זאת כן היהדות והציונות שלך
לא מעט ישראלים הגיבו בסלידה וזעזוע למפגן השנאה הרהבתני של "מצעד הדגלים", שהולך ומקצין משנה לשנה. אם פעם "התרגלנו" לצרחות "שיישרף לכם הכפר" בסמטאות הרובע המוסלמי, כעת כבר "מתרגלים" לבעיטות בזקנות, השחתת כלי רכב, ומעשי לינץ' שמותירים אחריהם ערבים פצועים על המדרכות. בינתיים, רק פצועים.
תגובתם הנפוצה של ישראלים אלה היתה: זאת לא היהדות שלי. זאת לא הציונות שלי. אלה לא האחים שלי. זה לא מה שהדגל שלי מסמל. וכן הלאה והלאה. העיקרון דומה: ההשתוללות הזאת ברחובות העיר העתיקה בירושלים היא לא אני ולא מייצגת אותי. אותנו.
מי זה "אותנו"?
כזכור, מפגן העליונות היהודית הזה התנהל כולו באישור הרשויות ותחת אבטחה כבדה, שאיפשרה את ההשתוללות. הצעיר שירק על קבצנית זקנה עשה זאת מטרים ספורים משוטר חמוש; הוא ידע שהשוטר שומר עליו ולא עליה. בשוך ההשתוללות, עצרה המשטרה יותר מ-50 איש, רובם המוחלט פלסטינים. הפורעים שוב יצאו ללא חשש ענישה, כמקובל בשטחים ועכשיו גם בירושלים.
יש משהו מקומם בחציצה הנאיבית הזאת בין מה שקרה בירושלים לבין "הציונות שלי", או "היהדות שלי". הצופה המזועזע מנער חוצנו מן האלימות הברברית שנשקפת אליו מן המסך, ומגדר את עצמו היטב מפניה. חלקי לא עימה. היא שם ואני כאן. אבל עם כל הכבוד לזעזוע ולסלידה, אותנטיים ככל שיהיו, התוכן והמשמעות של זהויות קולקטיביות כמו "יהדות" או "ציונות" אינם נקבעים על סמך הזעזוע הפרטי שלי או שלך. בעת הזאת, היהדות והציונות הן גירוש שוכני מערות במסאפר יטא ובעיטה בבטנה של זקנה פלסטינית בירושלים. אלה פניהן, זו זהותן, ותרצה או לא תרצה, אתה חלק מהן.
אני מניח שלא מעט לבנים בארה"ב הזדעזעו מן הלינצ'ים הפומביים בעבדים שחורים; אולי ניחמו את עצמם באמירה "זאת לא הזהות הלבנה שלי", או "זאת לא הדמוקרטיה שלי". גברים לא מעטים סולדים מהטרדות מיניות ומקפידים להדגיש ששוביניזם הוא "לא חלק מהגבריות שלי". אני גם בטוח שגרמנים רבים התעוררו בבוקרו של ה-10 בנובמבר 1938, מזועזעים ממראות ליל הבדולח, והצהירו זה בפני זה בקול רוטט "זאת לא גרמניה שלי!", "הפשעים האלה הם לא אנחנו".
מי זה "אנחנו"?
כל אזרח ישראלי וכל אדם יהודי נוטל חלק כלשהו בפשעים שנעשים בחסות מדינת ישראל ובשם הדת היהודית. תכריז מן הבוקר ועד הערב שזו לא הציונות "האמיתית" או היהדות "האמיתית", אבל אתה לא באמת מאמין שיש דבר כזה, "אמיתית". תן לי דקה או שתיים ואאסוף לך רשימה ביבליוגרפית מפוארת של תכניות טרנספר לערבים, מכצנלסון ובן גוריון ועד יוסף וייץ ולוי אשכול. תן לי עוד דקה או שתיים וארכיב לך רשימת מקורות מפוארת של דברי חכמים ורבנים, שמתייחסים אל הגוי בגזענות תהומית ומחשיבים אותו לבהמה, ואת עמלק מצווים להשמיד. אתה אולי מתבשם לך בציונות הנאורה של מרטין בובר וביהדות ההומניסטית של אברהם יהושע השל, אבל גם הציונות וגם היהדות הכילו זרמים רבים אחרים, אפלים יותר. מי קובע מהי הציונות או היהדות "האמיתית"?
באין קריטריון רעיוני, קבוע ומוסכם, כל שנותר הוא להביט בסיטואציה ההיסטורית. ובסיטואציה ההיסטורית הנוכחית, המשטר הציוני מבצע פשעים נוראים על בסיס שבועי, והדלק לפשעים האלה הוא הדת היהודית. כמובן, לא מדובר על רגע אחד אלא על תהליך, חד-כיווני פחות או יותר, שהחל ב-1948, התעצם ב-1967, והפך לצורה משטרית ממוסדת מתישהו בתחילת שנות האלפיים. זהויות קולקטיביות הן סך המעשים והמחשבות של האנשים שחוסים תחתיהן; הן נוצרות באופן אורגני ולא יזום. אדם שעומד וזועק בכיכר העיר "הפשעים האלה הם לא הציונות שלי!" הוא פאתטי כמו מי שמתעקש ש"המזרקה של דושאן היא לא אמנות!". וזה לא יעזור להוסיף "לא בעיניי!". אלה מושגים פומביים, ועל כורחך אתה כפוף למשמעותם, גם אם לא עיצבת אותה בעצמך, ואפילו אם ניסית לעצב אותה אחרת, וכשלת.
יהודים וישראלים חייבים לקחת אחריות גדולה יותר על הנעשה בשמם. אמירות כמו "זו לא היהדות שלי" משמשות, בראש ובראשונה, ליצור חציצה נפשית ובהמשך גם מוסרית בין הפשעים שמתחוללים מול עיניי לבין טווח האחריות וההשפעה שלי. הן מתפקדות כסם הרגעה במציאות שמערערת על ההשתייכות הטבעית שלי לקולקטיב, מציאות שמחייבת אותי להגדיר מחדש את היחסים בינינו. האם אעשה זאת באמצעות חומת הפרדה מילולית, שתאפשר לי לרחוץ בניקיון כפיי תחת זהות יהודית או ציונית מטוהרת – אך גם דמיונית ותלושה מן המציאות? או שמא אעשה זאת מתוך מודעות מלאה לאינטגרציה שלי במכלול היהודי והציוני, על כל פשעיו?
נדמה שאתוס ההפרדה, שהשתלט על השיח הפוליטי בעשורים האחרונים, חילחל גם אל הנפש הפרטית. הוא מזין את האשליה הכה-מנחמת שדברים שהעין לא רואה, חדלים מלהיות בעיות. מה שמעבר לחומת ההפרדה הפיזית בקלקיליה או בשועפט לא נוגע לי; מה שמעבר לחומת ההפרדה המילולית בין יהודים שמתנפלים על עובר אורח ערבי לבין "היהדות האמיתית" גם לא נוגע לי. כך הופכות זהויות כמו "ציוני" או "יהודי" לבועה, שבהגדרה, שום דבר מאיים לא יכול לחדור אליה.
מה שנחוץ לנו זו תפיסה מפולשת ומלוכלכת של היהדות והציונות. מפולשת לכל הכיוונים, מלוכלכת בכל הפשעים. תפיסה פקוחת עיניים וצנועה, שמניחה בצד את מה שאני הייתי מעדיף לכנות "יהודי" או "ציוני" ותחת זאת מתמודדת ביושר עם המשמעות של המושגים האלה כאן ועכשיו – ובפרט, משמעותם באוזניי פלסטינים. מה זה אל יהוד? מה זה א-סהיוני? מה זה אל ג'ייש? גם אלה חלק מן המשמעויות של יהודי, ציוני וצבא. הכסף שיורד לי מן המשכורת ועובר דרך המיסים לתקציב הביטחון; הילד שלי שמשרת בצבא; המפלגה שבחרתי בה וכעת מכהנת בקואליציה; ואני, דרך כל אלה – הם היהדות והציונות שבועטות בזקנה פלסטינית במצעד הדגלים.
לא למות טיפש 
נכון, כל מי שחי בדמוקרטיה נושא באשמה לכל מעשי השלטון גם אם הוא אישית כלל לא בחר במנהיגות. הסיכוי של הודעה מרשימה כמו שלך לשנות את ה"תהליכים" האילו שואף לאפס. הדרך היחידה שאני רואה ביאושי היא בחירה בהגירה מכאן וניסיון לשכנע חברים ומשפחה לעשות כמוני.
מול הקביעה שמדובר בתהליך חד כיוונישהחל ב-1948 והתעצם ב-1967 ניתן להציב קביעה ש-1967 היוותה סטיה ממסלול שהחל (פחות או יותר) בקונגרס הציוני הראשון.
כמה עצוב לי שאני מסכימה, מילה למילה, עם התגובה הקודמת.
ואצלך, עידו, רשומה מופתית, מדויקת עד כאב וצלולה להפליא.
כוונתי הייתה לתגובה של עמית, כמובן.
מסכים עם כל מילה, נשאלת השאלה: בהנחה שאני מסכים, מה עכשיו?
בסופו של דבר, אנשים עובדים לפי תמריצים. אין לישראלי-יהודי בעל מצפון ממוצע כלים לשנות את התנועה ההיסטורית המשוגעת שמתחוללת מול עינינו. גם אם אזעק בראש חוצות "זו כן היהדות והציונות שלי, אבל אני לא מוכן שזה ימשיך!", אזכה למבטים עייפים של אנשים שחייהם זורמים על מי מנוחות, או לחלופין, שמחים שזו אכן היהדות והציונות שלהם ושהם לאט לאט הולכים ומנצחים בדרך להקמת ממלכת יהודה.
עד שלא נחטוף זפטה מהדוד סם באמריקה ובני בריתו, שום דבר לא ישתנה. והדוד סם בקושי מסוגל להגביל את הטרור האזרחי בתוך המדינה שלו בגלל לובי הנשק המטורף שם, אז איזה אינטרס יש לו להגביל אותנו?
בסופו של דבר, עד שלא יקרה אירוע קיצון – סנקציות בינלאומיות, מלחמה אזורית, הפיכה משטרית, טבח המוני – איזשהו ברבור שחור שכרגע לא נראה בעין, אני לא רואה דברים משתנים. אנחנו הולכים מדחי אל דחי, והמחשבות על הגירה הולכות ונהיות מוצקות
שנים רבות מרגיש כך; זמן רב שישראל, לתפיסתי, מדינה מלוכלכת ופושעת שהופכת אותי לאחראי על פשעיה. הגרסה הפלסטינית של אירוע בסכסוך – כל אירוע – אמינה עלי יותר מגרסת צה"ל או המדינה (ואני מודע שגם הפלסטינים, ככולם, משקרים).
הכרתי כמה יהודים שאינם ישראלים. הם חיים באירופה, באמריקה ובדרום אמריקה. הם מעוצבים כיהודים – כלומר כמיעוט. הם נחמדים, רחבי אופקים, פתוחים, גמישים בתודעתם. האף שלהם לא נכנס לצלחת של אחר והיד שלהם אינה ממששת ביצים של חבר. הם יכולים לצחוק על הגויים בסעודה משפחתית, אבל אף אחד מהם לא חושב שהשמש זורחת לו מהתחת. הם מיעוט שמתנהגים כמיעוט.
לטעמי, היהודים לא צריכים מדינה. לא נותר לי אלא להגר מפה, אבל אני זקן ועני מדי בשביל זה. מילכוד 48.
מישהו אמר שואה? לא? כנראה טעיתי.
בלוג מדויק שמעלה את השאלה – איך מביאים אפילו את הצד שלנו , במיוחד החילונים בשמאל – להכיר באחריות שלהם על כל מה שנעשה בשמם ? הרי כבר משנות ה 60 המאוחרות היו מי שדרשו לא לשרת בצה"ל בגלל הגיעה המוסרית. איך מטילים אחריות מוסרית על בני אדם כדי להביא אותם לפעול ? ובכל זאת נקודת מחלוקת אחת – הכוונה של מי שמצביעים למרצ , למשל, איננה שמרצ תתמוך בצעדים של הממשלה הזו כמו אישור של מצעד הס.א. היהודי. אי אפשר להטיל עליהם אחריות על מה שמרצ עושה אלא אחריות על מה שיצביעו – אם יצביעו – בבחירות הבאות. וגם – יש מבחנים. מי שרק אומר "זאת לא היהדות שלי. זאת לא הציונות שלי. אלה לא האחים שלי." זה כמובן צביעות והתעלמות. אבל אפשר לאמר את אותו הדבר במהלך מלחמה מול היהדות, הציונות והמשפחתיות. כלומר – זה – כמו בדברים רבים – שאלה של עוצמת הטון ועוצמת המאבק.
לא יכולה להיות ציונות אחרת. מהות הציונות כולה היא יצירת בית לאומי ליהודים בפלסטין/א"י, קרי לקחת איזור בו מתגורר כבר עם, ולהפוך את אותו האזור לשטח בעליונות יהודית. אי אפשר לבצע את זה בלי גירוש, רצח, גניבת אדמות וכו', אחרת (כפי שהשמאל הציוני אוהב להזהיר) מתישהו היהודים כבר לא יהיו הרוב. הציונות בבסיסה מחייבת התנהלות כזאת, וכל מי שחושב שזו לא הציונות שלו בסה"כ רוחץ את ידיו מהפשעים שהאידיאולוגיה שלו מחייבת (זו למעשה חלק מהאינדיוידואליזציה של החברה לפרטיה, הליך די נפוץ במדינות ליברליות). הפשעים הציוניים לא החלו ב-68' וגם לא ב-48', אלא ברשיתה של הציונות והחבירה שלה לכוחות אימפריאליסטים זרים בשביל לדאוג לעליונות יהודית בפלסטין/א"י.
פלג, זאת חוכמה קטנה לומר בדיעבד "לא יכולה להיות ציונות אחרת". היתה גם היתה ציונות אחרת, בעיקר לפני 1948. אני לא מאמין בדטרמיניזם הסטורי. היו לא מעט נקודות פיצול שבהן התקיימו ויכוחים מרים ועזים בתוך התנועה הציונית, כולל על עצם ההגירה לפלשתינה, כולל על עבודה ערבית, כולל על שיתוף הפעולה הפטאלי עם האמפריאליזם המערבי. תמיד היו מחלוקות. ההווה שאנחנו חיים בו, שבו כל המפלגות הציוניות מדברות בקול אחד, חדגוני להדהים, שונה מאד מהעבר, ואיננו הכרח הסטורי.
ועדיין, הנקודה העיקרית בפוסט היא שאין טעם וצורך בדיונים על מה הציונות היתה יכולה להיות (מחוץ לחדרי סמינרים). השאלה הפוליטית הרלוונטית היא מה היא ואיפה היא עומדת היום, ולכל הפחות, בחצי המאה האחרונה. זה מספיק ברור וחד משמעי ויציב כדי לרוקן מאוויר את העמדה המתחסדת "זאת לא הציונות שלנו".
אני באמת לא רואה איך יכולה הייתה להיות ציונות אחרת. קודם כל, התנועה הציונית בהכרח קשורה לפלסטין/א"י ותמיד הייתה כזו, עוד מתקופת אגודות חובבי ציון. אבל גם אם לא היה מדובר בפלסטין/א"י, הרעיון מתחילתו היה להקים "בית לאומי" ליהודים בחבל ארץ כלשהו שאינו ריק, אף אחד מעולם לא חשב להתיישב בסיביר נניח. המשמעות של זה היא שיש צורך ביצירת עליונות יהודית באותה הארץ, אחרת לא מדובר ב"בית לאומי", אלא בחיים משותפים כמו שהיו לפני הציונות – וע"כ הרעיון כשלעצמו לא מציג שום חדשנות. אני אגדיל ואומר שהציונות היא בסה"כ עוד מקרה של קולוניאליזם התיישבותי אירופי, כזה שאנחנו מכירים מאוסטרליה, צפון אמריקה, דרא"פ וכו'. ההבדל הוא שהציונות נמצאת בערך 100-200 שנים אחורה ביחס לאותם המקומות. ההיסטוריה של תנועות קולוניאליות כנ"ל מראה לנו שוב ושוב שמדובר במצב בו קבוצת מיעוט (לפחות בתחילה) משתלטת על שטח בו יושבים עמים אחרים ודוחקת אותם החוצה תוך כדי מחיקת תרבותם ובלא מעט מהמקרים ג'נוסייד, ע"ל ליצור חברה חדשה בה אותה קבוצת המיעוט היא העליונה. זה אחד-לאחד שקרה עם הציונות, זה נמצא בבסיס הרעיון הציוני, ואני לא רואה איך זה יכל לקרות אחרת.
ורק כדי להדגיש: ההתעקשות על ההקבלה בין הציונות למקרים היסטורים אחרים של קולוניאליזם התיישבותי היא כדי שנוכל ללמוד מהם איך למסגר ולהיאבק בציונות ובפשעיה בימינו.
נעשה כאן מעשה מגונה ביהדות… לא ממש שונה מהמעשה המגונה שעושים נוערי הגבעות או רוקדי הדגלים.
הפתרון המוצע כאן הוא הכללה של כל מי שרואה עצמו יהודי תחת אותה מטריה.
כן, יש לגנות ויש למחות ויש לצעוק אבל מה שקורה במדינת ישראל מייצג את מדינת ישראל- לא את היהדות.
היהדות מחוץ למדינת ישראל הרבה יותר מגוונת, פתוחה ופעילה מאשר ברחוב הישראלי.
הרחוב הישראלי, סרוג,שחור או עם כותונת פסים חסידית או היצור הישראלי האוטנטי "מסורתי", או שאינו מאמין, הוא לא הנציג הבלעדי של היהדות: מושג שכולל דת ועם שהם הרבה יותר ממדינת ישראל.
האחריות המוסרית והמעשית למה שקורה בתחומי מדינת ישראל והשטחים שנשלטים על ידה היא על המדינה בלבד: החוק והסדר הם שלה, לא של חבר בקהילה היהודית בקוסטה ריקה או בברצלונה או בניו ג'רזי.
יש דיעה לכל יהודי (והוא בהחלט יכול לשנות אותה אם זה לא מוצא חן בעיניך…) והיא שלו- לא של מדינת ישראל.
מדינת ישראל לקחה לעצמה בעלות על הדת היהודית. כדאי שתסתפק בהיותה מדינה שמאבדת את הרוב היהודי (כבר שנתיים שיש יותר לא יהודים מאשר יהודים בין הים לירדן) מתוך ראיה מאד מוגבלת של מהותה.
לא במקרה אני נמנע מ"ציונות". המושג העבש הזה גמר את המלאכה והפך למוטציה חולנית. כל יהודי יכול להתאזרח במדינת ישראל. אין צורך בלחימה רעיונית או אחרת כדי לשכנע מדוע קמה מדינת ישראל ומדוע עליה להתקיים גם בעתיד.
כמי שמבלה כבר למעלה מעשר שנים מחוץ למדינה ונוכח כבר בקהילה קטנה שלישית ובמקומות שונים לגמרי- נחיל ה"שליחים" וגורפי הכספים שמגיע לסיבוב "בגולה" מעורר רק ספקנות ורתיעה (אצלי בעיקר). התרומה של "הציונות" במהדורתה היום היא הרס של קהילות קטנות. ובדרך אגב- פתרון למעוטי יכולת (בנים למשפחות מבוססות כלכלית ממשיכים בעסק משפחתי או עוברים לארצות שיש בהן תמורה ושכר גבוה. בנים למשפחות פחות מבוססות מגיעים בסופו של דבר למדינת האפשרויות הבלתי מוגבלות ליהודים…).
זו דעתי- ואני מוכן לשנות אותה אם זה לא מוצא חן בעיני מישהו.
מסכים עם פלג.
לא מכיר ציונות אחרת, שאדם עם ערכים דמוקרטים יכול לחיות איתה. מהות הציונות מרגע לידתה הייתה הקמת מדינה יהודית. אולי היו גישות יותר נחמדות ופחות לוחמניות, אבל מדינה יהודית לא יכולה להיות למשל, בלי לבטל טיעוני נגד אחרים, מדינה שבה הרוב אינו יהודי. וזה היה פחות או יותר המצב אם לא היה מתבצע הטיהור האתני ב-48.
מרגע לידת הציונות, כל מנהיגיה דברו בלשון של טיהור אתני: "יהוד", "נישול" (כן, כן, בשפתם שלהם), "גאולת הארץ". יותר מאוחר כמובן גם "טראנספר" כתוכנית. הרצל עצמו דיבר על קולוניזציה, כאשר הוא מעלה על נס את הקולוניאליזם הבריטי במושבות שלהם, כדוגמא ומופת למה שצריך לעשות בפלסטין.
אשמח לשמוע על אידאולוגיה ציונית שביקשה לבוא, להתיישב בפלסטין ולהשתלב עם תושביה כמו שעשו מהגרים יהודים לשיקגו, נניח, ולבנות מדינה דמוקרטית לכל התושבים שיהיו בה, שאינה מדינה יהודית (גם מדינה יהודית שיש בה רוב יהודי היא לא מדינה דמוקרטית).
הציונות היא אידואולוגיה גזענית במהותה, והפרקטיקה שלה צריכה להיעלם לפח האשפה של ההיסטוריה, כמו העבדות, כמו, כמו הקולוניאליזם.
ואגב, כן חשוב למסגר את זה כך, והבנת ההיסטוריה תועיל לכך מאד. אחרת רק מרחיקים את הפתרון.
חייבים להתנער מהציונות, כי כל צורה של ציונות, עדינה ככל שתהיה, תמשיך מצב של אי צדק, ולכן אי יציבות. זה כמו שלא יכולה להיות שום עבדות מוצדקת (גם אם ביהדות ההומנית חובה לשחרר עבד אחרי 7 שנים…)
כאשר פרסמתי פוסט בעניין הטבח בטנטורה קיבלתי תגובות זועמות. זה שקר! זה נרטיב שמאלני! אין דבר כזה טוהר הנשק! הבא להרגך השכם והורגו! וכן הלאה. ודווקא אלון שוורץ הפיק סרט דוקו (טנטורה), וטוען שעלינו להתעלות מעל עצמנו ולהודות שהיה שם טבח.
שאלה: האם אלו הזועקים "זה שקר" משקפים את "אתוס ההפרדה"? תודה
שחר, אין דין מי שמבלה למעלה מעשר שנים מחוץ לישראל כדין מי שחי בה. אני כותב בעיקר לישראלים שבארץ.
בהחלט קהל יעד שונה. האמנם?
יהדות וציונות לא רשומים בטאבו ע"ש מדינת ישראל.
ביחוד יהדות. לדעתי כדאי לבחון את ההנחות על רקע רחב ולא רק דרך עין ישראלית.
למרות שאתה לא כותב עבורי אין לי בעיה להבין, להגיב או להביע דיעה (כמנהג הישראלי הנפוץ: שירתי שירות מלא עם מעט קבע ואת כל חובות המילואים כרס"ן ביחידת שדה, שילמתי מיסים- ובטיפשותי מעולם לא העלמתי. אני אזרח ישראל למרות שאני תושב חוץ וכאמור ראיתי דבר או שניים בעניני יהדות וקהילה).
אני מקבל את זה שלגיטימי לבטל דיעה של מי שאינו קהל היעד ולא להתיחס אליה.
אני קורא בענין את הבלוג.
סליחה אם הפרעתי.
שחר,
לא הפרעת, ואני גם מקבל שלאף אחד אין מונופול על הגדרות. למעשה כתבתי על הנושא הזה לא מעט כאן, גם מנקודת מבט בלשנית.
ודאי שישראלי שחי בחו"ל אינו אחראי על הנעשה בידי מדינת ישראל. לכן קל לו יותר לבדל ולהפריד את "הציונות" שלו מזו של ישראלי שחי בישראל ועל כורחו כבול אל הקונצנזוס הציוני שמנהל את המדינה. ובאשר ליהדות, אין צורך לומר שפנים רבות לה. אבל שוב, יהודי שחי בישראל, ואפילו אינו ציוני, יש לו חלק גם בפשעים של היהודים במצעד הדגלים.
מטרת הבלוג הזה היא לפתח חשיבה פוליטית ביקורתית, לא כעניין אקדמי אלא כדרך חיים שמשפיעה על הבחירות הפרטיות שלנו. זה הרבה יותר רלוונטי למי שחי בישראל (ולכן איני כותב באנגלית). זה המנדט שקבעתי לי, זה לא אומר כלום לגבי מי יכול לקרוא את הבלוג או להביע דעות.
"כל אזרח ישראלי וכל אדם יהודי נוטל חלק כלשהו בפשעים שנעשים בחסות מדינת ישראל ובשם הדת היהודית."
דעתך הייתה בעבר שונה:
אלעד, הפנייה יפה ומאתגרת.
אבל אני דוחק בך לקרוא לא רק את המסה שתרגמתי, שמשקפת את עמדתו (הלא-ברורה-עד-הסוף) של מקדונלד, אלא גם את אחרית הדבר שהוספתי לה, שמשקפת את עמדתי שלי. ושם אני בהחלט עומד על החלק השיתופי של כל אחד ואחד בפשעים הקולקטיביים – כמובן, לא כולם באותה דרגה ולא כולם באותה אחריות. אבל *להבדיל* ממקדונלד, אני סבור שביטול מושג "אחריות העמים" (ביטול מוצדק) איננו גורר אחריו ביטול של אחריות אינדיבידואלית.
מהותית אני מסכימה איתך, זה שלנו, זה בשמנו, זה באחריותנו ואנחנו לא יכולים להתחמק מזה על ידי זה שנוציא את עצמנו מהכלל. רק ברמת דיון יותר תאורטית, קיימת יהדות גלותית ורדיקלית שכמעט לא מיוצגת בישראל. לגבי ציונות, אני מוצאת שקיימות כל כך הרבה הגדרות שונות וסותרות שלה שהיא כבר מונח כמעט ריק. אישית אני עייפתי מלהתוכח עם אנשים על אם ציונות זה טוב או רע כשאף אחד לא מסכים על מה זה ציונות בכלל, זה נראה לי כזה בזבוז זמן.
אלמוג,
כמובן, הויכוחים עקרים. הדרך להתמודד עם אנשי "זה לא ציונות אמיתית!" היא לא להיכנס איתם לפלפולים הסטוריים, אלא פשוט להבהיר להם מה הפונקציה הפוליטית של העמדה שלהם; וממה היא מאפשרת להם להתחמק.
תודה.
××¢××× ×× ×× ×©×××,
××ת××××ת ×©× ××××× ××שר××× ×××ק × ××ר ××× × ××× × ×ר××× ××¤× ×©××× × ×ר×××.
××××ª× ××¢×××£ ×× ×× ××× ×שר××× ×©××¢×©× ×¦×¢××× ×××ת××× ×עש××ת ש××× ××פר×× ××× ×× × ××××× × ×¤×שת×× ×ת.
×¢×××× ×× ××××¢ ×× ××× ××× ×××× ×× × ×ת××סס×× ××××× × ×××××ת ש×××× × ××ק×××ת ש×ס×× ××©× ×× ××× ×××××× ×××× × ×××× ×ער××× ×פ×שת×× ××.
××¦×¢× ×××××× ××× ××¦×¢× ×××©× ×ר×ר.
×××רת ×¢××× ××¢× ×©×¡×× ×× ×¨××£ ×××©× ××ר×ת ר××× ××× ×××××¢ ××××× × ×¢×¦×××ת ×ש××.
×ש ×ר×× ×××× ××¢×××ת עצ××××ª× × ×× ××× ×× ×¨××ש×
ש×× ×× ×צ××¥ ××××¢×ר ×× ×ש ××××× ××ר×ת ××.
×§×©× ××××ת ××××× ××§×©× ××××ת ער×× ×ס×××× ×× ×¨×××©× ××××רפת ק××××ת.
×× ××ª× ××××× ××¡× ×××××£ ×× × ××ש×× ×¨××× ××××× ××ק ××פס×פס
×××××ר ×ת××¨× ×× ×× ××× ××ק××× × ×××××× ××¢×× × ×¨×× ×צ×××ר ××¢××ר ×××××ת ×××ª× ××××ª× ××שר××.
.×× ×××ª× ×× ××× ××ª×§× ×ש×× ×××××× ×××× ×ª× × ×××ר×ת ××רת×× ×
×××ש ××ר×××
אז אני מבין שגם כל מוסלמי אחראי לפשעי דעאש וכל שאר הפשעים שנעשים בשם האיסלאם ואסור לו להגיד "זה לא האיסלאם שלי?"
אם כבר מדברים על אחריות, בוא תתחיל מחשיפת שמך האמיתי. נמשיך משם. דווקא יש לי תשובה.
רועי
רועי,
ראשית, יש הבדל עקרוני וחשוב בין אשמה לאחריות. אני ממליץ בחום על המאמר המופתי הזה שדן באחריות של ישראלים לנכבה שלא היתה באשמתם. באמת מאמר מופתי:
http://www.tarabut.info/he/articles/article/guilt-responsibility-activism/
שנית, יש כל מיני דרגות של אחריות. בוא נדבר על יהודי דתי או מוסלמי דתי, שאין להם שום קשר אישי לטרור. זה וגם זה רואים טרוריסטים פונדמנטליסטים בני דתם, שנשבעים ביהווה או באללה בשעה שהם רוצחים חפים מפשע. או סתם מתעמרים בהם על בסיס יומיומי. זה וגם זה מזדעזעים ממה שטרוריסטים עושים *בשם הדת שלהם*, ובאופן טבעי מרגישים שזה לא מייצג אותם. אבל זה וגם זה יכולים לראות איך פרשנות מאד סלקטיבית של כתבי הקודש יכולה להירתם להצדקת הפשעים המחרידים.
ובכן, מה יעשו? יישבו מן הצד ויגידו "זה לא קשור אליי?". זאת כמובן תמיד אופציה. אבל רבים חושבים שזה דווקא כן קשור אליהם, ויש להם אחריות מיוחדת להתנער מן הפושעים, להבהיר למה הפרשנות שלהם לכתבי הקודש שגויה, וכו'. הם ירגישו כך הרבה יותר חזק משירגיש זאת נזיר בודהיסטי. כי זאת הדת *שלהם*.
וכאמור, יש כל מיני דרגות של אחריות ושותפות. אני מעדיף להתרכז ברמות היותר פרקטיות של השותפות הישראלית בפרוייקט הציוני על כל נגזרותיו הנפשעות. כאן מדובר על שותפות ממשית, בכסף ותמיכה ולגיטימציה והעלמת עין וכו'. כאן מדובר על פשעים שלמעשה הרוב היהודי היה יכול למנוע אותם אילו זה היה מספיק חשוב לו. אז בוא נדבר על פשעים כאלה, שיש ביכולתנו למנוע או לצמצם, בטווח הפעולה המיידי שלנו.
והופה, ממש היום מאמר של אלגזי, קשור מאד.
https://www.haaretz.co.il/2022-06-09/ty-article/00000181-48eb-d319-a9af-6cfbf07a0000
עידן, אתה בחזקת הכלב הנובח, בזמן שהשיירה ממשיכה לעבור.