קטגוריה: שוטף

יוסי גורביץ מת בשנתו, ואנחנו עדיין ערים, אבל רבים מאיתנו כבר מתו בחייהם. גורביץ רצה יותר מכל לעורר אותנו, ובאמת הצליח ממש לעורר ישנים רבים מאד. אבל הוא ידע בשנותיו האחרונות שבמלחמה הזאת הפסדנו, גם אם נרשום כמה נצחונות זמניים לאורכה. ובכל זאת לא נסוג מן המאבק; על כן הערצתי אותו, כמו רבים אחרים.

משונה כל כך לכתוב עליו בזמן עבר. גורביץ היה חי מאד, שופע מילים וטקסטים, נוכח מאד בחיים הפוליטיים. תחילה בבלוג ואז בטוויטר, הרי היתה לנו מעין אחוות לוחמי-מקלדת בלתי מנוסחת. ותמיד ראיתי בו אח רוחני, בן הדור שלי, שכתב וזעם ומחה נגד אותם דברים בדיוק שאני כתבתי וזעמתי ומחיתי. הייתי קורא אותו ומגיב לו והוא קורא אותי ומגיב לי ובכל השנים האלה לא הצלחתי למצוא נקודה עקרונית אחת שהיינו חלוקים עליה.

והרי הגענו מרקע כל כך שונה. הוא נער ישיבה שהתפקר, אני בן למשפחה זעיר-בורגנית מערכניקית. לי נדרשה תזוזה משמעותית שמאלה, אבל לו נדרש מרד טוטאלי בחינוך ובהשקפות העולם שגדל עליהן, ואומץ גדול כדי להקים על חורבות עברו הווה ועתיד חדשים לגמרי, מנומקים להפליא.

צמחנו כבלוגרים פוליטיים באותה תקופה, במחצית השניה של שנות ה-2000. התחשלנו ככותבים פוליטיים תחת הרושם המחריד של זוועות "עופרת יצוקה" ו"צוק איתן". בלענו כל מילה של אורוול ויישמנו את לקחיו על מערכת התעמולה של ישראל הרשמית, של מערכת הביטחון, של התקשורת. בתקופות החמות ביותר של הבלוגים, היינו כותבים על אותם אירועים ממש בהפרש של יום או יומיים.

מעולם לא התייעצנו מראש. מעולם לא תיאמנו בינינו דבר. כל זה רק העצים את התחושה שיוסי הוא שותף נאמן במחשבה ובכתיבה לכל מה שהעסיק אותי. הייתי מקשר לפוסטים שלו והוא היה מקשר לפוסטים שלי. האם היתה שם קנאת סופרים? אולי, אבל מן הסוג הנעלה, המרומם, הדוחף הלאה. והיתה הבנה הדדית, גם היא לא מנוסחת במפורש, שיש בינינו חלוקת עבודה. הוא על האקטואליה, מגיב מהר וחזק, וגם על השורשים הרעילים שלה בטקסטים היהודים; אני על תחקירי רוחב, עם דגש יותר מבני-כלכלי. 

מחמאות והשמצות עולות בזול ועם השנים לבי נהיה גס בהן. אבל מחמאה מיוסי היתה שווה את משקלה בזהב. כשכתב בטוויטר "עידן לנדו שוב כתב את הפוסט שתכננתי טוב יותר", חשתי מדקרת גאווה בלתי ניתנת להכחשה. זה לא המנוח ואני, זה אני מעיד על היוקרה העצומה שייחסתי למילותיו של המנוח.

החמאתי לו גם אני, אבל לא מספיק. כך אני חושב עכשיו, בצער, כשהלך. פעם אחת בלבד נפגשנו, בבית קפה ליד היכל הספורט ביד-אליהו. שטפתי אותו במחמאות והוא אותי. התחלנו לדבר על פוליטיקה ועצרנו די מהר; זה היה משעמם, כמו לדבר לעצמך. אני זוכר משם משפט אחד שיוסי אמר על הצורך לכתוב דווקא למשוכנעים, או במילותיו – "ללמד את המקהלה לשיר". זאת עדות קטנה לחוכמתו הגדולה, שהרי כל אחד בשמאל אוהב לחשוב על עצמו כפתית שלג ייחודי. ויוסי בעצם אמר שבכל הייחודיות הזאת מתמסמס המחץ של פעולה משותפת. השמאל צריך יותר מקהלות מאומנות ופחות רדיקלים חופשיים.

השמאל גם צריך כותבים ואנליסטים פוליטיים עם אורך נשימה. כשהתחלנו לכתוב, היינו בדיוק שלושה במשבצת הזאת של בלוג-שמאל-רדיקלי-מבוסס-עובדות: איל ניב ב"אמת מארץ ישראל", יוסי ואני. היו עוד שניים וחצי בלוגרים שכתבו על הנושאים האלה אבל לא ברמת האינטנסיביות וההתמדה שלנו. בינתיים איל ניב הפך לאיל קליין ועקר לאנגליה, ואצלי הבלוג הצטמצם מאד בשנתיים האחרונות. ליוסי היו תקופות של שתיקה אבל הוא תמיד חזר במלוא כוחו, נמרץ ויסודי. והרי ידענו על הדיכאון והמשברים. כוחות העל שלו עוררו בי השתאות והעניקו השראה לכולנו.

אני מדמיין את יוסי בחדר העבודה שלו, גבר גדל-גוף קודח מחרון ותשוקה, הוויסקי מצידו האחד והמקטרת מצידו האחר, יוצק אל המקלדת עולמות שלמים בהינף אחד, והעשן שמיתמר בחדר מעלה על דעתי את תומאס וולף ואונורה דה בלזק, שני כותבים קדחתניים ופוריים להדהים, שגם הם כמו יוסי עלו על גדותיהם במהלך הכתיבה. את התיאורים הביוגרפיים האלה מביא עודד וולקשטיין באחרית הדבר שכתב ל"לא תוכל לחזור הביתה" של וולף (כרמל 2015, תרגום: עודד פלד):

חברים מעידים על כוח העבודה הטיטאני והמכלה שהתפרץ אצל וולף בשנות העבודה על הרומאן: וולף נהג להיכנס ולצאת מן המשרד הקטן שבו הכתיב את הספר למזכירתו בעודו מחקה בעיניים יוקדות את הדמויות שהפיח בהן חיים. מידי פעם השתתק, נשען על שידת המגרות שניצבה בסמוך למכונת הכתיבה, והתבונן בחלון בעודו שולח יד אוטומטית לחפיסת הסיגריות של המזכירה. הוא העלה קילוגרמים רבים, אך חבריו היו שותפים לתחושה שמתחת לשכבות השומן המצטברות היה שלד של כוח, קשיחות מוסווית שהעלתה על הדעת את העוצמה הגרעינית שפעמה מתחתִ לסגנונו העודפני. העיגולים השחורים מתחת לעיניו העידו על מתח ותשישות, ולעתים קרובות קדח מחום. הוא הדף בכעס כל רמז לבריאותו המידרדרת, ופעם אחת, בתגובה להצעתה של ידידה שייטול גלולת אספירין, חצה את גשר ברוקלין תחת סופת ברד. הוא עבד יותר מאי פעם, וחבר שהפתיע אותו בביקור בשעת הכתיבה מצא אותו מוזנח, ספוג זיעה, ממלמל לעצמו ומעשן בשרשרת בעודו גודש דפים על דפים בכתב ידו המשתרע והודף ארצה את העמודים שמילא. המראה העלה בדעתו של המבקר בית מטבחיים. אנדרו טרנבאל, הביוגרף של וולף, כותב: "הוא כתב בקדחתנות חייתית, שניתן להשוותה לזו של בלזק. שניהם היו עבדים נרצעים של כישרונם, של דחף מענה לאכלס את האַין, ובשניהם פעמו תאוות חיים כבירה ותום חמדני שהקשו עליהם לשאת את כליאתם-מרצון. הסופר בן זמנו של בלזק, תיאופיל גוטייה, תיאר את אותם קרבות ליליים שמהם יצא שבור אך מנצח. האש באח גוועה והחדר היה קפוא, ראשו העלה עשן וגופו פלט אד ניכר-לעין כגופיהם של סוסים בחורף." טרנבאל מוסיף: 'אלמלא היה חדרו של וולף בצ'לסי מחומם, גופו היה פולט גם הוא עשן ואדים."

למדתי מיוסי כל הזמן. קינאתי בידע ההיסטורי העצום שלו, בזיכרון הפנומנלי לזוטי-הזוטות של החיים הפוליטיים. קינאתי בקלות הכתיבה, וגם בחיספוס שלה, שלא הרשיתי לעצמי. יוסי הוריש לנו ערימה של ביטויים קולעים להפליא – "הדמון יהווה", "חמושי צה"ל", "הבהמה הירוקה", "האחים היהודים", "האפס שהתגלם בבשר", ועוד. הם חיים בינינו, ואני מאד מקווה שימשיכו לחיות בינינו לא פחות מאשר ה"יודונאצים" של ליבוביץ' ומן ה"יורים ובוכים" של קובי ניב. מילים הן כלי אנליטי, ומילים מחודדות יוצרות כלים מחודדים, שמאפשרים לגלף מחשבות עקשניות נגד זרם הבינוניות הדלוחה.

האנשים שהשפיעו עלינו יותר מכל חולפים כמוץ ברוח. זו מחשבה בלתי נסבלת. אני חושב על מי שעיצבו את הכתיבה והחשיבה הפוליטית שלי; שמות כמו אריה כספי ובועז עברון, מי זוכר אותם בכלל היום. עיתונאים ופובליציסטים שעיקר תרומתם היתה לעיתונות – ניירות שעוטפים בהם דגים למחרת – ולא לספרות ששרירה וקיימת לעד; אבל הלא חומר חיי היומיום ומחשבת היומיום שלנו ספוגים בעיתונות, שם ההשפעה הגדולה מכל. גורביץ השפיע באופן מכריע על דור או שניים של צעירים שקראו מאות ואלפי טקסטים שלו, טקסטים שקשורים בטבורם לאקטואליה, ובכל זאת ערכם אינו נופל מיצירות ספרות משמעותיות. צריכה להיות דרך להנציח אנשים ותרומות כאלה לשכל שלנו, למצפון שלנו, לשפה ולתרבות. הלא הם ייחודים לגמרי, אנשים כמו יוסי גורביץ. לא עשו עוד כמוהו וכבר לא יעשו.

כל כך בודד בשמאל, ועכשיו הרבה יותר.

הקדמה

הפוסט הזה נכתב עם הפנים קדימה, אל העתיד, אבל הוא הבשיל במשך כמה שנים במגירותיי. הוא המשך ישיר לפוסט מלפני 5 וחצי שנים, "גלגלי שיניים סוררים: מתווה להתנגדות אזרחית". ההבדל העיקרי ביניהם הוא שבעוד שהפוסט הקודם עסק בגילויים אישיים של "סרבנות אזרחית" וניסה לפרוש את מלוא הפוטנציאל שלה, הפוסט הנוכחי לוקח את הרעיון הלאה לרמת הקבוצה, ומצביע על הפוטנציאל הגלום בהתארגנות סולידרית למטרת התנגדות אזרחית. ובכל זאת, שניהם חולקים בסיס רעיוני משותף והבנה משותפת של מנגנוני המדינה מצד אחד, ותפקידנו כגלגלי שיניים סוררים מן הצד השני. אם זמנכם לא אץ לכם, הייתי ממליץ לקרוא את הפוסט הקודם לפני שמתחילים בזה.

ועוד גילוי נאות: אני כותב את הדברים מאנגליה, בעודי בשנת שבתון. לכאורה, זה הזמן לסתום את הפה ו"מה אתה מטיף לנו מן הפסטורליה הרגועה בניכר?", ו"מה אתה שולח אחרים להתאבד על גדרות במקום שאינך חי בו?". אני לא חש צורך להצטדק כאן, רק להבהיר את העובדות. שהייתי בחו"ל זמנית, ומעורבותי במתרחש בארץ לא פחתה, אלא רק גברה לאחר הבחירות. לטוב ובעיקר לרע. יתירה מזאת: בטקסט הארוך שתקראו כאן אין ולו המלצה אחת שאינני מוכן ליישם על עצמי ובעצמי, וככל הנראה, אעשה כך כשאשוב בקיץ לישראל. כשאני כותב "את / אתה / אתם", אני מתכוון גם אלי. שקלתי לחכות שמונה חודשים עם הטקסט הזה, אבל מהר מאד הבנתי שעכשיו הזמן לשחרר אותו. הפשיזם בתאוצה, וכך גם הייאוש, וגם כך אנחנו בשמאל תמיד מתעוררים מאוחר מדי. הטקסט הזה הוא זריקת חיסון ראשונית נגד הייאוש; הוא כמובן לא יעבוד אם לא נקבל מנה שנייה ושלישית בבוא העת. אבל המנות האלה כבר באחריותו של כל אחד ואחד מאיתנו.

ומילה אחרונה: זהו עדיין מתווה, לא תכנית פעולה סדורה. כל אחד מאיתנו יודע את נקודות החוזקה והחולשה שלו. אני חזק בהבנת תהליכים פוליטיים ובניתוחם. אני חלש מאד בארגון. אין לי כישורים וניסיון בבניית התארגנויות מן הסוג שאני מייחל לו כאן. את החללים שהשארתי בטקסט, אני מקווה שאנשי ארגון מעשיים ממני ימלאו בפרטים (מוזמנים לנצל את התגובות לפוסט לשם כך). זאת תקוותי: שהרעיונות כאן יקרמו עור וגידים, שאנשים יקחו מהם השראה, שיתווכחו איתם, שיעשו בהם מעשים, שיעצבו וישנו אותם, ובסוף ייצאו עם תפיסה מודעת ומגובשת יותר של מה צריך לעשות ברמה המעשית – אל מול הפשיזם הגואה.

מהי התנגדות אזרחית ומה היא לא

הפערים בין קבוצות שונות באוכלוסיה האזרחית בישראל הולכים ומעמיקים. הניסיון לצעוק את הצדק שלך מעבר לתהום אחת אולי איננו מופרך, אבל הניסיון לצעוק אותה במקביל מעבר לעשר תהומות שמקיפים אותך חסר טעם. את מי שלא מבין או מכיר בחשיבות הסגולית העליונה של ערך חיי האדם, ערך השוויון וערך הצדק – לא נוכל לשכנע. ואין זמן לשכנע. גם את מי שלא הפנים עדיין כמה עמוק ישראל שקעה למצולות הפשיזם, לא נצליח לעורר. אם ממשלת הזדון הזאת וקווי היסוד המבהילים שלה לא עוררו אותו, גם קריאותיו הקלושות של השמאל הרדיקלי לא יגיעו לאוזניו.

אחרי הבחירות צייצתי כמה מחשבות על דרכו של השמאל. תמצית הדברים היתה זו: "השמאל צריך, חייב, מוכרח, לפתח תודעה של מיעוט"… מיעוט לא מחפש כל הזמן נקודות השקה עם הרוב, מיעוט לא מעגל פינות ומתחנף ומשחק לפי הכללים. מיעוט נלחם על חייו ועל דרכו כי אף אחד לא יעשה את זה בשבילו – בטח לא הרוב, שרוצה להקיא אותו/לגרש אותו/להשמיד אותו".

אנחנו צריכים להתכנס. לאגור כוחות. למקד מאמצים. לפעול. להתנגד. אנחנו צריכים להפוך את עצמנו מנוכחות אמורפית, נוזלית ועמומה, לנוכחות מגובשת, דחוסה וחדה. אין לנו זמן מיותר ואין לנו אנרגיה מיותרת להשחית על דיוני סרק "להרחבת המחנה". יותר דחוף להציל קהילה פלסטינית ולהדוף סגירה של כלי תקשורת או תיאטרון מאשר להזיע בניסיון לחבור לאנשים שבסופו של דבר מתקפלים ומתאדים כי בעצם הם לא מסוגלים להופיע עם ערבים על במה אחת.

שחררו. אין זמן ואין כוחות לזה.

הנה עוד הנחה שלא אטרח להגן עליה כאן, כי המציאות הוכיחה אותה שוב ושוב: דרכי המחאה המקובלות והמנומסות כשלו. הפשיסטים עלו לשלטון לא עם שלטים בצידי הדרכים אלא עם מיליציות חמושות, מסעות הפחדה מתוזמרים, קמפיינים רעילים שפשוט מחקו אנשים מן הזירה הציבורית, ובעיקר – כשהם משנים את כללי המשחק תוך כדי המשחק.

אני לא ממליץ לשמאל הרדיקלי על דרכים אלימות. בצעדים המעשיים שאמליץ עליהם בהמשך אין אפילו משום הפרת חוק. ובכל זאת, את הנימוס והממלכתיות נשאיר מאחורינו. מי שלא טוב לו עם זה, מוזמן להמשיך לשבת באולפנים ולהחליף מהלומות מהוקצעות עם ארא"ל סגל, עם שלמה קרעי, עם אלדד יניב. אידיוטים שימושיים – לא אנחנו.

ולכן, עם כל ההבנה והרצון הטוב, מכתבים בהולים ונרגשים לרשויות, כמו זה ששיגרו 1,200 יוצאי חיל האוויר, הם ברכה לבטלה. אתם האזרחים, על כתפיכם מונחת ההתנגדות; מה אתם שוב משחרים לפתחה של הרשות? מה אתם מתחנחנים אל כפה הקמוצה של מערכת המשפט – אותה מערכת המשפט שהביאה לנו את הפשיזם על מגש של כסף? נדמה לכם שאתם חכמים מבכירי ההייטק שפנו מצידם בתחינה לנתניהו – נתניהו, משיח הפשיזם החדש! – שכן אתם פניתם לערכאות העליונות של מערכת המשפט "הנייטרלית", נשיאת בית המשפט העליון והיועצת המשפטית לממשלה. אבל איפה הייתם כשחיל האוויר שלכם כתש שכונות מגורים על יושביהן מן האוויר? ומה בדיוק אתם מתכננים לעשות כשתקבלו שוב פקודות דומות מפי ממשלה שמבשרת את "הרס הדמוקרטיה"? לכתוב עוד מכתב, נחרץ עוד יותר, בדרך אל הקוקפיט? "חשנו שחובתנו לעשות מעשה", הצהיר אחד מיוזמי המכתב. תתי-אלופים בצה"ל יודעים מה הוא מעשה צבאי, אבל אין להם מושג מהו מעשה פוליטי. כתיבת מכתב מחאה איננה מעשה פוליטי. וודאי שאיננה מעשה של התנגדות אזרחית.

וכיוצא בזה עצומות, טורי דעה, קריאות לסדר, שלטי מחאה וכל פעולת דיבור פומבית שמטרתה לעורר את השלטון, או אחת מזרועותיו, להתעשת ולחזור למסלול.

מאוחר מדי. הפשיסטים בשלטון, וזה בדיוק המסלול שהם אוהבים.

הפגנות? זה אולי פיל גוד למשתתפים, זריקת מרץ למחאה. ספק אם רוב ההפגנות שנעשות כאן משפיעות. הפגנה הופכת לאקט של התנגדות אזרחית רק מרגע שהיא נעשית הפרעה. כך היה בהפגנות יוצאי אתיופיה שחסמו כבישים וכך בהפגנות בשיח' ג'ראח. להבדיל, הפגנות הגשרים הפכו למוזיקת רקע של שלטון נתניהו. אין בהן איום אמיתי, והשלטון אפילו יוצא נשכר מהן שכן הן מחזקות את מראית העין של דמוקרטיה תוססת.

על מנת לסמן את הכיוון שאליו אני חותר, אזכיר דוגמה שונה בתכלית, מן הימים האחרונים, לניצנים ראשונים של התנגדות אזרחית. החודש דרשה עיריית ירושלים מגלריית "ביתא", השייכת לה, להוריד מן התערוכה "קרובות" ציורי עירום שהוצגו בה. זאת כבר לא תופעה מבודדת. מוקדם יותר השנה בוטלה תערוכה במכללת ספיר בעקבות הלשנה של "אם תרצו", בשנה שעברה הוריד ראש עיריית רמת גן יצירה של דוד ריב ממוזיאון רמת גן, צנזורה שזכתה להכשר משפטי בזוי, עוד ראייה לכך שעברנו את הנקודה שבה אפשר לסמוך על מערכת המשפט במאבק נגד הפשיזם. באקט של סולידריות כיסו שאר האמנים בתערוכה את יצירותיהם בבדים שחורים. בתגובה, ראש העיר הורה לעובדי המוזיאון להסיר את הבדים. זו לכאורה תקרית זניחה, אבל אפשר ללמוד ממנה לא מעט איך מתחילה התנגדות אזרחית ואיך השלטון מרסן אותה. אפשר גם ללמוד ממנה לקחים פרקטיים לפעם הבאה: איך לממש את אקט הסולידריות באופן שיסכל מראש את תגובת השלטון. שימו לב לאבסורד: אמן שחפץ להציג את עבודתו במוזיאון אולץ להסירה, ואמנים שחפצו להסיר את עבודתם מהמוזיאון אולצו להציג אותן. כשכל מנופי הסוכנות (agency) נמצאים בידי השלטון, אי אפשר לנקוט בהתנגדות אזרחית אפקטיבית. יש לנכס בתקיפות חלק מהם.

בחזרה לגלריה "ביתא". אחרי החלטת עיריית ירושלים, יזמו אוצרים ותושבים עצומת מחאה ספונטנית; חתמו עליה יותר מ-500 איש. זה יפה, אבל חסר משמעות. אבל אז קרה דבר נוסף: 160 אמנים הודיעו לראש עיריית ירושלים שלא יציגו יותר עבודות בגלריות עירוניות עד שהעירייה תחזור בה מן ההחלטה לצנזר את ציורי העירום. כאן כבר נכנסנו לתחומה המובהק של התנגדות אזרחית: את או אתה, האזרח, נוטל אחריות על בחירות והחלטות ששייכות לך בלבד, תכופות בתחום המקצועי שלך, ומעצב אותן – מעצים או מונע, לפי הסיטואציה – מתוך התנגדות לשלטון.

עכשיו כמובן תישאל השאלה: וזה יעזור? מה אכפת לעיריית ירושלים שאמנים מסוימים לא יציגו בגלריות שלה? יש מספיק אמנים מתקרנפים. אבל מבחן התועלת המיידית איננו המבחן הרלוונטי היחידי להתנגדות אזרחית במצב של פשיזם גואה. מתחתי קודם גבול בין אקטים חסרי משמעות (כמו מכתב גלוי או עצומה) לבין אקטים בעלי משמעות, כמו סירוב סולידרי להשתתף במערכת מדכאת. "משמעות" הוא מושג רחב יותר ועמוק יותר מ"תועלת". ויחד עם זאת אני משוכנע שגם במבחן התועלת, להתנגדות אזרחית יש סיכויים טובים יותר לשנות את המציאות מאשר למחאה פסיבית ומנומסת. אני שומר את מחשבותיי על המשמעות והתועלת שבהתנגדות אזרחית לסוף הפוסט הזה. לא אתחמק מכך. אבל יותר חשוב לי לדבר כעת על אופיה. ובכלל, אני מוצא שהנטייה הרווחת להעריך ולשפוט מראש אקטים של מחאה לפני שהם בכלל מתממשים היא נטייה מסרסת ולא בריאה. בעצומות והפגנות יש לנו ניסיון למכביר; בהתנגדות אזרחית יש ניסיון מועט ביותר. בואו קודם נבין במה מדובר לפני שאנחנו חורצים את דינה.

ועוד הבהרה חשובה. אני לא מתיימר לחדש כאן כלום. בשמאל האקטיביסטי עובדים בשיטה הזאת כבר שנים. אלה קבוצות מגובשות שיצרו קשרי סולידריות אמיצים גם בתוכן וגם עם פעילים פלסטינים. מטרתן העיקרית היא לשבש ולעכב את מנגנוני ההרס והדיכוי שמפעילים הצבא, המנהל האזרחי ומג"ב, נגד קהילות פלסטינים נטולות כל כוח, חלקן בקושי שורדות משנה לשנה; האקטיביסטים הם שכבת המגן הדקה, האחרונה שלהן בפני גירוש. האנשים הטובים בשיח' ג'ראח, אנשי דהרמה מעורבת חברתית, פעילי מסתכלים לכיבוש בעיניים, לוחמים לשלום, ואחרים שאולי שכחתי ואני מתנצל מראש (ריכוז מידע כללי דרך הווטסאפ ניתן למצוא ב"חזית נגד הכיבוש"). מודל הפעולה של הקבוצות הקטנות האלה יכול להעניק השראה לקבוצות התנגדות אזרחית בכל רחבי המדינה, עם שינויים קלים בלבד. ההבדל העיקרי הוא ששם מדובר על קבוצות של יהודים שיוצאים להגן על פלסטינים ולא על עצמם, וזמן מה היה נדמה שיהודים לא זקוקים כלל להגנה כזאת. אבל הזמנים משתנים וגם יהודים, בפרט אלה שאינם שוחים עם הזרם ומתעקשים לבטא עקרונות דמוקרטיים באופן פומבי וגלוי, נתונים לרדיפה והוקעה. הדרך לחזק אותם עוברת באותם מודלים של פעולה סולידרית שגובשו בקבוצות האקטיביסטים במזרח ירושלים ובגדה המערבית.

תודעה של מיעוט

במציאות הנוכחית, הפוסט-בן-גבירית, נוהגים לומר על השמאל שרק ביקורת יש בפיו, ללא שום הצעות פוזיטיביות. החלק הראשון די נכון, החלק השני שקרי. כשאתה במיעוט והעניינים מתנהלים הפוך לגמרי ממה שהיית מקווה שיתנהלו, רוב מחשבותיך סובבות סביב הפגמים, השקרים והפשעים. אתה מתנגד להם מראשיתך, אינך יכול להימלט מהם. אתה קם בבוקר ומתחיל להתנגד, בעצם מחשבות הכפירה שלך.

אבל יש לא מעט הצעות פוזיטיביות, ולמעשה הרבה מאד יוזמות שכאלה, שחלקן כבר הוזכרו. בכל זאת חשוב לנקות את השולחן עם קצת ביקורת. מה לא כדאי לעשות, איפה לא כדאי לבזבז את המשאבים המצומצמים שלנו, אילו זירות ישביעו אתכם שוב ושוב מרורים ולא תראו בהן נחת. הדברים האלה אולי יפתיעו ויקוממו אנשים בשמאל שרגילים לחשוב על פעילות פוליטית בערוצים המקובלים. אבל אני מציע כאן אלטרנטיבה, התנגדות אזרחית.

אם כך, אפשר לוותר בעתיד הקרוב (אולי לא ברחוק) על שלוש זירות מרכזיות: צבא, פוליטיקה מפלגתית ותקשורת המיינסטרים. בסיסמה קליטה: אל תנסו לשנות אותם מבפנים. הם כבר רקובים לגמרי. אתם תיבלעו, תתמסמסו, תיאלצו לעגל פינות ולבלוע צפרדעים בגודל של מאחז חומש, ובסוף היום סמוטריץ' עוד יירק על פרצופכם. שום דבר ממה שאמליץ עליו בהמשך לא דומה למה שאתם מכירים מן הפעילות הנורמלית של מפלגות כמו העבודה ומרצ עליה השלום. הנחות המוצא שלי שוללות שירות צבאי, שוללות שיתוף פעולה עם כלי התקשורת המרכזיים, להלן התשקורת, וגם אם לא שוללות, מתייחסות באדישות גמורה ליריד ההבלים של הפעילות המפלגתית בכנסת. עם הצבא אין לשתף פעולה בשום דרך כל עוד הוא השלד, הדלק והכידונים של מערכת האפרטהייד. את תקשורת המיינסטרים צריך לזנוח לטובת אלטרנטיבות אמיתיות. ולפוליטיקה המפלגתית צריך להזריק חיים חדשים לגמרי דרך פוליטיקה אזרחית מלמטה, דרך grassroots.

אני מודע לחלוטין שכרגע איבדתי 90% מן הקוראים. זה בסדר גמור, הם ממילא לא היו אתי, וטוב להיות ברורים מן ההתחלה. בבלוג הזה הקדשתי אלפי מילים ומאות פוסטים לנמק בהרחבה למה אסור לשתף פעולה עם המערכות האלה. אם לא שוכנעתם עד כה, אין בעיה. תחזרו למגרש המשחקים המוכר לכם. הכל בוער מסביב, אבל היי, מי אני שאסיח את דעתכם.

הרעיון הבסיסי

הרעיון הבסיסי של התנגדות אזרחית (civil resistance) הוא פשוט לגמרי. הוא לא מקורי בכלל, בכל העולם יש לו היסטוריה עשירה ומפוארת (ספר ידוע מאד נכתב על ההיסטוריה שלו בארה"ב). בכל מקום ששורר בו דיכוי, אזרחים יכולים להתאגד ולהתנגד לו. אם הם היו יכולים לעשות זאת תחת שלטון רודני כמו זה של פרנקו בספרד או של פוטין ברוסיה, ודאי שהם יכולים לעשות זאת בשלטון שעדיין אינו רודני לחלוטין (כלפי יהודים) כמו בישראל. להתנגדות אזרחית אין היסטוריה עשירה בישראל, אפילו המונח עצמו אינו שגור בשיח הפוליטי, וזאת משלל סיבות ידועות: חברה קולקטיביסטית, מגוייסות גבוהה לבניין אומה, אוכלוסיה גדולה בעלת רקע דתי או מסורתי ולא דמוקרטי, סכסוך אתני מתמשך שמזין את ההזדהות הגבוהה עם המשטר וכיוב'. כך או כך, הבחירות האחרונות הבליטו יותר מאי פעם את השבטיות המפורקת של החברה הישראלית, ומתוך כך מתאפשרת אולי ראייה אחרת, צייתנית פחות, של יחסי האזרח-שלטון.

מה הפירוש המעשי של התנגדות אזרחית? מיד אגיע לדוגמאות מעשיות. לפני כן, חשוב לדבר על הסיכונים האמיתיים והמדומים שלה. לא תמצאו כאן המלצות להתאבד על חומות הפשיזם או לזנק מתחת לגלגלי האוטובוס. לשמאל אין הרבה חיילים, הוא לא צריך מרטירים. שיקול מוסרי מכריע יותר הוא שאין לגזור על אדם להעניש את עצמו לטובת הכלל. פעולות שיסתיימו במאסר או בגזילת פרנסתו של אדם אינן מוסריות וממילא לא יפתו אף אחד. מצד שני, התנגדות אזרחית מעמידה אותך בסיכון כלשהו; סיכון מחושב, שיש לצעוד אליו בעיניים פקוחות ובדעה צלולה. לא פעם הסיכון מתגלה כמדומה – אימת השררה פועלת את פעולתה על התודעה הצייתנית גם מבלי שהשררה נזקקת להצליף בשוט הענישה. אנחנו נושאים את הצנזורה הפנימית איתנו לכל מקום, וחוששים להשתחרר מכבליה גם כאשר התגובה הנוראית ביותר תהיה פרצופים זועפים, קללה או סתם נזיפה.

את גבולות הדמוקרטיה-ליהודים שלנו לא מתחנו עדיין. רובנו לא יודעים באמת עד כמה הם גמישים. רובנו לא יודעים איזה חלק מעוולות המשטר הזה נשען על צייתנות שקטה בלבד, ואיזה חלק נשען על אכיפה ממשית וכואבת. אבל אנו יודעים היטב דבר אחד: כל משטר פשיסטי נשען על שיתוף פעולה המוני של האזרחים ואין לו תקומה ללא שיתוף פעולה כזה. קראו על הצלת יהודי דנמרק ובולגריה בתקופת השואה לקבל תזכורת על כוחה העצום של התנגדות אזרחית.

יש רק דרך אחת לגלות מה כוחנו האמיתי, כוח ההתנגדות האזרחית.

מתווה כללי

1. תבחרו מטרה צנועה, קלה למימוש. היא חייבת לבוא לא טוב בעין של הפשיזם, אבל היא גם חייבת להיות בטווח השגה מיידי. לא עוד שנה שנתיים, אלא תוך ימים או שבועות לכל היותר.

2. הכי חשוב: סולידריות. אם אתם היוזמים, תוודאו שיש לכם גב. אם אתם הגב, תהיו גב אמיתי. לא להפקיר פצועים בשטח. גם הפעולה וגם ההיערכות למתקפות הפשיסטיות חייבות להיעשות מתוך הידברות שוטפת בתוך קבוצת הפעילים. גם אם הציבור רואה רק דמות אחת במאבק, אף פעם היא לא לבד.

3. צפו את התגובה הפשיסטית והכינו סל תגובות נגדי. תחשבו מראש כמו הפשיסטים, תדעו בדיוק מה ידליק אותם, ואז תפעילו את תגובת הנגד המתאימה.

4. תגובת הנגד צריכה לעצור את המערכת שבתוכה אתם פועלים. לגרום לגלגלי השיניים לחרוק. כל סוג של השבתה, פגיעה בתיפקוד השוטף, בא בחשבון.

5. הכי חשוב: ודאו שהמערכת חוזרת לתפקוד תוך זמן קצר. המטרה שלכם היא לא להשבית אותה לחלוטין. ההשבתה היא אמצעי לאכוף על המערכת להכיל אקט של התגדות שלפני כן היא הקיאה מתוכה. אתם מנרמלים הומניות במערכת שמנרמלת פשיזם. המערכת לא רוצה לבלוע את ההומניות, אבל יותר מכל היא לא רוצה אי-סדר וכאוס. היא תבלע את גלולת ההומניות כדי לשוב למסלולה.  

את השיטה הזאת אפשר ליישם בכל תחום ותחום בחיים, בכל מערכת, שלטונית או מוניציפלית או פרטית, שמנרמלת בדרך זו או אחרת מוסכמות גזעניות, אי שוויוניות, סקסיסטיות ולהטופוביות. הדוגמאות שאציג בהמשך מגיעות מעולמות שיחסית מוכרים לי, אבל הן לא בהכרח אלה שרלוונטיות לך. כל אחד מכם ומכן יודע/ת טוב ממני באיזה מעגלים מקצועיים וחברתיים אתם משולבים; מה הסכנות שם, מה הסיכויים, מי שותפי המאבק ומי עומדים מן הצד. עשו לכם את מיפוי המערכת שלכם ובחרו את המטרה הראויה להיאבק עליה בתוכה.

דוגמאות מן החיים

חינוך

החינוך הוא הנפגע העיקרי של הפשיזציה בחברה הישראלית, הרבה לפני הממשלה הנוכחית. הסיבה מובנת מאליה: ילדים הם נתינים חסרי ישע של המערכת, אפשר לשחק להם בראש בלי מגבלה, ללוש אותם יפה יפה בגיל צעיר ולקבל מאפה לאומני חם ושש לקרב בגיל 18. מצד שני, המערכת לא תפעל כראוי ללא שיתוף פעולה מלא של המורים ושל ההורים. כאן אתם נכנסים לתמונה.

אני אתחיל במורים. מורים הם קבוצה מוחלשת, נרדפת ומושמצת עוד לפני שהם בכלל פוצים פה בענייני דמוקרטיה ושוויון זכויות. המערכת שבה הם פועלים היא מופת מעורר סלידה של קונפורמיות לכוח ולשלטון. מי שמעז לערער על הקונצנזוס – נבעט החוצה. כולם זוכרים את אדם ורטה שפוטר ב-2014, יש גם מי שזוכר את שושנה כץ-שמואלי שפוטרה ב-1995. מורים לאזרחות פוחדים לדבר על הנושאים הכי קריטיים לחיים בישראל: תפקיד הצבא בשטחים, זכויות המיעוט הערבי, וכמובן, שאת הנכבה הס מלהזכיר. שטיפת המוח הגיעה לדרגה כזאת שמשרד החינוך אוסר להציב מפות עם סימון של הקו הירוק עליהן בין כותלי בית הספר.

כל אלה עניינים ידועים, לפחות למי שאכפת לו. השאלה איך מתנגדים לכך. הנה הצעה ברוח המתווה הכללי שתיארתי קודם.

נניח שאת מורה לאזרחות או היסטוריה, ויש את נפשך לחשוף את התלמידים לאמיתות בסיסיות על הקיום בישראל. למשל, שעד 1966 היו נתונים האזרחים הערבים לממשל צבאי שהגביל את תנועתם. למשל, שכפרים בדואים בנגב נהרסו ואוכלוסיתם גורשה לא משום שהשתתפו בקרבות ב-1948, אלא רק כדי לפנות קרקעות פוריות לקיבוצים. למשל, ש"מזרח ירושלים" איננה עיר אלא כינוי הסוואה ל-28 כפרים שאדמותיהם סופחו ב-1967 בצעד שהוצג כ"התייעלות מנהלית לצורכי הסוואת הכוונה העיקרית". לא חשוב מה תבחרו, יש כל כך הרבה היסטוריה שמוסתרת מתלמידי ישראל, היסטוריה רחוקה וגם קרובה, כל כך הרבה סילופים שמוזרמים למערכת התעמולה ללא הרף, שכל נושא שהוא הקשור לתולדות הציונות והסכסוך עם הפלסטינים – טומן בחובו "גילויים" שיטלטלו את עולמם של התלמידים. אפשר להיצמד לעובדות בלבד, הן רעות דיין.

בחרת נושא, הכנת מערך שיעור. עכשיו מגבשים את קבוצת ההתנגדות. כמה צריכים להיות בה? בדיוק הכמות שבלעדיה בית הספר לא יכול לתפקד כהלכה. זה לא צריך להיות רוב, אין סיכוי שזה יהיה רוב. מספיק שהקבוצה גדולה ממאגר המורים המחליפים. תיכף זה יובן.

אתם מדברים עם קולגות שנראים לכם שותפים טבעיים ליוזמה, מסבירים להם מה צפוי לקרות ובעיקר מוודאים שהם מחוייבים לשאת איתכם בתוצאות.

השיעור מגיע. היכונו לגרוע מכל. תניחו מראש שתלמידים ידליפו החוצה את הדיון "החתרני" הזה. לכן עליכם לצלם ולתעד הכל, כי פשיסטים ידרסו את האמת, אבל הציבור אולי עדיין יקשיב לה. צפו לסערה בווטסאפ של ההורים, "הצל" יעודכן וכמובן יעוף על זה, מחול השדים השגרתי ייפתח, ריקלין יצווח, תוך שעתיים זה יגיע למשרד החינוך, למפקח, למנהל, והמורה תיקרא לבירור. לבסוף, כמובן – השעיה.

אבל אתם צפיתם מראש את כל התסריט המוכר הזה. בהתארגנות המוקדמת שלכם הוסכם: אין שום עילה חוקית להשעות מורה שמלמד עובדות היסטוריות אמיתיות לכיתה בנושא שתחת סמכותו. לכן השעיה היא קו אדום. אתם קבוצת ההתנגדות ואתם מודיעים – אם המורה מושעית, כולנו מושעים, מיידית. לא מופיעים לעבודה.

את הצעד הזה צריך לכלכל בתבונה. לא לשבור כלים ולא לאיים באנרכיה. אבל להתכוון לכל מילה, ולשמור על סולדיריות. המורה ש"סרחה" לא סרחה בכלל, היא מייצגת את כולנו. זה רק מקרה שהיא ספגה את האש, אבל כולנו איתה באותה חזית. אם היא לא בסדר, כולנו לא בסדר. תחליטו.

עכשיו בית הספר צריך להחליט אם בגלל שמורה דיברה בשיעור אזרחות על מדיניות התכנון העירוני בישראל, והזכירה שמאז קום המדינה הוקמו יותר מ-700 יישובים חדשים ליהודים ופחות מ-10 לערבים, כדאי לשבש את הלימודים בכל בית הספר. זאת תהיה התלבטות מעניינת.

כל מה שצריך הוא חיכוך צורם בגלגלי השיניים; המערכת חורקת, נאלצת להאט, אולי לעצור. קבוצת ההתארגנות לא מאיימת בהתפטרות, נזכיר שלא נחוצים לנו מרטירים. היא בסך הכל מאלצת את המערכת להתיישר לפי הערכים הרשמיים שלה: בשיעורי הסטוריה ואזרחות יש ללמד הסטוריה אמיתית ואת מהותו האמיתית של משטר דמוקרטי.

אני עובר להורים. גם הורים יכולים להיות מעורבים ולשבש את הנירמול של הפשיזם. דווקא בעידן מעורבות הורית הולכת וגוברת, שיש לה לא מעט צדדים שליליים, אפשר לצפות מן ההורים לנצל את המעורבות הזאת, והקשב של בית הספר לקולותיהם, למטרות ראויות. קראו למשל איך התארגנות הורית צנועה ולא יומרנית לחלוטין סיכלה סיור של תלמידים באתר "עיר דוד", אחד ממפעלי ההלבנה הגדולים של הכיבוש. הורים יכולים גם לסכל פעילויות "התנדבות" תמימות לכאורה בחסות "המיליציה הגדולה בישראל", הלא היא ארגון "השומר החדש", שחודר לתיכונים בכל רחבי הארץ.

יותר מכך: התנגדות איננה רק תגובה פסיבית למהלכים של המשטר הפשיסטי. התנגדות יכולה גם ליזום פעילויות שהן לצנינים בעיניו, כמו מפגשי נוער יהודי-ערבי, סיורים באיזורי עימות כמו הכפרים הלא מוכרים בנגב, הרצאות מפי חוקרים ועיתונאים שעוסקים בסכסוך מנקודת מבט ביקורתית, ועוד. כל האפשרויות פתוחות ואיזו מהן תתאים לסיטואציה המיוחדת בבית הספר שלך – רק את ואתה יודעים. שוב כדאי לזכור: אין צורך לגייס רוב לעמדתך. תודעת מיעוט, אמרנו מההתחלה. אבל מיעוט יכול לשבש לא מעט את אורחותיו של הרוב, אם הוא מפעיל את המנופים הנכונים.

[בינתיים בתגובות תמי יקירה מעדכנת על מצגת שמרכזת מידע וטיפים להתארגנות של מורים והורים בדיוק ברוח הדברים האלה – "כהניזם, גזענות והומופוביה לא בבית ספרנו"]

טבע וארכיאולוגיה

אין לך קשר למערכת החינוך? לא נורא. אולי את או אתה אוהבים לטייל בטבע? מעריכים ממצאים ארכיאולוגיים? אם כך טיילתם פעמים רבות בשמורות טבע ובגנים לאומיים שמנהלת רשות הטבע והגנים (רט"ג). במילים אחרות, אתם שותפים, באמצעות דמי הכניסה או המנוי שלכם, לאחד מגופי הנישול הברוטליים ביותר בישראל. רט"ג היא זו שעמלה מזה שנים לצמצם למינימום את שטחי המחיה של תושבי מזרח ירושלים הערבים, באמצעות הכרזת "גנים לאומיים" על עתודות הקרקע האחרונות של השכונות הערביות; רט"ג גם הגדילה לעשות והכריזה על שכונה קיימת (ואדי חילווה בסילואן) כגן לאומי, ובכך גזרה שיתוק תכנוני גמור במשך עשורים על תושבי השכונה. רט"ג אחראית למצור האכזרי על נבי סמואל, ועל הסוואתו כמהלך סביבתי לשימור הטבע. רט"ג גם מפעילה את שוט האכיפה מול הכפרים הלא מוכרים בנגב בדמות "הסיירת הירוקה", מדיניות שיש לראותה בהקשר הרחב יותר של ייהוד הנגב ולא רק בהיבט הצר של שמירה על שלטון החוק. ורט"ג גם נהנית מתרומות של חברות מזהמות ובתמורה מעניקה להן שירותי גרינווש.

יש עוד, אבל זה כבר מספיק, לא? אז אולי הגיע הזמן ליצור קבוצות התנגדות לרט"ג? ולא רק לפעולותיה מעבר לקו הירוק, אלא בכלל, להיגיון האתנוצנטרי שמנחה את היחס שלה לטבע המקומי?

יש לא מעט אפשרויות. אפשר להתנגד לטיולים מאורגנים בשמורות של רט"ג. אפשר לבטא את ההתנגדות באופן גלוי באמצעות הפגנה בשערי השמורה. אפשר להציף את הצדדים האפלים של רט"ג בכל פורום שבו היא משתתפת, תכנוני או סביבתי, ולא לתת לה לחמוק מתשובות, ממש כפי שאקטיביסטים רודפים אחרי נציגי "שברון" או "נובל אנרג'י" ברחבי העולם. רט"ג מקיימת ימי עיון והסברה, מכשירה מדריכים, מעבירה סדנאות. אלפים רבים של אנשים מעורבים בפעילותה השוטפת. עבור רובם המכריע, רט"ג היא זרוע שעסוקה ימים כלילות במלאכה הקדושה של שימור הטבע, הצלת בתי גידול לבעלי חיים בסכנת הכחדה ומלחמה על ריאות ירוקות במדינה. הם אינם יודעים על הצד האפל כי איש אינו עוסק בכך. התנגדות שתמשוך תשומת לב ציבורית עשויה להציב סימן שאלה מעל טוהר הכוונות של רט"ג. ושוב: אף אחד לא מתיימר להביס גוף ענק כזה או להכתים לעד כל טיול בכל שמורת טבע בארץ. המטרות צריכות להיות צנועות יותר, ממוקדות בעוולות ממשיות, ודורשות תיקון.

אם יש לכם עניין מיוחד בארכיאולוגיה, וטיפה של התמצאות פוליטית, אתם ודאי מודעים לשימוש השיטתי של ישראל באמתלת ה"חפירות הארכיאולוגית" כדי להשתלט על שטחים בגדה המערבית ולדחוק משם נוכחות פלסטינית: "עיר דוד" היא גולת הכותרת, אבל גם בסוסיא התבצע גירוש מטעמים ארכיאולוגיים, גם בנבי סמואל, גם בתל שילה, ועוד. המנהל האזרחי מוציא דרך שגרה צווי הריסה למשפחות פלסטיניות שחיות עשרות שנים על אדמתן ולפתע מגלות שהן בעצם מתגוררות באופן "לא חוקי" בלב אתר ארכיאולוגי. ארכיאולוגים ישראלים מפירים ביודעין את החוק הבינלאומי כשהם מבצעים חפירות בשטח כבוש, לא כל שכן קרקעות פרטיות; זה לא מפריע להם כנראה, כל עוד מצמידים להם כוח חמוש לפתיחת הציר, ארכיאולוגיה עובדת טוב על כידונים. בכל זאת, הקולגות בחו"ל עלולים להיות מוטרדים מזוטות כמו זכויות אדם שנרמסות בדרך אל הפרסום האקדמי, ולכן אותם ארכיאולוגים מוודאים ששמותיהם יוסתרו וכך לא יהיו חשופים לחרם אקדמי.

ארכיאולוגים בעלי עמוד שדרה יכולים לסרב לשתף פעולה עם קמ"ט ארכיאולוגיה במנהל האזרחי. יותר מכך, הם יכולים לנצל את השפעתם על רשות העתיקות, שמתנהלת באופן עברייני ממש בפריוולגיות שהיא מרעיפה על עמותת אלע"ד, ומנתבת יותר ממחצית מתקציבה לחפירות מעבר לקו הירוק. כשהדיסציפלינה שלך הופכת יותר ויותר למכשיר לאומני לביסוס עליונות יהודית במרחב, נדמה שזאת חובה מקצועית להתנגד.

אבל מעגלי ההתנגדות יכולים להיות רחבים הרבה יותר. סטודנטים לארכיאולוגיה וסתם מתנדבים בחפירות יכולים להרים את המבט מן הקרקע ולבחון באיזה פרוייקט הם לוקחים חלק, ומה הפרוייקטים האחרים של הארכיאולוג שמנהל את החפירה. התנגדות שקטה, שפירושה אי-שיתוף פעולה עם כל מי שעושה בארכיאולוגיה שימוש מגונה, תבהיר למנהלי החפירות שאת או אתה לא סתם חיילים צייתנים עם את ומברשת ביד, אלא אזרחים בעלי מצפון. ושיש גבול לכל תעלול. ואזרחים מן השורה: כל סיור "ארכיאולוגי" באזור ירושלים טעון בדיקה ביקורתית וחשדנית; לצד כל "תגלית" מהממת על עברו של עם ישראל באגן הקדוש שמשווקים לכם כיעד התיירותי הבא – הציבו את השאלה: מי גר כאן? של מי האדמה הזאת? חייו של מי השתנו, אם לא נהרסו, בגלל ההחלטה לחפור דווקא כאן? הארכיאולוגיה מזמן לא תמימה, אין סיבה שאתם תהיו חובבי ארכיאולוגיה תמימים.

רפואה ושירותים

הכותרות האחרונות מדברות על מניעת טיפול רפואי או מכירת שירותים ממי שלא בא טוב בעין לרופא או לנותן השירותים, כל זאת בשם מושג מעוות כלשהו של "חופש העיסוק"; חופש שכמובן יפגע בערבים, להט"בקים או אולי סתם שמאלנים. גזענות נגד רופאים ואנשי צוות רפואי ערבים היא עניין מוכר בישראל, ותהפוך ליותר ויותר רווחת. כששר האוצר הנוכחי מנרמל אותה בגלוי, פרשיות כמו עלילת הכזבים שרקם ארגון הרדיפה "בצלמו" על ד"ר אחמד מחאג'נה, שהביאה להשעייתו הזמנית, יתרחשו שוב ושוב. 42% מאנשי הרפואה והסיעוד הערבים בארץ מדווחים על הטרדות גזעניות. רופאים בכירים מעידים כי נאסר עליהם לדבר בערבית במסדרונות בית החולים; כמעט בכל מוסד רפואי רווחת גזענות סמויה שמאיימת להתפרץ בזמנים מתוחים, כפי שקרה במהלך מבצע "שומר חומות".

פרשת מחאג'נה הסתיימה בלא כלום, אבל חשוב להתעכב על התגובה הרפה של הממסד הרפואי לרדיפתו כדי להבין איך לא מנהלים התנגדות אזרחית. ד"ר ברי דנינו כתב על השתיקה המבישה של המערכת: "לא גיבוי שקט, בחדרי חדרים, בשיחת טלפון או מקסימום בפוסט ברשתות חברתיות, אלא גיבוי צועק וברור שאומר "עד כאן" ועושה זאת בפנים גלויות עם שם ושם משפחה. איך במערכת המתהדרת בהיותה שוויונית, "אי של שפיות", אפשר להעליל עלילת שווא על רופא רק כי הוא ערבי ולהרחיקו מעבודתו? איך שר הבריאות (הוא עדיין בתפקידו), איש מרצ ז"ל, עדיין שותק?". למפגש תמיכה שאירגן דנינו חששו להגיע רופאים ערבים, ואלה שהגיעו ביקשו ששמם לא ייחשף, "מחשש שייתפסו כתומכי טרור", הוא מסביר. זהו מערך הכוחות המוכר של דיכוי גזעני; קורבנות הדיכוי כמעט שאינם יכולים למחות כיוון שעצם מחאתם מחזקת את התמריץ לדכא אותם יותר. כאן בדיוק מוטלת החובה על בעלי הפריוולגיות; במקרה הזה, רופאים יהודים. אלא שאלה הכזיבו. שאלו את עצמכם מה היה עולה בגורלו של ד"ר מחאג'נה לו היה אח זוטר ולא רופא בכיר. סיכוי רב שגם מעט הגיבוי שקיבל מעמיתיו היה נשלל ממנו. רופאים יכולים להרשות לעצמם לטלטל את המערכת מבלי שהיא תקיא אותם החוצה; עובדים זוטרים יותר חוששים בצדק למשרתם. התנגדות אזרחית תמיד מטילה עלינו חובות בדרגות שונות של אחריות, בהתאם לפריוולגיות שאנו נהנים מהן ולחסינותנו היחסית מענישה שרירותית.

עובדים יהודים במערכת הבריאות שנחשפים למופעי גזענות יכולים וחייבים להתייצב נגדה. להגנתם הם יכולים להסתמך על החלטת ממשלה משנת 2016 שמתחייבת להיאבק בגזענות במערכת הבריאות. על כן מי שמתייצב נגדה אינו פועל נגד רוח המוסד, להיפך (שלא לדבר על האתיקה השוויונית שאליה מחוייב כל מי שעוסק ברפואה). התנגדות אזרחית בין כותלי בית החולים או המרפאה תתבטא בהשעיה עצמית של כל מי שעומד בסולידריות לצידו של איש הצוות הערבי שהושעה באופן שרירותי, רק על סמך עדות לא ברורה מיד שניה או שלישית, מתווכת דרך ארגוני  רדיפה כמו "אם תרצו" או "בצלמו" או חדשות 14. ברוך השם, יש לנו כבר מספיק סימנים לתת בקמפיינים מתוזמרים שכאלה, שתמיד מסתיימים בקול נפיחה דקה. הטעות שלנו היא שאנחנו מפקירים את השטח בשעות הראשונות, הקריטיות, להשתוללות של הימין.

הנה לקח חשוב להתנגדות אזרחית: תגובה מוקדמת היא קריטית. מערכת שמשעה על אוטומט עובדים מסורים רק על בסיס השתייכותם האתנית צריכה מקל בגלגלים. היו אתם המקל. לשם כך צריך להתארגן מראש. לא להתחיל לקושש את קבוצת הווטסאפ כשהגרזן כבר ניחת, אלא מבעוד מועד. לזהות את שותפי המאבק, להכיר את היהודים במערכת שיתייצבו לצד הערבים, להכין אותם לתרחישים השונים, ולהניח שבמוקדם או במאוחר הם יקרו. ואז, כשהמערכת לוחצת על כפתור הפשיזם, אתם לוחצים מיידית על כפתור האנושיות.

הדברים אמורים לא רק במערכת הבריאות אלא בכל מקום עבודה שהוא. סביב כל מבצע של ישראל בעזה עולה מפלס הלאומנות, ובהתאמה, רדיפת הערבים גואה. מלשינים פרטיים או עמותות של מלשינים מלקטים התבטאויות פרטיות של ערבים ומביאים אותם לידיעת מעסיקיהם. עשרות ערבים פוטרו מעבודתם במהלך מבצע "צוק איתן", חלקם רק משום שהגדירו את מעשי צה"ל כפשעי מלחמה (אמירה שאני ויהודים רבים אחרים ביטאנו לא פעם, מבלי לשלם עליה מחיר). החוק, אגב, אינו מתיר פיטורין גם על התבטאויות קיצוניות יותר. ועל כן, שוב, התנגדות אזרחית במקרים כאלה איננה קריאת תיגר על החוק אלא להיפך, קריאת תיגר על מעסיקים פורעי-חוק, בשם ערכים צודקים שהחוק מגלם. כל מקום עבודה שמועסקים בו ערבים ויהודים גם יחד מועד לגלישות פשיסטיות מסוג זה. אינכם צריכים להיות רוב כדי לשבש את הגלישות האלה, שכמעט תמיד מתרחשות ללא שום התנגדות ממשית מתוך המערכת. נסו להתנגד, אם לא תנסו לא תדעו אף פעם מה יכולתם למנוע.

אקדמיה, תרבות ואמנות

בתחילת הפוסט הזכרתי אירועים של צנזורה תרבותית מן העת האחרונה, וכיצד התארגנויות של אמנים ואוצרים יכולות לעמוד מולם. צריך לזכור את התקופה הרעה של מירי רגב כשרת התרבות ונפתלי בנט שר החינוך, שהחלו במתקפה על תיאטרון "אל-מידאן" בחיפה. לעגלת הרדיפה התגייסו רבים: ארגון "בצלמו", בני משפחות שכולות, עיריית חיפה וגם בתי המשפט. אחרי ייבוש תקציבי של כמה שנים, נסגר התיאטרון. היתה זאת תעודת עניות מצלצלת לעולם התרבות הישראלי, וכמובן שהיא היתה רק יריית הפתיחה לפסילת הצגות אחרות, גם של יהודים, מטעמים פוליטיים. מחאות היו, אבל התנגדות אזרחית אמיתית לא היתה.

אני מאמין שהתארגנות מוקדמת מראש היתה משפרת לעין ערוך את התגובה של מנהלי התיאטראות והפסטיבלים לאירועים כאלה. הנחת המוצא צריכה להיות שכל הצגה שעוסקת בסכסוך הישראלי-פלסטיני תמשוך אש. אין שום חשיבות לתוכנה, אין שום חשיבות למורכבות המסרים. עצם העובדה שעל הבמה מוצגים פלסטינים כבני אדם מיידית תסמן את ההצגה ומשתתפיה כ"תומכי טרור", ומכונת הרדיפה תתחיל לפעול במלוא המרץ.

ובכן, אם אתם חלק מן ההצגה, או מעורבים בארגון הפסטיבל, או (הכי טוב) מנהלים את העסק – הכינו את עצמכם מראש עם סל תגובות אפקטיבי. הורדת הצגה היא חציית קו אדום; סולידריות מקצועית ואנושית מחייבת גם אתכם לא להשתתף בנירמול של פשיזם. קהל שלא רוצה לראות פלסטינים על הבמה גם לא יראה דמויות של הרולד פינטר או של רועי חן. ושוב, המטרה היא לא לחסל את התיאטרון או את הפסטיבל כולו – ממילא לא תצליחו בכך. זכרו תמיד שאתם מיעוט. המטרה היא לשבש את מהלכו כך שהמחיר יהיה כואב, שהנושא יקבל נוכחות ציבורית ותקשורתית, שהפשיזם לא יעבור חלק. למה זה חשוב? מיד, בדברי הסיכום.

זירות המאבק נגד פלישת הפשיזם אל תוך האקדמיה הן רבות, ואגע רק בכמה מהן כעת (לסקירות יסודיות יותר, ראו כאן וכאן). מה שעומד כעת על הפרק הוא הסעיפים בהסכם הקואליציוני עם עוצמה יהודית ועם הציונות הדתית, שלפיהם תינתן "העדפה מתקנת ליוצאי צבא בפקולטות לרפואה, משפטים, מדעי המחשב, ראיית חשבון ומקצועות ההנדסה באוניברסיטאות ובמוסדות להשכלה גבוהה". כפי שהובחן מיד, זהו סעיף גזעני טהור. יוצאי צבא לא סובלים מתת-ייצוג בפקולטות המבוקשות. להיפך: הם נהנים ממימון חלקי של שכר לימוד במסגרת תכנית "ממדים ללימודים"; בהסכמים החדשים הובטח להעלות את המימון ל-100%. אם כך, זהו שימוש אורווליאני בביטוי "אפליה מתקנת" כדי להבטיח אחוזי קבלה נמוכים יותר ל… למי? לערבים וחרדים. כיוון שחרדים כמעט שאינם מגיעים לפקולטות הללו, המשמעות הפרקטית היא "נומרוס קלאוזוס" לערבים, בניסוחה של מרב ארלוזורוב.

התנגדות אזרחית לאפליה גזענית כלפי ערבים בקבלה ללימודים מעוגנת לחלוטין בכל מסמכי היסוד של מדינת ישראל, לרבות בתקנוני האוניברסיטאות עצמן. רק בימים האחרונים יצאו ראשי האוניברסיטאות בהצהרות רשמיות שמחייבות אותם "לא לשתף פעולה עם גופים אשר ינקטו במדיניות של אפליה פסולה". גם כאן, כמו במערכת הבריאות, יש לקבוצות ההתנגדות אילן גבוה מאד להיתלות בו, ולהגנתן יוכלו לטעון שהן-הן המקיימות את רוח האוניברסיטה כלשונה.

במהרה יתבקשו הפקולטות המבוקשות ליישם את מדיניות "האפליה המתקנת" ליוצאי צבא, כלומר האפליה המקפחת לערבים. או-אז אנשי הסגל המעורבים בעניין יכולים פשוט לסרב לשתף פעולה ולהעמיד במבחן את המוסד – מול ערכיו המוצהרים שלו. אפשר לשבת בתוך ועדת המיונים ולהטות את קבלת ההחלטות באופן שינטרל את האפליה המקפחת. אם זה לא עובד, אפשר לסרב לשבת בוועדות מיונים. אפשר להרחיב את הסירוב לוועדות אחרות, הכל תלוי במידת המחוייבות של הנהלת האוניברסיטה לערכיה שלה לעומת מחוייבותה לשלטון. חיי הפקולטה תלויים במידה רבה ברצונם הטוב של בעלי תפקידים. מרצים ופרופסורים אינם מקבלים פרוטה על "השירות" שהם עושים לפקולטה או לאוניברסיטה ביושבם בוועדות השונות. ברצונם ישתפו פעולה וברצונם לא. גם סוגיית ההפרדה המגדרית באוניברסיטאות מתקרבת לנקודה נפיצה שבה ייאלצו מרצים ומרצות בעלי מצפון להחליט אם הצפרדע הזאת, שזכתה לאישור מל"ג ולהכשר מהוסס מבג"ץ, לא נעשתה גדולה מדי מכדי לבלוע (מדוע הפרדה מגדרית היא סוגייה של אפליה ולא של חופש בחירה – ראו כאן). עיקר הנטל בהתנגדות אזרחית למהלכים האלה, כרגיל, היא על המגזר המוגן ביותר מפני השלכותיהן – גברים יהודים (עם קביעות).

זהו, אם כן, המתווה להתנגדות אזרחית, וזה רק על קצה המזלג. לא אמרתי מילה על משפטנים ועל תפקידם המכריע ביצירת המסגרת המנרמלת של הפשיזם; פוטנציאל ההתנגדות שלהם עצום, שכן כל שיבוש, קל ככל שיהיה, מסוגל לתקוע את המערכת לזמן ממושך. אם יש משהו שלמדנו מן ההסטוריה של המשטרים הפשיסטיים, זה שהם מקפידים לייצר מעטפת של "חוקיות" סביב פשעיהם. זה בדיוק תפקידם של יריב לוין והשרים המונפצים בממשלה הבאה (מאי גולן, אורית סטרוק, יצחק וסרלאוף, אבי מעוז, אלמוג כהן וגד"א), על גדודי המשפטנים שמשתרכים בעקבותיהם. גם לא אמרתי מילה על ההצעה להגן בחוק על מי שבוחר להפלות להט"בים במתן שירותים, שבינתיים עשתה בושות כל כך גדולות שגם נתניהו הסתייג ממנה (אל תזלזלו בחשיבות העליונה שמייחסת ההסברה הישראלית לחופש של להט"בים בישראל, כפי שמעיד פינקוושר מקצועי, וזהו נכס שלא יוותרו עליו בנקל).

הפשיזם בישראל פוגש אותנו בכל פינה. זאת רק שאלה של בחירה אם ניישיר מבט אליו או נביט הצידה. כך או כך, המפגש יתקיים, בין אם רצינו ובין אם לא. אנחנו המיעוט, אנחנו לא קובעים איפה הפשיזם יצעד ואיפה הוא יתקוף. זו מציאות חיינו. משעה שהחלטנו להתנגד אליו, נוכל תמיד למצוא את הנקודה שבה עמידתנו תהיה המשמעותית ביותר; בין אם מתוקף הפריוולגיה היחסית שלנו, בין אם מתוקף הסמכות המקצועית שלנו, ובין אם מתוקף קשרי הסולידריות שטווינו עם הקורבנות של הפשיזם. ואין התנגדות ללא סולידריות.

רשת ביטחון כלכלית

על אף שהסיכונים הכרוכים בהתנגדות אזרחית אינם קיצוניים, כדאי לקחת בחשבון גם תרחישים פחות צפויים, שבהם נפגעת הכנסתם של הפעילים. אישה יכולה לאבד לקוחות כי יצאה בגלוי נגד הפשיזם, כמו שכבר קרה; אדם יכול לאבד את משרתו אם משמרות המהפכה של הימין סימנו אותו, כמו שכבר קרה פעמים רבות; ומעסיקים מן השורה עלולים "לקנוס" אותך על פעילות פוליטית בכל אמתלה שעולה על דעתם, כמו שכבר קרה, לי למשל.

מה שנחוץ הוא רשת ביטחון כלכלית שתעניק סיוע לפעילים שספגו פגיעה בפרנסתם כתוצאה ישירה ממעורבותם בהתנגדות אזרחית. חשיבותה של רשת ביטחון כזאת הוא לא רק ביכולתה לפצות על פגיעות כאלה אלא גם בעצם הידיעה שהיא קיימת. אנשים טובים רבים נרתעים מאקטיביזם מחשש, מוצדק לחלוטין, שפרנסתם תיפגע. הידיעה שיש מישהו שידאג להם בעת צרה היא כל מה שנחוץ להם לעשות את הצעד המכריע אל ההתנגדות. אני זורק כאן רעיון לכיוון "הקרן החדשה לישראל": הקימו "קרן סיוע להתנגדות אזרחית" שתספק רשת ביטחון כלכלי לאנשים אמיצים שקוראים תיגר על הפשיזם, בדומה לקרן שביתות שקיימת בכל איגוד מקצועי, לכיסוי אובדן הכנסה הכרוך בשביתה. גם שביתה היא סוג של התנגדות אזרחית, אך אין סיבה שרק שביתה תזכה פעילים בפיצוי. היגיון הפיצוי הוא היגיון עקרוני של סולידריות אזרחית: בכל מאבק יש פעילים שמתייצבים בקו האש וחוטפים את הפגיעה העיקרית בשמו של ציבור גדול הרבה יותר. אותו ציבור חייב לערוב לנציגיו, דרך מוסדות שיתופיים, ולהבטיח שיוכלו להמשיך לצעוד. זה גם מוסרי וגם פרגמטי.

מה מטרת ההתנגדות האזרחית?

לפני הכל, ציניקנים ומיואשים: הדלת פתוחה, תסגרו אחריכם. אין לי צורך בטיעוניכם המוחצים, הידעניים, מדוע הכל לשווא. אני יכול לדקלם מתוך שינה את הנוסחאות המוכרות: ציונות היא קולוניאליזם, החטא הקדמון כבר נמצא בכתבי הרצל, הנכבה לא פסקה לרגע, אין תקומה למדינת ישראל, הכל ארור ומקולל ויעלה באש ותמרות עשן. הנה, הוצאתי את זה, גם אתם יכולים להירגע ולחזור לפינת הייאוש הנוחה שלכם.

אני לא צריך שיעורים בייאוש כי אני מיואש מראש. אין לי שום אשליות ביחס למשטר בישראל, שאני עוקב אחריו פוליטית קרוב לארבעה עשורים. אין לי שום אשליות ביחס לגודלו הגמדי של השמאל בישראל. ואין לי שום אשליות ביחס לעתיד הפשיזם הישראלי. עתידו המזהיר עוד לפניו, ונמשיך לצלול מטה.

הנה כמה דברים שאני יודע בוודאות. השמאל לא יחזור לשלטון בעשרים השנים הקרובות. לפחות. ישבתי על התפלגות דפוסי ההצבעה, קצב גידול האוכלוסיה הדתית לעומת החילונית, רמות הגזענות המבהילות בקרב הנוער, ואלה המסקנות שלי. הרי התחלתי בכך: אנחנו מיעוט, מיעוט קטן מאד, וכך נישאר. אלה קווי המתאר של הדיון, אלה גבולותיו הצרים מראש, המרים מראש.

בתוך הגבולות האלה, יש מספר מצומצם להפליא של אופציות. אחת, הגירה. אופציה מצוינת למי שיכול, ממליץ בכל פה. שתיים, השתבללות והיאטמות עיקשת מפני המציאות. שלוש, התקרנפות. ההבדל בין שתיים לשלוש הוא בידיעה. הנאטמים בוחרים לא לדעת, המתקרנפים יודעים. אלה גם אלה מנרמלים את הפשיזם, וההבדל ביניהם הוא לכל היותר נפשי, לא מוסרי. מה הם רואים כשהם מסתכלים בראי, רק הם יודעים.

ארבע, התנגדות אזרחית.

ההתנגדות האזרחית שאני מקדם כאן אינה שוגה בדמיונות. היא לא מתיימרת "לשנות את המשטר", גם אם היא חולמת על כך בחביון לבה. היא לא מנסה לסחוף אחריה את הרוב. והדבר האחרון שמעניין אותה זה להחליף כנופיה אחת של נוכלים בכנופיה אחרת בהגה השלטון. מבחינתה, הקשקשת הבלתי פוסקת שבוקעת ממשרדי הממשלה ומן הכנסת, ומופצת בצופרים מחרישי אוזניים דרך כלי התקשורת בכל שעות היממה, היא שמועה רחוקה בלבד.

ההתנגדות האזרחית שאני מקדם מתרכזת באובססיביות במציאות החומרית של אנשים חיים, וכל תכליתה היא להקל את סבלם. סבלם גדל והולך, ומספר הסובלים גדל והולך. יש פלסטינים בדרום הר חברון ובבקעת הירדן ובשיח' ג'ראח ובסילואן, יש בדואים באל-עראקיב ובביר הדאג', יש יוצאי אתיופיה שחוטפים מכות ויריות משוטרים, יש פליטים בדרום תל-אביב, יש להט"בים שחשופים לאיומים מילוליים ופיזיים, יש נשים מוכות, יש מפונים מדיור ציבורי, ויש עוד. לא חסר אוכלוסיות מקופחות במשטר הפריוולגיות הישראלי, והפשיזם החדש-ישן מוסיף על כל אלה את מימד הרדיפה: התחושה שגורמים חורשי-רע בולשים אחר צעדיך, אורבים לך בקרן רחוב ומחכים לשעת כושר להתנפל עליך ולעשות בך שפטים.  

על כן, התנגדות אזרחית מכוונת בראש ובראשונה למנוע או לצמצם את הפגיעות האלה, ולשמש שכבת מגן, ולו זמנית, בין הרודפים לנרדפים. ולא תאמינו: לפעמים היא עובדת. קחו את שיח' ג'ראח לדוגמה. המאבק המשפטי שם החל ב-1972. 50 שנים (!) מקדישות עמותות ימין, בתמיכת עיריית ירושלים, נדבנים מסתוריים ומעל הכל, מערכת המשפט, לפינוי תושבי השכונה מבתיהם. אני עוקב אחרי הדיונים כבר 13 שנה. אחד הפוסטים הראשונים שכתבתי הוקדש למאבק בשיח' ג'ראח. מופיעה בו פסקה פסימית במיוחד שבה אני צופה שתוך 6-7 שנים יפונו כל התושבים הערבים מן השכונה. התבדיתי לטובה. לא שיערתי את הנחישות והעקשנות של תושבי השכונה ובעיקר של קבוצות הפעילים שתומכות בהן, שבוע אחרי שבוע. המאבק הזה קיבל חשיפה בינלאומית אדירה וגם היא ריפתה את ידי הרשויות בתכניות הטרנספר שלהן. פסיקת בית המשפט העליון ממרץ 2022 הקפיאה את הליכי הפינוי. אין לדעת איך תסתיים הסאגה הזאת, אך מי שליבו גס בעשרות שנים שבהן התאפשר עדיין לתושבי השכונה להמשיך ולהתגורר בבתיהם, על אף כל הקשיים וההצקות, כנראה שאינו מבין מה פשרו של ניצחון בשמאל. זהו ניצחון אמיתי, שהושג באמצעות התנגדות אזרחית.

באמת, דוגמאות לא חסרות. מחאות יוצאי אתיופיה, ששיבשו את עורקי התחבורה המרכזיים בישראל בשנת 2015, ושוב דוכאו ביד קשה, היו המנוף המכריע להקמת צוות פלמור וחיבור הדו"ח הממשלתי המקיף הראשון על אפלית בני העדה. כמחצית מהמלצות הדו"ח יושמו, שזה לא מעט במונחים ישראלים. עצירת גירוש הפליטים וההסדר שחתמה ישראל עם האו"ם ב-2018 הבשילו, בין השאר, הודות ללחץ ציבורי בלתי פוסק נגד הגירוש. אבל הדוגמאות המעודדות ביותר הן דווקא המינוריות לכאורה, שפותרות בעיה מקומית; דווקא הן ממחישות עד כמה אפקטיבית התנגדות אזרחית יכולה להיות כשהיא מיושמת בתבונה. סטודנטים שהתגייסו למאבק נגד פיטוריו של עובד ניקיון (הסיבה לפיטורין: כוונתו להקים ועד עובדים) והפכו את ההחלטה; הורים שבחרו לא לשלוח את ילדיהם לסיור באתר שמסווה גזל נדל"ני מאחורי "ארכיאולוגיה", ועל הדרך הביאו לביטול הסיור; או התארגנויות ארוכות-טווח יותר, לבניית קהילות אקטיביסטיות, כמו לדוגמה "בית של סולידריות" בתל אביב, שמרכז שלל פעילויות מעוררות השראה, בין אם בתמיכה בקהילות מוחלשות ובין אם בהעצמה של תרבות נגד.

התנגדות אזרחית מעבר למבחן ההצלחה

ובכל זאת, צריך להתמודד גם עם השאלה הנוקבת: מה ערכה של התנגדות אזרחית שבטווח הארוך לא משנה את אופי המשטר כאן? מה משמעותו של מאבק בפשיזם אם אנחנו לא באמת עוצרים אותו? אתה יכול לשנן לעצמך מבוקר עד ערב שהמטרות צנועות, אתה יכול לאלף את עצמך לא להביט מעבר לתלם שהחלטת לחרוש בעצמך, ועדיין בסוף היום, לעת ערב, תיאלץ להודות שהפשיזם עדיין כאן, והוא מתחזק כל הזמן. על כל מעשה טוב שלך הוא עורם מאה מעשים רעים משלו. הכוח לצידו, המספרים לצידו. איך שורדים את זה?

אין לי מתכוני פלא. אבל מזה עשרות שנים אני שרוי בתוך תרבות של התנגדות, ואני מתבונן היטב מסביב על שאר העושים במלאכת ההתנגדות, ואני יכול להעיד מן הניסיון הנצבר הזה: השילוב של התנגדות וסולידריות הוא שילוב מעצים, מחייה ומחזק. זה משקה האנרגיה שלנו. המאבק אולי איננו תכלית כשלעצמה, אבל הוא מתגמל מעצם היותו מאבק משותף. וגם כשלונות לאורך הדרך יכולים לחזק את הדבק והערבות ההדדית ואת ההבנה הגוברת שיש ליושבי הארץ הזאת הרבה צרכים משותפים, חוצי עדות ומגדרים ועמים. שכן זו עורמת הפשיזם: הוא מלהג בלי סוף על אחדות ועל מלוכדות, אבל כשהלהג נפסק הנתינים מוצאים את עצמם בודדים, איש איש לפחדיו, איש איש למצוקתו. התנגדות אזרחית היא תהליך בלתי פוסק של בניית אחווה; היא בונה קהילות סולידריות, והיא מגרשת את החושך שמאיים כל הזמן להשאיר אותנו בבועת המצוקה הפרטית. היא כוח יצירתי במציאות של חורבן.

מבט צונן, צונן מדי, עלול להסיק מכך שגם ההתנגדות האזרחית, בשורה התחתונה, היא אסטרטגיית פיל גוד. אבל זאת תהיה טעות. אין שום אשליות בפעילות מן הסוג הזה, בדיוק משום שהיא פוגשת את המציאות כמות שהיא, במלוא נוולותה, ולא בורחת ממנה. מחאת פיל גוד היא מחאה שתמציתה לשפר את הרגשתך האישית באמצעות נרטיב בדיוני, כאילו המחאה הפרטית שלך שינתה משהו בעולם. התנגדות אזרחית אמיתית, לעומתה, שואבת כוחות מן ההוכחה שאפשר לעמוד נגד הפשיזם ולא להתכופף; שאפשר לייצר איים של שוויון וצדק בתוך ים העוולות. שתיהן מתחילות כפעולות דיבור, אירועים בשיח הפוליטי, אבל התנגדות אזרחית אף פעם לא תסתפק בכך ותשאף לחרוג מגבולות הדיבור והשיח אל המציאות החומרית, לבצע בה שינויים שאפשר למדוד ולהעריך.

ולבסוף, אחרי כל חישובי התועלת מול ההפסד, צריך לומר שלהתנגדות אזרחית יש ערך אינהרנטי בפני עצמה, בהציגה מודל אלטרנטיבי לפשיזם הפושה בכל. המחשבה שהפשיזם יעבור חלק בכל חזית שהוא בוחר לפתוח, ושמיליוני אזרחים (עדיין) בעלי חופש בחירה, (עדיין) בעלי יכולת פעולה, (עדיין) בעלי חסינות יחסית מענישה שרירותית, יישבו בחיבוק ידיים ויביטו בו מוחק כל צל של אנושיות, חלקה אחרי חלקה – המחשבה הזאת היא בלתי נסבלת. התנגדות אזרחית מנכיחה כל יום את האלטרנטיבה. עצם קיומה משרת תכלית שחורגת מתחשיבי התועלת וההפסד. אין לי מילה מדוייקת לתיאור התכלית הזאת – רוחנית, מוסרית, או היסטורית. אני רק חש זאת בעצמותיי, שפשיזם בלא התנגדות הוא הרוע המוחלט. ואם זה לא מזיז אתכם ממקומכם, שום דבר כבר לא יעשה זאת.

לא מעט ישראלים הגיבו בסלידה וזעזוע למפגן השנאה הרהבתני של "מצעד הדגלים", שהולך ומקצין משנה לשנה. אם פעם "התרגלנו" לצרחות "שיישרף לכם הכפר" בסמטאות הרובע המוסלמי, כעת כבר "מתרגלים" לבעיטות בזקנות, השחתת כלי רכב, ומעשי לינץ' שמותירים אחריהם ערבים פצועים על המדרכות. בינתיים, רק פצועים.

תגובתם הנפוצה של ישראלים אלה היתה: זאת לא היהדות שלי. זאת לא הציונות שלי. אלה לא האחים שלי. זה לא מה שהדגל שלי מסמל. וכן הלאה והלאה. העיקרון דומה: ההשתוללות הזאת ברחובות העיר העתיקה בירושלים היא לא אני ולא מייצגת אותי. אותנו.

מי זה "אותנו"?

כזכור, מפגן העליונות היהודית הזה התנהל כולו באישור הרשויות ותחת אבטחה כבדה, שאיפשרה את ההשתוללות. הצעיר שירק על קבצנית זקנה עשה זאת מטרים ספורים משוטר חמוש; הוא ידע שהשוטר שומר עליו ולא עליה. בשוך ההשתוללות, עצרה המשטרה יותר מ-50 איש, רובם המוחלט פלסטינים. הפורעים שוב יצאו ללא חשש ענישה, כמקובל בשטחים ועכשיו גם בירושלים.

יש משהו מקומם בחציצה הנאיבית הזאת בין מה שקרה בירושלים לבין "הציונות שלי", או "היהדות שלי". הצופה המזועזע מנער חוצנו מן האלימות הברברית שנשקפת אליו מן המסך, ומגדר את עצמו היטב מפניה. חלקי לא עימה. היא שם ואני כאן. אבל עם כל הכבוד לזעזוע ולסלידה, אותנטיים ככל שיהיו, התוכן והמשמעות של זהויות קולקטיביות כמו "יהדות" או "ציונות" אינם נקבעים על סמך הזעזוע הפרטי שלי או שלך. בעת הזאת, היהדות והציונות הן גירוש שוכני מערות במסאפר יטא ובעיטה בבטנה של זקנה פלסטינית בירושלים. אלה פניהן, זו זהותן, ותרצה או לא תרצה, אתה חלק מהן.

https://twitter.com/i/status/1531007265871998982

אני מניח שלא מעט לבנים בארה"ב הזדעזעו מן הלינצ'ים הפומביים בעבדים שחורים; אולי ניחמו את עצמם באמירה "זאת לא הזהות הלבנה שלי", או "זאת לא הדמוקרטיה שלי". גברים לא מעטים סולדים מהטרדות מיניות ומקפידים להדגיש ששוביניזם הוא "לא חלק מהגבריות שלי". אני גם בטוח שגרמנים רבים התעוררו בבוקרו של ה-10 בנובמבר 1938, מזועזעים ממראות ליל הבדולח, והצהירו זה בפני זה בקול רוטט "זאת לא גרמניה שלי!", "הפשעים האלה הם לא אנחנו".

מי זה "אנחנו"?

כל אזרח ישראלי וכל אדם יהודי נוטל חלק כלשהו בפשעים שנעשים בחסות מדינת ישראל ובשם הדת היהודית. תכריז מן הבוקר ועד הערב שזו לא הציונות "האמיתית" או היהדות "האמיתית", אבל אתה לא באמת מאמין שיש דבר כזה, "אמיתית". תן לי דקה או שתיים ואאסוף לך רשימה ביבליוגרפית מפוארת של תכניות טרנספר לערבים, מכצנלסון ובן גוריון ועד יוסף וייץ ולוי אשכול. תן לי עוד דקה או שתיים וארכיב לך רשימת מקורות מפוארת של דברי חכמים ורבנים, שמתייחסים אל הגוי בגזענות תהומית ומחשיבים אותו לבהמה, ואת עמלק מצווים להשמיד. אתה אולי מתבשם לך בציונות הנאורה של מרטין בובר וביהדות ההומניסטית של אברהם יהושע השל, אבל גם הציונות וגם היהדות הכילו זרמים רבים אחרים, אפלים יותר. מי קובע מהי הציונות או היהדות "האמיתית"?

באין קריטריון רעיוני, קבוע ומוסכם, כל שנותר הוא להביט בסיטואציה ההיסטורית. ובסיטואציה ההיסטורית הנוכחית, המשטר הציוני מבצע פשעים נוראים על בסיס שבועי, והדלק לפשעים האלה הוא הדת היהודית. כמובן, לא מדובר על רגע אחד אלא על תהליך, חד-כיווני פחות או יותר, שהחל ב-1948, התעצם ב-1967, והפך לצורה משטרית ממוסדת מתישהו בתחילת שנות האלפיים. זהויות קולקטיביות הן סך המעשים והמחשבות של האנשים שחוסים תחתיהן; הן נוצרות באופן אורגני ולא יזום. אדם שעומד וזועק בכיכר העיר "הפשעים האלה הם לא הציונות שלי!" הוא פאתטי כמו מי שמתעקש ש"המזרקה של דושאן היא לא אמנות!". וזה לא יעזור להוסיף "לא בעיניי!". אלה מושגים פומביים, ועל כורחך אתה כפוף למשמעותם, גם אם לא עיצבת אותה בעצמך, ואפילו אם ניסית לעצב אותה אחרת, וכשלת.

יהודים וישראלים חייבים לקחת אחריות גדולה יותר על הנעשה בשמם. אמירות כמו "זו לא היהדות שלי" משמשות, בראש ובראשונה, ליצור חציצה נפשית ובהמשך גם מוסרית בין הפשעים שמתחוללים מול עיניי לבין טווח האחריות וההשפעה שלי. הן מתפקדות כסם הרגעה במציאות שמערערת על ההשתייכות הטבעית שלי לקולקטיב, מציאות שמחייבת אותי להגדיר מחדש את היחסים בינינו. האם אעשה זאת באמצעות חומת הפרדה מילולית, שתאפשר לי לרחוץ בניקיון כפיי תחת זהות יהודית או ציונית מטוהרת – אך גם דמיונית ותלושה מן המציאות? או שמא אעשה זאת מתוך מודעות מלאה לאינטגרציה שלי במכלול היהודי והציוני, על כל פשעיו?

נדמה שאתוס ההפרדה, שהשתלט על השיח הפוליטי בעשורים האחרונים, חילחל גם אל הנפש הפרטית. הוא מזין את האשליה הכה-מנחמת שדברים שהעין לא רואה, חדלים מלהיות בעיות. מה שמעבר לחומת ההפרדה הפיזית בקלקיליה או בשועפט לא נוגע לי; מה שמעבר לחומת ההפרדה המילולית בין יהודים שמתנפלים על עובר אורח ערבי לבין "היהדות האמיתית" גם לא נוגע לי. כך הופכות זהויות כמו "ציוני" או "יהודי" לבועה, שבהגדרה, שום דבר מאיים לא יכול לחדור אליה.

מה שנחוץ לנו זו תפיסה מפולשת ומלוכלכת של היהדות והציונות. מפולשת לכל הכיוונים, מלוכלכת בכל הפשעים. תפיסה פקוחת עיניים וצנועה, שמניחה בצד את מה שאני הייתי מעדיף לכנות "יהודי" או "ציוני" ותחת זאת מתמודדת ביושר עם המשמעות של המושגים האלה כאן ועכשיו – ובפרט, משמעותם באוזניי פלסטינים. מה זה אל יהוד? מה זה א-סהיוני? מה זה אל ג'ייש? גם אלה חלק מן המשמעויות של יהודי, ציוני וצבא. הכסף שיורד לי מן המשכורת ועובר דרך המיסים לתקציב הביטחון; הילד שלי שמשרת בצבא; המפלגה שבחרתי בה וכעת מכהנת בקואליציה; ואני, דרך כל אלה – הם היהדות והציונות שבועטות בזקנה פלסטינית במצעד הדגלים.

רואים לנו. כל העולם רואה לנו. כבר מזמן ידענו שמשהו יסודי הולך ומתקלקל בישראל, אבל איכשהו תמיד הצלחנו לגדר את הקלקול הזה בחומות של הסתרה: לפני הכל מעצמנו, גם מחברים בשיחות חולין, מידידים בחו"ל, מן הילדים שלנו. לא, גם השמאלנים הנאמנים ביותר לא היו קמים בבוקר ודבר ראשון מזכירים לעצמם: אני חי במדינת אפרטהייד. ואני בצד הרע.

אולי אחרי הקפה הראשון.

הבעיה מוכרת: שינויים דרמטיים לא נראים דרמטיים בכלל כשהם מתרחשים לאורך זמן ארוך, צעד-צעד. זאת בעיה בקוגניציה האנושית, לא במציאות שהיא תופסת. מכחישי אבולוציה לוקים בה, כי הם לא יכולים לדמיין איך מערכות מורכבות להפליא התפתחו מבסיס פשוט וחסר צורה. גם מכחישי אפרטהייד לוקים בה, כי הם לא יכולים להבין איך הגענו למצב הנוראי הזה אם בסך הכל השינויים מיום ליום אינם דרמטיים. הזיזו קצת את גדר ההפרדה. שינו את הוראות הפתיחה באש. הכשירו כמה מאחזים. כל צעד כשלעצמו נראה זניח לחלוטין. אז מה הם באים לנו עם אפרטהייד פתאום?

רק שה"פתאום" כאן שוב משקף כשל קוגניטיבי, לא משהו במציאות. המציאות הזאת, הדוהרת לכיוון אחד בלבד, היא הכל חוץ מפתאומית. ולמעשה יש יד מכוונת מאחורי רוב ההתפתחויות, כפי שמדי פעם נחשף במסמכים סודיים שנחלצים מהארכיון. 70 שנה היא מכוונת. אם משה דיין כבר ב-1951 כתב, כלומר המליץ, ש"העברת הבדואים לשטחים חדשים תבטל את זכותם כבעלי הקרקע והם יהיו כחוכרים אדמות הממשלה", ואם אריאל שרון אמר ב-1981 שצריך להוסיף שטחי אש בדרום הר חברון "כדי לשמור על אותם שטחים בידינו… נוכח התפשטות ערביי ההר הכפריים", ואם יו"ר קק"ל (אברהם דובדבני) אמר ב-2021 שקניית אדמות בידי ערבים בכפר תבור זו "בעיה קשה… ואני מקווה שנצליח לבלום אותה", ומצהיר שעיקר מאמצי קק"ל והמדינה בנגב זה לצמצם את שטחי הבדואים – אז ברור שהטיהור האתני הזוחל בשטח C ובמזרח ירושלים של שנות האלפיים איננו גחמה מוניציפלית או תולדה של משיחיות מטורפת, אלא תכנית פעולה סדורה, שקטה וסבלנית, שמלווה את המדינה מיומה הראשון: דחיקת רגלי הערבים החוצה, באלף ואחת שיטות. בין אם הם "פלסטינים" או "בדואים", אזרחים, תושבים או סתם נתינים נטולי זכויות.

ובכל זאת, הלב החסיר פעימה קלה כשגם "אמנסטי", ארגון זכויות האדם הוותיק ואולי הרציני ביותר בעולם, העניק חותמת רשמית לאות הקלון הזה, מדינת אפרטהייד, והצטרף בכך לקביעות של "יש דין", "בצלם" ו-HRW. אולי הידיעה הזאת סוף סוף תחלחל אפילו לפני הקפה הראשון.

היתה לי שיחה פוליטית עם הבת שלי לפני כמה ימים. זה לא אירוע שכיח, היא לא ממש ששה לדבר על פוליטיקה, היא בכיתה י"ב ויש לה דברים בוערים יותר בחיים. זו היתה שיחה כואבת, בעיקר לי, כי היא חידדה אצלי את ההבנה עד כמה האופקים שהיו פתוחים בפניי כבר סגורים בפניה, ועד כמה הנטל כבד, כבר מגיל צעיר. נטל של אשמה או של אחריות? היא טענה שהיא לא אשמה שישראל מבצעת פשעים. נכון, אמרתי, אבל את מתחילה להיות קצת אחראית לזה, כמו כל אזרח כאן. ואז דיברנו על מעגלי אחריות – החל מכספי מיסים, דרך לגיטימציה חברתית לפושעים (מה עשית היום במחסום, חמוד שלי?), צלפים שקוצרים נערים בגבול עזה ואז צוחקים איתנו בפאב, קנייה של מוצרי גזל כמו "הולי קקאו" או "שמן אחיה", ובעיקר, הנירמול הבלתי-מוחש של החיים בצד הטוב, המואר, של משטר אפרטהייד.

וכל אותו זמן הרגשתי כמה זה לא הוגן להפיל עליה (ועל בני גילה) אחריות כזאת. הרי הם לא עשו כלום, עדיין. אבל מן המחשבה הזאת, באופן מיידי, השתרשרה המחשבה התאומה: ואיך זה בדיוק אחריותם של הילדים הפלסטינים בשייח' ג'ראח? ומה היתה אשמתם של איאד אל חלאק ועמר חסן אבו אל ניל, ומוחמד אל עלאמי ואלפי הילדים האחרים, שנולדו אל תוך הסיוט של חיים תחת כיבוש, ללא מוצא וללא תקווה, ונקטלו בידיו בדמי ימיהם?

אז ניסיתי לומר לה, ובעצם רוב החלק הזה של השיחה כבר התקיים בראשי, ביני לביני, שאף אחד מאיתנו לא בוחר את נסיבות חייו, אבל על כל אחד מאיתנו מוטלת האחריות לפתח ריבונות מוסרית במסגרת הגבולות של אותן נסיבות. וזה אומר, לפני הכל, לדעת; לדעת את האמת על הנעשה בשמך. ואחר כך, לשאול בכנות, מה השותפות שלי בפשעים האלה, ולו גם שותפות עקיפה; ואז, איך אני מצמצם את השותפות הזאת, ואיך אני פועל בתוך המציאות שלא אני יצרתי כדי לשנות אותה; כדי שלא אתעורר מדי בוקר אל עננה כבדה ומעיקה של בושה וגועל.

אבל האמת היא שאין לי תשובות מעודדות בשבילה. העננה כבר כבדה מאד, וגם כשהיתה קלה יותר, ההורים שלנו וגם אנחנו לא הצלחנו לפזר אותה. מאז יחסי הכוחות רק הקצינו לרעה. להיאבק נגד האפרטהייד נראה יותר ויותר להיאבק נגד כל היבט של החיים בישראל, הכל נגוע. איזה מין חיים אלה, מה האופק שלהם? ומה המחיר הנפשי שלהם, כמה רעל נמסך בדמך מן העמידה הלוחמנית הזאת, מן העימות התמידי עם מה שנשקף מן המסכים  ומן הרחוב – תמרות עשן בעזה, ילדים על חורבות ביתם בג'אבל מוכבר, בקתות רמוסות באל עראקיב, וכל הזמן, כל הזמן, מצעד הגנרלים באולפנים, זחיחות השדרנים, הערצה מתמוגגת ללובשי המדים, הטובים לסייבר ומוות לערבים?

מול האופציה הטבעית והמתבקשת של הגירה, יש הגנה אחת: אין לנו ארץ אחרת, נישאר וניאבק עליה. אבל מה יאמר מי שנולד לארץ שאינו שלו? מה יאמר אזרח סוג ב', או אזרח סוג א' שלא מרגיש יותר שהמקום עליו הוא נאבק הוא "שלו", מקום שראוי למאבק? איך נאבקים על בית שמקיא אותך החוצה? איך שומרים על אהבה למקום רדוף שנאה? איך חולמים על עתיד במקום שלכוד בלולאה אינסופית של העבר? במקום שבו הביטוי הפשוט והנכון כל כך, "מדינת כל אזרחיה", הפך לאויב הנורא מכל?

הבת שלי וצעירים אחרים יהיו צריכים למצוא את התשובות בעצמם, כמו שאנחנו היינו צריכים למצוא תשובות לעצמנו. הם כבר פוסעים על מסלול שבסופו ניבטת עצימת עיניים, הכחשה, אי-ידיעה מרצון. מי שלא ייעתר לנחמות האלה ויבחר בדרך אחרת, יזדקק להרבה יותר תבונה ואומץ ממה שהיו לנו. אני רק מקווה, בכל ליבי, שלא יהיו לבד בדרכם.

ידענו שתוכנת "פגסוס" מופעלת נגד אזרחים ישראלים. לי אישית לא היה ספק בכך, במיוחד אחרי שהתגלה, לפני חודשיים, שבניגוד לטענת NSO, התוכנה גם פורצת למספרי טלפון ישראלים. אומנם הם היו של פעילי זכויות אדם פלסטינים; המחיצה בין העולם של "השיטות האפלות" לבין העולם של "שלטון החוק" והדמוקרטיה הולכת ונעשית דקה עד בלתי נראית. ובכל זאת, התחקיר של תומר גנון ב"כלכליסט" חשוב בקונקרטיות שלו, בחשיפת העומק אליו חדרו "השיטות האפלות". "פישינג" מאזרחים חפים מפשע הוא שם טכנולוגי-מכובס לשיטות העבודה של השטאזי. אה כן, שוב השטאזי.

כל העושים במלאכה המלוכלכת הגיעו מן הדיפ-סטייט האמיתי של ישראל, יחידה 8200. "כלכליסט" מסביר לקוראיו הנבוכים-קמעא את ההבדל בין מה שמותר ל-8200 למה שאסור למשטרה: "ב־8200 מתמודדים בכל אמצעי קיים מול איומים ביטחוניים, רובם זרים, במסגרת חקירות ופעולות שבהן לזכויות הפרט של חשודים יש חשיבות פחותה, אם בכלל."

"אם בכלל". כמה נאיביות צפונה במחשבה הכה-ישראלית הזאת. שם, מעבר להרי החושך, לזכויות הפרט של חשודים אין חשיבות. כאן, בעולם הנאור והמואר, הן קודש קודשים. רק אל תשבשו לנו את ההפרדה הזאת, את חומת ההפרדה שמתעקלת בין בית לחם ומעלה אדומים ופולשת אל המוח של כל אחד מאיתנו, חוצצת בנחרצות בין אסור למותר, בין נתין לאדון, בין זכויות פרט ל"כורח ביטחוני". והרי האבחנות הללו קרסו מזמן במבחן המציאות. אותם אנשי שב"כ מטפלים ב"איום הבטחוני" של מחאות כפר ביתא ושיח ג'ראח וב"איום האזרחי" של מחאת בלפור. אותם האקרים-ברישיון, פורצי אבטחה מחוננים, גאונים-של-אמא, רומסים את הפרטיות של כל אדם משני צידי הקו הירוק. אותה טכנולוגיה מקוללת, עיוורת צבעים ועיוורת לאומים, מגדירה את כולנו כחשודים פוטנציאלים. מראש, ולתמיד.

הסכנה האורבת אחרי הגילויים האחרונים כבר מסתמנת בהתראות החוזרות ונשנות בגוף התחקיר של "כלכליסט", שבלי ספק יהדהדו אותן הפרשנים בתקופה הקרובה: "ללא פיקוח משפטי!" "ללא צווי חיפוש!" "ללא הסדרה חוקית!" גם כאן זועקת לשמיים הנאיביות של התחינה לחוק וסדר. ההנחה היא שפיקוח משפטי לא יאפשר את ההפקרות הזאת של חדירה בלתי מוצדקת לפרטיות.

רק שכל הראיות מוכיחות בדיוק להיפך. כל ההיסטוריה המפוקפקת של יחסי השב"כ עם החוק בישראל מלמדת על תהליך חד-כיווני: פעילות אלימה "מחוץ לחוק" הופכת בהדרגה לפעילות אלימה "במסגרת החוק". אם עד נקודה מסוימת החוק מגלגל עיניים למרומים ומשרקק להנאתו, לא רואה ולא יודע ולא שומע, הרי שמנקודה כלשהי הוא משתנה, נעשה אלסטי להפליא, והנה הוא כבר רואה ויודע ושומע, חובק בין זרועותיו כל מיני זרויות ותועבות. או-אז מכונסים השופטים בדלתיים סגורות יחד עם נציגי האופל – עד לפני שבוע או שבועיים עבריינים לכל דבר – ואחרי ישיבה קצרה מחליטים: יש אישור. יש צו חיפוש. מוסדר.

הנה לכם "הפיקוח המשפטי" על כוחות האופל של ישראל. מה חשיבותו? בערך החשיבות של בג"ץ העינויים משנת 1999, שהפך לבדיחה; "חשיבות פחותה, אם בכלל".

תחת פיקוח משפטי ישראל מכניסה מדי יום אנשים חפים מפשע למעצר או מאסר; תחת פיקוח משפטי היא מחזיקה בהם חודשים ושנים; תחת פיקוח משפטי היא גם משחררת אותם, לפעמים ללא כל אישום. תחת פיקוח משפטי ישראל מפירה בגלוי את החוק הבינלאומי וגם את חוקיה שלה בהקמת התנחלויות ומאחזים ובאספקת חשמל ומים ליישובים שהוקמו ללא כל תכנית מתאר. תחת פיקוח משפטי ישראל איפשרה השבוע ל-1,200 עבריינים לחוג את חגם על אדמה גזולה שכל רשויות החוק לכאורה אוסרות על ישראלים לגשת אליה. "תחת פיקוח משפטי" הוא עלה התאנה ומלבין הכביסה הנצחי שלנו.

כן, מהנהנים הישראלים שעדיין מזועזעים מכך ש-NSO פרצה לטלפון של ראש עיר מכהן. אבל כל זה היה "במסגרת חקירות ופעולות שבהן לזכויות הפרט של חשודים יש חשיבות פחותה, אם בכלל." ואצלנו, אצלנו הכל אחרת.

איך אחרת? אצלנו שוקדים להכשיר כבר את דור הפורצים הבא, שייפרש בכל שדרות השלטון. תוכנית "אודם" היוקרתית מכשירה נערים מגיל 14 בפנימייה צבאית-טכנולוגית לשירות בשב"כ ובמוסד. אתם מבינים, ב-8,200 הם כבר מבוגרים מדי, וחלקם עלולים גם להפגין ניצנים של חשיבה מוסרית עצמונית. גיל 14 הוא גיל מושלם לתכנת אנשי תוכנה נטולי עכבות. מסלולי הסייבר שואבים אליהם עוד ועוד צעירים בתיכונים. כמויות עצומות של כסף ויוקרה מופנות אל "דור העתיד" הזה, שתוך שנים ספורות יראה ברכה בעמלו – כלים שהוא עצמו פיתח ישמשו להפליל ולעצור "בוגדים" בממלכה. אולי עוד לפני שהם בגדו בכלל, אולי רק חשבו, האלגוריתם כבר יחזה לאן זה הולך, היה פעם סרט כזה. חברות טכנולוגיה שיעסיקו אותן לא חסר, ותודה גם לאוניברסיטאות שנוטות שכם לקידום עסקי השב"כ.

אל דאגה. יהיה פיקוח משפטי.

הישראלים צריכים להבין לקח ששורשיו עמוקים במאה הקודמת: המשפט יכשיר כל שרץ שהחברה מוכנה לבלוע. החוק אינו מציב גדרות מוסריות; הוא רק הפטיש שנועץ את עמודי הגדר. מי אוחז בפטיש? אתה ואת ואני, והאנשים ששלחנו לחוקק את החוקים בשמנו. מה יודעים האנשים האלה, מה אנחנו יודעים, על רשע אינהרנטי? גזילת חירותו של עם אחר היא רשע אינהרנטי. כלי שפולש לפרטיותו של אדם הוא רשע אינהרנטי. כלי טיס שקוטל אזרחים מן האוויר הוא רשע אינהרנטי. מה הופך אותם לרשע אינהרנטי? העובדה שהם נתונים בידי בעל חיים פגום, נוח להסתה, מתפתה אל החטא: האדם. בעולם אידאלי, יצורים נאצלים יותר מאיתנו, בעלי עמוד שדרה מוסרי מוצק, היו אולי מצליחים לקיים לאורך זמן "כיבוש נאור", להצטמצם ל"פגיעות כירורגיות", וגם היו עולים על שיטת פלא איך להחזיק בכלי הרסני כמו "פגסוס" מבלי להישחת ולהשחית ולהידרדר אל תרבות של פשע.

זה לא העולם שלנו. וזה גם לא אנחנו. לכן אין טעם ואין תוחלת בניסיון להמשיך בפשעים "תחת פיקוח משפטי". את הרשע האינהרנטי צריך לעקור מן השורש, בדיוק בגלל שאין לנו כוחות לחיות לצידו.

כותרת של ידיעה קטנה צדה את עיני: "השב"כ יאתר סטארט-אפים יחד עם אוניברסיטת תל אביב". אוקיי, פיהק השמאלן-שראה-הכל בתוכי, מה חדש כאן? הרי השב"כ ממנה ומסלק מנהלי בתי ספר ערביים וגם מפקח על פעילויות של תלמידים בתוכם. בכל זאת, התעקש השמאלן-שטרם-ראה-הכל בתוכי, מה פתאום אוניברסיטת תל אביב עוזרת לשב"כ לפתח טכנולוגיות ריגול ומעקב משוכללות יותר? "ליווי של מנטורים ויועצים מתחומים שונים מטעם האוניברסיטה והתעשייה"? קרן ההשקעות של אוניברסיטת תל-אביב, TAU Ventures תשקיע 50 אלף דולר בכל אחד מששת הסטארט-אפים שייבחרו ל"האצה" במסגרת תכנית בשם The Xcelerator? האם נפלתי לפרק מופרך במיוחד של אחת הסדרות של מארוול?

שב"כ ואוניברסיטה, אוניברסיטה ושב"כ. מה זה מזכיר לי?

* * *

האקדמיה למשפטים של פוטסדאם פעלה במשך 25 שנה בגרמניה, בשנים 1965-1990, ובמהלכן העניקה כ-400 תעודות דוקטור ועוד אלפי תעודות הסמכה למשפטים. בוגרי המוסד השתלבו היטב במערכת השלטונית של גרמניה. רק לאחר שנים החלו לצוץ אי-אלו תהיות. כגון, איך יכול להיות שעל עבודות דוקטורט רבות חתומים שניים, שלושה, ובמקרה אחד גם עשרה חוקרים? מה בדיוק נחקר, ומה התגלה בעבודות שכותרתן "על הגורמים הסבירים לפתולוגיה הפסיכולוגית של התשוקה לחצות בסתר את הגבול"? (הנה מבחר מן המחקרים הללו). ומדוע נשמרו אותן עבודות בסוד ומעולם לא פורסמו?

האקדמיה למשפטים של פוטסדאם, כפי שידע כל גרמני, נשלטה ונוהלה בידי השטאזי. בין כתליה הוכשרה העילית הביורוקרטית של שלטון האימים במזרח גרמניה בתקופת המלחמה הקרה. שם נצבר הידע המעשי והתיאורטי בכל הקשור לביטחון פנים, ריגול אחרי מתנגדי משטר, הסתננות לארגוני אופוזיציה פוליטית, שיטות מעקב, לוחמה פסיכולוגית, חקירת אסירים ושיטות עינויים. בימינו, אתר אוניברסיטת פוטסדאם מקפיד להתנער מן הגוף הזה, שהיה חלק אורגני ממנו במשך רבע מאה. איכשהו, פרנסי האוניברסיטה מבינים שריגול, דיכוי פוליטי וחשאיות לא משתלבים יפה כל כך עם ערכי השוויון והפתיחות של האקדמיה.

בישראל, לעומת זאת, שיתוף הפעולה בין האוניברסיטאות לבין הארגון שמופקד על ריגול פנימי אחרי מתנגדי המשטר אינו מוצנע; איש אינו חושב שיש כאן משהו להתבייש בו. להיפך.

* * *

כל כך גאים אצלנו בקשרים ההדוקים בין השב"כ לאקדמיה, שחוגגים אותם בפרהסיה. בשנת 2018 העניקה אוניברסיטת בר-אילן דוקטור לשם כבוד ליורם כהן, ראש השב"כ לשעבר. יחסים חמים במיוחד שוררים בין אוניברסיטת תל-אביב לשב"כ, אולי משום שמטה השב"כ שוכן בסמוך לקמפוס.  עוד לפני שיתוף הפעולה שלהם בהאצת סטארט-אפים מחללי פרטיות, הזמינה אגודת ידידי האוניברסיטה את ראש השב"כ, נדב ארגמן, לנאום בפניה. כל האוניברסיטאות פותחות שעריהן בפני נציגי שב"כ שמגיעים ל"מפגשי קריירה" כמו היו חברות השמה בשירותו. "על שיתוף הפעולה הזה עם שירות הביטחון הכללי ראוי גם ראוי לקרוא לחרם אקדמי על האוניברסיטה ועל מוריה," כתבה אילנה המרמן, שנכחה באחד המפגשים האלה. "כל חושי האתיים והאסתטיים והאקדמיים — כבוגרת האוניברסיטה בעבר וכתלמידתה בהווה — אומרים לי שאסור למוסד אקדמי לשתף פעולה עם שירותים חשאיים בשום מקום, ועל אחת כמה וכמה במדינת ישראל, במקום שבו היא עומדת היום."

המערכת האקדמית בישראל כפופה לשב"כ בשלל דרכים, ומה שמדכדך היא העובדה שברוב המקרים מדובר בהכפפה עצמית, מרצון. לפני 15 שנה יזמו משרד הביטחון והאוניברסיטה העברית מסלול מקוצר לתואר ראשון עבור אנשי שב"כ, במתכונת שנוסתה כבר בעבר: 9 חודשי לימוד ערבית באולפן של השב"כ, 7 חודשי לימוד בקמפוס, והופ – תואר ראשון. היוזמה בסוף נפלה, אבל אל דאגה, גם כך מפנקות האוניברסיטאות את עובדי מערכת הביטחון במסלולים מקוצרים אל התואר האקדמי. האוניברסיטה העברית הגדילה לעשות והקימה מתחם צבאי לכל דבר בתוככי הקמפוס, עם גידור ומצלמות אבטחה ושומרים חמושים, עבור חיילי תכנית "חבצלות" של חיל המודיעין. מישהו מעלה על דעתו מגזר אחר שיכול ליהנות מלוקסוס כזה? מתחם לאמהות חד-הוריות בקמפוס בן-גוריון? מתחם לעולי אתיופיה בקמפוס תל אביב? (הנה הסבר מפורט יותר למה מתחמים צבאיים בתוך קמפוסים הם דבר בעייתי כל כך).

לסימביוזה ממושכת כל כך עם השב"כ יש השלכות בלתי נמנעות. בתקופת המחאה החברתית של 2011 תססו הקמפוסים מפעילות מחאה של סטודנטים, שדרשו טיפול יסודי בנסיקת מחירי הדיור ובעלויות שכר הלימוד. אוניברסיטת תל אביב שיגרה אז מכתב למרצים ובו ביקשה את עזרתם בזיהוי ובהסגרת סטודנטים מהחוגים שלהם (מה פתאום שטאזי), שמשתתפים בפעילויות מחאה בקמפוס; למכתב צורף סרטון וידאו שתיעד הפגנת סטודנטים, על מנת להקל על המרצים את מלאכת ההלשנה. הדרישה החצופה הזאת הזקיפה גבות רק מפני שקורבנותיה היו יהודים מן השורה. מן המפורסמות שבכל הקמפוסים מחלקות הביטחון מנהלות מעקב שוטף אחרי פעילים ערבים, בשטח וגם ברשתות החברתיות,  והדברים מגיעים לידי איומים והתנכלויות, הכל באישור ובעצימת עין של ההנהלה (מה פתאום שטאזי). להיות סטודנט ערבי בקמפוס אוניברסיטאי בישראל זה להיות תחת דיכוי פוליטי מתמיד; שקט ונסתר רוב הזמן, אך לא פעם גלוי וברוטלי, בדרך כלל בסינכרון עם מעגלי הטבח של צה"ל בעזה. אל תקשיבו לי, תקשיבו להם.

מה עוד עושות האוניברסיטאות בישראל עבור השב"כ? זוכרים את "מפגשי הקריירה" לבוגרי תואר ראשון? שם זה נראה עניין של בחירה; תרצה תבוא, לא תרצה לא תבוא. האמת היא שאף אחד לא שואל אתכם אם אתם מתאימים לשב"כ, זה הוא יחליט. האוניברסיטאות מעבירות לשב"כ רשימות עם שמות של בוגרים, מספרי זהות ודרכי יצירת קשר עימם. איך זה בדיוק מתיישב עם החוק להגנת הפרטיות? אה, זה פשוט: "החוק מחריג את השב"כ… ומאפשר לשב"כ 'לקבל מידע לצורך מילוי תפקידו', ובשב"כ מפרשים זאת גם כמידע שיסייע להם לגייס כוח אדם." כאן מתבקש לשאול האם "הפרשנות" הזאת סבירה, ואיך זה שהאוניברסיטאות אפילו לא ניסו לערער עליה בבית המשפט. זה מה שקורה, כנראה, כשמתחככים עם ראשי השב"כ ביותר מדי אירועים חברתיים.

יש עוד. הידעתם שבאוניברסיטאות בישראל מתקיימים מחקרים סודיים, בחסות ולמען השב"כ, שתוצאותיהם נשמרות במטה השב"כ ואינן פתוחות לעיון הציבור? שוב, לאט יותר: יש אנשים שמשתמשים במשאבי המחקר של האוניברסיטה במשך שנים, מקבלים ממנה את תואר הדוקטור על כל ההון הממשי והסימלי שנלווה אליו, מבלי להותיר אחריהם שום זכר מתועד, כיוון שכל עבודתם היא סוד מוחלט בהחלט? קראו למשל על הדוקטורט המסתורי שכתב יוצא השב"כ, ד"ר נחמן טל, באוניברסיטת חיפה, על "תמורות במדיניות הביטחון כלפי המיעוט הערבי 1967-1948", בחוג להסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת חיפה. עד כמה התהליך היה תהליך אקדמי מקובל? ובכן: "השב"כ קבע כמה תנאים מוקדמים. העבודה תוגדר 'חסויה'. כלומר, היא לא תפורסם לעיון הציבור הרחב… לקראת מועד בחינת העבודה הגישה האוניברסיטה לשב"כ רשימה של מועמדים לתפקיד השופטים. השב"כ פסל כמה מהם, ואחרים, שנמצאו בעלי הסיווג הביטחוני המתאים, אושרו."

ובכן: פלטפורמה לקידום טכנולוגיות מעקב וריגול; פלטפורמה לגיוס עובדים; פלטפורמה לפיקוח וריסון פוליטי של סטודנטים ערבים; פלטפורמה לכתיבת מחקרים סודיים לשימוש פנימי. אין ספק, האוניברסיטאות בישראל הן כלי חיוני בארסנל הכלים של השב"כ. זה לא נגמר שם, כמובן: שיתוף הפעולה של האוניברסיטאות עם הממסד הבטחוני והצבאי עמוק ורב-ממדי (הנה סקירה שלו מלפני כמה שנים בבלוג). אבל איכשהו, עם השב"כ הוא דוקר יותר את העין ואת הלב.

* * *

מסדרון צר שממנו נפתחים חדרים קטנים מזה ומזה, כל אחד מהם מציג פן אחר של הזוועה – כך נראה מוזיאון השטאזי בלייפציג. כשביקרתי שם לפני כמה שנים, הבחנתי באחד החדרים בשורה של צנצנות סגורות ובתוכן פיסות בד צהובות. אלה דוגמאות ל"מאגר הריחות" של השטאזי, הסבירה הכיתובית. סוכני השטאזי היו אוספים דגימות ריח מכתובות גרפיטי ומעלונים פוליטיים; אחר כך בחדרי החקירות היו שותלים פיסות בד במושבים של הנחקרים ואוספים דגימות ריח גם מהם. לבסוף היו משווים את הדגימות כדי "להפליל" את פעילי המחאה.

זאת דוגמה קטנה ואבסורדית למנגנון הריגול העצום שהקים השטאזי, שפלש עד למקומות האינטימיים ביותר של אזרחי גרמניה בכדי לבלוש אחרי "חתרנות פוליטית". חשיפת הארכיונים היא שהפכה את השטאזי למטבע לשון גלובלי – הביטוי הקיצוני ביותר של שלטון המבוסס על ריגול פנימי, על פיקוח הדוק מאין כמותו על כל פעולה ואמירה של כל אדם ואדם, שלטון שאין מילוט מעינו הפקוחה וממרתפיו החשוכים. על כן, ההשוואות הנרמזות כאן בין השב"כ לשטאזי עלולות לעורר התנגדות.

ישראל של ימינו איננה מזרח גרמניה של לפני 40 או 50 שנה. ההבדל העיקרי הוא שבמזרח גרמניה כולם היו חשודים, כל הזמן, בעוד שבישראל רוב היהודים שבין הים לירדן אינם נתונים למעקב ורדיפה יומיומיים. לעומת זאת, רוב הפלסטינים כן. ואם נדמה לכם שהשטאזי פלש למרחב הפרטי של קורבנותיו הרבה מעבר למה שהשב"כ עושה לקורבנותיו – תחשבו שנית. סוכני השטאזי היו מוריקים מקנאה לנוכח האמצעים הטכנולוגיים שנמצאים בידי השב"כ בימינו, אמצעים ששמים ללעג את דגימות הריח ואת "המצלמות הנסתרות" שלהם.

הצצה מבהילה ליכולות המעקב של השב"כ קיבלו הישראלים בשנתיים האחרונות, על רקע השימוש שנעשה בהן במסגרת המעקב אחרי נשאי קורונה פוטנציאלים. אז שמענו לראשונה על קיומו של "הכלי" – מאגר מידע מקיף על כל אזרחי ישראל, יהודים וערבים: כל השיחות, כל המיקומים, כל המסרים, כל הזמן. מבחינת הפלסטינים בשטחים, מדובר בחדשות ישנות: הם חיים את הפאנאופטיקון של ג'רמי בנת'ם כמציאות יומיומית: מעקב בלתי פוסק מדי יום ביומו. מצלמות זיהוי פנים של חברת Anyvision שפרושות ברחבי יו"ש, מערכת "זאב כחול" שאוגרת תצלומי פנים של פלסטינים שחיילים מעלים דרך אפליקציות, רחפנים של המנהל האזרחי, רחפנים של רבש"צים בהתנחלויות, ניטור קבוע של הרשתות החברתיות, ציתות של יחידת 8200 לשיחות פרטיות ודליית פרטים אישיים לצורך סחיטה עתידית (יכולת שהפכה גם לפרוייקט ייצוא משגשג), וכמובן, פריצה לטלפונים של פעילים פוליטיים, באדיבות NSO. יותר מרבע מכוח האדם של השב"כ הם אנשי טכנולוגיה, ושיעורם רק יעלה בעתיד. אוניברסיטת תל אביב, עם תכנית The Xcelerator שלה, יכולה לזקוף לזכותה את התעצמות מדינת המעקב של השב"כ. אומנם השארנו את כבר השטאזי מאחור, אבל תמיד יש למה לשאוף; אפשר גם להפוך לשינג'יאנג, למשל.

* * *

ברור לי שחלק ניכר, אולי רוב הישראלים, מושכים כתפיים לנוכח כל זה ומפטירים משהו בנוסח "טוב, כשחוטבים עצים עפים שבבים", או "המטרה מקדשת את האמצעים", או אולי להיט כל הזמנים "השב"כ מציל את החיים שלך ושל המשפחה שלך, תגיד תודה ותשתוק".

את השאלה האם ראוי שמדינה מודרנית תחזיק בשירות ביטחון חשאי אני מעדיף לדחות לפעם אחרת. לצורך הדיון, נניח שהתשובה חיובית; כך לפחות נהוג בכל מדינה מוכרת. לכן לא עצם קיומו של השב"כ עומד כאן לדיון, אלא רוחב ועומק השפעתו על החברה בישראל ובשטחים. האם המעבר ממדינה שיש לה שב"כ לשב"כ שיש לו מדינה מוצדק? בזמן שאתם מספרים לי איך השב"כ מציל את חיי כל יום, אני רואה ושומע איך הוא מתעלל בילדים, מביא עשרות אלפי פלסטינים למעצרי שווא שאינם מסתיימים במשפט (זוכרים את הכדורגלן שישב שלוש שנים בכלא, סתם?), פושט על בתים של משוררות ומביא למאסרן "בגין דברי הסתה", מפליל אזרחים ערבים באמצעות הודאות שווא שחולצו בכוח, משליט טרור בקמפוסים הפלסטיניים באמצעות מעצרי הפחדה ומאסרים ממושכים של פעילים פוליטיים (קרבה משפחתית לפעילי טרור מספיקה), סוחט פלסטינים במצבי משבר כדי לגייסם כמשת"פים (רוצה טיפול בסרטן? תלשין; רוצה אישור עבודה? תלשין), וזה באמת רק על קצה המזלג.

אתם אומרים שהשב"כ מצמצם את החשיפה שלנו לטרור; אני טוען שיש לו חלק גדול ביצירתו. השב"כ מסכל פיגועים שהוא טמן את זרעיהם. מנגנון הדיכוי הפוליטי-כלכלי העצום שיצרה ישראל בשטחים, בהנהגת השב"כ, על עשרות אלפי קורבנותיו החפים מפשע, שנפצעו או נהרגו או נאסרו או נסחטו רק בגלל היותם פלסטינים – המנגנון הזה הוא הבעיה. לא ההתנגדות אליו.

וכל מי שמקדם את המנגנון, מסייע לו לשכלל את יכולותיו הטכנולוגיות, מעניק לו גיבוי משפטי, עוזר לו לגייס עובדים, משיק כוסות קוקטייל מצטלצלות עם בכיריו, מפרסם כתבות יח"צ עבורו – כל אלה שותפים לפשע.

מזמן רציתי לכתוב על מירון בנבנישתי (1934-2020), שכתיבתו וחייו ופעליו הרבים היו מופת בעיני במשך שנים ארוכות. האיש שגדל בחיק תנועת העבודה, היה למדריך טיולים שהכיר כל ואדי וכל גומחה בארץ, האמין בלב שלם שזכותם של יהודים פולנים מאירופה להתיישב בארץ גוברת על זכותם של ילידיה הערבים להישאר בביתם, ואט אט התפכח, כיוון שחי כל חייו במגע ישיר עם אותם ערבים, בשכונת מגוריו, אבו תור בירושלים, ואז היה למכשיר שלטוני של שלטונות הכיבוש ב"ירושלים המאוחדת" אחרי מלחמת ששת הימים, תחת שרביטו של טדי קולק, וניצח, מצד אחד, על הריסת בתים של פלסטינים, ומצד שני, על שיקום המשפחות שפונו מן הרובע המוגרבי שישראל הרסה, שהיה שותף לעוולות כמו הפקעת כל שטחי הציבור בשכונת ואדי חילווה בסילואן מרשות תושביה באמצעות הכרזתה כגן לאומי, אבל אחרי 11 שנים של חיכוכים בלתי פוסקים בין מעשיו למצפונו פרש, ובמקביל התעמק בחקר ירושלים ובהסטוריה של ארץ ישראל, בסכסוכים בין-קהילתיים בעולם, וככל שידע יותר וחשף יותר, כך נדד יותר שמאלה, עד שהפך למבקר רדיקלי של הציונות במחצית חייו השנייה.

בנבנישתי היה נביא זעם של השמאל, רועם ומהדהד לא פחות מישעיהו ליבוביץ'. אף אחד אינו חולק כיום על חשיבותו ההסטורית של ליבוביץ' ברגעים המכריעים שאחרי כיבוש השטחים, ואולם חשיבותו של בנבנישתי, ברגעים המכריעים של "התפוצצות מפעל ההתנחלויות" – מ-4,400 מתנחלים ב-1977 עד ל-60,000 מתנחלים ב-1987 – אינה נופלת מזו של ליבוביץ', ואולי גם תעלה עליה, בחשבון ההיסטורי האחרון. בנבנישתי היה הראשון, ולאורך שנים היחיד, שהבין את מה שמתרחש מול עיניו, הקמתה של "הרפובליקה השניה" כפי שכינה אותה, התערובת הייחודית של כיבוש ואפרטהייד והפרדה אתנית ממוסדת; הראשון שהריח את צחנת הטרנספר מאחורי הכסות המהוגנת של "הפרדה"; והוא גם ראה שמדובר במצב קבע יציב ולא חולף. הוא ידע והבין זאת כי ניהל פרוייקט מחקרי עצום במהלך שנות ה-80, שסוכם ב"לקסיקון יהודה ושומרון". לפני "בצלם" ולפני "יש דין", בנבנישתי היה שם. הוא ידע על הפקעת האדמות מן החקלאים הפלסטינים בבקעת הירדן, שעליהן הוקמו מטעי התמרים ליישובים היהודים; הוא ידע על השיקולים הכלכליים הקרים שהשפיעו על שרטוט גבולות המפלצת האורבנית, "ירושלים המאוחדת"; הוא ידע על החקיקה עוקפת-הסיפוח של הצו בדבר ניהול מועצות מקומיות; והוא ראה כיצד מושכות ממשלות ישראל אלפי מתנחלים באמצעות חלוקה כמעט חינם של מגרשים וזכויות בנייה בשטחים.

בנבנישתי הבין שכל מאות ואלפי הפעולות הללו, קטנות כגדולות, מדי יום ביומו, שמתפרשות על כל שדרות החברה והממשלה – ממע"צ ועד הבנקים למשכנתאות, מרשות העתיקות ועד מפעלי חצץ וחברת "מקורות" – מצטרפים לגלגל תנופה אדיר, שנע בכיוון אחד, בלתי הפיך. את תזת האי-הפיכות ניסח בשנת 1983, וזו נחתה אל לב השיח הפוליטי כפצצה. עד היום איש לא פירק את הפצצה הזאת, אך אין מי שנכנס אל הזירה מבלי להעיף בה מבט זהיר, מבלי להתייחס אליה, להתמודד איתה, להכחיש אותה או סתם לרקוע ברגליים בכעס מולה. לא מעט אי-הבנה עוררה התזה הזאת, והסיבות ידועות: אנשים מעדיפים לא להבין טענות שמשמעותן מאיימת מדי. קוראים לזה "אי-הבנה ביודעין", תופעה שמוכרת מקרוב לכל מכחיש אקלים.

במהלך שנות ה-80' ניטש ויכוח עז, בפוליטיקה וגם באקדמיה, סביב הטענות של בנבנישתי. את סיכום הוויכוח ותגובותיו ריכז בנבנישתי בספר "הקלע והאלה: שטחים, יהודים וערבים", שיצא לאור בתחילת 1988, חודשים ספורים לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה. בנבנישתי צפה אותה; במהלך עשור שלם שהיה גדוש ב"מגעים", "ועידות שלום", "שיחות נורמליזציה" חובקות עולם וכו', הוא המשיך להתריע שבמקביל ליקום הוירטואלי שרקחו פקידים מוושניגטון וירושלים, המציאות ממשיכה להתקדם לעבר פיצוץ. הספר הוא קריאת חובה לכל אדם פוליטי חושב בישראל, ומטרת הפוסט הנוכחי היא להשיב אותו למחזור הדם של הישראלים בימינו, באמצעות ציטוטים נרחבים מתוכו. אף מילה בספר לא התיישנה, ולעומת זאת, רבים עדיין מעדיפים לעצום את עיניהם מול אבחנותיו.

מכון "מולד" ודת ההפיכות

קחו את מכון "מולד", למשל. הנה קטע מתוך "מחקר" שפרסם המכון לפני כחודש, בשם "פינוי אזרחי לא אלים: חשיבה מחדש על סיום מפעל ההתנחלוית". צל אפל מרחף מעל המסמך הזה, מסמך שכולו כוונות טובות ועצימת עיניים עקשנית – צילו של בנבנישתי, שאומנם מת מזה למעלה משנה, אך מחברי המחקר מתווכחים איתו בקדחתנות כל הזמן, כמו היה נוכח בחדר.

"בנבנישתי וחסידי גישתו מרבים לבלבל בין שני סוגים של עובדות. הראיות שמגבות את טענותיהם – השינויים במרחב הפיזי, ביצור הכוח הפוליטי ועליית מחיר הפינוי, הן עובדות אמפיריות או למִצער מתיימרות להיות כאלה. לעומת זאת הטענה כי ישראל סיפחה את השטחים “בפועל”, גולשת מהממד האמפירי לממד הנורמטיבי. עובדות אמפיריות מתקיימות מתוקף מצב העניינים בעולם; עובדות נורמטיביות מתקיימות מתוקף הסכמה בין בני אדם. קיומן של ההתנחלויות הוא עובדה אמפירית שאינה תלויה בהסכמת הציבור הישראלי או ביחס הקהילה הבינלאומית. לעומת זאת, מעמדו הפוליטי והמשפטי של השטח הוא בעל תוקף נורמטיבי מובהק, וככזה הוא מוכתב במישרין על ידי הציבורים הרלוונטיים: הישראלים, הפלסטינים, האמריקאים, מדינות העולם הערבי, מוסדות בינלאומיים וכדומה. השאלה בדבר הפיכות הכיבוש אינה נוגעת, אם כך, רק או בעיקר לעובדות בשטח שעליהן ביסס בנבנִישתי את עמדותיו; אם השליטה הישראלית בגדה המערבית עברה את נקודת האל-חזור, הרי זה מפני שהשטחים הפכו לחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל בעיניהם של מספיק ישראלים, מספיק פלסטינים ומספיק שחקנים בזירה האזורית והבינלאומית. במלים אחרות, היא תלויה בהסכמה או באי-הסכמה של בני אדם ושל המוסדות הפוליטיים והמשפטיים המשקפים את העדפותיהם." (עמ' 33)

צודקים המחברים (אבנר ענבר, אסף שרון ועומר עינב) שהפיכות הכיבוש אינה נוגעת רק או בעיקר לעובדות בשטח. אבל הם טועים ובעיקר מטעים כשהם מייחסים עמדה נאיבית כל כך לבנבנישתי; וכיוון שאיני רוצה לייחס להם הסתרה בזדון, אסתפק בהשערה שאדם אינו רואה את מומיו שלו. מי שמחשבתו הפוליטית פשטנית אינו יכול לתפוס מורכבות במחשבה הפוליטית של זולתו – ומחשבתו של בנבנישתי היתה אכן מורכבת ומאתגרת.

הנה תשובתו של בנבנישתי להאשמת השווא הזאת – תשובה שנכתבה 33 לפני ההאשמה.

"השאלה הרלוונטית היחידה, חשבתי, היא מי מייצג בשנות השמונים רצון פוליטי חזק יותר (שהעובדות הפיסיות הן רק פן אחד שלו), המחנה הרוצה לשמר את הסטטוס-קוו – שלטון יהודי בכל ארץ ישראל, או המחנה הרוצה לשנות אותו? אין ספק, העובדות "ניתנות לשינוי במחי עט המוחזקת ביד אחרת", אבל האם יהיה ל"יד האחרת" הכוח לחטוף את העט? אין ספק, כל מצב פוליטי הוא "הפיך", ובלבד שאפשר לגבש כוח פוליטי שיבצע את ההפיכה. באופן תיאורטי אפשר לפרק יישובים ו"לחרוש" כבישים, אבל האם העובדות הנקבעות, ובעיקר הזמן החולף, מחזקים את הכוח הפוליטי התומך בהמשכו של שלטון הכיבוש, או את הכוח הפוליטי המנוגד לו?" (עמ' 44)

ובכן – לא רק "עובדות פיסיות". אבל העובדות, וכאן מצויה הנקודה העיוורת, מה נקודה, יבשת עיוורת ענקית, של אנשי "מולד" – העובדות משקפות בעצמן רצון פוליטי ובעיקר מאזן כוחות פוליטי. הן אינן הפיכות משום שהרוב הישראלי אינו חפץ בהפיכתן – היום הרבה פחות מאשר בשנות ה-80'. והרוב הזה ממשיך להשקיע משאבי עתק בפרויקט ההתנחלויות לא כי הוא נחטף בידי כת משיחית, לא כי הוא תינוק שנשבה ולא בשל שאר הבדיות המנחמות שמספר לעצמו השמאל הציוני על משכבו בלילות. הוא עושה כך כי זה מובן מאליו מבחינתו. אנשי "מולד" שואבים עידוד מכך שראשי המתנחלים מפקפקים (בפרסומים פנימיים שלהם) אם הצליחו "להתנחל בלבבות" או לא. תראו, הם צוהלים, אפילו הם מכירים בכך שלא "התנחלו בלבבות". אבל במחילה, היכן שוכן הלב הפוליטי ומי ידעו? האם אדם צריך להתפעם מריקוד גבעות "עוצו עצה ותופר" כדי לתמוך בשגשוג ההתנחלויות? מול עינינו ממשלה שנשלטת בידי המרכז והשמאל מחליטה על תוספת של 3,200 יחידות דיור בשטחים. יותר ממיליון מטיילים ישראלים מדי שנה פוקדים את אתרי התיירות בשטחים, אלפים רבים רוחצים במי מעיינות גזולים, לוגמים יינות מיקבים שהוקמו בגנבה וכחש, ובאופן כללי, מגלים אהדה רבה למתנחלים ולקשיי החיים מעבר לקו הירוק. הישראלים הללו אינם מתנחלים ולא עולה על דעתם לעקור את מגוריהם לשטחים; אבל עוד פחות מכך עולה על דעתם להחרים את מוצרי ההתנחלויות, להצביע למפלגות שבאופן חד וברור מתנגדות לכל השקעה בהתנחלויות, וכד'.

"לב פוליטי", אם כך, הוא הרבה מעבר למה שהישראלי הממוצע יחשוף בפני סוקר של "מולד" ששואל אותו האם היחס שלו למתנחלים הוא "חיובי" או לא. "לב פוליטי" הוא שקלול כל ההתייחסויות שלך, הגלויות ובעיקר המובלעות, המודעות והמודחקות, לתופעה שדורשת ממך לנקוט עמדה פוליטית. הלב הזה, אצל רוב הישראלים היהודים, מזמן אינו רואה כל פסול בשילוב מלא של ההתנחלויות במדינת ישראל. דיבורים על "אפרטהייד" נשמעים באוזניהם הזויים והם ממהרים להתגייס נגדם. בעיקר אם הם "שמאלנים טובים".

במשך שנים, אנשי "מולד" ובראשם שאול אריאלי, סופרים בדקדקנות מתנחלים והתנחלויות, עורכים חישובי פיצויים מסובכים, ורוצים להוכיח לנו, חמושים בטבלאות אקסל ובמפות דמוגרפיות, שפינוי התנחלויות הוא בגדר האפשר. שהוא לא בשמיים. שהוא אפשרות בעולמנו. במחקרם האחרון, אחרי אי אלו חישובים, עם פטור לעסקים קטנים ואחרי ניכוי הוצאות מוכרות ועוד סלטה דמוגרפית כפולה לאחור – הם מרגיעים אותנו: מספר המתנחלים שיתבקשו לפנות את בתיהם יהיה לכל היותר 175 אלף. מה שנקרא, פיס אוף קייק. זו כמובן הערכת חסר, כי היא נכונה להיום, ולא לעתיד ההיפותטי שבו ייצא הפינוי לפועל. שימו לב: זהו אופק התקווה שמציע השמאל הציוני – תרחיש היפותטי של פינוי 200 אלף או יותר מתנחלים. ואחרי זה מאשימים את השמאל הרדיקלי שהוא זורע ייאוש.

בנבנישתי (ואני אחריו) מסכים: הפינוי הוא אפשרות פיזיקלית. אך לא פוליטית. כש"מולד" קובע כי "מעמדו הפוליטי והמשפטי של השטח הוא בעל תוקף נורמטיבי מובהק", הוא נשען – שלא במקרה – על הנורמות שמקובלות בעולם המערבי. אך אלו, כפי שמחצית המאה האחרונה מוכיחה, לא עצרו את מפעל ההתנחלויות, לא עצרו את פשעי המלחמה התקופתיים של ישראל כלפי רצועת עזה, ודרושה אמונה דתית ממש – משיחיות מצד שמאל – להניח שהם יעשו זאת בעתיד.

למען האמת, אנשי "מולד" בעצמם מודים, גם אם לא במפורש, שהקונצנזוס השמאלני, האמריקני (ובמובלע, גם הבינלאומי) זז בעקביות ימינה. הם מדברים בגלוי על השארת "גושי התנחלויות" מעבר לקו הירוק כאילו יש פרטנר פלסטיני אמיתי להכרעה החד-צדדית הזאת. כבדרך אגב הם מעירים כי "מעבר לקו הירוק חיים כ-660,000 ישראלים – כ-220,000 מהם חיים במזרח ירושלים ובמרחב העוטף, והם אינם צפויים להיות מפונים בהסדר עתידי." פשוט כך – הפלסטינים (לא צד בעניין, כמובן) אמורים לבלוע את גבעת זאב וגילה ונווה יעקב ותלפיות-מזרח, בלי שום מחאה; מן הסתם גם תישלל מהם זכות התגובה על הרחבת התנחלות הר גילה והחנק הסופי של כפר אל-וואלג'ה – גם הם בתחומי "הקונצנזוס". חכו, יש המשך: "מתוך 440,000 הישראלים הנותרים – המהווים כ-14% בלבד מסך תושבי הגדה – הרוב חיים במה שנהוג לכנות "גושי התיישבות". בין האזורים האלה לבין שטחה הריבוני של מדינת ישראל מתקיים רצף טריטוריאלי, ואף הם אינם צפויים להתפנות במסגרת הסכם מדיני."

זהו השמאל של שנת 2021: נוקט לשון הלבנה (גושי "התיישבות" ולא "התנחלות"), קובע חד-צדדית שטחים שיסופחו לישראל, ובסוף – זה יגיע מתישהו, תמיד זה מגיע – מלין על הסרבנות של הצד הפלסטיני.

נכון, זה תמיד היה השמאל, אך היו גם קולות אחרים. ומדהים להיווכח עד כמה העיוורון התקבע והעמיק, שהרי ב-33 השנים שחלפו בין כתיבת "הקלע והאלה" לבין כתיבת הדו"ח של "מולד", צמח פרוייקט ההתנחלויות פי 10 (!) בהקפו האנושי, ומי יודע פי כמה בהיקפו התשתיתי, ורעבונו שאינו יודע גבול כבר "מספח" לעצמו שטחים בתוך הקו הירוק. מאז כבר היו עוד אינתיפאדה ועוד מעגלי אלימות ועדיין, "מחנה השלום" הישראלי תקוע, כמו תקליט שרוט, במשחק היחידי שהוא מכיר: יהודים יושבים יחד עם יהודים אחרים, משרטטים מפות, נוגסים בקרקעות של ערבים, וקובעים איזה ערבי יהיה אזרח של איזו מדינה.

הדבקות ב"הפיכות" הכיבוש מובילה לפרקטיקה שמוכרת ממחוזות ההידרולוגיה הישראלית. כשם שהקו האדום של הכינרת הולך ונדחף מטה בהתאם להתחממות הגלובלית, כך הקו האדום, כלומר הקו הירוק, של חסידי שתי המדינות, הולך ונדחף מזרחה, בהתאם להיסחפות ימינה. אם שכונת "הר חומה" נחשבה פעם ייהרג ובל יעבור עבור השמאל, טריז בלתי נסבל ברצף הטריטוריאלי הפלסטיני בין בית לחם לירושלים, הרי כיום השמאל ו"מולד" כוללים אותה ללא הנד עפעף ב"גושים" שמעבר לכל מחלוקת (יהודית). המתרס האחרון שעליו מצטופפים שרידי השמאל הוא תכניות הבנייה בשטח E1 (בין ירושלים למעלה אדומים) – תכניות שהכינה ממשלת רבין, כן כן, כש"השמאל" היה בשלטון, אך הממשל האמריקני מעכב אותן כבר כמעט עשרים שנה. כל הסימנים מראים שהבנייה למגורים תחל שם בעתיד הלא רחוק, שהרי תשתיות בעלות של עשרות מיליונים, כולל משטרת מחוז ש"י, כבר הוקמו באזור, והתכנית "הנפיצה" התאומה, של בנייה בגבעת המטוס, כבר נמצאת בשלב המכרז.

האם מכון "מולד" יעדכן את עמדותיו ויטען שבעצם הבנייה ב-E1, המבתרת לכאורה את צפון הגדה ממערבה, איננה בבחינת גזר דין מוות למדינה הפלסטינית, כמו שחשבנו עד כה? האם תימצא דרך עוקפת להבטיח "רציפות טריטוריאלית" פתלתלה ליישות המפורדת, הכנועה והחלושה שנקראת "הרשות הפלסטינית"? אני חושד שכן. ישראל וגם השמאל הישראלי מומחים בדרכים עוקפות. אין זונחים עיקרי אמונה לנוכח תהפוכות המציאות.

נאבקים במילה "סיפוח" ומסתגלים למציאות הסיפוח

אריאלי ואנשי "מולד" מייחסים חשיבות עצומה לנוכחות המילה "סיפוח" בשיח הציבורי. אחד העקרונות המקודשים בתפיסתם הוא שכל עוד לא הכריזה ישראל רשמית על סיפוח השטחים – הכל פתוח. זאת ועוד, הם שואבים עידוד מכך שכל בלוני הניסוי שקוראים לסיפוח רשמי, המופרחים מפעם לפעם – בין אם בידי סמוטריץ' או נתניהו או השגריר לשעבר דייויד פרידמן – מתפוצצים תוך זמן קצר:

"למרות שבשנים האחרונות אף אחד כמעט אינו מדבר עוד על הסדר מדיני, גם היום ה”עובדות בשטח” אינן מצליחות לשנות את … “מעמדם האובייקטיבי” של השטחים. גם עכשיו ברור כי בבחירה בין הסדר והקמת מדינה פלסטינית לבין השלמה עם הקמת מדינה דו-לאומית, הרוב המכריע של אזרחי ישראל יבחר באפשרות הראשונה. בניגוד לטענות בנבנישתי, ביינרט ואחרים, הימשכות מצב הביניים אינה מעידה על סיפוח “בפועל” של השטחים, אלא דווקא על כישלונה של תנועת ההתנחלות לגרום למדינה לספח אותם." (עמ' 46-47)

כן, ברור. למעשה, "בבחירה בין הֵסדר והקמת מדינה פלסטינית לבין השלמה עם הקמת מדינה דו-לאומית", גם בנבנישתי היה בוחר באפשרות הראשונה. גם אני וגם כל אדם שעיניו בראשו יודע שמדינות נפרדות הן פיתרון יציב יותר לסכסוכים בין-קהילתיים מאשר מדינות רב-לאומיות. אבל שוב זו לא השאלה הנכונה, ולמעשה, היא איננה השאלה הנכונה כבר ארבעים שנה ויותר. זה באמת כבר לא מעניין אף אחד מה הפיתרון האידאלי בעיני אקדמאים ישראלים לסכסוך עם הפלסטינים. שכן הפיתרון האידאלי איננו ריאלי, איננו אפילו בגדר אפשרות רחוקה. מי שמצביע על אי-היתכנותו אינו ממליץ על מדינה דו-לאומית, אלא פשוט תובע מן המתדיינים לעסוק בפתרונות אפשריים ולא במשאלות לב.

ואשר להימשכות מצב הביניים – כן סיפוח או לא סיפוח – אני מניח שוב לבנבנישתי להשיב לשאלה, 33 שנה לפני שהיא (שוב) מועלית כאילו יש בה חדש.

"חולשתם של המודלים התיאורטיים, המציגים רצף של כיבוש-סיפוח, היא ההנחה שהם מניחים – ש"הסיפוח" יתרחש אי פעם. ישראל נמצאת בדיוק בנקודה שהיא מעוניינת להיות בה. המצב הקיים, אמורפי, נזיל ומטושטש, הוא הטוב שבעל העולמות הן ליונים והן לנצים. הומצאה שיטה פשוטה יותר מסיפוח – אינטגרציה וסגרגציה בעת ובעונה אחת – ואף יושמה בהצלחה. השטחים שולבו במערכת הישראלית והוטמעו בה בכל הקשור לתחומים שלישראל היה בהם אינטרס – קרקע, מים, יחסי כלכלה ומסחר, התנחלות לא מוגבלת, והופרדו מהמערכת בכל הקשור לאוכלוסיית הפלסטינים ולצרכיה, כדי להימנע מהנטל הכרוך בשילובה (אזרחות, שירותי רווחה, חופש ביטוי פוליטי וחופש התאגדות). בכמה תחומים אפשר להתגדר בסיפוח, ואילו בתחומים אחרים אפשר להסתתר מאחורי התירוץ של כיבוש. מי שחפצים בסיפוח אינם זקוקים לאקט הפורמלי: "עם אינו מספח את מולדתו". מתנגדי הסיפוח מעוניינים לדבוק בפיקציית "הכיבוש המתמשך", שכן הוא משמר כביכול אופציות פתוחות להתנתקות." (עמ' 49)

מחברי דו"ח מולד דווקא ערים למערכת החוקים והתקנות והצווים הצבאיים המסובכת שסיפחה בפועל את תושבי ההתנחלויות לישראל והותירה את התושבים הפלסטיניים תחת משטר חוקי מפלה, חציו צבאי וחציו ירושה מן החוק הירדני. "ממשלה שתחליט על פינוי ההתנחלויות במסגרת הסדר תוכל להנחות את המפקד הצבאי לבטל את תחיקת הביטחון של “משפט המובלעות”, ובמקביל הכנסת תוכל לבטל את החקיקה הפרסונלית", הם כותבים, משל היה מדובר בהחלטה זריזה של עיריית יבנה להזיז מצבור פחי אשפה מרחוב אחד למשנהו. גם כאן, הרצון הפוליטי, היכולת לגייס גב פוליטי לצעדים רדיקליים כאלה – אינה עולה לדיון. זהו הפיל השקוף שבאמצע החדר. אין מדברים בו; ההנחה הויטגנשטיינית היא היא שמה שאי אפשר לדבר עליו, צריך לשתוק אודותיו.

ומדוע "מולד" שותקים בנקודה הקריטית הזאת? כי גם הם יודעים לאן תוביל אותם התשובה. איך ייברא, יש מאין, רצון פוליטי עז ונחוש, בקרב רוב הישראלים, לפנות התנחלויות? כל עוד הסטטוס-קוו של כיבוש-בואכה-אפרטהייד פועל לטובתם, וגובה מהם מחיר נסבל (אוקיי, קצת עלבונות לאגו הלאומי כשאמנים מבטלים הופעות בישראל, אפשר לחיות עם זה), כל עוד הם נהנים משמן הזית של "משק אחיה" הגזלן, כל עוד החיים פה בסך הכל לא רעים בכלל אם אתה יהודי – למה שתרצה לשנות משהו? רצון פוליטי שיפעל כווקטור נגדי לכל האינרציה הזחוחה הזאת יוכל להיווצר רק כאשר המחיר של שימור האפרטהייד יהפוך כבד מדי לישראלים (אלה שלא יכולים או רוצים להגר). ככה אנשים זזים מעמדות פוליטיות – מה טוב או לא טוב להם. לא בזכות דו"חות של מכוני מחקר או פוסטים בבלוגים.

ובכן, שמאל ציוני, מה יגרום לישראלים להבין שהאפרטהייד רע באמת, רע לתפארת, לא רק לקורבנותיו הפלסטינים אלא גם למחולליו? נדמה לי שהתשובות מוכרות. רק שלהעלות אותן על דל שפתיך מחייב חציית רוביקון נפשי, שאין ממנה חזרה.

לקחי ההתנתקות

עוד סוגיה נצחית במעגל הדיון האינסופי של השמאל הוא היתכנות הפינוי והשלכותיו. פרק נכבד בדו"ח של "מולד" מוקדש לניתוח ההתנתקות מרצועת עזה ופינוי גוש קטיף. תמציתו: נעשו כל השגיאות האפשריות. לו הפינוי היה נעשה בצורה נכונה, מושכלת, בתיאום עם המתיישבים ובמסגרת הסכם דו-צדדי עם הפלסטינים – המראות הקשים היו נמנעים.

אבל האם מישהו רוצה למנוע אותם? או שמא דווקא להפך?

גם כאן יש תחושת דז'ה וו חזקה, שכן הסיבוב הקודם –המראות הקשים וכו' – כבר התרחש באמצע שנות ה-70' – פינוי חבל ימית מפתחת רפיח. והנה, גם כאן בנבנישתי השכיל להוציא את המסקנות הפוליטיות שאנשי "מולד" אינם רוצים או אינם מסוגלים לגזור.

"גם את מאבקיו של גוש אמונים נגד פינוי ימית הבנתי באותו אופן. "אל תעקור נטוע", ההתבצרות בבונקרים, ההתכתשות עם החיילים ומחיקת ימית מעל פני האדמה בידי אריאל שרון לא נועדו אלא ליצור טראומה לאומית שתשמש אות אזהרה ומחסום פסיכולוגי בפני פינויים של יישובים בארץ ישראל. ליישובים כשהם לעצמם ייחסו מחולליהם חשיבות משנית. הגזירה השווה שמנסים לגזור מפינוי פתחת רפיח ומפינוי יישובים בגדה המערבית, בתוך דוגמה ל"הפיכותן" של עובדות פיסיות, נראית הגיונית ומשכנעת במבט ראשון, ואולם יש בה משום התעלמות מן ההבדל המהותי שבין השניים. פינוי ימית התאפשר משום שחסידי "ארץ ישראל השלמה" היו מוכנים לוותר עליה תמורת הישארותם בגדה המערבית, ולא בשל לחצם של "שלום עכשיו" או של יוני המערך, ואפילו לא בשל לחץ בינלאומי.

יש הרואים בפינוי ימית תקדים לפינויה של אריאל, משום שבשתיהן מדובר בהתיישבות לא אידאולוגית, ואת המתיישבים אפשר לפצות בכסף, פיצוי שיקסום להם. גם גישה זו מוטלת בספק, שכן המשא ומתן על הפיצויים עם מתיישבי ימית נערך לאחר שהוכרעה הכרעה פוליטית, והיה אמצעי ליישומה. הטענה בדבר הפיצויים מבוססת על ההנחה שאכן תקום ממשלה שתחליט לפנות את אריאל ולהציע פיצויים למתיישביה, אבל כיצד יגויס הרצון הפוליטי לכפות הכרעה שתוליך לקראת משא ומתן על פיצויים בגדה המערבית?" (עמ' 67)

גם ייישובי גוש קטיף היו "קורבן משתלם" לצורך הנצחת האחיזה בגדה המערבית. כידוע, זו גם היתה כוונתו הלא-כל-כך-נסתרת של אריאל שרון, כפי שנחשפה ב"ראיון הפורמלין" של דב וייסגלס. תמיד יהיה קומץ קנאים שיכבול עצמו בשרשראות לסיפי הבתים; טראומת הפינוי חייבת להתחדש מדי דור ודור. הזרם המרכזי של המתנחלים לא דבק בפתחת רפיח וגם לא בגוש קטיף, וריכז את מאמציו בשימור חבלי הארץ המהותיים בתכנית המשיחית, נחלת האבות שביהודה ושומרון. והראיה: ארבעת היישובים בשומרון שפונו במהלך ההתנתקות עדיין מושכים אליהם מתנחלים-מחדש, 15 שנה אחרי הפינוי, ושם מועלית, בשיתוף צה"ל, ההצגה המוכרת לעייפה של פינוי-הקמה-מחדש-פינוי-הקמה מחדש, עד שתישכח כליל עובדת הפינוי והם יהפכו ליישובי קבע. באחד מהם כבר הוקמה מחדש ישיבה; בעלי הקרקע הפלסטינים, כמובן, אינם מורשים לגשת לאדמתם, זו ש"פונתה" ממתנחלים.

מסקנות ממציאות דו-לאומית

אני עוזב את הוויכוח עם "מולד". בנבנישתי לא הצליח להזיז את קודמיהם מדעתם, וגם אני כנראה לא אצליח להזיז אותם. אני ממשיך עם מורשתו של בנבנישתי ועוד כמה תובנות חריפות מן הספר "הקלע והאלה".

כל ימיו, כלומר, כל מחצית ימיו השנייה, מן השעה שהתפכח מחלום המדינה היהודית, ועד לשנתו האחרונה, לא עייף בנבנישתי מלחזור ולהבהיר שהדו-לאומיות בין הים לירדן איננה בגדר אידאולוגיה אלא מציאות חיים; שהסכסוך הבין-קהילתי לא ייפתר בדרך של הפרדה טריטוריאלית, אף אם יכול היה להיפתר כך, במשך תקופה קצרה, ואף אם זה הפיתרון האידאלי, הטוב שבכל העולמות.

על כך, שלא נצמד לא אל העבר הבלתי מושג וגם לא אל האידאל הבלתי מושג, לא סלחו לו אף פעם במחנה שלו.

"הרתיעה האינטלקטואלית מהמושג… "מדינה דו לאומית" מחייבת, כשהיא לעצמה, בירור יסודי. דחיית ההתמודדות עם הסטטוס קוו והאמונה שהוא זמני והפיך משחררות מן ההכרח להעמיד ערכים ליברליים לעימות קונקרטי עם ציווי המדינה היהודית-ציונית. מדינה דו לאומית היא בלי ספק מתכון לחוסר יציבות פוליטי, כך מלמד אותנו ניסיונן של כל המדינות הרב-קהילתיות (להוציא שוויצריה). אבל העלאת המושג "מדינה יהודית" לדרגה של ציווי מוסרי עליון, כשבפועל יש בה קהילה "לא יהודית" של שבע מאות אלף נפש (אף בלא תושבי השטחים), משחקת לידי מי שמוכנים להקריב כל ערך הומניסטי וליברלי ובלבד שישמרו אותה ב"טהרתה". באופן פרדוקסלי, דווקא הישראלים המתונים, המצדדים בהקמת מדינה פלסטינית נפרדת, מעודדים את הנטיות האתנוצנטריות והלאומניות היהודיות, בהטיפם לביטוי לאומי של ערביי ישראל במסגרת מדינה זו ובתמיכתם בקביעה שישראל היא מדינתו של העם היהודי. בהעלאת השד של "הסכנה הדמוגרפית" יש יותר מאבק של גזענות וממתן רישיון לכוחות לקדם את פני הסכנה הזו על ידי גירושם של הערבים (המכונה בלשון נקייה "טרנספר")." (עמ' 87)

אני אחדד. כששואלים אותי אם אני מעדיף מדינה יהודית או מדינה דו-לאומית, אני מסרב לענות לפני שמציגים לי את המחיר. את מחיר המדינה הדו-לאומית כאן אף אחד אינו יודע. יש לא מעט מדינות רב-לאומיות בעולם שבעברן סכסוכים אתניים. אף אחת מהן אינה יציבה לגמרי, ובכל אחת מצב שונה מבחינת זכויות אדם ואזרח. ניסיון במדינה דו-לאומית יהודית-ערבית – אין לנו (אף כי בנבנישתי היה טוען שאפשר ללמוד לא מעט ניסיון מן הניסיון במיקרוקוסמוס של ירושלים). מה שיש לנו זה ניסיון של למעלה מ-70 שנה במדינה יהודית, ומחירה של זו ידוע היטב. הניסיון הזה, כפי שהצביע בנבנישתי בצלילות לפני 33 שנה, מוביל לאפרטהייד ולטרנספר. הנה אם כן השאלה, בניסוח הגון יותר: מה אתה מעדיף, מדינה יהודית כ"ציוי מוסרי עליון", כלומר, גם במחיר אפרטהייד וטרנספר של ערבים, או מדינה דו-לאומית? ובכן, כאן הבחירה קלה. מדינה דו-לאומית תהיה הרע במיעוטו. הביטוי הזה, "מדינה דו לאומית", הוא מסגרת ריקה. צריך למלא אותו תוכן – הסדרים בין-קהילתיים שיבטיחו גישה שווה לטריטוריה ולמשאבים (ראו את מאמרו הזה של בנבנישתי, בעיקר חציו השני, למודלים אפשריים). ובעיקר, הוא ידרוש תהליך פיוס ופיצוי ממושך, על גזל הקרקעות העצום שביצעו ממשלות ישראל במרחב הפלסטיני.

ומה אם רואי השחורות צודקים, וזה יוביל לפיצוץ ולמלחמת אזרחים? הפלסטינים יאמרו שמבחינתם אין הבדל גדול, כך או כך הם חיים באזור מלחמה מתמשך וסופגים מאות ואלפי קורבנות, בין אם מידי הצבא או מידי מיליציות מתנחלים. ייתכן שבסופה של אותה מלחמת אזרחים יבין הציבור היהודי, סוף סוף, שעליו להיפרד באמת מן הטריטוריה הפלסטינית. זה יהיה לימוד בדרך הקשה ביותר, אך דומה שהציבור הזה לא יכול כבר להבין דברים אחרת. ואולי גם רואי השחורות טועים. העניין הוא שהאלטרנטיבה, כלומר, המשך צעידה בעיניים עצומות אל התהום שלפנינו, כבר לא נראית מושכת יותר.

כך הסביר בנבנישתי את עמידותו של הקונצנזוס הישראלי כלפי כל אופציה לא-ציונית:

"חוסנה של הרפובליקה מובטח על לכידותו של הקונצנזוס היהודי ועל נכונותו לתמוך במשטר. הוא מאוחד בשאיפתו לשמור על אופיה היהודי של המדינה, דהיינו – על מעמד הבכורה המוחלט שלו. ההבדלים שבין הזרמים הפוליטיים הציוניים אינם אלא בהדגשים, בסגנון ובלבטים מוסריים ערטילאיים, אך הם נעלמים לחלוטין במישור הטקטי, היומיומי. לכידות זו מובטחת, משום שהמרכז הפוליטי הישראלי החזק תופס את המתחים הבין-קהילתיים במונחים של הישרדות. פעילות טרור של המיעוט והחרפת ביטויי המחאה שלו מחדדות את תחושת חוסר הברירה והאמונה בצדקת המערכת. הדחקת ההיבטים הלא נעימים של המציאות היא גורם מרכזי בחוסנו של הקונצנזוס הלאומי-היהודי. הצורך לתרץ מערכת שעל פניה רחוקה מנורמות ליברליות-אוניברסליות מביא לידי כך שכל המערכת הנורמטיבית נסחפת ימינה, וסמנה השמאלי של קשת העמדות הפוליטיות נמצא בנקודה שבכל חברה פתוחה וליברלית היתה מוגדרת ימינה מן המרכז." (עמ' 80)

וכאן הוא מתאר בדייקנות כירורגית את שקיעתה של האופוזיציה השמאלית; זכרו שהדברים נכתבו שלושה עשורים לפני ממשלת נתניהו ומחול ההסתה שלה.

"למדתי על בשרי מהי הדינמיקה הדוחפת את כל המערכת הפוליטית ימינה, לעבר ההקצנה הלאומנית. כאשר המציאות נתפסת כסכנה קיומית, קבוצות לאומניות מכתיבות את סדר היום הציבורי וקובעות את עוצמת הוויכוח. די בזעקת השבר "סכנה לאינטרס הלאומי", כדי שהרוב הדומם, שאינו קיצוני אבל רדוף תחושת אי-ביטחון קיומי, יזקוף את אוזניו. קבוצות מתונות מעוניינות להקטין את המתחים משום שכל "מצב חירום" ירחיק מעליהן את הרוב הדומם. מנהיגיהן ייאלמו דום ברגע שיצליחו הקיצונים לחולל פרובוקציה מרשימה, שכן יחששו מפני הוקעתם בתור בוגדים. הם ישלימו כמעט עם כל מצב שיתהווה, ובלבד שיוכלו להתנחם בכך שהחרפת הוויכוח בנושאים "לאומיים קיומיים" תיצור משבר חמור עוד יותר. הקבוצות המתונות מגיבות ואינן יוזמות. בדרך כלל הן מתאחדות רק לאחר מעשה, ואינן מסוגלות להתאחד לשם פעולה יזומה, שתכתיב את האירועים. כל עוד הכל שותפים לתחושת הסכנה הקיומית, יראה הרוב הדומם בעמדות הלאומנים עמדות אמינות יותר ופטריוטיות יותר… מנהיגי הקבוצות הלאומניות יודעים גם הם מהם כללי המשחק הנוקשים שלפיהם מתנהל המאבק הבין-קהילתי: התנהגות קשוחה מדי ודיכוי בוטה יוליכו לקראת מרי טוטלי של המיעוט. על כן, הקיצונים מניחים למתונים להשתבח במדיניות "סובלנית", ובלבד שאין היא סותרת את "האינטרס הלאומי": הם אפילו משבחים אותה, שכן היא עושה רושם טוב, ובכך תורמת להנצחת המצב הקיים. הקיצונים ידועים היטב שכאשר יחוללו פרובוקציה חדשה יוכלו שוב לדחוף את המתונים לעשות מעשים "פטריוטים"." (עמ' 123)

אני בוחר לסיים בפסקה מסוף הספר, שיש בה המלצה אישית לכל אדם פוליטי.

"מעטים הם הסכסוכים הנסובים על אמיתות אבסולוטיות: רובם נובעים מעמדות לגיטימיות מנוגדות, ומעורבות בהם אמיתות יחסיות. הבחירה בין אמיתות יחסיות קשה, ועל כן משתדלים להימנע ממאמץ להבין את עמדות הצדדים לסכסוך ובוחרים לשפוט אותן שיפוט ערכי, לקבל או לדחות את העמדות עצמן. אבל סכסוכים הנפתרים בהיענות לתביעות לגיטימיות רבים יותר מסכסוכים הנפתרים בהליך משפטי. על כן, ההיחשפות לניגודים היא שלב ראשון והכרחי בדרך לפיתרון. מניסיוני למדתי שהגדרת השאלה הנכונה חשובה יותר מהחיפוש אחרי התשובה. אנשים נוטים להגדיר שאלות רק אם יש להם תשובות לשאלות. רובנו עוסקים בהגדרת שאלות נוחות לתשובות נוחות ומוכנות מראש. נכונותי להיחשף למציאות המסוכסכת הוליכה אותי לתחושה שהתשובות שהשבתי לעצמי לפני עשרים שנה אינן ישימות עוד. עמימותה של המציאות הביכה גם אותי. אבל בלא המבוכה הזו אינך יכול לשאול את השאלות הרלוונטיות. יש מצבים אנושיים שבהם השאלה חשובה יותר מן התשובה." (עמ' 166)

מלים מפוצצות, מלים גבוהות מדי, ששימשו מסך עשן בפני מציאות סבוכה, הוציאו את בנבנישתי מכליו. "אין דבר כזה 'ירושלים'", היה רועם בקולו; אין "כיבוש" (כי כיבוש הוא זמני, ומניח הפרדה בין "שם" ל"כאן"), אין משמעות ל"הסכם שלום" כשצד אחד אינו מדינה, דיבורים על "סיפוח" הם תעתוע במציאות של סיפוח דה-פקטו, "ריבונות פלסטינית" היא בדיחה של פקידים ברמאללה ובירושלים, וכן הלאה והלאה. כך ניכר הוגה רדיקלי: כשהוא מזנק אל הזירה, שום מילה ושום מונח אינם מובנים עוד מאליהם. כל שימוש בלתי מושכל בהם משרת את הסטטוס-קוו, כלומר, את השררה.

היחשפו למציאות, היחשפו לניגודים, אל תחמקו מן השאלות הקשות. ההמלצה הזו, אני מקווה, מהדהדת שוב ושוב גם בין עמודיו של הבלוג הזה, שאינם מתחדשים עוד כמו בעבר (אבל כולם קיימים ונגישים בארכיון), משום שרבים מהם נכונים היום כפי שהיו נכונים לשעתם, ואיני רואה טעם לחזור על עצמי שוב ושוב מול קהל מצטמק של אוהדים. בנבנישתי היה רק אחד.

בשעה שאני כותב את המילים האלה הולכים ומתחוורים פרטי הזוועה בשכונת רימאל בעזה (בלילה שבין ה-15 ל-16 במאי): 33 אנשים נקברו חיים מתחת לשורת בתים שצה"ל שיטח מן האוויר. יש נשים, ילדים ותינוקות ביניהם, אך עדיין אין נתונים מדויקים. זו האחרונה בסדרת תקיפות שהותירו אחריהן עשרות הרוגים "בלתי מעורבים" בעגה הצבאית-תקשורתית – גברים, נשים, זקנים וילדים שטיל מכוון היטב קיפד את חייהם. על פי רוב, ללא אזהרה מראש. עוד קווים בשורת "הנזק האגבי" התופחת של מבצע "שומר החומות".

נכון לעכשיו: 188 הרוגים, מתוכם 33 נשים ו-55 ילדים. אלה הם בלתי מעורבים ודאיים, ועליהם יתווספו רבים מבין הגברים, אחרי שיתבהרו הפרטים. כמו בכל מבצע של ישראל בעזה ב-13 השנים האחרונות, אחוז הבלתי מעורבים יהיה גבוה ממחצית, בסבירות גבוהה שיהיה גבוה מ-60%.

כמו תמיד, מכונת ההסברה הישראלית משומנת ומוכנה לפעולה. סיסמאותיה רצות מקצה הארץ עד קצה, במתקפת ההסברה הישראלית בחו"ל, ונישאות על כל פה: החל מראש הממשלה וכלה באחרון הטוקבטקיסטים. יש משהו מבהיל באחידות המוחלטת הזאת של התירוצים הישראלים, עד רמת הניסוח המילולי המדויק. מנטרות שכולנו למדנו לשנן מינקות וכעת נפלטות לנו באורח אוטומטי לחלוטין, עם או בלי קשר למציאות.

בלי קשר.

אחרי שנים רבות, רבות מדי, שטענות ההסברה האלה מוטחות בי ובכל מי שמעז למתוח ביקורת, החלטתי לעשות מעשה ולרכז אותן בפוסט אחד: לרכז ולהגיב עניינית, עובדתית, מוסרית.

למי הפוסט הזה מיועד? שתי קבוצות. האחת, החשובה יותר, היא השבט הישראלי המצטמק שנותרה בו עוד יכולת לראות בפלסטינים בני אדם ולא חיות דו-רגליות. נקרא להם, תמימים וטועים. הם תמימים משום שאינם מקבלים את תמונת הזוועה האמיתית של מעשי צה"ל בעזה, אלא רק דרך פילטרים תעמולתיים. הם טועים משום שכל הדיון על הלגיטימיות של פעולות אלה מוצג להם בצורה מעוותת לחלוטין. התקווה הצנועה היא שאם וכאשר ייחשפו לתמונה האמיתית, ולחשיבה יותר הגונה ומסודרת בנושא, תמיכתם המוצקה בפשעי צה"ל תתערער. כמה מונים התמימים והטועים? אל תתפסו אותי במילה אופטימית מדי. ככל הנראה הם מיעוט. יהי כך, נדבר אל המיעוט.

הקבוצה השניה, מיעוט זעיר עוד יותר, הם אנשים שכבר מחזיקים בידיעות ובדעות דומות לשלי, וחשים צורך לגייס טיעונים סדורים יותר בסערת הוויכוחים הפוליטיים. הנה, קחו והשתמשו.

למי הפוסט הזה לא מיועד? חשוב מאד. הוא לא מיועד למי שלא רואה בעיה אמיתית בכך שיותר ממחצית האנשים שישראל הורגת בעזה (באופן סדרתי, בכל סבב דמים) הם אזרחים בלתי מעורבים. מי שלפעמים, על דרך השעשוע, נכנס לדיונים כאלה רק כדי להשחיל ברגע הנכון "אז איפה פה הבעיה, בעצם?", סרקזם אדונים בגרוש. לכם אין מה לחפש כאן. אל תיכנסו ואל תיתממו. חלק מהותי מן הדיון המוסרי הוא ליבון העובדות; אין כל טעם בהתפלפלות מוסרית תלושה מן המציאות. אך עבור לא מעט ישראלים – שיעורם כנראה עולה על זה של התמימים והטועים – ליבון העובדות כשלעצמו הוא התפלפלות מיותרת. מה זה חשוב מי וכמה נהרגו – זה הגיע להם. זו אשמת החמאס.

אין לי שיג ושיח עם אנשים מסוג זה, ולכן אני שוב מבקש מהם לא להגיב כאן ומכם, הקוראים המתעניינים באמת, לא להשחית את זמנכם בוויכוח איתם. יש מגבלות אינהרנטיות לדיונים פוליטיים אפקטיביים וכדאי לדעת אותן מראש; כשלים חינוכיים של עשרות שנים לא יבואו על תיקונם בזכות "טיעון מנצח" באינטרנט.

ההסברה הישראלית נבנית כמו סולם מוסרי בן 5 שלבים. בכל פעם ששלב אחד קורס, המסבירים צונחים מטה אל השלב שמתחתיו, מתאזנים עליו כהרף עין, וממהרים להציג אותו כמופת, ההבדל בה"א-הידיעה בינינו לבין הפלסטינים. המסלול שלנו אפוא מתחיל למעלה ומסתיים למטה, עמוק בתחתית.

1. צה"ל לא הורג חפים מפשע/ילדים; אלה שיגורים כושלים של החמאס שנופלים בתוך הרצועה.

זאת טענה שדובר צה"ל שתל בתקשורת ביום השני למבצע: "פלסטינים משתמשים בנפגעים הרבים מהרקטות שנופלות ברצועה כדי לחזק נרטיב שישראל פוגעת בילדים". צה"ל טען אז ששליש מהרקטות של חמאס נופלות בשטח הרצועה והן שגורמות לנפגעים הרבים בעזה, כולל 6 ילדים. ריח תעמולתי עז נדף מן הטענה הזאת. למותר לציין שצה"ל הוא צד בסכסוך; כפי שאין לסמוך על דיווחי הזרוע הצבאית של החמאס בכל הנוגע לנפגעים, כך גם אין לסמוך על דו"צ. כשישכך האבק וייחקרו האירועים בידי ארגוני זכויות האדם, ויתפרסמו הדו"חות עוד כמה חודשים (אבל מי יקרא אותם? בטח לא מי שנצמד לגרסת צה"ל), יתברר שאם היו בכלל ילדים עזתים שנהרגו מרקטות של החמאס, מספרם היה זניח. התחייבות שלי.

כך או כך, הטענה הזאת הושמעה בשלב ראשוני ללחימה, כאשר מספר הרקטות מעזה עמד על 200 בלבד. מאז היא מתגלגלת שוב ושוב באתרי החדשות וברשתות החברתיות בישראל, אף כי צה"ל נמנע מלחזור עליה. התמונות מעזה כבר לא מאפשרות להחזיק בטענה מגוחכת כזאת – שום רקטה של החמאס לא מסוגלת למחוק בניינים שלמים. במקביל, ההסברה הישראלית כבר עברה לשלבים הבאים (הורגים חפים מפשע וילדים, אבל…); איכשהו חלק מהישראלים עדיין תקועים בטענה שאף גורם רשמי אינו מחזיק בה יותר.

ואחרי כל זה: אם זה עושה לכם טוב להפחית 6 ילדים ממניין הילדים שצה"ל הרג (כרגע עומד על 55) הדיון הזה כנראה לא נוגע לכם.

לא עובד? יורדים שלב בסולם.

2. צה"ל הורג חפים מפשע רק בגלל שחוליות ירי של החמאס מסתתרות בבתים של אזרחים ויורות משם.

סוס הקרבות הוותיק של ההסברה הישראלית, שאילץ ארגוני זכויות אדם להיכנס לעובי הקורה. דו"ח של HRW שיחזר 19 אירועים ב"עופרת יצוקה" שבהם צה"ל הרג 53 אזרחים; באף אחד מהם לא נכחו לוחמים של החמאס באזור בשעת ביצוע התקיפה. דו"ח של אמנסטי על התנהלות הצדדים ב"צוק איתן" מצא עדויות לכך שהחמאס ביצע שיגורים ספורים מתוך מתחמים אזרחיים (בית חולים וכנסייה), אך במקביל ציין שלא היו ראיות לכמות העצומה של ההאשמות האלה מן הצד הישראלי. מקרה אחד שתוחקר בבלוג הזה היה ההפגזה של בית החולים השיקומי "אל-ופאא" בשכונת א-שוג'אעיה ביולי 2014; שום ירי לא בוצע משם, ולמעשה צה"ל נסוג מגרסתו בהמשך. יחד עם זאת, חוקרי אמנסטי מצאו עדויות לירי של רקטות מאזורי מגורים. השאלה אם צה"ל מגביל את עצמו לתקיפת אתרים כאלה או לא.

רחוק מכך. למעשה, רטוריקת ההפללה של צה"ל תמיד כללית ומעורפלת מספיק כדי שיהיה ניתן להבין ממנה ש"המבנה שימש את החמאס" באופן כלשהו. מה זה שימש? הדפיסו שם עלונים? ישנו? אכלו? קיימו חיי משפחה? הישראלים אינם חוקרים במופלא מהם.

בנק המטרות של צה"ל כולל תמיד גם מרכזי תקשורת ערבים שממוקמים בעזה. הרעיון הוא להשמיד מקורות אינפורמציה שעלולים לערער על הנרטיב הישראלי. בין זה לבין פעולה לוחמתית מוכרת בדין הבינלאומי אין כל קשר. ב-15 במאי השמיד צה"ל בניין התקשורת אל-ג'לאא, ששכנו בו משרדים של אל-ג'זירה, בי-בי-סי ואיי-פי. מפיקים באל-ג'זירה צייצו חצי שעה לפני שהושמד הבניין, כי קיבלו הוראה מצה"ל להתפנות (כן, היה אפשר לחסל גם אותם; אתם רומזים שצה"ל מוסרי כי הוא לא מחסל עיתונאים?). הנה, צה"ל עצמו מודה במעשיו שהוא לא רק תוקף מטרות שהחמאס יורה מהן או מסתתר בהן. דובר צה"ל נימק את התקיפה בכך שלחמאס ולגי'האד האיסלאמי היו "נכסים צבאיים" בבניין. שימו לב, שופרות: צה"ל מנמיך כל הזמן את רף ההפללה. אין טעם להחזיק בטענה שחמאס יורה מכל בניין שצה"ל מפציץ. מה זה "נכסים צבאיים"? צה"ל שוכר עשרות משרדים לצד רואי חשבון ועורכי דין, חברות עסקיות, חלק גדול מהם בלב תל אביב, מסביב לקריה, ברחובות הארבעה, חשמונאים, קרליבך ועוד. האם זה הופך אותם למטרות לגיטימיות לרקטות של החמאס? על פי ההיגיון הצה"לי, התשובה חיובית.

גם מגדל הנאדי בן ה-13 קומות שהושמד ב-12 במאי – בניין המגורים הגדול בעזה – איכלס דירות מגורים ומשרדים רבים. מה הפליל אותו? כל מה שנמסר הוא שהוא "שימש את מפקדי חמאס". שוב, לא נטען בשום מקום שבוצע ממנו ירי. אם כך, כל מבנה בישראל שקציני צה"ל עושים בו שימוש – מרפאה, משרד רישום, קצין העיר, דירת מגורים – גם היא יעד לגיטימי. צה"ל גם הפציץ את סניפי הבנקים המרכזיים ברצועה כי "הם משמשים את החמאס". האם יש בנק בישראל שלא מקיים קשרים עם צה"ל? (הבנקים בישראל לא מממנים טרור, אתם אומרים? את זה עוד צריך לראות בהמשך. לעת עתה תרדו מן העץ של "יורים רק על אתרים שמהם החמאס יורה").

לא עובד? יורדים שלב בסולם.

3. צה"ל הורג חפים מפשע רק בגלל שהחמאס משתמש בדירות לידם או בבניין המגורים שלהם.

האומנם?

במהלך מבצע "צוק איתן" צה"ל החריב 18,000 יחידות דיור והותיר 100 אלף איש חסרי בית. אין שום סבירות בטענה שכל אלה שימשו כאתרי שיגור או משרדים של החמאס. ארגון "בצלם" חקר ותיעד 70 אירועים שבהם הופצצו בתי משפחות על יושביהן; 606 איש נהרגו בהם, יותר מ-70% מהם פחות מ-18, מעל גיל 60 או נשים. "בצלם" כתב כך על קריטריון ההפללה המפוקפק של צה"ל:

"במהלך הלחימה התקיף הצבא עשרות בתי מגורים של פעילי חמאס והג'יהאד האיסלאמי, שנתפסו כמטרות צבאיות לגיטימיות. גורמים רשמיים – בהם הפרקליט הצבאי הראשי ודובר צה"ל – ניסו לטעון כי מדובר ב"תשתיות מבצעיות", "תשתיות פיקוד ושליטה של הארגון" או "תשתיות טרור. אכן, בתי מגורים של פעילים בחמאס או בארגונים אחרים יכולים להוות מטרות צבאיות לגיטימיות, אולם, המבחן שנקבע במשפט ההומניטארי הבינלאומי להיותו של מבנה "מטרה צבאית" הוא כפול: עליו לתרום תרומה אפקטיבית לפעולה צבאית והפגיעה בו חייבת להעניק יתרון צבאי מובהק לצד המתקיף. בניגוד לכך, אף גורם רשמי לא טען כי קיים קשר בין בית מגורים שהותקף לבין פעילות צבאית כלשהי שנעשתה בו (הדגשה שלי, ע"ל), ובמקום זאת הם הסתפקו בפירוט מעורבותם של בעלי הבתים בפעילות נגד ישראל בהווה ובעבר או בתיאור פעילות שיכולה להסתכם בשיחת טלפון או בפגישה, שאותן ניתן לקיים מכל מקום."

נחזור למבצע "שומר החומות": מה היתה העילה המבצעית להחריב את בית משפחת אל-טנאני בבית חאנון ב-13 במאי ובתוך כך להרוג אב, אם בהריון וארבעה ילדים? צה"ל אפילו לא רמז שהיתה שם פעילות מבצעית. למה קטל צה"ל את משפחות אבו-חטאב ואל-חדידי במחנה א-שאטי, 2 נשים ו-8 ילדים? גם כאן לא דווח על שום פעילות מבצעית (ודאי שלא ירי). כשנשאל מדוע לא קיבלו יושבי הבית בא-שאטי אזהרה מראש, דובר צה"ל הסביר: "אנו משתדלים להזהיר בלי שהאזהרה תבריח את היעד שאנו רוצים לתקוף ולכן לא תמיד אנו מזהירים." ובכן, לא הזהרתם, וגם לא פגעתם; רק נשים וילדים נהרגו בהפצצה הזאת – פעולה שכולה "נזק אגבי" ואין בה ולו בדל חיסול מוצדק. הטייסים שמשחררים את הטיל גם הם יודעים שלא היתה אזהרה מראש. הם אומנו לא להרהר יותר מדי על ההשלכות, תוצרים של שחיקה הדרגתית ועקבית בקוד המוסרי המהולל של חיל האוויר.

זהו כבר רף הפללה מאד נמוך – להפציץ בית כי מפקד צבאי ישן ואוכל בו. בלילה של ה-15 במאי צה"ל תקף שורה של בתי מגורים של מפקדי חמאס (למשל, מפקד גדוד זייתון). הישראלים הורגלו לקטלג את הפעולות האלה כ"סיכולים ממוקדים", מגירה נפרדת לגמרי באונה המוסרית המצטמקת, הפטורה לכאורה ממגבלות משפטיות שחלות על תקיפת אתרים צבאיים. אבל זה ישראבלוף מקומי; בשום מקום בחוק או בעולם האבחנה הזאת אינה תקפה, ואפילו בג"ץ, שהכשיר את הסיכולים הממוקדים, קבע כי חלה עליהם המגבלה המוכרת של אבחנה בין יעד תקיפה צבאי לגורמים אזרחיים (וכמובן שהותיר על כנה את אמתלת ה"מידתיות", קוף המחט שדרכו אפשר גם להשחיל פצצות של טון).

מנגד, ירי על ביתו הפרטי של מפקד אוגדת עזה או ראש פיקוד דרום ייחשב, בצדק, פשע מלחמה. חפים מפשע ייהרגו בהכרח, ואף ישראלי לא יקבל את הטענה שעצם מגוריו של הקצין במקום הופכת אותו ליעד לגיטימי.

[אבל החמאס הוא "ארגון טרור" אתם טוענים, וצה"ל לא? ובכן, זאת אמורה להיות מסקנה של הדיון ההשוואתי הזה, לא הנחת המבוקש שלו. אם צה"ל והחמאס מתנערים באופן דומה מאחריותם לחיי אזרחים חפים מפשע, הצידוק הפריווילגי של צה"ל נשען על הנחה שזה עתה הופרכה].

לא עובד? יורדים שלב בסולם.

4. צה"ל הורג חפים מפשע רק כ"נזק אגבי", לא בכוונה כמו החמאס. כוונת הזדון היא שצובעת את המעשה כטרור ולא אקט לוחמתי לגיטימי.

למען הסדר הטוב, נזכיר שפה ושם נחשפים מקרים שחיילים ביצעו ירי מכוון על בתי אזרחים בעזה – לצורך נקמה, העלאת מורל, כבוד היחידה וכו'. אלה מעשי טרור לכל דבר ועניין, למרות שהם נקברים ביחידה והאחראים אף פעם אינם נענשים. יחד עם זאת, נכון הדבר שאין לצה"ל מדיניות אש רשמית שמטרתה לפגוע באזרחים לא מעורבים, והראיה נוהל "הקש בגג". לו היתה מדיניות כזאת, היינו רואים מספרים גבוהים הרבה יותר של הרוגים.

אבל כמה זה מהותי?

האם הכוונה היא הגביע הקדוש שמבחין בין טוהר הנשק הצה"לי לטרור החמאסי? האם זהו ההבדל שעושה הבדל? גם זה סוס קרבות ותיק בשדות התעמולה. אבל גם הוא, למרבה הצער, אוויר ריק, שכן במצבים של ידיעת ודאית של התוצאות הצפויות, הכוונה מאבדת מחשיבותה.

דוגמה פשוטה. אני באיחור מטורף לפגישה מאד חשובה, אולי פגישה שתשנה את חיי. אני דוהר במכונית ברחובות העיר כדי לא לאחר לפגישה. כיוון שאני נחוש להגיע בזמן, אני לא עוצר ברמזורים אדומים. אני כמובן יודע שזה עלול להסתיים בתאונה קטלנית. ואכן, בשלב כלשהו אני טס באדום דרך צומת שאם ובת חוצות אותה ברגל, מתנגש בהן בעוצמה והן נהרגות.

האם זה משנה שלא התכוונתי להרוג אותן, שאפילו לא ידעתי מי הן, או שהן יהיו שם דווקא באותו רגע? האם אחריותי למותן, אשמתי המוסרית וגם הפלילית, פחות כבדות כי לא התכוונתי לרצוח אותן? כמובן שיש הבדל בין המטרה שהדריכה אותי (לא לאחר לפגישה חשובה) לבין המטרה שמדריכה את טייסי חיל האוויר (סיכול טרור). אך תוכן המטרה כשלעצמו אינו רלוונטי לשאלה שעל הפרק, שכן לא המטרה נקראת כאן להצדיק את מעשה ההריגה, אלא עצם היותו "בלתי מכוון" – ואחת היא מה היתה הכוונה המקורית. למעשה, אחריות הטייס כבדה יותר במקרים רבים, שכן הוא מקבל מודיעין מדויק על מספרם וזהותם של הנוכחים במבנה שהוא משמיד, שלא כמו הנהג שדוהר דרך מעבר חצייה.

גם המוסר הטבעי וגם החוק הפלילי וגם המשפט הבינלאומי מכירים בכך שידיעה מראש של התוצאות הצפויות מטילה על הפושע אחריות מוסרית כאילו התכוון למעשיו. במשפט הפלילי קוראים לזה "הלכת הצפיוּת" ובמשפט הבינלאומי היא מופיעה בסעיף 51 בפרוטוקול הראשון הנספח לאמנת ג'נבה (תת סעיף 5ב). הקולב הזה שבו נתלים ישראלים כה רבים במאמץ נואש לשמר את האבחנה בין החמאס לצה"ל – נעוץ באוויר הריק. מי שזוכר את סערת דו"ח גולדסטון אחרי מבצע "עופרת יצוקה", התגובה הישראלית לדו"ח ו"ההכאה על חטא" המאוחרת של גולדסטון עצמו – יזכור ש"הכוונה מראש" עמדה במרכז אותה סערה. במידה רבה, זה היה ספין להסחת הדעת מן הממצאים הקשים של הדו"ח; את הפרשה כולה ניתחתי כאן בזמנו (הדיון המפורט ביותר בבלוג בנושא "כוונה" מול "ידיעה מראש").

התקיפות של צה"ל בעזה במהלך המבצע הנוכחי, ולמעשה גם התבטאויות רשמיות של ישראל, מעידות על כך שבתקיפות מבצעיות רבות מאד "הנזק האגבי" ידוע מראש ונלקח בחשבון. לא רק במקרים ספציפיים אלא גם כחוקיות סטטיסטית. נביט למשל בשיעור הילדים שנהרגים במבצעים של צה"ל בעזה ב-13 השנים האחרונות:

"עופרת יצוקה": 25% (344/1391)
"עמוד ענן": 19% (32/167)
"צוק איתן": 24% (526/2202)
"שומר החומות"  (עד לפרסום הפוסט): 29% (55/188)

מאז "עופרת יצוקה" חלפו 13 שנות קידמה בטכנולוגיה הצבאית, במהלכן שמענו שוב ושוב על שיפורים דרסטיים ב"דיוק הכירורגי" של הטילים שצה"ל משגר לעזה, שחוסכים בחיי אדם וכו' וכו'. אבל הנתונים היבשים מראים אחרת, אם לא להיפך. אחוז הילדים ההרוגים נשאר די קבוע, סביב 20% ומעלה – עם או בלי כניסה קרקעית, אם המבצע נמשך שבוע או חודש, ובלי קשר לכמות הנפגעים בצד הישראלי.

זה לא מפתיע. אחוז החפים מפשע שצה"ל הורג הוא נגזרת הכרחית של הפצצת שכונות אזרחיות צפופות ("זאת אשמתנו שהם חיים בצפיפות?", יגלגלו עיניים הישראלים. האמת שקצת כן, כי עזה היא כלא שאין לצאת ממנו, וגם אם לא, צפיפות האוכלוסין שם אינה פוטרת את צה"ל משמירה על חיי אזרחים, אלא להיפך, מטילה עליו מגבלות נוספות).

כל שיפור היפותטי שאולי היה בדיוק הכירורגי של החימוש הצה"לי, קוזז מול האגרסיביות הצומחת של מדיניות האש (שניזונה, מצידה, מן האשליה שכעת אפשר להפעיל כוח אש גדול יותר בקרב אוכלוסיה אזרחית). אכן, אחרי מבצע "עמוד ענן" חזיתי ש"ככל שיתבצר מעמדו של "הדיוק הכירורגי" בהסברה הישראלית ובדימוי העצמי של הציבור, כך יגדל גם שיעור הנפגעים האזרחים בצד הפלסטיני."

הנתונים האלה ידועים מראש, והם מונחים לפני מקבלי ההחלטות לפני כל מבצע צבאי בעזה. גם הטייסים יודעים אותם לפני שהם משחררים את הטילים על בתי מגורים. הנה, אם כן, הידיעה הוודאית מראש, שמעמידה אותם באותה קומה מוסרית שפלה של משגרי הטילים של החמאס. יהיה מי שיתעקש להציב כוונת הרג בזדון במדרגה מוסרית נמוכה יותר מאשר אדישות להרג. אבל זו פסיכולוגיזציה של העניין המוסרי כשלעצמו; לי אין חפץ בדיון השוואתי על מה עובר בראשו של פעיל החמאס או הטייס הישראלי בשעה שהם שולחים חפים מפשע אל מותם. אני מניח שגם את הקורבנות זה לא מעניין.

לא עובד? יורדים שלב בסולם.

5. צה"ל הורג חפים מפשע בידיעה מראש, אבל לפחות מתחקר את עצמו ומעניש את האחראים על פשעי מלחמה.

פחח. טוב, זה יהיה קצר.

צה"ל אינו חוקר כהלכה חשדות לפשעי מלחמה, ואין בחוק הישראלי כלים להטלת אחריות לפשעים כאלה על הפיקוד הצבאי הבכיר או הדרג המדינה. ועדת טירקל המליצה לתקן את המצב הזה אך כמובן שהמלצותיה מעלות אבק על המדף. חוקרי "בצלם" וארגונים אחרים העלו כמות אדירה של ממצאים לפשעי מלחמה שביצעו כוחות צה"ל במבצעים בעזה, אך דומה שהצבא טרוד יותר בענישת חיילים על ביזה מאשר על הרג ילדים. בבלוג הזה תועדו אירועים מחרידים שאירעו במהלך המבצעים האלה, כמו השמדת כפר חוזאעה ב"צוק איתן" וטבח משפחת סמוני ב"עופרת יצוקה", שהסתיים בסגירת התיק. תנו לי שם של קצין אחד שנגזר עליו עונש מאסר בגלל שהרג ילדים חפים מפשע בעזה. אין אפילו אחד.

לא, צה"ל אינו מתחקר באמת פשעי מלחמה של עצמו (איזה צבא עושה כך?), לו היה מתחקר היה גם מעניש מדי פעם, ואז לא היינו רואים את הפשעים האלה חוזרים על עצמם שוב ושוב. לשם כך דרוש גוף חיצוני, אך ודאי שהגוף הזה לא יכול להיות חלק מן המשטר ששלח את צה"ל לבצע את הפשעים. אם כך, מוטב להניח לבדיה הזאת להתפורר במחסן המיתוסים הלאומי.

* * *

אחרי שירדו מצדיקי הפשעים בסולם המוסרי שלב אחר שלב, עד לתחתיתו, הם עלולים  להטיח בך את נשק יום הדין: "אז מה אתה מציע?"

הלו, הלו. איך הגענו מדיון על הלגיטימיות של פעולות צה"ל בעזה לשאלה מה עידן מציע? כלומר, עם כל הכבוד לעידן הקטן, מה זה נוגע בכלל לשאלה אם לגיטימי להפציץ ילדים בידיעה מראש?

אתם רומזים שבגלל שלי או למישהו אחר אין מה להציע (דווקא יש, אבל בואו נשתף פעולה עם המהלך לכמה שניות) אז זה לגיטימי? מותר להרוג ילדים חפים מפשע כי לא עולה בדעתנו שום פיתרון אחר??

הישראלים חייבים להבין ששום מצוקה פוליטית או אסטרגית לא תצדיק את פשעיהם בעזה. זה לא מעניין כלב מת ובטח לא עשרות ילדים מתים שקשה לכם לחשוב על פיתרון אחר חוץ מלהרוג אותם. הכל כאן הפוך. את האיסור האבסולוטי על המוות המחריד הזה צריך להציב כנקודת מוצא לחשיבה אסטרטגית מחודשת: מה אפשר לעשות מול עזה מבלי להפעיל את צה"ל כארגון טרור – כפי שאנו עושים שוב ושוב? חשיבה כזאת תפתח בהכרח אופציות שנעולות עמוק עמוק בירכתי ההכרה הישראלית.

באופן עקרוני, אני מתעקש להימנע מדיון תיאורטי על "מה אתה מציע" בשעה שעשן מיתמר מעל בתים הרוסים בעזה וגופות הילדים נערמות. כל מה שצריך עכשיו זה להפסיק להרוג. ולהיצמד לציווי הזה מספיק חזק כדי שהוא ישמור עלינו מספיק זמן, וימנע את הסבב הבא. רק אז אפשר יהיה להתחיל לחשוב בראש קצת יותר צלול, נקי מאזעקות הטילים ומהנדסת הפחד, איך נחלצים מן המילכוד של עזה. הרי השאלה הזאת ישנה מאד, הפתרונות כבר הוצעו בעבר (משני הצדדים). "עופרת יצוקה" פרצה בגלל שישראל לא הסכימה להאריך את הסכם הרגיעה, בניגוד לחמאס (אני יודע, חלקכם נדים באי-אמון; תקראו את הכרוניקה בקישור). בבלוג הזה הקדשתי לא מעט מילים ל"מה אפשר לעשות?", אבל ברור שלא זה הזמן לחזור עליהן, כשהעזתים וגם הישראלים מלקקים את פצעיהם. כעת האוזניים חסומות. אלה מחשבות ליום שאחרי.

אל היום הזה צריך לגשת בעיניים פקוחות ולהודות: אין כל הבדל מוסרי בין חמאס לצה"ל, והאזרחים משני צידי הגבול הם בני-ערובה של משטרים שטרור הוא לחם חוקם, וחיי אדם זולים מאד בעיניהם. הישראלים יודעים יפה להפנות אצבע מאשימה לפלסטינים ואינם מפקפקים כמעט בצידקת הנהגתם. כך הם מבטיחים שמה שהיה הוא שיהיה. רטוריקת הזיכוי העצמי שלנו אינה מותירה מקום להתבוננות אמיתית באחריותנו לפשעים חמורים ונוראיים שנעשים בשמנו, אם לא בידינו ממש. וכל עוד לא תהיה התבוננות שכזאת, לא תהיה נטילת אחריות וגם לא ייפרץ הכלוב – הפיזי של הפלסטינים, והמנטלי של הישראלים – שבתוכו כולנו לכודים, דוהרים במקום כבר שנים על גלגל הריצה.

[הפוסט הופיע בתרגום לאנגלית בבלוג של מוריאל רוטמן-זכר]

זה נראה כמו לפני נצח נצחים, אבל רק לפני שלושה חודשים התקיימו הפגנות סדירות של אזרחים ערבים נגד הפקרתם לידי כנופיות אלימות. ההפגנות התקיימו בכניסה לאום אלפחם, בקריאה למשטרה להיכנס ליישובים הערביים ולמגר את האלימות בתוכם. המשטרה אכן נענתה לקריאה (ב-26 בפברואר 2021), רק קצת אחרת: היא הגיעה ותקפה בברוטליות את המפגינים. כדורי ספוג שחורים, רימוני גז והלם, מי בואש ומכות נמרצות; בקיצור, נוהל ערבים, מחוץ או בתוך הקו הירוק. כ-35 מפגינים נפצעו, בניהם ח״כ יוסף ג'בארין ששוטרים ירו כדור ספוג בגבו. גם ראש העיר אום אלפחם פונה לטיפול רפואי.

אני מריץ קדימה ל-11 במאי 2021. הערים המעורבות מתחילות לבעור במעשי ונדליזם של יהודים וערבים, התפרצות שראשיתה במהומות שייח אבו ג'ראח, עבור במהומות אל-אקצא ועד למבצע "שומר חומות" בעזה. הרשתות החברתיות גועשות בהתארגנויות של כנופיות ימין קיצוני יהודיות במטרה לעשות שפטים בערבים. התעבורה גלויה, המסרים ברורים. נפגשים בגן הזה, צועדים לצומת הזה, להביא אגרופנים, סכינים, בקבוקי תבערה, לזיין את הערבים.

כל המידע הזה גלוי וידוע. ארגון פייק-ריפורטר מנטר באופן קבוע את הקבוצות של הימין הקיצוני (השמות מלאי השראה, למשל "מוות לערבים עדכונים"). ב-11 במאי הוא מעביר למשטרה את כל המידע שברשותו בבקשה למנוע את ההתלקחות. אבל מעצרים מונעים, מסתבר, הם פריוולגיה לערבים. מוקד המהומות הוא לוד. ב-12 במאי זורמים לעיר מאות מתנחלים, חמושים בנשק קר וגם חם, לעשות שפטים בערבים. עינת פישביין מתעדת את מה שקורה בשעות האלה. צעירים מארגון "שומר אחי", תנועת "אור", "קדמה – התיישבות צעירים" מגיעים לעיר וחוברים לגרעין התורני "יהודיה", פרוייקט ייהוד מנקר-עיניים שהוצנח אל לב מצוקה והזנחה של תושבי העיר הערבים. זה נראה כמו "תכנית סדורה לזריעת אנרכיה", מדווח ישראל פריי.

נזכיר: באותו לילה לוד אמורה להיכנס לעוצר לילי. זה פורסם בכל מקום. הפורעים המאורגנים באוטובוסים מההתנחלויות שמעו על כך ולא התרגשו. ואכן, בלילה שבין ה-12 ל-13 הם השתוללו בחופשיות בלוד, לצד פלוגות מג"ב שסיירו ברחובות. את מלאכי החבלה שזרמו באוטובוסים ללוד המשטרה לא עצרה. את מי כן? אוטובוסים עם נשים וילדים מוסלמים שביקשו להגיע באותו ערב למסגד אל-אקצא. ב-1 בלילה הותקף המסגד בדהמש בידי פורעים יהודים, הכל מול עיני שוטרים: "לדברי התושבים הערבים שהיו בפנים, המתנחלים ניסו לפרוץ פנימה, והמשטרה עמדה בסמוך בחוסר מעש. מחוץ למסגד נותרו עשרות אבנים על הכביש. 'זה טרור בגיבוי המשטרה והמדינה', אמר אחד התושבים. 'המשטרה היתה בצד השני עסוקה בנו.  נתנו להם לעשות מה שהם רוצים'".

בסרטון הזה אפשר לראות יהודים מיידים אבנים לעבר ערבים בשעה שהם מוקפים "אבטחה" משטרתית.

מה שראינו בערים המעורבות – לא רק בלוד אלא גם בעכו וחיפה ובת ים – הוא המשך ישיר של תחילת האירועים בירושלים. סעודת האיפטאר בשייח ג'ראח, לשבירת צום הרמדאן, הפכה לפיגוע לאומני בעקבות פרובוקציה של יהודי שריסס גז פלפל על פלסטיני. בן גביר קפץ על המציאה והקים בדיוק מול הסועדים "לשכה", להוסיף שמן למדורה. זה עבד. אבל גם שם, המשטרה לא מנעה את הפרובוקציה; להיפך, היא איבטחה אותה, איתרגה אותה, סיפקה לה תנאי מחיה נוחים.

בשייח ג'ראח ובערים המעורבות, המשטרה ידעה מראש על תכניות של יהודים לפלוש לשכונות של ערבים ולפעול באלימות, ובכל זאת לא מנעה זאת. באום אלפחם, לעומת זאת, המשטרה ירתה גז ורימוני הלם על מפגינים ערבים שרק מחו בכניסה לעירם ולא סיכנו אף יהודי. וכדאי להזכיר: גם זה לא חדש, אלא דפוס מוכר בשטחים: "חיילים עומדים מנגד". "בצלם" אסף עשרות סרטונים של פורעים יהודים בגבעות השומרון מתעדים מעשי ביזה, השלכת אבנים, הצתת שדות, חבלה במכוניות ועוד – אל מול עיניהם של חיילים העומדים בקרבת מקום, נינוחים ולא מוטרדים מן המתרחש. דו"ח שלם של "יש דין" מוקדש רק לתופעה הזאת. וכמו הרבה רעות חולות אחרות, היא זלגה פנימה (ולכן – לא "כיבוש" אלא אפרטהייד) וכעת היא חלק ממציאות החיים בערים המעורבות בישראל.

זאת המציאות, מציאות של פער עצום ביחסי הכוחות בין הצד היהודי והצד הערבי ופער עצום בגיבוי השלטוני שהם זוכים לו. אל המציאות הזאת נזרק כעת הביטוי המסולף והמטעה "מלחמת אזרחים". אני לא היסטוריון במקצועי לכן לא אתחייב על כך שבמלחמות אזרחים השלטון אינו מגבה את אחד הצדדים באופן גלוי. ובכל זאת, הביטוי מטעה וממסך על שום הסימטריה שבו (אזרחים מול אזרחים) ובעיקר משום שחלקו המכריע של השלטון נעדר ממנו.

הדוגמאות הספורות האלה מבליטות פן יסודי של המהומות בערים המעורבות שמוצנע ומושתק בדיון הציבורי: המשטרה ניצבת באופן ברור לצד היהודים. מול אלפי מפגינים ערבים שמוחים נגד אלימות, המשטרה מפעילה אמצעים ברוטליים שמשמשים לדיכוי פלסטינים בשטחים. מול מאות יהודים שמתכננים מראש פעולות נקם אלימות, המשטרה נוקטת "הכלה" ואמצעי שידול רכים. הנה הקלטה של פעילי ימין בחיפה: "אין לנו מה לדאוג, המשטרה לא תעשה לנו כלום, יתנו לנו גיבוי ויעלימו עין, זה הזמן, המדינה נותנת לנו יד חופשית בואו ננצל את זה״. הם מדברים מניסיון העבר.

מה שמתגלגל לנגד עינינו אינו מלחמת אזרחים. אם מתעקשים על המילה "מלחמה" (שגם ביחס למתקפה על עזה אין לה מקום, לדעתי), צריך לומר: מלחמה של מדינת ישראל נגד המיעוט הערבי שבתוכה. המלחמה הזאת מתנהלת עשרות שנים באמצעים ביורוקרטיים שעיקרם אפליה ממוסדת בגישה לטובין ציבוריים – קרקע, שירותי חינוך ובריאות, תחבורה ופיתוח כלכלי. הדברים האלה ברורים לגמרי למפגינים הערבים – פשוט תקשיבו להם. היא עלתה הילוך והפכה למלחמה חוקית עם "חוק הלאום", וכעת היא מלחמה פיזית. זאת אבולוציה טבעית לחלוטין, מוכרת מדרום אפריקה, מגטאות השחורים בארה"ב, שכונות המהגרים בפרוורי פריז וכד'. נושאי הלפידים והאגרופנים מצטיירים כבריונים שפועלים על דעת עצמם; אבל אפילו ארגון "לה פמיליה" מקיים קשרים הדוקים עם הליכוד ולמעשה פועל ברשות ובשליחות השלטון.

זו הסיבה לרעש התעמולתי הבלתי פוסק מן הימין, שמנסה ליצור כאן סימטריה כוזבת. אומרים שהונדליזם הערבי מקבל השראה מן החמאס, או מהחיזבאללה, או מאיראן; מתעקשים לראות בו פן מוסלמי פונדמנטליסטי, כאילו הכל התחיל ונגמר באל אקצא. אבל למחאה הזאת יש פן מעמדי-אתני ברור, וחלק ניכר מן המפגינים הערבים מגיעים משכונות ויישובי מצוקה עניים. עוני לא מקרי; מנוחשלים, לא נחשלים. בקרב הערבים, זו אינתיפאדה שצמחה מלמטה, התפרצות געשית של תסכול רב-שנים. בקרב היהודים, זו מערכת עונשין מדינתית, בריונות שלטונית שנמסרה מידי פקידם ושופטים לידי נושאי אלות ואגרופנים.

השם ההולם לאירועים הנוכחיים הוא אינתיפאדת שייח' ג'ראח. כי שורש העימות בשייח' ג'ראח הוא בדיוק זה: נישול של ערבים מבתיהם באמצעים "חוקיים" שבהמשך מתגלגלים לאלימות שלטונית (מג"ב) או פרעות של יודונאצים. הדרה ונישול הם המוטיב החוזר. קיראו על הרקע ההיסטורי של האפליה בתכנון ובהקצאת הקרקעות, בלוד (ועוד בלוד), ברמלה, בעכו (ועוד בעכו), וכמובן ביפו. בכל מקום זה אותו סיפור. מראש, הקרקע הזמינה לשכונות וליישובים הערבים מצומצמת מאד בגלל אפליה היסטורית עוד מימי ראשית המדינה; מאז ועד היום, היישובים הערבים נתונים לאפליה ביורוקרטית בכל הקשור לתכנון ואישורי בנייה (הסיבה המרכזית לריבוי הבניה הלא חוקית באותם יישובים); ובעשור האחרון, חדירת הגרעינים התורניים, שלוחות של ארגוני מתנחלים כולל כהניסטים, אל תוך השכונות הערביות, חדירה שמלווה בגיבוי שלטוני, אבטחה וגם נגיסה נוספת בנדל"ן המתכלה של התושבים הערבים.

שייח' ג'ראח היתה הגפרור המדויק ביותר להצתת התבערה הזאת. הנה דברים שאומר מפגין ערבי מן הצפון:

"אתם לא ראיתם את זה אבל אצלנו כל ילד בן שלוש הבין את עוצמת הפגיעה. בסילוואן או בהתנחלויות יש תמיד מאבקים משפטיים שנמשכים שנים רבות. בשייח' ג'ראח פשוט התקבלה החלטה להוציא דיירים ערבים מהבתים שלהם ולתת אותם למתנחלים באופן כמעט מיידי. בבוקר המיטה היא של ערבי ובערב ישן בה כבר מתנחל. כל ערבי ששמע את הסיפור הזה הבין אותו בצורה הכי פשוטה – המדינה לקחה מאחד ונתנה לשני. דיווחו שזה לפי החוק אבל אין חוק. 70% מאזרחי ישראל הפלסטינים הם פליטי פנים וגם הם נטשו רכוש ב-48'. אם אנחנו שומעים שהמתנחל רוצה בחזרה דירה שרכש ב-1843, והמדינה נותנת לו, מתעוררת השאלה מה עם הקרקעות שלי? מה עם הבית שלי בעין הוד או בעין כרם שהפך לבית אמנים."

ברור לי מראש שיהיו אנשים שיקראו את הדברים האלה כהצדקה לאלימות ערבית כלפי יהודים חפים מפשע. אבל ניתוח איננו הצדקה, אלא שלב הכרחי בדרך לפיתרון. הישראלים לא יצליחו להתמודד עם אינתיפאדת שייח' ג'ראח אם ימשיכו להיות כבולים למיסגור השקרי שמפיצות זרועות התעמולה והתקשורת. סיסמאות קליטות כמו "מלחמת דת" או "גזענות" אינן מתחילות לגרד את פני השטח של הקיפוח הרב-ממדי של אזרחי ישראל הערבים. מבלי להתכחש למימד הדתי שמלווה את העימות, במיוחד בירושלים, ברור לכל שהוא כשלעצמו לא יכול היה לעורר איבה ואלימות כה קשים בין מי שקיימו עד לפני שבוע יחסי שכנות סבירים אם לא שלווים. הערבי בישראל, כל ערבי בכל שטח ישראל, מכיר מקרוב את התחושה ש"מושכים את הקרקע מתחת רגליו". וזאת תחושה איומה, הסוגרת והולכת, שאין ממנה מוצא (וגם האלימות, פורקן רגעי, איננה מוצא).

"אין אף ערבי שלא חושב לעצמו איך יטרנספרו אותו", אמר ד"ר נזיר יונס מבית החולים הלל יפה לדוד גרוסמן לפני כ-30 שנה (נוכחים נפקדים, 1992, הקיבוץ המאוחד, עמ' 247-248). "אצלי זה במחשבה כל הזמן: או שבצורה פסיבית ילחצו אותנו אל הקיר, ולא יהיה לי מה לעשות פה, או שפיזית יעשו לי את זה, יביאו אותי לגבול, ברגל, במשאית, יגידו – לך! מה אתה כל כך מתפלא?", הוא שואל את גרוסמן, וזה משיב:

"על מה אתה מדבר? רגזתי, נדהם קצת, "איך אתה יכול להאמין שדבר כזה בכלל אפשרי. מי ירשה לעשות דבר כזה? גם מבחוץ וגם מבפנים יילחמו בניסיון כזה!". יונס חייך חיוך נוגה, הינהן בראשו הכבד: "לאנשים שדוגלים בזה יש מספיק ניסיון… הם כבר ניסו עלינו את השיטות האלה – והצליחו". חשבתי שהוא מפריז… אבל אחר כך, בפגישות רבות ונוספות שהיו לי, עם "עמך" ועם בעלי השכלה, עם זקנים ועם ילדים, חזר והידהד איום הטרנספר, והרגשתי את הפחד החי. היה מפליא ומדכא להיווכח עד כמה זמינים לבני שיחי המונחים הטכניים והפרטים המעשיים: איך יקחו אותם, לאן יובילו, במה יסיעו… מאז אני מהרהר בכך: שאנשים שאני מכיר, אזרחים כמוני, חיים תחת אימת סיוט כזה."

כתבתי על המציאות האי-שוויונית שמתוכה פרצה אינתיפאדת שייח' ג'ראח ומדוע זה שקר נוח לקרוא לה "מלחמת אזרחים" ולספוק כפיים מולה, כאילו אין אשמים ברורים במצב שהוביל אליה. אבל לא רק עובדות אלא גם רגשות יש כאן, ועל מנת לקרב את תודעת הרוב היהודי אל תודעת המיעוט הערבי צריך לפעמים להידרש למילים של סופרים. אני אסיים בציטוט נרחב ממאמר של ס. יזהר שפורסם גם הוא ב-1992 (הוי כל מושכי הקרקע מתחת לרגליים, "ידיעות אחרונות").

"משיכת הקרקע מתחת הרגליים היא סיוט האדם הקשה מכולם. מאז העפת התינוק הזועק בידי דוד מתמוגג, מאז נטישת הקרקע מפני בצורת כבדה, מאז עזיבת הארץ מפני ההגליה מעליה – הסיוט של ידיעת השתמטות הקרקע, של נפילה אל בלימה, איבוד היציב, אבוד המוצק, איבוד השייך לך בשייכות ראשונית בסיסית, כמו המשפחה שלך, כמו הבטחון שלך שיש נמל בסופו של כל ים, כך במיתוסים, וכך בהיסטוריה, וכך בחיי יום יום, וכך מימי קין והבל והרצח הראשון, וכך עד בכלל, וכולנו יודעים.

מי שמשכו לו את הקרקע מתחת רגליו – העולם נופל לו תחתיו ונופל לו עליו, מפסיד את חייו, את כבודו, את זהותו ואת ערכו. ואם יש אסון בעולם, זה האסון. לא רק כהפסד קניין אלא כהפסד רשותך לקיום. כמחיקת טענתך לזכויות. זה ביטולך וזה איונך. ברשימת הגרוע מכל, המפחיד מכל, המחריד והממש את המבהיל – באים הגירוש, ההגליה, ההרחקה, ובא המנודה, והנטוש, והתלוש, והעקור, והפליט, ומחנה הפליטים, ושיירת העקורים, והמושלכים, והרמוסים, וההפקר לאובדן, ואובדן הבסיס שלך, אובדן הנקודה הארכימדית שבלעדיה אתה אבוד, שווה לאפס, מועד וכושל ואין תקווה, וכלום לא יפסח עליך כעת, לא השפלה ולא רעב ולא מחסור, ואתה יתום ואלמנה וגר, ואתה לא חשוב, והכל רק חסר ערך, וחסר מוצקות, ויום המחר, והעולם, וההגיון, והסדר, והאמונה, אין כלום, ואין לך עוד אלא יש רק אין.

ואילו אלה שלקחו מהם ומשכו להם את הקרקע מתחת רגליהם, גם אם בתחילה הם רק המומים ונדהמים ורק חלשים ואובדי עצות – הם לא ינוחו ולא ישכחו ולא יסלחו ולא יוותרו. ובלי להצדיק אף מעשה אלימות שעשתה האינתיפדה, הרי היא אופן מאבק של עם שמאיימים עליו במשיכת טוטאלית של כל הקרקע מתחת רגליו. ומי יודע, אילו עשו לי או לך ככה, אם לא היינו יוצאים ונלחמים שבעתיים."

גרוסמן וס. יזהר, לכאורה, היו חלק מהבעיה: בשר מבשרו של המחנה הציוני הליברלי, הלבן, העסוק-בלי-סוף בתחושת הצדק שלו ואינו קורא תיגר על הנחות היסוד שלו. אפשר וצריך לבוא איתם חשבון על דברים אחרים שכתבו, והרי הם כתבו כה הרבה. ובכל זאת, שניהם מייצגים כאן גם משהו אחר: מקום וזמן שבו קולות מובילים במיינסטרים הציוני קיימו קשרים הדוקים וממושכים עם ערבים בני הארץ הזאת, וידעו מקרוב את מצוקתם, ולא חסכו מילים כדי לתת לה ביטוי עז ונוקב. כל זה נראה כמו איגרת רחוקה מישראל של פעם, שטבעה מאז במצולות השנאה והקיטוב. ובכל זאת, למרות שאין כמעט מי שיכתוב וידבר כך בציבוריות הישראלית כיום, התחושות שהם ביטאו עדיין מוכרות לרבים מאיתנו. ואנו יודעים, מבעד ללהבות ההווה, שהצדק איתם. ואנחנו גם יודעים, שבניגוד למנטרה הנוחה, לא רק נתניהו אשם באינתיפאדה הזאת, אף כי היא נפלה לחיקו כפרי בשל.

בימים אלה מתגבשות גם יוזמות מעוררות תקווה של פיוס וסולידריות בין יהודים לערבים. כל זה טוב ויפה אבל רחוק מלהיות מספיק. תיקון דורש נטילת אחריות, ומי שנושא בעיקר האחריות לאינתיפאדת שייח' ג'ראח הוא המשטר הישראלי. המשטר הזה אינו רעוע או מתנדנד – בסיס התמיכה שלו רחב הרבה יותר מתומכי נתניהו. לפני חודשיים אישרו השופטים ענת זינגר, חגית מאק-קלמנוביץ' ואלכסנדר רון את את גירושם של 31 תושבים משייח' ג'ראח מבתיהם, שבהם התגוררו מזה 70 שנה. אין כל סיבה להניח שהשופטים האלה מצביעים לליכוד או לימינה, וכך הדבר לגבי עשרות השופטים, מאות הפקידים ואלפי השוטרים שממחישים מדי יום ביומו לערביי ישראל מה פירוש הדבר להיות אזרח מסוג ב' במולדתך.

על כן, היהודים צריכים לקחת אחריות על המשטר שהם-עצמם יצרו, בדמותם ובצלמם, ועל חטאיו כלפי יושבי הארץ שאינם יהודים. נטילת אחריות אין פירושה לנפנף אצבע מאשימה אל "מנהיגי הציבור הערבי". אלה אינם גננות והאזרחים הערבים אינם בובות על חוט. מנהיגיו יכולים להעביר מסרים של הרגעה (ואומנם עשו כן), אבל ליהודי מן השורה, הנמצא בצד המוטבים של משטר האפליה השורר כאן, אין שום זכות לתבוע דין וחשבון מנציגי המיעוט המקופח. לפני הכל, חובתו לקחת אחריות על עצמו ועל האנשים הקרובים אליו, ומיד לאחר מכן, לתבוע שינוי מן היסוד במנגנונים הממלכתיים שחוללו את האסון הנוכחי. אינתיפאדת שייח' ג'ראח היא קריאת השכמה, אבל רק למי שמוכן להטות אוזן.

 

סדקים באולפנים

בשבוע שעבר סערו לרגע הרוחות בעקבות הספין התורן שיצא מבלפור, לפיו מפגינים לכאורה "פרצו מחסומים" ובעקבות כך פונה ראש הממשלה ל"חדר מאובטח". הספין השקרי הזה פורק לחתיכות ב"עין השביעית", והספינה שטה הלאה, אל שרשרת הספינים הבאה.

לכאורה, הכל כרגיל. השלטון משקר, התקשורת מדבררת. אך נדמה שהסדק שנפער הפעם היה רחב יותר. הספין שוגר ותוך דקות דוברר בו זמנית בשלושה ערוצי טלוויזיה מרכזיים (טלוויזיה; זכרו זאת), ואז שוכפל בדיווחי המשך. באותן דקות ממש המפגינים מול מעון ראש הממשלה ידעו שמדובר בשקר בוטה; הם היו שם בעצמם. לרגע קל מסכת האמינות של אולפני החדשות נשרה ומאחוריה ניבט קלסתר זר ואכזר. הסצינה הזאת הזכירה לי סיפורים של חיילי מילואים במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת לבנון הראשונה, שבעודם לכודים בקרבות נסיגה אבודים היו שומעים בקול ישראל "דיווחים" על נצחונותינו הסוחפים בחזית.

אין כמו מראה עיניים כדי לנתץ את הדימוי הנייטרלי של כלי התקשורת.

המפגינים בבלפור חווים כעת משבר זוגיות עמוק עם התקשורת. לפני שלושה שבועות סוכל ניסיון הצתה של המאהל ובנס לא נשרפו בו חיים גברים, נשים וילדים. התקשורת כמעט שלא הביעה עניין ודיווחה בלקוניות. הניכור הזה יילך ויגדל, אני מאמין. יש לקוות שמעז ייצא מתוק, ושהוא ינביט מתוכו זרעים של חשיבה ביקורתית ופתוחה יותר כלפי אלטרנטיבות אמיתיות לתקשורת הממסדית.

הדינמיקה מוכרת. לפני 10 שנים, כשמחאת קיץ 2011 עדיין היתה בעיצומה, כתבתי פוסט ששמו "הציבור מודיע לתקשורת: הבה ניפרד ולא כידידים", על רקע אירועים דומים. לצד ניתוח כשלי התקשורת בדיווח אמת על המחאה, קראתי שם להקמה של כלי תקשורת אלטרנטיבים, אזרחיים. תקשורת המיינסטרים, כתבתי שם, היא זאב בעור כבש:

"השלב הנוכחי במאבק היה צפוי, ואין לתמוה על כך שהתקשורת מתייצבת באופן אוטומטי לצד המשטרה ולא לצד המפגינים. הזמזום הקבוע משולי הימין – "זאת מחאה של אנרכיסטים וחוליגנים" – חודר ומשתלט על תקשורת המיינסטרים. האלימות של זרועות השלטון תמיד שקופה בישראל; רק אזרחים, שמגיבים באופן שפוי לחלוטין על אלימות המשטרה נגדם, נתפסים כאלימים. התבניות מוכרות, הלא נעשה בהן שימוש יומיומי בסיקור של פלסטינים שמפגינים נגד הגדר או בדואים שמפגינים נגד הפקעת אדמות. למדינה מותר לגזול את רכושך הפרטי, וכל עוד היא עושה זאת על פי חוק ושולחת גברתנים בחולצות כהות לעבודה – היא לא "אלימה". אבל אם רק תעז לחרוג מן המשבצת המנומסת של מפגין שקט עם שלט לא מעליב – מיד תוגדר כ"אלים".

העתק-הדבק למחאת בלפור.

בעשור שחלף אכן חלה פריחה של ממש בתקשורת העצמאית בישראל (אף כי לא כולה אלטרנטיבית; על כך בהמשך), ולכאורה, הגיוון בתכנים גדל בהתאם. אבל בפועל, ככל שהדברים נוגעים לצריכת חדשות יומיומית, מקור המידע העיקרי של רוב הישראלים עדיין הינו ערוצי הטלוויזיה, "ישראל היום" וקבוצת "ידיעות אחרונות". "הארץ" הולך ומתבסס כתקשורת אלטרנטיבית, אבל החשיפה אליו שולית, נמוכה מ-4%. והנה, אם אחרי העשור התוסס הזה של תקשורת עצמאית, עדיין לשכת ראש הממשלה מסוגלת להפעיל בלחיצת כפתור את כל כלי התקשורת המרכזיים, ולהשתלט בקלילות שכזאת על השיח הציבורי בנושאים כה רבים ללא כל התנגדות – כנראה שלא עשינו כברת דרך ארוכה מאז קיץ 2011.

התקשורת היא חלק מהבעיה, לא חלק מהפיתרון. עוד ועוד אנשים מבינים את זה, אבל מה עושים עם ההבנה? איך בונים אלטרנטיבה?

המטרות של הפוסט הנוכחי צנועות. אני לא יזם ולא עורך ולכן לא אחלק כאן עצות למי שרוצה לפתח כלי תקשורת אלטרנטיבי. למעשה, הכתיבה בבלוג במשך השנים חשפה אותי להרבה מאד מקורות מידע אלטרנטיביים, כולם בעברית, עד שבהדרגה פתרתי לעצמי את הבעיה. סיננתי את התעמולה, מחקתי את רעשי הרקע, וגיבשתי לי תזונה חדשותית בריאה. מאפייניה העיקריים: דיווחי אמת והנחות מוצא אידאולוגיות ברורות, לא מטושטשות או מוסתרות, שנוח לי איתן. אין בישראל כלי תקשורת אלטרנטיבית אחד, שייתן לך את כל התוכן הנחוץ בלחיצת כפתור. אבל בשום מקום בעולם אין דבר כזה. המצב אצלנו די גרוע, אבל ממילא צרכן התקשורת האלטרנטיבית צריך להתאמץ יותר מאשר בטטת הכורסא שסופגת תעמולה בשידור ישיר למוחה ממכשיר הטלוויזיה.

מצד שני, המאמץ כבר לא קשה כל כך, ואחרי תקופת הסתגלות ראשונית, מתפוגג כליל.

את הידע וההיכרות שלי עם מקורות המידע האלטרנטיבים ברשת אני חולק בשמחה עם אחרים. אם תרצו, יש כאן מעין "תו איכות" סובייקטיבי: קראתי ידיעות ודו"חות של כל הגורמים שיימנו עוד מעט כאן, ולא מצאתי בהם, גם לא לאחר זמן ממושך, סילופים או הטעיות שגרמו לי לפקפק באמינותם (גם אם פה ושם נפלו טעויות בתום לב). אני מאמין שמי שיגבש לעצמו רשימת קריאה מתוך המקורות שיובאו כאן יכול כבר היום לקבל תמונת מציאות מלאה ואמינה של כל טווח הנושאים שאמורים להטריד אזרח מודע וחושב בישראל: זכויות אדם, צדק חלוקתי, בריאות, ביטחון, דיור, חינוך, תיכנון ובניה.

נכון, צריך להיגמל מתקשורת המיינסטרים. זה קשה, אני יודע. כולנו צריכים מדי פעם את החיוך של תמר איש-שלום או את הבריטון של אלון בן-דוד. כולנו אוהבים להתפוצץ מזעם על עמית סגל ודני קושמרו. זו מין התמכרות פולחנית כזאת. אבל בלי גמילה מן הפולחן העקר הזה, לא תצליחו לפנות מקום בתוככם לאלטרנטיבה. הבועה התקשורתית היא רק זה – בועה. ומחוץ לה יש עולם אמיתי, לא חלל ריק.

אוריינות תקשורתית

אוריינות תקשורתית היא הכישור האזרחי החשוב ביותר בתקופה הנוכחית. למרות זאת – אוקיי, בגלל זאת – אין לה זכר בתכנית הלימודים התיכונית, שגם כך לימודי האזרחות שבה דולדלו מכל תוכן ממשי.

איך קוראים חדשות? איך מפרידים בין כותרת לתוכן? מדוע שתי ידיעות בעלות תוכן כמעט זהה ממוסגרות באופנים שונים? כיצד פועלות קונוטציות רגשיות בתיווך חדשות (תמונות, צבע, פונט)? איך מזהים ידיעה שמקורה בדובר או ביחסי ציבור? מתי עיתונאי מציג עובדות כ"גרסאות" וגרסאות כ"עובדות"? מתי התקשורת מגדירה מחאה כ"מהומות" ומתי כ"הפגנות"? מדוע ציטוטים מפוליטיקאים עושים הרבה יותר כותרות ממעשיהם? מה פשר "האיזון" בין שקר שמציג צד אחד לבין עובדות שמציג צד שני? מיהם הדובר והנמען הסמויים של מסרים תקשורתיים? כשידיעה נוקטת בגוף ראשון רבים ("כולנו תורמים לצה"ל") או בגוף סתמי ("שומרים על הביטחון") –מי כלול בגוף הזה ומי מודר ממנו? מה הקשר הסמוי בין עיתוי ידיעות שמעלות את מפלס החרדה הביטחוני לבין ידיעות על דיונים בתקציב הביטחון? בסכסוך בין חזק לחלש – מי יקבל את הכותרת?

אזרח חושב לא יכול לממש את אזרחותו במלואה מבלי שרכש אוריינות תקשורתית. אם לא בבית הספר או באוניברסיטה, אז מן החיים עצמם, בהדרגה, מתוך חשיפה גוברת והולכת לקולות ביקורתיים בתקשורת. אך אין דרך לפתח יכולת כזאת במסגרת הצרה של תקשורת צייתנית וכנועה, שאינה מאפשרת אפילו לשאול שאלות כאלה ומונעת כל ניסיון להתבונן במציאות במשקפיים אחרים.

הפוסט הזה לא מנסה להנחיל אוריינות תקשורתית; כאמור, זה לא דבר שנרכש ברגע או בחודש או בשנה. בראשית ימי הבלוג עוד ניסיתי פה ושם לקחת מקרי מבחן ולחשוף את העיוותים וההשמטות והסילופים שבסיקור החדשותי השגרתי של אירועים ביטחוניים: הנה דוגמה אחת, הנה דוגמה שניה. חדלתי מזה, זה עיסוק מייגע ולא מתגמל. הזמן קצר והאנרגיה מוגבלת: מוטב להשקיע את משאביך בשיקוף וניתוח מדויק של המציאות מאשר בהוקעת הסילופים השגורים בתקשורת. אתה מקווה שבדרך עקיפה הקוראים גם יקלטו משהו מן האופן שבו אתה קורא את התקשורת. מי שקורא ברציפות כתבות ב"עין השביעית" יפנים גם הוא יכולת מצוינת לקרוא "מבעד" למסכי העשן של התקשורת.

כל איש שמאל שצבר קילומטרז' מינימלי בוויכוחים פוליטיים יודע זאת היטב: תמונת המציאות של רוב רובם של אזרחי ישראל משובשת כליל, וחלק עצום מהם חסר את הכישורים לתקן זאת. אוריינות תקשורתית איננה צומחת כך סתם מאליה, ובסביבה רעילה כמו תקשורת המיינסטרים, היא גוועת. הפוסט הזה, ברוח הבלוג כולו, אינו מיועד למי שאינו מודע אפילו לכך שיש בעיה יסודית עם כלי התקשורת. אבל מי שכבר הבין זאת, אני מקווה, אולי יפיק תועלת מן ההמלצות שיובאו בהמשך, ויחווה משהו מאפקט כדור השלג המתגלגל: ככל שאתה צורך יותר תקשורת ביקורתית, כך אתה מפנים יותר שיפוט ביקורתי שתוכל להחיל בעצמך על דיווחים מגויסים. ככל שאתה נחשף למציאות האמיתית, קל לך יותר לזהות את הסילופים שלה. אחרי זמן מה, תאמינו לי, זה הופך לטבע שני.

ואדגיש פעם נוספת ואחרונה: אלה ההמלצות שלי, שמשקפות את טעמי, ומתבססות על ניסיון החיים שלי והכרותי עם הזירה התקשורתית במשך שלושה עשורים לפחות. אין לראות בהן משהו יותר מזה.

המלצות עקרוניות

כתיבה כרוכה במחיקה, הרגלים חדשים דוחקים הרגלים ישנים. לפני שתרגילו את עצמכם בתקשורת האלטרנטיבית, עליכם להיגמל מתקשורת המיינסטרים, ובראש ובראשונה, מן האגף הרעיל ביותר שלה. זו, אם כן, ההמלצה הראשונה והכי חשובה של הפוסט הזה:

תתנתקו מערוצי הטלוויזיה!

וזאת מכמה וכמה סיבות.

ברמה הבסיסית ביותר, צריכת חדשות מן הטלוויזיה מדכאת ומנוונת את החשיבה העצמונית שלכם. המדיום הטלוויזיוני עצמו פועל עליכם בשלל דרכים לא מודעות, חלקן הגדול רגשיות לחלוטין, להבדיל מן המדיום הטקסטואלי; הוא מותיר אתכם חסרי הגנה ופגיעים למניפולציות. כשאתה צופה בחדשות אין לך יכולת "לגלול אחורה" ולהרהר שנית על משפט תמוה או בעייתי ששמעת, מה שניתן תמיד לעשות עם טקסט שמונח לפניך. אתה כמעט לא מסוגל לאתר סתירות פנימיות כי אתה רתוק לקצב האינפורמציה שזורם מן המסך. וזאת, כל הזמן, נבלעת בשלל מסרים אחרים (עריכה, מוזיקה, עוצמה ויזואלית וכיוב'). אירועים נדחקים מפני אנשים, ועובדות נרמסות על ידי "התבטאויות".

אבל יש כמובן סיבות מהותיות וקונקרטיות הרבה יותר. ערוצי הטלוויזיה הישראלים פועלים בטווח מאד מצומצם של הקונצנזוס וחוששים לעורר את רוגזם של בעלי הבית ושל איזושהי "דעת קהל" מדומיינת, מעין מטרוניתה חסודה וזעפנית, שאסור חלילה להעכיר את רוחה. אולפני הטלוויזיה חתומים על ברית מלוכלכת עם הפוליטיקאים שפוקדים אותם – אנחנו לא נשאל שאלות קשות מדי, אתם תמשיכו לתת לנו רייטינג. ההצגה הזאת נסדקת מדי פעם, כשמרואיין מפוצץ ראיון אחרי שאלה שלא תואמה איתו מראש. יש להצגה כללים, ואסור לחשוף אותם בפני הקהל.

וכמובן, השוט שמתנפנף כל הזמן מעל: תרבות הסאונדבייטס, ההקצבה האכזרית של 2 וחצי דקות לכל אייטם (במקרה הטוב); הפורמט התזזיתי שמבטיח, פשוט לא מותיר כל אפשרות אחרת, שהמעט שניתן יהיה לומר במסגרתו הוא המובן מאליו, הקונצנזואלי, הידוע משכבר, ולא חלילה מסר חדש וטיפה מאתגר יותר, שמצריך – הו, חבל, בדיוק נגמר לנו הזמן! – 4 או 5 דקות. הנה קטע ישן שבו נועם חומסקי מסביר כיצד פועל "טרור התמציתיות" בטלוויזיה.

אני הפסקתי לצרוך חדשות מהטלוויזיה לפני יותר מ-20 שנה. למעשה, אני כבר לא מסוגל לצפות באייטם חדשותי בטלוויזיה מבלי לקפץ בחוסר נוחות בכסאי אחרי חצי דקה; המניפולציה פשוט גולמית מדי, לא יורדת בגרון. התועלת היחידה של ערוצי הטלוויזיה בזירת החדשות הוא בתכניות תחקירים כמו "המקור" ו"עובדה", המקומות האחרונים שבהם עדיין נעשית עבודה עיתונאית רצינית. בכל השאר – הניחו, הרפו מן המכשיר, התרחקו ממנו. "הו אנשים, אל תלכו לטלוויזיה", הפציר ס. יזהר, שלפני 27 שנים היטיב לראות לאן כל זה הולך:

"ויש גם פתיח מוכן, וגם סרטונים, וגם מגיבים מן הקהל ובאולפּן השני, ויש גם מוקיון לקשר בין הקטﬠים, ויש גם בריון לﬠשות שﬠרוריות, וגם מוזר תמהוני אחד להכניס צבﬠ, וכבר מתחילים ואסור לקלקל את הסדר שהוכן, או לחדש משהו מחוץ למתוכנן או לתת לשיחה להתחמם ופתאום והיא נﬠשית מﬠנינת, תודה רבה תודה רבה, ועוד מילתו על לשונו ישוסﬠ, ﬠיני המנחה כבר ריקות וכבר נדדו והן מאיצות בדובר הבא וכבר הוא מושתק בגבורה, וגם מי שבא אחריו כבר אמר וסולק נדהם, לא כל שכן אם לא הצליח אלא רק לגמגם ונמאס כשﬠוד לא אמר כלום, ומעבר הכל מנצח אותו מנחה, איש חכם, חכם החכמים, חכם מכל מוזמניו, מכל המומחים, ומכל הידﬠנים וגם שסﬠ ישסﬠ אותם שיראו מי כאן החכם…  אל תלכו לטלוויזיה. יזמינו אתכם כדי להשתיק אתכם. ימחקו אתכם לפני שתנשמו לומר דבר, נמאסתם לפני שהתחלתם, וכשאינכם אומרים את השורה שציפֿו מכם, יהפכו אתכם לגלמים מחוקים, הכל יהיה רוﬠש סביבכם והומה, ורק המנחה החוכם והמפיק הנמרץ יודﬠים כי לא אתם ולא דבריכם אלא מﬠמד התכנית בסקרים וכוחה למשוך מפרסמים – זה כל הדבר – ואתם רק פתאים שנלכדו והוצגו נלﬠגים לפני כל הﬠם."

"אסור לנטוש את הספינה"!

זהו הטיעון השגרתי נגד ההמלצה להפנות עורף לערוצי הטלוויזיה. אסור להפקיר את השטח לתעמולת השלטון! אסור לוותר לבעלי ההון! אסור לנטוש את הספינה!

ובכן, לא נטשתם. מאז מחאת קיץ 2011 לא נטשתם, ומה השגתם? כלום. פחות מכלום, כי התקשורת של היום עוד פחות מחויבת לסדר יום אזרחי מזו שהיתה לפני עשר שנים. ובכלל, כל הטיעון הזה של "לשנות מבפנים" מערכות מאובנות של הממסד, טיעון מעגלי לחלוטין, דומה להחשיד לטיעונים נגד סרבנות.

– אסור לסרב לשרת בצבא! צריך לשנות מבפנים!
– אוקיי, ניסיתם?
– כן. חשוב שיהיו אנשים מצפוניים במחסומים, חשוב שיתגייסו שמאלנים למג"ב.
– נו, וזה עובד לכם? הכיבוש נהיה נאור יותר?
– לא, בכלל לא. אבל תגיד לי רגע, הסרבנות השיגה במשהו?
– אתה שומע את עצמך? אתה פוסל את הסרבנות ומאחל לה להיעלם, ובאותה נשימה מוקיע אותה שהיא לא השיגה כלום? ואיך היא תשיג משהו אם אין לה לגיטימציה? אותו רוב שמאמין ב"שינוי מבפנים" ולא מוכן לשום שינוי מבחוץ – עוד יש לו חוצפה אחר כך להאשים את המיעוט הזעיר שנותר בחוץ שהוא קטן וחלש מדי מכדי לחולל שינוי??

את ספינת ערוצי הטלוויזיה צריך לנטוש לא מחר אלא היום, לא היום אלא אתמול, כי זו ספינת עבדים, והשבויים בה מובלים כבולים אל חיים של שעבוד מנטלי; בשר מסכים שהופך לבשר תותחים. כל האנרגיות שמושקעות בהבטחת שוויון מגדרי בייצוג על המסך, בדרישה לראות ולו ערבי אחד בפאנל הפרשנים – האם הן השפיעו במשהו על טווח התכנים שנכנסים לסיקור, על אופן המיסגור שלהם? לא חכם יותר ונכון יותר להקים אלטרנטיבה שגם תבטיח שוויון מגדרי ואתני וגם תדווח חדשות מנקודת המבט של כלל האזרחים ולא מנקודת המבט של השלטון וההון? 

כן, התקשורת האלטרנטיבית תמיד תהיה מיעוט. אבל כדי לחולל שינוי, לפעמים שינוי דרמטי, לא צריך להיות רוב. והמיעוט הזה יילך ויתחזק, מעגלי השפעתו יילכו ויתפשטו (כמו שכבר קורה), ויקרינו על המיינסטרים, שעל כורחו ייאלץ להביט מעבר לקצה אפו. האם ערוצי הטלוויזיה היו מסקרים את ההפגנות בבלפור ללא האתגר העקבי והעקשני שהציבה להם אור-לי ברלב בדיווחיה? האם הם היו מפנים חצי דקה לאירוע המזעזע בא-רכיז שבו חייל ירה בהרון אבו-עראם בצווארו (וגרם לו שיתוק כללי) במהלך ויכוח על גנרטור – אלמלא האירוע תועד בידי תושב המקום – סוג של "תקשורת אלטרנטיבית" – ואז קיבל תהודה ברחבי האינטרנט? האם הממותה המאובנת הזאת – התקשורת הממסדית – בכלל מסוגלת להתיק את מבטה מן הקשקשת הפוליטית השגורה ולבחון לעומק מצוקות אמיתיות בחברה ללא בעיטה מבחוץ?

היו אתם הבעיטה. 

דללו למינימום צריכת "דעות"

טורי דעה – למה זה טוב? איזו תועלת צומחת מהם? במה הם משפרים את העולם?

אחת מן השתיים. אם אתה מסכים כבר עם הדעה, לאיזה צורך אתה קורא אותה? ואם אתה לא מסכים איתה (ואפשר כבר לדעת מראש, על פי שם הכותב, או מן השורות הראשונות) – לשם מה לקרוא? הרי לא תזוז מדעתך. האם אי פעם בתולדות התרבות הכתובה מישהו שינה את דעתו בגלל טור דעה של מישהו אחר?

אני כמובן מיתמם. יש לאנשים אלף ואחת סיבות לקרוא טורי דעה. לפני הכל, ההנאה הנרקיסיסטית בחיזוק חיצוני לדעה שלך-עצמך. ותמונת הראי שלה – ההנאה הסדיסטית בלעג לדעות הפוכות משלך. זו וגם זו משמשות לגיבוש של קהילת טעם, מעין שבט שמתכנס סביב מדורת הדעות "הנכונות", מפרנס אותה בעוד ועוד טורי דעה שחביבים או נתעבים עליו, ומגיב עליהם במרץ מדי יום ברשתות החברתיות. 

אוקיי. סבבה. ועדיין, אף אחד מן הצרכים השבטיים האלה אינו קשורה לרווח חדשותי, ללימוד משהו חדש ומעניין על המציאות שסובבת אותנו. וכאן כבר מסתמן הנזק הפוטנציאלי. כל הרעיון של התקשורת האלטרנטיבית הוא לחשוף אותך להיבטים סמויים של המציאות, כאלה שאינם מדווחים בכלי התקשורת. חשיפת-יתר לדעות של פרשנים, שמפורסמות בתקשורת המיינסטרים ומגיבות על תמונת המציאות המצומצמת ממילא שמדווחת במיינסטרים, רק חוקקת בך עמוק יותר את אותם גבולות גזרה ארורים, ומקבעת אותך בתוך המשחק המכור מראש שניסית לפרוץ. לא דעות יפרצו את עולמך אלא ידיעות – ידיעות קשות, מהממות, שלא היו מוכרות לך, שקיבלו אור ומשמעות חדשה מכוח הצגתן בשפה חדשה ורעננה. זאת מהותה של התקשורת האלטרנטיבית, ומי שרק חפץ להתבשם בדעותיו ובדעות אחרים, כנראה שעדיין אינו בשל לקראתה.

תקשורת אלטרנטיבית ולא "עצמאית"

בשנים האחרונות מדברים על פריחה של "התקשורת העצמאית" בישראל. יש לה כנסים, יש לה דוברים שמקבלים במה בתקשורת הלא-עצמאית, חוקרים אותה באקדמיה וכד'.

לכן חשוב לחדד: תקשורת אלטרנטיבית ותקשורת עצמאית אינן בהכרח חופפות. המונח הראשון מציין תוכן ביקורתי שחורג מן הקונצנזוס; המונח השני מציין אי-תלות מוסדית ופיננסית בגופי התקשורת המרכזיים. הראשון אינו גורר את השני והשני אינו גורר את הראשון.

למשל: בתוך התקשורת הממסדית מתקיימות גומחות חתרניות, שבהן פועלים עיתונאים אלטרנטיבים. בהמשך הפוסט אנקוב בשמותיהם ואספק קישורים לעמודי הכתבות שלהם. שלא במפתיע, רובם שייכים לקבוצת שוקן, אבל לא רק, וכמובן שבקבוצת שוקן פועלים גם הרבה מאד עיתונאים שמתיישרים לפי צווי המיינסטרים.

ולהיפך: התקשורת העצמאית לא תמיד מספקת תכנים אלטרנטיבים, ולא פעם אתה מוצא בה הדהוד של סדר היום הפוליטי שנקבע בתקשורת המיינסטרים. בעיה נלווית היא נטייתם של רבים מאתרי התקשורת העצמאית להתרכז בכתיבה מגזינית-בידורית או בטורי דעה. יצרני חדשות אלטרנטיבים הם מצרך נדיר.

מה עוד לא כללתי בהמלצות שלי? ארגונים אקטיביסטים שמתמחים במאבק בשטח – הפגנות, ייצוג משפטי או ארגון קהילתי – ולא באיסוף מידע והפצתו. בכך אינני רומז חלילה שמידע חשוב יותר מפעולה, אולי להיפך. אלא שהמומחיות שלי היא באיסוף המידע וניתוחו, הפיכתו לידע פוליטי; בלעדי ידע כזה לא תיתכן פעולה פוליטית אפקטיבית. קודם תלמדו מה לא בסדר ולמה זה לא בסדר, אחרי זה תלכו לעשות מהפכות.

אם הידע כבר ברשותכם, ואתם יודעים איפה ואיך לעדכן אותו – הפוסט הזה מיותר בשבילכם. גדלתם ממנו. אבל בזמן שגדלתם, צמחו פה דורות חדשים, ואלה מושלכים בזה אחר זה אל תוך לועה של מפלצת המיינסטרים שגורסת אותם עד דק. מישהו צריך לאותת להם, ובזמן הנכון, שיש אלטרנטיבות. הפוסט הזה מיועד לכל מי שרוצה להתנתק מעטיני התקשורת הכוזבים וחושש שיישאר ללא תזונה חדשותית מלאה. לחשש הזה אין בסיס.

התקשורת האלטרנטיבית הישראלית ברובה מבוזרת בין אתרים ועמותות שונות, מן הסיבה הפשוטה שמדובר בגופים דלי-תקציב שבקושי מצליחים להחזיק מערכת תחקירים והפקה אפילו בתחום הצר שלהם (למרות כל מיליוני הדולרים שסורוס מזרים אליהם מדי חודש 😊). בשורות הבאות אנסה לעשות סדר בבלגן דרך חלוקה לקטגוריות תוכן. הריבוי לכאורה עלול לרפות את ידי מי שחפץ לצלול אל הבריכה הזאת, אבל זה יהיה רושם מוטעה. הרשת כיום מספקת אמצעים פשוטים ליצור לעצמך תמהיל חדשות יומי או שבועי שלא יצריך השחתת זמן על חיפושים ממושכים (כמה טיפים יופיעו בסוף הפוסט).

אתרי תקשורת אלטרנטיבית מובילים

יש בישראל המון תקשורת אלטרנטיבית, אבל מערכות עיתונאיות שפועלות על בסיס יומיומי ומסקרות טווח רחב של נושאים, בדומה לכלי התקשורת במיינסטרים, כמעט שאין בזירה האלטרנטיבית. ארבעה בולטים מעל השאר:

"שיחה מקומית". האתר החשוב ביותר בתקשורת האלטרנטיבית בארץ, שבמידה רבה סלל את הדרך לאחרים. עוסק בכל הנושאים כמעט, החל מזכויות אדם, סביבה, מגדר, חינוך וניאוליברליזם. יש שם שורה של כותבים מעולים, נזכיר רק את אורן זיו, כתב השטחים הטוב בישראל.

"הטלוויזיה החברתית". כשמה לא היא – הטלוויזיה החברתית עוסקת לא מעט בנושאים מדיניים וצבאיים, נושאי סביבה, זכויות אדם ועוד, לצד הרבה נושאים חברתיים. החומרים מצולמים ומונגשים באופן ידידותי למתחילים.

"המקום הכי חם בגיהנום". אתר בעל מחויבות חזקה למחאה חברתית, פליטים ומבקשי מקלט, פמיניזם וזכויות אזרח.

"העין השביעית". אתר שהחל לפני שנים ארוכות כסוג של חצר אחורית שבה עיתונאים דיברו בחופשיות זה על זה, ובהדרגה הפך להיות כלב שמירה נשכני של הדמוקרטיה הישראלית. תחקירים מושקעים על קשרי תקשורת והון, בעלויות צולבות, דילים סמויים בין פוליטיקאים לכלי תקשורת, פרסום סמוי, וגם עיסוק גובר והולך במכונת התעמולה הישראלית ("הסברה").

בחלוקה לנושאים, הנה המלצות יותר ספציפיות.

פלסטינים: הגדה המערבית ועזה

ארגוני זכויות האדם החשובים בישראל מפרסמים, לצד דו"חות תקופתיים שבוחנים נושא אחד לעומק, דיווחים שוטפים. קל מאד להיכנס ולהירשם ולקבל את העדכונים האלה.

הניוזלטר של "בצלם": כל נושא שקשור לפגיעה הישראלית בזכויות אדם בגדה המערבית ובעזה.

"יש דין": מתתמחים באלימות מתנחלים וטרור יהודי, הפקעת קרקעות, ואכיפת חוק (או היעדרה) בשטחים.

"המוקד להגנת הפרט":  ייצוג משפטי של קורבנות האפרטהייד – חקלאים שאדמתם נגזלה, משפחות שהופרדו, חולים וסטודנטים שחייהם שותקו בגלל מגבלות תנועה, וכד'.

"גישה": מקור החדשות הבלעדי בעברית לתוצאות ההומניטריות של מדיניות המצור הישראלית על עזה. התקשורת הישראלית זנחה לחלוטין את סיקור עזה לאחר שאימצה את הנרטיב השקרי ש"יצאנו משם". גם ארגון זכויות האדם הפלסטיני "אל-מזאן" מספק מידע חשוב על פעולות של צה"ל בעזה.

"האגודה לזכויות האזרח": לא רק ניירות עמדה וסיכומים רבי ערך בנושאי הכיבוש תמצאו כאן, אלא פריסה רחבה של נושאים אחרים: בריאות, חינוך, דיור, חופש ביטוי ופרטיות.

המשרד לתיאום עניינים הומניטריים של האו"ם מפיק מדי שבוע דף מידע מקיף על הפרות של זכויות אדם בגדה המערבית ובעזה, ומדי פעם דו"חות שממוקדים בנושא מסוים; אין מקור אמין יותר לסטטיסטיקה של הכיבוש.

"כרם נבות": ארגון תיעוד ומחקר שעוסק בגזל הקרקעות בגדה המערבית על כל היבטיו (חקלאות, תיירות, הקצאת אדמות מדינה ועוד).

"שלום עכשיו": בסיס הנתונים הרחב והמלא ביותר על מפעל ההתנחלויות, כולל עדכונים שוטפים על כל התפתחות שקשורה בהן – תכנונית, משפטית או פוליטית. 

כתבי השטחים של "הארץ" תמיד היו מצוינים (למרות שעמירה הס יש רק אחת), וקיבלו חשיפה נרחבת בעיתון. תעקבו אחרי הגר שיזף, הכתבת הנוכחית.

מזרח ירושלים

העיתונאי החשוב ביותר שמסקר את מהלכי הייהוד ונישול הפלסטינים במזרח ירושלים הוא ניר חסון מ"הארץ". על שמו רשומות חשיפות רבות של דרכי הפעולה הנלוזות של עמותות אלע"ד ו"עטרת כהנים" בסילואן ובשכונות נוספות, כמו גם התעללות המשטר בתושבי עיסאוויה. גם מאיה הורודוניצ'אנו מ"ואללה" מדווחת מן האזור הזה בעין ביקורתית.

שתי עמותות פעלתניות מאד מוציאות דו"חות תקופתיים ופרסומים שוטפים על הנעשה במזרח ירושלים. "עיר עמים" עוסקת בנושאי קיפוח תכנוני, גנים לאומיים כמכשיר לדחיקת רגלי הפלסטינים מן הבירה, והשפעותיה ההרסניות של גדר ההפרדה. "עמק שווה" עוסקת בפוליטיזציה של הארכיאולוגיה באגן הקדוש – בעיקר ב"עיר דוד" ובמנהרות הכותל – וגם ברחבי הגדה המערבית. אין מקור טוב יותר ללמוד על המורכבות העצומה של מזרח ירושלים מאשר שני המקורות האלה. ולמי שזה לא מספיק, ישנם גם הדו"חות של עמותת "במקום" על שכונות מזרח ירושלים ומאבקן לזכויות תכנון מינימליות.

ערבים בישראל / בדואים

אין כלי תקשורת שמסקר באופן רצוף ועקבי את ההתעללות השיטתית של המדינה בתושבי הכפרים הלא מוכרים בנגב. מקורות המידע על כך כולם מגיעים מעמותות.

"פורום דו-קיום בנגב" מפעיל עמוד פייסבוק שבו מדווחים באופן שוטף על הריסות בתים. באתר עצמו תמצאו דו"חות מקיפים וחיוניים שינפצו לכם את כל המיתוסים השקריים שמפיצה התקשורת בנושא.

מרכז "עדאלה" מפרסם דו"חות בשלל נושאים שקשורים לזכויות ערבים בישראל – קרקע, חינוך, אפליה גזענית, תעסוקה וכד'. מרכז "מוסאוה" עוסק בנושאים דומים בזווית קהילתית יותר.

עמותת "במקום" עוסקת רבות בתיעוד ובייצוג משפטי ותכנון של כפרים לא מוכרים בנגב.

העולם הערבי

מי שרוצה לקבל תמונה קצת יותר מאוזנת ממה שתפריט יוצאי מערכת הביטחון – כדוברים, פרשנים או "חוקרים" – מסוגלים לספק, יכול לבקר באתר העשיר של "הפורום לחשיבה אזורית". כותבים יהודים וערבים מתבוננים בישראל גם מבחוץ, דרך עיני השכנים, בכיסוי רחב של סוגיות ביטחון, מדיניות, חברה ותרבות. הפורום מפעיל גם את "פרוייקט אופק" המבורך, שמנגיש תרגומים לעברית מן העיתונות והפובליציסטיקה הערבית.

צבא וביטחון

כאן המצב בזבל. אין בארץ עיתונאים צבאיים עצמאיים, יש רק שופרות של מערכת הביטחון. זה נכון גם לעיתונות המדווחת ובעיקר לפרשנים. סיבה אחת טריוויאלית היא שהצבא מעניש עיתונאים שמעזים למתוח עליו ביקורת ומייבש אותם. סיבת העומק היא שצה"ל עדיין נתפס בציבור כגוף בעל האמינות הגבוהה ביותר, מוקד הזהות הלאומי, קודש הקודשים וכו'. הדרך לחמוק מרשתות התעמולה היא לפתח אוריינות תקשורתית גבוהה ומחודדת בקריאת ידיעות ביטחוניות: ניטרול וסינון של מונחים תלויי נקודת מבט ("מחבלים", "הרתעה", "הגנה"), התעדכנות בתקשורת הזרה, התעלמות מהודעות דובר צה"ל וכד'.

על מנת להבין את התהליכים שעוברים על צה"ל מנקודת מבט ביקורתית, אני ממליץ על המאמרים של יגיל לוי ב"הארץ". גם תקציב הביטחון זוכה לניתוחים ביקורתיים ב"דה-מרקר". אבל כאמור, הפעילות השוטפת של צה"ל בדיכוי פוליטי בגדה המערבית, בהטלת טרור על כפרים, בגבול עזה, בלבנון, בעומק סוריה ובכל מקום אחר – תמיד ממוסגרת בתוך גבולות הגזרה שצה"ל עצמו תחם לתקשורת. המאמץ לפרוץ אותם מוטל עליכם.

סחר נשק וסייבר

סיקור התחום הזה היה אפסי עד לפני כעשור, ורק בשנים האחרונות התקשורת האלטרנטיבית גילתה אותו. החוקר המוביל של סחר הנשק של ישראל בעבר ובהווה עם משטרים רודניים ולעתים מפלצתיים הוא עו"ד איתי מק, שגם מגיש עתירות חופש מידע בנושא. קראו את מאמריו ב"שיחה מקומית" וב"עין השביעית". לעדכונים שוטפים על סחר הנשק הישראלי מנקודת מבט ביקורתית, בקרו בעמוד הפייסבוק של פרוייקט "חמושים". למידע מפורט על עסקאות נשק ואסטרטגיה צבאית מנקודת מבט מערכתית (קריאה ביקורתית הכרחית כאן) אפשר לבקר באתר "איזראל דיפנס".

מי שכותב על ייצוא מערכות סייבר התקפי (של NSO ודומותיה) באופן עקבי הוא אמיתי זיו מ"דה מרקר", ומדי פעם גם עודד ירון מ"הארץ" ועומר כביר מ"כלכליסט". באופן כללי, כל נושא הסייבר ההתקפי כמעט שאינו חודר לעמודי החדשות הרגילים ונחשף רק בעיתונות הכלכלית (חלק מן העיוות המובנה של התקשורת הישראלית, שמעדיפה למסגר סוגיות בעייתיות מבחינה אתית כסוגיות כלכליות נטו). לרציניים: המקור העיקרי לתחקירים שמתחקים אחרי מעללי הסייבר הישראלי ברחבי העולם הוא מכון The Citizen Lab באוניברסיטת טורונטו. העמוד הישראלי שלו מלא במידע שלא מדווח בישראל.

כלכלה וחברה

באופן בולט, רמת העיתונות הכלכלית בישראל גבוהה בכמה דרגות מרמת העיתונות הפוליטית. בעוד שזו האחרונה עסוקה בעיקר ברכילות אישית ומאבקי כוח בין אנשים שחולקים את השקפת עולמם לפרטי פרטים, העיתונות הכלכלית מחויבת יותר לעובדות ודיווח על מה שקורה במציאות ולא רק על איך אישיות זו אחרת הגיבה על מה שקורה. גם ב"כלכליסט" וגם ב"דה-מרקר" יש עיתונאים חרוצים וביקורתיים, שאינם משועבדים לסדר יום שלטוני אחיד או לכוחות ההגמוניים בשוק. כמובן שיש גם עיתונאים מן הזן הירוד יותר, אבל הם לא בהכרח אלה שנותנים את הטון. עיתון "גלובס", לעומת זאת, משמש שופר קבוע של אליטת ההון הישראלית ועל כן לא מומלץ לצרוך ממנו חדשות כלכליות על בסיס יומי.

"סדר יום" עם קרן נויבך ב"כאן ב" מוקדשת כולה לסוגיות חברה וכלכלה, עם תשומת לב מיוחדת ל"שקופים" מכל הסוגים – קשישים, מבקשי מקלט, נפגעות אלימות מינית ועוד.

שקיפות והגנה על האינטרס הציבורי. עמותות "שקוף" ו"לובי 99" עוסקות בנושאים כמו קשרי הון-שלטון, משאבי טבע, מונופולים מושחתים ועוד. הן לא מפרסמות דיווחים שוטפים אבל שווה לבקר באתרים שלהם מדי פעם (או לעקוב אחריהן ברשתות החברתיות) כי עולים שם תחקירים מצוינים מפעם לפעם. גם "הכלכלה האמיתית" עוקב אחרי נושאים כלכליים מנקודת מבט אזרחית ולא תאגידית. "המשמר החברתי" עוקב אחרי מהלכי חקיקה ודיוני ועדות בכנסת בעלי חשיבות ציבורית ומנגיש אותם באופן נהיר ומעולה (עדיף בהרבה על דיווחים סנסציוניים בעיתונות שמתרכזים בצרחות של ח"כים ודיונים שמתפוצצים).

ריכוזיות. זה הקלף העיקרי של "דה-מרקר" ואותו הוא דוחף בכל הזדמנות, גם כשלא צריך. אבל לפעמים צריך, ואין מקום טוב יותר לקרוא על ריכוזיות ונזקיה מאשר אצל גיא רולניק, איתן אבריאל וחבריהם.

שוק האנרגיה והגז. המומחה מספר אחת בעיתונות ישראל הוא אבי בר-אלי ב"דה מרקר", שלא רק יודע את הפרטים אלא גם מבין את התמונה הכוללת (והמבהילה). עד לאחרונה היה גם ליאור גוטמן מ"כלכליסט", גם הוא ידען גדול, אך הוא פרש. לניתוחי עומק משובחים מנקודת מבט סוציאל-דמוקרטית (כזו שמניחה מראש שאלו משאבים ציבוריים שהשלטון מכר לידיים פרטיות), ראו את מאמריו של אמנון פורטוגלי בזירות שונות (הנה קישורים למאמריו ב"עבודה שחורה", "הכלכלה האמיתית" ו"זמן ישראל", אבל הוא מפרסם בהרבה מאד אתרים).

הפרטה. התקשורת כמעט שלא עוסקת בנושא הזה מנקודת מבט ביקורתית. למכון ואן ליר יש סדרה מצוינת של פרסומים והרצאות מצולמות בנושא הפרטת שירותים ציבוריים בישראל ונזקיה. 

חינוך. עיתונאי החינוך הטוב בישראל הוא ליאור דטל מ"דה-מרקר"; אחד שמכיר מקרוב את כל הטריקים המלוכלכים של משרד החינוך – משרד חלול, למעשה, קליפה לשירותים מופרטים ובלתי מפוקחים – ומקפיד לאמץ את נקודת המבט האזרחית, לא השלטונית. באותה נשימה אני ממליץ על כתבותיו של מומחה החינוך גיל גרטל ב"שיחה מקומית", ניתוחים משכילים וחריפים של אירועי השעה מעטו של הומניסט אמיתי. אור קשתי ב"הארץ" ידווח לכם ביסודיות כיצד מערכת החינוך מתמסרת לסדר יום דתי-לאומני-מיזוגני.

עמוד הפייסבוק "61" של מכון מולד מעלה ניתוחים תמציתיים ומגובים בעובדות של סוגיות פוליטיות, על פי רוב אזרחיות או חברתיות, בתגובה לאמירות מופרכות של הימין. מומלץ. באותו הקשר אני ממליץ על "המשרוקית" – מפעל בדיקת העובדות של "גלובס". 

זכויות עובדים

הנושא הזה נזנח כמעט לגמרי בתקשורת, מסיבות ברורות: עובדים חזקים מאיימים על בעלי הון, והתקשורת נשלטת בידי בעלי הון. עיתונות שמסקרת לעומק מאבקי עובדים בהכרח תעודד מאבקי עובדים פנימיים בתוכה. לעיתונאים אין זכויות קיבוציות ולכן הם גם לא טורחים לדווח על פגיעה בזכויות קיבוציות של עובדים אחרים.

העיתונאי היחידי שמסקר מאבקי עובדים והתארגנויות עובדים בישראל באופן שיטתי, ככל הידוע לי, הוא ניצן צבי כהן מ"דבר" הדיגיטלי. הכתבות שלו ראויות לחשיפה גדולה הרבה יותר. האתר המושקע של עמותת "קו לעובד" הוא מקור מידע מעולה לכל נושא זכויות עובדים, מאבקים, פסיקות חשובות וכדומה, בפילוחים כמו עובדי ניקיון, חקלאות, עובדים פלסטינים, פליטים וכד'.

לצד אלה, פועלים שני ארגונים שמובילים הרבה מאד מאבקי עובדים הרחק מעין התקשורת וזוכים להישגים משמעותיים: "כוח לעובדים" ו"מען". גם אצלם תוכלו להתעדכן בזכויות שלכם, במאבקים שמתנהלים כעת, ולדעת שאתם לא לבד.

דיור ציבורי. עוד נושא חשוב מאין כמוהו במאבקי שמאל בכל העולם שבארץ אין לו כמעט זכר בשיח המפלגתי או התקשורתי. המידע והמאבק בנושא מרוכזים בעמוד הפייסבוק של "פורום הדיור הציבורי". האגודה לזכויות האזרח מפעילה את דף "הזכות לדיור" שמרכז מידע ופעילויות חקיקה בנושא.

מי שרוצה להעמיק בכל הנושאים האלה יכול להיכנס לאתר של מרכז "אדוה", שמנתח את הכלכלה והחברה בישראל מנקודת מבט סוציאל-דמוקרטית, ומפרסם דו"חות תקופתיים בנושאים שעל הפרק.

מבקשי מקלט. ניירות העמדה של "א.ס.ף" מכילים הרבה מאד מידע על מצבם המשפטי של מבקשי המקלט, המאבק להנגשת שירותים חברתיים עבורם, שילובם במערכת החינוך וכד'.

פמיניזם. האתר "פוליטיקלי קוראת" כשמו כן הוא – מעניק קריאה מגדרית לאירועי השעה: נשים בתקשורת, אלימות מגדרית, יחסה של מערכת הבריאות לנשים, שוק התעסוקה, מהלכי חקיקה לשוויון מגדרי ועוד.

עמותת עמר"ם מפעילה אתר ובו מאגר מידע עצום, מאות עדויות ושמות ומסמכים, הקשורים לחטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן.

טבעונות. ריכוז חדשות בנושא טבעונות אפשר למצוא באתר "טבעוניוז" וגם בעמוד הפייסבוק של עמותת "אנימלס".

קרוב לוודאי ששכחתי בדרך כמה אתרים חשובים. סדר היום של השמאל מכיל עוד הרבה נושאים, למשל בריאות וסביבה. אבל התקשורת הממסדית דווקא מסקרת את שניהם באופן ביקורתי, כך שאין צורך אמיתי באלטרנטיבה. יש להט"בים, יש תרבות ומוזיקה אלטרנטיבים, יש מאבקים למען בעלי מוגבלויות, ועוד. אני לא מכיר מספיק אתרים שמדווחים באופן שוטף על התפתחויות בנושאים האלה אבל אשמח להוסיף כאן קישורים (כזכור, הדגש הוא על תוכן חדשותי או תחקירי).

עושים סדר

לא, אף אחד לא מצפה ממך לבקר בכל האתרים האלה מדי יום, או אפילו מדי שבוע.

מה לגבי הדו"חות שהזכרתי כאן? איך דו"ח של 40 עמודים נחשב "חדשות"? ובכן, לפעמים דו"ח כזה, אפילו רק 5 עמודים ממנו, הוא בעל ערך חדשותי שעולה על חשיפה למאה ידיעות סרק בתקשורת. במקום לבזבז 30 דקות במצטבר במשך שנתיים, נגיד, על צפיה בתעמולה שלטונית על נפלאות "עיר דוד" או ה"מהומות" בעיסאוויה, תקדיש פעם אחת 20 דקות מרוכזות לקריאת דו"ח של "עמק שווה" או "עיר עמים" על האזור ותושביו, ומתוכו תבין ותלמד הרבה יותר – וגם חסכת מעצמך גרבג' טיים מול החדשות.

במילים אחרות, צרכן החדשות האלטרנטיביות מעדיף להקדיש מעט פיסות קשב ממושכות לתחקירים מפורטים מאשר לבזבז אינספור פיסות קשב קצרצרות על ידיעות-סרק ותעמולה. תוך זמן קצר הוא מגלה, הפלא ופלא, שהוא מבלה פחות זמן מול אתרי החדשות מאשר בילה בימיו כקורבן תעמולה פסיבי. הזמן שהוא כעת מקדיש לצריכת חדשות הופך להיות זמן פעיל, התכוונותי, ממוקד ולכן גם פורה יותר פוליטית.

עכשיו הכדור אצלכם. צרו לעצמכם תמהיל מן המבחר שהובא כאן. כל העיתונאים שהוזכרו כאן מפעילים חשבונות טוויטר. עקבו אחריהם – ותקבלו אוטומטית לפיד שלכם כל כתבה שלהם. גם ארגוני זכויות האדם מפעילים חשבונות פייסבוק וטוויטר. יותר טוב להירשם לניוזלטר שלהם ולקבל ריכוז עדכונים אחת לשבוע. ברגע שתיכנסו לעולם התקשורת האלטרנטיבית, כמו כל עולם אינטרנטי אחר, דבר יוליך לדבר, קישור יוליך לקישור, ומהר מאד תתמצאו בו לא פחות טוב מאשר בלוח השידורים של ערוצי החדשות. אותו כבר תשכחו.

ועוד מילה אחרונה: כמעט כל אתרי התקשורת האלטרנטיבית נשענים על מימון המונים. תרמו להם, אל תקמצו, ראו בזה את מס הדמוקרטיה שלכם. כי הם הזרקור שלאורו נבנה מחדש את המשטר.

* * *

[בלי ספק, השמטתי אי-אלו מקורות חשובים לתקשורת אלטרנטיבית. מדי פעם אעדכן את הפוסט בהצעות רלוונטיות שיגיעו אל שולחני]