא הוקם בהיתר. נגד כל המפעלים באזור הוצאו צווי הריסה – 35 במספר. מתוכם בוצע רק צו אחד נגד מבנה נייח. בשנות ה-90' נדרשו המפעלים להכין תסקיר השפעה על הסביבה ולהסדיר את מערכת השפכים במקום כתנאי לאישור תכנית המתאר. דבר מזה לא נעשה, כך שאישור התכנית הנוכחית יהיה בבחינת פרס לעבריינות סדרתית, שאפילו אינו יכול לחסות תחת "צרכי ציבור" מאחר שכל עילתו היא כלכלית טהורה – להגן על רווחי המפעלים באזור.

מצב העניינים כעת הוא שמועצת התכנון העליונה קיבלה לידיה את ההתנגדויות ואמורה להחליט, במועד לא ידוע, על גורלו הסופי של אזור התעשייה. ניסיון העבר אינו מעודד – בשטחי הגדה אין כמעט אכיפה נגד עברייני בנייה יהודים (שדווקא יכולים לבנות כחוק בתחומי ההתנחלויות) בעוד שיש אכיפה דרקונית ממש נגד פלסטינים שאנוסים להפר את החוק כיוון שהמדינה מסרבת לתכנן את ישוביהם. וכשהעניינים מגיעים לבג"ץ, עמדת המדינה זוכה ליתרון אוטומטי, אפילו כשהעוול זועק לשמיים.

את אזור התעשייה "ניצני שלום" צריך לסגור. להרוס הכל, לפנות היטב את כל הפסולת והשפכים, ולהחזיר אותו נקי וחלק לידי הפלסטינים, שעל אדמותיהם הפרטיות ממילא נבנתה מחצית מן השיקוץ הזה. ולצרף אליו כמה מילות סליחה: על הפועלים שנהרגו ונפצעו ללא פיצוי, על משכורות הרעב והיחס המחפיר לעובדים במשך שנים, על מאות ואלפי הקורבנות שחלו במחלות נשימה ועור ועיניים וסרטן. ואז צריך לחזור מבויישים אל הגבול, אל הקו הירוק. ולהחליף את הדיסקט הקולוניאלי בדיסקט של שכנות ושוויון.

אחרי הכל, מהם הפלסטינים המתגוררים בסמיכות לישובים יהודיים בגדה? על פי קצין אג"מ בפיקוד מרכז, הם "יבליות" שצומחות כל אימת שהמדינה זונחת את תפקידה – לרמוס ולעקור. ומהם תושבי טולכרם בשביל בעלי המפעלים ב"ניצני שלום", בשביל פקידי המנהל האזרחי? מהם בשביל שופטי בג"ץ? ובשבילכם – מה הם?

בערך הויקיפדיה של "יבלית" כתוב: "צמח זה הוא בעל יכולת שרידה גבוהה והדברתו קשה ביותר". אבל גננים מנוסים יעידו: אי אפשר להדביר לחלוטין יבלית. לא בכל מקום ולא לתמיד. מי יתן וייקברו ניצני השלום הרקובים מתחת למרבד מוריק של יבלית.

[תודתי לאלון כהן-ליפשיץ מ"במקום", לתגריד שביטה מ"קו לעובד" ולאסף אדיב מ"מען"]

נגמר לך הגז? להביא בלון גז חדש – אי אפשר. לבנות סככת פח לשתי פרות – אי אפשר. להניח צינור ביוב – אי אפשר. לנטוע עצים – אי אפשר. להכניס מיכלי מים להשקיה – אי אפשר. להזמין שוחט לפני החג – אי אפשר. לפתוח דוכן רוכלים לממכר שתיה או מזכרות – אי אפשר. להכניס ארגז עגבניות – אי אפשר. זה מסחרי. מותר רק עגבניות בשקית, לצריכה פרטית. להקים גדר בטיחות סביב בית הספר כדי לחצוץ בין הילדים לכביש – אי אפשר. לתקן את הכביש היחידי בכפר – אי אפשר.

ברוכים הבאים לנבי סמואל, ואם אפשר, ברוכים המסתלקים. מדינת ישראל תושיט לכם כל עזרה שתתבקש לזרז את התחפפותכם מאדמתכם.

250 תושבי הכפר, הנמצא רק קילומטר צפונית לשכונת רמות בירושלים, חיים בכלוב בלתי אפשרי. לכאורה תושבי הרשות הפלסטינית בשטח C; בפועל, מנותקים מן הגדה בגדר ההפרדה וכן באמצעות כביש האפרטהייד, 436, שמחבר בין רמות לגבעת זאב. במשך כשנה נאסרה לחלוטין תנועת פלסטינים על הכביש הזה. מאז הקמת הגדר, רק מי שרכבו רשום על שם תושב הכפר, או שתיאם מספיק זמן מראש עם מנהלת התיאום והקישור, רשאי לעלות עליו. יהודים, כמובן, פטורים מכל מגבלת תנועה על הכביש.

תושבי נבי סמואל נמצאים לכאורה במרחק נגיעה מירושלים; בפועל, מי שנתפס בשטח העיר משלם קנסות של אלפי שקלים. עוד קהילה פלסטינית כלואה במובלעת הזאת, אל-חלאיילה, שנמצאת למרגלות התנחלות גבעת זאב, אך היא לפחות פטורה מן העונש שנקרא "גן לאומי", שידובר בו בהמשך.

דרגה כזאת של התעללות ביורוקרטית לא מוכרת לי בשטחי יהודה ושומרון, ומזכירה רק את גורלם של תושבי הקהילות הפלסטיניות בבקעת הירדן ובדרום הר חברון. באחד המקרים שנמנעה הכנסת ציוד לכפר נמסר הנימוק ש"לא מדובר בצורך הומניטרי" – משל היה נבי סמואל "יישות זרה" תחת מצור צבאי, כמו רצועת עזה. ראו כמה משחית ומעוור הכוח, עד שפקידי המנהל סבורים שמחובתם לאפשר לכפרים פלסטיניים (בכלל? או רק במרחב התפר?) קיום "הומניטרי" בלבד – על סף קטסטרופה, אבל לא מעבר לכך.

העובדה שכל זה מתאפשר במרחק של קילומטר בלבד משכונות מגורים של יהודים רק מעידה על עומק ההדחקה וההכחשה שסיגלו להם הישראלים, מרכיב הכרחי בכלכלה הנפשית של עם האדונים. צריך לציין שעד לאחרונה חמקה נבי סמואל גם מתשומת ליבם של פעילי זכויות אדם; מנגנוני ההסוואה השלטוניים פעלו ביעילות יוצאת דופן במקרה הזה.

כתמיד, השלטון הקולוניאלי זקוק למשת"פים, הידועים בכינוי "ערבים טובים", או בפשטות, מוכתר הכפר. על טובות כאלה גומל השלטון בנדיבות. מוכתר נבי סמואל ובני משפחתו הם היחידים בכפר שמחזיקים בתעודת זהות כחולה; לצד ראש המועצה, המוכתר הוא היחידי שהורשה לבנות בית בכפר (במקום שבו הוא עומד נהרס בית של תושב אחר); והוא כמובן זה שדאג לזייף חתימות של בעלי קרקעות על "שטרות מכירה" שמעבירים את הקרקע לבעלות יהודית.

בטח לא שמתם לב לנקודה הזאת, אז אחזור עליה. מ-1967 ועד היום, במשך 46 וחצי שנה, ניתנו שני אישורי בנייה בלבד בכפר נבי סמואל. לא, אף אחד לא טוען שהתושבים פלשו לאדמות; גם המנהל האזרחי מכיר בבעלותם על הקרקע. לא, אין מחסור בקרקע פנויה באזור, כל הגבעה מסביב לכפר שוממה לחלוטין. אז למה לא נותנים להם אישורי בנייה, למה בנים ובנות של תושבי הכפר נאלצים לעקור למקום אחר כדי לבנות בית?

קוראים לזה טרנספר זוחל. ביורוקרטי, עקשני, בלתי פוסק.

למעשה, מבחינת השלטונות מדובר כבר בכפר וירטואלי, חזיון תעתועים מן העבר. במהלך דיון בהתנגדויות להקמת מיזם התיירות בנבי סמואל, קבע נציג המנהל האזרחי: "אין כפר – יש פארק". לכל איש יש שם, ומוטב לומר shame, וגם לאיש הזה, ראש לשכת התכנון של המנהל האזרחי, יש שם: אדריכל דניאל חלימי. זהו אותו חלימי שפסל את תכנית המתאר שהכינו תושבי ח'ירבת סוסיא ליישובם, בשלל נימוקים מופרכים עד אבסורד, מסמך שנותח כאן בהרחבה.

במקרה של נבי סמואל חלימי קיצר הליכים באופן משמעותי; אם אין כפר, אין מה לתכנן או לאשר.

דניאל חלימי הוא מתנחל. סתם, שתדעו.

טיולים ואתרי עתיקות יפים להדחקה, וכך מבקרים למעלה מ-300,000 ישראלים בשנה בגן הלאומי נבי סמואל, מבקרים ומדחיקים, מתפעמים מן הנוף וההסטוריה ולא יודעים דבר על הכפר הפלסטיני שמונח מתחת לאפם. כתבות תיירות ומדריכי טיולים, שממליצים בחום על האתר כטיול מושלם לשבת, מפגינים בקיאות מופלגת באירועים שספק התרחשו שם לפני 3,000 שנה ובורות מוחלטת ביחס למה שקורה שם כיום.

ההרס והגירוש

[לסקירה מקיפה, ראו הדו"ח "נבי סמואל – סיפורו של כפר השבוי בגן לאומי" של עמותת "עמק שווה", יוני 2013].

קשה לדעת מה בדיוק היתה הסיבה שמדינת ישראל מצאה לנכון לשלוח את דחפוריה בשנת 1971 ולהחריב את הכפר נבי סמואל. ממילא רוב תושבי הכפר (יותר מאלף נפשות) ברחו במהלך מלחמת ששת הימים, ומהם נותרו פחות מ-300 איש. תכניות ההתפשטות הגרנדיוזיות של ירושלים-רבתי היו בחיתוליהן. התנחלויות גבעת זאב וגבעון החדשה, שמשתרעות מצפון לנבי סמואל, יקומו רק 6 שנים מאוחר יותר, ב-1977. האם כבר ב-1971 חזה המתכנן הישראלי שנבי סמואל תהיה תקועה בתווך, בין שכונת רמות לבין אותן התנחלויות, וניסה לפתור את הבעיה לפני שהיא בכלל צצה? ואולי זהו הזיכרון ההסטורי המסוכסך של המקום שהריבון הישראלי ניסה לרסן ולהכניע: המצודה הצלבנית, המסורת בדבר מקום קבורתו של שמואל הנביא במקום, הסכסוכים בין קהילות יהודיות ומוסלמיות על זכות התפילה, הניסיון (שנכשל) של יוצאי תימן להקים יישוב יהודי במקום בסוף המאה ה-19, הקרבות הצבאיים שניטשו על הנקודה השלטת הזאת, בין הטורקים לאנגלים ובין היהודים לערבים, מבצע "יבוסי" הכושל ב-1948, פשיטת יחידת ה-101 על הכפר ב-1953, ולבסוף, "התיקון": הכפר נכבש מחדש ב-1967.

כך או כך, 46 בתי מגורים הרסה ישראל בכפר ב-1971, והתושבים נאלצו לעבור לשטח ממזרח לאתר נבי סמואל. מאז ועד היום המדינה עושה כל שביכולתה להמאיס עליהם את החיים במקום, ובשנים האחרונות ממש מתעלה על עצמה בשלל המצאות נבזיות במיוחד. אין לזה שום קשר לביטחון. גם לא לארכיאולוגיה, כפי שנראה מיד. מדובר בקהילה שקטה של 250 איש שכל חטאם הוא השתייכותם לגזע לא נכון במקום ובזמן שאינם מתפשרים על פחות משליטה יהודית מוחלטת במרחב.

נסיונות התנחלות בשנות ה-70'

במהלך שנות ה-70' פעל באזור סוחר קרקעות יהודי בשם שמואל עינב, שברבות הימים הפך להיות הצינור הפרטי העיקרי להעברת קרקעות מידיים ערביות לידיים יהודיות בשטחים. עינב לא בחל בזיופי מסמכים להשיג שליטה באדמות שחשק בהן; בשנות ה-80' גם הורשע בשוחד בחירות למפלגת הליכוד לכנסת ה-11. גם קרקעות בנבי סמואל מכר עינב לרוכשים יהודים, כבר בשנת 1973, מה שמצביע על כך שהיו תכניות בניה באזור זמן קצר לאחר (או אולי במקביל) להרס הכפר הערבי. שנים רבות לאחר מכן הם תבעו אותו לדין על כך שלא הסדיר את רישום הקרקע על שמם.

בשנת 1975 הכין משרד הבינוי והשיכון את תכנית "הר שמואל", שייעדה את נבי סמואל לאיכלוס 5,000 תושבים. התכנית אושרה ב-1980 על סמך חוות דעת משפטית של עו"ד פליאה אלבק, מה שזירז את רכישת הקרקעות במקום, שוב דרך סוחר הקרקעות עינב. אבל ב-1986 נתקע הפרוייקט כאשר ייעוד הקרקע שונה לשטח ירוק והוחל בתכנון הגן הלאומי באזור. המשקיעים ורוכשי הדירות נקלעו להפסדים כבדים; המפורסם שבהם היה אריה דרעי, שהורשע מאוחר יותר בקבלת שוחד ובניגוד עניינים במסגרת פעילותו במשרד הפנים לקידום פרוייקט הר שמואל.

הסקירה הקצרה הזאת מלמדת שמן הרגע הראשון (או השני) שנבי סמואל עברה לשליטה ישראלית – המדינה לטשה עיניה אל אפשרויות הנדל"ן באזור. הרבה מאד אנשים השקיעו כסף ומאמצים כדי לייהד את הגבעה וסביבותיה עוד לפני שהיא הוכרזה גן לאומי. הדינמיקה הזאת מזכירה מאד את התנהלות עמותת אלע"ד בסילואן שבמזרח ירושלים: עמותה שהחלה את דרכה ברכישת נכסים (באותן שיטות מפוקפקות) בלב יישוב ערבי ובשלב מסויים עברה "הסבה" לעמותה שעיקר פעילותה בפיתוח ארכיאולוגי-תיירותי. כך או כך, הקרקע עוברת לשליטה יהודית. ההבדל הוא שבנבי סמואל המדינה משתלטת ישירות על הקרקע הפלסטינית מבלי להשתמש בשליח לדבר עבירה בדמות עמותת מתנחלים. הגן הלאומי בנבי סמואל משתרע על שטח ענק, וקשה להאמין שהוא יישאר בשממונו לתמיד. במוקדם או במאוחר יתחילו לצוץ בתוכו מבנים – ישיבות, מרכזי תיירות, חניונים – ולא מן הנמנע שבהמשך גם מגורי קבע. כשיש תיאבון, קשה לעצור.

יש גן לאומי – אין בנייה ופיתוח (לערבים)

במחצית השנייה של שנות ה-80' החל תכנון הפארק. חלף כמעט עשור, וב-17 לספטמבר 1995 הכריז ראש המנהל האזרחי, תא"ל דוד שחף, על שטח של 3,500 דונם בכפר ובסביבותיו כגן לאומי (אני מודה לעמירה הס על המידע), בהתבסס על אתר העתיקות והצמחיה במקום. אבל צמחיה כמעט שאין באזור, ודאי לא צמחיה יוצאת דופן, ואתר העתיקות משתרע על 30 דונם בלבד. מה ראתה אם כן המדינה להכריז על שטח עצום כל כך, גדול פי מאה ויותר משטח אתר העתיקות, כגן לאומי? לשם השוואה, שטחו של הגן הלאומי סובב חומות ירושלים הוא 1,100 דונם, שטחו של הגן הלאומי הרודיון הוא 1,000 דונם, ושטחו של הגן הלאומי סבסטיה הוא 214 דונם.

מי שמחפש תשובות בתחום הטבע ושימור הסביבה לא ימצא אותן שם. כמו כל סוגיה שקשורה לקרקע בישראל, ובמיוחד בשטחי הגדה המערבית, הסיפור הוא פוליטי, וליתר דיוק, קולוניאלי. נבי סמואל הוכרז כגן לאומי ב-17 לספטמבר 1995. זוכרים מה קרה בסוף אותו חודש, ב-28 לספטמבר? הסכמי אוסלו ב' נחתמו. אלה ההסכמים שחילקו את הגדה לשטחי B, A ו-C. נבי סמואל וסביבותיו הוכרזו שטח C  – בשליטה ישראלית מלאה. למרבה הצער, האזור כולו מאוכלס ביישובים פלסטיניים – נבי סמואל, בית איכסא, בידו, אל ג'יב, ביר נבאללה. יישובים צריכים לגדול ולהתפתח, פיתוח דורש עתודות קרקע, אבל לישראל אין – לא כאן ולא בכל אתר אחר – שום כוונה לוותר על אף פיסת אדמה משטח C. כל הסיפור הזה שמדובר בהחזקה זמנית של השטח – 60% מן הגדה המערבית – שבבוא היום יעבור לשליטת הרשות הפלסטינית, היה בלוף גמור.

איך מונעים פיתוח פלסטיני בשטחי C? הו, ברוך השם, לא חסרות שיטות. אבל אחת המוצלחות שבהן, לבטח החסכונית מכולן, היא להכריז על השטח כגן לאומי. או אז נכנס לתמונה חוק הגנים הלאומיים, שאוסר על כל בנייה חדשה במקום, תוספת בנייה, רעיית צאן או עיבוד חקלאי. כלומר, הכל טעון אישור של רשות הטבע והגנים ורשות העתיקות, אך אלה אינן מעניקות אישורים כאלה. החוק גם מגביל מאד את אפשרות העירעור המשפטי על החלטות הרשויות, שנתפסות כסמכות העליונה בכל הקשור להגנה על הטבע וממצאים ארכיאולוגיים.

אבל הזמן דחק. הסכמי אוסלו אסרו על ישראל לנקוט צעדים בשטח שישפיעו על הסדר הקבע, ועצירה מוחלטת של הבנייה והפיתוח הפלסטיניים במרחב שבין שכונת רמות להתנחלות גבעת זאב בהחלט יכולה להיחשב לצעד כזה. אז מה עושים? עושים מחטף. 11 יום לפני החתימה מכריזים על גן לאומי בשטח של 3,500 דונם מצפון לירושלים וכך מסכלים כל סכנה עתידית ל"רצף היהודי" המקודש. זה, בתמצית, סיפורו של "הגן הלאומי נבי סמואל".

הפרשנות הזאת זוכה לחיזוק נוסף מהתבטאות נדירה מתוך המערכת. מי שבשנות ה-80' תכנן את השטחים הירוקים בנבי סמואל היה אותו אדם שתכנן אותם כשכונות מגורים בשנות ה-70' עבור משרד השיכון (בממשלת העבודה) – האדריכל שמואל שקד. אנשי עמותת "מורשת בנימין", שרכשו את הקרקעות בהר שמואל על בסיס התכנון הראשוני, סיפרו כך:

"שקד לא הונה אותנו. הוא גילה לנו שצייר פעם את נבי סמואל כשטח ירוק, אבל זה היה רק כאשר הקרקעות עוד היו בידי ערבים וכדי לא לאפשר להם בנייה. הוא אמר לנו שמרגע בו נרכוש את הקרקעות ונרשום אותן בטאבו – וכך אומנם עשינו – ישונה מיד ייעוד השטח".

חרבון. יעוד השטח לא שונה, אבל אל דאגה, המדינה פיצתה את רוכשי הקרקעות של "מורשת בנימין" ושיכנה אותם בשכונה שנקראה באותו שם, "הר שמואל", בדרום התנחלות גבעת זאב. תושבי נבי סמואל המקוריים, מן הסתם, לא יזכו ליחס דומה. חשיבותה של העדות הזאת בכך שהיא חושפת לאור יום את המטרה האמיתית מאחורי הגן הלאומי: מניעת בנייה לערבים.

גנים לאומיים וייהוד המרחב: אסטרטגיה כוללת במזרח ירושלים ובגדה

הממשלה שהכריזה על הגן הלאומי היתה ממשלת עבודה, בראשות יצחק רבין. זה לא מפתיע: הפטנט של נישול פלסטינים באמצעות גנים לאומיים הוא פטנט ותיק מאד של מפלגת העבודה. קוראי הבלוג זוכרים אולי את הסיפור של שכונת ואדי חילווה בסילואן שנפרש כאן בהרחבה (ראו גם רקע כאן). כל בתי השכונה יושבים בשטחו של גן לאומי, סליחה, הגן עצמו התיישב ב-1974 על השכונה שהיתה קיימת לפניו, ובאיבחה אחת הושמו 5,000 תושביה תחת איסור בנייה מוחלט, אפילו לא תוספת של מרפסת.

יש עוד. לפני חצי שנה אושרה תכנית להקמת גן לאומי בשטח של 5,700 דונם בעמק רפאים שמדרום-מערב לירושלים. 1,000 דונם מתוכם הם אדמות חקלאיות של הכפר אל-ולאג'ה ועוד 200 דונם של הכפר בית ג'אלה; בין הכפרים לאדמות האלה תחצוץ גדר ההפרדה (שכרגע בנייתה הוקפאה) ובכך יושלם סיפוחן לפארק התיירותי. בחודשים האחרונים עלה לכותרות הגן הלאומי "מורדות הר הצופים", שמטרתו הברורה, למעשה המוצהרת, היא לגזול את עתודות הבנייה היחידות של שכונות עיסאוויה וא-טור הצפופות עד מחנק. ובוואדי קנה, שמורת טבע שהוכרזה ב-1983 על קרקעות חקלאיות של הכפר דיר איסתיה, עקרו נציגי המנהל ורט"ג מאות שתילי זית של התושבים (ומתכננים לעקור עוד 1,400 עצים). זאת תוך התעלמות מתשע חדירות של התנחלויות האזור לשטח השמורה, כולל הקמת מאחז בלתי חוקי שלם, אלוני שילה, עם תשתיות חשמל ומבנים, בתוך אותה שמורה עצמה (ראו סקירה עדכנית ומאלפת של אביב טטרסקי). שהרי ידוע שעצי זית מכערים את נוף השומרון אבל קרוואנים וגדרות תיל מעניקים לו לווית חן מצודדת.

זוהי, אם כן, רשות הטבע והגנים בפעילותה מעבר לקו הירוק: זרוע ערמומית של מנגנון הנישול וסילוק הפלסטינים מאדמתם, שפועל תחת איצטלה שקרית של הגנת הטבע והנוף. ויש קושי אמיתי להעביר את האמת הזאת לישראלים, שהולכים שבי אחר הקונוטציות הנקיות והמיטיבות של "הגופים הירוקים". מתחת לכל הירוק הזה יש הרבה ג'יפה.

מנכ"ל רשות הטבע והגנים, שאול גולדשטיין, הוא מתנחל. סתם, שתדעו.

מי שעוד לא השתכנע באג'נדה הלאומנית של רט"ג אולי ישתכנע מן הפרסום האחרון בנוגע למעמדה ב"עיר דוד" שבסילואן. בזמנו עתרה עמותת "עיר עמים" לבג"ץ בדרישה להוציא את ניהול האתר מידי עמותת אלע"ד ולהחזירו לרט"ג, הרשות המוסמכת בחוק לנהל גנים לאומיים. בג"ץ דחה את העתירה לפני שנתיים על בסיס "התחייבותה" של רט"ג להגביר את הפיקוח על אלע"ד (למשל, להוציא מידיה את ההדרכות באתר); הבלוג הזה עסק גם בפרשה ההיא.

השבוע התגלה שרט"ג מצפצפת על ההתחייבות הזאת ולא עשתה דבר לשינוי המצב בשטח – אלע"ד עדיין שולטת ביד רמה ב"עיר דוד". אודה שלא נפלתי מהכיסא, שכן מאחורי התעקשות המדינה על הפרטת "עיר דוד" עומדות סיבות איתנות, אף כי הס מלהזכירן. זאת ועוד: מנהל הגן הלאומי, שהיה אמור לפקח על אלע"ד – מקבל מחצית משכרו מן העמותה שעליה הוא אמור לפקח, כמו גם את עלות הרכב שלו ואחזקתו. מעליו בהירארכיה נמצא מנהל מרחב ירושלים ברט"ג, שאחראי על כל הגנים הלאומים בירושלים וסביבתה, כולל "עיר דוד". האיש במשרת המפתח הזאת, שימו לב, כיהן קודם לכן כמנהל מרכז המבקרים של אלע"ד – אביתר כהן.

אביתר כהן הוא מתנחל. סתם, שתדעו. לא סתם מתנחל, אלא אחד שהשתתף בהקמת מאחזים בלתי חוקיים (עוד על מעלליו –  כאן).

רט"ג, אלע"ד – הכל אותו בבל"ת. לאף אחד מהמעורבים בדבר בירושלים – גורמי העירייה, תושבי סילואן, המתנחלים – אין שום בעיה לראות את המובן מאליו: בין אלע"ד לרט"ג שוררת זהות אינטרסים גמורה, עד רמת איוש המשרות הבכירות. רק גוף אחד במדינת ישראל עדיין עיוור למציאות הזאת: בג"ץ. זהו עיוורון מרצון, שכן עתירות של תושבי סילואן גודשות את שולחנו של בג"ץ מזה שני עשורים ויותר. השופטים יודעים היטב ידו של מי מונחת על הברז במזרח ירושלים, ועדיין הם מעדיפים לא לראות ימינה או שמאלה מן הנתיב הצר שמסמנת להם המדינה בהכרזותיה החלולות. כך יכול בג"ץ להוציא פסקי דין בנוגע לסילואן המדממת כאילו ישב בשוויץ המעטירה. פסקי הדין "מחייבים" את רט"ג "לפקח" על עמותת אלע"ד ולהותיר בידה רק "סמכויות תפעוליות". נו, טוב; החברים של דוד בארי (מנכ"ל אלע"ד) יושבים וצוחקים, ועיניהם כבר לטושות אל הר הבית.

קוריוז מאיר עיניים: לפני זמן מה קראתי את ספרו המטלטל של מירון בנבנישתי, "חלום הצבר הלבן" (כתר 2012), וכמו שהוא מכנה אותו, "אוטוביוגרפיה של התפכחות". בין שלל החרפות והבושות של הציונות שבנבנישתי מצעיד שם בסך, הוא כולל גם את מעשיו שלו. באמצע שנות ה-70' הוא כיהן כסגן ראש העיר לענייני תיכנון, וכך הוא מספר:

"אחד הפרוייקטים התכנוניים שעליו היתה גאוות כולנו היה הכרזתו ותכנונו של הגן הלאומי סביב העיר העתיקה… גישת מתכנני הפארק היתה מקצועית ונטולת מגמות פוליטיות. נעשה שימוש בסמכויות רשות הגנים כדי לפתח ולשמר שטחים ירוקים. לא עלה בדעתנו שסמכויות אלה ישמשו למטרות השתלטות על רכוש ערבי, הריסת בתים או קידום אינטרסים דתיים-לאומניים יהודיים… היינו פתאים כשכללנו בפארק שטחים מבונים בעיר דוד, אבל איש מאיתנו לא חשב להתאנות לערבים תוך שימוש בתקנות הפארק. חשבנו, בשחצנותנו, שכוח השלטון יישאר לעולם בידינו, ולא העלינו בדעתנו שייפול בידי קנאים לאומניים. עכשיו משתמשים בפארק הנאיבי שלנו כאמצעי במאבק האלים נגד התושבים הפלסטיניים הגרים באזור סילואן-ואדי-חילווה. עכשיו פתאום הופכים את היוצרות ומסיבים את האיזור לאיזור תיירות, שהפלסטינים חיים בו באופן "בלתי חוקי" ומפריעים, מסיבות פוליטיות, למעשיהם הנאורים של המתנחלים בני האור. זו דוגמה אופיינית לטיעון הציוני השגור שהופך את התוקף לקורבן. לדעתי יצדק מי שיוקיע את הנאיביות שלנו, או גרוע מכך, יאמר כי במבחן התוצאה איננו שונים מקנאי עמותת אלע"ד, המתנכלת לערבים ומנשלת אותם בשם "נצח ישראל", וכי גם אנו לא היינו צריכים להתעסק עם שטח כבוש. אבל האם לא מגיעה לנו איזו נקודת זכות על הערכים האסתטיים שיצרנו סביב העיר העתיקה?" (עמ' 199-200).

אכן, אני שייך לאלה שמוקיעים את הממסד המפא"יניקי לדורותיו, ובמבחן התוצאה, לא רואה הבדל גדול בינו לבין יורשיו אחוזי הטירוף המשיחי. אני שייך לאלה שמתבוננים בשלטון, לפני כל דבר אחר, מן הזווית של אלה שהוא פוגע בהם, ולא מתרשמים מן הרטוריקה שאופפת את מעשי העוול, אפילו לא מן התודעה העצמית המיוסרת של מחולליו. האם בשנת 2035 יצוץ מירון בנבנישתי נוסף ויכה על חטאיו בזמן שכיהן ברשות הטבע והגנים או ברשות העתיקות או במנהל האזרחי תחת ממשלת רבין של סתיו 1995? האם יבין רק מקץ ארבעה עשורים שהגן הלאומי שהוא הכריז על אדמות נבי סמואל וסביבתה היה בסך הכל כלי נוסף בארסנל הכלים של כיבוש הקרקע וסילוק הנוכחות הפלסטינית הילידית מן הארץ שחמדו להם מתנחלים יהודיים?

ומה נעשה בחרטה הזאת? מה שעשינו עם חרטת הגנרלים? מה יעשו בה התושבים הפלסטינים, שכנראה כבר יתייאשו ויעקרו למקום אחר? ומה יעשו בה היהודים? שוב יחמיצו את הלקח ויחזרו לסורם? האם יש לקח כלשהו למעגל העוול והאיוולת הזה, סובב חומות ירושלים שוב ושוב, עד זרא?

כלואים וחסומים

פרט קטן ומשמעותי נשמט מן האמירה שבגן לאומי מוכרז אסור לבצע עבודות בנייה: אם אתה יהודי, לפעמים מותר לך. כך הוקם מתחם "עיר דוד" בשכונת סילואן, שאליו תתווסף בעתיד הקרוב המפלצת התכנונית "מתחם קדם" (על הליכי האישור המפוקפקים שלה כתבתי כאן) – הכל בשטח גן לאומי מוכרז. וכך, גם בנבי סמואל, בסוף שנת 2005 צמחה לה גדר הפרדה בלב הגן הלאומי, מתפתלת מדרום מזרח לצפון מערב ומותירה נתח גדול ממנו מנותק לחלוטין מאתר העתיקות. כמו כן הוקם מאחז צבאי בשטח הגן, כולל אנטנה ומצלמות שעוקבות אחרי תנועת התושבים, המוקף חומות בטון. הפגיעה החמורה הזאת ב"ערכי הנוף הייחודיים" של הגן הלאומי, מן הסתם, היא כאין וכאפס בהשוואה לפגיעה הבלתי נסבלת שבעצם נוכחותם של התושבים הפלסטיניים. לכן הם יעופו והיא תישאר.

במרץ 2008 הפך כביש 436, עורק התחבורה הראשי המשמש את שכונות צפון ירושלים ונבי סמואל, לכביש אפרטהייד. תושבי נבי סמואל, שגישתם לשטחי הגדה במזרח כבר נחסמה בידי הגדר, שתנועתם דרומה לתוך שטחי ירושלים גם כן נאסרה, נותקו גם מן המרחב הצפוני. הם הופנו לכביש מנהרה, העובר מתחת לכביש 436 (הפרדה "אנכית"), ועל דרך הגישה היחידה שלהם צפונה הוצב מחסום אל ג'יב, שבו נאכפות מגבלות התנועה והעברת הסחורות הדרקוניות אשר תוארו בתחילת הרשימה. לאחר כשנה הותרה נסיעתם בכביש 436 – אבל רק ברכב שרשום על שם תושב הכפר.

אחת התוצאות (המכוונות, בלי ספק) של הלחץ הבלתי פוסק הזה הוא מחסור מתמיד במקורות פרנסה בכפר. באופן אירוני, מקור הפרנסה העיקרי, שאינו מצריך היטלטלות במחסומים, הוא אתר העתיקות הישראלי שנמצא במקום. כך מצאו עצמם תושבים לא מעטים נאלצים לעבוד בחפירות באתר שהוקם על בתיהם שלהם, מהם גורשו משפחותיהם לפני 40 שנה.

כובשים וחופרים: עוד נדבך בארכיאולוגיה של הכיבוש

ליבו של הגן הלאומי הוא אתר העתיקות. המבנה המרכזי הוא שילוב של מצודה צלבנית מן המאה ה-12 ומסגד מן המאה ה-14, שעברו שיפוץ מאסיבי בתחילת המאה ה-20. קומת הכניסה של המסגד משמשת לתפילת מוסלמים ובמערה שמתחתיו מתפללים יהודים. המסורת היהודית, הנוצרית והמוסלמית, שראשיתה מתוארכת לתקופה הביזנטית, זיהתה את המקום כאתר קבורתו של שמואל הנביא, הוא מצפה המקראית, ויהודים החלו להתפלל בנבי סמואל החל בתקופה הצלבנית.

כדרכן של מסורות עממיות, הקשר בינן לבין המציאות איננו הכרחי. בכל החפירות הארכיאולוגיות בנבי סמואל, שתחילתן לפני מאה שנה, לא התגלו ממצאים מן המאה ה-11 לפנה"ס, תקופתו של שמואל הנביא. הממצא הקדום ביותר הוא מן המאה השביעית לפנה"ס, סוף מלכות יהודה, אבל עיקר הממצאים הם מתקופות מאוחרות יותר (הלניסטית, ביזנטית, מוסלמית, צלבנית, ממלוכית).

על אף שהאתר הרשמי של הגן הלאומי מציג את ההסטוריה של נבי סמואל כאפוס לאומי-יהודי מפואר, המחקר המדעי קובע שככל הנראה קברו של שמואל הנביא אינו נמצא שם. המתח הזה בין המדע למסורת, מעניין ככל שיהיה, אינו רלבנטי למעשה לשאלת מעמדם של תושבי נבי סמואל הילידים ולכן אין לי כוונה להתעמק בו. גם אם שמואל הנביא באמת ובתמים נקבר מתחת למסגד שבראש הגבעה, ולצידו הונח מעילו הקרוע, עם הקדשה מיוחדת מאימו – כל זה לא גורע מאומה מזכותם של תושבי נבי סמואל להמשיך לחיות על אדמתם, 3,000 שנה אחרי אותה קבורה, מבלי שהשלטון הישראלי ידחוק אותם החוצה ויתעלל בהם על בסיס יומיומי. בשום מקום במדינת ישראל לא הופכים אזרחים בני ערובה של המחקר הארכיאולוגי, עד כדי בעיטתם החוצה מביתם; זאת "פריבלגיה" ששמורה רק לפלסטינים, שבמקרה יושבים על אדמה שהיהודים חומדים לעצמם.

הפלסטינים אכן נבעטו מביתם, ב-1971. כמקובל בכפרים פלסטיניים בגדה, המבנים שבהם התגוררו הוקמו על שכבות עתיקות יותר. לא, לא יישוב יהודי קדום, אלא שרידים ביזנטיים והלניסטיים, אבל זה הספיק כתירוץ לגירושם. למעשה, מי שמבקר באתר יכול להתרשם בנקל שהבנייה שמוצגת שם כבנייה הלניסטית איננה אלא בסיס, ועליו ניצבים שרידים מבתי האבן הפלסטיניים שבהם התגוררו התושבים עד 1971. קודם גירשנו אותם מן המרחב, אחר כך מן ההסטוריה.

ויש גם כאלה שעדיין זוכרים כל בית ובית:

הסיור הזה מזכיר מאד את הסיור של מוחמד נוואג'עה בח'ירבת סוסיא, ביתו לשעבר שהוכרז גם הוא כאתר ארכיאולוגי – ליהודים בלבד. ובכלל, יש לא מעט מקבילות, האחת מקוממת יותר מהשניה, בין האופן שבו מסרסר הכיבוש הישראלי בממסד הארכיאולוגי כדי להשתלט על עוד ועוד אדמות פלסטיניות בשטחי C – בנבי סמואל, בח'ירבת סוסיא, בסילואן, בזנוטה, או כדי למחוק פרקים שלמים מן ההסטוריה הרב-תרבותית של האזור בשמה של הגמוניה יהודית מדומיינת. העדכון האחרון מחזית הקולוניאליזם הארכיאולוגי התקבל בשבוע שעבר: פארק ארכיאולוגי בתל-רומיידה שבחברון, למשוש ליבם של ברוך מרזל וחבר מרעיו, על שטח שהופקע מידי תושבים פלסטינים. רשות העתיקות שותפה גם לגזל הזה, ונודע גם כי נשקלת האפשרות לחפור בכפר ולאג'ה, כאילו לא מלאה כבר סאת הייסורים של הכפר הזה.

כיוון שלכל איש יש שם, נזכיר גם את שמותיהם של הארכיאולוגים הישראליים שחפרו וחופרים בנבי סמואל, כלומר, ממש באתר שממנו גורשו התושבים הערבים: יצחק מגן, מיכאל דדון ובני הר-אבן.

בימים האלה מרבים לדבר בעד ונגד החרם האקדמי נגד ישראל. מבלי לנקוט עמדה בדיון הזה (דיון עקר ברובו, מסיבות נושנות ולעוסות), ראוי לנפץ טיעון אחד של מתנגדי החרם, לפיו האקדמיה הישראלית היא מעוז של חשיבה ביקורתית שמתנגד למשטר האפרטהייד בשטחים ולכן "לא מגיע" לה חרם שכזה. זהו דימוי מופרך, ואין כמו בחינה לא משוחדת של "הארכיאולוגיה של הכיבוש" להדגים זאת. קשה לדמיין אפילו איך יהודים וערבים היו יכולים לחיות בירושלים "המאוחדת" ללא פעילותה הנמרצת של עמותת אלע"ד, על גייסות הארכיאולוגים שלה, לריסוק הדו קיום במזרח העיר. כמה מאמרים, כמה דוקטורטים, כמה מענקי מחקר מושקעים בחפירות הארכיאולוגיות שמעבר לקו הירוק? וזו רק דיסציפלינה אחת. ישנם כמובן כל מכוני המחקר האסטרטגיים, הפארא-צבאיים, שפועלים תחת חסות אקדמית, בעוד שמטרתם העיקרית היא לייצר מטרייה "אינטלקטואלית" למדיניות החוץ והביטחון הישראלית, יש מעבדות רובוטיקה שתורמות תרומה מכרעת לתעשיית הנשק ו"בטחון הפנים" הישראלית, ובפרט אמצעי שליטה באזורי החיכוך עם פלסטינים, ועוד ועוד. ארבעה-חמישה פרצופים מוכרים של "עוכרי ישראל" במדעי הרוח לא יכולים להסתיר את שיתוף הפעולה העמוק הזה של האקדמיה הישראלית – אולי לא יותר אבל לבטח לא פחות ממגזרים רבים אחרים – עם הפרוייקט שמגדיר יותר מכל את סדר היום הלאומי של ישראל מזה 46 שנה.

מה אפשר לעשות?

התעוררנו מאוחר עם נבי סמואל. כמו שאמר אורוול ולא אלאה מלצטט: כדי לראות את מה שמתחת לאף נדרש מאבק מתמיד. אבל מרגע שרואים, כבר אי אפשר שלא לראות.

גם ישראלים שמשהו זע בליבם לנוכח מסכת העוול הזאת על פי רוב מושכים בכתפיהם ונאנחים, "נו, מה כבר אפשר לעשות". הרפיון הזה הוא נבואה שמגשימה את עצמה, שכן בפועל יש לא מעט ערוצי פעולה אפקטיביים. הסיבה לכך היא בדיוק אותה סיבה שישראל מזמן איננה "מדינה דמוקרטית" בתחומי הקו הירוק שרק מקיימת שלטון כיבוש מעבר לו, אלא מדינה אתנוקרטית שמנגנוני האפליה חדרו לכל אגפיה. כיוון שכך, כל אזרח כמעט בא במגע עם אנשים ועם רשויות שלטוניות שממלאים תפקיד מכריע בתחזוקה ובשגשוג של מפעל הכיבוש וההתנחלות. המגע הזה יכול להיות אגבי, מתמסר או דווקא מתנגד. זה תלוי רק בכם.

הדוגמה הבולטת ביותר שעולה מן המקרה של נבי סמואל וממקרים דומים היא רשות הטבע והגנים. הרשות הזאת היא זרוע שלטונית שעיקר התקציב שלה מגיע מדמי הכניסה שהיא גובה בשמורות טבע וגנים לאומיים. קרוב ל-400 שמורות וגנים יש כאלה בישראל, ומאות אלפי ישראלים פוקדים אותם מדי חודש.

האם אכפת לכם שהכסף שאתם משלמים בכניסה לשמורת גן השלושה מממן גם את הפעולות שמבצעת רט"ג בהר הצופים, בסילואן ובנבי סמואל? האם אכפת לכם שהכסף שלכם דוחק את התושבים הילידים של האתרים האלה אל קיום בלתי אפשרי, ובסופו – טרנספר? אם כך הראו זאת בשפה היחידה שגופים כלכליים מבינים – דרך הכיס. קמפיין ציבורי להחרמת רט"ג וחשיפת פשעיה בפומבי נחוץ היום יותר מכל. לכל הפחות, אל תגיעו לנבי סמואל ולעיר דוד כתיירים. הנה דבר שאתם יכולים לעשות, והוא הרבה יותר רלבנטי מהתפלמסות על מה יכולים או צריכים לעשות אנשים בחו"ל ביחס לכיבוש.

יש עוד דרכים, והאנשים שמנהלים את המאבק למען תושבי נבי סמואל ישמחו לתת לכם רעיונות.

(תודה לרם רהט מקבוצת "פארק בכלוב")

בחודש שעבר פירסם "המוקד להגנת הפרט" את "משטר ההיתרים", דו"ח מדהים בגילוים וברמת הפרטנות שלו על היקום המקביל שיצרה ישראל ב"מרחב התפר". עיקר המידע בדו"ח נאסף מדו"חות של האו"ם (המשרד לתיאום עניינים הומניטריים, OCHA) ומתשובות המדינה ל-76 עתירות לבג"ץ שהגיש המוקד סביב משטר ההיתרים במרוצת השנים. כצפוי, עבר הדו"ח באפס כיסוי תקשורתי.

25 התחנות הבאות במסע אל ארץ ההיתרים נלקחו מתוך הדו"ח הזה. תחנות ההתרעננות שפזורות ביניהן לקוחות ממקורות שיצוינו בשמם.

* * *

1. "מרחב התפר" – שטחי הגדה המערבית שסופחו דה-פקטו לישראל על ידי חומת ההפרדה. כיום חיים 7,500 פלסטינים במרחב התפר, כלואים בין החומה לקו הירוק. עם השלמת החומה, יגיע מספרם ל-30,000. מרחב התפר הכולל יפקיע 9.4% משטחי הגדה.

2. למעלה ממחצית האדמות במרחב התפר הן קרקעות פלסטיניות פרטיות שהופקעו מתושבים המתגוררים ממזרח לחומה.

3. כדי להיכנס למרחב התפר, הפלסטינים נזקקים להוציא היתרים מיוחדים. יתירה מזאת, גם תושבי הקבע של הכפרים במרחב התפר צריכים להוציא היתר שמאשר להם להמשיך לחיות על אדמתם מימים ימימה. בניגוד לעקרון המשפטי שקובע כי אדם זכאי להימצא בכל מקום בארצו למעט בנסיבות חריגות שעול הצדקתן נופל על הרשות, במרחב התפר המצב הפוך: אף אדם אינו זכאי להימצא בארצו למעט בנסיבות חריגות שעול הצדקתן נופל על האדם עצמו.

4. תיקון: על הפלסטיני, לא על האדם. משטר ההיתרים במרחב התפר מונהג על בסיס אתני. ישראלים ותיירים יכולים לנוע בחופשיות מתוך ואל תוך האזור.

* * *

"מדינת ישראל רואה במשטר ההיתרים משטר של פריבלגיות… בניגוד למשטר של זכויות, שכאמור מחייב את המדינה להימנע מפגיעה בזכויות של הפרט ואף לפעול למען הגשמתן, במשטר של פריבלגיות הריבון יכול להעניק שירות לאוכלוסיות מסוימות (או למנוע אותו מהן) במסגרת החלטה מינהלית כפררוגטיבה של המדינה." (הביורוקרטיה של הכיבוש, יעל ברדה, הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2012, עמ' 89).

* * *

5. "הנסיבות החריגות" שמתירות שהות במרחב התפר מחולקות ל-13 קטגוריות, שמייצרות 13 סוגי היתרים: תעודת תושב קבע, היתר חקלאי קבוע, היתר חקלאי זמני, היתר מסחר, היתר תעסוקה, היתר צרכים אישיים, היתר עובד הוראה, היתר עובד ארגון בינלאומי, היתר עובד הרשות הפלסטינית, היתר עובד תשתית, היתר צוות רפואה, היתר תלמיד והיתר קטין.

6. המלים "תושב קבע" ו"חקלאי קבוע" מטעות: כל ההיתרים במרחב התפר זמניים. רובם ניתנים ל-3 חודשים וההיתר הממושך ביותר ניתן לשנתיים. כפלסטיני, מצבך במרחב התפר תמיד זמני, גם אם שם נולדת או עבדת כל חייך. בנוסף, פקידי המנהל בולשים אחריך ועלולים להכניסך לרשימת "חשד לאיבוד זיקה למרחב התפר" – שם קוד לרשימת טרנספר המשמשת לשלילת תעודות תושב.

7. אין לעשות שימוש בהיתר שהוצא לצורך אחד למטרות צורך אחר. מי שקיבל היתר לעבודה חקלאית במרחב התפר איננו יכול להשתמש בו כדי להגיע לאירוע משפחתי; עליו להוציא "היתר צרכים אישיים" מיוחד. מי שקיבל היתר כ"עובד תשתית" אינו יכול להשתמש בו כדי לעסוק במסחר; וכן הלאה והלאה. יתירה מזאת, הצבא אינו מטפל ביותר מבקשה אחת של תושב פלסטיני בכל זמן נתון. כך יוצא שבמרחב התפר אין אפשרות אמיתית לקיים חיים אורגניים, רב-ממדיים, אלא לכל היותר לפרוש אותם לשרשרת של אירועים מנותקים בזמן.

* * *

"מנקודת המבט של המודל הקולוניאלי, האיחוד בין המנגנון הבטחוני לבין המנגנון האזרחי רצוי דווקא, שכן הוא מאפשר גמישות מינהלית וייצור חריגים על בסיסי יומיומי בשל מצבי החירום הבטחוניים, עד שגם השיקולים האזרחיים עוברים למתכונת של תגובה לחירום." (הביורוקרטיה של הכיבוש, עמ' 90).

* * *

8. הצבא אינו מוציא היתר חקלאי לבעלים משותפים על חלקות קרקע. הראשון יקבל היתר, השאר יסורבו. הדרך היחידה שלהם להיכנס לאדמתם היא לבקש היתר תעסוקה, כ"פועלים זמניים" שמועסקים על ידי הבעלים הראשון. לשם כך עליהם להציג חוזה העסקה. הפלסטינים נאלצים לחתום על חוזי העסקה עם הוריהם, ילדיהם ואחיהם.

9. מספר הפלסטינים המחזיק בהיתרים יורד בהדרגה, בעוד שמספר ההיתרים נותר ברמה אחידה. הסיבה היא שתוקפם של ההיתרים הולך ומתקצר; מ-2007 ועד 2010 ירד שיעור ההיתרים שניתנו לשנתיים מ-23% ל-7% מכלל ההיתרים.

* * *

"המאפיין של הגמישות הניהולית במשטר ההיתרים היא שדווקא בזבוז המשאבים והחיכוך המינהלי התדיר הכרוך במתן היתרים לעבודה בישראל מביאים לשתי תוצאות רצויות למערכת הממשלתית: יצירת תלות של האוכלוסיה במערכת האדמניסטרטיבית כדי לכונן ולשמר מרחב של שליטה ופיקוח; ומניעת כניסתם של פלסטינים מהגדה לישראל." (הביורוקרטיה של הכיבוש, עמ' 88).

* * *

10. כתוצאה מתוקפם הקצר של ההיתרים, הקושי לחדשם בזמן, והעיכובים שנגרמים במחסומים הישראליים, האדמות החקלאיות במרחב התפר אינן מעובדות באופן סדיר. חממות פורקו, גידולים כמו עצי הדר ושקדים נזנחו, ונותרו בעיקר עצי זית, שההכנסה מהם נמוכה יותר. עקב הקשיים להגיע לחלקות ירד גם יבול עצי הזית ב-60% לעומת היבול מצידה המזרחי של הגדר. בקצרה, משטר ההיתרים הפך את מרחב התפר לאזור התרוששות כלכלית.

11. להלן מעגל חייו ומותו של "היתר": הגשת בקשה בלשכת התיאום והקישור הפלסטינית –> העברה למת"ק (מנהלת התיאום והקישור) הישראלי –> מתן היתר, דחייה פרוצדוראלית על הסף או סירוב –> במקרה של סירוב, הגשת ערר למת"ק הישראלי –> זימון לוועדת שימוע –> מתן היתר או סירוב –> במקרה של סירוב, עתירה לבג"ץ.

12. כל שלב בשרשרת מועד לפורענות. פעמים רבות מוגשת אותה הבקשה שוב ושוב, כי המת"ק הישראלי טוען ש"לא הועברה בקשה". זמן העיכוב בין לשכת התיאום והקישור הפלסטינית (הפועלת כמתווכת בלבד) לבין המת"ק הישראלי אינו ידוע. לתושב הפלסטיני אין כל דרך לדעת איפה עומד הטיפול בבקשתו, האם היא בכלל הגיעה ליעדה או לא, האם חסרים מסמכים וכו'. לא פעם הבקשה מסורבת מבלי שנמסרת הודעה למבקש. העיכוב הזה גורלי, שכן מי שאינו מגיש ערר בתקופה קצובה לאחר הסירוב חייב להמתין עוד חצי שנה עד להגשת ערר מחודש. גם הגשת הערר כרוכה בסיכון: הצבא אינו מנפיק אישור כתוב שהערר הוגש ובכך מקשה על המערער להוכיח שאכן הוגש ערר. גם אם תזומן לוועדת שימוע בעקבות הערר, אין שום ערובה שהזימון יגיע בזמן; פלסטינים רבים לא הגיעו לשימוע פשוט כי לא קיבלו הודעה. כמובן שמי שלא מגיע לשימוע, כמוהו כמי שלא הגיש ערר: הסירוב מוארך אוטומטית לחצי שנה.

* * *

בטירה פועל הטלפון היטב, אין ספק; אומרים שמטלפנים שם בלי הרף, והדבר מזרז, כמובן, את העבודה. טילפון בלתי פוסק זה נשמע כאן בטלפונים המקומיים כקול איוושה וזימרה, ודאי גם אתה שמעת. והנה איוושה וזימרה זו היא הדבר היחידי הנכון והמהימן שמוסרים לנו הטלפונים המקומיים, כל השאר שקר וכזב. אין קיים קשר טלפוני מסוים עם הטירה, אין מרכזיה שתעביר את שיחותינו; שעה שמטלפנים מכאן לטירה, מצלצלים שם כל הטלפונים במחלקות התחתונות, או יותר נכון, היו מצלצלים, אילולא היו מנגנוני הצלצול – וזאת אני יודע בוודאות – מנותקים שם כמעט כולם. אלא שמדי פעם מרגיש איזה פקיד מיוגע בצורך להתבדר קצת, בייחוד בשעות הערב או הלילה, והוא מחבר את המנגנון; ואז מתקבלת כאן תשובה, אך תשובה שאינה אלא הלצה. ומה הפלא? על דעת מי יעלה שמותר לו לצלצל באיזה עניין של מה בכך, המטריד אותו אישית, בתוך כל העבודה החשובה, המתנהלת שם בלי הרף בדהרה מטורפת?" (הטירה, פרנץ קפקא, תירגם שמעון זנדבנק, הוצאת שוקן, 1972, עמ' 72).

* * *

13. כ-30% מבקשות ההיתרים אינן מאושרות. או שהצבא מכחיש שהבקשה הועברה, או שהמבקש, לטענת הצבא, לא "הוכיח צורך" להיכנס או לשהות במרחב התפר, או שקיים מידע בטחוני נגד המבקש. בכל המקרים – הסירוב אינו מנומק ואפילו אינו נמסר בכתב.

14. הצבא דורש ממבקשי ההיתרים להציג לו מסמכים שברובם נמצאים ממילא במאגרי הנתונים שלו (בעלות על קרקעות, תשלומי אגרות, וכו'). לעתים קרובות המסמך שנדרש נמצא במשרדי המנהל האזרחי. התושב הפלסטיני נאלץ להגיע למשרדים (תהליך שמגבלות התנועה – אותן מגבלות עצמן שההיתר המיוחל אמור להבקיע – מכבידות עליו מאד), לצלם את המסמך המבוקש, לקחת אותו אל לשכת התיאום והקישור הפלסטינית, רק כדי שזו תחזיר אותו למנהל האזרחי.

15. להלכה, אין צורך בכל המסמכים כדי לחדש היתר שכבר ניתן בעבר. בפועל, בקשה שמגיעה לידי הצבא לאחר שפג תוקפו של ההיתר הקודם מוגדרת "בקשה חדשה" ויש לצרף אליה את כל המסמכים.

16. דא עקא, במשך תקופה ארוכה סירב המת"ק הישראלי לקבל בקשות להיתרים לפני שפג תוקפו של ההיתר הקיים. כך נוצרו תקופות ביניים ממושכות בין היתר אחד למשנהו, שבמהלכן נמנעת כניסה למרחב התפר (שדות הוזנחו, אירועים משפחתיים נדחו). לפני שנתיים הסכים הצבא לקבל בקשות לחידוש היתרים שלושה שבועות לפני שפג תוקפם – פרק זמן קצר להחריד במונחי הביורקרטיה של המנהל, שאינו מאפשר רציפות בין היתר אחד למשנהו.

17. בעקבות עתירה לבג"ץ באפריל 2011, הצבא עידכן את הוראותיו וקבע שבקשות להיתר של מי שאינו מתגורר במרחב התפר יוכרעו בתוך 14 יום. בדיקה של 195 הבקשות שהוגשו במחצית הראשונה של 2012 העלתה שהצבא עמד בלוח הזמנים שהוא קבע לעצמו רק ב-7% מהן.

* * *

"וכאן אני מגיע לתכונה המיוחדת למנגנון הרשות שלנו. עם דייקנותו הוא מצטיין גם ברגישות קיצונית. לאחר שכבר שקלו באיזה עניין ימים רבים מאד ועדיין לא נסתיימו הדיונים, יש ובאיזה מקום שאין לחזותו מראש וגם אין לגלותו בדיעבד, מבריק פתאום כברק איזה הסדר, המביא את הפרשה לסיומה בדרך נאותה על-פי-רוב, אך שרירותית. למה הדבר דומה, כאילו מנגנון הרשות אינו יכול עוד לעמוד במתח, בהתגרות שמתגרה בו אותו עניין, הפעוט אולי כשלעצמו, במשך שנים רבות, והוא מגיע לכלל החלטה מעצמו, בלי עזרת הפקידים. למעשה, לא התחולל שום נס, כמובן, ואין ספק שפקיד פלוני העלה את ההסדר על הכתב, או הגיע לכלל החלטה שלא בכתב, אך מכל מקום אין לקבוע – לפחות מאצלנו, מכאן, ואפילו מן הלשכה הראשית – מיהו הפקיד שהכריע ומאילו טעמים הכריע כדרך שהכריע. רק משרדי הפיקוח בודקים וקובעים את הדבר כעבור ימים רבים; אך לנו לא יוודע הדבר לעולם, ובאותו שלב גם לא יהיה איש מעוניין בכך. כאמור, החלטות אלה הן נאותות על-פי-רוב, מה שמפריע כאן הוא רק זה, שמטבע הדברים שומעים על ההחלטות האלה באיחור, ובינתיים מוסיפים לדון בלהט בעניינים שכבר הוכרע בהם מזמן." (הטירה, עמ' 68).

* * *

18. כל הליכי בקשת ההיתר, הערר והשימוע נפרשים בחוברת בת 60 עמודים, "קבוצת פקודות קבע מרחב התפר" (קפ"ק). אף שהקפ"ק נועד לשימוש האוכלוסיה הפלסטינית, הוא כתוב בעברית ולא בערבית, ומנוסח בשפה משפטית לא נהירה.

19. במת"ק יושבים לא רק פקידי המנהל אלא גם אנשי שב"כ. פלסטינים המגיעים להגיע ערר מוצאים עצמם מופנים אל איש שב"כ שמפעיל עליהם לחץ להפוך למשת"פים. מי שמסרב יכול לצפות לכך שיקבל היתר רק אחרי חודשים ארוכים, אם בכלל. הדילמה הזאת מרחיקה פלסטינים רבים מעצם הניסיון לערער על החלטת סירוב: בשנים 2007-2010 זומנו פחות מ-3% ממסורבי ההיתרים לוועדות השימוע של הערר.

20. הגשת בקשה, סורבת, הגשת ערר, זומנת לוועדת שימוע – מה אז? לפעמים הוועדה מחליטה לקיים סיור שטח בקרקע לפני קבלת ההחלטה. עד שהסיור יתקיים יכולה לעבור חצי שנה – עוד חצי שנה של עיכוב במתן ההיתר. הקפ"ק קובע שבתקופה זו יש לספק למבקש היתר "זמני" (כאילו יש היתר מסוג אחר) לשלושה חודשים. בפועל, היתרים זמניים כאלה ניתנים לעתים רחוקות. גם כשהם ניתנים, הם כל כך זמניים שיש לחדשם בתכיפות. אם כך – בזמן ההמתנה להיתר ה"לא-זמני" (שממילא אורכו לא יעלה על 6 חודשים ברוב המכריע של המקרים) יש להתעסק בהוצאת היתרים קצרי-מועד ולחדשם שוב ושוב.

* * *

"כאשר לא ניתן לאתר את הריבון אין גם אפשרות לערער על הכרעותיו, להכיר את דפוסי החלטותיו ולהיערך על פיהן או להביא לשינוין. עם זאת, כיוון שמדובר במצב חירום תמידי, הכוח הריבוני נמצא כמעט בכל הכרעה אף שכאמור לא ניתן להצביע עליו כאחראי לאותה הכרעה. מבחינת המנגנון השלטוני השליטה הפרסונלית עדיפה על מדיניות ברורה, שכן אפשר לשנותה בכל עת ללא צורך במערכת חוקית מסודרת של קבלת החלטות, על כל הסרבול הכרוך בה." (הביורוקרטיה של הכיבוש, עמ' 111).

* * *

21. תושבי מרחב התפר הפכו לפסולי חיתון מטעמים ביורוקרטיים. מי שמתחתן איתם אינו יכול להשיג היתר שהיה קבוע (רק מתי מעט מקבלים היתר "תושב קבע" שגם הוא, כזכור, תקף רק לשנתיים). תושב מרחב התפר שיעבור להתגורר עם בן/בת זוגו מחוצה לו – "יאבד זיקה", כהגדרת הצבא, למרחב התפר, ובכך גם יאבד את היתר השהיה שלו שם.

22. הלוּפ: בני זוג מאזור ג'נין נישאו בתחילת נובמבר 2009. המרחק בין בתיהם היה פחות מקילומטר, אך חצצה ביניהם חומת ההפרדה. הגבר הגיש בקשה לקבלת "תעודת תושב קבע חדש במרחב התפר". הבקשה סורבה בנימוק – "המבקש איננו תושב קבע".

23. בפברואר 2004, בתשובה שמסרה פרקליטות המדינה לבג"ץ, הוכרז כי לחקלאים פלסטיניים תותר כניסה חופשית למרחב התפר "במעברים הפתוחים 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע". זאת היתה הבטחה ריקה. עשרות שערים מוצבים על גבול מרחב התפר; רק שניים מהם פתוחים ברציפות. לא במקרה, אלה השניים היחידים שמשרתים גם מתנחלים.

24. כל היתר, מכל סוג שהוא, שהושג אחרי עמל רב או מועט – ניתן להחרמה מיידית. קצין צה"ל שניצב במחסום ומחליט שבעל ההיתר חרג מן התנאים שנקבעו בהיתר, רשאי להחרימו במקום. על ההחרמה אין כל ביקורת שיפוטית; לעתים קרובות, בעל ההיתר המוחרם אינו מקבל מסמך שמעיד על ההחרמה, ואפשרות הגשת הערר אינה מוצגת בפניו.

25. מרחב התפר נסגר לתנועת פלסטינים בשנת 2002, אז הונהג בו משטר ההיתרים. באפריל 2011 דחה בית המשפט העליון את העתירות העקרוניות נגדו וקבע כי מדובר ב"מצב חולף תלוי מציאות זמנית קשה". כבר עשר שנים שהמצב אינו חולף, אף כי המציאות הקשה נעוצה בו-עצמו.

* * *

כמה אמיתות יסוד

בניגוד למיתוס הרווח, משטר ההיתרים בכלל שטחי הגדה המערבית לא הונהג בתגובה על גל פיגועי הטרור הפלסטיני, שהחל ב-1994, אלא שלוש שנים קודם לכן, בינואר 1991. מגבלות התנועה החמורות, שיצרו הפרדה דה-פקטו בין אוכלוסיות פלסטינות, הכינו את הקרקע להסכמי אוסלו, שהגיון ההפרדה עמד בבסיסם. בדיקה שנערכה ב-2011 חשפה כי המנהל האזרחי מוציא 101 סוגים שונים של היתרי כניסה לישראל.

"מרחב התפר" הוא מפלצת ביורוקרטית שהיתה בלתי חוקית ובלתי מוסרית מיומה הראשון. הוא תולדה של תאוות הסיפוח הישראלית וההחלטה להציב את חומת ההפרדה ממזרח לקו הירוק. כך קבע בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג, בפסיקתו ב-9 ליולי 2004, סעיפים 141 ו-163:

"אין חולק שישראל חייבת להתמודד עם פעולות רבות של אלימות קטלנית ובלתי מובחנת כלפי האוכלוסיה האזרחית שלה. יש לה הזכות, ולמעשה החובה, להגיב כדי להגן על חיי אזרחיה. יחד עם זאת, האמצעים שננקטים חייבים להישאר במסגרת החוק הבינלאומי שבתוקף… על ישראל להפסיק מיידית את עבודות הבנייה של החומה המוקמת על טריטוריה פלסטינית כבושה, כולל במזרח ירושלים ומסביב לה, ולפרק את החומה שכבר נמצאת שם."

המטרה הסופית של משטר ההיתרים במרחב התפר, בדומה למגבלות התנועה והבנייה בבקעת הירדן, היא דילול הדרגתי של האוכלוסיה הפלסטינית הילידית ופינוי אדמותיה לטובת ההתנחלויות הישראליות. השיטה: שלילת תושבות קבע (טרנספר כפוי), מניעת פיתוח חקלאי וכלכלי, ריסוק המבנה הקהילתי וקשרי משפחה, והפיכת היומיום לסיוט ביורקרטי שלבסוף ימאיס את החיים על תושבי האזור ואלה ינטשו אותו – טרנספר מרצון שישלים את הטרנספר הכפוי.

* * *

"לפיכך, יום אחד, כשלא הקפיד לפקוח עין, יש שהיה הולך שולל – אף שהרשות האירה לו פנים ואף שמילא בקפדנות את החובות הרשמיות הקלות עד גוזמא – אחרי אותות החסד שנטתה לו למראית-עין וחי את שאר חייו בחוסר זהירות עד כדי כך, שהיה מתמוטט כאן ונופל, והרשות, עדיין ברוך ובחביבות ועל כורחה כביכול, אך בשם איזו תקנה ציבורית לא ידועה לו, היתה נאלצת לבוא ולסלקו מן הדרך" (הטירה, עמ' 58).

[זהו פוסט שלישי בסדרה על סילואן; כדי לקבל את התמונה המלאה, יש לקרוא לפניו את הפוסט הראשון והפוסט השני]

בשבוע שעבר אישרה הוועדה המקומית בעיריית ירושלים שני מיזמי תיירות ענקיים של עמותת אלע"ד בשכונת סילואן שבמזרח העיר. אישור התכניות פירושו הפקדה להתנגדויות הציבור, אולם במקרה של סילואן אין סיבה לחשש: מי שיתנגד (התושבים הפלסטיניים) לא יכול להשפיע ומי שיכול להשפיע (התושבים היהודים) לא יתנגד. התכניות האלה, שנגנזו לתקופה לא קצרה, יוצאות סוף סוף לפומבי, ובמהרה יוסיפו עוד כמה חביות של חומר תבערה לאגן הקדוש.

מי שסלל את הדרך לקידום הפרוייקטים האלה הוא לא אחר מבג"ץ, שלפני שנתיים דחה עתירה של תושבי השכונה בשיתוף עם "שלום עכשיו" נגד המשך העבודות בחניון גבעתי. פסק-הדין של בג"ץ באותה עתירה מספק הצצה מאלפת במיוחד לאופן שבו מכשיר הממסד הישראלי כל תועבה התנחלותית שהיא, כמו גם למנגנוני הכיסוי וההכחשה שנזקקים להם שופטים לא-טפשים-בכלל כדי להמשיך במלאכתם זו. פסק הדין הזה הוא המוקד של הפוסט הנוכחי, אבל תחילה כמה מלים על הפרוייקט החדש של אלע"ד בשכונת סילואן.

המיזם הגדול מהשניים יוקם על שטח חניון גבעתי – עד לאחרונה אתר ארכיאולוגי של "חפירות הצלה", הממוקם בקצה הצפוני של סילואן, 30 מ' בלבד מחומות העיר העתיקה. התכנית כוללת קומה לתצוגה ארכיאולוגית, אודיטוריום, אולם כינוסים ושני מעברים תת-קרקעיים – האחד על בסיס הרחוב ההרודיאני לכיוון הכותל המערבי, והשני לכיוון מעלות עיר דוד, אל שטח החפירות. יוקם גם חניון ל-250 כלי רכב, ייבנו עמדות מודיעין, כיתות לימוד, אולם כינוסים, חללי תצוגה וחנויות מזכרות. אלע"ד גם תקים במקום את מינהלת אתר עיר דוד. השטח הכולל של המיזם – יותר מ-5,400 מ"ר, בהם יותר מ-10,000 מ"ר שטח בנוי.

מיזם התיירות השני שאושר יוקם ב"בית המעיין" שבמעיין הגיחון. הוא יכלול מרכז מבקרים, בריכות תת-קרקעיות ומקוואות, ועוד מבנים (חלקם קיימים) מעל לקרקע. המיזם הזה מתפרס על שטח של יותר מ-3,000 מ"ר.

ובכן, ברוכים הבאים, שוב, לסילואן: אתר התיירות המשגשג ביותר בישראל, עם אחוזי צמיחה של כלכלת נמר אסייאתית, אתר שמבעבע תכניות פיתוח בהשקעות עתק של מליוני דולרים, אתר שרעם הקידוחים התת-קרקעיים ונהמת הבולודוזרים אינם שוככים בו לרגע.

ברוכים הבאים, שוב, לסילואן, ביתם של יותר מ-50 אלף פלסטינים, שטח ריבוני ישראלי בתחום השיפוט המוניציפלי של ירושליים. סילואן, שאין בה מדרכות, שאין בה שירותי תברואה, שאין בה שטחים ציבוריים (כולם הופקעו לטובת "עיר דוד"), שאין בה ספרייה עירונית או אפילו ספסל אחד לישיבה בכל רחובותיה התלולים, שאין בה גינת משחקים אחת לילדים, שאין בה תאורת רחוב, שמאות מילדיה לומדים בכיתות מאולתרות במחסנים ובמקלטים כי העירייה אינה משפצת את בתי הספר שבתחומה, שמספר התלמידים הממוצע בכיתותיה הוא 45, וגם כך 6,500 ילדי השכונה נאלצים להרחיק מדי יום לשכונות אחרות כי אין מספיק מוסדות חינוך בסילואן, שאין בה שום השקעה בתשתיות הקורסות זולת לטובת המתחם היהודי.

ברוכים הבאים לסילואן, שאין בה תכניות מתאר, שבשכונת ואדי חילווה לבדה (כ-5,500 תושבים) ניתנו בה פחות מ-20 היתרי בנייה במשך 44 שנות הכיבוש, ועל כן אין לתושביה שום אפשרות לבנות בה באופן חוקי (אלא אם כן הם משת"פים).

אבל יש בה, בסילואן, מרכז מבקרים משוכלל ב"עיר דוד", ובקרוב יהיו בה עוד שני מרכזי תיירות גרנדיוזיים, במעיין הגיחון ובחניון גבעתי. חניון רב-קומתי וחנות מזכרות ליהודים – כן; מדרכות וכיתות לימוד לערבים – לא.

כך ייראה הפרוייקט המתוכנן לקום על חניון גבעתי, שזכה להיקרא בשם "מתחם קדם":

את מפלצת הזכוכית הזאת תיכנן האדריכל אריה רחמימוב, מי שתיכנן גם את תכנית "גן המלך", (שבמסגרתה יוקם פארק תנ"כי בשכונת אל-בוסתאן בסילואן, על חורבותיהם של 22 בתים פלסטיניים). רחמימוב, שתרם רבות לפרוייקט הייהוד של מזרח ירושלים, ראה לאחרונה שכר בעמלו ומונה לתפקיד יו"ר הוועדה למורשת עולמית בוועד הישראלי לאונסק"ו.

למי שייך חניון גבעתי ובאיזה זכות אלע"ד בונה בו?

שאלה טובה. נתחיל בדרך האלימינציה.

חניון גבעתי אינו כלול בשטח הגן הלאומי "עיר דוד", שנמסר לניהולה של אלע"ד בהליך מפוקפק ביותר. כפי שתיארתי בהרחבה בפוסט קודם, הפעילות של אלע"ד במתחם "עיר דוד" מעוררת ביקורת קשה במשך שנים, בקרב ארכיאולוגים ופעילי תכנון. לפני חודשיים בג"ץ פסק בעתירה של "עיר עמים" שיש לצמצם את סמכויות אלע"ד בשטחי הגן הלאומי "עיר דוד" לתפעול בלבד, ולהחזיר את סמכויות הניהול לידי רשות הטבע והגנים ועיריית ירושלים.

מכל מקום, חניון גבעתי איננו חלק מ"עיר דוד". מן התכנית שאושרה בוועדה המקומית בשבוע שעבר (ניתן להוריד אותה כאן, תודה לעמותת "עיר עמים") ומפסיקת בג"ץ בעתירה נגד העבודות בחניון גבעתי ניתן להבין שהשטח שייך בעצם לגן הלאומי "סובב חומות ירושלים", ש"עיר דוד" היא רק חלק קטן ממנו. אך לאלע"ד לא נמסרו מעולם סמכויות ניהול ופיתוח בכלל שטחי סובב חומות ירושלים. אומנם בשנים האחרונות אלע"ד מרחיבה את פעילותה מחוץ לסילואן; היא מנהלת את תעלת המים הרומית מתחת לטיילת ארמון הנציב, מפעילה מרכז מבקרים בהר הזיתים, מקיימת פעילות קבועה בגן הלאומי "עין צורים" וגם ב"עמק השלום". ועדיין – מעולם לא פורסם בציבור שרשות הטבע והגנים העניקה לאלע"ד סמכויות כלשהן בשטח חניון גבעתי מעבר לחפירות ההצלה.

אם "מתחם קדם" המתוכנן לא יקום על קרקע ציבורית, אולי זו בעצם קרקע פרטית? רמז לכך ניתן באפריל 2009, כשהיועץ המשפטי של עיריית ירושלים, יוסי חביליו, ניסה לברר אם וכיצד התגלגל חניון גבעתי, שהיה חכור בידי העירייה עד 2006, לבעלות אלע"ד. אלע"ד הצהירה אז  שמדובר בשטח פרטי ש"הזכויות בו רשומות בספרי המקרקעין", אך לא הציגה תיעוד לבעלותה עליו. ואומנם, בסעיף 1 של פסק הדין של בג"ץ מלפני שנתיים, מוצהר שאלע"ד (וחברת "מעלה בית דוד") היא בעלת הקרקע.

האומנם? בתכנית שהופקדה בשבוע שעבר, עמוק בתוך הר של הסתייגויות טכניות, קבורה המלצה מעוררת תמיהה לוועדה המחוזית: "הוכחת בעלות על כל החלקות בשטח התכנית (הוצג רק עבור חלקה מס' 11). יש להציג חתימת שני מוכתרים במקרה והגוש לא רשום."

אהה, אז עדיין אין הוכחת בעלות. אז השטח אולי לא פרטי. אבל אם הוא שטח ציבורי, שמעולם לא נמסר באופן רשמי לידי אלע"ד – באיזו זכות היא מקימה שם פרוייקט גרנדיוזי של יותר מ-10,000 מ"ר בנוי? ואם הוא פרטי – איך בדיוק נמסר שטח ציבורי, בתחום הגן הלאומי "סובב חומות ירושלים", לבעלות פרטית? נזכיר שאפילו שטח הגן הלאומי "עיר דוד" לא נמסר לבעלותה של אלע"ד, אלא רק לניהולה.

נכון להיום, כל סוגיית הבעלות וזכויות הפיתוח בחניון גבעתי לוטה בערפל. הערפל מכוון, לא מקרי, ומאפשר לפרוייקט השנוי במחלוקת הזה להתקדם ללא הפרעות מיותרות של שקיפות ציבורית. בכל הזהירות המתבקשת, ובהסתמך על האופן שבו אלע"ד השתלטה בעבר על נכסים בסילואן, צריך לומר ברורות – יש חשש כבד ש"מתחם קדם" הוא פרוייקט בלתי חוקי מראשיתו.

[במאמר מוסגר: "חוקיות" מעבר לקו הירוק היא כידוע לא ערובה להליך הוגן או מוסרי; מצב העניינים השגרתי הוא שקודם השלטון יורה, אחר כך מערכת המשפט מסמנת מטרה עגולה מסביב לחור הירי; לעניין הזה כדאי להיזכר בנישול המשפטי בשיח' ג'ראח, או בפסיקה המקוממת האחרונה, שמתירה לישראל להמשיך להפעיל מחצבות ישראליות בשטח C – ביזה פשוטה של משאבי טבע, בניגוד לדיני הכיבוש במשפט הבינלאומי – משום שיש לקחת בחשבון את "הכיבוש המתמשך". כפי שנראה מיד, במקרה של חניון גבעתי, ההצדקות המשפטיות ניתנו למעשה כבר מראש. ועדיין, אין שום פסול בניסיונות העקשים של ארגוני זכויות אדם לגייס את החוק בשטחים דווקא לצד הקורבנות הפלסטינים. לשון החוק הרבה יותר הגונה מפרשניו, ואחת לכמה זמן מתגלגל הדיון לפתחו של שופט הגון, שמציג את פניו המוסריות של החוק. הליכי האישור המסורבלים לכאורה של תכניות בנייה הם ככלות הכל פשרה סבירה בין הצורך לאזן בין שלל אינטרסים סותרים. מי שבוחר להעמיד את האינטרס של עמותת מתנחלים חמדנית מעל כל אינטרס אחר איננו מייצג של "החוק" יותר ממי שמוחה נגדו. ובקצרה: את חוק הכיבוש אין לקדש, אך גם אין לוותר עליו מראש].

בכל מקרה – תודה לבג"ץ שסלל את הדרך

פרוייקט "מתחם קדם" ייצא לפועל; זה כבר כמעט סגור. במוקדם או במאוחר, מפלצת הזכוכית של אלע"ד תקום בחניון גבעתי ותספק תשובה ציונית הולמת לכיפת הסלע המנקרת את עיני המבקרים היהודים בעיר העתיקה. עכשיו אולי הזמן לבחון שנית איפה היתה יכולה מערכת החוק בישראל לעצור את פרוייקט הרשע והאיוולת הזה – ואיך היא בחרה לעצום עיניים.

בשנת 2002 החל הארכיאולוג אלי שוקרון לחפור בחניון גבעתי, ומאוחר יותר עברו החפירות לידי הארכיאולוג דורון בן עמי. ככל החפירות בסילואן (להוציא אלה שבשטח המרכז למבקרים), הן מוגדרות כ"חפירות הצלה". אין חולק על כך שבשטח החפירות התגלו ממצאים בעלי חשיבות מדעית גדולה, אבל לא יזיק להזכיר שרק מקצתם קשורים לנוכחות יהודית באתר, ואין כל ממצאים הקשורים למלכות בית דוד. התזכורת הזאת לא היתה נחוצה אלמלא תהילתה של אלע"ד היתה על חשיפת "העבר היהודי המפואר" של עיר דוד – פיקציה תעמולתית שהרבה משאבים מושקעים בפימפום בלתי פוסק שלה.

רשות העתיקות מבצעת חפירות הצלה בכל מקום שבו מתוכננים בנייה או פיתוח ויש חשש להרס ממצאים ארכיאולוגיים חשובים. הנוהג המקובל, על פי ד"ר יובל ברוך ממחוז ירושלים של רשות העתיקות, הוא זה: "רשות העתיקות מבצעת חפירות באתר (לפי אישור ממנהל רשות העתיקות) לאחר שהיזם מציג לה היתר בנייה שאמור להעיד על הליך תכנון ובנייה תקין" (דו"ח עסקה אפלה בסילואן, עמ' 19). זאת לשון החוק – סעיף 30 לחוק העתיקות.

באף אחת מחפירות ההצלה שמתקיימות בסילואן כבר שנים ארוכות – ללא פיקוח של המועצה לארכיאולוגיה, ובניגוד לעמדתם המקצועית של בכירים בתחום – לא קיימות תכניות בניין מאושרות. כך גם בחניון גבעתי. "חפירות ההצלה" שמתבצעות במקום "מצילות" את השרידים הארכיאולוגיים מתכניות שמעולם לא קיבלו היתר חוקי.

ועם זאת, לאף אחד מן הנוגעים בדבר לא היה ספק שיש גם יש תכניות לפיתוח מאסיבי בחניון.

בשנת 2008 הגישה קבוצה של 27 תושבים פלסטינים בסילואן, המתגוררים בסמוך לחניון גבעתי, עתירה לבג"ץ, בשיתוף עם תנועת "שלום עכשיו". העותרים טענו שבמסווה של חפירות ארכיאולוגיות מבוצעות בחניון גבעתי פעולות הכנה לפרוייקט בנייה של אלע"ד, ללא שום היתר חוקי. רשות העתיקות ואלע"ד טענו מנגד שכל העבודות המבוצעות במקום קשורות ישירות לחפירות ההצלה, אבל הודו בקיומן של תכניות הבנייה. בפסק הדין של בג"ץ, שניתן בספטמבר 2009 (ניתן להוריד אותו במלואו כאן), נזכרת הצהרת רשות העתיקות, שמתייחסת לשנת 2002: "בא כוח רשות העתיקות הסביר כי מרשתו מבצעת חפירות ארכיאולוגיות במקרקעין למעלה משש שנים, לאחר שבעלי המקרקעין ביקשו לבנות בו ולצורך כך יזמו תוכנית בניין עיר מתאימה."

למעשה, כבר ביוני 2005 אושרה תכנית (מס' 9030) להקמת חניון בן 5 קומות וחללי ארכיאולוגיה בשטח חניון גבעתי, בתכנון משה ספדיה. התכנית כללה גם מרכז מסחרי, אולם שמחות וחדרי אירוח בשטח כולל של 1,400 מ"ר. מסיבה לא ידועה התכנית הזאת הוקפאה, והוחלפה בתכניתו של האדריכל רחמימוב, שאושרה בשבוע שעבר. בפברואר 2007 הודה מנכ"ל רשות העתיקות, שוקה דורפמן, בישיבה של המועצה לארכיאולוגיה: "קיימת בעיה לייצר תכנית כרגע, אך הכוונה היא חד משמעית. לגבי חניון גבעתי, ייבנה חניון בסופו של דבר." (דו"ח "עסקה אפלה בסילואן", עמ' 19). מפה לשם, ה"חניון" הפך לפרוייקט תיירותי ענק.

בקצרה: מן הרגע הראשון שאלע"ד לטשה את עיניה אל חניון גבעתי, היה בדעתה רק דבר אחד לעשות שם: להקים מרכז תיירותי עצום-ממדים, עם חניון רב-קומתי, לטובת תיירים יהודים כמובן. נזכיר שמדובר בשטח ציבורי כמעט יחידי בכפר הצפוף הזה, שטח ששימש כחניון מקומי ואז הופקע משימושם של אלפי תושבים. הארכיאולוגיה לא עניינה את אלע"ד, ו"חפירות ההצלה" שהיא נדרשה להן היוו, מבחינתה, שלב ביניים שיש לדלג עליו בזריזות מירבית בכדי להכשיר את הקרקע לשלב הבנייה. למעשה, בעתירת התושבים מ-2008 הועלתה הטענה שהכשרת השטח לבנייה מתבצעת כבר במקביל לחפירות, ללא היתר.

את הטענה הזאת בג"ץ דחה, ומעניין להתעכב על מסלול החשיבה הפתלתל שבסופו הסיקו השופטים – עדנה ארבל, אדמונד לוי וחנן מלצר – כי החפירות בחניון גבעתי כשרות לחלוטין ואין סיבה לעצור אותן. ההחלטה הזאת, כאמור, סללה את הדרך למפלצת הזכוכית שתקום במקום במהרה.

כנגד העותרים, טענה רשות העתיקות שהעבודות המסיביות באתר חניון גבעתי – הקמת קירות תמך והטמנת קונסטרוקציות ברזל בעומק של 15 מטר – בוצעו מטעמי בטיחות בלבד, למנוע התמוטטויות עפר. בית המשפט אימץ לחלוטין את עמדת הרשות, ואף מתח ביקורת על העותרים שלא המציאו ראיות מוצקות לעבודות הבנייה המיוחסות (ביקורת שגובלת ברישעות – הרי אתר החפירות סגור למבקרים חיצוניים וניתן רק לצלם אותו מלמעלה).

יתירה מזאת, במשך שנים סבלו תושבי סילואן מנזקים פיזיים (סדקים בקירות, קריסת רצפות, בורות בכביש) בשכונתם כתוצאה מהחפירות ממש מתחתיהם (ראו תיעוד מפורט כאן וכאן); למעשה, כך הם גילו לראשונה שאכן מתבצעות חפירות תחת בתיהם (איש לא טרח להודיע להם מראש; ערבים, אתם יודעים). ושוב, בית המשפט קנה ללא פקפוק את גרסת אלע"ד (ומומחה מטעמה) שאין שום קשר סיבתי בין החפירות מתחת לבתי התושבים לבין הסדקים שהופיעו בהם. הכל הפוך, הסבירה השופטת ארבל לתושבים: בעצם אתם בניתם בתים לא בטיחותיים, שעכשיו מתפרקים לכם, ואילו אלע"ד יוצאת מגדרה כדי שנכסיכם לא יינזקו. איך השופטת יודעת? אה, זה פשוט: "כפי שהובהר לנו, גורמי המקצוע מטעם רשות העתיקות מלווים באופן רציף את העבודות במקום. אנו מניחים כי רשות העתיקות תמשיך ותקפיד על כך גם בהמשך עד לתום העבודות במקרקעין."

"הובהר לנו", "אנו מניחים". פסק הדין מלא במשפטים כאלה. הגרסה הפלסטינית היא תמיד "טענה לא מוכחת", הגרסה היהודית היא בגדר אמת גלויה, מעל לכל ספק.

השופטים לא תמימים ולא טפשים. הם מכירים היטב את ההסטוריה של אלע"ד בסילואן (ולו רק מרצף העתירות שהגיעו לבג"ץ לאורך השנים). הם יודעים היטב שבכל פינה שאלע"ד תקעה את חפירה, אחרי כמה שנים מתנשא שם בניין חדיש ומפואר. ובכל זאת, השופטים מעדיפים לצמצם ככל האפשר את שדה הראייה שלהם, ולראות רק את מה שאלע"ד בוחרת להראות בשלב הזה. בעוד שהעתירה מדברת על מה שעתיד לקום מעל הקרקע, השופטים קוברים את מבטם מתחתיה.

מזכיר לכם משהו? כך בדיוק התייחסו שופטי בג"ץ במשך כל השנים לעתירות של פלסטינים נגד גדר ההפרדה. השופטים התמסרו ברצון לתעמולה הישראלית כאילו הגדר הוקמה אך ורק משיקולים בטחוניים, ואין בין התוואי שלה לבין גבול מדיני עתידי שום קשר. פה ושם אומנם דרשו לתקן את התוואי, אבל הנחת המוצא היתה שמדובר ב"גדר זמנית", לצרכי ביטחון בלבד. מן הפיקציה הזאת העולם מזמן התפכח, ואפילו פוליטיקאים מן הימין התנערו ממנה זה מכבר, אבל שופטי בג"ץ עדיין דבקים בה, בערגה כמעט נואשת, כמו פעוט שמסרב להרפות מן הדובי המרוט שלו.

עד כדי כך מגיעה ההיתממות-מרצון של השופטים (מצב נפשי חריג לכאורה, שהפך לנורמטיבי בפסיקה הישראלית ביחס לפלסטינים), שהם ממש משוכנעים כי תכניות הפיתוח של אלע"ד נתונות בידיה של רשות העתיקות לשבט או לחסד. הנה עוד ציטוט בלתי ייאמן מפסק הדין:

"רשות העתיקות הסבירה כי היא התנגדה לכל שינוי בתכנית החלה על המקרקעין כל עוד לא בוצעה חפירה ארכיאולוגית של הנכס. לדבריה, רק לאחר חשיפת כל הממצאים במקום, תוכל היא לקבוע אם היא מסכימה לבניה המתוכננת ובאילו תנאים. על רקע זה החלה חפירת ההצלה במקום. דומה אם כן כי במקרה מעין זה, דווקא משום שמדובר בחפירת הצלה שהחלה על רקע רצונם של בעלי המקרקעין לשנות את התכנית החלה עליה, בעלי המקרקעין הם התלויים במידה רבה ברשות העתיקות ובעמדתה ביחס לשינוי המבוקש בתב"ע. במצב זה פוחת החשש ללחצים על רשות העתיקות שלא יתאמו את האינטרס המחקרי."

הבנתם? "בעלי המקרקעין הם התלויים במידה רבה ברשות העתיקות". כתבו ולא רעדה להם היד. כל העולם כבר יודע בספטמבר 2009 שבחניון גבעתי יקום פרוייקט בנייה של אלע"ד. התושבים יודעים, הארכיאולוגים יודעים, מנכ"ל רשות העתיקות יודע ("ייבנה חניון בסופו של דבר") – ורק השופטים הנכבדים של בג"ץ עדיין לא יודעים זאת. מפשפשים במסמכים, זוקפים גבות תמהות, מדמיינים להם מין אוטופיה של מנהל תקין, כאילו אלע"ד ורשות העתיקות פועלות מתוך ניגוד אינטרסים ולא בעצה אחת, כאילו יש בכלל סיכוי שרשות העתיקות תטרפד את הפרוייקט של אלע"ד משיקולים ארכיאולוגיים, כאילו היה פרוייקט התנחלותי אחד במדינת ישראל שלא התחיל כך, ממש כך – באמון הנאיבי (תיקון, העוצם-עיניים-בכוח) ביושרתו של השלטון, בכך שהוא כבר יפקח על הגופים האידאולוגיים (כי המדינה היא "מעל לאידאולוגיה" בפנטזיה הזאת), והוא יוודא שהם לא חורגים מן ההיתרים החוקיים שניתנו להם, כי בסך הכל – המדינה שומרת חוק היא.

מה, לא?

ומן הפנטזיה, במעבר חד למציאות. באפריל 2008, שנה וחצי לפני פסק הדין של בג"ץ,  שודרה בערוץ 1 כתבה מצויינת של נסים מוסק על המתרחש בחניון גבעתי בסילואן. בדקה 4:23 אומר הארכיאולוג ד"ר רפי גרינברג, העוקב מקרוב אחרי פעילות אלע"ד מזה שנים, את הדברים הבאים על מערכת היחסים של העמותה עם רשות העתיקות: "רשות העתיקות התחייבה מראש לפנות את העתיקות מכאן, ולהשאיר אותן רק במרתף של אותו בניין שייבנה. כלומר, רשות העתיקות כאן עובדת בשביל היזם, והיזם במקרה זה הוא עמותת אלע"ד."

זה באשר לפנטזיה הבג"צית ש"בעלי המקרקעין הם התלויים במידה רבה ברשות העתיקות."

אם יש את נפשכם לדעת מהו הבסיס הרוחני של שופטים עם בוחן מציאות לקוי כל כך, עיינו לבסוף בסעיף 22 של פסק הדין, המובא בדברי הסיכום. או אז פורקת מעליה השופטת ארבל את עולו המסורבל של הז'רגון המשפטי וממריאה אל שחקים נשגבים על גביהן של מליצות מכונפות:

"עברה ההיסטורי העשיר של הארץ מקופל שכבה על שכבה באדמתה. דברי הימים של הארץ, של העמים שחיו בה, חלפו בה ונכנסו אל דפי ההיסטוריה, נקברו במרוצת השנים תחת האדמה והפכו לצפונותיה… ביתר שאת נכונים הדברים ביחס לאזור המכונה "עיר דוד". תל עיר דוד מספר את דברי ימיה של ירושלים זה אלפים בשנים, כפי שניתן ללמוד עליהם עוד מן התנ"ך) ראו למשל: שמואל ב', ד'-ח'; שמואל ב', ט'-י"א; דברי הימים א', פרק ט"ו, פס' א', זאת הגם שהמקום עצמו מוזכר כמובן עוד קודם לכן, בסיפור עקדת יצחק) וממקורות נוספים. חשיבות חשיפת צפונותיה של עיר דוד היא לאומית ובינלאומית, היא אינה מתייחדת לבני העם היהודי אלא יש לה חשיבות לכל מי אשר מבקש להתחקות אחר תולדותיו של איזור זה שהוא ערש הדתות המונותיאיסטיות. חשיבותו של המחקר הארכיאולוגי אינה מתמצה אך בהבנת עברה של הארץ ובאפשרות לבחון אמיתותם של הפרטים הידועים לנו ממקורות אחרים אודותיו, אלא הוא שופך אור על התפתחות התרבות האנושית. ככזה, חשיבותו חוצה עמים וגבולות."

מה לבלבול המוח הזה ולפסק דין משפטי? לבג"ץ פתרונים. קשה לדעת איפה להתחיל לסמן את השגיאות ועיוותים שהפסקה הזאת מכילה. ראשית, המעבר הקליל בין הממצאים הארכיאולוגיים לבין הטקסט המקראי ("כפי שניתן ללמוד עליהם עוד מן התנ"ך") – תלוש לחלוטין מן המציאות. בפועל, כפי שכבר תואר כאן ובפוסטים הקודמים בהרחבה, העדויות הארכיאולוגיות לנוכחות יהודית קדומה בתל עיר דוד הן שוליות ובטלות בששים בתוך שלל הממצאים. ובאשר ל"ערש הדתות המונותיאיסטיות" – מי יודע, אולי כיוונה השופטת את דבריה לאל המונותיאיסטי הידוע קופידון, שדמותו המגולפת נחשפה בחפירות חניון גבעתי.

כלאחר יד מוסיף פסק הדין: "חשיבותו של חקר העבר אינה יכולה להסיג מפניה את זכותם של התושבים באזור החפירות לחיות בבטחה." אבל בשלב הזה ניתן להבין שמדובר באמירה חלולה, נטולת כיסוי. וזאת לא משום שחקר העבר רומס את זכויותיהם של תושבי סילואן, אלא משום שחקר העבר, כשלעצמו, אינו יותר מאיצטלה לפרוייקט הייהוד של השכונה. ולפרוייקט הזה, שאלע"ד מוציאה לפועל מזה 25 שנה, יש שותפים נכבדים מאד בכל שדרות השלטון, החל מעיריית ירושלים ורשות הטבע והגנים, דרך רשות העתיקות ומשרד השיכון, ועד מערכת המשפט הישראלית, ובמיוחד ספינת הדגל שלה – בית המשפט העליון. לא בכדי יושב שופט עליון לשעבר (צבי טל) במועצה הציבורית של עמותת אלע"ד. חנן מלצר, אדמונד לוי ועדנה ארבל יכולים לראות עצמם ראויים לשרות במחיצתו.

בסיומו של פסק הדין המחפיר הזה, במשפט החותם ממש, צץ לפתע המודחק – ספק רגש אשם, ספק ניסיון דחוק אחרון לשריין מראש מחילה-עצמית אל נוכח הצפוי לקרות: "יובהר למעלה מכל ספק כי אין בחוות דעתי כל היתר או הכשר לביצוע כל עבודה שמעבר לחפירות הארכיאולוגיות במקרקעין ולא ניתן לה היתר כדין."

יצאת בסדר, כבוד השופטת. ההסטוריה תדון אותך לכף הזכות. דקדקת על קוצו של יוד, וממרומיו של אותו קוץ תוכלי בקרוב להשקיף בנחת אל מפלצת הזכוכית שתוקם ב"מתחם קדם", הפתעה גמורה זאת מן הסתם תהיה לך, שהרי את לא הכשרת את זה, הרי כתוב במפורש בפסק הדין שהכל היה עבודות ארכיאולוגיה, ומה הקשר בין ארכיאולוגיה לבין התנחלות, בין מה שמתחת לקרקע למה שעליה, מה הקשר בכלל בין מי שבונים לו ומי שהורסים לו, הראו לי ולו גרגר עפר אחד מסילואן שהצליח אי פעם לחדור פנימה אל היכלי המשפט ולהטעים להם טעמה של מציאות.

הערה: את הפוסט הזה יש לקרוא כהמשך ישיר של הפוסט "בילעין/נעלין: אבולוציה של מנגנון רדיפה פוליטית", שנכתב לפני שנה בדיוק.

סערת הרוחות סביב החלטת הכנסת לחקור את מקורות המימון של ארגוני השמאל השכיחה את העובדה שמצב הדמוקרטיה הישראלית בכי רע גם בלי הוועדה הזאת, שהיא עדיין בגדר איום פוטנציאלי בלבד, ולא ממשי. וכבר ברור לכל מי שטרח לברר, שתוצאות ה"בדיקה" של הוועדה לא יגיעו לכדי הפללה כלשהי. נכון לעכשיו, מדובר באיום בלי שיניים.

יותר מכך, במציאות הישראלית מקופחות מדי יום זכויות הרבה יותר בסיסיות וקריטיות מאשר הזכות לחופש הדעה והדיבור. בכך איני רוצה, חלילה, להקל ראש במיזם הרודפָני של ח"כ פאינה קירשנבאום; עצם קיומו של הבלוג הזה, כמו גם רשת עניפה של ארגונים ועמותות, עלולים לעבור מן העולם אם בשלב הבא, אחרי ועדת הבדיקה, יעלו הצעות חוק דרקוניות יותר ויותר, שיטילו סנקציות על דעות "חתרניות". כל מה שאני רוצה לומר הוא שגם בשבועיים הסוערים האלה, שבהם חופש הביטוי שלנו היה נתון למתקפה ארסית שכזאת – קרו דברים הרבה יותר חמורים.

למשל, צה"ל הרג שלושה פלסטינים חפים מפשע (או ארבעה). למשל, התפרסם דו"ח "רופאים לזכויות אדם" שחושף את תרמית ה"הקלות" בסגר על עזה, ונתונים מזעזעים כמו: יותר מ-60% מתושבי הרצועה (כמעט מליון נפש) סובלים מחוסר ביטחון תזונתי; ענפי החקלאות והדיג קרסו בגלל איסורי ההתקרבות לגדר והיציאה לים; תשתיות המים והביוב עדיין לא תוקנו מאז "עופרת יצוקה" (ישראל לא מתירה הכנסת חלפים), וזיהום המים ברצועה הביא לכך שבאחת מכל חמש משפחות יש ילד עד גיל 5 שסובל מ"תסמונת התינוק הכחול" או שלשולים.

ולמשל, חדשות טריות מאתמול: צה"ל הרס 13 מבני מגורים ובית ספר יסודי בכפר דקייקה שבאזור חברון, והותיר 300 איש חסרי בית(כן, שוב בדואים).

כל אלה, בשיקול מוסרי פשוט, חמורים הרבה יותר מן הסכנה הפוטנציאלית שרובצת לפתחו של חופש הביטוי בישראל. מדובר בפשעים שכבר בוצעו נגד גופם וחייהם של אנשים. ובכל זאת, הפשעים האלה לא הביאו, וכנראה גם לא יביאו, את אנשי הרוח הישראלים לפרסם גילוי דעת כה עז ובוטה, שמכריז כי "יאבד השלטון בישראל כל שארית של לגיטימיות. כל פעולותיו, כל חוקיו, כל דרישותיו מהאזרחים יהיו בלתי חוקיות בעליל." למה? למה קרוב חופש הביטוי לליבם של אינטלקטואלים הרבה יותר מן הזכות לחיים, לקורת גג, לפרנסה, לבריאות? אולי בגלל שכל הזכויות הללו מובטחות להם כדבר מובן מאליו? אולי בגלל שהם לוקים, כמו כל אחד אחר, בכשל אמפאתי בסיסי? את ההשערות שלי בעניין כבר פרסתי במקום אחר, כעת נעבור להתפתחות האחרונה ב"אבולוציה של הרדיפה הפוליטית": המאסרים הפוליטיים.

מוחמד חטיב

הידיעה המדהימה ביותר בשבועיים האחרונים בישראל לא דווחה באף כלי תקשורת, למעט דיווח לקוני ב"ואללה": מוחמד חטיב, חבר הוועדה העממית של בילעין וממנהיגי המחאה נגד הגדר, זוכה מכל האישומים נגדו (הסתה, פעילות למען התאחדות אסורה, והפרעה לחייל). התדהמה נובעת מכך שחטיב זוכה בידי שופטת צבאית, בבית דין צבאי, וזאת על אף שבמשך שנה וחצי, מאז מעצרו הראשון, הציגו כוחות הביטחון את חטיב כגורם שמסית לאלימות ומתסיס לפעילות לא חוקית; צו הרחקה שהוצא נגדו אסר עליו להימצא ברדיוס של 10 ק"מ מהכפר בכל יום שישי בין 12 ל-6 בערב (שעת קיום ההפגנות).

בית הדין הצבאי מתח ביקורת נוקבת על גורמי החקירה, וקבע כי "אין כל ראיה הקושרת את הנאשם באופן אישי לביצוע אחת מעבירות אלו לכל אורך התקופה". זיכוי גורף כזה הוא באמת כמעט חסר תקדים.

דומה שהשתלשלות האירועים בבילעין בשנים האחרונות כבר תוארה לעייפה (ראו סיכום כאן). צמיחת ההתנגדות העממית לגדר; פסיקת בג"ץ לפרק 1.7 ק"מ מן הגדר בבילעין, התעלמות המדינה, ביזיון בית המשפט; שני ההרוגים; ההחלטה של צה"ל (בסביבות יוני 2009) לשבור את המחאה בפסים משפטיים; השקרים של חיילים לבתי המשפט, שהשתכללו ל"תרבות של אלימות ושקר"; והמעצרים החשאיים, הפשיטות הליליות, שיטות הפעולה שלקוחות משירותי הביטחון ששררו מעבר למסך הברזל.

והנה, רס"ן שרון ריבלין אחאי, שופטת אחת יחידה ותמה, עמדה ושאלה: למה? וכל התותחים וכל החיילים, וכל חוקרי השב"כ וכל קציני התביעה, עמדו חיוורי פנים ולא מצאו תשובה. על כן זיכתה השופטת את מוחמד חטיב מחמת "ספק סביר". ועל כך מגיע לה, לרס"ן ריבלין אחאי, בלי שום ציניות, פרס ישראל למשפט.

מגיע לה פרס ישראל על כך שעשתה את המובן מאליו: העניקה לנאשם פלסטיני את חזקת החפות בדיוק כמו שמעניק בית משפט אזרחי לנאשם ישראלי; והציבה לתביעה רף ראיות בדיוק כמו שמציב בית משפט אזרחי בישראל; ולא מיצמצה מול "שיקולי הביטחון" המאיימים, ולא היה עליה מורא "חומר הראיות החסוי". בפסק הדין המפורט שלה (תודתי נתונה לעו"ד גבי לסקי), קובעת השופטת שעדויות הנערים מבילעין שהוצגו נגד חטיב היו כלליות ולא קשרו אותו לשום פעילות אלימה באירוע ספציפי כלשהו. יותר מכך, הבלבול הרב שבעדויות מעמיד בספק את טענת התביעה כי "ועדת הגדר" של בילעין היא גורם שפועל כגוף אחד או בדרך אחת. שימו לב לקביעה הבאה של השופטת:

"התביעה לא טענה כי פעילות ציבורית כנגד הגדר מהווה עבירה ואף לא טענה שארגון תהלוכות מחאה נגד הגדר מהווה עבירה. התביעה ייחסה לנאשם עבירות של הסתה לאלימות ושל הפרעה לחייל וביצוע שירות עבור התאחדות בלתי מותרת משך תקופה של שנים רבות. כאמור, אין כל ראיה הקושרת את הנאשם באופן אישי לביצוע אחת מעבירות אלו לכל אורך התקופה".

במלים אחרות: בית המשפט מסרב לשחק את המשחק הבזוי של הצבא – למנוע פעילות חוקית באמצעות היתלות בסעיפי חוק שלכאורה אינם קשורים לפעילות הזאת. בית המשפט הבהיר לתביעה הצבאית: אם ברצונכם להאשים אדם בהסתה לאלימות, אנא הביאו הוכחות משכנעות יותר מאשר להצמיד את שמו עשרות פעמים אל המלים "ועדת הגדר" ו"תהלוכות מחאה".

אשר על כן – פרס ישראל לרס"ן ריבלין אחאי. ויחד עם זאת – לא פרס זכויות האדם. משום שגם השופטת הנכבדה מבהירה, בדברי הסיכום שלה, היכן עובר הגבול הברור של הגנה על זכויות הפלסטיני. את הטענה להגנה מן הצדק – לפיה אין להאשים את חטיב כיוון שמחאתו כוונה נגד גדר בלתי חוקית שגוזלת את אדמתו – פטרה השופטת כ"סרת טעם". "האם אדם המסית את צעירי כפרו", שואלת השופטת, "לסכן חיי אחרים, ואגב כך, לסכן את חייהם שלהם, יהא מאבקו מוצדק באשר יהא, ראוי לחסות תחת פרשנות מצמצמת של העבירה?… איש לא העמיד את הנאשם לדין בגין מחאה על גזל אדמתו. הוא הועמד לדין בגין הסתה לאלימות ובכך אין הוא ראוי להגנה זו" (קרי, הגנה הנשענת על צידקת המחאה).

בכך מבטאת השופטת את הכתם העיוור של כלל אזרחי ישראל: הכיבוש עצמו, הצבת גדר בין אדם לבין אדמתו, נישול ורישוש של אלפי פלסטינים – אינם בגדר "אלימות". אבל השלכת אבן על מי שמחולל אותם – היא אלימות. יותר מכך: "יהא מאבקו מוצדק באשר יהא" – אדם אינו רשאי אפילו להרים אבן נגד מי שגוזל את אדמתו (שלא לומר הורג בבני משפחתו). מוצדק באשר יהא. לפי הגיון זה, גם מורדי גטו ורשה ראויים לכל גינוי על כי אחזו בנשק (ולא רק אבנים!) ונקטו באלימות בלתי חוקית נגד הריבון ששלל מהם את חירותם. צודקים או לא – חובה על הנרמסים תמיד לשמור על נימוס בסיסי כלפי הרומסים.

עבדאללה אבו-רחמה

בניגוד למוחמד חטיב, עמיתו למאבק בבילעין, עבדאללה אבו-רחמה, לא נהנה מחסד מקרי שכזה. אבו-רחמה יושב בכלא הישראלי מעל לשנה; הוא האסיר הפוליטי המפורסם ביותר כיום בישראל (אחרי שחרורו של וענונו). העובדה שהוא כמעט אינו מוכר לציבור הישראלי רק מעידה על הניתוק של הציבור הזה מדעת הקהל העולמית.

עבדאללה אבו-רחמה הוא יו"ר הוועדה העממית של בילעין. באוגוסט השנה הורשע בהסתה לידוי אבנים ובארגון הפגנות לא חוקיות נגד גדר ההפרדה. מפסק הדין נמחק האישום המופרך של החזקת נשק (אבו-רחמה אסף רימוני גז משומשים של צה"ל והציג אותם בתערוכה; הצבא קיווה "להוכיח" שבכך הוא צובר נשק). באוקטובר נגזר דינו ל-12 חודשי מאסר בפועל (אחרי שהיה במעצר כבר 10 חודשים), 6 חודשי מאסר על תנאי, וקנס כספי של 5,000 ש"ח.

עבדאללה אבו-רחמה הוא מנהיג פוליטי של תנועת מחאה עממית – לא מפעיל של חוליות טרור. ההתנגדות שלו לגזל הלא חוקי של אדמות בילעין גלויה לחלוטין, הוא משתף פעולה עם פעילים בארץ ובעולם. הוא מוכר לשרת החוץ של האיחוד האירופי ולחתן פרס נובל לשלום, דזמונד טוטו. תמיכתם לא הועילה לו.

לרשויות לא היה שום בדל ראיה שהוא היה מעורב בפעילות אלימה כלשהי. כל הראיות נגדו התבססו על עדויות של נערים מבילעין, שהוצאו תחת התעללות ואיומים, ונכתבו בעברית, שפה שהנערים אינם יודעים לקרוא. על שיטות ההפללה שנוקט בהן השב"כ נגד פעילי בילעין ונעלין, שלקוחות היישר מספרי ההדרכה של השטאזי, אפשר לקרוא כאן.

אבו-רחמה הורשע על יסוד צו צבאי מס' 101, כלי משפטי דרקוני, אשר לא נעשה בו שימוש מאז האינתיפאדה הראשונה. הצו אוסר על כל אדם בשטחים "להשפיע על דעת הקהל באזור [הגדה המערבית] באופן העלול לפגוע בשלום הציבור או בסדר הציבורי", ומחייב הצטיידות ברישיון עבור כל אספה של עשרה בני אדם ומעלה במקום שבו מושמע נאום על נושא "היכול להתפרש כמדיני". במלים אחרות – מדובר בחוק לרדיפה פוליטית פאר-אקסלנס (שהרי המדינה פטורה אפילו מהוכחת פגיעה פוטנציאלית ב"שלום הציבור", ונניח לרגע את העובדה הפעוטה שהציבור הנפגע, בעיני החוק הישראלי, הוא תמיד ציבור יהודי). ארגון HRW פירסם ניתוח מדוקדק של פסק הדין בעניינו של עבדאללה אבו-רחמה, פסק-דין שראוי להתנוסס בראש בעמוד הקלון של מערכת המשפט הישראלית. הקריאה מומלצת.

כל זה לא הספיק לרשויות הביטחון. לפני חודש, כשתמה תקופת מאסרו של אבו-רחמה והוא היה אמור לצאת לחופשי, דרשה התביעה הצבאית להאריך את המעצר. בית המשפט הצבאי לערעורים סיפק את חותמת הגומי הדרושה ואישר את הארכת המעצר (לבעלי קיבה עמידה במיוחד, הנה הטקסט המסליד הזה). שלשום נגזרה הארכת המעצר לעוד 3 חודשים (שוב, שום סיקור בתקשורת הישראלית, למעט איזכור קצרצר ב"ואללה").

הנה כי כן, החוק שם לצחוק את החוק. תמה תקופת מאסרך? לא בעיה, אפשר להאריך אותה. הרי אתה עדיין מתנגד לגדר, לא? תמשיך לארגן הפגנות, לא? בואו נחיל את צו 101 על עבירות שעוד לא בוצעו, ונגמור עם זה לפני שזה מתחיל.

כמובן שעבדאללה אבו-רחמה ימשיך בדרכו. ככה זה עם אנשי עקרונות, ובמיוחד כאלה שהצדק איתם. הכלא הישראלי, הוא כותב, לא ישבור את רוחו. רק מדינת ישראל – רשעה, טיפשה, ונטולת זיכרון הסטורי – מסוגלת לחשוב שמאסר של מנהיגים פוליטיים לגיטימיים יכול לשבור את תנועות המחאה שמאחוריהם.

עדנאן ר'יית'

לפני כשבועיים הוצא "צו תיחום מגורים" נגד עדנאן ר'יית', תושב שכונת אל-בוסתאן בכפר סילוואן. הצו, החתום בידי מפקד פיקוד העורף, אלוף יאיר גולן, מגרש את ר'יית' מ"מרחב העיר ירושלים וסביבותיה" למשך 4 חודשים. לר'יית' בן ה-35 יש 4 ילדים, הקטן בהם תינוק בן 11 חודשים. נכון לעכשיו עיכב בית המשפט העליון את ביצוע הצו עד לבירור העתירה של ר'יית'. הוא עדיין לא אסיר פוליטי, אבל בקרוב יהפוך לגולה פוליטי.

ר'יית' הוא פעיל פוליטי המזוהה עם הפת"ח. עיקר פעילותו בסילוואן מתמקדת במחאה נגד תכנית "גן המלך" שעתידה להרוס 22 בתים בשכונת מגוריו, אל-בוסתאן. על התכנית הזאת, ושאר מהלכי הטרנספר הזוחל בסילוואן, כתבתי כאן בהרחבה.

במלים אחרות: ר'יית' עושה מה שכל אדם סביר היה עושה במצבו: מנסה למנוע מהרשוית להפוך אותו לחסר בית. הוא עושה זאת באמצעים לא אלימים, בהפגנות ובמלל. כמוהו ג'וואד סיאם, מנהל המרכז הקהילתי "מאדאא" בסילוואן, שהשלטונות החלו להטריד בתואנות שווא.

פעילותו של ר'יית', טוען אלוף פיקוד העורף, מעוררת "חשש לשלום הציבור". את הביטוי הזה, "חשש לשלום הציבור", צריך לפרש בהקשר הנוכחי: איום על האינטרסים הנדל"ניים של מתנחלי אלע"ד ועיריית ירושלים בסילוואן.

ר'יית' נמצא על הכוונת של שירותי הביטחון כבר מזמן, ולמעשה צפה את המהלך הנוכחי. הוא כבר נעצר לפחות 5 פעמים בעבר ושוחרר ללא כל אישום. ב-2008 הושם במעצר מנהלי, ללא משפט, במשך חצי שנה. שרשרת ההצקות האלה, עד לרגע זה, לא הניבה שום כתב אישום. ר'יית' לא עבר על שום חוק, ובכל זאת מדינת ישראל מתנכלת לו בלי הרף.

צו הגירוש הנוכחי עושה שימוש נדיר ביותר בתקנות לשעת חירום משנת 1945. תקנות אלה פוטרות את הריבון הישראלי מכל חובת הוכחה או הצגת ראיות למסוכנות של ר'יית'. החומר ה"מודיעיני" חסוי, הציבור ועורך הדין של ר'יית' לא מורשים לעיין בו. ארגון "בצלם" עומד על הסתירה המהותית בין הסיפוח הישראלי של "מזרח ירושלים" לבין הפעלת צו צבאי בתחומה.

ר'יית' הוא קורבן של רדיפה פוליטית. כמו בבילעין, גם בסילוואן מבקש השב"כ לגדוע את ההנהגה האזרחית האמיצה, הלא-אלימה, של המרי הפלסטיני. תמימים יגידו: איוולת. תחת המנהיגים המתונים יקומו מנהיגים קיצונים שיאחזו נשק ויציתו את השטח. מפוכחים יותר יגידו: לא איוולת אלא כוונת מכוון. מדינת ישראל מעוניינת להבעיר את השטח, להפוך את השכונות ב"מזרח ירושלים" לשדה קרב, כדי לגרוף לגיטימציה למהלכים ברוטליים הרבה יותר. קל הרבה יותר להרוס בתים עם נגמ"שים, פגזים ולבנות חבלה מאשר עם בולדוזרים של העירייה.

נורי אל עוקבי

מי שחושב שאסירים פוליטיים בישראל יש רק מעבר לקו הירוק – טועה. לפני פחות משבועיים שלחה מדינת ישראל לכלא פעיל פוליטי מוכר. נורי אל עוקבי (68), יו"ר האגודה להגנה על זכויות הבדואים, שמעורב גם במאבק על זכויות הערבים בלוד, נשלח ל-7 חודשי מאסר בפועל ו-5 חודשים על תנאי, ונקנס ב-40 אלף שקל. כיוון שאין לאל-עוקבי את הסכום הזה, הוא ייאלץ להמיר אותו ב-400 ימי מאסר. כלומר, אל-עוקבי נשלח לשנה ו-8 חודשים לכלא.

העבירה שעליה נשפט אל עוקבי היתה, לכאורה, ניהול עסק ללא רישיון (הוא מחזיק מוסך רכב בלוד). אני כותב "לכאורה", כי ברור לכל שלא על כך הוא נשפט, ולא בגלל העבירה הזאת החמיר איתו השופט; אל עוקבי נמצא אשם קודם לכן ונשקלה אפשרות להמיר את עונשו הראשוני, 6 חודשי מאסר, בעבודות שירות. אולם השופט החמיר את העונש ל-7 חודשים (שאינם בני המרה).

ושוב, אני כותב "ברור לכל" למרות שבעצם, זה ברור למעטים בלבד; הידיעה על גזר הדין, כמו גם הציטוטים ממנו שיופיעו כאן בהמשך, לא דווחה בשום כלי תקשורת ישראלי. כל המידע זרם באתרי אינטרנט של השמאל, ומי שאינו פוקד אותם, לא יכול לדעת כלום.

תיכף נגיע לגזר הדין המהולל שניתן לאל עוקבי ב-29 בדצמבר. לפני כן נזכיר שמדובר בפעיל ותיק לזכויות הבדואים, עוד משנות ה-70. עיקר מאבקו נסוב סביב הדרישה להחזיר את בני שבט אל עראקיב לאדמותיהם שנגזלו מהם בשנת 1951, בהבטחות שווא של קציני הממשל הצבאי. את הפחונים שלו פינו אנשי הסיירת הירוקה במהלך השנים עשרות פעמים, אבל הוא לא אומר נואש. על תלאותיו של אל עוקבי במאבק מול השלטונות אפשר לקרוא כאן וכאן. כדאי גם להתוודע אל ההגיון השלטוני שעומד מאחורי מדיניות הפינוי-ויישוב-מחדש כלפי הבדואים במאמרים המצויינים של גדי אלגזי.

על רקע כל זה צריך לקרוא את דברי הסיום של השופט זכריה ימיני בגזר הדין מלפני שבועיים – נזכיר, בתיק שעניינו הפעלת עסק ללא רישיון – לקרוא ולשפשף את העיניים:

"סבור אני שהעובדה שהנאשם פועל לזכויות הפזורה הבדואית אך ורק מחמירה איתו, מכיוון שלא יכול להיות שאדם מצד אחד יטען טענות על אי שמירת זכויות או אי שמירת הוראות החוק לגבי קבוצה אליה הוא משתייך אך מצד שני יפר את הוראות החוק ברגל גסה פעם אחר פעם. סבור אני שהקלה עם הנאשם יהיה בה משום מסר שלילי לציבור ובמיוחד לפזורה הבדואית, שהפרת חוק במדינת ישראל ובמיוחד הפרת צו שיפוטי הינה משתלמת וביהמ"ש עובר עליה כעניין של מה בכך."

כלומר: השופט ימיני מעניש את אל עוקבי בחומרה בשל מעורבותו במאבקים פוליטיים. ובמבט מעמיק יותר, ניתן לומר שמדינת ישראל מפעילה כאן את המשפט הפלילי כדי לשים פעילים פוליטיים מאחורי סורג ובריח. פרופ' למשפטים אלון הראל סיכם יפה את הפרשה (בעיתון שאפילו לא דיווח עליה) במלים האלה:

"השופט ימיני קובע הלכה חדשנית, לפיה פעילות פוליטית חוקית למען זכויות הפזורה הבדווית, היא נסיבה מחמירה במשפט פלילי. האם יחמיר השופט גם בעונשו של עולה מרוסיה הפעיל בארגוני עולים כדי להבטיח שלא יהיה "מסר שלילי" לציבור העולים? ואשה אתיופית לסבית, הפעילה בארגונים הנאבקים באפליית לסביות, האם תיענש בחומרה משולשת כדי להבטיח מסר חינוכי לנשים, לאתיופים וללסביות?"

התשובה, פרופ' הראל, היא לא. השופט החמיר עם אל עוקבי כי הוא ערבי, ולא סתם ערבי אלא בדואי, ולא סתם בדואי אלא פעיל ציבור פוליטי, ולא סתם פעיל ציבור פוליטי, אלא כזה שדורש זכויות קרקע במדינה שתופסת את הערבי כאדם בלי אדמה, ארעי וחולף כמוץ ברוח.

יונתן פולק

הפעיל הבולט ביותר של "אנרכיסטים נגד הגדר", שהשתלב בוועדות העממיות של בילעין ונעלין, נכנס השבוע לכלא לתקופה של 3 חודשים בעוון דיווּש לא מספיק נמרץ באופניו, שעה שהפגין נגד המצור על עזה. פולק הוא האדם היחיד שנעצר באותה הפגנה בלתי-מזיקה לחלוטין, והופעל נגדו תנאי מאסר שנקבע בגין פעילותו הפוליטית נגד הגדר.

ההיטפלות לפולק לבדו, העובדה שבית המשפט הישראלי נמנע כמעט לחלוטין לגזור מאסר בפועל על מפגינים לא אלימים, וכמובן, הסטורית החיכוכים של פולק עם הרשויות – כל אלה לא מותירים מקום לספק כי מדובר במאסר פוליטי לכל דבר. נדמה לי שבמקרה הזה האבחנה הזאת חוצה מחנות וגם משקפת את האופן שבו התקשורת סיקרה ותפסה את האירוע: פולק נשלח לכלא בגין דעותיו הפוליטיות. כולנו יודעים את זה, וכולנו לא עושים כלום בעניין. הנה, עוד קו אדום נחצה במשיכת כתף בטלה.

כל הסימנים מראים שפולק הוא הסנונית הראשונה מקרב האנרכיסטים שנשלחת אל הכלא. בחודש האחרון מקבלים האנרכיסטים הזמנות לשיחות אזהרה בשב"כ: "שלום, מדברת רונה, אנחנו יודעים בדיוק מה אתה עושה". אני משער שבימים אלה ממש עובד "טנק חשיבה" משותף של "אם תרצו" ו"ישראל ביתנו" על הצעת חוק שתוציא ארגונים כמו "אנרכיסטים נגד הגדר" מחוץ לחוק (סעיף מיוחד בהצעה ייאלץ להתמודד עם הקושי בהגדרת קבוצה אנרכיסטית כ"ארגון").

יונתן פולק מצטרף לטלי פחימה ועזרא נאווי – גיבורים אמיתיים שהמדינה שמה מאחורי סורג ובריח – ולא יכולה להם. צריך רק לשמוע את הדברים שאמר פולק במשפט ואת הדברים שאמר ל"הארץ" כדי להבין עד כמה מבייש המאסר הזה את ישראל. איזו תהום פעורה בין הצלילות הפשוטה של האיש הזה לבין הטירוף והרמייה של המערכת ששפטה אותו.

* * *

כך סיכמתי, לפני שנה, את מנגנון הרדיפה הפוליטית שפותח ושוכלל בבילעין ובשיח' ג'ראח:

דיכוי ברוטלי של מחאה עממית.
סימון של "אוייבים פוליטיים" מבית ומחוץ.
תפירת תיקים מפוברקים.
מעצרים המוניים של מנהיגי המחאה.
הטלת אימה ופחד (פשיטות ליליות, הכאת מפגינים).

וכעת ניתן לסמן את השלב הנוכחי בסולם: מאסרים פוליטיים. לעת עתה המדינה משתמשת במשפט המנהלי והפלילי כדי לסלק מזירת המחאה פעילים שדעותיהם "מסוכנות"; מערכת המשפט מתפקדת כאן כמערכת המשת"פ, ששה לרתום סעיפי חוק מגוחכים לטובת המטרה הפוליטית (למעט חריגים מבורכים, כמו רס"ן ריבלין אחאי). בעתיד, ניתן לשער, ייעשה שימוש בחוקים שמגבילים ישירות את חופש המחאה.

נדבך חשוב במנגנון המאיים הזה הוא עירפול וחסך במידע. כפי שעלה מתיאור המקרים כאן, העובדות הבסיסיות – דרך פעולת השלטונות, פסקי הדין המופרכים, האכיפה הסלקטיבית, אופי הפעילות הלא-אלימה של הנאשמים – נסתרות מעיני רוב הציבור; למעשה, מועלמות. על הטלוויזיה אין בכלל מה לדבר; מי שניזון מחדשות שלושת הערוצים, אין לו מושג מה קורה בחצר האחורית של ישראל. גם מי שניזון מאתרי החדשות הראשיים לא יקבל מידע חיוני. סיבות ההסתרה מגוונות. במקרה הזיכוי של חטיב, ההשערה שלי היא שסיקור נרחב של הזיכוי היה מעמיד באור מאד מביך את מסכת ההצקות והמעצרים שעברו עליו במשך שנה וחצי; הוא גם היה חותר תחת צידקת המאסר של עמיתו עבדאללה אבו רחמה (שתיק הראיות נגדו היה קלוש באותה מידה). במקרה של נורי אל עוקבי, ההיעדר המוחלט של סיקור תקשורתי משרת את המשך הנישול של הבדואים בנגב, מהלך מקיף ומעורר חלחלה שהשתיקה וההסתרה יפות לו. העלמת העובדה שמנהיג המאבק נשלח למאסר מסייעת ל"דה-פוליטיזציה" של מדיניות הנישול.

במקום לקטר על פגמי עולם התקשורת הישן, מוטב להתרכז ביתרונות העולם החדש. אין טעם להמשיך להצליף במרכז השוקע; עדיף להשקיע משאבים בפיתוח האלטרנטיבה מן השוליים. בזמן המתקצר והולך עד לחיסולה המוחלט של זכותנו לחופש ביטוי, בואו ננצל אותה כדי לומר את האמת על חיסולן ההדרגתי של זכויות בסיסיות יותר, שמתרחש לנגד עינינו. אולי כך נחזיר משהו מן החוב העצום שלנו לאסירים הפוליטיים שישראל מרשיעה וכולאת במימון כספי המסים של כולנו.