אין מחיר למלחמה, אין עילה לשלום

איך הפסקנו לפחד מן המלחמה
ולמדנו לאהוב את הטכנולוגיה שמנציחה אותה

 

מן השכול תצמח התשוקה לשלום. לכאורה.

אין צורך לומר שכל דיבור על השכול בישראל כמוהו ככניסה לשדה מוקשים. אסור להכליל ואסור לגנות ואסור לשפוט. גם אין צורך לומר שחווית השכול והמסקנות הפוליטיות שנובעות ממנה משתנות מאדם לאדם ומתקופה לתקופה. הרים של ספרים נכתבו על כך ואין בכוונתי להוסיף עליהם.

אני רוצה להתרכז כאן בזרם מרכזי בתרבות השכול הישראלית, מבלי להתחייב עד כמה הוא "מרכזי" ומבלי להיכנס לקונוטציות של "תרבות". לצורך הדיון, תרבות השכול היא מכלול של היגדים פומביים סביב נושא השכול: נאומים של פוליטיקאים, הספדים על הנופלים, שירי זיכרון, טקסים לאומיים וטקסים פרטיים, ספרים וסרטים וכיוב'. בתרבות הזאת נוטלים חלק הן אנשים שכולים והן אנשים שלא שכלו אף אדם קרוב להם אבל מציאות השכול הניעה אותם לתרום את חלקם לתרבות השכול הכללית.

הזרם המרכזי שמעניין אותי הוא זה שמתחיל מן האמירה המוכרת "מותם לא היה לשווא", וממשיך בגזירת החיוב "לעשות הכל" כדי למנוע את חללי המלחמות הבאות. זהו כמובן לא הזרם היחידי. תמיד היו כאלה שראו במלחמות גזירת גורל בלתי נמנעת ובקורבנות השכול מחיר הכרחי – נוראי, אבל הכרחי – לישיבתנו בארץ. למעשה, הגישה הדטרמיניסטית הזאת משלה בכיפה בשני העשורים הראשונים למדינה, עד מלחמת ששת הימים. חוקרים של תרבות השכול מסמנים את 1967 כשנה שבה החל הזרם הראשון להשמיע את קולו. לראשונה, הישראלים חשו עצמם מספיק בטוחים, והבינו שיש בידיהם מספיק נכסים (כלומר, שטחים כבושים), כדי להשיג שלום תמורת ויתורים. כיוון שאופצית השלום עלתה על השולחן, לפחות באופן מוצהר, אי אפשר עוד היה לדבר על מלחמה נצחית כמצב קיומי. ומרגע שיש אלטרנטיבה למלחמה, אך טבעי שהשכול ייתפס כמחיר שהחברה שילמה כדי להיחלץ ממצב המלחמה ולהשיג את השלום המיוחל.

הזרם הזה כיסה חלקים נרחבים מן המרכז והשמאל הישראלי, החל משנות ה-70' המוקדמות, ולתחושתי, עד לימינו. רגעי השיא שלו היו אחרי מלחמת יום הכיפורים ואחרי מלחמת לבנון הראשונה – שני הזעזועים הגדולים ביותר שספג האתוס המיליטריסטי הישראלי מימיו. האמונה ש"מן השכול יצמח השלום" נוצרה בתגובה לפער הבלתי נתפס בין כמות הקורבנות ששילם הצד הישראלי לבין חוסר ההצדקה למלחמות האלה. האמונה הזאת ודאי מוכרת לכם, ובכל זאת כדאי להיווכח עד כמה היא מושרשת במנטליות הכלל-ישראלית. לצורך כך ליקטתי מספר ציטוטים, הן מאנשי ציבור והן מהורים שכולים, שמבטאים אותה בצורות שונות.

שר הביטחון, יצחק רבין, ב-1987:

"אין חשוב יותר מקדושת החיים. חובתנו העליונה היא לעשות הכל כדי שהורים לא יתייצבו עוד ליד קברות בניהם וילדים לא ילכו אחרי ארונות אבותיהם."

ראש הממשלה, אהוד ברק, ב-2000:

"אנחנו יוצאים לשארם א-שייח במאבק להביא שלום כדי לתחום את החלקות הצבאיות ואת השכול… כל אבן בירושלים, כל גבעה בישראל וכל רגע רוויים בדם של בנים צעירים ולא כל דם שנשפך אפשר היה לחסוך. עלינו מוטלת האחריות העליונה לעשות את כל מה שאנחנו יכולים כדי לסיים את המלחמה בדורנו ולא להוריש אותה לדורות הבאים… אם יסתבר שהסכם יכול לחסוך מצבות בבתי הקברות ודפיקות על הדלת של משפחות שכולות חדשות, אנחנו נעשה אותו."

שר הביטחון, עמיר פרץ, ב-2007:

"יש סיכוי להתחדשות ופריצת דרך מדינית, זוהי חובתנו כלפיי המשפחות וכלפיי הנופלים לעשות הכול בכדי למנוע שכול נוסף".

נשיא המדינה, שמעון פרס, ב-2014:

"יזכור העם את גיבוריו באהבה ובהודיה, כדי שנכונים וראויים נהיה לציין את חג העצמאות בהכרה צלולה של כובד המחיר וטוהר הלב. נידור נדר לעשות הכל כדי להגן על מדינתנו, לכלות מארת האיבה, לבנות סוכת שלום."

מצד ההורים השכולים, הנה מספר דוגמאות לאחדים שחווית השכול הפרטית שלהם הניעה אותם למסקנות פוליטיות נחרצות.

יצחק פרנקנטל ב-2014:

"אחרי שאריק נרצח הבנתי שנכשלתי כאבא. הבאתי ילד לעולם והוא לא נשאר בחיים, לא כי היה חולה אלא כי אין שלום. כי אני לא עשיתי שום דבר לקדם את השלום."

מיכל קסטן קידר ב-2015:

"לא יכול להיות שמלחמות זה כל מה שהעתיד צופן לנו. כי אני כבר הבנתי את המשמעות האמיתית של המלחמה: מלחמה היא לא שטחים וניצחונות, מלחמה זה לבשר לילדים הקטנים שלך שקרה משהו רע. שאבא מת ולא יחזור יותר. מלחמה זה לקבור את אהובך ואת כל החלומות שהיו לך אי פעם. זו המלחמה. וסליחה על הנאיביות, אבל פשוט לא יכול להיות שזה כל מה שמחכה לנו. מגיע לנו עתיד אחר, טוב יותר… בובי שלי נהרג במלחמה, ומלחמה היא פוליטית. אז בשביל דולב, ובשביל הילדים שלי, בחרתי להשתמש בשכול שלי כדי לנסות למנוע שכול אחר."

יונה ברגור ב-2016:

"המוטיב המרכזי של פעילותנו הוא הכלת השכול בעקבות קונפליקט פוליטי, באמצעות האמונה שהאבל על אובדן ושכול כתוצאה מסכסוך דו-לאומי, אלים, אינו אמור להוביל, בהכרח, לתגובה של נקמה. להפך, האבל על אובדן בן משפחה יקר מייצר תמרור אזהרה עצמתי להימנע מסחרור של נקמנות הדדית, שממילא אינה משנה את התוצאות, במישור האישי, אך יוצרת הקזת דם הדדית, בקרב שני העמים, שסופה מי יישורנו."

אסתי כהן ב-2017:

"מלחמות משחיתות את הנפש של אלה שלוקחים בהן חלק ומתירות בהן צלקות בל יימחו, אני מאחלת וקוראת מפה, שזעקה גדולה תעלה מכל שדרות העם, זעקה הקוראת להפנות את פנינו ואת תשומותינו ומשאבינו לעשות הכל למען הבאת השלום, כדי שהורים לא יקברו עוד את ילדיהם. הרי למען המלחמה כבר נעשה הכול ושולם ומשולם המחיר היקר ביותר."

פן בולט של תרבות השכול הישראלית, שפרח כאן במשך קצת פחות מ-20 שנה – ממלחמת ששת הימים ועד אמצע שנות ה-80' – היה הכתיבה האנטי-מיליטריסטית: שירים, מחזות וסיפורים שהתעמתו באופן נוקב, סאטירי ומקאברי, עם הדיבור החלול והמוזיל של פוליטיקאים ודמגוגים על "מחיר המלחמה". זה התחיל בקברטים של לוין, "את ואני והמלחמה הבאה", "קטשופ" ו"מלכת אמבטיה", והמשיך ב"זו ארץ זו" ו"ניקוי ראש". ב-1977 יצא אלבום המחאה של דרורה חבקין ועידן סובול, "פתאום נגמרה עוד מלחמה", ובו שורות כמו: "זו תהיה המלחמה האחרונה / וגנראלים ידפקו בנוֹת עשר / והן תיפלוטנה את הדור הבא / בשלד טנק או בין חורבות בית ספר."

היצירות האלה נראות כאילו נכתבו בעידן אחר, בארץ אחרת. הזעם ההוא, ההתרסה כנגד חוסר הטעם והתכלית של המלחמה – פסו מן הארץ. בשנת 2011 עלה על הבמה המחזה הנשכני של נטלי כהן וקסברג,  "צפירמיהו" – מעין גילגול מקאברי-מילולי של מיתוס עקידת הבנים ושל ארץ אוכלת יושביה – ולא עורר אפילו מיני-סערה, אף כי תכניו שערורייתיים לא פחות מאלה של הסאטירות משנות ה-60' וה-70'. הוא כבר היה חסר הקשר: מיהם הבנים הנעקדים ונאכלים בידי הוריהם כיום? כל ניסיון לדובב את הלהט האנטי-מלחמתי בימינו נידון להיגרס במגרסת האירוניה, הציטוט המודע, הפאסטיש הסגנוני; המחאה הישירה הופכת ל"מיצג" של מחאה, "דיון" על מחאה, "איזכור" של מחאה. מרתק להשוות את השירים של חנוך לוין, ו"ניקוי ראש", ואפילו את הטקסטים הקיצוניים של הפאנק הישראלי האנטי-מיליטריסטי (מי זוכר את "נכי נאצה"?) משנות ה-90', לשיר כזה מימינו, מן החודשים האחרונים. "שיר החי"ל" של יעקב אורלנד, שבעיבודם רב-ההשראה של מאיה בלזיצמן ומתן אפרת, הותך עם ציורי החיילים של משה גרשוני, ומן הזיווג הזה נברא "שיר מחאה" נכון מאד לזמננו; כלומר, שיר "על מחאה".

חוקרי התרבות הפופולארית מסכימים שמזה שנים לא נכתבים בארץ שירי מלחמות (ולא רק שירי אנטי-מלחמות), ורק חלוקים ביניהם על הסיבות. מותר להצביע על הפיל שבחדר: אולי פשוט כבר אין מלחמות? יש "מבצעים", יש חיכוכים מתמידים בגבולות, יש פיגועי טרור, אבל אלה לא חומרים הרואיים לכתיבת שירים. ובעיקר – השכול לא מכה בנו באלפיו. מפעם לפעם נהרג חייל בפעילות מבצעית. העיתונים סופדים לו, הציבור מתבקש "להרגיש" את המחיר, אבל בפועל, רק המשפחה הפרטית נושאת הלאה את כאבה.

האם ישראל עדיין חברה מוכת שכול?

השאלה הזאת קריטית עבור כל מי שמאמין שמן השכול יצמח השלום. אם נפרוט את האמונה הזאת לפרטים, היא אומרת בערך כך:

1. בכל סיבוב מלחמה מול שכנינו החברה הישראלית סופגת מכה אנושה בדמות חללים וקורבנות רבים מספור.
2. החברה תבין, בשלב כלשהו, שהמחיר הזה הוא בלתי נסבל; שהוא לא מוצדק; שהוא אינו מבטיח לנו את ההישגים שבשמם הוקרבו הקורבנות, כי אנו לכודים במעגל דמים תמידי.
3. החברה תדרוש, בסופו של דבר, לעצור את הקזת הדם המיותרת בדרך היחידה שתוכל להשיג זאת לטווח ארוך – פיוס והסכמי שלום קבועים עם שכנינו.

אני בטוח שאף אחד מן המאמינים בתהליך הזה לא נאיבי מספיק לחשוב שהוא יקרה במהרה או אפילו בימינו. ארחיק לכת ואוסיף שרבים במשפחות השכולות גם יודעים היטב שהפוליטיקאים אשר נשבעים "להפוך כל אבן" בדרך אל השלום בכל יום זיכרון, מדי שנה בשנה – נושאים את שם הנופלים לשווא. הם לא הופכים כל אבן, ותכופות עושים בדיוק ההיפך: עומדים מעל אש הסיכסוך ומתיזים פנימה דלק. למדנו די והותר על מיתוס "ידנו מושטת לשלום".

אבל אני לא מתעניין כאן בפוליטיקאים אלא בתרבות השכול שמקיפה הרבה מעבר להם. ובמסגרת אותה תרבות, מושרשת האמונה בכוחו העמוק והגורלי של ההיגיון הזה, שתואר ב-(1) עד (3), ונדמה כי אין לחמוק ממנו. בסוף בסוף נעשה שלום (גם הפוליטיקאים הסרבנים ביותר ייכנעו לצורך הזה), כי לא נוכל לשאת יותר את מחיר השכול.

האומנם?

הטיעון כולו נסוב על כוחו המאלץ של "מחיר השכול". אבל המחיר הזה, כשמתבוננים ביושר במציאות, הולך ופוחת משנה לשנה. "מחיר השכול", כך נראה, הולך ונעשה נסבל יותר. לפני שמתחילים בכלל לדבר על הרגישות החברתית לאובדן חיי אדם, צריך לשאול מה בכלל היקף האובדן הזה בחברה הישראלית של ימינו.

השכול הולך ומצטמק

אלה נתוני החללים (אזרחים ואנשי כוחות הביטחון) במלחמות ישראל, כולל שלושת המבצעים האחרונים ברצועת עזה.

מלחמת העצמאות: 6,373 חללים.

מבצע קדש: 172 חללים.

מלחמת ששת הימים: 779 חללים.

מלחמת ההתשה: 367 חללים.

מלחמת יום הכיפורים: 2,673 חללים.

מלחמת לבנון הראשונה: 654 חללים.

מלחמת לבנון השניה: 165 חללים.

מבצע "עופרת יצוקה": 13 חללים.

מבצע "עמוד ענן": 6 חללים.

מבצע "צוק איתן": 74 חללים.

לא צריך אינפוגרפיקה מתוחכמת כדי להיווכח שמאז מלחמת לבנון השניה, מספר החללים בעימותים האלימים של ישראל עם שכנותיה אינו עולה על מאה. נזכיר גם שבתקופה האלימה האחרונה של "צעדת השיבה", מאז ה-30 במרץ ועד לרגע זה, נהרגו 124 פלסטינים; אף ישראלי לא נהרג בעימותים האלה. נתוני החללים הערבים במלחמות ישראל אינם כלולים כאן כיוון שהם מעולם לא היו חלק ממערך השיקולים של הישראלים. אפשר רק להזכיר שבמהלך מלחמת לבנון הראשונה ועד 1985 הרגה ישראל 18 אלף לבנונים וסורים. במבצע "צוק איתן", למשל, הרגה ישראל 2,202 פלסטינים.

נתוני החללים הישראלים גם אינם מנורמלים ביחס לגודל האוכלוסיה. חישוב פרופורציונלי היה חושף צניחה דרמטית יותר: ככל שאוכלוסית ישראל גדלה עם השנים, כך המספר המוחלט של החללים ירד, ועל כן גם שיעור החללים מכלל האוכלוסיה.

כמובן שתמיד מרחפת באופק המלחמה הגדולה באמת, האפוקליפסה: מאות ואלפי טילים שנורים אל מרכזי האוכלוסיה בישראל וקוטלים אלפים. אך זוהי מלחמה פוטנציאלית, לא משהו שהישראלים אי פעם חוו. כוחה הפסיכולוגי נרתם כולו לדמגוגיה לאומנית ולא להצדקת החתירה לשלום; הפחד הוא דלק לשנאה, לא לפיוס. מחירה של האפוקליפסה העתידית הזאת מופשט, לא ידוע, בעוד שמחיר מלחמות העבר מוחשי וידוע. ליתר דיוק: מה שידוע הכי טוב הוא העימותים האחרונים, ואילו מלחמות העבר הרחוקות הולכות ונשכחות.

חשוב גם להבחין בין העימות היסודי של מדינת ישראל עם העם הפלסטיני, מרכיב קבע  שגילו כגיל הציונות, לבין העימות הדינמי שלה עם מדינות ערב, שאופיו משתנה כל הזמן. ממצב שבו ישראל התייצבה בדד מול כל העולם הערבי הגענו למצב שבו שתיים מארבע מדינות ערב הגובלות בישראל חתומות על הסכמי שלום איתה, ועם מדינות אחרות במפרץ הפרסי מתקיים שלום דה-פקטו. לא אכנס כרגע לסוגית איראן – האם נשקפת לישראל ממנה סכנה קיומית או לא. ברור לגמרי שנתניהו היה מעדיף שלא נדבר על שום נושא חוץ מעל איראן, ובמיוחד לא על הפלסטינים.

מול הפלסטינים, אין שום איום קיומי. יותר מכך, מחיר העימות מצטמק בעקביות. אם אפשר לעמוד במשך חודשיים תמימים מול זעם עממי של עשרות אלפי עזתים שמסתערים על הגדר, מבלי שחייל אחד יקפח את חייו – נדמה שישראל עשתה את הלא-ייאמן: הצליחה לחמוק הן ממחיר השלום והן ממחיר המלחמה, תמורת הנצחה נוחה למדי של הסכסוך.

אנו ממשיכים להשתמש בביטוי "מחיר המלחמה" בשעה שתוכנו הולך ומתרוקן, ואולי כבר התרוקן לחלוטין. לשינוי הזה, שינוי ממשי מאד שכולו מתרחש מתחת לפני השיח הרשמי והמוכר, יש משמעות גדולה מאד, ואליה אשוב בהמשך. השאלה שכרגע מעניינת אותי היא איך זה קרה שמחיר המלחמה הולך ויורד. התשובה, לא תופתעו, היא ששדה הקרב העכשווי שונה מאד ממה שהיה לפני שני עשורים ושונה לחלוטין ממה שהיה לפני ארבעה עשורים. ואת השינוי חוללה הטכנולוגיה הצבאית.

מיגון-על, רובוטיקה בשדה הקרב

ההשקעה המסיבית ביותר של מערכת הביטחון הישראלית בשני העשורים האחרונים מתנקזת לשני כיוונים: מיגון וגידור מצד אחד, ופיתוח כלי נשק בלתי מאויישים מצד שני. מאחורי שניהם עומד היגיון אחד: מזעור הפגיעה באזרחים שבעורף ובחיילים שבחזית. המגע בין הישראלי לפלסטיני – בין אם בהקשר אזרחי ומסחרי, ובין אם בהקשר צבאי – צומצם למינימום. תחתיו, הישראלי נמצא במגע עם מערכות שליטה, והפלסטיני נמצא במגע עם עצמים, מכשירים וחומרי נפץ באריזות שונות (חומת ההפרדה, קרוסלות אלקטרוניות במחסומים, מל"טים, טילי אוויר-קרקע, קליעי צלפים). לכאורה, השינוי סימטרי: שני הצדדים נותקו ממגע אנושי. בפועל, השינוי לחלוטין לא סימטרי, שכן בקצהו השולט נמצא הישראלי, עם האצבע על ההדק, ובקצה הנשלט נמצא הפלסטיני – מטרה לניטור, ירי או ניטרול.

פרוייקט המיגון איננו "פרוייקט"; הוא מצב. הישראלים טועים לחשוב שהוא התחיל והסתיים בהקמתה של גדר ההפרדה. הגדר היתה, למעשה, רק יריית הפתיחה; היא סימנה שינוי מושגי של ממש, ובו בזמן, שלחה איתות ברור לתעשיות הרלוונטיות היכן נמצא עורק המימון הבא שלהן. כפי שזנחנו את ההפרדה האנכרוניסטית בין המדינה "הדמוקרטית", ישראל, שיש לה "בעיה" בשטחים, לבין "הכיבוש", ועברנו לדבר על משטר אפליה אתנית אחיד, בדרגות משתנות בין הים לירדן, כך גם צריך לחדול מן הדיבור על "הגדר" כפרוייקט חיצוני למשטר; המיגון והגידור כבר נטמעו בו כליל ואין לדמות כלל מהלך מדיני או צבאי שלא נלוות אליו פעולות מיגון וגידור.

מיגון וגידור: תמונת מצב

הנה סיכום של מצב העניינים בתקופה האחרונה.

ראשית, תזכורת על הגדר. זו לא רק גדר. משני צידי הגדר האלקטרונית שהוקמה בגדה המערבית נסללו דרכים ונחפרו תעלות. רוחבה הממוצע הוא 60 מטר. באזורים עירוניים (ירושלים, בית לחם, קלקיליה וטול כרם) מחליפה חומה בגובה של כ-9 מטרים את הגדר. אורכה הכולל של חומת "עוטף ירושלים" הוא 202 ק"מ. כ-85% מן הגדר מתפתלים בתוך שטח הגדה המערבית ורק 15% מהם בשטח ישראל.

אורכה המתוכנן הכולל של הגדר הוא 712 ק"מ, פי שניים מאורכו של הקו הירוק. עד כה נבנו כ-500 ק"מ ממנה, בתקופה של 15 שנה. לכשתושלם, היא תנתק כמעט 10% משטח הגדה, סיפוח דה-פקטו לישראל, שהוכרז בלתי חוקי בידי בית הדין הבינלאומי בהאג.

אין חולק שהגדר צמצמה את מספר הפיגועים בישראל. אין חולק גם שהיא לא מסוגלת למנוע אותם הרמטית. למעשה, פעולות הטרור הרבות במרחב ירושלים בשנים האחרונות יוצאות מתוך כפרים שהגדר הרעבתנית סיפחה. ולבסוף, אין חולק שהגדר המיטה אסון כלכלי וחברתי על נתחים עצומים בחברה הפלסטינית, וממשיכה לעשות כן היכן שהיא מתפשטת. זהו משתנה שכמובן לא נכנס אף פעם לשיקולים של מקבלי ההחלטות בישראל; גם הציבור ברובו אדיש לו, כיוון ש"גדר" מתקשרת בתודעתו עם הגנה, צורך מוצדק. לך תסביר שגדר יכולה להיות למעשה נשק תוקפני, כלי לוחמה כלכלית רב-עוצמה. עשרות אלפי פלסטינים משלמים את מחיר המיגון על הישראלים. המחיר כבד ואכזרי כל כך שבלי ספק הוא זורע את זרעי הטרור לעתיד, מה שיחייב אותנו לצעדי מיגון קיצוניים יותר. מעגל קסמים.

עזה. לאורך 65 ק"מ נפרס מכשול שמורכב מחומת בטון תת-קרקעית בעומק של עשרות מטרים, מצויידת בחיישנים, וגדר מתכת בגובה 6 מטרים מעל פני האדמה, ועליה מגדלי תצפית, מצלמות ועמדות פיקוד ובקרה. זהו פרוייקט הנדסי עצום ממדים ומורכב, שכבר נמצא בעיצומו. מבצעי המכרז הן החברות דניה סיבוס, סולל בונה, אוליצקי והאחים גבאי. עלות הפרוייקט: 3.34 מיליארד שקל.

זה רק המכשול הקרקעי. בימים אלה מוקם גם המכשול הימי – שובר גלים שימוקם בין חוף זיקים לבין חוף עזה, ככל הנראה על רקע החשד שהחמאס מתחיל לחפור "מנהרות ימיות". המכשול יורכב משכבה תת-מימית, שכבת סלע מעל פני הים ועליה גדר "תלתלית". כל זה יוקף בגדר נוספת מטיפוס "שעון חול". עלות הפרוייקט טרם פורסמה.

מצרים. בגבול הדרומי הוקמה גדר "שעון חול" כזאת בגבול מצרים. בסוף 2013 הושלמה הקמת גדר הגבול, לעצירת זרם מבקשי המקלט מאפריקה. גדר בגובה של 5 מטרים, מסורגי מתכת עבים וכבדים, נפרסה לאורך של 240 ק"מ, בליווי של מכ"מים ומצלמות שהותקנו על גבי 32 מגדלים בגובה 30 מטר. עלות הקמתה היתה 1.63 מיליארד שקל, הרבה מאד כסף שקבלנים וחברות אבטחה נאבקו עליו מול משרד הביטחון. בשנה שעברה הוגבהו 17 ק"מ מן הגדר מגובה של 5 מטר לגובה של 8 מטר, דוגמה טיפוסית לזללנות התקציבית של הגדרות, שלעולם אינה ידועה מראש.

ירדן. לפני שלוש שנים יצאה לדרך תכנית להקמת גדר גבול מול ירדן בעלות של 3 מיליארד שקלים, בדומה לגדר מול מצרים (התקציב יגדל בלי ספק). קטע ראשון של הגדר באורך 34 ק"מ מוקם בימים אלה סמוך לשדה התעופה הבינלאומי החדש "רמון", באזור תמנע. עלותו: 288 מיליון שקל (התקציב המקורי היה 200 מיליון שקלים; מכך ניתן להעריך שעלויות הגידור של ישראל חורגות כמעט ב-50% מן התקציב המקורי). הגדר הזאת מורכבת מלוחות פלדה בגובה 6 מטרים, ויציקות בטון אדירות בקרקע המדבר החולית. בין הגדר לבין נמל התעופה עצמו הוקמה גדר מפלצתית בגובה של 26 מטרים ואורך של 4 וחצי ק"מ – נגד סכנת טילי נ"ט שיופנו כלפי המטוסים. "ממה שבדקנו זאת הגדר הגבוהה בעולם", מתגאים במערכת הביטחון. זהו שדה תעופה בינלאומי והוא מוקם כבר על בסיס ההנחה שטרוריסטים ינסו לתקוף את המטוסים שממריאים ממנו. המיגון הזה הוא "תעודת הביטוח" שמוצגת לחברות התעופה הזרות.

לבנון. בשני מקטעים בגבול הצפון מוקמת גדר "שעון חול" כמו זו שהוקמה בגבול הדרומי, בעלות של 123 מיליון שקלים. מטרת הגדר היא מניעת חדירה של לוחמי חיזבאללה, אבל כמובן שהיא לא מונעת פלישה של צה"ל למרחב האווירי של לבנון, כל אימת שירצה, תוך הפרת ההסכמים שנחתמו לאחר מלחמת לבנון השניה.

הגידור והמיגון הם בשר מבשרו של המשטר; הם לא ייפסקו כל עוד המשטר לא יעבור שינוי יסודי, ולפני הכל – שינוי מושגי בתודעת הגטו הישראלית. עד אז, נמשיך לשלם מיליארדי שקלים מדי שנה. לפני חודשים ספורים כתבתי כך על קדחת המיגון:

"מי צריך להגן על עצמו יותר ויותר? מי שלא מצליח להרתיע את אויבו מהתקפה. ישראל משתבחת בגרון ניחר בעליונות הטכנולוגית שלה בשדה הקרב, עליונות שנרתמת בעשור האחרון בייחוד לפרוייקטים אדירים של מיגון וגידור וניטור וסיכול. אבל במבט מן הצד ברור שהצורך הגובר והולך בפרוייקטים האלה הוא מדד מדוייק למפלס החרדה הלאומית: ההרתעה לא עובדת, ולכן צריך מיגון וסיכול. יש יחס הפוך בין האפקטיביות של ההרתעה לבין האפקטיביות של המיגון. הרתעה נשענת על הבאת האויב להבנה שכל פעולה אלימה מצידו תיענה בתגובה חריפה וכואבת הרבה יותר, שלא תשתלם לו. לעומת זאת, מיגון וסיכול הן אסטרטגיות "תבוסתניות" יותר. הן כבר מניחות מראש שהאויב לא הורתע ולכן יש להתגונן מפני מכתו."

גם לאחר השלמת 200 הק"מ האחרונים בגדר ההפרדה, המלאכה עוד רבה. קטעי הגדר מתבלים, נפרצים, אינם נותנים מענה על הדרישות החדשות, ויש להגביהם, לשפצם או להחליפם אחת לכמה שנים. טכנולוגיות הניטור משתפרות; מכשולי תת-קרקע אפשר להקים לא רק מול עזה אלא לאורך כל הגבולות; מכשול ימי אפשר להקים גם מול לבנון; קטעי גדר אפשר להחליף בקטעי חומה; וכן הלאה והלאה. את הסוף המתבקש של התהליך הזה כבר ניבאו ב"מקום לדאגה".

מחיר הגידור והמיגון

למיגון יש מחיר אסטרטגי, שעליו אף אחד לא מדבר. עוד נגיע אליו. באשר למחיר הכלכלי – העיתונים מדווחים והשיירה עוברת. לא נראה שיש עניין ציבורי כלשהו לעצור ולחשוב על יחסי עלות-תועלת בפרוייקט הבלתי-נגמר הזה. ושוב, למילת המפתח "הגנה" יש כוח קוגניטיבי מוחץ, שאין לעמוד בפניו. גם אם האיום שמפניו מגינים דמיוני, או מנופח, או נובע בכלל מעצם ההתנהלות של הצד הישראלי, שאינה מתירה ממשק אחר עם האויב זולת הטכנולוגיה הצבאית.

באשר למחיר הכלכלי, בדיקה שנעשתה השנה העלתה שבמהלך 7 השנים האחרונות הוציאה מדינת ישראל 6 מיליארד שקל על גדרות ומיגון. זו הערכת חסר, שכן, לדברי העיתונאי, לא כלולים בה "אמצעים שנאסר לדווח עליהם". עלויות הגדר בגדה המערבית הן נתון חמקמק שמשתנה מחודש לחודש. הנתון המעודכן ביותר שמצאתי הוא 15 מיליארד שקלים, עד כה. מבדח להשוות אותו להערכה הראשונית משנת 2002 – 3 מיליארד שקלים:  פער של 400%, הרחוק מלהיסגר, שכן יותר מרבע מן הגדר עדיין לא הוקמה. הלקח החשוב כאן הוא שאין לנו מושג כמה עולה וכמה יעלה בעתיד "מצב המיגון" של מדינת ישראל, בור תקציבי חסר תחתית. זהו בדיוק מעמדן של שאלות כגון "מהי עלות ההתנחלויות?" או "מהי עלות האבטחה ביהודה ושומרון?" – פרוייקטים ענקיים, לא נגמרים, שמפוזרים בין עשרות סעיפי תקציב, מוטמעים לחלוטין בשלד הביורוקרטי של המשטר הישראלי.

מה שידוע כיום הוא שישראל מוציאה מדי שנה כמיליארד שקל על גידור ומיגון. לשם השוואה, תקציב סל התרופות השנתי הוא 460 מיליון שקל. לשם השוואה, התקציב שחסר למקלטים לנשים מוכות בשנה הוא כ-7 מיליון שקל. לזה אין כסף, ולכן המקלטים נסגרים.

ללא מגע יד אדם: רובוטיקה בשדה הקרב

תפקידן המוצהר של מערכות המיגון והגידור הוא למזער למינימום את הסכנה שנשקפת לאזרחי ישראל – בעיקר מצד הפלסטינים והחיזבאללה. יש להן גם תפקיד לא מוצהר: לאפשר לדרג המדיני מרווח פעולה צבאי נרחב בשטחי הגדה המערבית, עזה ולבנון. לתפקיד הזה תורם ישירות הנדבך השני של מדיניות הביטחון הישראלית בשני העשורים האחרונים: השקעה מסיבית בפיתוח וייצור של אמצעי לחימה לא מאויישים, שמטרתם להחליף את נוכחות החייל הישראלי בשטח האויב בכלי שנשלט מרחוק. הישראלים מודעים בעיקר למל"טים שמנהלים עבורם את ה"מלחמה" בעזה, ורק קומץ מוטרד מכך שישראל היא יצואנית המל"טים הגדולה בעולם. אבל מזה שנים לא מעטות "שדה הקרב" שונה לחלוטין מזה שמצטייר לנו בתרבות הפופולרית – בספרים ובפזמונים, בטקסים ובמורשות הקרב.

הפער הזה בין המציאות של כיבוש בשלט רחוק לבין הדימוי הנאיבי של שדה הקרב גם הוא חשוב מאד להבנת המבוי הסתום שאליו נקלע "מחנה השלום" הישראלי.

הנה מספר דוגמאות מייצגות.

חיל הים מפעיל מזה כמה שנים את ה"פרוטקטור", כלי שיט בלתי מאויש (תוצרת רפא"ל), חמוש במקלעים ובעתיד גם בתותחים, שמסייר מול חופי עזה וגם סביב אסדות הגז. בחיל הים הסבירו: "זהו כלי שניתן להכניסו למקומות מורכבים ומסוכנים יותר מבלי לסכן חיי אדם, והמטרה שלנו היא שבסופו של דבר הכשב"מ יחליף ספינות מאוישות קטנות." נזכיר שה"הסכנה" העיקרית שנשקפת לספינות חיל הים המסיירות מול חופי עזה היא שסירת דייג פלסטינית תתנגש בהן בלילה ותשרוט אותן. בחיל גם מפעילים את הנמ"ר, רכב תת-מימי לא מאויש לאיסוף מודיעין. חיל התותחנים מפעיל יחידות מזל"טים, "רוכב שמיים", שמספקת מודיעין חזותי ברמת הגדוד, ויחידת שנ"י ברמת החטיבה. האמצעים האלה מחליפים מקורות מידע אנושיים שבעבר סיכנו את עצמם בחדירה לשטחי הגדה או עזה.

צה"ל מפעיל בגדר עזה ובגבול הצפון את ה"גארדיום", רכב פטרולים אוטומטי מצוייד במערכות תצפית ונשק, ואת שג"ב (שומר גבולות). מערכת "רואה-יורה" (תוצרת רפא"ל) היא מערכת ירי שמותקנת על מגדלים לאורך גדר עזה ומופעלת מרחוק, בידי תצפיתניות שיושבות מול מסכי מחשב בבסיס צבאי. חיל ההנדסה מפעיל את "חתול חולות", מחפרון נשלט מרחוק לסילוק מטענים. יחידות חי"ר מפעילות את רונ"י, רובוט קרבי קטן לשימוש בסביבה עירונית, שמסוגל לצלם וגם לפוצץ בשליטה מרחוק.

הרציונל המבצעי מאחורי כל המערכות האלה הוא אחד, וניתן לסיכום במילותיו של רס"ן ליאון אלטרץ, רמ"ד מערכות רובוטיות במפקדת זרוע היבשה: "המטרה שלנו היא להרחיק את החיילים מהסכנה… אנחנו מנסים באמצעות הרובוטים להרחיק את החיילים מקו המגע עם האויב ככל שניתן." תורת הלחימה החדשה שצה"ל מפתח, בהובלת הרמטכ"ל גדי אייזנקוט, מדברת על "משמר קדמי": צוות רובוטים שיוביל את חוד הכוח הרגלי, יבצע את החיכוך הראשוני עם האויב, ויאפשר לחיילים שבעורפו להיכנס לשטח "מטוהר".

מה שנעדר לחלוטין מן הדיווחים האלה, וספק אם יש לו פתחון פה בדיון הציבורי, הוא שיש גם רציונל מדיני-אסטרטגי, ולא רק מבצעי, מאחורי הרובוטיזציה של שדה הקרב. על כך בהמשך.

בשנים הקרובות צה"ל מתכוון להצטייד בעוד ועוד מערכות לא מאוישות: הטנק הבלתי-מאויש "כרמל", הצוללת הבלתי מאוישת "קיסרון", רחפן יורה, ה"יסעורון הירוק", מסוק ללא-טייס לפינוי פצועים ושליחת אספקה לשטחים מסוכנים, ה"פנדה", דחפור D9 בלתי-מאויש ל"חישוף" שטח אויב והריסת בתים מרחוק, ואחיו הקטן "רובטל". מחקר חיזוי טכנולוגי שנערך בצה"ל לפני 4 שנים העריך כי בתוך פחות מ-20 שנה אפשר יהיה להוציא לפועל את רוב המשימות הצבאיות עם כלים בלתי מאוישים.

שחרור המוסר, שחרור התשוקה

בהדגמת יכולותיהם של הכלים האלה העיר האלוף במיל' גדי שמני, ראש מטה יבשה בתעשייה האווירית, הערה חידתית-משהו: "היום ניתן להפוך כל כלי לאוטונומי. זו יכולת שמאפשרת לך להגדיר מחדש את הוראות הפתיחה באש." לכאורה, מה הקשר? עניינן של הוראות פתיחה באש הוא לצמצם פגיעה לא מוצדקת בחפים מפשע. כיצד מכונות ההרס הבלתי מאוישות האלה משנות את ההצדקה לפגיעה בחפים מפשע? אלא שכאן, אני משער, הכוונה היתה כמעט הפוכה: הטכנולוגיה הצבאית החדשה מאפשרת חופשיות רבה יותר בפתיחה באש לנוכח העובדה שבוטל לחלוטין הסיכון לצד היורה. נראה לי שלא מדובר בפליטת פה אלא בשיקוף נאמן של המנטליות החדשה שנלווית לשדה הקרב החדש, הלא-מאויש.

כמו תמיד, המחשבה האנושית מפגרת אחרי הטכנולוגיה. כניסתם המסיבית של כלים אוטונומיים לשדה הקרב לא לוותה בחשיבה רצינית על אודות ההשלכות המוסריות והמשפטיות של השימוש בהם. מה שלא קרה לפני הטלת פצצת האטום על הירושימה גם לא קרה לפני הטבח במאות ואלפי אזרחים באמצעות מל"טים אמריקאים או ישראלים. כתבות על החידושים האחרונים בתחום הכלים הלא-מאוישים ישלמו מס שפתיים (במקרה הטוב) באמירה עמומה ש"הנושא מעורר שאלות מוסריות לא פשוטות". האמת היא שהשאלות די פשוטות, רק שהתשובות לא נעימות לאוזן: הטכנולוגיה הצבאית היא מסימני הברבריות הגוברת של העידן הנוכחי, שמתאפיין בפערי כוח בלתי נתפסים בין הלוחצים על ההדק – אי שם במשרד ממוזג, מול מסך מחשב, הרחק מקו הגבול – לבין החלכאים והנדכאים שמשמשים מטרות חיות, נטולות הגנה, לטילים האוטונומיים. כל זה ללא כל סיכון או תפיסה אמיתית של אחריות מצידו של לוחץ הכפתור.

זהו רק ביטוי אחד של גידול באלימות המדינתית לצד התפרקות מכל אחריות כלפיה – ביטוי צבאי שיש לו מקבילות גם בתחומי החברה והכלכלה. בארה"ב כבר מתקיים מזה שנים דיון על המשמעויות המוסריות והמשפטיות האלה, בעיקר באקדמיה ובארגוני זכויות האדם, אך לא פעם הוא חודר גם לתקשורת המיינסטרים. בישראל, כמובן, אין כלום כי לא היה כלום. למעוניינים, הנה ניתוח מקיף של HRW  וכאן תוכלו למצוא רשימת מאמרים ומקורות שכינס "הקמפיין לעצירת רובוטים הורגים". את הנקודה הבסיסית, נראה לי, העביר ה-Onion בקטע הקלאסי שלו משנת 2011 (כצפוי, המציאות הדביקה את הסאטירה וכיום דנים ברצינות בהטלת אחריות מוסרית על רובוטים הורגים).

טכנולוגיה צבאית הפכה להיות תחום דינמי וסקסי, שסופח אליו יותר ויותר ישראלים בתעשיות הבטחוניות וחברות הסייבר. התקשורת כבר זיהתה את העניין הגדל בתחום הזה וכך יש כיום באתרי החדשות המרכזיים מדורים קבועים לטכנולוגיה צבאית, משל היה מדובר בחידושים האחרונים בעולם התמרוקים. הצבא עצמו ער לסקסאפיל של גאדג'טים מתוחכמים המונחים בידיהם של נערים, שכל ילדותם עברה עליהם במחיצת מכשירים כאלה. קצין בצה"ל מסביר כיצד רותמים את ההיפעמות הזאת למטרות צבאיות:

"השימוש בעולם הרובוטיקה והטכנולוגיה הוא משהו שבא ללוחמים הצעירים באופן טבעי. אנחנו מקפידים גם כאן לייצר להם כלי הפעלה אינטואיטיביים מאוד ביחס למה שהם גדלו איתם כילדים. הטכנולוגיה מאפשרת לנו בעצם להנגיש לכף ידם את מה שהם הורגלו אליו בשנות נערותם.. חיילים צמאים לדבר הזה, כמו שהיום כל אם יהודייה רוצה שילדיה יעשו אקזיט בהיי־טק ויפתחו את הסטארט־אפ הבא – המקבילה של זה בצה"ל היא הרובוטים. כל חייל שתינתן לו המערכת הרובוטית הבאה של צה"ל – הוא ילמד אותה בשקיקה ובעיניים בורקות."

הדברים האלה חושפים פן נסתר בתהליך הרובוטיזציה של צה"ל, שאינו אלא מקרה פרטי של תופעה תרבותית כלל-עולמית: פטישיזם טכנולוגי, היקסמות והפקת עונג ארוטי מיכולותיה המופלאות של הטכנולוגיה, תשוקה עזה ל"דבר הבא" שנעוצה רק בעצם היותו "הבא". טכנו-אופטימיסטים נוטים לזלזל בכוחה של התשוקה הטכנולוגית בשעה שהם מתמקדים ברציונליזציות שאנשים מעניקים לפיתוח העדכני ביותר של הגאדג'ט החם ביותר בשוק ("זה מאפשר לך להפעיל מזגן בהוראה מילולית בלבד!"; "זה מזמין פיצה בשבילך!"). סנגורי הטכנולוגיה הצבאית אינם שונים מהם; מאחורי מערך ההצדקות המשוכלל שלה – "עיבוד וניתוח של אלפי נתונים משדה הקרב בשבריר שניה", "חסינות מטעויות אנוש", "דיוק כירורגי" – ניצבת תשוקה גולמית (על פי רוב, זכרית) אל הגאדג'ט האחרון, אל הג'ויסטיק עם הכפתור הנוצץ והקליק הרך שעושה בום.

האנשים האלה מספרים לעצמם שהאדם שולט בטכנולוגיה ("תמיד יהיה גורם אנושי בלופ"!), כאילו כל ההסטוריה של המערב ב-300 השנים האחרונות לא מוכיחה ההיפך (שימו לב למערכת "פיגיון" שמעניקה לרובי סער פשוטים אוטונומיה מינימלית; כך זה מתחיל). האדם לא יכול "לשלוט" בטכנולוגיה יותר משהוא יכול לשלוט בקו החוף הפרקטלי של נורווגיה. הטכנולוגיה משנה כל הזמן את עצמה, את האדם, ואת משמעות המושג "לשלוט". הדינמיט הומצא כדי לפוצץ הרים וסכרים אך במהרה נרתם להרג בני אדם; הכימאים הראשונים מן הסתם לא צפו את גז הכלור וציקלון B; וטכנולוגיות המעקב וכריית המידע שנחשפו בפרשות סנודן וקיימברידג' אנליטיקה כבר מזמן אינן מבחינות בין טרוריסטים לסתם אזרחים. הדרך היחידה לשלוט בטכנולוגיה בעלת פוטנציאל קטלני היא לא לפתח אותה. כיוון שזאת אף פעם לא אופציה בעולם המודרני, צריך להניח, תמיד, שכל פיתוח טכנולוגי ישמש גם למטרות רשע. ההבדל בין פוליטיקה חכמה לפוליטיקה פקחית, בהקשר הזה, הוא שהפוליטיקה החכמה נמנעת מראש להיכנס לקופסה הטכנולוגית שהפוליטיקה הפקחית מתאמצת לנווט בתוכה. תנאי היסוד של האינטרקציה בין ישראל לפלסטינים זקוקים להגדרה מחודשת, שאינה קמה ונופלת על "היתרון הטכנולוגי".

המשמעות האסטרטגית של מיזעור מחיר המלחמה

הנה סיכום קצר של מהלך הדברים עד כה, אשר יוביל למסקנות הסופיות.

בצומת של תפיסת הביטחון הלאומי, תרבות השכול ותפיסת הסכסוך הישראלית (מה שאורי ש. כהן הכתיר בשם "הנוסח הביטחוני"), ניצב אתוס מרכזי: מן השכול וממחיר המלחמה הנוראי, יצמח השלום. האתוס הזה, לפחות בשני העשורים האחרונים, הפך למיתוס, וזאת בלי שום קשר לשאלות השגורות על עתיד השטחים וחלוקת הארץ. הוא מיתוס משום ששינויים דרמטיים בתחום הגידור והמיגון מצד אחד, וטכנולוגיות שליטה והרג בלתי מאוישות מצד שני, הורידו לרצפה, עד למינימום האפשרי, את "מחיר המלחמה". ההתפתחויות האלה ניזונות מכמה גורמים (עלייה בסף הרגישות הציבורית למות חיילים, שגשוגו של המגזר התעשייתי של "ביטחון המולדת", וגם טכנו-פטישיזם טהור), אבל משמעותן היסודית, עבור שאלת הבחירה במלחמה או בשלום, מעולם לא עלתה לבירור ציבורי.

זה באשר למחיר האנושי של המלחמה. תכופות גם מדברים על "המחיר הכלכלי" (ההפסדים למשק וכו'), אך זו כבר אחיזת עיניים: בכל סיבוב דמים של ישראל ה"הפסד" למשק מתקזז ברווחים נאים לתעשיות שמתפרנסות מהמשך העימות המזוין – מפעלי נשק, קבלני תשתית, בנקים, חברות סייבר וכד' – והתעשיות האלה מפרנסות עשרות אלפי בתי-אב בישראל. "המשק" הוא קונסטרוקט מופשט שאינו בן שיח בזירה הפוליטית; אין לו לא לובי ולא אינטרסים. לוּ הסבו העימותים האלימים בעזה ובלבנון הפסדים כבדים לגורמים המשמעותיים במשק, אלה שלוחשים על אוזניהם של מקבלי ההחלטות, היה אפשר לדבר על "המחיר הכלכלי" כשחקן פוליטי. כל עוד המחיר הזה מתפזר על ימי עבודה אבודים, פיצויים ממס רכוש וכדומה – הוא לא מזיז למי שצריך להזיז. עבור נתחים משמעותיים במשק הישראלי, השלום לא משתלם.

כשמחיר המלחמה כל כך זול, למה בעצם לבחור בשלום?

מן השאלה הקשה הזאת חומקים כולם. הימין, כדי לא להיראות כמי שאינו חפץ בשלום (בתנאיו הבלתי אפשריים). השמאל, כדי לא לשמוט את הקרקע מתחת רגליו שלו. אבל השאלה שרירה וקיימת ונדמה שכבר בהווה יש בכוחה להסביר את הירידה העקבית ברצון, בעניין, בתמיכה ובמגויסות של הציבור הישראלי לשלום. אחרי חיפוש עקשני במיוחד הצלחתי למצוא פסקה אחת במאמר אחד שמעזה לגעת בנושא הזה. כך כותבים יובל בוסתן ואלון לוין במאמר מלפני שנתיים בכתב העת המקוון "סיקור ממוקד":

"כניסתם של אמצעי לחימה אוטונומיים תציג שורה ארוכה של סוגיות חדשות עימן יצטרכו להתמודד במערכת הביטחון ובדרג המדיני. יכולת אוטונומית התקפית תעורר סוגיות של מוסר, הן בהיבט דרך הפעולה של האמצעים החדשים בסיטואציות מסוימות, והן בהיבט של צניחה בעלות המלחמה הכוללת למדינה, באופן חסר תקדים. אם יציאה למלחמה פירושה שליחה של אמצעים נשלטים מרחוק או אפילו אוטונומיים תוך צמצום מינימלי של כוחות אנושיים ויכולת הגנה מתקדמת על העורף, עלות המלחמה עשויה להפוך נמוכה משמעותית במונחי אובדן כוח אדם – גם לכוח התוקף וגם לעורף המוגן – עד שהמלחמה לא תהיה עוד מוצא אחרון לבעיות. המלחמה עשויה להפוך לדרך פעולה מפתה הרבה יותר, הן מבחינת הדרג המדיני והן מבחינת אזרחי המדינה."

זאת בדיוק הדילמה, בשפה מרוככת מאד. שכן לא רק שהמלחמה איננה מוצא אחרון, היא הפכה למוצא ראשון. זאת ועוד, הכותבים מציגים את הדילמה כסוג של מדע בדיוני, התלבטות תיאורטית בעתיד ערטילאי כלשהו, בעוד שהמציאות מוכיחה שכבר בהווה, ולמעשה מאז קריסת תהליך אוסלו, הדרג המדיני והצבאי בישראל פועלים, דה-פקטו, תחת ההנחה שמחיר הנצחת העימות, בין אם הוא מגיע כדי מלחמה ובין אם רק ל"עימות בעצימות נמוכה", נסבל בהחלט ועדיף על מחירו הלא ידוע של הסכם פיוס ושלום. כך אפשר להתעלם בהפגנתיות מכל איתות פייסני של הצד השני, כמו למשל הצעת ההודנה האחרונה של החמאס ("מלכודת ההודנה" בשפת התעמולה השגרתית כאן), שנפלה על אוזניים ערלות. ההצעה הועברה בשיאן של מהומות הגדר, כאשר הפלסטינים ספרו עשרות הרוגים ומאות פצועים. מנגד, בצד הישראלי לא היה אפילו פצוע אחד. למה, אם כן, לעשות הודנה? מאז 1997 העביר חמאס לישראל שש הצעות הודנה; אף אחת מהן לא זכתה להתייחסות פוליטית או דיון ציבורי.

למה לנו לעשות הודנה? למה לנו שלום? מה אנחנו מפסידים מהמשך המלחמה? לא נעים להודות, אבל לא הרבה. רמת החיים בישראל גבוהה, והציבור הרלוונטי-פוליטית (תמיד ישנם ציבורים חסרי רלוונטיות – העניים, המהגרים, הלא-יהודים) מצליח לשמור על מרחק נוח בינו לבין המציאות המדממת על הגבולות הקרובים-להחריד לביתו. זו התוצאה העיקרית של פרוייקט המיגון-גידור-רובוטיקה: מיזעור המחיר של המלחמה ובה בעת הפיכתו של העימות ללא יותר מריצוד דיגיטלי שגרתי על מסכי החדשות, מבזקון חולף בין דיווחי תנועה לבין רכילות מפלגתית. הבעיה העיקרית היא שהמוטבים של העסקה המפוקפקת הזאת – רוב רובו של הציבור הישראלי – עדיין שבויים במיתוס "מחיר המלחמה הנוראי שממנו יצמח השלום". בשעה שבניהם החיילים מוגנים היטב במגדלי שמירה מבוצרים, ברכבים משוריינים שדוהרים במחנות הפליטים, בשעה שבנותיהם מחסלות בשלט-רחוק מסתנני גדר, בשעה שהם עצמם מוגנים בגדרות וב"כיפת ברזל", הם נעטפים בתוגה, מדי יום זיכרון, וממשיכים לזמרר "כשנולדנו ברכו הזקנים בעיניים דומעות / אמרו הילדים האלה הלוואי לא ילכו אל הצבא", ו"מי שכאב, אבל הבין שהכאב אילם / הוא לא יניח שנשכח את ההולכים", ו"כל הרחוב יוצא, וזורק פרחים / כמה טוב שבא שלום". הדיסוננס הזה בין המציאות לחוויה המנטלית הוא דוגמה עוצרת נשימה של תודעה כוזבת, בקנה מידה לאומי.

אבל הקברניטים יודעים

בקרב מקבלי ההחלטות יש הבנה ברורה, וניצול מירבי, של הקשר בין ההגנה הכמעט-הרמטית שמספקות המערכות הטכנולוגיות ובין החופש להעדיף עימות אלים על פני פיוס. בשפה הפוליטית השגורה קוראים לקשר הזה "מרחב פעולה" או "מרחב תמרון". במהלך "צוק איתן" כתבתי את הדברים הבאים על היתרונות הלא-מדוברים של מערכת "כיפת ברזל":

"הלוגיקה תמיד אותה לוגיקה: מינימום חיכוך עם האויב, מקסימום שליטה והרג, והכי חשוב: "מרחב נשימה" או "מרחב תמרון" לפוליטיקאים. שימו לב כמה פעמים חזר הביטוי הזה בתקשורת כשדובר בשבחי "כיפת ברזל"; שימו לב גם שהמרחב המדובר אינו חל על היישובים הצמודים לגדר, עליהם "כיפת ברזל" איננה מסוגלת להגן [נכון ליולי 2014]…

ולשם מה דרושה הנשימה הנוספת? מה ישראל עושה בזמן התמרון ש"כיפת ברזל" מספקת לה? שוב, שאלות שאינן נשאלות. אף כי התשובה די ברורה: מסלימים את הסיבוב הנוכחי ומתכוננים לסיבוב הבא. כך יוצא, פרדקוסלית, שמערכת הגנתית לכאורה כמו "כיפת ברזל" הופכת לאביזר התקפי בארסנל הישראלי. הצלחתה הפנומנלית להוריד את רמת הנפגעים בעורף הישראלי כמעט לאפס מחקה ממשוואת הכוחות הפוליטית גורם אחד, רב עוצמה, שתמיד לחץ על הפוליטיקאים לסיים את עסקי הדמים שלהם במהירות האפשרית: מחאת הקורבנות בצד הישראלי וזעקת ההורים השכולים. מי שמכיר את הסטורית המחאה נגד מלחמת לבנון הראשונה ונגד השהייה ברצועת הביטחון יודע שמדובר בגורם משמעותי. ככל שהאבידות בצד הישראלי מתמעטות יותר מעימות לעימות, כך יש לדרג המדיני יותר "מרחב תמרון" להמשיך בלחימה ולזרוע הרס רב יותר בצד הפלסטיני. האבידות שם הרי לא יוציאו את הישראלים אל הרחוב."

לאור השינוי הזה, הצהרתו האחרונה של השר בנט, שהמליץ לאיראנים "לעשות ארבע אמהות ולצאת מסוריה", נשמעת חלולה במיוחד. לא רק צביעות היתה בה – הרי תנועה "תבוסתנית" כמו "ארבע אמהות" היתה זוכה לקיתון שופכין מבנט ורעיו בימינו. בעיקר היתה בה תודעה כוזבת: שום תנועת "ארבע אמהות" לא תקום בזמננו כי השכול צומצם, מוזער והופרט. החברה הישראלית כבר לא משלמת בעשרות ומאות חללים מדי שנה כדי לתחזק את חזיונות הגאון והעזוז הלאומי של מנהיגיה. תחת זאת יש טפטוף קל וחרישי של חללים בודדים, ונדמה שהוא משרת יפה את כל הצדדים (זולת המשפחות שנהרסו): המנהיגים יכולים להצביע עליו, לנפח בדמיוננו את "מחיר השכול הנורא" כעוד לבנה בחומה של צדקתנו; ומנגד, הציבור הרחב לא באמת חש שמדובר במחיר כה בלתי נסבל אשר יצדיק יציאה לרחובות בזעקה "עד כאן!". הסטטוס-קוו מתערסל בקהות חושים. דומה שימיה של המחאה האנטי-מלחמתית בישראל חלפו לבלי שוב.

באשר ל"כיפת ברזל", כדאי לשים לב לעמימות ההצהרות של בכירי מערכת הביטחון בדבר מטרותיה האסטרטגיות. הטיעון החוזר ונשנה, "הקלף המנצח", היה הגנה על חיי אזרחים בעורף. עם זה אי אפשר להתווכח, וגם לא עם הגנה על תשתיות לאומיות. רבים התפתו להאמין גם להכרזות שהפיתרון הטכנולוגי יאפשר לדרג המדיני "מרווח פעולה" כדי לגבש פתרונות של פיוס, אבל זאת כבר היתה רטוריקה חלולה לאור האידאולוגיה הסרבנית של ההנהגה הישראלית (שדחתה שוב ושוב את הצעות ההודנה של החמאס).

ואולם בד בבד אפשר היה להבין שיש גם מטרות אחרות. ראש מפא"ת במשרד הביטחון, תא"ל (מיל.) אופיר שוהם, הסביר בזמנו כי "אין לנו יומרה ליירט אלפי טילים אלא להרוויח זמן לצמצם את האיום ובינתיים הצבא עושה דברים אחרים." עוזי רובין – מאנשי המפתח בתכנית הטילים הישראלית, והאסטרטג חיים אסא, הסבירו כי "הגנה על אתרים חיוניים במלחמה תאפשר לצה"ל זמן לנהל מתקפה יעילה". שימו לב למעבר הכמעט בלתי-מורגש כאן מהגנה להתקפה. מה שהיה המטרה – הגנה – הופך לאמצעי להשגת מטרה אחרת – התקפה. ואכן, בעיצומו של "צוק איתן" ציין ראש פרוייקט "כיפת ברזל" במשרד הביטחון כי "המערכת כפי שהיא פועלת כרגע יכולה לספק לישראל מרווח פעולה לזמן ארוך."

מהגנה עברנו ל"מרווח נשימה" וממנו ל"מרווח פעולה לטווח ארוך", שפירושו הזדמנות לכתוש את עזה באופן יסודי יותר ("עופרת יצוקה" התמשך 23 ימים; "צוק איתן" התמשך כבר 51 ימים). בתוך כל הדיונים הסוערים בעד ונגד מערכת "כיפת ברזל" – יעילותה מול החלופות, עלותה, מגבלותיה בטווחים קצרים – שני נושאים נדחקו לקרן זווית. האחד – המניעים הכלכליים מאחורי הפרוייקט ("למנף את ההייטק הישראלי"), והשני – תפקודה האסטרטגי כ"רישיון להרוג", סם הרגעה ציבורי בשירות הנהגה שממאנת לשקול חלופות לא אלימות וכל מעייניה נתונים למיקסום חלון ההזדמנויות שבו אפשר להפציץ את עזה.

"כיפת ברזל" כאן היא רק המקרה הפרטי שמעיד על הכלל – פרוייקט המיגון-גידור-רובוטיקה והמהפכה הטכנולוגית הצבאית. הדיון סביב כל התמורות הדרמטיות האלה ספוג באופטימיות נאיבית, אם לא מתחסדת, כאילו לא למדנו דבר מניסיון היסטורי של מאות שנים על המפגש בין מלחמות, טכנולוגיה ופוליטיקה. כאילו טכנולוגיה היא תמיד רק "פיתרון" ולא מבוע של בעיות חדשות לחלוטין. השכלול הטכנולוגי לוחש מילות נוחם על אוזנינו, מסיר מעלינו אחריות. המפעיל הבודד חש מוסרי יותר, הוא מתלבט פחות, הוא מסור יותר למשימה. אבל בצד השני – נערמות הגופות.

כך, "הדיוק הכירורגי" לכאורה של המל"טים ההורגים שיחרר את הרסן בקרב צבאות המערב, תחת האשליה שהדיוק הזה פותר את הדילמות המוסריות (או לפחות פוטר את המפעיל האנושי מהן). כתוצאה מכך אושרו אלפי גיחות התקפיות (בפקיסטן, בתימן, בסוריה, בעזה) שמצידן דווקא העלו את מספר הנפגעים החפים מפשע. בארה"ב כבר יש מונח ייעודי לכך: Drones Blowback – האופן שבו נבנה ומתעצם הטרור האיסלאמי בגלל קורבנות השווא של מתקפות המל"טים האמריקאיות.

מה, לוותר על כל ההגנות?

מה אתה מציע? שנעקור עכשיו את גדר ההפרדה? שנאפסן את מערכת "כיפת ברזל"? שנחזיר סיורים מאוישים לתוך אזורי סכנה? שנזרוק את כל הטכנולוגיה הנהדרת הזאת לפח? ומי יילך לנחם את כל הקורבנות של היעדר ההגנה הזאת – אתה?

לא. זה גם לא מה שהצעתי בזמן "צוק איתן":

"הבעיה נעוצה במושגים שבהם ישראל מנסחת לעצמה את הסכסוך עם הפלסטינים. המושג הבסיסי הוא שליטה, וממנו נגזרות כל האסטרטגיות. הרעיון שחייבים לשלוט בפלסטינים, הן בגדה המערבית והן בעזה, כל הזמן ובכל תחומי החיים, אינו מרפה מן ההנהגה הישראלית ומחלחל עד לאחרון הפקידים במנהל האזרחי. כשזאת מסגרת ההתייחסות, נותרות על השולחן רק שאלות תועלתניות: האם מנגנון א' יעיל יותר או פחות ממנגנון ב' בשימור השליטה הישראלית?

אכן, אם השליטה בפלסטינים היא חזות הכל, חומת ההפרדה ו"כיפת ברזל" הם פתרונות מצוינים. שניהם מבטיחים מינימום פגיעות בנפש בצד הישראלי תוך כדי הענקת "מרחב תמרון" לדרג המדיני והצבאי, שמנצלים אותו להעמקת השליטה בפלסטינים. הנקודה העיוורת של ישראל בסיפור הזה הוא שדינמיקת השליטה והניהול הטכנולוגי של הסכסוך רק מעמיקים את האיבה ההדדית ואף את חוסר היכולת להבין את הצד השני…  כשיש לך רק פטיש ביד, כל בעיה נראית כמו מסמר. ההיבט המבהיל ביותר של דוקטרינת ה"שליטה בכל מחיר" הוא יכולת ההנצחה העצמית. הפתרונות שהיא מציעה יוצרים מציאות שמחייבת עוד ועוד פתרונות מסוג כזה.

כך פועל הגיון ההסלמה. הוא נראה בלתי נמנע מבפנים (גם אוגרים שרצים בלי הפסק על גלגל בכלוב חושבים, מן הסתם, שאם יפסיקו הם יספגו חבטות כאלה נוראיות שזה לא משתלם). מי שלכוד בו לא יכול לדמיין פתרון שאינו מנוסח במונחי העימות העכשוויים. הם יורים טילים? אז ודאי שהפתרון היחידי שניתן להעלות על הדעת הוא מערכת הגנה מטילים. הם חופרים מנהרות? אז ודאי שהפתרון היחידי שניתן להעלות על הדעת הוא הקמת יחידות צבאיות שמתמחות בלוחמת מנהרות [וכעת אפשר להוסיף: הם משגרים עפיפוני תבערה? ודאי שהפיתרון היחידי שניתן להעלות על הדעת הוא 'פיתרון טכנולוגי']. כל צעד נראה טבעי, כל מסקנה מתחייבת.

רק התוצאה הסופית, משום מה, מצטיירת כאבסורד מוחלט."

ישראל דחקה את עצמה לסמטה ללא מוצא. היא זאת ששולטת בפרמטרים המהותיים של הסכסוך – קרקעות, סחר כלכלי, תנועת בני אדם, גובה אש האלימות. היא זאת שגם קובעת שהסכסוך אינו פתיר, אלא לכל היותר בר-ניהול. היא זאת שלא נותנת אפילו סיכוי להודנה עם החמאס (כאילו מישהו יפריע לה להמשיך לתקוף בעזה במקרה שהחמאס יפר את תנאי ההסכם). והיא זאת שקובעת איך הוא ינוהל: יחסי שליטה מוחלטים בין אדונים למשרתים. במסגרת הצרה-להחריד הזאת, אכן נראה שלכל בעיה הפיתרון האידאלי, אם לא היחידי, הוא פיתרון טכנולוגי. מי שמערער על הקביעה הזאת מצטייר כמי שמקל ראש בחיי אדם. אבל אולי דווקא הערעור מבקש לשמור על חייהם של הרבה יותר בני אדם?

בנקודת הזמן הנוכחית, אמצעי המיגון הקיצוניים שנוקטת ישראל מצילים חיים. על כן אין הצדקה לבטל אותם. אבל יש את כל ההצדקה לעצור ולחשוב האם להמשיך ולשכלל אותם. האם האפשרות היחידה שיש לאוגר הרץ על הגלגל היא להגביר עוד ועוד את מהירותו, או שאולי הוא יכול להאט בהדרגה, עד שיגיע הרגע הבלתי נתפס שבו הוא פשוט יירד מן הגלגל? האם כדאי להשקיע את מירב מאמצינו, כספינו והיצירתיות האסטרטגית שלנו בעוד גאדג'ט טכנולוגי, נגד עפיפוני תבערה או נגד הפטנט הבא של החמאס, או שמא יש דרך מילוט מן הסמטה ללא מוצא הזאת, דרך שונה לחלוטין?

שום מכשיר אופטי משוכלל לא יצליח לראות את הדרך האחרת. הנתיב שלה אינו מוכר למהנדסים של רפא"ל ואלביט. למרבה הצער, שנים של תעמולה דורסנית מחקה את הדרך הזאת כמעט לחלוטין גם מתודעתו של הציבור הישראלי. מה שמחזיר אותנו לשאלה הקשה: אם מחיר המלחמה כה זול, מדוע לבחור בשלום?

המחיר שנותר: בידוד בינלאומי

הציבור הישראלי לא יבחר בשלום מתוך דאגה לפלסטינים. זאת אמת שידועה היטב לרוחב הקשת הפוליטית, גם אם בשמאל מכחישים אותה לפרקים. הישראלים לא יפקפקו בפרדיגמת השליטה המוחלטת בחייהם של הפלסטינים כל עוד לא ירגישו, על בשרם, את מחירה. אבל ישראל השכילה לעצב לעצמה מציאות שבה מחיר השליטה נסבל, ועבור נתחים לא מעטים בחברה – אפילו רצוי. בכך, למעשה, נשמטה הקרקע מתחת לאקטיביזם של השמאל. הוא יכול להוקיע מן הבוקר ועד הערב את העוולות הנוראיות שישראל מחוללת בשטחים, אבל אין לו מנופי שכנוע שיגעו במה שבאמת קרוב לליבם ולכיסם של הישראלים. וכך, משעה שהזירה הפוליטית המקומית עוקרה מכל פוטנציאל של שינוי אמיתי, משהפכה לזירת הבלים והסחות דעת, אין מנוס מפנייה לזירה הבינלאומית.

אסטרטגית החרם, אם כן, מצטיירת יותר כבחירה מאונס מאשר מרצון. היא משקפת לא רק ייאוש, אלא גם הכרה מפוכחת בהישג הטקטי המרשים של המשטר הישראלי: הוא הצליח לחמוק הן ממחיר השלום והן ממחיר המלחמה. החרם הוא הדרך האחרונה לעורר את הישראלים לכך שאת מחיר המלחמה שנחסך מהם משלמים, בריבית דריבית, שכניהם מעבר לגדר.

ישראל נמצאת בתהליך הדרגתי ועקבי של דה-לגיטימציה בינלאומית. מצעד האמנים והספורטאים שמבטלים את ביקוריהם בארץ רק יגבר ויילך. ההנהגה משדרת פאניקה, וכדרכה, מתמודדת עם הבעיה בדרך היחידה שהיא מכירה: לשפוך מאות מיליוני שקלים על פתרונות טכנולוגיים – מאבקי הסברה ברשתות החברתיות ובתקשורת, שמייצרים הרבה קצף על פני המים ומחמיצים לגמרי את זרמי המעמקים. אומנם אין שום ערובה שהחרם יעבוד, שלא ייצור תגובת-נגד קשה יותר אשר תוטל שוב, כמו "תג מחיר", על גבם של הפלסטינים. מצד שני, די ברור שישיבה בחיבוק ידיים רק מזרזת את הקץ המר. ואכן, הקץ יהיה מר, וכל כמה שהחיים עדיין יחסית נוחים, אין ישראלי שאינו יודע בתוך תוכו שכולנו חיים על זמן שאול. שהשיחוק המדהים הזה – ללכת עם כיבוש ולהרגיש בלי – לא יימשך לנצח. ושאחריתו תהיה בדם ואש ותמרות עשן.

ישראלים שעדיין חפצים בשינוי מדינתם מן היסוד, בביטול משטר ההפרדה האתני שבין הירדן לים, חייבים להתייצב ביושר מול השאלות הקשות. למשל:

– האם רע לנו כל כך במצב של עימות נצחי עם שכנינו?
– האם אנחנו מוכנים לוותר על השליטה המוחלטת בחיי הפלסטינים?
– האם היינו מוכנים לחדול ממאבק נגד השליטה הזאת, לו היינו במקומם?
– האם אנחנו מוכנים לסמוך על הסדרים דו-צדדיים בהסכמה באותה מידה שאנו סומכים על טכנולוגיה חד-צדדית?
– האם נפקיד את עיצוב גורלנו בידי מדינאים או בידי מהנדסים?
– מה צריך לקרות, ואיזה מחיר עלינו לשלם, כדי לוותר על השליטה המוחלטת בחיי הפלסטינים?
– האם נשתתף בתהליך באופן אקטיבי או שנעדיף להיעטף בבועה לא-נגועה של אדישות?

כל מאבק פוליטי הוא חיבור של ידיעה ורצייה, הכרת המציאות והדחף לשנותה. המכשול העיקרי בפני הכרת המציאות הפוליטית הוא מסך התעמולה והמיתוסים. "מחיר המלחמה" הוא מיתוס כזה, שריד מאובן מתקופה אחרת, מעידן המלחמות הגדולות, שאחיזתו בנפשם של הישראלים עדיין איתנה, והוא מונע מהם להודות בכך שבסך הכל, החיים מעל הכיבוש (להבדיל מתחתיו) אינם נוראים כל כך. התנערות מן המיתוס הזה תציב מולם מראה טורדת שלווה, שבה משתקף דיוקנה של אומה, אשר צומחת ומשגשגת על חורבנה של אומה אחרת, תוך שהיא מסממת את עצמה בשירי אובדן וצער נוגים.