צוק איתן
צוקה תן
יצוקה תן
עופרת
יצוקה תן
צוקה נן
צוק ענן
עמוד ענן
מודה נן
מוקה נן
צוקה נן
צוקה תן
צוק איתן

* * *

 

* * *

בינואר 2011 נשבו רוחות האביב הערבי בעזה ובגדה המערבית, והנתק בן ארבע השנים בין הרשות הפלסטינית לחמאס נשבר. שיחות הפיוס נמשכו שלושה חודשים, וקיבלו תאוצה לאחר הפגנות המוניות של פלסטינים בעזה וברמאללה בעד ממשלת אחדות. אבו-מאזן הכריז שהוא מוכן להגיע לעזה ולחתום על ההסכם.

ובמלים אחרות, הסיוט של ביבי התגשם.

יום לאחר הכרזתו של אבו-מאזן, הרג צה"ל שני פעילי חמאס בעזה, בפעולה שאושרה בדרגים הגבוהים ביותר – שר הביטחון והרמטכ"ל. ההרג הוצג כתגובה על ירי קסאם בודד, שלא פגע באיש, אבל היו גם מי שהבינו שמדובר ב"הסלמה מתוכננת" של ישראל (אלכס פישמן, "ידיעות אחרונות"). למחרת, ב-17 למרץ, "סגר" נתניהו את המעגל והבהיר למי שעדיין לא הבין: אחדות פלסטינית היא קו אדום מבחינת ישראל. סוללת האיומים הדיפלומטיים השגרתית נשלפה מן המחסן: סנקציות כלכליות על הרשות, הפסקת שיתוף הפעולה הבטחוני. מה שלא נאמר היה שההסלמה בדרום היא המשכה הישיר של אותה מדיניות. האיצטלה הבטחונית – "השבת השקט לדרום" – היתה דקיקה ולא משכנעת. משקיפים עירניים במיוחד שמו לב שבתחילת אותו חודש צמצמה ישראל משמעותית את מעבר הסחורות לעזה – צעד שלעתים קרובות מקדים מכה ישראלית יותר משהוא מגיב למכה פלסטינית.

הרג פעילי החמאס היה יריית הפתיחה בעוד אחד מסבבי האלימות התקופתיים בין ישראל לעזה. "ההסלמה המתוכננת" גבתה כמובן את חייהם של חפים מפשע – ארבעת בני משפחת אל-חילו בשכונת סג'עיה. ניתוח פרטני של אותו סבב הסלמה, יום אחר יום, הופיע בבלוג הזה והראה שמאחורי ההסלמה הישראלית עמדו סיבות שונות, אבל אף אחת מהן לא היתה להגן על חייהם ושלומם של תושבי ישראל. כך כתבתי אז:

"מה עושים? עושים הסלמה. זה ההסבר למה שאנחנו רואים בשבועיים האחרונים. למה הסלמה זה טוב? כי הסלמה, והגבהת להבות האש משני עברי הגבול, משחקת תמיד לידי הקיצונים. קולות הנקמה גוברים על קולות הפיוס, קולות הפירוד מחניקים את קולות האחדות. בקיצור, כשהגראדים והמסוקים רועמים, השכל בביצים. עוד שבוע שבועיים של טילים ומסוקים ומרגמות, וסדר היום האלטרנטיבי, השפוי, ייקבר קבורת חמור ויישכח. עוד כמה הרוגים בשני הצדדים, והדם ישוב להציף את העיניים, קריאות השיטנה ימלאו את האוויר, ובלילות יישמעו רק היפחות החרישיות של אמהות שכולות.

כך מקווה ישראל לשבש, להסיג לאחור, את הדינמיקה האזרחית, הלא-אלימה, שכבר קונה לה אחיזה רחבה בגדה המערבית; כך היא מקווה להסיט ממסלולה את הרכבת ה"מסוכנת" של האחדות הפלסטינית, שעלולה להגדיר כללי משחק חדשים לגמרי באזור.

שלא יהיה ספק: גם הגי'האד האיסלאמי וגם הפלגים הקיצוניים בחמאס שותפים למטרה הזאת. גם הם מעוניינים לטרפד כל פשרה פנים-לאומית עם הפת"ח, מצד אחד, ומצד שני, לא יסכימו לוותר על עילת קיומם – המאבק החמוש, האלים והטרוריסטי – בתמורה למאבק אזרחי.

לכן העימות הוא, כמו תמיד, בין שוחרי השלום בשני הצדדים, לבין מחרחרי המלחמה. בין אוהבי החיים לאוהבי המוות. האם הישראלים ישכילו להבין ש"הקיצונים" אצלם זה לא אוסף של נערי גבעות בשומרון, אלא מי שנבחרו למנהיגות – נתניהו, ברק, לבני ומופז? האם הישראלים יצילו את עצמם מידי מנהיגיהם, או שמא שוב, בפעם השניה בשנים האחרונות, יפקירו את גורלם בידיהם, יתכנסו לתוך בועה של בהייה סבילה באסונם ובאסון שמומט בשמם?"

האירוניה ההסטורית – שנשכחת שוב ושוב אצלנו – היתה שכל הלהבות והקורבנות האלה היו לחינם. במאי 2011 חתמו הפת"ח והחמאס על הסכם פיוס הסטורי, על אפה וחמתה של ישראל, ולמבוכתם של כמה פרשנים אובדי-עצות. האשליה הישראלית כאילו בעזרת כמה מאות, או אלפי פגזים שיונחתו על הערבים, נצליח שוב לעצב את הפוליטיקה הפנימית שלהם כראות עינינו – התנפצה שוב של צוק המציאות.

צוק המציאות הוא הצוק האיתן היחידי.

* * *

ובחזרה להווה. הפיוס הפלסטיני נשאר על הנייר ולא יושם; הפת"ח והחמאס נותרו מפולגים ובעיקר מחויבים לאינטרסים הפוכים: הרשות הפלסטינית, על מנת להמשיך ולשרוד על כספי התרומות, המשיכה לעצור פעילי חמאס בגדה, ואילו החמאס המשיך להיאבק במצור הישראלי על עזה. לפני חודש וחצי, ב-23 לאפריל, גושרו הפערים ונחתם מחדש הסכם הפיוס בין פת"ח לחמאס.

וכרגיל, מי שהאחדות הפלסטינית מאיימת עליו, הזדעק. ההנהגה הישראלית גינתה את האחדות מקיר לקיר. האמריקאים גם הם "התאכזבו". נתניהו הכריז: "אנחנו רואים במהלך הזה חזרה על הדפוס המוכר של הפלסטינים: בכל פעם שצריכים לקבל החלטות הם בורחים."

וכאן צריך להשחיל שגם אנחנו חזינו בדפוס המוכר של הישראלים: בכל פעם שצריך לקבל החלטות, הם מפגיזים. לא חלפו דקות ספורות מטקס החתימה הפלסטיני וכלי טיס של חיל האוויר שיגר שני טילים לעבר אופנוע בבית להיה. ה"מטרה" לא נפגעה; במקומה, נפצעו שבעה עוברי אורח. אבל המסר הועבר: מי שיעז לדבר על פיוס בשכונה הזאת, יחטוף. במהלך חודש יוני גבר בהתמדה גובה הלהבות, משני הצדדים, וצה"ל שוב הדגים את הדיוק ה"כירורגי" של החיסולים הממוקדים כשהרג ילד בן 7 בשכונת סודאניה בעזה.

החטיפה והרצח של שלושת הנערים בגוש עציון נפלו כפרי בשל לידיו של ראש הממשלה. זאת אמירה קשה אבל היא מגובה בדברים שאמר נתניהו יומיים בלבד לאחר האירוע, עוד לפני שהיה בכלל קצה חוט לפענוח המקרה: "האירוע ממחיש את מה שאנחנו אומרים מזה חודשים ארוכים: שהברית עם החמאס מביאה לתוצאות קשות ביותר, שהינן הפוכת מקידום השלום בינינו לבין הפלסטינים." הדברים היו מופרכים; בקרב הפלסטינים היה ברור לכל שאירוע החטיפה דווקא מעמיד במבחן את הברית וחותר תחתיה. כזכור, גם הגינוי החד-משמעי של אבו-מאזן, באוזני כל העולם המוסלמי, גינוי שפורר עוד יותר את האחדות הרעועה עם החמאס, לא הספיק לממשלת ישראל. לשכת נתניהו הבהירה שוב בתגובתה שיש דבר אחד שמעניין אותה – כן טילים לא טילים, חטיפה או רצח, גינוי או מה שלא יהיה: "תבטלו את ההסכם עם החמאס".

נו, ואז בתחילת החודש צומצם מעבר הסחורות לעזה. ומאתמול אנחנו רשמית בעוד "מבצע להשבת השקט בדרום".

מזכיר לכם משהו? הדינמיקה של יולי 2014 דומה להדהים לזו של מרץ 2011. בשני המקרים, התפתחויות מדיניות בזירה הפלסטינית מייצרות תגובה צבאית בישראל. בשני המקרים, האחדות בין פת"ח לחמאס נתפסת כאיום אסטרטגי שמצדיק "מכה מונעת". ההצדקה כל כך מוחלטת, שהיא בתורה מצדיקה למפרע "הסלמה מתוכננת" כדי להגיע לעוצמת האש הרצויה. בשני המקרים, שלומם וחייהם של התושבים משני צידי הגבול מעניינים את ההנהגה כקליפת השום; הם אינם יותר ממטבע עובר לסוחר בסדר יום אסטרטגי, לא הגנתי.

ואת שני המקרים האחדות הפלסטינית תשרוד. האחדות הזאת בלתי נמנעת, בדיוק כפי שהאחדות בין הנגב לשפלה היא בלתי נמנעת; מדובר בעם אחד. רק קורבנות השווא, משני העמים, ניתנים למניעה.

* * *

כמה מילים על האיוולת המדינית. מהי הסיבה שהמדיניות הישראלית משועבדת באופן טוטאלי כל כך לחרדה מפני האחדות הפלסטינית? התשובה לא מסובכת. אם לסכם אותה בשורה אחת: צריך לוודא שאין פרטנר. צריך לוודא שאין פרטנר כי אם יש פרטנר פלסטיני, יש עם מי לדון על הסדר שלום, שנושא בחובו את הנורא מכל: ויתור על שטחים ושליטה. ולכן, לאורך שנים ארוכות, דואגת ישראל לרסק כל פרטנר פוטנציאלי למו"מ, כולל את זה שאך אתמול ישב איתה סביב שולחן המו"מ ורקח איתה מזימות נגד בני עמו "הקיצונים".

כך, ישראל לא מסתפקת במאבק עיקש נגד האחדות הפלסטינית אלא חותרת בעקביות גם להחליש את הפרטנר-כביכול שלה מול קנאי החמאס – את אבו מאזן והרשות הפלסטינית. שנים של ציות נרצע הפכו את אבו מאזן לקריקטורה נלעגת בעיני בני עמו.  הנהגה ישראלית שבאמת היתה חותרת להסכם שלום לא היתה מביאה את הפרטנר שלה למצב שבו אין לו שום סמכות מנהיגותית בעיני בני עמו. אבל זהו, שישראל לא באמת רוצה שלום או פרטנר שמסוגל להביא שלום.

המדיניות הזאת אכן "נושאת פירות". תחילה ריסקנו את הרשות הפלסטינית, מה שהעלה את החמאס לשלטון בעזה. גם המאבק העיקש בחמאס מתחיל "לשאת פירות": בעזה גוברת השפעתם של הארגונים האיסלאמיים הקיצוניים, אלה שאיתם באמת אין שום דין ודברים. ונתניהו? הוא כבר מחכך ידיו ונושא עיניו בציפיה לדאע"ש.

את כל זה צריך לזכור בזמן שמוכרים לכם סיפורים על כך שמטרת המבצע היא "להשיב את הביטחון לאזרחי ישראל". הבולשיט הזה רץ כאן כבר שנים, כאילו לא מדובר בסחורה משומשת ומזויפת. אין הרתעה צבאית בדרום, וגם לא תהיה. תקשיבו אולי לכמה גנרלים שהתפכחו מאוחר מדי, אם לא לי, או לפרשן צבאי ציניקן, שכבר ראה דבר או שניים בחייו.

ואם קוראים לכם לשם – תסרבו. גם בגלל ש(שוב) משקרים לכם, אבל בעיקר בגלל גופות הילדים והנשים שכבר מתחילות להיערם בעזה תחת מכונת המלחמה של צה"ל.

מה שהאיור הזה לא מראה הוא שממבצע למבצע טווחי השיגור של החמאס עולים. ב"עופרת יצוקה" הגיעו הקטיושות עד ל-40 ק"מ מהגבול, ב"עמוד ענן" הגיעו הגראדים לתל-אביב וב"צוק איתן" נפלו כבר טילים בקיסריה. ככה נראית "ההרתעה הצבאית" של ישראל מול החמאס.

* * *

ביום השני ל"צוק איתן", נכון לשעה זאת, נמנו לפחות 40 הרוגים פלסטינים. מספר התושבים הלא-מעורבים מתוכם אינו ידוע בוודאות. דיווח אחד מדבר על לפחות 8, אחר על לפחות 17, ואחר על לפחות 7 ילדים הרוגים. המספרים האמיתיים מתבררים רק בשוך האבק (ראו עדכונים שוטפים כאן), אבל כבר כעת אפשר לערוך השוואה גסה למבצע "עמוד ענן" מנובמבר 2012. שם, על פי הדו"ח היסודי שהכין "בצלם", נהרגו 17 איש בשני הימים הראשונים למבצע, מתוכם 8 לא מעורבים. אם כך, אנחנו פחות או יותר באותו טווח של פרופורציות, בהבדל שההרג הישראלי הפעם כפול בגודלו. כבר כעת יש ראיות מבוססות לפשעי מלחמה מובהקים.

הממצא החשוב של אותו דו"ח הצביע על המפנה שחל לאחר היום הרביעי למבצע. בעוד שבארבעת הימים הראשונים של "עמוד ענן" הרג צה"ל "רק" 17 לא מעורבים, בארבעת הימים האחרונים הוא הרג 70 לא מעורבים. בפועל, במהלך המחצית השנייה של "עמוד ענן" הרג צה"ל שני חפים מפשע על כל משתתף בלחימה. טווח ארבעת הימים, אם כן, מסמן את אורך הנשימה המוסרי של מבצעים בעזה. בתום הזמן הקצר הזה לוחמי החמאס נבלעים במידה כזאת בקרב האוכלוסיה באופן שמגלגל את המשך המבצע לפשעי מלחמה ברורים, עם או בלי נשק "כירורגי".

כפי שתועד בהרחבה בבלוג הזה, היקף הפגיעה בחפים מפשע במהלך "עמוד ענן" הוסתר היטב מעיני הציבור הישראלי; ספק אם הישראלי הממוצע יכול לנחש אפילו את המספרים. צה"ל פירסם באופן מוצנע נתונים שקריים – מסקנה בלתי נמנעת לאור סירובו לבסס אותם ברשימות שמיות. יותר מכך: הדיסאינפורמציה הופצה גם בשורות הצבא עצמו, כולל באתר חיל האוויר, שלא הזכיר במילה את קורבנות "הדיוק הכירורגי" הפלסטיניים. לתעמולת שקר כזאת יש תפקיד מבצעי ברור: להכין את הקרקע ואת הלבבות לפשעי המלחמה של המבצע הבא. תחת מעטה הבורות הזה, טייסים יכולים לצאת בלב שקט לגיחות הפצצה בשכונות עזה הצפופות ולהמשיך להיאחז באשליה שהם פוגעים רק בארכי-טרוריסטים. גם תעמולת שקר היא צוק איתן.

הרי לא חשבתם שהמבצע הזה בא למישהו בהפתעה, נכון? בצה"ל התחילו לעבוד עליו איך שנגמר "עמוד ענן". היו סמוכים ובטוחים שאיפשהו בקריה עמלים כבר ברגע זה כמה מוחות מבריקים באגף המבצעים, מפיקים לקחים מן הכשלים של "צוק איתן", בונים בנק מטרות חדש, משכללים את הטכנולוגיות, ומשרטטים את המבצע הבא בעזה – זה שבאמת, אבל באמת, "יוריד את החמאס על הברכיים".

* * *

הצגת הדברים הזאת ודאי מקוממת לא מעט בכך שהיא מתעלמת לחלוטין מחלקו של החמאס בהגבהת להבות העימות. אבל אני לא מתעלם מכך. למעשה, את הדברים האלה אני כותב בין אזעקה אחת למשנהה, כך שקשה לי להתעלם מן הטילים שיורה החמאס. אבל העובדה הפשוטה היא שאני אזרח ישראלי ומי שנדרש לתת לי דין וחשבון אלה הפוליטיקאים הישראלים שמפקירים את בטחוני – לא מנהיגי החמאס. התקשורת הישראלית מפרשנת בלי סוף את מניעיו של הצד השני ונתקפת עיוורון כמעט פתולוגי בכל האמור במניעי הצד שלנו. שם הכל מסתכם בסיסמאות "השקט לדרום" ו"שיקום ההרתעה". לפרשן הישראלי אין בעיה לחדור דרך מסך התעמולה החמאסי ולהבחין (בצדק) שמשבר המשכורות החמור בעזה הוא אחד הגורמים העקיפים לניסיונו של החמאס לחמם את הגבול; כל הסדר שייכון לאחר העימות הנוכחי, כל הבנות בין אם כתובות ובין אם לאו, יתנו לחמאס עוד אורך נשימה. כל זה נכון; אבל הפרשן הישראלי תקוע בחשבונאות של הצד השני, במקום להמשיך ולשאול את עצמו ביושר: אם כך, ואם גם המנהיגים שלי יודעים שהמבצע הזה רק יחזק את החמאס (ובפרט את הפלגים הקיצוניים שבו) – למה הם משחקים לידיו?

הם כמובן לא משחקים לידיו. הם משחקים איתו, וכדור המשחק הוא תושבי ישראל ותושבי עזה. זהו זמן הגברים.

אי אפשר לסיים בלי להשיב, בסבלנות קרובה לפקוע, לטרוניה הקבועה: אז מה נעשה? נשב בחיבוק ידיים כשהם יורים עלינו טילים?

לא, נעשה את המובן מאליו כדי למנוע את הטילים. נכיר בחמאס כשלטון הנבחר בעזה ונניח בצד את כל הצווחות ההיסטריות על "אמנת החמאס" ו"הכרה במדינה יהודית"; נסיר את המצור מעזה (כן, יש מצור, תתעדכנו, והוא מתהדק מתי שבא לנו); נחזק ונשתף פעולה עם האחדות הפלסטינית ונניח לעם הפלסטיני בעצמו לעצב את השלטון הרצוי בעיניו. זאת תהיה התחלה לא רעה בכלל, לבטח לא כזו שכבר הוכחה ככישלון חרוץ, כמו כל 8 העמודות באיור "בואו ניכנס בחמאס".

בעקבות חטיפתו ורציחתו של מוחמד חוסיין אבו-ח'אדר בן ה-16 משועפט, הכריז ראש הממשלה: "הימין אחראי – והימין ישלם". סגר מיידי הוטל על שכונות רמת אשכול, רוממה והגבעה הצרפתית, ימין משה והמושבה הגרמנית; 160 אלף ישראלים מצאו עצמם נצורים בבתיהם, חוששים לבאות. כוחות צבא פשטו על השכונות בחיפושים מדלת לדלת, וזרעו הרס רב בדרכם. בשכונת רחביה פוצץ צה"ל דלת של בית שיושביו שהו בפנים ומן הפיצוץ נפצע ילד בן 8.

בראיון מעורר מחלוקת לרדיו, הגיבה ח"כ מירי רגב לחטיפה ולרצח של הצעיר הפלסטיני והצהירה: "החוטפים אינם טרוריסטים. גם אם אני לא מסכימה אתם, הם אנשים שלא רואים שום דרך לשנות את המציאות שלהם ונאלצים להשתמש באמצעים האלה עד שישראל תתפכח קצת". בתגובה לדברים האלה תבעו מספר חברי כנסת להסיר את חסינותה של ח"כ רגב ולהעמידה לדין בעוון הסתה. כמו כן הוגשה הצעת חוק בנושא: "לא ייתכן שחבר כנסת יביע תמיכה בפעולת טרור וחטיפה של נער, כאשר כל כוחות הביטחון פועלים להשבתו", נאמר בהצעת החוק שהגישה ח"כ מירי רגב בעצמה, יחד עם ח"כ זבולון כלפה.

בעימותים שפרצו בין ישראלים זועמים לבין כוחות הביטחון, ירה צה"ל אש חיה לעבר מפגינים. דניאל שפר, בן 13 מקרית יובל, נורה בחזהו ונהרג (תחקיר ראשוני העלה שמדובר ב"אדם הלא נכון"). במהומות אחרות, סמוך לשכונת הקטמון, ירה צה"ל והרג את מיכאל אמיתי, צעיר בן 20 מתלפיות.

כחלק מצעדי הענישה נגד האוכלוסיה היהודית שתמכה במבצעי הרצח האכזרי, סגר צה"ל את כביש בגין לתנועה מכל עבריו, פשט על משרדים של "יד שרה", אקי"ם, עמותת "ידיד" ועמותת "לתת", והחרים עשרות מחשבים ומסמכים שנמצאו במקום. כמו כן הוצא צו הריסה למפעל יוגורט שמעסיק עובדים יהודים עם מוגבלויות. הממשלה גם החליטה לבטל באופן גורף ביקורי משפחות לכל האסירים מן ההתנחלויות.

בסך הכל, פשט צה"ל על יותר מאלף בתים של תושבים יהודים בשכונות ירושלים המערבית, חדר למעבדות באוניברסיטה העברית והחרים ספרים וציוד, ועצר כ-400 יהודים בעלי חזות מתנחלית. במשך כל המבצע לא הותרה כניסתם של גברים יהודים לתפילה בכותל המערבי.

הקבינט המדיני-בטחוני עדיין שוקל את צעדיו; ההתלבטות היא בין הטלת עונש מוות על רוצחים יהודים והפגזת מאחזי ימין קיצוניים לבין הקמת התנחלות חדשה, שתיקרא על שם הנרצח מוחמד אבו ח'אדר, בסמוך לאלון שבות. בינתיים הרחוב כבר אומר את דברו. בעשרות ערים צעדו מפגינים זועמים בקריאות "מוות ליהודים" ותקפו עוברי אורח חובשי כיפות. חיילים העלו לפייסבוק תמונות של עצמם מכוונים נשק עם הכיתוב: "תנו לנו לרסס" (את רוצחי אבו ח'אדר, כמובן).

על תעשיית המוות ומכונת המלחמה, על הברגים הקטנים וחסרי הדעת, על רצח המוני ושרירותי, על הקלות הבלתי נסבלת של האשמה, וגם של הטלת האשמה, ועל היחיד שנדרס בידי קולקטיבים: מסה קלאסית שנכתבה לפני 70 שנה ורק הופכת רלבנטית יותר מיום ליום

 

הקדמה

דווייט מקדונלד (1982-1906) הוא שם שאינו מוכר כלל לקורא העברית אבל שמור לו מקום של כבוד בתולדות הכתיבה והביקורת באמריקה. עיתונאי ומבקר תרבות, מקדונלד הקדיש את מירב כתיבתו בשנות ה-30' וה-40' לכתיבה פוליטית, שתיעדה את תהליך הרדיקליזציה שעבר: לאחר פלירט קצר עם הטרוצקיזם, הפך מקדונלד לאנטי-אמפריאליסט, פציפיסט ואז אנרכיסט. בתקופה שהשמאל המערבי הסתנוור מ"שמש העמים", מקדונלד כבר חרט על דגלו את המאבק בכל צורות הטוטליטאריות – נאציזם, קומוניזם, ובהמשך, תרבות ההמונים.

בין השנים 1949-1944 הוא ערך את כתב העת "פוליטיקה", שאותו גם ייסד, ובו התארחו דרך קבע אינטלקטואלים מן השמאל הלא-מרקסיסיטי (ג'ורג' אורוול, חנה ארנדט, אלבר קאמי, סימון וייל, ז'ורז' בטאיי ועוד); ב"פוליטיקה" גם ראו אור כמה מן המסות הידועות ביותר של מקדונלד, וביניהן "אחריות העמים" הקלאסית. המסה הזאת גם העניקה את שמה לאוסף מאמרים של מקדונלד מאותן שנים, כולם ראויים מאד לקריאה (ראו כאן).

מקדונלד היה אדם בעל רוח חופשית, מזג פראי משהו, וכותב בחסד. תכונתו החשובה ביותר ככותב פוליטי, נראה לי, היתה הביטול הגמור של הטיות לאומיות וסטריאוטיפים; מעולם לא הניח לזהות האישית והלאומית שלו לזהם את העמדה השיפוטית שלו. באותן שנים, רק אנרכיסט היה יכול לפתוח משפט במלים "גבלס ורוזוולט מסכימים ש…" או "כמו סטאלין, גם רוזוולט…".

תכונה מכרעת נוספת של כתיבתו היא הקדימות של העובדות לתיאוריה. כמו אורוול ומעטים אחרים, הוא שיכלל את סוגת המסה העיתונאית – תערובת של דיווח והגות – שאין כמוה כדי לעורר את מצפונו של הקורא; אף טקסט אקדמי בפילוסופיה של המוסר אינו יכול לגרום לך לחשוב כמו מסה המשובצת באירועים אמיתיים, מדהימים לגמרי, מן העת האחרונה. ולבסוף, מקדונלד ידע – ואולי לא ידע אחרת – להשאיר דברים "לא סגורים"; חלק ניכר ממאמריו מחוללים מועקה שאינה באה על פתרונה, כאילו הוא מאותת לקורא – החיים קשים ולא פתורים, למה שאני אזייף איזו הרמוניה כוזבת בטקטסטים שלי?

מקור מעניין במיוחד לדיסהרמוניה הוא הערות השוליים. המסה שלפנינו נכתבה בסוף 1944 ובתחילת 1945. היא פורסמה שנית ב-1953, בתוספת לא מעט הערות שוליים (כל הערות השוליים נוספו ב-1953). כפי שניתן להיווכח, מקדונלד לא חושש, למעשה הוא שש למדי, לנגח את דעותיו הקודמות, מה שיוצר טקסט כמעט פוליפוני. התיקונים שהוא מציע נעוצים בגילוי עובדות חדשות (שלא היו ידועות או מובנות בלהט המלחמה) או בהתפכחותו שלו משרידי נעוריו המרקסיסטיים. פה ושם הוא מעיר על תופעות פוסט-מלחמתיות שדווקא מחזקות את התזות של המסה (הערת השוליים הראשונה תפתיע גם אתכם).

המסה "אחריות העמים" והשאלות שהיא מציבה הן מרכיב הכרחי בספרייה של כל אדם פוליטי חושב. חרף אורכה, היא קריאה להפליא. אני מצרף את התרגום שלה לילקוט הקטן של תרגומי "אנטי-מלחמה" בבלוג. בגוף הטקסט הכנסתי קישורים למאמרים ומידע על אודות אירועים שמקדונלד מזכיר ופרטיהם כבר נשכחו מן הקורא המודרני. ככל טקסט פוליטי, גם הטקסט הזה מעוגן בזמן ובמקום שבהם הוא נכתב ועליהם הוא מגיב.

ובאשר לשאלות והבעיות שהמסה מעוררת, וכיצד ניתן לחשוב עליהן כיום – על כך באחרית הדבר שהוספתי אחרי התרגום.

שלוש הערות קצרות:

1. תודתי לעדית זרטל על הערותיה המועילות.
2. הערות השוליים של המסה מופיעות בסוף הטקסט, מתחת לאחרית דבר; לחיצה על המספר של הערת השוליים תעביר אתכם אליה ולחיצה על המספר בהערה עצמה תחזיר אתכם לאותה נקודה בטקסט.
3.  מי שמעוניין יכול להוריד ולקרוא את הטקסט כולו כמסמך PDF כאן.

עידן לנדו

 * * *

אחריות העמים / דווייט מקדונלד

"אנחנו מדברים על הטורקים וסולדים מהקניבלים; אבל אולי אחדים מהם יחזו בגן עדן לפנינו; הגוף שלנו הוא אולי בן-תרבות אבל הנשמה ברברית. אנחנו עיוורים למראות הממשיים של העולם; חרשים לקולו; ואטומים למותו." (הרמן מלוויל)

"הגרמנים חשבו בפוליטיקה את מה שאחרים עשו בה… אומנם גרמניה רק ליוותה את התפתחות האומות בפעילות המופשטת של המחשבה, מבלי לקחת חלק פעיל במאבקים האמיתיים הכרוכים בהתפתחות הזאת, אך מן הצד השני היא נשאה בסבל שחוללה אותה התפתחות מבלי ליהנות מפירותיה, ולו באופן חלקי. פעילות מופשטת מן הצד האחד מקבילה לסבל מופשט מן הצד האחר. כתוצאה מכך, יום בהיר אחד גרמניה תמצא את עצמה ברמת הריקבון האירופאי מבלי שאי פעם השיגה רמה של שחרור אירופאי; תופעה שניתן לדמותה לעובד אלילים שמתמסר לתחלואי הנצרות… השחרור היחידי של גרמניה שהוא בגדר האפשר יינק מן הרעיון שהאדם הוא התכלית העליונה של האנושות… בגרמניה, לא ניתן להכחיד אף זן של שיעבוד מבלי להכחיד את כל הזנים… השחרור של גרמניה יהיה השחרור של האנושות." (קרל מרקס, 1844)

"כעת עלי להיפרד. מחר אמא תישלח לתא הגזים, ואותי ישליכו אל הבאר." (מתוך מכתב שכתבה ילדה במחנה השמדה בפולין)

"היינו קצת מתוחים כשלקחו אותה", אמרה אמה של הילדה מאוחר יותר, "אי אפשר לדעת מה יקרה כשהם מתחילים להשתמש במחט החשמלית. אבל לא היתה סיבה לדאוג. היא לא מסרה לגרמנים אף שם או כתובת ואף אחד לא נעצר."

הילדה היתה חברה במחתרת הצרפתית; היא נלכדה בידי הגסטפו; היא עונתה, בזמן שאמה הוחזקה בתא סמוך כדי שתוכל לשמוע את הצרחות של בתה; והיא מתה. זאת היתה אירופה תחת שלטון הנאצים: ההתייחסות האגבית לעינויים, הטכנולוגיה המודרנית של כלי העינוי; הגישה הפוליטית-לחלוטין של האם – "לא היתה סיבה לדאוג", כיוון ש"היא לא מסרה אף שם". משהו קרה לגרמנים – לפחות לחלקם; משהו קרה לאירופה – לפחות לחלקה. מה זה היה? מי או מה היה אחראי לכך? מה זה אומר על הציוויליזציה שלנו, על כל עולם הערכים שלנו? זאת השאלה המוסרית הגדולה של זמננו, והתשובות שניתן לבעיות הפרקטיות הגדולות תלויות במידה רבה בתשובות שליבנו וגם שכלנו יתנו לשאלה הזאת.

במאמר הזה אני רוצה להתייחס לשאלה הזאת כהבט של בעיה כללית יותר, שידידי, ניקולא צ'יארומונטה, מכנה "אחריות העמים".

במלחמה הקודמת, האמנו להרבה "סיפורי זוועה" שמאוחר יותר הסתברו כתעמולה. בהשוואה לזוועות הגרמניות שהעיתונות מדווחת עליהן במלחמה הזאת, אלו של 1917, מחרידות ככל שהיו, היו (1) זניחות מבחינה כמותית (לעתים נדירות כללו יותר מכמה קורבנות בודדים), ו-(2) מעשים שבוצעו בלהט הקרב בידי חיילים שפעלו לבדם עם כידון או רובה, ולא עינוי וטבח שיטתיים, באמצעות מכשירים שיועדו לכך, כפי שמדווח כעת. כה רגישה היתה דעת הקהל אז, עד שהבריטים הצליחו לעורר מחאה חריפה נגד הוצאתה להורג של אדית קאוול, אף כי מדובר היה במרגלת שעל פי כל כללי המלחמה קיבלה את מה ש"הגיע לה". כיום אנחנו יותר "קשוחים" – חובה עלינו להיות כאלה, או שדעתנו תיטרף, כה קיצוניים הזעזועים שניחתים על הרגישות המוסרית שלנו, על מערכת העצבים שלנו, מדי בוקר מתוך כותרות העיתונים. ועדיין, הלב שוקע למשמע חלק מן הדיווחים.

הוועדה לחקר פשעי מלחמה בצרפת העריכה לאחרונה שבין 200 ל-250 אלף אזרחים צרפתים נהרגו בידי הגרמנים בזמן הכיבוש של צרפת. הוועדה גם אספה והעמידה מוזיאון של מתקני עינויים: ברזלים מלובנים, צבתות לעקירת ציפורניים, "נעל חשמלית", קסדה עם ברגים שניתן להדק באטיות… מאז האינקוויזיציה הספרדית לא נראה אוסף כזה. מי היה מעז לנבא במאה ה-19 שאחת האומות המפותחות ביותר באירופה תשתמש במכשירים כאלה? מרקס בעצמו היה מצטמרר למחשבה הזאת. המכתם שכתב ב-1844 נהפך על פיו: הגרמנים עשו בפוליטיקה את מה שעמים אחרים עד כה העזו רק לחשוב עליו.

במלחמה הקודמת, ניתן היה לפטור את כל זה כתעמולה. אבל ההבדל הגדול בין "סיפורי הזוועה" של מלחמת העולם הראשונה לבין אלה של מלחמת העולם השניה הוא שהאחרונים הוכחו כאמיתיים ממש כשם שהראשונים הופרכו. מי שאינו מאמין לדיווחים בימינו חייב להניח שכמעט כל כתב מלחמה הוא כזבן בממדים מינכהאוזניים, שמשקיפים נייטרלים הם שקרנים, שארגוני דת וצדקה בינלאומיים פיברקו דו"חות מפורטים. אנחנו גם יודעים, על בסיס האידיאולוגיה של הנאצים ומה שהם עוללו בגרמניה עצמה, שזוועות כאלה אינן בלתי סבירות.

שומה עלינו לא רק להכיר בזוועות האלה, אלא להתעקש על קיומן. שומה עלינו להיישיר מבט גם אל הזוועה הגדולה מכולן: רציחתם של מחצית מיהודי אירופה, כארבעה מיליון גברים, נשים וילדים, במחנות ההשמדה של שלזיה ופולין.[1] במלחמה הקודמת, הבדיה הכי קיצונית של התועמלנים שלנו סיפרה על "מפעלי גופות" גרמניים, שבהם לכאורה גופותיהם של חיילים מתים הורתחו כדי להפיק מהם שומן וכימיקלים. לא רק שזה לא היה נכון, אלא שגם לא היה עולה על דעתו של איש להמציא סיפור על בתי מטבחיים שבהם אנשים תפסו את מקומו של הבקר. ובכל זאת אנו יודעים, מראיות שאין להפריכן, כי הדברים האלה נעשו. הם חלק מן העולם שלנו ומחובתנו להסתגל אליהם.

דיווחים מפורטים על "מחנות ההשמדה" החלו להתפרסם רק בשנה האחרונה. הדיווחים העיקריים שאני ראיתי הם תיאורי המחנות באושוויץ ובבירקנאו בשלזיה העלית, שהופיעו ב"ניו יורק טיימס" ב-2 וב-5 ביולי, 1944, ונשלחו משוויץ; הדיווחים ב"טיימס" (27 באוגוסט) וב"טיים" (11 בספטמבר), המבוססים על סיור בהדרכת הרוסים במחנה ההשמדה לשעבר במיידנק; והדו"ח המתבסס על סיפוריהם של שלושה עדי ראייה שנמלטו מאושוויץ ובירקנאו, אשר פורסם בידי סוכנות ממשלתית, "ועד פליטי המלחמה", ב-26 בנובמבר, 1944. הדיווח הראשון הוא המרשים מכולם שכן הוא פורסם בידי ארגון סעד שוויצרי ידוע, הפלוכטלינגשילפה שבציריך, שבראשו עומד הכומר פול ווט. הוא ממומן בידי ועדת הפליטים האקומנית של מועצת הכנסיות העולמית. אך בכל הדיווחים, האווירה זהה: שיטה ורציונליות שירדו מהפסים; תגליות המדע, השכלולים של ארגון ההמון המודרני מיושמים לצורך רציחתם של אנשים שאינם לוחמים, בקנה מידה שלא ידענו מאז ימי ג'ינגיס חאן.

המחנות הללו, שהנאצים כינו "דוגמה ומופת למחנות השמדה", הופעלו בידי מומחים לרציחת יהודים והיו מפעלים של מוות, פשוטו כמשמעו. לעתים קרובות מסילות רכבת חדרו לתוכם כדי לשנע את חומר הגלם. ה"חומר" הזה עובד באורח מסודר: גולח, נרחץ, חוטא, ואז כל אחד קיבל לידו פיסת נייר עם מספר, ובחדר סמוך הוטבע המספר בבשרו – לנשים, על שדיהן (כך גם ב"מושבת העונשין" של קפקא, המכונה מוציאה להורג את הפושע באמצעות חקיקת פשעו בבשרו – עוד היבט אחד מרבים מדי שבהם המציאות הדביקה את דמיונו של קפקא). שיתוף הפעולה של הקורבנות היה חיוני כדי לחסוך בזמן (ולהשיג תפוקה מירבית). בדרך הניסיון נמצא שהמוות מהיר יותר כשהגוף חם, רחוץ ולח. על כן מבני ההשמדה עוצבו כמו מקלחות ציבוריות; האשליה טופחה באופן שיטתי באמצעות שני דיילים במדים לבנים שנתנו מגבת ופיסת סבון לכל קורבן. היו אפילו גומחות שיועדו כביכול למקלחות בתוך התא, חדר בטון שלתוכו נדחסו כמה שיותר אנשים עירומים.

"כשכולם בפנים, הדלתות הכבדות נסגרות. אז יש הפוגה קצרה, ככל הנראה כדי לאפשר לטמפרטורת החדר לעלות לרמה מסוימת. לאחר מכן אנשי אס.אס. עם מסיכות גז מטפסים על הגג, פותחים את הפתחים שבתקרה, ומנערים כלפי מטה תכשיר אבקתי הנושא את השם "ציקלון, לשימוש נגד מזיקים", שמיוצר במפעל בהמבורג. משערים שזו תערובת כלשהי של ציאניד שהופכת לגז בטמפרטורה מסוימת. אחרי שלוש דקות, כולם בתא מתים."

הגופות נלקחו למשרפה (שבמיידנק נראתה כמו "מאפייה גדולה או כבשן אש קטן מאד"), שם הן בותרו בידי קצבים, הועמסו על אלונקות ברזל, והוסעו על גלגלים אל תוך תנורים שהוזנו בחומר דליק. בשיטות כאלה, המוות הופק בממדים המוניים: בבירקנאו לבדה, על פי ההערכות, יותר ממיליון וחצי איש נספו בין אפריל 1942 לאפריל 1944.

כמו במכלאות הבקר של שיקגו, שום תוצר לוואי לא בוזבז. הבגדים והנעליים נשלחו לגרמניה להקל על המחסור במוצרי צריכה.

"הגענו למחסן גדול. הוא היה מלא נעליים. ים של נעליים… הן נערמו במיכל כמו פחם עד למחצית מגובה הקירות. מגפיים. נעלי גומי. חותלות. נעלי בית. נעלי ילדים, נעלי צבא, נעליים ישנות, נעליים חדשות… בפינה אחת היתה ערימה של פרוטזות."

וגם:

"ליד התנורים נמצא חדר הרוס חלקית ובו שולחן אבן גדול. כאן הוציאו סתימות זהב משיניים. אף גופה לא נשרפה ללא חותמת על חזה: 'סתימות זהב נבדקו'."

העצמות והאפר של הגופות השרופות נשלחו לדשן את שדות הכרוב מסביב למחנות. הגרמנים, תמיד דבקים במדע, לא החמיצו את ההזדמנות לקדם את הידע האנושי. כל התאומים הזהים שעברו בבירקנאו נלקחו ל"בדיקות ביולוגיות" במכון מדעי גרמני. במחוז ווז' שבצרפת התגלה לאחרונה "מחנה מעבדה", שבו נעשו ניסויים באלפי בני אדם, תמיד עם תוצאות קטלניות. היו שבותרו, היו שהודבקו בצרעת ובדבר, היו שעיוורו אותם (כדי לבדוק אם ניתן להשיב את ראייתם), רבים הומתו בגז שעה שמשקיפים צפו בהם מבעד לחלון. אולי הפרטים המזוויעים מכל משקפים "שילובים" מיוחדים שמפתה לייחס אותם לחוסר טעם גרמני טיפוסי, אלמלא ידענו גם בצד שלנו תעמולת מלחמה דומה. כך למשל במחנה בהולנד נמצאו תאים שנבנו באופן כזה שיגרמו למוות בחנק איטי; פעוטון לילדי האסירים שקירותיו עוטרו בציורים מסיפורי אגדות; ובמיידנק, הרמקולים שאגו כל היום לכל עבר… ואלסים וינאיים.

אך מספיק! אפשר לומר שאלה שתיכננו וביצעו מעשים כאלה היו לא שפויים. לעתים קרובות, זאת היתה אולי האמת. אך מרגע שהוגדרה המטרה, האמצעים היו רציונליים בתכלית – רציונליים מדי. הנאצים למדו הרבה מייצור המוני ומארגון כלכלי מודרני. הכל נראה כמו פרודיה אפלה על אשליות וויקטוריאניות בדבר השיטה המדעית והצורך העליון ללמוד לשלוט בסביבה. הסביבה נשלטה במיידנק. אלה בני האדם שיצאו מכלל שליטה.

1. פשעי המלחמה של הגרמנים הם יחודיים

חלק ניכר ממעשי הזוועה של הגרמנים במלחמה הזאת משקף את אופי המלחמה בכללותה ולא בהכרח מלמד על איזשהו חוסר אנושיות מיוחד של הגרמנים.

לדוגמה, היה לא מעט זעם מוסרי על השימוש ב"פצצות רובוט" (טילי השיוט V-1 ו-V-2). אבל האפקט של "הפצצות שטיח", שחילות האוויר של ארה"ב ובריטניה שכללו עד כדי שלמות, הוא בלתי מובחן באותה מידה ורצחני הרבה יותר.

עיתון הבוקר של היום מדווח:

"מפקדי חילות האוויר של בעלות הברית קיבלו את ההחלטה שרבים ייחלו לה, ליזום הפצצות על מרכזי אוכלוסיה גרמנית במטרה להטיל אימה… להשקפת בעלות הברית, הפצצה של ערים גרמניות גדולות תיצור צורך מיידי בסיוע. הסיוע ישוגר אל אזורי ההפצצה ברכבות ובמשאיות, אשר לא רק יוצרות בעיות תחבורה אלא גם מסיטות משאבים מחזית הקרב. פינויים של חסרי הבית יביא לאותה תוצאה."

הטעות היחידה בציטוט הזה היא האמירה שההחלטה התקבלה זה עתה. למעשה, בעלות הברית נקטו ב"הפצצות אימה" זה שנים מספר. נזכיר גם את ההתמרמרות שחשנו אנו, ב-1940, כשהלופטוואפה הגרמני הפציץ שיירות פליטים. "כמה אופייני לנאצים!", הכרזנו; נפשנו היתה עוד רכה באותם ימים. באותה שעה ממש כבר נחתמו החוזים הראשונים לייצור פצצות הרובוט שלנו, כלי נשק שכל מי שמבין דבר מה בלוחמה המודרנית יודע שהוא יהיה מרכיב מרכזי במלחמת העולם השלישית.[2]

הנאצים שיעבדו את אירופה ובתוך כך ניצלו את כלכלתה באכזריות והרעיבו המונים, מדיניות הראויה לכל גינוי. אבל העיתונות שלנו מפרסמת זה חודשים רבים מאמרים על כשלונן של בעלות הברית לספק יותר מזון לאירופאים ה"משוחררים" (והרעבים) ממה שהנאצים סיפקו (ולעתים קרובות, כמו באיטליה ובבלגיה, אפילו פחות מהם). "צרכים צבאיים", כך נראה, שולטים "בנו" ביד ברזל לא פחות מאשר "בהם", וגוזרים את אותן תוצאות נוראות לעמי אירופה.

כשלכדו פעילי מחתרות, הנאצים הגיעו לפסגות של ברוטליות. לאורך ההיסטוריה הצבאית, לוחמי גרילה תמיד זכו ליחס מחמיר; תקנות האג אף מתירות לירות באזרחים בני ערובה בתגובה למתקפת גרילה על צבא פולש. אין לשכוח שהגרמנים כבשו כמעט את כל אירופה במשך ארבע שנים, ושהצבאות שלנו רק מתחילים כעת לכבוש טריטוריית אוייב. אם נחזה בהתגבשותה של מחתרת גרמנית נחושה כמו זו שהנאצים התמודדו עמה, קרוב לוודאי שהצבאות שלנו ייסוגו קמעא מאותה פסגה מוסרית שבה הם ניצבים כיום.[3]

אפילו ההשמדה ההמונית של אנשים חסרי ישע איננה חסרת תקדים בתקופתנו כפי שהתועמלנים בצד שלנו מציגים זאת. המוני אנשים מגזעים לא-לבנים נמחו בידי האדם הלבן מאז 1800; "זוועות הגומי" באמזונאס ובקונגו הבלגית (ראו ספרו של ג'וזף קונרד, "לב האפלה"); ההוצאות להורג ההמוניות בעקבות "מרד הבוקסרים" בסין; הטבח של רוב האוכלוסיה השחורה באוסטרליה ושל האינדיאנים באמריקה; ולא נזכיר עוד עשרות אפיזודות "קטנות" יותר ברחבי אסיה ואפריקה. באנגליה עצמה, במחצית הראשונה של המאה הקודמת, מיליוני גברים, נשים וילדים ממעמד הפועלים נאלצו לעבוד ולרעוב למוות בתנאים שלעתים קרובות היו ברוטליים ומשפילים כמעט כמו במיידנק, בחיסרון שסבלם של הקורבנות נמשך הרבה יותר (ראו רשומות ממשלתיות מן התקופה, "מצבו של מעמד הפועלים האנגלי ב-1844" של אנגלס, או "לורד שפטסברי" של ג'. ל. וברברה המונד); וברוסיה הסובייטית ב-15 השנים האחרונות מיליוני איכרים ואסירים פוליטיים הומתו ברעב שהמדינה חוללה במתכוון, או שעבדו עד מוות במחנות של עבודה כפויה.

יחד עם זאת, גם לאחר שחומצות החקירה הפרטנית עשו את שלהן, נותר משקע משמעותי. המשקע הזה הוא שהופך את הזוועות הגרמניות במלחמה הנוכחית לתופעה ייחודית, לפחות בהיסטוריה המודרנית.

חלק מזה נעוץ באכזריות האישית, האינטימית, שנחשפה בהתנהגות הגרמנים. אין לי ספק שבעלות הברית יוציאו להורג בני ערובה ויעלו באש ערים שלמות "אם יש צורך בכך"; אבל אהיה מופתע אם הן יעשו זאת בקנה המידה של הגרמנים (50 חיי אדם תמורת אחד היה "שער החליפין" המינימלי), או באותה ברוטליות סדיסטית שבה השמידו הגרמנים כפרים שלמים, כמו גם השימוש התכוף שלהם בעינויים המחרידים ביותר.

אבל בעיקר זה אופיין השרירותי של הזוועות הגרועות מכל. מה שחוללו אומות אחרות כתוצר לוואי לא נעים של המאמץ להשיג מטרות אחרות חוללו הגרמנים במיידנק ובאושוויץ כמטרה בפני עצמה. מה שבמקומות אחרים בוצע בסתירה לקוד האתי של המבצע עצמו, ולכן הוסתר תחת צידוקים צבועים, נעשה כאן בהתאם לקוד המוסרי המוצהר של הנאצים, ולכן נעשה באופן פומבי, במצהלות ניצחון.[4] ההפצצה של בעלות הברית על ערים גרמניות הרגה הרבה אזרחים חפים מפשע (אף כי פחות ממה שנהרגו במחנה השמדה אחד של הגרמנים), אבל לפחות היה מאחוריה רציונאל הומאני כלשהו: המחשבה שהיא נחוצה לניצחון במלחמה, שנחוץ בתורו להישרדתן של אומות הברית. יותר מכך, ניתן להציג טיעון שהיא באמת היתה נחוצה. אבל השמדת יהודי אירופה לא היתה אמצעי להשגת מטרה שמישהו יכול, ולו גם באופן קלוש, להציגה כרציונלית. היהודים לא איימו על משמידיהם; השמדתם לא שירתה שום צורך צבאי; "תורת הגזע" מאחוריה היא חסרת שחר מבחינה מדעית ומעוררת חלחלה מבחינה אנושית, ואפשר לתארה במדויק כנוירוטית. יהודי אירופה נרצחו כדי לספק שנאה פרנואידית (כשם שפצצות הרובוט הוטבלו בשם "V" על שם Vengeance, נקמה), אבל ללא כל סיבה או יתרון שאני יכול לדמיין.[5]

חישבו גם על מעשי הטבח של משטר סטלין, היחידים בדורנו שמשתווים לקנה המידה הנאצי. ברוסיה יש כיום פחות כבוד לחיי אדם ופחות התנגדות אידיאולוגית לאקטים של אלימות בקנה מידה המוני מאשר בדמוקרטיות הבורגניות. אבל אפילו שם קיימת ההצדקה, נניח, לרעב שיזמה המדינה ב-1932, לפיה הוא לא היה אלא האמצעי הברוטלי והמחריד (שכמובן השחית את המטרה – אבל זה סיפור אחר) להגשמת שיטה חקלאית שתגביר את התוצרת. אולי זו לא מטרה טובה בפני עצמה, אבל לבטח היא אינה רעה. ובכל מקרה, זו מטרה רציונלית. והקולאקים הורעבו למוות לצורך הגשמת המטרה הזאת, לא מתוך תשוקה להשמיד אותם בתור שכאלה. אפשר לומר, במידה של צדק, שלקולאק המת או ליהודי המת לא ממש אכפת מה היו המניעים של מי שהציאו אותו להורג. אבל זה אכפת מאד למוציאים להורג בעצמם, וגם לדרך שבה אנו שופטים את מעשיהם.[6]

בקצרה: בעלי המפעלים האנגלים במאה הקודמת והביורוקרטים הרוסים במאה הנוכחית חלקו אדישות מזעזעת לחיי אדם. אבל הנאצים לא היו אדישים לחיי אדם. נהפוך הוא, הם הקדישו להם תשומת לב רבה. הם גזלו אותם לשם העונג הטהור שבגזילתם. לא היה מניע נסתר מאחורי מיידנק, לא היתה שום תועלת ליוצריו מעבר לסיפוק של שנאה גזעית נוירוטית. מה שבעבר רק רוצחים פסיכופטים ביצעו, כעת בוצע בידי השליטים והמשרתים של מדינה מודרנית מפוארת. זה דבר חדש.

כעת אנו מגיעים לשאלה: מי אחראי לזוועות האלה?

2. האנטישמיות הגרמנית איננה "פעולה של העם"

אם יש מובן מוסרי כלשהו לרעיון שאומה מודרנית נושאת באחריות קולקטיבית, הרי שאחריות זו חלה רק על פעולות שהאומה נוקטת מיוזמתה וכגוף אחד, פעולות העולות בקנה אחד עם תפיסת העולם שלה. אי אפשר להרשיע אומה בגין מעשים שנעשו בידי תת-קבוצות מקוטבות בתוכה.

מה משתמע מכך ביחס לגרמנים וליהודים? אמת היא שהאנטישמיות היתה ועודנה נפוצה בגרמניה, כמו בארץ שלנו. אבל אנטישמיות היא דבר אחד, ורדיפה אלימה של היהודים היא דבר אחר. אם העם הגרמני כולו היה תומך במדיניות הנאצית כלפי היהודים, אפשר היה לצפות שבין 1933 להווה, תקופה שבה הנאצים השתמשו בכוח השלטון כדי להוציא את היהודים מחוץ לגדר החוק והאנושות עצמה, יתרחשו התקפות אספסוף רבות על יהודים ומוסדותיהם. בפועל, ככל שזכרוני מגיע, העיתונות האמריקאית לא דיווחה על אף התקפה כזאת. ואני זוכר בבירור שב-1938, כשהנאצים ניצלו את רציחתו של הדיפלומט שלהם בפריז, פון ראת', בידי יהודי, כדי להגביר את הטרור האנטי-יהודי בגרמניה, העיתונות דיווחה שהיו מעט מאד גילויי עוינות כלפי היהודים מצד ההמונים ברחובות. העיתונות הגרמנית, הנתונה לשליטת המשטר, הסיתה בלי סוף לאלימות נגד יהודים. פלוגות הסער ואנשי אס.אס. עצרו אלפי יהודים בפרהסיה, הרסו חנויות של יהודים ושרפו בתי כנסת; אבל ההמונים שצפו בפשעים המאורגנים האלה היו שקטים ועצורים, אם לא העזו להביע הסתייגות. היו הרבה יותר דיווחים על גרמנים שהעזו לסייע ליהודים מאשר כאלה שסייעו למחוללי הפוגרום הנאציים – וזה גם בעיתונים כמו ה"ניו יורק טיימס" שלא נודע באהדתו לגרמניה הנאצית.

בניגוד לכך, מעשי האלימות הקבועים והנפוצים כלפי השחורים בכל רחבי דרום ארה"ב, ששיאם במעשי הלינץ', יכולים להיחשב "פעולות של העם", שהלבנים בדרום נושאים באחריות קולקטיבית להן. כפי שדולארד הראה ב"קאסטה ומעמד בעיר דרומית", היחס הברוטלי לשחורים איננו מאפיין בלעדי של מיעוט מובחן או של סדיסטים בודדים אלא זוכה לשיתוף פעולה, באופן פעיל או באהדה שקטה, של האוכלוסייה הלבנה בכללותה:

"תוקפנות של לבנים נגד שחורים והדפוסים החברתיים המאפשרים אותה הם צורות של שליטה חברתית. הם מכשירים שתפקידם לשמר את מעמדם הנחות של השחורים ומעמדם העליון של הקאסטה הלבנה… אל לנו לחשוב שעיקרה של התוקפנות הלבנה נגד השחורים הוא במספר אירועי לינץ' דרמטיים שנחשפים בעיתונות. לחצים אחרים, מסיביים וקבועים, חשובים הרבה יותר להשגת היציבות החברתית." (הדגשה שלי, ד"מ)

כך היה גם במהומות הגזע של דטרויט ב-1943, כשמאות שחורים נהרגו או הוכו באלימות מחרידה בידי אספסוף לבן גדול, בלב העיר. התנהגות כזאת זוכה לתמיכה כללית של לבנים בדרום וגם בעיר צפונית כמו דטרויט התמיכה בה רחבה דיה כדי שזו תתמשך ללא התערבות המשטרה. מכאן ניתן להבין שבעוד שאלימות נגד שחורים באמריקה היא פעילות "עממית" אמיתית, שמתבצעת נגד הממשלה והמשטרה שלה (שכמובן, קורצת לאלימות), בגרמניה המצב הפוך: הפוגרומים בוצעו בידי המדינה וכוחות "הסדר והביטחון" נגד הלכי הרוח העממיים.[7]

אבל מישהו הרג את יהודי אירופה, לא כן? והיו אלה גרמנים. נכון. רק שהיו אלה גרמנים מסוג מסוים, מומחים בעינוי וברצח; לזהות אותם עם הסוג המצוי של גרמנים יהיה משגה בדיוק כמו לזהות את מומחי הברוטליות בכוחות המשטרה שלנו (המתפרצים מדי פעם במפגני זוועה כמו בטבח יום הזיכרון בשיקגו) עם הסוג המצוי של אמריקאים. יש משמעות עצומה לעובדה שמחנות ההשמדה ליהודים וההרג ההמוני של אסירי מלחמה רוסים לא הופקדו בידי יחידות צבא גרמני רגילות אלא בידי חוליות אס.אס. שאומנו במיוחד לכך. העיתונאי השוודי ארביד פרדבורג, למשל, סיפק את התיאור המעניין הבא בספרו "מאחורי חומת הברזל":

"חיילי אס.אס. בחוליות ההרג שבמזרח נבחרים בקפידה. הם מגוייסים מתוך החלקים הברוטליים ביותר באוכלוסיה ומאומנים בהדרגה להפוך לקשוחים ואכזריים עוד יותר. בהתחלה הם צריכים רק להוציא יהודים אל הרחוב לנקות ולפנות שלג. לאחר זמן מה מוטל עליהם להוציא להורג אנשים בודדים. רק בתום האימון הזה פוקדים עליהם לבצע רציחות המוניות.

"הרבה סירבו ליטול חלק בכך ועל כן נורו… אחרים עברו התמוטטות עצבים ונשלחו למוסדות סגורים. גם הקשוחים ביותר לפעמים נרתעים. פעם אחר פעם נקראים רופאים לטפל בחיילים בחופשה, הנתקפים בהיסטריה חריפה, נדודי שנה ממושכים או הזיות (חיילים בחוליות ההרג תכופות מסממים את עצמם לפני הוצאות להורג ורבים נשארים כך ברציפות)…

"המכשיר העיקרי לביצוע המעשים המחרידים האלה הוא האס.אס. לפעמים נראה שהאס.אס. דוחף את המדיניות מעבר לכוונותיהם של קברניטי המפלגה. בכל מקרה, ודאי שהציבור הגרמני יודע מעט מאד על המתרחש."

המאמר של ברונו בטלהיים על מחנות הריכוז הנאציים (בגיליון אוגוסט 1944) מראה בפרוטרוט איך אפשר, תחת תנאי שליטה מוחלטת בפרט, לגרום גם למי שהם אנטי-נאצים לקבל ערכים נאציים. המסה הקטנה של רב-סרן אפלגייט "הרוג – או היהרג" מעידה כי לא רק הנאצים ניסו באופן מודע לשבור את העכבות התרבותיות שמונעות מאיתנו ליטול חיי אדם.

אך אם הנאצים יכולים להתנות כך את חיילי האס.אס. ואסירי המחנות שלהם, האם נבצר מהם להתנות באופן דומה את כל העם הגרמני – והאם הם לא עשו כך בפועל? במידה מסוימת, הם אכן עשו כך, בייחוד עם הנוער. היטלר אמר ב-1937:

"יש עדיין בינינו אנשים המחזיקים בדעות מיושנות; אין בהם חפץ. הם מפריעים לנו בעקשנות. אבל זה לא מדאיג אותנו. אנחנו ניקח את הילדים שלהם. לא נאפשר להם לשקוע אל אורח המחשבה הישן. ניקח אותם כשהם בני עשר ונחנך אותם ברוח הלאומיות עד גיל 18. הם לא יימלטו מאיתנו. הם יצטרפו למפלגה, לאס.אה., לאס.אס. ולארגונים נוספים. לאחר מכן הם ישרתו שנתיים בצבא. מי יעז לומר שאימון כזה לא ייצור אומה?"

אך עלינו לזכור שרוב רובם של הגרמנים כיום היו מבוגרים כשהיטלר עלה לשלטון, ואפילו מה שהנאצים כינו "כיבוש הנוער" (ביטוי חושפני, אגב) לא הושלם עד תום, אם לשפוט לפי דיווחים על הוצאות להורג של סטודנטים. חשוב מכך, נראה כי רק מצבים קיצוניים, כפי שבטלהיים קורא להם, שכרוכים בשליטה פיזית מוחלטת בפרט במחנה מאסר או בשיתוף פעולה רצוני שלו בתהליך אימון קפדני וממושך, יכולים לחולל, מבחינה פסיכולוגית, את ההתנהגות הקיצונית של מענים ורוצחי המונים. התנאים האלה אינם אפשריים במקרה של הגרמני הממוצע. 80 מיליון איש, או אפילו 10 או 5 מיליון, אינם יכולים להיות נתונים תחת שליטה של מחנה ריכוז, וגם אי אפשר להעבירם אימון ממושך ויסודי (אפילו אם הסכימו לכך). תעמולה וכפייה אינן תחליפים שקולים לצורות ההתניה החודרניות יותר; האפקט שלהם נחלש ואפילו מתפוגג במגע עם סביבת החיים והעבודה הרגילה, הממשיכה להתקיים על פי קודים של התרבות המערבית.[8]

גרמניה הנאצית נקראת לעתים קרובות "מחנה ריכוז אחד גדול", אבל חשוב לזכור שזאת מטפורה ולא תיאור מילולי. כמה קוראים של "פוליטיקה", תחת רושמה המוטעה של המטפורה, הסיקו מן המאמר של בטלהיים שכל האוכלוסייה הגרמנית, ואפילו כל האוכלוסייה של אירופה הכבושה בשנים 1943-1940, שגם עיתונאים כינו אותה "מחנה ריכוז אחד גדול", עברה התניה אפקטיבית בידי הנאצים ממש כמו האסירים שבטלהיים תיאר. הטעות במקרה של אירופה בולטת מיד: כפי ש"גאליקוס" הראה ("פוליטיקה", ינואר 1945), הנאצים לא הצליחו להרשים במידה רבה אפילו את הנוער, ותוך זמן קצר מצאו עצמם בעימות מול אוכלוסיה עוינת יותר ויותר – וגרוע מכך, גם הושחתו על ידיה. בגרמניה עצמה הנאצים כמובן היו יכולים להגיע להישגים גדולים יותר שכן ניתן היה להציע לעם הגרמני תגמול חומרי וכמו כן לא היתה מעורבת בעניין שנאה לאומית לכובש זר. אבל גם שם לא נראה סביר שהיה די בהפעלת טרור ותעמולה על אוכלוסיה שחיה ועבדה בתנאי חופש (יחסית לסטנדרטים של מחנה ריכוז) כדי להפוך לנאצים אנשים שרובם היו בבירור אנטי-נאצים עם עלות היטלר לשלטון ב-1933. עצם העובדה שמחנות הריכוז המשיכו להתקיים בקנה מידה משמעותי וכן המספר העצום של הוצאות להורג באשמת "בגידה", שעליהן מוכרז מדי יום ביומו, הם ההוכחה לכך ששררה התנגדות עממית רצופה לנאציזם.[9]

3. דברים קורים לאנשים

אין בכך כדי להכחיש שלנאציזם היתה השפעה מכרעת על העם הגרמני. אלא שההשפעה הזאת עדיין לא שינתה את תפיסותיו של הגרמני הממוצע במידה שתגרום לו לחולל פוגרומים או לתמוך בהם בשעה ששליטיו הנאצים מבצעים אותם; ולאינדוקטרינציה הנאצית מחוץ למחנות הריכוז ולמסדרי האימונים המיוחדים היתה השפעה מוגבלת. הנאציזם שינה את הגרמנים, אבל השינוי היה איטי יותר ומוגבל יותר ממה שמשתמע מאנלוגיות למחנות ריכוז, ודאי שפחות ממה שטוענים הטבטונופובים הקרתניים במקומותינו.[10]

התהליך הזה, למעשה, מתרחש גם בחברה שלנו, באנגליה וברוסיה – בזו האחרונה אולי[11] אפילו ביתר עוצמה ומהירות מאשר בגרמניה. הארגון של החברה המודרנית הוא כה הדוק ורציונלי, השגרתיות כה מובנית, עד כי היא נושאת אופי של מכניזם שמתנהל מכוחות עצמו ללא כל שליטה או מודעות אנושית. היחיד, בין אם "מנהיג" או פשוט עם, הופך לנטול כוח נוכח המכניזם. יותר ויותר, דברים קורים לאנשים.

כמה דוגמאות, רובן מן הצד "הדמוקרטי" של המלחמה הזאת, יבהירו למה אני מתכוון:

1. כתבה מן ה-12 באוגוסט, 1944, ב"ניו יורקר" משרטטת את דיוקנו של סגן בן 22 בחיל האוויר שזה עתה השלים 30 גיחות הפצצה בזירה האירופאית. הוא מצטייר אינטיליגנטי במיוחד, לא רדיקלי פוליטית; העניין הקרוב ביותר לליבו באופן אישי הוא מוזיקת ג'ז. "כל מה שאני אומר לך", הוא אמר למראיין, "מסתכם בזה: אני בורג במכונה ענקית. ככל שאני חושב על זה, וחשבתי על זה הרבה בזמן האחרון, כך נראה לי שאני בורג במכונה אחרי מכונה, מאז היום שנולדתי. בכל פעם שאני מנסה לעשות מה שאני רוצה, משהו הרבה יותר גדול ממני דוחף אותי בחזרה לתלם. זה לא הכי נעים, אבל ככה זה". השאיפות האישיות של הסגן נראות צנועות ובהישג יד: לחיות עם אשתו, לגור בביתו, לנגן ולשמוע ג'ז טוב. החברה שלנו אינה מסוגלת להעניק לו את הדברים האלה. במקומם, היא מציבה אותו בתוך חופת פלקסיגלס של מפציץ קרבי ושולחת אותו להרוג אנשים כמותו ולהרוס את בתיהם, במחיר פסיכולוגי נורא עבורו, כפי שעולה מן הדיוקן העיתונאי. עם זאת, החברה אינה כפוית-טובה: הסגן עונד לא פחות משלושה עיטורי גבורה על מדיו.

2. בקיץ שעבר התפוצצו שתי ספינות תחמושת בבסיס חיל הים שבאי מארה בקליפורניה בשעה שהועמסו בציוד. כהרף עין, הפיצוץ שיטח את כל האזור בטווח של קילומטרים מסביב והרג כ-300 מלחים. ביום המחרת, האדמירל שהאירוע התרחש תחת פיקודו הוציא פקודת יום שבה הוא מצדיע ל"גבורתם" ול"הקרבתם העצמית" של ההרוגים.

כמובן שהאנשים שנהרגו נהרגו כיוון שנמצאו במקרה ליד חומרי הנפץ שהתפוצצו, ולא בגלל איזושהי החלטה או פעולה שנקטו בה (כך מתים גם אזרחים בהפצצות אוויריות; כך מתים גם תשעה מכל עשרה חיילים בשדה הקרב, כי במקרה נחת לידם פגז). למתים לא היתה ברירה אלא להיות "גיבורים", על פי מושגי הגבורה של האדמירל; טי.אן.טי אינו מציע לך תנאים של כניעה. המלחים המסויימים האלה אפילו לא בחרו להימצא בשכונה כה מסוכנת; הם היו ברובם שחורים, והם יועדו למשימה המלוכלכת והמסוכנת הזאת בשל צבע עורם (שגם אותו הם לא בחרו). למען האמת, סביר להניח שהם לא רצו את העבודה. 50 המלחים השחורים שלאחרונה הורשעו ונשפטו לתקופות מאסר ממושכות באשמת מרידה הועסקו כולם בבסיס שבאי מארה בפריקת תחמושת, ורובם היו מניצולי הפיצוץ של הקיץ שעבר. לאחר הטרגדיה ההיא, כה חזקה היתה רתיעתם מגורל "הרואי" דומה לזה של חבריהם לנשק המתים, שהם היו מוכנים להסתכן בעונש מוות על מרידה.

פקודת היום של האדמירל היתה על כן עיוות פנטסטי של המציאות. אבל האינסטינקט האדמיניסטרטיבי שדחף אותו לפרסם אותה היה בעל היגיון משלו. הוא חש, באופן אינסטינקטיבי, צורך להעניק משמעות אנושית לדבר מה שהיה נטול תכלית ואנונימי, לשמר את האשליה שגברים שמתים במלחמה מודרנית אינם קורבנות אקראיים אלא "פטריוטים" פעילים, אשר בוחרים באופן הרואי להקריב את חייהם למען המולדת. לרוע מזלו, התקרית באי מארה לא התיישבה, ולו באופן שטחי, עם הראייה הזאת. למזלם של עיתונאי המלחמה שלנו, את הרוגי הקרבות כן ניתן להצדיק כך, לפחות באופן שטחי.

3. תועמלני המלחמה משבחים בלי הרף את תושבי לונדון על ה"גבורה" שלהם, ואין ספק שרבים מהם אכן גילו תכונות הירואיות תוך כדי הבליץ. אבל אחרים, וגם בכך אין ספק, גילו רשעות ופחדנות. במידה שניתן להחיל את מושג הגבורה, יש להחילו על יחידים, לא על בסיס קולקטיבי. אבל כשעיתונאים מצדיעים ל"גבורה" של תושבי לונדון או של העם הרוסי, הם באמת מתכוונים לסוג של גבורה קולקטיבית, שאף פעם אינה יכולה להתקיים במציאות, וזאת משום שכקולקטיב, לתושבי לונדון לא היתה ברירה אלא לשאת בהפצצות. כפי שתושב קוקני השיב לכתב מלחמה אחד: "כולם עומדים בזה? ומה לעזאזל אתה חושב שאפשר לעשות? כאילו שהיתה לנו ברירה בעניין".

4. אולי הקהילה שספגה הכי הרבה הפצצות במלחמה הזאת היא האי מלטה, בסיס אסטרטגי של הבריטים, שבמשך 28 חודשים פילחו את אווירו 2,315 אזעקות נגד מטוסים, ממוצע של שלוש ליממה. אחד מכל מאתיים אזרחים נהרג בהפגזות האלה. לפני זמן מה ממשלת אנגליה העניקה את צלב ג'ורג' הקדוש, באופן קולקטיבי, לתושבי מלטה, על ה"גבורה" שלהם – שהיתה, שוב, מה שנאלצו לשאת בו, כיוון שהשליטים הבריטים ממילא לא אפשרו להם לעזוב את האי. רק לאחרונה אותה ממשלה פרסמה חוברת על "המצור על מלטה", גדושה בהבלים הרגילים, ועליה העיר ה"ניו יורק טיימס" בטיפשות הרגילה: "האי נותר לא כבוש, סמל ומקור של אור לכולם".

תקרית שדווחה ב"טיים" ב-7 באוגוסט 1944 מלמדת על המיתוס של מלטה. ב-14 ביולי 1943 לכד סרן בצבא הבריטי תושב מלטזי בשעה שזה ניסה לגנוב את רכבו. הוא עצר את התושב והביא אותו למשטרה, שמיהרה לשחרר את הגנב ולאסור את הסרן עצמו – על מעצר שווא. אחרי שהתברר שהשלטונות המלטזיים מתכוונים להחזיק בסרן בכלא עד אין קץ, המפקד שלו פנה בעניין למושל האי הבריטי (ללא תוצאות) ולבסוף לממשלת אנגליה. זו השיבה ש"לאור היחסים המתוחים עם האוכלוסייה המלטזית והצרכים הדחופים בשעה זו, אין ביכולתנו להתערב". הסרן נשאר בבידוד 9 חודשים, עד אפריל 1944, אז הובא התיק שלו בפני בית משפט מלטזי. בית המשפט גזר עליו 13 חודשי מאסר נוספים בעבודת פרך. לורד גורט, המושל הבריטי הצבאי, העז להפחית את העונש בערעור לשלושה חודשים.

"אנחנו מהלכים על קצות אצבעותינו במלטה", הסביר פקיד בריטי, "אנחנו לא מעזים להתעמת עם אזרח מלטזי בשום דרך. הניסיון הצבאי מחייב אותנו לרצות את האוכלוסייה הפרו-פשיסטית". הנקודה היא לא אם המלטזים הם פרו-פשיסטים או פרו-בריטים או שניהם. הנקודה היא ש"העם ההירואי של מלטה", שזכה לעיטור קולקטיבי, מתעב את "בעלי הברית" הבריטים שלו. היו סמוכים ובטוחים שהבריטים אינם מאפשרים ל"ילידים" לנהוג כך בקציני הצבא שלהם אלא אם כן יש סיבות מאד מוצקות לכך.

5. ביסודיות האופיינית להם, הגרמנים הביאו את "חוסר האחריות הקולקטיבי" אל שיאו ההגיוני. הדרך שלהם להתמודד עם צבאות אמריקה ואנגליה ששטפו את אדמת צרפת לאחר הפלישה לנורמנדי היתה לגייס בכפיה המוני פולנים, רוסים, צרפתים, איטלקים, צ'כים, גיאורגים ומונגולים – רובם אסירי מלחמה שאולצו לבחור בין גוויעה ברעב לבין שירות בצבא הגרמני. בגדודים גרמניים אחדים הקולונל נזקק לשירותיו של מתרגם כדי שפקודיו יבינו אותו. המגוייסים הזרים האלה, כולל מונגולים, גדשו אפילו יחידות אס.אס. משולחות רסן, והוכרו רשמית כגרמנים למהדרין. בעלות הברית בצרפת מצאו עצמן מול צבא בינלאומי במדים גרמניים. רבים מאותם "גרמנים למהדרין" ירו במפקדיהם וחצו את הקווים אל בעלות הברית בהזדמנות הראשונה. בכך הציבו בפני הפיקוד העליון שלנו בעיה מודרנית אופיינית: האם הם היו בעלי ברית? (אבל הם לבשו מדים גרמניים). או שמא היו אסירים? (אבל הם שנאו את המדים שהם לבשו). כל שניתן לומר בוודאות הוא שנעשה בהם שימוש מלחמתי בצד הגרמני. לשון הסביל מכוונת: החייל המודרני אינו "נלחם"; נעשה בו שימוש מלחמתי, כמו בספינת קרב או במכניזם דומם מסוג אחר.[12]

את הסיפור הבא הביא ג'ורג' אורוול בטור שלו ב"טריביון" של לונדון, ב-13 באוקטובר 1944:

"בין האסירים הגרמנים שנתפסו בצרפת היו כמה רוסים. זמן מה לפני כן נפלו בשבי שניים מהם שלא דיברו רוסית או כל שפה אחרת שהיתה מוכרת לשוביהם או לאסירים האחרים. למעשה, הם היו יכולים לתקשר רק זה עם זה. פרופסור לשפות סלאבוניות, שהובא במיוחד מאוקספורד, לא הצליח לפענח את השפה שבה הם דיברו. ואז במקרה קלט את שיחתם סמל שעשה חלק משירותו הצבאי בגבול הודו, והוא זיהה את השפה שלהם, ואף ידע קצת לדבר בה. זאת היתה טיבטית! אחרי תשאול קצר הוא הצליח להוציא מהם את סיפורם.

"כמה שנים קודם לכן הם תעו מעבר לגבול אל תוך תחומי ברית המועצות. שם גייסו אותם לגדוד עבודה, ולאחר מכן, עם פרוץ המלחמה בגרמניה, שלחו אותם למערב רוסיה. הם נפלו בשבי הגרמנים ונשלחו לצפון אפריקה; מאוחר יותר נשלחו לצרפת, הועברו ליחידה לוחמת כאשר נפתחה החזית השנייה, ואז נפלו בשבי הבריטים. כל הזמן הזה הם לא היו יכולים לדבר עם אף אחד מלבד איש עם רעהו, ולא היה להם מושג מה קורה ומי נלחם במי.

"היה זה סוף נאה לסיפור אם עכשיו הם היו מגויסים לצבא הבריטי ונשלחים להילחם ביפאנים, ובתוך כך מתגלגלים למרכז אסיה, במקום כלשהו ליד כפר הולדתם, עדיין מגרדים את פדחתם ותוהים מה היה כל העניין הזה."

4. אנימיזם פוליטי: התיאוריה של "המדינה האורגנית"

הדוגמאות לעיל מלמדות שההבדל בין ארגון חברתי "מתקדם" ל"פרימיטיבי" הולך ומצטמצם. המעגל נסגר לאיטו, ואזרח סובייטי או גרמני בן זמננו היה מרגיש יותר מן המשותף עם אבוריג'יני אוסטרלי מאשר עם, נניח, פילוסוף צרפתי ב-1870 או דמוקרט ג'פרסוני מ-1810. במקום המנהגים הקשוחים, שאין עליהם עוררין, אשר מעצבים את התנהגות הפרט בחברות הפרימיטיביות, בימינו שולט ארגון כלכלי-פוליטי מסובך, לא פחות "נתון מראש" ומעבר לכל ביקורת במטרותיו והנחותיו, אשר מכריע לחלוטין את חופש הבחירה של היחיד.

ההקבלה לא נעצרת כאן. כשם שהאדם הפרימיטיבי ייחס נפש אנושית לכוחות הטבע, כך האדם המודרני מייחס לאומה או לעם יכולות של רצון ובחירה שבמציאות שייכות רק ליחידים. הסיבות זהות בשני המקרים: לצמצם כוחות מסתוריים ובלתי נשלטים לדרגה שבה ניתן יהיה להתמודד איתם. איש המערות חש הרבה יותר נוח עם סופת רעמים אם הוא יכול להסביר אותה כהתפרצות זעם של מישהו כמוהו, רק גדול יותר, ואנשי המערות האורבניים של ימינו מרגישים הרבה יותר טוב עם מלחמות אם הם יכולים לחשוב על אומת האוייב כאדם כמוהם, רק גדול יותר, שאפשר להנחית על אפו הקולקטיבי אגרוף כעונש על המעשים הרעים שהוא בוחר באופן קולקטיבי לעשות. אם הגרמנים אינם "אחראים" לפשעי המלחמה של האומה "שלהם", העולם הופך למקום מסובך ומעורר אימה, שבו כוחות חברתיים עלומים מניעים אנשים כמריונטות לבצע מעשים נוראים, עולם שבו האשמה היא אוניוורסלית וחסרת משמעות כאחד. למרבה הצער, העולם הוא באמת מקום כזה.

אחת הסיבות שאנתרופולוגיה כל כך מעניינת את מי שמעייניו נתונים לפוליטיקה היא ששיטת התצפית שלה, שכבר נוסתה בהצלחה על חברות פרימיטיביות, יכולה להפיק תועלת רבה גם בחברה בת זמננו, ואומנם עשתה כן בידיהם של דולארד, בנדיקט, הזוג לינדס ואחרים. לא קשה לדמיין היסטוריון עתידי שיכתוב עלינו כמו שמלומד אחד כתב על בני האומה העברית העתיקה:

"כמעט כל תופעה הם הסבירו כפעולה ישירה של ישויות וכוחות בלתי נראים ועל-אנושיים, הדומים לנפש האנושית. כמו ה"פרימיטיבים", הם לא הכירו בהבדל מהותי בין הרוחני לגשמי. כמותם, הם האמינו בסולידריות, או ליתר דיוק, זהות בפועל, בין הרבה יצורים, אירועים ודברים שבעינינו הם שונים בתכלית."

הבלבול האנימיסטי מאפיין את מחשבת האדם הפשוט (עם הרבה עזרה מצד שליטיו הפוליטיים) לא רק על אודות היחסים בין אומות אלא גם על אודות היחסים בין המדינה לאזרח הפרטי. בדיוק משום שזו הזירה שבה כוחו האמיתי של היחיד הכי זעום, בה משקיעים השליטים את מלוא מאמציהם להציג את המדינה לא רק כמכשיר בשירות המטרות שלו אלא גם כשלוחה של האישיות שלו. הם חייבים לנסות לעשות כך בגלל הדגש הרב על חופש הפרט, שהמהפכה הבורגנית השרישה בהנחות הפוליטיות שלנו (האם יבוא להן קץ?).

היגל, שפיתח את התיאוריה האנטי-אינדיבידואליסטית של המדינתיות בעוד הדי התותחים של מלחמות נפוליאון רועמים ברקע, ראה את הבעיה בבהירות וניסה לפתור אותה כך:

"במדינה הכל עומד על אחדות האוניברסלי והייחודי. במדינות העתיקות המטרה הסובייקטיבית היתה אחת עם רצון המדינה. בתקופה המודרנית, בדיוק להיפך, אנחנו דורשים דעה אישית, רצון אישי ומצפון. דבר מכל זה לא היה מוכר לאנשי קדם; עבורם, המילה האחרונה היתה שמורה לרצון המדינה.[13] ברודנויות האסיאתיות ליחיד לא היתה מהות פנימית או הצדקה עצמית, אך בעולם המודרני האדם תובע לעצמו כבוד בזכות האינדיבידואליות הסובייקטיבית שלו.

"משמעותה הכפולה של אחדות החובה והזכות היא שהחובה שהמדינה תובעת היא עצמה הזכות של היחיד, שכן המדינה איננה אלא ארגון של מושג החירות. הקביעה של הרצון האישי נעשית בידי המדינה באופן אובייקטיבי, ורק דרך המדינה הקביעה הזאת לובשת צורה והופכת למציאות…

"המודעות והמחשבה שייכות למדינה השלמה. המדינה יודעת כך את רצונה, ויודעת זאת בצורת מחשבה… יש לתפוס את המדינה כמבנה ארכיטקטוני מפואר, הירוגליף של תבונה, שמגלם עצמו במציאות… את העובדה שהמדינה היא הרצון הריבוני העליון, שקובע את עצמו, שההחלטה הסופית מסורה אך ורק לו – את העובדה הזאת קל להבין."

אפשר להניח בבטחה שסטאלין, או רוזוולט, אכן יבינו בקלות את הניסוחים האנימיסטיים האלה של הפילוסוף הגדול של הריאקציה המודרנית. גם הקטע הבא מאותו מאמר לא ישבש את דעתם:

"העם ללא השליט שלו וללא הארגון שבהכרח קשור אליו ישירות הוא מאסה נטולת צורה, לא עוד מדינה. כשבוחנים את העם, לא במצבו הבלתי מאורגן שמחוץ לחוק, אלא כטוטאליות אורגנית שמתפתחת בעצמה, הריבונות היא האישיות של הכלל, ומי שמייצג אותה במציאות הוא השליט."

רצון, מודעות, מצפון, מחשבה, אישיות – אלה הן התכונות של המדינה ההיגליאנית, ושיאה של התיאוריה הוא "האישיות של השליט" כסמל וביטוי ל"טוטאליות האורגנית". "אחריות העמים" משתמעת מן התיאוריה הזאת במישרין ובאופן גורף.

"חיי האומות", הכריז רוזוולט בנאום ההכתרה שלו ב-1940, "נמדדים לא בשנים אלא בתקופת החיים של הרוח האנושית. ימי שנותינו בהם שבעים שנה… חיי אומה שקולים למלוא רצון החיים שלה… לאומה, כמו לאדם, יש גוף. לאומה, כמו לאדם, יש רוח… לאומה, כמו לאדם, יש משהו עמוק יותר, משהו קבוע יותר… זהו הדבר החשוב ביותר לעתידה, שזקוק להגנה הקדושה ביותר על ההווה שלה."

5. אם כולם אשמים, אף אחד אינו אשם

מדוקטרינת "המדינה האורגנית" משתמע שאף אזרח פרטי או קבוצת אזרחים אינם רשאים לחשוב ולפעול אלא בהתאם לקווי המדיניות שהוגדרו בידי האוחזים בהגה השלטון. כשתאים באורגניזם ביולוגי מתנערים מן הפונקציה האורגנית שלהם, התוצאה היא סרטן. התנהגות דומה של אזרחים-תאים במדינה האורגנית תביא לסרטן פוליטי. המשל הרומי הנושן על הבטן ואברי הגוף, שבאמצעותו הגנו הפטריצים על עמדתם כנגד הפלבאים, הוא עדיין הטיעון הבסיסי של "האורגניסטים".

באורגניזם, כמובן שאין קו גבול ברור בין השלם (האומה, או העם) לבין החלקים (האזרחים הפרטיים, מעמדות מסוימים וקבוצות אינטרס). הידיים החונקות אינן אשמות יותר מן הבטן המזינה אותן; ה"מומחים להריגת יהודים" אינם אשמים יותר מן האיכרים שמגדלים את המזון שהם אוכלים או מפועלי המתכת שמייצרים את כליהם.

כך שהתיאוריה הזאת נוחה לשלטון בשני הבטים. פנימית, היא משמרת את סולם ההירארכיה, והופכת כל התנהגות מרדנית לבגידה לא רק כלפי בעלי הסמכות אלא גם כלפי האינטרסים המשותפים, כביכול, של כולם, מה שמכונה בימים אלה ביראה "האחדות הלאומית"; ובזמן מלחמה, היא מאפשרת להתייחס לאוכלוסיית האוייב כאל גוש הומוגני יחיד, כולם מרושעים ובזויים באותה מידה. השימוש השני הוא מוקד העניין שלנו כאן: הוא הבסיס התיאורטי לרעיון שבני העם הגרמני אחראים לזוועות הנאציזם.

אבל אם כולם אשמים, אף אחד אינו אשם. דוגמה נפלאה לדיאלקטיקה הזאת מצוטטת אצל חנה ארנדט ("אשמה מאורגנת ואחריות אוניברסלית", ג'ואיש פרונטיר, ינואר 1945), מתוך כתבה עיתונאית ב"פי.אם", מן ה-12 בנובמבר, 1944. כתב אמריקאי מראיין פקיד שהועסק במחנה השמדה ונפל בשבי הרוסים:

– הרגתם הרבה אנשים במחנה?
– כן.
– הרעלתם אותם בגז?
– כן.
– קברתם אותם בחיים?
– זה קרה לפעמים.
– האם אתה באופן אישי עזרת להרוג אנשים?
– בשום אופן לא. אני רק הייתי הגזבר במחנה.
– מה חשבת על מה שקורה שם?
– זה היה קשה בהתחלה, אבל התרגלנו לזה.
– אתה יודע שהרוסים יתלו אותך?
– (פורץ בבכי) למה? מה עשיתי?

מה עשיתי? למלים האלה יש צליל של אמת. יש תחושה שהגזבר הנאמן – דמיינו את הציוויליזציה שהפיקה מקרבה מקצוע כזה, גזבר במחנה השמדה! – מתקומם בכנות נגד הרעיון שהוא ייתלה על חלקו בהריגתם של מיליוני בני אדם. באמת מה הוא עשה? פשוט ציית לפקודות ושמר על הפה שלו. מה שמזעזע אותנו מוסרית זה מה שהוא לא עשה. אבל מנקודת המבט של המדינה האורגנית הוא אינו אשם יותר או פחות מכל אדם אחר בגרמניה וראוי לתלייה לא יותר ולא פחות. חיילים חייבים לציית לקצינים שלהם כשם שאזרחים חייבים לציית לחוק. סטאלין ורוזוולט לבטח לא היו מרשים לחיילים שלהם להבחין, על בסיס מצפון אישי קל-דעת, בין פקודה צבאית אחת למשנהָ. הרולד דני כותב ב"ניו יורק טיימס" מן ה-17 בפברואר, 1945, על מש"ק שבוי מלחמה, שהיה עד להוצאה להורג של 40 גברים, נשים וילדים יהודים בברסטליטובסק. "כל מה שחשבתי על זה", הוא אמר, "היה שזאת היתה פקודה מלמעלה ולאלו שנתנו אותה ודאי היו סיבות חשובות. בשלב הזה חינכו אותנו כך שאנחנו כבר לא מתדיינים על פקודות שניתנו אלא מסכימים להן בלי שאלות". לשאלה אם הוא עצמו היה מסוגל לבצע פקודה שכזאת, הוא הגיב, אחרי הרהור, שהוא חושב שכן, והוסיף: "אני לא יכול לומר שהייתי נהנה מזה – בכלל לא. זה יכול לקרות רק תחת הכורח של פקודה. להתנדב לזה, לא הייתי יכול".

בימים אלה עלינו לפחד לא ממי שמפר את החוק אלא ממי שמציית לו. לגרמנים יש מוניטין ארוך-שנים של כבוד עמוק לחוק וסדר. חולשת האופי הזאת, שבעבר היתה לא יותר מעניין חביב ומעורר חיוך, לבשה צביון אפל תחת הנאצים. אחד הסימנים המעודדים ביותר בארץ הזאת היא שלנו האמריקאים יש מסורת מכובדת של פריעת חוק ובוז לסמכות.

רק מי שמוכן בעצמו להתנגד לסמכות כשהיא מתנגשת עם הקוד המוסרי האישי שלו באופן בלתי נסבל – רק לו יש זכות לגנות את הגזבר ממחנה ההשמדה. מי שמטיף למדינה האורגנית, או מקיים אותה בפועל, ודאי שאין לו זכות כזאת (ולמרות הכל, יש להניח שהרשויות ברוסיה, שדעתן אינה טרודה בדקויות כגון אלה, מזמן הוציאו להורג את הבחור – בזמן שאנו מתחבטים בהיבטים המוסריים של המקרה). אבל האם אפילו אנחנו יכולים לגנות את הגזבר? הרי המדינה האורגנית איננה רק סיסמה אידיאולוגית בפיהם של בעלי הסמכות; היא משקפת את הארגון האמיתי של המציאות בעולם המודרני. העקרונות שעליהם מושתתת הכלכלה התעשייתית שלנו – ריכוז הסמכויות, חלוקת העבודה (או התמחות התפקידים), ארגון קשיח מלמעלה ועד למטה, שבתוכו כל עובד מוצא את מקומו בדרג המתאים – אלה יושמו בספירה הפוליטית. התוצאה היא, כפי שראינו, שלפרט יש אך חופש בחירה מועט בהתנהגותו, ואדוני המדינה האורגנית יכולים לגרום לו, באמצעות לחץ וטרור, לפעול בדרכים מנוגדות למה שהיה בוחר מרצונו. נאמר לי שהיה אגף יהודי בגסטפו, שהטיל את חיתיתו על היהודים הרבה יותר מאשר אנשי הגסטפו הרגילים, כיוון שאנשיו לא הראו שמץ של חמלה והיו חסינים מפיתוי השוחד. היו גם שוטרים יהודים בגטו ורשה, ששירתו בנאמנות את הנאצים. אנחנו יכולים לשער איזה לחץ הופעל על האנשים האלה ומשפחותיהם כדי לחולל התנהגות כזאת. ובלי ספק היו יהודים שסירבו לשחק את התפקיד, ונשאו בתוצאות. קרוב לוודאי שלא הרבה, שכן יהודים כאלה היו גיבורים, ובימינו אין הרבה גיבורים בקרב יהודים או בקרב כל עם אחר (למעט עמים פרימיטיבים כמו היוונים והפולנים). הגזבר שלנו לא היה גיבור, וזו היתה האשמה שבגינה תלו אותו הרוסים – ממש כפי שהיו תולים אותו לו היה גיבור במדינה שלהם.[14]

בציניות המהוקצעת והרגילה שלהם, הנאצים מנצלים את החולשה המוסרית הזאת של בני העם הגרמני – את כך שהם אינם גיבורים. הבטאון הרשמי של האס.אס. הכריז לאחרונה במאמר המערכת שלו:

"אין חפים מפשע בגרמניה. עוד לא פגשנו בגרמני אחד שמטעמים פוליטיים סירב להתחתן, להוליד ילדים, לקבל תמיכה ממשלתית במשפחתו, הנחות מס או חופשות בתשלום רק בגלל שהם הוענקו בידי המשטר הנאצי. להיפך, הגרמנים העלו כרס ופימה הודות לשגשוג של הנאציזם. מצפונם לא נקפם לנוכח ה"אריזציה" של בתי העסק היהודיים. הם קיבלו את מנת חלקם מן השגשוג. והם הריעו לנצחונותינו… אומנם היו חפים מפשע רכרוכיים שלא רצו להכריז מלחמה על אף מדינה ותרמו למאמץ המלחמתי הגרמני לא יותר ממה שהיו חייבים. אבל גם הם לא התנגדו להרוויח כסף מהמלחמה או מהנאציזם. הם אהבו לנהוג במכוניות החדשות שלהם בכבישים החדשים שלנו ולצאת לטיולי ה"כוח דרך הנאה" שלנו. אחרי הכל, אף אחד לא העדיף מוות דמוקרטי על פני חיים נאציים." (מאמר מערכת ב"דאס שוורצה קורפס", מצוטט ב"נאו פולקסצייטונג", ניו יורק, מתאריך 10 בפברואר, 1945).

ה"שוורצה קורפס" מגזים כמובן. כפי שנראה מיד, גרמנים רבים, מדי יום, "מעדיפים" (או לפחות מקבלים – אני מודה שזה לא בהכרח אותו דבר) "מוות דמוקרטי" על פני "חיים נאציים". אבל מנקודת המבט של המדינה האורגנית, זה נכון ש"אף אחד אינו חף מפשע". בהגיונם הפוליטי האופייני, הנאצים בעת האחרונה ניסו במתכוון לגרור את כל העם הגרמני אל תוך האחריות המוסרית לפשעיהם. במאמרה המבריק ב"ג'ואיש פרונטיר", חנה ארנדט מתארת את התהליך ואת תוצאותיו הפוליטיות.

"ארגוני הטרור, שבתחילה הופרדו בקפדנות מן האוכלוסייה הכללית וקיבלו לשורותיהם רק מי שהיה מסוגל להוכיח שיש לו רקע עברייני או שהוא מסוגל להפוך לעבריין, החלו להתרחב בהדרגה… בעוד שבתחילה הפשעים שליוו את השגרה היומית במחנות הריכוז מימיו הראשונים של המשטר הנאצי היו מונופול בלעדי של האס.אס. והגסטפו, כיום חיילי הוורמאכט משתתפים ברצון ברציחות המוניות. בשלבים הראשונים, נעשה כל מאמץ לשמור בסוד את הפשעים האלה ופרסומם ברבים גרר אחריו עונש באמתלה של "תעמולת זוועה". אך מאוחר יותר הנאצים עצמם הפיצו את הדיווחים האלה כחלק מ"שמועות" יזומות, וכיום מכריזים עליהם בגלוי תחת הכותרת "צעדי חיסול"; זאת במטרה לאלץ את אותם גרמנים שעקב קשיים ארגוניים לא הוכנסו בסוד "קהילת הלאום" (הפולק) של הפשע, לשאת לפחות בעול השותפות בו והמודעות למה שקורה. הטקטיקה הזאת של הנאצים נחלה ניצחון, ובעלות הברית נטשו את האבחנה בין גרמנים לנאצים…

"הסיכויים של הנאציזם לארגן תנועת מחתרת בעתיד תלויים במחיקתם של כל הסימנים המבדילים בין גרמני אחד לרעהו, ומעל לכל בהיותם של המנצחים משוכנעים בכך שאין כל הבדל כזה."

6. גם אנחנו אשמים

אם "הם", בני העם הגרמני, אחראים למעשי הזוועה של הממשלה "שלהם" ("שלהם" במובן הכפול – שייכת להם ומטילה מרותה עליהם), אז גם "עלינו", העמים של רוסיה, אנגליה ואמריקה, רובץ עול כבד של אחריות.

אחרי מלחמת העולם הראשונה, דחקנו את גרמניה למבוי סתום, שהמוצא היחידי ממנו היה גם הוא מבוי סתום, הנאציזם; עשינו זאת בכך שהטלנו את כובד משקלנו נגד מהפכה סוציאליסטית. אחרי שהיטלר עלה לשלטון, פחות או יותר בברכתנו כמי ש"גרוע פחות" מן המהפכה, הרשינו לו לחמש מחדש את גרמניה בתקווה שנוכל להטות אותו נגד רוסיה, ובאמתלת "אי התערבות" סייענו לו ולמוסוליני למוטט את הרפובליקה הספרדית במה שהיה חזרה כללית לקראת מלחמת העולם השנייה.

במלחמה הנוכחית, הבאנו את הפצצות השטיח של ערי גרמניה לדרגה כזאת ש"מטרות צבאיות" הפכו משניות להמתה באש או בחנק של אזרחים רבים מספור; הפקרנו את המחתרת הפולנית בוורשה לידי הנאצים, הגלינו מאות אלפי פולנים למוות איטי במחנות סיביר, וחמסנו בכוח שליש משטחה של פולין; ניהלנו מלחמת אזרחים בתחומי אחת מבעלות בריתנו, יוון, כדי להשיב על כנו שליט ריאקציונרי ושנוא; הרעבנו את אותם חלקים של אירופה שצבאותינו "שיחררו" כמעט כמו שהנאצים הרעיבו, ואם נשיב על כך שהמשלוחים יועדו לצבאות שלנו, הם יכולים להשיב שהמזון היה נחוץ לצבא שלהם; ברוח תורת הגזע הנאצית, הנהגנו הפרדה בין חיילים שחורים ללבנים בצבא שלנו ועקרנו מביתם שבחוף המערבי והעברנו למחנות ריכוז בתוך הארץ עשרות אלפי אזרחים שכל חטאם היה מוצאם היפני; הפכנו את עצמנו למשתפי פעולה של הקצבים ממיידנק כשהסכמנו להכניס לארצנו רק מספר זעום של יהודים מאירופה שביקשו כאן מקלט; שלטנו בברוטליות בהודו והכנסנו לכלא את מנהיגי העם ההודי, שללנו מהם זכויות אזרח בסיסיות, חוללנו שם רעב בשנה הקודמת שהביא למותם של מאות אלפי אנשים; וגם –

אבל זה מפלצתי, אתם אומרים? אנחנו, העם, לא עשינו את הדברים האלה. הם נעשו בידי קומץ מנהיגים פוליטיים, ורוב האמריקאים, הבריטים ואולי (מי יודע?) הרוסים מגנים אותם ותומכים במדיניות הפוכה. ואם אינם מגנים, זה רק משום שלא היתה להם הזדמנות להיחשף למציאות הזאת ולפעול נגדה. בכל אופן, אני לא יכול לקבל אחריות למעשי זוועה כאלה. אני ורוב האנשים שאני מכיר מתנגדים בתקיפות למדיניות כזאת ואף הבענו את התנגדותנו באופן קבוע מעל דפי ה"ניישן" ומעל בימות הנואמים של "איחוד הפעולה הדמוקרטית".

בדיוק כך. והגרמנים יכולים לומר אותו דבר. ואם תאמרו, למה לא נפטרתם מהיטלר אם סלדתם מהמדיניות שלו, הם יוכלו להשיב: אבל אתם (באמריקה ובאנגליה לפחות) הייתם רק צריכים להצביע נגד הממשלה שלכם ולהחליף אותה, בעוד שאנחנו סיכנו את חיינו אם רק פצינו פה נגד הממשלה שלנו. ובכל זאת, אתם הבריטים סבלתם את צ'רצ'יל במשך חמש שנים ואתם האמריקאים בחרתם את רוזוולט שלוש פעמים ברוב עצום.

עובדה נוראה היא, ועדיין עובדה, שרק מעט אנשים הם בעלי דמיון ורגישות מוסרית כאלה שיחושו נסערים לנוכח פעולות שבהן לא נטלו חלק בעצמם (ועל כן אינם חשים אחריות מוסרית כלפיהן). קנה המידה והמורכבות של הארגון הממשלתי המודרני וריכוז הכוח הפוליטי בפסגה מדירים את רוב האוכלוסיה מהשתתפות בפעולות כאלה. כמה קולות איבד רוזוולט בקלפי בגין מדיניות הפליטים שלו? איזה נזק פוליטי נגרם לממשלת צ'רצ'יל והלייבור בגין יחסה להודו, או הרעב בבומביי בשנה שעברה? איזה אחוז מהאלקטורט האמריקאי מוטרד עמוקות מן הרעב ההמוני של האיטלקים תחת הכיבוש של בעלות הברית? כמו שאומרים הצרפתים, לשאול את השאלות האלה זה לענות עליהן.

7. המשמעות הפוליטית של אחריות קולקטיבית למלחמה

התיאוריה בדבר האחריות הקולקטיבית של העם הגרמני למעשי הנאצים לא רק מתעלמת מן השסעים העמוקים בין הנאצים לעם אלא גם אוטמת אותם מחדש.

(1) לו היתה התיאוריה נכונה, היינו מצפים לראות את בני העם הגרמני מתייצבים מאחורי הנהגת המלחמה הנאצית בצייתנות, אם לא בהתלהבות. בפועל, על פי נתונים גרמניים רשמיים ("ניו יורק טיימס", 20 בדצמבר, 1944), הוצאות להורג בידי "בתי דין עממיים" (לרוב בעוון בגידה ושאר עבירות נגד המדינה) נסקו ב-5,000% בארבע השנים הראשונות של המלחמה: מ-99 ב-1939 ל-1,292 ב-1941 ול-5,336 ב-1943. הנתונים האלה לא כוללים את עונשי המוות בבתי המשפט הרגילים או את אלפי הגרמנים שהוצאו להורג מדי שנה ללא משפט בידי הגסטפו, הוואפן אס.אס. וכד'. הנתונים מ-1944 עדיין אינם זמינים אבל כנראה גבוהים בהרבה מ-1943: האומדנים של ההוצאות להורג אחרי ניסיון ההתנקשות בהיטלר בקיץ שעבר עומדים על עשרות אלפים. עיתונאי נייטרלי שזה עתה חזר מגרמניה כותב במגזין ה"ניו יורק טיימס" (24 בספטמבר, 1944): "אחרי שהכריזו על "גיוס טוטאלי" כשלב ב"מלחמה הקדושה של כל העם", ציוו המנהיגים על כל הנאצים לדווח לאלתר לגסטפו על כל התבטאות תבוסתנית שהיא… יותר ממאה מחבריי לעבודה ומכריהם נעלמו לאחרונה, מבלי להשאיר עקבות". גם אם נניח שיש מעט התנגדות מאורגנת לנאצים בתוך גרמניה, עובדות כאלה מלמדות שהדלק שממנו יזנקו להבות המהפכה האנטי-נאצית כבר מוכן, אם יבוא במגע עם הניצוץ הנכון. אבל קשה לומר מי חרד יותר מאותו ניצוץ, הנאצים או שלוש המעצמות.

(2) נראה שמאז 1934 לא נהנו הנאצים מתמיכה ציבורית כה רחבה כמו היום. גבלס ורוזוולט מסכימים לפחות על עניין אחד: שגורלו של העם הגרמני זהה לגורלם של הנאצים. מצד אחד, ישנם הנאצים שמארגנים תנועת מחתרת עממית שתשמור על אש המאבק נגד בעלות הברית שנים אחרי המלחמה, מצביעים על תכנית מורגנטאו כעל עדות מוחצת לקנוניה היהודית נגד גרמניה, ואומרים לעם הגרמני – ויתרונם החדש הוא בכך שהתעמולה הפעם נכונה – שאין אלטרנטיבה זולת מאבק עד הסוף המר תחת הנהגתו של היטלר. מצד שני, ישנן שלוש המעצמות, שמתעקשות על "כניעה ללא עוררין" (נוסחה שפותחה, יש לציין, לא בידי סטלין הרודן או צ'רצ'יל השמרן אלא בידי ידידו של האיש הפשוט, רוזוולט), מציעות לשעבד מיליוני גברים גרמנים, להחזיר את גרמניה לשלב חקלאי קדם-תעשייתי, וכיוב'. כך שמשני צידי קו החזית, המסר שבני העם הגרמני מקבלים הוא שהסיכוי היחידי שלהם להינצל הוא אם הנאצים ישרדו, שהנאצים הם גרמניה (טענה נושנה של הנאצים שעד לאחרונה לא עלה בידיהם להפכה לנחלת הכלל).

שהרי אחת התוצאות המוזרות של גישת ה"כולם אשמים" של אותם אנשים אשר מצהירים על התיעוב העמוק ביותר לנאציזם, היא שהנאציזם (או כל חלופה שקולה שלו) יהפוך, באופן הגיוני, לצורת המשטר הפוסט-מלחמתי בגרמניה המובסת. זה מצטייר בבירור כשבוחנים את התיאוריה ה"אורגנית" המשוכללת ביותר על אודות גרמניה, שמקורה, כמה הולם, בעמיתו של הנאציזם – המשטר הרודני ברוסיה. מוסקבה מפיצה שנאת גרמנים באשר הם (ולא רק נאצים) ומעלה את ההצעות הקיצוניות ביותר לטיפול בגרמניה לאחר המלחמה, ובאותה שעה ממש מעודדת את הלאומנות הצבאית הגרמנית באמצעות מועצת הקצינים של פון שטידליץ. סתירה? רק למראית עין. התיאוריה ה"אורגנית" מובילה היישר לשימור מעמדם של הנאצים ובני האצולה כשליטי העם הגרמני. ההיגיון הוא זה: כולם אשמים; לכן, אף אחד אינו אשם יותר מאחר; לכן, הנאצים ובני האצולה אינם אשמים יותר מיריביהם; לכן, אם זה נוח – וזה נוח – מותר לשמר את אחיזתם של הנאצים ובני האצולה בשלטון (להוציא בודדים שמוצאים להורג לצרכי ראווה).

כשם שסטאלין משתמש בגנרלים כך אייזנהאור משתמש באס.אס. ובמשטרה הנאצית. "בגרמניה לא תהיה אהדה", הצהירה פקודת היום של אייזנהאור ב-12 באוקטובר, 1944, "אנחנו נכנסים ככובשים".[15] התוצאה ההגיונית של הפקודה הזאת דווחה ב"טריביון" של לונדון ב-24 בנובמבר, 1944: "כתבים בחזית מדווחים שבכל רחבי האזורים האמריקאיים והבריטיים נתלו כרזות המודיעות על פירוקם של 52 ארגונים נאציים. אבל המספר הזה אינו כולל את כל הארגונים. חלקם צוו לשוב לתחנות ולבסיסים שלהם ולחכות לפקודות נוספות. ביניהם – הנוער ההיטלראי, המשטרה הנאצית והאס.אס." כמה מחסידי הגישה של "כולם אשמים" מרחיקים לכת וטוענים שהגרמנים כה נתעבים שהם ראויים להישלט לנצח בידי הנאצים! כך הגרסה הקיצונית ביותר של אנטי-נאציזם הופכת לניגוד הדיאלקטי שלה.

זהו, אם כן, האפקט של תיאוריית האחריות הקולקטיבית על העם הגרמני. תוצאות אסוניות לא פחות יש לה על העמים של בעלות הברית. בקיץ שעבר כולם חשבו שהמלחמה באירופה תסתיים עד הסתיו. האנגלים והאמריקאים זינקו מנורמנדי ודהרו ברחבי צרפת במרדף אחרי הצבא הגרמני המעורער; הרוסים התקדמו בכל החזיתות שלהם; ניסיון התנקשות בהיטלר כמעט וצלח; מצב הרוח הכללי בגרמניה היה פאניקה ואובדן אמון בהנהגה של היטלר. ברגע ההוא, לא נדרש הרבה לחץ פוליטי כדי לחלץ את העם מידי הנאצים ולהכניע את כל מבנה השלטון. במקום להפעיל את הלחץ הזה, בעלות הברית דבקו במדיניות ה"כניעה ללא עוררין", שבה שובצו ברוב חן קישוטים כמו תכנית מורגנטאו. הם הצליחו במה שנאומיו הקדחתניים ביותר של היטלר כשלו: לשכנע את הגרמנים שהתקווה היחידה שלהם היא לעמוד איתן מאחורי הנאצים. כדי לוודא שהעם הגרמני לא יחמיץ את המסר, הפיקוד העליון האמריקאי העלה הפקה מיוחדת באאכן, העיר הגדולה הראשונה בגרמניה שחיילינו הגיעו אליה. על אאכן הגנה אוגדה בודדת של כוחות באיכות נחותה, מתוגברת ביחידת אס.אס. אחת וכמה חיילים מפלוגות מבצר. המגינים שיתפו פעולה לחלוטין עם התוקפים. במשך שבוע, העיר המוקפת באוגדות אמריקאיות ויחידות ארטילריה הופצצה והופגזה. לבסוף היא נכבשה "בדרך הקשה", בפלישה רגלית מאסיבית בגיבוי טנקים ואלוהים יודע מה עוד. מבחינה צבאית, לא ממש מבריק. אבל מבחינה פוליטית, היה בזה היגיון: העיר הפכה לעיי חורבות, אלפים מתושביה נהרגו (וגם מספר לא קטן של אמריקאים), והמסר נקלט בכל רחבי גרמניה (וגם באמריקה) – מה מחכה להם (וגם לנו).

אין טעם אפילו לנסות להוכיח שמבחינה צבאית, "מדיניות אאכן" יעילה פחות ממדיניות שתנתק את העם הגרמני מן הנאצים, שגם תחסוך במספר עצום של חיי אמריקאים, בריטים ורוסים. אבל ממתי ניתן פתחון פה לשיקולים צבאיים טהורים כשעל המאזניים מונח העסק הרציני של הפוליטיקה (למעט, כמובן, גנרלים מעוטרים שמטיפים למפגינים לא לשבש את "המאמץ המלחמתי")? שלוש המעצמות רוצות שהדברים יתנהלו כסדרם, כשנציגי ההמונים הנבחרים מושלים בכיפה; הן אינן חפצות בתנועות עממיות בלתי רשמיות בצד שלהן וגם לא בצד הנגדי. רק עיתונאי ליברלי עשוי לטעון בפניהם ברצינות שניתן היה להשיג ניצחון צבאי מהיר יותר באמצעות זירוז הפיצול הפנימי בגרמניה. הם כולם מודעים לכך, אבל כמעמד שליט אחראי, לא יפקירו את עקרונותיהם לטובת יעילות צבאית.[16]

"המלחמה המודרנית", כתבה סימון וייל, "מצטיירת כמאבק שמנהלים כל מנגנוני המדינה כנגד כל מי שמספיק מבוגר לשאת נשק… הטעות הגדולה כמעט בכל המחקרים על המלחמה… היתה לראות בה אירוע מתחום יחסי החוץ, בעוד שהיא בעיקר אקט של מדיניות פנים, האקט הזוועתי מכולם" ("פוליטיקה", פברואר 1945).

העמים השונים בעולם הולכים ומאבדים שליטה על מעשי הממשלות "שלהם", בה בשעה שהם מזוהים יותר ויותר עם אותן ממשלות. אם לנסח זאת קצת אחרת, ככל שהאחריות המוסרית של האדם הפשוט פוחתת (בהנחה שדרגת האחריות המוסרית עומדת ביחס ישר לדרגת חופש הבחירה), כך האחריות הפרקטית שלו גדלה. במשך מאות בשנים, עד עכשיו, לא היו יחידים כה חסרי השפעה על מעשי הקולקטיב הלאומי שלהם ובמקביל מוחזקים כה אחראים למעשים אלה.

מי יחלץ את העם מן הסתירה המייסרת הזאת, שאין הדעת סובלתה? לא המגן המסורתי, תנועת הפועלים. ברוסיה היא כבר לא קיימת, ובשתי הדמוקרטיות הבורגניות הגדולות, היא איבדה זה כבר קשר עם האידיאלים הדמוקרטיים והאנושיים שפעם הנחו אותה. בסתיו שעבר, קונגרס האיגודים המקצועיים בבריטניה אימץ ברוב של 5:1 הצהרה, לפיה העם הגרמני אחראי לפשעי הנאצים. שבועות ספורים לאחר מכן התקבלה החלטה בקונגרס האיגודים התעשייתיים (CIO) באמריקה: "העם הגרמני חייב… לכפר על הפשעים והזוועות שהמיט על כדור הארץ". נעלמה הסולידריות הבינלאומית של מעמד הפועלים, והפועלים ברחבי העולם, כולל ובמיוחד בברית המועצות, הפכו להיות מוטרפי לאומנות – בתוקף היותם פועלים מאורגנים – לא פחות מן המעמדות השליטים.

עלינו להרחיק מבט ולהעמיקו כדי להיחלץ מן הדילמה של אימפוטנציה פוליטית הולכת וגדלה לצד אחריות פוליטית הולכת וגדלה. עלינו להביט אל המהות האנושית שלנו ולאתר בה כבוד רגיש ומחוייב יותר לאנושיות של עצמנו ושל עמים אחרים.

העיתונאי הרולד דני מספר ב"ניו יורק טיימס" של ה-18 בפברואר, 1945, את סיפורו של טוראי אס.אס. שבוי. הוא היה חקלאי אוקראיני צעיר שגוייס בכפייה לאס.אס. בזמן שהגרמנים נסוגו מרוסיה בקיץ שעבר. מואס בכל, אדיש, נטול עניין אפילו באיתור משפחתו, הוא "נראה כמי שאין בליבו משטמה או חיבה, רק מעט טינה… על כל השאלות הוא משיב: 'אני לא יכול לדעת כלום על זה. הכל כל כך מבולבל'. הוא נראה ומתנהג כאדם הנתון בהלם קיצוני". אבל האוקראיני-חקלאי-איש-אס.אס. למד דבר אחד, וזה היה השיפוט הערכי היחידי שנחלץ ממנו: "כולנו בני אנוש. אם היה לנו שלום, אם אנשים היו עובדים ביחד, אולי הם היו חברים. אבל עכשיו – ."

(פורסם לראשונה ב-Politics, מארס 1945. תרגום: עידן לנדו)

* * *

אחרית דבר / עידן לנדו

בסוף קריאת "אחריות העמים", ואולי עוד קודם לכן, הקורא מבין שהכותרת טמנה לו מלכודת. אין דבר כזה, "אחריות של עמים". מקדונלד מחדד את התובנה הזאת ומבסס אותה בשלל דוגמאות מאירות עיניים (והופכות קרביים) מן הצד "שלנו" ומן הצד "שלהם". במהלך מקביל, מקדולנד מזכיר לנו, שוב באמצעות דוגמאות חיות, שאנו חיים בתקופה שבה הפשעים שנעשים נגד אנשים חפים מפשע קיבלו ממדים מפלצתיים. המתח הזה – בין הפשעים הבלתי נסבלים לבין היעדר האחריות עליהם – הופך את הקריאה במסה הזו לחוויה כמעט מכאיבה. אבל מקדונלד לא "המציא" את המתח הזה: הוא רק הפנה זרקור, חד וחריף, אל תכונה מובנית של המלחמה בעולם המודרני. הלקחים מן הדיון שלו חורגים הרבה מעבר להקשר ההיסטורי המסוים שבו הוא נכתב, ומכאן חשיבותו. למעשה המסה של מקדונלד היא נקודת פתיחה מצויינת לכל דיון שנוגע בזהות קולקטיבית, באלימות מאורגנת, בחופש הבחירה, בנטילת אחריות ובהטלת אשמה. נקודת פתיחה ולא נקודת סיום, כיוון שמקדונלד משאיר הרבה שאלות פתוחות. אבל אלו שאלות ל"מתקדמים", ויש לקנא במי שמסוגל לשאול אותן; רובנו מדשדשים במי אפסיים מוסריים ובמכשלות מנטליות שמקדולנד צולח באומץ. כדאי אם כן להבין את משמעות המהלך הקוגניטיבי-מוסרי-רגשי המתבצע ב"אחריות העמים" לפני שמנסים להביט מעבר לו.

לפני הכל, צריך לזכור את ההקשר ההסטורי של כתיבת המסה: סוף 1944, תחילת 1945. מלחמת העולם השנייה עדיין מתנהלת במלוא עוזה במרכז אירופה ובמערבה וכן באיי האוקיאנוס השקט. פצצות האטום יוטלו על הירושימה ונגסאקי רק בעוד חצי שנה. הסוף כבר ידוע: בעלות הברית ינצחו. אבל במקביל מתחיל להתברר המחיר הנורא של הניצחון הזה, מאות ערים שהפכו לעיי חורבות, מיליוני הרוגים, רובם אזרחים, המוני פליטים שגודשים את הכבישים וערי השדה. וכמובן, השמדת יהודי אירופה.

מקדונלד פותח את המסה דווקא בתיאור די נרחב של זוועות מחנות הריכוז וההשמדה. צריך כמובן לזכור שהידיעות הפומביות הראשונות על מחנות ההשמדה התפרסמו במערב רק במהלך 1944 (ידיעות חשאיות התקבלו עוד קודם לכן), וגם אז הן לא הפכו לנחלת הכלל. בשעה שמקדונלד כותב את הדברים, עדיין אין מושג מוכר של "שואה" בספירה הציבורית וממדי האסון, על פרטיו המחרידים, אינם ידועים לרוב קוראיו. על כן התפקיד העיקרי של פתיחת המסה הוא דיווחי-עיתונאי, לאו דווקא פולמוסי. חשוב לומר זאת משום שקריאה בדיעבד תתפתה לראות בפתיח הזה מהלך רטורי "מאזן", שבו מקדונלד מוכיח לקוראיו, לפני שהוא מלקה אותם בשוטים ובעקרבים, שהוא עדיין פטריוט, ושהוא מבין שהנאצים גרועים יותר מהאמריקאים. זה מובן מאליו וזה לא העניין. חשוב למקדונלד להציג תמונה אמינה של מלוא טווח הרוע האנושי, מפורטת ככל שהעדויות החלקיות שבידיו מאפשרות זאת. חשוב לו באופן כללי כי הוא אינו רואה כל סתירה בין תפקידו כאינטלקטואל לבין תפקידו כעיתונאי; וחשוב לו ספציפית בהקשר של המסה, משום שרק על רקע הזוועות האלה יורגש כל כובד משקלה של דילמת האחריות ללא אחראים, שתנוסח בהמשך.

ובכל זאת, ככל שמתקדמים בקריאה, מתחוור והולך שעניינה העיקרי של המסה איננו לתבוע מהגרמנים חשבון נפש – אלא מן האמריקאים ובעלי בריתם (ובכך היא אינה שונה ממרבית המסות באוסף הרשימות הנושא את שמה, שכותרותיהן, בין השאר הן "טבח מן האוויר", "הפצצה", ו"זוועה – שלנו או שלהם?"). מקדונלד מבין את תפקיד האינטלקטואל כפי שהיה מאז ומעולם (כנראה מימי נביאי התנ"ך): להתריס נגד השלטון שלו, לעורר את המצפון של הקהילה שלו. רשימה אחרת באותו קובץ נקראת "אחריות האינטלקטואלים", כותרת שנתן נועם חומסקי 22 שנים מאוחר יותר למסה מפורסמת שלו על שתיקתה של האליטה האינטלקטואלית והתרבותית באמריקה לנוכח פשעי המלחמה הנוראים שחוללה אמריקה בוייטנאם באותן שנים. חומסקי פתח את המסה שלו בציטוט ממקדונלד כדי להראות שהדילמות שהוא הצביע עליהן ב-1945 עדיין ניצבות מולנו, במלוא חריפותן. מיותר כמעט לציין שמה שהיה נכון ב-1967 עדיין נכון בימינו; מקדונלד באמת חשף איזשהו קוד גנטי קבוע בלב הקשר הארור הזה בין חברת ההמונים המודרנית לאלימות מאורגנת.

מקדונלד בונה את הטיעון שלו בשלושה נדבכים. ראשית, קביעה עובדתית, ולפיה הגרמני הממוצע (שלא היה בשורות האס.אס. ולא נחשף למנגנון ההשמדה) אינו יכול להיות מוחזק אחראי לפשעי הנאצים; שנית, טענה אנליטית, ולפיה רעיון "אחריות העמים" מפליל את האמריקאי והבריטי הממוצעים בגין פשעי המלחמה של ממשלותיהם לא פחות משהוא מפליל את כלל הגרמנים; ולבסוף, מסקנה מוסרית-פוליטית, ולפיה… המממ… לא ברור. הנדבך השלישי נותר תלוי באוויר, לא מפורש ולא מפוענח, להוציא אמירה לקונית או שתיים בסוף המאמר. השתיקה הזאת של מקדונלד בדיוק בשלב שבו מתבקש להפיק את הלקח המוסרי והפוליטי מן הדברים הנוקבים שלו היא מטרידה מאד. בסוף הדברים אחזור אליה ואנסה להבין אותה ואולי אפילו לדובב כמה מלים מתוכה.

הקביעה העובדתית לגבי מידת השותפות של הגרמנים בפשעי הנאצים לוקחת אותנו אל ליבו של ויכוח היסטוריוגרפי שפרץ מיד עם תום המלחמה ולא פסק עד ימינו. במהלך אותו ויכוח נחשפו עובדות רבות שלא היו ידועות למקדונלד על היקף שיתוף הפעולה של החברה האזרחית הגרמנית עם הנאצים. אבל נשים לב לאבחנה בין שתי שאלות: מה ידע הגרמני הממוצע על ההשמדה, ומה יכול היה לעשות מי שידע? בעוד שיש מחלוקת גדולה על השאלה הראשונה, אין כמעט מחלוקת על השניה: בתחומי המדינה הטוטליטארית, וביתר שאת בתקופת המלחמה עצמה, שבה הגיע הטרור הפנימי של הגסטפו לשיאו, הגרמנים מן השורה היו יכולים לעשות מעט מאד נגד השלטון הנאצי. האופוזיציה נמחקה לחלוטין וכל מי שרק העז להתבטא נגד השלטון שילם על כך בחייו. כפי שכותבת חנה ארנדט במאמר שמקדולנד מצטט, לא מרד היה פתוח בפניו של מי שכבר עמד על שותפותו לפשעים, אלא התאבדות.

עם זאת, מקדונלד כנראה המעיט הן באומדן מספר הגרמנים שידעו מה קורה והן בהיקף הידיעה שלהם. בשונה מן התמונה שהצטיירה לו בסוף המלחמה, סוכני הרצח וסייעניהם חרגו הרבה מעבר ליחידות המוות של האס.אס. מבלי להיכנס לעובי הוויכוח הזה (שבו אין לי מומחיות), די אם נניח שכל הילדים בגרמניה בשנות המלחמה, מרבית הנשים, וככל הנראה גם מרבית הגברים (כלומר, מי שלא נשלח לחזית ולא הועסק בפקידות הנאצית) לא ידעו דבר על ההשמדה; ממילא לא היו יכולים לשאת באחריות כלשהי. באשר לאלה שידעו, או היו יכולים לנחש, קיים תחום אפור נרחב למדי שמעורבות בו דרגות ידיעה שונות, דרגות אוטונומיה שונות (פקיד זוטר לעומת מפקד בכיר) וכד'. גם בנתח הזה, חופש הפעולה וההתנגדות היה די מצומצם, וניתן בעיקר לקצונה הגבוהה. ואכן, ניסיון ההתנקשות בהיטלר הגיע משורות הקצונה הגבוהה ולא מתוך "פשוטי העם".

[ההשוואה שעורך מקדונלד בין דרגת האחריות של הגרמנים לפשעי הנאצים לבין דרגת האחריות של הלבנים בדרום ארה"ב למעשי הלינץ' בשחורים מאלפת, הוכחה מצוינת לכך שגם מי שמכיר במפורש בייחודיות של פשעי הנאצים חושב ש"מותר להשוות" ואפילו "צריך להשוות"].

70 שנה אחרי, הדברים האלה עדיין אינם נעימים לאוזניים יהודיות. הזיהוי האוטומטי בין נאצים-אז לגרמנים-אז, בין גרמנים-אז לגרמנים-היום, הוא מרכיב לא מודע בזהותם של ישראלים רבים. הזיהוי הזה מאפשר לנו להטיל את רשת האשמה למלוא רוחב האומה הגרמנית מבלי לטרוח בזוטות כמו דיוק היסטורי. אבל מי שהתבונן מקרוב גילה, לחרדתו, ששאלת האשמה והאחריות בגרמניה הנאצית הסתבכה עד כדי אי-פתירות, הודות להתלכדות מוזרה ומעוררת אימה בין התעמולה הנאצית לתעמולה המערבית. מקדונלד מושפע כאן מחנה ארנדט, ולכן כדאי לצטט אותה במקור:

"האימה הקיצונית שבה אנשים הגונים מגיבים כאשר נושא גרמניה עולה לדיון… נובעת מן המכונה האדירה של רצח המוני אדמיניסטרטיבי, שאליו נרתמו בכוח לא רק אלפים ספורים, אפילו לא רק כמה עשרות אלפים של רוצחים נבחרים, אלא עם שלם. באופן שבו הימלר הכין את הקרקע לתבוסה, כל אחד היה תליין, קורבן או אוטומט, הצועד קדימה על גוויות חבריו – שנבחר תחילה מתוך פלוגות הסער ומאוחר יותר מכל יחידה בצבא או ארגון המוני. העובדה שכל אחד, בין אם הוא מעורב ישירות במחנה השמדה או לא, אנוס להשתתף באופן כלשהו בהפעלתה של המכונה הזאת של רצח המוני – זאת העובדה המזעזעת… הצורך האנושי בצדק ניגף בפני רתימתו של עם שלם למטרה הזאת [של רצח המוני]. אם כולם אשמים, אף אחד אינו יכול לעמוד למשפט".

הדברים האלה מהדהדים כמובן את "אייכמן בירושלים", 18 שנים מאוחר יותר (אף כי ארנדט סברה שאייכמן ראוי גם ראוי לעמוד למשפט). העובדה שהדעת אינה יכולה לסבול אותם אינה גורעת מנכונותם – לכל היותר, היא גורמת לרובנו לעקוף את המוקש המוסרי הזה ולהדחיק את משמעותו. אבל מקדונלד מיישיר אליו מבט כשהוא כותב: "העולם הופך למקום מסובך ומעורר אימה, שבו כוחות חברתיים עלומים מניעים אנשים כמריונטות לבצע מעשים נוראים, עולם שבו האשמה היא אוניברסלית וחסרת משמעות כאחד. למרבה הצער, העולם הוא באמת מקום כזה." ברקע הדברים האלה נמצאת הדינמיקה הפסיכולוגית של התנייה התנהגותית תחת שליטה מוחלטת; מקדונלד מזכיר את התיאור הנוקב של אסירי בוכנוואלד ודכאו, פרי עטו של ברונו בטלהיים, שחי במחנות האלה כשנה (מאוחר יותר האבחנות האלה זכו לתהודה רחבה הודות למחקריהם של הפסיכולוגים החברתיים מילגרם וזימברדו).

תיכף נחזור לקביעה הזאת, "למרבה הצער, העולם הוא באמת מקום כזה". מקדונלד נוקט כאן, לדעתי, הפרזה רטורית שהוא עצמו אינו מאמין בה לגמרי. אבל זו רק הפרזה, לא בדיה, ויש בה גלעין עיקש של אמת. חברת ההמונים המודרנית על הארגון הביורוקרטי המסובך שלה, על ביזור הפונקציות השלטוניות שבה, על ההפרדה המוחלטת שבין הוגי האלימות למוציאים לפועל, על מנגנוני התעמולה ומיסוך המציאות שבה – היא חברה שמערערת מן היסוד את קריאת המציאות והבנתה ואת מושגי האחריות והאשמה הקלאסיים. המציאות מספקת דוגמאות למכביר. מהנדס ייצור בחברה שמספקת אמצעים לפיזור הפגנות למשטרה – האם הוא שותף למדיניות הנישול של הבדואים בנגב? תצפיתנית שמאתרת תנועה חשודה בקרבת גדר המערכת בעזה, ובעקבות התראתה נורים למוות חקלאים תמימים – האם היא שותפה לפשע? אזרח שמממן מכיסו ערוצי תקשורת מרכזיים שנמנעים באופן שיטתי מסיקור של פינויים בכוח של זכאי דיור ציבורי מביתם וזריקתם אל הרחוב – האם הוא שותף לעוול (וגם מוודא שלא יידע עליו)?

השאלות האלה אף פעם אינן טריוויאליות ואין להן תשובה אחידה. כמובן שלא משתמע מכך שעדיף לוותר מראש ולפטור מאחריות את כולם, מן המעגל הקרוב ביותר ועד הרחוק ביותר ממוקד העוול. אבל זה כן אומר שלא תמיד נצליח להגיע לתשובות ממצות; מעתה וכנראה עד עולם, הספק יהיה בן לוויה קבוע לכל התבוננות מוסרית ביחיד.

נעבור כעת לטענה האנליטית של מקדונלד, שגוזרת גזירה שווה בין אזרחי בעלות הברית ואזרחי גרמניה באשר לאחריותם כלפי מעשי הממשלות שלהם. מקדולנד מצרף אל הטענה הזאת דיון בתורת "המדינה האורגנית" של היגל. הצירוף הזה מוקשה ואפילו מעורר תמיהה. אבל הבנה אמיתית שלו, לדעתי, תבהיר לנו את התובנה המעמיקה ביותר של המסה.

שורה של תיאורי מקרה – כולם מאירי עיניים – משמשים את מקדונלד להראות כיצד חופש הפעולה של הפרט נמחק לגמרי בתוך מכונת המלחמה המודרנית. מי שמשחרר פצצות מעל ערים צפופות אוכלוסין, מי שסתם נהרג מפיצוץ של אניית תחמושת, מי שנופל בשבי ונשלח להילחם נגד עמים שמעולם לא היה לו סכסוך איתם – כולם משבשים את הרצף מודעות-בחירה-פעולה-אחריות-אשמה בנקודות שונות לאורכו. התרוקנות האחריות של הפרט, לפי מקדונלד, היא היבט אובייקטיבי של התפקוד בחברת ההמונים, וביחוד בשעת מלחמה.

ההיבט הזה, כך נראה, חי בהרמוניה עם מושג "אחריות העמים", שיונק את השראתו מתורת "המדינה האורגנית" של היגל. במדינה הזאת הפרט נמחק לחלוטין; כל מה שהופך אותו לפרט – תודעה, מצפון, חופש בחירה ואישיות – מושלך על המדינה (וגילומה הפרסונלי, השליט), שהפרט מרגע זה הופך לחומר בידיה. למותר לציין שהדוקטרינה האנטי-הומנית הזאת (בתוספת סנטימנטים פולקיסטיים קדומים יותר, מן הרומנטיקה האירופאית) היתה המסד האינטלקטואלי של הפשיזם האירופאי. היגל היה הפשיסט הפוליטי הראשון.

בנקודה הזאת מקדונלד אומר לנו: אנחנו נגועים בתועבה הזאת לא פחות מהם. כשם שרעיון "אחריות העמים" מטיל אשמה קולקטיבית על כל בני העם הגרמני בגין פשעי הנאצים, כך הוא פוטר באופן קולקטיבי את כל בני העם האמריקאי מפשעי ההנהגה הפוליטית-הצבאית שלו – החרבת עשרות ערים בגרמניה ויפן ורציחתם של מאות אלפי אזרחים חפים מפשע.

איך? פשוט מאד. אם אין אחריות אישית, אם המחשבה והבחירה מסורות באופן בלעדי לסוכן הפעולה הפוליטי היחידי – המדינה ב"ה'-הידיעה" – אז כל פשע פרטי הופך לפשע של המדינה. בצד שלהם, זה מיתרגם להפללה טוטאלית של כל העם. אבל בצד שלנו, אם אין אחריות אישית, אם המחשבה והבחירה מסורות באופן בלעדי למדינה, אז כל פשע פרטי מופקע לבעלות המדינה, כך שהאזרחים כולם נקיים. ורק המדינה שלנו – שעושה דברים נוראים בשמנו, אבל פטרה אותנו מאחריות – רק היא אשמה.

חישבו על כך לרגע. התובנה הזאת מזעזעת בפשטותה. אותו רעיון מקולל עומד מאחורי הראייה של האוייב כגוש אחד ובלתי מובחן של אשמה, והראייה של עצמנו כאוסף פרטים צחים כשלג. אותה הפקעה של האחריות האישית, אותה מיסטיפיקציה של הקולקטיב המדומיין – משחירה את האוייב ומלבינה אותנו.

ולכן, גם המסקנה פשוטה: התיקון יבוא רק מעקירת רעיון "אחריות העמים" מן השורש. רק חזרה למוסר אישי, רק נטילת אחריות מחודשת על מעשינו, כל אחד ואחת בתחום עשייתו, תשחרר אותנו ממעגל האיבה האינסופי.

אבל כאן מתעוררת התמיהה. הרי קודם לכן מקדונלד טען שממילא, המציאות המודרנית היא כזאת שאחריות הפרט בה מתפוגגת. אם זאת המציאות, מה הפסול בתורת "המדינה האורגנית", שבסך הכל מעניקה צידוק תיאורטי למצב עניינים קיים? הנה מקדונלד עצמו כותב: "הרי המדינה האורגנית איננה רק סיסמה אידיאולוגית בפיהם של בעלי הסמכות; היא משקפת את הארגון האמיתי של המציאות בעולם המודרני". כאן, אני מעז לנחש, מקדונלד לא באמת האמין למה שהוא כתב. שהרי המשמעות העמוקה של אמירה כזאת היא ניהיליזם מוחלט. עולם שהתרוקן מאחריות אישית למעשי פשע הוא עולם שאין בו עוד טעם לעמוד ולצעוק במחאה; ממילא אין בו עוד טעם לכתוב מאמרי תוכחה מסוג המאמרים שממלאים את ספרו של מקדונלד.

ואומנם, בנקודה אחרת במאמר הוא כותב: "הבלבול האנימיסטי מאפיין את מחשבת האדם הפשוט (עם הרבה עזרה מצד שליטיו הפוליטיים) לא רק על אודות היחסים בין אומות אלא גם על אודות היחסים בין המדינה לאזרח הפרטי. בדיוק משום שזו הזירה שבה כוחו האמיתי של היחיד הכי זעום, בה משקיעים השליטים את מלוא מאמציהם להציג את המדינה לא רק כמכשיר בשירות המטרות שלו אלא גם כשלוחה של האישיות שלו. הם חייבים לנסות לעשות כך בגלל הדגש הרב על חופש הפרט, שהמהפכה הבורגנית השרישה בהנחות הפוליטיות שלנו (האם יבוא להן קץ?)."

וזאת כבר פסקה אופטימית. האופטימיות שלה שברירית להחריד, טמונה במילה קטנה בודדה שתלויה מעל התהום: "זעום". הכוח של הפרט אומנם זעום, אבל אמיתי. והשליטים מנסים למחות לחלוטין גם את הזעום הזה, לא להותיר זכר ושריד לכוח הרצון והבחירה של הפרט. את זה הם עושים בשם המדינה האורגנית, בשם אחריות העמים, בשם אידיאולוגיה שאומנם הולכת וסוגרת, כל הזמן, את הפער בינה לבין המציאות, אבל עדיין איננה זהה למציאות. ואולי אף פעם לא תהיה; כל עוד ניחנו אנשים בכושר המחשבה, יהיה מישהו, בכל מצב, קיצוני ככל שיהיה, שיהיה מסוגל להבחין בין הרצון והצרכים שלו לבין "רצון" ו"צרכים" של ישות מופשטת הקיימת רק מכוח הסכמתו – הסכמה שגם היא נתונה לבחירה.

חיזוק לראייה הזאת אני מוצא במאמר מאלף אחר של מקדונלד באותו קובץ, הנקרא בפשטות "הפצצה", ועניינו פרוייקט הגרעין האמריקאי והטלת פצצות האטום על יפן. מקדונלד בוחן את הפונקציה הפוליטית של המידור הקיצוני והחשאיות של הפרוייקט, שאיפשרו לעשרות אלפי אנשים – מהנדסים, מדענים ואנשי צבא – להשתתף בו מבלי שהם מודעים בכלל למשמעות המוסרית של מעשיהם. מי שעבד בדרגים התחתונים – הרוב המכריע – לא ידע ולא יכול היה לשאת באחריות מוסרית לתוצאות הנוראיות של הפרוייקט; כמו רוב הגרמנים, אשמתם היא פיקציה תעמולתית של "אחריות העמים".

אבל, מקדונלד ממשיך, היו גם המדענים שבלב העניין. והם ידעו, והבינו, ורובם המכריע העדיף לא להטריד את עצמו בשאלות מוסריות. גם הגדולים שבהם כשלו: אנריקו פרמי, נילס בוהר, רוברט אופנהיימר, ג'יימס צ'דוויק. אלה ראו עצמם אנשי מדע "טהורים" והפרידו את מחקרם מכל "שימוש פוליטי" שאולי ייעשה בו. חטאם לא יכופר. ובכל זאת, היו גם אחרים. מקדונלד מצטט דיווח שלפיו כמה פיזיקאים "סירבו לעבוד על הפצצה האטומית מחשש שהם יוצרים מפלצת שתשמיד את הפלנטה". ועליהם הוא כותב כך:

"המדענים האלה הגיבו כאנשים שלמים ולא כ"מומחים" מצד פוליטי מסויים. כיום נוטים לחשוב על עמים כאחראים ועל יחידים כמי שאינם אחראים. ההיפוך של שתי התפיסות האלה הוא התנאי הראשון להיחלצות מן המדרון שמוביל לברבריות. ככל שהיחיד יחשוב ויתנהג כאדם שלם (ועל כן אחראי) ולא כחלק פונקציונלי של אומה או מקצוע (ועל כן לא אחראי), כך תגבר התקווה לעתיד. אולי זה זה שיגיון טפשי וחסר-שחר להתעקש על התנהגות כפרט אחראי בחברה שגוזרת אמפוטנציה על הפרט; ואולי זה נבון ומועיל. יהיה אשר יהיה, זהו הסיכוי היחידי לשנות את גורלנו הטרגי כיום."

ובכן, האתגר הוא להיות אדם שלם. לרוע המזל, נגזר עלינו להיוולד אל תרבות שמירב מאמציה מוקדשים להפוך אותנו לאנשים חלקיים, לפצל אותנו לפונקציות מבודדות: צרכן, נתין, בן-לאום, עובד, חייל, גבר, אישה, אשכנזי, מזרחי. הפירוק של האדם השלם הוא בד בבד גם פירוק יכולתו לחשוב. פונקציות במכונה אינן נמדדות ביכולת החשיבה שלהן; להיפך, חשיבת-יתר משבשת את הפעולה התקינה של המכונה. אבל רק אדם שלם הוא יותר מסך כל חלקיו הפונקציונליים; רק הוא יכול ליטול אחריות ולשקול אם הוא חפץ לפעול בדרך שהותוותה לו או לא. בכל ההיסטוריה המתועדת והמוכרת לנו, מעולם לא העמידו עצמם אנשים שלמים כנגד "אויב קולקטיבי" כלשהו.

* * *

הערות שוליים

[1] זהו הנוסח שהתפרסם ב"פוליטיקה" ב-1945. הערכות מאוחרות יותר מציבות את האומדן על 6 מיליון איש. בתפנית היסטורית אירונית, הקורבנות הפכו עכשיו למדכאים בתורם. מאז 1948, כ-800 אלף פליטים ערבים שנסו מפלשתינה בזמן הקרבות מתגוררים בדלות וניוון במחנות של האו"ם מסביב לגבולות המדינה. ממשלת ישראל – ללא התנגדות של אף קבוצה יהודית שמוכרת לי – מסרבת לקבלם בחזרה, ומסרה את הבתים, הנחלות והכפרים שלהם לידי מתיישבים יהודים. הצידוק לכך הוא השטות הרגילה בדבר "אחריות קולקטיבית". מעשה ההפקעה הזה, כמובן, אינו עומד בשורה אחת עם פשעי הנאצים החמורים לאין ערוך יותר. אך גם עליו אין לעבור בשתיקה.

[2] שישה חודשים אחרי כתיבת הדברים האלה, "אנחנו" האמריקנים הדמוקרטים וההומאנים הפלנו פצצות אטום על הירושימה ונגסאקי, והשמדנו כהרף עין בסביבות 90 אלף אזרחים – גברים, נשים וילדים. כך הגיעה לשיאה המדיניות האנגלו-אמריקנית של טבח אוכלוסיות אזרחיות מן האוויר, מדיניות שבדיעבד הוכחה כנטולת כל צידוק מוסרי, הרסנית מבחינה פוליטית ומפוקפקת מבחינה צבאית.

[3] המחתרת לא התגבשה ובסך הכל התנהגותם של צבאות ארה"ב ואנגליה לא היתה גרועה מזו של רוב הכובשים – סטנדרט צנוע למדי. בניגוד להם, הצבא האדום, צלל הרבה מתחת לסטנדרט הזה. השבועות הראשונים של הכיבוש הרוסי במזרח גרמניה, אוסטריה והונגריה היו אורגיה משולחת-רסן של אונס והרג המוני, בקנה מידה שלא היה מוכר במערב מזה מאות שנים. ראו את ארבעת הדיווחים הנוראיים, מפיהם של ניצולים, שפרסמתי ב"פוליטיקה" (ינואר 1946, עמ' 4-8; אוקטובר 1946, עמ' 315-319).

[4] לא נכון, בעצם ההיפך מהנכון. "למה כתבתי דבר כה מופרך, איני יודע" , כתבתי מאוחר יותר, "לא היו ראיות לכך: היסחפות רטורית היא כנראה התירוץ הקלוש שלי". תירוץ נוסף הוא שהחמצתי (כפי שאחרים החמיצו) אבחנה חשובה, בין מחנות ההשמדה (כמו מיידנק, אושוויץ, אושווינצ'ם) לבין מחנות הריכוז (כמו בוכנוואלד, דכאו, זקסנהאוזן). האחרונים התקיימו לכל אורך שלטונו של היטלר. שיעור התמותה בהם היה גבוה מאד, אבל מטרתם לא היתה סתם להרוג, אלא להטיל טרור, לענות ולשבור את רוחם של האסירים, ובתקופת המלחמה, גם לנצל את כוח העבודה שלהם. קיומם לא נשמר בסוד – הנאצים למעשה טרחו לפרסם את קיומם ברבים – באופן כללי, בלי הפרטים המזוויעים – כאמצעי להרתיע את האופוזיציה. ממילא אי אפשר היה לשמור אותם בסוד שכן כולם שכנו בגרמניה עצמה, ועד לשנת 1940, כל האסירים בהם היו גרמנים. אבל מחנות ההשמדה שכנו בעיקר בפולין, והם "עיבדו" רק יהודים, רובם פולנים, ואחרים שאינם גרמנים. כך שניתן היה לשמור עליהם בסוד, ואומנם כך נעשה. רק גרמנים עם קשרים טובים מאד בפיקוד הצבאי הבכיר ידעו על קיומם. שכן כל מטרתם היתה להרוג את כל היהודים, גברים ונשים, מבוגרים וילדים, ללא כל עילה פלילית או פוליטית, אלא רק משום שהיו יהודים. והמטרה הזאת היתה מזעזעת ומחרידה את כולם, בגרמניה ומחוצה לה, להוציא נאצים פנאטים.

תכניות האב ל"תאי הגאזים הניידים" (משאיות סגורות שנועדו להמית אנשים בחנק) אושרו בידי היטלר בסתיו 1941, והיחידות הראשונות החלו לפעול בשטחים כבושים ברוסיה באביב 1942. מחנות ההשמדה הראשונים נפתחו בסתיו 1942 ופעלו עד לסתיו 1944, כשהימלר סגר אותם, מבלי ליידע את היטלר, כחלק מהכנותיו לפתוח במשא ומתן על הפסקת אש, מאחורי גבו של היטלר, עם האמריקאים והבריטים. שמועות על תאי הגאזים הניידים ומאוחר יותר על מחנות ההשמדה החלו להתפשט ב-1942, ואין כמעט ספק שמשרד החוץ הבריטי קיבל מידע עליהם ממוסקבה בתחילת 1943. "הספר השחור של יהדות פולין" הופיע באותה שנה עם דיווחים סנסציוניים מן המחנות. אבל בדיוק משום שכל העניין היה כה סנסציוני, כל כך מעבר למה שהיה מוכר במערב – מעבר לטוב ולרע, כפי שהחוק מגדיר את מעשיו של אדם לא שפוי – הדיווחים האלה, במשך זמן מה, נתקלו בחומה של אי אמון. יש גם סיפורים רבים על יהודים שהוזהרו אך סירבו להאמין, והתייצבו בצייתנות למשלוחים למיידנק. רק בקיץ 1944 החל העולם הלא-גרמני להאמין בכך; מה הפלא שגרמנים שבאותו זמן נודע להם על מחנות ההשמדה דרך שידורי הרדיו של בעלות הברית התייחסו לכך כאל "תעמולת זוועה"? הרוב אפילו לא ידעו על כך אז. המקור הטוב ביותר על מחנות ההשמדה הוא ספרו של ליאון פוליאקוב,"Bréviare de la Haine" (פריז, 1951).

[5] ההצהרה הזאת עוררה מחלוקת רבה בשעתה, אבל מאז ועד היום שוכנעתי יותר ויותר בנכונותה, במיוחד לאחר קריאת החיבור המעמיק והמבריק של חנה ארנדט, "יסודות הטוטליטריות" (Harcourt Brace, 1951).

[6] עכשיו נראה לי שייחסתי יותר מדי רציונליות למדיניות של סטאלין. תחילה היא היתה רציונלית יותר מזו של היטלר, אבל הדינמיקה של הטוטליטריות מוליכה אל האי-רציונליות, וב-1945 היו פחות טעמים משסברתי להעדיף את הזוועה הזו על פני הזוועה האחרת.

[7] זאת, אני חושב, אחת הנקודות החריפות שלי. אבל עלי להוסיף שחלה התקדמות יוצאת דופן במעמדם של השחורים מאז 1945. חוקי ההפרדה של ג'ים קראו בוטלו ברובם; בית המשפט העליון החל לראשונה לאכוף את התיקונים ה-14 וה-15 לחוקה ואפילו את חוקי זכויות האזרח של 1866, 1870 ו-1875, כך שכל המבנה של "עליונות הגזע הלבן" בדרום מתחיל להיסדק, והרבה שחורים מתחילים להצביע בבחירות, להתקבל לאוניברסיטאות שעד כה היו לבנות למהדרין, ולנסוע ברכבות ללא הפרדה בין מדינה למדינה. מעשי לינץ' הפכו נדירים יותר ויותר (לפעמים חולפת שנה ללא אף מעשה כזה, בניגוד לימי העבר שבהם מאות שחורים מתו מדי שנה "למען יראו וייראו"), ובמקרים אחדים לבנים אפילו נענשו על רציחת שחורים. הסיבה להתקדמות הזאת, מאז 1945, לקראת שוויון גזעי, היא תקיפות גוברת של השחורים בעמידה על זכויותיהם וכן התעקשות פוחתת של הלבנים על הכחשת זכויות אלה; נקיפות המצפון (המאוחרות) של הלבנים אולי קשורות בצורך להתאחד כאומה כנגד האיום הנאצי, ובימינו, הסובייטי. עדיין יש שפע של "פעילות עממית" נגד שחורים, כפי שראינו בתקרית האחרונה בסיסרו, אילינוי, אבל ברמה הממשלתית חל שיפור משמעותי מאז 1945.

[8] המשטר הסטליניסטי צעד רחוק הרבה יותר מזה של היטלר בניסיונותיו להכפיף אוכלוסיה שלמה ל"תנאים קיצוניים" באמצעות "שליטת מחנה-ריכוז" ו"צורות ההתנייה החודרניות יותר". מבחינה מוסרית, זה לא הופך את העם הרוסי ל"אחראי" יותר ממה שהיה העם הגרמני, אבל מבחינה פרקטית, זה בהחלט מציב בעיה שפציפיסטים ואנשים אחרים בעלי כוונות טובות חייבים להתמודד עימה, כאובה ככל שתהיה.

[9] היקש שגוי, אני מאמין כיום. מוזר ככל שזה נראה, הצדק עם חנה ארנדט שכותבת בספרה (עמ' 379): "הטרור התעצם בברית המועצות ובגרמניה הנאצית ביחס הפוך לקיומה של אופוזיציה פוליטית פנימית, כך שנראה שאופוזיציה פוליטית לא היתה האמתלה לטרור (כפי שנטו להכריז מוקיעים ליברליים של המשטרים הללו) אלא המחסום האחרון בפני החרון המוחלט שלו". ולראיה: הנאצים הרגו 6 מיליון יהודים לא כשנאבקו לבצר את כוחם בשנים 1936-1933 אלא בשנים 1944-1942, זמן רב לאחר שמחצו כל אופוזיציה אפקטיבית, כשהיהודים לא היוו שום איום עליהם, וכשהעם הגרמני נאלץ לתמוך בהם במלחמה כחלק ממאמץ ההישרדות הלאומי. ועוד: "הטרור האדום" של לנין בשנים 1918-1920, כשהאופוזיציה הפנימית היתה עדיין חזקה וכשהצבא האדום היה עסוק במלחמת מגן נגד שישה צבאות פולשים על אדמה רוסית, היה זניח לחלוטין בהשוואה לטרור של סטלין בשנים 1939-1937, שנים אחרי שהקולקטיביזציה הכפויה מחצה את התנגדות האיכרים, תוכנית החומש הראשונה מחצה את הפועלים, והטקטיקה המפלגתית של סטלין מחצה את הבולשוויקים הוותיקים (משפטי מוסקבה היו רק גושפנקה חוקית שניתנה בדיעבד לעובדה מוגמרת). בחברות נורמליות או לפחות מוכרות יותר, אפילו בדיקטטורות כמו זו של פירון או מוסוליני, דיכוי הוא כלי להכניע התנגדות. בעולם האירציונלי של המשטרים הטוטליטריים, לפעמים הוא משרת מטרה כזו (אחרי ניסיון ההתנקשות בהיטלר ב-1944, שיעור ההוצאות להורג נסק) אבל על פי רוב הוא גובר ככל שהאופוזיציה נחלשת, כיוון שהשליטים אינם מעוניינים רק בשימור מעמדם בשלטון אלא בניסוי מעבדה שתכליתו להפוך בני אדם לאוסף של רפלקסים מותנים.

[10] הארסיים שבהם, כמו ואנסיטארט ורקס סטאוט, רקחו תיאוריה של "אחריות" גרמנית שהיא ההיפך הגמור מזו שמוצגת כאן. על פיה העם הגרמני לא נדחף לעמדות נאציות בידי לחצים חיצוניים (עמדה שכמובן משתמע ממנה כי הגרמנים היו אנשים הגונים לפני היטלר) שכן לכל אורך ההסטוריה האירופית היה זה עם ברברי מחרחר-מלחמה. זו למעשה תמונת מראה מושלמת של תורת הגזע הנאצית, שניתנת להפרכה מדעית באותה קלות; אין טעם להשחית עליה מלים כאן. להיאבק בה זו משימה לתועמלן, לא לפרשן הפוליטי; כמוה כרעיונותיהם של הנאצים על אודות העם היהודי, קל להפריך אותה ברמה המדעית ממש כשם שקשה להתמודד איתה ברמה הפסיכולוגית. דיון מועיל יותר כדאי לנהל על תיאוריה סבירה ויותר ופשטנית פחות של האחריות הגרמנית הקולקטיבית.

[11] כעת הייתי מוחק את המילה הזאת.

[12] גם בחייל הקומוניסטי נעשה שימוש מלחמתי. בזמן הכתיבה של הערה זו, המשא ומתן על הפסקת אש בקוריאה תקוע זה כשנה על הסוגיה האם אסירי מלחמה יוחזרו בכוח למולדתם. הקומוניסטים מתעקשים כל כך, האו"ם מתעקש שתינתן להם בחירה אם לחזור או להישאר. הנחישות בעמדת האו"ם נעוצה אולי בזיכרון החרפה של החזרת האסירים הרוסים בידי המערב בשנים 1945-6. זו היתה אחת מהעסקאות המלוכלכות בין סטאלין לרוזוולט ביאלטה, והמערב כיבד אותה, באופן שאינו מעורר כבוד, עד לנתק הפוליטי עם רוסיה בסתיו 1946. שוטרים צבאיים אמריקנים ובריטים (שגם בהם נעשה שימוש מלחמתי בידי מפקדיהם) ביצעו את המלאכה הנאצלה של גרירת האסירים הרוסים – חלקם חתכו את גרונם ובלבד שלא יחזרו – לתוך רכבות, ששוגרו חזרה אל ארץ הסוציאליזם, שם הם נענשו על (א) העובדה שנלקחו בשבי, ו-(ב) על כך שנחשבו "אלמנטים בלתי אמינים", כיוון שחיו מצידו השני של מסך הברזל ולפיכך היו מסוגלים להשוות את החיים שם עם החיים ברוסיה הסובייטית.

[13] היגל משמיט כאן את היוצא מן הכלל הבוהק למרחקים – היוונים, שהיו אינדיבידואליסטים ודמוקרטים (ובכך עוררו גועל באפלטון) עד כדי טירוף, בעיניים מודרניות. המדינה לדידם היתה עניין משעמם, לפעמים אבסורדי, לפעמים נתעב, אבל לעולם לא ראויה ליחס של כבוד. ספרו של ה.ד.פ. קיטו, "היוונים" (הוצאת פינגווין) הוא מקור רב מידע, שנון ומרתק על העם המיוחד הזה, שלו אנו חבים את העיקר מתוך המעט הראוי וההגון בתרבות שלנו. הם לא מנו יותר מכמה מאות אלפים, והחברה שלהם התקיימה לכל היותר מאה שנים, אך מעולם לא היו רבים כל כך בהיסטוריה חייבים כה הרבה לכה מעטים.

[14] מאז תום המלחמה צברנו ניסיון, מדכא ברובו, במאמץ לקבוע אחריות פלילית על פשעים פוליטיים. תכנית הדה-נאציפיקציה ומשפטי נירנברג הסתבכו לבלי הפרד במושג אחריות העמים. אותו מושג מטריד גם הפך את כל אוכלוסיית ברלין, בתוך שלוש שנים, מחיות נאציות לגיבורים דמוקרטיים.

[15] פקודת היום של אייזנהאור הולידה אירועים עתירי לקחים, כמו זה שדווח על ידי טוראי בכוחות הכיבוש, בגיליון "פוליטיקה" מספטמבר 1945: "גמרנו לאכול ונשארה כמות גדולה של אוכל.  ילדים בגיל 10-6 עמדו מסביב בתקווה לקבל קצת פירורים. אז חפרנו בור וקברנו את האוכל". זאת משום שלפי הגרסה הטהורה ביותר של דוקטרינת "אחריות העמים", אין שום הבדל מוסרי בין ילדים למבוגרים. "האם ענישת כל הגרמנים לא תמיט סבל מיותר על מיליוני ילדים גרמנים שאינם אחראים בשום אופן לפשעים של הוריהם?", כך שאל מישהו בקהל את רב-סרן ארווין לסנר במהלך עימות בינו לבין דורותי תומפסון ב-1945. "כמובן", הוא הודה, או בעצם הדגיש, "הילדים הגרמנים החפים מפשע האלה הם החיילים הפוטנציאליים של מלחמת העולם השלישית, ממש כפי שהילדים הגרמנים התמימים שקיבלו אוכל אחרי 1918 שירתו מאוחר יותר בצבא של היטלר בהצלחה יתירה". בימים אלה, הגנרל אייזנהאור (ובלי ספק הרב-סרן גם) מוקיר את בני העם הגרמני, שכן הוא זקוק להם בצבא שלו בנאט"ו, ולכן זה בבחינת יתרון ולא חסרון שהילדים הגרמנים הם "חיילים פוטנציאליים של מלחמת העולם השלישית". בתוך שבע שנים, הגרמנים עברו טרנספורמציה מחיות טרף למגיני הדמוקרטיה, והרוסים עברו טרנספורמציה הפוכה.

באופן אישי, הגישה של לואי ה-14 יותר לטעמי. צרפת היתה במלחמה עם אנגליה כאשר נבנה המגדלור השני של אדיסטון בתחילת המאה ה-18. קברניט של אוניה צרפתית לקח בשבי את הפועלים והעביר אותם לבית סוהר בצרפת. לואי ה-14 גילה זאת כשפנה אליו הקברניט לקבל תגמול. "מלך השמש" זעם. "יש לי מלחמה עם אנגליה, לא עם המין האנושי", הוא הכריז בסגנון מלכותי. הוא שילח את פועלי אדיסטון חזרה לאנגליה עם מתנות לרוב, ולתאי הכלא שלהם הכניס בתבונתו את הקברניט וצוותו.

[16] לא! לא! הבלי ילדות מרקסיסטיים! זאת כלל לא שאלה של "נציגי העם הנבחרים מושלים בכיפה"; זה הרבה יותר עמוק ממושגי מלחמת המעמדות הארכאיים האלה, שהיו מעמיקים לפני מאה שנה אבל כעת הם שטחיים ומטעים. האיום היחידי על השלטון הנאצי בתוך גרמניה בזמן המלחמה הגיע לא מכיוון ההמונים אלא מבין שורות המעמד העליון: קנוניית הגנרלים ואנשי האצולה, ועוד שני פוליטיקאים ליברלים, שהגיעה לשיאה בכמעט-התנקשות בהיטלר באוגוסט 1944. רוקמי הקשר ביקשו להפיל את הנאצים ולהתפייס עם שאר העולם כיוון שהיו משוכנעים (ובצדק) שהיטלר מוליך את גרמניה לאבדון. בעיני רוחם ראו גרמניה קפיטליסטית לא מאד שונה מזו שלנו (או מממשלת בון הנוכחית, לצורך העניין) ובטח לא מהפכה חברתית. אך כוחו של רעיון "אחריות העמים", כפי שבא לידי ביטוי בדרישה של רוזוולט ל"כניעה ללא עוררין", היה כה חזק, שהם לא זכו לשום עידוד או תמיכה מצד בעלות הברית בניסיונם לקעקע את שלטון היטלר מבפנים.

אחת המטרות המרכזיות של הבלוג הזה היא לתעד, להנכיח ולבאר את המאמצים הבלתי פוסקים של ממשלות ישראל לנשל אוכלוסיות ערביות מאדמתן, בעיקר מעבר לקו הירוק אבל גם בתחומו. במרוצת השנים הצטברו לא מעט פוסטים בנושא הזה ויש טעם לארגן אותם בפריסה גיאוגרפית כללית, שתאפשר איתור מהיר של החומרים למי שמעוניין בכך. בסיכום הזה כללתי רק תחקירים נרחבים בעלי מיקוד גיאוגרפי ברור. פוסטים קצרים יותר או כאלה שבוחנים את הנושא באופן רוחבי ניתן למצוא גם תחת התגיות נישול וטרנספר.

כמו שזה נראה, הסיכום הזה ימשיך להתעדכן גם בעתיד.

מזרח ירושלים וירושלים רבתי

שיח ג'ראח
סילואן (1)
סילואן (2)
סילואן (3)
סילואן (4) (וגם עיסאוויה וא-טור)
נבי סמואל

יהודה ושומרון

בילעין/נעלין
נבי סאלח
אזור התעשייה "ניצני שלום"
עקרבה
שטח C

דרום הר חברון

מערות דרום הר חברון (שטח אש 918)
ח'ירבת סוסיא

בקעת הירדן

בקעת הירדן (1)
בקעת הירדן (2)

סיני

פתחת רפיח

בתחומי הקו הירוק

כפר דהמש
חבל הבשור
אום אלחיראן

אפליה ורשע, החל מדרגה מסוימת, תובעים מוח יצירתי. בסך הכל גם פעולה מרושעת או מדיניות מפלה דורשות זמן והשקעה שאספקתם מוגבלת. שלטון רע במיוחד עלול למצוא עצמו מכלה כוחותיו מעוול אחד למשנהו, מתנשף ומזיע במאמץ לא לאבד דקה אחת במלחמת החורמה שלו בשוויון ובצדק. זה גם מעייף וגם מחרב את התסרוקת.

נחוצה התייעלות גם במנגנוני הרשע. כאן נכנס המוח היצירתי לפעולה, ואחד הרעיונות המבריקים שלו מוכר בכינוי "שתי ציפורים במכה אחת".

דוגמה מהשבוע: משרד החינוך, כך פורסם, העביר ב-5 השנים האחרונות 49 מיליון שקל לאוניברסיטת אריאל. לא מדובר בתקציבי הוראה ומחקר אלא ב"מכרזים" לכל מיני התקשרויות. אחת נקראת "תכנון וסיוע למוסדות לימוד בהפעלה והטמעה פדגוגית של תוכנית התקשוב" (28 מיליון שקל), אחרת נקראת "הפעלת תכנית לאורח חיים בריא" (3.4 מיליון שקל), והחביבה עלי מכל –  הו, אירוניה אריאלית טיפוסית – "הפעלת מרכזים ללימודי אזרחות ודמוקרטיה" (2.5 מיליון שקל). מאריאל, עיר שהורתה בחטא, תצא תורת האזרחות והדמוקרטיה לכל קצוות הארץ, וזה אולי מסביר דבר או שניים.

ציפור אחת: תזרים מזומנים יציב ושמן לאוניברסיטת אריאל. תמיד טוב. ציפור שניה: התנערות נוספת של משרד החינוך מאחריותו הפדגוגית, הפרטה בדלת האחורית (הקבלן אינו פרטי, אבל גם לא עובד משרד החינוך). עברתי על כל ההתקשרויות עם אוניברסיטת אריאל; אין שם אף אחת שאיננה שייכת לליבת האחריות השלטונית של משרד החינוך. אבל המשרד הזה מזמן כבר הפך לקליפה ריקה – משרד להדפסת מכרזים שאיננו מסוגל לבצע את תפקידיו הבסיסיים ביותר.

שתי ציפורים. אבל יודעי דבר גורסים שמדובר בשני צידיה של אותה ציפור ממש.

מסתבר שאוניברסיטת אריאל – אותו מוסד אקדמי מפואר שמשאיר הרחק מאחור את מכון ויצמן והאוניברסיטה העברית – מוביל גם בהיקף החוזים שיש לו עם משרד החינוך. שניה לו צועדת – הפתעה, הפתעה! – אוניברסיטת בר-אילן, עם רווח נאה, אף כי זעום ביחס לאריאל, של 10 מיליון שקל ב-5 השנים האחרונות. באוניברסיטת אריאל מייחסים את מזלם המופלג בזכייה חוזרת ונשנית במכרזים להתמחותם ב"מיזמי חינוך". אני מרשה לעצמי להתבונן בצינור הכספי הזה מצידו השני – עוד דרך נוחה של השלטון, אחת מאלפים,  להזרים מזומנים למפעל ההתנחלויות.

תמיכה כזאת באה תמיד על חשבון תקציבים שהיו יכולים להיות מופנים לתחומי הקו הירוק. העובדה הפשוטה הזאת, למרבה הצער, עדיין איננה נחלת הכלל בשיח הפוליטי הישראלי, אף כי היא מעל לכל מחלוקת. ההתנחלויות מקבלות תקצוב עודף בספקטרום רחב של שירותים, וכל שקל עודף כזה הוא בבחינת עונש תקציבי ליישובים ולאזרחים שבתחום הקו הירוק (פירוט בהמשך).

אבל גם העונש הזה הוכפל ושולש לאחרונה, עוד הישג של המוח היצירתי של הרשע. יוזמות החרם למיניהן כבר מחוללות נזק משמעותי לבעלי האינטרסים הכלכליים בשטחים. זהות האינטרסים בינם לבין השלטון מדרבנת את מקבלי ההחלטות לייצר עוד ועוד הגנות ופיצויים לכל מי שחשבון הבנק שלו נפגע מן החרם.

ומי בדיוק מממן את אותן הגנות ופיצויים? נכון, אני ואתם. כלומר, אותם אזרחים שנדפקים פעם אחת עקב קיפוח תקציבי ארוך שנים ביחס להתנחלויות, נדפקים פעם שנייה כשהשלטון שוב שולח ידו לכיסם כדי לפצות את אותן התנחלויות על נזקי החרם.

שוב שתי ציפורים. יפה, לא?

"תג מחיר" כלכלי

זה התחיל לפני שלוש שנים. שר המדע והטכנולוגיה דאז, דניאל הרשקוביץ, ייסד קרן מחקר מדעית ראשונה מסוגה בעולם: "מענקי חרם". מטרתם המוצהרת היא לפצות חוקרים שאינם יכולים להגיש בקשות לקרנות מחקר בינלאומיות, אשר אינן מכירות בריבונות ישראל מעבר לקו הירוק. הכסף שנשלל מאותם חוקרים הוא אירופאי ואמריקאי. הכסף שנמסר להם במקומו הוא ישראלי – כספי מיסים שלנו. נכון להיום, מממנת קרן החרם הישראלית מחקרים בהיקף של 750 אלף שקל בשנה.

זהו בעצם "תג מחיר" כלכלי; פעולת טרור פיסקאלית שמבצע השלטון באזרחיו כנגד ענישה חוקית שאין ביכולתו להתמודד עימה. כשם שנערי הגבעות שהמנהל האזרחי מפרק להם קרוואן הולכים ומכלים את זעמם בעצי זית ומכוניות של פלסטינים חסרי ישע, כך גם אוצר המדינה מעניש את תושבי הקו הירוק על סנקציות בינלאומיות שאין ביכולתו לבטל.

מצאו פראיירים. בהבדל קטן אחד: הפראיירים במקרה השני הם לא לגמרי בצד הנפגע. ישראלים לא מעטים מרוויחים יפה מיוזמות הפיצוי האלה.

כך למשל התברר רק לאחרונה בתחקיר "מולד". בארבע השנים האחרונות הועברו 148 מיליון שקל לרשויות מקומיות בשטחים, במסגרת "מענק בטחוני לאור הקפאת הבנייה". ההצדקה הרשמית למענק היתה מופרכת מלכתחילה – עדות נוספת לקלות הדעת הבלתי נסבלת של השלטונות בפזרם ממון בהתנחלויות: פיצוי על אובדן הכנסות מארנונה בשל הקפאת הבנייה בהתנחלויות ב-2009.

אבסורד ראשון: האם שמעתם מעודכם על רשות מקומית שאינה בשטחים שמקבלת פיצוי מהשלטון על ארנונה שלא נגבתה מבתים שעוד לא נבנו?

אבסורד שני: ההקפאה נמשכה 10 חודשים. המענק המשיך והמשיך, ארבע שנים. איך זה? ככה זה כשהמילה "בטחוני" מופיעה בשם של המענק. צרכי בטחון הם כידוע נצחיים.

ועיקר השחיתות: 80% מן המענק הכביכול-ציבורי הזה הועברו ישירות מתקציבי הרשויות למועצת יש"ע, לא ארנונה ולא בטיח. מועצת יש"ע, כדאי להזכיר, היא עמותה פוליטית שבג"ץ כבר קבע כי אין לממנה מתקציבים ממשלתיים.

לסכום הזה יש להוסיף כ-90 מיליון שקל שהקציבה הממשלה לפצות את הקבלנים ורוכשי הדירות ש"נפגעו" מהקפאת הבנייה (מתי לאחרונה פוציתם על עיכוב של 10 חודשים בתהליך רכישה או בנייה של דירה בארץ?).

מענק ההקפאה והפיצויים האישיים גם הם בגדר פעולת "תג מחיר" ממשלתית נגד הציבור הישראלי שבתחומי הקו הירוק. שהרי החלטתו של נתניהו להקפיא את הבנייה ב-2009 באה לעולם על רקע הלחץ של ממשל אובמה לפתוח במו"מ מדיני עם הפלסטינים. המתנחלים ונציגיהם בממשלה לא העלו על דעתם לספוג את המכה הזאת לבדם; את העלויות הכלכליות של ההקפאה הוחלט לגלגל על החוליה החלשה בפוליטיקה הישראלית – הציבור הרחב. האמריקאים דפקו אותנו? אנחנו נדפוק את אחינו הלא-מתנחלים. כולנו הרי אחים לצרה, לא?

רק תזכרו שעד עכשיו דיברנו רק על "עלויות החרם". את המונח הזה צריך להבין במשמעותו המדויקת: לא "כמה הפסדים גורם החרם לעסקים בהתנחלויות", אלא "כמה מההפסדים האלה מגלגלת הממשלה אל הציבור הלא-מתנחל".

עלות ההתנחלויות, עוד לפני החרם

וזה הרי רק הקצף שעל פני המים. המים, האוקיאנוס הרחב, הוא ההשקעה הראשונית בהתנחלויות, אותה השקעה שחוללה בכלל את החרם. אותה השקעה ששוב ושוב מעדיפה את מי שמתנחל על פני מי שאינו מתנחל.

היא לא מספיקה להם, לגרגרנים.

לא מספיק שההשקעה הממשלתית בשטחים גדלה בקצב מסחרר וכבר הדביקה את רמתה מלפני ההתנתקות, למרות שנתח גוש קטיף נגרע ממנה; ששר האוצר הקודם הודה שהדברים נעשים "בפרופיל נמוך" כדי למנוע שקיפות וביקורת;

לא מספיק שממשלת ישראל משקיעה בכל מתנחל בממוצע 70% יותר כסף ממה שהיא משקיעה בתושבים שבתחומי הקו הירוק (מדובר בהוצאה אזרחית בלבד, ללא הוצאות ביטחון ותשתיות); שההשקעה בתושב קריית-ארבע היא פי 3 ויותר מבתושב בית שמש, שההשקעה בתושב מעלה אפריים היא כמעט פי 7 מההשקעה בתושב טירה;

לא מספיק שיש פער של 430% בין התקציב הרשמי של החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית – הזרוע הממשלתית שבונה בהתנחלויות – לבין ההוצאות בפועל, וזאת הודות למסלול עוקף-ספר-תקציב בוועדת הכספים; זו אישרה, למשל, במהלך 2012 לא פחות מ-96 (!) תוספות תקציביות לחטיבה, עד לסכום של 319 מיליון שקל (לא פלא שהחטיבה מסרבת לחשוף את הפרוטוקולים של ישיבותיה לציבור, תוך הפרת חוק חופש המידע);

לא מספיק שמחצית מן היישובים שהתווספו השנה למפת העדיפות הלאומית הם התנחלויות, וביניהם גם שלושה מאחזים שצלחו את הדרך הקצרה בין אי-חוקיות ועד לעדיפות לאומית בתוך שנה וחצי; ש-90 מתוך 600 היישובים ברשימה הם התנחלויות, ושגם בממשלה מודים שהדבר בא על חשבון פיתוח הגליל והנגב;

לא מספיק שמשרד השיכון נאלץ להפנות תקציבים שיועדו לחסרי דיור לטובת אבטחת מתנחלים באמצעות חברות פרטיות במזרח ירושלים, תופעה שעצם קיומה נגוע בחוסר סמכות שלטונית;

לא מספיק שמשרד התחבורה מסבסד את תעריפי התחבורה הציבורית באוטובוסים להתנחלויות, עד ל-50% מגובה המחיר בתחומי הקו הירוק;

ויש עוד.

כל זה לא מספיק. צריך לממן גם את הנזקים המשניים שנגרמים על ידי הנזק הראשוני. הציבור הישראלי, אם כך, עומד בפני עידן פיסקאלי חדש: המסים שלו יממנו הן את האפליה לטובה של ההתנחלויות בתקציב השוטף (בעיקר דרך העברות לא רשמיות בוועדת הכספים), כדי שימשיכו לשגשג ולפרוח, והן את נזקי החרם שגובים אותם שגשוג ופריחה. זאת לא נבואה אלא קריאה מדויקת של החלטת ממשלה. לאחר גיבוש הסכם הכניעה (חרף כל הרטוריקה הטווסית) לשיתוף פעולה מדעי עם האיחוד האירופי (Horizon 2020), הטילה הממשלה על השר בנט "לגבש מנגנון לשיפוי חברות וגופים שייפגעו מהאיסור האירופי על מימון עקיף ומתן הלוואות לגופים ישראלים שפועלים או מחזיקים שלוחות בהתנחלויות." הפיצוי, כך נכתב, יגיע מתקציב משרד הכלכלה.

אהה. שוב מהכיס שלנו. בשלב הזה מתעוררת תהייה אם לא יהיה פשוט יותר לחייב כל אזרח במדינה להפקיד "מלווה התנחלויות" (בתוספת "שיפוי חרם") בהוראת קבע חודשית לתקציב השוטף של מועצת יש"ע. פחות ביורוקרטיה ממשלתית, יותר שקיפות פיננסית.

תסתכלו רגע מבחוץ

עצבנים? רותחים? מחפשים אשמים? אולי תתחילו אצלכם בבית.

החלוקה הזאת שנקטתי לאורך כל הפוסט, בין "אנחנו" (בתחומי הקו הירוק) ל"הם" (המתנחלים) היא חלוקה מדומה. היא מועילה רק כדי להבהיר שהאידאולוגיה האמיתית שמנחה את הכלכלה הישראלית היא לאו דווקא ניאו-ליברליזם אלא ניאו-קולוניאליזם (עם ויסות ממשלתי מאסיבי). אבל היא לא יורדת לשורש העניין, ובמובן הזה היא בסך הכל פיקציה שמפרנסת יפה מאד את הדימוי העצמי הצודק, הבלתי-נגוע בעוול, של השמאל הישראלי.

הפיקציה נעוצה במחשבה שיש כאן חלוקה ברורה בין מיעוט מנצל לרוב מנוצל, והחלוקה עוברת לאורך הקו הירוק. אבל אם זו היתה המציאות, היה קל מאד להפוך אותה. בפועל, כלכלת הכיבוש העמיקה לחדור לכל שדרות החברה והמשק בישראל, ואין כמעט בית-אב שאיננו מפיק ממנה רווח כלשהו, ישיר או עקיף. כולנו מרוויחים מהכיבוש בכיס אחד, בעודנו מפסידים ממנו בכיס האחר.

שמאלן יקר, תסתכל על עצמך רגע מבחוץ. אתה מזועזע מכך שכספי המסים שלך מנותבים באופן חשאי ומכוער לפיתוח התנחלויות? אבל זה בדיוק מה שמזעזע את מובילי החרם באירופה: שכספי המסים שלך בונים את ההתנחלויות. ושאתה לא עושה כלום בנידון. עכשיו כספי המסים שלך גם מפצים על נזקי החרם, ואתה ממשיך לא לעשות כלום. אתה חושב שמעניין אותם איך בדיוק מגיע הכסף להתנחלויות? זה לא מזיז להם, הפוילעשטיקים של ועדת הכספים. הם סופרים כל יום שכונות חדשות ליהודים ועקורים חדשים לפלסטינים. זאת השורה התחתונה. ובשורה הזאת, אתה שותף.

איך מפרקים את השותפות הרעילה הזאת בין הכיס שלך לבין החיוך של נפתלי בנט? איך מלמדים עם אחד להיגמל מהרווחים שהוא קוצר מחורבנו של עם אחר? אולי צריך לפרק את הכלכלה הישראלית מהיסוד ולבנות אותה מחדש, על אדנים בריאים. אולי צריך לפרק את משרדי הממשלה וועדות הכנסת, ולהגדיר להם מחדש את המותר והאסור. בלי ספק, נחוץ מעשה רדיקלי. בקיץ 2011 הופרחו כמה רעיונות מעניינים לאוויר, אבל הם התפוגגו במהרה. ובכל זאת, יש מקום לאופטימיות; החרם הולך ומתעצם, הלחץ הכלכלי ובעיקר המוראלי גובר כל הזמן. ההכרח הוא אבי ההמצאה, אומרים.

[חלק ניכר מהמידע שנאסף כאן מקורו בעבודתם המסורה של עיתונאי "כלכליסט" שאול אמסטרדמסקי ושל "פרויקט 61"]

"ההתנחלויות אינן מכשול לשלום. הן מהוות כ-5% מכלל השטח בגדה המערבית." (שר הביטחון, משה יעלון, מספר אגדות במינכן).

לידיעת השר, שמשום מה זכה למוניטין של איש בעל יושרה שאיננו חושש "לומר אמיתות מכאיבות":

שטחן הכולל של ההתנחלויות והמועצות האזוריות מהווה 63.5% משטח C, ובסך הכל 36.6% מכלל שטחי הגדה. זהו פער של 600% מהנתון שהפיץ יעלון.

בתוספת אדמות מדינה, שטחים צבאיים סגורים, שמורות טבע וגנים לאומיים והשטח שננגס בידי גדר ההפרדה, השתלטה ישראל על 70% משטח C, ובסך הכל 40.5% מכלל שטחי הגדה.

אין לדעת מאיפה הקריץ יעלון את נתון ה-5%. אולי הוא התכוון לשטח בנוי. אבל זהו נתון חסר משמעות. מבחינה מעשית, הבנייה בהתנחלויות כל הזמן מתפשטת. מבחינה מדינית, האבחנה הרלבנטית היחידה היא בין שטחים שבשליטת ישראל לבין שטחים שבשליטה פלסטינית. בפועל, ישראל חסמה לחלוטין את גישתם של הפלסטינים לכ-40% משטחי הגדה המערבית. נסו להסביר לגויים שהסכסוך איננו על טריטוריה כשהנתונים האלה על השולחן.

ואם כבר עושים תרגיל הסחה ומדברים על שטח בנוי בלבד, לא יזיק להזכיר: כ-21% מהשטח הבנוי בתוך ההתנחלויות הוא קרקע פלסטינית פרטית (על פי רישומי המנהל האזרחי) שנגזלה מבעליה. כשיעלון שואל "למה ההנהגה הפלסטינית רוצה לקבל שטח בלי יהודים", צריך לשאול אותו למה ההנהגה הישראלית מייצרת בפועל (ולא רק "רוצה לקבל") עוד ועוד שטחים בלי פלסטינים – בבקעת הירדן, בדרום הר חברון ובמזרח ירושלים. במקום לברבר על טרנספר דמיוני של יהודים דמיוניים ממדינה פלסטינית דמיונית, כדאי להתחיל לדבר על הטרנספר האמיתי של פלסטיניים אמיתיים ממדינת האפרטהייד האמיתית, ישראל.

כתבתי למעלה "לידיעת השר", אבל זאת כמובן בדיחה; השר יודע. נועם חומסקי הביע לא אחת את רתיעתו מן הסיסמא "To speak truth to power". השלטון יודע את האמת, אין צורך להזכיר לו אותה. מי שזקוק לתזכורת הוא הציבור והתקשורת שמסממת אותו בשקרים מועילים.

לכבוד ספיר סבח, תלמידת י"ב בבי"ס אורט גרינברג בקריית טבעון, וצבי פלג, מנכ"ל רשת אורט:

ספיר וצבי, צבי וספיר, צביספיר, ספירצבי,

משובטים יקרים,

בעקבות דבריכם בתכנית הרדיו "דעה צפונית":

ספיר סבח: " צה"ל הוא צבא הגנה לישראל ואין מה לעשות. יש לנו צבא אחד."
צבי פלג: " צה"ל לא מעורר ויכוח בשום מקום. אין לנו צבא אחר."
ספיר סבח: "מה שנעשה [דברי אדם ורטה] זה לא מוסרי, נקודה."
צבי פלג: "אם הוא יבוא ויאמר שצה"ל לא מוסרי על פי דעתו, הוא לא יהיה מורה באורט, נקודה."

נקודה.

נקודה. 

נקודה.

 

רציתי לשאול: האם יש ברשת "אורט" מקום לפסיק
(סימן שאלה)
לנקודה-פסיק
לסימן שאלה
(סימן שאלה)

בכבוד רב,

שונא נקודות יחיה

נגמר לך הגז? להביא בלון גז חדש – אי אפשר. לבנות סככת פח לשתי פרות – אי אפשר. להניח צינור ביוב – אי אפשר. לנטוע עצים – אי אפשר. להכניס מיכלי מים להשקיה – אי אפשר. להזמין שוחט לפני החג – אי אפשר. לפתוח דוכן רוכלים לממכר שתיה או מזכרות – אי אפשר. להכניס ארגז עגבניות – אי אפשר. זה מסחרי. מותר רק עגבניות בשקית, לצריכה פרטית. להקים גדר בטיחות סביב בית הספר כדי לחצוץ בין הילדים לכביש – אי אפשר. לתקן את הכביש היחידי בכפר – אי אפשר.

ברוכים הבאים לנבי סמואל, ואם אפשר, ברוכים המסתלקים. מדינת ישראל תושיט לכם כל עזרה שתתבקש לזרז את התחפפותכם מאדמתכם.

250 תושבי הכפר, הנמצא רק קילומטר צפונית לשכונת רמות בירושלים, חיים בכלוב בלתי אפשרי. לכאורה תושבי הרשות הפלסטינית בשטח C; בפועל, מנותקים מן הגדה בגדר ההפרדה וכן באמצעות כביש האפרטהייד, 436, שמחבר בין רמות לגבעת זאב. במשך כשנה נאסרה לחלוטין תנועת פלסטינים על הכביש הזה. מאז הקמת הגדר, רק מי שרכבו רשום על שם תושב הכפר, או שתיאם מספיק זמן מראש עם מנהלת התיאום והקישור, רשאי לעלות עליו. יהודים, כמובן, פטורים מכל מגבלת תנועה על הכביש.

תושבי נבי סמואל נמצאים לכאורה במרחק נגיעה מירושלים; בפועל, מי שנתפס בשטח העיר משלם קנסות של אלפי שקלים. עוד קהילה פלסטינית כלואה במובלעת הזאת, אל-חלאיילה, שנמצאת למרגלות התנחלות גבעת זאב, אך היא לפחות פטורה מן העונש שנקרא "גן לאומי", שידובר בו בהמשך.

דרגה כזאת של התעללות ביורוקרטית לא מוכרת לי בשטחי יהודה ושומרון, ומזכירה רק את גורלם של תושבי הקהילות הפלסטיניות בבקעת הירדן ובדרום הר חברון. באחד המקרים שנמנעה הכנסת ציוד לכפר נמסר הנימוק ש"לא מדובר בצורך הומניטרי" – משל היה נבי סמואל "יישות זרה" תחת מצור צבאי, כמו רצועת עזה. ראו כמה משחית ומעוור הכוח, עד שפקידי המנהל סבורים שמחובתם לאפשר לכפרים פלסטיניים (בכלל? או רק במרחב התפר?) קיום "הומניטרי" בלבד – על סף קטסטרופה, אבל לא מעבר לכך.

העובדה שכל זה מתאפשר במרחק של קילומטר בלבד משכונות מגורים של יהודים רק מעידה על עומק ההדחקה וההכחשה שסיגלו להם הישראלים, מרכיב הכרחי בכלכלה הנפשית של עם האדונים. צריך לציין שעד לאחרונה חמקה נבי סמואל גם מתשומת ליבם של פעילי זכויות אדם; מנגנוני ההסוואה השלטוניים פעלו ביעילות יוצאת דופן במקרה הזה.

כתמיד, השלטון הקולוניאלי זקוק למשת"פים, הידועים בכינוי "ערבים טובים", או בפשטות, מוכתר הכפר. על טובות כאלה גומל השלטון בנדיבות. מוכתר נבי סמואל ובני משפחתו הם היחידים בכפר שמחזיקים בתעודת זהות כחולה; לצד ראש המועצה, המוכתר הוא היחידי שהורשה לבנות בית בכפר (במקום שבו הוא עומד נהרס בית של תושב אחר); והוא כמובן זה שדאג לזייף חתימות של בעלי קרקעות על "שטרות מכירה" שמעבירים את הקרקע לבעלות יהודית.

בטח לא שמתם לב לנקודה הזאת, אז אחזור עליה. מ-1967 ועד היום, במשך 46 וחצי שנה, ניתנו שני אישורי בנייה בלבד בכפר נבי סמואל. לא, אף אחד לא טוען שהתושבים פלשו לאדמות; גם המנהל האזרחי מכיר בבעלותם על הקרקע. לא, אין מחסור בקרקע פנויה באזור, כל הגבעה מסביב לכפר שוממה לחלוטין. אז למה לא נותנים להם אישורי בנייה, למה בנים ובנות של תושבי הכפר נאלצים לעקור למקום אחר כדי לבנות בית?

קוראים לזה טרנספר זוחל. ביורוקרטי, עקשני, בלתי פוסק.

למעשה, מבחינת השלטונות מדובר כבר בכפר וירטואלי, חזיון תעתועים מן העבר. במהלך דיון בהתנגדויות להקמת מיזם התיירות בנבי סמואל, קבע נציג המנהל האזרחי: "אין כפר – יש פארק". לכל איש יש שם, ומוטב לומר shame, וגם לאיש הזה, ראש לשכת התכנון של המנהל האזרחי, יש שם: אדריכל דניאל חלימי. זהו אותו חלימי שפסל את תכנית המתאר שהכינו תושבי ח'ירבת סוסיא ליישובם, בשלל נימוקים מופרכים עד אבסורד, מסמך שנותח כאן בהרחבה.

במקרה של נבי סמואל חלימי קיצר הליכים באופן משמעותי; אם אין כפר, אין מה לתכנן או לאשר.

דניאל חלימי הוא מתנחל. סתם, שתדעו.

טיולים ואתרי עתיקות יפים להדחקה, וכך מבקרים למעלה מ-300,000 ישראלים בשנה בגן הלאומי נבי סמואל, מבקרים ומדחיקים, מתפעמים מן הנוף וההסטוריה ולא יודעים דבר על הכפר הפלסטיני שמונח מתחת לאפם. כתבות תיירות ומדריכי טיולים, שממליצים בחום על האתר כטיול מושלם לשבת, מפגינים בקיאות מופלגת באירועים שספק התרחשו שם לפני 3,000 שנה ובורות מוחלטת ביחס למה שקורה שם כיום.

ההרס והגירוש

[לסקירה מקיפה, ראו הדו"ח "נבי סמואל – סיפורו של כפר השבוי בגן לאומי" של עמותת "עמק שווה", יוני 2013].

קשה לדעת מה בדיוק היתה הסיבה שמדינת ישראל מצאה לנכון לשלוח את דחפוריה בשנת 1971 ולהחריב את הכפר נבי סמואל. ממילא רוב תושבי הכפר (יותר מאלף נפשות) ברחו במהלך מלחמת ששת הימים, ומהם נותרו פחות מ-300 איש. תכניות ההתפשטות הגרנדיוזיות של ירושלים-רבתי היו בחיתוליהן. התנחלויות גבעת זאב וגבעון החדשה, שמשתרעות מצפון לנבי סמואל, יקומו רק 6 שנים מאוחר יותר, ב-1977. האם כבר ב-1971 חזה המתכנן הישראלי שנבי סמואל תהיה תקועה בתווך, בין שכונת רמות לבין אותן התנחלויות, וניסה לפתור את הבעיה לפני שהיא בכלל צצה? ואולי זהו הזיכרון ההסטורי המסוכסך של המקום שהריבון הישראלי ניסה לרסן ולהכניע: המצודה הצלבנית, המסורת בדבר מקום קבורתו של שמואל הנביא במקום, הסכסוכים בין קהילות יהודיות ומוסלמיות על זכות התפילה, הניסיון (שנכשל) של יוצאי תימן להקים יישוב יהודי במקום בסוף המאה ה-19, הקרבות הצבאיים שניטשו על הנקודה השלטת הזאת, בין הטורקים לאנגלים ובין היהודים לערבים, מבצע "יבוסי" הכושל ב-1948, פשיטת יחידת ה-101 על הכפר ב-1953, ולבסוף, "התיקון": הכפר נכבש מחדש ב-1967.

כך או כך, 46 בתי מגורים הרסה ישראל בכפר ב-1971, והתושבים נאלצו לעבור לשטח ממזרח לאתר נבי סמואל. מאז ועד היום המדינה עושה כל שביכולתה להמאיס עליהם את החיים במקום, ובשנים האחרונות ממש מתעלה על עצמה בשלל המצאות נבזיות במיוחד. אין לזה שום קשר לביטחון. גם לא לארכיאולוגיה, כפי שנראה מיד. מדובר בקהילה שקטה של 250 איש שכל חטאם הוא השתייכותם לגזע לא נכון במקום ובזמן שאינם מתפשרים על פחות משליטה יהודית מוחלטת במרחב.

נסיונות התנחלות בשנות ה-70'

במהלך שנות ה-70' פעל באזור סוחר קרקעות יהודי בשם שמואל עינב, שברבות הימים הפך להיות הצינור הפרטי העיקרי להעברת קרקעות מידיים ערביות לידיים יהודיות בשטחים. עינב לא בחל בזיופי מסמכים להשיג שליטה באדמות שחשק בהן; בשנות ה-80' גם הורשע בשוחד בחירות למפלגת הליכוד לכנסת ה-11. גם קרקעות בנבי סמואל מכר עינב לרוכשים יהודים, כבר בשנת 1973, מה שמצביע על כך שהיו תכניות בניה באזור זמן קצר לאחר (או אולי במקביל) להרס הכפר הערבי. שנים רבות לאחר מכן הם תבעו אותו לדין על כך שלא הסדיר את רישום הקרקע על שמם.

בשנת 1975 הכין משרד הבינוי והשיכון את תכנית "הר שמואל", שייעדה את נבי סמואל לאיכלוס 5,000 תושבים. התכנית אושרה ב-1980 על סמך חוות דעת משפטית של עו"ד פליאה אלבק, מה שזירז את רכישת הקרקעות במקום, שוב דרך סוחר הקרקעות עינב. אבל ב-1986 נתקע הפרוייקט כאשר ייעוד הקרקע שונה לשטח ירוק והוחל בתכנון הגן הלאומי באזור. המשקיעים ורוכשי הדירות נקלעו להפסדים כבדים; המפורסם שבהם היה אריה דרעי, שהורשע מאוחר יותר בקבלת שוחד ובניגוד עניינים במסגרת פעילותו במשרד הפנים לקידום פרוייקט הר שמואל.

הסקירה הקצרה הזאת מלמדת שמן הרגע הראשון (או השני) שנבי סמואל עברה לשליטה ישראלית – המדינה לטשה עיניה אל אפשרויות הנדל"ן באזור. הרבה מאד אנשים השקיעו כסף ומאמצים כדי לייהד את הגבעה וסביבותיה עוד לפני שהיא הוכרזה גן לאומי. הדינמיקה הזאת מזכירה מאד את התנהלות עמותת אלע"ד בסילואן שבמזרח ירושלים: עמותה שהחלה את דרכה ברכישת נכסים (באותן שיטות מפוקפקות) בלב יישוב ערבי ובשלב מסויים עברה "הסבה" לעמותה שעיקר פעילותה בפיתוח ארכיאולוגי-תיירותי. כך או כך, הקרקע עוברת לשליטה יהודית. ההבדל הוא שבנבי סמואל המדינה משתלטת ישירות על הקרקע הפלסטינית מבלי להשתמש בשליח לדבר עבירה בדמות עמותת מתנחלים. הגן הלאומי בנבי סמואל משתרע על שטח ענק, וקשה להאמין שהוא יישאר בשממונו לתמיד. במוקדם או במאוחר יתחילו לצוץ בתוכו מבנים – ישיבות, מרכזי תיירות, חניונים – ולא מן הנמנע שבהמשך גם מגורי קבע. כשיש תיאבון, קשה לעצור.

יש גן לאומי – אין בנייה ופיתוח (לערבים)

במחצית השנייה של שנות ה-80' החל תכנון הפארק. חלף כמעט עשור, וב-17 לספטמבר 1995 הכריז ראש המנהל האזרחי, תא"ל דוד שחף, על שטח של 3,500 דונם בכפר ובסביבותיו כגן לאומי (אני מודה לעמירה הס על המידע), בהתבסס על אתר העתיקות והצמחיה במקום. אבל צמחיה כמעט שאין באזור, ודאי לא צמחיה יוצאת דופן, ואתר העתיקות משתרע על 30 דונם בלבד. מה ראתה אם כן המדינה להכריז על שטח עצום כל כך, גדול פי מאה ויותר משטח אתר העתיקות, כגן לאומי? לשם השוואה, שטחו של הגן הלאומי סובב חומות ירושלים הוא 1,100 דונם, שטחו של הגן הלאומי הרודיון הוא 1,000 דונם, ושטחו של הגן הלאומי סבסטיה הוא 214 דונם.

מי שמחפש תשובות בתחום הטבע ושימור הסביבה לא ימצא אותן שם. כמו כל סוגיה שקשורה לקרקע בישראל, ובמיוחד בשטחי הגדה המערבית, הסיפור הוא פוליטי, וליתר דיוק, קולוניאלי. נבי סמואל הוכרז כגן לאומי ב-17 לספטמבר 1995. זוכרים מה קרה בסוף אותו חודש, ב-28 לספטמבר? הסכמי אוסלו ב' נחתמו. אלה ההסכמים שחילקו את הגדה לשטחי B, A ו-C. נבי סמואל וסביבותיו הוכרזו שטח C  – בשליטה ישראלית מלאה. למרבה הצער, האזור כולו מאוכלס ביישובים פלסטיניים – נבי סמואל, בית איכסא, בידו, אל ג'יב, ביר נבאללה. יישובים צריכים לגדול ולהתפתח, פיתוח דורש עתודות קרקע, אבל לישראל אין – לא כאן ולא בכל אתר אחר – שום כוונה לוותר על אף פיסת אדמה משטח C. כל הסיפור הזה שמדובר בהחזקה זמנית של השטח – 60% מן הגדה המערבית – שבבוא היום יעבור לשליטת הרשות הפלסטינית, היה בלוף גמור.

איך מונעים פיתוח פלסטיני בשטחי C? הו, ברוך השם, לא חסרות שיטות. אבל אחת המוצלחות שבהן, לבטח החסכונית מכולן, היא להכריז על השטח כגן לאומי. או אז נכנס לתמונה חוק הגנים הלאומיים, שאוסר על כל בנייה חדשה במקום, תוספת בנייה, רעיית צאן או עיבוד חקלאי. כלומר, הכל טעון אישור של רשות הטבע והגנים ורשות העתיקות, אך אלה אינן מעניקות אישורים כאלה. החוק גם מגביל מאד את אפשרות העירעור המשפטי על החלטות הרשויות, שנתפסות כסמכות העליונה בכל הקשור להגנה על הטבע וממצאים ארכיאולוגיים.

אבל הזמן דחק. הסכמי אוסלו אסרו על ישראל לנקוט צעדים בשטח שישפיעו על הסדר הקבע, ועצירה מוחלטת של הבנייה והפיתוח הפלסטיניים במרחב שבין שכונת רמות להתנחלות גבעת זאב בהחלט יכולה להיחשב לצעד כזה. אז מה עושים? עושים מחטף. 11 יום לפני החתימה מכריזים על גן לאומי בשטח של 3,500 דונם מצפון לירושלים וכך מסכלים כל סכנה עתידית ל"רצף היהודי" המקודש. זה, בתמצית, סיפורו של "הגן הלאומי נבי סמואל".

הפרשנות הזאת זוכה לחיזוק נוסף מהתבטאות נדירה מתוך המערכת. מי שבשנות ה-80' תכנן את השטחים הירוקים בנבי סמואל היה אותו אדם שתכנן אותם כשכונות מגורים בשנות ה-70' עבור משרד השיכון (בממשלת העבודה) – האדריכל שמואל שקד. אנשי עמותת "מורשת בנימין", שרכשו את הקרקעות בהר שמואל על בסיס התכנון הראשוני, סיפרו כך:

"שקד לא הונה אותנו. הוא גילה לנו שצייר פעם את נבי סמואל כשטח ירוק, אבל זה היה רק כאשר הקרקעות עוד היו בידי ערבים וכדי לא לאפשר להם בנייה. הוא אמר לנו שמרגע בו נרכוש את הקרקעות ונרשום אותן בטאבו – וכך אומנם עשינו – ישונה מיד ייעוד השטח".

חרבון. יעוד השטח לא שונה, אבל אל דאגה, המדינה פיצתה את רוכשי הקרקעות של "מורשת בנימין" ושיכנה אותם בשכונה שנקראה באותו שם, "הר שמואל", בדרום התנחלות גבעת זאב. תושבי נבי סמואל המקוריים, מן הסתם, לא יזכו ליחס דומה. חשיבותה של העדות הזאת בכך שהיא חושפת לאור יום את המטרה האמיתית מאחורי הגן הלאומי: מניעת בנייה לערבים.

גנים לאומיים וייהוד המרחב: אסטרטגיה כוללת במזרח ירושלים ובגדה

הממשלה שהכריזה על הגן הלאומי היתה ממשלת עבודה, בראשות יצחק רבין. זה לא מפתיע: הפטנט של נישול פלסטינים באמצעות גנים לאומיים הוא פטנט ותיק מאד של מפלגת העבודה. קוראי הבלוג זוכרים אולי את הסיפור של שכונת ואדי חילווה בסילואן שנפרש כאן בהרחבה (ראו גם רקע כאן). כל בתי השכונה יושבים בשטחו של גן לאומי, סליחה, הגן עצמו התיישב ב-1974 על השכונה שהיתה קיימת לפניו, ובאיבחה אחת הושמו 5,000 תושביה תחת איסור בנייה מוחלט, אפילו לא תוספת של מרפסת.

יש עוד. לפני חצי שנה אושרה תכנית להקמת גן לאומי בשטח של 5,700 דונם בעמק רפאים שמדרום-מערב לירושלים. 1,000 דונם מתוכם הם אדמות חקלאיות של הכפר אל-ולאג'ה ועוד 200 דונם של הכפר בית ג'אלה; בין הכפרים לאדמות האלה תחצוץ גדר ההפרדה (שכרגע בנייתה הוקפאה) ובכך יושלם סיפוחן לפארק התיירותי. בחודשים האחרונים עלה לכותרות הגן הלאומי "מורדות הר הצופים", שמטרתו הברורה, למעשה המוצהרת, היא לגזול את עתודות הבנייה היחידות של שכונות עיסאוויה וא-טור הצפופות עד מחנק. ובוואדי קנה, שמורת טבע שהוכרזה ב-1983 על קרקעות חקלאיות של הכפר דיר איסתיה, עקרו נציגי המנהל ורט"ג מאות שתילי זית של התושבים (ומתכננים לעקור עוד 1,400 עצים). זאת תוך התעלמות מתשע חדירות של התנחלויות האזור לשטח השמורה, כולל הקמת מאחז בלתי חוקי שלם, אלוני שילה, עם תשתיות חשמל ומבנים, בתוך אותה שמורה עצמה (ראו סקירה עדכנית ומאלפת של אביב טטרסקי). שהרי ידוע שעצי זית מכערים את נוף השומרון אבל קרוואנים וגדרות תיל מעניקים לו לווית חן מצודדת.

זוהי, אם כן, רשות הטבע והגנים בפעילותה מעבר לקו הירוק: זרוע ערמומית של מנגנון הנישול וסילוק הפלסטינים מאדמתם, שפועל תחת איצטלה שקרית של הגנת הטבע והנוף. ויש קושי אמיתי להעביר את האמת הזאת לישראלים, שהולכים שבי אחר הקונוטציות הנקיות והמיטיבות של "הגופים הירוקים". מתחת לכל הירוק הזה יש הרבה ג'יפה.

מנכ"ל רשות הטבע והגנים, שאול גולדשטיין, הוא מתנחל. סתם, שתדעו.

מי שעוד לא השתכנע באג'נדה הלאומנית של רט"ג אולי ישתכנע מן הפרסום האחרון בנוגע למעמדה ב"עיר דוד" שבסילואן. בזמנו עתרה עמותת "עיר עמים" לבג"ץ בדרישה להוציא את ניהול האתר מידי עמותת אלע"ד ולהחזירו לרט"ג, הרשות המוסמכת בחוק לנהל גנים לאומיים. בג"ץ דחה את העתירה לפני שנתיים על בסיס "התחייבותה" של רט"ג להגביר את הפיקוח על אלע"ד (למשל, להוציא מידיה את ההדרכות באתר); הבלוג הזה עסק גם בפרשה ההיא.

השבוע התגלה שרט"ג מצפצפת על ההתחייבות הזאת ולא עשתה דבר לשינוי המצב בשטח – אלע"ד עדיין שולטת ביד רמה ב"עיר דוד". אודה שלא נפלתי מהכיסא, שכן מאחורי התעקשות המדינה על הפרטת "עיר דוד" עומדות סיבות איתנות, אף כי הס מלהזכירן. זאת ועוד: מנהל הגן הלאומי, שהיה אמור לפקח על אלע"ד – מקבל מחצית משכרו מן העמותה שעליה הוא אמור לפקח, כמו גם את עלות הרכב שלו ואחזקתו. מעליו בהירארכיה נמצא מנהל מרחב ירושלים ברט"ג, שאחראי על כל הגנים הלאומים בירושלים וסביבתה, כולל "עיר דוד". האיש במשרת המפתח הזאת, שימו לב, כיהן קודם לכן כמנהל מרכז המבקרים של אלע"ד – אביתר כהן.

אביתר כהן הוא מתנחל. סתם, שתדעו. לא סתם מתנחל, אלא אחד שהשתתף בהקמת מאחזים בלתי חוקיים (עוד על מעלליו –  כאן).

רט"ג, אלע"ד – הכל אותו בבל"ת. לאף אחד מהמעורבים בדבר בירושלים – גורמי העירייה, תושבי סילואן, המתנחלים – אין שום בעיה לראות את המובן מאליו: בין אלע"ד לרט"ג שוררת זהות אינטרסים גמורה, עד רמת איוש המשרות הבכירות. רק גוף אחד במדינת ישראל עדיין עיוור למציאות הזאת: בג"ץ. זהו עיוורון מרצון, שכן עתירות של תושבי סילואן גודשות את שולחנו של בג"ץ מזה שני עשורים ויותר. השופטים יודעים היטב ידו של מי מונחת על הברז במזרח ירושלים, ועדיין הם מעדיפים לא לראות ימינה או שמאלה מן הנתיב הצר שמסמנת להם המדינה בהכרזותיה החלולות. כך יכול בג"ץ להוציא פסקי דין בנוגע לסילואן המדממת כאילו ישב בשוויץ המעטירה. פסקי הדין "מחייבים" את רט"ג "לפקח" על עמותת אלע"ד ולהותיר בידה רק "סמכויות תפעוליות". נו, טוב; החברים של דוד בארי (מנכ"ל אלע"ד) יושבים וצוחקים, ועיניהם כבר לטושות אל הר הבית.

קוריוז מאיר עיניים: לפני זמן מה קראתי את ספרו המטלטל של מירון בנבנישתי, "חלום הצבר הלבן" (כתר 2012), וכמו שהוא מכנה אותו, "אוטוביוגרפיה של התפכחות". בין שלל החרפות והבושות של הציונות שבנבנישתי מצעיד שם בסך, הוא כולל גם את מעשיו שלו. באמצע שנות ה-70' הוא כיהן כסגן ראש העיר לענייני תיכנון, וכך הוא מספר:

"אחד הפרוייקטים התכנוניים שעליו היתה גאוות כולנו היה הכרזתו ותכנונו של הגן הלאומי סביב העיר העתיקה… גישת מתכנני הפארק היתה מקצועית ונטולת מגמות פוליטיות. נעשה שימוש בסמכויות רשות הגנים כדי לפתח ולשמר שטחים ירוקים. לא עלה בדעתנו שסמכויות אלה ישמשו למטרות השתלטות על רכוש ערבי, הריסת בתים או קידום אינטרסים דתיים-לאומניים יהודיים… היינו פתאים כשכללנו בפארק שטחים מבונים בעיר דוד, אבל איש מאיתנו לא חשב להתאנות לערבים תוך שימוש בתקנות הפארק. חשבנו, בשחצנותנו, שכוח השלטון יישאר לעולם בידינו, ולא העלינו בדעתנו שייפול בידי קנאים לאומניים. עכשיו משתמשים בפארק הנאיבי שלנו כאמצעי במאבק האלים נגד התושבים הפלסטיניים הגרים באזור סילואן-ואדי-חילווה. עכשיו פתאום הופכים את היוצרות ומסיבים את האיזור לאיזור תיירות, שהפלסטינים חיים בו באופן "בלתי חוקי" ומפריעים, מסיבות פוליטיות, למעשיהם הנאורים של המתנחלים בני האור. זו דוגמה אופיינית לטיעון הציוני השגור שהופך את התוקף לקורבן. לדעתי יצדק מי שיוקיע את הנאיביות שלנו, או גרוע מכך, יאמר כי במבחן התוצאה איננו שונים מקנאי עמותת אלע"ד, המתנכלת לערבים ומנשלת אותם בשם "נצח ישראל", וכי גם אנו לא היינו צריכים להתעסק עם שטח כבוש. אבל האם לא מגיעה לנו איזו נקודת זכות על הערכים האסתטיים שיצרנו סביב העיר העתיקה?" (עמ' 199-200).

אכן, אני שייך לאלה שמוקיעים את הממסד המפא"יניקי לדורותיו, ובמבחן התוצאה, לא רואה הבדל גדול בינו לבין יורשיו אחוזי הטירוף המשיחי. אני שייך לאלה שמתבוננים בשלטון, לפני כל דבר אחר, מן הזווית של אלה שהוא פוגע בהם, ולא מתרשמים מן הרטוריקה שאופפת את מעשי העוול, אפילו לא מן התודעה העצמית המיוסרת של מחולליו. האם בשנת 2035 יצוץ מירון בנבנישתי נוסף ויכה על חטאיו בזמן שכיהן ברשות הטבע והגנים או ברשות העתיקות או במנהל האזרחי תחת ממשלת רבין של סתיו 1995? האם יבין רק מקץ ארבעה עשורים שהגן הלאומי שהוא הכריז על אדמות נבי סמואל וסביבתה היה בסך הכל כלי נוסף בארסנל הכלים של כיבוש הקרקע וסילוק הנוכחות הפלסטינית הילידית מן הארץ שחמדו להם מתנחלים יהודיים?

ומה נעשה בחרטה הזאת? מה שעשינו עם חרטת הגנרלים? מה יעשו בה התושבים הפלסטינים, שכנראה כבר יתייאשו ויעקרו למקום אחר? ומה יעשו בה היהודים? שוב יחמיצו את הלקח ויחזרו לסורם? האם יש לקח כלשהו למעגל העוול והאיוולת הזה, סובב חומות ירושלים שוב ושוב, עד זרא?

כלואים וחסומים

פרט קטן ומשמעותי נשמט מן האמירה שבגן לאומי מוכרז אסור לבצע עבודות בנייה: אם אתה יהודי, לפעמים מותר לך. כך הוקם מתחם "עיר דוד" בשכונת סילואן, שאליו תתווסף בעתיד הקרוב המפלצת התכנונית "מתחם קדם" (על הליכי האישור המפוקפקים שלה כתבתי כאן) – הכל בשטח גן לאומי מוכרז. וכך, גם בנבי סמואל, בסוף שנת 2005 צמחה לה גדר הפרדה בלב הגן הלאומי, מתפתלת מדרום מזרח לצפון מערב ומותירה נתח גדול ממנו מנותק לחלוטין מאתר העתיקות. כמו כן הוקם מאחז צבאי בשטח הגן, כולל אנטנה ומצלמות שעוקבות אחרי תנועת התושבים, המוקף חומות בטון. הפגיעה החמורה הזאת ב"ערכי הנוף הייחודיים" של הגן הלאומי, מן הסתם, היא כאין וכאפס בהשוואה לפגיעה הבלתי נסבלת שבעצם נוכחותם של התושבים הפלסטיניים. לכן הם יעופו והיא תישאר.

במרץ 2008 הפך כביש 436, עורק התחבורה הראשי המשמש את שכונות צפון ירושלים ונבי סמואל, לכביש אפרטהייד. תושבי נבי סמואל, שגישתם לשטחי הגדה במזרח כבר נחסמה בידי הגדר, שתנועתם דרומה לתוך שטחי ירושלים גם כן נאסרה, נותקו גם מן המרחב הצפוני. הם הופנו לכביש מנהרה, העובר מתחת לכביש 436 (הפרדה "אנכית"), ועל דרך הגישה היחידה שלהם צפונה הוצב מחסום אל ג'יב, שבו נאכפות מגבלות התנועה והעברת הסחורות הדרקוניות אשר תוארו בתחילת הרשימה. לאחר כשנה הותרה נסיעתם בכביש 436 – אבל רק ברכב שרשום על שם תושב הכפר.

אחת התוצאות (המכוונות, בלי ספק) של הלחץ הבלתי פוסק הזה הוא מחסור מתמיד במקורות פרנסה בכפר. באופן אירוני, מקור הפרנסה העיקרי, שאינו מצריך היטלטלות במחסומים, הוא אתר העתיקות הישראלי שנמצא במקום. כך מצאו עצמם תושבים לא מעטים נאלצים לעבוד בחפירות באתר שהוקם על בתיהם שלהם, מהם גורשו משפחותיהם לפני 40 שנה.

כובשים וחופרים: עוד נדבך בארכיאולוגיה של הכיבוש

ליבו של הגן הלאומי הוא אתר העתיקות. המבנה המרכזי הוא שילוב של מצודה צלבנית מן המאה ה-12 ומסגד מן המאה ה-14, שעברו שיפוץ מאסיבי בתחילת המאה ה-20. קומת הכניסה של המסגד משמשת לתפילת מוסלמים ובמערה שמתחתיו מתפללים יהודים. המסורת היהודית, הנוצרית והמוסלמית, שראשיתה מתוארכת לתקופה הביזנטית, זיהתה את המקום כאתר קבורתו של שמואל הנביא, הוא מצפה המקראית, ויהודים החלו להתפלל בנבי סמואל החל בתקופה הצלבנית.

כדרכן של מסורות עממיות, הקשר בינן לבין המציאות איננו הכרחי. בכל החפירות הארכיאולוגיות בנבי סמואל, שתחילתן לפני מאה שנה, לא התגלו ממצאים מן המאה ה-11 לפנה"ס, תקופתו של שמואל הנביא. הממצא הקדום ביותר הוא מן המאה השביעית לפנה"ס, סוף מלכות יהודה, אבל עיקר הממצאים הם מתקופות מאוחרות יותר (הלניסטית, ביזנטית, מוסלמית, צלבנית, ממלוכית).

על אף שהאתר הרשמי של הגן הלאומי מציג את ההסטוריה של נבי סמואל כאפוס לאומי-יהודי מפואר, המחקר המדעי קובע שככל הנראה קברו של שמואל הנביא אינו נמצא שם. המתח הזה בין המדע למסורת, מעניין ככל שיהיה, אינו רלבנטי למעשה לשאלת מעמדם של תושבי נבי סמואל הילידים ולכן אין לי כוונה להתעמק בו. גם אם שמואל הנביא באמת ובתמים נקבר מתחת למסגד שבראש הגבעה, ולצידו הונח מעילו הקרוע, עם הקדשה מיוחדת מאימו – כל זה לא גורע מאומה מזכותם של תושבי נבי סמואל להמשיך לחיות על אדמתם, 3,000 שנה אחרי אותה קבורה, מבלי שהשלטון הישראלי ידחוק אותם החוצה ויתעלל בהם על בסיס יומיומי. בשום מקום במדינת ישראל לא הופכים אזרחים בני ערובה של המחקר הארכיאולוגי, עד כדי בעיטתם החוצה מביתם; זאת "פריבלגיה" ששמורה רק לפלסטינים, שבמקרה יושבים על אדמה שהיהודים חומדים לעצמם.

הפלסטינים אכן נבעטו מביתם, ב-1971. כמקובל בכפרים פלסטיניים בגדה, המבנים שבהם התגוררו הוקמו על שכבות עתיקות יותר. לא, לא יישוב יהודי קדום, אלא שרידים ביזנטיים והלניסטיים, אבל זה הספיק כתירוץ לגירושם. למעשה, מי שמבקר באתר יכול להתרשם בנקל שהבנייה שמוצגת שם כבנייה הלניסטית איננה אלא בסיס, ועליו ניצבים שרידים מבתי האבן הפלסטיניים שבהם התגוררו התושבים עד 1971. קודם גירשנו אותם מן המרחב, אחר כך מן ההסטוריה.

ויש גם כאלה שעדיין זוכרים כל בית ובית:

הסיור הזה מזכיר מאד את הסיור של מוחמד נוואג'עה בח'ירבת סוסיא, ביתו לשעבר שהוכרז גם הוא כאתר ארכיאולוגי – ליהודים בלבד. ובכלל, יש לא מעט מקבילות, האחת מקוממת יותר מהשניה, בין האופן שבו מסרסר הכיבוש הישראלי בממסד הארכיאולוגי כדי להשתלט על עוד ועוד אדמות פלסטיניות בשטחי C – בנבי סמואל, בח'ירבת סוסיא, בסילואן, בזנוטה, או כדי למחוק פרקים שלמים מן ההסטוריה הרב-תרבותית של האזור בשמה של הגמוניה יהודית מדומיינת. העדכון האחרון מחזית הקולוניאליזם הארכיאולוגי התקבל בשבוע שעבר: פארק ארכיאולוגי בתל-רומיידה שבחברון, למשוש ליבם של ברוך מרזל וחבר מרעיו, על שטח שהופקע מידי תושבים פלסטינים. רשות העתיקות שותפה גם לגזל הזה, ונודע גם כי נשקלת האפשרות לחפור בכפר ולאג'ה, כאילו לא מלאה כבר סאת הייסורים של הכפר הזה.

כיוון שלכל איש יש שם, נזכיר גם את שמותיהם של הארכיאולוגים הישראליים שחפרו וחופרים בנבי סמואל, כלומר, ממש באתר שממנו גורשו התושבים הערבים: יצחק מגן, מיכאל דדון ובני הר-אבן.

בימים האלה מרבים לדבר בעד ונגד החרם האקדמי נגד ישראל. מבלי לנקוט עמדה בדיון הזה (דיון עקר ברובו, מסיבות נושנות ולעוסות), ראוי לנפץ טיעון אחד של מתנגדי החרם, לפיו האקדמיה הישראלית היא מעוז של חשיבה ביקורתית שמתנגד למשטר האפרטהייד בשטחים ולכן "לא מגיע" לה חרם שכזה. זהו דימוי מופרך, ואין כמו בחינה לא משוחדת של "הארכיאולוגיה של הכיבוש" להדגים זאת. קשה לדמיין אפילו איך יהודים וערבים היו יכולים לחיות בירושלים "המאוחדת" ללא פעילותה הנמרצת של עמותת אלע"ד, על גייסות הארכיאולוגים שלה, לריסוק הדו קיום במזרח העיר. כמה מאמרים, כמה דוקטורטים, כמה מענקי מחקר מושקעים בחפירות הארכיאולוגיות שמעבר לקו הירוק? וזו רק דיסציפלינה אחת. ישנם כמובן כל מכוני המחקר האסטרטגיים, הפארא-צבאיים, שפועלים תחת חסות אקדמית, בעוד שמטרתם העיקרית היא לייצר מטרייה "אינטלקטואלית" למדיניות החוץ והביטחון הישראלית, יש מעבדות רובוטיקה שתורמות תרומה מכרעת לתעשיית הנשק ו"בטחון הפנים" הישראלית, ובפרט אמצעי שליטה באזורי החיכוך עם פלסטינים, ועוד ועוד. ארבעה-חמישה פרצופים מוכרים של "עוכרי ישראל" במדעי הרוח לא יכולים להסתיר את שיתוף הפעולה העמוק הזה של האקדמיה הישראלית – אולי לא יותר אבל לבטח לא פחות ממגזרים רבים אחרים – עם הפרוייקט שמגדיר יותר מכל את סדר היום הלאומי של ישראל מזה 46 שנה.

מה אפשר לעשות?

התעוררנו מאוחר עם נבי סמואל. כמו שאמר אורוול ולא אלאה מלצטט: כדי לראות את מה שמתחת לאף נדרש מאבק מתמיד. אבל מרגע שרואים, כבר אי אפשר שלא לראות.

גם ישראלים שמשהו זע בליבם לנוכח מסכת העוול הזאת על פי רוב מושכים בכתפיהם ונאנחים, "נו, מה כבר אפשר לעשות". הרפיון הזה הוא נבואה שמגשימה את עצמה, שכן בפועל יש לא מעט ערוצי פעולה אפקטיביים. הסיבה לכך היא בדיוק אותה סיבה שישראל מזמן איננה "מדינה דמוקרטית" בתחומי הקו הירוק שרק מקיימת שלטון כיבוש מעבר לו, אלא מדינה אתנוקרטית שמנגנוני האפליה חדרו לכל אגפיה. כיוון שכך, כל אזרח כמעט בא במגע עם אנשים ועם רשויות שלטוניות שממלאים תפקיד מכריע בתחזוקה ובשגשוג של מפעל הכיבוש וההתנחלות. המגע הזה יכול להיות אגבי, מתמסר או דווקא מתנגד. זה תלוי רק בכם.

הדוגמה הבולטת ביותר שעולה מן המקרה של נבי סמואל וממקרים דומים היא רשות הטבע והגנים. הרשות הזאת היא זרוע שלטונית שעיקר התקציב שלה מגיע מדמי הכניסה שהיא גובה בשמורות טבע וגנים לאומיים. קרוב ל-400 שמורות וגנים יש כאלה בישראל, ומאות אלפי ישראלים פוקדים אותם מדי חודש.

האם אכפת לכם שהכסף שאתם משלמים בכניסה לשמורת גן השלושה מממן גם את הפעולות שמבצעת רט"ג בהר הצופים, בסילואן ובנבי סמואל? האם אכפת לכם שהכסף שלכם דוחק את התושבים הילידים של האתרים האלה אל קיום בלתי אפשרי, ובסופו – טרנספר? אם כך הראו זאת בשפה היחידה שגופים כלכליים מבינים – דרך הכיס. קמפיין ציבורי להחרמת רט"ג וחשיפת פשעיה בפומבי נחוץ היום יותר מכל. לכל הפחות, אל תגיעו לנבי סמואל ולעיר דוד כתיירים. הנה דבר שאתם יכולים לעשות, והוא הרבה יותר רלבנטי מהתפלמסות על מה יכולים או צריכים לעשות אנשים בחו"ל ביחס לכיבוש.

יש עוד דרכים, והאנשים שמנהלים את המאבק למען תושבי נבי סמואל ישמחו לתת לכם רעיונות.

(תודה לרם רהט מקבוצת "פארק בכלוב")