מתווה להתנגדות אזרחית: שלב המעשים
הקדמה
הפוסט הזה נכתב עם הפנים קדימה, אל העתיד, אבל הוא הבשיל במשך כמה שנים במגירותיי. הוא המשך ישיר לפוסט מלפני 5 וחצי שנים, "גלגלי שיניים סוררים: מתווה להתנגדות אזרחית". ההבדל העיקרי ביניהם הוא שבעוד שהפוסט הקודם עסק בגילויים אישיים של "סרבנות אזרחית" וניסה לפרוש את מלוא הפוטנציאל שלה, הפוסט הנוכחי לוקח את הרעיון הלאה לרמת הקבוצה, ומצביע על הפוטנציאל הגלום בהתארגנות סולידרית למטרת התנגדות אזרחית. ובכל זאת, שניהם חולקים בסיס רעיוני משותף והבנה משותפת של מנגנוני המדינה מצד אחד, ותפקידנו כגלגלי שיניים סוררים מן הצד השני. אם זמנכם לא אץ לכם, הייתי ממליץ לקרוא את הפוסט הקודם לפני שמתחילים בזה.
ועוד גילוי נאות: אני כותב את הדברים מאנגליה, בעודי בשנת שבתון. לכאורה, זה הזמן לסתום את הפה ו"מה אתה מטיף לנו מן הפסטורליה הרגועה בניכר?", ו"מה אתה שולח אחרים להתאבד על גדרות במקום שאינך חי בו?". אני לא חש צורך להצטדק כאן, רק להבהיר את העובדות. שהייתי בחו"ל זמנית, ומעורבותי במתרחש בארץ לא פחתה, אלא רק גברה לאחר הבחירות. לטוב ובעיקר לרע. יתירה מזאת: בטקסט הארוך שתקראו כאן אין ולו המלצה אחת שאינני מוכן ליישם על עצמי ובעצמי, וככל הנראה, אעשה כך כשאשוב בקיץ לישראל. כשאני כותב "את / אתה / אתם", אני מתכוון גם אלי. שקלתי לחכות שמונה חודשים עם הטקסט הזה, אבל מהר מאד הבנתי שעכשיו הזמן לשחרר אותו. הפשיזם בתאוצה, וכך גם הייאוש, וגם כך אנחנו בשמאל תמיד מתעוררים מאוחר מדי. הטקסט הזה הוא זריקת חיסון ראשונית נגד הייאוש; הוא כמובן לא יעבוד אם לא נקבל מנה שנייה ושלישית בבוא העת. אבל המנות האלה כבר באחריותו של כל אחד ואחד מאיתנו.
ומילה אחרונה: זהו עדיין מתווה, לא תכנית פעולה סדורה. כל אחד מאיתנו יודע את נקודות החוזקה והחולשה שלו. אני חזק בהבנת תהליכים פוליטיים ובניתוחם. אני חלש מאד בארגון. אין לי כישורים וניסיון בבניית התארגנויות מן הסוג שאני מייחל לו כאן. את החללים שהשארתי בטקסט, אני מקווה שאנשי ארגון מעשיים ממני ימלאו בפרטים (מוזמנים לנצל את התגובות לפוסט לשם כך). זאת תקוותי: שהרעיונות כאן יקרמו עור וגידים, שאנשים יקחו מהם השראה, שיתווכחו איתם, שיעשו בהם מעשים, שיעצבו וישנו אותם, ובסוף ייצאו עם תפיסה מודעת ומגובשת יותר של מה צריך לעשות ברמה המעשית – אל מול הפשיזם הגואה.
מהי התנגדות אזרחית ומה היא לא
הפערים בין קבוצות שונות באוכלוסיה האזרחית בישראל הולכים ומעמיקים. הניסיון לצעוק את הצדק שלך מעבר לתהום אחת אולי איננו מופרך, אבל הניסיון לצעוק אותה במקביל מעבר לעשר תהומות שמקיפים אותך חסר טעם. את מי שלא מבין או מכיר בחשיבות הסגולית העליונה של ערך חיי האדם, ערך השוויון וערך הצדק – לא נוכל לשכנע. ואין זמן לשכנע. גם את מי שלא הפנים עדיין כמה עמוק ישראל שקעה למצולות הפשיזם, לא נצליח לעורר. אם ממשלת הזדון הזאת וקווי היסוד המבהילים שלה לא עוררו אותו, גם קריאותיו הקלושות של השמאל הרדיקלי לא יגיעו לאוזניו.
אחרי הבחירות צייצתי כמה מחשבות על דרכו של השמאל. תמצית הדברים היתה זו: "השמאל צריך, חייב, מוכרח, לפתח תודעה של מיעוט"… מיעוט לא מחפש כל הזמן נקודות השקה עם הרוב, מיעוט לא מעגל פינות ומתחנף ומשחק לפי הכללים. מיעוט נלחם על חייו ועל דרכו כי אף אחד לא יעשה את זה בשבילו – בטח לא הרוב, שרוצה להקיא אותו/לגרש אותו/להשמיד אותו".
אנחנו צריכים להתכנס. לאגור כוחות. למקד מאמצים. לפעול. להתנגד. אנחנו צריכים להפוך את עצמנו מנוכחות אמורפית, נוזלית ועמומה, לנוכחות מגובשת, דחוסה וחדה. אין לנו זמן מיותר ואין לנו אנרגיה מיותרת להשחית על דיוני סרק "להרחבת המחנה". יותר דחוף להציל קהילה פלסטינית ולהדוף סגירה של כלי תקשורת או תיאטרון מאשר להזיע בניסיון לחבור לאנשים שבסופו של דבר מתקפלים ומתאדים כי בעצם הם לא מסוגלים להופיע עם ערבים על במה אחת.
שחררו. אין זמן ואין כוחות לזה.
הנה עוד הנחה שלא אטרח להגן עליה כאן, כי המציאות הוכיחה אותה שוב ושוב: דרכי המחאה המקובלות והמנומסות כשלו. הפשיסטים עלו לשלטון לא עם שלטים בצידי הדרכים אלא עם מיליציות חמושות, מסעות הפחדה מתוזמרים, קמפיינים רעילים שפשוט מחקו אנשים מן הזירה הציבורית, ובעיקר – כשהם משנים את כללי המשחק תוך כדי המשחק.
אני לא ממליץ לשמאל הרדיקלי על דרכים אלימות. בצעדים המעשיים שאמליץ עליהם בהמשך אין אפילו משום הפרת חוק. ובכל זאת, את הנימוס והממלכתיות נשאיר מאחורינו. מי שלא טוב לו עם זה, מוזמן להמשיך לשבת באולפנים ולהחליף מהלומות מהוקצעות עם ארא"ל סגל, עם שלמה קרעי, עם אלדד יניב. אידיוטים שימושיים – לא אנחנו.
ולכן, עם כל ההבנה והרצון הטוב, מכתבים בהולים ונרגשים לרשויות, כמו זה ששיגרו 1,200 יוצאי חיל האוויר, הם ברכה לבטלה. אתם האזרחים, על כתפיכם מונחת ההתנגדות; מה אתם שוב משחרים לפתחה של הרשות? מה אתם מתחנחנים אל כפה הקמוצה של מערכת המשפט – אותה מערכת המשפט שהביאה לנו את הפשיזם על מגש של כסף? נדמה לכם שאתם חכמים מבכירי ההייטק שפנו מצידם בתחינה לנתניהו – נתניהו, משיח הפשיזם החדש! – שכן אתם פניתם לערכאות העליונות של מערכת המשפט "הנייטרלית", נשיאת בית המשפט העליון והיועצת המשפטית לממשלה. אבל איפה הייתם כשחיל האוויר שלכם כתש שכונות מגורים על יושביהן מן האוויר? ומה בדיוק אתם מתכננים לעשות כשתקבלו שוב פקודות דומות מפי ממשלה שמבשרת את "הרס הדמוקרטיה"? לכתוב עוד מכתב, נחרץ עוד יותר, בדרך אל הקוקפיט? "חשנו שחובתנו לעשות מעשה", הצהיר אחד מיוזמי המכתב. תתי-אלופים בצה"ל יודעים מה הוא מעשה צבאי, אבל אין להם מושג מהו מעשה פוליטי. כתיבת מכתב מחאה איננה מעשה פוליטי. וודאי שאיננה מעשה של התנגדות אזרחית.
וכיוצא בזה עצומות, טורי דעה, קריאות לסדר, שלטי מחאה וכל פעולת דיבור פומבית שמטרתה לעורר את השלטון, או אחת מזרועותיו, להתעשת ולחזור למסלול.
מאוחר מדי. הפשיסטים בשלטון, וזה בדיוק המסלול שהם אוהבים.
הפגנות? זה אולי פיל גוד למשתתפים, זריקת מרץ למחאה. ספק אם רוב ההפגנות שנעשות כאן משפיעות. הפגנה הופכת לאקט של התנגדות אזרחית רק מרגע שהיא נעשית הפרעה. כך היה בהפגנות יוצאי אתיופיה שחסמו כבישים וכך בהפגנות בשיח' ג'ראח. להבדיל, הפגנות הגשרים הפכו למוזיקת רקע של שלטון נתניהו. אין בהן איום אמיתי, והשלטון אפילו יוצא נשכר מהן שכן הן מחזקות את מראית העין של דמוקרטיה תוססת.
על מנת לסמן את הכיוון שאליו אני חותר, אזכיר דוגמה שונה בתכלית, מן הימים האחרונים, לניצנים ראשונים של התנגדות אזרחית. החודש דרשה עיריית ירושלים מגלריית "ביתא", השייכת לה, להוריד מן התערוכה "קרובות" ציורי עירום שהוצגו בה. זאת כבר לא תופעה מבודדת. מוקדם יותר השנה בוטלה תערוכה במכללת ספיר בעקבות הלשנה של "אם תרצו", בשנה שעברה הוריד ראש עיריית רמת גן יצירה של דוד ריב ממוזיאון רמת גן, צנזורה שזכתה להכשר משפטי בזוי, עוד ראייה לכך שעברנו את הנקודה שבה אפשר לסמוך על מערכת המשפט במאבק נגד הפשיזם. באקט של סולידריות כיסו שאר האמנים בתערוכה את יצירותיהם בבדים שחורים. בתגובה, ראש העיר הורה לעובדי המוזיאון להסיר את הבדים. זו לכאורה תקרית זניחה, אבל אפשר ללמוד ממנה לא מעט איך מתחילה התנגדות אזרחית ואיך השלטון מרסן אותה. אפשר גם ללמוד ממנה לקחים פרקטיים לפעם הבאה: איך לממש את אקט הסולידריות באופן שיסכל מראש את תגובת השלטון. שימו לב לאבסורד: אמן שחפץ להציג את עבודתו במוזיאון אולץ להסירה, ואמנים שחפצו להסיר את עבודתם מהמוזיאון אולצו להציג אותן. כשכל מנופי הסוכנות (agency) נמצאים בידי השלטון, אי אפשר לנקוט בהתנגדות אזרחית אפקטיבית. יש לנכס בתקיפות חלק מהם.
בחזרה לגלריה "ביתא". אחרי החלטת עיריית ירושלים, יזמו אוצרים ותושבים עצומת מחאה ספונטנית; חתמו עליה יותר מ-500 איש. זה יפה, אבל חסר משמעות. אבל אז קרה דבר נוסף: 160 אמנים הודיעו לראש עיריית ירושלים שלא יציגו יותר עבודות בגלריות עירוניות עד שהעירייה תחזור בה מן ההחלטה לצנזר את ציורי העירום. כאן כבר נכנסנו לתחומה המובהק של התנגדות אזרחית: את או אתה, האזרח, נוטל אחריות על בחירות והחלטות ששייכות לך בלבד, תכופות בתחום המקצועי שלך, ומעצב אותן – מעצים או מונע, לפי הסיטואציה – מתוך התנגדות לשלטון.
עכשיו כמובן תישאל השאלה: וזה יעזור? מה אכפת לעיריית ירושלים שאמנים מסוימים לא יציגו בגלריות שלה? יש מספיק אמנים מתקרנפים. אבל מבחן התועלת המיידית איננו המבחן הרלוונטי היחידי להתנגדות אזרחית במצב של פשיזם גואה. מתחתי קודם גבול בין אקטים חסרי משמעות (כמו מכתב גלוי או עצומה) לבין אקטים בעלי משמעות, כמו סירוב סולידרי להשתתף במערכת מדכאת. "משמעות" הוא מושג רחב יותר ועמוק יותר מ"תועלת". ויחד עם זאת אני משוכנע שגם במבחן התועלת, להתנגדות אזרחית יש סיכויים טובים יותר לשנות את המציאות מאשר למחאה פסיבית ומנומסת. אני שומר את מחשבותיי על המשמעות והתועלת שבהתנגדות אזרחית לסוף הפוסט הזה. לא אתחמק מכך. אבל יותר חשוב לי לדבר כעת על אופיה. ובכלל, אני מוצא שהנטייה הרווחת להעריך ולשפוט מראש אקטים של מחאה לפני שהם בכלל מתממשים היא נטייה מסרסת ולא בריאה. בעצומות והפגנות יש לנו ניסיון למכביר; בהתנגדות אזרחית יש ניסיון מועט ביותר. בואו קודם נבין במה מדובר לפני שאנחנו חורצים את דינה.
ועוד הבהרה חשובה. אני לא מתיימר לחדש כאן כלום. בשמאל האקטיביסטי עובדים בשיטה הזאת כבר שנים. אלה קבוצות מגובשות שיצרו קשרי סולידריות אמיצים גם בתוכן וגם עם פעילים פלסטינים. מטרתן העיקרית היא לשבש ולעכב את מנגנוני ההרס והדיכוי שמפעילים הצבא, המנהל האזרחי ומג"ב, נגד קהילות פלסטינים נטולות כל כוח, חלקן בקושי שורדות משנה לשנה; האקטיביסטים הם שכבת המגן הדקה, האחרונה שלהן בפני גירוש. האנשים הטובים בשיח' ג'ראח, אנשי דהרמה מעורבת חברתית, פעילי מסתכלים לכיבוש בעיניים, לוחמים לשלום, ואחרים שאולי שכחתי ואני מתנצל מראש (ריכוז מידע כללי דרך הווטסאפ ניתן למצוא ב"חזית נגד הכיבוש"). מודל הפעולה של הקבוצות הקטנות האלה יכול להעניק השראה לקבוצות התנגדות אזרחית בכל רחבי המדינה, עם שינויים קלים בלבד. ההבדל העיקרי הוא ששם מדובר על קבוצות של יהודים שיוצאים להגן על פלסטינים ולא על עצמם, וזמן מה היה נדמה שיהודים לא זקוקים כלל להגנה כזאת. אבל הזמנים משתנים וגם יהודים, בפרט אלה שאינם שוחים עם הזרם ומתעקשים לבטא עקרונות דמוקרטיים באופן פומבי וגלוי, נתונים לרדיפה והוקעה. הדרך לחזק אותם עוברת באותם מודלים של פעולה סולידרית שגובשו בקבוצות האקטיביסטים במזרח ירושלים ובגדה המערבית.
תודעה של מיעוט
במציאות הנוכחית, הפוסט-בן-גבירית, נוהגים לומר על השמאל שרק ביקורת יש בפיו, ללא שום הצעות פוזיטיביות. החלק הראשון די נכון, החלק השני שקרי. כשאתה במיעוט והעניינים מתנהלים הפוך לגמרי ממה שהיית מקווה שיתנהלו, רוב מחשבותיך סובבות סביב הפגמים, השקרים והפשעים. אתה מתנגד להם מראשיתך, אינך יכול להימלט מהם. אתה קם בבוקר ומתחיל להתנגד, בעצם מחשבות הכפירה שלך.
אבל יש לא מעט הצעות פוזיטיביות, ולמעשה הרבה מאד יוזמות שכאלה, שחלקן כבר הוזכרו. בכל זאת חשוב לנקות את השולחן עם קצת ביקורת. מה לא כדאי לעשות, איפה לא כדאי לבזבז את המשאבים המצומצמים שלנו, אילו זירות ישביעו אתכם שוב ושוב מרורים ולא תראו בהן נחת. הדברים האלה אולי יפתיעו ויקוממו אנשים בשמאל שרגילים לחשוב על פעילות פוליטית בערוצים המקובלים. אבל אני מציע כאן אלטרנטיבה, התנגדות אזרחית.
אם כך, אפשר לוותר בעתיד הקרוב (אולי לא ברחוק) על שלוש זירות מרכזיות: צבא, פוליטיקה מפלגתית ותקשורת המיינסטרים. בסיסמה קליטה: אל תנסו לשנות אותם מבפנים. הם כבר רקובים לגמרי. אתם תיבלעו, תתמסמסו, תיאלצו לעגל פינות ולבלוע צפרדעים בגודל של מאחז חומש, ובסוף היום סמוטריץ' עוד יירק על פרצופכם. שום דבר ממה שאמליץ עליו בהמשך לא דומה למה שאתם מכירים מן הפעילות הנורמלית של מפלגות כמו העבודה ומרצ עליה השלום. הנחות המוצא שלי שוללות שירות צבאי, שוללות שיתוף פעולה עם כלי התקשורת המרכזיים, להלן התשקורת, וגם אם לא שוללות, מתייחסות באדישות גמורה ליריד ההבלים של הפעילות המפלגתית בכנסת. עם הצבא אין לשתף פעולה בשום דרך כל עוד הוא השלד, הדלק והכידונים של מערכת האפרטהייד. את תקשורת המיינסטרים צריך לזנוח לטובת אלטרנטיבות אמיתיות. ולפוליטיקה המפלגתית צריך להזריק חיים חדשים לגמרי דרך פוליטיקה אזרחית מלמטה, דרך grassroots.
אני מודע לחלוטין שכרגע איבדתי 90% מן הקוראים. זה בסדר גמור, הם ממילא לא היו אתי, וטוב להיות ברורים מן ההתחלה. בבלוג הזה הקדשתי אלפי מילים ומאות פוסטים לנמק בהרחבה למה אסור לשתף פעולה עם המערכות האלה. אם לא שוכנעתם עד כה, אין בעיה. תחזרו למגרש המשחקים המוכר לכם. הכל בוער מסביב, אבל היי, מי אני שאסיח את דעתכם.
הרעיון הבסיסי
הרעיון הבסיסי של התנגדות אזרחית (civil resistance) הוא פשוט לגמרי. הוא לא מקורי בכלל, בכל העולם יש לו היסטוריה עשירה ומפוארת (ספר ידוע מאד נכתב על ההיסטוריה שלו בארה"ב). בכל מקום ששורר בו דיכוי, אזרחים יכולים להתאגד ולהתנגד לו. אם הם היו יכולים לעשות זאת תחת שלטון רודני כמו זה של פרנקו בספרד או של פוטין ברוסיה, ודאי שהם יכולים לעשות זאת בשלטון שעדיין אינו רודני לחלוטין (כלפי יהודים) כמו בישראל. להתנגדות אזרחית אין היסטוריה עשירה בישראל, אפילו המונח עצמו אינו שגור בשיח הפוליטי, וזאת משלל סיבות ידועות: חברה קולקטיביסטית, מגוייסות גבוהה לבניין אומה, אוכלוסיה גדולה בעלת רקע דתי או מסורתי ולא דמוקרטי, סכסוך אתני מתמשך שמזין את ההזדהות הגבוהה עם המשטר וכיוב'. כך או כך, הבחירות האחרונות הבליטו יותר מאי פעם את השבטיות המפורקת של החברה הישראלית, ומתוך כך מתאפשרת אולי ראייה אחרת, צייתנית פחות, של יחסי האזרח-שלטון.
מה הפירוש המעשי של התנגדות אזרחית? מיד אגיע לדוגמאות מעשיות. לפני כן, חשוב לדבר על הסיכונים האמיתיים והמדומים שלה. לא תמצאו כאן המלצות להתאבד על חומות הפשיזם או לזנק מתחת לגלגלי האוטובוס. לשמאל אין הרבה חיילים, הוא לא צריך מרטירים. שיקול מוסרי מכריע יותר הוא שאין לגזור על אדם להעניש את עצמו לטובת הכלל. פעולות שיסתיימו במאסר או בגזילת פרנסתו של אדם אינן מוסריות וממילא לא יפתו אף אחד. מצד שני, התנגדות אזרחית מעמידה אותך בסיכון כלשהו; סיכון מחושב, שיש לצעוד אליו בעיניים פקוחות ובדעה צלולה. לא פעם הסיכון מתגלה כמדומה – אימת השררה פועלת את פעולתה על התודעה הצייתנית גם מבלי שהשררה נזקקת להצליף בשוט הענישה. אנחנו נושאים את הצנזורה הפנימית איתנו לכל מקום, וחוששים להשתחרר מכבליה גם כאשר התגובה הנוראית ביותר תהיה פרצופים זועפים, קללה או סתם נזיפה.
את גבולות הדמוקרטיה-ליהודים שלנו לא מתחנו עדיין. רובנו לא יודעים באמת עד כמה הם גמישים. רובנו לא יודעים איזה חלק מעוולות המשטר הזה נשען על צייתנות שקטה בלבד, ואיזה חלק נשען על אכיפה ממשית וכואבת. אבל אנו יודעים היטב דבר אחד: כל משטר פשיסטי נשען על שיתוף פעולה המוני של האזרחים ואין לו תקומה ללא שיתוף פעולה כזה. קראו על הצלת יהודי דנמרק ובולגריה בתקופת השואה לקבל תזכורת על כוחה העצום של התנגדות אזרחית.
יש רק דרך אחת לגלות מה כוחנו האמיתי, כוח ההתנגדות האזרחית.
מתווה כללי
1. תבחרו מטרה צנועה, קלה למימוש. היא חייבת לבוא לא טוב בעין של הפשיזם, אבל היא גם חייבת להיות בטווח השגה מיידי. לא עוד שנה שנתיים, אלא תוך ימים או שבועות לכל היותר.
2. הכי חשוב: סולידריות. אם אתם היוזמים, תוודאו שיש לכם גב. אם אתם הגב, תהיו גב אמיתי. לא להפקיר פצועים בשטח. גם הפעולה וגם ההיערכות למתקפות הפשיסטיות חייבות להיעשות מתוך הידברות שוטפת בתוך קבוצת הפעילים. גם אם הציבור רואה רק דמות אחת במאבק, אף פעם היא לא לבד.
3. צפו את התגובה הפשיסטית והכינו סל תגובות נגדי. תחשבו מראש כמו הפשיסטים, תדעו בדיוק מה ידליק אותם, ואז תפעילו את תגובת הנגד המתאימה.
4. תגובת הנגד צריכה לעצור את המערכת שבתוכה אתם פועלים. לגרום לגלגלי השיניים לחרוק. כל סוג של השבתה, פגיעה בתיפקוד השוטף, בא בחשבון.
5. הכי חשוב: ודאו שהמערכת חוזרת לתפקוד תוך זמן קצר. המטרה שלכם היא לא להשבית אותה לחלוטין. ההשבתה היא אמצעי לאכוף על המערכת להכיל אקט של התגדות שלפני כן היא הקיאה מתוכה. אתם מנרמלים הומניות במערכת שמנרמלת פשיזם. המערכת לא רוצה לבלוע את ההומניות, אבל יותר מכל היא לא רוצה אי-סדר וכאוס. היא תבלע את גלולת ההומניות כדי לשוב למסלולה.
את השיטה הזאת אפשר ליישם בכל תחום ותחום בחיים, בכל מערכת, שלטונית או מוניציפלית או פרטית, שמנרמלת בדרך זו או אחרת מוסכמות גזעניות, אי שוויוניות, סקסיסטיות ולהטופוביות. הדוגמאות שאציג בהמשך מגיעות מעולמות שיחסית מוכרים לי, אבל הן לא בהכרח אלה שרלוונטיות לך. כל אחד מכם ומכן יודע/ת טוב ממני באיזה מעגלים מקצועיים וחברתיים אתם משולבים; מה הסכנות שם, מה הסיכויים, מי שותפי המאבק ומי עומדים מן הצד. עשו לכם את מיפוי המערכת שלכם ובחרו את המטרה הראויה להיאבק עליה בתוכה.
דוגמאות מן החיים
חינוך
החינוך הוא הנפגע העיקרי של הפשיזציה בחברה הישראלית, הרבה לפני הממשלה הנוכחית. הסיבה מובנת מאליה: ילדים הם נתינים חסרי ישע של המערכת, אפשר לשחק להם בראש בלי מגבלה, ללוש אותם יפה יפה בגיל צעיר ולקבל מאפה לאומני חם ושש לקרב בגיל 18. מצד שני, המערכת לא תפעל כראוי ללא שיתוף פעולה מלא של המורים ושל ההורים. כאן אתם נכנסים לתמונה.
אני אתחיל במורים. מורים הם קבוצה מוחלשת, נרדפת ומושמצת עוד לפני שהם בכלל פוצים פה בענייני דמוקרטיה ושוויון זכויות. המערכת שבה הם פועלים היא מופת מעורר סלידה של קונפורמיות לכוח ולשלטון. מי שמעז לערער על הקונצנזוס – נבעט החוצה. כולם זוכרים את אדם ורטה שפוטר ב-2014, יש גם מי שזוכר את שושנה כץ-שמואלי שפוטרה ב-1995. מורים לאזרחות פוחדים לדבר על הנושאים הכי קריטיים לחיים בישראל: תפקיד הצבא בשטחים, זכויות המיעוט הערבי, וכמובן, שאת הנכבה הס מלהזכיר. שטיפת המוח הגיעה לדרגה כזאת שמשרד החינוך אוסר להציב מפות עם סימון של הקו הירוק עליהן בין כותלי בית הספר.
כל אלה עניינים ידועים, לפחות למי שאכפת לו. השאלה איך מתנגדים לכך. הנה הצעה ברוח המתווה הכללי שתיארתי קודם.
נניח שאת מורה לאזרחות או היסטוריה, ויש את נפשך לחשוף את התלמידים לאמיתות בסיסיות על הקיום בישראל. למשל, שעד 1966 היו נתונים האזרחים הערבים לממשל צבאי שהגביל את תנועתם. למשל, שכפרים בדואים בנגב נהרסו ואוכלוסיתם גורשה לא משום שהשתתפו בקרבות ב-1948, אלא רק כדי לפנות קרקעות פוריות לקיבוצים. למשל, ש"מזרח ירושלים" איננה עיר אלא כינוי הסוואה ל-28 כפרים שאדמותיהם סופחו ב-1967 בצעד שהוצג כ"התייעלות מנהלית לצורכי הסוואת הכוונה העיקרית". לא חשוב מה תבחרו, יש כל כך הרבה היסטוריה שמוסתרת מתלמידי ישראל, היסטוריה רחוקה וגם קרובה, כל כך הרבה סילופים שמוזרמים למערכת התעמולה ללא הרף, שכל נושא שהוא הקשור לתולדות הציונות והסכסוך עם הפלסטינים – טומן בחובו "גילויים" שיטלטלו את עולמם של התלמידים. אפשר להיצמד לעובדות בלבד, הן רעות דיין.
בחרת נושא, הכנת מערך שיעור. עכשיו מגבשים את קבוצת ההתנגדות. כמה צריכים להיות בה? בדיוק הכמות שבלעדיה בית הספר לא יכול לתפקד כהלכה. זה לא צריך להיות רוב, אין סיכוי שזה יהיה רוב. מספיק שהקבוצה גדולה ממאגר המורים המחליפים. תיכף זה יובן.
אתם מדברים עם קולגות שנראים לכם שותפים טבעיים ליוזמה, מסבירים להם מה צפוי לקרות ובעיקר מוודאים שהם מחוייבים לשאת איתכם בתוצאות.
השיעור מגיע. היכונו לגרוע מכל. תניחו מראש שתלמידים ידליפו החוצה את הדיון "החתרני" הזה. לכן עליכם לצלם ולתעד הכל, כי פשיסטים ידרסו את האמת, אבל הציבור אולי עדיין יקשיב לה. צפו לסערה בווטסאפ של ההורים, "הצל" יעודכן וכמובן יעוף על זה, מחול השדים השגרתי ייפתח, ריקלין יצווח, תוך שעתיים זה יגיע למשרד החינוך, למפקח, למנהל, והמורה תיקרא לבירור. לבסוף, כמובן – השעיה.
אבל אתם צפיתם מראש את כל התסריט המוכר הזה. בהתארגנות המוקדמת שלכם הוסכם: אין שום עילה חוקית להשעות מורה שמלמד עובדות היסטוריות אמיתיות לכיתה בנושא שתחת סמכותו. לכן השעיה היא קו אדום. אתם קבוצת ההתנגדות ואתם מודיעים – אם המורה מושעית, כולנו מושעים, מיידית. לא מופיעים לעבודה.
את הצעד הזה צריך לכלכל בתבונה. לא לשבור כלים ולא לאיים באנרכיה. אבל להתכוון לכל מילה, ולשמור על סולדיריות. המורה ש"סרחה" לא סרחה בכלל, היא מייצגת את כולנו. זה רק מקרה שהיא ספגה את האש, אבל כולנו איתה באותה חזית. אם היא לא בסדר, כולנו לא בסדר. תחליטו.
עכשיו בית הספר צריך להחליט אם בגלל שמורה דיברה בשיעור אזרחות על מדיניות התכנון העירוני בישראל, והזכירה שמאז קום המדינה הוקמו יותר מ-700 יישובים חדשים ליהודים ופחות מ-10 לערבים, כדאי לשבש את הלימודים בכל בית הספר. זאת תהיה התלבטות מעניינת.
כל מה שצריך הוא חיכוך צורם בגלגלי השיניים; המערכת חורקת, נאלצת להאט, אולי לעצור. קבוצת ההתארגנות לא מאיימת בהתפטרות, נזכיר שלא נחוצים לנו מרטירים. היא בסך הכל מאלצת את המערכת להתיישר לפי הערכים הרשמיים שלה: בשיעורי הסטוריה ואזרחות יש ללמד הסטוריה אמיתית ואת מהותו האמיתית של משטר דמוקרטי.
אני עובר להורים. גם הורים יכולים להיות מעורבים ולשבש את הנירמול של הפשיזם. דווקא בעידן מעורבות הורית הולכת וגוברת, שיש לה לא מעט צדדים שליליים, אפשר לצפות מן ההורים לנצל את המעורבות הזאת, והקשב של בית הספר לקולותיהם, למטרות ראויות. קראו למשל איך התארגנות הורית צנועה ולא יומרנית לחלוטין סיכלה סיור של תלמידים באתר "עיר דוד", אחד ממפעלי ההלבנה הגדולים של הכיבוש. הורים יכולים גם לסכל פעילויות "התנדבות" תמימות לכאורה בחסות "המיליציה הגדולה בישראל", הלא היא ארגון "השומר החדש", שחודר לתיכונים בכל רחבי הארץ.
יותר מכך: התנגדות איננה רק תגובה פסיבית למהלכים של המשטר הפשיסטי. התנגדות יכולה גם ליזום פעילויות שהן לצנינים בעיניו, כמו מפגשי נוער יהודי-ערבי, סיורים באיזורי עימות כמו הכפרים הלא מוכרים בנגב, הרצאות מפי חוקרים ועיתונאים שעוסקים בסכסוך מנקודת מבט ביקורתית, ועוד. כל האפשרויות פתוחות ואיזו מהן תתאים לסיטואציה המיוחדת בבית הספר שלך – רק את ואתה יודעים. שוב כדאי לזכור: אין צורך לגייס רוב לעמדתך. תודעת מיעוט, אמרנו מההתחלה. אבל מיעוט יכול לשבש לא מעט את אורחותיו של הרוב, אם הוא מפעיל את המנופים הנכונים.
[בינתיים בתגובות תמי יקירה מעדכנת על מצגת שמרכזת מידע וטיפים להתארגנות של מורים והורים בדיוק ברוח הדברים האלה – "כהניזם, גזענות והומופוביה לא בבית ספרנו"]
טבע וארכיאולוגיה
אין לך קשר למערכת החינוך? לא נורא. אולי את או אתה אוהבים לטייל בטבע? מעריכים ממצאים ארכיאולוגיים? אם כך טיילתם פעמים רבות בשמורות טבע ובגנים לאומיים שמנהלת רשות הטבע והגנים (רט"ג). במילים אחרות, אתם שותפים, באמצעות דמי הכניסה או המנוי שלכם, לאחד מגופי הנישול הברוטליים ביותר בישראל. רט"ג היא זו שעמלה מזה שנים לצמצם למינימום את שטחי המחיה של תושבי מזרח ירושלים הערבים, באמצעות הכרזת "גנים לאומיים" על עתודות הקרקע האחרונות של השכונות הערביות; רט"ג גם הגדילה לעשות והכריזה על שכונה קיימת (ואדי חילווה בסילואן) כגן לאומי, ובכך גזרה שיתוק תכנוני גמור במשך עשורים על תושבי השכונה. רט"ג אחראית למצור האכזרי על נבי סמואל, ועל הסוואתו כמהלך סביבתי לשימור הטבע. רט"ג גם מפעילה את שוט האכיפה מול הכפרים הלא מוכרים בנגב בדמות "הסיירת הירוקה", מדיניות שיש לראותה בהקשר הרחב יותר של ייהוד הנגב ולא רק בהיבט הצר של שמירה על שלטון החוק. ורט"ג גם נהנית מתרומות של חברות מזהמות ובתמורה מעניקה להן שירותי גרינווש.
יש עוד, אבל זה כבר מספיק, לא? אז אולי הגיע הזמן ליצור קבוצות התנגדות לרט"ג? ולא רק לפעולותיה מעבר לקו הירוק, אלא בכלל, להיגיון האתנוצנטרי שמנחה את היחס שלה לטבע המקומי?
יש לא מעט אפשרויות. אפשר להתנגד לטיולים מאורגנים בשמורות של רט"ג. אפשר לבטא את ההתנגדות באופן גלוי באמצעות הפגנה בשערי השמורה. אפשר להציף את הצדדים האפלים של רט"ג בכל פורום שבו היא משתתפת, תכנוני או סביבתי, ולא לתת לה לחמוק מתשובות, ממש כפי שאקטיביסטים רודפים אחרי נציגי "שברון" או "נובל אנרג'י" ברחבי העולם. רט"ג מקיימת ימי עיון והסברה, מכשירה מדריכים, מעבירה סדנאות. אלפים רבים של אנשים מעורבים בפעילותה השוטפת. עבור רובם המכריע, רט"ג היא זרוע שעסוקה ימים כלילות במלאכה הקדושה של שימור הטבע, הצלת בתי גידול לבעלי חיים בסכנת הכחדה ומלחמה על ריאות ירוקות במדינה. הם אינם יודעים על הצד האפל כי איש אינו עוסק בכך. התנגדות שתמשוך תשומת לב ציבורית עשויה להציב סימן שאלה מעל טוהר הכוונות של רט"ג. ושוב: אף אחד לא מתיימר להביס גוף ענק כזה או להכתים לעד כל טיול בכל שמורת טבע בארץ. המטרות צריכות להיות צנועות יותר, ממוקדות בעוולות ממשיות, ודורשות תיקון.
אם יש לכם עניין מיוחד בארכיאולוגיה, וטיפה של התמצאות פוליטית, אתם ודאי מודעים לשימוש השיטתי של ישראל באמתלת ה"חפירות הארכיאולוגית" כדי להשתלט על שטחים בגדה המערבית ולדחוק משם נוכחות פלסטינית: "עיר דוד" היא גולת הכותרת, אבל גם בסוסיא התבצע גירוש מטעמים ארכיאולוגיים, גם בנבי סמואל, גם בתל שילה, ועוד. המנהל האזרחי מוציא דרך שגרה צווי הריסה למשפחות פלסטיניות שחיות עשרות שנים על אדמתן ולפתע מגלות שהן בעצם מתגוררות באופן "לא חוקי" בלב אתר ארכיאולוגי. ארכיאולוגים ישראלים מפירים ביודעין את החוק הבינלאומי כשהם מבצעים חפירות בשטח כבוש, לא כל שכן קרקעות פרטיות; זה לא מפריע להם כנראה, כל עוד מצמידים להם כוח חמוש לפתיחת הציר, ארכיאולוגיה עובדת טוב על כידונים. בכל זאת, הקולגות בחו"ל עלולים להיות מוטרדים מזוטות כמו זכויות אדם שנרמסות בדרך אל הפרסום האקדמי, ולכן אותם ארכיאולוגים מוודאים ששמותיהם יוסתרו וכך לא יהיו חשופים לחרם אקדמי.
ארכיאולוגים בעלי עמוד שדרה יכולים לסרב לשתף פעולה עם קמ"ט ארכיאולוגיה במנהל האזרחי. יותר מכך, הם יכולים לנצל את השפעתם על רשות העתיקות, שמתנהלת באופן עברייני ממש בפריוולגיות שהיא מרעיפה על עמותת אלע"ד, ומנתבת יותר ממחצית מתקציבה לחפירות מעבר לקו הירוק. כשהדיסציפלינה שלך הופכת יותר ויותר למכשיר לאומני לביסוס עליונות יהודית במרחב, נדמה שזאת חובה מקצועית להתנגד.
אבל מעגלי ההתנגדות יכולים להיות רחבים הרבה יותר. סטודנטים לארכיאולוגיה וסתם מתנדבים בחפירות יכולים להרים את המבט מן הקרקע ולבחון באיזה פרוייקט הם לוקחים חלק, ומה הפרוייקטים האחרים של הארכיאולוג שמנהל את החפירה. התנגדות שקטה, שפירושה אי-שיתוף פעולה עם כל מי שעושה בארכיאולוגיה שימוש מגונה, תבהיר למנהלי החפירות שאת או אתה לא סתם חיילים צייתנים עם את ומברשת ביד, אלא אזרחים בעלי מצפון. ושיש גבול לכל תעלול. ואזרחים מן השורה: כל סיור "ארכיאולוגי" באזור ירושלים טעון בדיקה ביקורתית וחשדנית; לצד כל "תגלית" מהממת על עברו של עם ישראל באגן הקדוש שמשווקים לכם כיעד התיירותי הבא – הציבו את השאלה: מי גר כאן? של מי האדמה הזאת? חייו של מי השתנו, אם לא נהרסו, בגלל ההחלטה לחפור דווקא כאן? הארכיאולוגיה מזמן לא תמימה, אין סיבה שאתם תהיו חובבי ארכיאולוגיה תמימים.
רפואה ושירותים
הכותרות האחרונות מדברות על מניעת טיפול רפואי או מכירת שירותים ממי שלא בא טוב בעין לרופא או לנותן השירותים, כל זאת בשם מושג מעוות כלשהו של "חופש העיסוק"; חופש שכמובן יפגע בערבים, להט"בקים או אולי סתם שמאלנים. גזענות נגד רופאים ואנשי צוות רפואי ערבים היא עניין מוכר בישראל, ותהפוך ליותר ויותר רווחת. כששר האוצר הנוכחי מנרמל אותה בגלוי, פרשיות כמו עלילת הכזבים שרקם ארגון הרדיפה "בצלמו" על ד"ר אחמד מחאג'נה, שהביאה להשעייתו הזמנית, יתרחשו שוב ושוב. 42% מאנשי הרפואה והסיעוד הערבים בארץ מדווחים על הטרדות גזעניות. רופאים בכירים מעידים כי נאסר עליהם לדבר בערבית במסדרונות בית החולים; כמעט בכל מוסד רפואי רווחת גזענות סמויה שמאיימת להתפרץ בזמנים מתוחים, כפי שקרה במהלך מבצע "שומר חומות".
פרשת מחאג'נה הסתיימה בלא כלום, אבל חשוב להתעכב על התגובה הרפה של הממסד הרפואי לרדיפתו כדי להבין איך לא מנהלים התנגדות אזרחית. ד"ר ברי דנינו כתב על השתיקה המבישה של המערכת: "לא גיבוי שקט, בחדרי חדרים, בשיחת טלפון או מקסימום בפוסט ברשתות חברתיות, אלא גיבוי צועק וברור שאומר "עד כאן" ועושה זאת בפנים גלויות עם שם ושם משפחה. איך במערכת המתהדרת בהיותה שוויונית, "אי של שפיות", אפשר להעליל עלילת שווא על רופא רק כי הוא ערבי ולהרחיקו מעבודתו? איך שר הבריאות (הוא עדיין בתפקידו), איש מרצ ז"ל, עדיין שותק?". למפגש תמיכה שאירגן דנינו חששו להגיע רופאים ערבים, ואלה שהגיעו ביקשו ששמם לא ייחשף, "מחשש שייתפסו כתומכי טרור", הוא מסביר. זהו מערך הכוחות המוכר של דיכוי גזעני; קורבנות הדיכוי כמעט שאינם יכולים למחות כיוון שעצם מחאתם מחזקת את התמריץ לדכא אותם יותר. כאן בדיוק מוטלת החובה על בעלי הפריוולגיות; במקרה הזה, רופאים יהודים. אלא שאלה הכזיבו. שאלו את עצמכם מה היה עולה בגורלו של ד"ר מחאג'נה לו היה אח זוטר ולא רופא בכיר. סיכוי רב שגם מעט הגיבוי שקיבל מעמיתיו היה נשלל ממנו. רופאים יכולים להרשות לעצמם לטלטל את המערכת מבלי שהיא תקיא אותם החוצה; עובדים זוטרים יותר חוששים בצדק למשרתם. התנגדות אזרחית תמיד מטילה עלינו חובות בדרגות שונות של אחריות, בהתאם לפריוולגיות שאנו נהנים מהן ולחסינותנו היחסית מענישה שרירותית.
עובדים יהודים במערכת הבריאות שנחשפים למופעי גזענות יכולים וחייבים להתייצב נגדה. להגנתם הם יכולים להסתמך על החלטת ממשלה משנת 2016 שמתחייבת להיאבק בגזענות במערכת הבריאות. על כן מי שמתייצב נגדה אינו פועל נגד רוח המוסד, להיפך (שלא לדבר על האתיקה השוויונית שאליה מחוייב כל מי שעוסק ברפואה). התנגדות אזרחית בין כותלי בית החולים או המרפאה תתבטא בהשעיה עצמית של כל מי שעומד בסולידריות לצידו של איש הצוות הערבי שהושעה באופן שרירותי, רק על סמך עדות לא ברורה מיד שניה או שלישית, מתווכת דרך ארגוני רדיפה כמו "אם תרצו" או "בצלמו" או חדשות 14. ברוך השם, יש לנו כבר מספיק סימנים לתת בקמפיינים מתוזמרים שכאלה, שתמיד מסתיימים בקול נפיחה דקה. הטעות שלנו היא שאנחנו מפקירים את השטח בשעות הראשונות, הקריטיות, להשתוללות של הימין.
הנה לקח חשוב להתנגדות אזרחית: תגובה מוקדמת היא קריטית. מערכת שמשעה על אוטומט עובדים מסורים רק על בסיס השתייכותם האתנית צריכה מקל בגלגלים. היו אתם המקל. לשם כך צריך להתארגן מראש. לא להתחיל לקושש את קבוצת הווטסאפ כשהגרזן כבר ניחת, אלא מבעוד מועד. לזהות את שותפי המאבק, להכיר את היהודים במערכת שיתייצבו לצד הערבים, להכין אותם לתרחישים השונים, ולהניח שבמוקדם או במאוחר הם יקרו. ואז, כשהמערכת לוחצת על כפתור הפשיזם, אתם לוחצים מיידית על כפתור האנושיות.
הדברים אמורים לא רק במערכת הבריאות אלא בכל מקום עבודה שהוא. סביב כל מבצע של ישראל בעזה עולה מפלס הלאומנות, ובהתאמה, רדיפת הערבים גואה. מלשינים פרטיים או עמותות של מלשינים מלקטים התבטאויות פרטיות של ערבים ומביאים אותם לידיעת מעסיקיהם. עשרות ערבים פוטרו מעבודתם במהלך מבצע "צוק איתן", חלקם רק משום שהגדירו את מעשי צה"ל כפשעי מלחמה (אמירה שאני ויהודים רבים אחרים ביטאנו לא פעם, מבלי לשלם עליה מחיר). החוק, אגב, אינו מתיר פיטורין גם על התבטאויות קיצוניות יותר. ועל כן, שוב, התנגדות אזרחית במקרים כאלה איננה קריאת תיגר על החוק אלא להיפך, קריאת תיגר על מעסיקים פורעי-חוק, בשם ערכים צודקים שהחוק מגלם. כל מקום עבודה שמועסקים בו ערבים ויהודים גם יחד מועד לגלישות פשיסטיות מסוג זה. אינכם צריכים להיות רוב כדי לשבש את הגלישות האלה, שכמעט תמיד מתרחשות ללא שום התנגדות ממשית מתוך המערכת. נסו להתנגד, אם לא תנסו לא תדעו אף פעם מה יכולתם למנוע.
אקדמיה, תרבות ואמנות
בתחילת הפוסט הזכרתי אירועים של צנזורה תרבותית מן העת האחרונה, וכיצד התארגנויות של אמנים ואוצרים יכולות לעמוד מולם. צריך לזכור את התקופה הרעה של מירי רגב כשרת התרבות ונפתלי בנט שר החינוך, שהחלו במתקפה על תיאטרון "אל-מידאן" בחיפה. לעגלת הרדיפה התגייסו רבים: ארגון "בצלמו", בני משפחות שכולות, עיריית חיפה וגם בתי המשפט. אחרי ייבוש תקציבי של כמה שנים, נסגר התיאטרון. היתה זאת תעודת עניות מצלצלת לעולם התרבות הישראלי, וכמובן שהיא היתה רק יריית הפתיחה לפסילת הצגות אחרות, גם של יהודים, מטעמים פוליטיים. מחאות היו, אבל התנגדות אזרחית אמיתית לא היתה.
אני מאמין שהתארגנות מוקדמת מראש היתה משפרת לעין ערוך את התגובה של מנהלי התיאטראות והפסטיבלים לאירועים כאלה. הנחת המוצא צריכה להיות שכל הצגה שעוסקת בסכסוך הישראלי-פלסטיני תמשוך אש. אין שום חשיבות לתוכנה, אין שום חשיבות למורכבות המסרים. עצם העובדה שעל הבמה מוצגים פלסטינים כבני אדם מיידית תסמן את ההצגה ומשתתפיה כ"תומכי טרור", ומכונת הרדיפה תתחיל לפעול במלוא המרץ.
ובכן, אם אתם חלק מן ההצגה, או מעורבים בארגון הפסטיבל, או (הכי טוב) מנהלים את העסק – הכינו את עצמכם מראש עם סל תגובות אפקטיבי. הורדת הצגה היא חציית קו אדום; סולידריות מקצועית ואנושית מחייבת גם אתכם לא להשתתף בנירמול של פשיזם. קהל שלא רוצה לראות פלסטינים על הבמה גם לא יראה דמויות של הרולד פינטר או של רועי חן. ושוב, המטרה היא לא לחסל את התיאטרון או את הפסטיבל כולו – ממילא לא תצליחו בכך. זכרו תמיד שאתם מיעוט. המטרה היא לשבש את מהלכו כך שהמחיר יהיה כואב, שהנושא יקבל נוכחות ציבורית ותקשורתית, שהפשיזם לא יעבור חלק. למה זה חשוב? מיד, בדברי הסיכום.
זירות המאבק נגד פלישת הפשיזם אל תוך האקדמיה הן רבות, ואגע רק בכמה מהן כעת (לסקירות יסודיות יותר, ראו כאן וכאן). מה שעומד כעת על הפרק הוא הסעיפים בהסכם הקואליציוני עם עוצמה יהודית ועם הציונות הדתית, שלפיהם תינתן "העדפה מתקנת ליוצאי צבא בפקולטות לרפואה, משפטים, מדעי המחשב, ראיית חשבון ומקצועות ההנדסה באוניברסיטאות ובמוסדות להשכלה גבוהה". כפי שהובחן מיד, זהו סעיף גזעני טהור. יוצאי צבא לא סובלים מתת-ייצוג בפקולטות המבוקשות. להיפך: הם נהנים ממימון חלקי של שכר לימוד במסגרת תכנית "ממדים ללימודים"; בהסכמים החדשים הובטח להעלות את המימון ל-100%. אם כך, זהו שימוש אורווליאני בביטוי "אפליה מתקנת" כדי להבטיח אחוזי קבלה נמוכים יותר ל… למי? לערבים וחרדים. כיוון שחרדים כמעט שאינם מגיעים לפקולטות הללו, המשמעות הפרקטית היא "נומרוס קלאוזוס" לערבים, בניסוחה של מרב ארלוזורוב.
התנגדות אזרחית לאפליה גזענית כלפי ערבים בקבלה ללימודים מעוגנת לחלוטין בכל מסמכי היסוד של מדינת ישראל, לרבות בתקנוני האוניברסיטאות עצמן. רק בימים האחרונים יצאו ראשי האוניברסיטאות בהצהרות רשמיות שמחייבות אותם "לא לשתף פעולה עם גופים אשר ינקטו במדיניות של אפליה פסולה". גם כאן, כמו במערכת הבריאות, יש לקבוצות ההתנגדות אילן גבוה מאד להיתלות בו, ולהגנתן יוכלו לטעון שהן-הן המקיימות את רוח האוניברסיטה כלשונה.
במהרה יתבקשו הפקולטות המבוקשות ליישם את מדיניות "האפליה המתקנת" ליוצאי צבא, כלומר האפליה המקפחת לערבים. או-אז אנשי הסגל המעורבים בעניין יכולים פשוט לסרב לשתף פעולה ולהעמיד במבחן את המוסד – מול ערכיו המוצהרים שלו. אפשר לשבת בתוך ועדת המיונים ולהטות את קבלת ההחלטות באופן שינטרל את האפליה המקפחת. אם זה לא עובד, אפשר לסרב לשבת בוועדות מיונים. אפשר להרחיב את הסירוב לוועדות אחרות, הכל תלוי במידת המחוייבות של הנהלת האוניברסיטה לערכיה שלה לעומת מחוייבותה לשלטון. חיי הפקולטה תלויים במידה רבה ברצונם הטוב של בעלי תפקידים. מרצים ופרופסורים אינם מקבלים פרוטה על "השירות" שהם עושים לפקולטה או לאוניברסיטה ביושבם בוועדות השונות. ברצונם ישתפו פעולה וברצונם לא. גם סוגיית ההפרדה המגדרית באוניברסיטאות מתקרבת לנקודה נפיצה שבה ייאלצו מרצים ומרצות בעלי מצפון להחליט אם הצפרדע הזאת, שזכתה לאישור מל"ג ולהכשר מהוסס מבג"ץ, לא נעשתה גדולה מדי מכדי לבלוע (מדוע הפרדה מגדרית היא סוגייה של אפליה ולא של חופש בחירה – ראו כאן). עיקר הנטל בהתנגדות אזרחית למהלכים האלה, כרגיל, היא על המגזר המוגן ביותר מפני השלכותיהן – גברים יהודים (עם קביעות).
זהו, אם כן, המתווה להתנגדות אזרחית, וזה רק על קצה המזלג. לא אמרתי מילה על משפטנים ועל תפקידם המכריע ביצירת המסגרת המנרמלת של הפשיזם; פוטנציאל ההתנגדות שלהם עצום, שכן כל שיבוש, קל ככל שיהיה, מסוגל לתקוע את המערכת לזמן ממושך. אם יש משהו שלמדנו מן ההסטוריה של המשטרים הפשיסטיים, זה שהם מקפידים לייצר מעטפת של "חוקיות" סביב פשעיהם. זה בדיוק תפקידם של יריב לוין והשרים המונפצים בממשלה הבאה (מאי גולן, אורית סטרוק, יצחק וסרלאוף, אבי מעוז, אלמוג כהן וגד"א), על גדודי המשפטנים שמשתרכים בעקבותיהם. גם לא אמרתי מילה על ההצעה להגן בחוק על מי שבוחר להפלות להט"בים במתן שירותים, שבינתיים עשתה בושות כל כך גדולות שגם נתניהו הסתייג ממנה (אל תזלזלו בחשיבות העליונה שמייחסת ההסברה הישראלית לחופש של להט"בים בישראל, כפי שמעיד פינקוושר מקצועי, וזהו נכס שלא יוותרו עליו בנקל).
הפשיזם בישראל פוגש אותנו בכל פינה. זאת רק שאלה של בחירה אם ניישיר מבט אליו או נביט הצידה. כך או כך, המפגש יתקיים, בין אם רצינו ובין אם לא. אנחנו המיעוט, אנחנו לא קובעים איפה הפשיזם יצעד ואיפה הוא יתקוף. זו מציאות חיינו. משעה שהחלטנו להתנגד אליו, נוכל תמיד למצוא את הנקודה שבה עמידתנו תהיה המשמעותית ביותר; בין אם מתוקף הפריוולגיה היחסית שלנו, בין אם מתוקף הסמכות המקצועית שלנו, ובין אם מתוקף קשרי הסולידריות שטווינו עם הקורבנות של הפשיזם. ואין התנגדות ללא סולידריות.
רשת ביטחון כלכלית
על אף שהסיכונים הכרוכים בהתנגדות אזרחית אינם קיצוניים, כדאי לקחת בחשבון גם תרחישים פחות צפויים, שבהם נפגעת הכנסתם של הפעילים. אישה יכולה לאבד לקוחות כי יצאה בגלוי נגד הפשיזם, כמו שכבר קרה; אדם יכול לאבד את משרתו אם משמרות המהפכה של הימין סימנו אותו, כמו שכבר קרה פעמים רבות; ומעסיקים מן השורה עלולים "לקנוס" אותך על פעילות פוליטית בכל אמתלה שעולה על דעתם, כמו שכבר קרה, לי למשל.
מה שנחוץ הוא רשת ביטחון כלכלית שתעניק סיוע לפעילים שספגו פגיעה בפרנסתם כתוצאה ישירה ממעורבותם בהתנגדות אזרחית. חשיבותה של רשת ביטחון כזאת הוא לא רק ביכולתה לפצות על פגיעות כאלה אלא גם בעצם הידיעה שהיא קיימת. אנשים טובים רבים נרתעים מאקטיביזם מחשש, מוצדק לחלוטין, שפרנסתם תיפגע. הידיעה שיש מישהו שידאג להם בעת צרה היא כל מה שנחוץ להם לעשות את הצעד המכריע אל ההתנגדות. אני זורק כאן רעיון לכיוון "הקרן החדשה לישראל": הקימו "קרן סיוע להתנגדות אזרחית" שתספק רשת ביטחון כלכלי לאנשים אמיצים שקוראים תיגר על הפשיזם, בדומה לקרן שביתות שקיימת בכל איגוד מקצועי, לכיסוי אובדן הכנסה הכרוך בשביתה. גם שביתה היא סוג של התנגדות אזרחית, אך אין סיבה שרק שביתה תזכה פעילים בפיצוי. היגיון הפיצוי הוא היגיון עקרוני של סולידריות אזרחית: בכל מאבק יש פעילים שמתייצבים בקו האש וחוטפים את הפגיעה העיקרית בשמו של ציבור גדול הרבה יותר. אותו ציבור חייב לערוב לנציגיו, דרך מוסדות שיתופיים, ולהבטיח שיוכלו להמשיך לצעוד. זה גם מוסרי וגם פרגמטי.
מה מטרת ההתנגדות האזרחית?
לפני הכל, ציניקנים ומיואשים: הדלת פתוחה, תסגרו אחריכם. אין לי צורך בטיעוניכם המוחצים, הידעניים, מדוע הכל לשווא. אני יכול לדקלם מתוך שינה את הנוסחאות המוכרות: ציונות היא קולוניאליזם, החטא הקדמון כבר נמצא בכתבי הרצל, הנכבה לא פסקה לרגע, אין תקומה למדינת ישראל, הכל ארור ומקולל ויעלה באש ותמרות עשן. הנה, הוצאתי את זה, גם אתם יכולים להירגע ולחזור לפינת הייאוש הנוחה שלכם.
אני לא צריך שיעורים בייאוש כי אני מיואש מראש. אין לי שום אשליות ביחס למשטר בישראל, שאני עוקב אחריו פוליטית קרוב לארבעה עשורים. אין לי שום אשליות ביחס לגודלו הגמדי של השמאל בישראל. ואין לי שום אשליות ביחס לעתיד הפשיזם הישראלי. עתידו המזהיר עוד לפניו, ונמשיך לצלול מטה.
הנה כמה דברים שאני יודע בוודאות. השמאל לא יחזור לשלטון בעשרים השנים הקרובות. לפחות. ישבתי על התפלגות דפוסי ההצבעה, קצב גידול האוכלוסיה הדתית לעומת החילונית, רמות הגזענות המבהילות בקרב הנוער, ואלה המסקנות שלי. הרי התחלתי בכך: אנחנו מיעוט, מיעוט קטן מאד, וכך נישאר. אלה קווי המתאר של הדיון, אלה גבולותיו הצרים מראש, המרים מראש.
בתוך הגבולות האלה, יש מספר מצומצם להפליא של אופציות. אחת, הגירה. אופציה מצוינת למי שיכול, ממליץ בכל פה. שתיים, השתבללות והיאטמות עיקשת מפני המציאות. שלוש, התקרנפות. ההבדל בין שתיים לשלוש הוא בידיעה. הנאטמים בוחרים לא לדעת, המתקרנפים יודעים. אלה גם אלה מנרמלים את הפשיזם, וההבדל ביניהם הוא לכל היותר נפשי, לא מוסרי. מה הם רואים כשהם מסתכלים בראי, רק הם יודעים.
ארבע, התנגדות אזרחית.
ההתנגדות האזרחית שאני מקדם כאן אינה שוגה בדמיונות. היא לא מתיימרת "לשנות את המשטר", גם אם היא חולמת על כך בחביון לבה. היא לא מנסה לסחוף אחריה את הרוב. והדבר האחרון שמעניין אותה זה להחליף כנופיה אחת של נוכלים בכנופיה אחרת בהגה השלטון. מבחינתה, הקשקשת הבלתי פוסקת שבוקעת ממשרדי הממשלה ומן הכנסת, ומופצת בצופרים מחרישי אוזניים דרך כלי התקשורת בכל שעות היממה, היא שמועה רחוקה בלבד.
ההתנגדות האזרחית שאני מקדם מתרכזת באובססיביות במציאות החומרית של אנשים חיים, וכל תכליתה היא להקל את סבלם. סבלם גדל והולך, ומספר הסובלים גדל והולך. יש פלסטינים בדרום הר חברון ובבקעת הירדן ובשיח' ג'ראח ובסילואן, יש בדואים באל-עראקיב ובביר הדאג', יש יוצאי אתיופיה שחוטפים מכות ויריות משוטרים, יש פליטים בדרום תל-אביב, יש להט"בים שחשופים לאיומים מילוליים ופיזיים, יש נשים מוכות, יש מפונים מדיור ציבורי, ויש עוד. לא חסר אוכלוסיות מקופחות במשטר הפריוולגיות הישראלי, והפשיזם החדש-ישן מוסיף על כל אלה את מימד הרדיפה: התחושה שגורמים חורשי-רע בולשים אחר צעדיך, אורבים לך בקרן רחוב ומחכים לשעת כושר להתנפל עליך ולעשות בך שפטים.
על כן, התנגדות אזרחית מכוונת בראש ובראשונה למנוע או לצמצם את הפגיעות האלה, ולשמש שכבת מגן, ולו זמנית, בין הרודפים לנרדפים. ולא תאמינו: לפעמים היא עובדת. קחו את שיח' ג'ראח לדוגמה. המאבק המשפטי שם החל ב-1972. 50 שנים (!) מקדישות עמותות ימין, בתמיכת עיריית ירושלים, נדבנים מסתוריים ומעל הכל, מערכת המשפט, לפינוי תושבי השכונה מבתיהם. אני עוקב אחרי הדיונים כבר 13 שנה. אחד הפוסטים הראשונים שכתבתי הוקדש למאבק בשיח' ג'ראח. מופיעה בו פסקה פסימית במיוחד שבה אני צופה שתוך 6-7 שנים יפונו כל התושבים הערבים מן השכונה. התבדיתי לטובה. לא שיערתי את הנחישות והעקשנות של תושבי השכונה ובעיקר של קבוצות הפעילים שתומכות בהן, שבוע אחרי שבוע. המאבק הזה קיבל חשיפה בינלאומית אדירה וגם היא ריפתה את ידי הרשויות בתכניות הטרנספר שלהן. פסיקת בית המשפט העליון ממרץ 2022 הקפיאה את הליכי הפינוי. אין לדעת איך תסתיים הסאגה הזאת, אך מי שליבו גס בעשרות שנים שבהן התאפשר עדיין לתושבי השכונה להמשיך ולהתגורר בבתיהם, על אף כל הקשיים וההצקות, כנראה שאינו מבין מה פשרו של ניצחון בשמאל. זהו ניצחון אמיתי, שהושג באמצעות התנגדות אזרחית.
באמת, דוגמאות לא חסרות. מחאות יוצאי אתיופיה, ששיבשו את עורקי התחבורה המרכזיים בישראל בשנת 2015, ושוב דוכאו ביד קשה, היו המנוף המכריע להקמת צוות פלמור וחיבור הדו"ח הממשלתי המקיף הראשון על אפלית בני העדה. כמחצית מהמלצות הדו"ח יושמו, שזה לא מעט במונחים ישראלים. עצירת גירוש הפליטים וההסדר שחתמה ישראל עם האו"ם ב-2018 הבשילו, בין השאר, הודות ללחץ ציבורי בלתי פוסק נגד הגירוש. אבל הדוגמאות המעודדות ביותר הן דווקא המינוריות לכאורה, שפותרות בעיה מקומית; דווקא הן ממחישות עד כמה אפקטיבית התנגדות אזרחית יכולה להיות כשהיא מיושמת בתבונה. סטודנטים שהתגייסו למאבק נגד פיטוריו של עובד ניקיון (הסיבה לפיטורין: כוונתו להקים ועד עובדים) והפכו את ההחלטה; הורים שבחרו לא לשלוח את ילדיהם לסיור באתר שמסווה גזל נדל"ני מאחורי "ארכיאולוגיה", ועל הדרך הביאו לביטול הסיור; או התארגנויות ארוכות-טווח יותר, לבניית קהילות אקטיביסטיות, כמו לדוגמה "בית של סולידריות" בתל אביב, שמרכז שלל פעילויות מעוררות השראה, בין אם בתמיכה בקהילות מוחלשות ובין אם בהעצמה של תרבות נגד.
התנגדות אזרחית מעבר למבחן ההצלחה
ובכל זאת, צריך להתמודד גם עם השאלה הנוקבת: מה ערכה של התנגדות אזרחית שבטווח הארוך לא משנה את אופי המשטר כאן? מה משמעותו של מאבק בפשיזם אם אנחנו לא באמת עוצרים אותו? אתה יכול לשנן לעצמך מבוקר עד ערב שהמטרות צנועות, אתה יכול לאלף את עצמך לא להביט מעבר לתלם שהחלטת לחרוש בעצמך, ועדיין בסוף היום, לעת ערב, תיאלץ להודות שהפשיזם עדיין כאן, והוא מתחזק כל הזמן. על כל מעשה טוב שלך הוא עורם מאה מעשים רעים משלו. הכוח לצידו, המספרים לצידו. איך שורדים את זה?
אין לי מתכוני פלא. אבל מזה עשרות שנים אני שרוי בתוך תרבות של התנגדות, ואני מתבונן היטב מסביב על שאר העושים במלאכת ההתנגדות, ואני יכול להעיד מן הניסיון הנצבר הזה: השילוב של התנגדות וסולידריות הוא שילוב מעצים, מחייה ומחזק. זה משקה האנרגיה שלנו. המאבק אולי איננו תכלית כשלעצמה, אבל הוא מתגמל מעצם היותו מאבק משותף. וגם כשלונות לאורך הדרך יכולים לחזק את הדבק והערבות ההדדית ואת ההבנה הגוברת שיש ליושבי הארץ הזאת הרבה צרכים משותפים, חוצי עדות ומגדרים ועמים. שכן זו עורמת הפשיזם: הוא מלהג בלי סוף על אחדות ועל מלוכדות, אבל כשהלהג נפסק הנתינים מוצאים את עצמם בודדים, איש איש לפחדיו, איש איש למצוקתו. התנגדות אזרחית היא תהליך בלתי פוסק של בניית אחווה; היא בונה קהילות סולידריות, והיא מגרשת את החושך שמאיים כל הזמן להשאיר אותנו בבועת המצוקה הפרטית. היא כוח יצירתי במציאות של חורבן.
מבט צונן, צונן מדי, עלול להסיק מכך שגם ההתנגדות האזרחית, בשורה התחתונה, היא אסטרטגיית פיל גוד. אבל זאת תהיה טעות. אין שום אשליות בפעילות מן הסוג הזה, בדיוק משום שהיא פוגשת את המציאות כמות שהיא, במלוא נוולותה, ולא בורחת ממנה. מחאת פיל גוד היא מחאה שתמציתה לשפר את הרגשתך האישית באמצעות נרטיב בדיוני, כאילו המחאה הפרטית שלך שינתה משהו בעולם. התנגדות אזרחית אמיתית, לעומתה, שואבת כוחות מן ההוכחה שאפשר לעמוד נגד הפשיזם ולא להתכופף; שאפשר לייצר איים של שוויון וצדק בתוך ים העוולות. שתיהן מתחילות כפעולות דיבור, אירועים בשיח הפוליטי, אבל התנגדות אזרחית אף פעם לא תסתפק בכך ותשאף לחרוג מגבולות הדיבור והשיח אל המציאות החומרית, לבצע בה שינויים שאפשר למדוד ולהעריך.
ולבסוף, אחרי כל חישובי התועלת מול ההפסד, צריך לומר שלהתנגדות אזרחית יש ערך אינהרנטי בפני עצמה, בהציגה מודל אלטרנטיבי לפשיזם הפושה בכל. המחשבה שהפשיזם יעבור חלק בכל חזית שהוא בוחר לפתוח, ושמיליוני אזרחים (עדיין) בעלי חופש בחירה, (עדיין) בעלי יכולת פעולה, (עדיין) בעלי חסינות יחסית מענישה שרירותית, יישבו בחיבוק ידיים ויביטו בו מוחק כל צל של אנושיות, חלקה אחרי חלקה – המחשבה הזאת היא בלתי נסבלת. התנגדות אזרחית מנכיחה כל יום את האלטרנטיבה. עצם קיומה משרת תכלית שחורגת מתחשיבי התועלת וההפסד. אין לי מילה מדוייקת לתיאור התכלית הזאת – רוחנית, מוסרית, או היסטורית. אני רק חש זאת בעצמותיי, שפשיזם בלא התנגדות הוא הרוע המוחלט. ואם זה לא מזיז אתכם ממקומכם, שום דבר כבר לא יעשה זאת.
לא למות טיפש 
בשבוע שעבר הודעתי לבנק יהב שאתו אני עובד מזה 25 שנים, כי במידה והבנק לא יודיע שהוא לא יתן אשראי למי שיפלה את לקוחותיו, אעביר את חשבוני לבנק דיסקונט. עד היום לא קיבלתי כל התייחסות מבנק יהב, לכן בקרוב אעביר את חשבוני לבנק דיסקונט.
תודה, עידן. תודה מעומק הלב. ניסחת את תחושותיי, רגשותיי ומחשבותיי שלא ידעתי לקרוא להן בשם.
בעקבות הגילוי הנאות שלך שאתה גר בחו"ל, לדעתי גם ישראלים שגרים בחו"ל, גם אם זה לא לתקופה מוגבלת (כמוני*), יכולים לתרום להתנגדות האזרחית הישראלית. בתור מי שלכאורה מכירים את המערכת מבפנים, ישראלים שמציגים את העוולות של מדינת ישראל כלפי הפלסטינים יכולים לגרום לאי-נעימויות גדולות מאוד ל-hasbara הישראלית ולתרום להפסקת התמיכה האוטומטית של מדינות מסוימות, כמו גרמניה, בישראל, כפי שראינו לאחרונה.
כמו שלגולים איראנים וסורים יש תפקיד חשוב בפעילות נגד המשטרים בארצות שלהם, גם לגולים הישראלים יש תפקיד חשוב במלחמה בפשיזם הישראלי.
*גילוי נאות: אני עברתי לגרמניה לא מטעמים פוליטיים, אלא בעקבות האהבה.
מצב חירום! חברים!
האם עדין יש ביניכם מישהו המשלה את עצמו , שאולי ייצא משהו טוב למדינתנו
מהממשלה הגרועה בתולדות המדינה ? ממשלה בראשות הנאשם – בנימין נתניהו ( או
אולי בעצם , כפי ששמענו – לא רק אתמול – שרה נתניהו ?) וחבר רבעי, שליש או חצי
שריו – כולם "ישרים כמו סרגל" ו"מוכשרים" לתפקידם מבחינת ניסיונם, השכלתם
ואופיים.
הגיע הזמן , כפי שטענתי כבר , לרדת מהגג ולהתחיל לפעול יותר אגרסיבית , להצלת
המדינה , שדורשת שיקום יסודי בכל התחומים.
ספציפית מציע להתחיל אולי בכינון "ממשלת צללים" , שתציע מדיניות אלטרנטיבית
בכל התחומים ויש לי כבר הצעות למספר אישים ישרים ועם רקורד מתאים שאני מציע
לפנות אליהם בהצעה לאייש אותה : אלוף במיל' שלמה ינאי, אלוף במיל' יצחק בריק ,
פרופ' איתן שישינסקי, שופט בדימ' אליקים רובינשטיין, עדי אלדר, הרב דב הלברטל,
יאיר לפיד, פרופ' ח״כ לשעבר אלכס לובוצקי, ח״כ לשעבר יהודה הראל. אני מאמין ,
שאולי "יש עתיד" תוכל ותסכים לתת אכסניה , מכל הבחינות" לממשלה הזאת. במקביל
אני מציע לקרא לכל אזרחי המדינה מכל המגזרים , העדות, הדתות והאזורים , שגורל
המדינה איכפת להם ומדאיג אותם לצאת לרחובות , לצמתים, לכיכרות, לגשרים להפגין
, אולי הפעם בדרכים יותר אסרטיביות מבעבר .
ביחס לאישים שהעליתי את שמם כמועמדים אפשריים לכהן ב"ממשלת צללים", אני מודע
לעובדה , שבמדינתנו קשה מאד לאנשים לפרגן ולכל אחד יימצאו מי שיפסלו אותו
מסיבות שונות . מציע להשתחרר משיקולי אגו ולשים את מדינתנו , שאין לנו אחרת ,
בראש מעיינינו . העניין דחוף ואני מרגיש ומאמין , שכל דחייה בפעילות תקשה על
השיקום הנדרש ועוד ועוד אזרחים מבוגרים וצעירים יצטרפו למתכנני נטישת המדינה ,
סרבני הגיוס או סרבני השרות בשטחים. אינני מסכים איתם אישית אולם את תופעות
הללו יהיה קשה לעצור. אשמח לשמוע את דעתכם.
באהבה,
אורי ( ory) גנני
052-6596512
אורי, אני מתקשה להאמין שאחרי כל הפוסט הזה (או בעצם לפניו ובלי קשר אליו?) הגעת למסקנה שלפיד ויהודה הראל יושיעו אותנו. אללי.
תציע אחרים!
הצעתי התנגדות אזרחית, לא ממשלת צללים. זה תזה ואנטיתזה. התנגדות אזרחית נשענת על כוח של אזרחים פשוטים, ומפסיקה מן המנהג המגונה, הפסיבי, הנכשל-תמיד, של לקרוא לעזרה לעוד גנרל, עוד פוליטיקאי בדימוס, עוד איש ציבור עם 30 שנה בתוך המערכת *שנירמלה את הפשיזם* – שיבוא להציל אותנו. ממה להציל אותנו? ממערכת שהוא עמל להקים?
חבל שהכותב נפל קורבן להצלחת נתניהו בלכנות כל מי שלא חושב כמוהו ״שמאלני״. זה לא עניין של שמאל זה עניין של זכויות אדם אלמנטריות שעומדות להילקח שגם אנשי ״ימין״ יסבלו מתוצאותיו. אחרת מסכים איתו.
תגובה מן המרחק: עשר (לא עשרה) תהומות? שתיים אינן מספיקות? ובעצם אחת ושמה ״מדינת הלאום היהודי,״ שהיא (ה)בירא עמיקתא של המפעל הציוני. והשאלה כמובן היא איך לנקז את המים מבלי לזרוק ת׳תינוקת. כמי שרואה עצמו קשה אמונה (אך לא חסר תקוה), במה שקשור לתולדות תנועות ההתנגדות בחברה המערבית, וכמו בחוקי התנועה של ניוטון, בלי כוח (אלימות) דבר לא זז. ובעצם את האלימות כבר רואים על ״הגבעות!״ יתכן שאינתיפדה שלישית היא ההתנגדות היחידה שעונה על הסממן הנ״ל. כל היתר נקראים כפוסטים ארוכים ונפלטים בקלות או בקושי בהתאם לחוזק מערכת העיכול.
(עוד) טקסט חשוב!
תודה!
ולמי שחושש שהתנגדות היא פעולה קשה מדי, מפחידה מדי, או חסרת תוחלת – אפשר להתחיל מהחלק של הסולידריות. הצטרפות אל (קבוצות קיימות) של מי שפועלים יחד. כמו שעידן כתב זה ממלא את הלב, נותן כוח ולאט לאט גם משנה אותך. התנגדות נעשית אז פעולה פחות הירואית, הרבה יותר טבעית.
תודה אביב, בעיקר על כל פועלך. למי שלא מכיר, אביב טטרסקי מ"דהרמה מעורבת חברתית" (יש קישור בתחילת הפוסט).
צריך להבין שמדובר באויב לכל אורח החיים שניסינו להקים כאן בארץ.
השלטון החדש וכל תומכיו הם פשוט אויב.
לא יריב, לא בר פלוגתא, לא חבר, לא שכן, לא טועה, לא מבולבל, לא מסכן, לא ביביסט, פשוט אויב לכל אורח החיים שניסינו להקים כאן בארץ.
וכשזה ברור צריך לפעול בכל האמצעים החוקיים העומדים לרשותנו, הן כפרטים והן כציבור ונשאלת השאלה מה לעשות, מה האמצעים החוקיים העומדים לרשותנו כפרטים.
נתחיל בכך שנגיד את זה בקול רם וברור בלי להתבייש ובלי להסתתר. כולם צריכים לדעת שזו דעתנו ושאנחנו לא מסתתרים ולא מתביישים.
מתי להגיד ולמי? בכל הזדמנות ולכל אחד, פשוט.
ישאלו מה דעתכם על המצב אז תגידו ברור שמדובר בנבלות ושהם האויב של ישראל החופשית.
ותעמדו על כך בלי הנחות, ואם השני יגיד שהוא תומך בהם, תענו לו שהוא אויב שלכם, גם אם לא נוח לכם ולא נעים.
(לא חייבים להגיד את זה לרופא שיניים באמצע הטיפול)
ומה הלאה, עכשיו זה כבר יותר רציני. עלינו להתנתק מהביביסטים. מכולם, מהנחמדים, מהמגעילים, מהתמימים, מאלו שאינם מבינים, מכולם !
ויש להבהיר להם שאתם מתנתקים כי התמיכה שלהם במשטר החדש היא מעשה לא לגיטימי שאנשים הגונים לא רוצים ולא יכולים להשלים אתו.
אם יש לכם כזה עובד – פטרו אותו!
אם יש לכם כזה לקוח- סלקו אותו
המכולתניק, האופה, בעל הקפה, הירקן, המוסכניק, המרצה, המורה לפסנתר, הגנן, הרופא, סוכן הביטוח, כולם!
כל מי שידוע לכם בבירור שהוא ביביסט – נתקו!
הם חייבים לדעת מה דעתנו.
אל תקנו אצלם, אל תעסיקו אותם, אל תשחקו אתם ברידג', אל תטפלו בהם, תחתכו הכל וככל שניתן גם בגלוי ובקול רם.
צעד נוסף הוא כסף, צריך לתרום כסף לארגוני השמאל!
תרמו ככל יכולתכם, לא סכומי עתק אבל תתרמו. האויב עושה הכל כדי לנתק את המימון שמקבלים ארגוני זכויות האדם מחול, האויב מקבל מאות מיליונים מתקציב המדינה ומתורמים בחול, אנחנו לא מקבלים כלום מתקציב המדינה ועכשיו רוצים למנוע מאיתנו תרומות מחול.
אז תתרמו, לכו על תקרה שנוחה לכם ותנו תרומה קבועה. אני תורם כאלף שקל בשנה, אני יכול יותר ואני מתכוון להעלות את הסכומים בכל הוראות הקבע.
אז תזכרו שכסף הוא זרם הדם בפעילות פוליטית.
לאויב יש "גרעינים תורניים" "ישיבות הסדר" כוללים, רבנים, אברכים, חבדניקים וצבא קבע של אלפי מתנחלים שחיים על כסף ממשלתי. לנו אין כלום!
אז פתחו את הלב ואת חשבון הבנק
(שמתם לב איך האויב אסף תוך כמה ימים עשרות אלפי שקלים עבור הקלגסים הכהניסטים שהכו סמולנים בחברון?)
אל תחכו שאחרים יעשו את זה
כתבת נפלא! מצאתי שרשימה זו עודדה ודיכאה אותי גם יחד. אני באנגליה כבר 10 שנים ולא ממש מרגישה שיש לי הרבה מה לעשות מכאן, מלבד לשוחח עם אנשים שחושבים שכל מי שחיי בישראל הוא ימני… מקווה שדברים ייושמו ושיש עוד תקווה.
עידן, איזה טקסט טרחני..
ולמרות האורך לא מצאתי בו שום אזכור של פלסטיין אקשן (Palestine Action) ואפילו לא של הנרי דיוויד ת'רו (Henry David Thoreau). לא קראתי עדיין את הטקסט רק עשיתי קונטרול אף, מתישהו כשיהיה לי זמן אולי אטרח לקרוא לגבי אוסף הארגונים השמאלציונים הממש לא חשובים וממש לא בני-ברית שהזכרת שם.
הקשר הבריטי – בשנתיים של פעילות מתמשכת הצליחה פלסטיין אקשן לגרום לסגירתם של שני מפעלי מוות של חברת אלביט על אדמת אנגליה. מתוך עשרה שהיו קיימים באנגליה. כרגע יש שמונה!
התביעה+אלביט עושים את המקסימום בשביל לשנות את מערכת החוק, כאשר האנשים עומדים על זכותם למינימום של אנושיות. במיצג מרגש של אנושיות, זוכו לאחרונה חמש פעילות של פלסטיין אקשן בבית המשפט – החלטה פה אחד של חבר המושבעים, כאשר במתן גזר הדין לא רק הנאשמים שזוכו אלא גם המושבעים היו עם דמעות בעיניים.
הנה מעט היסטוריה: https://twitter.com/Pal_action/status/1609163533463289858
הנה לגבי אלביט והמשפט הנ"ל:
ומה לגבי ה-טקסט שאי אפשר בלעדיו של ת'רו? On the Duty of Civil Disobedience? בחייאת!
זה כ"כ לא אפשרי בעיני לכתוב שתי פסקאות, שלא לדבר על מגילה, על אי-ציות אזרחי ולא להזכיר את הטקסט הכי חשוב בנושא, לא ברור לי לחלוטין איך בכלל הצלחת להימנע מלחשוב עליו או לציין את שמו.
רוני,
תגובה חצופה ויהירה, מאד רציתי למחוק אותה אבל נעשה ממנה תצוגת תכלית.
קודם כל, התשובה ההולמת היא: לא קראת את הטקסט, לא מגיע לך שאקרא את התגובה. בשיא חוצפתך אתה כבר יודע מראש על מה הייתי אמור לכתוב מבלי שקראת.
לו היית קורא, היית מבין שהטקסט לא עוסק בכלל באי-ציות אזרחי. הוא עוסק בהתנגדות אזרחית. חבל שלא התייעצתי איתך קודם על מה לכתוב. על אי-ציות אזרחי דווקא כתבתי לא מעט, אתה מוזמן להיכנס לתגית "סרבנות" ולהתרשם. בעצם עזוב; אתה כבר יודע הכל. אולי תמצא שם אפילו התייחסות לת'ורו המהולל שלך (אגב, אם היה אי פעם כותב טרחן, ת'ורו הוא האיש). לא ממך ומשכמותך אלמד על אי ציות אזרחי.
את המאבק באנגליה נגד אלביט אני מכיר ואפילו מעריך מאד (ואפילו צייצתי עליו לא פעם). הוא לא המאבק שלי. אני לא גר באנגליה, רק שוהה שם כרגע. כל הכבוד לכם, אבל מה זה קשור בכלל לאופציות הפעולה של אזרחים בישראל? מה אתה מנסה לסחוט ממני לייקים על פעילות שאין לה שום קשר לנושא הפוסט?
זו הפעם הראשונה והאחרונה שתגובה חצופה כל כך תפורסם. זה בלוג אישי, לא פח זבל.
פוסט ארוך,מנומק ,מציג התנגדות אזרחית שהמילה לא אלימה לא מצאתי למרות שזה מה הוא משדר.
מי כמוך שחוקר ונובר ,יודע שההיסטוריה מלמדת שללא התנגדות אלימה שגובה מחירי דם רבים ,ההצלחות קטנות בהרבה בסופו של יום.
לא להסיק מכך שקוראת להתנגדות אלימה.
קראתי את הכתוב בעיון רב. אני לא מסכים עם דעתך הפוליטית לחלוטין. מבחינתך, כך הבנתי, אני פאשיסט על גבול הנאציזם. אני מכבד את דעתך עלי, אבל כמובן דעתי ביחס אל עצמי שונה לחלוטין. בבתי הספר שאני למדתי בהם למדנו היטב שלאחר קום המדינה הערבים היו תחת שילטון צבאי, שגרשנו ערבים שלא נלחמו בנו מכפרים מסויימים וכן בדואים משטחים בנגב ובגליל. תופעות אלו פחתו עם השנים אבל לא נעלמו כליל. אני לא יודע איפה השמאל הציוני לומד היסטוריה אבל הימין לומד היטב את ההיסטוריה של ארץ ישראל, על כל הטוב והרע שהיה בעבר.
ההתנגדות האזרחית עליה אתה מדבר – וסליחה על הבוטות – לא תעניין אף אחד. לא אכפת לאיש אם קבוצת אמנים תציג יצירה שלה או לא. לא אכפת לאיש אם כל הרופאים כאיש אחד יגנו מישהו או ישבחו מישהו וכן הלאה.
הבעיה האמיתית של השמאל הישראלי היא חוסר האמון הקיצוני של העם היהודי היושב בציון באפשרות של שלום אמיתי עם הפלסטינאים. היתר הוא מוזיקת רקע. אם היה אמון אמיתי באפשרות לשלום בהנחה שכל השטחים ששוחררו במלחמת ששת הימים יפונו מיהודים ויהיו 'יודן-ריין', העם היהודי היה עושה זאת על אפי ועל חמתי. לו הייתי איש שמאל לשם הייתי חותר. ליצירת אמון בסיכוי האמיתי לשלום. כאשר אתם מתעקשים שמחבלים שרוצחים תינוקות הם הצדיקים בסיפור כאן והנרצח הוא הפושע כי הוא גר בהתנחלות, אתם מרחיקים מעליכם כל מי שעוד יש סיכוי שיתמוך בכם.
השאלה היא – האם המושג ״פאשיזם״ מוגדר כהלכה? האם אתה לא מעניק לכחות הנוכחיים אידיאולוגיה שאינה שייכת אליהם, והמטרות והאסטרטגיות והאידיאולוגיה שלהם – א. אינה כה אחידה, ב. אינה קשורה דווקא למנגנונים שמוסולוני בשנות ה-20, או גרמניה בשנות ה-3, תרגלו? ג. אני זוכר את המחלוקות בשאלת איפיון העידן בו אנחנו חיים, ומכאן – הסירוב שלך – בזמנו, להכיר שגם אם זה ״מתנהג כמו ברווז…״ זה לא בהכרח ברווז, אלא יצור אחר, שונה, שקודם כל ראוי להגדיר אותו במדוייק יותר – על מנת לדייק את צורת ומאמץ ההתנגדות? ד. בין בן גביר, ובין סמוטריץ׳, לבין דרעי, או אנשי יהדות התורה, וכמובן, הליכוד, ישנם פערים בלתי ניתנים לגישור בכל הנוגע למטרות הדיכוי – או למטרות השליטה, הן בען הפלסטיני, וכמובן מעכשיו, בעם היהודי החילוני, דהיינו, בלי להעליב, תושבי ״מדינת תל אביב״ [וכל מי שמזדהה איתה בפריפריה, והם אינם רבים]: מהם ההבדלים ומה ראוי לעשות, מול כל אחד מהמרכיבים השונים, ולא – לייצר איזו מפלצת גדולה, ענקית ככ שממולה באמת חשים אפסות גמורה וחוסר חשק לצאת לפעולה כלשהי, מה שקורה היום בשמאל הרדיקלי.
תודה עידן. הפוסט ברור ומאורגן היטב. קלטתי הכל והפנמתי. אגב, כבר בקטע של האוכלוסיה הפלסטינית ונישול אדמות מאז קום המדינה עד היום, הרגשתי איך אבי ז"ל דוחק בי לעשות מעשה נגד עוולות המשטר בזירה הזאת. אני בתו של עו"ד גרשון צ'רניאק שבנה את הפרקטיקה שלו בשנות ה-50 על הגנה בבג"ץ על פלסטינים שגורשו מכפריהם, ואעפ"כ המדינה לא יישמה את הוראות בג"ץ להשיבם לאדמתם. מקרה אל-ע'רביה הוא אחת הדוגמאות. באשר לאתרים כמו תל אפק ורט"ג – זו משימה אדירה. מורי דרך לא יסכימו לאבד מקור פרנסה. יש גם מתנדבים שפועלים כמורי דרך באתרים של רט"ג והם עושים זאת בנפש חפצה ובתום לב. אז איך פועלים בזירה הזאת? תודה, תרצה.
בלהה, אכן היתה, קיימת ותהיה התנגדות אלימה לכיבוש. כרגע מדובר רק בצד הפלסטיני. אני לא פלסטיני, אני ישראלי. אני לא מחלק המלצות לפלסטינים מה ואיך לעשות. למעשה, אני גם לא מחלק לישראלים המלצות לעשות דברים ש*אני* לא הייתי עושה. כיוון שאני לא אנקוט באלימות, אין זה ראוי שאשלח אחרים לעשות כך. הפוסט הזה הוא לא ניתוח הסטורי אלא קריאה לפעולה.
באשר לדיון הנפרד (שלא אפתח כאן) האם התנגדות אלימה יעילה יותר או פחות מהתנגדות לא אלימה – תיכנסי לסרטון הראשון בפוסט, וממליץ גם על סרטונים שבהם נעם חומסקי מדבר על כך.
הרואה למרחק, אנא הזדהה בשמך. יש קוד אתי לבלוג, כבד אותו.
אשריך שלמדת בבתי ספר (מן הסתם לפני שנים רבות) שבהם הוזכר ממשל צבאי, ואפילו גירוש הבדואים. זה די מדהים אותי. אני למדתי לפני 40 שנה וזה לא הוזכר. כיום אסור להזכיר אפילו את הקו הירוק, תיכנס לקישורים שנתתי. מי שיודע על כך – עשה חקר עצמאי. בתי הספר הפכו למנגנוני אינדוקטרינציה ציונית בוטה.
האם ההתנגדות האזרחית תועיל או לא? שאלה שהתייחסתי אליה לא מעט בטקסט ואתה מתעלם גם מן הדוגמאות שבהן היא פעלה בהצלחה. דוגמת האמנים לא יכולה להימדד כעת כי האיום שלהם שוגר רק לפני שבוע. המערכת עוד לא ספגה את המחיר בכדי שתוכל להעריך אם הוא שווה. בכל הכבוד, אתה לא מנהל גלריה בירושלים, אתה לא יודע אם שווה לך להפסיד אמנים כאלה ואחרים בשביל ההתעקשות של העירייה.
לגבי הרופאים ודאי שאתה טועה. ושוב, אין לך ראיות להנחה שסולידריות מצידם לא היתה מזיזה לאיש. לרופאים בכירים יש כוח רב. מספיק שמנהל בית חולים מגוייס להתנגדות, והכל נראה אחרת. זאת עבודה אפורה ומאומצת; אני מבין שהיא לא מעניינת אותך, אבל דווקא בגלל זה אתה מצוי בעמדת בורות מוחלטת באשר לפוטנציאל השינוי של פעולות כאלה.
לא אכנס איתך לוויכוח על הסיכוי לשלום אמיתי. אעיר רק שפרוייקט ההתנחלויות החל שנים ארוכות לפני שדובר בכלל על שלום, והתפשטותו היא היא הסיבה העיקרית להתנגדות הפלסטינית, כולל הטרור. קל לשכוח את זה.
ולבסוף: "לו היית איש שמאל". ובכן, לו הייתי איש ימין, לא הייתי נכנס לבלוג של שמאלנים לחלק להם עצות איך לנהוג. סבבה?
דובבה, זה מספיק קרוב לפשיזם ומספיק רודפני וקטלני ואיום ונורא בשביל להצדיק התנגדות אזרחית. האם זה נופל תחת ההגדרה המילונית של פשיזם – ואללה, לא מספיק מעניין אותי כשהלהבות בוערות בחוץ.
אני מנסה להתארגן, ורוצה לפנות קבוצה של מעוניינות ומעוניינים להתארגנות להתנגדות אזרחית. אין לי ניסיון בזה, ואולי לא נכון לפרסם את מספר הטלפון שלי כאן? אם נכון, אפרסם. אשמח לתשובה. אירית בן משה
תרצה, באשר לרט"ג יש בורות עצומה, כל המידע שהובא כאן ובפירוט בפוסטים אחרים נעלם מרוב הציבור וגם ממדריכים של רט"ג. אז קודם כל להפיץ, שיידעו, בייחוד אלה שמזהים את עצמם כשמאל. יש עבודת שטח עצומה לעשות שם. בתור פעולה ראשונית, אפשר להתארגן על אי-חציית הקו הירוק בכל פעילות של רט"ג. להתחיל מן המינימום. אני מניח שמי שמעורב ישירות בפעולות של רט"ג במזרח ירושלים מודע היטב להשלכות הגזעניות של פעילותו ואין לו בעיה עם זה. אלה אבודים לנו.
ìòéãï ìðãå ùìåí, îöòø àåúé ùëì äëéúåá áîééìéí ùàðé î÷áì îîê éù ùéáåùéí ùìà îàôùøéí ÷øéàä ÷åäøðèéú åáøåøä. éúëï ùîéùäå îèôì áú÷ùåøú ùìê åîùáù àåúä áëååðä, àáì àí ìà æä äîöá ðñä ìáçåï àú äúåöø òì éãé îùìåç îáå÷ø ùìê ìîéùäå ùàúä ñåîê òìéå ëãé ùéâéò îåáï ì÷åøà äòáøé. áäöìçä éåàù àáøäîé
יואש, התגובה שלך יצאה בג'יבריש.
עידן לנדאו, שלום רב!
מנקודת מבטי, התנגדות אזרחית שאין לה מנהיגות, – היא פשוט הוצאת קיטור לריק. יוכיחו האפודים הצהובים, המתנגדים לפוטין, ותנועת אוקיופאי.
לא צריך להמציא את הגלגל. צריך לאמץ דרכים שכבר הוכחו במקומות אחרים. אחת הדוגמאות הטובות, לקוחה דווקא מזרם שמנוגד לנו מכל בחינה שהיא. המהפכה האיסלמית באיראן. מנהיג גולה בצרפת תווה את החוטים של מהפכה אזרחית ממקום מושבו בגלות.
אנחנו, דבר ראשון, צריכים להתאחד סביב מנהיגות שתשב במדינה שלא תפעל נגדה, אך שגם ממשלת ישראל לא תרצה לבצע רציחות פוליטיות בשטחה. בלגיה, לוקסמבורג או פורטוגל יכולים להתאים ,(ידידות מערביות של ישראל שלמרות לחץ ישראלי חזק, הצביעו בעד ההחלטה לשלוח את ישראל להאג). אפשר למצוא מדינות נוספות.
אנחנו צריכים ליצור לגיטימיות ציבורית בארץ ובעולם למושג 'אנטי-ציוני'. להכריז על עצמינו כעל 'אנטי-ציונים' התורמים לחברה הישראלית בכל דרך שהיא.
אנחנו צריכים להודיע בשמנו ובשם ארגונים זכויות האדם בהם אנו פעילים, – שאנו מכירים כבר עכשיו בקיומה של מדינת פלסטין הכבושה, וכל שנותר לעשות הוא לדון בתנאי הנסיגה, ובמתן זכויות שוות לאזרחי פלסטין שבוחרים לגור בישראל, כמו לאזרחי ישראל הבוחרים לגור בפלסטין. הקו הירוק הוא הגבול. נקודה. אין פינוי התנחלויות, אבל יש התנתקות ממשלתית מלאה מהם. זוהי עמדותינו.
מכיוון שאין סיכוי לשכנע את רוב הציונים לוותר על השטחים שנכבשו ב-1967, ללא פעולות גרילה וטרור מהסוגים שהוציאו את הציונים מלבנון, ומרצועת עזה, ומכיוון שאין סיכוי למלחמה כמו זו שגרמה לציונים לצאת מסיני, – אין ברירה אלא לשים את הפוקוס על שכנוע דעת הקהל בעולם המערבי, שהמשטרים בו הם הבולמים את סיום הכיבוש הישראלי בפלסטין. 138 מדינות מכירות בפלסטין כמדינה. אין שם כמעט אף מדינה מערבית, חוץ מאיסלנד, קפריסין, מלטה ושבדיה.
קיים פרדוקס בעולם המערבי. רוב אזרחי המערב חושבים שזכויות האדם הן הזכויות החשובות ביותר. לעומת זאת משטרי המערב מתנהלים באופן אחר לגמרי, כשמדובר בענין פלסטין. אנחנו צריכים ויכולים לצמצם את הפער הזה בין דעת הקהל האירופאית לבין התנהלות המשטרים שלהם, באמצעות לחץ על דעת הקהל המערבית. כאן, יעזור מאד, אם כל הארגונים הפועלים למען הפלסטינים יתאחדו כדי ליצור ארגון-גג אחד, מקצועי, גאון בתקשורת המונים, שישב בגולה, וידאג להשאיר את הנושא הפלסטיני בתקשורת המערבית יום-יום, ויעשה הכל כדי שדעת הקהל המערבית תלחץ על מנהיגיה לשנות את עמדתם כלפי המצב כאן, ולהכיר באופן מיידי במדינת פלסטין הכבושה, ולדרוש נסיגה מהירה של כוחות הבטחון של ישראל משטח מדינת פלסטין.
זהו. על זה צריך להיות הפוקוס, כעת. לדעתי.
אני מנסה להתארגן, ורוצה לפנות קבוצה של מעוניינות ומעוניינים להתארגנות להתנגדות אזרחית. אין לי ניסיון בזה, ואולי לא נכון לפרסם את מספר הטלפון שלי כאן? אם נכון, אפרסם. אשמח לתשובה.
אני מנסה מזה זמן לעורר תנועת מחאה נגד הניצול של נשים בעולם השלישי לטובת פונדקות בעבור תשלום.
מדובר בתופעה שגדלה בקצב אקספוננציאלי.
מה שהחל כשהליך בו היו מעורבות נשים אלטרואיסטיות הפך לתעשייה וסחר בנשים וילדים.
הדבר מובאים בפרסומים של ארגון רופאים למען זכויות אדם במלא חומרתם ולא נעשה דבר בנושא.
מהיכן לדעתך כדאי להתחיל את המאבק?
לעמוד בנתבג ולמנוע כניסה של זוגות שחזרו עם הילד לארץ?
להפסיק את הסחר עם מדינות שמאפשרות את הדבר בחוק? (קנדה מובילה עולמית)
אשמח לעזרה
אירית, נראה לי שזה לא יעבוד באופן אקראי כזה, אלא מתוך קשרי חברות או עבודה שכבר יש לך, בסביבה שמועדת לפגיעה פשיסטית.
רונן, פעילות בינלאומית לטובת העניין הפלסטיני חשובה מאד. יש המון ממנה, לא ברור לי למה אתה חושב שהיא לא נוכחת או נשמעת. היא פשוט לא הפוקוס שלי. אני כותב לישראלים שחיים בארץ וצריכים להתמודד עם השלכות של משטר שנוגד את ערכיהם (אני לא כותב לרוב, שערכיו מתלכדים עם המשטר). הם לא מקושרים בחו"ל, הם צריכים להתנהל במדינה שמצרה את צעדי המחאה, וכל ההצעות היפות שלך לא רלוונטיות למה שהם אמורים לעשות מחר בבוקר.
אני מסכימה עם רונן שלהתנגדות אזרחית צריכה להיות מנהיגות עם קו ברור .לא בטוח שצריכה להיות מחוץ למדינה למרות המחירים (שעדיין לא) שהפאשיזם עלול לגבות מאיתנו קהילת השמאל הלא ציונית. דיונים מתנהלים בו זמנית בעידן הזום המבורך בקבוצות ישראלים ברחבי העולם ובארץ.
אחד הנושאים היותר קשים לדעתי היא האשמה באנטישמיות כתרגום לאנטי ציונות אנטי ישראליות כתוצאה מהפעילות הבינלאומית שאנחנו עדים לה .
תודה על טקסט חד, מפקס, שנותן כלים לפעולה ואוויר לנשימה.
והנה הזמנה לשתי התארגנויות שמנסות, בדרכן, לעשות (לפחות במובנים מסויימים) התנגדות אזרחית ברוח הדברים שהצעת פה:
1. כהניזם, גזענות והומופוביה לא בבית ספרנו: התארגנות של הורים שמבקשים לפעול להגן על הילדים שלנו מפני חדירת הערכים האלו למערכת החינוך. הרעיון הוא לבנות כוח מקומי (שהוא חלק ממהלך ארצי רחב), לתת גב למורים ומנהלים אמיצים, להזרים תכנים ראויים ולבלום תכנים אפלים. גם גרעין קטן ונחוש, כמו שכתבת, יכול לשבש ולהשפיע על מדיניות בית הספר (ובהמשך, בתקווה, גם על הרמה המוניציפלית).
הנה דוגמא לחומרים שאנחנו מעבירות שם (מצגת עם מידע והצעות לפעולה): https://docs.google.com/presentation/d/1WkhYz6BoweZGSx–g0c939c6IT1P2OtLypmSxMlOx8I/edit?usp=share_link
אפשר להצטרף לאחת מקבוצות הווטסאפ של המחאה הזו כאן: https://chat.whatsapp.com/JMx2ZVDf5jy1o8olLLSFR7
2. החזית נגד הכיבוש: קבוצות וטסאפ בהן נשלחות שלל הפעילויות נגד הכיבוש של הארגונים והפעילים השונים, באופן שמנסה להראות את התמונה הכוללת במאבק הזה, וגם לאפשר לכל אחת למצוא את מקומו בתוך זה – מפעולות סולידריות ושטח, דרך הפגנות, סיורים ולמידה, ועד פעילות כורסא מהבית שיכולה להיות גם תרומה למטרות הראויות הללו וחיזוק האנשים שבשטח. הנה לינק הצטרפות: https://chat.whatsapp.com/F4jKvtFVDdQDrPzzvEzUZ3
מעולה, תמי, תודה רבה! זה כבר נכנס לפוסט.
עידן, בתגובה על תגובתך לתגובתי. אין לי דבר נגד המאמר החשוב שלך. אני רק מצביע על מה שאין בו.
1. אני חושב שחוסר הנהגה מרכזית לפעילות הוא בעוכרינו.
2. אני חושב שחוסר ההנהגה המרכזית הזו מורגש גם בפעילות מול דעת הקהל הבינלאומית.
3. אתה דואג כמו שאמרת לישראלים שהמשטר נוגד את ערכיהם. אני דואג בעיקר לנפגעים הפלסטינים. מכאן ההבדל.
בלהה, אני חושב שההנהגה של הפעילות הישראלית האנטי-ציונית צריכה להיות מנוהלת מבחוץ, כי בארץ, אם תהיה מנהיגות כזו, – יופעלו עליה שיטות של השב"כ כדי שתחשוב פעמיים לפני שהיא מוציאה מילה מהפה. עבור השב"כ כל האמצעים כשרים, כולל סחיטה באיומים, ושימוש במידע אישי רגיש.
רונן, אני לא "דואג" לישראלים. אני מכוון את הצעותיי לישראלים. זה לא אותו דבר. ההצעות מכוונות להפחית את הסבל של כל נפגעי הפשיזם, והראשונים שבהם הם נפגעי האפרטהייד, הפלסטינים. זה בוודאי לא חמק מעיניך שעשרות מהקישורים שנתתי קשורים לנישול ופגיעה בפלסטינים. רק שהם לא קוראים את הבלוג שלי והם גם לא אחראים על מעשי הישראלים; אני אחראי, בין השאר.
הנהגה מרכזית – לא תהיה. החברה האזרחית לא עובדת במודל הירארכי. כשמתהווה הנהגה, זה מתועל לפוליטיקה המפלגתית, בית הקברות הגדול של האקטיביזם בישראל.
אני שובר את הראש כבר 5 שנים בניסיון להבין מה יכול לעשות אזרח כמוני, המודע עד כאב למצב. הבלוג שלך הוא אחד הראשונים שנותנים הצעת כוון מעשית.
אני מסכים להנחה שהמשטר הפשיסטי כאן כדי להשאר. אני מניח 20 – 30 שנים, עד שהדור הבא יתעורר.
הדרך היחידה בעיני, שהיא ממש מעשית, היא נטישת בתי הספר ה"ממלכתיים", ומעבר לבתי ספר עצמאיים, חילונים לחלוטין, שיחנכו לליברליזם, דמוקרטיה, ואנטי פאשיזם.
מי שיקימו בתי ספר כאלו, יכולים לנצל את כל החוקים המעוותים שחוקקו בעבר עבור החינוך העצמאי החרדי, ולמצוץ כל אגורה חוקית שאפשר, מקופת המדינה. כמובן שהורים יהיו חייבים לממן חלק מעלויות חינוך כזה, אבל למאות אלפים, המשמעות היא בסך הכל, ויתור על טיול אחד לאמסטרדם… בית ספר כזה יכול נניח לקבוע שנניח 10% מתלמידיו יתקבלו וילמדו בחינם כדי לתת הזדמנות לילדים עם פוטנציאל שמגיעים ממשפחות עניות.
בתי ספר כאלו, יוכלו בקלות לגייס מורים שהמערכת הנוכחית שברה את רוחם, ולמיין מתוכם את הטובים ביותר.
בתי ספר כאלו, שיציגו מצויינות והצלחות, יהפכו להיות משאת הנפש של חוגים גדלים והולכים באוכלוסיה, והם אלו שיעזרו להביא את השינוי בדור הבא.
עידן, כנראה אנחנו חלוקים. לפי דעתי, מרי אזרחי ללא הנהגה מרכזית, או לפחות הנהגה קולקטיבית של רוב הארגונים הננסיים, – נידון לכישלון. לא מכיר בהיסטוריה העולמית מקרים רבים בהם מרי אזרחי ללא יד מכוונת הצליח. לך יש?
עידו היקר,
אני בן 50 וכשאני למדתי בבית ספר כל מה שאתה מציין היה קיים בחומר הלימוד.
בגרתי וגם נולדו לי ילדים. הבוגר מביניהם הוא בן 25 והצעיר בן 12. באמצע יש גם 17.
תתפלא, או שלא, אבל גם הם למדו ולומדים על כך. כן, היום, במערכת החינוך.
אני לא מבין מה אתה רוצה.
אני ממש מתפעל מהכושר הרטורי של הכותב ,רהיטות לשונו ומיכולת הניתוח והניסוח שלו וההצעות הנפלאות שלו לביצוע אבל חוץ ממעטפת יפה אין כאן כלום
חיים, יש קוד אתי לבלוג, אתה מוזמן לעיין בו (מצד שמאל). זה לא YNET. אם אין לך תגובה עניינית, עדיף שלא תגיב. להבא תיחסם.
יוסי, אני מבין שלא נכנסת לקישורים שצירפתי בדיון על החינוך, שמתארים בפרוטרוט את הצנזורה הקיצונית שעברו תכניות הלימוד בהיסטוריה ובאזרחות. כיוון שלא טרחת, אין טעם לנהל דיון על העובדות. הנושא הזה כבר נחקר לעומק, הנה דוגמה אחת:
https://www.mekomit.co.il/%D7%9E%D7%A2%D7%A8%D7%9B%D7%AA-%D7%94%D7%97%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%9A-%D7%9C%D7%90-%D7%9E%D7%AA%D7%A2%D7%9C%D7%9E%D7%AA-%D7%9E%D7%94%D7%9B%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A9-%D7%94%D7%99%D7%90-%D7%9E%D7%A0%D7%A8/
תגיד עידן, אתה בטוח שלכל תגובה יש כאן מקום?
אשר, כל תגובה עניינית תיכנס. תגובות סתמיות על גבול המעצבנות נכנסות פעם אחת עם אזהרה, ומנסיוני זה מספיק. תגובות נאצה נמחקות (עד עכשיו נמחקה אחת).
בהמשך לדבריו של "הרואה למרחוק" אני חייב לציין שלדעתי השגיאה הבסיסית של מה שמכונה כאן "שמאל" הייתה ההתעקשות על נושא השלום. דיבורים על שלום משחקים לידי הימין כי הם מאמצים את הנחת היסוד שהשטחים הם נכס (ששווה לוותר עליו תמורת שלום) ולא נטל. הוא כתב שאם היה איש שמאל אז היה… ובכן לו אני איש ימין ששונא ערבים ומפחד מהם הייתי דורש להעביר מיד את כל המתנחלים מהשטחים לנגב ולגליל ששם עוד אפשר להגיע לרוב יהודי והייתי דורש לצאת מהשטחים לפני שיהיה פה רוב ערבי בין הים לירדן (כבר יש) כך שמי שעמדתו היא חסרת הגיון כאן איננו השמאל.
עם זאת אני מסכים עם עידן שהניסיון לדבר עם הימין בשפת הכוח ושנאת הערבים לא עובד. יש לי תיאוריה משלי למה אבל אני לא רוצה להסית את הדיון עוד יותר
עידו חביבי,
הנחת המוצא שלך ולפיה אני לא מכיר את הנושא, מעבר להיותה מתנשאת שלא לצורך, היא פשוט שגויה ברמה העובדתית. לצערי, גם התכנים שצירפת מאתר מקומית הם שגוים. בפועל הנושא נלמד בהחלט בכיתות הלימוד. איך אני יודע? ובכן, בניגוד לכותבי עיתונות מקומית, אני יודע ממקור ראשון מה מלמדים בכיתות של ילדי.
עידן יקר – אכן אולי השאלה מה מהות הפאשיזם או אגדרתו – היא – לכאורה לא מעניינת ״עכשיו״ אבל – זה מוביל לתשובותה שונות שלך: ממיח ואכן יסתבר בעוד ״לא זמן״, שהעלחה של בן גביר אתמול להר הבית – עם אפוד וכו׳, אכן תוביל לתגובת נגד חריפה, שתוביל להקצנת אמצעי המיגור הפגנות, הפעלת כח צבעי נגד מפגינים ב״ערים המעורבות״ ומעקב ופיקוח אחרי א.נשים כמוך וכמוני במקומות ההוראה שלהם – כמו למשל באוניב׳ תל אביב, אוניב׳ באר שבע, האונב׳ העברית, ao ״לא מותר״ לדבר "פוליטיקה" – דהיינו – אסור להזכיר אפילו ש-אנחנו מדינת כיבוש – מה הגבול העליון של – אי ההתנגדות האלימה שלך? גם אני כמוך, קראתי קאנט ואחרים כשהייתי צעירה – אבל – כשמגיעים מים עד נפש – אני לא ממליצה, אני שואלת לעמדתך המלומדת – מתי תרגיש שמותר לך ״להגן על הבית״, כפי שקאנט מציג זאת, ומתוך כך – אתה נדרש אפילו להגיב באלימות? מתי תענה עם סכין על סכין מונפת, או עם בקבוק תבעה על פססות עשן/סירחון, כליאה ללא משפט וכ׳ – בהנחה שהכל בינתיים תיאורטי לגמרי? אשמח לקבל תשובה רצינית ולא דחיה גורפת של כל פעולה שמכונה ״אלימה״….
דובבה,
את פתחת במילים: "השאלה היא – האם המושג ״פאשיזם״ מוגדר כהלכה?". ובכן, זו שאלה אקדמית שלא באמת מעניינת אותי. אולי התכוונת לשאול משהו אחר, אבל זה יצא בניסוח מאד תמוה. אני מבין עכשיו שמה שבאמת מעניין אותך זו השאלה – מתי נחצה הרף שאחריו מוצדקת התנגדות אלימה? שימי לב שהשאלה הזאת לא קשורה להגדרת "פשיזם". אפשר למתוח את הגבול לפני שמגיעים ל"פשיזם" או תוך כדי. לכן דיון על "הגדרות כהלכה" הוא דיון סרק, שלא מקדם הבנה אמיתית.
אין לי שום טיעון עקרוני נגד התנגדות אלימה. מרגע שהשלטון פועל באלימות, הזכות להגיב באלימות נגדית מובנת מאליה. לכן האלימות הפלסטינית נגד הכיבוש ונציגיו לא מעלה שאלות מוסריות; לכל היותר שאלות פרקטיות. לא כך בפעולות טרור נגד אזרחים חפים מפשע. אני מודע לכך שבתפיסה מהפכנית אין "אזרחים חפים מפשע" לחלוטין באומה כובשת. אולי, ועדיין הם לא בני-מוות להבנתי.
מה בנוגע ליהודים? כבר עכשיו המיליציות בשטחים, בגיבוי צה"ל, מפעילים אלימות (לא קטלנית) כלפי פעילים יהודים. זה יהיה מגוחך להטיף לאלימות נגדית – פעיל שינסה להרים יד על חייל יחטוף כדור בראש. קשה לי לדמיין מצב שבו התנגדות אלימה *תועיל* למאבק לחופש ושוויון. לשם כך אני צריך לדמיין מציאות שונה לגמרי, שבה מאזן הכוחות שונה; מציאות שבה יש גרילות אנטי-פשיסטיות חמושות שירדו למחתרת בישראל ויורות או מניחות מטענים לכוחות הצבא. תרשי לי לחדול מן התרחישים ההיפותטיים האלה בשלב זה, אין שום תועלת בכך כרגע. ובכלל, הכלל שלי בבלוג הוא לא להקריב את ההווה על מזבח העתיד, זה קל מדי.
יוסי: גם אני יודע בדיוק ממקור ראשון, עם שני ילדים במערכת החינוך. ואני בניגוד אליך לא חושב שדגימה של 3 ילדים נותנת תמונה מייצגת, אפילו אם התמונה תומכת בדעתי (כמו עם ילדיי). לכן ציטטתי מאמרים ומחקרים, שכל מה שיש לך לומר עליהם זה שהם "שגויים", כי אתה יודע מהילדים שלך. אוקיי. כאמור, אני לא מנהל ויכוחים על עובדות.
אני מבין שהניסיון האישי שלי, עם הילדים האישיים שלי, הוא "דגימה שאיננה מייצגת", בה בעת שהניסיון האישי שלך, עם ילדיך משלך הם דגימה מייצגת במדויק.
הגיוני בסך הכל.
אה כן, סליחה. אתה הרי נסמך על מחקרים. אקדמיה של ממש.
אלא שאם קראת את המחקרים האלו, בטח ראית כמוני שהם כלל אינם מחקרים. מדובר בדעות, במחשבות ובאוסף של חוויות, אבל אין בהם משום מחקר אמיתי, אין סטטיסטיקה כפי שתמצא בכל מחקר אקדמי בכל עניין שהוא, אין ביקורת עמיתים ולמעשה אין כלום.
אבל יש תחושות. ואלו כידוע הן אמפריות במדויק.
אני מתנצל שאני לא קונה את זה. במיוחד לאור הניסיון האישי וחסר הייצוג שלי.
יוסי,
אתה מעייף אותי, וגם זה לא ממש נושא הפוסט. בכל זאת עשיתי את מלאכתך, המחקרים קיימים.
המאמר על המחקר של בן עמוס מתבסס, ובכן, על מחקר אקדמי של בן עמוס. לא טרחת לחפש, אז אני טרחתי:
https://cris.tau.ac.il/en/publications/the-nakba-in-israeli-history-textbooks-between-memory-and-history
וזה מאמר שמרואיינים בו חוקרים רבים שמדווחים על ממצאי המחקרים שלהם (אתה מוזמן למצוא את המחקרים בעצמך):
https://www.hashomrim.org/hebrew/335
ולאמירתך: "אני מבין שהניסיון האישי שלי, עם הילדים האישיים שלי, הוא "דגימה שאיננה מייצגת", בה בעת שהניסיון האישי שלך, עם ילדיך משלך הם דגימה מייצגת במדויק." לא, לא הבנת. קרא שוב. בדיוק בגלל ששניהם לא מייצגים, דרושים מחקרים אמפיריים. הה בדל בינינו הוא שאתה מבטל אותם מראש (על סמך מדגם לא מייצג משפחתי) ואני מקבל את ממצאיהם (בלי קשר למדגם המשפחתי שלי).
בזאת באמת נסגור את הדיון הצדדי הזה.
אני מתנצל שאני מעייף אותך ומבטיח שלא לשוב ולעייף אותך בעתיד.
תודה רבה עידן,
טקסט מעניין ומרתק – וגם נותן לי אישית כוח והשראה.
רציתי גם להוסיף משהו סביב התנגדות אזרחית בתחום החינוך – תנועת "פרופיל חדש" קבוצה פמיניסטית אנטי-מיליטריסטית שפועלת למען אזרוח החברה בישראל מארגנת כנס בקיץ 2023 שיעסוק בחינוך ומיליטריזם והולכות להיות שם סדנאות ודיונים מרתקים על אלטרנטיבות ודרכי פעולה – בקיצור גם עוד דרך ללמוד ולדבר על התנגדות אזרחית עם הסתכלות על המעורבות של הצבא ושל תהליכי מיליטריזציה בחברה, בתרבות וכמובן בחינוך בישראל.
כל הפרטים יפורסמו באתר של פרופיל חדש: https://newprofile.org/ (אפשר גם להזמין סדנאות והרצאות של התנועה על מיליטריזם בחינוך ודרכי התנגדות) – יש באתר יותר מידע.
וגם באינסטגרם: https://www.instagram.com/newprofile_il/
ומי שרוצה להיות מעורב/ת בתכנון וארגון הכנס תכתבו ל: education@newprofile.org
יונתן
תודה, יונתן.
ועוד כתבה נרחבת רק מהיום על המעורבות העמוקה של רשות העתיקות בהעמקת הכיבוש (תוך הזנחת אתרים בתוך הקו הירוק).
https://www.ha-makom.co.il/post-dor-rashot-dig/
אז מסתבר שדר' איתן קליין, שבניגוד לכותב הוא בעל ידע וניסיון רב בהיותו ארכיאולוג, סבור אחרת.
המטמון התגלה במרחב ארץ יהודה, בסמוך לאזור היישוב היהודי המצוי כ-15 ק"מ ממערב. השם שלמי הוא שם יהודי, והוא מרמז על מוצאו היהודי של בעל המטמון. תאריך ההטמנה מתקשר לאירועים הנזכרים בספר מקבים מלפני המרד או בראשיתו, כאשר ארץ יהודה מצויה באי שקט כתוצאה מקרבות שמתרחשים בזמן זה. בתקופה זו אין 'ממצא יהודי' מבחינה ארכיאולוגית. זה הכי קרוב לממצא יהודי שיש. ההסתברות הגבוהה ביותר מבחינה גיאוגרפית והיסטורית שמדובר בפליטים יהודים שהשתמשו במערות בתקופת אי שקט זו.
עוד מסתבר שהממצא במדבר יהודה, המתוארך לימי החשמונאים, נמצא במבצע סקר וחפירות משותף של רשות העתיקות והמינהל האזרחי, בשטח גן לאומי. רשות העתיקות פעלה בהתאם לנהלים, פנתה בבקשה רשמית להשאלת הממצא מהמינהל האזרחי, וקיבלה לכך אישור. זאת, על מנת לתת לציבור להתרשם מהתגלית במסגרת אירועי שבוע המורשת המתקיימים בחג החנוכה, ולמשך שבוע ימים בלבד, שלאחריו הוחזר הממצא למינהל.
אני מניח שאתה חולק על כך, אבל אליבא דכל ארכאות השיפוט במדינת ישראל (שגם אם אתה חולק עליהן, הן עדיין הסמכות החוקית היחידה), המנהל האזרחי הוא הגוף האחראי ומכאן שהצגת הממצא בחג החנוכה, תוך הוצאתו והחזרתו כעבור שבוע ימים, היתה חוקית.
יותר מכך, קצפם של אחינו הפלסטינים יוצאת כנגד הארכיאולוגיה בדיוק משום שהארכיאולוגיה, שהיא מדע ולא דעה, חושפת את הקשר המובהק של היהודים שחיו באותו תוואי שטח לפני אלף שנים ויותר.
מי שפועל למחיקת ההיסטוריה ולסילופה, בהקשר הזה, איננה רשות העתיקות ובוודאי שאינם הארכיאולוגים, אלא דווקא מי שחשוב לו לנסות ולטשטש את העבר היהודי של המקום.
האם כיום השטח הוא פלסטיני? הלוא זו עובדה שאין עליה מחלוקת.
האם לפלסטינים זכות להגדרה עצמית בשטחם? כמובן שיש להם זכות שכזו, לרבות להקמת מדינה פלסטינית מודרנית ומשגשגת.
האם יש למישהו, פלסטיני, ישראלי או אחר זכות למחוק את ההיסטוריה? כל בן אנוש עם מצפון יטען שלא.
אני תמהה מדוע בעניין הזה אתה מצטרף לקולות שקוראים למחיקת ההיסטוריה? באיזה אופן זה אמור לשרת את מטרתם של אחינו הפלסטינים?
האם להיות פרו-פלסטיני מחייב שנהיה באופן אוטומטי אנטי-ישראל? האם זה מחייב שנהיה אנטי-יהדות?
איתן קליין, אמנון קליין, בסוף כתוב "אני תמהה". תחליט או תחליטי מי את/ה.
אין לי שום עניין להתווכח על זיהוי הממצאים במדבר יהודה. הם מעבר לקו הירוק, לרשות העתיקות אין שום סמכות חוקית לפעול שם, ושיתוף הפעולה שלה עם קמ"ט ארכיאולוגיה הוא בלתי חוקי. לא מדובר על השאלת ממצאים, אלא על מימון שוטף של עשרות מיליוני שקלים.
ומי שמוחק הסטוריה אלה הרשויות הישראליות. כך באופן ברור בסילואן, שם כל השכבות הלא-יהודיות נדחקו הצידה, שלא לומר הושחתו, למען האדרת הממצאים היהודים בלבד. וכך גם בכתבה שקישרתי שמראה כיצד הפניית יותר מ-50% מתקציב הרשות מעבר לקו הירוק מזניחה אתרים לא-יהודיים חשובים בתוך ישראל. אין בכלל חולק שהארכיאולוגיה הישראלית מוטה לחלוטין לחיזוק הנרטיב הציוני של נוכחות יהודית רציפה מימי התנ"ך. גם הפרסומים של "עמק שווה", שאני מתבסס עליהם, מדגישים כל הזמן שהם בעד חשיפת העבר היהודי *לצד* חשיפת העבר הלא-יהודי. יושבי הארץ אינם רק יהודים, יש להם עבר משלהם, ואפילו היהודים, למשל כמוני, מעזים להתעניין בעבר הלא-יהודי של הארץ.
תודה עידן על פוסט חשוב ביותר, אפילו קריטי.
זה אכן הזמן לפעולה נחושה (זה תמיד הזמן, אבל עכשיו יותר מתמיד). אני מאמין שזה יקרה בקרוב. אני וחברים מנסים ונמשיך לנסות ליישם זאת במערכת החינוך. פשוט צריך להתחיל. השאר כבר יקרה מעצמו.
הוא איתן קליין ואני אמנון קליין. אין קשר משפחתי (לפחות לא כזה שאני מודע אליו).
ברור שיש ממצאים ארכיאולוגים בכל מיני שכבות המלמדים על תושביה הקדומים של הארץ וברור לכל שאלו כללו עמים רבים, לרבות יהודים.
הכל שאלה של תקופה.
ובאותה הנשימה, ברור שהיתה תקופה יהודית. אין טעם להתכחש לזה.
הדיבור על נראטיב ציוני בהקשר הזה הוא, במחילה, מטופש. הרי תושביה הקדומים של הארץ, לרבות היהודים שבהם, לא היו ציונים ולא היו יכולים להיות ציונים, שכן לא היתה אז ציונות.
אין טעם לנסות למחוק משהו שלא היה. מצד שני, הניסיון למחוק את מה שכן היה הוא נבזי כשם שהוא נפסד.
הפנית התקציב לאתרים מעבר לקו הירוק היא הכרחית. זו לא שאלה של פוליטיקה אלא של עניין פעוט והוא: היכן הממצאים?
מכיוון שהממצאים נמצאים בחלקם (הגדול) מעבר לקו הירוק, כך גם התקציבים.
הארכיאולוגיה היא מדע, היא איננה פוליטית. מכיוון שהיא מדע, התקציב צריך להיות איפה שנמצא המדע הזה.
למה הדבר דומה? להפנית תקציב למערכת הבריאות או התחבורה. התקציב צריך להיות מופנה לטיפול רפואי באנשים, היכן שהם נמצאים ובכלי הרכב, היכן שאלו נמצאים.
ככל שחלקם נמצא בצד כזה או אחר של הקו הירוק, שם צריך להיות התקציב.
יבוא יום, שבו תהיה מדינה פלסטינית אמיתית, ברת קיימה, מערבית ומודרנית. כזו שעוסקת ברווחת תושביה. אז יהיו לה תקציבים והם יופנו, יש לקוות, לאן שצריך אותם.
כל עוד היא איננה קיימת וכל עוד ישראל שולטת בשטח,עליה להפנות תקציב להיכן שצריך אותו.
אמנון,
יש מגבלות רבות על חפירות ארכיאולוגיות של כוח כובש במשפט הבינלאומי. בגדול, הן מותרות רק כשהן בגדר חפירות הצלה הכרחיות. אף חפירה בגדה לא חוסה תחת הגדרת "הצלה" במשפט הבינלאומי (שקשורה לפעולות לחימה שמסכנות את הממצאים). אפילו אז, יש לבצען בשיתוף פעולה עם הרשויות המקומיות (קרי, הפלסטינים). לבסוף, אין להוציא מן השטח שום ממצא. ישראל מפירה הכל. ראה כאן, עמ' 5-7:
יש ללחוץ כדי לגשת אל Menachsim-Heb-Web.pdf
הדיבור על נרטיב ציוני הוא אולי "מטופש", אבל הוא לחלוטין חלק מן האינדוקטרינציה הממלכתית. אלפי הסיורים ל"עיר דוד" יעידו. אין חשיבות למה שאנשי המקצוע אומרים, החשיבות היא לאופן שבו מנוכס המחקר וממצאיו מוצגים לציבור, לצורך בניית זהות קולקטיבית. הנה דוגמה אחת בלבד לאופי המלחמתי לחלוטין שבו תופסת ישראל את הארכיאולוגיה:
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5320912,00.html
אז לא לחפור? לא לגלות? להשאיר את זה להיהרס. באחד הקישורים שנתת טענו, ובצדק, "כנגד ישראל" שהיא לא מפנה מספיק תקציב לחפירה מסוימת ומשאירה אותה להיהרס. שם זה אסור ופה מותר?
דומני שלך אין עניין אמיתי בממצאים הארכיאולוגים, אלא רק בשאלה את מי הם משרתים.
לאיש מדע אמיתי יש עניין בעובדות ולא בשימוש הפוליטי שעושה בהן צד כזה או אחר.
חבל.
אמנון,
התפתחות מעניינת. התחלת בקביעה ש"רשות העתיקות פעלה בהתאם לנהלים". עכשיו אתה מקבל במובלע שאולי הפעולות לא חוקיות אבל מה האלטרנטיבה, "לא לחפור"?
ובכן, כשאתה כוח כובש אתה לא קובע לעצמך את האלטרנטיבות. אתה כפוף למשפט הבינלאומי. צרה צרורה, אני מבין, וארכיאולוגים תאבים למצוא עוד ממצאים מעבר לגבולות ישראל. קצת מזכיר לי את הגיחות האוויריות של ישראל מעל לבנון ודמשק, אלפי גיחות כאלה בשנים האחרונות, וכולן מפירות את המרחב האווירי של שכנותיה. "אז מה, לא לטוס?". אותה תפיסה אדנותית.
אם לישראל היה כל כך חשוב לשמר את הערך המדעי של הממצאים ולא לתעל אותם לתעמולה ציונית אגרסיבית, הגישה היתה יכולה להיות שונה לחלוטין. שיתוף מלא של הפלסטינים בפרוייקטים כאלה, כי הם התושבים החוקיים. אין עם מי לשתף פעולה? אולי זה גם בגלל שריסקנו את המערכת האקדמית שם. ואולי לא, עם שנלחם על חירותו יש לו עדיפויות שונות ממחקר ארכיאולוגי. מה לעשות. יש דברים שלא עושים (כשאתה מדינה שלא מצפצפת על החוק). עשית אותם? שא בתוצאות. כמו שהזכרתי בפוסט, הארכיאולוגים הנפשעים שחופרים שם יודעים היטב שאסור להם ולכן מסתירים את שמותיהם מן הפרסומים, שזאת חרפה לכל מי שנוגע בדבר. אף אחד לא מעמיד פנים שזה חוקי.
תנוח דעתך, מה שאתה (במובלע כמובן) מניח לגבי ההנחות שלי, איננו נכון. הוא איננו נכון בריש גלי.
לעומת זאת, אני מניח, רק מניח, שבחרת להתעלם ולהוסיף ולטעון כנגד החפירות, פשוט משום שהן מפריעות לפוליטיקה שלך.
לא החפירות מפריעות לך, לא הממצאים, אלא ההתעקשות לבטל את הממצאים כדי שלא ישמשו את יריביך הפוליטיים.
וכן, הדוגמא שלך לגבי הטיסות היא מגוכחת.
אמנון, אל תתיימר לקרוא את מחשבותי הנסתרות. אין לי שום בעיה עם חשיפת העבר היהודי של הארץ, בתחומי הקו הירוק. אני רק רוצה שהיא לא תגמד את העבר הלא יהודי. מעבר לקו הירוק – יש לי בעיה רצינית עם מעורבות המדינה בחפירות ארכיאולוגיות, בלי קשר לממצאים שלהן. נקודה.
ארשה לעצמי "להתערב" במחלוקת בין עידן לנדו לבין אמנון קליין :* ארכיאולוגיה, כמו כל מדעי התרבות והרוח (לרבות היסטוריה) אינה נמנית עם מה שמזוהה כ"מדעים המדויקים" או "מדעי הטבע". היא – גם – פוליטית (לא במשמעות הפופולרית-התקשורתית: מעורבת ישירוֹת במפלגות, בבחירות, בהרכבת קואליציות ממשלתיות וכו' ) אלא במשמעות רחבה ועמוקה יותר: כמו כל מדעי הרוח היא עשויה לקיים שיח-ושיג עם אידאולוגיות פוליטיות/לאומיות (ולאומניות)/ כוחניות. אחת הדוגמאות המובהקות תימצֵא בחפירות של יגאל ידין, במסקנותיו ובהכללות שהוא פיתח בעקבותיהם – פרויקטים שגם מרבית הארכיאולוגים הישראלים היום תופסים כמיושנים ובלתי קבילים; שקופים מדי בהטיה הלאומית-ציונית שלהם. אבל היום יש המשכים, אמנם סמויים ו'מתוחכמים' יותר."עיר דויד" [? למיטב ידיעתי, עדיין לא הוכחו פרטים, באופן מדעי, על חייו ופעילותו של מלך כזה, עם כל הכבוד לספרות התנכ"ית הנפלאה אודותיו], וכל הקיטש סביב הכותל ותחתיו – הם דוגמה בולטת. הפרויקטים הארכיאולוגיים בגדה המערבית הפלסטינית ( סליחה… לא 'יהודה ושומרון' ולא 'בנימין' ולא נחלת שבט אפרים וכו' וכו') רק מוסיפים לכך. *יש להעיר שגם מדעי הטבע אינם חפים מפוליטיוּת. היש צורך להזכיר את פיתוח הפצצה האטומית ואת אסון הירושימה, או את התַחרוּת בין המעצמות על "כיבוש החלל" ואת ה"הישגים" בתחום הנשק הביולוגי הקטלני, בעזרתם של מדענים כאילו-"לא-פוליטיים" שעושים רק "מה צריך והיכן שצריך"?… * שטחי "ארץ ישראל השלמה" מעולם לא היו ממלכה אחת, עם אוכלוסיה מסוג אתני אחד ודת אחת. ממלכת יהודה – קטנה ומצומצמת , ממלכת ישראל – גדולה וחזקה יותר,וגם היא הוכרעה. וממלכת החשמונאים – אולי דומה במקצת ל"תוכנית החלוקה"? כבודן של מיתולוגיות במקומן מונח, אך שומר נפשו, חשיבתו ומַצפוּנו צריך לסמן גבול ברור בינן לבין כל תחום מדעי. * קשה להבין מהו "היום שיבוא" – כניסוחו של א' קליין – שבו תתקיים "מדינה פלסטינית 'ברת קיימה' [בעברית נכונה – בת-קיימא… מילא…] מערבית ומודרנית". בולמוס השליטה הישראלית המנשלת, ההורסת, המשפילה, ה"מתנחלת" [המינוח המקובל בעולם: settler colonialism] נראה בהחלט בלתי הפיך, ומטרתו היא למנוע כל אפשרות שמדינה פלסטינית תקום אי-פעם. ייתכן – וחבל! – שהדיסטופיה 'פונדקו של ירמיהו' מאת בנימין תמוז (ספר מומלץ!) הוא עתידה הלא- סימפטי של המדינה, ובעתיד הזה הארכיאולוגיה, כמו כל מדע אחר (רוח, חברה, טבע, מחשבים…), ממילא לא תהיה רלוונטית לשום דבר. יותר מדי ישראלים פועלים לקידומו של עתיד כזה. הם מצליחים בכך.
עודד אסף
עודד אסף,
לא חייבים להתבטא בכל נושא. אם יש נושא שאין לך בו הבנה ולו מינימלית, כמו ארכיאולוגיה, אתה לא חייב להפגין את חוסר הבנתך בפומבי.
אתה רשאי אמנם לעשות זאת, אך אינך חייב.
עידן – צללתי אל הקישורים שהבאת ואפילו הרחקתי לכת לקישורים אחרים שהבאת במקומות אחרים בקשר לטענה שהחפירות בשטחים הן אסורות לפי הדין הבינ"ל (והכל באדיבות גוגל).
לצערי, כל הקישורים שאליהם אתה מפנה, אינם מקורות משפטיים של ממש. אלו מקורות שמתיימרים לתווך לקורא את המציאות המשפטית, כגון אתרים של עמותות וארגוני חברה אזרחית שונים.
ובכן, ככאלה, הם "צד מעוניין" שכן יש להן אינטרס ברור בשכנוע הקורא ביחס למציאות משפטית מסוימת והשיטה בה הם נוקטים היא הבאת חלקי ציטוטים או הסתמכות על "פרשנות" כאילו היא הדין. בפועל, הם מציגים תמונה חלקית, מקוטעת ולעיתים אף אבסורדית, אך דבר אחד אינם עושים – להציג את המציאות המשפטית המלאה.
אגב, הרשת מלאה באתרי ימין שעושים בדיוק את אותו הדבר, אבל מן הצד השני.
בפועל, כל עתירות "יש דין" ודומיה נדחו על ידי בית המשפט העליון, שבמדינת ישראל הוא הפרשן החוקי של החוק, לא רק הישראלי, אלא גם של הדין הבינלאומי החל.
אם אתה לא נמנה על אחרון הביביסטים המתנגדים לבית המשפט, הרי שעליך לכבד פסיקותיו, גם כשאלו אינן לרוחך.
בית המשפט העליון פסק, פעם אחר פעם, שהחפירות שמבוצעות בשטחים הן חוקיות.
מותר לך כמובן לסבור שבשיטתך המוסרית הן אינן מוסריות או שאינן רצויות. זו זכותך וזכותו של כל אדם.
אבל לא תוכל לומר שהן אינן חוקיות, שכן מי שאמון על החוק קבע במפורש שהן חוקיות.
אחרי שראינו שהחפירות הן חוקיות, נותר לדון בממצאים. הממצאים, הן תוצאה של עבודה קשה ומקצועית והם בגדר "עובדות יבשות" ואינם יכולים להיות במחלוקת.
מי שמנסה בכל זאת לחלוק על ממצאים, לגמד אותם או לסלף אותם, תהא משנתו הפוליטית כזו או אחרת, הוא עצמו גמד רוחני, איש נטול מוסר ושם עצמו ללעג בקרב קוראים בעלי חשיבה עצמאית.
הטענות כנגד הממצאים יכולות לתפוס רק אצל אנשים שהבורות מנחה אותם כדרך חיים.
ודבר נוסף בקשר לממצאים – הממצאים הם אובייקטיביים. אלו חפצים שעמדו מלכת בחלוף אלפי שנים והמתינו לחשיפתם.
אפילו אילו החפירות אינן מוסריות לשיטתך (חוקיות הן בכל מקרה), עדיין עליך לכבד את הממצאים שכן הם עדות להיסטוריה האמיתית של הארץ.
*כשאני אומר "אתה", נוקט בפניה בגוף שני, אינני מתכוון אליך עצמך, אלא לכל הקוראים. זהו איננו עניין אישי.
אמנון,
אין מקום לשפה גסה כמו שנקטת נגד עודד. מה עוד שאין שום קשר ל״הבנה בארכיאולוגיה״. אל תהפוך את זה למחלוקת מדעית. היא לא. היא חוקית, מוסרית, פוליטית, ודווקא לאדם כמו עודד יש הרבה מאד כלים להתמודד איתה. טכנוקרטים יש לנו מספיק.
המקורות שהבאתי מצטטים במדויק סעיפים מן המשפט הבינלאומי. אני הלכתי וקראתי. זה שבית המשפט העליון הכריז שזה חוקי – נו, אל תצחיק אותי. מבחינתו גם אריאל חוקית. זה לא מרשים אותי בכלל, האילן הנמוך הזה שנתלית בו.
עידן,
בית המשפט העליון, נמוך יותר או פחות בעינייך, הוא הסמכות החוקית העליונה במדינת ישראל.
גם הארגונים שעליהם אתה נסמך, אילנות גבוהים במיוחד לשיטתך, פנו בעבר ופונים בהווה המתמשך לבית המשפט העליון על מנת לבקש סעד. מכאן אנחנו למדים שגם הם מבינים ומכירים בכך שבית המשפט העליון הוא הגוף המוסמך לפרש את החוק ולפסוק לאורו.
ואכן, בית המשפט אמר את דברו וכולנו צריכים לכבד את פסיקותיו, גם אם הן אינן לרוחנו.
אני מצטער אם השימוש שלי בשפה כזו או אחרת פגע במישהו, לרבות בעודד. אין ומעולם לא היתה לי כוונה שכזו. ככל שעודד נפגע, הרי שאני מתנצל בפניו.
אמנון, אני מציע לך לקרוא דברים שכתב ואמר עו"ד מיכאל ספרד במקומות רבים על בית המשפט העליון. אין לו שום אשליות לגבי המוסד הזה, שרק בשנתיים האחרונות אישר לגרש מבתיהן מאות אנשים בדרום הר חברון ובסילואן, מאשר ענישה קולקטיבית של פלסטינים ואישר גם את חוק האזרחות הגזעני, מתוך ידיעה מוכחשת שמניעיו גזענים. תלאה היד מלספר אל תרומתו העצומה לאפרטהייד הישראלי. כמו שספרד מציין, השימוש בבית המשפט הוא אינסטרומנטלי, ללא שמץ כבוד. מדי פעם נחלצת ממנו פסיקה שמקילה או מעכבת את העוול שהמדינה מתכננת להשית על פלסטינים. ארגוני זכויות האדם הם לפני הכל באי כוחם של הקורבנות וצריכים לעשות הכל כדי להקל את סבלם. באשר לשותפותו המלאה של בית המשפט העליון לנירמול האפרטהייד, לאף אחד מהם (בצלם, יש דין, המוקד להגנת הפרט, עדאלה, במקום, עיר עמים ועוד) אין שום אשליות. נסה פעם לדבר עם אנשים שם ותיווכח.
"וכולנו צריכים לכבד את פסיקותיו" – נו, לא נתחיל בהשוואות הסטוריות. אין שום גאווה בציות עיוור לחוק מרושע. אולי זה מחויב המציאות לפעמים, אבל לא גאווה.
מיכאל ספרד – זה האילן שלך?
מיכאל ספרד חייב את קיומו לבית המשפט העליון. לא שמעתי מעולם על מישהו שהזכיר את מיכאל ספרד בהקשר של שירה, ספרות, היסטוריה, ארכיאולוגיה או ריקוד (או כל דבר אחר).
מיכאל ספרד מוכר לך (ולכל יתר הבריות) רק משום שהוא נוטה תדיר להגיש עתירות ושאר תיקים לבתי המשפט, במיוחד לבית המשפט העליון.
אתה לא יכול לפנות לבית המשפט, לצפות ממנו לסעד, ואז לירוק בפניו (או באחוריו) כשפיסיקותיו אינן לרוחך.
איזה מן אדם המתיימר להיות מוסרי נוהג לפנות למוסד ואז לקבל רק חלק מן הפסיקה?
ככל שתעשה זאת, במה אתה שונה מאריה דרעי למשל?
מסכימה עם רוח הדברים וכמובן הדחיפות. החינוך זו הזירה הנבחרת שלי. לימדתי במכללות למורים אזרחות והדגשתי את כל האי שוויון שעליה בנינו את החברה ״הדמוקרטית״ שלנו. פעלתי ביחד עם חברים והקמנו ביהס משותף דו-לשוני ואנחנו ממשיכות להיאבק יום יום על חיזוקו והצמחתו. כדי לחנך דור שונה באופן רדיקלי. ויום יום, זה מעשה רדיקלי שדורש הרבה משאבים. לילדים שלי המתקרבים לגיל גיוס, אני מנסה להציע אלטרנטיבות… היום בדיוק סירבתי להצעה של חברה ללכת להפגנה בת״א, בארגונם של עומדים ביחד, כי זהו, אחרי 30 שנה של הפגנות, הבנתי שהפגנות לא קידמו אותנו בכלל… ובכלל, המצב רק הולך ומחמיר… וזה שאין פנו פריוולגיה להתייאש וכו אני מכירה. אבל בכל זאת.
תודה, מרב. אני לא מטיף נגד ייאוש, הטקסט הרי נכתב עם ייאוש. אני מחפש אופציות קיום בתוך הייאוש.
קצת באיחור. כרגיל דברים חשובים ואני מסכימה עם רובם, אבל אתמקד בנקודת חוסר ההסכמה העיקרית. אני לא מוכנה לוותר על הניסיון לייצר רוב חדש. בעיני זו בחירה מסוגרת – לא מסוגרת כמו הבחירה לוותר על מאבק בכלל, אבל מסוגרת, נגיד, באופן חלקי. להגיד בצורה קצת חריפה, זה שאתה לא "פילינג גוד" זאת לא תשובה מספיק טובה לדעתי לטענה שהמאבק שלך הוא מאבק "פיל-גוד". כל מאבק שלי הוא מצד אחד כמו שאתה כותב, למנוע או לצמצם פגיעה; אבל תמיד עם עין על המטרה הגדולה שהיא להעביר אנשים לצד שלנו, או לפחות לבנות לזה תשתית.
אלמוג,
עניין של דחיפות. אנחנו מדברים יום אחרי שפצוע ערבי נדחה ממרפאה יהודית, בתקופה שכל יום כמעט צה"ל הורג פלסטינים לא חמושים, והטרנספר במסאפר יטא בעיצומו. כשאני חושב מי יכול להתנגד לדברים האלה, זאת קבוצה מאד מצומצמת בחברה, עם משאבים מוגבלים. אז התיעדוף שלי הוא לבלימת העוולות הקשות, ככל שזה אפשרי. לפחות, למנוע את השתקתן. מצד שני, שימי לב שדיברתי הרבה על התנגדות בתוך מערכת החינוך. מה זה חינוך אם לא השקעה לטווח ארוך בהרחבת הצד שלנו?
ובכל מקרה, וזו שוב דעתי: הדרך האפקטיבית ביותר במציאות הנוכחית להעביר אנשים לצידנו היא באמצעות פעולה ישירה. לא באמצעות פעולות דיבור למיניהן. ואני אומר את זה כמישהו שיש לו ניסיון די עשיר בפעולות דיבור וכתיבה, ומודע לחלוטין לכוחן המוגבל.
אני מסכימה שפעולה ישירה היא הדרך להעביר אנשים לצידנו. משתמע מהדברים שלך בכמה מקומות ויתור מוחלט על השאיפה הזאת, אבל אולי נתפסתי לכמה משפטים שהם לא העיקר. פחות חשוב לי לשכנע אנשים בערכים מופשטים, אני אסתפק בלשכנע אנשים בהיגיון שיכול להיות פה יותר טוב לכולנו. הפרוגרמה של השמאל יכולה וצריכה להיות אטרקטיבית.
לאמנון קליין,
מיכאל ספרד מגיש תדיר עתירות לבמ"ע. אז? איזה מין נימוק זה? אניח שנפלט לך.
מיכאל ספרד אינו חייב את קיומו לבית המשפט העליון בדיוק כמו שאתה לא חב את קיומך לחרסים אלה או אחרים או לרט"ג או לרשות העתיקות.
מסתבר שאתה יכול לפנות לבית המשפט, לצפות ממנו לסעד, ואז לירוק בפניו (או באחוריו) כשפסיקותיו אינן לרוחך. זה משום ש: א. אין לך ברירה אלא לפנות למוסד הזה. ב. משום שבג"צ התקרנף. בג"צ מפוחד. במצב כזה אדם מוסרי חייב תחילה למצות את ההליכים שחלקית שמורים (עדיין) לפסיקת משפט צודקת. ואם נוכח שבג"צ עדיין מפחד, ופסיקותיו פושעות, חובה עליו להקיע את שמו הטוב בציבור. הרי לא תחשוב שאדם מוסרי יכול לחמוק מהכרעה מוסרית כזאת, אם הוא חושב שבג"צ פועל בניגוד לחוק ולמוסר המקובלים בכל העולם המפותח. היינו שם כבר.
תודה רבה פוסט מאוד מעניין וחשוב! אני עובדת בארגון "רופאים לזכויות אדם" ומעורבת בהתנגדות של צוותי רפואה להתנהלות הגזענית שפוקדת אותנו לא פעם. סביב המקרה של מחא'נה שציינת היו עוד שני מפגשי סולידאריות עם אחמד (נוסף לראשון שארגן ד"ר ברי דנינו ליד איכילוב): אחד ליד בילינסון ואחד בירושלים עם צוות רפואה מהדסה – מקום עבודתו של אחמד. דיברנו על מה אפשר לעשות, ואכן היו הרבה חששות. אנשים חששו לאבד את מקום עבודתם ופרנסתם ועשו (חלקם) פעולות אחרות. שלושת המפגשים האישים איתו היו חשובים לדעתי, גם אם לא מספקים. שביתה בהדסה שדימיינתי לא היתה. סולידאריות רחבה והשבתה של המערכת לא ראינו. אבל היו לא מעט שפנו להנהלת הדסה במחאה, שכתבו ברשתות, שחתמו על מכתבים נגד הדסה ועוד ועוד. הקושי האישי שלי הוא עד כמה אפשר לדרוש מא.נשים להתנגד וכמה להבין את הקושי האמיתי שלהם לעשות זאת, תוך הכרה של המחירים שעלולים לשלם. בכל מקרה, אם יש פה קוראות וקוראים מהקהילה הרפואית מוזמנים לפנות לרל"א להצטרף להתנגדות.
תודה רבה, מור. כן, זה מתחיל לזוז, ואני ניסיתי לזרז. אנחנו תמיד שני צעדים מאחורי הפשיסטים. הבכירות של המוחים מאד חשובה: מספיק שהיה סגן מנהל או מנהל בית חולים שמדבר ברורות נגד הרדיפה, והכפופים לו היו מרגישים נוח יותר להצטרף. ועדיין כל אחד צריך לעשות מה שביכולתו ולא לחכות לגיבוי מלמעלה. המודל שהצגתי מציע גיבוי רוחבי כשאין גיבוי אנכי.