התשקורת בבילעין: תעמולה במסווה של ביקורת

התרגיל הבא בקריאת חדשות ביקורתית יכול אולי לשפוך אור על הנסיבות שאיפשרו את הרצח בבילעין ואף יאפשרו את הרציחות הבאות. לגבי האירוע עצמו, שבו חייל צה"ל ירה רימון גז בכינון ישיר לעבר באסם אבו רחמה, אין לי מה להוסיף. מרגע ששוחרר סרט הוידאו לתקשורת, אי אפשר עוד היה להכחיש את מה שנעשה. כלי התקשורת המרכזיים הציגו את העניין בחומרה הראויה לו, מה שהוביל לפתיחת חקירה בצה"ל.

אותי מעניינת "המעטפת" – מארג ההנחות / קביעות / קדם-הנחות שבתוכו משובץ הדיווח ההגון, לכאורה. ההפרדה הזאת חשובה מאד. בכל סיקור חדשותי, נחוץ לשאול את השאלה הבסיסית: מה בחזית ומה ברקע? מהי הטענה (שעליה נסוב הדיון) ומהן קדם-ההנחות (שעליהן אין ויכוח). קדם ההנחות הן אותו חלק של הסיקור ש"מחזיק" את הטענה באוויר – כמו שלד של בניין, שבלעדיו הקירות יקרסו. כיוון שאין עליהן ויכוח, כל שימוש נוסף בהן רק משריש אותן עמוק יותר בדעת הקהל.

יתירה מזאת, להבדיל מהרובד הטענתי, שבו ניתן למצוא מחלוקות עמוקות ואף הבדלים ניכרים בין כלי תקשורת אחד למשנהו, קדם-ההנחות הן על פי רוב אחידות. לכן, מעניין יותר לבחון אותן בכלי תקשורת שלכאורה מייצג עמדות "לא-קונצנזואליות"; לדוגמה, "הארץ", שנתפס כשופרו של מיעוט שמאלני.

הדיווח היום על אירועי בילעין היה, על פניו, אוהד לצד הפלסטיני. העיתונאי (אנשיל פפר) אישר את הגירסה של המפגינים: כינון ישיר, מפגין לא אלים במרחק קצר מהחיילים, פגיעה ישירה בחזה. אמנם, האישור הזה נבע מכך שכבר בצה"ל אושרו עיקרי הדברים. אבל הרוח הכללית של הכתבה היא ללא ספק הרוח של "הארץ"; זעזוע מתון מהפרה גלויה של הוראות החוק (במקרה זה, הוראות הפתיחה באש).

עכשיו נקרא בין השורות.

"ההפגנות מול גדר ההפרדה באזור מודיעין עילית, יוצאות מדי יום שישי מהכפרים בילעין וניעלין – זה כבר ארבע שנים. בצה"ל אומרים שחלק גדול מהמוטיבציה להפגנות מגיע מפעילי שמאל ישראלים וזרים, השייכים ברובם לארגונים אנרכיסטיים, ומהווים בחלק מההפגנות מעל למחצית מהמשתתפים."

כאן נעשה שימוש במנגנון העיתונאי המוכר של "דברים בשם אומרם". בצה"ל אומרים ש. העיתונאי, לכאורה, שומר על נייטרליות. אך שימו לב – נייטרליות ביחס למה? ביחס לעניין עובדתי: הפרופורציה בין המפגינים הישראלים והזרים לבין המפגינים הפלסטיניים. האם נחוצה לנו עמדתו של צה"ל בעניין הזה? האם היא רלבנטית בכלל? לא, משום שהעיתונאי היה יכול לעשות את המובן מאליו: ללכת בעצמו ולהיווכח במו עיניו. ההפגנות כבר מתנהלות 4 שנים. אין שום בעיה להתלוות אליהן ולבדוק את ההרכב של המפגינים. העיתונאי מניח שלגרסתו של צה"ל כאן יש מעמד אוטומטי של עובדה (אחרת, מה הרבותא לצטט אותה?); בכך כמובן הוא מאשר/מחזק את קדם ההנחה הציבורית. שוו בנפשכם שהעיתונאי היה כותב: "בצה"ל אומרים שלתושבי בילעין יש צמר פלדה בבית השחי". הם אומרים ככה. אני, מה אני מבין, אני עיתונאי. רק מדווח על מה שאומרים.

עיתונאי שמתנער מחובתו הבסיסית – לבדוק עובדות שביכולתו לבדוק – מועל בתפקידו. קורא "הארץ" אינו מעוניין בדעה של צה"ל לגבי הרכב המפגינים בבילעין; אם בכלל, הוא מעוניין בהרכב עצמו.

לעצם השאלה – לי עצמי אין מושג מה הרכב המפגינים, אבל מהצילומים שראיתי אני מרשה לעצמי לפקפק בגרסה הצה"לית. מעבר לכך, אני לא רואה חשיבות גדולה בשאלה. גם אם יש יותר ישראלים וזרים מפלסטינים, זה לא הופך את גזל הקרקעות בבילעין למוסרי יותר. זהותם של המוחים אינה מעלה ואינה מורידה מבחינת הלגיטימיות של המחאה. אני יכול להבין פלסטינים חפצי חיים שמדירים רגליהם מההפגנות, וסביר גם להניח שחייל צה"ל מהסס יותר לכוון אל נשקו על מפגין ישראלי מאשר על פלסטיני.

בכל מקרה, ברור לחלוטין שהאמירה הצה"לית הזאת נועדה לקעקע את הלגיטימיות של המאבק בבילעין; המסר העומד מאחוריה היא שבעצם תושבי בילעין הפכו "בני ערובה" של כל מיני אנרכיסטים הזויים שנאבקים על עניין שהתושבים עצמם די אדישים לו. כל מי שעקב אחרי האירועים בבילעין בשנים האחרונות יודע שזה מופרך. גם כאן, העיתונאי מעדיף להציג את הגרסה הצה"לית מבלי לבדוק אם יש לה אחיזה במציאות.

נעבור לציטוט שני.

"עוד טוענים בצה"ל כי לאחר שבג"ץ נתן הוראה להזיז את הגדר בבילעין, ומנגד אישר את התוואי בסמוך לניעלין, המוטיבציה להמשיך בהפגנות היא כלכלית בעיקרה, זאת מכיוון שתשומת הלב הבינלאומית להפגנות המתמשכות, הביאה גם פרנסה לתושבים רבים בכפר, המשכירים בתים לפעילים ועיתונאים זרים, ואשר מוזמנים בעצמם לתת הרצאות בנושא בחו"ל."

שוב: תעמולה המתחזה לתיאור עובדתי. חמור מכך, חלקה הראשון של התעמולה הוא דמגוגיה שידועה היטב לעיתונאי. שהרי לצידה של הידיעה הגדולה, הוצגה ידיעה קטנה יותר (אף היא בחתימת אנשיל פפר), המזכירה נשכחות: "בבקשת ביזיון בית המשפט שהגיש ביוני 2008 עו"ד מיכאל ספרד, המייצג את התושבים, נטען כי מאז פסיקת בג"ץ לא הציגה המדינה תוואי חלופי לקטע הגדר, וכי במקביל ניכרת התקדמות בעבודות הבנייה בשטח שעלולה לסכל את מימוש פסק הדין. בתגובה, מתחה ביניש ביקורת על התעלמות המדינה מן ההחלטה וקבעה כי עליה להציג תוכנית לתוואי חלופי תוך כחודש ימים."

שימו לב: בידיעה הראשית צה"ל טוען כי לאחר שבג"ץ נתן הוראה להזיז את הגדר בבילעין, המוטיבציה להמשיך בהפגנות איננה עניינית, ונובעת מרצונם של תושבי הכפר לגרוף רווחי תיירות מן הפעילים שמשתכנים במקום. אך הידיעה הקטנה מבהירה שחרף הוראת בג"ץ – דבר לא נעשה בשטח! אפילו תוואי חלופי עדיין לא תוכנן. האם עלה על דעתו של העיתונאי ה"נייטרלי" שאולי זאת הסיבה להמשך ההפגנות? ומה ערך יש בטענה הצה"לית, שהעובדות מציגות אותה ככלי ריק? האם העיתונאי אינו זוכר אינספור מקרים שבהם ציבור ישראלי יצא להפגנות משום שהבטחות שניתנו לו על ידי השלטון (כמו תוספת שכר) לא קוימו? האם ביחס למפגינים ישראלים היה העיתונאי מצטט, בלי שמץ ביקורת, פקיד שלטוני שהיה מבטל אותם בתמיהה – "הרי כבר הבטחנו להם תוספת שכר, מה הם רוצים?".

ברור לגמרי שצה"ל מנסה לקעקע את הלגיטימיות של מאבק תושבי בילעין, גם במחיר הפרחת טענות מגוחכות. שיא הציניות באמת הוא הטענה שהמוטיבציה להמשיך בהפגנות היא כלכלית – כאילו תושבי בילעין עלו על פטנט חדש – תיירות הגדר האנרכיסטית. אף מילה על המוטיבציה הכלכלית האמיתית – גזל מאות דונמים מאדמות הכפר. גם כאן, בעצם, עניין עובדתי שאפשר לברר: כמה תושבים באמת מרוויחים מן התיירות הזאת, ואיפה זה עומד ביחס להפסדים שנגרמו בגין אובדן ההכנסה החקלאית. עובדות פשוטות, שכנראה נמצאות מחוץ להשג ידו של העיתונאי.

ציטוט שלישי ואחרון.

"הפלסטינים והפעילים התומכים בהם טוענים שמפעל גדר ההפרדה נטל מהם אלפי דונמים של שטחים חקלאיים וכן כי החיילים ושוטרי מג"ב המוצבים במקום נוהגים לירות בכינון ישיר אל המפגינים, רימוני גז ואש חיה מרובי "רוגר" בקוטר 0.22, שנודעים בפוטנציאל הקטלני שלהם."

כאן כבר הגענו ל"טענות" של הפלסטינים, שהרי העיתונאי הוא "מאוזן" – מביא גרסה מול גרסה. לפני הכל, המילה הזאת, שמזדקרת בכיעורה מול העין: "נטל". "מפעל גדר ההפרדה נטל מהם אלפי דונמים". המילה המעודנת הזאת, "נטל", כמו ב"נטל ידיים" או "נטל חירות לעצמו". כאן כבר מזהמת מכבסת המלים את "הגרסה" המקורית – הכובש משתיק את הנכבש ומדבר מגרונו; שהרי אף פלסטיני לא יגדיר את מה שגדר ההפרדה עושה כ"נטילה"; מדובר בגזל, עושק, משפח, ושאר המלים הנרדפות שניתן למצוא בספרי הנביאים בתנ"ך.

אבל מה שחמור הרבה יותר הוא הטיפול ההפוך שזוכים לו הפלסטינים בהשוואה לטיפול שזכה לו צה"ל. בעוד שגרסת צה"ל מוצגת כעובדה, ללא שום ראיה חיצונית, כאן מוצגות עובדות מוכחות כ"גרסה" פלסטינית, לא יותר. "הפלסטינים והפעילים התומכים בהם טוענים שמפעל גדר ההפרדה נטל מהם אלפי דונמים". נו, אז הם טוענים, אומר לעצמו הקורא, שאולי החמיץ את הידיעה הקטנה, שוב, באותו עמוד ממש, שבה נכתב, שחור על גבי לבן: "התוואי הנוכחי עובר על 260 דונמים מאדמות בילעין ו"כולא" עוד כ-1,600 דונמים בין הגדר לקו הירוק." על החתום: אנשיל פפר.

הנה כך הופכת עובדה שאין חולק עליה, ל"טענה פלסטינית". שהרי אין חולק על כך שתוואי הגדר הפריד כפרים שלמים מאדמותיהם החקלאיות; ואינספור דו"חות כבר הפריכו את טענת צה"ל כאילו משטר השערים ואישורי הכניסה מאפשר לפלסטינים גישה נוחה וחופשית לאדמותיהם שמעבר לגדר. לא, בפועל מדובר בניתוק ממושך, שהמיט אסון כלכלי על כפרים רבים בגדה המערבית.

לרוע מזלן של העובדות האלה, הן מושמעות מפיהם של פלסטינים; שעל כן הן הופכות, אוטומטית, ל"טענות", או גרסאות. העיתונאי יודע שהן עובדות, ובכל זאת מערער על מעמדן בהצגתן כ"טענות". מי שמציג עובדות כ"טענות" הוא תועמלן לא פחות ממי שמציג טענות כ"עובדות". והעובדה שהפרקטיקה הראשונה מוחלת תמיד על פלסטינים בעוד שהשניה היא פריבלגיה של צה"ל חושפת בבירור את הפיקציה של הסיקור ה"מאוזן", גם בעיתון השמאלני כביכול.

הבחירה שלי ב"הארץ" ובאנשיל פפר היתה שרירותית לגמרי. תרגיל כזה (מייגע בלי ספק) ניתן לעשות כמעט בכל פסקה של כל ידיעה תקשורתית שנוגעת לשטחים. כלומר: אלפי מלים ביום, לכאורה קשורות לעניינים שונים, אבל למעשה, מתחת לפני השטח, דומות באופן מדכדך. כל אחת מהן תורמת עוד לבנה לחומה, אותה חומה שמפרידה בין הישראלים למציאות החיים בשטחים, שאלמלא היתה גבוהה ועבה כל כך אולי לא היה מתאפשר הרצח בבילעין.