תגית: חוקי הכיבוש

רואים לנו. כל העולם רואה לנו. כבר מזמן ידענו שמשהו יסודי הולך ומתקלקל בישראל, אבל איכשהו תמיד הצלחנו לגדר את הקלקול הזה בחומות של הסתרה: לפני הכל מעצמנו, גם מחברים בשיחות חולין, מידידים בחו"ל, מן הילדים שלנו. לא, גם השמאלנים הנאמנים ביותר לא היו קמים בבוקר ודבר ראשון מזכירים לעצמם: אני חי במדינת אפרטהייד. ואני בצד הרע.

אולי אחרי הקפה הראשון.

הבעיה מוכרת: שינויים דרמטיים לא נראים דרמטיים בכלל כשהם מתרחשים לאורך זמן ארוך, צעד-צעד. זאת בעיה בקוגניציה האנושית, לא במציאות שהיא תופסת. מכחישי אבולוציה לוקים בה, כי הם לא יכולים לדמיין איך מערכות מורכבות להפליא התפתחו מבסיס פשוט וחסר צורה. גם מכחישי אפרטהייד לוקים בה, כי הם לא יכולים להבין איך הגענו למצב הנוראי הזה אם בסך הכל השינויים מיום ליום אינם דרמטיים. הזיזו קצת את גדר ההפרדה. שינו את הוראות הפתיחה באש. הכשירו כמה מאחזים. כל צעד כשלעצמו נראה זניח לחלוטין. אז מה הם באים לנו עם אפרטהייד פתאום?

רק שה"פתאום" כאן שוב משקף כשל קוגניטיבי, לא משהו במציאות. המציאות הזאת, הדוהרת לכיוון אחד בלבד, היא הכל חוץ מפתאומית. ולמעשה יש יד מכוונת מאחורי רוב ההתפתחויות, כפי שמדי פעם נחשף במסמכים סודיים שנחלצים מהארכיון. 70 שנה היא מכוונת. אם משה דיין כבר ב-1951 כתב, כלומר המליץ, ש"העברת הבדואים לשטחים חדשים תבטל את זכותם כבעלי הקרקע והם יהיו כחוכרים אדמות הממשלה", ואם אריאל שרון אמר ב-1981 שצריך להוסיף שטחי אש בדרום הר חברון "כדי לשמור על אותם שטחים בידינו… נוכח התפשטות ערביי ההר הכפריים", ואם יו"ר קק"ל (אברהם דובדבני) אמר ב-2021 שקניית אדמות בידי ערבים בכפר תבור זו "בעיה קשה… ואני מקווה שנצליח לבלום אותה", ומצהיר שעיקר מאמצי קק"ל והמדינה בנגב זה לצמצם את שטחי הבדואים – אז ברור שהטיהור האתני הזוחל בשטח C ובמזרח ירושלים של שנות האלפיים איננו גחמה מוניציפלית או תולדה של משיחיות מטורפת, אלא תכנית פעולה סדורה, שקטה וסבלנית, שמלווה את המדינה מיומה הראשון: דחיקת רגלי הערבים החוצה, באלף ואחת שיטות. בין אם הם "פלסטינים" או "בדואים", אזרחים, תושבים או סתם נתינים נטולי זכויות.

ובכל זאת, הלב החסיר פעימה קלה כשגם "אמנסטי", ארגון זכויות האדם הוותיק ואולי הרציני ביותר בעולם, העניק חותמת רשמית לאות הקלון הזה, מדינת אפרטהייד, והצטרף בכך לקביעות של "יש דין", "בצלם" ו-HRW. אולי הידיעה הזאת סוף סוף תחלחל אפילו לפני הקפה הראשון.

היתה לי שיחה פוליטית עם הבת שלי לפני כמה ימים. זה לא אירוע שכיח, היא לא ממש ששה לדבר על פוליטיקה, היא בכיתה י"ב ויש לה דברים בוערים יותר בחיים. זו היתה שיחה כואבת, בעיקר לי, כי היא חידדה אצלי את ההבנה עד כמה האופקים שהיו פתוחים בפניי כבר סגורים בפניה, ועד כמה הנטל כבד, כבר מגיל צעיר. נטל של אשמה או של אחריות? היא טענה שהיא לא אשמה שישראל מבצעת פשעים. נכון, אמרתי, אבל את מתחילה להיות קצת אחראית לזה, כמו כל אזרח כאן. ואז דיברנו על מעגלי אחריות – החל מכספי מיסים, דרך לגיטימציה חברתית לפושעים (מה עשית היום במחסום, חמוד שלי?), צלפים שקוצרים נערים בגבול עזה ואז צוחקים איתנו בפאב, קנייה של מוצרי גזל כמו "הולי קקאו" או "שמן אחיה", ובעיקר, הנירמול הבלתי-מוחש של החיים בצד הטוב, המואר, של משטר אפרטהייד.

וכל אותו זמן הרגשתי כמה זה לא הוגן להפיל עליה (ועל בני גילה) אחריות כזאת. הרי הם לא עשו כלום, עדיין. אבל מן המחשבה הזאת, באופן מיידי, השתרשרה המחשבה התאומה: ואיך זה בדיוק אחריותם של הילדים הפלסטינים בשייח' ג'ראח? ומה היתה אשמתם של איאד אל חלאק ועמר חסן אבו אל ניל, ומוחמד אל עלאמי ואלפי הילדים האחרים, שנולדו אל תוך הסיוט של חיים תחת כיבוש, ללא מוצא וללא תקווה, ונקטלו בידיו בדמי ימיהם?

אז ניסיתי לומר לה, ובעצם רוב החלק הזה של השיחה כבר התקיים בראשי, ביני לביני, שאף אחד מאיתנו לא בוחר את נסיבות חייו, אבל על כל אחד מאיתנו מוטלת האחריות לפתח ריבונות מוסרית במסגרת הגבולות של אותן נסיבות. וזה אומר, לפני הכל, לדעת; לדעת את האמת על הנעשה בשמך. ואחר כך, לשאול בכנות, מה השותפות שלי בפשעים האלה, ולו גם שותפות עקיפה; ואז, איך אני מצמצם את השותפות הזאת, ואיך אני פועל בתוך המציאות שלא אני יצרתי כדי לשנות אותה; כדי שלא אתעורר מדי בוקר אל עננה כבדה ומעיקה של בושה וגועל.

אבל האמת היא שאין לי תשובות מעודדות בשבילה. העננה כבר כבדה מאד, וגם כשהיתה קלה יותר, ההורים שלנו וגם אנחנו לא הצלחנו לפזר אותה. מאז יחסי הכוחות רק הקצינו לרעה. להיאבק נגד האפרטהייד נראה יותר ויותר להיאבק נגד כל היבט של החיים בישראל, הכל נגוע. איזה מין חיים אלה, מה האופק שלהם? ומה המחיר הנפשי שלהם, כמה רעל נמסך בדמך מן העמידה הלוחמנית הזאת, מן העימות התמידי עם מה שנשקף מן המסכים  ומן הרחוב – תמרות עשן בעזה, ילדים על חורבות ביתם בג'אבל מוכבר, בקתות רמוסות באל עראקיב, וכל הזמן, כל הזמן, מצעד הגנרלים באולפנים, זחיחות השדרנים, הערצה מתמוגגת ללובשי המדים, הטובים לסייבר ומוות לערבים?

מול האופציה הטבעית והמתבקשת של הגירה, יש הגנה אחת: אין לנו ארץ אחרת, נישאר וניאבק עליה. אבל מה יאמר מי שנולד לארץ שאינו שלו? מה יאמר אזרח סוג ב', או אזרח סוג א' שלא מרגיש יותר שהמקום עליו הוא נאבק הוא "שלו", מקום שראוי למאבק? איך נאבקים על בית שמקיא אותך החוצה? איך שומרים על אהבה למקום רדוף שנאה? איך חולמים על עתיד במקום שלכוד בלולאה אינסופית של העבר? במקום שבו הביטוי הפשוט והנכון כל כך, "מדינת כל אזרחיה", הפך לאויב הנורא מכל?

הבת שלי וצעירים אחרים יהיו צריכים למצוא את התשובות בעצמם, כמו שאנחנו היינו צריכים למצוא תשובות לעצמנו. הם כבר פוסעים על מסלול שבסופו ניבטת עצימת עיניים, הכחשה, אי-ידיעה מרצון. מי שלא ייעתר לנחמות האלה ויבחר בדרך אחרת, יזדקק להרבה יותר תבונה ואומץ ממה שהיו לנו. אני רק מקווה, בכל ליבי, שלא יהיו לבד בדרכם.

ידענו שתוכנת "פגסוס" מופעלת נגד אזרחים ישראלים. לי אישית לא היה ספק בכך, במיוחד אחרי שהתגלה, לפני חודשיים, שבניגוד לטענת NSO, התוכנה גם פורצת למספרי טלפון ישראלים. אומנם הם היו של פעילי זכויות אדם פלסטינים; המחיצה בין העולם של "השיטות האפלות" לבין העולם של "שלטון החוק" והדמוקרטיה הולכת ונעשית דקה עד בלתי נראית. ובכל זאת, התחקיר של תומר גנון ב"כלכליסט" חשוב בקונקרטיות שלו, בחשיפת העומק אליו חדרו "השיטות האפלות". "פישינג" מאזרחים חפים מפשע הוא שם טכנולוגי-מכובס לשיטות העבודה של השטאזי. אה כן, שוב השטאזי.

כל העושים במלאכה המלוכלכת הגיעו מן הדיפ-סטייט האמיתי של ישראל, יחידה 8200. "כלכליסט" מסביר לקוראיו הנבוכים-קמעא את ההבדל בין מה שמותר ל-8200 למה שאסור למשטרה: "ב־8200 מתמודדים בכל אמצעי קיים מול איומים ביטחוניים, רובם זרים, במסגרת חקירות ופעולות שבהן לזכויות הפרט של חשודים יש חשיבות פחותה, אם בכלל."

"אם בכלל". כמה נאיביות צפונה במחשבה הכה-ישראלית הזאת. שם, מעבר להרי החושך, לזכויות הפרט של חשודים אין חשיבות. כאן, בעולם הנאור והמואר, הן קודש קודשים. רק אל תשבשו לנו את ההפרדה הזאת, את חומת ההפרדה שמתעקלת בין בית לחם ומעלה אדומים ופולשת אל המוח של כל אחד מאיתנו, חוצצת בנחרצות בין אסור למותר, בין נתין לאדון, בין זכויות פרט ל"כורח ביטחוני". והרי האבחנות הללו קרסו מזמן במבחן המציאות. אותם אנשי שב"כ מטפלים ב"איום הבטחוני" של מחאות כפר ביתא ושיח ג'ראח וב"איום האזרחי" של מחאת בלפור. אותם האקרים-ברישיון, פורצי אבטחה מחוננים, גאונים-של-אמא, רומסים את הפרטיות של כל אדם משני צידי הקו הירוק. אותה טכנולוגיה מקוללת, עיוורת צבעים ועיוורת לאומים, מגדירה את כולנו כחשודים פוטנציאלים. מראש, ולתמיד.

הסכנה האורבת אחרי הגילויים האחרונים כבר מסתמנת בהתראות החוזרות ונשנות בגוף התחקיר של "כלכליסט", שבלי ספק יהדהדו אותן הפרשנים בתקופה הקרובה: "ללא פיקוח משפטי!" "ללא צווי חיפוש!" "ללא הסדרה חוקית!" גם כאן זועקת לשמיים הנאיביות של התחינה לחוק וסדר. ההנחה היא שפיקוח משפטי לא יאפשר את ההפקרות הזאת של חדירה בלתי מוצדקת לפרטיות.

רק שכל הראיות מוכיחות בדיוק להיפך. כל ההיסטוריה המפוקפקת של יחסי השב"כ עם החוק בישראל מלמדת על תהליך חד-כיווני: פעילות אלימה "מחוץ לחוק" הופכת בהדרגה לפעילות אלימה "במסגרת החוק". אם עד נקודה מסוימת החוק מגלגל עיניים למרומים ומשרקק להנאתו, לא רואה ולא יודע ולא שומע, הרי שמנקודה כלשהי הוא משתנה, נעשה אלסטי להפליא, והנה הוא כבר רואה ויודע ושומע, חובק בין זרועותיו כל מיני זרויות ותועבות. או-אז מכונסים השופטים בדלתיים סגורות יחד עם נציגי האופל – עד לפני שבוע או שבועיים עבריינים לכל דבר – ואחרי ישיבה קצרה מחליטים: יש אישור. יש צו חיפוש. מוסדר.

הנה לכם "הפיקוח המשפטי" על כוחות האופל של ישראל. מה חשיבותו? בערך החשיבות של בג"ץ העינויים משנת 1999, שהפך לבדיחה; "חשיבות פחותה, אם בכלל".

תחת פיקוח משפטי ישראל מכניסה מדי יום אנשים חפים מפשע למעצר או מאסר; תחת פיקוח משפטי היא מחזיקה בהם חודשים ושנים; תחת פיקוח משפטי היא גם משחררת אותם, לפעמים ללא כל אישום. תחת פיקוח משפטי ישראל מפירה בגלוי את החוק הבינלאומי וגם את חוקיה שלה בהקמת התנחלויות ומאחזים ובאספקת חשמל ומים ליישובים שהוקמו ללא כל תכנית מתאר. תחת פיקוח משפטי ישראל איפשרה השבוע ל-1,200 עבריינים לחוג את חגם על אדמה גזולה שכל רשויות החוק לכאורה אוסרות על ישראלים לגשת אליה. "תחת פיקוח משפטי" הוא עלה התאנה ומלבין הכביסה הנצחי שלנו.

כן, מהנהנים הישראלים שעדיין מזועזעים מכך ש-NSO פרצה לטלפון של ראש עיר מכהן. אבל כל זה היה "במסגרת חקירות ופעולות שבהן לזכויות הפרט של חשודים יש חשיבות פחותה, אם בכלל." ואצלנו, אצלנו הכל אחרת.

איך אחרת? אצלנו שוקדים להכשיר כבר את דור הפורצים הבא, שייפרש בכל שדרות השלטון. תוכנית "אודם" היוקרתית מכשירה נערים מגיל 14 בפנימייה צבאית-טכנולוגית לשירות בשב"כ ובמוסד. אתם מבינים, ב-8,200 הם כבר מבוגרים מדי, וחלקם עלולים גם להפגין ניצנים של חשיבה מוסרית עצמונית. גיל 14 הוא גיל מושלם לתכנת אנשי תוכנה נטולי עכבות. מסלולי הסייבר שואבים אליהם עוד ועוד צעירים בתיכונים. כמויות עצומות של כסף ויוקרה מופנות אל "דור העתיד" הזה, שתוך שנים ספורות יראה ברכה בעמלו – כלים שהוא עצמו פיתח ישמשו להפליל ולעצור "בוגדים" בממלכה. אולי עוד לפני שהם בגדו בכלל, אולי רק חשבו, האלגוריתם כבר יחזה לאן זה הולך, היה פעם סרט כזה. חברות טכנולוגיה שיעסיקו אותן לא חסר, ותודה גם לאוניברסיטאות שנוטות שכם לקידום עסקי השב"כ.

אל דאגה. יהיה פיקוח משפטי.

הישראלים צריכים להבין לקח ששורשיו עמוקים במאה הקודמת: המשפט יכשיר כל שרץ שהחברה מוכנה לבלוע. החוק אינו מציב גדרות מוסריות; הוא רק הפטיש שנועץ את עמודי הגדר. מי אוחז בפטיש? אתה ואת ואני, והאנשים ששלחנו לחוקק את החוקים בשמנו. מה יודעים האנשים האלה, מה אנחנו יודעים, על רשע אינהרנטי? גזילת חירותו של עם אחר היא רשע אינהרנטי. כלי שפולש לפרטיותו של אדם הוא רשע אינהרנטי. כלי טיס שקוטל אזרחים מן האוויר הוא רשע אינהרנטי. מה הופך אותם לרשע אינהרנטי? העובדה שהם נתונים בידי בעל חיים פגום, נוח להסתה, מתפתה אל החטא: האדם. בעולם אידאלי, יצורים נאצלים יותר מאיתנו, בעלי עמוד שדרה מוסרי מוצק, היו אולי מצליחים לקיים לאורך זמן "כיבוש נאור", להצטמצם ל"פגיעות כירורגיות", וגם היו עולים על שיטת פלא איך להחזיק בכלי הרסני כמו "פגסוס" מבלי להישחת ולהשחית ולהידרדר אל תרבות של פשע.

זה לא העולם שלנו. וזה גם לא אנחנו. לכן אין טעם ואין תוחלת בניסיון להמשיך בפשעים "תחת פיקוח משפטי". את הרשע האינהרנטי צריך לעקור מן השורש, בדיוק בגלל שאין לנו כוחות לחיות לצידו.

זה נראה כמו לפני נצח נצחים, אבל רק לפני שלושה חודשים התקיימו הפגנות סדירות של אזרחים ערבים נגד הפקרתם לידי כנופיות אלימות. ההפגנות התקיימו בכניסה לאום אלפחם, בקריאה למשטרה להיכנס ליישובים הערביים ולמגר את האלימות בתוכם. המשטרה אכן נענתה לקריאה (ב-26 בפברואר 2021), רק קצת אחרת: היא הגיעה ותקפה בברוטליות את המפגינים. כדורי ספוג שחורים, רימוני גז והלם, מי בואש ומכות נמרצות; בקיצור, נוהל ערבים, מחוץ או בתוך הקו הירוק. כ-35 מפגינים נפצעו, בניהם ח״כ יוסף ג'בארין ששוטרים ירו כדור ספוג בגבו. גם ראש העיר אום אלפחם פונה לטיפול רפואי.

אני מריץ קדימה ל-11 במאי 2021. הערים המעורבות מתחילות לבעור במעשי ונדליזם של יהודים וערבים, התפרצות שראשיתה במהומות שייח אבו ג'ראח, עבור במהומות אל-אקצא ועד למבצע "שומר חומות" בעזה. הרשתות החברתיות גועשות בהתארגנויות של כנופיות ימין קיצוני יהודיות במטרה לעשות שפטים בערבים. התעבורה גלויה, המסרים ברורים. נפגשים בגן הזה, צועדים לצומת הזה, להביא אגרופנים, סכינים, בקבוקי תבערה, לזיין את הערבים.

כל המידע הזה גלוי וידוע. ארגון פייק-ריפורטר מנטר באופן קבוע את הקבוצות של הימין הקיצוני (השמות מלאי השראה, למשל "מוות לערבים עדכונים"). ב-11 במאי הוא מעביר למשטרה את כל המידע שברשותו בבקשה למנוע את ההתלקחות. אבל מעצרים מונעים, מסתבר, הם פריוולגיה לערבים. מוקד המהומות הוא לוד. ב-12 במאי זורמים לעיר מאות מתנחלים, חמושים בנשק קר וגם חם, לעשות שפטים בערבים. עינת פישביין מתעדת את מה שקורה בשעות האלה. צעירים מארגון "שומר אחי", תנועת "אור", "קדמה – התיישבות צעירים" מגיעים לעיר וחוברים לגרעין התורני "יהודיה", פרוייקט ייהוד מנקר-עיניים שהוצנח אל לב מצוקה והזנחה של תושבי העיר הערבים. זה נראה כמו "תכנית סדורה לזריעת אנרכיה", מדווח ישראל פריי.

נזכיר: באותו לילה לוד אמורה להיכנס לעוצר לילי. זה פורסם בכל מקום. הפורעים המאורגנים באוטובוסים מההתנחלויות שמעו על כך ולא התרגשו. ואכן, בלילה שבין ה-12 ל-13 הם השתוללו בחופשיות בלוד, לצד פלוגות מג"ב שסיירו ברחובות. את מלאכי החבלה שזרמו באוטובוסים ללוד המשטרה לא עצרה. את מי כן? אוטובוסים עם נשים וילדים מוסלמים שביקשו להגיע באותו ערב למסגד אל-אקצא. ב-1 בלילה הותקף המסגד בדהמש בידי פורעים יהודים, הכל מול עיני שוטרים: "לדברי התושבים הערבים שהיו בפנים, המתנחלים ניסו לפרוץ פנימה, והמשטרה עמדה בסמוך בחוסר מעש. מחוץ למסגד נותרו עשרות אבנים על הכביש. 'זה טרור בגיבוי המשטרה והמדינה', אמר אחד התושבים. 'המשטרה היתה בצד השני עסוקה בנו.  נתנו להם לעשות מה שהם רוצים'".

בסרטון הזה אפשר לראות יהודים מיידים אבנים לעבר ערבים בשעה שהם מוקפים "אבטחה" משטרתית.

מה שראינו בערים המעורבות – לא רק בלוד אלא גם בעכו וחיפה ובת ים – הוא המשך ישיר של תחילת האירועים בירושלים. סעודת האיפטאר בשייח ג'ראח, לשבירת צום הרמדאן, הפכה לפיגוע לאומני בעקבות פרובוקציה של יהודי שריסס גז פלפל על פלסטיני. בן גביר קפץ על המציאה והקים בדיוק מול הסועדים "לשכה", להוסיף שמן למדורה. זה עבד. אבל גם שם, המשטרה לא מנעה את הפרובוקציה; להיפך, היא איבטחה אותה, איתרגה אותה, סיפקה לה תנאי מחיה נוחים.

בשייח ג'ראח ובערים המעורבות, המשטרה ידעה מראש על תכניות של יהודים לפלוש לשכונות של ערבים ולפעול באלימות, ובכל זאת לא מנעה זאת. באום אלפחם, לעומת זאת, המשטרה ירתה גז ורימוני הלם על מפגינים ערבים שרק מחו בכניסה לעירם ולא סיכנו אף יהודי. וכדאי להזכיר: גם זה לא חדש, אלא דפוס מוכר בשטחים: "חיילים עומדים מנגד". "בצלם" אסף עשרות סרטונים של פורעים יהודים בגבעות השומרון מתעדים מעשי ביזה, השלכת אבנים, הצתת שדות, חבלה במכוניות ועוד – אל מול עיניהם של חיילים העומדים בקרבת מקום, נינוחים ולא מוטרדים מן המתרחש. דו"ח שלם של "יש דין" מוקדש רק לתופעה הזאת. וכמו הרבה רעות חולות אחרות, היא זלגה פנימה (ולכן – לא "כיבוש" אלא אפרטהייד) וכעת היא חלק ממציאות החיים בערים המעורבות בישראל.

זאת המציאות, מציאות של פער עצום ביחסי הכוחות בין הצד היהודי והצד הערבי ופער עצום בגיבוי השלטוני שהם זוכים לו. אל המציאות הזאת נזרק כעת הביטוי המסולף והמטעה "מלחמת אזרחים". אני לא היסטוריון במקצועי לכן לא אתחייב על כך שבמלחמות אזרחים השלטון אינו מגבה את אחד הצדדים באופן גלוי. ובכל זאת, הביטוי מטעה וממסך על שום הסימטריה שבו (אזרחים מול אזרחים) ובעיקר משום שחלקו המכריע של השלטון נעדר ממנו.

הדוגמאות הספורות האלה מבליטות פן יסודי של המהומות בערים המעורבות שמוצנע ומושתק בדיון הציבורי: המשטרה ניצבת באופן ברור לצד היהודים. מול אלפי מפגינים ערבים שמוחים נגד אלימות, המשטרה מפעילה אמצעים ברוטליים שמשמשים לדיכוי פלסטינים בשטחים. מול מאות יהודים שמתכננים מראש פעולות נקם אלימות, המשטרה נוקטת "הכלה" ואמצעי שידול רכים. הנה הקלטה של פעילי ימין בחיפה: "אין לנו מה לדאוג, המשטרה לא תעשה לנו כלום, יתנו לנו גיבוי ויעלימו עין, זה הזמן, המדינה נותנת לנו יד חופשית בואו ננצל את זה״. הם מדברים מניסיון העבר.

מה שמתגלגל לנגד עינינו אינו מלחמת אזרחים. אם מתעקשים על המילה "מלחמה" (שגם ביחס למתקפה על עזה אין לה מקום, לדעתי), צריך לומר: מלחמה של מדינת ישראל נגד המיעוט הערבי שבתוכה. המלחמה הזאת מתנהלת עשרות שנים באמצעים ביורוקרטיים שעיקרם אפליה ממוסדת בגישה לטובין ציבוריים – קרקע, שירותי חינוך ובריאות, תחבורה ופיתוח כלכלי. הדברים האלה ברורים לגמרי למפגינים הערבים – פשוט תקשיבו להם. היא עלתה הילוך והפכה למלחמה חוקית עם "חוק הלאום", וכעת היא מלחמה פיזית. זאת אבולוציה טבעית לחלוטין, מוכרת מדרום אפריקה, מגטאות השחורים בארה"ב, שכונות המהגרים בפרוורי פריז וכד'. נושאי הלפידים והאגרופנים מצטיירים כבריונים שפועלים על דעת עצמם; אבל אפילו ארגון "לה פמיליה" מקיים קשרים הדוקים עם הליכוד ולמעשה פועל ברשות ובשליחות השלטון.

זו הסיבה לרעש התעמולתי הבלתי פוסק מן הימין, שמנסה ליצור כאן סימטריה כוזבת. אומרים שהונדליזם הערבי מקבל השראה מן החמאס, או מהחיזבאללה, או מאיראן; מתעקשים לראות בו פן מוסלמי פונדמנטליסטי, כאילו הכל התחיל ונגמר באל אקצא. אבל למחאה הזאת יש פן מעמדי-אתני ברור, וחלק ניכר מן המפגינים הערבים מגיעים משכונות ויישובי מצוקה עניים. עוני לא מקרי; מנוחשלים, לא נחשלים. בקרב הערבים, זו אינתיפאדה שצמחה מלמטה, התפרצות געשית של תסכול רב-שנים. בקרב היהודים, זו מערכת עונשין מדינתית, בריונות שלטונית שנמסרה מידי פקידם ושופטים לידי נושאי אלות ואגרופנים.

השם ההולם לאירועים הנוכחיים הוא אינתיפאדת שייח' ג'ראח. כי שורש העימות בשייח' ג'ראח הוא בדיוק זה: נישול של ערבים מבתיהם באמצעים "חוקיים" שבהמשך מתגלגלים לאלימות שלטונית (מג"ב) או פרעות של יודונאצים. הדרה ונישול הם המוטיב החוזר. קיראו על הרקע ההיסטורי של האפליה בתכנון ובהקצאת הקרקעות, בלוד (ועוד בלוד), ברמלה, בעכו (ועוד בעכו), וכמובן ביפו. בכל מקום זה אותו סיפור. מראש, הקרקע הזמינה לשכונות וליישובים הערבים מצומצמת מאד בגלל אפליה היסטורית עוד מימי ראשית המדינה; מאז ועד היום, היישובים הערבים נתונים לאפליה ביורוקרטית בכל הקשור לתכנון ואישורי בנייה (הסיבה המרכזית לריבוי הבניה הלא חוקית באותם יישובים); ובעשור האחרון, חדירת הגרעינים התורניים, שלוחות של ארגוני מתנחלים כולל כהניסטים, אל תוך השכונות הערביות, חדירה שמלווה בגיבוי שלטוני, אבטחה וגם נגיסה נוספת בנדל"ן המתכלה של התושבים הערבים.

שייח' ג'ראח היתה הגפרור המדויק ביותר להצתת התבערה הזאת. הנה דברים שאומר מפגין ערבי מן הצפון:

"אתם לא ראיתם את זה אבל אצלנו כל ילד בן שלוש הבין את עוצמת הפגיעה. בסילוואן או בהתנחלויות יש תמיד מאבקים משפטיים שנמשכים שנים רבות. בשייח' ג'ראח פשוט התקבלה החלטה להוציא דיירים ערבים מהבתים שלהם ולתת אותם למתנחלים באופן כמעט מיידי. בבוקר המיטה היא של ערבי ובערב ישן בה כבר מתנחל. כל ערבי ששמע את הסיפור הזה הבין אותו בצורה הכי פשוטה – המדינה לקחה מאחד ונתנה לשני. דיווחו שזה לפי החוק אבל אין חוק. 70% מאזרחי ישראל הפלסטינים הם פליטי פנים וגם הם נטשו רכוש ב-48'. אם אנחנו שומעים שהמתנחל רוצה בחזרה דירה שרכש ב-1843, והמדינה נותנת לו, מתעוררת השאלה מה עם הקרקעות שלי? מה עם הבית שלי בעין הוד או בעין כרם שהפך לבית אמנים."

ברור לי מראש שיהיו אנשים שיקראו את הדברים האלה כהצדקה לאלימות ערבית כלפי יהודים חפים מפשע. אבל ניתוח איננו הצדקה, אלא שלב הכרחי בדרך לפיתרון. הישראלים לא יצליחו להתמודד עם אינתיפאדת שייח' ג'ראח אם ימשיכו להיות כבולים למיסגור השקרי שמפיצות זרועות התעמולה והתקשורת. סיסמאות קליטות כמו "מלחמת דת" או "גזענות" אינן מתחילות לגרד את פני השטח של הקיפוח הרב-ממדי של אזרחי ישראל הערבים. מבלי להתכחש למימד הדתי שמלווה את העימות, במיוחד בירושלים, ברור לכל שהוא כשלעצמו לא יכול היה לעורר איבה ואלימות כה קשים בין מי שקיימו עד לפני שבוע יחסי שכנות סבירים אם לא שלווים. הערבי בישראל, כל ערבי בכל שטח ישראל, מכיר מקרוב את התחושה ש"מושכים את הקרקע מתחת רגליו". וזאת תחושה איומה, הסוגרת והולכת, שאין ממנה מוצא (וגם האלימות, פורקן רגעי, איננה מוצא).

"אין אף ערבי שלא חושב לעצמו איך יטרנספרו אותו", אמר ד"ר נזיר יונס מבית החולים הלל יפה לדוד גרוסמן לפני כ-30 שנה (נוכחים נפקדים, 1992, הקיבוץ המאוחד, עמ' 247-248). "אצלי זה במחשבה כל הזמן: או שבצורה פסיבית ילחצו אותנו אל הקיר, ולא יהיה לי מה לעשות פה, או שפיזית יעשו לי את זה, יביאו אותי לגבול, ברגל, במשאית, יגידו – לך! מה אתה כל כך מתפלא?", הוא שואל את גרוסמן, וזה משיב:

"על מה אתה מדבר? רגזתי, נדהם קצת, "איך אתה יכול להאמין שדבר כזה בכלל אפשרי. מי ירשה לעשות דבר כזה? גם מבחוץ וגם מבפנים יילחמו בניסיון כזה!". יונס חייך חיוך נוגה, הינהן בראשו הכבד: "לאנשים שדוגלים בזה יש מספיק ניסיון… הם כבר ניסו עלינו את השיטות האלה – והצליחו". חשבתי שהוא מפריז… אבל אחר כך, בפגישות רבות ונוספות שהיו לי, עם "עמך" ועם בעלי השכלה, עם זקנים ועם ילדים, חזר והידהד איום הטרנספר, והרגשתי את הפחד החי. היה מפליא ומדכא להיווכח עד כמה זמינים לבני שיחי המונחים הטכניים והפרטים המעשיים: איך יקחו אותם, לאן יובילו, במה יסיעו… מאז אני מהרהר בכך: שאנשים שאני מכיר, אזרחים כמוני, חיים תחת אימת סיוט כזה."

כתבתי על המציאות האי-שוויונית שמתוכה פרצה אינתיפאדת שייח' ג'ראח ומדוע זה שקר נוח לקרוא לה "מלחמת אזרחים" ולספוק כפיים מולה, כאילו אין אשמים ברורים במצב שהוביל אליה. אבל לא רק עובדות אלא גם רגשות יש כאן, ועל מנת לקרב את תודעת הרוב היהודי אל תודעת המיעוט הערבי צריך לפעמים להידרש למילים של סופרים. אני אסיים בציטוט נרחב ממאמר של ס. יזהר שפורסם גם הוא ב-1992 (הוי כל מושכי הקרקע מתחת לרגליים, "ידיעות אחרונות").

"משיכת הקרקע מתחת הרגליים היא סיוט האדם הקשה מכולם. מאז העפת התינוק הזועק בידי דוד מתמוגג, מאז נטישת הקרקע מפני בצורת כבדה, מאז עזיבת הארץ מפני ההגליה מעליה – הסיוט של ידיעת השתמטות הקרקע, של נפילה אל בלימה, איבוד היציב, אבוד המוצק, איבוד השייך לך בשייכות ראשונית בסיסית, כמו המשפחה שלך, כמו הבטחון שלך שיש נמל בסופו של כל ים, כך במיתוסים, וכך בהיסטוריה, וכך בחיי יום יום, וכך מימי קין והבל והרצח הראשון, וכך עד בכלל, וכולנו יודעים.

מי שמשכו לו את הקרקע מתחת רגליו – העולם נופל לו תחתיו ונופל לו עליו, מפסיד את חייו, את כבודו, את זהותו ואת ערכו. ואם יש אסון בעולם, זה האסון. לא רק כהפסד קניין אלא כהפסד רשותך לקיום. כמחיקת טענתך לזכויות. זה ביטולך וזה איונך. ברשימת הגרוע מכל, המפחיד מכל, המחריד והממש את המבהיל – באים הגירוש, ההגליה, ההרחקה, ובא המנודה, והנטוש, והתלוש, והעקור, והפליט, ומחנה הפליטים, ושיירת העקורים, והמושלכים, והרמוסים, וההפקר לאובדן, ואובדן הבסיס שלך, אובדן הנקודה הארכימדית שבלעדיה אתה אבוד, שווה לאפס, מועד וכושל ואין תקווה, וכלום לא יפסח עליך כעת, לא השפלה ולא רעב ולא מחסור, ואתה יתום ואלמנה וגר, ואתה לא חשוב, והכל רק חסר ערך, וחסר מוצקות, ויום המחר, והעולם, וההגיון, והסדר, והאמונה, אין כלום, ואין לך עוד אלא יש רק אין.

ואילו אלה שלקחו מהם ומשכו להם את הקרקע מתחת רגליהם, גם אם בתחילה הם רק המומים ונדהמים ורק חלשים ואובדי עצות – הם לא ינוחו ולא ישכחו ולא יסלחו ולא יוותרו. ובלי להצדיק אף מעשה אלימות שעשתה האינתיפדה, הרי היא אופן מאבק של עם שמאיימים עליו במשיכת טוטאלית של כל הקרקע מתחת רגליו. ומי יודע, אילו עשו לי או לך ככה, אם לא היינו יוצאים ונלחמים שבעתיים."

גרוסמן וס. יזהר, לכאורה, היו חלק מהבעיה: בשר מבשרו של המחנה הציוני הליברלי, הלבן, העסוק-בלי-סוף בתחושת הצדק שלו ואינו קורא תיגר על הנחות היסוד שלו. אפשר וצריך לבוא איתם חשבון על דברים אחרים שכתבו, והרי הם כתבו כה הרבה. ובכל זאת, שניהם מייצגים כאן גם משהו אחר: מקום וזמן שבו קולות מובילים במיינסטרים הציוני קיימו קשרים הדוקים וממושכים עם ערבים בני הארץ הזאת, וידעו מקרוב את מצוקתם, ולא חסכו מילים כדי לתת לה ביטוי עז ונוקב. כל זה נראה כמו איגרת רחוקה מישראל של פעם, שטבעה מאז במצולות השנאה והקיטוב. ובכל זאת, למרות שאין כמעט מי שיכתוב וידבר כך בציבוריות הישראלית כיום, התחושות שהם ביטאו עדיין מוכרות לרבים מאיתנו. ואנו יודעים, מבעד ללהבות ההווה, שהצדק איתם. ואנחנו גם יודעים, שבניגוד למנטרה הנוחה, לא רק נתניהו אשם באינתיפאדה הזאת, אף כי היא נפלה לחיקו כפרי בשל.

בימים אלה מתגבשות גם יוזמות מעוררות תקווה של פיוס וסולידריות בין יהודים לערבים. כל זה טוב ויפה אבל רחוק מלהיות מספיק. תיקון דורש נטילת אחריות, ומי שנושא בעיקר האחריות לאינתיפאדת שייח' ג'ראח הוא המשטר הישראלי. המשטר הזה אינו רעוע או מתנדנד – בסיס התמיכה שלו רחב הרבה יותר מתומכי נתניהו. לפני חודשיים אישרו השופטים ענת זינגר, חגית מאק-קלמנוביץ' ואלכסנדר רון את את גירושם של 31 תושבים משייח' ג'ראח מבתיהם, שבהם התגוררו מזה 70 שנה. אין כל סיבה להניח שהשופטים האלה מצביעים לליכוד או לימינה, וכך הדבר לגבי עשרות השופטים, מאות הפקידים ואלפי השוטרים שממחישים מדי יום ביומו לערביי ישראל מה פירוש הדבר להיות אזרח מסוג ב' במולדתך.

על כן, היהודים צריכים לקחת אחריות על המשטר שהם-עצמם יצרו, בדמותם ובצלמם, ועל חטאיו כלפי יושבי הארץ שאינם יהודים. נטילת אחריות אין פירושה לנפנף אצבע מאשימה אל "מנהיגי הציבור הערבי". אלה אינם גננות והאזרחים הערבים אינם בובות על חוט. מנהיגיו יכולים להעביר מסרים של הרגעה (ואומנם עשו כן), אבל ליהודי מן השורה, הנמצא בצד המוטבים של משטר האפליה השורר כאן, אין שום זכות לתבוע דין וחשבון מנציגי המיעוט המקופח. לפני הכל, חובתו לקחת אחריות על עצמו ועל האנשים הקרובים אליו, ומיד לאחר מכן, לתבוע שינוי מן היסוד במנגנונים הממלכתיים שחוללו את האסון הנוכחי. אינתיפאדת שייח' ג'ראח היא קריאת השכמה, אבל רק למי שמוכן להטות אוזן.

 

הברבריות החדשה היא הברבריות הישנה, רק בלי בושה.

המדמנה של הכיבוש פושטת ולובשת צורה. היא כל כך הרבה שנים כאן, אנחנו כל כך הרבה שנים בתוכה, שקשה לראות את השינויים. צריך להתרחק קצת, עד כמה שאפשר; זרועותיה הצמיגיות לופתות אותך ואינן מרפות. לפעמים מדברים על שגרה, לפעמים על התלקחות. יש גלי אלימות, יש רגיעה.

במה אנחנו עכשיו?

הישראלים כבר אינם רואים דבר. אפשר לומר שהתחרשו והתעוורו כמעט לגמרי. מין חשך חושי נרכש, מופנם, מוטמע. מי שנאבק כן להראות וכן להשמיע נתקל בחומה גבוהה של אי-ידיעה נחושה.

יש גל גואה של אכזריות. הכיבוש לובש כעת צורה ברוטלית יותר. רק קצת יותר. כל פעם קצת יותר. באמת שקשה לראות את ההבדל מיום ליום. אבל לפני 20 או 30 שנה, דברים שחולפים ביעף בימינו היו מזעזעים את המדינה.

ביריחו היה השבוע לינץ'. כוח של צה"ל נכנס לעיר בשעת לילה לעצור מבוקשים. יאסין אסראדיח (בן 36) נתקל בחיילים, ואיים עליהם במוט ברזל. החל מרדף אחריו, בסופו הוא נלכד. המצלמות תיעדו את החיילים מפליאים בו את מכותיהם על הקרקע. אסראדיח לא היה מבוקש ולא היווה איום בשעה ששכב כך, מקופל, תחת בעיטות ומכות רובים. הצבא, כדרכו, הסתבך בשרשרת שקרים עד שהתחוורה האמת: אסראדיח מת מאיבוד דם בשל ירי של צה"ל. בדיקת חובשת בשטח, לאחר לכידתו, העלתה שמצבו "תקין". כך נותר, אזוק ומדמם, עד שמת. הגז המדמיע ומכות הרצח היו בגדר בונוס.

יריחו נמצאת בשטח A. לכאורה – תחת אחריות פלסטינית מלאה, כולל אחריות בטחונית. בפועל, צה"ל פולש לשטחי A כאוות נפשו. אין רשויות חוק מעליו; אין מי שיקבע לו איך עוצרים אדם, איך מביאים אותו לתא מעצר, ואיך מוודאים שהוא יגיע לשם בחתיכה אחת.

צה"ל פועל בשטחים ללא רסן; החיילים יודעים היטב שאם הגדרת המשימה היא "לכידת מבוקשים" – הכל מותר. לפני מספר שבועות יצא צה"ל למסע נקם ברוטלי בשומרון בעקבות הרצח של רזיאל בן שבח. הזכרתי אותו בפוסט הקודם שלי אבל רק בימים האחרונים התגלתה האכזריות במלואה.

ב-17 בינואר כיתר הצבא ארבעה בתים של משפחת ג'ראר בשכונת ואדי בורקין בג'נין. לאחר חילופי אש עם תושבים באזור, עלו דחפורים על ארבעת הבתים. החשוד ברצח רזיאל שבח לא נמצא באף אחד מן הבתים האלה, אבל זה לא הפריע לכוחות, שכנראה הגיעו במטרה אחת: לנקום. על אחד מן הבתים עלה הדחפור בעוד בני המשפחה בתוכו; ההורים וארבעת הילדים, בגילאים 7 עד 20, הצטופפו בחדר אחד כששמעו את קריסת הקירות. אם המשפחה, נסים ג'ראר, העידה ל"בצלם":

"הרגשנו את הרעידות באדמה ושמענו רעשים שנגרמו מנפילת חלקים מהבית. נכנסנו למטבח ועמדנו שם במטבח מבולבלים ומפוחדים והילדים שלנו בכו מרוב פחד. הרעש של הריסת הבית התגבר. החלטנו להסתכן ולצאת מהצד המזרחי של הבית לביתו של אחיו של בעלי, וליד ג'ראר, שנמצא במרחק של כ-25-20 מטרים מהבית שלנו. ידענו שנמות מתחת להריסות אם נישאר בתוך הבית אבל גם פחדנו שהחיילים יירו בנו ברגע שנצא מהבית."

לא רק דחפורים השתתפו במסע ההרס הזה; גם טיל נורה ממסוק לאחד הבתים. הנה הברוטליזציה האטית, הבלתי-מורגשת, של הכיבוש. אמצעים שהיו בשימוש פעם רק נגד "מפקדות חמאס" בעזה נכנסו לשימוש נגד משפחות של מבוקשים בגדה.

16 נפשות נותרו ללא קורת גג באותו לילה. רוצחו של רזיאל שבח לא נתפס.

היה גם פרק שני. לאחר שבועיים פלש כוח צה"ל, שוב באישון ליל, לעיירה בורקין. ללא התראה מוקדמת, פוצצו חיילים את דלת ביתם של מברוכ ואינאס ג'ראר, ושני ילדיו של מברוכ, בני 5 ו-9. החיילים עלו לקומה שנייה, וגם שם פוצצו דלת כניסה. מן הדלת זינק כלב תקיפה צה"לי על מברוכ ונעץ את שיניו בכתפו השמאלית. זה נשמע כמו אירוע טראומטי, וזה מה שהוא היה.

הנה עדותה של אינאס:

"התחננתי בפניהם שיצילו את בעלי מהכלב, אבל הם לא עשו כלום ורק עמדו שם. אמרתי לחייל שאף אחד לא יוצא מהבית ושאם הוא רוצה הוא יכול לירות בי. אלה היו רגעים מאוד מבהילים עבורי. חזרתי מהר לחדר השינה, הכלב עדיין אחז בכתפו של בעלי והילדים התחבאו מאחורי המיטה. ניסיתי שוב למשוך את בעלי והצלחתי לגרור אותו לכניסה, למקום שבו עמדו החיילים. הכלב לא הרפה ממנו. שוב צעקתי לחיילים שייקחו את הכלב, אבל אחד מהם אמר לי רק: "תביאי את אחמד ג'ראר, ואז אנחנו נעזור לך ונחלץ את בעלך מידי הכלב"… בשלב הזה הילדים השתינו במכנסיים. הם לא היו מסוגלים לעמוד על הרגליים מרוב פחד."

אינאס ניסתה לגרש את הכלב ללא הצלחה. גם החיילים לא הצליחו לשחרר את לפיתתו במברוכ. כרבע שעה הוא אחז בו – מברוק מדמם, הילדים בוכים באימה, אינאס מתפלצת. החיילים קרעו את בגדיו, כדי לשחרר את הכלב. מברוכ הפצוע והמדמם נאזק ונלקח לבית מעצר (!). רק לאחר 3 שעות הובא לבית חולים.

אינאס ומברוכ ג'ראר לא מכירים את המבוקש אחמד ג'ראר. מישהו בצבא עשה טעות איומה. למחרת המעצר הגיעו חוקרים למיטתו של מברוכ ושאלו אותו על אביו של המבוקש, שנהרג בשנת 2002. אחרי שבוע הוסרו אזיקיו, והוא שוחרר ללא חשדות. רק עם צלקות עמוקות.

היה גם פרק שלישי באותו לילה. שוב כלבי תקיפה, בכפר אל-כפיר שליד ג'נין, ב-4 לפנות בוקר, בביתם של סמאהר ונור א־דין עוואד וארבעת ילדיהם הקטנים. הפעם הכלב קפץ על האשה, סמאהר, בזמן שהחזיקה תינוק בן שנתיים. התינוק נפל. הכלב נשך אותה בחזה. החיילים הסתכלו. מה הקשר של הזוג עוואד למשפחת ג'ראר? אין קשר. למעט שבמרחק 150 מטרים מביתם, מתגוררים בני ג'ראר נוספים. בהמשך הלילה עצר הצבא שניים מהם, ומאוחר יותר שחרר גם אותם. אף אחד לא חולם להתנצל או לפצות את סמאהר ונור א-דין על הפציעה מתקיפת הכלב, או ההלם שחוו בהתפרצות האלימה לביתם באמצע הלילה.

היה גם פרק רביעי. צה"ל חזר כעבור 5 ימים לבית של אינאס ג'ראר בכפר בורקין, בזמן שמברוכ היה מאושפז. שוב פלישה אלימה באישון לילה, הילדים מבועתים. בבית אין כל גבר. חיילת שנלוותה לחיילים ביצעה חיפוש על אינאס ועל אמו הקשישה של מברוכ. החיפוש התבצע בעירום מלא – השפלה קשה וחריגה לנשים פלסטיניות.

מסע הנקם השיג את מטרתו: שרשרת של גברים ונשים פצועים, מושפלים, ילדים מוכי טראומה, בתים הרוסים. רוצחו של רזיאל שבח לא נלכד (זה קרה שבועיים מאוחר יותר, בכפר יאמון), אבל אל תתנו לזה לבלבל אתכם: המטרה לא היתה ללכוד את הרוצח או לעשות צדק. המטרה היא להטיל אימה על פלסטינים, עם או בלי קשר לרוצח; אימה כללית, קולקטיבית, בלתי מובחנת, שמתגלמת במלתעות כלבי זאב, רימוני הלם או נהמות דחפורים. ואנא מכם, אל תשאלו "בשביל מה להטיל אימה". שקענו עמוק מדי במדמנה בשביל לשאול שאלות פשוטות.

* * *

קפיצה קטנה לעזה. הנושא הוא עדיין הברבריות החדשה. איברהים אבו-ת'ורייה (בן 29) היה דמות מוכרת בהפגנות יום שישי מול גדר המערכת. הוא לא חשש להתקרב אליה; שלוש פעמים כבר צה"ל פצע אותו. בפעם האחרונה, ב"עופרת יצוקה", טיל של צה"ל קטע את שתי רגליו. ב-15 בדצמבר הגיע שוב עם כיסא הגלגלים שלו ליד מחסום נחל עוז. החיילים כבר הכירו אותו, אבל באותו יום החליט מי שהחליט שמספיק זה מספיק: ירה לאיברהים כדור בראש והרג אותו. צה"ל התנער מאחריות, נפתחה חקירת מצ"ח; תשכחו ממנה, היא לא תופיע שוב על הבמה. אפילו מתאם הפעולות בשטחים, שהגדיר את הטענה כי צה"ל הרג את אבו-ת'ורייה "חרושת שמועות, הגזמות ומסכת שקרים", לא יכול להעלות על דעתו איזה פלסטיני שפוי יתקרב עם נשק חם לגדר המערכת – ואז יירה בראשו של מפגין לצידו.

חייהם של תושבי עזה אינם שווים אגורה שחוקה בעיניים הישראליות. לכן השימוש הפזרני באש חיה. עומדים חיילים מוגנים באפודים, חמושים מכף רגל ועד ראש, לפעמים מבוצרים במגדלי שמירה; ומולם צעירים זועמים, מיואשים, חשופי חזה ופגיעים להחריד.

והחיילים הורגים. הנה תשובה טובה למתייפיפים בצד הישראלי שדורשים מן הפלסטינים לאמץ התנגדות בלתי אלימה. ספרו את זה לחיילים שהורגים אדם קטוע רגליים.

באותו יום זעם נהרגו עוד שני פלסטינים. מאז הכרזת ירושלים של טראמפ, הרג צה"ל בשטחים ובעזה 20 פלסטינים ופצע כ-5,000 – מספר גבוה מאד לתקופה בת חודשיים. כמעט כל ההרוגים היו מפגינים מעבר לגדר המערכת בעזה. צריך לומר בבירור שירי קטלני ומכוון לאנשים בלתי חמושים שאינם מסכנים אותך הוא רצח לכל דבר.

* * *

המצור הימי על עזה גובה מחיר משלו. מעבר לחורבן הגמור של ענף הדייג – מגבלת ששה מיילים מחד, הזרמת השפכים לים מאידך – חיל הים תוקף בקביעות סירות דיג של תושבי הרצועה. במהלך שנת 2017 רצח חיל הים שני דייגים בירי על סירותיהם ופצע 21 דייגים. 39 דייגים נעצרו לחקירה, 3 סירות דיג נהרסו כליל, 6 נהרסו חלקית, ו-13 הוחרמו. חיל הים גם החרים עשרות טונות של ציוד דיג ורשתות – ענישה אכזרית כלפי דייגים שהרעב לבדו דוחף אותם להסתכן ולחפש דגה הרחק מן החוף.

[יום לאחר העלאת הפוסט: חיל הים הוציא להורג עוד דייג עזתי].

למותר לציין שכל ההרוגים והנפגעים מן המצור הימי לא היו מעורבים בשום פעילות טרור נגד ישראל. המצור הימי הורג ומרעיב – זאת תכליתו. הטלת האימה הפכה מתוצר לוואי לעיקר העיקרים.

* * *

את תוצאותיו של המצור היבשתי על רצועת עזה קשה לאמוד. אבל אפשר להתרכז בהיבט מצומצם, סדיסטי במיוחד שלו: מניעת אישורי יציאה לטיפול רפואי בישראל. בשנת 2017 מתו 54 תושבי עזה שבקשתם לצאת מן הרצועה לצורך טיפול רפואי סורבה או עוכבה.

אני אגיד את זה שוב: בכל שבוע ישראל הורגת בממוצע עזתי אחד באמצעי ביורוקרטי פשוט – מניעת אישור יציאה לטיפול רפואי.

שנה זו גם סימנה שיא שלילי בשיעור הבקשות שנענו בחיוב: רק 54%. לשם השוואה, ב-2012 88% מהבקשות לטיפול רפואי נענו בחיוב, ומאז השיעור ירד בהתמדה. מנתוני ארגון הבריאות העולמי עולה עוד שפלסטינים מעזה החמיצו 11,000 תורים רפואיים בשל דחיית בקשות מצד הרשויות הישראליות.

הנה עוד פן בלתי מדובר של הברבריות החדשה – כיווץ מתמשך של התחום המצומצם ממילא שמכונה "מקרים הומניטריים חריגים". נכון לעכשיו, סכנת מוות ברורה ומיידית מסיבה רפואית איננה עילה הומניטרית מספקת ליציאה מן הרצועה. כל זאת דווקא בשעה שרצועת עזה נקלעת למשבר ההומניטרי החמור ביותר בתולדותיה. בהקשר זה ראוי לציין שישראל הקשיחה לאחרונה את תנאי היציאה לחו"ל של תושבי עזה (דרך גשר אלנבי): עליהם לחתום על התחייבות שלא לחזור לעזה במשך שנה. מגבלות שרירותיות אלה ואחרות זוכות לגיבוי מוחלט של מערכת המשפט הישראלית, שמאז ההתנתקות מתנערת מכל מחויבות לתושבי הרצועה ("לא מצאנו עילה להתערבות" היא כותרת הדו"ח האחרון של "גישה" בנושא). שהרי הדברים ידועים: ככל שהדברים נוגעים למגבלות על תושבי עזה, השליטה הישראלית הולכת ומכבידה. ככל שהם נוגעים לזכויותיהם, העמדה הרשמית היא: אין שליטה ישראלית.

* * *

הברבריות החדשה יכולה לצוץ בכל צורה ובכל שעה. השבוע בריוני יצהר תקפו רועה צאן סמוך לעיירה עיינבוס, פצעו אותו, ואז שחטו לו חמש כבשים מן העדר. מתנחלים נוהגים לכלות את זעמם בכבשים של פלסטינים, פעילות פנאי מוכרת בשטחים – מוכרת לכולם, כמובן, חוץ מלכוחות הביטחון. אף מתנחל לא נעצר מעולם על זוטות כאלה.

* * *

ואם כבר בריוני יצהר: אלה נוהגים להתעלל בתושבי כפר בורין הסמוך על בסיס קבוע, ולפני חודשיים זה שוב קרה. במיוחד מעצבן אותם בית הספר של בורין, ולכן הם מגיעים שוב ושוב להשליך עליו אבנים ולשבור שמשות. תכופות הם עושים זאת ממש תחת עיני הצבא, שצופה מן הצד. כשהם צריכים עזרה, הצבא יורה גז מדמיע – בית ספר או לא בית ספר, מדובר במקקים – והכל שב על מקומו בשלום. אם אי אפשר להיכנס לכפר, תמיד אפשר לשרוף את שדותיו.

* * *

הברבריות החדשה היא הברבריות הישנה, רק בלי בושה. גז בבית ספר? מזכיר למישהו פרשה נושנה, שטילטלה את המדינה?

* * *

הריסות הבתים – "רעש הרקע הקבוע של הציונות", קראתי להן פעם – נמשכות בקצב מסחרר, בעיקר בשלושת אזורים המיועדים לטרנספר אתני: דרום הר חברון, בקעת הירדן ואזור מעלה אדומים. כ-180 קהילות פלסטיניות נמצאות בסכנת גירוש באזורים האלה, תושבי שטח C  שישראל מתעלמת בעקשנות מקיומם; סליחה, מתייחסת לקיומם רק בחזקת מטרד שיש לסלקו. שום תכנית מתאר לא מאושרת שם, ועל כן אין לאלפי הפלסטינים שבהן שום תשתיות חשמל או מים. המדינה טוענת שהפלסטינים פלשו ל"שמורות טבע" או ל"שטחי אש", אך האמת הפוכה: ה"שמורות" ו"שטחי האש" פלשו אל הקהילות. סימני המרכאות אינם מקריים; במקרים רבים, העילה המרכזית להכרזה על שטח אש או שמורת טבע היא להניח בידי המנהל האזרחי כלים משפטיים לסילוק תושבי האזור.

בחודשים האחרונים המנהל האזרחי הרס כיתות לימודים, צנרת מים מאולתרת ואוהלי מגורים, מכלאות צאן, ועוד ועוד. מחוץ לשטח C, מדינת ישראל מרכזת את מאמצי ההריסה שלה במזרח ירושלים. כ-170 מבנים הרסה המדינה בשנת 2017 שם, מחציתם בתי מגורים. ב-15 השנים האחרונות הרסה ישראל יותר מ-1,400 בתי מגורים במזרח ירושלים. הסיפור ידוע: הבנייה בלתי חוקית כי אין היתרי בנייה. שימו לב לנתונים היבשים: 37% מתושבי ירושלים הם פלסטינים, אבל רק 8.5% משטח העיר מיועד למגוריהם, באחוזי בנייה נמוכים במיוחד לעומת השטח היהודי ("מדיניות הכשלת תכנון", כהגדרת עמותת "עיר עמים").

מדינת ישראל פועלת במרץ לקדם התנחלויות – נכון יותר לומר, ביצורים – של יהודים בלב השכונות הפלסטיניות. הפטנט שרשום על שמה של הברבריות החדשה הוא "מתחמי תיירות"; לא פחות מחמישה כאלה נמצאים בשלבי תכנון מתקדמים: מתחם קדם בסילואן, הרכבל אל המתחם, מרכז מבקרים בראס אל-עמוד, טיילת בא-טור (שתחבר בין שתי התנחלויות), וגשר מעל גיא בן הינום. ועוד לא ספרנו את החפירות הארכיאולוגיות בסילואן ובעיר העתיקה, מתחת לרגליהם של הפלסטינים. במקביל, הטרנספר המשפטי העיקש מתקדם צעד צעד: כנגד 193 משפחות פלסטיניות ברחבי מזרח ירושלים מתנהלות תביעות פינוי בשמם של "יורשים", עמותות ימין וגופים שונים שנהנים מתמיכה ממסדית רציפה.

סמל בוטה של הברוטליות חסרת-הלב של הכיבוש הישראלי הוא טבעת החנק המתהדקת סביב כפר אל-וולאג'ה מדרום לירושלים – כפר שוחר שלום שהתקיים בעבר מחקלאות טרסות ועתה תושביו רואים, בעיניים כלות, כיצד שדותיהם הופכים ל"שמורת טבע" לעינוגם של מטיילים יהודים. מי שמעמיד דחליל על אדמתו – מקבל דו"ח. קרקעות הכפר שלא הפכו לשמורה יהפכו בקרוב לשכונות חדשות בהתנחלות גילה, מרחק של מאות מטרים ספורים מבתי אל-וולאג'ה; אלה, מצידם, נתונים תחת צווי הריסה של הרשויות. זהו מקרה קלאסי של רצחת וגם ירשת – אדמות הערבים ליהודים, ובתי הערבים להריסה.

* * *

הברבריות החדשה מכריזה על נערה בת 17 שסטרה לחייל ועל פעילה פמיניסטית שנלחמת לזכויות האסירים כסיכונים ביטחוניים. הברבריות הישנה היתה מתביישת לעשות זאת.

* * *

בזמן שאני כותב את הדברים האלה, צבא סוריה ממשיך לטבוח בבני עמו ללא רחם, בעיר רוטה הנצורה. ישראלים רבים מזדעזעים מן הטבח הזה, בצדק כמובן. אני מנחש שרק מקצתם מזדעזעים מן המעשים שמדינת ישראל עושה בפלסטינים דרך שגרה; הדברים שהבאתי כאן הם רק סיכום קצר, רחוק מממצה, של החודשיים האחרונים. הזוועות בסוריה מגמדות את הנעשה בחצר האחורית שלנו. אבל יש הבדל קריטי: הן אינן בחצר האחורית שלנו. לנו אין חלק או אחריות בהן, ויכולת התיקון שלנו זניחה. על כן, אני מוסיף לנחש, קל ונוח יותר להזדעזע מהן.

גם גירוש הפליטים הצפוי עורר את מצפונם הרדום של ישראלים רבים – אותו מצפון שהברבריות החדשה בשטחים ובעזה לא הצליחה להעיר. ושוב, הזוועות הצפויות לפליטים שיוחזרו לאפריקה מגמדות את הנעשה בחצר האחורית שלנו. אבל לא זו הסיבה, לפחות לא היחידה, שקל יותר להתגייס נגדן. גירוש הפליטים הוא מהלך ברור שחוצה את החברה הישראלית; הוא יוזמה שהגיעה מלמעלה, ולחלק נכבד באוכלוסיה אין בה שום חלק ושום רווח. כל אלה הופכים את המאבק נגדו לא רק לצודק אלא גם לנוח ונטול סיבוכים.

מנגד, האפרטהייד הישראלי מזמן כבר איננו "יוזמה מלמעלה"; הוא בשר מבשרנו. לרוב הישראלים לא רק שיש בו חלק – הם גם מרוויחים ממנו. על כן קשה הרבה יותר להתגייס נגדו, כי המאבק בו הוא בה בעת מאבק נגד קהילתך, הקרובים לך, ולפעמים גם – נגד חלקים באישיותך.

מאבק לא הופך צודק פחות או דחוף פחות רק בגלל שהוא נוח פחות. להיפך, ככל שהוא נוח פחות, הוא סוחף איתו פחות אנשים – ונהיה חשוב יותר. כי אין על מי לסמוך זולת על עצמנו המתמעטים.

גם המאבק בשחיתות מאפיל על המאבק באפרטהייד. את השחיתות כולם שונאים, ומיום ליום קשה יותר לתרץ אותה. האהדה חוצה מחנות, ואין כמעט סיכונים. זה לא אומר שהוא מיותר; זה רק מסביר למה הוא פופולרי.

אנשים שנאבקים בגירוש הפליטים אבל עקירתן של משפחות שלמות מבקעת הירדן לא מזיזה להם; אנשים שמוחים בזעם נגד קריסת שלטון החוק בפני ההון והשחיתות אבל לא מתרגשים מהוצאה להורג של מפגינים פלסטינים בידי צה"ל; לאנשים האלה יש לי בקשה צנועה אחת: תחשבו שוב. תחשבו לעומק על התהליכים שנגדם אתם יוצאים. תחשבו על כל טווח הפגיעה שלהם, לא רק מה שנמצא מול אפכם. ותשאלו את עצמכם אם גבולות הגזרה הצרים שהגדרתם למאבקכם תורמים לביעור הנגע שמקומם אתכם כל כך או רק מאפשרים לו לפשוט וללבוש צורה ואז לצוץ מחדש בזירה אחרת.

הברבריות החדשה היא נסיגה נוספת בסולם האנושיות הישראלי. בפוסט הקודם בחנתי אירועים דומים דרך הפריזמה של ההרתעה הישראלית. רפלקס ההסלמה הישראלי, טענתי שם, הנחישות להראות לפלסטינים או לחיזבאללה ש"ישראל השתגעה", משקף פאניקה אמיתית של ההנהגה הבטחונית: הם יודעים שההרתעה בקריסה מתמשכת, ולכן חייבים להעלות כל הזמן את רף התגובה (כמו גם את עובי המיגונים והביצורים). הניתוח ההוא, לכאורה, היה "תועלתני" ולא "מוסרי", אבל זהו ניגוד שווא. כתמיד, השיקול המוסרי, שנראה לא-תועלתני בטווח הקצר, מתלכד עם התועלת בטווח הארוך. ככל שישראל מדכאת ביתר אכזריות כל סממן של עצמאות פלסטינית; ככל שהיא מתעמרת יותר בתושבים חפים מפשע; ככל שהיא משלחת כלבי תקיפה ומסוקי תקיפה ודחפורים וצלפים ופוגעת ביותר ויותר פלסטינים – היא מעצימה את הייאוש והזעם בצד השני, צורבת בו את ההבנה שאין פרטנר ישראלי, ובכך מזינה את מדורת הטרור לעוד שנים ארוכות. הקשר בין השיקול המוסרי לשיקול התועלתני הוא הגורם האנושי. מי שלוקח אותו בחשבון – פועל נכון בשני המישורים. מי שרואה מולו בני אדם ולא רק מחבלים, אנשים רעבים ולא רק שב"חים – יבין לבסוף שמה שטוב להם גם טוב לו. או-אז ייפטר מן השעבוד הנפסד לדוקטרינת המשחק-סכום-אפס, שבו תועלתו של האחד היא מפלתו של השני.

המאבק שלנו בימים המרים האלה הוא המאבק על האנושיות. אין אדם מתגלה כאדם עד שהוא מכיר במי שניצב מולו כאדם. לראות את הפלסטיני כאדם, כנגד כל מה שהמשטר הנוכחי ורוח התקופה הנוכחית דוחקים בנו לעשות – זאת השליחות שלנו.

[פוסט ארוך, לא לבליעה בביס אחד; קיראו בחלקים]

הקדמה

בדיוק לפני 45 שנים, בינואר 1972, התרחשו אירועים דרמטיים באזור שנקרא "פתחת רפיח" – הפינה הצפון-מזרחית של חצי האי-סיני, שמשתרעת לאורך חוף הים התיכון, דרומית-מערבית לרפיח. במבצע חשאי ומזורז, גירש צה"ל אלפי בדואים מאדמתם והרס את בתיהם; על פי ההערכות, בין 6,000-20,000 איש. בחודשים הבאים דחפורי הצבא רמסו את כל המטעים החקלאיים של הבדואים והכינו את הקרקע (בתיאום עם הסוכנות היהודית) להתיישבות יהודית: מושבים, קיבוצים, ולבסוף העיר שנתנה לאזור את שמו החדש – חבל ימית.

הכל היה סודי; כל כך סודי, שגם הרמטכ"ל וגם מתאם הפעולות בשטחים לא ידעו על כך בזמן אמת. העיתונים לא דיווחו דבר. ובכל זאת דלפו ידיעות – דרך חברי קיבוצים בשטח הישראלי, שעמדו בקשרי ידידות עם הבדואים שגורשו. התחילו לטפטף עדויות. היתה גם עתירה לבג"ץ. המדינה הציגה את הגירוש ככורח בטחוני (ליצור חיץ יהודי בין מצרים לרצועת עזה), הציבור וגם השופטים בלעו את האמתלה ללא פקפוקים רבים. בטחוני או לא בטחוני, תנופת ההתיישבות בסיני היתה בשיאה ואף אחד לא התכוון לקלקל את חגיגות ההתפשטות בגלל כמה בדואים שנושלו מאדמתם.

פרשת פתחת רפיח הסעירה את חוגי השמאל למשך שנה-שנתיים. ואז הגיעה מלחמת יום הכיפורים וקברה את הסיפור הזה, כמו רבים אחרים, מתחת לערימה של חול ושכול. זה מה שעושות מלחמות ישראל: איתחול חברתי, חזרה לנקודת אפס. המרוויחים הם תמיד המנצחים; חשבונות העבר, פשעי העבר, נמחים. רק הקורבנות נושאים את צלקות הזיכרון.

על פתחת רפיח ידעתי רק במעורפל. נחשפתי אליה במהלך השנים כשהצצתי בכתבות עיתונות משנות ה-70' המוקדמות. כבר באמצע שנות ה-70' השם הוחלף ב"חבל ימית", צעד ראשון להשכחת הבדואים; בשנות ה-80' נכרך האזור ב"טראומה" הראשונה של פינוי יהודים מהתנחלויות, צעד שני וסופי. אין פלא אם כך שבישראל של 2017 לרוב האזרחים אין שמץ של מושג מה קרה שם; חור בזיכרון הקולקטיבי, לא חור יחידי, אבל עדיין משמעותי בגודלו. והרי לא מדובר בפרה-הסטוריה. חלק מהאנשים המעורבים עדיין חיים. יותר מכך: הפרשה עצמה נושאת לקחים מאלפים להווה. יש בה, כמו בכמוסה מרוכזת, מאפיינים שנפרשו לאורך השנים בכל מפעל ההתנחלויות וגם במאמצי הדחיקה וההרחקה של הבדואים ממרחבי הנגב והגדה המערבית.

המפגש המחודש שלי עם הפרשה התרחש לפני כחצי שנה, כשקראתי את מאמרם של דוד קרצמר וגרשום גורנברג, פוליטיקה, משפט וההליך השיפוטי: המקרה של בג"ץ והשטחים ("משפט וממשל", יוני 2016, כרך י"ז, 1-2, עמ' 249-343). זהו מאמר אקדמי רחב-יריעה שמסתיר בתוכו סקופ עיתונאי: חשיפה ראשונה של דו"ח ועדת החקירה שמינה הרמטכ"ל דוד אלעזר מיד אחרי האירועים בפתחת רפיח. הוועדה ראיינה את כל הקצינים הישראלים המעורבים (הבדואים לא רואיינו) והגישה מסקנות, שהוסתרו מהציבור. זאת ועוד, המסקנות גם לא נחשפו בפני בית המשפט העליון בשבתו בעתירת הבדואים נגד גירושם. קרצמר וגורנברג מראים כיצד הוליך הצבא שולל את בית המשפט ויצר מצג שווא שעמד בסתירה לדו"ח הסודי. המאמר שלהם מנתח את הדינמיקה של ההטעיה שהמדינה נוקטת מול בג"ץ בתיקים פוליטיים – בין אם בהסתרת חומרים רלוונטיים ובין אם בהצגת נימוקים כוזבים לעמדתה. חשוב לציין ששופטי בג"ץ בתיקים הנדונים התמסרו ברצון להטעיות האלה. בהמשך נראה שלא מדובר בחריגים.

מכל מקום, אותי עניינה בעיקר פרשת פתחת רפיח, שאותה חקר לעומק העיתונאי וההסטוריון גרשום גורנברג. גורנברג כבר פירסם ספר על התהוות מפעל ההתנחלויות הישראלי ובמהלך העבודה עליו נתקל שוב ושוב בסירוב של ארכיון צה"ל לחשוף מסמכים סודיים שקשורים לראשית ההתנחלויות. אחרי פניה לבג"ץ, הצליח לשים את ידיו על דו"ח ועדת החקירה בפרשת פתחת רפיח. הסיפור שדלה ממנו ומשאר מקורותיו מרתק, ולמיטב ידיעתי מעולם לא פורסם בעיתונות הישראלית.

את שלד העלילה של המאמר הנוכחי, אם כן, אני שואל ממחקרו המקיף של גורנברג ומן המאמר שלו עם קרצמר. עליהם הוספתי בעיקר מקורות מעיתונות התקופה, שנותנים תמונה רחבה יותר של העיסוק בפרשה – צבאית, ציבורית ופוליטית, וכמה מסמכים מארכיון "עקבות". בפתחת רפיח נוצק לראשונה התקדים המשפטי לגירוש בדואים מאדמתם לצורך התיישבות יהודית במקום; כמו באום אל-חיראן, רק שהקורבנות מנו אלפים ולא מאות. הסיפור כולו הושתק ואז צונזר חלקית ואז סולף בהתאם לאינטרסים השלטוניים; הוא מספק מעבדה מצוינת לחקירת האופן שבו המשטר "מטפל" באמת ובסוכניה.

גילגוליה של האמת בתרבות של שקר; זה העניין שהדריך אותי בהסתעפויות העלילה ובקישורים לפרשות נוספות, חלקן מימינו ממש, שבכולן מערכת ההצדקות למעשי נבלה נשענת לא רק על אידאולוגיה חמסנית – וזה כבר ידוע וברור – אלא גם על שקרים וסודות, שמפעפעים בכל דרגי השלטון, עד לציבור הרחב. הפרספקטיבה הזאת תסביר את המתודולוגיה המעורבת של המאמר: תיאור הסטורי שמשובץ בקפיצות לתקופות מאוחרות יותר וגם להווה, וחזרה אחורה. המבט הרוחבי, החיתוכים וההשוואות בין סיטואציות שלכאורה אין קשר ביניהן, מאפשרים להבחין בחוקיות קבועה. מה שעולה מן החומר התיעודי הוא שהסודיות וההסתרה הן מרכיב של קבע במפעל ההתנחלויות והפשעים הנלווים אליו. אין שום חשיבות למי מחזיק בשלטון (שמאל או ימין), מי מתמודד עם הפרות החוק (צבא או בג"ץ) ומי מעבד את רסיסי המידע לנראטיב (פוליטיקאים, תקשורת, או הציבור בכלל). כולם בורחים מן האמת.

כך התגבשה כאן במשך השנים מה שאפשר לכנות "תורת האי-ידיעה הציונית": תורה שבעל-פה שקובעת מה מותר לדעת ומה אסור, מה כדאי לדעת ומה לא, מה מומלץ לדעת בקריצה, בחצי עצימת-עין, בהסטת מבט, ומה אפשר אולי לדעת מבלי להאמין, לדעת ואז לשכוח, לדעת ולא לדעת שיודעים. אלף אלפי גוונים של אי-ידיעה רקח כאן המשטר, בשיתוף פעולה מלא של בתי המשפט וכלי התקשורת: אנחנו רק צריכים לבחור ביניהם.

ראשית ההתנחלות: שקרנות כמדיניות

ב-10 ביוני 1967, בתום מלחמת ששת הימים, מצאה עצמה ישראל שולטת על שטח הגדול פי 3 משטחה, הכולל את רמת הגולן, הגדה המערבית, רצועת עזה וחצי האי סיני. אווירת הקץ הקודרת ששררה לפני המלחמה התחלפה באחת באופוריה, שאליה נלוותה תאוות סיפוח יוקדת. תוך חודשים ספורים, במחצית השניה של 1967, הונחו היסודות למדיניות ההתיישבות היהודית מעבר לקו הירוק: בקדחתנות, בחשאיות, וללא כל ניסיון לאמוד את המשמעות המדינית של ההתפשטות הטריטוריאלית.

החלטות הממשלה מאותה תקופה מלמדות כיצד הדחף ההתנחלותי גובר על כל שיקול רציונלי אחר. ב-19 ליוני 1967 מתקבלת ההחלטה לספח את כל שטחי "מזרח ירושלים" – כותרת מטעה לסיפוח של 70 אלף דונם שכללו לא רק את מזרח העיר אלא גם 28 כפרים בגדה המערבית. באוגוסט מגבש דיין את "תכנית חמשת האגרופים" – הקמת חמישה ריכוזים על גב ההר מאזור ג'נין בצפון ועד אזור חברון בדרום, המבוססים על מחנות צבאיים במרכזם ויישובים אזרחיים סביבם. בהתייעצות עם גרעין כפר עציון בראשות חנן פורת, מרחיב דיין את תכניתו גם לגוש עציון. למעשה, ההתנחלות הראשונה היתה דווקא קיבוץ מרום גולן, שהוקם ברמת הגולן ביולי 1967, וקדם להתנחלות כפר עציון, שעלתה על הקרקע בספטמבר 1967. הדעה המקובלת היא שרה"מ אשכול נגרר אחרי חבורתו של פורת שלא הותירה לו ברירה; בפועל, המחקר ההסטורי גילה כי אשכול עצמו, כבר ביולי 1967, תיכנן להשיב את מתיישבי כפר עציון, ואלה התפרצו לדלת פתוחה. גם סיפור "השיבה" לכפר שננטש ב-1948 הוא מיתוס בעיקרו; גוש עציון בימינו יושב על שטחים גדולים פי 7 מגוש עציון המקורי, גידול שנעוץ בשילוב בין תפיסת שטחים צבאית, הכרזה על אדמות מדינה והשתלטות פיראטית על קרקעות פלסטיניות פרטיות.

השר בלי תיק, ישראל גלילי, היה יועץ הצללים של אשכול ומי שבמידה רבה עיצב את מדיניות ההתנחלות של ישראל באותן שנים, יחד עם יגאל אלון ומשה דיין. אפשר לומר שגלילי היה האב הרוחני של זאב (זמביש) חבר; חשאי, יעיל, ולא בררן בענייני חוקיות. באוגוסט 1968 הוא כותב לרה"מ בטון נוזף על רקע הידיעות בעיתונות על אודות פעולות הממשלה בשטחים: "המצב המדיני עודנו מחייב זהירות והתאפקות בכל הנוגע לפרסום מופלג של פרטים על היוזמות ההתיישבותיות בשטחים החדשים… יש להימנע ממתן עילה חוזרת ונשנית לטיפול עיתונאי בנושא. נא דאג לכך שאנשי משרדך ינהגו בזהירות הנדרשת" (אדוני הארץ, עקיבא אלדר ועדית זרטל, 2004, הוצאת דביר, עמ' 26).

מה פשר החשאיות? ובכן, ההנהגה ידעה בבירור שהיא מפירה את החוק הבינלאומי. בספטמבר 1967 חיבר היועץ המשפטי של משרד החוץ, תיאודור מירון, חוות דעת סודית ביותר שנשלחה ליועץ המדיני של ראש הממשלה, בנושא מעמד ההתנחלויות מצד החוק הבינלאומי; את חוות הדעת ביקש ראש הממשלה על רקע התכניות הקורמות עור וגידים להתנחלויות בשטחים. למה סודית ביותר? ברור שעצם האי-חוקיות של ההתנחלויות איננה סוד למי שמכיר את המשפט הבינלאומי. מה שהיה צריך לשמור בסוד הוא את העובדה שהממשלה מתעניינת בסוגיה הזאת, בודקת אותה – ואז פועלת במודע בניגוד לחוק. מופעי הסודיות האלה יחזרו עוד הרבה פעמים בהמשך (שימו לב להדגשות בטקסט).

תיאודור מירון, שלימים הפך למשפטן בעל שם עולמי ונשיא בית המשפט הפלילי הבינלאומי ליוגוסלוויה לשעבר, קבע בחוות דעתו באופן חד משמעי שהתנחלויות אזרחיות אסורות בהחלט:

"האיסור הוא איפוא קטגורי ואיננו מותנה במניעי ההעברה או מטרותיה והוא נועד למנוע התיישבות בשטח כבוש של בני המדינה הכובשת. אם יוחלט על צעדים להתיישבות יהודית בשטחים המוחזקים נראה לי, איפוא, כי חיוני שההתיישבות תיעשה על-ידי גופים צבאיים ולא אזרחיים. חשוב גם, לדעתי, שהתיישבות זאת תהיה במסגרת מחנות ותישא מבחינה חיצונית אופי זמני ולא של קבע. אף אם מיישבים צבא ולא אזרחים, חייבים מבחינת המשפט הבינלאומי להתחשב בשאלת הבעלות על הקרקעות אותן מיישבים."

אותו מירון גם קבע בחוות דעת נוספת, במרץ 1968, שהריסת בתים וגירוש אוכלוסיה בשטח הכבוש אסורים גם הם על פי החוק הבינלאומי וכל ניסיונות התירוץ שלהם בידי שלטונות ישראל לא יצלחו. בהמשך נראה כי פעולות הצבא בפתחת רפיח בתחילת 1972 עמדו בסתירה ישירה לחוות הדעת האלה, וגם בכך יש כדי להסביר את הניסיון להסתירן מעין הציבור.

עם זאת, מירון השאיר להנהגה קצה חוט קריטי ביחס להתיישבות בשטחים: "התיישבות צבאית". לתומו חשב ודאי שאי אפשר לטעות בין מחנה צבאי זמני להתיישבות קבע אזרחית, ולכן גם אי אפשר להטעות. היו אלה אכן ימי התום של המשפטנים. אבל אשכול זיהה יפה את הסדק שדרכו אפשר יהיה להשחיל עוד ועוד התנחלויות. ביום העלייה לקרקע של התנחלות כפר עציון, ה-27 בספטמבר 1967, 9 ימים בלבד אחרי שהתקבלה חוות הדעת הראשונה של מירון והוסקו ממנה המסקנות הנכונות, ניתנה הוראה צבאית סודית, שקבעה כי הקשר בין כפר עציון לנח"ל הוא "'כיסוי' לצורכי המערכה המדינית", אך "אין כוונה לנקוט בצעדים מעשיים, על ידי צה"ל, למימוש 'כיסוי' זה". כפי שמציין גרשום גורנברג, זאת היתה תרמית בפקודה, שנועדה להסתיר עבירה על החוק הבינלאומי.

תקופת ההיסוסים היתה קצרה, לא יותר מ-5 חודשים. בנובמבר 1967 פנה אשכול ליו"ר ההסתדרות הציונית וביקש שהמחלקה להתיישבות תסייע בהקמת התנחלויות חדשות – במימון ממשלתי. בכך ניתן האות לאסטרטגיה ארוכת שנים – הממשלה מפעילה מסלול "עוקף ממשלה" כדי להרחיב את ההתנחלויות, לפעמים בניגוד למדיניותה המוצהרת (אשכול היה אשף ההתבטאויות הסותרות בעניין). במהלך 1968 עלו עוד כ-20 "היאחזויות" על הקרקע (רובן במסווה צבאי שהוסר לאחר התבססות היישוב). מסמך דיפלומטי ממרץ 1969, שנחשף לפני מספר חודשים, מסלק כל אי-בהירות בנוגע למדיניות כפל הלשון הישראלית. המסמך נכתב בידי סמנכ"ל משרד החוץ ונשלח אל שר החוץ, אבא אבן. הפקיד רם-הדרג מביע דאגה מכך שמתנחלי גוש עציון, בלהטם המשיחי, עלולים לפרסם ברבים שהתיישבותם במקום איננה בגדר מחנה צבאי ושמטרותיה אחרות לגמרי. הוא דורש להפעיל את הצנזורה על ידיעות עיתונאיות שמגלות את ייעודה האזרחי של ההתנחלות:

"חששנו היה שגורמים אזרחיים, ובפרט גורמים הקשורים בתוכנית הקמת הישיבה על האדמות התפוסות, יביאו לפרסומת מיותרת ומסוכנת שהרי היא תסתור את מטרות התפיסה כפי שהן מוגדרות בצו… על תפיסה לצרכי צבא אפשר להגן בנקל מבחינה משפטית. מפעלים אזרחיים הם עניין אחר לגמרי."

הנה שוב בפנינו מסמך רשמי שמעיד: יש לשקר, האמת מזיקה לענייננו. וראוי לשים לב: האמת קלה, כמעט אוטומטית. השקר דורש מאמץ ותחזוקה מתמדת. הנה עוד מסמך סודי, מיולי 1970, ובו מסכמים שר הביטחון דיין, מתאם הפעולות בשטחים, תא"ל שלמה גזית, מפקד אזור יהודה ושומרון ואחרים, כי בניית 250 יחידות הדיור לטובת מתנחלי קרית ארבע "תוצג כחלק מן הבנייה לצרכי צה"ל" – תרמית שגורה באותם ימים, לדברי גזית. ולקינוח, דיון בוועדת חוץ וביטחון (סודי כמובן) כבר בספטמבר 1967, שבו שר החוץ, אבא אבן, מסביר באריכות את להטוטי הדיפלומטיה הישראלית בסבך היוזמות המדיניות, שתכליתם אחת: להציג לאומות העולם פנים שוחרות שלום תוך כדי בלימה נחרצת של כל יוזמה שעלולה, חס וחלילה, להבשיל לפיוס עם העולם הערבי וויתור על השטחים הכבושים; שיעור מאלף בצביעות דיפלומטית.

תכניות ההתיישבות בפתחת רפיח: 1968-1971

באשר לרצועת עזה, כבר באמצע 1968 קבע אחד מאבות תנועת ההתנחלות, יגאל אלון (סגן רה"מ של לוי אשכול), כי "קיימת חשיבות בטחונית רבה לנוכחות יהודית בליבה של עזה" (יישובי גוש קטיף הראשונים הוקמו רק ב-1973). ההיגיון ה"בטחוני" היה יצירת חיץ התיישבותי בין מצרים לבין רצועת החוף. אותו היגיון גם הכתיב התפשטות דרומה מעזה, לכיוון רפיח, בשטח שכונה פתחת רפיח.

ב-31 באוקטובר קיבלה הממשלה החלטה סודית: "גבול בטוח בין ישראל ומצרים מחייב שינויים בגבול הבינלאומי לשעבר, לרבות – כמובן מאליו – השארת רצועת עזה בתחומי ישראל, המשך השליטה הישראלית בשארם אל שייך תוך רציפות טריטוריאלית עם מדינת ישראל, והסדרי בטחון חיוניים אחרים." גם כאשר נשקל, ולבסוף נדחה, הרעיון להעביר את השליטה ברצועת עזה לידי הירדנים (ובכך להיפטר מבעית הפליטים), התעקש אלון לשמור את החיץ של פתחת רפיח בידי ישראל. בספטמבר 1968 הציג דיין לראש הממשלה אשכול רשימת אתרים להתנחלויות חדשות, ביניהם גם פתחת רפיח.

התכניות נכנסו לשלב מעשי כבר באוקטובר 1968. מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית הכינה תכנית לשלושה מושבים בפתחת רפיח וליישוב גדול נוסף, שחלקו יוקם על אדמה שתועבר לידי המדינה בתפיסה צבאית מידי הבדואים, תמורת פיצוי כספי. נציגי המחלקה סיירו בשטח עם דיין ועל מפקד נפת ח'אן יונס הוטל לאתר את הקרקע המתאימה. הפרקליט הצבאי הראשי התבקש לבדוק את אפשרות הפקעת השטח במידת הצורך.

הנקודה שראויה כאן לציון היא שהיוזמה להקמת היישובים לא באה מן הצבא כמענה לצורך בטחוני, אלא מן האגף האקטיביסטי בממשלה (דיין, אלון וגלילי) ומן הסוכנות היהודית. יתירה מזאת, התכנית שהכינה הסוכנות דיברה על ארבעה יישובים, מתוכם היאחזות נח"ל אחת. משמע, שלושה יישובים תוכננו כיישובים אזרחיים מרגע הקמתם.

בינואר 1969 אומר דיין את הדברים הבוטים האלה על פתחת רפיח בישיבת ממשלה:

"אני רוצה לומר שעלינו קודם כל לסלק את הבדואים מהשטח הזה, לעלות עם טרקטור ולעקור את כל מטעי השקדים, ואחר כך להגיע לפשרה לגבי המחיר. כי אני חושש שאם לא נעשה זאת, גם 10 מיליון לירות לא יספיקו אחר כך. אם מחליטים לעשות זאת לצרכים צבאיים, צריך להגיד: אנו מקימים כאן עמדה צבאית. צריך לחרוש את הקרקע, לעקור את המטעים ולעזור להם להסתדר במקום אחר. היום זה קל יותר מאשר בעוד שנה. אני גם רואה את השעה הזאת כשרה לדבר זה, כל זמן שיש שם טרור, משליכים רימונים ומניחים מוקשים, והבדואים מעורבים בזה."

זהו שיעור מאלף במשחק בין גילוי לב להסתרה. דיין אינו מסתיר את רצונו העז לסלק את הבדואים מן השטח. אבל הוא כן מסתיר את המניע – התנחלות כמטרה בפני עצמה. לכן הוא אומר "אם מחליטים לעשות זאת לצרכים צבאיים", במקום לומר בפשטות: יש צרכים צבאיים. מדובר ב"החלטה" שתוביל להכרזה ("צריך להגיד"), כלומר, מהלך תעמולתי. ושימו לב לאזהרה שלו: יש לנצל את שעת הכושר, "כל זמן שיש שם טרור". ומה שנרמז הוא: אם חלילה יחדל הטרור, לא נוכל עוד להיתלות בו כשנקים התנחלויות בפתחה. החשש של דיין התאמת חלקית: יישובי הפתחה הוקמו דווקא משדעך הטרור, אבל זה כמובן לא עיכב את ההתנחלות. שיקולי הביטחון ממילא היו איצטלה.

היאחזות הנח"ל דקלה עלתה על הקרקע ביוני 1969; ב-1971 היא אוזרחה, תחת מעטה של סודיות. באוגוסט 1969 אלון מצהיר על הכוונה להקים יישובים נוספים בפתחת רפיח; עצם ההתנחלות כבר איננו סוד, אך הטעמים עדיין מוצגים כצורך בטחוני. באוקטובר 1970 העיתונים מדווחים על "חבל התיישבות חדש" בשם פתחת רפיח (רק ב-1973 תוקם העיר ימית שתגדיר מחדש את האזור כ"חבל ימית"). פרט מעניין בדיווח: בין הפועלים בהתנחלויות גם בדואים מן האזור, ש"היו קורבנות של מעשי טרור של המחבלים, שהטמינו מוקשים בשבילי המדבר". אם כך, לפחות בסוף 1970 העיתונות עדיין יודעת להבחין בין גורמי הטרור בחצי האי סיני לבין התושבים הבדואים. ההבחנה הזאת לא תאריך ימים, שכן ההצדקה לגירוש ההמוני של הבדואים, 15 חודשים לאחר מכן, תישען על הצגתם כסוכני טרור בעצמם.

בסוף 1970 נשלמת הקמתו של מושב עובדים בפתחת רפיח ובינואר 1971 הוא עולה על הקרקע כיישוב אזרחי לכל דבר. אבל עיקר הפעולות בשטח באותה שנה אינן נחשפות לציבור, מסיבות שיתבהרו מיד. המידע על אודותיהן מתבסס על הדו"ח הסודי של ועדת החקירה בראשות אהרון יריב, שהוזכר בתחילת הדברים.

הגירוש: ינואר 1972

ביוני 1971 פנו נציגי הסוכנות היהודית לפיקוד הדרום בבקשה להזיז מזרחה גדר שחוצה שטחים שיועדו להתיישבות בפתחה, מדרום לכביש עזה-אל עריש. זאת נקודה חשובה: היוזמה הראשונית הגיעה מגופי ההתיישבות ולא מן הצבא. במקרה הנוכחי, הצבא פעל כקבלן של הסוכנות, שביקשה לגדר מחדש את שטחי ההתיישבות העתידית.

ב-12 בינואר ערך אלוף פיקוד הדרום, אריאל שרון, סיור לאימות אחרון של גבולות השטח המגודר. יומיים לאחר מכן, ב-14 לינואר, החל הגידור; במקביל גורשו תושבי השטח הבדואים. בעדות שמסר לוועדת יריב, טען מפקד אזור עזה וצפון סיני, תא"ל יצחק פונדק, כי ידע מראש על הגידור אבל לא ידע על הכוונה לפנות בכוח בדואים מן השטח. באופן תמוה, מפקד נפת חאן יונס, סא"ל נסים קזז, הכפוף לפונדק, דווקא ידע על הכוונה הזאת. בעדותו לוועדה אמר כי "יש בכוונת הממשל לפנות את השטח לצורך הרחבת ההתיישבות היהודית". יתירה מזאת, שיח' סולימן עודה אבו חילו משבט שריטין שפונה סיפר לקצין בודק שסא"ל קזז אמר כי הוראת הפינוי הגיעה משר הביטחון. אם לא די בכל זה, מתאם הפעולות בשטחים, תא"ל שלמה גזית, העיד כי לא ידע לא על הגידור ולא על הפינוי, עד אשר קיבל תלונה מן הצלב האדום בסוף ינואר, ואז אומנם יזם בדיקה משלו. על פי עדותו העצמית בספרו משנת 1999 (פתאים במלכודת – 30 שנות מדיניות ישראל בשטחים), הוא התפטר מתפקידו בעקבות גירוש הבדואים.

אם ממצאי ועדת יריב אמינים, התמונה שמצטיירת היא זאת. יוזמת ההתנחלות מדרום לכביש עזה-אל עריש הגיעה מן הסוכנות היהודית. בסוד העניין היו שניים בלבד: שר הביטחון דיין, שממילא דחף ליישוב פתחת רפיח מזה שנתיים, ואלוף פיקוד הדרום שרון. היוזמה הוסתרה ממפקד האזור, תא"ל פונדק, וממתאם הפעולות בשטחים, תא"ל גזית, אף כי ייתכן שתא"ל פונדק העדיף שלא לעסוק בשאלה מה ייעשה עם הבדואים שיסרבו להתפנות תמורת פיצויים. כך או כך, מפקד נפת חאן יונס, סא"ל קזז, הבין דבר מתוך דבר מבלי לקבל פקודת פינוי מפורשת. לבסוף, תזמון הפעולה אולי לא היה מקרי: בינואר 1972 התחלף הרמטכ"ל בר לב בדוד אלעזר. גם הרמטכ"ל החדש לא ידע מראש על פינוי הבדואים מפתחת רפיח. הפינוי נשמר בסוד מפני רוב שרשרת הפיקוד בצה"ל.

ה"פינוי" היה גירוש לכל דבר. ב-14 בינואר, בין 1,000 ל-2,000 בדואים מדרום לכביש עזה-אל עריש הצטוו לפנות בו ביום את נחלתם ובתיהם ולצאת מחוץ לשטח שגודר; אחרי תחינות והפצרות ניתנה ארכה של 3 ימים. ב-19 בינואר סייר שר הביטחון בשטח שמצפון לכביש עזה אל-עריש, במטרה מוצהרת להכין גירוש נוסף של בדואים מקרקע שיועדה לעיר יהודית באזור דקלה. למחרת הסיור כבר הוציא תא"ל גזית הוראה להכין תכנית לגידור השטח. מפקד האזור, תא"ל פונדק, אישר מפורשות לפנות את הבדואים (תמורת פיצוי כספי). בין ה-29 בינואר ל-4 בפברואר גורשו כך כ-5,000 בדואים משבט ארמילאת, על פי דו"ח הוועדה, מנחלתם ובתיהם. הוועדה גם מצאה שמפקד נפת חאן יונס, סא"ל קזז, איים על הבדואים שאם לא יתפנו יישלחו אליהם "רוכבי הגמלים" (יחידת הגששים של פיקוד דרום).

אחד המשתתפים בפעולות הגידור היה חייל צעיר בשם אהוד בנאי. לימים הנציח את האירוע בשירו "כל הזמן באוויר" בשורות האלה: "בטירונות לקחו אותנו לצפון סיני ופקדו עלינו לבנות גדר ומהר / הבדואים ברחו החוצה למדבר ואני ברחתי פנימה." הבריחה פנימה היא טקטיקה ישראלית נפוצה, עוד אביזר בארגז הכלים של תורת האי-ידיעה.

מנגד, עדויות של חברי קיבוצים שסיירו בשטחים שגודרו סיפרו על בולדוזרים שדורסים מטעים, בקתות של בדואים ובורות מים. העיתונים היו מגוייסים לחלוטין לתעמולה הרשמית: ישראל ה"נדיבה" הציעה פינוי ופיצוי כספי, הבדואים הסכימו ברצון, וגם קיבלו רשות להמשיך לעבד את אדמותיהם המגודרות. שמחה וצהלה. בין השורות בכל זאת מתגנבת האמת: רוב הבדואים סירבו לפיצוי שכן לא ויתרו על זכויותיהם בקרקעות, ובאוגוסט 1972 בולדוזרים של צה"ל רומסים את גידולי החקלאות בשדות הבדואים הנטושים. למעשה המדינה לא הציעה לבדואים פיצויים על הקרקע שגורשו ממנה אלא רק על שטחי העיבוד החקלאי; הנחת המוצא, כאן כתמיד, היתה שלבדואי אין זכויות מקרקעין קבועות, ואין זה משנה אם הוא ומשפחתו ישבו במשך דורות במקום.

אשר לפיצויים, כתב עודד ליפשיץ, חבר קיבוץ ניר-עוז שליווה את הבדואים במאבקם: "למפונים הוקם כפר ברצועה והוקצו להם שטחים ומים למשקי עזר. זה היה חריג חיובי, למרות שזו היתה תוכנית רמייה, שנועדה ליצור רושם מטעה, שהעוול כאילו תוקן. רק עשירית מהמפונים זכו לבתים, שהיו בקתות עלובות, הפיצוי הכספי היה סמלי ומכסות המים והקרקע היו מגוחכות." שלוש שנים לאחר מכן, ב-1975, עדיין עקרו בולדוזרים ישראלים מטעי פירות של הבדואים, כדי להכשיר שטחי עיבוד להתנחלות-קיבוץ סופה, וגם הרסו מסגד של הבדואים.

במהלך פברואר-מרץ 1972 סייר ליפשיץ באתרי ההרס בפתחת רפיח יחד עם אשתו, יוכבד, וחברים נוספים. הצילומים הופצו בעלונים פנימיים וגם ב"על המשמר", אך לא זכו לתפוצה נרחבת. הנה כמה מן התמונות האלה, שקיבלתי מידי עודד ליפשיץ; את כולן צילמה יוכבד ליפשיץ.

 

 

 

 

מסקנות ועדת החקירה בראשות אלוף אהרון יריב

ועדת יריב התמקדה במתחים הפנימיים בין קציני המטה של פיקוד הדרום ואזור עזה וצפון סיני וכלל לא גבתה עדויות מן הבדואים שגורשו. ובכל זאת, גם אליה הסתנן שביב מידע על טיבו האכזרי של ה"פינוי". במכתב שהתקבל מעוזר מפקד אזור עזה וצפון סיני, אל"מ בן ציון מיטיב, נאמר שתיאורי השייח'ים על הפינוי היו "מזעזעים", ושהוא ומפקד האזור (תא"ל פונדק) נדהמו לשומעם.

במסקנות הוועדה נקבע מפורשות שמטרת הגידור-גירוש היתה התיישבותית: "פעולת אלוף הפיקוד נעשתה בעקבות פניית הסוכנות היהודית להרחבת משבצת שדות ובמגמה לסייע להתיישבות באזור". חשוב לשים לב לכך שהוועדה אינה מזכירה, ולו במילה, כל עילה בטחונית למעשה. אין איזכור לטרור או למסתננים, ולאורך כל הדו"ח מוצגים הבדואים שפונו כאוכלוסיה סבילה לחלוטין.

חקירת הוועדה העלתה שהגידור בשטח הדרומי חרג בהרבה מגבולות צו התפיסה המקורי. על הטעות הזאת שילם קמ"ט נכסים במפקדת אזור עזה וצפון סיני, אזרח עובד צה"ל, בפיטורין. האם תוקנה הטעות והותר לבדואים לשוב לשטח שלא אושר לתפיסה צבאית? אל תצחיקו את הצבא. במרץ 1972, 4 ימים לאחר הגשת דו"ח הוועדה, הוצאו צווי תפיסה חדשים לכל השטח שגודר – בלשון ימינו המכובסת, "הסדרה". כל ערבי יודע: כשהיהודי טועה זה לטובתו, ובכלל, מי שכותב את החוקים לא יכול לטעות בטווח הארוך.

מסקנות הוועדה הוסתרו מן הציבור ואף מחברי הכנסת (על כך בהמשך); אפשר ללמוד הרבה על החשיבות הזניחה שיוחסה להן מן הגודל והניסוח של הידיעה מצד שמאל. מן הפרסום הלקוני בעיתונות השתמע שהפסול היחיד שנמצא היה באופן קבלת ההחלטות ו"אופן ביצוע הפעולות". דווח על צעדי ענישה מינימליים: "צעדים" נגד עובד צה"ל (הוא פוטר), שני קצינים ננזפו (שרון היה אחד מהם) וקצין נוסף הועבר מתפקידו. בעיתונות כתבו רק שהקצינים "חרגו מסמכות". הרקע והסיבות לפעולות "הגידור" הוסתרו.

הנה כי כן, בתוך שבועיים ימים גירש צה"ל לפחות 6,000 בדואים, גברים נשים וטף, מאדמתם ומשדותיהם, הרס את בתיהם ומנע מהם לשוב, אף כי לא נשקפה שום סכנה בטחונית מנוכחתם במקום. כך על פי ועדת חקירה רשמית של צה"ל; על פי הבדואים עצמם, מספר המגורשים הגיע ל-20 אלף. לא היה כדבר הזה עד אז וגם לא מאז, ובכל זאת, רוב היהודים בישראל לא שמעו דבר וחצי דבר על פרשת פתחת רפיח. בורות היא כוח, ידע הוא סכנה.

העילה היחידה לגירוש היתה גזענית: קברניטי ההתנחלות חמדו את אדמות הבדואים. אני אומר "גזענית" משום שמדיניות התיישבות בלתי גזענית לא היתה רואה שום סתירה בין ישיבתם של הבדואים בקרקע לבין הקמת יישובים יהודיים לצידם. ההתעקשות לסלק את תושבי הארץ הערבים כתנאי להתיישבות יהודית, ולו גם ערבים שקיימו יחסי ידידות עם שכניהם היהודים – חושפת את הפן הגזעני האינהרנטי של הפרוייקט הציוני.

אבל זו האמת כפשוטה. ה"אמת" כהסטוריה, כנראטיב ומיתוס, היתה שונה בתכלית. הגירוש הוצג כצורך בטחוני, מתוך הבנה צופה-פני-עתיד שרק איצטלה כזאת תכשיר אותו בעיני הציבור ובעיקר, בעיני בית המשפט. כבר באפריל 1972 נזרע הנראטיב החדש, בהחלטת ממשלה שקבעה: "על יסוד שיקולים בטחוניים, הבדואים לא יורשו לחזור לשטחים שמתוכם פונו". ובחודש יוני מכריזה ראש הממשלה, גולדה מאיר, בתשובה לשאלה על פתחת רפיח: "בטחון ישראל אינו לוקסוס. אם צריך לפנות שטח למען בטחוננו – חובה לעשות זאת." זה היה שקר גס. עם קצת מאמץ, גם מי שלא נחשף לדו"ח הסודי של ועדת החקירה, היה יכול להבין זאת.

דרכה של האמת להסתנן החוצה, והשלטון לפעמים מדבר בשני קולות. חמישה ימים בלבד אחרי הצהרת גולדה, דיין משיב לשאילתה בכנסת ומאשר שגידור פתחת רפיח "לא היה חיוני מטעמי בטחון". למעשה, כבר במאי מגלה דיין, בישיבה של סיעת המערך בכנסת, כי הפינוי נעשה שלא בהוראת הרמטכ"ל (משמע, ללא צורך בטחוני חיוני). דיין הכחיש את העילה המשוערת לפינוי – התנחלות יהודית – אבל זה היה מסך עשן; זכרו את דבריו שנתיים קודם לכן בישיבת ממשלה ("עלינו קודם כל לסלק את הבדואים מהשטח הזה").

עיתונאי בעל יושרה בשם נחום ברנע (השמועות אומרות שאדם בעל שם זהה עדיין כותב בעיתונות העברית, אך אין קשר בין השניים) הצביע על התרמית במלים ברורות:

"בחמש השנים שעברו מאז מלחמת ששת הימים, בהן שנים קשות מאד וגדושות פעילות חבלנית, לא הפכה מדינת ישראל אף אזור ערבי אחד ל"ערבריין", כלומר, לריק מערבים. היו לנו בעיות בבקעת הירדן, ובעיות חמורות יותר במחנות הפליטים בעזה. אף על פי כן, ככל שידיעתי מגעת, התאפקנו. יתר על כן, גירוש הבדואים מפתחת רפיח בוצע בתקופה שקטה יחסית, ואיננו יכול להתכסות אפילו בנימוקים של פעולת תגמול, הרתעה או נקם. כשם שצה"ל משלים איכשהו עם נוכחותם של 400 אלף ערבים ברצועה, יכול היה להתגבר גם על תושבי הפתחה, בלא להזדקק לאמצעי כפיה. גירוש המוני אינו פיתרון".

[ברנע טעה בעניין הראשוניות: ה"ערבריין" הראשון הוכרז בבקעת הירדן מיד אחרי המלחמה, ביולי 1967. אלוף פיקוד המרכז, עוזי נרקיס, הכריז על רצועה לאורך גבול ירדן כשטח צבאי סגור (צו 151), שבהמשך נתחם בגדר המערכת. עד שנות ה-80' עמדו האדמות בשממונן, ואז הועברו לרשות ההסתדרות הציונית, שהחכירה אותן ליישובי הבקעה היהודים. יותר מ-5,000 דונם מן השטחים האלה היו קרקעות פלסטיניות פרטיות, שבעליהן גורשו מהן. עוד על מערכת הגזל הזאת – כאן].

ומי יעבד את השדות בהתנחלויות הגזל? הנגזלים כמובן, בשכר עבדים

האמת היא שהבדואים הורשו גם הורשו לחזור לשטחים שמתוכם פונו, מאות מהם חזרו, אך הפעם כפועלים בשדות של ההתנחלויות – כלומר, השדות שזה עתה נגזלו מהם. המפעל הציוני אף פעם לא בחל בעבודה ערבית, והצורך בעבודה זולה תמיד גבר על "שיקולי ביטחון" למיניהם. המיידיות של המהפך הזה במעמדם של המגורשים – מ"סיכון בטחוני" אתמול, לידיים עובדות היום – לא נעלמה מעיניהם של עיתונאים אחדים. אבל בלהט הבנייה והעשייה, גם הפירכה הזאת נשכחה בנקל. מצב דומה שורר גם היום בהתנחלויות חקלאיות כגון אלה שבבקעת הירדן, שמכניסות לשטחן אלפי פועלים פלסטינים באישורים מיוחדים, בתנאי עבודה מזעזעים.

כן, הניצול הזה התחיל כבר אז. חודשיים בלבד אחרי הגירוש, נחום ברנע דיווח ב"דבר" שהפועלים הערבים בהתנחלויות הפתחה משתכרים שליש ממשכורתם של פועלים ערבים בתחומי הקו הירוק. זאת, כך הסביר הממשל הצבאי, כדי שהמתנחלים המעסיקים לא "יפשטו את הרגל". "ציניות לשמה", מסכם ברנע. בספטמבר 1973 דיין עוד ניסה להגביל עבודת ערבים בהתנחלויות, אבל חקלאי פתחת רפיח סיכלו את היוזמה. וגם כאן, בטיסה קדימה של 43 שנה, כאילו דבר לא השתנה: יוזמה של "הבית היהודי" ב-2015 להחיל את חוקי העבודה הישראליים בשטחים נגנזה, "כי מתנחלים בבקעה הפעילו על בנט לחצים כבדים לבלום את קידום החוק. בפגישה עם בנט אמרו נציגי החקלאים כי העלויות שיתווספו להעסקת פלסטינים במשקים החקלאיים צפויות להביא אותם לפשיטת רגל." ובמה נבחר – לפשוט את רגלו של המתנחל, או לפשוט את עורו של הפועל? משרדי "קו לעובד" עמוסים בתיעוד של עשרות מקרים שבהם מעסיקים ישראלים עוברים על חוקי העבודה בשטחים, ללא מורא אכיפה וענישה, רק כדי "לא לפשוט את הרגל". אזורי התעשייה על קו התפר הם חממות של ניצול עובדים פלסטינים.

עיתונאי אחר גילה שבהתנחלות שדות שבפתחה מועסקים פועלים על אדמה שהיתה שלהם, לפני הגירוש. המתנחלים מתרצים: הערבים מרוויחים מזה, מה אתם רוצים, שלא יעבדו, שירעבו, שיהיו חסרי עבודה? הקיבוצניק "מתרעם" שאין גובים ממנו ביטוח לאומי, למקרה שהפועל נפצע או חולה. האם היה מעלה על דעתו שאחרי יותר מ-40 שנה, מדינת ישראל למדה לגבות ממשכורתם של הפלסטינים, נתיני הכיבוש, דמי מחלה, אבל עדיין לא למדה להחזיר להם אותם בשעת הצורך?

והסיפור הזה על נדיבותו של הכובש, נו, הוא מלווה אותנו משחר ימי ההתנחלות. בימינו מדובר כבר בעמדה רשמית שמייצגת את המדינה בבג"ץ: הפלסטינים יוצאים נשכרים מהפקעת אדמותיהם כי האדון היהודי מואיל לספק להם פרנסה על אדמתם (בשכר רעב, ללא תנאים סוציאליים, וכל זאת במקום מעסיק פלסטיני שהיה יכול להשתמש בקרקע המקורית ללא כל גזל, וממנו היו הפועלים נשכרים הרבה יותר, וגם המיסים היו מועברים לרשות הפלסטינית ולא למדינה הכובשת, אבל מה כל זה חשוב). לקינוח תימצא גם הכתבה האוריינטליסטית הבלתי נמנעת: בקרב הבדואים שפונו "האווירה רוגעת", "הפרנסה מצויה", השיח' "שופע סמכות, אינו מרים קולו בתלונות", שלא כאביו וכיתר בני שבטו, הוא "לבוש אירופית", והבדואים מסכמים: "אנחנו אוהבים את העבודה שלנו ומבסוטים מן היהודים". שם הכתב, אגב, הוא ישראל הראל.

הסתרה, צנזורה, שקרים וסודות

אי אפשר להבין את מה שקרה בפתחת רפיח בפרט, ואת צמיחתן ושגשוגן של ההתנחלויות בכלל, מבלי להכיר בכך שמדובר בפרוייקט המושתת על שקרים והסתרות. ואין מדובר כאן בקריצות חביבות או בסילופים מינוריים של המציאות. תרבות השקר נטועה עמוק בלב הפרוייקט הזה, ואי אפשר לדמיין אותו בכלל בלעדיה. הנקודה הזאת אינה זוכה כמעט להכרה ולדיון רציני בשיח הפוליטי הישראלי, שכן השיח הזה מניח, כמובן מאליו, שהעימות המרכזי בחברה הישראלית הוא בין שתי אידאולוגיות מנוגדות – ולא בין שתי גישות שונות למקומה של האמת בפוליטיקה. על פי התפיסה הזאת, היתה זאת האידאולוגיה של גוש אמונים, מעל הכל, שחוללה את מציאות הכיבוש והאפרטהייד בעשורים האחרונים.

מדובר בתפיסה מעוותת, מסיבות רבות שחלקן נדונו בהרחבה בבלוג הזה (בעיקר, היבט הניצול הכלכלי שחוצה את מחנות הימין-שמאל), אבל סיבה מהותית נוספת היא זאת: פעולותיו של מחנה אחד – מחנה ההתנחלות – בהכרח מושתתות על תרבות של שקר והסתרה, ופעולותיו של המחנה השני מושתתות על חתירה למיצוי האמת (ושוב, אין כאן קשר לימין ושמאל). בסוף המאמר אחזור לעניין הזה ואציע כמה סיבות להשתרשות של תרבות השקר הזאת, אבל לפני כן מן הראוי להוכיח את קיומה, ברמה העובדתית.

נחזור אם כן לפרשת הגירוש מפתחת רפיח. כפי שניתן היה להבין מן הדברים עד כה – האירועים עצמם מעולם לא דווחו בעיתונות הישראלית, שכן הצנזורה הצבאית חסמה כל ניסיון כזה. שימו לב לידיעה הזערורית משמאל – כך דיווח "ידיעות אחרונות" ב-8 במרץ 1972 על האירועים, ב-26 מילים בלבד. אין פינוי, אין גירוש, וצה"ל "מאפשר" לבדואים להמשיך לעבד את אדמותיהם. באותו זמן עצמו היו יכולים קוראי "לה-מונד" בצרפת לדעת הרבה יותר על מה שהתרחש מכתבה של אמנון קפליוק שפורסמה בצרפת (קפליוק סייר בפתחה ודיווח ממראה עיניים).

כשהושמעה ביקורת על התנהלות הצבא, מיהר שר הביטחון לתקוף את המבקרים בטיעון המנצח: הם לא יודעים את העובדות (אבל הם התחילו לדעת, כי הסתננו עדויות; על כך בהמשך). הם לא היו יכולים לדעת כי הוא לא הרשה להם לדעת. מכאן לא קשה להסיק שמניעת הפרסום נועדה למנוע מראש ביקורת על מה שהקברניטים הבינו, ובצדק, שעלול לעורר מחאה ציבורית ואולי בינלאומית. נשמע מוכר?

לא רק הציבור מודר; אפילו ועדת חוץ וביטחון של הכנסת מודרה, ארבעה חודשים ויותר אחרי האירועים, וחבריה לא הצליחו לשמוע מפי נציגי הצבא מה קרה בפתחה. במאי 1972 סיכם נחום ברנע את ממדי ההסתרה שאפפה את הפרשה:

"[הממשלה] נתנה יד למנוע ממסגרות מוסמכות אחרות, כוועדת החוץ והביטחון, ומהציבור הרחב, לדעת מה באמת קרה שם. עד היום אסורים בידיעה ובפרסום ממצאיו של האלוף החוקר, לפיהם החליט הרמטכ"ל לנזוף בשני הקצינים הבכירים… אפילו מספר הבדואים שגורשו נאסר לפרסום, כל שכן שמות הקצינים הבכירים, שפעולות אחרות שלהם – שנויות פחות במחלוקת – דווקא פירסמו את שמם מעזה ועד ברוקלין [הכוונה כאן לאלוף אריאל שרון, ע.ל.]."

ברנע גם תוהה מדוע לא יתוקנו החריגות שמצאה ועדת החקירה בהשבת הבדואים המגורשים לאדמתם, וכיצד מתיישבת חומרת המעשה עם קולת העונשים – נזיפות לשני קצינים בכירים בלבד. שאלות במקומן שלא ממש היה אפשרי לדון בהן באופן מושכל בתנאי חוסר הידיעה הקיצוני שכפתה מערכת הביטחון. עיתונאי אחר, אהרון גבע, מונה את כל השאלות הפתוחות עדיין ומגיע למבוי סתום: "ולפתע אתה עומד וידיך רפות. קצינים פועלים על דעת עצמם, מתעלמים מן החוק, פוגעים באלפים ונענשים בנזיפה, אין מחזירים לנפגעים שלא כחוק את זכויותיהם, ופיקוח הכנסת אינו קיים. אתה תוהה ואינך מבין: היכן זה קרה? במדינת ישראל?".

ידיך רפות כשאין מענה לשאלותיך. ידיך רפות כשהאמת מושתקת או מוחרשת בסאון של תעמולה. ואני רוצה להדגיש את העניין הזה שוב ושוב: רק באמצעות ההסתרה והשקר הצליח מחנה ההתנחלות (שראשיתו כידוע בברית הלא-קדושה בין חסידי הרב קוק לבין אנשי "אחדות העבודה" ורפ"י) לקבוע עובדות כה מרשימות בשטח, בזמן כה קצר. כדי לגרש אלפי בדואים מנחלתם ולהרוס את בתיהם היה חשוב שהרמטכ"ל לא יידע, ושמפקד האזור לא יידע, ושהעיתונות תשתוק, ושהכנסת לא תוכל לפקח. נכון, הלהט המשיחי של חסידי קוק והדחף ההתיישבותי של בכירי תנועת העבודה היו מתקיימים בין כה וכה, גם תחת תרבות מנוגדת, של שקיפות ציבורית מלאה לפעולות השלטון. אבל לא היה בידם להגיע להשגים כבירים כאלה בתרבות כזאת, ועל כן לא יכלו להרשות לעצמם לפעול בגלוי, והם בחרו להטמיע בעצמם ובהדרגה בפוליטיקה הישראלית כולה, מן הרגע הראשון, נורמות של שקר ודו-פרצופיות, עד שאלה הפכו לטבע שני.

בתרבות השקר הזאת נפגשו, בלחיצת ידיים לבבית, המנהיגים ומקבלי ההחלטות מצד אחד, והמתנחלים "פורעי החוק" מצד שני. היה זה דיין שהסתיר מן הרמטכ"ל את הסיורים המקדימים בפתחה לסימון הקרקעות להתנחלות. היה זה אלוף הפיקוד שרון שהסתיר ממתאם הפעולות בשטחים את פקודת הגידור. מה הפלא, אם כך, שמראשיתם בוצעו מהלכי ה"עלייה על הקרקע" בגניבה, באישון ליל, כמו בתקופת "חומה ומגדל"? השקר כאן איננו בגדר שיטת פעולה של המורדים במלכות אלא דרך המלך של המלכות עצמה.

בתרבות של שקר, גם אם אתה במקרה בצד התמים, שלא שיקר או לא ידע על השקר, מרגע שנחשפת אליו, הכל מצפים ממך ליישר קו: לגבות את השקר, ולפחות לא לחשוף אותו. לא ידעת שהבדואים גורשו? הכי טוב. גילית את זה מאוחר? הכי חשוב שתדקלם שזה נעשה מסיבות בטחוניות. ידוע לך שהסיבות לא היו בטחוניות ובעצם המטרה היתה ליישב יהודים על הקרקע הגזולה? גם תדקלם. עם הזמן תאמין בשקר בעצמך.

לא כולם ששו לשחק את המשחק הזה. מעניין שדווקא חסידי ההתנחלות נעו בחוסר נחת לשמע הגרסה הרשמית, והעדיפו את האמת הקשה. העיתונאי בעל השם האירוני להפליא דני צדקוני כתב כך ב"דבר", באפריל 1972:

"מי שמודע למגמות תכנון האב של אזור עזה וצפון סיני יודע, שהגידורים לא נעשו רק כדי להילחם במחבלים, אלא גם כדי להבטיח את בעלות השלטונות על אדמות המדינה ולאפשר לממשלה להשתמש בהן… פיקוד הדרום של צה"ל מסוגל היה להשתלט, מבחינה טקטית, על המצב הבטחוני בפתחה גם בלי ש"יופקעו" 150 אלף דונם; כי לעומת המצב הבטחוני בעזה, הפתחה היא כמעט גן עדן בטחוני…

"לצורך הגינות הוויכוח יש לדעת כי הבדואים שפונו מ"אדמות המדינה" – כביכול פלשו אליהן רק באחרונה – יושבים עליהן דורות. בתים שנבנו לפני קום המדינה, כמו בתיו של השיח' אל חילו, הם עדות לכך. מי שאינו בור בגיאוגרפיה או אתנוגרפיה יכול לדעת, שהשטחים אצל הבדואים, גם אם אין להם קושאנים עליהם (אינני יודע אם לנו יש), מתוחמים ב"חזקות" ובגבולות שבטיים… כיוון שאני בעד רוב יהודי בארץ ישראל, אני מודה שאני מוכן להיות בלתי הומני ולנשל את ערביי ארימאלת מאדמתם – זו המציאות האכזרית ביחסי העמים. אך לטפוח לעצמי על השכם לאחר המעשה ולהתעלם מהעוול שגרמתי – זו צביעות".

הדברים הנכוחים של צדקוני רלוונטיים מאד גם בימינו לשאלת הבעלות הבדואית על קרקעות הכפרים הלא מוכרים בנגב. למעשה, הכרתו בבעלות הזאת מטרימה את טענותיהם של ארגוני זכויות אדם ומומחים המזוהים עם השמאל בימינו. מי יתננו גזלנים ישרי לב כצדקוני בימינו; יותר מכל הוא מזכיר לי את סמוטריץ', שעדיף אלפי מונים על ז'אנר המתנחלים-ומכחישים (פרס, פואד, ברק). ואפילוג קומי לעניין הזה: שנתיים וחצי אחרי, בדצמבר 1974, צדקוני כבר שוכח את האמת של עצמו ומדקלם את "הסיבות הבטחוניות". זה כוחה של תעמולה רציפה ועיקשת – שהיא משכיחה את האמת גם ממי שיודע אותה.

"שוברי השתיקה": המחאה בקיבוץ הארצי

לא כולם שתקו. היו שגילו, בזמן אמת, מה מתרחש. והקימו קול, ונאבקו לצד הבדואים, במשך שנים, להשבת זכויותיהם. זאת קרן של אור בסיפור האפל הזה של פתחת רפיח וגם אותה צריך לספר; גם משום המופת המצפוני, וגם משום הלקח הפוליטי שטמון בסערה שאותם שוברי שתיקה חוללו.

הידיעות הראשונות חילחלו דרך אנשי מילואים מקיבוצי הקיבוץ הארצי (השומר הצעיר) שחזרו משירות בסיני וסיפרו על גירוש הבדואים והרס בתיהם. חברי קיבוצים מנירים, ניר עוז וכרם שלום עמדו בקשרי ידידות עם הבדואים בפתחת רפיח עוד מלפני קום המדינה, ועל כן לא הבינו באיזו עילה התנכלה מדינת ישראל לשכניהם. משלחת מקיבוץ נירים יצאה לשטח וחזרה עם עדות מצולמת של בתי בטון הרוסים ובארות שנסתמו. "התושבים פונו באכזריות תוך שימוש בזחל"מים וציוד מיכני", דווח בחוזר שהפיצו חברי ניר-עוז למזכירי קיבוצים אחרים כבר בסוף פברואר 1972, כלומר, חודש לאחר הגירוש.

ב-8 במרץ 1972 נערך כנס חירום בניר-עוז, בהשתתפות יותר מ-250 חברים מהקיבוץ הארצי, שבו נשמעו עדויות על "מעשים קולוניאליים" של צה"ל בפתחה. מן הכנס יצאה קריאה דחופה לחקירת האירועים ודרישה מהנהגת מפ"ם לפעול לעצירת תכניות ההתנחלות ותיקון העוול. מכאן ואילך התגלגלה תגובת שרשרת טיפוסית בפוליטיקה הישראלית: ביקורת ונזיפות על עצם פתיחת הדיון, משבר "בתוך המחנה", קריאות לסדר והשמצות אישיות.

בהתנחלות דקלה שבפתחה התקיים כנס נגדי של צעירי בית"ר, בתמיכת "החוג לשלמות הארץ" במערך. דוברי הכנס "דחו בשאט נפש את ניסיונות ההתנכלות של מפ"ם ותנועת השומר הצעיר למפעלי ההתנחלות ברצועת עזה ובפתחת רפיח". בתוך מפ"ם נוצר קרע בין האגף השמאלי, צעירי השומר הצעיר שהתנגדו להתנחלויות בפתחה וזכו לתמיכת מאיר יערי, לבין ההנהגה של יעקב חזן, שהתייצבה מאחורי מדיניות הממשלה באלף התפתלויות מביכות. זה לא עזר. גולדה נזפה בהנהגת מפ"ם הסוררת. חברי ניר-עוז, שפוצצו את הפרשה, כונו "בוגדים בזויים". דיין זעם על דוד שחם, עורך שבועון המפלגה, על מאמר ביקורתי.

"משבר במפ"ם", "גולדה נזפה"; מי שקורא את מבול הכתבות מאותה תקופה אינו יכול להימנע מהרושם ש"פרשת פתחת רפיח" בכלל התחילה מויכוח פנימי בישיבות ההנהלה של מפ"ם ואין לה כל קשר לבדואים שנושלו מאדמתם. המהירות שבה מתורגם עוול כלפי ערבים לפולמוס פנים-יהודי תמיד מפליאה.

בכל ההמולה הזאת מתבלטים כמה אנשי מצפון עקשנים, חברי קיבוץ שלא נשאו בשום תפקיד רשמי, ובכל זאת לא הפסיקו "להציק" להנהגה ולציבור ולהזכיר את העוול שנעשה בפתחה. שניים מהם היו עודד ליפשיץ מניר-עוז ומוטי כנען מכרם-שלום. ליפשיץ היה ממארגני הכנס בניר-עוז ובמרץ 1972 גם פירסם מאמר נוקב על הגירוש; קיראו אותו. במלים פשוטות ומשכנעות הוא מסביר שהבעיה בגירוש היא מוסרית ולא טקטית; שהוויכוח צריך להיות לא רק על הגירוש אלא על עצם הלגיטימיות של התנחלויות בשטח כבוש; ושלהנהגה אין בעצם שום תשובות לשאלות הקשות. "כמה פליטים-בשנית אפשר ליצור", הוא שואל, "תמיד נמצא את הערבים מעברה השני של כל גדר ביטחון, ומאחורי כל שרשרת יישובים שנקים. חבל להתלבט כיצד לחיות בלי ערבים. יש ללמוד איך לחיות איתם".

היו גם מעשים, לא רק דיבורים. "הקמנו מעין "פיתחה טורס", כתב ליפשיץ, והזמנו עיתונאים, פוליטיקאים, אנשי שמאל וחברי קיבוצים, תנועות מחאה ותנועות נוער לסיורים מודרכים בשטח, כדי שיראו במו עיניהם את ההרס וייפגשו את המגורשים. צילמנו תמונות, הפצנו חומר הסברה ויצאנו למסע הרצאות מקיף. זה עבד ובגדול." הנה כי כן, "שוברים שתיקה" לא המציאו כלום. הסולידריות היהודית-ערבית נמשכה גם אחרי כשלון העתירה לבג"ץ (שעליה ידובר מיד). ביולי 1973 מכינה הקבוצה של ליפשיץ וכנען כנס מחאה נוסף. הם מדווחים לעיתונים על הקשחת היחס של הצבא לבדואים בפתחה: שעות הכניסה לשטחי העיבוד צומצמו מ-14 ל-8 ביממה, הצבא מציק להם בחיפושים ובדיקות, והעיקר – השלטונות מפעילים לחצים ואיומים על הבדואים שימכרו את הקרקעות שטרם הופקעו.

הכנס השני בניר-עוז נערך לאחר שלושה חודשים, ועמד בסימן רדיקליזציה. 500 משתתפים הגיעו מ-20 קיבוצים של הקיבוץ הארצי, וכן 10 שייח'ים מאזור פתחת רפיח. אחד השייח'ים סיפר שזומן לשיחה עם המושל הצבאי, וזה ציווה על שבטו להתפנות בתוך מספר ימים מאדמתם, ולא – יובאו חיילים דרוזים שעלולים להרוג אותו. דוברים יהודים קראו לחדול מדיבורים ולעבור למעשים. בין ההצעות: לחבל במנועי הטרקטורים שיגיעו לפנות את הבדואים המסרבים למכור את אדמתם, להישכב מתחת לגלגליהם, ולפתוח בשביתת רעב. ההחלטה שהתקבלה, למורת רוחה של הנהגת הקיבוץ הארצי, קראה "לכל הקיבוצים שהשתתפו בכינוס ניר-עוז לצאת לשטח כדי למנוע את הנישול, במידה שיימשך".

אין לדעת איזו להבה היה יכול להצית הזיק הזה של מרי אזרחי. כנס ניר-עוז התקיים ב-4 באוקטובר 1973. יומיים לאחר מכן פרצה מלחמת יום הכיפורים; אבק הקרבות, מאות ההרוגים ואלפי הפצועים, קברו את מחאת הקיבוץ הארצי, כפי שקרה גם למחאת הפנתרים השחורים. "פתחת רפיח" הפכה ל"חבל ימית", והבדואים נשכחו מלב. ב-1975 גובשה תכנית לגרש עוד קהילה בדואית, של כ-800 נפשות, מאבו שינאר, ששכן בין העיר ימית לבין חוף הים, וזאת "כדי למנוע אי נעימות לתושבים שיילכו לרחוץ בים". ליפשיץ וכנען התריעו ומחו כנגדה, ועל פי זכרון הדברים שכתב ליפשיץ במלאת 30 שנה לגירוש, התערבותם סיכלה את התכנית. חשוב לציין שלפעילי השומר הצעיר המצפוניים האלה לא היה גיבוי. למעשה, הקיבוץ הארצי ב-1975 בחן אפשרות להקים התנחלות בפתחת רפיח – "לבל יפסיד משהו בחלוקת שלל הקרקעות והתקציבים", כתב בלעג בעז עברון. הצעירים סיכלו את היוזמה.

בשמאל הישראלי שהתגבש אחרי שנות אוסלו, שהזרים אל תוכו קולות חדשים – מזרחים, פריפריה, נשים ולהט"בים – הפכו הקיבוצים למעין סמל מעורר איבה של פריבלגיות מדושנות. השמאל החברתי החדש הביט בחשדנות, שלא לומר בציניות, בשמאלנים עמוסי פריבלגיות ש"מוחים" נגד הממסד. לכן חשוב למקם במדוייק, הסטורית וחברתית, את מחאת הקיבוץ הארצי נגד הנישול בפתחת רפיח. כן, הקיבוצים נהנו מפריבלגיות, אלה עובדות הסטוריות: תמיכה ממסדית, הקצאות מים וקרקע, גישה ישירה למוקדי כוח ותקשורת (כמה קל היה לעודד ליפשיץ ליזום כתבה בעיתון המפלגתי).

אבל במאבק פוליטי השאלה החשובה היא לא למי משותפי המאבק יש פריבלגיות ולמי אין (כי פריבלגיות הן משהו שאתה נולד אליו, לא בוחר בו); השאלה היא האם מי שיש לו פריבלגיות עושה איתן מעשה מוסרי; האם הוא רותם אותן למאבק צודק למען מי שאין לו פריבלגיות. כל מי שמכיר את ההסטוריה של מאבקים לצדק חברתי וזכויות אדם ברחבי העולם יודע שאין דרך אחרת לנצח בהם: החזקים משלבים ידיים עם החלשים, וביחד פותחים סדק בחומת הפריבלגיות. כך נאבקו לבנים באפרטהייד באפריקה ובאפליה הגזעית באמריקה, וכך נרתמו עורכי דין ובעלי הון לארגוני עובדים שנאבקו על שכר מינימום ושעות מנוחה. חשבו לרגע על כל הפריבלגיות של נועם חומסקי: גבר לבן, פרופסור מכובד במוסד אקדמי מהולל, בעל הון אינטלקטואלי עצום. חשבו כיצד הוא רתם את כל הנכסים האלה למען פעילותו הפוליטית החובקת עולם. ועכשו שאלו את עצמכם האם היה זה נבון לומר לו לשבת ולשתוק בפינה כי הוא פריבלגי. מוטב שתשאלו לא את עצמכם אלא את אלפי האקטיביסטים בכל רחבי העולם שפעילותו של האיש הזה רוממה ודחפה הלאה.

משום מה נראה שהתובנה הבסיסית הזאת נעדרת אצל פעילים חברתיים מסויימים אצלנו, שפוסלים על הסף כל אקט של מחאה, ולו גם התרסה נגד החוק, שמגיע מצד הפריבלגים.

בנקודת הזמן המדוברת כאן, 4 וחצי שנים אחרי מלחמת ששת הימים, בשיאה של אופורית ההתנחלות הישראלית, שעתם של הגנרלים הנערצים שנדמו כנפילים – עמידתם העיקשת של קומץ חברי קיבוצים נגד מפלגתם, נגד ממשלתם, נגדם צבאם – ראויה להערכה, ולזיכרון, וללימוד ושינון: כך הופכים פריבלגיות לקורנס פוליטי מהדהד. נכון, הקיבוץ הארצי בכללותו השתתף בביזה הכללית של קרקעות הבדואים בנגב המערבי בשנות ה-50'. האם העובדה הזאת הופכת את מחאת צעירי ניר-עוז, 20 שנה לאחר מכן, ל"צביעות"? ואולי אותם צעירים פשוט לא חפצו להנציח את העוול שירשו מאבותיהם, והחליטו: עד כאן לגזל? האם היו אמורים לשתוק נוכח הגזל שמתרחש מול עיניהם, ברכושם של בדואים שהיו ביחסי ידידות איתם – רק כדי "לא להיות צבועים"?

זהו, כמובן, "טיעון שייח' מוניס" המוכר של הימין, שנועד להשתיק כל מחאה נגד התנחלויות מעבר לקו הירוק, אשר אינה מוחה, באותה נשימה, נגד תוצאות הנכבה. אבל זהו משחק במוסרנות, לא במוסר, ותפקידו היחידי הוא לעקר את המחאה הפוליטית, לא לחדד אותה (והוא גם מבלבל בין אשמה לאחריות, נושא נפרד).

איפה עומדים היום חברי הקיבוצים של השומר הצעיר? ובכן, די אם נאמר שלא רק שאבד להם הדחף לפתוח את אוזניו של כלל הציבור אלא שהם מתעקשים לאטום את אוזניהם שלהם לנוכח אמיתות לא נעימות. הזמנים השתנו.

אלמלא הקימו אז ליפשיץ וחבריו קול צעקה – הנבלה הזאת היתה עוברת בשתיקה גמורה. לא העיתונים ולא הפוליטיקאים היו דשים בה, הצבא לא היה חוקר דבר, וכמעט ודאי הדבר שדיין ושרון היו רואים כי טוב – וממשיכים במסעות הטרנספר שלהם עוד ועוד, באין מפרע.

באו כמה פריבלגים והפריעו. מגיעה להם תודה, לכל הפחות.

העתירה לבג"ץ נגד הפינוי ודחייתה

הדיון בבית המשפט העליון זימן, לכאורה, הזדמנות לחשוף, באמצעות עדויות ותצהירים, את האמת אודות האירועים בפתחת רפיח. בפועל, היה זה עוד מופע של הסתרה, שאליו התמסרו הן המדינה והן השופטים, ויש בו כדי לקדם אותנו עוד צעד אל לב תורת האי-ידיעה הציונית.

באוגוסט 1972 הגישו 9 שייח'ים מן הפתחה, בייצוגו של עו"ד חיים הולצמן, שתי עתירות (שבהמשך אוחדו) נגד הגירושים מדרום ומצפון לכביש עזה-אל-עריש בינואר באותה שנה. מאמרם של קרצמר וגורנברג מנתח ביסודיות את הדיונים בבית המשפט ובשורות הבאות אסכם את עיקר ממצאיו. טענותיהם המשפטיות של העותרים היו שהגירוש נעשה ללא סמכות חוקית, שמניעת שובם הייתה שרירותית ונעשתה ללא סמכות, שלא היו שיקולים צבאיים שחייבו את הגירוש ואין שיקולים צבאיים המונעים את שובם, ושהגירוש נוגד את סעיף 46 לאמנת ז'נבה הרביעית. בעתירות לא נטען מפורשות כי הגירוש נעשה כדי לפנות שטחים להתנחלות יהודית, אך טענה זו עלתה בהמשך הדיונים. כמו כן, מספר הבדואים שנעקרו, על פי העתירה, היה 20 אלף נפש ולא רק בסביבות 6,000-7,000, כפי שעלה מדו"ח ועדת יריב. עודד ליפשיץ, שליווה את הפרשה לכל אורכה, מעריך את מספר המגורשים ב-14 אלף.

תשובת המדינה התבססה על תצהירים שכתב ראש אג"מ, אלוף ישראל טל. מדוע אלוף טל, שלא היה מעורב בפרשה, ולא אלוף שרון, שהיה אחראי עליו ישירות? קרצמר וגורנברג משערים שאולי מישהו בפרקליטות חשש ששרון עלול לחשוף את מה שעומד מאחורי הקו הרשמי של הצבא.

הקו הרשמי היה, כמובן, שגירוש הבדואים נבע משיקולים בטחוניים טהורים. אלוף טל קבע בתצהיר שלו שפתחת רפיח הפכה לחממה של טרור – בין ביוזמה ובין בסיוע של תושבי האזור: מיקוש דרכים, ירי על כלי רכב, חבלה במבנים ומתקנים, ומתן מסתור לאנשי מודיעין מצרי. טל כתב:

"אלוף פיקוד הדרום הגיע לכלל מסקנה כי כדי להשתלט על הפעילות החבלנית העוינת באיזור רצועת עזה וצפון סיני, וכדי להבטיח את הסדר והשלום הציבורי באיזור רצועת עזה וצפון סיני, חיוני הוא לבודד את רצועת עזה ממקורות אספקת הנשק והתחמושת המצויים באיזור סיני, ולנתק את דרכי הגישה מאיזור סיני לאיזור רצועת עזה… החזרת התושבים שפונו מהאזור, כולם או מקצתם, תגרום להרעת המצב הבטחוני ברצועת עזה ועלולה לגרום להתלקחות מחודשת של פעולות החבלה באזור או מתוכו."

נו, מול עמדה נחרצת כל כך, שמגיעה עד כדי איום בפגיעה בנפשות, שופטי בג"ץ לא היו יכולים להתקומם. כלל ידוע בבית המשפט הישראלי שאין השופטים חולקים על הערכות מצב צבאיות.

כדרך אגב נעיר שההגיון הצבאי עצמו של "יצירת חיץ" אזרחי כאמצעי הגנה הוא רעיון עיוועים. יישובי הפתחה שהוקמו עד אוקטובר 1973 לא הועילו במאום לבלימת הפלישה המצרית. יתר על כן, יישובי גוש קטיף בתוך רצועת עזה, שהוקמו על בסיס נימוקים "בטחוניים" דומים, הפכו במרוצת השנים בעצמם לנטל בטחוני עצום, שגבה את חייהם של עשרות ישראלים, עד שממשלת ימין נאלצה לפנותם. זהו דפוס בומרנג קבוע בהרפתקאות הפלישה הישראלית מעבר לגבול: יישובי החיץ, רצועת הביטחון, המאחזים – כולם הופכים ליעדי טרור בפני עצמם, במקום "להגן" על העורף. במוקדם או במאוחר הם מפונים; דמם של הקורבנות שנפלו כדי להחזיק בטריטוריה הזאת, המוקפת אוכלוסיה ערבית עוינת, נשפך לשווא.

בכל מקרה, התצהיר של טל עמד בסתירה גמורה לדו"ח ועדת החקירה של אלוף אהרון יריב, שנכתב מיד אחרי האירועים בפתחה. טל מציג את המאבק בטרור כיסוד החלטתו של אלוף הפיקוד שרון. אך בעדותו של שרון עצמו בוועדת יריב, אין שום זכר לטרור. שרון העיד כי "לאור הצורך להקים יישוב נוסף בפתחת רפיח הורה פיקוד הדרום לממש הפקעה שבוצעה בזמנו ולא מומשה בשלמותה". זאת ועוד, צו ההפקעה המקורי (שעל פיו כביכול פעל שרון) היה מצומצם בהרבה מן השטח שגודר, כפי שמצאה הוועדה, כך שמעדות שרון עלה, כי לא היתה מניעה להשיב בדואים לשטחים שגודרו בטעות.

שרון גם הסביר לוועדה שלא עדכן את מתאם הפעולות גזית על הפעולות כיוון  שהפיקוד "רק יזם פעולה התיישבותית", בשעה שההוראות מחייבות לעדכן את מתאם הפעולות בשטחים רק "בנושאים הקשורים בפעילות בטחונית ובהטלת סנקציות". משמע: הפעולה ההתיישבותית לא היתה קשורה בפעילות בטחונית.

מתחילים להבין למה המדינה לא ביקשה משרון לכתוב את תצהיר התשובה לבג"ץ?

האדם היחידי שהתייצב הן בפני ועדת החקירה והן בפני בית המשפט היה סא"ל נסים קזז, מפקד נפת ח'אן יונס. כזכור, בפני הוועדה אישר קזז שמטרת הפינוי היתה להכין את הקרקע להתיישבות יהודית. וראה זה פלא, בתצהיר שהגיש לבג"ץ מטעם המדינה לא מוזכר הטעם ההתיישבותי ובמקומו ניתן רק הטעם הבטחוני – מניעת פעילות חבלנית. מפקדו של קזז, תא"ל יצחק פונדק, לא הגיש תצהיר לבג"ץ על אף שהיה בין המשיבים. הסיבה לכך, טוענים קרצמר וגורנברג, היא שהוא לא ידע על כוונת הפינוי והסתייג ממנה, כפי שעלה בעדותו בוועדת יריב.

לכל אורך הדיונים, דבקה המדינה בנימוקים בטחוניים טהורים, ואילו העותרים ניסו לקעקע אותם. כך למשל, הצביעו על הירידה באירועי הטרור דווקא סמוך לפעולת הגירוש ועל ריחוקם הגיאוגרפי מאזור הגירוש. עו"ד הולצמן רמז כי "מטעמים כמוסים" בוצע הפינוי ונמנעת החזרת הבדואים לשטחם. כשנשאל בידי השופטים לכוונתו, אישר שמדובר בתכניות ההתיישבות בפתחה.

בג"ץ דחה את עתירת הבדואים. בראש צוות השופטים ישב משה לנדוי ולצידו ישבו אלפרד ויתקון ויצחק קיסטר. בית המשפט לא איפשר לעותרים לחקור את כותבי התצהירים או לבקש תצהירים נוספים שעשויים לשנות את התמונה שהוצגה בפניו. היתה זו החלטה גורלית ששיחקה לידי המדינה, כותבים קרצמר וגורנברג: בבג"ץ אלון מורה, רק 6 שנים מאוחר יותר, התקבלה עמדת העותרים שמניעי התפיסה הצבאית היו התיישבותיים ולא בטחוניים רק על סמך שאלון שהוגש לאחד מכותבי התצהירים, ששימש מעין חקירה בכתב שלו. אבל בפרשת פתחת רפיח, בית המשפט לא רצה לדעת יותר ממה שהציגה בפניו המדינה.

הדבקות באי-ידיעה עולה בבירור מהחלטתו של השופט לנדוי שלא לבקש לראות את דו"ח ועדת יריב, שהוזכר במהלך הדיונים כמה פעמים. הדו"ח הזה, שהוגש לרמטכ"ל והביא לנזיפה בשני קצינים והעברה מתפקיד של קצין נוסף, סיפר סיפור שונה לחלוטין מן הסיפור של המדינה בבג"ץ. כפי שתואר קודם לכן, כל העדים שראיינה הוועדה אמרו שגירוש הבדואים נועד לפנות שטחים להתיישבות יהודית. היוזמה, כזכור, הגיעה מן הסוכנות היהודית. אף עד לא הזכיר פעילות חבלנית שבוצעה בשטח הפתחה או מתוכה. הייתכן שקציני צבא הסתירו טעמים בטחוניים מפני ועדת חקירה צבאית וחשפו אותם רק בפני בית משפט אזרחי?

מדוע לא ביקש בית המשפט לראות את דו"ח יריב? כי המדינה טענה שהדו"ח עסק רק בדרכי הביצוע של הפינוי ולא בסיבותיו. זאת היתה הטעיה, ובית המשפט האמין –  רצה להאמין – למדינה. למעשה, בית המשפט הותיר בידי המדינה את שיקול הדעת השיפוטי: שהיא תחליט בשביל השופטים מה רלוונטי ומה לא. זאת כמובן פריבלגיה של המדינה, אף פעם לא יסכים בית המשפט להתפרק כך מסמכותו בפני עותר אזרחי. המדינה עושה שימוש נרחב בפריבלגיה הזאת, למשל בקביעה שחומר הראיות יהיה חסוי גם מפני נאשמים בעבירות בטחוניות.

לו היו השופטים נחשפים לדו"ח, לסתירות בינו לבין תצהיר האלוף טל, לסתירות בין גרסת אל"מ קזז בבית המשפט לגרסתו בוועדה – היו אולי משתכנעים שאכן עמדו שיקולים לא צבאיים בהוראה לגרש אלפי בדואים מאדמתם. בית המשפט לא הסתפק בהימנעות מדרישה לראות את הדו"ח. הוא גם מנע, באופן אקטיבי, מנציג העותרים לחקור את אלוף טל על תצהירו. למעשה, תנאי הדיון במשפט לא הותירו שום סיכוי לעמדה שמערערת על גרסת המדינה.

עז הפיתוי להרהר בהסטוריה אלטרנטיבית. בג"ץ אלון מורה הדרמטי ביטל את תפיסת 5,000 דונם מאדמות הכפר רוג'יב לטובת הקמת אלון מורה משהשתכנע כי לא צרכים צבאיים עמדו מאחורי ההפקעה. שוו בנפשכם שבג"ץ פתחת רפיח היה מסתיים כמו בג"ץ אלון מורה – לו חשפה המדינה את דו"ח יריב, לו התעקשו השופטים להגיע לחקר האמת במקום להסתפק באמון עיוור במדינה (זה לא מופרך בכלל; שניים מן השופטים בבג"ץ פתחת רפיח, לנדוי וויתקון, ישבו גם בבג"ץ אלון מורה, ושם פסקו ההיפך). או-אז היתה בטלה ההפקעה, הבדואים היו חוזרים לשטחם, וכל פרוייקט חבל ימית היה נבלם באיבו. איך היתה נראית הפוליטיקה הישראלית ללא "טראומת ימית"? איך היה נתפס פינוי גוש קטיף ללא התקדים הזה? יסיק כל אחד את מסקנותיו.

על כל פנים, שופטים שאינם רוצים לדעת ישבו בכל צומת מכריע של פרוייקט נישול הפלסטינים מן הארץ. שופטים שהרכיבו סכים מצידי עיניהם, פן חלילה תחרוג "הידיעה השיפוטית" שלהם מעבר לתלם הצר שסימנה להם המדינה; שופטים שבמחי כמה מלים מהוקצעות הפכו אשליה נאיבית בדבר "שוויון" ללא הבדל גזע ועם לעובדה שרירה וקיימת; שופטים כאלה היו הרבה.

אזכיר רק שתי דוגמאות. כשאישר בג"ץ את החפירות הארכיאולוגיות בחניון גבעתי בסילואן, נצמדו השופטים לטענה המיתממת של רשות העתיקות כאילו מדובר בחפירות הצלה בלבד ואין לדעת מה יעלה בגורל האתר – בשעה שהיה ידוע היטב שאלע"ד, שעמדה מאחורי החפירה, כבר תכננה במקום את "מתחם קדם" המפלצתי על חלקת השטח הציבורי האחרונה שנותרה לתושבי סילואן. בגלגול עיניים מתחסד חתמה השופטת עדנה ארבל את פסק דינה: "יובהר למעלה מכל ספק כי אין בחוות דעתי כל היתר או הכשר לביצוע כל עבודה שמעבר לחפירות הארכיאולוגיות במקרקעין ולא ניתן לה היתר כדין." ובכן, שופטת נכבדה, הגיע הזמן לפקוח את עינייך העצומות, כי במו ידייך הכשרת גם הכשרת את המפלצת הזאת, שתקום על גבם של תושבי סילואן. כך טענו העותרים ואת דחית אותם בביטול.

דוגמה שניה: במהלך המאבק המשפטי המייגע של תושבי אום אל-חיראן נגד הכוונה להרוס את כפרם ולבנות תחתיו יישוב יהודי (מאבק שבסופו נכשל), הם הגיעו לדיון בערר שהוגש למועצה הארצית לתכנון ובנייה. אחת מטענותיהם היתה שהיישוב המיועד יהיה ליהודים בלבד ולכן לא תהיה להם אפשרות להתגורר בו. הדברים היו כבר אז ברורים לחלוטין, שכן גרעין היישוב המיועד, חירן, התבסס על אוכלוסיה דתית לאומית שפעלה לאור הציווי "והורשתם אותה וישבתם בה" – בוודאי לא ציווי שחל על בדואים. ואף על פי כן, נשיאת ההרכב דחתה את הערר והוסיפה "כי אם יוכח שאכן יוקם במקום יישוב יהודי הדבר מהווה מבחינתה בעיה רצינית". ועל כך כבר כתבתי – אכן בעיה רצינית, אבל למרבה המזל – בעיה של הבדואים, לא של השופטת. זו עטתה על עצמה גלימה של בורות מרצון (כאילו אין כוונה להקים במקום יישוב יהודי בלבד, כאילו הסלסול הלשוני "בעיה רצינית" יהווה מכשול משפטי בפני המנשלים), וכך סללה את דרכו של חירן, יישוב הטרנספר, אל הקרקע.

דברים שרואים מחוץ לכתלי בית המשפט

קל לשופטים לאטום אוזניהם ולעצום עיניהם לנוכח ידיעות שמגיחות אל המרחב הציבורי אך אינן מובאות אל מול אפם בחלל בית המשפט. ברצותם, קל להם גם לא להבין דבר מתוך דבר ולהסתפק בפשוטו של טקסט. מה שמשפטנים קוראים "ידיעה שיפוטית" – אותן עובדות שהן "נחלת הכלל" ומותר לשופט להביאן בחשבון גם אם לא נכללו בחומר הראיות – הוא מושג גמיש למדי; ודאי שאין הכרח לשופט לכלול בו מידע שסותר את עמדת המדינה.

הנה פיסת מידע כזאת, שכנראה לא היתה ידועה לשופטים. במהלך הגירוש עצמו, ב-30 בינואר 1972, קיים מתאם הפעולות בשטחים, תא"ל שלמה גזית, פגישה עם יחיאל אדמוני, מנכ"ל המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית, בנושא העיר הישראלית שתוקם בסמוך לרפיח. אלה היו התכניות ליישוב ימית שדיין קידם עוד לפני אישור הממשלה. גזית אומנם טען לפני ועדת יריב שלא ידע על הגירוש, אך מאליה עולה התהייה: בשעה שסקר את תכניות ימית, מה בדיוק חשב לעצמו שיעלה בגורלם של הבדואים המתגוררים בשטחים שיועדו לעיר?

מן הישיבה הזאת יצא צוות תכנון שהפיק חוברת חזון לימית. על פי התכנון, תוקם עיר בהיקף של עד רבע מיליון תושבים עם נמל מים עמוקים. דבר החוברת – שנכתבה עוד לפני שהממשלה בכלל אישרה הקמת עיר כזאת! – הודלף לעיתונות באוקטובר 1972. שר האוצר ספיר תקף את התכנית בחריפות וטען כי עיר בסיני היא בזבוז כסף ומכשול לשלום. דיין התעקש על התכנית ובסוף ידו היתה על העליונה. ימית הוקמה ב-1973, אך קצרים היו ימיה, וב-1982 פונתה, כמו כל התנחלויות פיתחת רפיח. לפני הפינוי היו בה 625 משפחות בלבד. על אף התמריצים הממשלתיים, הישראלים לא נהרו באלפיהם לימית.

התבטאויותיו של דיין בכנסת, שנה לפני פסיקת בג"ץ, שמו ללעג את האמתלה הבטחונית. הן היו פומביות, העותרים הציגו אותן בבית המשפט – ובכל זאת לא נכללו ב"ידיעה השיפוטית". המחלוקת בין ספיר לדיין על הקמת עיר בפתחת רפיח סוקרה בהרחבה בעיתונות; גם היא לא הצליחה לחדור את חומות "הידיעה השיפוטית". במפגן מרשים של בורות מרצון, השופטים הצליחו לצלוח את 15 החודשים שבין האירועים בפתחה ועד לפסק הדין, מבלי שתתערער אמונתם המוצקה ב"טעמי הבטחון החיוניים" שעמדו מאחורי הגירוש.

עמוס קינן, בקטע סאטירי מזהיר מיוני 1972, תיאר ישיבת גנרלים דמיונית ב-1977 (5 שנים בעתיד), שבה מסביר האלוף פ.מ. מרגליות: "גידור פתחת רפיח ונישול הבדואים בשעתו לא היו כלל וכלל הכרח בטחוני. לצה"ל לא היתה צפויה כל סכנה מן הבדואים, והם לא יכלו לסכן את התעשייה האווירית וכמו כן את תעשיית השימורים והטקסטיל. לאמיתו של דבר, היתה זו יוזמה פרטית של מפקד מקומי, שפעל מתוך שיקולים פוליטיים." הקטע ממשיך בתירוצים שיינתנו לכיבוש קהיר, כווית ובחריין. רק שהסאטירה פיגרה אחרי המציאות. כבר ב-1968 היה ברור שמדינת ישראל לוטשת עיניה לפתחת רפיח, למטרות התנחלות, ולא דובר ב"מפקד מקומי", אלא בהנהגה.

חייו ומותו הקצרים של חבל ימית

מדינת ישראל הסתערה על חצי האי סיני כאילו אין מחר וכאילו לא יהיה שלום אף פעם. בתוך 7 שנים בלבד, בין 1971-1978, הוקמו בסיני לא פחות מ-21 יישובים, מתוכם 16 בפתחה. ב-1978 עצמה, כשחרב הפינוי כבר הונפה מעל חבל ימית והוקפא התיכנון של יישובים נוספים, עלו על הקרקע עוד שני יישובים, תלמי יוסף ופריאל. הם שרדו בקושי שנה. במרץ 1979, כשנחתם הסכם השלום עם מצרים, נגזר דינו של כל חבל ימית. ספק אם היה פרוייקט ממלכתי מופרך כל כך בתולדות המדינה: השקעות עצומות בתשתיות מים וחשמל לקצוות הארץ, תמריצים עצומים למאות מתנחלים (הם נקראו "מתיישבים"), תכנון של עיר לרבע מיליון נפש – וכל זה שרד בקושי עשור. מצעד איוולת מזורז ואכזרי.

עד 1982 פונו כל היישובים. דחפורים הרסו את כל המבנים. שלח אותם שר הביטחון, אריאל שרון, כנראה הפוליטיקאי הישראלי היחידי שעל שמו רשומה הריסה כפולה של אותו אזור עצמו, פעם כנגד ערבים ופעם כנגד יהודים.

הפינוי של ימית עצמה נחרת בזיכרון הציבורי כאירוע "טראומתי", עם תמונות של צעירים הנאחזים בכוח בבתיהם (ביניהם גם צחי הנגבי הצעיר), מודל שאומץ בהתלהבות בידי נוער הגבעות שנים אחרי כן. סביב הההתנחלות בחבל ימית התפתחה, בזמן אמת וביתר שאת לאחר הפינוי, מיתולוגיה שלמה של חלוציות, רוח חופשית, חופים ושיער מתבדר ברוח, תמימות וראשוניות. המיתולוגיה הזאת ממשיכה לפרנס אתרים באינטרנט, ספרי זכרונות, כנסים ושירים.

אבל כל התום והיופי הזה, כמו כל פרק אחר בסיפור הזה, ישב על בסיס רקוב: בסיס של נישול של אלפי בדואים מאדמתם, רק כדי לפנות אותה לחלוציות המתרוננת של היהודים. הכל נשכח באחת; העיתונים הפסיקו לדבר על הפצע המכוער של "פתחת רפיח" והחלו לחגוג כל מבנה טרומי או יציקת בטון חדשה ב"חבל ימית". כל זה קרה כל כך מהר שאפילו הכינוי "פתחת רפיח" בוּער מן השפה, ולא הוזכר עוד, לא הוא ולא תושביו המקוריים.

האם ידעו המתנחלים מי היו תושבי האזור המקוריים? ודאי שידעו. מה שהיה גלוי לעיניהם של חברי ניר-עוז היה גלוי גם לעיניהם של חברי דקלה. הם ראו את השדות הרמוסים בידי הבולדוזרים של צה"ל. הם גם העסיקו את הבדואים כפועלי יום, וכפי שתואר למעלה, אפילו הזילו דמעות תנין על תנאי ההעסקה המשפילים שהם עצמם הציעו לבדואים. ובכן, ידעו ולא רצו לדעת; ידעו ושכחו; ידעו עד דלא ידע. גם הם תרמו את חלקם לתורת האי-ידיעה הציונית, ואי-ידיעתם הרצונית העניקה ריח דוחה במיוחד לתעשיית הנוסטלגיה שצמחה סביב הגעגועים לחבל ימית. יאמר מי שיאמר שגם מתנחלי ימית היו קורבן לציניות של פוליטיקאים תאבי התפשטות קולוניאלית. כן, הם היו, וצער העקירה שלהם היה אמיתי. אבל גם צערם של הבדואים שנעקרו היה אמיתי, ואולי אף עז יותר, שכן הם ישבו במקום מדורי דורות ולא רק שנים ספורות. ואף אדם אינו מתנער מאחריותו רק מעצם היותו קורבן. מתנחלי ימית הגיעו ביודעין לשטח גזול, שתושביו עברו טרנספר. רוב מתנחלי הגדה המערבית עברו לשטח גזול שתושביו לא עברו טרנספר (עדיין), ומן הבחינה הזאת, הם טובים מקודמיהם.

ומה קרה בסוף עם הבדואים והפתחה שחזרה לשליטת מצרים? הנה הדברים שכתב עודד ליפשיץ מקיבוץ ניר-עוז ב-2002:

"ב-82', ערב הפינוי, מתנגדי הנסיגה מסיני טענו שהמדבר יחזור לפתחה אחרי שישראל הפריחה אותה. שנה לאחר מכן נסענו דורי, אשתי ואני לפתחה המצרית. הבדואים, שקיבלו אותנו בחום ובשמחה, חזרו לאדמתם וממשלת מצרים סייעה להם לבנות לעצמם בתים גדולים ומרווחים. אימת הבולדוזרים הוסרה וכל השטחים עובדו וניטעו מחדש.

חלף עוד עשור עד לביקור הנוכחי. השטח התמלא כליל בבתים ובמטעים. הוקמו שם עשרות מרכזים כפריים ובכל אחד מהם יש בית ספר ומרפאה. חזרו אלינו שמות ששכחנו: צומת מסורה, שהפכה למעין עיירה ובה שוק אזורי, ג'וז אבו-רעד באזור אל מדפונה, שבו הוקמה, לא להאמין, מרפאה גדולה ונאה לבריאות האישה.

תעלת המים הענקית מהנילוס לצפון סיני הגיעה מזמן למבואות אל עריש והפריחה בדרכה שטחי מדבר נרחבים. צינור עב קוטר שיושלם בקרוב יוצא מקצה התעלה ויספק מי שתייה בשפע לאל-עריש, שהפכה לכרך ובו כ-700 אלף תושבים, לרפיח ולבדואים בכפרי הפתחה .הבדואים בישראל, שהיא עשירה לאין ערוך ממצרים, יכולים רק לחלום על סיוע ופיתוח כמו זה שקיבלו הבדואים בפתחה מממשלתם."

אקורד הסיום: גירוש שלישי

את פתחת רפיח וגירוש הבדואים ממנה זוכרים כיום מעטים בישראל. חדי הזיכרון אולי זוכרים שבעצם היו שני גירושים, כפי שתואר בדו"ח ועדת יריב: בגירוש הראשון, ב-14 בפברואר 1972, גורשו בין 1000-2000 איש מן השטח שמדרום לכביש עזה-אל עריש. ב-29 בינואר גורשו עוד 5,000 איש מן השטח שמצפון לכביש (שיועד לעיר ימית); המספרים האמיתיים, כאמור, כנראה גבוהים הרבה יותר.

אבל היה גם גירוש שלישי, שעליו ידעו בודדים בלבד.

ב-20 בפברואר 1972 ערך צה"ל תרגיל ענק בסיני להעברת אוגדה משוריינת על מכשול מים גדול – תרגיל "עוז". לצורך התרגיל יצר הצבא אגם מלאכותי באזור אבו עגילה, 45 ק"מ דרומית-מזרחית לאל-עריש. בתרגיל נכחו הרמטכ"ל דדו, שר הביטחון דיין וראש הממשלה מאיר. מה שלא הם ולא אלפי החיילים שהשתתפו בתרגיל ידעו היה ששבועות ספורים קודם לכן – כלומר, באותו זמן שגורש שבט הארמילאת מפתחת רפיח – הורה אלוף הפיקוד שרון לפנות את שטחי התרגיל מכ-3,000 בדואים שהתגוררו שם. הפינוי התבצע בחיפזון ובעיצומה של מכת קור חורפית. הבדואים לא הספיקו לקחת עימם את כל רכושם. הם צעדו בלילה בטמפרטורה של אפס מעלות. הקור והעייפות במהלך אותו לילה גבו את חייהם של 40 איש, מתוכם 28 ילדים.

הסיפור המזעזע הזה נשמר בסוד עשרות שנים. מי שתיעד את האירועים היה ד"ר יצחק ביילי, חוקר החברה הבדואית, שבאותו זמן גם שירת כקצין בממשל הצבאי. ביילי ניסה לברר עם קצינים בממשל ומהם שמע ששרון מעוניין שהשטח ישמש להתיישבות יהודית. מכר ותיק: פינוי לצורך התנחלות באמתלה צבאית. הוא גם דיווח למתאם הפעולות בשטחים, תא"ל גזית, אך זה לא עשה דבר בעניין. הבדואים לא הורשו לחזור לאדמתם גם אחרי התרגיל. בסופו של דבר ביילי התערב אצל הרמטכ"ל דדו, וזה הורה לשרון להחזיר את הבדואים.

ביילי ניסה לפרסם את הסיפור בעיתונות אך הדבר לא עלה בידו; הן סודיות התרגיל והן המבוכה שנגרמה באותו זמן ממש בפתחת רפיח, ונדונה בבית המשפט העליון, סיכלו כל אפשרות לחשוף את הגירוש השלישי, שבשונה מקודמיו, גבה את חייהם של עשרות אנשים. הפרשה נחשפה רק לפני שנתיים בספרו הביוגרפי של דייויד לנדאו על אריאל שרון.

צה"ל לא חקר, ואף קצין לא ננזף או נענש. למה? כי הסיפור לא דלף החוצה. אם אין מחאה, אין פשע. זו אי-ידיעה וזה שכרה.

לטאטא את הבדואים, שגרה ישראלית

זה המקום להזכיר שמשחר ימיה נאבקה מדינת ישראל בבדואים וראתה בהם נטע זר שיש לגדר ולתחום, במקרה הטוב, או לטאטא הצידה, במקרה הרע. יותר מפעם אחת טיאטאה המדינה את אותו שבט בדואי מאתר אחד למשנהו, ואז שוב פעם, ולבסוף פשוט הכריזה עליו כעל "פולש בלתי חוקי"; ציניות גמורה, שכן המדינה היא שפלשה לאדמות הבדואים וחמדה אותן לעצמה.

בשנות ה-50' ריכזה ממשלת ישראל את את הבדואים שנותרו בנגב – כ-11,000 איש, שמינית מאוכלוסית הבדואים טרם הנכבה, שרובה הגדול גורש לעזה ולירדן – בשטח של 5% בלבד משטחי הנגב, מצפון מזרח לבאר-שבע, שכונה "אזור הסייג". השטחים שמחוצה לו הוגדרו שטחים צבאיים סגורים ונאסר על הבדואים לחזור אליהם, אבל במקביל הוקמו מושבים וקיבוצים יהודיים בשטחים שהתפנו. על הביזה הממלכתית הזאת בחבל הבשור כתב דן גזית בפוסט אורח בבלוג לפני 3 וחצי שנים (ראו גם "נוודים בעל כורחם", דו"ח עדאלה, 2010; "עיון מחודש בהלכת "הנגב המת": זכויות קניין במרחב הבדואי", משפט וממשל 2012, אורן יפתחאל, סנדי קדר ואחמד אמארה, עמ' 7-147).

במהלך השנים הצטמק אזור הסייג בכרבע משטחו, 235 אלף דונם שהופקעו בידי ממשלות ישראל, לצורך הקמת יישובים יהודיים, מחנות צבא וגם לצורך הקמת עיירות בדואיות שבהן התכוון השלטון לרכז את האוכלוסיה הכפרית. שבע העיירות האלה ועוד 11 יישובים כפריים הם היישובים הבדואים המוכרים היחידים. כלל שטח השיפוט שלהם – כ-135 אלף דונם. זהו 1% בלבד משטחה הכולל של נפת באר שבע, ש-31% מתושביה (192 אלף איש) הם בדואים. מחצית מאוכלוסית הבדואים בנגב מתגוררת בכ-40 יישובים לא מוכרים. האדמות שברשותם מהוות 2.7% בלבד משטח הנגב.

1% מהשטח ל-31% מהאוכלוסיה. במשך עשרות שנים, זה המקסימום שהסכימה מדינת ישראל להקצות לאוכלוסיה הבדואית. במקביל, מקפידים תועמלני השלטון ועיתונאים בורים להפיץ שקרים על "השתלטות הבדואים על קרקעות הנגב", כאילו יש לבדואים אפשרות לבנות באופן חוקי במקום מושבם. מאות ואלפי בדואים ניסו להשיב לעצמם בדרך חוקית מקצת מן האדמות שנגזלו מהן במרוצת השנים. סך כל תביעות הקרקע שלהם – 5.4% משטח הנגב. גם זה כנראה יותר מדי, וכך באו לעולם ועדת גולדברג, ומתווה פראוור, ושלל התכניות לצמצום שטחי המחיה של הבדואים (עוד נתונים – כאן).

טיפין-טיפין דוחקת המדינה את הבדואים מאדמותיהם ומושיבה תחתם יהודים. המקרה הבוטה ביותר, שזכה לפני שנתיים לחותמת בג"ץ, הוא הריסתם של הכפרים אום אל-חיראן ועתיר לטובת היישוב הדתי-לאומי חירן ויער יתיר; גם כאן לא פסחה קדחת העיברוּת על ההורסים ומוחקים. את הכפר הבדואי אום אל-חיר, הצמוד להתנחלות כרמל, מנסה המנהל האזרחי למחות מעל המפה שוב ושוב. שבטי הג'האלין והכעאבנה שפרושים במרחב בין ירושלים למישור אדומים מיועדים כולם ל"פינוי", על מנת להכשיר את השטח לתכנית E1 הידועה לשמצה. בני כפר אחד נבעטו מהנגב ב-1948, ב-1980 נבעטו מן השטח שיועד להתנחלות כפר אדומים, נבעטו שוב לוואדי קלט, נבעטו שוב כדי לפנות שטח להתנחלות מצפה יריחו, וכעת, 4 ק"מ ממצפה יריחו, המנהל האזרחי שוב בועט בהם הלאה, אף על פי שהוא עצמו העבירם למיקום הנוכחי. קהילות בדואים דומות, כולן חיות בתנאי עוני מרוד, נאבקות בציפורניים במשך שנים נגד הגירוש ממרחב E1.

תכניות הגירוש משטח E1 מתכסות בשמות נאים כמו "ריכוז אוכלוסין" אבל גם הן מסתכמות במערכה נוספת על ייהוד המרחב. ניסיון ראשוני לזרוק את בני הג'האלין למזבלה, פשוטו כמשמעו, לא עלה יפה. מאז החל המנהל האזרחי לגלגל תכנית להקמת עיירה בדואית מצפון ליריחו, רמת נועימה, עבור כ-20 אלף איש משבטי רשאיידה, כעאבנה וג’האלין. כנהוג, אף נציג מהנתינים עצמם לא הוזמן להשתתף בגיבוש התכנית, שמתעלמת מן ההבדלים בין שלושת השבטים, ולא מקצה שטחים לעדרים או למרעה. גם מבחינה תעסוקתית, מדובר באסון. לעת עתה התכנית תקועה בשל עתירות לבג"ץ, אבל ניסיון העבר מלמד שבג"ץ מערים לכל היותר מכשולים טכניים ואינו חולק על עצם ההיגיון התכנוני (ובשורה התחתונה, הגזעני) ששורר בשטח C  בגדה; להיפך, בג"ץ העניק לו חותמת כשרות. המחסום האחרון, אחרי בג"ץ, הוא הממשל האמריקאי, אבל כללי המשחק השתנו בממשל טראמפ, ובהחלט מתקבל על הדעת שהבנייה ב-E1, אשר הוקפאה מאז ממשל בוש השני, תקבל אור ירוק. חוק הסיפוח כבר מוכן ורק מחכה לשעת כושר.

אם תאושר תכנית רמת נועימה, הגירוש משטחי E1 יהיה שידור חוזר של הגירוש מפתחת רפיח. קו ישר יחבר את פתחת רפיח, אום אל-חיראן ו-E1. להבדיל מ-1972, שבה עוד היה אפשר להסתיר מעשים כאלה מן הציבור, כיום אי אפשר; יותר מדי עיניים ומצלמות בינלאומיות מכוונות לשטח C. על כן תנקוט המדינה במסלול השקר, לא במסלול ההסתרה, כדי להצדיק את העוול ("פלישה לאדמות מדינה", "בניה לא חוקית", וכדומה). הציבור הישראלי יבלע כל הבל. קולות סוררים, דוגמת חברי הקיבוץ הארצי לפני 45 שנים, לא יישמעו.

פרשת עקרבה

נחזור לשנות ה-70' המוקדמות. היה זה תור הזהב של הטריק המלוכלך בארגז הכלים של הכיבוש – תפיסה צבאית של קרקעות ערביות והפיכתן להתנחלויות יהודיות, לא צבאיות ולא בטיח. ממש במקביל לגירוש בפתחת רפיח התחוללה פרשה מכוערת אחרת בכפר עקרבה שבשומרון, שנדונה בבלוג לפני כשנתיים. ישראל חמדה את אדמות הכפר הפוריות. לאחר שנכשל המנהל האזרחי בניסיון לרוכשן, הוצא צו תפיסה צבאית ל-5,000 דונם ששימשו לחקלאות אינטנסיבית. השטח גודר בסוף ינואר 1972 – זמן עמוס למגדרים של צה"ל, בגדה ובסיני. בינתיים הבשילו הגידולים, למורת רוחם של השלטונות. בצעד חסר תקדים, השמידו מטוסי ריסוס של צה"ל 2,000 דונם תבואה של תושבי עקרבה.

גם הסיפור הזה הושתק ודלף (דרך עיתונות זרה) רק ביולי 1972. פרץ משבר גדול בשמאל, ושוב, כמו בפתחת רפיח, התברר שהכרזות "בטחוניות" לחוד ומציאות התנחלותית לחוד. על קרקעות עקרבה הוקמה התנחלות נח"ל גיתית, במבצע חשאי, שעליו ניצח אלוף פיקוד המרכז, רחבעם זאבי. ההתנחלות, שאוזרחה אחרי שנתיים, יושבת על 3,200 דונם אדמה פרטית שנגזלה מכפר עקרבה. לאחרונה פורסם שמחצבה ישראלית נטושה בשטח הזה תופעל מחדש, תוספת לשוד המחצבות בגדה המערבית.

בפתחת רפיח ובעקרבה פעלה שיטה זהה. הצעד הראשון היה סימון המטרה: התנחלות מעבר לקו הירוק. מי סימן? נצי המערך – דיין, פרס, אלון וגלילי. הסיבה לא היתה כלכלית או משיחית, אף כי נוח היה למנהיגים לרתום לצידם מניעים כאלה. היא היתה, בפשטות, האינרציה הציונית העמוקה ביותר, האינסטינקטיבית, של כיבוש והפרחת השממה. ואם ה"שממה" אינה שוממה – ובכן, יש לעשותה שוממה: דחפורים ומטוסי ריסוס יהפכו ארץ שאינה בתולה לארץ בתולה. נהרוס ונשמיד ונקבל לוח חלק משלנו. אחר כך נטביל את הגזל בשמו החדש; הלאה רפיח ועקרבה, פנו דרך לימית וגיתית.

ומי יבצע? אלופים תאבי כיבוש, ששים אל הנישול: שרון וגנדי. ואם תתפלק להם "חריגה מסמכות", קריצה קריצה, לא נורא, זה בעצם מה שאנחנו אוהבים בהם, צברים חסרי-מעצורים שכמותם: היכולת להוציא אל הפועל תאוות אסורות בלי סנטימנטים. הם ישקרו שפעלו באישור, קריצה, ואנחנו נשקר שפעלו מאחורי גבנו, עוד קריצה (כל כך הרבה פעמים פעל שרון לכאורה "מאחורי גבם" של מפקדיו, כל כך הרבה נו-נו-נו הופרחו לעברו, ובאורח פלא, כל זה רק דחף אותו גבוה יותר בדרגות הפיקוד – מה שמלמד על רוח צה"ל יותר מאשר על רוח שרון).

וכדי שכל מסכת הפשעים הזאת תתגלגל כסדרה, האמת חייבת להיבעט הצידה, ואת מקומה יתפסו השתיקה במקרה הטוב, והשקר במקרה הרע.

הסטוריה של שקרים

העובדה ההסטורית שמזדקרת שוב ושוב מימיו הראשונים של פרוייקט ההתנחלות הישראלי היא שהוא היה מושתת על הסתרה, סילוף ושקרים; מה שנצרב בזיכרון הלאומי, אם בכלל נצרב משהו, שונה מאד מן האמת ההסטורית, וזאת לא משום שכחה טבעית אלא משום השכחה מכוונת. זאת עובדה רבת עניין שטעונה הסבר. היא מסיטה את מוקד העימות בחברה הישראלית מפולמוס פסבדו-פוליטי, בין שני "מחנות" שכביכול דוגלים באידאולוגיות הפוכות (האירועים שתוארו כאן, כולם תחת שלטון "השמאל", מפריכים את התפיסה הזאת בנקל), אל עימות שונה לחלוטין, פוליטי הרבה יותר: העימות בין תרבות השקר לתרבות האמת; בין צבא ההסתרה לבין גרילת החשיפה. והיא גם מעוררת שאלות רחבות יותר על תפקידה של האמת במציאות הפוליטית.

פרשת פתחת רפיח כולה התנהלה במחשכים. שרים לא ידעו, הרמטכ"ל לא ידע, קצינים בכירים לא ידעו. משדלפו כמה פרטים, הצנזורה מיהרה לקבור אותם שוב הרחק מעין הציבור. "חקירה" פנים-צה"לית הסתיימה במסקנות שהוסתרו מהציבור כיוון שסתרו את עמדת המערכת הרשמית. דיונים בבית המשפט הסתמכו על פערי מידע מתוך אמון עיוור במערכת הביטחון. וזמן קצר לאחר ה"פרשה", הקרקעות וגם ההסטוריה נכתבו מחדש – חבל ימית בא לעולם, נושא בכנפיו חלוציות ותום של התחלה מבראשית.

השיבה לגוש עציון היתה יוזמה ממשלתית סודית ולא "היגררות" אחר מתנחלים משיחיים. ההשתלטות על אדמות עקרבה התכסתה במניעים צבאיים שהתגלו כוזבים. מערכת הביטחון ומשרד החוץ באותם שנים מגבשים תרבות שתוטמע היטב לשנים ארוכות: שפה אחת במסמכים פנימיים, שפה הפוכה בחוץ. האמת על גירוש הערבים, על המניעים ל"פינוי" שטחים עבור התיישבות יהודית מוכחשת נמרצות – בעיתונות, בבתי המשפט, בדיפלומטיה בינלאומית. השקר על אודות "צרכים בטחוניים", "סרבנות השלום" הערבית, מטופח במקביל בזירה הציבורית. ההנחיות המפורשות הן לעשות הכל כדי להיראות כמי שחותר לשלום אך לוודא ששום הצעת פיוס לא תבשיל.

זהו עיקרון אסטרטגי של מדיניות ישראל לניהול הסיכסוך עם הפלסטינים. בימים הראשונים של מבצע "צוק איתן" ניתחתי אותו בפרוטרוט תחת הסיסמה – "לוודא שאין פרטנר". יש בעיקרון הזה כדי להסביר יפה את תיזמונם של סבבי האלימות בעזה, אבל שורשיו נעוצים עוד ב"טוב שארם בלי שלום" של דיין.

מה זה אומר על הכיבוש הישראלי בגדה, על פרוייקט ההתנחלות, על מציאות האפרטהייד שנוצרה בשטחים? מה זה אומר, שחלק הכרחי מבניית כל המפעל העצום הזה היה הטמעה של תרבות שקר בכל דרגי השלטון, תרבות השתקה באמצעי התקשורת, תרבות של עצימת עיניים ברשות השופטת, תרבות של בורות מרצון של הציבור הרחב?

מה זה אומר, שהאידאולוגיה של ארץ ישראל השלמה, שהלאומנות הישראלית על כל ענפיה, אינן יכולות להכריע את הוויכוח על הארץ הזאת ללא תרבות השקר? שאת תקציבי העתק של החטיבה להתיישבות של הסוכנות היהודית היה צריך להעביר "מתחת לשולחן"? שכמעט כל עסקאות הנדל"ן של תנועת "אמנה" לרכישת אדמות פרטיות מפלסטינים הן מזויפות? שאת המטרה האמיתית מאחורי "חוק הכניסה והאזרחות" – דילול דמוגרפי של האוכלוסיה הערבית – יש צורך להסתיר מהציבור ומבית המשפט? שהמדינה מממנת ומגבה את פעולות "תג מחיר" אבל מקפידה לטשטש עקבות? שבתחילת 2017 נמצאים 700 פלסטינים בבתי כלא ישראלים במעצר מנהלי – כלומר, יושבים בכלא חודשים ואף שנים מבלי לדעת במה הם נאשמים, מהו חומר הראיות, ואיך אפשר להתגונן בפניו? מה זה אומר, שהסתרה היא תנאי הכרחי להרשעה?

מה זה אומר, שכל קצין צה"ל שמזהה מצלמה של פעילי זכויות אדם המופנית כלפיו ממהר לחסום את העדשה, לאיים על הצלם, לשבור את המצלמה, למחוק את התיעוד?

על הבלתי-נסבלות של האמת

דבר אחד לפחות זה אומר: שהשמועות על מותה של האמת היו מוקדמות מדי. מערכת כל כך מסועפת שמשקיעה כל כך הרבה מאמץ בהסתרת האמת מפני כל כך הרבה אנשים, לאורך כל כך הרבה שנים – לא היתה מתקיימת אלמלא היתה לאמת חשיבות עליונה; לא רק בעיניה, אלא בעיקר בעיני מי שבוחן אותה. האירוניה היא שדווקא הפושעים ומעגלי התמיכה שלהם מתייחסים לאמת ברצינות רבה הרבה יותר מאשר אגפים מסויימים בשמאל, ספק מיואשים ספק מפונקים, שמעדיפים להתכרבל בהגיגים על "פוסט-אמת" המתחזים לאבחנות סוציולוגיות בעודם לא יותר ממצב נפשי.

וזה רק הולך ומקצין, הפאניקה הזאת מפני האמת. הפאניקה מן המצלמות של "בצלם", הפאניקה ממפגש של תיכוניסטים עם "שוברים שתיקה". הפאניקה מקצינה כי השקרים הקצינו, הפער בין המציאות להזיה הקולקטיבית גדל והולך כל הזמן. יריעת השקרים נמתחת עוד ועוד, בקושי מכסה פינה אחת וכבר הפינה האחרת מציצה, מעשה שטן, חורצת לשון לאור יום. קראו את מאמרו של אמנון קפליוק מדצמבר 1975, "הכועסים על הראי", העוסק בדיוק במתח הזה בין ידיעת האמת לרצון להסתירה – מתח שנפרק בהטלת האשמה על "הראי" (= מי שדובר ומדווח אמת).

ההבדלים בין השקרים של 1972 ואלה של 2017 הם בסגנון אבל לא במהות. כיום מתנהל מצוד של ממש אחרי האמת ודובריה. מנהלים אותו תעמולנים בשכר ומרצון שתובעים לעצמם חזקה על אמת בדיונית, שתפרו לצרכיהם. שימו לב: זהו לא מצב של אדישות כלפי האבחנה בין אמת לשקר, עובדה לבדיה. להיפך: הבדיה תובעת לה מעמד של "אמת" בדיוק משום שהיא מכירה בעליונות הקוגניטיבית של המעמד הזה בתודעתו של הציבור. אלמלא המעמד המיוחס הזה, לא היו טורחים סוכני התעמולה להציג את גרסתם כעדיפה על מה שמציגים ארגוני זכויות אדם.

המחשבות האלה מחזירות אותי אל דברים שכתבה ארנדט על אמת ופוליטיקה, שתרגמתי בעבר בבלוג:

"רק כאשר קהילה שלמה פוצחת באמירת שקר עקרונית, ולא רק ביחס לעניין ספציפי, הופכת אמירת האמת, חופשיה מסילופים של אינטרסים וכוח, לגורם פוליטי ראשון במעלה. בשעה שכולם משקרים על כל עניין בעל חשיבות, או-אז מתחיל אומר האמת, בין אם הוא יודע זאת או לא, לפעול; הוא מכניס גם את עצמו אל הקלחת הפוליטית, כיוון שאם ישרוד (מה שלא סביר), הוא התחיל לצעוד לקראת שינוי העולם. אך במצב הזה, הוא שוב ימצא את עצמו מהר מאד בנחיתות מרגיזה… כיוון שהשקרן יכול לעצב בחופשיות את "העובדות" שלו כך שיתאימו לרווח או להנאת הקהל שלו, או אפילו רק לציפיותיו, רוב הסיכויים שהוא יהיה משכנע יותר מדובר האמת. למעשה, החזות האמינה תעמוד לצידו. הסבריו יישמעו הגיוניים יותר, כיוון שהיסוד הבלתי-צפוי – תכונה בסיסית של כל אירוע אמיתי – נעדר מהם, לרווחת המאזינים… המציאות, לעתים קרובות למדי, מתנגשת עם השכל הישר לא פחות משהיא פוגמת ברווחים או בהנאה."

"המאמץ העיקרי, הן של המרמים והן של הציבור המרומה, יופנה לשמר את הדימוי התעמולתי ללא רבב. הדימוי הזה, יותר משנשקפת לו סכנה מן האויב ומאינטרסים עויינים באמת, מאויים על ידי אותם יחידים בתוך הקבוצה שהצליחו להתנער מן הכישוף שלה ומתעקשים לדבר על עובדות או אירועים שאינם הולמים את הדימוי. ההסטוריה בת זמננו מלאה בדוגמאות של דוברי אמת עובדתית שנתפסו כמסוכנים ואף עויינים יותר מיריבים אמיתיים… מבחינה פוליטית, האמנות המודרנית של הונאה עצמית הופכת, על פי רוב, סוגיה חיצונית לסוגיה פנימית, כך שעימות בינלאומי או בין-קהילתי חוזר כבומרנג אל תוך הזירה הפנימית."

ארנדט מזהירה מפני תופעה שמוכרת לנו היטב:

"כששקרים מחליפים באופן עקבי ומוחלט את האמת העובדתית, התוצאה איננה שהשקר מתקבל כעת כאמת והאמת מוקעת כשקר, אלא שעצם יכולתנו להתמצא בעולם הממשי – וקטגורית ה"אמת מול שקר" היא אחד הכלים המנטליים שמאפשרים אותה – יכולת זו נהרסת".

אבל – וזה אבל חשוב – זו אזהרה ולא נבואה. ארנדט לא באמת האמינה שעולם המושתת על שקר יכול לשרוד לאורך זמן. על כן המאבק על חשיפת האמת ושימורה, הפצתה בציבור, הוא בעל חשיבות עליונה. כן, התיעוד הוא אחת המשימות הנעלות של השמאל בזמננו, אפורה ועמלנית ככל שתהיה. עתיד הדמוקרטיה, מזכיר לנו אדוארד סנודן, תלוי ביכולתנו לשבור קודים של שתיקה; הייתי אומר, לבגוד ב"רעות" ולכונן מחדש סולידריות עם הקורבנות – שתמיד מכירים את האמת הפוליטית טוב יותר מאיתנו. ארנדט מסיימת בטון אופטימי וגם אני רוצה לעשות כך, להיאחז באופיה החולף של השררה:

"השררה מעצם טבעה לעולם לא תוכל להעמיד תחליף ליציבות המוצקה של המציאות העובדתית, שחורגת משליטתנו ברגע שהפכה לעבר. העובדות מבססות את עצמן מתוקף עקשנותן, ובאופן משונה מתקיימות בהן, זו לצד זו, שבריריות ועמידות גדולה – אותה אי-הפיכות שהיא סימן ההכר של כל פעולה אנושית. בעקשנותן, העובדות גוברות על השררה; הן ארעיות פחות מתצורות של שררה, שצומחות מהתארגנות אנושית לצורך מטרה מסוימת ונעלמות עם השגת המטרה או כשלונה. אופיה החולף הופך את השררה למכשיר מאד לא מהימן להשיג קביעות כלשהי, ועל כן, לא רק האמת והעובדות אינן בטוחות בידיה אלא גם הלא-אמת והלא-עובדות."

ישראל גירשה ומגרשת ערבים כל שנותיה; הנכבה לא הסתיימה ב-1948. היא משקרת פעם אחת כשהיא מסתירה את מעשי הגירוש ופעם שניה, כשהם נחשפים, כשהיא מתרצת אותם בצרכי ביטחון. היא משקרת פעם אחת כשהיא מסתירה מעשי התנחלויות ופעם שניה כשהיא מציגה אותם כ"חזרה לקרקע יהודית" או "שימוש בקרקעות מדינה לא מנוצלות". פחות או יותר ישראל משקרת בכל היבט שקשור לפרוייקט הקולוניאלי של ייהוד שטחי הנגב, הגליל, יהודה ושומרון ומזרח ירושלים.

למערכת השקרים הזאת שותפים רבים בכל שדרות החברה – משופטי בית המשפט העליון ועד למפעילי הדחפורים בכפרים הלא מוכרים בנגב. חלקם בורים מבחירה, חלקם מעצלות. אבל האמת העקשנית, הארורה הזאת, עדיין עומדת במרייה, אינה מתכלה.

ויש כאן גם בדל תקווה. אם אי אפשר להם לכיבוש ולאפרטהייד להתקיים בתנאים של שקיפות וכבוד לאמת, אם כל מרצם מוקדש לטשטוש עקבות ולטיפוח נראטיבים כוזבים – אז די ברור מה התפקיד שלנו, לא? ודי ברור שלא חל שום פיחות בחשיבות התפקיד הזה; להיפך. המיואשים מלגלגים: מה חשובה האמת, הכל משחקי כוח ושליטה. אבל המיואשים בעצמם מנותקים מן האמת ההסטורית: שיכורי הכוח והשליטה מייחסים משמעות עצומה לאמת, אחרת לא היו נלחמים נגדה עד חורמה. האם משטר האפליה האתני בישראל היה יכול להגיע לאן שהגיע מתוך התנהלות שקופה והודאה ברורה במחיר האנושי שגובים פשעיו? האם יוכל להמשיך לשרוד ואף לשגשג תחת אור השמש העזה של האמת הפומבית?

יש רק דרך אחת לדעת.

* * *

 

[* תודה לעודד ליפשיץ מקיבוץ ניר-עוז]

הקדמה

בשטחי הגדה המערבית, יודע כל דרדק, שורר כאוס משפטי. זה לצד זה מסתופפים שם, ולעתים קרובות מתגוששים, מקטעים מן החוק העות'ומני, החוק הירדני, המשפט הישראלי ותחיקת ביטחון של המפקד הצבאי. מבחינת השליט הישראלי, הכאוס הזה משתלם. הוא מייצר מסך של עמימות שבחסותו השתרר בשטחים, הלכה למעשה, משטר אפרטהייד. זכויות אדם ואזרח בסיסיות שמהן נהנה כל מתנחל נשללות משכנו הפלסטיני בעילות שונות ומשונות. אחד התחומים שבהם האי-שוויון צף לפני השטח ואף טופל בערכאות המשפטיות הוא תחולתם של חוקי העבודה הישראלים בשטחי הגדה המערבית. בבלוג הזה פורסמו שני פוסטים נרחבים על כך, הראשון עסק (בין השאר) בניצול עובדים פלסטינים באזור התעשייה "ניצני שלום" והשני בניצול עבודת ילדים פלסטינים בבקעת הירדן. ניצול הילדים התאפשר לא רק בגלל היעדר אכיפה (בעיה כרונית בשטחים) אלא בגלל היעדר בסיס חוקי לאכיפה: חוקי עבודת הנוער ובטיחות בעבודה מעולם לא הורחבו מעבר לקו הירוק.

והנה, בחודש דצמבר האחרון הניח ח"כ יריב לוין, תיקון לחוק עבודת הנוער על שולחן הכנסת. התיקון מבקש להחיל את הוראות החוק גם על מעסיקים ישראלים בשטחי הגדה המערבית. אם יתקבל התיקון, רבים מן העיוותים שתוארו כאן, להלכה לפחות, יוכלו להוות בסיס לתביעה בבית משפט ישראלי. ילדים-פועלים בבקעת הירדן יוכלו להודות לח"כ לוין על שאיפשר להם לקבל סעד משפטי הוגן.

כשרואים מי הצטרף להצעת החוק של לוין (הח"כים סטרוק, אילטוב, שקד, פייגלין, קלפה, יוגב, מועלם-רפאלי), אפשר לנחש שלא זכויותיהם של קטינים פלסטינים עמדו לנגד עיניהם, אלא זכויותיהם של קטינים יהודים בהתנחלויות. אבל אין להכחיש שמתוך שלא לשמה אפשר להגיע לשמה.

ההצעה של לוין היא חלק מתהליך שמתעצם והולך בשנים האחרונות, שזכה לכינוי "סיפוח משפטי" של השטחים. בקואליציה הנוכחית, וגם בממשלה, יש ייצוג נכבד לתומכיו: כל חברי הבית היהודי והאגף הלאומני בליכוד (לוין-דנון-חוטובולי-אלקין-רגב-אקוניס). מאחורי הקלעים, התהליך כבר בעיצומו. כשיושלמו מהלכיו העיקריים, יישמעו קולות המחאה הצפויים מן האופוזיציה. במקרה הזה, הם גם יישענו על עמדתה של האליטה המשפטית – המאוחדת בהתנגדות נחרצת לסיפוח המשפטי. זאת תהיה טעות פוליטית חמורה, והפוסט הזה הוא ניסיון להסביר מדוע. לפני שאגיע לטיעון, צריך לומר כמה מילות רקע על המצב המשפטי הסבוך בשטחי הגדה המערבית.

המשפט בשטחים

[מקור: "שלטון אחד, שתי מערכות חוק", דו"ח האגודה לזכויות האזרח, אוקטובר 2014]

בשטחי הגדה המערבית מתקיים משטר כלאיים משפטי. לכאורה, סמכויות החקיקה באזור, שישראל לא החילה בו את ריבונותה, מסורות למפקד הצבאי (אלוף פיקוד המרכז). ואומנם, התושבים הפלסטינים בשטחי הגדה המערבית כפופים לדין הצבאי, שחלקו נחקק בידי שלטונות הצבא וחלקו משמר את הדין הירדני ששרר באזור לפני הכיבוש. גם בשטחי A, שלכאורה מצויים בסמכותה המלאה של הרשות הפלסטינית, יש לישראל סמכויות שיפוט בעברות ביטחון ובעבירות גניבת רכב. בשטחי B ו-C חלה תחיקת הביטחון במלואה. דו"ח האגודה מונה שורה ארוכה של תחומים – הדין הפלילי, דיני מעצרים, זכויות להליך הוגן, זכויות קטינים, דיני תעבורה, חופש ביטוי ועוד ועוד – שבהם כפופים הפלסטינים בשטחים, אבל לא המתנחלים, לדין הצבאי, ועל כן זכויותיהם מצומצמות הרבה יותר.

מנגד, המתנחלים נהנים מ"חבילה" משפטית אחרת לגמרי. ראשית, הדין הפלילי הישראלי וכן 17 חוקים מרכזיים נוספים (כניסה לישראל, ביטוח בריאות ממלכתי, מס הכנסה, בחירות לכנסת ועוד) הוחלו באופן אקס-טריטוריאלי ופרסונלי על המתיישבים היהודים בשטחים (החוק מגדירם "זכאי חוק השבות" – כלומר, אפילו אזרחות ישראלית אינה תנאי להשתייך לקבוצה הפריבלגית). שנית, המפקד הצבאי הרחיב בצווים צבאיים את תחולתם של חוקים ישראלים רבים לשטחי ההתנחלויות, למשל, חוקי ניהול הרשויות המקומיות והאזוריות, בתי משפט מקומיים שמוסמכים לשפוט על פי החוק הישראלי בדיני רווחה, עבודה, תכנון ובניה ועוד. שלישית, בתי המשפט הישראלים נוקטים יוזמה עצמאית ומדי פעם מרחיבים את תחולתו של הדין הישראלי לגדה המערבית (תוצר לוואי של כך הוא הרחבת ההגנות המשפטיות גם לפלסטינים, כפי שנראה מיד). רביעית, בית המשפט העליון קבע שחוקי יסוד חלים גם על מתנחלים, אף כי תחולתם על פלסטינים איננה מובנת מאליה ולמעשה בתי המשפט הצבאיים אינם מכירים בה. את המערכת המתוחכמת הזאת ניתן לסכם במשפט הממצה של פרופ' אמנון רובינשטיין: מבחינת המתנחלים, "הממשל הצבאי אינו אלא שלט, דרכו פועלים החוק והממשל הישראלים".

סיפוח משפטי זוחל

בשנים האחרונות גילו נציגי המתנחלים בכנסת, פעם אחר פעם, שהחוק הישראלי לא חל באופן אוטומטי על ציבור הבוחרים שלהם, ובמעשה הטלאים שמרכיב את מערכת החוק הדו-ראשית ששוררת בשטחים, יש לאקונות לא מעטות.

כך גילתה ח"כ (לשעבר) אורית סטרוק שנשים מתנחלות חשופות לפיטורין בתקופת ההריון; מיהרה והציעה להחיל את חוק עבודת נשים גם בשטחים. מתנחלת בבית"ר עלית גילתה לתדהמתה שלמשרד התמ"ת "אין סמכות לאכוף חוק אי-תשלום דמי חופשה מעבר לקו הירוק" (תדהמה שהפלסטינים יכולים רק להתקנא בה). מתנחלים אחרים גילו, שוב לתדהמתם, שחוקי סביבה רבים אינם חלים מעבר לקו הירוק (ספרו את זה לתושבי טולכרם, שלמדו את זה על בשרם מזה 30 שנה), ודרשו גם הם להרחיב אותם לשטחים.

וכאן קורה דבר מוזר. למרות שהצעות החוק של לוין וסטרוק חלות במפורש גם על עובדים פלסטינים, ולכאורה ישדרגו את מעמדם המשפטי בסכסוכי עבודה, הן נתקלו בחזית סירוב אחידה – הן במערכת המשפטית והן במפלגות המרכז והשמאל – להוציא שתי ח"כיות, מרב מיכאלי ופנינה תמנו שטה, שתמכו בהצעה של סטרוק. היועץ המשפטי וינשטיין התנגד לחוק סטרוק בנימוק ש"יש לו השלכות במישור המשפט הבינלאומי". ציפי לבני ויעקב פרי טענו שמדובר ב"ניסיון לספח את השטחים משפטית ולפגוע במעמדה הבינלאומי של ישראל". ח"כ חנין, על אף מחויבותו העמוקה לחקיקה סביבתית, אמר שהוא "מתנגד עקרונית להחלת כל חוק ישראלי מעבר לקו הירוק". למעשה, ההתנגדות הגיעה עד ראש הממשלה, שבחר בדרך הישנה והטובה של הרחבת חוק עבודת נשים באמצעות צו אלוף במקום בחקיקה ראשית. למעשה ישראל עומדת להרחיב את כל דיני העבודה לשטחים באמצעות תחיקת ביטחון, תהליך שנמצא בעבודת מטה כבר כמה שנים.

הפולמוס ניצת שוב לאחרונה עת הורחבו לשטחים ההגנות של הדין הפלילי הישראלי, שוב בצו אלוף, בחריג בולט אחד: תיקון "שי דרומי", שמנקה מאחריות פלילית אדם שהודף פורץ לביתו או לעסקו, לא הורחב. הסיבה היא שהגנה זו היתה מאפשרת לפלסטינים להדוף התקפות מתנחלים על בתיהם מבלי לשאת באחריות פלילית. לכך בוודאי לא התכוון המחוקק הגזעני שבסך הכל רצה לסייע למתנחלים שהסתבכו בפלילים, לא לפלסטינים. בכל זאת, ההגנות החדשות בהחלט משופרות ביחס להגנות הקודמות (שהיו תערובת של החוק הירדני, תקנות בריטיות לשעת חירום וצווי אלוף הפיקוד). ושוב, בשמאל נרשמה חמיצות: "התיקונים נקודתיים" (עו"ד תמר פלדמן), "המשמעות הצהרתית" (אייל גרוס), ובעיקר, מוחים בשמאל, מדובר במסיכת איפור על פניו המכוערות של הכיבוש. עדיף בלעדיה.

בואו נעשה סדר. הסיפוח המשפטי מגיע בכמה גרסאות, ואלה הן:

1. אפרטהייד זקוף-ראש – הרחבת ריבונות. זוהי חקיקה ראשית שחלה במפורש רק על מתנחלים ולא על פלסטינים. כזכור, מדינת ישראל כבר קבעה ש-17 חוקים מרכזיים שלה יחולו באופן סלקטיבי, על בסיס אתני, בשטחי הגדה.
2. אפרטהייד לא מוצהר – הרחבה צבאית. אלה הם חוקי הכנסת שמורחבים (תוך התאמות) באמצעות צו אלוף (תחיקת ביטחון) אך ורק לתושבי ההתנחלויות. בנובמבר 2014 הגישה ח"כ סטרוק הצעת חוק שלפיה כל חקיקה עתידית של הכנסת תורחב אוטומטית באמצעות צו אלוף לתושבי ההתנחלויות. ההצעה נפלה בעקבות התנגדותו של היועץ המשפטי לממשלה. החודש הוגשה ההצעה שוב בידי הח"כים מגל וסמוטריץ'.
3. משפט שוויוני – הרחבת ריבונות. זוהי חקיקה ראשית שתחול באופן לא סלקטיבי על כל תושבי הגדה המערבית, יהודים או ערבים. ככל הידוע לי, אין כיום חוקים כאלה, אבל מתוך דבריהם של דוברי הימין שדוגלים בסיפוח מלא של הגדה, ניתן להבין שחקיקה שוויונית כזאת תהיה חלק טבעי מהתהליך.
4. משפט שוויוני – הרחבה צבאית או פסיקתית. אלה הם חוקי כנסת שמורחבים באמצעות צו אלוף או בפסיקות של בתי משפט ישראלים לכל תושבי הגדה המערבית, במקרה שהמתנחלים לא נהנו מהם קודם לכן, או רק לפלסטינים, אם המתנחלים כבר חסו תחת החוק הישראלי. למשל, צווי אלוף שמרחיבים את ההגנות של הדין הפלילי לפלסטינים בשטחים, את חוק עבודת נשים ועוד. במסלול הפסיקתי הדוגמה הבולטת ביותר היא בג"ץ "קו לעובד", שהשווה את תנאי השכר וזכויות העובדים של פלסטינים המועסקים בידי ישראלים לאלה של עובדים ישראלים.

הקונצנזוס בקרב האליטה המשפטית והשמאל בישראל מתנגד לכל האופציות האלה, בסדר יורד של עוצמה. למעשה, כל מהלך (שיוזמתו בכנסת או בממשלה) לשלוח את זרוע החקיקה הישראלית אל מעבר לקו הירוק נתקל בהתנגדות עקרונית של המחנה הזה. ההתנגדות הזאת תמוהה, לפחות ביחס לאופציות (3) ו-(4) (בהמשך אטען שהיא אפילו תמוהה ביחס לאופציות (1) ו-(2)). מה עומד מאחוריה?

טיעוני השמאל והאליטה המשפטית נגד סיפוח משפטי

למרות ההתנגדות הגורפת לסיפוח משפטי, לא קל למצוא טיעונים סדורים נגדו. אמירות מבטלות כמו "אלה תיקונים נקודתיים בלבד" מוטב שלא ייאמרו. מה שנראה נקודתי מן הפקולטה למשפטים או ממשרד ממוזג בתל אביב יכול להיות שינוי גורלי בחייו של נתין פלסטיני. אני מציע לכל מי שממעיט בחשיבותו של המאבק המשפטי הסיזיפי, ההולך בקטנות, להרחיב את החוק הישראלי לשטחים, לפנות אל כל אותם עובדים פלסטיניים שבעקבות בג"ץ "קו לעובד" הדרמטי החלו לתבוע מעסיקים ישראלים על הפרת זכויותיהם;  לתבוע, וגם לזכות בדין. אני מציע להתוודע לסיפור מעורר ההשראה של מחצבת "סלעית", מאבק העובדים המאורגן הראשון בגדה המערבית, שהוביל ארגון העובדים "מען"; סיפור שלא היה מתאפשר לולא הורחבו דיני העבודה הישראלים לשטחים. גם בבקעת הירדן הצליח עובד פלסטיני, הודות לאותו בג"ץ, לתבוע ולזכות בזכויותיו מידי מתנחל ממושב רועי, ובימים אלה מתנהל מאבק דומה באזור התעשיה "ניצני שלום". הניצחונות במאבקים האלה נדירים, לכאורה טיפה בים, אבל אין לשמאל השגים גדולים מהם.

מאבקים פוליטיים משמעותיים הם בדרך כלל אפורים, רבי-יגע, נטולי תהילה. כולנו רוצים שהכיבוש והאפרטהייד יסתיימו, ולכל אחד מאיתנו חזון אוטופי משלו איך ייראה היום שאחרי. אבל מחויבות אמיתית לצדק ושוויון היא, מעל הכל, מחויבות לאנשים אמיתיים, שחיים כאן ועכשיו. אין לנו זכות מוסרית להקריב את זכויותיהם הבסיסיות של קורבנות המשטר הישראלי בשמו של חזון שמי יודע אם יתממש בימי חייהם. לעתים קורה שפולמוס אקדמי או משפטי משתבלל בתוך עצמו ובתוך כך מותיר מאחור את הקורבנות שעליהם הוא נסוב. כדאי לעצור ולחשוב אם זה לא מה שקרה בשיח סביב הסיפוח המשפטי.

הצגה עקרונית יותר של ההתנגדות לסיפוח המשפטי של השטחים אפשר למצוא בעתירות לבג"ץ. לצורך הדיון השתמשתי בעתירה של "גוש שלום" נגד הכשרתו של רדיו המתנחלים "גלי ישראל". הפרשה בקצרה: בשנת 2007 הכריז משרד התקשורת על הכוונה להקים תחנת רדיו אזורית להתנחלויות. בעקבות כך עתרה תנועת "גוש שלום" לבג"ץ וטענה שאין למדינת ישראל סמכות לעשות זאת בשטח הנתון לשליטה צבאית. מדינת ישראל הגיבה בהקמת "הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו – איו"ש", גוף רגולטורי שהוסמך לפעול בשטחים שבהם הרשות השניה איננה יכולה לפעול. זהו בדיוק התעלול המשפטי שנקטה המדינה כאשר רצתה להכשיר את מכללת אריאל שלא בדרך המלך העוברת במל"ג: היא הקימה את "מל"ג יו"ש". טענת העותרים שמדובר באותה גברת בשינוי אדרת נדחתה, והתחנה עלתה לאוויר באירוע השקה חגיגי בנוכחותו של שר התקשורת דאז, משה כחלון.

אני מצטט מתוך כתב העתירה של עו"ד גבי לסקי ועו"ד סמדר בן נתן את הטיעון העקרוני:

"מגמתו של אופן פעולה זה, של רתימת רשויות אזרחיות ישראליות על ידי הדרג הצבאי וללא חקיקה של הכנסת שתאשר זאת (שכן יהיה מדובר בסיפוח דה פקטו),  היא "נירמול" חייהם של היהודים בשטחים הכבושים, כאילו הם חיים ממש בתוך שטחה של מדינת ישראל, המבקשת לטשטש את ההבדל בין החיים במדינה ריבונית לבין החיים בשטח כבוש הנתון תחת ממשל צבאי. החלטה מסוג זה יכולה להתקבל רק על ידי הריבון האמיתי של מדינת ישראל, הכנסת, אשר לא קיבלה החלטה מעין זו, ומובן כי על בית המשפט הנכבד להישמר מלקבל החלטה אשר תכשיר סיפוח משפטי זוחל של השטחים הכבושים. מדובר מבחינה משפטית בהכשרה רטרואקטיבית של פעילויות נעדרות סמכות לחלוטין, המביאות לטשטוש המציאות הפוליטית והמשפטית באזור, תוך מתן סמכות רטרואקטיבית מחד לרשות סטטוטורית ישראלית לפעול בשטחים ומאידך למפקד הצבאי להורות לגופים שהוקמו בחוק ע"י הכנסת לפעול בהתאם לתחיקת הביטחון."

אין לי שום מחלוקת עם טענת האי-סמכות. השאלה היחידה שלי היא: למה זה חשוב? למה זה הפך להיות הטיעון המרכזי של השמאל נגד הסיפוח המשפטי? איך בדיוק התנגדות להרחבת החוק הישראלי לשטחים מגינה על קורבנות משטר האפרטהייד? אני מזכיר שוב, שהגנה כזאת היא הרציונל העליון שאמור להכתיב את מאבקי השמאל. "בזבוז" משאבים על מטרות אחרות אינו אסור, כמובן, אבל רובץ עליו נטל הוכחה כבד.

עניינה של העתירה המדוברת היה ניסיון למנוע מהמתנחלים הקמת רדיו משלהם, כשהדגש בה היה על אי-חוקיות המהלך. אבל תפיסה לגליסטית כזאת של מדיניות ישראל בשטחים מחמיצה את העיקר: החוק עצמו שכוננה ישראל בשטחים – מעשה טלאים שכבר מזמן אינו "תפיסה לוחמתית זמנית" ושנועד להיטיב עם המתנחלים ולא להגן על זכויות האוכלוסיה הכבושה – פסול מיסודו ואין לו שום עיגון בדין הבינלאומי. מטרתו של החוק הזה תמיד היתה להכשיר את פרוייקט ההתנחלות ונישול הפלסטינים, לא לרסן אותם. ואומנם, האופן שבו הסתיימה הפרשה מוכיח זאת יפה: המדינה שינתה את "החוק", יצרה יישות משפטית חדשה בשם "הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו – איו"ש" – ובזה הסתיים העניין. גם מבחינת בית המשפט הסתיים כאן העניין: הכל חוקי.

קשה לטעון שבמקרה הזה קופחו זכויותיהם של פלסטינים. נכון, אלה מעולם לא יזכו לתחנת רדיו משלהם באישורו של המנהל האזרחי. אבל הם לא יזכו בה בין אם המתנחלים יקבלו תחנה משלהם ובין אם לאו. כך שהחלת החוק הישראלי על מתנחלים לא מקפחת כאן את הפלסטינים; אלה מקופחים בין כה ובין כה. ההבדל היחידי הוא שלפני הרחבת החוק, הקיפוח שלהם סמוי יותר מן העין, ואחריו – הוא גלוי. והנה, כאן דווקא נעוץ הטיעון בעד הרחבת החוק הישראלי לשטחים. במשך שנים רבות נוקטות הרשויות בפרקטיקות מפלות נגד הפלסטינים, פרקטיקות שאינן מעוגנות בחקיקה. ואולם מרגע שחקיקה ישראלית מורחבת לשטחים, ולו רק לטובתם של מתנחלים, האפליה מקבלת מעמד רשמי.

ובאפטרהייד רשמי תמיד קל יותר להיאבק מאשר באפרטהייד לא רשמי. זכרו את פרשת ההפרדה בקווי האוטובוסים בגדה.

אני חוזר לארבע אופציות ההרחבה שדוברו כאן, ומתרכז בשתיים מהן: האופציה השניה, "אפרטהייד לא מוצהר – הרחבה צבאית", והאופציה הרביעית, "משפט שוויוני – הרחבה צבאית או פסיקתית". אם המחוקק נוקט באופציה (4), הריהו מיטיב עם הפלסטינים ומאפשר להם לתבוע את זכויותיהם בבתי משפט ישראלים. אם הוא נוקט באופציה (2), הוא מתעלם מן הפלסטינים ומשווה את המתנחלים לאזרחים שבתחומי הקו הירוק. בתוך כך, הוא מעניק גושפנקה רשמית לפרקטיקות גזעניות ומפרסם את עצמו כמשטר אפרטהייד גלוי. האפשרות הראשונה חייבת לזכות בתמיכתם של כל מי שחפצים להקל על סבלם הממשי של קורבנות המשטר הישראלי; האפשרות השנייה חייבת לזכות בתמיכתם של כל מי שנאבקים לקלף את הדימוי הנאור מעל פניו האמיתיות של משטר זה ולהביא לקיצו. אף אחת משתיהן אינה כרוכה בקיפוח נוסף של קורבנות המשטר.

אז למה אתם מתנגדים? האם העובדה שאתם נמצאים באותו צד של המתרס עם ראש הממשלה, שמתנגד גם הוא לסיפוח משפטי, לא מדליקה אצלכם נורה אדומה? האם לא ברור שהתנגדות "המבוגרים האחראים" שבשלטון לסיפוח המשפטי משקפת את הבנתם שסיפוח כזה יערער את הסטטוס-קוו החיוני להישרדותם ולהישרדות משטר האימים ששורר בגדה?

מה לשמאל ולהישרדות הזאת?

במחוזות האבסורד

ההתנגדות של השמאל לסיפוח המשפטי גולשת לפעמים לאבסורד. להצעת החוק של סטרוק, שמוחזרה בידי מגל וסמוטריץ', להחיל אוטומטית בהתנחלויות כל חקיקה ישראלית חדשה, הגיב הפרשן המשפטי יובל יועז בזעזוע לא מוסתר. מדוע? שמשום שעד כה "ישראל הרשמית יכולה להמשיך לומר לעצמה ולעולם, כי השטחים לא סופחו וכי ישראל אינה מקיימת משטר של אפרטהייד." הצעת החוק הזאת, מתריע יועז, תחרב את הכל. "כבר היום שורר בשטחים משטר בעל מאפיינים של אפרטהייד, שמשמעותו דין נפרד לאוכלוסיות נפרדות. חקיקת 'חוק הנורמות' של סטרוק, שתחול על ישראלים בלבד, תעמיק מאפיינים אלה, תיצור מצג של סיפוח משפטי, ותעורר שוב את ההאשמות המשוות את הציונות לגזענות. זו תהיה בכייה לדורות."

הבנתם את הבעיה? יש משטר אפרטהייד, זה ידוע. יש גם מצג שווא (שכרוך ברמייה עצמית), לפיו אין אפרטהייד. הצעת סטרוק תחשוף את הפער הזה, תיצור "מצג של סיפוח משפטי" (הפרשן בילבל את עצמו; המצג הוא של אין-אפרטהייד, הסיפוח המשפטי דווקא יקרע אותו לגזרים), וזו תהיה "בכיה לדורות".

לא לאפרטהייד הקיים קורא יועז בכיה לדורות (כבר שני דורות, 48 שנים וסופו מי ישורנו), לא למצג השווא שמאפשר לישראלים וגם לבני בריתם המתמעטים והולכים להעמיד פנים שאין אפרטהייד הוא קורא בכיה לדורות. רק ההצעה לחשוף את השקר הממאיר הזה – היא בעיניו בכיה לדורות. האם לשכת נתניהו הכתיבה את המאמר הזה? האם יובל יועז הוא שם עט של יועז הנדל? לא ולא, פשוט נגלה לנו כאן נוף האבסורד הסכיזופרני של האליטה המשפטית, זו שמרבה לדבר על צדק ושוויון אבל בשעת המבחן רותמת את המשפט לא אליהם אלא דווקא לתעמולת השלטון.

הקונצנזוס הזה חוצה גבולות. בתחילת הפוסט הזכרתי את עבודת הילדים הפלסטינים בבקעה, שעליה כתבתי בעקבות  דו"ח HRW. גם מחברי הדו"ח המטלטל הזה נקלעים לפרדוקס. אחרי שהם מונים בקפדנות רבה את כל האפליות שסובלים מהם עובדים פלסטינים בשטחים לעומת עובדים יהודים בתחומי ישראל, הם קובעים מפורשות שאין בכל זה סיבה להמליץ על הרחבת תחום השיפוט של ישראל לשטח הגדה, שכן מהלך כזה יעמוד בניגוד לחוק הבינלאומי.

הא. אבל רגע, כמעט כל מה שישראל עושה בשטחים עומד בניגוד לחוק הבינלאומי. לעזאזל, כל מתנחל מצוי, כל קצין זוטר בשומרון או בבקעה, עושה לפחות 6 דברים לא חוקיים (על פי החוק הבינלאומי) לפני ארוחת הבוקר. הסיפוח המשפטי הזוחל של השטחים כבר מתרחש שנים רבות; הוא בבחינת קישוט, מוזיקת רקע לתהליכים החשובים באמת: הפקעת אדמות, הרס סיטוני של בתים, גירוש קהילות, ירי חי על מפגינים, מעצרים פוליטיים, ענישה קולקטיבית, ועוד ועוד. אלה מתרחשים בין אם החוק מתיר אותם ובין אם לאו. כל מי שהתעמק בזכויות אדם בשטחים יודע זאת: השלטון קובע מדיניות, החוק מסתגל אליה. השלטון מסמן מטרה, החוק כבר ימצא דרך לירות אליה. לפעמים החוק מפגר אחרי השלטון; המדינה נוקטת בצעדים "לא חוקיים" לכאורה. אבל אל דאגה: המדינה תכשיר את העבירות בדיעבד. ככלות הכל, למדינה יש זכות ראשונים בקביעת החוק. המאחז הלא-חוקי יוכשר, הפקעת האדמות תוצדק בצורך בטחוני, העינויים יחסו תחת "הגנת הצורך". החוק ימרק כל עוון. זה תפקידו.

בשנים האחרונות מנהל הימין מאבק עיקש להכשיר את כל המאחזים הבלתי חוקיים, והנושא גם קיבל דחיפה בהסכמים הקואלציוניים של הממשלה הנוכחית. תגובת הרפלקס של השמאל למאבק הזה היא כמובן לזעוק ולמחות. עמדתי שלי תמיד היתה הפוכה ומאז שכתבתי את הדברים האלה רק התחזקה.

"אם שלטון החוק בשטחים הוא בדיחה, נשאלת השאלה האם עדיף לצחוק ממנה בסתר או בקול רם. רוב השנים, רוב הישראלים העדיפו לצחוק בסתר. אנשי המילואים שהיו שם, הזדעזעו ממה שראו (אבל חזרו במילואים הבאים, "כי אין ברירה"), העיתונאים שסיקרו את המשפטים בבתי הדין הצבאיים, הפוליטיקאים שאילצו אנשי צבא להתיישר לפי תכתיביהם – כולם הכירו את הבדיחה היטב, אבל לא העזו לצחוק בגלוי. לא נעים, הגויים רואים ומצלמים.

על שיתוף הפעולה הרקוב הזה מערער השמאל האקטיביסטי של העשור האחרון: בילעין-נעלין, שיח-ג'ראח, סילואן, נבי-סאלח, בקעת הירדן, משטי הסולידריות, תנועת ISM. הרעיון פשוט: להראות לכל העולם – כולל לישראלים שעדיין מסרבים להכיר בכך – את הבדיחה.

ולצחוק ממנה בקול רם. די להעמדת הפנים.

פשעים גלויים, גזענות מפורשת, אפרטהייד מעוגן בחוק – בכל אלה קל הרבה יותר להיאבק מאשר בסבך ביורוקרטי שתוצאותיו זהות אבל הוא אפוף ברטוריקה משפטית "נייטרלית", אפילו ליברלית. קל יותר להיאבק, כי קשה יותר להתכחש לעוול. קל יותר להיאבק, כי כל כמה שנסביר לאנשים שהפוליטיקה נקבעת במעשים ולא במלים, הם עדיין ייתנו למלים עדיפות בקביעת הדימויים הפוליטיים שלהם. ואם המלים של הכיבוש כבר הופכות לבלתי נסבלות – מלים כמו "הסדרה" או "אדמה פרטית" – אז הכיבוש עצמו הופך לבלתי נסבל…

נתניהו ממשיך לזגזג משני צידי הגבול. אבל הדנונים והאלקינים הם כבר סיפור אחר לגמרי. הם רוצים את האדנות שלהם חקוקה בסלע, מעוגנת בחוק. דה יורה ולא דה פקטו.

ועל כך יש להודות להם. הם מוציאים את הכביסה המלוכלכת של ישראל החוצה, מפרסמים את הטינופת של האפרטהייד בראש חוצות. לא פעם ולא פעמיים נדמה לי שהם ענף יצירתי במיוחד של השמאל האקטיביסטי, שאמון על אותן שיטות פעולה בדיוק. חוק "הסדרת" המאחזים, אם יאושר, ייתן סוף סוף גושפנקה רשמית למדיניות שקטה וערמומית בת עשרות שנים: הפקעת קרקע פרטית מידי פלסטינים והעברתה ליהודים. כמה נאבקו נגד המדיניות הזאת כשהיא נבלעה בתוך אלף ניסוחים משפטיים עקלקלים? מתי מעט. כמה ייאבקו נגדה כשהיא תהפוך לחוק אפרטהייד רשמי? הרבה יותר. גם בארץ וגם בעולם. לכן זה חוק טוב, חוק מצוין למתנגדי הכיבוש. לו הייתם יהודים במדינה אנטישמית שנוהגת בכם אפליה פרקטית בכל הבט של החיים, האם לא הייתם מעדיפים שהאפליה הזאת תיוודע לכל העולם כמות שהיא? האם יש דרך יעילה יותר לפרסם את דבר האפליה מאשר להפוך אותה לחוק מדינה רשמי?"

שוויון על הניר, קיפוח בשטח

ישנה עוד התנגדות משמעותית לסיפוח המשפטי שאני לא רוצה להמעיט בערכה. משפטנים שמעורים באופן מעשי באופן שבו מחילים בתי המשפט הצבאיים את החוק הישראלי טוענים שמאחורי מראית העין של שוויון פורמלי (בין זכויות פלסטינים ליהודים) מסתתרת אותה מציאות עגומה של אפליה וקיפוח. במאמר חשוב על ההשלכות הבלתי נראות של תהליך "מיזוג" שתי מערכות המשפט, מעלה סמדר בן-נתן את הנקודות הבאות:

1. השופטים הצבאיים שמיישמים בפסיקתם את תהליך המיזוג הם חברי הקהילה המשפטית הישראלית, ופועלים כך כדי לקבל לגיטימציה ממנה ולא מהאוכלוסיה הפלסטינית אותה הם שופטים.
2. ישראל מפירה את עקרון הנגישות לחוק: צווים צבאיים קיימים בתרגום לערבית אך לא נגישים באינטרנט או בפרסומים מסחריים, תיקוני החקיקה התכופים ואפילו פסקי הדין אינם מתורגמים לערבית.
3. עורכי הדין הפלסטינים שמייצגים את הנאשמים (רק מיעוט מיוצג בידי עורכי דין ישראלים) לא הוכשרו בשיטת המשפט הישראלית אלא בשיטה הירדנית והפלסטינית. הם נאלצים לפעול בתוך מערכת שאינם בקיאים בה, ושקהילתם לא היתה שותפה בעיצוב הנורמות השיפוטיות שלה.
4. על פי המשפט ההומניטרי הבין-לאומי, הריבון הצבאי רשאי לחוקק אך ורק הוראות שהכרחיות למילוי חובותיו. בכל השאר, עליו לאמץ את הדין המקומי, ולא "לייבא" את מערכת המשפט של המדינה הכובשת. במקרים רבים, אין הצדקה למיזוג המשפטי שכן הדין המקומי (הפלסטיני) או הבין-לאומי – הנגישים לפלסטינים הרבה יותר מן המשפט הישראלי – מבטיחים את אותן זכויות בדיוק.
5. מיזוג מערכות המשפט מוביל לסיפוח דה-פקטו שפוטר את הריבון מסיפוח רשמי, אשר היה מחייבו להעניק זכויות אזרחיות מלאות לפלסטינים.

הטיעונים האלה אומנם מציירים תמונה יותר מורכבת מ"כן סיפוח או לא סיפוח", אבל לא מטים את הכף באופן ניכר. באשר לטיעון (1), אין בו עילה להתנגדות פוליטית למהלך הסיפוח המשפטי; כוונות שונות (ואף מפוקפקות) יכולות להביא לתוצאות רצויות. את התועלת של הסיפוח המשפטי יש לבחון לגופה, בלי קשר לגורמי המוטיבציה של השופטים הצבאיים. טיעון (2) נראה לי טכני בעיקרו, אף כי אני לא מזלזל בו. במהלך השנים חל שיפור בנגישות החוק הצבאי לדוברי ערבית, ובהחלט ייתכן שדווקא הרחבת הייצוג המשפטי של פלסטינים לתחומים נוספים שאליהם חודר המשפט הישראלי בשטחים תאלץ את המערכת, ולו רק כדי להמשיך לתפקד, להגביר את הנגשת החוק בערבית.

טיעונים (3) ו-(4) הם טיעונים מהותיים. בן-נתן לא טוענת שהשופטים הצבאיים נשענים על חלקים בלתי ראויים של המשפט הישראלי. לא, הם דווקא מחילים עוד ועוד נורמות מתחום זכויות האדם (כמו בתחום עילות מעצר וחקירת קטינים). גם כאן, הפלסטינים אינם יוצאים נפסדים ממהלך המיזוג; לכל היותר, הם זוכים לגירסה מדוללת שלו (ביחס לאזרחי ישראל) ובכל מקרה היו יכולים לזכות בה מכוח הדין המקומי שלהם. הנקודה הזאת חשובה משום שחרף כל ההסתייגויות, הסיפוח המשפטי איננו מוצג כגורם שהרע את מצבם של הפלסטינים. לכל היותר, הוא מיושם באופן כזה שאינו מאפשר להם למצות את יתרונותיו. אחרי עשרות שנים של אינטראקציה הדדית, מערכות המשפט בישראל ובשטחים לא הולכות להיפרד; השופטים הצבאיים לא יעברו בעתיד הנראה לעין השתלמויות בחוק הפלסטיני או הירדני. מוטב לכן להתרכז בפוטנציאל הפוליטי שגלום בסיפוח המשפטי.

הטיעון האחרון, טיעון (5), מניח במובלע שאין קשר בין הסיפוח המשפטי לאיזרוח מלא. אבל כאן בדיוק נתונה המציאות בשטחים, ודינמיקת הסיפוח, לפרשנויות חלופיות. תרחיש לא בלתי-סביר בכלל דווקא יכול לראות בתוצרי הסיפוח המשפטי – הגנות רחבות יותר ויותר על זכויות הפלסטינים – פלטפורמה פוליטית אפקטיבית יותר לתביעה של שוויון אזרחי מלא. עבדים גמורים אינם יכולים לחולל מהפכה (קשה לחולל מהפכות כשאתה מעביר את יומך במלחמת הישרדות אינסופית ומנוסה מפני מגפו של השליט), אבל עבדים למחצה אולי כן יכולים. זאת אמת נושנה שתקפה בכל זירה של מאבק פוליטי.

תביעה כזאת יכולה להיענות באחת משתי דרכים – שלילה נחרצת מצד הריבון והכרתו בצורך בהיפרדות אמיתית, או דווקא קבלה ואישור של התהליך ההסטורי שיצר מדינה אחת דה-פקטו בין הירדן לים.

לא, זה לא לניניזם

טרוניה קבועה נגד השמאל הרדיקלי הוא שדחיקת הקץ שלו מבשרת פורענות לאזורנו, שהוא מייחל לדם ואש ותמרות עשן, כי רק מתוכם, לשיטתו, יצמח העולם החדש והנועז. אני לא שותף לא לטרוניה ולא לפנטזיה. האמירה "ככל שיהיה יותר רע, יהיה יותר טוב" איננה תופסת במקרה הנוכחי משום שכבר עכשיו רע לתפארת, ואין בהצעה לקבל בברכה את הסיפוח המשפטי משום הרעה ממשית. למען האמת, הבחירה בין ארבע האופציות ששורטטו למעלה אינה מעלה ואינה מורידה מבחינת תנאי הקיום הקשים של רוב הנתינים הפלסטינים בשטחים. ירצו היהודים לצ'פר את אחיהם בהתנחלויות – יצ'פרו; ירצו על הדרך (או אולי ייאלצו מחמת מראית העין) לצ'פר גם באופן שוויוני את הפלסטינים – תפאדל. הפלסטינים רק ירוויחו. ישברו היהודים את הראש האם לעשות זאת בחקיקה ראשית או צבאית? מה אכפת לפלסטיני. כך או כך, האפטרהייד שריר וקיים. הפקעת האדמות תימשך, אדמות המדינה ימשיכו להיות מחולקות ליהודים בלבד, מי התהום ינוצלו באופן לא שוויוני, וכמו שבג"ץ המשוקץ אישר לאחרונה, סמכויות התכנון יישארו בלעדית בידי עם האדונים. גם הסמכות להפעיל כוח, הפלישות החמושות באישון ליל, המעצרים המנהליים, כל אלה יימשכו באין מפריע.

מכל בחינה שהיא, ישראל תמשיך להחזיק בשטחים ולנצל את משאביהם לטובתה, תוך שמירה על פער כוחות אבסולוטי לטובתה. הסיפוח המשפטי לא ישנה דבר במציאות לרעת הפלסטינים, אבל יכול בהחלט לשפר, באופן מקומי, את זכויותיהם בבתי המשפט בישראל. אלא שברמת הדימוי, האופן שבו נתפסת ישראל בעולם, יש בו פוטנציאל מבורך לערעור שקרי ההסברה וזירוז ההבנה הבינלאומית שפניה של ישראל להנצחת הסכסוך ולא לפתרונו.

נראה כי בשמאל המשפטי יש מי שחוששים מן האפקט התדמיתי הכוזב של השיפור המקומי שטמון באופציות (3) ו-(4). החשש הוא כזה: ישראל תחיל בשטחים באופן שוויוני חוקים מבודדים (דיני עבודה, הגנות פליליות) רק כדי שנציגי ההסברה שלה יוכלו "להפריך" את "שקר האפרטהייד". בנוסף, נשמעת האזהרה שהאימוץ של נורמות משפטיות מישראל בבתי המשפט הצבאיים הוא מן השפה ולחוץ, קליפה ריקה שאין בה תוכן ושכל מטרתה היא שדרוג תדמיתי. זאת למשל המסקנה של דו"ח "בצלם" האחרון, "עצור עד שלא הוכחה חפותו", שמראה כיצד חוק המעצרים הישראלי, שלכאורה אומץ בשטחים, רוקן מתוכנו. שופטים צבאיים מאשרים אוטומטית מעצר עד תום ההליכים – הליך חריג בתחומי ישראל – ובכך מאלצים למעשה את מרבית הנאשמים לחתום על עסקאות טיעון (ניהול משפט הוכחות, תחת מעצר, לוקח זמן רב יותר מעונש המאסר שצפוי להם במסגרת העסקה).

החשש הזה נראה לי מופרז. האפקט התדמיתי, במידה שקיים, מוגבל לעולמם הצר של אנשי הפרקליטות הצבאית. כמו "הצבא הכי מוסרי בעולם", גם "שוויון זכויות ללא הבדל גזע ודת" איננה אלא מנטרה שמזמררים זה לזה קברניטי המדינה והצבא; מחוץ למעגל הפנטזיה שלהם, אף אחד לא קונה את הבלוף. ככל שהפערים בין ההגנות המשפטיות שזוכים להם פלסטינים לעומת אלו שזוכים להם יהודים ממשיכים להתקיים במציאות, מאמצי ההסברה להכחישם יישארו מגוחכים. די יהיה בדיווחים השוטפים על הרס הקהילות בבקעת הירדן, על אטימת בורות המים, על השחתת מטעי הזיתים ההמונית, על הפקעת האדמות בחסות חומת ההפרדה, על מעצרי הקטינים וההתעללות בהם, וכל שאר מוראות הכיבוש והאפרטהייד – די יהיה בכל אלה להאפיל על כל ניסיון פאתטי של ישראל לטעון שהפלסטינים נהנים משוויון אזרחי בשטחים.

ונניח לרגע, רק לצורך הדיון, ובאופן בלתי סביר, שהסיפוח המשפטי בגרסתו השוויונית לא יישאר שולי אלא דווקא יילך ויעמיק (הנה שתי תחזיות נאיביות, מן הצד הליברלי של המפה הפוליטית). תוצאה בלתי נמנעת שלו תהיה הצפתם של בתי משפט ישראלים בעוד ועוד תיקים שבהם פלסטינים תובעים לעצמם את הזכויות החדשות שהעניק להם המחוקק. בתי המשפט ייאלצו להחליט. וככל שיושווה מעמדם של הפלסטינים בעוד ועוד תחומי חיים, כך תזדקר יותר לעין האפליה בתחומים שבהם נותר על כנו האי-שוויון. המתח הזה יהפוך בלתי נסבל ויתבע פיתרון; הוא יכרסם במערכת מבפנים. מה שלא יחליטו השופטים – המאבק הפלסטיני ייצא נשכר. יפרשו את החוק כלשונו ויפסקו באורח שוויוני – התובעים הפלסטינים ירוויחו (אבל ההסברה הישראלית עדיין תאכל חצץ בניסיונה להסביר מדוע זכויות עובדים כן וזכויות קרקע לא). יפרשו את החוק "ברוח האפרטהייד" – יספקו תחמושת חיונית למאבק באפרטהייד.

סיכויים וסיכונים

כאן מתעוררות שתי שאלות. האחת, מה עומד אם כך מאחורי ההתנגדות הגורפת של הממסד המשפטי בכלל, והאגף השמאלי שלו בפרט, לסיפוח המשפטי? השנייה, מדוע הימין הקיצוני חותר בעקשנות כזאת למצב, שעל פי הניתוח הנוכחי, רק יזרז את מפלתו?

באשר לשאלה הראשונה, אני מעדיף להימנע מספקולציות, ואציין עניין בסיסי פשוט: כל גילדה מקצועית מייצרת אתוס של נאמנות פנימית, והגילדה המשפטית איננה שונה מאחרות. ברירת המחדל של משפטן תהיה להגן על החוק בתור שכזה ולא לתמוך באופן גלוי בהפרתו. סיפוח משפטי, כאמור, עומד בסתירה גלויה לדין הבינלאומי, ואפשר להבין מדוע משפטנים שמגייסים לצידם, באורח קבע, את הוראות הדין הבינלאומי, לא יכולים באותה נשימה לצפצף עליו. אפשר גם להבין מדוע אנשים שכל תודעתם הפוליטית נוצקה בדמות הסיסמה "שתי מדינות לשני עמים" ממשיכים לדבוק בה על אף שאבד עליה הכלח במציאות של היום, ומגלים עוינות לכל מהלך שחושף את קלונה. רכבת האפטהייד חלפה על פניהם בסערה ומזה שנות דור הם אפופים באבק של בלבול ומבוכה.

ובכן, ברוך שלא עשני משפטן. בשלב הזה כבר צריך להיות ברור ששאלת הסיפוח המשפטי של השטחים איננה שאלה משפטית אלא פוליטית, ועל כן, אין דעתם של המשפטנים בעלת משקל יותר מכל דעה אחרת בנושא.

גם באשר למה שעובר לתגרני הימין בראש אין לי עניין בספקולציות, ואסתפק בהערה שכוחה תמיד יפה: לא רק רשעות יש כאן, אלא גם איוולת. הימין האידאולוגי בישראל מונע בלהט משיחי כה עז ובלתי מתפשר, שאין להתפלא אם בוחן המציאות שלו לקוי באזורים מסוימים. כנגד כל "הישג" הסטורי של הימין הזה – וחלילה אין לזלזל בהשגיו – ניתן להציג הפסד הסטורי לא פחות, שגבה מאזרחי ישראל מחיר כבד. כך שמה שנראה מבחוץ כאסטרטגיה ימנית שמשרתת את האינטרסים של השמאל, לא נראה כך מתוך הימין עצמו. ומה שנתפס בעינינו כהפסד, לעתים קרובות נתפס שם כהישג, אם בכלל נותנים עליו את הדעת.

אותי מעניין המאבק של השמאל: צמצום הפגיעה בחייהם של הפלסטינים, וזירוז קיצו של משטר האפרטהייד. אלה המטרות, ולאורן בלבד אני בוחן את הסיפוח המשפטי. מתוך הפרספקטיבה הזאת, נראה לי שהדרך הכפולה עליה כתבתי בפוסט על הכשרת המאחזים עודנה הדרך הנכונה:

"ארגוני השמאל, ובכללם אלה שלוקחים על עצמם לייצג משפטית לקוחות פלסטיניים, צריכים להתייחס לבג"ץ באותו אופורטוניזם שמתייחסים אליו בריוני הימין: לחלץ ממנו את מקסימום הרווח האפשרי, ולתקוף אותו בלי סנטימנטים כשאינו מספק את הסחורה. לכן, אין סתירה בין תמיכה משמאל בחקיקת אפרטהייד כדוגמת חוק "ההסדרה" … לבין המשך התמיכה במאבקים המשפטיים של קורבנות הכיבוש (מאבקים שפה ושם מצליחים לחלץ קצת צדק לפלסטינים). את השיטה צריך להפיל, אבל כל עוד היא שולטת בחיינו, יש לנצל כל סדק והזדמנות להטות אותה לטובת קורבנותיה."

הדיון הרציני על הסיכויים והסיכונים שבסיפוח המשפטי עוד לא באמת התחיל בשמאל. הוא כמובן נוגע בחלוקות יסודיות יותר בשמאל, בין אלה שסלידתם מן המציאות הנוכחית כל כך עמוקה עד שאינה מאפשרת להם למנף אותה למטרות פוליטיות, לבין אלה שאינם נרתעים לטבול את ידיהם ברפש כדי לקדם את החזון. הפוסט הזה לא מתיימר לומר את המילה האחרונה בוויכוח הזה, ואפשר שהמציאות עוד תטפח על פניי. מה שנראה לי נחוץ בכל תרחיש שהוא הוא רענון יסודי של קטגוריות המחשבה השגורות ביחס הפרדה המשפטית בין ישראל לגדה. מסיבות ברורות, הממסד המשפטי הצבאי מאמץ עוד ועוד סממנים של "שוויון" בין החקיקה והשפיטה הצבאית לזו שבישראל. מסיבות פחות ברורת, האליטה המשפטית והשמאל מאוחדים בדעה שמהלך כזה "יטשטש" את האפטרהייד האמיתי ושנזקו (התדמיתי) רב מרווחו (בשיפור זכויותיהם של הפלסטינים). שתי ההנחות האחרונות טעונות בדיקה חוזרת, ומתוכה עשויה להסתמן דרך שלישית: תמיכה אינסטרומנטלית בסיפוח המשפטי במטרה לערער את שלטון האפרטהייד מבפנים, בשילוב ידיים עם המאבק החיצוני להפלתו.

הסיפוח המשפטי כבר כאן. על פי כל הסימנים, קומנדו שקד-לוין-אלקין-סמוטריץ' ילחץ ביתר שאת להרחיב אותו עוד ועוד; אל תבנו על נתניהו ווינשטיין שיעמדו בפרץ. אל תבנו עליהם – כי הסיפוח המשפטי הוא טוב. הוא טוב לפלסטינים (כשהוא שוויוני) והוא טוב למאבק באפרטהייד (כשהוא גזעני). הוא כנראה לא טוב לחלום שתי המדינות, אבל עם יד על הלב – מה שקבר את החלום הזה הוא המציאות הבלתי-הפיכה שחוללה ישראל בשטחים, מאות אלפי המתנחלים ומילארדי השקלים שהושקעו שם – ולא מהלכי חקיקה יצירתיים שהיהודים משתעשעים בהם לאחר 50 שנות כיבוש. בהתנהלות נבונה ובחשיבה פוליטית ארוכת-טווח, הסיפוח המשפטי של השטחים עוד עשוי להתגלות כמנוף הארכימדי של תחילת הקץ של הכיבוש.

[תודה לסמדר בן-נתן ולאמיר פז-פוקס על הערותיהם המאירות]

[פוסט ארוך. הבלוג שוב מתנצל על התעלמותו הנפשעת מהסרטונים של בנט ומהשריונים של הרצוג ולבני]

* * *

כל צילומי הנשים בפוסט והציטוטים מתחתיהם לקוחים מפרוייקט צילומים של "אקטיבסטילס" ו"רופאים לזכויות אדם" שהתקיים ב-2013, לרגל עשור לחקיקת חוק האזרחות והכניסה לישראל.

* * *

בקרוב יפוג תוקפה של הוראת השעה "חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה)" (להלן, חאכ"ל). הוראת השעה הזאת, שלכאורה נהגתה כתקנה זמנית ולא כחוק קבוע, מוארכת מדי שנה בשנה, כך כבר 12 פעמים. גם הפעם ה-13 תעבור באופן חלק ושקט, יש להניח שהתקשורת לא תקדיש להצבעה הטכנית הזאת במליאה כל תשומת לב, אחרי המולת הבחירות ומשחקי הקואליציה. חאכ"ל הוא נדבך מרכז במשטר ההפרדה הגזעי של ישראל, וכמו שאר מרכיבי המשטר הזה, הוא נמצא מחוץ לדיון הציבורי, או מעליו, או מאחוריו; בכל מקרה, אף פעם לא נושא למחלוקת.

חאכ"ל הוא "החוק הכי גזעני בספר החוקים הישראלי", לדברי ארגון "עדאלה", ובנושא הזה, נדמה לי, הם מבינים יותר טוב מכל אחד אחר. בהצבעה האחרונה בכנסת, במרץ 2014, תמכו בו 42 ח"כים והתנגדו 15. "יש עתיד" תמכה, לבני ומצנע תמכו, הנשיא-לעתיד, רובי ריבלין, חובב זכויות הערבים והארמנים – תמך.

שלושה חברי כנסת של העבודה התנגדו. מעניין מה יקרה בהצבעה הקרובה ב"מחנה הציוני", האם האידיליה בין לבני להרצוג תתפרק על הנושא הזה.

לא, בעצם לא מעניין. כך או כך החוק יעבור. לא צולחים שתי עתירות לבג"ץ רק כדי ליפול בכנסת. גם אל הכתם השחור הזה על פרצופה של ישראל התרגלנו. בשנים הראשונות לחקיקתו (ב-2003) עוד היו דיונים סוערים סביבו, העיתונים והאולפנים לא הניחו לנושא. אחר כך, כמו לכל תועבה אחרת, מתרגלים. גם אני זעקתי קצת, ודממתי. חאכ"ל נסוג מאור הזרקורים והתמזג עם תפאורת הרקע של החיים הפוליטיים בישראל; חלק טבעי מהנוף, כבר לא דוקר לא את הלב ולא את העין.

למה לדבר על החוק הזה עכשיו? למה דווקא עליו, למה דווקא עכשיו? התשובה הפשוטה היא שלדבר על חאכ"ל הרבה יותר דחוף מלדבר על הבלי הקלחת הפוליטית השגרתיים. הם הרי כאן היום ומחר יתפוגגו. חאכ"ל, לעומתם, הוא מרכיב של קבע במשטר הישראלי, חרף "זמניותו" המוצהרת. על פי ההערכה, יותר מ-20 אלף משפחות בישראל סובלות מעצירת הליכי איחוד המשפחות, בגלל חאכ"ל. הסבל מגוון ומתבטא בכל תחומי החיים: בני זוג שאינם יכולים להתראות, ילדים שגדלים בלי להכיר את הוריהם, ילדים שגדלו כל חייהם בישראל אבל אינם יכולים להירשם כאזרחיה, בני זוג ששוהים בישראל באופן לא חוקי, חיים מתמידים תחת פחד הגירוש, נשים שנשללות מהן קצבאות ביטוח לאומי כיוון שהתחתנו עם תושבי שטחים, בעיות רישום לבתי ספר, קבלת רשיונות עבודה, ועוד ועוד.

עבור עשרות אלפי האנשים האלה, חאכ"ל הוא נושא מרכזי לחלוטין בחייהם; עליו, ועל נושאים כמוהו, צריך לדבר במערכת הבחירות.

חלפו כבר 13 שנה מאז שנחקק החוק, ואפשר כעת להביט בו במבט מפוכח יותר, בלי להט היצרים של תקופת הפיגועים. אפשר לבחון ביושר את הנתונים שהצטברו, וגם להציץ בדינמיקה שהביאה לחקיקתו, ולשאול שוב את השאלות היסודיות ביותר: לאיזו תכלית משמש חאכ"ל? תכלית בטחונית, או דמוגרפית? האם יש נתונים שיכולים להצדיק אחת מהן? ומה פשר הפער בין השיח הדמוגרפי בגלוי סביב החוק, לעומת השיח הבטחוני בלבד ששלט בדיונים בבית המשפט העליון?

איזה סיפורים מספר לעצמו הרוב היהודי כשהוא מתבונן בחוק הזה? לאילו מהם הוא מאמין, אילו מהם נועדו לצרכי הסברה? ומה הקשר שלהם למציאות?

על השאלות האלה הפוסט הזה מנסה לענות, ולפחות לעורר אותן מחדש. זה התאפשר הודות לדו"ח מעמיק שפירסם המוקד להגנת הפרט לפני כחצי שנה, "הוראת שעה? החיים בירושלים המזרחית בצל חוק האזרחות והכניסה לישראל". הקריאה בדו"ח ובחומרים אחרים שהגעתי אליהם בעקבות התחקיר הוכיחה לי שוב, כמו תמיד, כמה אנחנו לא יודעים על הדברים שלכאורה נחשפנו אליהם שוב ושוב; ולכן, כמה קל לשלטון למכור לנו בדיות מופרכות מבלי לחשוש שהציבור יפקפק בנכונותן.

החוק

(למעוניינים – הנה נוסח החוק המלא)

חאכ"ל מגדיר קטגוריה של תושבי "האזור", שכלולים בה הן תושבים של מדינות אויב (איראן, לבנון, סוריה ועיראק) והן תושבים של יהודה ושומרון ועזה. לצורך העניין, גם מי שרשום כתושב ב"אזור" ולא מתגורר בו – כלול בקטגוריה הזאת. מוצאים ממנה – אזרחים ישראלים שמתגוררים באזור (כלומר, מתנחלים). כיוון שעיקר השפעתו של החוק על פלסטינים תושבי השטחים, מכאן ואילך נתייחס רק אליהם.

החוק קובע שפלסטיני עד גיל 35 ופלסטינית עד גיל 25 לא יקבלו שום מעמד בישראל: לא אזרחות, לא תושבות קבע או ארעי, וגם לא היתר שהייה. חד וחלק. גברים מעל גיל 35, נשים מעל גיל 25 וילדים מתחת לגיל 14 יכולים לקבל היתר שהייה באמצעות הליך איחוד משפחות. שימו לב: היתר שהיה זמני בלבד, שום מעמד קבע.

מלבד אלה, החוק מכיר בחריגים הומניטריים מיוחדים, או במקרים שבהם תושב השטחים "מזדהה עם מדינת ישראל ויעדיה וכי הוא או בן משפחתו פעלו פעולה של ממש לקידום הביטחון, הכלכלה או ענין חשוב אחר של המדינה" (תרגום: סייען של השב"כ).

השד הדמוגרפי: ההסטוריה המודחקת של החוק

השקר שביסוד חאכ"ל הוטבע בו מן הרגע הראשון. ב-31 במרץ 2002 רצח טרוריסט פלסטיני 16 ישראלים במסעדת "מצה" בחיפה. המחבל, תושב ג'נין, החזיק בתעודת זהות ישראלית כבן לאזרחית ישראלית, שהתחתנה עם תושב ג'נין שקיבל אזרחות מכוח איחוד משפחות. מיד למחרת הורה שר הפנים, אלי ישי, להקפיא את כל הבקשות לאיחוד משפחות של ערבים תושבי ישראל עם תושבי הרשות הפלסטינית. ההקפאה הוצגה כצעד בטחוני מובהק, למנוע אפשרות שטרוריסטים ינצלו את הליך איחוד המשפחות כדי לחדור לישראל ולבצע פיגועים. מאז אותו יום, ה-1 באפריל 2002, ההקפאה עומדת בעינה.

אלא שבדיקה מעמיקה יותר של המהלכים הפוליטיים בחודשים שקדמו לפיגוע מגלה כי התכניות להקפאת איחוד משפחות פלסטיניות היו מוכנות כל העת, ורק חיכו לשעת הכושר. התכניות החלו כבר בסוף 2001. בינואר 2002, 3 חודשים לפני הפיגוע במסעדת מצה, דווח כי השר ישי "הנחה את המחלקה המשפטית במשרדו לבדוק דרכים לשינויי חקיקה, שיצמצמו את מספר הלא-יהודים המקבלים אזרחות ישראלית". בלי ספק, ישי היה האיש הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון למדינת ישראל: אף שר בממשלה לא ביטא בחופשיות כמוהו את התפיסה שהשלטון הוא מכשיר לביצור אופיה האתנוצנטרי של המדינה.

ישי הבהיר שהוא רואה צורך דחוף במציאת דרכים לצמצום מספר הלא יהודים המקבלים אזרחות ישראלית, ובכללם ערבים, אשר עלה באופן דרמטי בשנים האחרונות ו"מאיים על צביונה היהודי של מדינת ישראל". המגעים הפוליטיים להעברת החקיקה נכנסו להילוך גבוה. בשלב הזה, שימו לב, אף אחד עדיין לא טורח לדבר על "הצדקה ביטחונית".

באופן לא מפתיע, בפברואר 2002 (עדיין לפני הפיגוע) מפרסם משרד הפנים נתונים על איחוד משפחות של פלסטינים – הכנת הקרקע לחקיקה. על פי נתוני מנהל האוכלוסין, בין 1993-2002 נכנסו לישראל כ-140 אלף פלסטינים במסגרת איחוד משפחות. השר ישי הכריז שמדובר בנתונים "מבהילים ומדאיגים", שמוכיחים כי "בדלת האחורית של מדינת ישראל מתממשת זכות השיבה". מעניין שישי לא ראה בכ-300 אלף עולים לא יהודים מבריה"מ "איום על צביונה היהודי של מדינת ישראל". זאת לדעת: כשפוליטיקאי ישראלי אומר "ישראלי", הוא מתכוון "יהודי", אבל כשהוא אומר "יהודי" הוא לפעמים סתם מתכוון "לא ערבי", או "לבן". מה שמזכיר את תלונתו המפורסמת של אלי ישי – יהודי ממוצא ערבי – ש"רוב האנשים שבאים הנה הם מוסלמים שחושבים שהארץ בכלל לא שייכת לנו, לאדם הלבן".

ובכן אנחנו, האדם הלבן, כולל הלבנים של ש"ס, החלטנו שזהו זה, עד כאן. ואנחנו, האדם הלבן, שינסנו מותניים ועצרנו את זרם המסתננים, שמאיים על ביטחונה של ישראל, תרגום: על אופייה היהודי, תרגום: על אופייה הלבן. וכך בא חאכ"ל לעולם.

מעניין להבחין שבתוך היהדות החרדית יש גישות שונות לחאכ"ל. בדיון בכנסת שהתקיים במרץ 2014 התנגד ח"כ ישראל אייכלר (יהדות התורה) לחוק:

"באיזו זכות יש למשטר חילוני שלא מאמין בבורא עולם להבדיל בין אנשים שאינם יהודים שבאים מארצות שונות, ואז אומרים שצריך לקבל אותם ולעשות להם גיורים מזיופים, לבין ערבים שמגיעים לכאן ורוצים לשבת במולדת שלהם"?

אין לחשוד באייכלר שזכותם של ערבים אזרחי ישראל להקים משפחה במולדתם יקרה לליבו. מה שמקומם אותו הוא הצביעות. אותה מדינה שמערימה אינספור קשיים בדרכם של זרים פלסטינים להתאזרחות, עושה כל שביכולתה כדי להקל על התאזרחות של זרים אחרים, שגם הם אינם יהודים לשיטתו, ואף נוקטת בגיורים מזויפים. אלא שמתוך הדברים עולה מעצמו המובן מאליו: אייכלר לא קונה את הנימוק הבטחוני וחושף שהקריטריון הוא גזעי-אתני בלבד.

ב-7 למרץ 2002, עדיין לפני הפיגוע במסעדת "מצה", אלי ישי מקים צוות מקצועי ל"צמצום התאזרחות של לא יהודים". הצוות מכין מצגת לקראת ישיבת הממשלה שבה תעלה להצבעה התכנית להקפאת הליכי איחוד משפחות. במאי 2002 מאשרת הממשלה את כל התכנית.

המצגת שהכין מנהל האוכלוסין היא מסמך חושפני; כיוון שנועדה לעיני השרים בלבד, ולא לעיני הציבור, היא אינה טורחת בהסוואות ובקודים שמקובל לעטוף בהם תועבות גזעניות. באותיות בולטות ומעוררות אימה היא מציגה את הליך איחוד המשפחות כתכסיס זדוני של מאות אלפי פלסטינים שרק רוצים לחדור למדינת ישראל ולחלוב את כספי הביטוח הלאומי שלה. אין זכר במצגת הזאת לעובדה הפשוטה שחרף כל החומות והגדרות שהגטו היהודי הקים כאן סביבו, המרחב שבין הים לירדן תמיד היה מרחב כלכלי ותרבותי אחד, וקשרי המשפחה הענפים בין פלסטינים משני צידי הקו הירוק לא חדלו מלהתקיים בו אף פעם. עוד דבר שאין לו זכר במצגת, שימו לב, הוא הטיעון הביטחוני. למעט אזכור בודד, מה שמעסיק מעל הראש את פקידי מנהל האוכלוסין, ואת שרי הממשלה שצופים במצגת, הוא הסיכון הדמוגרפי, ולא פחות, העלויות למדינת ישראל שכרוכות בתשלום קצבת ילדים לכל הערבים האלה שמקימים משפחות בישראל.

המצגת מסיימת באזהרה מהדהדת: "מדובר בסכנה מוחשית ומיידית", יש לפעול ל"חקיקה שתבטא מדיניות, שתסייע לבלימת התופעה ושמירה על צביון מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית לטווח הארוך".

מעניין של מי הבדיחה הזאת, המילה "דמוקרטית" שמושחלת כאן.

על כל פנים הממשלה אישרה, וכשנה לאחר מכן, הכנסת חוקקה; ביולי 2003 נכנס לתוקפו חאכ"ל כהוראת שעה לתקופה של שנה – על אף שכבר ממרץ 2002 הוקפאו כל הליכי איחוד המשפחות בהוראת שר הפנים.

האיצטלה הבטחונית

אף כי לכל הנוגעים בדבר היתה ברורה מראשיתה, ועוד לפני הפיגוע במסעדת "מצה", תכליתו הדמוגרפית של החוק, זו נדחקה מהר מאד לקרן זווית, ואל מרכז הבמה צעד בחגיגיות הטיעון האולטימטיבי, הנצחי, המוחץ כל התנגדות וערעור: הטיעון הבטחוני. זאת היתה חזית ההסברה – מול הציבור ומול בתי המשפט. מדוע לא דיברו על הדמוגרפיה? מיד נגיע לסיבות לכך.

הנה דברי ההסבר להצעת החוק:

"מאז פרוץ העימות המזוין בין ישראל לפלסטינים אשר הוביל בין השאר לביצועם של עשרות פיגועי התאבדות בשטח ישראל, מסתמנת מעורבות גוברת והולכת בעימות זה של פלסטינים שהם במקור תושבי האזור, אשר נושאים תעודות זהות ישראליות בעקבות הליכי איחוד משפחות עם בעלי אזרחות או תושבות ישראלית, תוך ניצול מעמדם בישראל המאפשר להם תנועה חופשית בין שטחי הרשות לישראל. לפיכך, ובהתאם להחלטת הממשלה מס' 1813 מיום 12.5.2002 (להלן – החלטת הממשלה), מוצע להגביל את האפשרות להעניק לתושבי האזור אזרחות לפי חוק האזרחות, לרבות בדרך של איחוד משפחות, ואת האפשרות לתת לתושבים כאמור רישיונות לישיבה בישראל לפי חוק הכניסה לישראל או היתרי שהייה בישראל לפי תחיקת הביטחון באזור."

כל דוברי השלטון חזרו והטעימו, מול הציבור וגם מול בית המשפט העליון (שדן בעתירות נגד החוק), שמטרתו היא למנוע מפלסטינים תושבי השטחים לנצל את הליך איחוד המשפחות כדי לחדור לישראל ולבצע פיגועים. כך טען ראש השב"כ, אבי דיכטר, ואפילו שר הפנים שהעביר את החוק, אברהם פורז (ממפלגת שינוי) הסביר שמדובר ב"צו השעה". כזכור, מאז הפכה השעה ל-12 שנה.

בדיון שנערך במרץ 2014 בכנסת, לקראת חידוש הוראת השעה של חאכ"ל, חזר שר הפנים גדעון סער על המנטרה השנתית: "בהתאם לחוות דעת עדכנית שהוצגה בפניי ובפני הממשלה, אוכלוסיית מבקשי איחוד המשפחות טומנת בחובה פוטנציאל סיכון, בשל האפשרות המוכחת להסתייע באוכלוסייה זו לביצוע פעולות טרור ביעדים בישראל”. גם בכל הדיונים בבית המשפט העליון, בעתירות שהוגשו נגד החוק, הציגו נציגי המדינה טיעון אחד בלבד: הצורך הביטחוני.

אז מה קורה כאן? מה שקורה הוא דוגמה, בקנה מידה קטן, לדוקטרינת ההלם. הנה היא כאן בניסוחה המקורי, מפי ההוגה המקורי שלה, מילטון פרידמן:

"רק משבר – שמתחולל בפועל, או מה שנתפס כמשבר – מניב שינוי ממשי. כשהמשבר מתחולל, הדרכים לטפל בו הן פרי הרעיונות הרווחים בשטח. זהו, אני מאמין, תפקידנו הבסיסי: לפתח חלופות למדיניות הקיימת, ולדאוג שהחלופות האלה יהיו חיוניות וזמינות עד שהבלתי אפשרי פוליטית יהפוך לבלתי נמנע פוליטית".

שימו לב שמילטון לא האמין שתהליכים שגרתיים בדמוקרטיה מסוגלים להניע "שינוי ממשי"; לשם כך נחוץ משבר. נעמי קליין מפרשת: "מצבי משבר הם אזורים משוחררים מדמוקרטיה – פרצות במהלך הרגיל של החיים הפוליטיים, שמשיאות להאמין כי הצורך בהסכמה ובקונצנזוס איבד את תוקפו" ("דוקטרינת ההלם", הוצאת אנדלוס, 2007, עמ' 165-166. תרגום: דבי אילון).

מה שיפה בתזה של קליין שהיא עובדת בכל הרמות – החל מן הפסיכולוגיה של מענים, שחותרים לשבור את קורבנותיהם, דרך רפורמות דרמטיות במשטרים דמוקרטיים, וכלה במבצעי "הלם ומורא" שמטרתם להחליף שלטון נבחר בממשלת בובות. תמיד ישנם "רעיונות רווחים בשטח", שמחכים לשעת כושר; תמיד יש מי שדואג שהם יהיו זמינים בלחיצת כפתור; תמיד מגיע המשבר, ולעתים אף נגרם במכוון; תמיד יש צד שנמצא בהלם, מזועזע עד עמקי נשמתו, שאיבד כל יכולת התנגדות או ביקורת רציונלית; ותמיד ישנו צד אחר, מחושב וקר רוח, שמנצל את "הפרצה בחיים הפוליטיים" כדי להפוך משהו שעד כה היה "בלתי אפשרי פוליטית" למשהו שפתאום הוא "בלתי נמנע פוליטית".

חאכ"ל מעולם לא היה חוק בטחוני. כפי שהתיעוד מוכיח מעל כל ספק, החוק נהגה במשרד הפנים כמכשיר דמוגרפי לעצירת איחודי משפחות שהביאה להתאזרחותם של אלפי פלסטינים במדינת ישראל. ואולם אי אפשר היה להציגו לציבור, וגם לא להגן עליו בבית המשפט, בתור שכזה. חוק שכל תכליתו למנוע התאזרחות של ערבים (אך לא של כל בני עם אחר) במדינה היהודית הוא חוק גזעני במפגיע. ואז, מעשה שטן (או מלאך, תלוי בנקודת ההשקפה), התרחש פיגוע "מצה". הזעזוע של הישראלים היה עמוק: ערב חג הפסח, מסעדה בחיפה, עיר הדו-קיום, מחבל בעל אזרחות ישראלית. הכל התערבל בכאוס מוחלט. רגע המשבר הפציע.

הכל הסתדר להם שם, לשר הפנים ולפקידיו, כמו בפאזל מושלם. רק ללחוץ על הכפתור. אומנם היה צריך לעשות לא מעט "חפש-החלף": "איום על צביונה היהודי של המדינה" הוחלף חיש קל ב"איום בטחוני", המסמכים תוקנו בהתאם, והופ, רכבת החקיקה החלה לדהור. לרגע קל, חלון הזדמנויות נדיר, התרופפו רסניה החלשים ממילא של הדמוקרטיה הישראלית: הציבור היה משותק מאימה, הכנסת מלאה צווחות דמגוגיות, התקשורת נרדמה בשמירה, ובתי המשפט… נו, בתי המשפט. אל החרפה שלהם נגיע בסוף.

הבלתי אפשרי פוליטית הפך לבלתי נמנע פוליטית.

כמה טיעונים שגורים והפרכתם

בערפל התעמולתי שאופף את הישראלים דרך שגרה, מושמעים שוב ושוב דברי הבל בזכות מדיניות גזענית כלפי האוכלוסיה הערבית, בתחומי הקו הירוק ומחוצה לו. גם ביחס לחאכ"ל אפשר לשמוע אותם מכל כיוון, ולכן כדאי לסלק אותם מן השולחן בזריזות.

מה אתה מצפה, שהמדינה תעניק אזרחות אוטומטית לכל מי שמציג תעודת נישואין עם אזרח ישראלי? יש מדינה בעולם שעושה את זה?

לא, אין, וגם ישראל לא עשתה זאת. למעשה, עד 2002 היו איחודי משפחות עם פלסטינים מהשטחים כפופים להליך המדורג הכללי. בקשות בהליך הזה נבחנות על פי מספר קריטריונים מקובלים – שלילת חשד לפיקטיביות, שלילת מניעה בטחונית או פלילית, והוכחת מרכז חיים בישראל. אם מולאו התנאים האלה, בן הזוג הזר מקבל רשיון זמני, שמוארך מדי שנה למשך ארבע שנים. אם בתקופה זו שהה בישראל לפחות שלוש שנים, מתוכן שנתיים ברציפות לפני תום התקופה, הוא רשאי להגיש בקשה לתושבות קבע או אזרחות. נוהל התאזרחות מדורג דומה לזה קיים בכל מדינה.

חאכ"ל שינה זאת מן היסוד, והפך את כל תושבי השטחים – בעצם, את כל מי שרשום כתושב שטחים, גם אם התגורר כל חייו בישראל – לאויבים שלעולם לא יקבלו מעמד קבע בישראל. חובת ההוכחה שמדובר בסיכון בטחוני, שחלה בעבר על המדינה ביחס לכל בקשה ובאופן פרטני, בוטלה לחלוטין; במקום זאת, היא לא הוטלה על כתפי מגיש הבקשה, אלא הפכה בלתי רלבנטית, שכן אחרי חאכ"ל, אין עוד דרך לפלסטיני להשיג מעמד קבע בישראל. שום הוכחה שיציג לא תהיה טובה מספיק.

מה עם הנימוק הבטחוני? זה לא נכון שהיו פלסטינים שזכו לתעודת זהות ישראלית הודות לאיחוד משפחות ואז ניצלו זאת כדי לבצע פיגוע טרור?

כן, זה נכון. אבל אתם יודעים כמה מקרים כאלה היו? כנראה שלא. המדינה לא ששה לחשוף את הנתונים ולמעשה עשתה זאת רק תחת לחץ העתירות לבג"ץ. על פי הצהרת המדינה בדצמבר 2003, בשלוש השנים בין 2001-2003 היו 21 מקרים כאלה. בעתירה מאוחרת יותר הצהירה המדינה שבין 2001-2010 אותרו 54 פלסטינים שרכשו או עמדו לרכוש מעמד בישראל והם, או גורמים הקשורים אליהם ישירות, היו מעורבים בפעולות טרור שבוצעו או נמנעו ברגע האחרון. ראוי לציין שנתוני השב"כ אינם עוברים בדיקה חיצונית, וכך אין לדעת כיצד מוגדרים "גורמים הקשורים אליהם ישירות" ומהי בדיוק "מעורבות". בכל מקרה, באיזה אחוז מדובר? זיכרו שמשנת 2002 הוקפאו כל הליכי איחוד המשפחות. מכאן ניתן להסיק שאותם 54 "מעורבים בטרור" (או מרביתם) החלו את הליכיהם לפני אותה שנה. אם להסתמך על נתוני משרד הפנים, בעשור שקדם לחאכ"ל קיבלו בישראל 140 אלף פלסטינים מעמד קבע. מדובר אם כן בפחות מ-0.04% מכלל איחודי המשפחות (1 מכל 2,500).

0.04% אשמים – והציבור כולו מופלל. זהו הקולב הבטחוני שעליו תלתה המדינה את חאכ"ל. זו "הסכנה הבטחונית" שמערכת הביטחון איננה חפצה להתמודד איתה דרך בדיקה פרטנית, ולכן היא מצדיקה הענשה גורפת של מאות אלפי גברים, נשים וילדים שאינם יכולים לקיים חיי משפחה נורמליים במקום מגוריהם.

מהו אחוז מעלימי המס מבין יוצאי הונגריה? מהו אחוז שודדי הבנקים מבין הג'ינג'ים? מהו אחוז הפדופילים מבין הגברים שצורכים פורנו? ככל הנראה – גבוה יותר. מתי הופך אחוזון של פושעים בקרב ציבור מסוים לאות קלון על כלל הציבור, שמצדיק פגיעה בזכות כה בסיסית כמו הזכות למשפחה, שבית המשפט העליון עצמו רואה בה נגזרת מכבוד האדם?

תשובה: זה לא קשור לאחוזון. זה קשור לזהותו של הציבור המופלל.

אבל זאת היתממות. אין קשר בין ג'ינג'יות לבין פשיעה, אבל יש קשר בין פלסטיניות לבין טרור. לכן החוק מתרכז בהתאזרחות של תושבי שטחים.

קשר בין פלסטיניות לבין טרור? בוא נדבר, אם כך, על הקשר בין יהודיות לבין טרור. שמעתם על ברוך גולדשטיין? על נחשון וולס? על ג'ק טייטל? ביחד הם רצחו 32 ערבים. שלושת הטרוריסטים היהודים האלה נולדו באמריקה. הם קיבלו אזרחות יהודית מכוח חוק השבות. אותה אזרחות איפשרה להם לנוע באופן חופשי בתחומי מדינת ישראל והשטחים ולבצע את מעשי הטרור שלהם.

לא שמעתי שמישהו הציע לבטל את חוק השבות בגלל הניצול הנפשע שלו בידי טרוריסטים יהודים מאמריקה.

ומה עם הטיעון הדמוגרפי? האם זה לא לגיטימי שמדינת היהודים תבטיח שיתקיים בה רוב יהודי מוצק?

את הטיעון הזה צריך לפרק לשניים. ראשית, האם שיעור ההתאזרחות של פלסטינים מהשטחים מאיים על הרוב היהודי המוצק? כי אם לא, גם הטיעון הדמוגרפי הוא שקר וכזב. שנית, אם יש "בעיה דמוגרפית", האם חאכ"ל, במתכונתו הנוכחית, משיג את מטרתו במחיר נסבל או בלתי נסבל?

נתחיל בשאלה הראשונה. האם הרוב היהודי המוצק נמצא תחת סכנה בשל התאזרחות פלסטינים מהשטחים? השאלה הזאת גוררת אותנו בהכרח לשיח גזעני. אני אשתתף בשיח הזה לאורך כמה פיסקאות רק כדי להבהיר שגם הוא מושתת על תעמולה שקרית.

כדי להבין במה מדובר צריך להשוות את זרם המתאזרחים הערבים לזרם המתאזרחים היהודים, ובקיצור, העולים החדשים. כפי שכבר צויין, בעשור שבין 1993-2002 נכנסו לישראל כ-140 אלף פלסטינים במסגרת איחוד משפחות. זה ממוצע של 14 אלף ערבים לשנה. במהלך אותו עשור זרמו לישראל כ-654 אלף עולים חדשים, ממוצע של 65 אלף יהודים לשנה. היחס בין תוספת היהודים לתוספת הערבים היה אם כן 1:4.64, יחס עדיף ליהודים בהשוואה ליחס בין שתי האוכלוסיות בישראל, שעומד על 1:3.75. במלים אחרות, באותה תקופה שבה שלט ההליך המדורג הכללי להתאזרחות, טרם חקיקת חאכ"ל, לא רק שהרוב היהודי לא הצטמצם אלא שהוא גם התחזק, הודות לעלייה מסיבית.

בעשור האחרון, 2005-2014, עלו לישראל כ-200 אלף יהודים, קצב של 20 אלף בשנה. זה נמוך יותר (פרופורציונלית לאוכלוסיה) מתוספת של 14 אלף ערבים בשנה, אבל אין לנו שום דרך לדעת האם אותו קצב איחוד משפחות שנצפה לפני 20 שנה היה ממשיך עד ימינו. למעשה יש יסוד להאמין שהקצב הגבוה של שנות ה-90' היה שוכך כיוון שהוא היה תוצאה של לחץ מצטבר לאורך שנים; עד 1994 הנהיג משרד הפנים אפליה מגדרית ואיפשר רק לפלסטינים תושבי ישראל, ולא לפלסטיניות, לבקש איחוד משפחות. מאגר שלם של משפחות שחיו במשך שנים במזרח ירושלים ניצלו את ההקלה ההיא (בעקבות פסיקת בג"ץ), והמאגר הזה, סופו שיתמצה.

עוד שני משתנים שיש להכניס לתמונה הוא התחזית של משרד העלייה והקליטה ששיעורי העלייה לישראל בשנים הקרובות יאמירו עוד ועוד, מעבר ל-30 אלף איש בשנה; ומנגד, הפעילות הבלתי פוסקת של משרד הפנים לאורך השנים לדלל את האוכלוסיה הפלסטינית בשטחים באמצעות שלילת תושבות.

על פי נתוני המנהל האזרחי, בין 1967-1994 שללה ישראל את תושבותם של 140 אלף פלסטינים תושבי הגדה המערבית. תושב שנעדר מהשטחים למעלה מ-3 שנים איבד את זכותו לחזור. במזרח ירושלים עצמה, עד 2012 איבדו כך את תושבותם יותר מ-14 אלף פלסטינים. זהו טרנספר משפטי זוחל, מזעזע בפני עצמו (אזרח יהודי לעולם לא יאבד את אזרחותו, גם אם ישהה בחו"ל עשרות שנים).

בסך הכל, הנתונים היבשים מלמדים שאין לשד הדמוגרפי שום נתח בשר רציני לנעוץ בו את שיניו כשמדובר בשיעור ההתאזרחות של תושבי שטחים בישראל כתוצאה מאיחוד משפחות. המספרים קטנים מלכתחילה, ומתאזנים חלקית אם לא לחלוטין מול מספרי היהודים שעולים לישראל. המאבק הדמוגרפי בין יהודים לערבים בישראל, ככל שהוא משתקף בטבלאות האקסל של משרד הפנים ופרופ' ארנון סופר, מתחולל בזירה אחרת לגמרי – שיעורי הילודה והתמותה. "הסכנה הדמוגרפית" באיחוד משפחות היא אחיזת עיניים.

במצב עניינים כזה, גם גזענים מדופלמים אינם יכולים לטעון שחאכ"ל חיוני לשמירת הרוב היהודי. לכל היותר הם יכולים לטעון שהוא נחוץ כדי לדלל את המיעוט הפלסטיני עוד ועוד; קרי, מכשיר של טרנספר משפטי. אם כך, טוב יהיה שגם מגיני הטיעון הדמוגרפי יאמרו דברים ברורים ולא יסתתרו מאחורי מליצות כמו "זכות ההגדרה העצמית של היהודים".

נניח למספרים ונחזור לשאלה הערכית: האם ראוי לשמור על "רוב יהודי מוצק" בכל מחיר? רק לסבר את האוזן, יש טעם לשאול שאלה כזאת כי גם דמוגרפים אדוקים יכולים למצוא עצמם משיבים עליה בשלילה. האם תהיה מוכן לבצע טרנספר במשאיות אל מעבר לירדן לתושבי המשולש כדי להבטיח רוב יהודי מוצק? האם תתמוך בהרעלה המונית של כפרים בדואים? באיסור חוקי על משפחות ערביות להביא יותר מילד אחד לעולם?

למעשה, חאכ"ל אינו רחוק כל כך מהאופציה האחרונה. הוא גובה מחיר אישי כבד מנשוא מאלפי אזרחים ישראלים, שנולדו והתחנכו וגדלו כאן. הוא מכריח אותם לבחור בין מולדתם לבין אהוב ליבם. לעתים קרובות הוא גם שולל מילדיהם את הזכות לחיות איתם חיים נורמליים, נטולי פחד. בשורות הבאות נביט מקרוב במחיר האנושי הזה, מחיר שמי שמרים ידו באוטומטיות בעד חאכ"ל אינו רשאי להסיר ממנו את עיניו.

ואחרי הכל, מותר גם לשאול שאלה אחרונה, מרחיקת לכת: האם ראוי לשמור על רוב יהודי בכלל, עם או בלי מחיר אנושי? האם זה מתפקידה של המדינה לווסת את היחס המספרי בין אוכלוסיות שונות בקרבה, או שמא עליה לדאוג רק למימד האזרחי של הסדרת היחסים ביניהן, החובות והזכויות שנגזרות מן האזרחות השווה לכל, מבלי לנסות להשליט קבוצה אחת על רעותה? אלה הן כמובן שאלות נכבדות שיורדות לעומק המפעל הציוני, ואין כמעט טעם לנסות ללבן אותן בחטף. הטענה שלי כאן מצומצמת יותר. בלי קשר לעמדותיך ביחס לתפקיד המדינה כווסת דמוגרפי, עליך להתנגד לחאכ"ל. גם אם חשבת שתכליתו בטחונית (היא לא), וגם אם חשבת שתכליתו דמוגרפית (אבל הוא בקושי מגרד את הדמוגרפיה). אל מול העובדות, תמיכה מנומקת בחאכ"ל יכולה להתבסס רק על אידאולוגיה טרנספריסטית קיצונית. רוב הישראלים עדיין לא שם, אך משום מה, תומכים בחאכ"ל בלב שלם. כך נראה תוצר של תעמולה שלטונית אינטנסיבית.

וכך זה נראה אם אתה פלסטיני

הדו"ח של המוקד להגנת הפרט מגולל בפירוט מסמר שיער את מסלול הייסורים הביורוקרטי שעוברים בני זוג פלסטיניים החפצים באיחוד משפחתם. מי שקורא בו מבין שהמטרה האמיתית של המסלול הבלתי נגמר הזה היא בפשטות להניא אותם מכוונתם, כך שיישברו ויחליטו להעתיק את מקום מושבם לגדה המערבית. כך מקווה ישראל לצבור נקודות במאבק הדמוגרפי ב"מזרח ירושלים" (תקווה חסרת שחר ממילא, לאור נתוני האוכלוסין האובייקטיביים). נביא כאן מקצת מן הדברים.

בן הזוג שיש לו מעמד בישראל – ובלבד שהוא גבר בן 35 ומעלה או אישה בת 25 ומעלה – רשאי להגיש בקשת איחוד משפחות עם בן זוג חסר מעמד, אם הוכיח שמרכז החיים שלו היה בישראל בשנתיים שקדמו לבקשה, הוכחה שלשמה נדרשת ערימת מסמכים נכבדה: חוזה שכירות או בעלות, חשבונות מים, טלפון, חשמל וארנונה, גיליונות ציונים של הילדים מבית הספר, פנקסי חיסונים, תלושי משכורת, תדפיסי ביטוח לאומי ועוד.

תהליך האישור יכול להתמשך חודשים ארוכים, שבמהלכם לא מוענק לבן הזוג תושב השטחים היתר שהייה זמני, והוא חשוף לגירוש בכל עת. האישור הוא לשנה בלבד, אין איחוד משפחות קבוע (זאת היתה הרי תכלית החוק), ויש לחדשו מדי שנה, באמצעות הצגת כל המסמכים המעודכנים להוכחת "מרכז חיים". את הבקשה לחידוש אפשר להגיש לכל המוקדם 3 חודשים לפני פקיעת תוקפו של האישור הקיים, אבל תקופה כזאת לא תמיד מספיקה למשרד הפנים וכך, בין אישור אחד למשנהו, מאבד בן הזוג את "חוקיותו" ועלול להיתפס ולהיות מגורש.

עד השנה (כלומר 12 שנה מאז חקיקת החוק) לא היה בן הזוג שמחזיק באישור שהייה זמני זכאי לשום זכויות סוציאליות או ביטוח רפואי בישראל – וזאת גם אם שהה בתחומה שנים ארוכות והוכיח כבר שהיא מרכז חייו. בעקבות עתירה לבג"ץ החליטה המדינה לתקן את המצב, אבל גם בהסדר הנוכחי מופלים לרעה בני הזוג ששוהים מתוקף אישורים זמניים בתעריפי ביטוח הבריאות.

עד 2011 לא הורשו מחזיקי האישורים הזמניים לעבוד בישראל,  וכדי להשיג היתר עבודה, נדרשו לפתוח בהליך נפרד לקבלת "היתר כניסה לישראל" – על אף שהם כבר החזיקו באישור שהייה זמני מתוקף איחוד משפחות. גם ההצקה הזאת בוטלה רק בעקבות עתירה לבג"ץ.

סורבה הבקשה או לא נענתה? יש להגיש השגה ל"וועדת ההשגה לזרים" במשרד הפנים (ועדה שיושב בה אדם אחד, ותשובותיה מתעכבות הרבה מעבר לקבוע בנהלי משרד הפנים). סורבה ההשגה? יש להגיש עתירה מנהלית לבית המשפט. נדחתה העתירה? נותרה רק עתירה לבית המשפט העליון.

הנה מקרה פרטי אחד, שמתואר בדו"ח המוקד להגנת הפרט.

"עניינה של משפחת ר' מטופל במוקד מאז שנת 1993. ת"ר מחזיקה בתעודת זהות של תושב ירושלים המזרחית. מ"ר, בן זוגה, מחזיק בתעודת זהות של תושב השטחים. בני הזוג נישאו בשנת 1990 וקבעו את ביתם במחנה הפליטים שועפאט בירושלים. כזכור, עד שנת 1994 נהג משרד הפנים לדחות על הסף בקשות איחוד משפחות שהגישו נשים תושבות ירושלים המזרחית עבור בעליהן שאינם תושבי ישראל; נשים, כך עלה ממדיניות זו, אמורות "ללכת אחרי בעליהן". המדיניות שונתה בשנת 1994, ובשנת 1995 הגישו בני הזוג בקשת איחוד משפחות. בנובמבר 1997 סירב משרד הפנים לבקשתם של בני הזוג בטענה של היעדר "מרכז חיים" בירושלים, אף על פי שחודשים ספורים קודם לכן, באפריל 1997, הוא אישר בקשה לרישום ילדיהם של בני הזוג לאחר שהוכח כי מרכז חייהם מצוי בירושלים. המשפחה ערערה על ההחלטה והצביעה על ההוכחות המקיפות ל"מרכז חיים" בירושלים – אותן הוכחות עצמן שעל בסיסן אושר רישום הילדים.

במקום לאשר את הבקשה החליט משרד הפנים להחזירה לטיפול ולהמשיך לבדוק את "מרכז החיים", ולאחר מכן המשיך ועיכב את אישור הבקשה משום שהמתין לחוות דעתם של גורמים אחרים. בשנת 1999 אושרה הבקשה, אך גם לאחר האישור נמשכה הסחבת. ההיתר הראשון שמ"ר היה זכאי לו, היתר שהייה לשנה, לא ניתן, והבקשה להיתר לשנת השהייה השנייה לא זכתה למענה גם לאחר חלוף למעלה משנה ממועד הגשתה. בשיחת טלפון הסבירה פקידה של לשכת משרד הפנים כי התיק "נקבר" בלשכה.

בקיץ 2002 אישרו סוף־סוף כל הגורמים את המשך זכאותם של בני הזוג לאיחוד משפחות, אולם, כזכור, במאי 2002  החליטה הממשלה על הקפאת הליכי איחוד משפחות עם בני זוג תושבי השטחים, ומאוחר יותר עוגנה ההחלטה בחוק האזרחות והכניסה לישראל, ולפיכך, כל שניתן למ"ר היה היתר שהייה צבאי בישראל.

המוקד עתר בשם המשפחה לבית המשפט המחוזי בירושלים וטען, בין היתר, שלולא גרירת הרגליים של הרשויות היה מ"ר מחזיק בתושבּות ארעית עוד קודם להחלטת הממשלה, ואין להשית על כתפי המשפחה את רשלנותן של הרשויות. בית המשפט דחה את העתירה והמוקד ערער על כך לבית המשפט העליון. בעקבות ההסדר שנקבע בקיץ 2008  בעניין דופש הוחזר התיק לבית המשפט המחוזי, והמדינה הסכימה להחיל את ההסדר גם על בני הזוג ר'. השניים זומנו ללשכת משרד הפנים ושם קיבלו אישור להיתר שהייה נוסף. בקיץ 2009, לאחר התכתבות נוספת, כ־14 שנים לאחר הגשת הבקשה לאיחוד משפחות, קיבל מ"ר תעודת זהות של תושב ארעי בישראל."

אחד מתוצרי הלוואי, ואולי המכוונים של חאכ"ל, היה לא רק שלילת זכויותיו של בן הזוג מן השטחים ליהנות ממעמד קבע בישראל, אלא גם שלילת זכויותיו של בן הזוג הישראלי. הכתבה הבאה של הטלוויזיה החברתית חושפת כיצד שולל ביטוח לאומי קצבת ילדים, ביטוח בריאות והבטחת הכנסה מאזרחיות ישראל רק משום שהתחתנו עם תושבי שטחים.

כך נראה, אפוא, המאבק של מדינת ישראל נגד הטרור הפלסטיני, ואלה קורבנותיו. למי שמעוניין ללמוד עוד על הצד הפלסטיני, אני ממליץ לצפות בסרט התיעודי "אחרי החתונה" בבימוי איילת בכר.

התיקונים לחוק: השד הדמוגרפי זוקף את ראשו המכוער

כפי שהוזכר בתחילה, איחוד משפחות עם תושבי הגדה הוקפא בפועל ב-1 באפריל 2002 בהוראה שר הפנים אלי ישי, עוד לפני שהונחה התשתית החוקית לכך. במשך יותר משנה, עד לאישור הצעת החוק בקריאה שניה ושלישית ביולי 2003, משרד הפנים הקפיא לא רק איחוד של בני זוג אלא גם בקשות לרישום בישראל של ילדים שנולדו בשטחים אבל אחד מהוריהם תושב ירושלים המזרחית, ללא אבחנת גיל. משנכנס החוק לתוקפו, הותרו בו הליכי איחוד לילדים עד גיל 12. העובדה שבמשך יותר משנה עשה משרד הפנים דין לעצמו, כשהוא מונע גם מפעוטות שנולדו בשטחים להורים תושבי ישראל להירשם כתושבי ישראל, מעידה כאלף עדים שלא ביטחון ולא בטיח העסיקו את פקידי משרד הפנים, אלא רק ספירת ראשים ערבים.

באוגוסט 2005 הוכנסו כמה תיקונים זדוניים במיוחד לחוק.

תיקון אחד קבע כי גם אם תושב שטחים המבקש איחוד משפחות עם תושב ישראל אינו מהווה סיכון בטחוני, ניתן לדחות את בקשתו גם אם אחד מבני משפחתו (ואפילו הוא גיס בלבד!) מהווה סיכון בטחוני. זאת, בלי שום תלות בקשר הממשי ביניהם. גם אם מגיש הבקשה אינו מתגורר ביישוב של הקרוב ה"מסוכן", גם אם נותק הקשר ביניהם לפני שנים רבות – אשמת הדם קובעת: קרוב שלך הוגדר סיכון, לכן אתה בעצמך סיכון.

תיקון שני קבע שלצורך החוק, אדם שרשום במרשם האוכלוסין הפלסטיני ייחשב "תושב שטחים" אפילו אם לא חי בהם מעולם, ואפילו אם התגורר כל חייו בישראל ואף נולד בה. מסתבר שלא מעט משפחות פלסטיניות בירושלים נאלצו לרשום את ילדיהן בשטחים בשל המכשולים העצומים שמערים עליהן משרד הפנים, הימשכות הליכי האישור של תושבות על פני שנים רבות (שבמהלכן נולדים ילדים וצריך לרשום אותם איפשהו), וכד'. שוב, עצם העובדה שהמחוקק לא מתעניין בכלל במקום מגוריו של מי שמבקש איחוד משפחות, ומתייחס גם למי שחי עם משפחתו במזרח ירושלים מאז הולדתו כאל "תושב שטחים" – מוכיחה שלא השיקול הבטחוני עמד כאן לנגד עיניו.

תחת איום העתירות לבג"ץ, הכניסה המדינה הקלה מסוימת לחוק בשנת 2005. אם החוק המקורי נתן פיתרון לילדים על גיל 12 (שאחד מהוריהם תושב ישראל והשני תושב השטחים), ואיפשר להם לקבל מעמד בישראל ביחד עם ההורה שחי בה, התיקון הרחיב את הפיתרון הזה לילדים עד גיל 14. התיקון הזה לא בא למשרד הפנים טוב בעין, ועל כן הוא הזדרז, במקביל, לקבוע נוהל חדש בנוגע לילדים. על פי נוהל זה, הילד לא יקבל מעמד של קבע בישראל עם אישור בקשתו, אלא מעמד ארעי למשך שנתיים בלבד, ורק לאחריהן יקבל מעמד של קבע – ובלבד שלא עבר בינתיים את גיל 14. כך החזיר למעשה משרד הפנים את "הגיל הקובע" לקבלת מעמד קבע לגיל 12, ורוקן את התיקון לחוק מתוכנו.

במרץ 2007 הוכנסו עוד כמה תיקונים לחוק. המרושע מכולם, הזוהר למרחוק בגזענותו, היה הרחבת המניעה הבטחונית. אם המבקש עצמו אינו מהווה סיכון בטחוני, ואם גם אין לו קרוב משפחה שמהווה סיכון כזה, די בכך ש"במדינת מושבו או באזור מגוריו של תושב האזור או המבקש האחר מתבצעת פעילות העלולה לסכן את ביטחון מדינת ישראל או אזרחיה" (סעיף 3ד). את החידוש המשפטי הזה, אולי בקנה מידה עולמי, נכנה בשם Guilt by Geography. אך שוב, הגיאוגרפיה היא מסווה קלוש לדמוגרפיה. מתנחל שבאזור מגוריו מתבצעת פעילות שמסכנת את ביטחון ישראל או אזרחיה (קשה למצוא  מתנחל שאינו כזה) לא ייתקל בשום מחסום משפטי בבקשו להתחתן עם תושב ישראל שבתחומי הקו הירוק. ונזכיר: אין צורך למדינת ישראל שהמבקש ממש יגור ב"איזור המסוכן". גם אם הוא מתגורר שנים רבות בתחומי ישראל (נניח, במזרח ירושלים), אבל עדיין רשום במרשם האוכלוסין הפלסטיני כאילו הוא מתגורר ב"אזור המסוכן" – די בכך כדי לחסום את דרכו לאיחוד משפחות. בינואר 2011 העניק בג"ץ הכשר גם לתועבה הזאת.

בית המשפט העליון ולהטוטי עצימת העיניים

סדרת העתירות הראשונה נגד החוק הוגשה ב-2003, ובג"ץ דחה אותה במאי 2006. סדרת העתירות השניה הוגשה ב-2007, וגם אותה בג"ץ דחה, בינואר 2012. בשני המקרים נדחו העתירות על חודו של קול – 6 מול 5.

בעתירה הראשונה ("בג"ץ עדאלה") קבע בית המשפט – בתמימות דעים – שהזכות לחיי משפחה היא זכות חוקתית, אך שופטי הרוב הכריעו שפגיעת החוק בזכות זו, אם בכלל, היא מידתית, לאור הצורך הביטחוני המכריע. שופטי המיעוט (ובהם הנשיא אהרון ברק) סברו שהפגיעה אינה מידתית כיוון שאיננה נבחנת בכל מקרה ומקרה לגופו. שופט אחד משופטי הרוב, אדמונד לוי, הסכים למעשה עם טיעוני המיעוט נגד החוק, אך לא תמך בביטולו מאחר שמדובר בהוראת שעה זמנית. במקרה זה מותר להאמין שלוי היה תמים ולא מיתמם; בעתירה השניה, משראה כיצד המדינה מאריכה שוב ושוב את הוראת השעה והזמני הופך קבוע, הוא כבר הצטרף למתנגדים לחוק. בעתירה השנייה ("בג"ץ גלאון") קבעו שופטי הרוב, שנית, שהפגיעה מידתית, ושהזכות לחיי משפחה אינה חייבת להתממש בתחומי ישראל; על האבחנה הסכולסטית הזאת, המרוקנת מתוכן, בין "זכות" לבין "מימוש הזכות", אפשר לקרוא כאן.

בית המשפט העליון נסמך בהחלטתו על שיקולים בטחוניים בלבד. היה זה מופע מסחרר של הדחקה והכחשה, שראוי להתעכב עליו כי הוא משקף היטב את הפונקציה המכשירה ומלבינה של בג"ץ במשטר האפרטהייד הישראלי.

תשובת המדינה לעתירות, שעליה נסמכו השופטים, העמידה את הטיעון הבטחוני בלבדו כעילה מספקת לדחיית העתירות. אך כפי שראינו, היה זה מצג שווא; המדינה עצמה – שר הפנים, מנהל האוכלוסין, חברי הקואליציה – הצהירו בגלוי על המטרה הדמוגרפית שמאחורי החוק. המטרה הזאת נמחקה לגמרי מתשובת המדינה הרשמית, אף כי העותרים הציגו ראיות למכביר לנוכחותה הממשית מאד בדיונים סביב חקיקת חאכ"ל. למעשה, עמותות ימין שהצטרפו לתשובת המדינה ממש דחפו את השיקול הדמוגרפי אל פרצופם של השופטים, למבוכת הפרקליטות. זאב פרבר, נציג עמותה ששמה לא מותיר הרבה מקום לספקות – "הרוב היהודי" – קם ואמר: "על מנת להשאיר את האופי היהודי של מדינת ישראל צריך שיהיה כאן רוב יהודי, ולא רוב של 51% אלא רוב מוצק של 80%. בשנים האחרונות הידרדר הרוב היהודי מ-80% ל-77%, והתיקון לחוק האזרחות עוזר במשהו למנוע את המשך ההידרדרות."

זאת ועוד, בקהילה המשפטית עצמה, מן הרגע הראשון, נשמעו קולות שהחצינו במפורש את העילה הדמוגרפית של החוק – והצדיקו אותה. המפורסמת בהם היא רות גביזון. כתב ההגנה שחיברה לחוק הוא מופת של דמגוגיה משפטית, שמפריח ביטויים כמו "הגדרה עצמית" ו"מדינה יהודית" מבלי לטרוח להסביר כיצד איחוד משפחות תחת הנוהל המדורג הכללי מעמיד אותם בסיכון. מאוחר יותר אף המליצה גביזון להחליף את הוראת השעה בחוק הגירה כללי שיאמר דברים ברורים על "זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית".

כל ההכרזות, עדויות וחוות דעת האלה ריחפו בחלל הדיונים של בית המשפט העליון, בשבתו בשתי העתירות. אך התכלית הדמוגרפית, כביטויו הקולע של ארואה חליחל, היתה נוכחת-נפקדת בדיון המשפטי. השופטים חשו בה היטב, אך הקפידו לעקוף אותה, כמו פיל בחנות זכוכית. יוצאי דופן היו השופטים סלים ג'ובראן ואילה פרוקצ'יה. כך כתבה השופטת פרוקצ'יה (בעמדת המיעוט) בבג"ץ עדאלה:

"השיקול הדמוגרפי צף ועלה ברקע החקיקה של החוק, וקשה להשתחרר מן הרושם, חרף כפירתה של המדינה בעניין זה, כי היתה לו נוכחות במשקל כזה או אחר בתהליך גיבושו של ההסדר הגורף המונע כניסתם של בני זוג פלסטינים מן האזור לישראל במסגרת איחוד משפחות… התמקדותו של החוק באוכלוסיית בני זוג מהאזור אינה מתיישבת עם מדיניות המדינה ביחס לגורמי סיכון שאינם פחותם, ואולי אף עולים על אלה הנובעים מאיחוד משפחות. בהקשרים אחרים, המעלים סיכונים משמעותיים, נמנעת המדינה מפגיעה גורפת. היא מבקשת לפזר את הסיכון במצורה מושכלת ומידתית ככל הניתן. לא כן ביחס למבקשי איחוד המשפחות".

אך יותר מאלפים לענייננו היו הדברים שכתב השופט ברק. גם הוא, כזכור, היה במתנגדים לחוק. אך התנגדותו לא נבעה מחשד שמניעים דמוגרפיים פסולים עומדים מאחורי החוק. לא ולא; ברק התעקש שתכליתו של החוק בטחונית בלבד, ומצא רק שפגיעתו אינה מידתית. כל כך עזה היתה התעקשותו על התכלית הבטחונית, עד שלשמה היה מוכן לחדור למוחותיהם של המחוקקים ולהבהיר להם מה היתה כוונתם, חרף אמירותיהם המפורשות:

"טיעוני המדינה לפנינו, כל אלה מורים כולם באצבע על כי תכליתו של החוק תכלית בטחונית היא. חילופי הדברים שנשמעו בכנסת לעת חקיקתו של החוק אין בהם כדי לשנות תכלית זו. יתר על כן: הנושא הדמוגרפי לא נדון כלל על-ידינו וממילא לא נדרשנו להכריע בו".

זאת אמירה פנטסטית. השופט ברק קובע: לא חשוב מה המחוקקים אמרו בעת החקיקה, חשוב מה הם אומרים כעת. ובכלל, מה פתאום שנדבר על דמוגרפיה אם לא נדרשנו לכך?

לא נדרשנו בידי מי? בידי המדינה כמובן. המדינה שולטת בגבולות השיח, במה שראוי לדון בו ובמה שלא ראוי. העובדה שכל העותרים טוענים שיש תכלית דמוגרפית, העובדה שהמחוקקים עצמם (והפקידים שהכינו את החוק) דיברו על תכלית דמוגרפית – לא מזיזה לשופט ברק. נכון לעכשיו, המדינה טוענת מול בית המשפט שאין שום תכלית דמוגרפית. ובית המשפט – נשיא בית המשפט המהולל, אהרון ברק – סומך בעיניים עצומות על המדינה. עיניו נותרות עצומות לכל אורך הדיון. וגם בראיון שהוא נותן, חודש אחרי דחיית העתירה השניה, הוא פוער עיניים עגולות ומשתומם: "אף אחד לא דיבר אתי על דמוגרפיה!".

שוו בנפשכם חשוד ברצח שהוקלט לפני הרצח באיומים מפורשים על הקורבן. ההקלטות הוצגו בבית המשפט, אבל החשוד מכחיש הכל וטוען שבעצם לא היתה לו שום כוונה לרצוח; אולי להעניש, לכל היותר. בית המשפט מקבל את טענתו בנימוק ש"האיומים ברצח לא נדונו כלל על-ידינו וממילא לא נדרשנו להכריע בהם".

מה שמותר למדינה אסור לאזרח הפרטי. בית המשפט העליון הישראלי יודע יפה את גבולות כוחו. כל כך יפה הוא מכיר אותם, שהוא מוכן לפעמים לצעוד כמה צעדים לפני השלטון ולהכתיב לעצמו מה מותר ומה אסור, כמו חניך תורן מסור במיוחד שממהר להעניש את הכיתה עוד לפני שמגיע המפקד.

בדרך למטה

חאכ"ל מתנוסס בצמרת החקיקה הגזענית בישראל. חוק שנהגה במוחותיהם של לאומנים מוטרפי "הרוב היהודי", שהצדקתו הבטחונית היא מסיכת קרטון קרועה שמאחוריה מבצבץ בבירור קלסתר קסנופובי, ושאישרורו המשפטי חושף את כפיפותו הנרצעת של בית המשפט לסדר יום גזעני. בקרוב תאשר הכנסת שוב, בפעם ה-13, את "הוראת השעה". "זמניותה" של הוראת השעה היא כ"זמניות" מצב ה"החזקה הלוחמתית" בשטחים הכבושים, שמאפשרת למחוקק הישראלי לקיים בהם אפרטהייד משפטי על בסיס גזעי. אפשר כבר לקבוע בביטחה שחאכ"ל הפך לעצם מעצמו של המשטר הישראלי. כך הנצחת הכיבוש מתגלגלת להנצחת הפגיעה הקשה ביכולתם של עשרות אלפי אזרחים ישראלים לקיים חיי משפחה נורמליים עם בחירי ליבם.

דווקא השופט אדמונד לוי, שאחרי פרישתו היה שותף לקביעה הסהרורית שבשטחים לא שורר מצב כיבוש, היה מן הקנאים ביותר לזכויות האדם בשבתו בבית המשפט העליון. משנחשפה לעיניו מדיניות ההארכה האוטומטית של חאכ"ל, הפך את החלטתו והתנגד לחוק בסדרת העתירות השניה. "פגיעתו של החוק קשה היא, נזקו מהדהד", כתב לוי, ופירט:

"המשך קיומו [של החוק] מטיל צל כבד על סיכוייה של הדמוקרטיה בישראל לעמוד באתגרים להם יכלה עד כה. טועה מי שסבור, כי לאורך זמן יכול אף הרוב, שמכוח הכרעותיו בא חוק זה אל העולם, לעמוד בפני פגיעתו הרעה… בסופו של יום פגיעה זו, רחוקה וזוחלת ככל שתהיה, ממלכתית ככל שהיא נחזית, אין נזקה פחות מזה הטמון במעשי הטרור מפניהם מבקשים אנו להתגונן".

הדברים החריפים האלה, למרבה הצער, לא הכריעו את הכף. אך ניתן בהם ביטוי ברור וצלול להכרתו של השופט שהחוק אינו משרת את תכליתו המוצהרת – הגנה מפני טרור – ואילו בטווח הרחוק, פגיעתו באותו רוב שהביא אותו לעולם תהיה חמורה ממש כמו פגיעת הטרור. אלה דברים נבואיים שמתגשמים מול עינינו מדי יום, בקריסת המערכות הדמוקרטיות בישראל והתפוררות הבלמים והחסמים נגד עריצות הרוב.

תוקפו של חאכ"ל יפוג ב-30 לאפריל 2015. הכנסת הבאה, יהיה הרכבה אשר יהיה, תחת הנהגתה של הממשלה הבאה, יהיה הרכבה אשר יהיה – תאריך את תוקפו שוב. הנה עוד תזכורת לחוסר הקשר בין הבחירות לבין דמותה של הדמוקרטיה בישראל.

נגמר לך הגז? להביא בלון גז חדש – אי אפשר. לבנות סככת פח לשתי פרות – אי אפשר. להניח צינור ביוב – אי אפשר. לנטוע עצים – אי אפשר. להכניס מיכלי מים להשקיה – אי אפשר. להזמין שוחט לפני החג – אי אפשר. לפתוח דוכן רוכלים לממכר שתיה או מזכרות – אי אפשר. להכניס ארגז עגבניות – אי אפשר. זה מסחרי. מותר רק עגבניות בשקית, לצריכה פרטית. להקים גדר בטיחות סביב בית הספר כדי לחצוץ בין הילדים לכביש – אי אפשר. לתקן את הכביש היחידי בכפר – אי אפשר.

ברוכים הבאים לנבי סמואל, ואם אפשר, ברוכים המסתלקים. מדינת ישראל תושיט לכם כל עזרה שתתבקש לזרז את התחפפותכם מאדמתכם.

250 תושבי הכפר, הנמצא רק קילומטר צפונית לשכונת רמות בירושלים, חיים בכלוב בלתי אפשרי. לכאורה תושבי הרשות הפלסטינית בשטח C; בפועל, מנותקים מן הגדה בגדר ההפרדה וכן באמצעות כביש האפרטהייד, 436, שמחבר בין רמות לגבעת זאב. במשך כשנה נאסרה לחלוטין תנועת פלסטינים על הכביש הזה. מאז הקמת הגדר, רק מי שרכבו רשום על שם תושב הכפר, או שתיאם מספיק זמן מראש עם מנהלת התיאום והקישור, רשאי לעלות עליו. יהודים, כמובן, פטורים מכל מגבלת תנועה על הכביש.

תושבי נבי סמואל נמצאים לכאורה במרחק נגיעה מירושלים; בפועל, מי שנתפס בשטח העיר משלם קנסות של אלפי שקלים. עוד קהילה פלסטינית כלואה במובלעת הזאת, אל-חלאיילה, שנמצאת למרגלות התנחלות גבעת זאב, אך היא לפחות פטורה מן העונש שנקרא "גן לאומי", שידובר בו בהמשך.

דרגה כזאת של התעללות ביורוקרטית לא מוכרת לי בשטחי יהודה ושומרון, ומזכירה רק את גורלם של תושבי הקהילות הפלסטיניות בבקעת הירדן ובדרום הר חברון. באחד המקרים שנמנעה הכנסת ציוד לכפר נמסר הנימוק ש"לא מדובר בצורך הומניטרי" – משל היה נבי סמואל "יישות זרה" תחת מצור צבאי, כמו רצועת עזה. ראו כמה משחית ומעוור הכוח, עד שפקידי המנהל סבורים שמחובתם לאפשר לכפרים פלסטיניים (בכלל? או רק במרחב התפר?) קיום "הומניטרי" בלבד – על סף קטסטרופה, אבל לא מעבר לכך.

העובדה שכל זה מתאפשר במרחק של קילומטר בלבד משכונות מגורים של יהודים רק מעידה על עומק ההדחקה וההכחשה שסיגלו להם הישראלים, מרכיב הכרחי בכלכלה הנפשית של עם האדונים. צריך לציין שעד לאחרונה חמקה נבי סמואל גם מתשומת ליבם של פעילי זכויות אדם; מנגנוני ההסוואה השלטוניים פעלו ביעילות יוצאת דופן במקרה הזה.

כתמיד, השלטון הקולוניאלי זקוק למשת"פים, הידועים בכינוי "ערבים טובים", או בפשטות, מוכתר הכפר. על טובות כאלה גומל השלטון בנדיבות. מוכתר נבי סמואל ובני משפחתו הם היחידים בכפר שמחזיקים בתעודת זהות כחולה; לצד ראש המועצה, המוכתר הוא היחידי שהורשה לבנות בית בכפר (במקום שבו הוא עומד נהרס בית של תושב אחר); והוא כמובן זה שדאג לזייף חתימות של בעלי קרקעות על "שטרות מכירה" שמעבירים את הקרקע לבעלות יהודית.

בטח לא שמתם לב לנקודה הזאת, אז אחזור עליה. מ-1967 ועד היום, במשך 46 וחצי שנה, ניתנו שני אישורי בנייה בלבד בכפר נבי סמואל. לא, אף אחד לא טוען שהתושבים פלשו לאדמות; גם המנהל האזרחי מכיר בבעלותם על הקרקע. לא, אין מחסור בקרקע פנויה באזור, כל הגבעה מסביב לכפר שוממה לחלוטין. אז למה לא נותנים להם אישורי בנייה, למה בנים ובנות של תושבי הכפר נאלצים לעקור למקום אחר כדי לבנות בית?

קוראים לזה טרנספר זוחל. ביורוקרטי, עקשני, בלתי פוסק.

למעשה, מבחינת השלטונות מדובר כבר בכפר וירטואלי, חזיון תעתועים מן העבר. במהלך דיון בהתנגדויות להקמת מיזם התיירות בנבי סמואל, קבע נציג המנהל האזרחי: "אין כפר – יש פארק". לכל איש יש שם, ומוטב לומר shame, וגם לאיש הזה, ראש לשכת התכנון של המנהל האזרחי, יש שם: אדריכל דניאל חלימי. זהו אותו חלימי שפסל את תכנית המתאר שהכינו תושבי ח'ירבת סוסיא ליישובם, בשלל נימוקים מופרכים עד אבסורד, מסמך שנותח כאן בהרחבה.

במקרה של נבי סמואל חלימי קיצר הליכים באופן משמעותי; אם אין כפר, אין מה לתכנן או לאשר.

דניאל חלימי הוא מתנחל. סתם, שתדעו.

טיולים ואתרי עתיקות יפים להדחקה, וכך מבקרים למעלה מ-300,000 ישראלים בשנה בגן הלאומי נבי סמואל, מבקרים ומדחיקים, מתפעמים מן הנוף וההסטוריה ולא יודעים דבר על הכפר הפלסטיני שמונח מתחת לאפם. כתבות תיירות ומדריכי טיולים, שממליצים בחום על האתר כטיול מושלם לשבת, מפגינים בקיאות מופלגת באירועים שספק התרחשו שם לפני 3,000 שנה ובורות מוחלטת ביחס למה שקורה שם כיום.

ההרס והגירוש

[לסקירה מקיפה, ראו הדו"ח "נבי סמואל – סיפורו של כפר השבוי בגן לאומי" של עמותת "עמק שווה", יוני 2013].

קשה לדעת מה בדיוק היתה הסיבה שמדינת ישראל מצאה לנכון לשלוח את דחפוריה בשנת 1971 ולהחריב את הכפר נבי סמואל. ממילא רוב תושבי הכפר (יותר מאלף נפשות) ברחו במהלך מלחמת ששת הימים, ומהם נותרו פחות מ-300 איש. תכניות ההתפשטות הגרנדיוזיות של ירושלים-רבתי היו בחיתוליהן. התנחלויות גבעת זאב וגבעון החדשה, שמשתרעות מצפון לנבי סמואל, יקומו רק 6 שנים מאוחר יותר, ב-1977. האם כבר ב-1971 חזה המתכנן הישראלי שנבי סמואל תהיה תקועה בתווך, בין שכונת רמות לבין אותן התנחלויות, וניסה לפתור את הבעיה לפני שהיא בכלל צצה? ואולי זהו הזיכרון ההסטורי המסוכסך של המקום שהריבון הישראלי ניסה לרסן ולהכניע: המצודה הצלבנית, המסורת בדבר מקום קבורתו של שמואל הנביא במקום, הסכסוכים בין קהילות יהודיות ומוסלמיות על זכות התפילה, הניסיון (שנכשל) של יוצאי תימן להקים יישוב יהודי במקום בסוף המאה ה-19, הקרבות הצבאיים שניטשו על הנקודה השלטת הזאת, בין הטורקים לאנגלים ובין היהודים לערבים, מבצע "יבוסי" הכושל ב-1948, פשיטת יחידת ה-101 על הכפר ב-1953, ולבסוף, "התיקון": הכפר נכבש מחדש ב-1967.

כך או כך, 46 בתי מגורים הרסה ישראל בכפר ב-1971, והתושבים נאלצו לעבור לשטח ממזרח לאתר נבי סמואל. מאז ועד היום המדינה עושה כל שביכולתה להמאיס עליהם את החיים במקום, ובשנים האחרונות ממש מתעלה על עצמה בשלל המצאות נבזיות במיוחד. אין לזה שום קשר לביטחון. גם לא לארכיאולוגיה, כפי שנראה מיד. מדובר בקהילה שקטה של 250 איש שכל חטאם הוא השתייכותם לגזע לא נכון במקום ובזמן שאינם מתפשרים על פחות משליטה יהודית מוחלטת במרחב.

נסיונות התנחלות בשנות ה-70'

במהלך שנות ה-70' פעל באזור סוחר קרקעות יהודי בשם שמואל עינב, שברבות הימים הפך להיות הצינור הפרטי העיקרי להעברת קרקעות מידיים ערביות לידיים יהודיות בשטחים. עינב לא בחל בזיופי מסמכים להשיג שליטה באדמות שחשק בהן; בשנות ה-80' גם הורשע בשוחד בחירות למפלגת הליכוד לכנסת ה-11. גם קרקעות בנבי סמואל מכר עינב לרוכשים יהודים, כבר בשנת 1973, מה שמצביע על כך שהיו תכניות בניה באזור זמן קצר לאחר (או אולי במקביל) להרס הכפר הערבי. שנים רבות לאחר מכן הם תבעו אותו לדין על כך שלא הסדיר את רישום הקרקע על שמם.

בשנת 1975 הכין משרד הבינוי והשיכון את תכנית "הר שמואל", שייעדה את נבי סמואל לאיכלוס 5,000 תושבים. התכנית אושרה ב-1980 על סמך חוות דעת משפטית של עו"ד פליאה אלבק, מה שזירז את רכישת הקרקעות במקום, שוב דרך סוחר הקרקעות עינב. אבל ב-1986 נתקע הפרוייקט כאשר ייעוד הקרקע שונה לשטח ירוק והוחל בתכנון הגן הלאומי באזור. המשקיעים ורוכשי הדירות נקלעו להפסדים כבדים; המפורסם שבהם היה אריה דרעי, שהורשע מאוחר יותר בקבלת שוחד ובניגוד עניינים במסגרת פעילותו במשרד הפנים לקידום פרוייקט הר שמואל.

הסקירה הקצרה הזאת מלמדת שמן הרגע הראשון (או השני) שנבי סמואל עברה לשליטה ישראלית – המדינה לטשה עיניה אל אפשרויות הנדל"ן באזור. הרבה מאד אנשים השקיעו כסף ומאמצים כדי לייהד את הגבעה וסביבותיה עוד לפני שהיא הוכרזה גן לאומי. הדינמיקה הזאת מזכירה מאד את התנהלות עמותת אלע"ד בסילואן שבמזרח ירושלים: עמותה שהחלה את דרכה ברכישת נכסים (באותן שיטות מפוקפקות) בלב יישוב ערבי ובשלב מסויים עברה "הסבה" לעמותה שעיקר פעילותה בפיתוח ארכיאולוגי-תיירותי. כך או כך, הקרקע עוברת לשליטה יהודית. ההבדל הוא שבנבי סמואל המדינה משתלטת ישירות על הקרקע הפלסטינית מבלי להשתמש בשליח לדבר עבירה בדמות עמותת מתנחלים. הגן הלאומי בנבי סמואל משתרע על שטח ענק, וקשה להאמין שהוא יישאר בשממונו לתמיד. במוקדם או במאוחר יתחילו לצוץ בתוכו מבנים – ישיבות, מרכזי תיירות, חניונים – ולא מן הנמנע שבהמשך גם מגורי קבע. כשיש תיאבון, קשה לעצור.

יש גן לאומי – אין בנייה ופיתוח (לערבים)

במחצית השנייה של שנות ה-80' החל תכנון הפארק. חלף כמעט עשור, וב-17 לספטמבר 1995 הכריז ראש המנהל האזרחי, תא"ל דוד שחף, על שטח של 3,500 דונם בכפר ובסביבותיו כגן לאומי (אני מודה לעמירה הס על המידע), בהתבסס על אתר העתיקות והצמחיה במקום. אבל צמחיה כמעט שאין באזור, ודאי לא צמחיה יוצאת דופן, ואתר העתיקות משתרע על 30 דונם בלבד. מה ראתה אם כן המדינה להכריז על שטח עצום כל כך, גדול פי מאה ויותר משטח אתר העתיקות, כגן לאומי? לשם השוואה, שטחו של הגן הלאומי סובב חומות ירושלים הוא 1,100 דונם, שטחו של הגן הלאומי הרודיון הוא 1,000 דונם, ושטחו של הגן הלאומי סבסטיה הוא 214 דונם.

מי שמחפש תשובות בתחום הטבע ושימור הסביבה לא ימצא אותן שם. כמו כל סוגיה שקשורה לקרקע בישראל, ובמיוחד בשטחי הגדה המערבית, הסיפור הוא פוליטי, וליתר דיוק, קולוניאלי. נבי סמואל הוכרז כגן לאומי ב-17 לספטמבר 1995. זוכרים מה קרה בסוף אותו חודש, ב-28 לספטמבר? הסכמי אוסלו ב' נחתמו. אלה ההסכמים שחילקו את הגדה לשטחי B, A ו-C. נבי סמואל וסביבותיו הוכרזו שטח C  – בשליטה ישראלית מלאה. למרבה הצער, האזור כולו מאוכלס ביישובים פלסטיניים – נבי סמואל, בית איכסא, בידו, אל ג'יב, ביר נבאללה. יישובים צריכים לגדול ולהתפתח, פיתוח דורש עתודות קרקע, אבל לישראל אין – לא כאן ולא בכל אתר אחר – שום כוונה לוותר על אף פיסת אדמה משטח C. כל הסיפור הזה שמדובר בהחזקה זמנית של השטח – 60% מן הגדה המערבית – שבבוא היום יעבור לשליטת הרשות הפלסטינית, היה בלוף גמור.

איך מונעים פיתוח פלסטיני בשטחי C? הו, ברוך השם, לא חסרות שיטות. אבל אחת המוצלחות שבהן, לבטח החסכונית מכולן, היא להכריז על השטח כגן לאומי. או אז נכנס לתמונה חוק הגנים הלאומיים, שאוסר על כל בנייה חדשה במקום, תוספת בנייה, רעיית צאן או עיבוד חקלאי. כלומר, הכל טעון אישור של רשות הטבע והגנים ורשות העתיקות, אך אלה אינן מעניקות אישורים כאלה. החוק גם מגביל מאד את אפשרות העירעור המשפטי על החלטות הרשויות, שנתפסות כסמכות העליונה בכל הקשור להגנה על הטבע וממצאים ארכיאולוגיים.

אבל הזמן דחק. הסכמי אוסלו אסרו על ישראל לנקוט צעדים בשטח שישפיעו על הסדר הקבע, ועצירה מוחלטת של הבנייה והפיתוח הפלסטיניים במרחב שבין שכונת רמות להתנחלות גבעת זאב בהחלט יכולה להיחשב לצעד כזה. אז מה עושים? עושים מחטף. 11 יום לפני החתימה מכריזים על גן לאומי בשטח של 3,500 דונם מצפון לירושלים וכך מסכלים כל סכנה עתידית ל"רצף היהודי" המקודש. זה, בתמצית, סיפורו של "הגן הלאומי נבי סמואל".

הפרשנות הזאת זוכה לחיזוק נוסף מהתבטאות נדירה מתוך המערכת. מי שבשנות ה-80' תכנן את השטחים הירוקים בנבי סמואל היה אותו אדם שתכנן אותם כשכונות מגורים בשנות ה-70' עבור משרד השיכון (בממשלת העבודה) – האדריכל שמואל שקד. אנשי עמותת "מורשת בנימין", שרכשו את הקרקעות בהר שמואל על בסיס התכנון הראשוני, סיפרו כך:

"שקד לא הונה אותנו. הוא גילה לנו שצייר פעם את נבי סמואל כשטח ירוק, אבל זה היה רק כאשר הקרקעות עוד היו בידי ערבים וכדי לא לאפשר להם בנייה. הוא אמר לנו שמרגע בו נרכוש את הקרקעות ונרשום אותן בטאבו – וכך אומנם עשינו – ישונה מיד ייעוד השטח".

חרבון. יעוד השטח לא שונה, אבל אל דאגה, המדינה פיצתה את רוכשי הקרקעות של "מורשת בנימין" ושיכנה אותם בשכונה שנקראה באותו שם, "הר שמואל", בדרום התנחלות גבעת זאב. תושבי נבי סמואל המקוריים, מן הסתם, לא יזכו ליחס דומה. חשיבותה של העדות הזאת בכך שהיא חושפת לאור יום את המטרה האמיתית מאחורי הגן הלאומי: מניעת בנייה לערבים.

גנים לאומיים וייהוד המרחב: אסטרטגיה כוללת במזרח ירושלים ובגדה

הממשלה שהכריזה על הגן הלאומי היתה ממשלת עבודה, בראשות יצחק רבין. זה לא מפתיע: הפטנט של נישול פלסטינים באמצעות גנים לאומיים הוא פטנט ותיק מאד של מפלגת העבודה. קוראי הבלוג זוכרים אולי את הסיפור של שכונת ואדי חילווה בסילואן שנפרש כאן בהרחבה (ראו גם רקע כאן). כל בתי השכונה יושבים בשטחו של גן לאומי, סליחה, הגן עצמו התיישב ב-1974 על השכונה שהיתה קיימת לפניו, ובאיבחה אחת הושמו 5,000 תושביה תחת איסור בנייה מוחלט, אפילו לא תוספת של מרפסת.

יש עוד. לפני חצי שנה אושרה תכנית להקמת גן לאומי בשטח של 5,700 דונם בעמק רפאים שמדרום-מערב לירושלים. 1,000 דונם מתוכם הם אדמות חקלאיות של הכפר אל-ולאג'ה ועוד 200 דונם של הכפר בית ג'אלה; בין הכפרים לאדמות האלה תחצוץ גדר ההפרדה (שכרגע בנייתה הוקפאה) ובכך יושלם סיפוחן לפארק התיירותי. בחודשים האחרונים עלה לכותרות הגן הלאומי "מורדות הר הצופים", שמטרתו הברורה, למעשה המוצהרת, היא לגזול את עתודות הבנייה היחידות של שכונות עיסאוויה וא-טור הצפופות עד מחנק. ובוואדי קנה, שמורת טבע שהוכרזה ב-1983 על קרקעות חקלאיות של הכפר דיר איסתיה, עקרו נציגי המנהל ורט"ג מאות שתילי זית של התושבים (ומתכננים לעקור עוד 1,400 עצים). זאת תוך התעלמות מתשע חדירות של התנחלויות האזור לשטח השמורה, כולל הקמת מאחז בלתי חוקי שלם, אלוני שילה, עם תשתיות חשמל ומבנים, בתוך אותה שמורה עצמה (ראו סקירה עדכנית ומאלפת של אביב טטרסקי). שהרי ידוע שעצי זית מכערים את נוף השומרון אבל קרוואנים וגדרות תיל מעניקים לו לווית חן מצודדת.

זוהי, אם כן, רשות הטבע והגנים בפעילותה מעבר לקו הירוק: זרוע ערמומית של מנגנון הנישול וסילוק הפלסטינים מאדמתם, שפועל תחת איצטלה שקרית של הגנת הטבע והנוף. ויש קושי אמיתי להעביר את האמת הזאת לישראלים, שהולכים שבי אחר הקונוטציות הנקיות והמיטיבות של "הגופים הירוקים". מתחת לכל הירוק הזה יש הרבה ג'יפה.

מנכ"ל רשות הטבע והגנים, שאול גולדשטיין, הוא מתנחל. סתם, שתדעו.

מי שעוד לא השתכנע באג'נדה הלאומנית של רט"ג אולי ישתכנע מן הפרסום האחרון בנוגע למעמדה ב"עיר דוד" שבסילואן. בזמנו עתרה עמותת "עיר עמים" לבג"ץ בדרישה להוציא את ניהול האתר מידי עמותת אלע"ד ולהחזירו לרט"ג, הרשות המוסמכת בחוק לנהל גנים לאומיים. בג"ץ דחה את העתירה לפני שנתיים על בסיס "התחייבותה" של רט"ג להגביר את הפיקוח על אלע"ד (למשל, להוציא מידיה את ההדרכות באתר); הבלוג הזה עסק גם בפרשה ההיא.

השבוע התגלה שרט"ג מצפצפת על ההתחייבות הזאת ולא עשתה דבר לשינוי המצב בשטח – אלע"ד עדיין שולטת ביד רמה ב"עיר דוד". אודה שלא נפלתי מהכיסא, שכן מאחורי התעקשות המדינה על הפרטת "עיר דוד" עומדות סיבות איתנות, אף כי הס מלהזכירן. זאת ועוד: מנהל הגן הלאומי, שהיה אמור לפקח על אלע"ד – מקבל מחצית משכרו מן העמותה שעליה הוא אמור לפקח, כמו גם את עלות הרכב שלו ואחזקתו. מעליו בהירארכיה נמצא מנהל מרחב ירושלים ברט"ג, שאחראי על כל הגנים הלאומים בירושלים וסביבתה, כולל "עיר דוד". האיש במשרת המפתח הזאת, שימו לב, כיהן קודם לכן כמנהל מרכז המבקרים של אלע"ד – אביתר כהן.

אביתר כהן הוא מתנחל. סתם, שתדעו. לא סתם מתנחל, אלא אחד שהשתתף בהקמת מאחזים בלתי חוקיים (עוד על מעלליו –  כאן).

רט"ג, אלע"ד – הכל אותו בבל"ת. לאף אחד מהמעורבים בדבר בירושלים – גורמי העירייה, תושבי סילואן, המתנחלים – אין שום בעיה לראות את המובן מאליו: בין אלע"ד לרט"ג שוררת זהות אינטרסים גמורה, עד רמת איוש המשרות הבכירות. רק גוף אחד במדינת ישראל עדיין עיוור למציאות הזאת: בג"ץ. זהו עיוורון מרצון, שכן עתירות של תושבי סילואן גודשות את שולחנו של בג"ץ מזה שני עשורים ויותר. השופטים יודעים היטב ידו של מי מונחת על הברז במזרח ירושלים, ועדיין הם מעדיפים לא לראות ימינה או שמאלה מן הנתיב הצר שמסמנת להם המדינה בהכרזותיה החלולות. כך יכול בג"ץ להוציא פסקי דין בנוגע לסילואן המדממת כאילו ישב בשוויץ המעטירה. פסקי הדין "מחייבים" את רט"ג "לפקח" על עמותת אלע"ד ולהותיר בידה רק "סמכויות תפעוליות". נו, טוב; החברים של דוד בארי (מנכ"ל אלע"ד) יושבים וצוחקים, ועיניהם כבר לטושות אל הר הבית.

קוריוז מאיר עיניים: לפני זמן מה קראתי את ספרו המטלטל של מירון בנבנישתי, "חלום הצבר הלבן" (כתר 2012), וכמו שהוא מכנה אותו, "אוטוביוגרפיה של התפכחות". בין שלל החרפות והבושות של הציונות שבנבנישתי מצעיד שם בסך, הוא כולל גם את מעשיו שלו. באמצע שנות ה-70' הוא כיהן כסגן ראש העיר לענייני תיכנון, וכך הוא מספר:

"אחד הפרוייקטים התכנוניים שעליו היתה גאוות כולנו היה הכרזתו ותכנונו של הגן הלאומי סביב העיר העתיקה… גישת מתכנני הפארק היתה מקצועית ונטולת מגמות פוליטיות. נעשה שימוש בסמכויות רשות הגנים כדי לפתח ולשמר שטחים ירוקים. לא עלה בדעתנו שסמכויות אלה ישמשו למטרות השתלטות על רכוש ערבי, הריסת בתים או קידום אינטרסים דתיים-לאומניים יהודיים… היינו פתאים כשכללנו בפארק שטחים מבונים בעיר דוד, אבל איש מאיתנו לא חשב להתאנות לערבים תוך שימוש בתקנות הפארק. חשבנו, בשחצנותנו, שכוח השלטון יישאר לעולם בידינו, ולא העלינו בדעתנו שייפול בידי קנאים לאומניים. עכשיו משתמשים בפארק הנאיבי שלנו כאמצעי במאבק האלים נגד התושבים הפלסטיניים הגרים באזור סילואן-ואדי-חילווה. עכשיו פתאום הופכים את היוצרות ומסיבים את האיזור לאיזור תיירות, שהפלסטינים חיים בו באופן "בלתי חוקי" ומפריעים, מסיבות פוליטיות, למעשיהם הנאורים של המתנחלים בני האור. זו דוגמה אופיינית לטיעון הציוני השגור שהופך את התוקף לקורבן. לדעתי יצדק מי שיוקיע את הנאיביות שלנו, או גרוע מכך, יאמר כי במבחן התוצאה איננו שונים מקנאי עמותת אלע"ד, המתנכלת לערבים ומנשלת אותם בשם "נצח ישראל", וכי גם אנו לא היינו צריכים להתעסק עם שטח כבוש. אבל האם לא מגיעה לנו איזו נקודת זכות על הערכים האסתטיים שיצרנו סביב העיר העתיקה?" (עמ' 199-200).

אכן, אני שייך לאלה שמוקיעים את הממסד המפא"יניקי לדורותיו, ובמבחן התוצאה, לא רואה הבדל גדול בינו לבין יורשיו אחוזי הטירוף המשיחי. אני שייך לאלה שמתבוננים בשלטון, לפני כל דבר אחר, מן הזווית של אלה שהוא פוגע בהם, ולא מתרשמים מן הרטוריקה שאופפת את מעשי העוול, אפילו לא מן התודעה העצמית המיוסרת של מחולליו. האם בשנת 2035 יצוץ מירון בנבנישתי נוסף ויכה על חטאיו בזמן שכיהן ברשות הטבע והגנים או ברשות העתיקות או במנהל האזרחי תחת ממשלת רבין של סתיו 1995? האם יבין רק מקץ ארבעה עשורים שהגן הלאומי שהוא הכריז על אדמות נבי סמואל וסביבתה היה בסך הכל כלי נוסף בארסנל הכלים של כיבוש הקרקע וסילוק הנוכחות הפלסטינית הילידית מן הארץ שחמדו להם מתנחלים יהודיים?

ומה נעשה בחרטה הזאת? מה שעשינו עם חרטת הגנרלים? מה יעשו בה התושבים הפלסטינים, שכנראה כבר יתייאשו ויעקרו למקום אחר? ומה יעשו בה היהודים? שוב יחמיצו את הלקח ויחזרו לסורם? האם יש לקח כלשהו למעגל העוול והאיוולת הזה, סובב חומות ירושלים שוב ושוב, עד זרא?

כלואים וחסומים

פרט קטן ומשמעותי נשמט מן האמירה שבגן לאומי מוכרז אסור לבצע עבודות בנייה: אם אתה יהודי, לפעמים מותר לך. כך הוקם מתחם "עיר דוד" בשכונת סילואן, שאליו תתווסף בעתיד הקרוב המפלצת התכנונית "מתחם קדם" (על הליכי האישור המפוקפקים שלה כתבתי כאן) – הכל בשטח גן לאומי מוכרז. וכך, גם בנבי סמואל, בסוף שנת 2005 צמחה לה גדר הפרדה בלב הגן הלאומי, מתפתלת מדרום מזרח לצפון מערב ומותירה נתח גדול ממנו מנותק לחלוטין מאתר העתיקות. כמו כן הוקם מאחז צבאי בשטח הגן, כולל אנטנה ומצלמות שעוקבות אחרי תנועת התושבים, המוקף חומות בטון. הפגיעה החמורה הזאת ב"ערכי הנוף הייחודיים" של הגן הלאומי, מן הסתם, היא כאין וכאפס בהשוואה לפגיעה הבלתי נסבלת שבעצם נוכחותם של התושבים הפלסטיניים. לכן הם יעופו והיא תישאר.

במרץ 2008 הפך כביש 436, עורק התחבורה הראשי המשמש את שכונות צפון ירושלים ונבי סמואל, לכביש אפרטהייד. תושבי נבי סמואל, שגישתם לשטחי הגדה במזרח כבר נחסמה בידי הגדר, שתנועתם דרומה לתוך שטחי ירושלים גם כן נאסרה, נותקו גם מן המרחב הצפוני. הם הופנו לכביש מנהרה, העובר מתחת לכביש 436 (הפרדה "אנכית"), ועל דרך הגישה היחידה שלהם צפונה הוצב מחסום אל ג'יב, שבו נאכפות מגבלות התנועה והעברת הסחורות הדרקוניות אשר תוארו בתחילת הרשימה. לאחר כשנה הותרה נסיעתם בכביש 436 – אבל רק ברכב שרשום על שם תושב הכפר.

אחת התוצאות (המכוונות, בלי ספק) של הלחץ הבלתי פוסק הזה הוא מחסור מתמיד במקורות פרנסה בכפר. באופן אירוני, מקור הפרנסה העיקרי, שאינו מצריך היטלטלות במחסומים, הוא אתר העתיקות הישראלי שנמצא במקום. כך מצאו עצמם תושבים לא מעטים נאלצים לעבוד בחפירות באתר שהוקם על בתיהם שלהם, מהם גורשו משפחותיהם לפני 40 שנה.

כובשים וחופרים: עוד נדבך בארכיאולוגיה של הכיבוש

ליבו של הגן הלאומי הוא אתר העתיקות. המבנה המרכזי הוא שילוב של מצודה צלבנית מן המאה ה-12 ומסגד מן המאה ה-14, שעברו שיפוץ מאסיבי בתחילת המאה ה-20. קומת הכניסה של המסגד משמשת לתפילת מוסלמים ובמערה שמתחתיו מתפללים יהודים. המסורת היהודית, הנוצרית והמוסלמית, שראשיתה מתוארכת לתקופה הביזנטית, זיהתה את המקום כאתר קבורתו של שמואל הנביא, הוא מצפה המקראית, ויהודים החלו להתפלל בנבי סמואל החל בתקופה הצלבנית.

כדרכן של מסורות עממיות, הקשר בינן לבין המציאות איננו הכרחי. בכל החפירות הארכיאולוגיות בנבי סמואל, שתחילתן לפני מאה שנה, לא התגלו ממצאים מן המאה ה-11 לפנה"ס, תקופתו של שמואל הנביא. הממצא הקדום ביותר הוא מן המאה השביעית לפנה"ס, סוף מלכות יהודה, אבל עיקר הממצאים הם מתקופות מאוחרות יותר (הלניסטית, ביזנטית, מוסלמית, צלבנית, ממלוכית).

על אף שהאתר הרשמי של הגן הלאומי מציג את ההסטוריה של נבי סמואל כאפוס לאומי-יהודי מפואר, המחקר המדעי קובע שככל הנראה קברו של שמואל הנביא אינו נמצא שם. המתח הזה בין המדע למסורת, מעניין ככל שיהיה, אינו רלבנטי למעשה לשאלת מעמדם של תושבי נבי סמואל הילידים ולכן אין לי כוונה להתעמק בו. גם אם שמואל הנביא באמת ובתמים נקבר מתחת למסגד שבראש הגבעה, ולצידו הונח מעילו הקרוע, עם הקדשה מיוחדת מאימו – כל זה לא גורע מאומה מזכותם של תושבי נבי סמואל להמשיך לחיות על אדמתם, 3,000 שנה אחרי אותה קבורה, מבלי שהשלטון הישראלי ידחוק אותם החוצה ויתעלל בהם על בסיס יומיומי. בשום מקום במדינת ישראל לא הופכים אזרחים בני ערובה של המחקר הארכיאולוגי, עד כדי בעיטתם החוצה מביתם; זאת "פריבלגיה" ששמורה רק לפלסטינים, שבמקרה יושבים על אדמה שהיהודים חומדים לעצמם.

הפלסטינים אכן נבעטו מביתם, ב-1971. כמקובל בכפרים פלסטיניים בגדה, המבנים שבהם התגוררו הוקמו על שכבות עתיקות יותר. לא, לא יישוב יהודי קדום, אלא שרידים ביזנטיים והלניסטיים, אבל זה הספיק כתירוץ לגירושם. למעשה, מי שמבקר באתר יכול להתרשם בנקל שהבנייה שמוצגת שם כבנייה הלניסטית איננה אלא בסיס, ועליו ניצבים שרידים מבתי האבן הפלסטיניים שבהם התגוררו התושבים עד 1971. קודם גירשנו אותם מן המרחב, אחר כך מן ההסטוריה.

ויש גם כאלה שעדיין זוכרים כל בית ובית:

הסיור הזה מזכיר מאד את הסיור של מוחמד נוואג'עה בח'ירבת סוסיא, ביתו לשעבר שהוכרז גם הוא כאתר ארכיאולוגי – ליהודים בלבד. ובכלל, יש לא מעט מקבילות, האחת מקוממת יותר מהשניה, בין האופן שבו מסרסר הכיבוש הישראלי בממסד הארכיאולוגי כדי להשתלט על עוד ועוד אדמות פלסטיניות בשטחי C – בנבי סמואל, בח'ירבת סוסיא, בסילואן, בזנוטה, או כדי למחוק פרקים שלמים מן ההסטוריה הרב-תרבותית של האזור בשמה של הגמוניה יהודית מדומיינת. העדכון האחרון מחזית הקולוניאליזם הארכיאולוגי התקבל בשבוע שעבר: פארק ארכיאולוגי בתל-רומיידה שבחברון, למשוש ליבם של ברוך מרזל וחבר מרעיו, על שטח שהופקע מידי תושבים פלסטינים. רשות העתיקות שותפה גם לגזל הזה, ונודע גם כי נשקלת האפשרות לחפור בכפר ולאג'ה, כאילו לא מלאה כבר סאת הייסורים של הכפר הזה.

כיוון שלכל איש יש שם, נזכיר גם את שמותיהם של הארכיאולוגים הישראליים שחפרו וחופרים בנבי סמואל, כלומר, ממש באתר שממנו גורשו התושבים הערבים: יצחק מגן, מיכאל דדון ובני הר-אבן.

בימים האלה מרבים לדבר בעד ונגד החרם האקדמי נגד ישראל. מבלי לנקוט עמדה בדיון הזה (דיון עקר ברובו, מסיבות נושנות ולעוסות), ראוי לנפץ טיעון אחד של מתנגדי החרם, לפיו האקדמיה הישראלית היא מעוז של חשיבה ביקורתית שמתנגד למשטר האפרטהייד בשטחים ולכן "לא מגיע" לה חרם שכזה. זהו דימוי מופרך, ואין כמו בחינה לא משוחדת של "הארכיאולוגיה של הכיבוש" להדגים זאת. קשה לדמיין אפילו איך יהודים וערבים היו יכולים לחיות בירושלים "המאוחדת" ללא פעילותה הנמרצת של עמותת אלע"ד, על גייסות הארכיאולוגים שלה, לריסוק הדו קיום במזרח העיר. כמה מאמרים, כמה דוקטורטים, כמה מענקי מחקר מושקעים בחפירות הארכיאולוגיות שמעבר לקו הירוק? וזו רק דיסציפלינה אחת. ישנם כמובן כל מכוני המחקר האסטרטגיים, הפארא-צבאיים, שפועלים תחת חסות אקדמית, בעוד שמטרתם העיקרית היא לייצר מטרייה "אינטלקטואלית" למדיניות החוץ והביטחון הישראלית, יש מעבדות רובוטיקה שתורמות תרומה מכרעת לתעשיית הנשק ו"בטחון הפנים" הישראלית, ובפרט אמצעי שליטה באזורי החיכוך עם פלסטינים, ועוד ועוד. ארבעה-חמישה פרצופים מוכרים של "עוכרי ישראל" במדעי הרוח לא יכולים להסתיר את שיתוף הפעולה העמוק הזה של האקדמיה הישראלית – אולי לא יותר אבל לבטח לא פחות ממגזרים רבים אחרים – עם הפרוייקט שמגדיר יותר מכל את סדר היום הלאומי של ישראל מזה 46 שנה.

מה אפשר לעשות?

התעוררנו מאוחר עם נבי סמואל. כמו שאמר אורוול ולא אלאה מלצטט: כדי לראות את מה שמתחת לאף נדרש מאבק מתמיד. אבל מרגע שרואים, כבר אי אפשר שלא לראות.

גם ישראלים שמשהו זע בליבם לנוכח מסכת העוול הזאת על פי רוב מושכים בכתפיהם ונאנחים, "נו, מה כבר אפשר לעשות". הרפיון הזה הוא נבואה שמגשימה את עצמה, שכן בפועל יש לא מעט ערוצי פעולה אפקטיביים. הסיבה לכך היא בדיוק אותה סיבה שישראל מזמן איננה "מדינה דמוקרטית" בתחומי הקו הירוק שרק מקיימת שלטון כיבוש מעבר לו, אלא מדינה אתנוקרטית שמנגנוני האפליה חדרו לכל אגפיה. כיוון שכך, כל אזרח כמעט בא במגע עם אנשים ועם רשויות שלטוניות שממלאים תפקיד מכריע בתחזוקה ובשגשוג של מפעל הכיבוש וההתנחלות. המגע הזה יכול להיות אגבי, מתמסר או דווקא מתנגד. זה תלוי רק בכם.

הדוגמה הבולטת ביותר שעולה מן המקרה של נבי סמואל וממקרים דומים היא רשות הטבע והגנים. הרשות הזאת היא זרוע שלטונית שעיקר התקציב שלה מגיע מדמי הכניסה שהיא גובה בשמורות טבע וגנים לאומיים. קרוב ל-400 שמורות וגנים יש כאלה בישראל, ומאות אלפי ישראלים פוקדים אותם מדי חודש.

האם אכפת לכם שהכסף שאתם משלמים בכניסה לשמורת גן השלושה מממן גם את הפעולות שמבצעת רט"ג בהר הצופים, בסילואן ובנבי סמואל? האם אכפת לכם שהכסף שלכם דוחק את התושבים הילידים של האתרים האלה אל קיום בלתי אפשרי, ובסופו – טרנספר? אם כך הראו זאת בשפה היחידה שגופים כלכליים מבינים – דרך הכיס. קמפיין ציבורי להחרמת רט"ג וחשיפת פשעיה בפומבי נחוץ היום יותר מכל. לכל הפחות, אל תגיעו לנבי סמואל ולעיר דוד כתיירים. הנה דבר שאתם יכולים לעשות, והוא הרבה יותר רלבנטי מהתפלמסות על מה יכולים או צריכים לעשות אנשים בחו"ל ביחס לכיבוש.

יש עוד דרכים, והאנשים שמנהלים את המאבק למען תושבי נבי סמואל ישמחו לתת לכם רעיונות.

(תודה לרם רהט מקבוצת "פארק בכלוב")

הכותרת הזאת היא תיאור מדויק של אחד הנימוקים ההזויים – רק אחד מהם – שסיפקה ועדת המשנה לתכנון ורישוי של המנהל האזרחי לדחיית תכנית המתאר לכפר הפלסטיני שסכנת ההרס והגירוש מרחפת מעליו זו הפעם הרביעית ב-30 השנים האחרונות. החלטת הוועדה פורסמה לפני שלושה שבועות, ב-24 באוקטובר, ובצידה החלטה של ועדת המשנה לפיקוח להוציא צווי הריסה סופיים נגד כל מבני הכפר (בכפוף לארכה של 60 יום לפנייה לערכאות). עד כה היא לא זכתה לאף איזכור בתקשורת.

בח'ירבת סוסיא חיים כ-300 איש, ב-40 משפחות הפזורות על נחלותיהן החקלאיות (בהמשך נבין מדוע אין ריכוז קהילתי לכפר). הם מתגוררים בחושות ובמערות בדלות קיצונית, ללא כל תשתיות חשמל או מים, ולמרבית אדמותיהם הפרטיות נמנעת מהם הגישה בידי השלטונות או המתנחלים שבסביבה. מצבם הקשה של הפלסטינים האלה נגע כנראה לליבם של פקידי המנהל האזרחי; כל כך נגע, עד שהחליטו אלה לפסול את תכנית המתאר שהתושבים עצמם הגישו בנימוק שהיא רק תנציח את מצוקתם. הכי טוב בשבילכם (לא בשבילנו, מה פתאום בשבילנו) שתלכו למקום אחר, אומר המינהל לתושבים. באמת. תחשבו קצת על עצמכם.

ובלשון הרשות המצוחצחת:

"אין בתכנית זו כל תקווה לקדם את האכלוסיה מעבר לעוני ולבערות בהם נציגיהם שומרים אותם… ככל שהעיר מהווה מפגש של אוכלוסיות מגוונות היא מהווה מקור להעשרה תרבותית, כלכלית וחינוכית. בצד השני של הסקאלה, ככל שהמגורים הכפריים מקוטעים, מפוזרים, הם בנויים על שיוך שבטי ומשפחתי שסוגר על האזרח, על היחיד, ואינו נותן לו כלים לקידום חברתי משלו לפיתוח יכולות להזדמנות פרנסה, להעצמה תרבותית או חינוכית…

"המבנה העירוני מפגיש אנשים, מקרב אותם, מכפיל הזדמנויות, מעשיר את האופקים של כל אחד ואחד בתוך משפחתו ובתוך שבטו וגם בתוך החברה הרחבה. על כן מבחינתנו התכנית הנוכחית מהווה עוד ניסיון למנוע מאוכלוסיה דלה וקשת יום את האפשרות להתקדם, את האפשרות לבחור בין פרנסה חלקית או מקורות אחרים, מונעת מהאשה הפלסטינית לצאת ממעגל העוני, מונעת ממנה הזדמנויות לחינוך ולעבודה. כנ"ל תכנית כזו מונעת מהילד הפלסטיני לראות את כל האפשרויות העומדות בפני כל אדם אחר בזה שהיא גוזרת את גורלו לחיים בתוך כפר קטן, מנוון, שאין לו את הכלים להתפתחות."

הציניות בנימוקי הדחייה האלה מסמרת שיער ממש, ואחרי שנפרוש כאן את כל תולדות ההתעמרות של הריבון הכובש השח כך בדאגה אבהית אל הילידים הנבערים מדעת, אולי נתחיל להרגיש שמץ מן הזעזוע שהדברים עוררו בתושבי ח'ירבת סוסיא עצמם. כבר כעת ניתן לקבוע ששיא החוצפה הקודם נשבר: אם הטרנספר של תושבי המערות בשטח אש 918 נומק באופן אגואיסטי טהור – חיסכון תקציבי לצה"ל – נימוקי הטרנספר של ח'ירבת סוסיא הם סאלטה הפוכה לאחור, מפגן מדהים של אלטרואיזם: העשרת אופקים, חילוץ ממעגל העוני, קידום האישה והילד, ואולי גם בהמשך, מי יודע, ייסוד מצעד גאווה בח'ירבת סוסיא ובחירת טרנסקסואל לראשות המועצה. הכל תלוי במידה שבה יעזרו הילידים לריבון לעזור להם להיחלץ ממדמנת הפרימטיביות שלהם. מי אמר שהכיבוש לא נעשה יותר ויותר נאור?

ח'ירבת סוסיא, הממוקמת ממערבית לשטח אש 918, תקועה כמו קוץ בישבנה של חגורת המאחזים חוות-מעון-מצפה-אביגיל-מצפה-יאיר, משבשת את הרצף היהודי לאורך כביש 317 של התנחלויות מעון-כרמל-סוסיא-בית יתיר, והחשוב מכל – סותרת בעצם קיומה את תכנית-העל לטיהור כל מרחב בקעת-ערד ועד דרום הר חברון מבדואים ופלסטינים; על התכנית הזאת כבר כתבתי כאן. לטובת חיסכון בצה"ל או לטובת האישה הפלסטינית – המעטפת הרטורית של הכובש חלולה לחלוטין, ומאחוריה תמיד ניצב המגף שבועט החוצה. ובכל זאת, ההידרשות לנימוקים כאלה, המחשבה על אוסף פקידים שאשכרה יושבים במשרדי המינהל האזרחי ומנסחים אבסורדים כאלה, מעלות מחשבות נוגות על עומק ההשחתה הנפשית שהמיטה השליטה בפלסטינים על עם האדונים. בחלוף חמישה עשורים אלה עדיין לא השלימו עם עובדת קיומם של הילידים בארץ, אבל הם יודעים היטב עד כמה מגונה ומשוקצת אי-השלמתם זו בעולם של ימינו, ומכאן המאמץ ההירואי-גרוטסקי להסוות אותה בנימוקים "קבילים".

עוד נחזור לטקסט הביזארי של ועדת התכנון בסוף הפוסט; הוא מלא תופינים להתפקע. אבל כבר עכשיו כדאי להחזיר את הדיון התלוש הזה במעמד האשה הפלסטינית ובאפשרויות הפרנסה שלה אל קרקע המציאות של סוסיא. ואולי נתחיל בתזכורת לחברי אותה ועדת תיכנון בדבר ההבדלים פעוטים בין שתי הסוסיאות – הפלסטינית המקורית והיהודית שקמה לרשת אותה.

ח'ירבת סוסיא מול התנחלות סוסיא

הכפר ח'ירבת סוסיא התקיים ברציפות מזה כ-180 שנה בדרום הר חברון. ב-1982 קבעה פליאה אלבק, מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה ומי שהכשירה את הקמתן של יותר מ-100 התנחלויות על "אדמות מדינה" שנגזלו מפלסטינים, שח'ירבת סוסיא דווקא יושבת על קרקע פלסטינית פרטית. כן, אפילו פליאה אלבק לא פיקפקה בכך. אבל מרגע שהוקמה בסמוך לכפר הפלסטיני התנחלות סוסיא, בשנת 1983, היה זה רק עניין של זמן עד שתהליך הנישול יחל.

בסוסיא נקט השלטון הישראלי במסלול נישול ייחודי: אדמות הכפר הוכרזו "אתר ארכיאולוגי" והופקעו מתושביו. זה קרה ב-1986, הצבא גירש את תושבי הכפר, כי עתיקות זה עתיקות ומאחורי כל ארכיאולוג ישראלי בשטחים מבצבץ קנה של רובה. אומנם כבר בשנות ה-70' של המאה הקודמת נערכו חפירות במקום שחשפו בית כנסת יהודי עתיק, ואז איש לא חשב לגרש את הפלסטינים מביתם; בימים התמימים ההם רווחה ההנחה המגוחכת שדין תושבי סוסיא כדין תושבי באר שבע או מודיעין, ושחפירה ארכיאולוגית איננה מצדיקה עקירה וגירוש של אדם מביתו.

כל זה השתנה, כאמור, זמן קצר לאחר הקמת ההתנחלות סוסיא – מוקד של בריונות פורעת חוק, שיתואר בהמשך – מה שמוכיח שלארכיאולוגיה לא היה דבר וחצי דבר עם גירוש הפלסטינים; ממש כמו בסילואן, הארכיאולוגיה בסך הכל שימשה עלה תאנה לתאוות הנישול וההתפשטות הישראלית. בריוני סוסיא – פורעי חוק בשליחות החוק – רכבו כל הזמן על גבה הנוח להפליא של רשות העתיקות. אני רק מקווה שהארכיאולוגים הנכבדים ד"ר זאב ייבין (ז"ל), ד"ר יובל ברוך, ד"ר אברהם נגב ויהודה גוברין ישנו טוב בלילה, עם שוך הלמות המכושים באתר החפירות בסוסיא, ביודעם שהגילויים המדעיים המסעירים שייזקפו לזכותם נקנו במחיר עקירתם של מאות אנשים מאדמתם.

[הפטנט הזה של גירוש מטעמים ארכיאולוגיים, אגב, תופס תאוצה: היישוב הבא על הכוונת הוא זנוטה, כפר רועים במערות דרום הר חברון].

אם טרם צפיתם בסרטם המעולה של דני רוזנברג ויואב גרוס על תושב ח'ירבת סוסיא שמשלם כרטיס כניסה לאתר הארכיאולוגי כדי לבקר בביתו לשעבר  ואז שוב מגורש החוצה – עשו זאת כעת.

אתר "סוסיא העתיקה" הוכרז כאתר מורשת לאומית וממשלת ישראל השקיעה בו לא פחות מ-7 מיליון שקל. בזמן שתושבי סוסיא אינם עסוקים בהפעלת החזיון האורקולי ובשחזור כדרות קדומה, ואינם מארחים אמנים ידועי-שם שרק "מבקשים לקרב לבבות"  (ולבבות צריכים חניונים, וחניונים צריכים להפקיע עוד קרקע פלסטינית), הם מפעילים במרץ את אחת המכבסות היעילות ביותר של זוהמת הכיבוש: חקלאות אורגנית. העובדה שהתפארת הזאת נטועה על כ-700 דונמים שנגזלו מתושבי ח'ירבת סוסיא מוצנעת יפה בפרסומים. העובדה ש"יקבי כרמל" מתפרנסים מכרם נבות שבסוסיא גם היא מוסתרת היטב, ונחשפה רק לאחר מעקב בלשי של ממש.

אה, ועוד גילוי מהעת האחרונה, מאת מבקר המדינה: כמו 100 אלף מתנחלים אחרים ב-75% מההתנחלויות, מתנחלי סוסיא אינם משלמים דמי חכירה למנהל מקרקעי ישראל; עבירה על החוק, שרק מעבר לקו הירוק אפשר לצאת ממנה ללא קנסות ומאסר.

גאוות היישוב על מחלבת "חלב הארץ" שמספקת מוצרי חלב עיזים לכל מרכולי הטבע המפונפנים של צפון תל-אביב. בהקשר הזה מרתק לראות כיצד מחלחל שיתוף הפעולה עם הכיבוש לכל אגפי המשק הישראלי. בוודאי תתעניינו לדעת כיצד חברת Talking Brands, בבעלות פדי מרגי, מיתגה את היוגורט של סוסיא תחת הלוגו של "עיזי": "עז חביבה, נעימה וקצת חושנית ועדיין נראית (עצרו נשימתכם!, ע.ל.) 'אחת משלנו'".

ומי סיפק למחלבה את מכון החליבה לעיזים המשוכלל והגדול בישראל? מפעל בשם צח"מ אפיקים, שפועל באפיקים ובנצר סרני. שלא ייגרע חלילה חלקם של הקיבוצים בחגיגה.

בבחירות האחרונות לכנסת, אגב, גרף גוש יש עתיד-העבודה-מרצ 81% מקולות המצביעים באפיקים, ו"הבית היהודי", המפלגה שמשקפת נאמנה את אידאולוגיית סוסיא, קיבלה 3% בלבד מן הקולות. בנצר סרני קיבל "הבית היהודי" אחוז בודד. אז אחת מן השתיים: או שבצירוף מקרים מופלא מצביעי הימין הקיצוני הספורים שבקיבוצים מתרכזים כולם במפעלים שמפרנסים ותורמים לשגשוג כלכלת ההתנחלויות; או שבמוחם של מצביעי המרכז-שמאל, המסה הגדולה בקיבוצים, יש נתק תודעתי גמור בין מה שהידיים עושות לבין מה שהפה מדבר. תחליטו לבד.

הפרטים הקטנים האלה מלמדים יותר מכל כמה חלול "הרצון לשלום" שמבטאים מרבית הישראלים (ולא רק בקיבוצים) בסקרים, בשיחות יום שישי וגם בהצבעה בקלפי. ואם הם נכונים לאזרח, ודאי וודאי שהם נכונים לשלטון (על כן כל לא רק דיפלומטיית השלום השוצפת של קרי-לבני-עריקאת, אלא גם העיסוק הציבורי בה, הוא זריית חול בעיניים).

הסטוריית האלימות של התנחלות סוסיא

התמונה הזאת עשתה הרבה רעש בתקשורת, בארץ ובעולם, כשצילמה אותה תושבת ח'ירבת סוסיא ביוני 2008:

הבריונים האלה – תמיד רעולי פנים, כי בכל זאת, מדובר במוגי-לב – פצעו קשה את תמאם א-נוואג'עה, בת 58, ופצעו בינוני את בעלה בן ה-60 ובנם בן ה-32. תיעוד מצולם ועדויות ראיה היו למכביר, המשטרה אפילו עצרה חשודים, אבל בואו לא ניסחף: התיק נסגר לאחר שנה מסיבת "עבריין לא נודע", השיטה שבה נקבר אחד מכל שני תיקי חקירה על אלימות מתנחלים נגד פלסטינים (רק 8.5% מכלל התיקים מסתיימים בכתב אישום).

אין זאת אלא שנערי האלות מסוסיא פעלו בעצה אחת עם ועדת המשנה לתכנון ורישוי של המנהל האזרחי, זו שהביעה דאגה מכך שהחיים בח'ירבת סוסיא "מונעים מהאישה הפלסטינית לצאת ממעגל העוני ולהתקדם בחינוך ועבודה". המכות שספגה תמאם נועדו רק לזרז את יציאתה ממעגל העוני והבורות.

לא תמיד מסתפקים בריוני סוסיא בהסתרת פניהם. לפעמים הם גם מתגנבים בלילה ומכים אנשים בשנתם, במקלות וסכינים, שורפים אוהלי מגורים, לפעמים חותכים צמיגי משאיות של משפחות העוסקות במסיק זיתים, לפעמים מכים פעילי שמאל, ולפעמים מרוב להיטות אינם מבחינים שמי שהם מכים הם למעשה שוטרים בתחפושת.

עם כל הפציעות האלה, תושבי סוסיא נזקקים להרבה טיפולים רפואיים. זו כנראה הסיבה – דאגה כנה לשלומם – שוועדת המשנה לתכנון ורישוי של המנהל האזרחי קבעה ש"לא עיריית יטא ולא הרשות הפלסטינית מסוגלים להתמודד עם פיזור בלתי אפשרי של כפרים קטנים לכל עבר, לא מבחינת שירותי הבריאות, רווחה, דת, בריאות". רק על מתנחלי סוסיא האומללים לא חשבה הוועדה: במי יכלו אלה את זעמם משעה שיטוהר השטח מערבים?

הסטורית הגירושים מח'ירבת סוסיא

[לסקירות מקיפות, ראו כאן וכאן]

נחזור להתחלה. במשך 4 שנים, אחרי "הגירוש הארכיאולוגי" מאדמתם, התגוררו תושבי ח'ירבת סוסיא בסמוך להתנחלות היהודית עד שזו קצה בשכניה הפלסטינים. ב-1990 הועברו כל תושבי הכפר במשאיות לצומת זיף, 15 ק"מ צפונית לסוסיא. הם חזרו לחלקותיהם החקלאיות, כל משפחה בנפרד, והתמקמו בחושות ובמערות. כך למעשה התפרקו החיים המשותפים של היישוב, אף כי המשפחות עדיין מקיימות קשרים הדוקים זו עם זו.

במהלך שנות ה-90' השתלטו מתנחלי סוסיא והמאחזים שהוקמו באזור על 3,000 דונם מאדמות הכפר, שכיום נמנעת מתושביו הגישה אליהן. שני פלסטינים נרצחו בידי מתנחלים באזור: מחמוד מוחמד אל-נוואג’עה נהרג בידי מתנחל כשרעה צאן באדמתו ב-1991, ומוסא אבו סבחא נורה בראשו, בעודו כפות ושרוע על הקרקע, בידי יורם שקולניק ב-1993. ב-2001 נרצח באזור המתנחל יאיר הר-סיני בידי תושב יטא, אירוע ששימש אמתלה לגירוש השלישי של תושבי ח'ירבת סוסיא, שנחת ללא כל התראה, ובמהלכו הרס הצבא מערות מגורים ואטם בורות מים. עתירת התושבים לבג"ץ הביאה לעצירת ההרס אך לא לעצירת ההתנכלויות השגרתיות של המתנחלים, בחסות הצבא שנתן להם יד חופשית.

בשל אטימתם של כ-30 בורות המים בשטחי היישוב, נאלצים התושבים לקנות מיכליות מים ביטא במחירים מופקעים. חלקות אדמה שהפלסטינים מתקשים להגיע אליהן מאימת המתנחלים הופכות אחרי 3 שנים ל"קרקע נטושה", על פי הפרשנות הישראלית לחוקי הקרקעות העות'ומאניים, ונהיות זמינות כ"אדמות מדינה" להתנחלויות.

במשך עשור שלם ניסו תושבי הכפר לקבל היתרי בנייה, אך לשווא. נזכיר רק שדרום הר חברון מוגדר בתכנית המתאר המנדטורית, מלפני 70 שנה (!), כשטח חקלאי שהבנייה אסורה בו כמעט לחלוטין. בהיעדר תכניות מתאר עדכניות, הפלסטינים באזור עדיין כפופים לאיסורים דרקוניים שהופכים כל אוהל, בור מים או גדר צאן ל"מבנה" בר-הריסה. תשאלו: אז איך זה שהמתנחלים שחיים באותו מרחב אינם כפופים לתכנית המתאר המנדטורית? נו, שאלה חסרת-טקט. לא שואלים דברים כאלה.

רק לפני שנה, בעקבות עתירה של "שומרי משפט – רבנים למען זכויות אדם" משנת 2010 לאפשר לתושבים גישה לאדמותיהם, ויתר המנהל האזרחי ברוב טובו על 12% מהאדמות שנגזלו (437 דונם) ופינה מתנחלים משתי חלקות פרטיות. זה כבר היה יותר מדי לנאמני ארץ ישראל. עמותת "רגבים", שעצם הרעיון של בעלות ערבית על קרקע בארץ ישראל הוא חילול קודש עבורה, הגישה בפברואר 2012 עתירה לבג"ץ בדרישה לפנות את ח'ירבת סוסיא. הכפר תואר בעתירה כ"מאחז בלתי חוקי" (דין ח'ירבת סוסיא כדין עמונה, גילגלו עיניים בימין), שתושביו "פלשו" לאדמתו (שקר גס, הם בעלי הקרקע).

על האופן שבו הפכה "רגבים" אידאולוגיה לאומנית וגזענית במפורש לאקטיביזם משפטי אפשר לקרוא במאמר המצויין הזה. וראה זה פלא: עוד טרם התקבלה החלטה בנושא (בג"ץ רק הוציא צו ביניים שאסר על תושבי ח'ירבת סוסיא להוסיף מבנים חדשים), הוציא המנהל האזרחי צווי הריסה ל-52 מבנים בכפר, בהם מרפאה, גן ילדים וגנרטור סולארי, ספק החשמל היחידי בכפר. סמיכות הזמנים הזאת מעלה חשד יותר מסביר ש"רגבים" פועלת למעשה כשלוחת Gongo של השלטון הישראלי; קטליזטור שיכול להתניע מהלכים משפטיים במסווה של "ביקורת ציבורית" בעודו מקדם אג'נדה שלטונית מובהקת. מנהל הפעילות של העמותה, בצלאל סמוטריץ', מחזק את החשד: "בדרגי השטח ובהרבה מאוד מחלקות במשרד הפנים, במנהל מקרקעי ישראל, במשרד המשפטים ועוד, מזהים ב'רגבים' גורם חיובי שבא לעזור להם, ולחשק אותם מול הלחץ שהם סופגים משמאל. רובם אנשים טובים, ציוניים ואידאליסטים". לא מיותר לציין שמנכ"ל "רגבים", הרב יהודה אליהו, מתגורר במאחז הבלתי מורשה חרשה, שהמדינה מנסה להכשיר בניגוד לעמדת בג"ץ, ובמקביל מקבל משכורת כעובד ציבור מן המועצה האזורית בנימין כ"עוזר ראש מועצה" (תודה לדרור אטקס על המידע).

בדומה למתרחש בנגב ובבקעה, גם כאן הרשות השופטת פועלת בעצימת עין בזויה כלפי התנהלות השלטונות: ידוע היטב שפלוגות הבולדוזרים הישראליות מנצלות כל הפוגה בדיון המשפטי להרוס עוד ועוד ובכך לשנות מן היסוד את התשתית העובדתית שעליה נסמכים צווי הביניים של בג"ץ. בג"ץ יודע ולא מונע. ביוני האחרון שוב חולקו צווי הפסקת עבודה ל-40 אוהלים, חממות ובור מים בכפר. למותר לציין שח'ירבת סוסיא מוקפת במאחזים יהודיים לא חוקיים – חוות מעון, מצפה אביגיל ומצפה יאיר, שאף מבנה בהם לא הוקם במסגרת תכנית מתאר קיימת.

במשך כל השנים התחננו תושבי ח'ירבת סוסיא להסדרת יישובם באמצעות תכנית מתאר. הבקשות לא נענו מסיבה עקרונית: המנהל האזרחי אינו מכין תכנית מתאר כמעט לאף יישוב פלסטיני בשטח C (כ-60% משטח הגדה המערבית), והמעט שמאושר אוסר כל התרחבות, שכן ישראל חותרת לדילול שיטתי של האוכלוסיה הפלסטינית בשטח C.  בדצמבר 2012 הגישו התושבים, באמצעות "שומרי משפט", תכנית מתאר שהכינו בעצמם. במאי השנה דנה ועדת המשנה לתכנון ורישוי של המנהל האזרחי בתכנית ובאוקטובר היא נדחתה בשלל נימוקים מדהימים, שרק דגימה קטנה מהם הובאה בתחילת הפוסט. נעבור אם כן לטקסט הביזארי הזה.

נימוקי ועדת התכנון והרישוי נגד תכנית המתאר לח'ירבת סוסיא

[אני מודה לעו"ד קמר מישרקי-אסעד על המידע והמסמכים המלאים בנוגע להליכי התכנון בח'ירבת סוסיא].

תכנית המתאר שהגישו התושבים הציגה מספר חלופות. אחת מן החלופות התבססה על המצב הקיים ללא שינוי, שבו פזורה אוכלוסיית הכפר בשישה מוקדים שונים. חלופה אחרת ריכזה אותם בשלושה מוקדים, חלופה נוספת בשני מוקדים וחלופה אחת אף ריכזה את כל התושבים במוקד אחד. בכל החלופות השטחים שהוקצו ליישוב נמצאים בבעלותם העכשווית של התושבים ומבוססים על החלקות החקלאיות שבעיבודם. חשוב לזכור את הדברים האלה, ובפרט את העובדה שתכנית המתאר כן מציעה אפשרות לריכוז כל אוכלוסיית הכפר במקום אחד. תשובתה של ועדת התכנון, כפי שנראה מיד, מתעלמת מכך לחלוטין.

נימוק ראשון: "שיקול ראשוני הוא מהי אוכלוסית הסף הכמותית שיכולה לשאת שירותים מוניציפליים ושיכולה לספק לעצמה את המענה בתחום החינוך, הבריאות והרווחה. נדמה כי מספר בתי האב במקרה זה אינו מצדיק את התכנית."

תשובה: זהו איננו קריטריון תכנוני אלא גזעני, שכן באורח פלא הוא אינו חל על התנחלויות ומאחזים של יהודים באותו מרחב גיאוגרפי. בח'ירבת סוסיא יש כ-40 משפחות ו-300 נפש. במאחז מצפה יאיר הסמוך יש 8 משפחות בלבד, במצפה אביגיל הסמוך ישנן 20 משפחות. ברחבי הגדה המערבית פזורות עשרות התנחלויות זעירות, כדוגמת חמדת (174 תושבים), חרמש (180), מבוא דותן (272), מגדלים (138), משכיות (72), נירן (58), גבעת הראל (13 משפחות), ועוד ועוד. כשהמדינה רוצה, גם קרוואן וחצי יכולים לספק לעצמם את כל צרכיהם.

נימוק שני: "לא עיריית יטא ולא הרשות הפלסטינית מסוגלים להתמודד עם פיזור בלתי אפשרי של כפרים קטנים לכל עבר, לא מבחינת שירותי הבריאות, רווחה, דת, בריאות".

תשובה: יפה מצידה של הוועדה שהיא שוקלת את שיקוליה של הרשות הפלסטינית מבלי שיושב בה אף נציג של הרשות. זה המקום לציין שבוועדה גם לא יושב אף נציג של ח'ירבת סוסיא, בניגוד לנציגות המקובלת בתכנון יישובים יהודיים. בכל זאת, ערבים. ובכלל, ועדה יקרה, זוכרים למה היישוב מפוזר "לכל עבר"? אולי בגלל שאתם בעצמכם – כלומר, המינהל האזרחי – הרס ופירק אותו ב-1990 ולא הותיר למשפחות ברירה אלא לחזור בנפרד לחלקותיהן? ולבסוף, הוועדה מתעלמת באלגנטיות מכך שתכנית המתאר המוצעת כן מציגה חלופות של ריכוז האוכלוסיה כולה במוקד אחד. את ההתנגדות הזאת צריך בעצם לשכתב: "לא מדינת ישראל ולא המינהל האזרחי מסוגלים, סליחה רוצים, להתמודד עם כפרים ערביים בשטח C, נקודה".

נימוק שלישי: "תשתיות – באיזו מידה הקהילות והמשפחות יכולות לצאת בהוצאת הקמת תשתיות בנושא חשמל, מים, ביוב, דרכים, פינוי פסולת. וגם כאן התשובה לצערנו היא שרק מבנה עירוני מרוכז, יעיל, מתוכנן, מחושב, יכול להתקרב למענה ולו חלקי של הצרכים האלה".

תשובה: אפשר היה לגלות האם ובאיזו מידה המשפחות והקהילות מצליחות לארגן לעצמן תשתיות חשמל, מים וביוב אילו המינהל האזרחי עצמו לא היה טורח, בקפדנות סאדיסטית של ממש, ולאורך שנים ארוכות, להחריב ולהרוס כל רמז לפיתוח תשתיות כאלה; אילולא היה אוטם עשרות בורות מים, מוציא צווי הריסה למתקני אנרגיה סולאריים ולטורבינות רוח, ולא מתיר לתושבים לבצע אף פעולה שיש בה כדי לחלץ את עצמם מאותה דלות חומרית שעכשיו כל כך מזעזעת אותו. קודם דואגים לנוון את הילידים ואחר כך גוערים בהם שהם לא חפצים להשתנות.

נימוק רביעי: "התכנית הנוכחית מהווה עוד ניסיון למנוע מאוכלוסיה דלה וקשת יום את האפשרות להתקדם, את האפשרות לבחור בין פרנסה חלקית או מקורות אחרים".

תשובה: המילה שמטריפה אותי כאן היא "עוד". כלומר, בנוסף לניסיונות העבר למנוע מן האוכלוסיה הדלה וקשת היום את האפשרות להתקדם. חברי הוועדה ודאי רואים עצמם כחומה בצורה שעומדת בפרץ כנגד כל הניסיונות הנלוזים של תושבי ח'ירבת סוסיא ונציגיהם, שוב ושוב, לחבל באינטרסים של עצמם. לא, לא ניתן לכם את התענוג הזה. את העזרה שלנו תקבלו ישר לתוך הקיבה, כמו אווזים בפיטום.

נימוק חמישי: "אין בתכנית זו כל תקווה לקדם את האוכלוסיה מעבר לעוני ולבערות בהם נציגיהם שומרים אותם."

תשובה: כאן מנסה הוועדה לתקוע טריז בין התושבים לבין נציגיהם ("שומרי משפט"). מפליא שהוועדה רואה עצמה כשירה לקבוע לא רק מה טוב לתושבים אלא גם מה הם חושבים שטוב להם, ולמצוא שיש פער בין מה שהם רוצים לבין מה שנציגיהם מתכננים עבורם – וכל זאת מבלי שניתן פתחון פה מינימלי לנשואי הדיון – תושבי ח'ירבת סוסיא. אלה שקופים לחלוטין, למרות ש"טובתם" נישאת בכל פה בחגיגיות. לו היו טורחים חברי הוועדה להקשיב לתושבים עצמם, היו שומעים קול ברור ואחיד: החקלאות בדרום הר חברון היא עולמם מדורי דורות, שם ביתם ושם הם רוצים לחיות. אין הם רואים לעצמם כל אפשרות להתפרנס ולחיות חיים מכובדים כמובטלים בשולי העיירה יטא (לא כרך אורבני מסעיר בהזדמנויותיו, כתיאור הוועדה, אלא עיירה מוכת עוני ואבטלה), והם שבים ושואלים מדוע קהילות מתנחלים קטנות שקמו סביבם ב-20 השנים האחרונות כן יכולות להתקיים באופן עצמאי על בסיס חקלאי ורק הם, שעשו כך מזה 180 שנה, אינם יכולים.

הנה הם. פנים, קולות, מאוויים, חששות. הביטו בהם, האזינו להם.

וההמלצה לסיום: "יש להעדיף תכנון צמוד דופן במרקם עירוני, תוך שמירה על שטחים חקלאיים ומניעת פרבור יתר… מוסדות התיכנון המחוזיים, ובכללם ועדה זאת, מחוייבים לבחון שיקולים אזוריים ולא רק מקומיים וספציפיים. פיתוח מרחב העיר יטא מחייב התפתחות שלבית והדרגתית, אשר נגזרת מליבת העיר, ולא משלוחות מרוחקות באדמות החקלאיות הפזורות מסביב לעיר…  הוועדה ממליצה לדרי המקבץ לא לזנוח את האפיק התכנוני וליזום תכנון חלופי… על תכנון זה לחול על מיקום קרוב יותר ליטא, כאשר לשם כך ניתן לשקול, מול הגורמים הרלבנטיים במנהל האזרחי, את כלל האפשרויות הרלבנטיות מבחינה תכנונית לרבות עשיית שימוש באדמות מדינה מתאימות במרחב".

תשובה: מן הדברים מתקבל הרושם שבין ח'ירבת סוסיא ליטא משתרעים מרחבים עצומים של כאוס תכנוני. בפועל מרוחק גבולו הצפוני של הכפר מתחום השיפוט של יטא 3 ק"מ בלבד. אבל הנה פיסת מידע קריטית שהחלטת הוועדה מסתירה: ח'ירבת סוסיא ניצבת על גבולו של שטח C. הזזתה לכיוון יטא, ולו באופן מינימלי, תעביר אותה בהכרח לשטחי A ו-B, שבהם סמכויות התיכנון והקצאת הקרקעות מסורות לרשות הפלסטינית. במלים פשוטות: המינהל האזרחי ממליץ לתושבי ח'ירבת סוסיא להסתלק משטח C. הניסוח האדיב לא יכול להסוות את גסות ההצעה. שתי ציפורים כאן: גם נסלק ערבים משטח שההתנחלויות היהודיות לוטשות אליו עין, וגם ניפטר מן החובה, ולו הפורמלית, להתעסק עם תכניות מתאר לפלסטינים. את המשפט הראשון בהמלצה יש לקרוא כך: " יש להעדיף (אנחנו נעדיף בשבילכם) תכנון צמוד דופן במרקם עירוני, תוך שמירה על שטחים חקלאיים (עבור יהודים) ומניעת פרבור יתר (של ערבים)". שיא הציניות מסתתר במלים האחרונות: "… לרבות עשיית שימוש באדמות מדינה מתאימות במרחב". מי יעשה שימוש? לא המינהל, כי האדמות המדוברות שאליהן נבעטים התושבים מצויות בשטחי A ו-B. צ'ק בלי כיסוי לפנינו, שנועד לטשטש את האמירה הסופית של הוועדה: אנחנו לא סופרים אותכם ואתם לא באחריותנו, נה נה-נה נה נה.

סיכום היסטורי-ביורוקרטי: קודם כל חונקים את היישוב, לאט לאט ובמשך שנים: אפס היתרי בנייה, צווי הריסה, חיסול כל ניסיון לפתח תשתיות, מניעת פרנסה; בכל אותו זמן נמנעים מלקיים את חובתו הבסיסית של השלטון כלפי האזרח וגם כלפי הנתין במשטר כיבוש: הכנת תכניות מתאר; לבסוף מאפשרים "בנדיבות" לתושבים להכין, על חשבונם, תכנית מתאר ליישוב; ואז פוסלים את התכנית על הסף, באבחה קצרה ואכזרית, ומסתבר מה שנחשד כל הזמן: עצם זיקתם של התושבים לטריטוריה אינה מתקבלת על דעת השליט. כולנו "רגבים".

זאת לא הפעם הראשונה: כך קרה בעיסאוויה וכך קרה באום אלחיראן, שסיפורו הובא כאן בהרחבה לפני שנה. התחזיות הקודרות מן הפוסט ההוא התממשו במלואן, לצערי: היישוב היהודי חירן קיבל את חותמת הממשלה השבוע, ולשם כך ייהרס אום אלחירן הבדואי. אני ממליץ לחזור אל הפוסט ההוא רק כדי להיזכר שוב בנשף המסיכות הביורוקרטי שלתוכו גררו הרשויות את עצמן ואת התושבים, שעה שהתוצאה הסופית היתה כתובה על הקיר מההתחלה. זוכרים את נשיאת הרכב הערר שממש התקשתה להאמין שהיישוב המוצע יקלוט יהודים בלבד? "אם יוכח שאכן יוקם במקום יישוב יהודי הדבר מהווה מבחינתה בעיה רצינית", כך היא אמרה.

נו, אז עכשיו היא בבעיה רצינית.

סיכום

ח'ירבת סוסיא עומדת בפני הריסה וגירוש שוב, בפעם הרביעית. הפעם הזאת נבדלת מן הקודמות בכך שלא ברור שיהיה לעקורים לאן לחזור. החלטתה של ועדת המשנה לתכנון ורישוי של המנהל האזרחי לדחות את תכנית המתאר שהכינו התושבים היא מעשה טלאים מופרך, שהשקר זועק מכל סדקיו. היא נותחה כאן לעומק כדי להציג במערומיה את מסכת השקרים הבזויה שלועסת עבורנו מדינת ישראל שוב ושוב ביחס ליישובים הערביים: שקר "הבנייה הלא חוקית", שקר ה"אי-תכנון", שקר ה"נחשלות מרצון", ומעל כולם, שקר "הרצון הטוב של המדינה". כל כך הרבה ישראלים ניזונים מן השקרים האלה (הציצו כאן לראות מה קורה כשמעמתים אותם עם העובדות) שכמעט לא נותר זכר למציאות האמיתית בדיווחים התקשורתיים על הנושא. בשאלות המפתח שנוגעות ליחסים בין השלטון, הערבים והאדמה – רוב הישראלים היהודים חיים בעולם בדוי לחלוטין.

שואלים אותי כל הזמן למה לטרוח להציג את האמת כשהיא ממילא לא משנה לאף אחד. זאת שאלה חסרת יסוד, כי כל עוד הרוב אינו נחשף לאמת, אין לנו מושג אם היא משנה לו או לא. פה ושם כשהיא מציצה מתחת לברזנט הצבאי של חיינו, מסתבר שהיא בכל זאת משנה משהו למישהו. מכל מקום, לא מוכרת לי דרך להתניע שינוי פוליטי שאיננה מתחילה בתיקון יסודי של תמונת המציאות. והאמת על סוסיא ועל שאר היישובים בדרום הר חברון, על בקעת הירדן ועל הכפרים הלא מוכרים בנגב, היא אותה אמת תמיד: יהודים מבצעים טרנספר בערבים. זה לא ב"שוליים" וזה לא "קטע של הימין"; זאת פרקטיקה שמהווה בשר מבשרו של המשטר הישראלי, והיא חורצת את גורלם של עשרות אלפי אנשים. אם כל מה שתיקחו מן הפוסט הזה הוא ציקצוק שפתיים מתחסד אל מול בריוני האלות של התנחלות סוסיא – לא הבנתם כלום ולא עשיתי כלום. אני ואתם הם האלות.

ארגון "שומרי משפט", שמלווה מקרוב את תושבי ח'ירבת סוסיא באופן שוטף, יגיש עתירה לבג"ץ נגד החלטת המינהל האזרחי. דף המאבק בפייסבוק – כאן.

[פוסט ארוך, לקחת אוויר ולקרוא בהפסקות]

טקסט ופשרו

"האימונים הנערכים בשטחי האש, ובכלל זה בשטח אש 918, תורמים תרומה משמעותית להכשרת חיילי צה"ל לפעילות שהם מבצעים בין היתר באזור יהודה ושומרון, וכן למוכנותו של צה"ל לתרחישים מבצעיים שונים שעשויים להשפיע על בטחון האיזור". (מתוך תשובת המדינה לעתירות נגד צווי הפינוי שהוצאו לכאלף תושבי הכפרים והמערות בדרום הר חברון, 29.7.2013, סעיף 158).

המדינה דורשת לגרש את תושבי הכפרים הפלסטיניים שאדמתם הוכרזה "שטח אש 918". המדינה פורשת שלל נימוקים לדרישתה זו. המדינה נסמכת על דיני התפיסה הלוחמתית במשפט הבינלאומי. המדינה טוענת: כן, כמובן שהצבא זקוק לשטחים האלה. הוא זקוק להם כדי להתאמן ולהתכונן לתרחישים מבצעיים שיכולים להתעורר ממש בשטח הכבוש עצמו! ומהם התרחישים המבצעיים שעלולים להיווצר ביהודה ושומרון? מן הסתם, התנגדות פלסטינית לנוכחות כוחות הכיבוש: תקיפה של חיילי צה"ל או התנחלויות. לכך צריך להתכונן, ולכן צריך להפקיע את שטח האש, ולכן צריך לגרש משם את תושביו.

עכשיו לאט יותר. הצבא כבש את השטחים ומנהיג שם משטר אפליה דורסני מזה 46 שנים. האוכלוסיה המקומית מתקוממת ומבצעת פעולות התנגדות. כדי להתמודד באופן נאות עם הפעולות האלה, יש להפקיע עוד שטחים כבושים ולגרש עוד תושבים פלסטיניים. ובקצרה: הצבא בעצם נוכחותו מחולל את הצורך הצבאי ששוב מצדיק את העמקת הדיכוי והנישול, ואלה מצידם רק יעצימו את ההתנגדות הפלסטינית. ואז, כמובן, יווצר צורך צבאי דחוק יותר להכביד את העול.

הרי לכם הגיון הכיבוש על רגל אחת. היה אפשר כמובן לשבור את מעגל הקסמים הזה באמצעות ניטרול הסיבה הראשונית – ביטול הכיבוש והאפליה. אבל אז מה היה על כל תפיסת הבטחון, ותחושת האדנות, ותעשיות הבטחון, והתקציבים, ומקהלת הדמגוגים שגורסים שהסיבה הראשונית היא אחרת לגמרי, לא קשורה בכלל לכיבוש, ואמנת החמאס והאנטישמיות והתכניות הזדוניות של תושבי המערות בהר חברון להשמיד את מדינת ישראל באמצעות טילים של, אההממ, גללי עזים עטופים ביריעות ברזנט.

תשובת המדינה: יולי 2013

תשובת המדינה לעתירות ניתנה לפני שבועיים, והיא מלאה מכמנים מסמרי-שיער כגון זה. היא רק השלב האחרון במאבק המשפטי למניעת התכנית לניקוי שטח אש 918 מפלסטינים, חלק מן התכנית הכוללת יותר לטיהור האתני של שטח C. בנובמבר 1999 כבר חוו תושבי הכפרים באזור טרנספר המוני: בתיהם ורכושם של 700 תושבים נהרסו בפעולה ברוטלית של המנהל האזרחי. כיום מתכוונת המדינה להשלים את המהלך בגירוש של למעלה מ-1,000 פלסטינים באזור.

במהלך השנים הציגה המדינה שלל נימוקים מרתקים ומאלפים מדוע יש לסלק את תושבי הכפרים מאדמתם; עוד נחזור אליהם. בתשובה האחרונה מוכיח השלטון הישראלי שהוא קשוב לרוח הזמן ואף מתאים אליו את נימוקי הגירוש. רוח הזמן היא רוח הקיצוצים בתקציב, ובמיוחד כולם לוטשים עין לתקציב הביטחון. על כן מתריעה המדינה: שטח אש 918 חוסך כסף! הנה כך:

"קרבת שטח האש לבסיס האימונים מאפשרת חיסכון במשאב היקר ביותר בתחום האימונים בצה"ל – משאב הזמן. קרבה זו מאפשרת גם חיסכון משמעותי בכסף, בשים לב לעלויות הגבוהות הכרוכות בהובלת מאות לוחמים, ציוד וכלי רכב לאימונים בשטח אש מרוחק… משמעות ביטולו של שטח האש (918) הינה שהיחידות אשר מגיעות להכשרה בבא"ח נח"ל ייאלצו להתאמן בשטחי אש מרוחקים מהבא"ח, דבר שיפגע באופן משמעותי ביעילות האימונים, יהא כרוך בעלויות כספיות גבוהות ביותר וכן יגרום לאבדן זמן אימונים יקר" (סעיפים 108-109).

תודו שמול הנימוק המוחץ הזה כל ההתנגדויות קורסות. מי ייקח על עצמו לנפח עוד את תקציב הביטחון? אם צריך להעיף אלף פלסטינים קיבינימאט כדי לחסוך בהוצאות הובלה לצה"ל – אז אין ברירה. חיסכון הוא צו השעה, וגם שוכני המערות בדרום הר חברון נדרשים להדק חגורה. איכשהו פיספסו עו"ד ענר הלמן ועו"ד יצחק ברט מפרקליטות המדינה, שחיברו את תשובת המדינה לעתירות, את הסעיף המדויק בדיני התפיסה הלוחמתית שמתיר לכוח הכובש לגרש אוכלוסיות מקומיות משיקולי התייעלות תקציבית. אבל אל דאגה, העותרים שוב יעתרו, המדינה שוב תשיב, והשמיים הם הגבול לדמיון המשפטי.

בין השורות נשמטה העובדה הפעוטה שבסיס האימונים של הנח"ל בתל-ערד, הממוקם בקרבה כה נוחה לשטח אש 918, הוקם ב-1993 – 13 שנים לאחר הכרזת שטח האש. כלומר, השטח הוכרז כשטח אש הרבה לפני הרציונל-בדיעבד שניתן לו עם הקמת בסיס הנח"ל. המדינה היא שבחרה להקים את הבסיס היכן שבחרה, ובכך הטילה על עצמה מגבלה גיאוגרפית שכעת – הפלסטינים נדרשים לשאת במחירה.

אם כך, מדוע בכלל הוכרז שטח אש 918? שאלה מעניינת שנחזור אליה בסוף. במיוחד היא מעניינת לאור העובדה שצה"ל לא עשה בו כמעט שימוש במשך 20 שנים, כפי שמעידים הפלסטינים שמתגוררים באזור ושהיו אמורים להיפגע מן האימונים בו. בשנת 2004 תחקירן "בצלם" הגיע אל שטח האש והתקשר לרשויות הצבא "לתאם את כניסתו". הקצין שהשיב לו אמר שבמקום מתבצעים אימונים אינטנסיביים ושהכניסה תסכן את חייו. התשובה הזאת היתה דמיונית – השטח היה שומם.

זאת כנראה הסיבה שמתנחלי חוות מעון לא חששו להקים את המאחז שלהם בתוך שטח אש 918, ביוני 1997. במשך שנתיים וחצי לא הדאיגה ישיבתם של מתנחלי החווה בתוך "שטח אש" אף אחד בצמרת צה"ל; שם כנראה יודעים שדרכם של כדורים ופגזים תועים לפגוע בפלסטינים ולא ביהודים. בסוף 1999 פונתה חוות מעון במסגרת עסקה מפוקפקת עם מועצת יש"ע, ושוב, לא מטעמי בטיחות (לנקודה הזאת נחזור בסוף). לפני כן, באפריל 1998, פירסם "הארץ" כי המנהל האזרחי "הסתפק במגעים עם ההתנחלות ולא פנה עדיין לבית המשפט. כיוון שבשטח האש מתנהלים אימונים לעיתים רחוקות בלבד, לא ראו במערכת הביטחון צורך דחוף בפינוי המבנה." במקרה של הפלסטינים, כמובן, הצורך בפינוי היה דחוף הרבה יותר.

חוות מעון, אגב, שרירה וקיימת. המנהל האזרחי הורס בה מדי פעם בית או קרוואן, אבל מניח לבריונים להישאר במקום. בסך הכל יש להם עבודה חשובה – להטיל טרור על שכניהם הפלסטינים ועל פעילי זכויות אדם.

הרקע בקצרה

[לפרטים נוספים, ראו כאן, כאן וכאן].

שטח אש 918 משתרע על פני 33 אלף דונם ומכיל 12 כפרים פלסטיניים (הקרויים בערבית "ח'ירבה", שמשמעו כפר קטן), בהם חיים כ-1,300 איש. על פי נתוני האו"ם (OCHA), בכלל שטחי האש של שטח C חיים כ-5,000 פלסטינים. תושבי הכפרים בשטח אש 918 מתגוררים ברובם במערות טבעיות שמשמשות גם כדירים לצאן; בחלק מהכפרים נבנו בתים מאבן לא מסותתת. עיקר פרנסתם של התושבים על חקלאות ורעיית צאן; סקר שנערך ב-2005 העלה ש-88% מהם נולדו במערות. כשליש מן השטח מצוי בבעלות פלסטינית פרטית. על פי המחקר ההסטורי והאתנוגרפי, הנוכחות הפלסטינית במקום מקורה בראשית המאה ה-19. באזור אין תשתיות חשמל או מים ותושביו חיים בדלות קיצונית, שממשיכה להדהים מבקרים במקום.

בפי הפלסטינים נקרא האזור "מסאפר יטא". למרבית תושביו יש קרובי משפחה בעיירה יטא, וחלקם גם מחזיקים בה בנכסים (עובדה שעומדת להם לרועץ, כפי שיבואר מיד). כיוון שישראל לא מתירה שום פיתוח באזור, חייבים תושבי המערות להישען על שירותי יטא בכל תחומי החיים – חינוך, בריאות וכדומה. מראה שגרתי באזור הוא שיירת ילדים שצועדת שעה ארוכה לבית הספר ביטא, בליווי מתנדבים בינלאומיים שמגנים עליהם מהתנכלויות מתנחלים.

הסטורית ההתנגשויות של התושבים עם השלטון החלה בסוף שנת 1999. אף כי שטח אש 918 הוכרז עוד ב-1980, השלטונות לא עשו בו שום שימוש לפינוי האוכלוסיה הפלסטינית. ב-16 לנובמבר 1999, בעקבות חלוקת צווי פינוי למרבית תושבי האזור, גירש הצבא 700 תושבים והרס את בתיהם. האירוע הטראומטי ההוא עומד ברקע החשש האמיתי מאד של תושבי מסאפר יטא מגירוש דומה או חמור ממנו בעתיד הקרוב.

תעצרו שניה ותחשבו מה עשיתם בנובמבר 1999. אני בדיוק סיימתי דוקטורט וחזרתי ארצה. אני מניח שבשעה שטרחתי לארגן לי משרד קטן ונחמד וקניתי גם תמונה לקיר, הצבא השליך 700 איש מביתם והפקיר אותם לישון מתחת כיפת השמיים עם שרידי רכושם הדל. לפעמים קשה להאמין כמה בנאלי כאן הרשע.

המאבק המשפטי

בתוך זמן קצר הוגשו שתי עתירות לבג"ץ נגד הפינויים (באמצעות האגודה לזכויות האזרח ועו"ד שלמה לקר). במרץ 2000 הוציא בג"ץ צו ביניים שקיבל את בקשת העותרים והורה להשיב את הסטטוס קוו על כנו. על אף הפסיקה, התיר המנהל האזרחי רק לעותרים עצמם ולא לכלל המגורשים לשוב לבתיהם. במהלך השנים הבאות נעשו נסיונות גישור שלא צלחו, משום שהמדינה הציעה לעותרים שטחים מצומצמים בהרבה מאלה שהיו ברשותם ובנוסף לא מתאימים לאורח חייהם. הליכי הגישור הופסקו ב-2005, ובמהלך השנים מאז עשו הרשויות יד אחת עם פורעי ההתנחלויות למרר את חייהם של הפלסטינים באזור.

הצבא מחרים כלי רכב וטרקטורים של פלסטינים ("אסור ליסוע בשטח אש"), הורס ואוטם בורות מים, מוציא צווי הריסה על בתי ספר, לוחות סולאריים ואפילו גרוטאות רכב שמשמשות לאחסון, ומנחית במסוקים רעולי פנים שפושטים על הכפרים ומטילים אימה על סביבותיהם. אלימות המתנחלים כלפי התושבים הפלסטיניים היא מעשה של יום ביומו, לעתים קרובות הפורעים פועלים תחת השגחתם של חיילים שצופים מרחוק ולא מתערבים; על אכיפת חוק משטרתית אין מה לדבר. ממצפה יאיר, אביגיל, חוות מעון וסוסיא יוצאים רעולי הפנים לשרוף עצי זית, להכות רועים פלסטיניים (לעתים עד אובדן הכרה), להרעיל בארות בפגרי עופות ולהרוג עזים. הרשת מלאה בדיווחים האלה, עשרות על עשרות; תושבי דרום הר חברון הם שק חבטות ובעיטות לבריוני המאחזים, הכל בברכתם השקטה של השלטונות, בהעלמת עין של החיילים בשטח. דרום הר חברון הוא האשה המוכה שכל הישראלים היפים מסתירים בבית כשהם יוצאים החוצה. וכמו לא מעט גברים מכים, גם השלטון הישראלי מצדיק את מעשיו בטענה שהוא בעצם פועל לטובת הפלסטינים:

"קיום שמירת החוק עומד מעל הכל. צר לנו על הניסיונות הבלתי פוסקים של גורמים בעלי אינטרס ועניין להפר את החוק, ואנו נמשיך לפעול תוך שילוב מאמצים לסייע לאוכלוסייה ביהודה ושומרון בתחום החינוך, התשתיות והרווחה, כל זאת במסגרת החוק".

סמויה יותר מן העין היא האלימות המשפטית, אך היא זו שמאפשרת את האלימות הפיזית. למעשה, גרירת הרגליים של המדינה, במשך 13 שנים, עד לתשובתה לעתירות ב-2012, סיפקה לצבא מרחב פעולה מוגן מביקורת שיפוטית. בחסות המצב "הזמני", עד להתבררות העתירות, ניתן להתעלל ככל שרוצים באוכלוסיה המקומית; כל עוד לא מפנים אותה פיזית מהשטח, צו הביניים של בג"ץ אדיש לגורלה. גם על השותפות-בשתיקה הזאת של בג"ץ במסכת ההתעללויות בתושבי הר חברון יש לתת את הדעת.

הדפוס הזה מוכר גם מהתנהלות המדינה מול הבדואים בנגב. בזמן שתביעות קרקע תלויות ועומדות בבתי המשפט (עוד משנות ה70'!), השלטון הורס בתים ורכוש דרך שגרה, כאילו ההכרעה כבר ניתנה ובית המשפט פסק שהעותרים פלשו לקרקע לא להם. ההליכים המשפטיים האינסופיים מעניקים עלה תאנה של דין הוגן בשעה שהמדינה כבר החליטה, בפועל, שהשטח שייך לה.

ביולי 2012 חלה תזוזה בזירה המשפטית. שר הבטחון אהוד ברק מסר סוף סוף תשובה לבג"ץ, לפיה הצבא יהרוס 8 מתוך 12 הכפרים שבשטח אש 918 (בפועל, רק 2 כפרים מאוכלסים, טובא ומופקרא, יוותרו על כנם). 1,000 התושבים המגורשים אמורים לעבור ליטא, שם (על פי המדינה) מגורי הקבע האמיתיים שלהם. המדינה הסכימה להתיר למגורשים גישה מוגבלת לאדמותיהם – בשבתות ובחגי ישראל, ובנוסף לשתי תקופות של חודש כל אחת במהלך השנה. המשמעות היא למעשה חיסול רעיית הצאן ופגיעה קשה באפשרות לעבד את האדמה באופן רציף באזור.

בעקבות המצב החדש, בג"ץ הורה על מחיקת העתירות המקוריות מבלי להכריע בעניין. בינואר השנה הוגשו העתירות המחודשות בשמם של 108 תושבי הכפרים המיועדים להריסה, ובג"ץ הוציא צו ביניים ארעי המורה למדינה להימנע מפינויים עד לקבלת החלטה בעתירות. 6 ימים בלבד לאחר מכן, בסמיכות חשודה להוצאת הצו, החל הצבא להתאמן בשדות ובשטחי מרעה של תושבי האזור, תוך ירי בקרבתם. קשה להימנע מהמחשבה שצה"ל אותת לתושבים: ימיכם ספורים, צו הביניים של בג"ץ לא יגן עליכם.

תזכורת: מי שגירש 700 מתושבי הכפרים בדרום הר חברון בנובמבר 1999 היה ראש הממשלה ושר הביטחון, אהוד ברק. מי שהחליט לגרש עוד אלף מהם ביולי 2012 היה שוב שר הביטחון אהוד ברק. למי ששכח, ברק נבחר ליו"ר מפלגת העבודה. פרוייקט הטיהור האתני של שטח אש 918, אם כן, הוא פרוייקט-המחמד של מפלגת העבודה, שכנראה מביטה כעת בעיניים כלות כיצד גורפת ממשלת הימין את תהילת הגירוש.

לעתירה בינואר צורפה חוות דעת של שלושה מומחים למשפט בינלאומי. חוות הדעת קובעת כי העברת אוכלוסיה מוגנת בשטח כבוש אסורה באופן מוחלט (סעיף 49 לאמנת ז'נבה הרביעית, המוכרת כמשפט מנהגי גם בישראל):"האיסור הוא מוחלט ללא חריגים והוא אינו מותנה בתושבות קבע של התושבים במקום". הנקודה הזאת קריטית להמשך. החוק מתיר רק פינוי זמני של אוכלוסיה מוגנת, וזאת או לשם הגנה על בטחונה או לצורך צבאי דחוף, ומטיל על הריבון את האחריות להשבת האוכלוסיה לביתה עם הסתיימות הצורך. חוות הדעת מזהירה כי פינוי התושבים הפלסטיניים משטח אש 918 יהווה עילה מוצדקת לפנייה לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג.

וביולי 2013, לפני שבועיים, ניתנה סוף סוף תשובת המדינה בעתירות המחודשות, אותה תשובה שבה פתחנו את הרשימה. משלל התרגילים והתעלולים המשפטיים ששלפה המדינה מן הכיס, אני רוצה להתמקד כעת בטענה המרכזית, שלפיה תושבי הכפרים בשטח אש 918 הם "תושבים עונתיים" בלבד ואינם יכולים להיחשב תושבי קבע.

תאמרו: למה בכלל להתמודד עם הטענות המופרכות של המדינה? הרי המטרה הסופית שלה ידועה מראש, מה כל ההתפלשות הזאת בפרטים המייגעים של הדיון המשפטי? ובכן, הפרטים חשובים בשני הבטים. בהבט המשפטי הטהור הם חשובים כי עליהם נשענת העתירה וכל עוד קיים סיכוי, דל ככל שיהיה, לעצור את האסון הזה באמצעות התערבות נדירה של בג"ץ, אין לזלזל בו. שמאלני-כורסא שכבר "ראו את הכל" ומזלזלים בכל מה שהוא פחות מהפיכה טוטאלית, מעולם, כנראה, לא עמדו לאבד את קורת גגם; על כן אין להם זכות להמעיט בערכה של פעולה שעשויה להציל אחרים מגורל כזה.

אבל יש גם חשיבות ציבורית ופוליטית לחשיפת פרטי הדיון המשפטי, ובאופן מיוחד הצהרות המדינה מול עתירות התושבים. רק כך יכול האזרח לעמוד על עומק ההסתרה והטכסיסנות שנוקט השלטון שלו, שנבחר על ידו ומשתמש בכספי המיסים שלו, כדי לגרש מעל אדמתם מאות פלסטינים שאין בליבם שום כוונת זדון וכל מבוקשם הוא להמשיך לחיות על האדמה שממנה הם ואבות אבותיהם הוציאו את לחמם.

בשורות הבאות ננבור בשיח השקרי והמיתמם הזה של השלטון; אני מציע לקורא/ת לעצור מפעם לפעם ולשאול את עצמו/ה מה אומר השיח הזה על מערכת המשפט הישראלית; מה אומרת העובדה שניתן לשרבט הבלים מופרכים כאלה, בשיא הרצינות וכובד הראש, הן בפרקליטות המדינה והן בדיונים בבג"ץ, על עומק ההשחתה שפשתה בחוגי השלטון הישראלי, על מנטליות האפרטהייד כטבע שני שאין מהרהרים עוד אחריה.

האומנם לא תושבי קבע?

נזכיר מיד שהשאלה הזאת לא רלבנטית. העברת אוכלוסיה בשטח כבוש (בתוכו או מחוצה לו) אסורה בלי קשר לשאלה מהו מקום מושבה הקבוע. לשון החוק קובעת בפשטות "בית" ואיננה מגבילה אותו למגורי קבע (קטגוריה בעלת חשיבות בנסיבות אחרות). אבל כיוון שהדיון המשפטי עדיין לא הסתיים, אין לדעת אם בית המשפט יאמץ את ההשקפה הזאת או את עמדת המדינה. על סמך מה קובעת המדינה שלא מדובר בתושבי קבע?

1. המדינה טוענת שבספרו של יעקב חבקוק על מערות דרום הר חברון אין עדויות על מגורי קבע בשטח. אבל הציטוטים מתוך הספר מוכיחים ההפך. חבקוק מדבר על 100-200 משפחות שגרו בקביעות בשטח; הוא מדבר על כך שחלק מהח'ירבאות ששימשו למגורים זמניים לתושבי יטא הפכו במרוצת הזמן ליישובי קבע בעלי אוכלוסיה "המונה מאות אנשים". בשנת 2000 כתב פרופ' גדעון קרסל, מדריכו של יעקב חבקוק, לאגודה לזכויות האזרח את הדברים הבאים:

"המערות שהיו תחילה משכן עונתי לחלק מהמשפחות שרעו עדרים בקרבתן בחורף, אוכלסו במרוצת השנים על-ידי כמה מאותן משפחות, באופן קבוע. כלומר, גם אם למשפחות המורחבות של תושבי המערות הנ"ל יש קרובי משפחה הגרים בבתים בכפרים הסמוכים למערות, אין משמע כי גם להן זכות שימוש בבתים שבכפרים הנ"ל. ראוי אפוא להכיר, כי המערות הן בתיהם ומרכז חייהם ולאפשר שובם לשכון בהן."

2. המדינה טוענת שכתובתם במרשם האוכלוסין של תושבי הכפרים היא יטא. זה טיעון שבלולי מופלא: כמובן שכתובתם היא יטא ולא מופקרא או ג'ינבה או כל אחד מ-12 הכפרים שבשטח האש, כי כל אלה אינם מוכרים ואינם חוקיים להשקפת המדינה. הכתובת היחידה שניתן לרשום למי שנולד במערות דרום הר חברון היא כתובת של יישוב מוכר. בכל מקרה, כתובת רשמית איננה מבחן סופי למגורי קבע, כפי שהמשפט הישראלי אומנם מכיר.

3. המדינה טוענת שהעותרים שוהים בשטח האש רק בעונות הגשם והאביב, לצורך זריעת שדות ורעיית צאן. באיזו תקופה מדובר? על פי ספרו של יעקב חבקוק שהמדינה מצטטת (סעיף 14), מדובר בחודשים אוקטובר-נובמבר, עם הגשם הראשון, ועד שלהי אפריל וראשית מאי. בתשובת המדינה לעתירות המקוריות ב-1999 הצהירה המדינה עצמה כי קיימת נוכחות באזור מחודשים נובמבר-דצמבר ועד למאי-יוני (סעיף 65). מה שהמדינה מכנה, אם כן, "חודשים ספורים בכל שנה", מתמתח על לפחות 6-7 חודשים מדי שנה. מה הופך את מחצית השנה שביטא ל"מגורי קבע" ואת מחצית השנה (או יותר) שבמערות ל"מגורים עונתיים"?  גם לשיטתה של המדינה, משך שהותם של התושבים באזור איננו בגדר "חודשים ספורים".

4. המדינה טוענת שבבעלות חלק מן העותרים בתים ביטא ועל כן הם אינם יכולים להיות תושבי קבע בכפרים. על כך צריך להשיב שגם בבעלותו של ראש הממשלה נתניהו בית פרטי בקיסריה ולכן הוא אינו יכול להיחשב תושב קבע בביתו שבירושלים (אף כי הוא מגיע לקיסריה רק בחלק מסופי השבוע). המדינה מגדילה לעשות (סעיף 86) ומנפנפת מול בית המשפט בצילום הבית ביטא של אביו של אחד העותרים, כדי להוכיח שהעותר עצמו תושב קבע של יטא. מדהים. פעם גם צילמו אותי ליד הבית של סבתא שלי בחדרה, אבל איכשהו הצלחתי מאז להשתמט מתשלום הארנונה עליו.

5. המדינה טוענת כי ח'ירבות מרכז וג'ינבה שוכנות בתוך אתרים ארכיאולוגים מוכרזים, ועל כן "ודאי שלא היו בהן מגורי קבע כדין בתקופה הנדונה" (סעיף 32). כלומר, אם זה לא חוקי, זה לא קיים. תפיסה כזאת יכולה להוביל למהפך מרענן ביחס לעשרות המאחזים הלא חוקיים בשטחי הגדה המערבית: לא חוקיים – לא קיימים.

6. המדינה טוענת שעד לשנת 1993 התקיימו בשטח אש 918 אימונים של חיל האוויר (סעיף 36): "מובן מאליו, שהעובדה שבשטח האש התקיימו אימוני תקיפה מהאוויר מלמדת שלא היו אז מגורים קבועים במקום". עוד WTF לרשימה. כדי לגרש את התושבים משטח האש, טוענים שהם מעולם לא התגוררו שם בקביעות; כדי להוכיח שהם מעולם לא התגוררו שם בקביעות, מציגים כראייה את העובדה ש… מדובר בשטח אש. אם יש במעגל הלוגי הזאת עובדה אחת ראויה לציון, היא שצה"ל מתאמן בשטחי מחייה של פלסטינים. זה לא חדש, כלי הרכב הצבאיים שרומסים גידולים חקלאיים והירי סמוך או ממש בתוך הכפרים משרתים את אותה מטרה בדיוק שמשרתים ההליכים המשפטיים: הברחה וגירוש.

7. המדינה טוענת שמבחן תושבות הקבע חל רק על מי שהתגורר באיזור קודם להכרזתו כשטח אש ב-1980. זאת בשעה שהמדינה עצמה גררה רגליים ונמנעה במשך 13 שנים להשיב לעתירות הראשונות, ולאחר שנים ארוכות שבהן לא נעשה כל שימוש צבאי בשטח. בפועל, המדינה מודה שהגירוש ב-1999 לא הבחין בין תושבי קבע לתושבי ארעי. מבחינת המדינה, הזמן עצר מלכת: גם אם כיום יש בשטח האש פלסטינים שיושבים בו קבע במשך 33 השנים האחרונות, יש לפנות אותם משום שלפני כן לא היה אף תושב קבע באזור. האבסורד גלוי לעין: אנחנו נדרשים להאמין שעצם הכרזת שטח האש עודדה וזירזה מאות פלסטינים להתיישב בו באופן קבוע. נזכיר: מדובר בתושבי מערות עניים מרודים, לא בכוח 17 של הפת"ח.

8. המדינה מתעלמת במופגן מכך שבהווה מרבית תושבי הכפרים המיועדים לגירוש הם תושבי קבע. למען הסר ספק, הנה תיעוד מן השנים האחרונות של תקריות שאירעו בחודשי הקיץ, יוני-אוגוסט, שבהם – לפי גרסת המדינה – נוטשים התושבים את האזור וחוזרים לבתי הקבע שלהם ביטא:

יולי 2009: מתנחלים מאביגיל תקפו שני רועי צאן מח'ירבת שועב אל-בוטום, זרקו עליהם אבנים והרגו כבשה אחת.

יולי 2011: כ-30 מתנחלים מסוסיא ומצפה יאיר תקפו שלושה רועי צאן מג'ינבה וגנבו מהם מצלמות וטלפונים ניידים.

יולי 2012: נרשמו כ-10 תקיפות של מתנחלים נגד רועי צאן וילדים פלסטינים ומתנדבים בינלאומיים בשטח אש 918.

אוגוסט 2012: שני מתנחלים רעולי פנים ממצפה יאיר תקפו בתער ומקלות רועה צאן בן 67 מביר אל עיד. הכפר ביר אל עיד ננטש בהדרגה על ידי תושביו בשל התנכלויות בלתי פוסקות של מתנחלים.

יולי 2013: מתנחלים רעולי פנים ממצפה יאיר תקפו רועה צאן מח'ירבת אל-מרכז והיכו אותו באבן בראשו. התיק נסגר בעילת "עבריין לא נודע".

עכשיו המדינה זוקפת גבות תמהות. מה בכלל עושים רועי הצאן האלה בשטח אש 918 בחודשי הקיץ הלוהטים? הם הלא "תושבי קבע" של יטא, שנמצאים בכפרים רק בחודשי החורף והאביב! אהה, המדינה נדה בראשה בתוכחה, הם בוודאי מתגנבים לשם דווקא בחודשי הקיץ; הם בוודאי חוטפים מכות ממתנחלים דווקא בחודשי הקיץ; הם יעשו כל דבר, המנוולים האלה, דווקא בחודשי הקיץ – כדי להוכיח שהם תושבי קבע באזור. אין גבול לנכלוליות הפלסטינית.

התכנית המדינית מאחורי שטח אש 918

הנה כי כן, שמונה תעלולים משפטיים, שמונה יריקות בפרצופו של השכל הישר והמוסר הבסיסי, שמטרתן הבלתי מוצהרת אחת היא; שמונה דרכים לאיית "טרנספר". משקרס מגדל הקלפים המשפטי ונחשפה הכוונה המדינית מאחוריו, אפשר לשאול שאלות לגבי ההקשר הפוליטי הרחב יותר של המהלך הנוכחי.

נחזור לחוות מעון. המאחז הזה הוקם ביוני 1997, בתוך שטח האש שמתנהלים בו "אימונים אינטנסיביים". שנתיים וחצי לקח לשלטונות לפנות את החווה (ונזכיר – הפינוי לא הושלם מעולם, החווה קיימת וממשיכה לפרוע בשכניה). ב-10 לנובמבר 1999 היא פונתה, בעקבות הסכם בין שר הביטחון אהוד ברק ומועצת יש"ע. 6 ימים בלבד לאחר מכן, ב-16 לנובמבר, יצא לדרך מבצע הגירוש של 700 תושבי כפרים פלסטיניים בשטח האש. זאת לאחר שהצבא "סבל" את נוכחותם שם במשך קרוב ל-20 שנה. צירוף מקרים?

עיתון "הארץ" פירסם, ב-18 לנובמבר 1999, שפינוי חוות מעון נכרך יחד עם גירוש הפלסטינים בסיכום של ברק עם מועצת יש"ע (דו"ח "בצלם", "כבשת הרש", 2000, עמ' 9). הגיון האפרטהייד הישראלי גזר גזירה שווה בין כמה מתנחלים אלימים שפלשו לאזור שנתיים וחצי לפני כן, תוך הפרת החוק הישראלי והבינלאומי, ובין 700 פלסטינים שמשפחותיהם ישבו באזור מן המאה ה-19. ה"סימטריה" הזאת איפשרה למבצע הגירוש, שהמתין במגירות מאז 1980, לצאת אל הפועל.

הסיפור הזה מציג את פורעי המאחזים בתור מה שהם – שלוחי השלטון, מדעת או שלא מדעת. בעוד שהפורעים מוכרים לעצמם ולתקשורת דימוי אנרכיסטי של מי שכופרים בלגיטימיות השלטון הישראלי, בפועל נוכחותם בשטח היא אחד ממנופי הלחץ האפקטיביים ביותר שמפעיל השלטון על האוכלוסיה הפלסטינית. ב"עסקת מעון" הקריבה מועצת יש"ע (לטווח קצר בלבד) כמה קרוואנים וקיבלה בתמורה אלפי דונמים נקיים מפלסטינים. תמונות הפינוי האלים של חוות מעון ששטפו את התקשורת טשטשו את העובדה הבסיסית הזאת – הן החייל והן המתנחל שהוא גורר בכוח על הארץ בעצם צועדים יחדיו על גופם של פלאחים פלסטיניים.

דו"ח "בצלם" מוסר עוד פרטים על ההקשר המדיני של הכרזת שטח אש 918. בפברואר 2000 פורסם כי "מערכת הביטחון ממליצה להותיר בריבונות ישראלית: […] הגוש המזרחי של יישובי הר חברון (סוסיה, מעון, כרמל, עם חיבור דרומה לכיוון בקעת ערד)." זהו האזור שהוכרז שטח אש 918. באותו חודש נפגשה משלחת סופרים (דוד גרוסמן, דליה רביקוביץ', ס. יזהר וחיים גורי) עם אלוף פיקוד המרכז, משה יעלון, למחות על גירוש הפלסטינים (המחשבה על יעלון ורביקוביץ' באותו חדר מעוררת בי חלחלה). יעלון אמר להם כי ישראל נמצאת כרגע לפני הסדר הקבע ולפני השרטוט של קווי הגבול הסופיים, ויש אינטרס ישראלי שהאזור ישאר בשטחה. הרי לכם גילוי לב נדיר (שמאז לא חזר על עצמו, למרבה הצער): לא צורכי אימונים ולא בטיח; תאוות התפשטות, זה הכל. 13 שנים מאוחר יותר, אותו יעלון יהיה שר ביטחון שעומד לסגור את מה שהשאיר פתוח אז, בגירוש שני, מסיבי יותר, של תושבי האזור.

כוונות הסיפוח האלה קיבלו ביטוי מפורש בתוואי הגדר בדרום הגדה המערבית, שאושר באוקטובר 2003. על פי התוואי המקורי, הורחקה הגדר בין 5-8 ק"מ צפונית לקו הירוק (העובר ממערב למזרח), לאורך כביש 317, וכך סופחו לישראל 170 אלף דונם. שטח אש 918 היה כלול כולו באזור המסופח, מדרום לתוואי הגדר. בפברואר 2005, בעקבות בג"ץ בית-סוריכ, תוקן התוואי כך שרובו הוצמד לקו הירוק, עם כמה חריגות להכללת התנחלויות אשכולות, סנסנה ומצדות יהודה. אבל המדינה לא ויתרה, והקימה מעקה בטון בגובה 82 ס"מ לאורך 41 ק"מ של כביש 317, כמו לשחזר את תוואי הגדר המקורי שנפסל; החציצה הזאת ניתקה בפועל את תושבי הכפרים בשטח האש מעיירת האם יטא. גם התעלול הזה נפל בבג"ץ, וגדר הבטון פורקה לבסוף באוגוסט 2007. הסקירה הקצרה הזאת מלמדת עד כמה חשוב למדינה להמשיך לשלוט באזור שמדרום-מזרח ליטא ולרוקנו מאוכלוסיה פלסטינית.

"פסיכוזת הטריז" משני עברי הקו הירוק

ההתעקשות ארוכת השנים הזאת של מדינת ישראל לגרש את כל תושבי דרום הר חברון ראויה לציון במיוחד לאור העובדה שמדובר באחד האזורים הרגישים בגדה המערבית, עם ניראות גבוהה בארץ ובעולם. כמעט כל ארגוני זכויות האדם הישראליים פועלים במקום באינטנסיביות ואף מעורבים בהגשת עתירות בשם התושבים; מתנדבים בינלאומיים שוהים באופן קבוע באזור; סופרים ומשפטנים נרתמים למען המאבק, והאיחוד האירופי גם הוא מתנגד לתכנית הגירוש. מערות דרום הר חברון נמצאות כבר יותר מעשור תחת העדשה (אף כי הן בגדר שמועה רחוקה עבור ישראלים רבים), ובכל זאת – ממשלות ישראל לא מרפות. ממשלה יוצאת וממשלה באה, עתירה יוצאת ובאה, הצבא הורס והתושבים חוזרים – וחרב הגירוש עדיין מתנפנפת. עוד שבועיים, ב-2 לספטמבר, יתקיים דיון ראשון בבג"ץ על העתירות ועל תשובת המדינה שנפרשה כאן בהרחבה. דיון ראשון במהות העניין, אחרי 16 שנים של סחבת.

מהתעקשות המדינה על מעשה כה אכזרי, שהשלכותיו האנושיות חמורות כל כך, ותוצאותיו המדיניות ידרדרו באופן ניכר את יחסי החוץ של ישראל עם אירופה, אני למד שני דברים. אחד, ששטח אש 918 חיוני מאד בתפיסת ההתנחלות הישראלית (נזכיר כי הנימוק הצבאי – "צורכי אימונים" – משמש כאן מסך עשן). שתיים, שאין מקום לשאננות. מי שמשליך את יהבו על שיקול דעתם של הקברניטים, שברגע האחרון יסוגו בהם לנוכח המחיר המדיני הכבד של הגירוש, עלול להתבדות. כבר אמרנו בעבר, במצבים דומים: את זה הם לא יעזו לעשות, על זה העולם לא ישתוק. הם העזו, והעולם המהם קצת, ושתק.

תפיסת ההתנחלות הישראלית נותרה כשהיתה: הפרד (בין טריטוריות פלסטיניות) וגזול (כמה שיותר טריטוריה ליהודים). כך בא לעולם שטח C  וכך גם נראית מפת "המדינה הפלסטינית" – אוסף מנותק של קרעי קרקע.

שטח אש 918 נפרש מצפון לקו הירוק. מצפון-מערב לו – רצועת ההתנחלויות והמאחזים שמכתרת את יטא (מעון, כרמל, סוסיא, אביגיל, מצפה יאיר, מצדות יהודה) ומבתרת אותה מחברון. מדרום לו – בקעת ערד. בבקעה מתגוררים כ-8,000 בדואים. בכל דרום הר חברון מתגוררים יותר מ-4,000 פלסטינים. שטח האש תקוע בתווך ביניהם.

מתחילים להבין? לפנינו מימוש נוסף של "דוקטרינת הטריז", וליתר דיוק, "פסיכוזת הטריז", לפיה אסור להניח לערבים, ובמיוחד לא לבדואים, ליצור "רצף טריטוריאלי" שמכיל יותר מ-10,000 נפש, כי אז הם עלולים… אהממ… להקים אוטונומיה מיליטנטית חמושה ולכבוש את כל ארץ ישראל מידי היהודים. הרפלכס הציוני הזה, למיטב הבנתי, עומד מאחורי ההתעקשות של ממשלות ישראל לנקות את שטח אש 918 מערבים. ושימו לב שפסיכוזת הטריז איננה מכירה בקו הירוק או בכל הבדל שהוא באוכלוסיה הערבית: מבחינתה, כל הבדואים במרחב שמערד ועד חברון הם ישות עוינת אחת (לא משנה שמדובר בשבטים נפרדים בעלי הסטוריה מאד שונה), שיש לבתר ולקצץ ולדלל ולגרש.

חיזוק לפרשנות הזאת נמצא במה שמתרחש בדיוק מדרום לשטח אש 918 (ולקו הירוק), באזור בקעת ערד. שם הולכת ונרקמת המפלצת התכנונית הידועה בשם "תכנית מבואות ערד" (עליה כתבתי כבר בפוסט על אום אלחיראן), שבמסגרתה יקומו 10 יישובים קהילתיים בכל האזור שבין קו ערד-צומת שוקת בדרום ועד הקו הירוק בצפון. התכנית הזאת נתקלה בהתנגדות עזה של כל גורמי התכנון בארץ. דו"ח של מחקר המרכז והמידע של הכנסת גילה כי כבר כעת מתוכננות ביישובי הנגב הקיימים יותר מ-30 אלף דירות (מתוכן יותר משליש צמודות קרקע), כך שאין כל מחסור בדיור באזור. למעשה, הקמת יחידת דיור ביישוב חדש עולה פי 3 מהקמתה ביישוב קיים. תחשיב של המשרד להגנת הסביבה העלה כי דחיית הקמתם של היישובים החדשים תחסוך כמיליארד וחצי ש"ח, כסף שאפשר יהיה להשקיע בהסדרת היישובים הבדואים וחיזוק היישובים הקיימים. הדו"ח ממשיך לפרט שורה ארוכה של התנגדויות לתכנית – של מבקר המדינה, המשרד להגנת הסביבה, החברה להגנת הטבע וראשי מועצות מקומיות בנגב – ומצביע על כך שלא התקיים שום דיון רציני באלטרנטיבות להקמת היישובים החדשים. גם תושבי ערד והדרום בעצמם מבינים שמישהו מנסה לקדם אג'נדה פוליטית על חשבונם.

אם שטח אש 918 הוא טריז, תכנית "מבואות ערד" היא מגה-טריז. בעתירה שהוגשה לפני שנה לבג"ץ נחשף כי התכנית תביא לפינויים של 5 יישובים בדואים (עתיר אום אלחיראן, תל ערד, אל-חומרה, סעוורה, אל-באט) שבהם מתגוררים כ-8,000 איש; התכנית הממשלתית מנפנפת אותם כ"פזורה בדואית דלילה". לא מיותר להזכיר שתושבי אום אלחיראן ותל ערד הוזזו למיקומם הנוכחי בשנות ה-50' לטובת הקמת יישובים יהודיים; עכשיו הם שוב מפריעים ליהודים. הוגי תכנית "מבואות ערד" אפילו לא טרחו להסוות את העילה הטרנספריסטית שמאחוריה. מנכ"ל החטיבה להתיישבות בסוכנות היהודית, ירון בן עזרא, הסביר: "מטרת התוכנית היא לתפוס את יתרת השטח האחרונה ובכך למנוע המשך פלישת הבדואים לאדמות הלאום שנותרו, ולמנוע יצירת רצף בדואי או ערבי מכיוון דרום הר חברון לכיוון ערד, בואכה דימונה וירוחם וכל המרחב הכלוא ביניהם לבין באר שבע".

"למנוע יצירת רצף בדואי או ערבי מכיוון דרום הר חברון לכיוון ערד".  שימו לב למחיקת הקו הירוק. כך גם מתבטא סגן ראש ערד: "הרצף הטריטוריאלי בין באר שבע לים המלח יישמר". שטח אש 918, אם כן, הוא לאוכלוסית דרום הר חברון מה שתכנית "מבואות ערד" היא לאוכלוסית בקעת ערד: בעיטה החוצה. ההבדל בין הכלים התכנוניים – הכרזת שטח אש לעומת תכנית מתאר – הוא טפל לחלוטין, בהינתן המטרה המשותפת. לוקח זמן לראות ולהבין את זה, כי הורגלנו במשך שנים לחשוב על המרחב הגיאוגרפי של הארץ כחצוי לשני חלקים נפרדים לחלוטין, לאורך הקו הירוק. עד כדי כך הורגלנו, שקשה אפילו למצוא מפה שמציגה את כל המידע הרלבנטי ביחידה גיאוגרפית אחת – היישובים היהודים והערביים ושטחי האש משני עברי הקו הירוק. הפרגמנטציה התודעתית הזאת, כמובן, משרתת יפה את השלטון, כיוון שהיא מנציחה את פער הידע לטובתו. אזרחים שאופק ראייתם חסום, שרואים לכל היותר רק חלק מן התמונה, הם אזרחים סבילים יותר, נוחים ללישה.

אם התמונה הזאת נכונה, הרי שהשערתו של ארז צפדיה, לפיה ישראל מכינה יישובים במבואות ערד לקליטת המתנחלים שיפונו מדרום הר חברון, היא בגדר משאלת-לב נאיבית. מקרה גוש קטיף לא יחזור על עצמו; מי שמגורשים (ולא מפונים), מי שמקום מושבם ידוע אבל המקום אליו ייאלצו לנדוד אינו ידוע – הם ערבים בלבד.

לסיום, נקודה למחשבה: מי שהגיש את תכנית "מבואות ערד" לאישור הממשלה ב-2011 היה השר לעניינים אסטרטגיים, הוא-הוא אלוף פיקוד המרכז בשנת 2000, שהצהיר על הכוונה לספח את שטח אש 918 לישראל, הוא-הוא שר הביטחון ב-2013, שדוחף קדימה את תכנית הגירוש של כ-1,000 מתושבי דרום הר חברון: משה יעלון. הכל מתחבר.

* **

עניין אחר: השבוע יורטה הצעת החוק לקבורת הדיור הציבורי בישראל, הודות להתנגדותה של ח"כ אורלי לוי-אבקסיס, שסחפה אחריה את סיעת ישראל ביתנו, וזכתה לשיתוף פעולה מפתיע (רב הנסתר על הגלוי) של שרת המשפטים, ציפי לבני. זה לא קורה לי כל יום – להשתתף במאבק ציבורי שמוכתר בהצלחה. התשואות מגיעות לצוות הדיור הציבורי, שפעילותו הנמרצת מאחורי ולפני הקלעים אחראית להישג הזה, וראויה לשמש מודל לשאר הארגונים במחאה החברתית.