כרוניקה של בגידת הממלכה באזרחיה; הקונספירציה שתרדוף אותנו; ומחשבות על היום שאחרי
[גרסת אודיו של הפוסט עלתה כאן]
הקדמה
כעת, כשאני כותב את המילים האלה, עשרות אלפי חיילים עומדים בפתח עזה ומחכים לפקודה "קדימה!". ידיי רועדות, נשימתי לא סדירה. אני לא מצליח לדמיין שום סוף טוב. החטופים הישראלים כבר הוכרזו כ"נזק אגבי"; הלב מתפלץ לאדישות של ההנהגה לגורלם, אותה הנהגה שאשמה בחטיפתם. הלב מתפלץ ממחזות הטבח ברעים, בבארי, בכפר עזה. הלב מתפלץ מכמות ההרוגים בעזה – נכון לרגע זה, 2,750 הרוגים, כמחציתם נשים וילדים [עדכון מן ה-11.11: המספרים זינקו ליותר מ-11,000 הרוגים, קרוב ל-70% מהם נשים וילדים; 4,500 ילדים הרוגים]. והלב מסרב לדמיין את מה שעוד יתחולל.
זה לא זמן לכתוב, אמרתי לעצמי לאורך כל השבוע הראשון של המלחמה, בעודי אוסף את החומרים ומשווה ומנסח וכותב ומוחק ועורך, זה לא זמן לקרוא. זה הזמן של הדם הזועק מן האדמה, זמן הנקמה, זמן העיניים הסומות משברון הלב. אז למה אני כותב? למי?
אין לי תשובות. לא בשביל לשכנע. מילים כבר לא משכנעות אף אחד בארץ הזאת. זה קרה לפני כמה שנים. לקח לי קצת זמן להבין את זה כאן בבלוג, וכשהבנתי, החלטתי להפסיק לכתוב בו על הסכסוך ועל פוליטיקה. ממילא הבחנתי שאני חוזר על עצמי, מצטט את עצמי, זה נהיה מביך.
ועדיין, בזמן שהשתתקתי, המערך שכבר זכה לכינוי "מכונת הרעל" רק העלה את הטורים כל הזמן. כמויות הפייק היו מעל ומעבר למה שאפשר להתמודד בו בבלוג, זירת המאבק עברה להתכתשויות הזריזות של הטוויטר, וגם שם, נדמה היה שהשיטפון ממית כל יכולת השתהות, מחשבה שנייה, בדיקה שלישית, הוצאת מסקנות.
ב-7 באוקטובר, כמעט במקביל לפלישת החמאס לישראל, פלש גל עכור של תיאוריות קונספירציה לרשת. האפקט המיידי שלו, בדיוק כמתוכנן, היה להסיט את האש מן האשמים העיקריים בקריסת ההגנה ורשתות הביטחון החברתיות בישראל. ממדי הקריסה היו כה אדירים, שנדרש גל אדיר, שווה בעוצמתו, של דיסאינפורמציה ורעל כדי להקהות את הביקורת, לטרוף את קלפי השיח הפוליטי, להותיר את כולם מבולבלים ואובדי עצות. בצל השכול וההלם, זה לא היה קשה.
חשתי צורך אישי עז לסדר לעצמי את התמונה. לכתוב כרוניקה של השבוע הראשון לפחות, מדויקת וממוסמכת ככל שניתן, עם עומק ארכיוני והיסטורי מעבר לתמונה הדו-ממדית שנשקפת באולפנים. שם הכל הרי נראה כדרמה שנשלטת בידי כוחות קמאיים ושרירותיים, החורגים מכל היגיון.
ניסיתי למצוא היגיון, דווקא בזמן שמחול השדים שמסביב שאג באוזניי שאין שום היגיון.
ועוד ידעתי, שכל יום שעובר מביא איתו עוד גל של דיסאינפורמציה. כל יום יביא איתו עוד הרוגים ופצועים, הנפש הדואבת לא תתעכב על עובדות, על מה קדם למה, על שרשראות סיבתיות. ויהיו מי שיעזרו לה לשכוח, להעלים את המציאות שקדמה לאסון, כדי לסמן אשמים נוחים; "בוגדים". מה שיסופר בהמשך הוא צילום של תמונת מצב, 9 ימים לתוך המלחמה. ההתחלה עדיין טרייה בזיכרון אבל עדיין לא מבוארת, מנותקת מהקשר; וכבר שיטפון התעמולה מטשטש את קווי המתאר שלה, עוד רגע ותימחה מזכרוננו. לפני הכל, הפוסט הזה כאן כדי להעיד (to bear witness). כך היו הדברים, כך הם התגלגלו עד כאן. וזה לא היה במקרה.
הוא יעמוד כאן, הפוסט הארוך הזה, שלא נכתב ביום ולא מיועד להיקרא ביום, וספק אם ייקרא עד סופו בכלל, לשימוש עתידי ("ולמה הפוסטים שלך כל כך ארוכים?", הנה התשובה). תוכלו לחזור אליו או להפנות אליו כשתסדירו את הנשימה. אין מה למהר בכלל; האסון הרי לא הולך לשום מקום. את הסיפור שלנו, הסיפור האמיתי, ניאלץ לשוב ולגלות, לשוב ולדובב. זהו הסיפור הנשתק בעולם.
כמה מילים על מבנה הפוסט. החלק הראשון פורש שרשרת מחדלים שהתגלו עם תחילת המלחמה. לא בדיוק המחדלים שתפסו את מלוא תשומת הלב בתקשורת, וגם אלה שדובר בהם יוצגו כאן בפרספקטיבה שונה. החלק השני מתאר את ההתלכדות הרעילה בין שיח הקונספירציות שגואה בישראל מאז תקופת הקורונה לבין קדחת סימון הבוגדים תחת הימין הפשיסטי (עם ביקור אורחת של נעמי קליין). החלק השלישי מגיע לשאלת "אז מה אתה מציע?". גם בו, אתרכז בפירוק כמה מהשקרים המרכזיים שמונעים, הלכה למעשה, דיון אמיתי בשאלה הזאת. החלק הרביעי והאחרון יצביע על קומץ נקודות אור, שמפיחות בי תקווה, גם בעת החשוכה הזאת. לאורך הדרך כולה, הקודרת והעגומה, שיבצתי ראיונות עם גיבורי השעה שלי – אנשים מעוטף עזה שאיבדו את היקר מכל, ועדיין שמרו על צלם אנוש, והם קוראים בקול צלול: די להרג, די למעגל הדמים. הם יודעים, מבשרם הם יודעים, ולהם אף אחד לא יאמר "קל לכם לדבר, אתם שם הרחק מקו האש, מוגנים בבית הקפה שלכם ברמת השרון". עדותם האישית מכריעה אלף גנרלים שמצעידים דור חדש וטרי אל הטראומה של חייו.
* * *
מעוז ינון מנתיב העשרה, ששני הוריו נרצחו בידי החמאס: "(בדמעות) אני לא בוכה על ההורים שלי, אני בוכה על אלו שיאבדו את חייהם במלחמה הזאת. אנחנו חייבים לעצור את המלחמה… במשפחה שלי, אנחנו לא מבקשים נקמה. נקמה תוביל לעוד סבל ולעוד הרוגים… אני חושש לחיילים, לאזרחים, בשני הצדדים… זאת הסיבה שהיה לי כל כך חשוב, ברגע הקשה מאד הזה, להגיע לראיון הזה ולזעוק לעולם: עיצרו את המלחמה."
* * *
מחדל 1: צה"ל מבטל את אבטחת יישובי העוטף
איפה להתחיל? אולי בספטמבר 2013, אז מתקבלת ההחלטה בצה"ל לבטל את השמירה ב-22 יישובים בצפון ובדרום. כך נפתחת הידיעה: "צה"ל החליט לבטל את הצבת החיילים לאבטחת יישובים בגבול הצפון ובגבול הדרום. אבטחת ההתנחלויות בגדה המערבית תימשך כרגיל."
פתיחה סמלית. שר הביטחון הוא משה יעלון, אביר המתנחלים, מי שקבע כי "יש לעקור את השימוש במינוח 'מאחז בלתי חוקי'". אבטחת ההתנחלויות נמשכה כרגיל, ואבטחת יישובי העוטף בוטלה. סימן לבאות. יאיר פרג'ון, ראש המועצה בנתיב העשרה, אמר: "לא יעלה על הדעת להפקיר את יישובי הגדר ולהניח לתושבים להגן על עצמם. הפקרת יישובי עוטף עזה הינה הפקרת חיים של ממש. אנו עדיין לא חיים בעידן של שלום ואסור לנו לחכות לאסון הבא. אני בטוח שנפלה טעות בקרב מקבלי ההחלטות".
לא טעות, מדיניות.
באוגוסט 2014 מסתיים מבצע "צוק איתן", וצה"ל מחזיר את האבטחה ליישובים. לכמה זמן? ל-4 וחצי חודשים בלבד. כזכור, באותו מבצע נחשפה מערכת מנהרות עצומה שהובילה לוחמי חמאס אל תוך שטח ישראל. צה"ל ריכז מאמץ בחיסול המנהרות ושיכנע את עצמו (אבל לא את תושבי העוטף) שדי בכך כדי להגן על יישובי העוטף. בדצמבר מתקבלת ההחלטה לבטל את השמירה הצבאית בכל היישובים שמעבר לקילומטר מהגבול. שוב, ראשי המועצות מוחים: הגדר החכמה, המכשול המסיבי, עדיין רק בשלבי תכנון. כל מה שמפריד בינם לבין החמאס הוא קיר בטון. משבר האמון בין ראשי המועצות בעוטף לבין מערכת הביטחון, שהחל עוד לפני "צוק איתן" בהחלטה לקצץ בתקני הרבש"צים (החלטה שבוטלה לבסוף), רק מתעצם והולך. יו"ר צוות הביטחון של אגודת חבל שלום, מאיר קוזלובסקי, אמר אז: "גם אם ידעו על המנהרות, בסופו של דבר קיבלו החלטה לא לטפל בזה, והפכנו להיות חומת המגן האנושית. לא היתה מוכנות, לא ישבו כאן כוחות מיוחדים והמחבלים היו יכולים להפתיע אותנו. ראינו את רמת החיילות של חמאס, ואפשר רק לשער שזה היה יכול להיגמר באסון לאומי, מחדל גדול יותר מיום הכיפורים". אכן כן.
קיראו את המילים האלה שוב ושוב. תושבי העוטף ידעו. נציגיהם ידעו. הם התריעו. אבל כל האזהרות התנפצו על קיר ההיבריס הצה"לי.
בינואר 2015 כוחות האבטחה עוזבים את ישובי העוטף. תושבת עין השלושה תמהה: "לפני המבצע לא ידענו כמה המצב לא טוב, אז לא ראינו את החשיבות של חיילים בקיבוץ בזמן אמת. אבל אחרי כל מה שקרה בקיץ לא ברור לנו איך לוקחים מכאן את החיילים." צעדת מחאה של תושבי העוטף לכיוון הגבול נקטעת בידי צה"ל; מי שצילם את הצעדה ב-2015, כמו גם את חדירת לוחמי החמאס ב-7 באוקטובר 2023, היה צלם YNET רועי עידן, שנרצח יחד עם אשתו, זמן קצר אחרי שתיעד את הפלישה.
ועוד שתי התבטאויות מהדהדות, מאותם ימים של מאבק אזרחי שכשל באופן טראגי. נציגי התושבים הגיעו עד ועדת חוץ וביטחון כדי לנסות להעביר את רוע הגזירה ולשמור על האבטחה. במהלך הדיון מטיח ח"כ מוטי יוגב מן "הבית היהודי" בתושב העוטף: "תמכת בהתנתקות – אכלת אותה". יוגב הוא תושב ההתנחלות האלימה דולב, שהשתלטה באמצעות צווי תפיסה על אדמות אדמות פלסטיניות פרטיות, ששולחת גרורות פולשניות לכל עבריה, ובתמורה לכל זאת מקבלת מן המדינה כביש עוקף פרטי לקיצור הנסיעה לירושלים. מוטי ("להרים כף 9-D על בית המשפט העליון") יוגב יודע שהוא יכול לומר ולעשות ככל העולה על רוחו מבלי שהוא יאכל אותה; הוא הרי בן למגזר הנבחר.
ההתבטאות השניה מאותם ימים שיש להזכיר, שוב ושוב, נרשמה מפיו של תא"ל איתי וירוב, מפקד אוגדת עזה, בשיחה סגורה שקיים עם תושבי נחל עוז בניסיון לפייס את זעמם על ביטול האבטחה ביישובים. ברגע נדיר של גילוי לב אמר להם וירוב כך:
"טוב שלא הכרענו את חמאס. אני רואה מה קורה היום בסיני. טוב שפראי האדם האלה יישארו בסיני ויתמודדו עם הצבא המצרי ואנו נתמודד עם מי שמולנו. בסופו של דבר, אחרי המלחמה רצינו לראות את חמאס נשאר באותו מקום. התרסקות הרצועה יכולה להביא אותנו למקומות גרועים. האלטרנטיבות לשלטון חמאס ולשלטון הצבאי בעזה הן גרועות יותר".
כלומר, כבר ב-2014 שוררת בצה"ל ההבנה האסטרטגית שעדיף החמאס על פני דאע"ש. אפשר לנחש שהבנה זו נקנתה בדמים; שהרי מי אם לא ישראל עודדה בשנות ה-80' וה-90' את תנועת אל־מוג'מע אל־איסלאמי שהקים השייח אחמד יאסין, שממנה צמח חמאס, על חשבון אש"ף. ד"ר מחמוד א־זהאר, מהמנהיגים המיליטנטים של התנועה, אף ביקר בלשכת שר הביטחון יצחק רבין. לימים התלכדה התפיסה הזאת עם ההעדפה של ממשלות הימין להתמודד מול הקנאים של החמאס מאשר מול המתונים של הרש"פ (נתניהו: "מי שרוצה לסכל הקמה של מדינה פלסטינית צריך לתמוך בחיזוק חמאס ובהעברת כסף לחמאס, זה חלק מהאסטרטגיה שלנו; סמוטריץ': "החמאס הוא נכס").
אבל האמירה הנוקבת יותר של תא"ל וירוב באותה שיחה סגורה היתה זאת:
"הקצין הבכיר הודה עם זאת כי לא קיימת יכולת הרתעה אמיתית אל מול תושבי עזה. 'להרתיע מישהו בסג'עייה זו יומרנות, שלא נאמר יהירות גדולה', אמר וירוב. 'עזה היא טרגדיה גדולה. אין לה שום עתודות של משאבים. אין לה כלום. זו מורכבות עוד יותר גדולה. אם אין יכולת להרתיע, אני אומר באמירה מפוכחת ככל הניתן – המלחמה הזאת היא לא מלחמה מרתיעה. עשרות אלפי הבתים שהתקרה שלהם מודבקת לרצפה ועשרות הרחובות שהרכבים לא יכולים לעבור בהם – לא בטוח שכל אלה ירתיעו את העזתים."
מזכיר לכם משהו? אולי נאום של מצביא צבאי אחר בנחל עוז, 67 שנים לפני כן?
"אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם… לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי."
כמו משה דיין בהספדו לרועי רוטברג, כך גם איתי וירוב הבין שיש משהו עמוק ומושרש במלחמה שלנו עם עזה. משהו שאין לו פיתרון צבאי קל. וירוב גם העז לומר דברים שרק בשמאל הרדיקלי אנשים (למשל, אני) חוזרים ואומרים: אין הרתעה צבאית בדרום. מצד שני, לוירוב אין את שיעור הקומה של דיין שמאפשר לו לקחת אחריות מלאה על הפקרת תושבי הדרום לחיים של אימה ושכול. הוא ממלמל משהו בהמשך על "מערכה סיכולית" כפרס ניחומים אחרי שהרתעה אמיתית נזנחה. אין הרתעה צבאית מול עזה.
מה שהופך את הפקרת היישובים לנפשעת עוד יותר. כי לאמיתו של דבר, גם כיתות אבטחה של חיילים סדירים לא היו מסוגלות לעצור את השיטפון של לוחמי החמאס ב-7 באוקטובר. ומכאן משתמעת מסקנה מזעזעת: ישראל לא יכולה באמת להבטיח את שלומם של תושבי עוטף עזה כל עוד היא נעולה על אסטרטגיה צבאית מול עזה. עוד אשוב לנקודה הזאת בהמשך.
* * *
יעקב ארגמני, אבא של החטופה נעה ארגמני: "נעשה שלום עם השכנים שלנו, בכל דרך שהיא…. אני רוצה שכל השבויים יחזרו, ויהיה שלום, ודי. די עם המלחמות, די עם כל מה שאנחנו רואים, די, די, די. נפעיל את הרגש… גם להם (לחמאס) יש חללים, וגם להם יש שבויים, וגם להם יש אמהות שבוכות… אנחנו שני עמים לאבא אחד. בואו בבקשה נעשה שלום, אבל שלום אמיתי."
* * *
מחדל 2: הטכנולוגיה תשמור עלינו מכל משמר
"טרקטורוני 'יגואר' אוטונומיים שמפטרלים ויורים בפקודה מרחוק, רחפני 'צור' שמבצעים פתיחות ציר סמוך לגדר הכפולה, סנסורים מתוחכמים שאוספים מודיעין אקוסטי, ומכשול אימתני לאורך עשרות קילומטרים, מעל הקרקע ועמוק מתחתיה." הפרשן הצבאי של "ידיעות אחרונות", אלכס פישמן, כותב מאופק בדרך כלל, יצא מגדרו, ליטרלי מהגדר החכמה, כשחשף בפני קוראיו את היקף הפרוייקט שהיה אמור, אחת ולתמיד, למנוע הרמטית חדירות מעזה. ההתלהבות היתה מסוג מוכר, נקרא לו "טכנו-פטישיזם": התפעמות מחידושים טכנולוגים מעצם היותם כאלה ולאו דווקא משום שיעילותם הוכחה, או עדיפותם על פתרונות לא טכנולוגיים הוכחה, או שמישהו טרח לבדוק אם הם אינם מעוררים בעיות חדשות ובלתי צפויות, ונגועים בנקודות תורפה שההתמודדות איתם מערימה קשיים שאינם שווים את הרווח אשר הושג באמצעות החידושים.
הצבא כולו מתיישר עם רוח הזמן ועובר הייטקיזציה/דיגיטציה/סייבריזציה כל הזמן. לפני חמש שנים תיארתי בהרחבה את עשרות הפרוייקטים האלה שהוטמעו בצה"ל, וניתחתי את הסיבות לפריחתם: סיבות כלכליות (חוזים בהיקף של מיליוני שקלים לחברות נשק וציוד אלקטרוני), ובעיקר, סיבות אסטרטגיות – הענקת מרחב תמרון לפעולות צבאיות מתמשכות עם סיכון מינימלי לחיילים, שהורחקו מזירת הקרב המדממת באמצעות זרוע השליטה הטכנולוגית. כל זה הופך את השלום, או סתם הידברות לצורך הורדת הלהבות, לעניין לא משתלם.
ובכן, הפרק הזה בקדחת המיגון עלה לנו 3.5 מיליארד שקלים, וב-7 באוקטובר הוא התפורר כאבק: רחפנים זולים וטרקטורונים מעופפים שמו ללעג את טובי המהנדסים של רפא"ל. האם הלקח יילמד? ספק רב. למעשה, אני משוכנע שבשעות אלה ממש שוקדים אותם מהנדסים מסורים על "שכבת ההגנה האווירית" החדשה, זו שתגן עלינו הרמטית מפני רחפנים וטרקטורונים מעופפים. צפו לשמוע את המילה "לייזר" נישאת בקול רוטט בחודשים הקרובים. עוד 3-4 מיליארד שקלים, עוד עשרות חוזים שמנים לתעשייה, גזירת סרט חגיגית – והופ, שוב אנחנו מוכנים למלחמה. הקודמת. זו שהיתה.
מהי קדחת המיגון אם לא ביטוי להיעדר הרתעה? בפוסט אחר מאותה תקופה כתבתי כך:
"מי צריך להגן על עצמו יותר ויותר? מי שלא מצליח להרתיע את אויבו מהתקפה. ישראל משתבחת בגרון ניחר בעליונות הטכנולוגית שלה בשדה הקרב, עליונות שנרתמת בעשור האחרון בייחוד לפרוייקטים אדירים של מיגון וגידור וניטור וסיכול. אבל במבט מן הצד ברור שהצורך הגובר והולך בפרוייקטים האלה הוא מדד מדוייק למפלס החרדה הלאומית: ההרתעה לא עובדת, ולכן צריך מיגון וסיכול. יש יחס הפוך בין האפקטיביות של ההרתעה לבין האפקטיביות של המיגון. הרתעה נשענת על הבאת האויב להבנה שכל פעולה אלימה מצידו תיענה בתגובה חריפה וכואבת הרבה יותר, שלא תשתלם לו. לעומת זאת, מיגון וסיכול הן אסטרטגיות "תבוסתניות" יותר. הן כבר מניחות מראש שהאויב לא הורתע ולכן יש להתגונן מפני מכתו."
מחדל 3: הגדודים שומרים על הפורעים בגדה
עיקר הדברים ידועים כבר כעת. 23 גדודי צה"ל פרוסים בגדה המערבית. 50 גדודי מילואים נקראו כבר פעם שנייה לשירות מילואים בגדה השנה. כל מאחז לא חוקי מקבל פלוגת אבטחה. וזאת רק השגרה. ב-5 באוקטובר, יומיים לפני מתקפת החמאס, שוב ארגנו המתנחלים עלייה לקבר יוסף. כל עלייה כזאת כרוכה באבטחה מסיבית של צה"ל וחיכוכים ודאיים עם תושבי שכם, שהתהלוכות משתקות את עירם לחלוטין. תמיד יש פצועים, לפעמים גם הרוגים. את המתנחלים המחיר הזה לא מעניין. מעל 3,000 מתפללים פקדו את קבר יוסף ב-5 באוקטובר, וצה"ל הקצה 3 גדודים כדי לאבטח אותם.
וכמובן, באותו יום, ה-5 באוקטובר, חגיגות הסוכה הראוותניות של ח"כ צבי סוכות על הכביש הראשי של חווארה, כשתושביה סגורים ומסוגרים בבתיהם, וכוח מפלצתי של 26 גדודים (על פי אלוף עמוס ידלין) נשלח לאבטח את חבריו של סוכות ואת הגזרה כולה שהחלה לבעור.
גורם המודיעין המצרי, שהעביר את הידיעה על "משהו גדול" שעומד לקרות בעזה 10 ימים לפני המתקפה, סיפר ששר המודיעין המצרי "נדהם מהאדישות" שהפגינו בישראל. התגובה הישראלית היתה שצה"ל וכוחות הביטחון "שקועים" בהתמודדות עם הערים ביהודה ושומרון שמהן מופעל טרור נגד ישראל.
פלא שלא נשארו חיילים בעוטף עזה?
מחדל 4: השיטפון היהודי באל-אקצא
"שיא חדש: 5,323 יהודים עלו להר-הבית בסוכות", הכריזו הכותרות בחגיגיות בומבסטית, כמו תזמורת טרומבונים על הטיטאניק דקות לפני שקיעתה, ב-6 באוקטובר. בשעה שעולי הרגל התקדשו לחג כהרגלם ביריקות על נוצרים בעיר העתיקה, משרד החוץ הירדני הוציא הודעת מחאה רשמית לישראל. הפרת הסטטוס-קוו חיממה עוד יותר את "הצעירים המורדים" בגדר עזה, והארגון הזהיר: "כל יכולותינו יוקרבו למען מסגד אל-אקצא".
לכאורה, אזהרות ששמענו מאות פעמים מן החמאס, ואף פעם לא ראינו אחריהן מתקפה כזאת. ובכל זאת, מי שעקב מקרוב אחרי הדינמיקה, כמו ניר חסון, הזהיר (ב-2 באוקטובר): "מבעד לתמונות החגיגיות מירושלים יש מציאות נפיצה, שעלולה להתלקח בכל רגע." היריקות על הנוצרים, האלימות של שוטרות מג"ב כלפי מוסלמיות, הרחקת צעירים פלסטינים מן ההר כדי להבטיח את תפילת היהודים – כל אלה היו סימנים מבשרי רע. וביחד היו הגפרור שהצית את "סופת אל-אקצא", שם מדויק יותר למלחמה הנוכחית מאשר "חרבות ברזל".
אין כל ספק שחמאס תיכנן את המבצע חודשים ארוכים קודם לכן. ויחד עם זאת, אין כל ספק שהוא גם חיכה לשעת כושר מתאימה – פרובוקציה יהודית בוטה בהר הבית כדי להוציא אותה לפועל. כמו תמיד, הקיצוניים בשני הצדדים משחקים זה לידי זה; בסך הכל הם באותו צד.
אנשים נאורים בשני הצדדים יזקפו גבה, ובצדק, על הטענה שסידורי תפילה בהר הבית הם עילה לגיטימית להכרזת מלחמה. כמה טוב היה לחיות בעולם אידאלי שבו חופש הפולחן לכל הדתות מובן מאליו, שאין צורך בכלל לדון בו או להגן עליו בשוטרים חמושים. רק שהעולם המדמם של הר הבית רחוק מאד מן האידאל. ומה שידוע היטב לכל הצדדים, מזה שישה עשורים כמעט, הוא שהמצב הכי פחות נפיץ, הכי רגוע לכולם, הוא זה של הסטטוס קוו. הסטטוס קוו הזה הוא תוצר אבולוציוני שהתעצב במרוצת השנים בדיונים בין משטרת ישראל, עיריית ירושלים והווקף המוסלמי. רק שהחל משנות ה-90' ישראל הרחיבה משמעותית את מספר המתפללים היהודים שמורשים לעלות להר, כולל בימי חג מוסלמיים, ובמקביל הגבילה את כניסת המוסלמים. המהלכים האלה נעשו באופן חד-צדדי בידי ממשלות ימין, בהובלת פירומנים מוכרים כאריאל שרון ואיתמר בן גביר.
התנהלות ישראל בהר-הבית מקבילה לחלוטין להתנהלותה מול רצועת עזה: מתקופה של הידברות, גם אם טכנית ופרקטית ולא ברמה המדינית, שבה מושגות הסכמות שאפשר לחיות איתן, לתקופה מתמשכת והולכת של הכתבה כוחנית וחד-צדדית של ישראל איך יתנהלו הדברים (מה ייכנס לרצועה ומתי, מי יעלה להר ומתי).
כמובן, מי שהכוח בידיו תמיד יכול להכתיב. בהדרגה הוא גם יכול להשתכנע שזה עובד – לא להקשיב לטרוניות הצד השני, לשכוח לפעמים שיש שם בני אדם עם צרכים דומים לשלו. אפשר להתנהל ככה תקופה לא קצרה. יש רק בעיה אחת: כשמפסיקים להקשיב לצד השני, מחמיצים גם את העלבון והזעם הגואים, המבעבעים מתחת לפני השטח עד לנקודת ההתפרצות, שתמיד תופסת אותנו מופתעים.
מגה מחדל 5: שקר ההרתעה הצבאית
בשלב הזה אפשר להוסיף ולערום שורת מחדלים צבאיים: המחדל המודיעיני, המחדל המבצעי, המחדל הלוגיסטי, וכיוב'. אלה כבר מתחילים להתבהר בתקשורת הישראלית ולהערכתי יתפסו את עיקר תשומת הלב בחודשים הקרובים. בדיוק משום כך אני אדלג עליהם למחדל הרבה יותר יסודי; בעוד שהעיסוק במחדלים הצבאיים מניח כמובן מאליו שכל ההתייחסות לעזה צריכה להיות צבאית, המחדל שעליו אדבר מערער על ההנחה הזאת. הסיכוי שתיתקלו בדיון כן ופתוח עליו בתקשורת אפסי.
נקודת הפתיחה שלי צריכה להיות מובנת מאליה ובכל זאת, הניסיון מלמד שאי אפשר לחזור עליה מספיק: אין הרתעה צבאית בדרום. אין הרתעה צבאית בדרום. אין הרתעה צבאית בדרום.
הו, כמה כתבתי על עזה. כל המבצעים, וההסלמות, והפלישות, והמצור, ופשעי המלחמה. הארכיון גדוש. במשפט "אין הרתעה צבאית בדרום" השתמשתי אולי עשרות פעמים. בתקופות מסוימות אפשר היה להיווכח שישראל מתמרנת את ההסלמה בדרום על מנת לסכל אחדות (אש"ף-חמאס) פלסטינית. נתליתי באילנות גבוהים – הפרשן אמיר אורן, תא"ל איתי וירוב שהוזכר כבר קודם, תא"ל דב תמרי, שמערער מן היסוד על מושג ההרתעה הצבאית של ישראל, ואפשר לצטט עוד ועוד מומחים. הנה דברים שכתב ד"ר מתי שטיינברג, חוקר של הלאומיות הפלסטינית והפונדמנטליזם האיסאלמי, אחרי מבצע "שומר החומות":
"בדימוי ההרתעה של חמאס לגבי ישראל חוברים שני שיקולים: לגבי רצועת עזה הגיע חמאס לנקודה ש'אין לו מה להפסיד'. בנקודה זו, שאיננה מתמטית אלא פסיכולוגית, חדלים להשפיע הנזק החומרי והאבדות בנפש, גם אם הם יחמירו. זאת משום שהנזק החומרי חדל בנקודה זאת להשפיע על גידול תחושות הכאב. גידול הנזק מגיע לרוויה ואיננו מסב גידול בכאב. זו נקודת האדישות לכאב (על פי מחקרם של כהנמן וטברסקי). אין די בשיפור כלכלי או בהבטחה לשיפור כזה כדי ליצור תחושה שיש מה להפסיד כל עוד נתונה האוכלוסייה לכיבוש או כפופה לתכתיב זר – 'לא על הלחם לבדו יחיה האדם'. בהעדר אפשרות נוספת שנותנת מענה לצורך הלאומי הקיבוצי בדמות עצמאות וריבונות, אין הרתעה. לכך מצטרף השיקול השני של 'מה שיש להרוויח' ברמה האסטרטגית, כפי שהראיתי לעיל. צירוף זה של 'אין מה להפסיד' עם 'יש מה להרוויח' מחולל פיחות רב בהרתעה הישראלית."
ראו נא: כשפרשן ישראלי מעמיד את עצמו, באופן נפשי, במקומו של הצד הפלסטיני, ולוקח בחשבון את "תחושות הכאב" שלו, הוא עשוי להגיע למסקנות שונות בתכלית מאלה שמומטרות עלינו באופן תבניתי ומעגלי מפיהם של בטחוניסטים גנריים באולפנים.
כמה מבצעים כבר היו בעזה מאז עליית החמאס לשלטון? אני ספרתי 12: גשם ראשון (2005), גשמי קיץ (2006), חורף חם (2008), עופרת יצוקה (2008-9), הד חוזר (2012), עמוד ענן (2012), צוק איתן (2014), חגורה שחורה (2019), שומר החומות (2021), עלות השחר (2022), מגן וחץ (2023), חרבות ברזל (2023). עליהם יש להוסיף את העימותים האלימים בגדר בשנים 2018-2021 ("צעדת השיבה הגדולה"), שגבו את חייהם של 316 פלסטינים והותירו כ-20 אלף פצועים בעזה. כמה עזתים בסך הכל ישראל הרגה בעזה? על פי נתוני "בצלם", מאז שנת 2000 ישראל הרגה כמעט 8,000 תושבים בעזה, מחציתם לפחות בלתי מעורבים בלחימה. אלה הנתונים לפני "סופת אל-אקצא", שנכון לשעת כתיבת השורות האלה גבתה את חייהם של קרוב ל-3,000 פלסטינים.
האם אובדן חייהם של 8,000 פלסטינים הרתיע באיזשהו אופן את מתכנני "סופת אל-אקצא" מהוצאת מתקפתם לפועל? האם עשרות אלפי הפצועים ומאות אלפי הבתים שנהרסו במרוצת השנים גרמו להם להרהר פעמיים לפני המתקפה הקטלנית? האם לוחמי החמאס ידעו שלא יחזרו בחיים, ואם כן, האם זה גרע במשהו מנחישותם?
אלה שאלות רטוריות. קראו את הסקירה האחרונה של "גישה" על החיים בעזה, מציאות יומיומית מחרידה של 2.2 מיליון איש, עם שעות ספורות בלבד של חשמל ביממה, היעדר מים נקיים לשתיה, אבטלה של למעלה מ-80%, מקום שהאו"ם צפה שכבר ב-2020 לא יהיה ראוי למגורי אדם.
בפי הישראלים יש תשובה מוכנה לכך: הם בחרו בחמאס, בעיה שלהם. תשובה קלה מאד, ששוב מסיטה את הדיון (כן בחרו או לא בחרו, הם במצב שאין להם מה להפסיד, ואנחנו נושאים במחיר נקמתו של מי שאין לו מה להפסיד). הישראלים בחרו בנתניהו ובסמוטריץ' ובשמחה רוטמן; האם הם מגיעים לנו? אולי לחלקנו, אבל בטח לא לחלק ניכר שלא הצביע להם. הדברים נכונים עוד יותר תחת המשטר הרודני של החמאס, שמשתיק באכזריות כל אופוזיציה. התלונה השכיחה של הישראלים "למה הם תומכים בחמאס?" משקפת קהות וחוסר הבנה (במקרה הטוב) של יכולת השפעתה של החברה האזרחית על שלטן רודני. כיוון שאנו הישראלים כבר נמצאים בשלבים הראשונים של משטר כזה, אולי בשלה העת להעריך מחדש את התלונה הזאת נגד העזתים. לנו ולהם יש יותר מן המשותף ממה שנדמה לנו.
כך או כך, חלק ניכר מן הסבל העזתי נובע ישירות מן המצור, המגבלות על הכנסת סחורות לעזה, חיסול ענף הדיג באמצעות מגבלות השיט, מדיניות "הבידול" בינה לבין הגדה המערבית, שיבוש מערכות הבריאות ומניעת טיפולים רפואיים.
ושוב, הישראלים יודעים לדקלם יפה הנמקות "בטחוניות" לכל אחת מן המגבלות האלה. מה שהם לא תופסים זה שכל עוד ישראל תמשיך להתבונן בכל הבטי החיים של עזה דרך משקפי הבטחון ותו לא – כל בקשה ליציאה, כל רישיון ייצוא או ייבוא, כל שדה חקלאי שבמקרה נמצא סמוך לגדר – העזתים ימשיכו לחוות את חייהם כאסירים בכלא, העולם ימשיך לראות בעזה את "הכלא הפתוח הגדול בעולם", והטענה ש"יצאנו מעזה, הנחנו אותם לנפשם והם בתמורה תוקפים אותנו" תיתפס בדיוק כמו מה שהיא: קשקוש תעמולתי נבוב.
שיטוט ברשתות החברתיות חושף את הפיתרון הסופי החביב על מספר לא קטן של ישראלים: למחוק את עזה לגמרי. עכשיו זה הזמן, עכשיו ההזדמנות הגדולה להוציא לפועל פנטזיה נושנה. עכשיו, הם מקציפים מהפה, סוף סוף ננחית עליהם את המכה הסופית.
זה כמעט מכמיר לב, השילוב הזה בין אמנזיה לשטניות. שהרי כל מבצע של צה"ל בעזה מאז עליית החמאס נתחם בקצה סבלנותו של העולם לערימת הגופות שנערמת ברחובות ג'באליה וסג'עיה. דפדפו לאחור וראו: האיחוד האירופי לוחץ, מועצת הביטחון לוחצת, הדיפלומטים מדברים על "שעון החול האוזל", ולבסוף וושינגטון נותנת את האור האדום הסופי, וצה"ל נסוג לאחור. עוד חלום ג'נוסייד נגנז. הפעם הזאת נראית שונה רק בגלל ההתחלה – ישראל באמת ספגה מכה נוראית ומחרידה שמשתיקה כל ביקורת. הפעם נהרוג יותר. אבל עד מהרה המראות יתחלפו בשכונות המשוטחות של עזה ומטוטלת האהדה תנוע לצד השני. לא נצליח להשמיד את עזה.
עזה כאן, לא הולכת לשום מקום. גם אחרי שישראל תהרוג כמה אלפים מתושביה, יוותרו שם יותר משני מיליון איש. ומה לעשות, חלק גדול מהם מוסלמים אדוקים ותומכים בחמאס. החמאס מזמן כבר איננו מגדל קלפים שאפשר "למוטט" בבליץ אווירי. החמאס זה תשתיות אזרחיות ומערכת חינוך ותפיסת עולם ומנגנון ביורוקרטי וכל אלה משולבים לחלוטין במרקם החיים העזתי. אי אפשר "למוטט" אותו יותר משאפשר לעקור מאדם את מערכת העצבים שלו ולהשאירו בחיים. רק בהזיות של תוכים בטחוניסטיים, שמקרקרים אותן שוב ושוב כבר 12 פאקינג מבצעים, ישראל יכולה "למוטט את החמאס". הן סבירות בדיוק כמו ההזיות הנאציות על מחיקת עזה, ושתיהן משרתות מטרה אחת: בריחה עיקשת מן המציאות. הנה פרשנות מאירת עיניים של צבי בראל שגם היא ממוטטת את פיקציית מיטוט החמאס.
אני קורא שוב, ברעד קל, את המשפט "אי אפשר "למוטט" אותו יותר משאפשר לעקור מאדם את מערכת העצבים שלו ולהשאירו בחיים." אכן, אפשר אולי לעקור את מערכת העצבים של אדם ובתוך כך להרוג אותו. אם "מיטוט החמאס" משמעותו פעולה בסדר גודל של ג'נוסייד ברצועת עזה, אזי זו מטרה בת-השגה. הניתוח שלי הודף החוצה בכוח את אפשרות הג'נוסייד, אין לי יכולת להכיל אותה, אף כי יש כבר מומחים שסבורים שישראל בדרך לשם. אם לשם פנינו, הפוסט הזה ועוד מיליוני מילים שנשפכו על עזה ייגרסו במגרסת ההיסטוריה.
הכרה בעובדה הבסיסית הזאת, שאת החמאס אי אפשר למוטט, תעמיד גם באור הנכון, כלומר באור גרוטסקי, עוד ויכוח סרק שהשתלט כאן: האם ההנהגה באמת רוצה או לא רוצה למוטט את החמאס? (שהרי ידוע שבעבר, היא לא רצתה). בוא נשאל אולי האם הנהגה רוצה או לא רוצה לצבוע את הירח בכחול. שאלה מעניינת, דעות לכאן ולכאן. מי שעניינו פוליטיקה ריאלית, לעומת זאת, יניח גם להסחת הדעת הזאת. מה שכבר לא ניתן לביצוע, גם אם פעם היה ניתן לביצוע, אין עוד טעם לדון בו.
ועוד אלמנט עוכר-שלווה בהכרה שאת החמאס אי אפשר למוטט: היא אינה מבחינה בין ימין לשמאל, בין ביביסטים לאנטי-ביביסטים. בחבילת הפושעים שהובילה אותנו להקזת הדם האינסופית מול עזה יושבים, זה לצד זה, נתניהו ואהוד ברק, יואב גלנט ואהוד אולמרט, משה יעלון וציפי לבני, יאיר לפיד ובני גנץ. כולם ישבו בקבינטים שהנציחו את המנטרה הארורה שחמאס מבין רק כוח, וחסמו כל אופציה אחרת. ובקיטוב הפוליטי הנוכחי בישראל, קשה מאד לנסח עמדה שמפלילה באופן כה גורף גם את נתניהו וגם את מתנגדיו (כי אז עם מי נישאר?). הנה עוד סיבה להסיט הצידה את המבט מאמיתות לא נעימות.
אם אין הכרעה צבאית, ואין גם הרתעה, ואת החמאס אי אפשר באמת למוטט, וג'נוסייד (ככל שיהיה נחשק) איננו אופציה מעשית, יש רק אלטרנטיבה אחת: הידברות מדינית (הו, האימה). מה זה אומר, עוד אגיע לזה בסוף. למה בסוף? כי עצם העלאת הרעיון מעוררת התנגדות כה עזה, עם שלל נימוקים מופרכים, ותיכף אתה מוצא עצמך שוב בוויכוחים האינסופיים על כן או לא לדבר עם החמאס, יש או אין עם מי לדבר. וחלון ההקשבה הצר שוב נסגר.
לשאלת ההידברות עם החמאס צריך להגיע מתוך ייאוש. ייאוש עמוק, טראגי, מן האפשרות להכריע את החמאס באופן צבאי. ייאוש עמוק וחסר נחמה מן הפנטזיה שנוכל "להרתיע" אותו בזמן שאנחנו שומרים על המצור וכל המפתחות בידינו. מוקדם לומר אם הישראלים הגיעו לנקודת הייאוש הזאת, או שמא הם שוב חשים את הצורך העז "להנחית מכה אחרונה ואיומה" על עזה, שממנה היא לא תתאושש. בכל לבי אני מקווה שהפעם באמת נואשנו מן הדרך הצבאית. כי רק הייאוש הזה יכריח אותנו, בעל כורחנו ובשיניים חשוקות ובסלידה נפשית עמוקה, ובכל זאת יכריח אותנו, להיישיר מבט אל האויב החמאסי, בלי מתווכים, ולומר לו: בוא נדבר על הסדרה.
* * *
נוי כצמן, אחותו של חיים כצמן, שנרצח בידי החמאס: "הדבר החשוב ביותר עבורי ועבור האח שלי זה שהמוות שלו לא ישמש הצדקה להרג אנשים חפים מפשע. לצערי, הממשלה שלי משתמשת בטיעון הזה באופן ציני, בטענה שזה מביא לנו ביטחון… זה רק יביא ליותר טרור וליותר מתים. אני לא רוצה שיקרה לאנשים בעזה מה שקרה לאח שלי, ואני בטוח שגם הוא לא היה רוצה בזאת. אני אומר לממשלה שלי: תפסיקו להרוג אנשים חפים מפשע. לא זה מה שיביא לנו ביטחון."
* * *
בגידת הממלכה: חומר הדשן של הקונספירציות
סיכום ביניים של שרשרת המחדלים: מחדל ביטול האבטחה ביישובי עוטף עזה, מחדל הטכנו-פטישיזם, מחדל ריסוק הסטטוס קוו באל-אקצא, כל המחדלים המבצעיים/מודיעיניים/לוגיסטיים, מחדל אי-קיומן של רשתות ביטחון חברתיות (מזון, תחבורה, טיפול בנזקקים וקשישים) שצף שוב בעיתות חירום, ביתר שאת. ומעל כולם, מחדל המיתוס השקרי שכולנו התחנכנו עליו, שהרתעה צבאית ישראלית תוכל להכיל, אם לא לנטרל, את הזעם והתיסכול של 2.2 מיליון אסירים בכלא הפתוח הגדול בעולם, הנמקים ממש בשכנות לנו.
נדמה לי שסדרה נכבדת כזאת של מחדלים ראויה לשם בגידה. בגידת הממלכה באזרחיה. הפרת החוזה, כמו שאומרים. בגידה מסדר גודל כזה מולידה תגובות קיצוניות. האחת, המתבקשת, היא תביעה ציבורית תקיפה שהנושאים באחריות יתפטרו מתפקידם, שהמערכות הכושלות יעברו בדיקה יסודית ותיקון, שנצא בריאים וחזקים יותר מצידו השני של המשבר. התגובה השניה היא בעבוע של קונספירציות כלפי "הבוגדים מבפנים". אלה נראות בשלב זה שוליות עד הזויות, אבל מסיבות שתיכף נגיע אליהן להערכתי הן יתחזקו מאד בחודשים הקרובים, עם פוטנציאל נזק ממשי, בגוף ובנפש.
כדי להבין מה מתרחש כעת בישראל אני מרחיק מבט לתופעות מקבילות שמתרחשות בצפון אמריקה ובאירופה בשנים האחרונות, שעומדות במוקד ספרה האחרון של נעמי קליין, "כפיל(ה)" (Doppleganger). להרחיק מבט בעיתות משבר זה טוב; להבין את מה שקורה לנו לא רק מתוך סיר הלחץ שלנו אלא גם מבחוץ זה טוב; ללמוד מסיטואציות דומות, גם אם לא זהות, ולהבחין בדפוסים חוזרים, מצליל את המבט, מסדר את הנשימה, ובונה כוח עמידה.
תרבות הכפילים ופריחת הקונספירציות
רצה הגורל וקראתי את ספרה המרתק ופוקח העיניים של קליין בשבועות שקדמו למלחמה, ואת עמודיו האחרונים כבר סיימתי בין האזעקות. הספר נכתב בימי הקורונה וחוקר את גלי ההדף האישיים וגם הפוליטיים של אותה תקופה מערערת, שבה האבחנות הבסיסיות של חיי כולנו הפכו לנוזליות ובלתי מוכרות (פנים מול חוץ, אמון מול חשד, שמאל מול ימין). נעמי קליין משתמשת בבלבול הרווח בינה לבין נעמי וולף כמעין תחבולה ספרותית שפותחת דלתות לשורה של בלבולים אחרים מסביב לה. וולף החלה את דרכה כפמיניסטית ליברלית, הפכה למכחישת קורונה, הפיצה קונספירציות מסמרות שער (כמו תכנית ממשלתית זדונית להדביק את אוכלוסית אמריקה בנגיף האבולה), עכשיו היא כבר תומכת ב"שקר הגדול" (התיאוריה שהבחירות נגנבו מטראמפ באופן לא חוקי), מטיפה לרכישה המונית של כלי נשק, ולאחרונה נעשתה בת-ברית נאמנה של סטיב באנון, נסיך האופל של הפופוליזם העולמי.
כל המעברים האלה, הגלישות מתיאורית קונסיפירציה אחת למשנה, מעוררים בקליין תערובת של רגשות: לא רק גועל וסלידה וכעס, כצפוי, אלא גם סקרנות ואהדה אמיתית, והיא מנסה להבין איך זה קרה; איך זה קרה לכפילה שלה וולף, ולעוד ליברלים רבים, שחצו "באלכסון" (ראו הסבר על ה-diagonalism) את קווי ההפרדה המוכרים בין המחנות הפוליטיים, ב"קפיצת דרך" לא מוסברת, לכאורה.
לכאורה. קליין מגיעה להכרה שלכל אורכו של "עולם המראה" של הקונספירטורים זרועים רעיונות שלקוחים ישירות מן הלקסיקון הליברלי והנאור. וזה מה שכל כך מבלבל. מתנגדי החיסונים שעומדים בתוקף על חירות וחופש, עוינים את תאגידי הפארמה ומזהירים מפני מדינת המעקב; מכחישי האקלים שמטיפים לחשיבה ספקנית כלפי סמכות; והשיא האישי, מבחינת קליין, היה כשהחלה למצוא יותר ויותר איזכורים לתזה המוכרת שלה, "דוקטרינת ההלם", בפיהם של קונספירטורים הזויים, שטענו כי ממשלות העולם, בעצה אחת עם תאגידי הפארמה, השתמשו והינדסו את המגפה כדי להכניס מיליוני אנשים ל"הלם", שיאפשר להן להשליט באבחה אחת שלטון אימים בנוסח סין – מעקב בלתי פוסק, מחנות מאסר למתנגדים פוליטיים וכד'. הרעיונות מוכרים, אבל בעולם המראה הם מתעוותים לבלי הכר, "כפילים" אפלים של חופש, ספקנות והתנגדות לעריצות כפי שתמיד הבנו אותם.
קליין מניחה את האצבע על "תרבות החשד" (כל הקטעים מספרה בתרגום שלי):
"ריכוז הכוח העצום בידי העולם התאגידי במהלך שלושת העשורים האחרונים יצר זירה כה מוטה נגד הצרכנים עד שעצם סיפוקם של צרכי הקיום הבסיסיים נחווה כמו ניווט בסדרה בלתי פוסקת של הונאות. כאילו כולם מנסים "לעקוץ" אותנו באותיות הקטנות של עמודים על גבי עמודים של הסכם תנאי שירות שהם יודעים כי אף פעם לא נקרא. הקופסה השחורה היא לא רק האלגוריתם שמנהל את רשתות התקשורת שלנו – כמעט הכל זה קופסה שחורה, מערכת אטומה שמחביאה משהו אחר. שוק הדיור לא באמת קשור לדיור; הוא קשור לקרנות גידור וספקולנטים. אוניברסיטאות לא באמת קשורות לחינוך; מטרתן להפוך אנשים צעירים לבעלי-חוב. בתי אבות לא באמת קשורים לסיעוד; הם נועדו לסחוט קשישים מכספם בשנותיהם האחרונות ולהפיק רווח נדל"ני. הרבה אתרי חדשות לא באמת בעניין של חדשות; הם בעניין של לתמרן אותנו להקליק על פרסומות שמכסות את כל החצי התחתון של המסך כמעט בכל אתר. שום דבר הוא לא כמו שהוא נראה. הסוג הזה של קפיטליזם נצלני וטורפני בהכרח מצמיח חוסר אמון ופרנויה… בדומה לכפילה שלי (וולף) שהשליכה את כל חרדות המעקב שלנו על אפליקצית חיסונים, חסידי קונספירציות טועים בעובדות אבל לעתים קרובות צודקים בתחושה – התחושה שאנחנו חיים בעולם עם ארצות צללים, שאומללות אנושית של האחד היא רווחו של האחר, שניצול וטורפנות סוחטים את כוחנו, שאמיתות חשובות מוסתרות מאיתנו במזיד. השם של השיטה שמחוללת את התחושות האלה מתחיל ב-ק', אבל אם אף פעם לא הסבירו לך איך קפיטליזם עובד, וכל מה שאמרו לך היה שזה חופש וכיף גדול וביג-מאק ולשחק לפי הכללים כדי להשיג את החיים שמגיעים לך, קל להבין איך אתה עלול לבלבל אותו עם מילה אחרת שמתחילה ב-ק': קונספירציה. כמו שמרקוס גילרוי-וור ניסח זאת, 'תיאוריות קונספירציה הן תגובה בכיוון שגוי של אינסטינקט פוליטי בריא ומוצדק: חשד'."
תיכף אני חוזר לקונספירציות שלנו בישראל. עוד לפני כן, נדבך קריטי בטיעון של קליין (טיעון מורכב שנפרש על פני ספר שלם ושרק דליתי ממנו קטעים ספורים כאן) הוא שהנפילה של רבים כל כך למחילת הארנב של הקונספירציות היא תגובה טבעית לוואקום פוליטי – היעדר כל מענה ברור מצד השיטה הקיימת לפשעים הקולוסאליים האמיתיים, שגלויים לעין כל.
"הבעיה היא כבר לא שאיננו יודעים את האמיתות כבדות-המשקל האלה, אלא שרבים מאיתנו לא יודעים איך לדעת אותן. כולנו יודעים שהעולם שלנו ניצב מעל ארצות צללים. אבל מה אנחנו עושים עם הידע הזה? לאן הוא מוליך? לאן מפנים את הזעם והבושה והעצב?
אחרי שניים וחצי עשורים שבהם סיקרתי את הפשעים של אליטות האוליגרכים שלנו, החסינות הגורפת הזאת מעונש מכריעה אותי לא פעם. סדנאות היזע ודליפות הנפט. הפלישה לעירק. המשבר הפיננסי של 2008. ההפיכות הצבאיות שהשליכו דור של אידאליסטים ממסוקים בדרום אמריקה. ההתקפה המאורגנת של וושינגטון על ניצני הדמוקרטיה הפוסט-סובייטית, שיצרה את האוליגרכים אשר סללו את דרכו לשלטון של ולדימיר פוטין. אני פשוט לא יכולה לשאת את המחשבה על כך שהאנשים האלה יצאו מכל זה בלא כלום. אף אחד לא שילם מחיר. המוניטין של כולם זכה במיתוג-מחדש. הנרי קיסינג'ר ממשיך לייעץ לנשיאים. את דיק צ'ייני מהללים כרפובליקאי שפוי. רוברט רובין, אחד מאלה שבאופן אישי עזרו לנפח את הבועה הפיננסית שריסקה את הכלכלה העולמית ב-2008, מסביר כעת שאין צורך למהר במניעת שינוי אקלים קטסטרופלי. הגרון שלי מתכווץ. הנשימות נעשות שטוחות. בימים רעים, אני מרגישה שאני על סף פיצוץ. חסינות מעונש יכולה להוציא אדם מדעתו. אולי להוציא חברה שלמה מדעתה… חסינות מעונש על קונספירציות אמיתיות מפרנסת את התעצמותן של אמונות תלושות מהמציאות."
וכאן בדיוק אני סוגר מעגל וחוזר לבגידה.
מי אחראי על הבגידה?
המחדלים, זוכרים? ביטול אבטחת היישובים למרות תחנוני התושבים, רמיסת הסטטוס קוו באל-אקצא, היעדרן המוחלט (לא מהיום, ממש לא, אבל עכשיו זה כואב הרבה יותר) של תשתיות ציבוריות ורשתות ביטחון חברתיות, קריסת שקר ההרתעה. כל החבילה הגדולה הזאת, של בגידת הממלכה באזרחיה. הבגידה החמורה בתולדות המדינה. מי אחראי לה?
יש שתי תשובות. התשובה האחת, התשובה האמפירית והמדויקת, תלך לאחור ותבחן מי קיבל את ההחלטות ומתי. התמונה שתעלה ממנה מבהילה: הכל רקוב. הדג מסריח מהראש. אבל הריקבון פשה בכל אבריו. מערכת הביטחון היתה שותפה מלאה להונאה קולוסאלית (מדעת או שלא מדעת, הונאה עצמית או רק הונאת הציבור, אין לכך חשיבות כעת מבחינת הנשיאה באחריות). המערכת הפוליטית כולה, ולא רק קואליצית נתניהו, שיתפה פעולה וגם טיפחה אשליות שווא בקרב הציבור ביחס למכלול עצום של סוגיות: מה יערוב לבטחוננו האישי, מה ההסכמות שנוגעות לסטטוס קוו בהר הבית, מהן מערכות התמיכה של העורף ומה רמת המוכנות שלהן, מה המחויבות של השלטון לחיי אזרחיו, מה המחויבות שלו לחיי אזרחים שנופלים בשבי, כמה באמת משקיעה כאן המדינה בשימור החיים לעומת הנצחת האלימות.
שאלות קשות, והתשובות בלתי נסבלות עבור רוב מכריע של הישראלים. הן בלתי נסבלות כי משתמעת מהן מעורבות עקיפה של כמעט כל אחד ואחד מאיתנו במחדל. זה לא "הם". זה לא רק כנופיית ביבי. זה כל שדרת ההנהגה הפוליטית והצבאית, לאורך (לפחות) שני העשורים האחרונים, שבהם התעצבה מדיניות המצור והמבצעים מול עזה. ואם זה כל שדרת ההנהגה, זה גם כל מי שהצביע להם וחשב שהוא מצביע למי שישמור על חייו ויבנה מערכות תומכות חיים כאן. וזה כל מי שרואה את עצמו נאמן לצבא שבעצם השקיע את מרב מאמציו בכיוון הלא נכון. צבא הגנת ההתנחלויות, צבא הפירוטכניקה הלא מאוישת, צבא הגדר החכמה-כל-כך-שהיא-טיפשה.
כולנו אכלנו את השקרים האלה לתיאבון, כולנו פלטנו אותם הלאה. זה היה תפריט חיינו.
לא, ממש לא "כולנו אשמים". אבל המחשבה שהריקבון וההונאה וההדחקה והחפיפיות מגיעות כל כך עמוק, שהן מפושטות במוסדות המרכזיים של הממלכה ולא ממוקדות באיש או בהחלטה בודדת, מכתימה גם אותנו, והיא קשה מנשוא. ראינו את ניצולי כפר עזה ובארי מתייפחים בטלוויזיה, לא רק על יקיריהם הם בכו אלא גם על עולם שלם של אמונה וביטחון שקרס והתפוגג בשעות ספורות. דיסאוריינטציה מוחלטת ביחס למה שנכון וידוע.
הקושי רק מתחיל כאן. כי מן התשובה הזאת, האמפירית והמדויקת, נובעות מסקנות מרחיקות לכת מאד. מערכות הממלכה חייבות לעבור שינוי מן היסוד. הנציגים הפוליטיים של כל מפלגות הימין-מרכז-שמאל-ציוני, כולם חברים בממשלות של השנים האחרונות, כולם שותפים למחדלים העצומים האלה, שנמשכים שנים כה רבות. הנציגים האלה צריכים לעוף. לא להחליף תספורת או חליפה, לא לרוץ שוב לכנסת ברשימה שמותגה מחדש; פשוט לעוף. המסקנות מרחיקות לכת גם ביחס של החברה האזרחית לצבא, בהכפפה של סדר היום הלאומי לתורת ביטחון אנכרוניסטית, זוללת תקציבים, שלא מספקת את הדבר היחידי שנדרש ממנה: ביטחון.
לא פלא שרבים לא עומדים במעמסה הנפשית הזאת, ופונים לתשובה השניה: קונספירציה.
"הבוגדים מבפנים"
אגדת "נעיצת הפגיון בגב" היתה תיאוריית קונספירציה שהפיצו גורמי ימין לאומני בגרמניה לאחר התבוסה במלחמת העולם הראשונה. הקונספירציה גרסה שמי שגרמו לתבוסה היו אלמנטים בתוך הצבא והחברה הגרמניים, בראשם יהודים וקומוניסטים. על בסיס האגדה הזאת סחפה המפלגה הנאצית חסידים רבים לשורותיה, והיא שימשה דלק רב-עוצמה להעצמת השנאה היוקדת ליהודים.
פגיון בגב. 3 יריות בגב. סרק סרק. תיאורית הקונספירציה המכוננת של הימין הקיצוני בישראל מתארת את רצח רבין כ"עבודה מבפנים" של השב"כ, שמטרתה היתה להכפיש את האופוזיציה הימנית ולהבטיח את שלטון השמאל והסכמי השלום עם הפלסטינים (מה שכמובן לא קרה). מטרתה הברורה של התיאוריה הזאת היתה לנקות את הימין מאשמת הרצח הנוראי באמצעות סיבוב של 180 מעלות בכיוונו של זרקור האשמה – היישר אל לב הממסד ואל "שמאל" עלום שחולש עליו. התיאוריה רווחת למדי; על פי סקרים, רק 60% מן הציבור מאמינים שיגאל עמיר רצח את רבין, ופחות ממחצית מציבור הציונות הדתית מאמין בכך. בעוד שמפיצי התיאוריה ראו לנגדם מטרה פוליטית ברורה, רבים מאלה שנסחפו להאמין בה עשו זאת מתוך שבר גדול; הרצח שצמח מלב הציונות הדתית איים על תפיסת עולמם באופן כה חריף שהיה צורך מיידי להרחיק את האשמה ולתלות אותה בגורם זר.
האירוניה: יגאל עמיר עצמו היה שבוי במעין תיאוריית קונספירציה, לפיה חבורת אוסלו המצומצמת, בברכתו של רבין, זממה להשמיד את מדינת ישראל באמצעות שיתוף פעולה עם אש"ף. תפיסת המציאות המעוותת הזו הובילה אותו אל הרצח, שגם הוא תורץ בידי תומכיו, בדיעבד, באמצעות תיאוריית קונספירציה שמנקה את עמיר מאשמה.
מאפיין קבוע של תיאוריות קונספירציה הוא עיוורון מוחלט לגורמים מבניים, מה שנקרא "איך שהשיטה עובדת", לטובת התמקדות בלעדית בזומם יחיד, או בקבוצה מצומצמת של קושרי קשר, שלה מיוחסים כוחות מאגיים-כמעט, המסוגלים להפוך את המציאות על פיה. כמו בדוגמה של נעמי קליין: במקום שביקורת שמאלית רואה את דרך המלך של הקפיטליזם, הקונספירטורים רואים את טביעות האצבע של דמון ספציפי – ביל גייטס, או ג'ורג' סורוס, או קרן וקסנר, או "הקרן החדשה לישראל", או "שוברים שתיקה". כך, באופן פרדוקסלי, תיאוריות קונספירציה מבצרות את הסדר הקיים ומוודאות שחסידיהן לא יערערו על שלדת הפלדה המחזיקה אותו. למעשה, תיאוריות קונספירציה מוודאות שחסידיהן כלל לא יבחינו בשלדת הפלדה של הסדר הקיים, כיוון שכל מעייניהם נתונים באובססיביות למעקב אחרי דמות שטנית אחת או קבוצה קטנה מאד של דמויות כאלה. הפוליטיקה כולה, על יחסי הכוח הסבוכים שלה, בין הון לשלטון, בין חופש לביטחון, בין מעמדות, בין גזעים ומגדרים – עוברת רדוקציה לדיכוטומיה מארץ האגדות: רוב עצום של האוכלוסיה, תם וחף מפשע או מחשבת זדון, ולמולו, קבוצה זעירה של קושרים נוטפי-רעל.
תיאוריית קונספירציה תבוא על סיפוקה עם חיסולו המוחלט של כיס "הבוגדים". הסדר הקיים, כמובן, לא ישתנה במאום בשל כך; אנשים תמימים שוב יפלו קורבן לברוטליות של השיטה הכלכלית, או האתנוצנטרית, או הסקסיסטית. מה שיצריך שוב איתור וסימון של קבוצת בוגדים חדשה, וחוזר חלילה.
קמפיין "הבוגדים מבפנים" זינק לרשתות החברתיות בעוצמה מן הרגע הראשון למתקפת החמאס. בגרסתו הראשונית הטענה היתה פשוטה: לא יכול להיות שהחמאס פורר בקלות כזאת את מערך האבטחה של צה"ל ללא עזרה מבפנים. מי עזר? יו ניים איט. המוסד, השב"כ, קציני צבא, וכמובן מאחורי כולם מושך בחוטים "הסמול". שימו לב לכוח השכנוע שיש לביטוי "לא יכול להיות" לאוזניים שחונכו מינקות לתת אמון עיוור בכוח של צה"ל; קיים קשר סיבתי הדוק בין מחדל 5 שתואר קודם לבין פגיעוּת לקונספירציות, מה שמכתים באחריות להן לא רק קונספירטורים מקצועיים אלא גם מערכות שלמות של תעמולה (תקשורת, בתי ספר, וכמובן הצבא עצמו).
בתחילת המבצע טענה ה"עיתונאית" יעל צין: "חייב להיות שמרגלים מבפנים מעורבים אחרת אין סיכוי!!!". היא מחקה את הציוץ (טקטיקה מוכרת, אחרי שהוא מופץ לעשרות אלפי עוקבים) והתכחשה לתוכנו, ומיד המשיכה להפיץ פייקים נוספים. פייק ריפורטר ניטר עשרות חשבונות שהפיצו קונספירציות מסוג זה (פתחו להם את השער, מישהו מבפנים שיבש את הסייבר), שתמיד מסתיימות באמירות בנוסח "זה ההסבר היחידי"; כאמור, קונספירטורים מפצים על הדחקת הפגמים המובנים בשיטה הקיימת באמצעות פיברוק פגמים דמיוניים. כשהחלו להתרבות הסימנים לסולידריות יהודית-ערבית בכל רחבי הארץ – בשונה מאד ממה שקרה במבצעים הקודמים בעזה – ניסו הקונספירטורים להתנקש גם בה: "בדואים ששהו באזור הפסטיבל בעוטף סייעו לרצח ישראלים". גם כאן סייעו להפצה "עיתונאים" (מרב סבר), אנשים שמועסקים ב"כלי תקשורת" של הימין. העיתונאי מאור בוזגלו הצטרף לחגיגת הפייק של הבוגדים מבפנים, וכנהוג בקרב בני מעמדו, מחק לאחר שהנזק נעשה.
מי עוד כיכב ברשימות הבוגדים? קרן וקסנר ובוגריה, כמובן, יחידת 8200 (לפי מוטי קידר, יצרן קונספירציות מנוסה עוד מרצח רבין), ובאופן כללי, מפגיני המחאה. "הבוגדים מהשמאל ממשיכים בהסתה", הסיתה בעצמה ציפי נבון, ראש לשכתה של שרה נתניהו. "כדי שתיאוריית הקשר תשיג אחיזה בציבור", כתב איתמר ב"ז ב"עין השביעית", "היא לא חייבת להגיע בצורתה הגולמית אל בימות התקשורת המרכזיות. קהל היעד נחשף אליה במדיה החברתית ובקבוצות שאיש לא מנטר. התפקיד של גופי התקשורת ה"ממוסדים" של היקום הביביסטי הוא לספק מעטפת לוגית שבתוכה תיאוריית הקשר תיראה כמו הסבר הגיוני, ולא כמו פנטזיה ניאו-נאצית". בקיצור, מערכת משומנת, מן השוליים הנידחים של קבוצות טלגרם עלומות ועד לפריים טיים.
כך, בפריים טיים של ערוץ 12 קבע עמית סגל: "אי אפשר להצביע כל הזמן רק על צד אחד. יש לי מחשבות על כל מיני אלופים שישבו באולפנים וקידמו במשך שנים את תהליך הנסיגה המופקר, שחשב שאפשר להביא חיה נאצית לחצר האחורית שלך ולעשות איתה הסכמים ושלום. זה נכון גם לעיתונאים שהטיפו לנסיגות מופקרות. גם על הרפורמה – אפשר לדבר מה החליש את הצבא."
"אפשר לדבר", כלומר צריך לדבר על הבוגדים האמיתיים – המתנגדים לרפורמה. ההצהרה הזאת מלב ערוץ 12, אגב, לא עצרה את ח"כ טלי גוטליב להכריז ש"חדשות 12 בוגדים". גוטליב, למרבה האירוניה, אינה רחוקה מן האמת, מן הכיוון ההפוך: חדשות 12 כמו רוב כלי התקשורת בישראל בוגדים בתפקידם מזה שנים ארוכות, בטיוח המחדלים, בהעצמת מחלוקות סרק בין ניצים שביניהם שוררת תמימות דעים גמורה לגבי מדיניות הכוח הברוטלי כלפי עזה, בדחיקת הקול האזרחי על שלל מצוקותיו אל השוליים והענקת מלוא הבמה לקולו של הממסד.
נגד תיאוריות קונספירציה צריך להילחם בחירוף נפש, וגם נגד מחולליהן, אבל נגד קורבנותיהן – וזה לקח שאני לומד מן הקריאה בספר של נעמי קליין – לא צריך להילחם. אדרבא, צריך להבין את המצוקה הנפשית שמשלחת אנשים להיאחז ב"הסבר" הקונספירטיבי בזמן ששום גורם בזירה הציבורית המוכרת להם לא מעמיד הסבר רציונלי חלופי. זה הוואקום של מחילת הארנב, והוא נובע מרפיסות של הביקורת משמאל, אי יכולתה לייצר סדר יום פוליטי ומערך של ניתוחים אסטרטגיים שאפשר להישען עליהם גם בשגרה ובעיקר בזמנים של משבר. אותו חשד אמורפי במערכות הממלכתיות שהכזיבו מתנקז אל בשורת הקונספירציה ותחושת הרווחה שהיא מספקת. להמחשה, אחד מגדולי הקונספירטורים בטוויטר, דניאל גינת, הפיץ סרטון שבו הוא טען כי המוסד והשב"כ מעורבים בחטיפת הילדים לעזה, על סמך שברי מילים בעברית שנשמעו ברקע. בציוץ אחר הוא שיתף קטע מראיון עם ניצולה מיישובי העוטף שזועקת למצלמה "בגדו בנו!", כחיזוק לטענתו שאכן בגדו בנו. זהו מהלך ציני לחלוטין – האשה הפנתה זעקה כללית אל מדינת ישראל שבגדה בה, והצדק איתה; הקונספירטור חילץ ממנה "תמיכה" לתיאוריה של "הבוגדים מבפנים". גינת כבר מחק וחסם לגישה את כל הציוצים האלה – מה שכמובן מעצים את תחושת הנרדפות של חסידיו ומחזק אותם בעמדתם.
חטיפת ילדים היא עצב חשוף ורגיש בהיסטוריה הישראלית. הקונספירטור ציון עזרא הזכיר לעוקביו ש"יש פה מערכת שאף פעם לא היתה בצד שלנו", כמו למשל בפרשת חטופי תימן ובהגבלות הקורונה. כאן כבר המניפולציה אגרסיבית יותר, מעלה את זכר חטיפת ילדי תימן, שאכן טושטשה והוסתרה; גם אם עצם העלמת התינוקות לא היתה חלק מקונספירציה, אפשר לומר שהיה ניסיון מכוון ולעתים קונספירטיבי למנוע את פתיחת התיקים וחקירה שקופה של הפרשה; כל זאת מצד ממסד שהשליך את הקונספירציה לעבר המשפחות ופטר אותן בזלזול. יש קונספירציות אמיתיות, אבל איזכורן לצד מתקפת החמאס לא הופך אותה לכזו. ובכל זאת, הגיבוב של כל הפרשות יחדיו בעיתות בהלה ומצוקה עובד על לא מעט אנשים.
מבצעים בעזה הם סוכן פשיזציה
רמות הגזענות כלפי ערבים והשנאה כלפי שמאלנים נוסקות לגבהים בזמני עימותים מול עזה, ובפועל גוררות את המפה הפוליטית, האולטרה-ימנית גם כך, עוד ועוד ימינה. החוקר עידן ירון מזהה את הנקודה שבה ארגון להב"ה הפך מקומץ קטן לתופעת רחוב המונית ב"צוק איתן" ובההשתוללות נגד ערבים אזרחי ישראל במהלך המבצע ואחריו.
החדשות הלא טובות הן שנראה עוד מזה בעתיד הקרוב. פעולות ההצלה של הבדואים, היערכות העורף המרשימה של ערביי ישראל במלחמה הנוכחית, התגייסותם לעזרת יישובי הדרום והיעדרן של הפגנות מחאה – כל אלה לא ייזקפו לזכותם מבחינת הימין, כלומר מבחינת הרוב, שהרי הם אשמים מראש. בטלגרם, בווטסאפ ובפייסבוק קבוצה שנקראת "מבזקי אריה יהודה", מפיצה תמונות של פעילים חברתיים בחברה הבדואית, אנשי חינוך ואנשי דת, כשכוונת צלפים על ראשם, ומעלילה עליהם שהם מחבלים בחמאס. עניין של זמן עד שחבר מיליציה יהודית יממש את האיום. עוד פיתול רעיל של הקונספירציה טוען שכלי הרכב של המתקפה הגיעו בכלל מן הפזורה הבדואית, ואותם בדואים הרגו את קציני האוגדה בשנתם.
הפוגרום בקוסרה, רק בשבוע שעבר, שבמהלכו רצחו מתנחלים 3 פלסטינים, כמעט שלא אוזכר באתרי החדשות; המתנחלים ראו כי טוב, הגיעו להלוויות ההרוגים, ורצחו עוד שניים, אב ובנו. הרוצחים הגיעו ממאחז אש-קודש; יומיים לפני כן שלחו לתושבי הכפר אזהרה. כנהוג, צה"ל איבטח את הפוגרומיסטים וחיפה עליהם באש חיה, שפצעה עוד 15 פלסטינים. לפחות 18 כפרים הותקפו בידי מתנחלים בגדה המערבית בימים הראשונים למתקפת החמאס. הכפר הקטן אל-קאנוב, צפונית לחברון, המונה שמונה משפחות, נשרף כולו ותושביו גורשו. קהילת ואדי א-סיק, מזרחית לרמאללה, נשברה תחת איומי המתנחלים והתפנתה גם היא. גם קהילת רשאש נשברה והתפנתה, וגם קהילת עין שבלי ברחה – תחת איומי מתנחל שהתחזה לאיש שב"כ. לא שמעתם ולא תשמעו על הטרנספר המואץ הזה בגדה בערוצי החדשות. מבחינת המתנחלים, זמן מלחמה הוא זמן אידאלי לקדם במרץ את תכניות הטיהור האתני שלהם, להשתלח ולזנב בקהילות החלשות ביותר, שנותרו ללא כל הגנה, על מנת לכבוש לעצמם עוד פיסת קרקע נקייה מערבים.
ממשלת בן-גביר מעניקה לפוגרומיסטים רוח גבית בהצפת הרחוב הישראלי בכלי נשק; בשומרון כבר רכשו מאות רובי סער לטובת הפוגרומים הבאים, מתנת יהודים קנאים בתפוצות בשיתוף עם "אחים לעורף" החרדי.
במקביל, מכונת הרעל כבר עובדת בטורים גבוהים, והתגמול בהתאם: השר קרעי, במחטף קלאסי לזמן מלחמה, דרש להכניס את ערוץ השופרות (14) ל"עידן פלוס", מהלך שמשמעותו שמיטת חובות עצומה לערוץ התעמולה הרשמי של הממשלה, שגם כך נהנה מתפנוקים על ימין ולא על שמאל. בתנועת מלקחיים – הגברת החשיפה של השופרות והחנקת הקולות הביקורתיים – אותו קרעי גיבש גם "תקנות לשעת חירום שפוגעות במורל הלאומי", נוסח שלקוח היישר מן הפרלמנטים של פינוגיאנג ובלארוס.
התותחים הפשיסטיים התחילו לירות לרוחב גזרה רחבה מאד – מאלופי צה"ל, דרך המוסד והשב"כ, ראשי המחאה, הדיפסטייט המשפטי, וכתמיד, "הסמול". בתור תיאוריית קונספירציה, זאת תיאוריה מאד גרועה. יותר מדי קושרים, בלי שום קשר זה לזה. יש לצפות למיקוד מטרות הדרגתי. הקונספירטורים ייאלצו לרדת מגבם של קציני צה"ל – אלה זוכים להערצה אוטומטית ברוב הציבור. השב"כ, מוקד הקונספירציה סביב רצח רבין, כנראה יישאר בתמונה. חזק מכל הוא האינסטינקט הגזעני, שיסיט את האש (שוב) אל המפלגות הערביות, אנשי ציבור ערבים, ותושבים בערים מעורבות. פעילי סולידריות בשיח' ג'ראח, בדרום הר חברון ובבקעת הירדן יהיו חשופים לברוטליות גבוהה יותר של כוחות הביטחון.
ה"אשמה" תהיה כבדה, כי פנטזיית הג'נוסייד לא תתממש, ופנטזיית מיטוט החמאס לא תתממש, ופנטזיית החזרה לגוש קטיף לא תתממש. הימין ייצא מן הקטסטרופה הזאת עם שורה של כשלונות מפוארים על שמו וללא שום "הישג" מאזן. על כן יהיה צורך דוחק לטפול את כל הכשלונות על "הבוגדים", כפי שזה כבר קורה מזה שנים: גם את ההתנתקות, שהימין יזם והעביר, וגם את התחזקות החמאס, שנתניהו אחראי לה ישירות, טופלים על "הסמול". יריית פתיחה, מילולית, ניתנה לכך באספסוף שהתכנס מתחת לביתו של ישראל פריי ושיגר לעברו זיקוקים.
כל מה שקורה ונאמר בשבוע האחרון משדר: כללי המשחק השתנו. הם השתנו במובן הזה שהצורך המעיק לבסס את זיקתו של אדם לפעילות עוינת כלשהי אינו נאכף ואינו מורגש; כל הפלסטינים הם חמאס, כל הערבים פלסטינים, כל השמאלנים ערבים. וכל הנצרות משוחררות.
שובו של המודחק: ארצות הצללים
אני חוזר כעת לספר של נעמי קליין ולאחד הנושאים המרכזיים בו, "ארצות הצללים". אלה הם אותם אזורי מציאות שלמים שמבחינת תושבי העולם המערבי, החיים בשפע יחסי, נמצאים בצל תמידי, מחוץ לשדה הראייה; סבל ומצוקה שוררים שם דרך קבע, אך הם לא מגיעים כמעט לעינינו ולתודעתנו, הודות למערכת משוכללת של תיחום, גידור, חלוקת עבודה, הסדרים מדיניים וכלכליים שמוודאים שמה שקיים בארצות הצללים יישאר שם ולא ייצא.
רק שכל העולם הנראה והנוח שלנו נשען ועומד על ארצות הצללים. כך היא כותבת:
"השכבה החיצונית של השווקים שאיתה בני המעמד הבינוני בחלקים האמידים של כדור הארץ באים במגע – חנויות מזון מוארות באור יקרות, תחנות דלק, אתרי אינטרנט מעוצבים ומשרדים משעממים – אינם כל הסיפור של הקפיטליזם; הם חלון הראווה שלו. כל ההישגים האלה נשענים על ניצול של עובדים, צרכנים ומשתמשים, אבל הם גם ניצבים על חלקים חבויים יותר של שרשרת האספקה, אזורים של ניצול קיצוני, הסגר של בני אדם, והרעלה של מערכות אקולוגיות, שאינם סתם מעידות פתע במערכת אלא חלק אינטגרלי ממה שתמיד הניע את העולם שלנו.
לצורך המפה הזאת, אפשר לקרוא להם ארצות הצללים. זהו המרתף המתעוות והדחוס של הכלכלה הגלובלית שלנו, לכאורה חסרת-חיכוך. עשורים שלמים של מיצוי כל טיפת תועלת מכל חוליה בשרשרת – המכרות ואזורי התעשייה שבהם מופקים חומרי הגלם; המפעלים ובתי המטבחיים שהופכים אותם לחלקים של מוצרים מוגמרים; הרכבות והספינות שמובילות אותם לרוחב יבשות ואוקיאנוסים; המחסנים שממיינים ומאחסנים אותם מוכנים לקליק של עכבר; המשאיות שמסיעות אותם כשהקליק מגיע; הרי האשפה והנהרות המזוהמים שאליהם השפוכת מוצאת את דרכה; מגרשי המשחקים הנוצצים שבהם עשירי-העל מתפנקים – כולם מתווים סיפור ברור, גם אם מוכר לעייפה, של ביזה.
מה שמזעזע באמת זה פחות הסיפורים עצמם ויותר העובדה שהם כבר לא כל כך מזעזעים. רבע מאה אחרי שפרסמתי את "לא לוגו", זה נראה לנו מובן מאליו שעל מנת שאשה צעירה בניו יורק או בלונדון או בטורונטו תלבש פריט של אופנה מהירה, נשים צעירות אחרות צריכות להסתכן בכך שיישרפו לאפר במפעלי טקסטיל בדאקה בבנגלדש. או שרשתות התאבדות ללכידת עובדי אלקטרוניקה שהתייאשו מן החיים הן חלק נורמלי מן הארכיטקטורה של מפעל שמייצר את הטלפונים הסלולריים שלנו בשנצן בסין. או שערים כמו דובאי ודוחה נבנות ומתוחזקות בידי צבאות של מהגרים, שחיים ועובדים בתנאים כה ירודים, עד שאם הם נהרגים במהלך עבודתם, המעסיק אינו נושא בשום אחריות. או שעובדי מחסנים בניו-ג'רזי נאלצים להיאבק באחד משלושת האנשים העשירים בעולם כדי לזכות בהפסקות מספיק ארוכות להגיע לשירותים. או שמסנני תוכן במנילה צריכים לצפות בעריפות ראשים ובאונס של ילדים כל היום כדי לשמור על הפיד ברשתות החברתיות שלנו "נקי". או שכל הצריכה והשימוש הפראי באנרגיה שלנו מפרנסים דליקות בפרברים הראוותניים של לוס אנג'לס וסונומה, דליקות שאסירים נשלחים לכבות אותן, ומקבלים שכר רעב תמורת העבודה המסוכנת הזאת, בשעה שמהגרים ממרכז אמריקה, שסבלו מאסונות אקלים משלהם, קוטפים אבוקדו ותותים באוויר הרעיל – ואם הם נהיים חולים או מוחים על תנאי העבודה שלהם, המעסיק שולח אותם הביתה בן רגע, ללא תשלום, נפטר מהם כמו מפרי מקולקל."
קליין, אזרחית קנדית ותושבת קולומביה הבריטית, מספרת שהמודעות שלה לארצות הצללים התחדדה בשנים האחרונות בעקבות הגילויים המזעזעים על קברי ילדים באתרים של בתי ספר ופנימיות בקנדה, ששימשו ל"חינוך מחדש לנצרות". לאורך כל המאה ה-20, יותר מ-150 אלף ילדים של שבטים ילידיים נלקחו בכוח מהוריהם וסבלו בבתי הספר האלה התעללות פיזית, רגשית ומינית, תוך שנאסר עליהם לדבר בשפת אמם. זו רק חתיכה אחת מתשבץ רחב יותר של "הנכבה" הצפון-אמריקאית – השמדת השבטים הילידיים בידי המתיישבים האירופים. קנדה עשתה דרך ארוכה להכרה בפשעי העבר האלה, בפיצוי הצאצאים ובשיקום שרידי השבטים, דרך משמעותית הרבה יותר משכנתה בדרום, אך הדי הפשעים לא שככו.
עזה היא ארץ הצללים שלנו. המקום המודחק, המורסה הפתוחה שהמבט ניסוט ממנה כל הזמן, אבל היא מנקרת בתודעה, פוצעת את הזיכרון, מסרבת להיעלם. בעזה רשומים כל פשעי הכיבוש הישראלי, ומי שרוצה לצלול שוב אל שרשרת הטעויות, ההכאות על חטא, ההסתרות והגילויים, מוזמן לקרוא את הראיונות המקיפים שערך יזהר באר עם מושלי עזה וקציני פיקוד דרום בעשור האחרון, בבלוג "פרות קדושות". הכל כתוב שם. ההיסטוריה שלנו, היסטוריה מאד קרובה, עקומה כל כך.
מישהו באמת חשב שהמציאות הזאת היא בת-קיימא? שהפערים העצומים האלה בין עברו הישראלי לעברו הפלסטיני של הגבול ניתנים להכלה, להבלגה, לטשטוש? שההזיה הזאת תעבור בשלום? מצידו האחד של הגבול אנשים חופשיים רוקדים במסיבת טבע, הם על גג העולם, ובמרחק יריקה מהם אלפים מצטופפים בתחתית העולם, במחנות פליטים עלובים, חצי משעות היממה ללא חשמל, לוקים במחלות זיהומיות בגלל מחסור במים נקיים, מנותקים במשך שנים מאח או מאם בגדה המערבית, אין יוצא ואין בא, ורק זמזום המל"טים הקבוע ממעל, ומטחי הפגזים שמשטחים חצי מהשכונה מדי שנתיים-שלוש?
כן, משה דיין חשב שזה אפשרי. "להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט החרב מאגרופנו ויכרתו חיינו", הוא קבע. טעות איומה ונוראית – החרב לא נשמטה מאגרופנו, והנה בכל זאת, נכרתים חיינו. שוב ושוב ושוב, בחרבות ברזל. טעות שהונחלה לדורות של ישראלים, בלכתם ובשוכבם ובקומם, עד שנמסכה בזרם דמם, והם לא מסוגלים עוד לדמיין חיים במצב צבירה אחר, לא אגרופי.
אני כותב את הדברים האלה על רקע שיטפון של קריאות לביצוע ג'נוסייד בעזה. מכתב פתוח של עשרות רבנים בציונות הדתית קרא לצה"ל "לא להתחשב באוכלוסייה אזרחית של האויב". השיבה לעזה היא חלום מתוק של הימין מאז ההתנתקות, וחסידיו המשיחיים קפצו על העגלה בששון ובשמחה. לאחר ביטול חוק ההתנתקות בצפון השומרון, ח"כ אורית סטרוק נשאה עיניה לדרום: "לצערי שיבה לחבל עזה תהיה כרוכה גם בקורבנות רבים, כמו שגם העזיבה של חבל עזה הייתה כרוכה בקרבנות רבים, אבל אין ספק שבסופו של יום מדובר בחלק מארץ ישראל, ויבוא יום שנשוב אליו". שימו לב לשקר "הקורבנות של עזיבת עזה" – מאחוריו מסתתרת המציאות המדממת של השהייה בגוש קטיף, אשר גבתה הרבה יותר קורבנות. בעיצומו של השבוע הראשון למלחמה, ח"כ עמית הלוי מן הליכוד שירטט תכנית מפורטת לטבח המוני, בעקבותיו טרנספר של מאות אלפי עזתים למצרים, והתיישבות מחדש במקומם. ח"כ שמחה רוטמן הצהיר שמטרת הלחימה היא ש"ילדינו יוכלו להסתובב חופשי ברחובות עזה".
חיפוש גוגל פשוט על הביטוי "למחוק את עזה" מעלה מאות תוצאות מן השבוע האחרון – מפי עיתונאים, ראשי ערים, מי לא. בנתיבי איילון נתלו שלטים גדולים – "להשמיד את עזה" ו"תמונת הניצחון: 0 תושבים בעזה". הג'נוסייד הפך למיינסטרים.
קליין, שוב:
"האם זה חלק ממה שאנחנו עדים לו? קונספירטורים אלימים יותר ויותר בעולם המראה חוששים שיכנסו אותם, ינהגו בהם כנחותים, יכבשו אותם, ואז "יצמצמו" את אוכלוסייתם כיוון שהם יודעים, ברמה כלשהי, שאלה הגישות החסלניות שהביאו לעולם את זכויות היתר שלהם ועדיין משמרות אותן, זכויות שבהדרגה הולכות ומתערערות? האם הם מבועתים מכך שאם האמיתות של ארצות הצללים – בעבר, בהווה ובעתיד – אי פעם ייחשפו במלואן, ומשמעותן תופנם, התוצאה ההכרחית תהיה היפוך תפקידים דרמטי, שבו הקורבנות הופכים מקרבנים?"
ב-7 באוקטובר הקורבנות הפכו למקרבנים. החמאס אכן נקם באכזריות בל-תשוער – נקמה שהושתה על חפים מפשע, ממש כפי שהפשעים שעליהם הוא נקם הושתו על חפים מפשע. מעגל הדמים שוב חג סיבוב שלם. האם לחפצי החיים משני עברי הגבול נותרה תקווה לדרך אחרת?
"אין הידברות עם ברברים"
אני נכנס כעת לשדה המוקשים שנקרא "ישראלים שמעזים להציע הידברות עם החמאס". על כל צעד ושעל צפויות צעקות ביניים, הטרלות, הערות אישיות נבזיות, הסחות דעת, פייקים למכביר ומה לא. בכל זאת אצעד בדרך חסרת המוצא הזאת, מבלי לקוות לשכנע אף אחד. רק אניח כאן את העובדות הידועות לי והמסקנות שנובעות מהן. עדות, תזכורת, זיק של מחשבה, שלא הכל הוא כפי שמצטייר ברגע הזה, המר והכואב.
לפני הכל אולי נתייחס לטיעון שצץ בימים האחרונים; כיוון שראיתי אותו אצל עיתונאי שמאלן ידוע מאד, וגם אצל היסטוריון שמאלי, אני מניח שהוא די רווח. הטיעון הוא בפשטות שעם ברברים אין מה לדבר על פיוס. האכזריות שהחמאס גילה במתקפה שלו, שהגיעה עד כדי התעללות סדיסטית, מוכיחה מעל ומעבר שמדובר בחיות אדם שאין שום טעם לנסות להגיע איתם לאיזושהי הבנה.
הטיעון הזה מוכר ממעגלים קודמים. הוא מופעל, כמו רימון, על ידי טריגר שואתי: החיזיון של יהודים חסרי אונים שנטבחים בידי גויים סדיסטים. זה טריגר רב עוצמה, שיכול להפוך שמאלנים בן לילה לתאבי נקם כזאבים מוכי כלבת. במהלך "עופרת יצוקה" (ינואר 2008) פירסם ירון לונדון מאמר בשם "טיפול בהלם" ובו המליץ "להמם את האוכלוסייה בעזה באמצעות פעולות שעד כה בחלנו בהן", כגון הרעבת האוכלוסייה והפצצת ריכוזים עירוניים, שעלולה לגבות מאות הרוגים. בקרב רוב רובו של הציבור הליברלי בארץ, דיני המלחמה הבינלאומיים – שנחקקו, כזכור, בתגובה לפשעי הנאצים – הם בגדר המלצה לא מחייבת, וניתן להשליך אותם מאחורי גבנו מתי ש*אנחנו* החלטנו שזהו, נמאס לנו ולא משחקים יותר.
אין חולק על העובדות; שוב, מחבלי החמאס נקטו באכזריות קיצונית, מעוררת חלחלה, כלפי מאות ישראלים שנקרו על דרכם. הדברים שיבואו כעת אינם, בשום אופן, ניסיון למחול או להצדיק. הקשר והשוואות אינם הצדקה. מי שעקב גם גילה שכל ארגוני זכויות האדם (בצלם, HRW, אמנסטי), שבארץ מוצגים כאנטישמיים מושבעים, גינו במילים החריפות ביותר את פשעי המלחמה של החמאס (וגם נעמי קליין, אגב). זה לא צריך להפתיע אף אחד.
ובכן: "עם ברברים אין מה לדבר על פיוס". האומנם?
אחד, במלחמה נעשים מעשי זוועה מכל הצדדים. גם בשבוע הזה בלבד תועדו מעשים ברבריים של חיילי צה"ל בגופות של המחבלים. נכון, פחות ברבריים משל החמאס; זאת לא תחרות, אני מקווה. צבאות של אומות תרבותיות בתכלית (אמריקאים בכלא אבו-גרייב, צרפתים באלג'יר) ביצעו מעשי זוועה, לפעמים כחלק משגרת פעולה. מאז ומעולם היתה המלחמה הפקק שמשחרר את הסדיזם האנושי (מוטב לומר, הגברי), הרישיון המוחלט לתת לו דרור.
שתיים, ברבריות איננה נמדדת רק ברגש (הגועל או הדחייה) שמעורר בנו אקט מסוים, אלא גם בחומרת תוצאותיו. לחיצה על כפתור שמשגר פצצה מגובה של 3 ק"מ היא תזוזת אצבע שמותירה אותנו אדישים; אבל התוצאה שלה, בוודאות, היא מחיקת משפחה שלמה, גברים נשים וטף, שאין להם שום קשר לטרור או ללחימה. ברבריות של אדישות צוננת לתוצאות גם היא ברבריות. על האבחנה הכוזבת בין כוונה לידיעה וודאית מראש בהקשר האחריות המוסרית כתבתי פעמים רבות, ולא אחזור אליה שוב; ממילא היא רק נדבך טקטי במהלך הירידה מטה בסולם המוסרי.
רוח מבצע "חרבות ברזל" משדרת במפורש שמדובר בפעולת נקם חופשיה מרסן הדין הבינלאומי: "דגש על נזק ולא על דיוק", מסר דובר צה"ל, ושר הביטחון פירש: "מצור מוחלט", "אנחנו נלחמים בחיות אדם, ונוהגים בהתאם". ההנחה שאף אחד לא מעז לערער עליה היא שכל 2.2 מיליון תושבי עזה הם חיות אדם, ולכן כולם יישאו באסון ההומינטרי (מצור מוחלט). אם לא – הרי מדובר בעונש קולקטיבי האסור בדיני המלחמה. כאן כבר לא תועיל המנטרה "החמאס משתמש באזרחים כמגן אנושי, זו אחריותו", כיוון שלתושבים אין מוצא מן המצור המוחלט שכופה ישראל.
ושוב, בפעם האלף: להוריד פצצה על בית מגורים של משפחה זהו פשע מלחמה גם אם פעיל חמאס מתגורר שם. הסייג שמוכר בדיני המלחמה מאפשר הפצצה כזאת רק אם נעשה בבית שימוש לוחמתי – מפקדה, מתקן אימונים, מחסן נשק וכד'. אם טיל היה נוחת על ביתו הפרטי של מפקד אוגדת עזה, ומחסל את כל בני ביתו, אף אחד לא היה מתייחס ברצינות לתעמולת החמאס שמדובר בפעולה לוחמתית ושזו אשמתו של מפקד אוגדת עזה שהוא עושה שימוש בנשים ובילדים כמגן אנושי.
אבל זה בדיוק מה שישראל עשתה לבית משפחת אבו-קוטה ברפיח (19 הרוגים), וזה מה שהיא עשתה למשפחת אבו דאן במחנה הפליטים אל-בורייג' (14 הרוגים), וזה מה שהיא עשתה למשפחת שעבאן בשכונת אל-נאסר (6 הרוגים), ולעוד מאות רבות של תושבים בעזה. "התקפות רחבות מאד, אבל לא כירורגיות", זו לשון ההמעטה המטשטשת, כסם הרגעה, של ראש מטה חיל האוויר. ושוב, אף אחד בעולם לא מתייחס ברצינות להצדקת המגן האנושי. גם הישראלים לא באמת מאמינים בה, וכשאתה מצביע על העדויות הסותרות, הם גולשים מיידית לשיח הנקמה ("זה מה שהחמאס עשה לנו, מה אתה מציע, לשתוק", וכו').
נכון, החמאס טבח באזרחים וביצע פשעי מלחמה נוראיים. אם כך, מוטב שישראל תדבר גלויות על "מידה נגד מידה" (עוד סעיף שלא קיים בדיני המלחמה), או על שבע מידות כנגד מידה, במקום לפברק לגיטימיות שלא קיימת לפשעי מלחמה.
הבעיה השלישית והמרכזית בטיעון של "אי אפשר לדבר עם ברברים" , היא שאין קורלציה בין אכזריות החיילים בשטח לבין הפרגמטיות של ההנהגה. אלה זירות התנהלות שונות מאד, בתנאים שונים מאד, והאנשים שפועלים בהן שונים. חיילים מצריים במלחמת יום כיפור כפתו שבויים, הוציאו אותם להורג, ואז כרתו את ראשיהם ושפכו את מעיהם. חיילי צה"ל אנסו ורצחו נערה בדואית ב-1949. והיו עוד סיפורי זוועה. ובכל זאת, החיילים המצריים פעלו תחת מרותו של המנהיג הערבי הפרגמטי ביותר במחצית השניה של המאה ה-20', אנואר סאדאת, שזמן קצר לאחר המלחמה פתח במו"מ חשאי עם ישראל ומקץ שנים ספורות חתם איתה על הסכם שלום מלא. למעשה, הפרגמטיות של סאדאת נולדה עוד קודם לכן, בתבוסת מצרים במלחמת ששת הימים. בתחילת שנות ה-70' הוא העביר לישראל הצעה ברורה לשלום תמורת החזרה של חצי האי סיני, וממשלת גולדה-דיין-גלילי היהירה דחתה אותה. מה שאילץ אותו לנקוט בצעד הפרגמטי הבא – לפתוח במלחמה נגד ישראל כדי להשיב למצרים את מה שנגזל ממנה בכוח ואי אפשר להשיב בדרכי שלום. ישראל למדה בדרך הקשה להקשיב לאיתותי שלום.
לא לקפוץ; זו אנלוגיה, לא זהות. מצרים אינה חמאס וסינוואר אינו סאדאת. אבל כפי שנראה בהמשך, החמאס אכן העביר הצעות לרגיעה לישראל, וישראל דחתה אותן. עוד לפני שנגיע לכך, הנקודה הבסיסית היא שאכזריות בשדה הקרב, או הטרור, איננה סותרת מחשבה פרגמטית של המנהיגים ששלחו את מי שהתבררו כסדיסטים לשטח. ולפעמים אפילו יש הרמוניה ביניהן.
שרשרת המבצעים של ישראל הפכה את עזה לגיהנום ב-15 השנים שקדמו למלחמה הנוכחית: 5,300 הרוגים, יותר ממחציתם בלתי מעורבים. כמות בלתי נתפסת של נכים ופצועים, עשרות אלפי משפחות שנחרבו, בתים שנהרסו, וכל זה רק במהלך המבצעים, שהרי גם שגרת המצור הפכה את הרצועה ללא ראויה למגורי אדם. האם קשה כל כך לישראלי לדמיין מה כל זה עושה לצעיר שמתגייס לחמאס? כמה זעם נבנה בו, שנה אחר שנה, מבצע אחר מבצע, כשמאות ילדים מתים נערמים סביבו, והחמאס אינו מצליח, חרף ניסיונותיו החוזרים, להשיב לישראל מכה שווה בעוצמתה? הרי הישראלים חטפו רק מכה אחת שמשתווה בעוצמתה לכל אחת מהמכות שספגו העזתים בתקופה הזאת; והביטו בהשתוללות הזעם והשנאה, שיח הג'נוסייד שנהיה נורמלי כאן. האם קשה להבין שאוכלוסיה שספגה כבר ארבע מכות איומות כאלה תטבע בתהומות של שנאה ותאוות-נקם? "אם תדקרו אותנו – לא נזוב דם? אם תדגדגו אותנו – לא נצחק? אם תרעילו אותנו – לא נמות? ואם תתעללו בנו – האם לא נתנקם"? (הסוחר מוונציה, ויליאם שייקספיר, תרגום : אברהם עוז)
לא, אומרים לנו הימנים והליברלים-שהתהפכו. זה לא קשור לנסיבות, לכיבוש או למצור. זו שנאת היהודים הנצחית, התהומית, הבלתי משתנה. ובכן, כאן באמת מסתיים הדיון הרציונלי. כשהטריגר השואתי מופעל, זה סוף הדיון וסוף ההקשר וסוף ההשוואות והניתוחים. ואכן, הנפילה לחיקה החמים של טרוניית האנטישמיות הנצחית כל כך מקילה על השכל ועל הלב; אין באמת תחרות לנועם ולרווחה שפושטים באבריך מרגע שהתמסרת לכדור ההרגעה הזה.
* * *
בת 19 מבארי, שניצלה מן הטבח: "אל תגידו כיפת ברזל, זה פלסטר. אל תגידו חיילים, זה פלסטר. שנים אנחנו מדברים על זה, שנים. מפקירים אותנו… איך אני אמורה לקום בבוקר ולדעת ש-4 וחצי ק"מ מקיבוץ בארי, בעזה, יש אנשים שזה לא נגמר בשבילם. מי שמדבר על נקמה, תתביישו. אני, אחרי כל מה שעברתי, כל כך הרבה כוחות אני מאבדת בכל פעם שאני שומעת את המילה 'נקמה'… אל תגידו לי חיילים, אל תגידו לי הגנה. תגידו לי פיתרון מדיני."
* * *
הידברות והרגעה: האופציה שאין להעלות על הדעת
נקודת האפס היא ההתנתקות – אותה החלטה מדינית שהליכוד הוביל אחרי שקיבלה רוב בתוך מפלגת הליכוד (23 מול 17); בין המצביעים בעד היה בנימין נתניהו. סתם, לרקורד. עוד לרקורד: מטרתה העליונה של ההתנתקות לא היתה להביא לרגיעה מול עזה אלא, "להקפיא את התהליך המדיני לזמן בלתי מוגבל", כדברי יועצו של שרון, דב וייסגלס, בראיון "הפורמלין" המפורסם; הקפאה שהיתה, כמובן, צ'ק פתוח להרחבת ההתנחלויות בגדה המערבית. הדברים האלה ידועים, ואז נשכחים, כלומר מושכחים בכוח, כך שאי אפשר לחזור עליהם מספיק. בניגוד לשקר הנפוץ של הימין, ההתנתקות לא נהגתה ולא הוצאה לפועל כתכנית שמטרתה להשקיט את גבול הדרום.
מחנה אחד בקשת הפוליטית היה מודע לכך: השמאל הרדיקלי. נציגיו התנגדו להתנתקות במתכונת שהוצגה; הם חזו מראש שמהלך חד-צדדי, אשר אינו מותיר שום נכס בידי הפלסטינים, יוביל לאסון. תנועת "גוש שלום" דרשה "הידברות עם הרשות הפלסטינית על מסירת הרצועה לידיה, חופש תנועה ליאסר ערפאת כדי שיוכל להגיע לרצועה, פיקוח בינלאומי על הרצועה, פתיחת מו"מ לשלום עם הרשות, מסירת המבנים המפונים בשלמותם לידי הרשות או לידי גוף בינלאומי כמחווה של רצון טוב וכן פתיחת הרצועה לקשר עם העולם בים, באוויר וביבשה." בתנועה הזהירו מפני "תוכנית להפיכת רצועת עזה לבית כלא פלסטיני אחד גדול, בלא שתהיה לתושבים הפלסטינים יכולת לצאת משם לישראל או לשטחי הגדה." בתנועת "יש גבול" אמרו: "התוכנית חד-צדדית, פוסלת את קיומו של פרטנר פלסטיני בצד השני והיא תוכנית רעה. אנחנו לא יכולים לעודד תוכנית שרק צד אחד לוקח בה חלק".
תגזרו ותשמרו את זה לפעם הבאה שמטיחים בכם שהשמאל הרדיקלי תלוש מן המציאות.
כעת הגענו לנושא ההידברות עם החמאס. לפני ששואלים על היתכנות, צריך לפרק עוד מוקש של דיסאינפורמציה שמגויס להפלת הרעיון מלכתחילה: הטענה הנפוצה ש"ניסינו וזה לא עבד". הטענה הזאת מעולם לא נתמכת בראיות. בפועל, המצב הפוך: הסכם רגיעה אמיתי עם החמאס נחתם פעם אחת בלבד בהיסטוריה, הוא עבד יפה מאד (גם אם לא מושלם) – ואז ישראל סיכלה אותו.
ההסכם היחידי הזה, שנחתם בין החמאס לישראל, נכנס לתוקפו ב-19 ביוני 2008 והיה אמור להתחדש לאחר 6 חודשים. ב-4 בנובמבר, אחרי כמעט 5 חודשים של שקט הולך וגובר (עד לרמה של 4 שיגורים באוקטובר, צניחה של פי 60 מרמת הירי לפני ההסכם) – ישראל ריסקה אותו בחדירה לשטח הרצועה לצורך פיצוץ מנהרה של החמאס; צה"ל הרג 6 לוחמי חמאס, ושם החלה הידרדרות מהירה, שהסלימה עד לפרוץ מבצע "עופרת יצוקה" ב-27 בדצמבר 2008. את הכרוניקה המדוקדקת של האירועים שקדמו למבצע, כיצד ישראל ממש התנקשה ברגיעה שהחמאס ביקש שוב ושוב להאריך – תוכלו לקרוא בתחקיר הנרחב שכתבתי שנה אחרי. מדוע ריסקה ישראל את התהדיאה? גם על כך תוכלו לקרוא שם. בישראל היו מאד לא רגועים מן הרגיעה, וחששו מהשלכותיה. הנה דברים שכתב צבי בראל במרווח הזמן הטעון ההוא, בין ריסוק הרגיעה לבין פרוץ "עופרת יצוקה": "הדבר האחרון שישראל מתכוונת לו הוא להניח לחמאס להכתיב לה רגיעה גם שם [ביהודה ושומרון]. נדמה כי הגרסה המדויקת למה שקורה הוא שישראל מעדיפה להגביל את שדה הקרב למקום שבו כבר "רגילים" אליו, בדרום, מאשר לתת בידי חמאס עוד שטחי השפעה אם לא שליטה, ובכל מקרה אין לתת בידי חמאס תירוץ להפעיל את התהדיאה גם בגדה."
מה קרה ליוזמות הרגיעה האחרות? ישראל אפילו לא שקלה אותן. בעיצומו של מבצע "צוק איתן" הזכיר ד"ר יונתן מנדל שורה של סירובים ישראלים לדון בהצעות רגיעה של החמאס (אני מודה ליונתן על העזרה באיתור המקורות):
1997: השיח' אחמד יאסין העביר לישראל, דרך מלך ירדן, הצעה להפסקת אש (הודנה) של 30 שנה. ראש המוסד לשעבר, אפרים הלוי, שחשף את דבר ההצעה ב-2004, אמר כי ישראל כלל לא דנה בה. "אם היום היו מציעים הצעה כזו אני בטוח שלא היינו דוחים אותה על הסף", הוא הוסיף. אני מפקפק בכך.
1998: בראיון לטלוויזיה הישראלית, השיח' יאסין מציע הודנה בלתי מוגבלת תמורת הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 שבירתה מזרח ירושלים. ההצעה לא נענתה.
1999: השיח' יאסין שוב מעביר הצעה, להודנה של 20 שנה, בתמורה להקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 שבירתה מזרח ירושלים. ההצעה לא נענתה.
2006 (ינואר): בראיון ל-CNN מציע מחמוד א-זהאר הודנה שלמה תמורת מדינת פלסטינית בגבולות 1967. ההצעה לא נענתה.
2006 (נובמבר): יועץ בכיר להנייה, אחמד יוסף, מציע בשם החמאס הודנה של 25 שנים תמורת סיום הכיבוש בגדה ובעזה. יוסף הסביר את היגיון ההצעה כך: "בתקופת הרגיעה והמשא המתן הזאת, נוכל לדון בסוגיות החשובות של זכות השיבה ושחרור אסירים. על הדור הבא של פלסטינים וישראלים יוטל להחליט אם לחדש או לא לחדש את ההודנה ואת החתירה לשלום בדרך המשא ומתן." ההצעה פורסמה כמאמר בניו-יורק טיימס, לא זכתה לאיזכור בתקשורת הישראלית בעברית, ולא נענתה.
2007: היועץ אחמד יוסף שוב מעביר הצעה, להפסקת אש בלתי מוגבלת תמורת שחרור כל האסירים הפלסטינים ונסיגה לקווי 1967. ההצעה לא נענתה.
2014 (מרץ): אחמד יוסף חוזר על הצעת ההודנה לתקופה בלתי מוגבלת. כמו כן הוא מצהיר שאם העם הפלסטיני יצביע במשאל עם בעד שלום עם ישראל, חמאס לא יתנגד. הצעת ההודנה לא נענתה.
2014 (יולי): לפני הכניסה הקרקעית של צה"ל לעזה ב"צוק איתן", הגיעה הצעה נוספת להודנה של 10 שנים. לראשונה, ההצעה לא כללה כתנאי נסיגה של ישראל לקווי 1967 ושחרור כל האסירים הפלסטינים, אלא רק את נירמול החיים ברצועה, לרבות יציאה לדיג במרחק 10 ק"מ מהחוף, פיקוח בינלאומי במעבר רפיח, ושחרור האסירים ששוחררו בעסקת שליט ונאסרו שוב. ההצעה לא נענתה.
2015: בשיחות חשאיות על הודנה ל-5 שנים, בתיווך אירופאי, מתגבש התוואי הבא: הסרת הסגר ופתיחת כל המעברים לייבוא ולייצוא של כל סוגי הסחורות; הקמת מעבר ימי (נמל צף); ניהול משא ומתן על שחרור אסירים תמורת גופות החיילים הישראלים. השיחות אינן מבשילות להסכם.
2018: החמאס מעביר הצעה להודנה ארוכת-טווח, לאורך שנים, תמורת הקלות ניכרות במצור על הרצועה, אישור להקמת פרויקטים גדולים בתחום התשתיות ועסקה לחילופי גופות ושבויים. ההצעה לא נענתה.
ספרתם? 10 הצעות עד ל-2018, ומתוכן 9 לא זוכות לתגובה ישראלית בכלל. אי אפשר שלא להיזכר בהתעלמות הגורלית של ממשלת גולדה מהצעת סאדאת ב-1971, כמו גם בסירוב הגורלי של ממשלת שרון לדון ביוזמת הליגה הערבית ב-2002. ישראל אפילו לא פתחה לדיון את ההצעות המקדמיות האלה. מה עושה ארגון מיליטנטי אבל גם פרגמטי אחרי שכל ניסיונותיו להגיע להרגעה בדרכי משא ומתן זוכים להתעלמות? אתם יודעים מה.
[קריאת ביניים: אלה היו הצעות סרק, לא רציניות, מלכודת פתאים. ובכן, אי אפשר לטעון מצד אחד של הפה שהחמאס לא הציע אף פעם רגיעה ומצידו השני של הפה לפטור את כל הצעותיו מבלי לבחון אותן אפילו; לא תום לב יש כאן ולא רצון אמיתי לבחון אלטרנטיבה לא צבאית להיחלץ ממעגל הדמים שהדרך הצבאית לכדה אותנו בתוכו].
על 10 ההצעות האלה צריך להוסיף את היוזמה העצמאית של המתווך גרשון בסקין בשנת 2012, בשיתוף עם איש הקשר שלו בחמאס משיחות שליט. השניים ניסחו הצעה ובה מנגנון שימנע מישראל לבצע פעולות סיכול ממוקד תמורת הוכחה שהחמאס פועל למניעת התקפות טרור שלו ושל הפלגים האחרים. ההצעה הועברה למפקד גדודי עז א-דין אל-קסאם, מוחמד ג'עברי, למנהיגי החמאס בחו"ל, ובמקביל לבכירים ישראלים. ג'עברי הביע נכונות להתקדם בה, אבל באותו יום שקיבל אותה לידיו, ישראל התנקשה בו; זו היתה יריית הפתיחה של מבצע "עמוד ענן". גרשון בסקין כתב בעקבות המבצע:
"כמה ממפקדי כוחות הביטחון היו מאד מתוסכלים מהעובדה שהסכמי רגיעה קודמים הציבו את ישראל בעמדה חלשה יותר, כאשר חמאס קובע את התנאים. אותם מפקדים קראו לחידוש כושר ההרתעה של ישראל… הגאונים האסטרטגיים האלה נכשלים בהבנת העיקרון שמה שמעולם לא עבד בעבר, לא יעבוד גם עכשיו…. חיסולו של ג'עברי היה סיכול האפשרות להפסקת אש ארוכת טווח. נתניהו נהג בחוסר אחריות משווע, תוך שהוא מסכן את אזרחי ישראל ופוגע פגיעה משמעותית בגורמים החשובים המעטים היותר פרגמטיים בחמאס."
האם החמאס הוא בן שיח אפשרי? ישראל לא במעמד שהיא יכולה לחרוץ דעה בעניין, כיוון שהיא לא בת שיח אפשרית. פרופ' שאול משעל טוען במשך שנים שבחמאס יש יסודות פרגמטיים שאפשר וצריך להגיע איתם להסדרה, פרופ' מנחם קליין משוכנע שבחמאס יש צד פרגמטי חזק, גם ראש המוסד לשעבר, אפרים הלוי, מחזיק בדעה הזאת: "צריך לדבר עם החמאס – לדבר עם האויב, לקיים דיאלוג אמיתי, חשאי וסודי. אם לא, אנחנו בדרך לבכייה לדורות, יהיה עוד סבב ועוד סבב ובסוף נמצא את עצמנו בתוך עזה – אנחנו מאבדים שליטה על הגורל שלנו". הטענה שרק עוכרי-ישראל שחורשים את רעתה, או רק אנשים ללא שום הבנה של העולם הערבי והאיסלאמי, מסוגלים להאמין שדיאלוג עם החמאס הוא צורך ביטחוני חיוני של ישראל – היא דעת הבל; ובמקרה הרע, טקטיקת אד-הומינם נחותה לסלק קולות אלטרנטיביים מן השיח המונוליטי על עזה.
ואולי חמאס הקצין מעבר לכל אפשרות דיאלוג? כן, אולי. אולי גם ישראל של סמוטריץ' ובן-גביר כבר הקצינה מעבר לכל אפשרות דיאלוג? אולי נפסיק להיתלות בפגמים של הצד השני רק כדי לא להבחין בפגמים שלנו? ואיך זה בדיוק משרת את העמדה הישראלית, לומר שאחרי שסיכלנו כל סיכוי להודנה עם החמאס במשך 25 שנה, ודחפנו אותו לנקודה הכי מיליטנטית שאי פעם היה בה – כבר אין עם מי לדבר? מי שטרח כל כך קשה שלא יהיה עם מי לדבר, אולי עדיף שישתוק.
רגיעה איננה הסכם שלום. לאף אחד אין אשליות שארגון החמאס יוותר על חלום פלסטין הגדולה. מנגד, לאף אחד גם אין אשליות שחברי הכנסת אורית סטרוק ועמית הלוי ושמחה רוטמן יוותרו על החלום לחזור ולהתנחל בעזה. הפנאטים בשני הצדדים יחשקו שיניים ויגנזו את חזיונות יום הדין שלהם. להיתלות בהם כתירוץ לאי-פעולה, או כתירוץ לטבח, זהו פשע כפול – הן כלפי קורבנות ההווה והן כלפי קורבנות העתיד, שמנענו מהם את אפשרות החיים.
איך ינהג החמאס בהסכם רגיעה אמיתי? אם לשפוט על פי העבר, יש לו קרדיט אמין יותר מאשר לישראל. אף צד אינו תמים, אך אם יבואו הצדדים בידיים נקיות להסכם רגיעה של 6 חודשים, כפי שהוסכם לפני "עופרת יצוקה", זאת תהיה נקודת התחלה מצוינת. הסכם כזה יזכה לתמיכה בינלאומית מסיבית – מן העולם הערבי, אירופה וארה"ב. מה זה תמיכה – מדינות העולם יעמדו בתור כדי לסייע לשימורו, שכן הפצע המדמם של עזה משלח גלי הדף שליליים בכל העולם.
איך ייראה ההסכם? ככל שהציפיות צנועות יותר, כך סיכויי ההצלחה גדולים יותר. לפני הכל, הפסקת אש ופעולות איבה. שני הצדדים ייאלצו לוותר על שליטה מוחלטת בשטח החיכוך; כוח או"ם יוצב שם. לישראל הוויתור על שליטה מוחלטת קשה מאד, בהיותה רגילה להפר את הריבונות הטריטוריאלית של כל שכנותיה, גם בשגרה. במרוצת הזמן, ישראל תיאלץ לוותר על מפתחות שליטה נוספים, תמורת התחייבות של החמאס ושאר הפלגים החמושים להימנע מכל יוזמה צבאית. גם את זה קשה לראות את ההנהגה הישראלית בולעת: ויתור על המצור הימי, נמל תעופה בינלאומי בעזה, ויתור על השליטה במרשם האוכלוסין בעזה (לא ידעתם, אה? ישראל שולטת גם בו). שחרור אסירים כמובן. הצעדים האלה יתקדמו בהדרגה, רק לאחר שייבנה אמון הדדי. כל צעד ילווה בפיקוח ובקרה בינלאומיים, וכל מחלוקת תובא בפני בוררות בינלאומית.
בלי ספק, בכל שלב הקיצונים בשני הצדדים צפויים לנסות ליירט את האמון שנבנה; האתגר הגדול של ההנהגות יהיה להכיל ולרסן את הפרובוקציות, ובטח שלא לעודד אותן בחשאי.
מה לא יהיה בהסכם? כל מיני הזיות כגון "פירוז הרצועה מנשק". רק גנרלים ישראלים שמתייחסים לעזה כאל חצר אחורית של נתינים חסרי זכויות יכולים לדמיין הסדרה אמיתית שבמסגרתה החמאס יתפרק מנשקו. נשאל זאת כך: האם ישראל מוכנה לפרז את כל שטח השליטה של אוגדת עזה? יפה מאד. אז גם החמאס לא יסכים ולא יפרז ומוטב לזרוק את הרעיון הזה לפח; תפקידו היחידי הוא לסכל מראש כל הסדרה אפשרית.
הסכמי אי-לוחמה נחתמים בין צדדים לוחמים. הצדדים לא מתפרקים מנשקם, ודאי לא כששניהם מייצגים יישויות מדיניות נפרדות. בעולם האמיתי ולא בעולם הדמיונות של מומחי הביטחון שלנו, מה שמבטיח את ההרתעה הוא הבנתם של שני הצדדים שיש להם מה להפסיד, וההפסד יהיה כואב מאד, יותר מאשר חזרה לדרך המלחמה. לשם כך יש לוודא שההסכמים משאירים בידי כל צד נכסים ממשיים, שלא היו בידיו קודם לחתימת ההסכמים, ושיקשה עליו מאד לוותר עליהם. נכון לעכשיו, בידי החמאס יש אפס נכסים כאלה. זאת הסיבה שהחמאס (ובעצם, כל אוכלוסית עזה) אינו מורתע באמת מן המכות הצבאיות האדירות שמונחתות עליו מזה 17 שנה.
קריאות ביניים
הקריאות ביציע מתגברות. "החמאס הוא לא שחקן רציונלי", "אמנת החמאס קוראת להשמדת ישראל", וכן הלאה. תפקידן של הקריאות האלה הוא אחד: למנוע כניסה אמיתית למסלול של הידברות. החמאס כבר הוכיח הרבה פעמים, במהלך המגעים העקיפים איתו דרך מתווכים מצריים, שהוא לא רק אויב רצחני אלא גם שחקן רציונלי; המחשבה שהוא שניהם גם יחד קשה לעיכול, אבל זו האמת. "הסיכון גדול מדי", זועקים המתריעים. ואללה? והסיכון שבהינעלות על דוקטרינת ההרתעה הצבאית לא גדול מדי? יותר מ-1,300 הרוגים ו-130 חטופים זה מחיר נסבל?
"ואם תהיה שוב שבירת כלים, עוד מתקפה מעזה?" ובכן, גם ישראל לא עומדת בפני סכנת פירוז. ועדיין יש לה את הצבא החזק באיזור כדי להגן על תושביה. מי ששובר הסכמים הגנתו פוקעת. הבעיה האמיתית היא לא לשבור הסכמים, בזה יש לצדדים ניסיון רב, אלא להידבר ולהגיע לחתימתם. הסכמים אמיתיים מכילים בטחונות לתרחישים שונים, מהפרות קלות (שמטופלות בידי גורמים נייטרליים) ועד להפרות טוטאליות, כמו מלחמה, שבה הצדדים פורקים כל עול.
והנה, הצדדים פרקו כל עול כבר עכשיו, בלי הסכמים. יש למישהו ספק שהסכמים רק יקטינו את הסיכוי לכך, לא יגדילו? יש למישהו בדל ראיה לכך שהסיכון הקיומי לישראל מרגיעה עם החמאס גדול מהסיכון הקיומי ממצב של לוחמה, וב"ראיה" אני מתכוון לדברים שכבר קרו ונותחו, ולא לחרדות שואתיות שנמצאות מחוץ לתחום הדיון הרציונלי?
אני חוזר אל הדברים שכתבתי בתחילת הפוסט: צריך להיות מיואשים, ייאוש עמוק, טראגי, מן האפשרות להכריע את החמאס באופן צבאי. צריך להגיע עד לייאוש עמוק וחסר נחמה מן הפנטזיה שנוכל "להרתיע" אותו בזמן שאנחנו מחזיקים את עזה במצור. רק אל תאמרו שההידברות נוסתה (היא לא), או שהיא נכשלה (היא לא), או שהחמאס אינו בר-שיח (הוא כן).
"תגיד את זה לתושבי עזה!". לא, אני לא אגיד את זה להם. הם לא הקהילה הפוליטית שלי. אני מדבר לקהילה שלי, ובעיקר תובע תשובות ופתרונות מן הממשלות המקולקלות שלי, שלוקחות את כספי המיסים שלי, ומשקיעות אותו בפרוייקטים מטורפים של מיגון ובשכלול אינסופי של אמצעי לחימה קטלניים, מבלי לחשוב על היום שאחרי. פעולה פוליטית, אמירה פוליטית, חייבת להיות מופנית כלפי מי שחייב לי דין וחשבון. החמאס לא חייב לי דיון וחשבון. למרבה הצער, הוא גם בקושי חייב דין וחשבון לתושבי עזה, בהיותו שלטון רודני. הישראלים חייבים לקחת אחריות על המנהיגים שלהם ולהפסיק להטיף לכל סובביהם. זה יפה מאד לתבוע את ראשו של ביבי שדירדר את המדינה לתהום בשלל צורות; הרבה יותר קשה ומאתגר לתבוע את ראשה של ההנהגה הבטחונית-פוליטית כולה, לרוחב המפה הפוליטית, שהפקירה את דמנו שנים כה רבות.
כן, זה היה מאד עוזר לקייס שלי לו היו נשמעים מעזה קולות שוחרי פיוס. אבל בשיא הכנות, כשאני שואל את עצמי איך הייתי מתנהג ומה הייתי מרגיש לו חיי היו עוברים עלי בגיהנום של עזה – בין הפטיש הישראלי לסדן החמאסי – אין בי שום ביטחון שהייתי מוצא בתוכי את גדלות הנפש להושיט לישראלים יד לשלום. שלא לומר האומץ לפרסם דברים ברוח הזאת מבלי לחשוש לגורלי.
"תגיד תודה שאתה חי בדמוקרטיה שבה מותר לך, אה?" אבל זה בדיוק העניין. קודם כל, מרחב הדיבור כאן הולך ומצטמצם, והדברים שנאמרים כאן לא עוברים ללא התקפות אישיות עלי, השמצות ואיומים שגוברים מיום ליום. ועדיין, כן, יש חופש דיבור נרחב יחסית בישראל, ליהודים. האם זה לא מטיל עלינו חובה כפולה ומכופלת לנצל אותו כדי לבטא עמדות שאינן זוכות להדהוד ושכפול של הקונצנזוס? האם מי שנהנים מחופש דיבור כזה, ומעדיפים לשתוק אל מול הגל העכור של הפשיזם, באמת יכולים לבוא בידיים נקיות לעמיתיהם בעזה ולצפות מהם לצאת נגד השלטון שלהם, הברוטלי הרבה יותר?
הימים הבאים עלינו לטובה ולרעה: סולידריות
אין לי שום אשליות: הפיוס לא יבוא במהרה, אם בכלל בימי חיינו, או בכלל. משוואת הרווח וההפסד אכזרית: לעזתים אולי אין כבר למה להפסיד, אבל לישראלים עוד יש הרבה מאד. מדינה שבסך הכל מספקת רמת חיים מערבית לחלק ניכר מתושביה (בניכוי חלק ניכר אחר), עוד יש לה לאן להידרדר. זה כבר התחיל לפני המלחמה, התחושה שאנחנו מתחילים להפסיד נכסים ישראלים מוצקים – מוניטין, רמת חיים, חופש דת. שהעולם הישן הולך ונמוג. אבל עדיין המרחק בינינו לבין העזתים, תושבי ארץ הצללים, עצום. יש רחובות. הבתים עומדים על תילם. יש מים וחשמל, יש קפה מקולומביה וחרדל מצרפת. יש לנו עוד המון דרך למטה, המאכלת עדיין לא נצמדה לגרונו של כל אחד ואחד. אף אחד עוד לא מכריח אותנו לעשות ריסט לפרוייקט הציוני, ולבנות אותו מחדש על אדנים של שוויון וצדק אמיתיים.
כיוון שכך, בעתיד הנראה לעין, המחנה הזעיר שלי – ההזויים, החמוצים, האוטו-אנטישמים, הבוגדים, עוכרי-ישראל וכן הלאה והלאה – ימשיך להיות זעיר ושולי, דחוי ומושמץ, ויהיה מוכרח להפנים את השוליות הזאת אל זהותו, מבלי שתרעיל את ליבו. אנחנו מיעוט, שצריך לשרוד במציאות של סחף פשיסטי מתמיד. זו גזירת גורלנו, ואפשר לעמוד בה בכבוד. את המתווה להתנגדות שהצעתי אחרי הבחירות האחרונות צריך להרחיב ולהעמיק. יותר מכל, חשובה לנו סולידריות ועמידה נאמנה זה לצד זה ובעיקר לצד מי שבאמת זקוק לנו. אני בוחר לחתום את הפוסט הארוך הזה בתזכורת של כל הדברים שמעודדים אותי בעת הקשה הזאת ונותנים לי קצת כוח עמידה לקראת הבאות.
אני שואב עידוד מחוזקה של החברה האזרחית בישראל, מן ההתגייסות הרחבה למען תושבי הדרום, מן הסולידריות והערבות ההדדית בעת צרה.
אני שואב עידוד מקריסת האמון העיוור בממשלה, במערכת הביטחון, בצה"ל. האמון העיוור הזה, שעל טיפוחו שקדו גדודים של קציני צבא ופוליטיקאים, הרדים את תושבי עוטף עזה נגד השיפוט הטבעי שלהם, נגד תחושתם המתמשכת, מאז 2014, שהם מופקרים לגורלם. הקולקטיב הישראלי נגוע בפיצול אישיות משונה: חשד עמוק כלפי פוליטיקאים ספציפיים לצד אמון עיוור במערכות הממלכתיות ובמחויבותן לשמירת חיי אדם. יש בי תקווה קטנה, צל צילה של תקווה, שהבגידה של אוקטובר 2023, בגידת המדינה, תוביל להגדרה מחודשת של יחסי האזרח עם השלטון, שנצא לחופשי מכלוב המחשבה של הנתין אל חירות המחשבה והפעולה של האזרח הריבוני.
אני שואב עידוד מן ההבנה הגוברת בציבור שהמכשול הנחוש ביותר בדרכנו אל החופש והשוויון הוא הציונות הדתית. צריך להיות עיוור כדי לא לראות שמגזר שבעת מלחמה עוסק בהבערת גזרה נפרדת שמחלישה את ההגנה בדרום, בהוצאה לפועל של טרנספר בגדה המערבית ובטפטוף הרעיון של טרנספר בעזה, לא ישקוט ולא ינוח עד שהארץ כולה תעלה בלהבות. כדברי לורד פרקווד בסרט "שרק", כמה מאיתנו ימותו בדרך, אבל זה מחיר שהם מוכנים שנקריב עבורם.
אני שואב עידוד מכך שבמקביל וכמשקל נגד להתקרשות הזהויות השבטיות הדיכוטומיות – יהודים מול מוסלמים, ישראלים מול פלסטינים – מתהוות קבוצות סולידריות שפורמות את הדיכוטומיות, קוראות תיגר על קדושת השבט הקדמון, בשמו של שבט האנושיות הפשוטה. כך המשמר היהודי-ערבי ביפו שמקיים תקשורת רציפה ודואג להרגעת הרוחות בין שתי הקהילות בעיר. כך גם צוותי ההצלה הבדואים והצוותים היהודים-ערבים שהתגייסו להשמיש מקלטים בחיפה, וכך גם קבוצת פרי ג'רוזלם וקבוצות ירושלמיות אחרות שפועלות בסביבה דו-לאומית מתוחה וקשה, כל יום בשנה, ומתמידות בכך ביתר שאת בזמני משבר.
אני שואב עידוד מכך שייצר החיים, בחשבון האחרון, יגבר על ההתמכרות לזוועה.
* * *
כָּל הַזְּוָעָה שֶׁלֻּמַּדְנוּ עַד הֵנָּה לֹא הִסְפִּיקָה לָנוּ; כְּנַרְקוֹמָנִים
הֵגַבְנוּ, הִתְמַכַּרְנוּ, כְּמוֹ לֹא לְאֵל כֹּחֵנוּ לִבְלֹם,
הִתְחַזֵּינוּ כַּאֲבוּדִים. כְּאִלּוּ אֲנַחְנוּ יַלְדֵי טֶבַע בִּתְזָזִיּוֹת תִּרְגֹּשֶׁת
כַּלְבִּיּוֹת, מְסֻמָּמוֹת. הָיָה בְּדַעְתֵּנוּ
לְהִתְמַכֵּר לְתַגְלִית דְּחָפִים עֲרֻמִּים, רַהַב
הַמִּיָּדִיּוּת. כְּאִלּוּ רֵיחַ אֲדָמָה טְרִיָּה
מֵעִיר בָּנוּ רַק אִינְסְטִינְקְט שֶׁל חֲפִירָה. בָּנוּ,
פְּלִיטֵי עָרִים רְחוֹקוֹת, אֲנָשִׁים
בַּעֲלֵי מִזְוָדוֹת, מְעִילִים, כַּפְתּוֹרִים.
אִלּוּ יָדַעְנוּ מָה אָנוּ עוֹשִׂים, כְּאִלּוּ הִתְנַדַּבְנוּ
לִלְמֹד בְּדֶרֶךְ הֲכִי קָשָׁה, עַד נִצְטַוֶּה לִירוֹת
בִּכְלָבִים מִתְרוֹצְצִים עִם כַּף יָד אִישׁ בַּפֶּה, עַד שֶׁנִּבְהֶה
בִּמְחוֹזוֹת שֶׁאֲלֵיהֶם כְּבָר בֶּאֱמֶת לֹא הִתְפַּלַּלְנוּ; כָּךְ לְהִוָּכַח
שֶׁאֵין אָנוּ אֲבוּדִים כְּמוֹ שֶׁחִשַּׁבְנוּ, אֲבוּדִים
רַק כְּמוֹ כֻּלָּם, אֲבוּדִים כִּבְנֵי-אָדָם.
(מאיר ויזלטיר, 1973)
לא למות טיפש 
