קטגוריה: שוטף

שנתיים בדיוק מלאו לפוסט הזה, שכתבתי על מעלליו המתועבים של ה"מפציץ ללא טייס", שמפעילים אמריקאיים בנבאדה משגרים למשימות רצח בפקיסטן, ומפעילים ישראליים בקרייה משגרים למשימות רצח בעזה. בתגובות לפוסט ההוא התייחסתי בקצרה לבעייתיות המוסרית העקרונית שגלומה בהרג בשלט רחוק, בתיווך של מיכשור טכנולוגי בעל דרגת "אוטונומיה" גדלה והולכת. הופתעתי אז לגלות שחלק מן המגיבים אינם מבחינים בבעייתיות הזאת ורואים במעבר לשדה קרב רובוטי תהליך טכני גרידא, בלי משמעויות אנושיות עצומות.

הסרט הבא, שהופק בידי רשות השידור הקנדית, חושף את מלוא ממדיה של המהפכה הטכנולוגית הזאת בשדה הקרב העכשווי, שברובה נעלמת מעיני הציבור הרחב, ובעיקר מצביע על ההשלכות המבהילות שלה, שאינן זוכות לשום דיון ציבורי. הוא כמובן מעלה מחשבות נוגות על לא מעט חברות בתעשייה הישראלית שעושות הון מפיתוח טכנולוגיות מתקדמות עבור השוק הצומח במהירות של כלי משחית לא מאויישים.

אורכו של הסרט 45 דקות, והוא שווה כל אחת מהן. תודות לאתר המעולה הכל שקרים, שבזכותו הגעתי אליו.

היום ירושלים היא כלילת יופי. חזרנו לירושלים כבנים וכבונים, והיא נמצאת באחת מתקופות הזוהר שלה."

(ב"נ, יום ירושלים 2011)

 

האובייקטים בתמונה: מחסנית (שמכונה "טמפון"), המורכבת על רובה "תבור", וגולגולת אנושית, המורכבת על צוואר. הרובה ניצב, הצוואר שכוב. אפשר לומר שהם במגע.

בתוך המחסנית: בין 12 ל-16 כדורי מתכת מצופים גומי (המכונים "גלילוני גומי"). בתוך הגולגולת: רקמת מוח אפורה, רכה. מחשבות וזכרונות. נפש.

ייעוד הנשק: פיזור הפגנות, בטווח מינימלי של 40 מ'. ייעוד המוח: לחיות. לזכור רגעים כאלה.

האם יעברו כדורי המתכת-גומי בתוך המוח? כנראה שלא. אבל המחשבה על כך עוברת בו בלי ספק. אפשר לומר – ממש ברגע המצולם. האם הצמדת המחסנית לראשו של אדם שכוב על הקרקע היא בגדר "פיזור הפגנה" בטווח מינימלי של 40 מ'?

שאלה מיותרת. לא זה העניין כאן. העניין הוא הטלת אימה וטרור, טרור נפשי.

האם התמונה הוצאה מהקשרה? האם המפגין "התגרה" בחיילים, אולי השליך אבנים? שאלה מיתממת, שעצם התשובה עליה מוציאה אותה מהקשרה. כאילו ה"התגרות" והשלכת האבנים נטולות הקשר; כאילו אינן מתרחשות על רקע ההקשר היסודי, הבלתי משתנה, של הכיבוש והנישול. מה לעזאזל עושה חייל עברי על אדמה פלסטינית, מה הוא מגן על התנחלות לא חוקית ששודדת את שכניה הפלסטינים, ואיך הוא בכלל מצפה שהפלסטיני יישב בחיבוק ידיים לנוכח השערורייה הזאת?

זה היה יכול להיות סוף הפוסט. עבור מי שיודע משהו על האירועים בנבי סאלח, זה די והותר. אבל לא כולם יודעים, ובאמת, מה כבר אפשר להבין מן הכותרת השגרתית הזאת, הלקונית, "מהומות בנבי סלאח", כל יום שישי? לכן יש טעם להרחיב. יידע כל אזרח ישראלי מה נעשה בשמו, מדי שבוע, מזה 15 חודשים.

העימותים בשנה האחרונה בנבי סאלח נחשבים לאלימים ביותר בגדה. למרות שהצד הפלסטיני דבק במחאה העממית הבלתי אלימה, שנוטלים בה חלק נשים וילדים, צה"ל שבר כמה שיאים של ברוטליות בנבי סאלח. בפיזור ההפגנות בנבי סאלח הצבא מוריד את הכפפות. למעשה, קשה להבין כיצד לא הידרדר הכפר זה מכבר לשימוש בנשק חם נגד צה"ל.

במרץ 2010 נורה נער בן 14, איהאב ברגותי, בכדור גומי במהלך ההפגנה. הכדור פגע בראשו והוא נכנס לתרדמת. מתוך 500 תושבים בכפר, 155 נפצעו מתחילת ההפגנות; זה 30% מן התושבים. כ-60 מן הפצועים הם ילדים. 35 בתים ניזוקו מירי של נשק לפיזור הפגנות, ב-7 מתוכם פרצו שריפות. על פי עדויות המפגינים, צה"ל גם עושה שימוש באש חיה נגדם, בניגוד לחוק.

למען הסר ספק: השלכת אבנים על צבא כובש, שמונע ממך להפגין על אדמתך, איננה "מחאה אלימה". זאת תגובה מתבקשת למי שלא רק גוזל את אדמתך אלא גם מונע ממך את הזכות הבסיסית למחות על כך. אם הצבא יפסיק להתנכל לתושבי נבי סאלח ופשוט יתחפף להם מהאדמות, אף אחד לא ישליך עליו אבנים.

תושבי נבי סאלח אינם מבקשים להגיע להתנחלות הסמוכה, חלמיש, וגם לא מסכנים את המתנחלים. הם מתעקשים, מדי יום שישי, להפגין ליד המעין שהופקע מהם. ממילא הצבא אפילו לא מחכה שהמפגינים ייצאו מן הכפר. צה"ל פשוט נכנס לתוך הכפר ומתחיל לירות שם על כל מה שזז – כדורי מתכת מצופי גומי, רימוני גז, ועוד. לפעמים הוא מרסס רחובות שלמים במי בואש מצחינים – על הבתים, החלונות, על מי השתייה שנאגרים בגגות. לא זו בלבד שמדובר בענישה קולקטיבית, המדיניות הזאת חושפת מי כאן הפרובוקטור האמיתי: תושבי הכפר, שמפגינים מבלי לאיים על אף ישראלי, או צה"ל, שפולש לרחובותיהם (מתוך עדותה של חדוה ישכר: "בטרם הספקנו לצאת מגבולות הכפר, נורה לעברנו רימון הגז הראשון").

כמו בבילעין ובסילוואן, צה"ל מנסה לגדוע את ראשה של המחאה העממית באמצעות מעצרים (בבילעין וסילוואן זה עזר? לא. צה"ל מפיק לקחים? גם לא). מנהיג המחאה, באסם תמימי, נעצר לפני חודש (בשנות ה-90' עבר תמימי עינויים בשב"כ שהפכו אותו למשותק לחודש). כמו עבדאללה אבו-רחמה מבילעין, תמימי נמצא 10 מדרגות מוסריות מעל הצבא שעצר אותו. אלה דבריו:

"אנחנו רוצים להציע לעמנו דוגמה ומופת של מאבק עממי. מתחילת המהפכה (הקמת פת"ח) והמאבק המזוין ביצענו טעויות מצטברות שהישראלים ניצלו נגדנו, על אף שהיו רק תגובת נגד לדיכוי הישראלי. אין לנו תשובה צבאית לישראל. ההיסטוריה מלמדת, שאם אי פעם היתה לנו הצלחה, ולו חלקית – זה בהתקוממויות עממיות: 1936 ו-1987. במאבק העממי אנחנו יכולים להוכיח לכל את העליונות המוסרית שלנו".

אנשים כאלה, עם רעיונות מסוכנים כאלה, חובה לשים מאחורי סורג ובריח.

גל המעצרים בנבי סאלח מתאפיין במחיקת ההבדל בין בוגרים לקטינים. מתחילת המחאה לפני יותר משנה, נעצרו ונכלאו יותר מ-60 מתושבי הכפר (כ-13%). 29 מהכלואים – קטינים. על מנת לחסוך כנראה במאמץ הגופני שכרוך בריצה אחרי מפגינים, צה"ל פיתח שיטה מקורית: כוחות צה"ל פולשים לבתי הכפר בלילה, מעירים נערים משנתם, ומצלמים אותם. כך בונים בסיס נתונים לצורך מעצרים עתידיים, ולעזאזל זכויות הפרט וחזקת החפות. עדויות שנגבות בניגוד לחוק מקטינים – ללא נוכחות הורים או עורך דין, תוך מניעת שנה – משמשות ל"הפללת" פעילים בכפר.

שוו בנפשכם נער ישראלי, בן 14, שנלקח מביתו ללא ליווי הורים, ונחקר במשך 7 שעות על זריקת אבנים. שוו בנפשכם שהוא מושם במעצר במשך חודשיים וחצי. שוו בנפשכם חוק אחד לכם וחוק אחר לו.

מזה שנים המתנחלים חומדים את המעיינות העתיקים שברחבי הגדה. רוב המעיינות, חשוב לציין, אינם טבעיים אלא נחצבו כחלק ממערכת השקייה, בריכות ותעלות מים, המשרתות את האוכלוסיה הפלסטינית. המתנחלים כבר ניכסו כ-25 מעיינות כאלה, תוך עצימת עין של המנהל האזרחי (כך עובדת השיטה, למעוניינים).

ב-2008 ירדו מתנחלים מחלמיש למעיין אל-קוס – וראו כי טוב. חיש מהר הציבו במקום סככות וספסלים, ציירו מגיני דוד כחולים, וגם גיירו את המקום: מעתה ייקרא לו "מעין מאיר", ע"ש מאיר סגל, ממייסדי נווה צוף, שמה הקודם של חלמיש (תמיד טוב להפוך מאחז או מעיין לאתר הנצחה; כך יהיה קשה יותר להחזיר אותם). לביצור השליטה היהודית גויס גם המנהל האזרחי שהציב שלט במקום שאוסר על הכניסה ל"אתר העתיקות"; בדיעבד הסתבר שהשלט הוצב לא בסמכות, מבלי שהמקום הוכרז רשמית כאתר ארכיאולוגי ומבלי שנמצאו בו ממצאים כלשהם. בקיצור, טריק למנוע כניסת ערבים. ואכן, זמן קצר לאחר מכן יד מתנחלית ביארה את הכתוב והוסיפה על השלט: "אין כניסה לערבים".

עין אל-קוס היה מאז ומעולם חלק מנחלתם של תושבי נבי-סאלח ודיר ניזאם הסמוך, ושימש להשקיית עדרים. בינואר 2010 הגישו התושבים מסמכי בעלות למנהל האזרחי, ומאז – הדרך לא אצה לו, למנהל – המסמכים ב"בדיקה משפטית". בינתיים, כבר יותר משנה, המתנחלים והצבא נוהגים כאילו עניין הבעלות כבר הוכרע לטובתם. הם צודקים, כמובן; העיכוסים המשפטיים נועדו לעיניים זרות, לא לצרכים מעשיים. הפלסטינים הם שוב, כתמיד, "פולשים" על אדמתם. וגם אם נניח שהקרקע "לא מוסדרת", איך הפך המעין לאזור אסור לפלסטינים ומותר ליהודים?

זה המקום לתזכורת הקבועה שתמיד נשמטת מן הדיווחים על ה"מהומות" בשטחים. חלמיש עצמה היא מופת של אי חוקיות. ראשית, היא הוקמה על שטח כבוש, בניגוד לחוק הבינלאומי. שנית, היא הוקמה מכוח צו תפיסה צבאי, והפכה בדרכי עורמה ליישוב אזרחי. שלישית, חלקים נרחבים ממנה נבנו ללא תכניות ואישורי בניה, בידיעה שהם יוכשרו בדיעבד בערכאות משפטיות. בעימות בין תושבי חלמיש לתושבי נבי סאלח מגן צה"ל על פורעי החוק.

ממשלות ישראל לדורותיהן התמחו בלעבוד על עצמן ועל הציבור בעיניים. דרך יעילה במיוחד היתה להסתיר תאוות התפשטות קולוניאלית גרידא בנימוקים צבאיים. הנה כך נוסחה החלטת הממשלה, מן ה-2 לאוקטובר 1977, על הקמת נווה צוף/חלמיש: "הממשלה רושמת לפניה החלטות וועדת השרים להתנחלות מיום י"ז בתשרי תשל"ח (29/9/77). המתנחלים יישבו במחנות צה"ל בשומרון ויועסקו בהתאם לצרכים ע"י צה"ל כעובדים בשליחות הצבא. הממשלה מאשרת עליית הגרעין הראשון להתנחלות במחנה שומרון, היום".

"עובדים בשליחות הצבא". מה נשתנה כיום? שהצבא עובד בשליחותם. מה ההבדל? אין הבדל.

כאן גם נעוצה הסיבה ליד הקשה במיוחד שמפעיל הצבא נגד המפגינים בנבי סאלח, בהשוואה למקומות אחרים בגדה. ההפגנות בנבי סאלח מאיימות לא על גדר ההפרדה אלא על טריטוריה שהמתנחלים כבשו לעצמם. הצבא פועל כמיליציה מגוייסת לשימור האדמות בידי היהודים; הוא תופס את המחאה כאילו היא מופנית ישירות נגדו, שכן אין הבדל אמיתי בין האינטרס של המתנחל לאינטרס של החייל ששומר עליו. לכך מסייעת, בלי ספק, נוכחותו של קצין בכיר בהתנחלות חלמיש – סא"ל (מיל.) איציק שדמי, יו"ר ועד מתיישבי בנימין, אדם שדעותיו מתכרבלות בנוח בין הרב דב וולפא לברוך מרזל.

צה"ל יפסיד. המתנחלים יפסידו. ישראל תפסיד. בדרך הם עוד יפצעו וינשלו פלסטינים רבים מספור, אבל בסוף הם יפסידו. והם יפסידו כי הם לא מבינים מול מה הם מתמודדים, למרות שהוא לכאורה ניצב מול עיניהם (כמו בסרטון המדהים שלמטה). צריך מאמץ עצום, על-אנושי, כדי לראות שעומד מולך יצור אנושי. ואז צריך מאמץ נוסף, עצום לא פחות, כדי לראות שהוויתור שנדרש ממנו, בניגוד לוויתור שנדרש ממך, הוא ויתור על ההכרה בערכו כיצור אנושי. והוא לא יוותר.

 

[שימו לב לכפתור החדש מצד שמאל למעלה: מעתה יש לבלוג דף בפייסבוק שדרכו ניתן לקבל עדכונים]

מה שגולדסטון לא עושה (כלומר, כותב), הישראלים לא מבינים אותו. כשהוא ניתח בדו"ח שלו עדויות לפשעי מלחמה מצד ישראל, הוא היה אנטישמי. עכשיו, כשהוא מתחרט על אמירות מסוימות בדו"ח (תכף נראה על מה), מחבקים אותו כאן כמו בן אובד ששב לחיק האומה.

גם הזעם הצדקני אז, וגם האהדה (הצדקנית לא פחות) כיום – הן תגובות בטן. לא רציונליות ובעיקר לא מקשיבות. ותעשיית הספין כבר עובדת במלוא הקיטור.

בתור התחלה, הייתי מציע לכל ישראלי סקרן לקרוא את המאמר המדובר של גולדסטון במקור ולא מיד שניה של תועמלנים ודוברי שלטון. ביחס לישראל, גודלסטון מתחרט על דבר אחד ומפרגן על דבר שני. הוא מתחרט על כך שהאשים את ישראל במתקפות מכוונות נגד אזרחים בעזה, ומפרגן על החקירות שניהל ומנהל צה"ל סביב חשדות לפעולות לא חוקיות ב"עופרת יצוקה".

בעניין החרטה, אלה מילותיו: "ההאשמות של התכוונות מצד ישראל התבססו על מותם ופציעתם של אזרחים במצבים שבהם לא היו לוועדת החקירה שלנו כל ראיות שהיו יכולות להוביל למסקנה אחרת. החקירות שפרסם צה"ל ושהוכרו בדו"ח ועדת האו"ם אומנם אישרו את אמיתותן של כמה תקריות שאנו חקרנו, אשר בהן היו מעורבים חיילים ספציפיים, אך הן גם הצביעו על כך שלא היתה מדיניות של תקיפה מכוונת של אזרחים.".

נתחיל דווקא מהסוף: כל בר דעת יכול להבין שגם חקירת מצ"ח איננה יכולה להיכנס לראשו של מפקד שנותן פקודת אש לעבר שכונה מאוכלסת בצפיפות. היתה כוונה לפגוע באזרחים או לא היתה? זאת שאלה היפותטית לגמרי. אין שום דרך לענות עליה; כוונות ומחשבות אינן מותירות עדויות פיזיות, רק מעשים מותירים. אכן, בשום מסמך צה"לי אין זכר לכוונה כזאת – אני מאמין לגולדסטון, שמאמין לצה"ל. אך גם זה ממצא טריביאלי: ממתי צבאות מדפיסים שחור על גבי לבן פקודות שסטטוס של פשע מלחמה מתנוסס מעליהן למרחוק? דברים כאלה תמיד נותרים בגדר תורה שבעל פה, תדריכים לפני מבצע וכיוב'.

בקיצור, המשפט השני בציטוט דלעיל הוא חסר כל ערך. אין בשום חקירה שהיא כדי לחשוף את "כוונות" המבצע באופן שאינו שנוי במחלוקת; ואין לצפות לתיעוד של כוונות כאלה בשום מסמך רשמי.

לכן, המשפט הראשון בציטוט דלעיל – על הפער בין הממצאים לבין המסקנות – חושף את נקודת התורפה העיקרית של דו"ח גולדסטון, זו ששימשה יפה מאד את כל מבקריו, משמיציו ומשתיקיו. זאת היתה הטעות הפטאלית של הדו"ח: הקפיצה מן המעשים של צה"ל בין ה-27.12.2008 עד ל-18.1.2009, המחרידים בכל קנה מידה, מעשים שיש עדויות מוצקות לנכונותם – אל מישור הפרשנות הפסיכולוגית, שייחס כוונות לתקוף אזרחים. באף דו"ח אחר שנכתב אודות המלחמה (לי אישית מוכרים הדו"חות של בצלם, HRW ואמנסטי) לא העזו התחקירנים להדביק פרשנות כזאת לאירועים. לתומם הם סברו, ובצדק, שהמעשים עצמם נוראים דיים, גם בלי פשפוש בכוונות של הפולש הישראלי.

בעניין הפרגון. גולדסטון מביע שביעות רצון ממאות החקירות שצה"ל מנהל בעקבות "עופרת יצוקה". כאן מותר לזקוף גבה על התמימות של האיש הזה, שבאמת מאמין שהחקירות האלה הובילו לשינוי תפיסה מהותי בתורת הלחימה של צה"ל. כן, רועננו נהלים, חודדו הפקודות, אבל שינוי תפיסה מהותי – לא היה. שינוי כזה היה בהכרח כרוך בהעמדה לדין של בכירים בצבא בעקבות ההרג הבלתי-מובחן באזרחים לא חמושים שאירע ב"עופרת יצוקה". כל הסימנים מראים שהלקח העיקרי שהצבא גזר מן המבול של הביקורת הבינלאומית הוא להצמיד יועצים משפטיים ליחידות לוחמות בזמן אמת. משפטיזציה של הברוטליות או ברוטליזציה של המשפט, קיראו לזה איך שתרצו, זה לא משנה. מעתה ידברו הפשעים של צה"ל גם בשפת החוק.

ברור לכל שאלמלא דו"ח גולדסטון, ישראל לא היתה מעלה על דעתה לחקור את עצמה; שהרי הממצאים החמורים של גולדסטון היו ידועים עוד קודם, מדו"חות של ארגוני זכויות אדם. אבל רק הדו"ח שלו, והאפקט הממשי מאד שלו על מקבלי ההחלטות בחו"ל ובארץ, הביא לחקירה העצמית. על כן יש אירוניה בתביעה של ראש הממשלה נתניהו לגנוז את הדו"ח. שהרי אלמלא דו"ח גודלסטון, לא היתה ישראל מזדרזת לפתוח באותו תהליך של בדיקה עצמית שהניע את גודלסטון לכתוב את המאמר הנוכחי, המפרגן, מלכתחילה. ואלמלא סירבה ישראל לשתף פעולה עם הוועדה – נקודה שגולדסטון מדגיש במאמר שוב ושוב – אולי לא היה צורך בהבעת חרטה כזאת. אולי גם הפסקאות המיותרות על "כוונת ישראל לתקוף אזרחים" היו נשארות על רצפת חדר העריכה.

לסיום, בעניין הרקורד של הבלוג הזה. כידוע, עסקתי ב"עופרת יצוקה" לא מעט, במהלכה ואחריה. מי שקרא את הדברים בזמנם, או יקרא אותם עכשיו, יודע: בכל אלפי המלים שכתבתי על המבצע הזה לא רמזתי אפילו פעם אחת שצה"ל תוקף בכוונה אזרחים. הטענה המרכזית היתה ועודנה – צה"ל לא ספר אזרחים. צה"ל ניסה למוטט את התשתית הצבאית והשלטונית של החמאס – ובדרך הרג כל מי שהפריע לו. מתוך 1,389 הרוגים פלסטיניים, 758 לא היו מעורבים בלחימה. המספר הזה לא כולל את 248 השוטרים הפלסטיניים שרובם חוסלו במכה האווירית ביום הראשון, אשר מעמדם כ"מעורבים בלחימה" שנוי במחלוקת, אף כי ברור שאין בידי צה"ל נתונים פרטניים שמוכיחים שאכן כולם היו לוחמי חמאס בפוטנציה.

במלים אחרות: כ-60% ואולי יותר מהרוגי המבצע לא היו מעורבים בלחימה. זה לא נקרא "הרג מידתי והכרחי", הסייג העיקרי שפוטר מפשעי מלחמה. ודאי ש-428 הקטינים והנשים שנהרגו במבצע אינם כאלה. שמיכת "המגן האנושי" קצרה מלכסות את כל הפשעים האלה; רק בישראל סבורים שמי שמתגורר בסמוך לבניין שממנו נורות רקטות הוא בהגדרה "מגן אנושי" שדינו מוות.

הטענה המרכזית היתה ועודנה שצה"ל יישם ב"עופרת יצוקה" תורת לחימה חדשה, שבה הותר הרסן מעל הכוחות הלוחמים, והשיקול של הימנעות מפגיעה בחיי חפים מפשע נדחק למעמד שולי עד לא-קיים. הדברים האלה אינם מצוצים מהאצבע אלא עלו בעשרות עדויות שניתנו בידי לוחמים שחזרו מהמבצע, כולל תדריכים מוקלטים של מפקדים, מסמכים רשמיים, ועוד (ראו ריכוז הראיות בדו"ח "ללא היסוס" של הוועד נגד עינויים).

בעקבות דבריו של אחד המפקדים במבצע, קראתי לתורת הלחימה הזאת בפשטות: "אין חפים מפשע".

ושוב: זה לא אומר שטייס מסוק או מפקד טנק שם על הכוונת אזרח, יודע שהוא אזרח – ויורה (אולי היו גם מקרים כאלה, כל מלחמה מוציאה רוע טהור מאנשים מסוימים, ועדיין אין סיבה להאמין שזה המקרה הטיפוסי). זה אומר שהוא יוצא לפעולה מתוך הבנה (שחילחלה מן הדרגים הגבוהים ביותר מטה) שהוא יורה בדיוק על המטרות שהוגדרו לו, ואם הוא יודע שמסביב או ממש באותו מקום ישנם אזרחים חפים מפשע – ובהרבה, הרבה מאד מקרים הוא ידע את זה היטב – הוא עדיין יורה.

הכשל הרטורי של גולדסטון היה חוסר האבחנה בין שתי הסיטואציות האלה. והנזק שהוא גרם, דווקא למתנגדי המבצע ומבקריו החריפים, היה במסר המשתמע כאילו ההרג המסיבי שצה"ל ביצע בעזה היה נסלח יותר אלמלא עמדה מאחוריו כוונה לפגוע באזרחים. כאילו הכוונה, ורק היא, הגדירה את חומרת הפשע; ולא הידיעה מראש, הוודאית לעתים קרובות, שייפגעו חפים מפשע רבים (כמו בהפגזת בתי ספר, בתי חולים, מרפאות, ואפילו שיירות של אזרחים הנמלטים מאזורי הירי). שהרי ההסתתרות השגורה של דוברי ישראל מאחורי "היעדר כוונה" היא תכסיס עלוב וילדותי; במשפט הפלילי מפריכים אותה באמצעות "הלכת הצפיוּת"; במשפט הבינלאומי, משתמע מן העיקרון הזה כי הרג האזרחים ב"עופרת יצוקה" היה לא-מידתי (שכן המאמצים להימנע מהריגתם הוודאית היו מזעריים עד לא-קיימים). די בכך להניף דגל שחור מעל המבצע בכללותו, מבלי להזדקק לספקולציות מיותרות בדבר כוונותיהם המודעות או הלא-מודעות של הלוחצים על ההדק.

מן הסיבה הזאת – הכשל הרטורי של גולדסטון – הבלוג הזה לא התייחס בכלל אל הדו"ח של הוועדה שבראשותו. תבדקו; כל הנתונים שדיווחתי עליהם נלקחו מדו"חות של ארגונים אחרים. סיבה לא פחות חשובה לכך היתה העובדה הפשוטה שגולדסטון הגיע לעזה כחצי שנה אחרי האירועים הנחקרים. העדויות הפיזיות (רסיסי פגזים, שאריות זרחן, סוגי הפציעות וכד') כבר לא היו "חמות", הזיכרון של העדים כבר לא היה מדוייק דיו. להבדיל, הדו"חות שהוציאו HRW (כאן וכאן) ואמנסטי בחודשים שלאחר המבצע התבססו על מידע טרי, בלתי ניתן לערעור, שנאסף ממש בזמן הלחימה או ימים ספורים אחריה. כך גם העדויות שנגבו מניצולים ופצועים בתחקירים עיתונאיים שפורסמו בתחילת 2009. די היה במידע הזה כדי להגיע למסקנות חמורות מאד.

גולדסטון הגיע מאוחר מדי, לא העלה גילויים מסעירים חדשים, ובנוסף לכל, כאמור, חטא בפרשנות הפסיכולוגית. קריאות השמחה שעורר הדו"ח שלו בקרב מבקרי ישראל יתחלפו עכשיו בתרועות ניצחון של תומכיה. כל הרעש התקשורתי הזה מפספס את העניין העיקרי: הפשעים עצמם. באולפני הטלוויזיה ימשיכו להתגושש פרשנים מכאן ומכאן האם היתה או לא היתה כוונה לפגוע באזרחים; באותה שעה ממש, ישראל תמשיך להרוג אזרחים בעזה, בלי כוונה כמובן, להרוג דייגים מול חוף עזה, בלי כוונה כמובן, להרוג חקלאים בשדותיהם, בלי כוונה כמובן, להרוג חולים באמצעות עיכובם, בלי כוונה כמובן, להרוג קשישים במיטתם במהלך מעצר, בלי כוונה כמובן, ולהמשיך את הטיהור האתני בגדה המערבית, עם כוונות ברורות, שאף אחד לא טורח למחות נגדן.

– איך הרגשת כשגילית שצה"ל שולט על 80% מקרקעות המדינה?
– שמחתי. הבנתי שיש סיכוי לפשרה טריטוריאלית: נעביר לפלסטינים את ה-20% הנותרים ונישאר עם מדינה ששייכת כולה לצבא.

– מה עשית כשגילית שיש פערים של מאות אחוזים בין הקרקע שאושרה לבניית מחנות צבא לבין שטחם של המחנות בפועל?
– התקשרתי למועצת יש"ע והתנצלתי. הם לא המציאו את השיטה של סיפוח לא חוקי.

– מה עשית כשגילית שצה"ל שינה במשך שנים את גבולות שטחי האש שלו בדרום בלי לדווח למנהל מקרקעי ישראל?
– יצאתי החוצה והתחלתי לשנות את גבולות המגרש שעליו נמצא הבית שלי. ואז עליתי על מדים, ליתר ביטחון.

– מה חשבת כשגילית שצה"ל נטש עשרות מחנות מבלי לנקות אחריו, והותיר מבנים הרוסים, מפגעים סביבתיים, פסולת וזיהומים?
– הבנתי סוף סוף את הביטוי "צבא העם".

– מה עשית כששמעת את תגובת משרד הביטחון: "כך היה בעבר וכך גם יהיה בעתיד"?
– נרגעתי.

 

טענה ראשונה: אין הרתעה צבאית בדרום, ולא תהיה.

חידה: איך מגיבה מדינה ש"לא מעוניינת בהסלמה" להכרזה של האויב – על כל פלגיו – כי יפסיק לירות עליה טילים אם היא תפסיק לתקוף אותו? נכון: היא תוקפת שוב והורגת עוד אחד. ברוכים הבאים לקרוסלת ההסלמה-הרתעה-הסלמה-הרתעה-הסלמה.

ברגעים של צלילות אנחנו מודים בזה, לא? שכל הפגזים שעפים מצד לצד, והגוויות שנערמות, והזעם והפחד וחוסר האונים – לא מזיזים כלום לצד השני, נכון? והוא יודע אותו דבר עלינו. ובכל זאת, כמו סומים בארובה, אנו נלכדים שוב ושוב במעגל ההסלמה-הרתעה, כאילו יש ממש במושג הפיקטיבי הזה, "הרתעה". כלומר, הרתעה צבאית.

לפני שניכנס לעובי הקורה בהסלמה הנוכחית, לא יזיק להיזכר באירועים מלפני 14 חודשים. בינואר 2010, במלאת שנה ל"עופרת יצוקה", יצאה כל צמרת השלטון הישראלית מגדרה כדי להפיץ לכל עם ישראל ולעולם את הבשורה: ההרתעה עובדת.

זה היה שקר מתוזמר. והדינמיקה של המתרחש עכשיו נראית ממש כמו חזרה גנרלית לקראת סבב נוסף של שקרים כאלה. לכן חשוב להיזכר באותם טילֵי טילים של שקרים. זה קצר; תקראו ותחזרו.

לסיכום, אפילו שנה בודדת אחרי "עופרת יצוקה" – ה"הרתעה" המיתולוגית נמחקה כלא היתה. החמאס כבר אז התחמש באופן טוב יותר משהיה לפני המבצע; וכיום הוא כמובן מצויד עוד הרבה יותר טוב, ומאיים על כל יישוב מעוטף עזה ועד גוש דן. בהבט הצר של ההרתעה, "עופרת יצוקה" היתה כישלון טוטאלי. לא מאמינים לי? אולי תאמינו לדברים שאמר אלוף פיקוד הדרום יואב גלנט, אדריכל הפלישה לעזה, בדברי פרישתו: "עופרת יצוקה לא פתרה את הבעיה בדרום". כך, בפשטות, בקיצור צה"לי נמרץ.

סליחה? לא פתרה? אז מה זה היה הבלגאן הזה, כל ה-1,400 הרוגים, אלפי פצועים ונכים, 4,000 מבנים הרוסים, בידוד בינלאומי וגל של חרמות על ישראל? הוא לא היה אמור לפתור את "הבעיה בדרום"?

מסתבר שלא. לא שלא ידענו. לפחות חלקנו ידע שהמטרה היתה אחרת. אבל תמיד טוב לשמוע מנהיגים ברגעי כנות.

טוב, אז אלפי הפגזים וטילי המסוקים שהמטרנו על עזה ב"עופרת יצוקה" לא יצרו הרתעה. עכשיו זה רשמי. אם כך, מישהו באמת מאמין שהתקיפות המתונות הרבה יותר של השבועיים האחרונים ירתיעו את החמאס או הג'יהאד האיסלאמי? האם מי שעבר את הגיהנום של "עופרת יצוקה" ולא הורתע – יירתע מ-15 הרוגים בשבועיים? וכשאלוף פיקוד הדרום החדש אומר ש"ישנה שחיקה מאז עופרת יצוקה, הזיכרון בצד השני מתקצר" – יכול להיות שהוא התבלבל, והזיכרון בצד שלנו מתקצר? מתקצר עד כדי כך שהוא כבר לא זוכר שאי אפשר "להרתיע" אוכלוסיה מורעבת ונצורה באמצעות הפגזתה מהאוויר?

בואו נפרק לרגע את משוואת ההרתעה הזאת. מול ישראל ניצב שלטון קנאי ואלים; השלטון הזה אינו מחשיב את חיי אזרחיו יותר מאשר את חיי האזרחים בצד שלנו. להפך, ככל הנראה, בסולם הדמים שלו לוחמים חמושים נמצאים בשלב גבוה יותר, יקר יותר, מסתם אזרחים (ובהבט הזה אין שוני בינו לבין השלטון הישראלי). כפי שמעירה עמירה הס, תגובת הקסאמים להרג שני החמושים של החמאס – אותו מטר של 49 פצמ"רים ב-19 לחודש – היתה חריפה הרבה יותר מתגובתו להרג בני משפחת אל-חילו.

מן הצד הישראלי ניצב ציבור שסף השבירה שלו נמוך הרבה יותר מזה של העזתי. טיל גראד אחד לפאתי אשקלון או אשדוד ישבית את כל בתי הספר למחרת. עשרות לוקים בהתקפי חרדה, המערכת הפוליטית משותקת, לא מסוגלת לדון בשום נושא אחר, וגם בנושא הזה בעצם לא דנים – רק מבעבעים מרוב קריזה.

בנתונים כאלה, מה המשמעות של "הרתעה"? המשמעות היא רק זאת: אפס טילים מעזה. כי טיל אחד הוא כבר יותר מדי; וכידוע, ככל שהטיל נוחת צפונה יותר, כך הוא כואב יותר למקבלי ההחלטות.

אבל האם ניתן לצפות בהיגיון שמכת תגובה צה"לית, כואבת ככל שתהיה, תצליח למגר לחלוטין את ירי הטילים? להוריד אותו לאפס? מי שטוען שכן – שיצביע בבקשה על תקדים. ככל הידוע לי, אין תקדים כזה. בכל זמן שבו חלה הסלמה בדרום, צה"ל "מקפיץ" את המחיר בתגובות כואבות; והצד השני, ראה זה פלא, לא נוצר את נשקו, אלא ממשיך לשגר טילים. זאת האמת המרה מאחורי דוקטרינת "בעל הבית השתגע", שמצדיקה תגובה לא פרופורציונלית מצידנו כדי לגרום, כביכול, לצד השני להתעשת ולנצור את נשקו.

לא עבד אף פעם. לא בלבנון מול החיזבאללה, ולא בעזה מול החמאס. ועדיין זה לא עובד, בימים אלה ממש – ובכל זאת, זאת השיטה הבלעדית. ספקטרום האופציות המדיניות שמוכר למקבלי ההחלטות בירושלים מכיל שלוש אופציות בדיוק: האופציה הראשונה היא כוח. האופציה השניה היא יותר כוח. והאופציה השלישית היא עוד יותר כוח. ההנהגה הישראלית חושבת כולה, כאיש אחד, מהביצים.

תזכורת: התקופה הרגועה ביותר בדרום בשנים האחרונות היתה תקופת הרגיעה, עד לקריסתה, בחודשים יוני-אוקטובר 2008. בכל חודש אוקטובר 2008, האחרון לרגיעה, נורו רק 4 טילים לדרום, שלא גרמו כל נזק (כמובן שצה"ל לא ישב בחיבוק ידיים בזמן הרגיעה; היו הפרות מינוריות, משני הצדדים). בניגוד למיתוסים שנלעסו בארץ, החמאס חתר באופן אותנטי להארכת הרגיעה, וישראל היתה זו שנפנפה אותו ושעטה, במצח פועם ועיניים בורקות, לשדה הקרב.

אז יש הרתעה; אבל היא מדינית, לא צבאית. והמחיר הנקוב שלה – תנאי הפסקת האש והכניסה לרגיעה – ידוע, ומסיבה זו ממש הוא סולק בקפדנות מן השיח הציבורי: פתיחת המעברים והסרת המצור. זה לא בא בחשבון כמובן, הס מלהזכיר. המשחק היחידי בעיר הוא משחק "ההרתעה": אני אפגיז אותך ואז אתה תפגיז אותי ואז שנינו, מרוב שנהיה מורתעים, נשוב להפגיז זה את זה ביתר שאת.

זה עניין של ימים, אולי שבועיים-שלושה לכל היותר, עד שהצד הישראלי יספוג אבידות בנפש. הפלסטינים כבר קברו 15 איש, מתוכם 4 אזרחים בני משפחה אחת. מספיק גראד אחד, חס וחלילה, שיירד על מרכז מסחרי או בית ספר באשדוד, וגם הישראלים יתחילו ללקק פצעים. וכשעולה בפה טעם הדם, הלב רוצה לראות עוד דם.

ככה זה בהרתעה. והם יודעים את זה שם למעלה, נתניהו וברק וגנץ. הם יודעים שאין תוחלת להרתעה הצבאית, שאין לה תקדים בהקשר הישראלי-עזתי, שמדובר במושג מופרך לגמרי. ובכל זאת הם ממשיכים לאשר עוד ועוד תקיפות קטלניות לתוך עזה. למה? סבלנות. כל דבר בעתו.

טענה שניה: ישראל דחפה להסלמה מול החמאס באופן מכוון.

הכרוניקה היבשה מגלה שגם בהסלמה הנוכחית, את קפיצת המדרגה סיפקה תקיפה קטלנית של צה"ל. כמו באירועי נובמבר 2008, ישראל הרגה ראשונה.

ב-16 למרץ תקף צה"ל מחרטה של החמאס במרכז עזה והרג שני פעילים בזרוע הצבאית של החמאס, "בתגובה על ירי רקטה בודדת לעבר שטח פתוח בעוטף עזה" (רון בן ישי). את הרקטה ירה ארגון של פורשי ג'יהאד.

מי הגאון שחשב שהגמול ההולם על רקטת קסאם בודדת, בידי רסיס של ארגון טרור סורר, רקטה שלא פגעה באיש או במבנה, הוא הרג שני פעילי חמאס? הפרשן הצבאי של "ידיעות אחרונות", אלכס פישמן כתב כך (25.3.11): "בפיקוד הדרום העריכו שהחמאס יספוג את המכה, יבין את הרמז שנמאס לנו מאובדן השליטה שלו בשטח, ויסתפק בתגובה מינורית, אם בכלל. אלא שזו היתה אינטואיציה, או הבעת משאלה, שכן המידע שהיה בידי המפקדים הבכירים בפיקוד הדרום קבע, חד-משמעית, את ההיפך."

פישמן איננו חשוד בשמאלנות, אבל הוא הפרשן הצבאי ההגון בארץ. הוא מניח את העובדות הקשות לפני הקורא, אבל לא תמיד יכתוב בגלוי את המסקנות המתבקשות. קראו שוב את הדברים. בפיקוד הדרום ידעו שתגובת החמאס תהיה קשה. בכל זאת החליטו על מתקפה שתהרוג בפעיליו, תגובה מאד חריפה ביחס לרקטת קסאם בודדת שלא פגעה בכלום. למה בכל זאת עשו זאת? פישמן מנסה להציל את כבוד צה"ל, או אולי את כבוד הפרשן התועה בערפל, וכותב: "אינטואיציה, הבעת משאלה". לעניות דעתי, המשאלה כאן היא שלו. העובדות ברורות, הצפי היה ברור (תגובה חריפה של החמאס), ובכל זאת נקטו בפעולה שהקפיצה את רף האלימות. מי ששיגר את מטוסי חיל האוויר ידע היטב למה הוא הוא נכנס.

ובכן, מי הגאון? אלוף הפיקוד? לאו דווקא. עמוס הראל ואבי יששכרוף חושפים: "לא מדובר ביוזמה עצמאית של פיקוד הדרום. ככל הידוע, המהלך אושר בידי שר הביטחון והרמטכ"ל, שהיו צריכים להניח שהמוצב יהיה מאויש באור יום ושלפגיעה בנפש יהיו השלכות אחרות מאשר ל"תקיפת נדל"ן" (משרדים ריקים) שגרתית". הנה, נזרקה לפח התיאוריה הנוחה, לפיה הסלמה כזאת תמיד מתחילה ב"שיקול דעת מוטעה" של דרג שדה נמוך.

רשמו זאת לפניכם: את פעולת ההרג הראשונה בסבב האלימות הנוכחי, של שני פעילי חמאס, אישר שר הביטחון, בתגובה על ירי של רקטת קסאם בודדה לשטח פתוח. עובדות מסוג זה נוטות להישכח, להיבלע ברעש התעמולה. חשוב לזכור אותן.

נמשיך הלאה. הפלסטינים הגיבו בירי מרגמות דליל, עד ה-19 לחודש: בבוקרו של אותה שבת שוגרו 49 פצצות מרגמה לעבר צפון הנגב; הפצצות פצעו קל שני ישראלים וגרמו נזקים למבנים. כמות הירי המסיבית הזאת מגיעה כמעט לרבע מן הממוצע השנתי מאז "עופרת יצוקה". לאחר הירי הכריזו גדודי עז א-דין אל-קסאם כי הירי בא בתגובה להרג שני הפעילים והביעו נכונות לחדש את הרגיעה אם ישראל תחדל מתוקפנותה.

התגובה הישראלית, כרגיל, היתה הפוכה וקיצונית הרבה יותר. יומיים לאחר מכן, ב-21 לחודש, תקפו מטוסי חיל האוויר שורת יעדים ברצועה. 19 תושבים נפצעו, מהם 7 ילדים ו-2 נשים. למחרת הותר הרסן: בירי ארטילרי על שכונת סג'עיה – ירי שידוע בכך שאינו מדויק – נהרגו ארבעה בני משפחת אל-חילו, בהם נער בן 16 וילד בן 11. בצה"ל הצדיקו את הירי הזה כתגובה מהירה על ירי פצמ"רים לעבר יישובים בעוטף עזה, אבל מאוחר יותר התברר שהפצמ"רים נחתו בבית קברות ובשל טעות מכ"ם צה"ל הגיב בירי מיידי. הפלסטינים ירו במתים, צה"ל ירה בחיים, והרג ארבעה.

ראש הממשלה נתניהו התנצל, לא בלי להגניב שקר, שגילגל את האחריות לטעות על הפלסטינים: "מצער שהחמאס ממשיך להמטיר עשרות רקטות על אזרחי ישראל במכוון, תוך שימוש באזרחים כמגן אנושי". אבל האזרחים נהרגו בביתם, בעוד שחולית הירי שהתה בפרדס סמוך. ככה זה כשיורים בנשק לא מדויק לאזור מאוכלס. מי שגר בביתו הופך, בהגדרה, למגן אנושי.

עוד באותו יום הרג צה"ל בתקיפה אווירית ארבעה פעילי ג'יהאד איסלאמי שעמדו לשגר גראד. החמאס המשיך לירות לעבר אשקלון, אשדוד ובאר שבע, ירי שממנו נפצעו קל שני אזרחים ורבים לקו בהתקפי חרדה. בחוף אשקלון נחתו פצצות מרגמה המכילות כמות קטנה של זרחן, למטרת הבערה. הפיגוע בירושלים אולי קשור ואולי לא קשור להסלמה בדרום; מכיוון שאין עדיין ממצאים בדוקים מי עומד מאחוריו, נניח לו.

אחרי הרג האזרחים בשכונת סג'עיה כתב אלכס פישמן (23.3.11): "הרמטכ"ל בני גנץ הכריז אתמול שישראל איננה מעוניינת בהסלמה ברצועה, אבל הפעילות של פיקוד הדרום משדרת בדיוק את ההפך… מרוב שלא רוצים אצלנו הסלמה כבר שבוע שהגבול רק הולך ומתחמם – והחל מאמש הוכנסו יישובי עוטף עזה לכוננות ספיגה. אז למי להאמין, להצהרות או לביצועים בשטח? … אתמול בערב ביצע צה"ל סיכול ממוקד. סיכול ממוקד הוא לא עוד שלב בהידרדרות בלתי נשלטת. זוהי עדות מובהקת להסלמה מתוכננת".

שוב, לא נגענו: "הסלמה מתוכננת". בחינה מדוקדקת של מדיניות האש של שני הצדדים בשבועיים האחרונים מובילה את הפרשן הבכיר להסיק: ישראל עוסקת בהסלמה מתוכננת בדרום. גם המסקנה הזאת, חשוב להדגיש, איננה "פוליטית", כי עדיין איננה נוגעת במניעים ומטרות. היא פשוט עולה באופן טבעי מניתוח הדיספרופורציה בין פעולות שני הצדדים והאבדות שהם ספגו. בתוך שבוע נהרגו 15 פלסטינים, מתוכם 10 בסיכול ממוקד. בצד הישראלי אין הרוגים, יש רק פצועים קל.

בעל הבית השתגע? רק תג מחיר גבוה במיוחד ירתיע את החמאס והג'יהאד האיסלאמי? טעות. חזרו לתחילת המאמר: אין הרתעה צבאית בדרום. זה לא עבד אף פעם, ולא יעבוד.

תכף נגיע לעיקר. לפני כן – עוד שאלה שמציקה: נניח שהסכמנו עם פישמן, ישראל תכננה את ההסלמה. אבל מי בדיוק תיכנן? הדרג הצבאי או המדיני? כאן נופל פישמן לפח המוכר של "היעדר פיקוח על הצבא". הוא כותב (25.3.11): "קשה להשתחרר מהמחשבה שאין מתחת לדברים שום שיקול מדיני. עובדים מתוך רוטינה: יש ארגז משחקים, ובכל פעם שולפים ממנו צעצוע אחר – פעם תוקפים מנהרות, פעם מבצעים סיכול ממוקד. כאילו שום דבר חדש לא קורה בעולם סביבנו. הדרג המדיני לא מכוון, והדרג הצבאי עושה את אותם דברים שהוא יודע לעשות כבר שנים ארוכות מול עזה".

והדרג הפרשני? הוא עושה את אותם דברים שהוא יודע לעשות כבר שנים ארוכות מאז ועדת אגרנט ועד ועדת וינוגרד: צולב את הצבא, מזכה מאחריות את המדינאים. כמה קל. אומרים לנו שהצבא נסחף בהסלמה שהוא בעצם תכנן, אבל מאחוריה אין שום מחשבה מדינית. ואין גם בקרה. לא משנה ששר הבטחון וראש הממשלה הם שני בטחוניסטים מובהקים, לא משנה שאותו שר בטחון החזיק בהגה גם ב"עופרת יצוקה" וכבר יודע דבר או שניים על הדינמיקה של ההסלמה מול החמאס ברצועה. ולא משנה ששר הביטחון בעצמו אישר את התקיפה ב-16 במרץ, שפתחה את סבב הדמים הנוכחי.

לא, תמיד ברגע המכריע – ייצאו מנהיגי ישראל בעיני הפרשנים והציבור בכללותו לכל היותר כאוסף לא-יוצלחים מבולבלים, שפשוט הכל מתחרבש להם בידיים. הם רוצים טוב, ברור שרק טוב הם רוצים, אבל תמיד בסוף יוצא קקה. מוזר שהקקה נופל על הראש שלנו, לא שלהם. אבל גם זה כנראה תוצאה של בלבול מכמיר לב, לא מחשבת זדון, חלילה.

אולי הגיע הזמן לצאת מהקיבעון הילדותי הזה? אולי הגיע הזמן להתייחס למנהיגות הישראלית – הן בדרג הצבאי והן במדיני – כאוסף אנשים שיודעים יפה מאד את מטרותיהם, ומתאימים את האמצעים למטרות? עד כמה נמשיך להיאחז בקוטב האיוולת של הדילמה הנצחית – "איוולת או רשעות"? האם מי שמתעקש כל הזמן לראות במנהיגיו איוולים איננו אוויל בעצמו?

חוסר הקשר בין ההסלמה להרתעה

הניחו את שתי הטענות זו ליד זו:

1. אין הרתעה צבאית בדרום, ולא תהיה.
2.ישראל דחפה להסלמה מול החמאס באופן מכוון.

צרפו אליהן כעת הנחה שלישית:

3. מנהיגי ישראל אינם מבולבלים ומטומטמים כל הזמן.

אם אכן מניחים שמנהיגי ישראל פועלים בהתאם למטרות ולא באורח אקראי או מטופש (זה (3)), אז גם ההסלמה הנוכחית, שישראל דחפה אליה במכוון (זה (2)), משרתת מטרה כלשהי. אבל המטרה לא יכולה להיות הרתעה (זה (1)), ושוב, אם אני ואתם וכל בר דעת מסוגלים להבין את זה, אז גם המנהיגים מבינים את זה (זה שוב (3)), חרף כל הרטוריקה ההפוכה.

כלומר: מטרת ההסלמה המכוונת בדרום היא אחרת. עכשיו נשאר רק לגלות מה היא.

לפני הפרשנות הפוליטית, אני רוצה לחדד את המסקנה הנוכחית, שעדיין איננה פוליטית: מטרת ההסלמה בדרום איננה הרתעה. חשוב לומר זאת, שוב ושוב, מעל כל בימה אפשרית, כי המסקנה הזאת, הבלתי נמנעת לדעתי, עומדת בסתירה לתעמולה היומיומית שבוקעת מפי שופרות השלטון. וחשוב לראות שלא צריך להיות שמאלני כדי להגיע למסקנה הזאת. צריך רק להכיר בחוזק הראיות לטענות (3)-(1).

מן המסקנה הזאת משתמעים דברים חמורים, שדי בהם להוציא לרחובות המוני אזרחים זועמים. משתמע, שחייהם ושלומם של תושבי הדרום, ובעצם כבר גם תושבי המרכז, לא בדיוק מעסיקים את מקבלי ההחלטות בקרייה ובירושלים. מה שלא תהיה מטרת ההסלמה, אם היא איננה הרתעה – יוצא מכך שמקבלי ההחלטות מודעים היטב לכך שהחמאס והגי'האד האיסלאמי לא רק שלא יחדלו מירי הטילים בעקבות ההתנקשויות הישראליות, אלא אף יגבירו את המטחים.

במלים אחרות: מישהו שם למעלה רוצה להשיג מטרה כלשהי באמצעות הבערת האש בגבול עזה, ולצורך כך הוא בהחלט מוכן לשלם בחיי אזרחים. המטרה העליונה של המנגנון הצבאי – הגנה על חיי האזרחים – הוכפפה למטרה אחרת. וכעת חיי האזרחים הפקר. בעניין הזה שוררת תמימות דעים בין הנהגת החמאס להנהגה הישראלית: חיי אזרחים (שלנו ושלכם) אינם ערך עליון. מותר ומומלץ להקריב אותם בשירות חזון מדיני.

האם החמאס חותר להסלמה או לרגיעה? מי שמתעקש על השאלה הזאת, בשלב הזה, מעוניין בהסחת דעת. לאזרח ישראלי צריך להיות חשוב קודם כל למה ההנהגה שלו, שהוא בחר והוא מממן מכספי המסים שלו, חותרת להסלמה בדרום. ישראלי שכבר מכיר בכך שההנהגה שלו דוחפת להסלמה ועדיין מעדיף לחטט במניעיו של הצד השני – ככל הנראה לא ממש מעוניין לראות את האש דועכת.

לגופו של עניין, מקובלת עלי הערכת רוב הפרשנים, שהחמאס אינו עשוי עור אחד, וגורמים שונים בו ומחוצה לו (כמו הג'יהאד האיסלאמי) מושכים לכיוונים מנוגדים. על פי הערכה אחת, ההנהגה המדינית של חמאס בעזה דווקא אינה מעוניינת בהסלמה, אבל לא עושה מספיק כדי לעצור את חוליות הטילים. ביום שבת התכנסו נציגי הפלגים החמושים בעזה ופירסמו הודעה: נפסיק את ירי הרקטות אם צה"ל יפסיק לתקוף בעזה. האם הם רציניים? לעולם לא נדע, כי אנחנו לא מוכנים להאמין (ככה זה עובד: אין עם מי לדבר שם, כי כל מי שמנסה לדבר איתנו, לא מאמינים לו).

כך או כך, הבלוג הזה לא יסור ממנהגו: ביקורת פוליטית אפקטיבית יש להפנות כלפי נציגים פוליטיים שלך.

נחזור שוב: מטרת ההסלמה בדרום איננה הרתעה. אם כן, מדוע אזרחי ישראל, שחייהם נסחרים בבורסה המדינית בשער כה זול, לא שוטפים את הרחובות בתביעה זועמת לדעת על מה לעזאזל נלחמים שם בדרום? ההסבר היחידי שלי הוא שהם עדיין לכודים בתעמולה השלטונית; כלומר, הם עדיין שבויים בתפיסה שיש קשר סיבתי בין ההסלמה שישראל נוקטת לבין איזושהי הרתעה מיוחלת שהעתיד צופן להם. גם העבר הקרוב וגם ההווה מפריכים כל קשר סיבתי כזה, ובכל זאת, תעמולה מסיבית יכולה לשמר את האמונה בקיומו.

המטרה המדינית

עד כאן ניתוח האירועים בהתעלם, ככל שאפשר, ממטרות ומניעים פוליטיים. חוזקו של הניתוח הוא בדיוק באי-הזדקקותו להנחות בדבר המטרות האלה. אולם כדי לענות על השאלה האחרונה – מהי המטרה האמיתית של ההסלמה בדרום? – אין מנוס מהנחות כאלה. הפרשנות שלי, בשורות הבאות, היא הצעה סבירה, לא ודאית, להבנת המהלכים בצד הישראלי. גם אם היא שגויה, היא ממלאת לאקונה הסברית שהשיח הציבורי בארץ משאיר אותה כחור שחור.

כדי להבין מטרה מדינית צריך להביט בהקשר המדיני. וההקשר המדיני הדומיננטי, הדרמטי של החודשים האחרונים, אינו נתון בספק: התעוררות עממית-דמוקרטית בכל מדינות ערב, ובמיוחד ההפיכה השקטה שהתחוללה במצרים. על המאפיינים של ההתקוממויות האלה כבר דובר הרבה, ואין טעם להרחיב: אוכלוסיות נרחבות שסובלות מעוני ורעב תחת שלטון רודני שנתון בידי אליטה צרה, מושחתת ועשירה כקורח; דרישות סוציאליות וקריאה לדמוקרטיזציה של הייצוג הפוליטי, כולל חופש ביטוי לאופוזיציה; והמנוע של כל זה – צעירים, חילוניים ברובם, שעושים שימוש נרחב באפשרויות ההנעה הפוליטית שמבשרים האינטרנט ופייסבוק.

הדמיון בין כל אלה לבין מה שהתחיל כבר מזמן בשטחים (תנועת המחאה העממית סביב בילעין והגדר) ומה שעשוי להתרחש בעתיד – זועק לעין. ואכן, תרחיש האינתיפאדה השלישית, והפעם – אינתיפאדה עממית-המונית, לא אלימה – לא נעלם מעיניהם של גורמי ההערכה בישראל. למעשה, אפשר לומר שהוא מבעית אותם: "בקרב קצינים בכירים, ששירתו ומשרתים ביהודה ושומרון, שוררת זה זמן מה התחושה שאין תשובה אפקטיבית למצב של התקוממות עממית ברשות הפלסטינית. קצין בכיר המשרת כיום בגזרת יהודה ושומרון אמר לפני כמה שבועות כי "אין לנו מה לעשות אם יקרה כאן משהו כמו שקרה בתוניסיה."

ואומנם, הצהרת כוונות מרשימה מצד הציבור הפלסטיני נרשמה ב-15 לחודש, כשרבבות אזרחים הפגינו במקביל בעזה וברמאללה בעד אחדות לאומית ופיוס בין הפת"ח לחמאס. המפגינים התארגנו דרך הרשתות החברתיות ואסרו על הנפת דגלי שלטון (של אף אחת משתי התנועות) במהלך ההפגנה. להבדיל מן ההפגנות ברחבי העולם הערבי, ההפגנה הפלסטינית לא קראה להפלת השלטון, אבל המסר היה ברור: נקעה נפשו של הציבור הפלסטיני מן המחיר העקוב-מדם שגובה ממנו הקרע הפנימי הזה. והוא רואה הן בהנהגת הגדה והן בהנהגת עזה אחראיות ישירות לאסונו.

בירושלים הבינו מיד שהזעם הפלסטיני הזה מכוון נגד שתי הנהגות שכל אחת בדרכה משתפת פעולה עם האינטרס הישראלי. הנהגת אבו-מאזן מבצעת עבורנו את העבודה המלוכלכת בגדה המערבית ושומרת על גחלת "תהליך השלום" בוערת, על אש קטנה ככל האפשר, עד קץ הימים; והנהגת הנייה בעזה ששה אלי הסלמה כל אימת שנתניהו או ברק רוצים להוכיח לעולם כולו ש"אין עם מי לדבר" ועזה היא קן טרור ענקי. לא פלא שהן החמאס והן פת"ח שלחו את אנשיהם לחבל בהפגנות (אף כי כלפי חוץ קפצו על העגלה בהצהרות של פיוס).

אחדות פלסטינית עלולה לטרוף את הקלפים, ובמיוחד אחדות כזאת שנכפתה "מלמטה", בלחץ האוכלוסיה הנאנקת תחת הברית הלא-קדושה בין שלוש ההנהגות. והיה ואחדות כזאת תהפוך למציאות, אותו זעם פלסטיני שחולל אותה יופנה באופן טבעי אל האויב המשותף לכל פלגי השלטון הפלסטיני: ישראל.

לפיכך הזדרז ראש ממשלתנו לשפוך דלי של צוננים על יוזמת האחדות הפלסטינית מרגע שיצאה לאוויר העולם. הנימוק: אחדות פלסטינית לא תאפשר "לקדם את תהליך השלום". אהה. לעומת זאת קואליציה עם "ישראל ביתנו" היא מתכון בטוח לקידום השלום האזורי. מלשכת נתניהו נמסר עוד: "הקמת ממשלת אחדות עם חמאס תהיה צעד שיעיד על חוסר עניין בהמשך תהליך השלום". במובן מסוים זה נכון: למי יש עניין בפגר המבאיש הזה, "תהליך השלום", פיקציה שנרקמה בין ירושלים לוושינגטון כסיפור הכיסוי להרחבת ההתנחלויות ושימור המצור על עזה? היום שבו "תהליך השלום" במובן המקובל על האליטות הישראלית-אמריקנית-פת"חית יחזיר את נשמתו לבורא יהיה יום שבו כל שוחרי השלום באזור ינשמו לרווחה.

ובכל זאת, בל יטעה אתכם הטון הדיפלומטי: ההנהגה הישראלית מבועתת מחזון האחדות הפלסטינית (לא פחות משתי ההנהגות הפלסטיניות). החזון הזה מערער את אבן הראשה של המדיניות הישראלית בשטחים מאז 1993: הפרד (בין עזה לגדה) ומשול (בשתיהן). הוא מאיים להחליף את הנציגים הפוליטיים של העם הפלסטיני בכאלה שישרתו את האינטרס שלו ולא של ישראל. הוא מאיים להשיב למרכז סדר היום הציבורי שאלות של רצף טריטוריאלי, נמלים פתוחים, וכמובן, הס מלהזכיר – הסרת המצור.

ובישראל יודעים: הפגנות ה-15 במרץ היו רק יריית הפתיחה. תנועת ההמונים הפלסטינית מתגבשת והולכת. ובאופק כבר מסתמן ספטמבר 2011 – תאריך היעד להכרזה פלסטינית חד-צדדית על עצמאות מדינית. כרגע אומנם זה נשמע כמו בדיחה (מדינה שרישום האוכלוסין שלה נתון בידי כוח זר? מדינה שלא מסוגלת להוציא אישורי בנייה בתחומה?). אבל הדינמיקה של האחדות, יחד עם רוחות המרד שנושבות מכיוון העולם הערבי אל מסך הטלוויזיה של הציבור הפלסטיני, יכולות ליצור כאן מציאות שונה מאד עוד חצי שנה. מציאות שבה, לראשונה, מול רובי צה"ל יעמדו לא קני הגראד והקסאם, אלא רבבות ומאות אלפי אזרחים פלסטיניים, חשופי-חזה. פשוט יעמדו. על הקו הירוק. ויגידו: עד כאן.

מה עושים? עושים הסלמה. זה ההסבר למה שאנחנו רואים בשבועיים האחרונים. למה הסלמה זה טוב? כי הסלמה, והגבהת להבות האש משני עברי הגבול, משחקת תמיד לידי הקיצונים. קולות הנקמה גוברים על קולות הפיוס, קולות הפירוד מחניקים את קולות האחדות. בקיצור, כשהגראדים והמסוקים רועמים, השכל בביצים. עוד שבוע שבועיים של טילים ומסוקים ומרגמות, וסדר היום האלטרנטיבי, השפוי, ייקבר קבורת חמור ויישכח. עוד כמה הרוגים בשני הצדדים, והדם ישוב להציף את העיניים, קריאות השיטנה ימלאו את האוויר, ובלילות יישמעו רק היפחות החרישיות של אמהות שכולות.

כך מקווה ישראל לשבש, להסיג לאחור, את הדינמיקה האזרחית, הלא-אלימה, שכבר קונה לה אחיזה רחבה בגדה המערבית; כך היא מקווה להסיט ממסלולה את הרכבת ה"מסוכנת" של האחדות הפלסטינית, שעלולה להגדיר כללי משחק חדשים לגמרי באזור.

שלא יהיה ספק: גם הגי'האד האיסלאמי וגם הפלגים הקיצוניים בחמאס שותפים למטרה הזאת. גם הם מעוניינים לטרפד כל פשרה פנים-לאומית עם הפת"ח, מצד אחד, ומצד שני, לא יסכימו לוותר על עילת קיומם – המאבק החמוש, האלים והטרוריסטי – בתמורה למאבק אזרחי.

לכן העימות הוא, כמו תמיד, בין שוחרי השלום בשני הצדדים, לבין מחרחרי המלחמה. בין אוהבי החיים לאוהבי המוות. האם הישראלים ישכילו להבין ש"הקיצונים" אצלם זה לא אוסף של נערי גבעות בשומרון, אלא מי שנבחרו למנהיגות – נתניהו, ברק, לבני ומופז? האם הישראלים יצילו את עצמם מידי מנהיגיהם, או שמא שוב, בפעם השניה בשנים האחרונות, יפקירו את גורלם בידיהם, יתכנסו לתוך בועה של בהייה סבילה באסונם ובאסון שמומט בשמם?

"עופרת יצוקה 2" היא לא גזרת גורל. תכניות המבצע אומנם קיימות מזמן, ויש להניח שהכוחות כבר מתרגלים את הצעצועים החדשים שהדוד סם שלח להם. אבל הביצוע עצמו לא כתוב בכוכבים. אין כזה דבר, "הסלמה בלתי נמנעת". יש רק ציבור בלתי מונֵע; ציבור אדיש ורופס, שנגרר אחרי שקרים של מנהיגים. מהו מחיר המאבק למנוע את הזוועה, לעצור מכונת המלחמה? בעזה יורים בברכיים של מי שמעז להתקומם נגד השלטון. בארץ לכל היותר תספוג קללות ויריקות מעוברים ושבים. אם כך, מה עוצר אותך מלמחות? מה דרוש כדי להוציא את הישראלים להפגנת א-תחריר משלהם?

לא השתכנעתם? חיזרו לחידה. יש יד מכוונת, ישראלית, מאחורי ההסלמה. יש לה מטרה. המטרה לא יכולה להיות הרתעה, כי אין הרתעה. אז משקרים לנו. מהי האמת? לא קניתם את האמת שלי? אוקיי. יש לכם אמת אחרת? גם בסדר. ומה אתם עושים עם העובדה שמשקרים לכם, והשקר הזה עולה בחרדות נוראיות, בבתי ספר מושבתים, ואוטוטו, מעבר לפינה, יעלה גם בהרוגים?

הפוסט הזה ינסה לפצח תעלומה: איך לעזאזל הצליח הפוסט הקודם שלי לרשום 15,000 צפיות בתוך 3 ימים? במונחי הבלוג הזה (לא יודע איך זה אצל אחרים), זאת תהודה חסרת תקדים: פי 4 מהשיא הקודם, פי 12 מממוצע הצפיה לפוסט רגיל. אני לא סופר את עשרות המיילים שקיבלתי, גם לא את הנאצות ואפילו לא את האיום בתביעת דיבה (בשם "הציבור הדתי").

החידה לא טריביאלית. הפוסט על איתמר חרג בהרבה מן התפוצה הרגילה של השמאל הרדיקלי (47 איש, בפעם האחרונה שספרתי). מצד שני, לפי התרשמותי, רוב הקוראים הנוספים לא היו אנשי ימין מובהקים. אומנם גם כאלה קראו אותו (זה המקום להודות לאתר "רוטר" על שירותי ההפצה הנאמנים, ולהעיר להם שלהעתיק פוסט כזה בלי הקישורים שלו זה בדיחה), אבל באופן יחסי – מרבית התגובות לא היו משם. מכיוון שמגיבי הימין לא ידועים בחיישנותם או שתקנותם, אני מסיק שהרוב הגדול של הקוראים היו אנשי מרכז או שמאל מתון (אבל אם כבר, אולי מישהו בצוות וורדפרס יפַתח כלי לפילוח פוליטי של הקוראים? סתם רעיון).

גם הדיון לא היה אינטנסיבי יותר מאשר בפוסטים אחרים. כשהגענו לתחום 80 התגובות (תמיד זה באזור ה-80) הוויכוח מיצה את עצמו, כל השאלות נשאלו, כל התשובות ניתנו, ונשאר רק לופ מציק שביצעתי בו המתת חסד. בכל זאת, קצב הגידול בצפיות לא ירד, מה שמעיד על חשיפה מתמשכת לקוראים חדשים.

אבל למה דווקא הפוסט הזה? אם תורשה לי חוות דעת (אומנם משוחדת משהו), לא מדובר בפסגת השגי הבלוג הזה. כבר היו פוסטים חשובים יותר, מקיפים יותר, מתוחקרים יותר, עמוקים יותר, פרובוקטיביים יותר, ומצחיקים יותר (הנה, הצלחתי להגניב פנימה גם סיור בזק וירטואלי בבלוג לכל הקוראים החדשים).

דעתי שלי אינה נוחה מהפוסט על איתמר מעוד שתי סיבות. ראשית, לא כתבתי אותו בששון ובמחולות, אלא כמי שרואה עצמו חייב להגיב על שטף תעמולה ציני; בתוך כך הרגשתי שגם אני משתף פעולה עם הזוהמה הזאת. מצד שני – שתיקה גמורה לא היתה אופציה, כפי שכתבתי בתגובות. הדברים האלה אינם בגדר "כותבים ובוכים", אלא רק דיווח פשוט על הלך הרוח שבו הפוסט נכתב. עניין אישי, שלא אמור להשפיע על התקבלות הטקסט, ונוגע רק לי.

שנית, מי שקורא את הפוסט במנותק מן ההסטוריה של הבלוג עלול לקבל רושם מוטעה כאילו המאבק נגד המתנחלים מעסיק אותי מאד, או נראה לי עקרוני לאג'נדה של השמאל. ולא היא. לאמיתו של דבר, ברוב הפעמים שהתייחסתי להתנחלויות בבלוג זה היה מן הזווית המדינית-ציבורית. חטא ההתנחלות, לדעתי, איננו חטאם הבלעדי של המתנחלים, אלא בראש ובראשונה של ממשלות ישראל לדורותיהן, של כל הציבור שהצביע עבורן (עבודה או ליכוד או קדימה, אין הבדל), ושל מאות ואלפי החברות ובתי העסק שמרוויחים מן הכיבוש. הפוסט על איתמר התעלם מכל ההקשר הזה משום שחשוב היה להוריד את האירוע הרצחני הזה מגבהי המיתוס הלאומני-קורבני של התעמולה הישראלית אל קרקע המציאות המסוכסכת שבה הוא נבט; קרקע של דם, עצים שרופים ואובדן פרנסה. אנשים אמיתיים, ובפרט אנשים תחת דיכוי פוליטי אלים, פועלים ומושפעים מסביבתם המיידית, הרבה לפני שהם נישאים על כנפי אידאולוגיות של לאום ואמונה.

אבל הפוסט לא נגע במשמעות הפוליטית העמוקה של עצם ייתכנות יישוב כמו איתמר במקום שבו הוא נמצא, עצם ייתכנות בחירתו של רב צבאי ראשי מקרב ישוב כזה, וכדומה. בקצרה, קריאה מבודדת בפוסט עלולה לעשות דה-פוליטיזציה של שורשי הסכסוך עם הפלסטינים, כמו גם לנקות, באופן שקרי, את הקוראים "הנאורים" מאחריותם העקיפה לפשעי איתמר.

לסיכום – לא פוסט דגול. אולי נחוץ, אולי בשעתו, אבל זה עדיין לא מסביר את התהודה הבלתי רגילה שהוא קיבל. חזרנו לתעלומה.

התובנות שלי בעניין אינן בגדר מסקנות נחרצות אלא יותר ספקולטיביות. בכל מה שקשור להתפשטות ויראלית ברשת, תמיד ישנם גורמים אקראיים שאי אפשר לנתח עד תום. אני אניח את הגורמים האלה בצד ואנסה להבין מה בפוסט הספציפי על איתמר עניין כל כך הרבה אנשים.

נדמה לי שהגורם הכי משמעותי הוא הצמא האמיתי שיש להרבה מאד אנשים בארץ לקבל סוף סוף מידע, ולא רק תעמולה, מכלי התקשורת המרכזיים. מעבר לדיווחים העובדתיים על הטבח באיתמר (שאין עליהם עוררין), מעבר לכתבות הדיוקן המדמיעות (שגם להן יש מקום; עיתונות טובה צריכה למסור גם תמונה של רגשות, גם זה כלול בדיווח מלא) – מה שהציבור קיבל היה מנה מאד מרוכזת של הסתה נגד העם הפלסטיני בכללותו ונגד השמאל הישראלי. עכשיו גם מסתבר, כפי שמראה אביב טטרסקי, שה"הסתה" הפלסטינית היא במידה רבה פיקציה של התעמולה הישראלית.

ולבסוף קיבלנו את הדובדבן שבקצפת – הכרזות מתלהמות על הגברת הבנייה בשטחים, שהקשר הסיבתי בינה לבין התעצמות הטרור הוכחש לחלוטין.

והנה זה פלא – הסאה הוגדשה. לא מעט אנשים הרגישו בתרמית, במניפולציה שנעשית על גב הטרגדיה של משפחת פוגל. לא מעט אנשים חשו בחילה עמוקה כשהתערובת הדוחה הזאת של צדקנות ולאומנות נדחפה להם במורד הגרון, וחיפשו נואשות משהו אחר. אולי משהו שיצליל את המבט ולא יעכיר אותו.

הפוסט על איתמר מילא את הצורך הזה, נכנס לחלל שהשאירה התקשורת. ונדמה לי שהוא מילא את הצורך הזה גם אצל חלק מהקוראים שלא הסכימו איתו, שהתקוממו על מסקנותיו. גם הם, בינם לבין עצמם, היו חייבים להודות שלא הכל היה ידוע להם.

נכון, גם פוסטים אחרים בבלוג הזה עשו כך ויעשו כך, אבל הפעם, ככל הנראה, הפער בין המציאות המכוערת של יחסי איתמר וסביבתה לבין התמונה הכל-כך מסוננת ומעוקרת שסיפקה התקשורת היה גדול מדי, מופרך מדי, והוא השתכפל מהר מדי, בכל הזירות התקשורתיות, עד שהיה לזרא.

"תודה על המידע, קראתי כאן דברים שלא ידעתי". קיבלתי הרבה תגובות כאלה, גם בפוסט וגם במייל. אני חייב להודות שהמחשבה הראשונה שעוברת לי בראש למקרא תגובה כזאת היא: לא ידעת? איפה לעזאזל חיית ב-10-15 שנה האחרונות? לא ידעת שמאיתמר יצאו רוצחים? שמתנחלי איתמר יורדים לחייהם של תושבי הכפרים מסביבה? לא ידעת שהיא הוקמה בניגוד לחוק? לא ידעת ש"אדמת מדינה" זה לא תכניות בניה מאושרות?

אבל אז אני נזכר: הם חיו במדינת "האח הגדול". הם באמת לא יודעים. מה שהם מקבלים מהתקשורת, יום יום ושעה שעה, זה צירוף של זבל בידורי ורכילות פוליטית. אז איך הם יידעו?

והנה הפרדוקס: מרבית "העובדות הלא נעימות", על איתמר או על כל הבט אפל אחר של השליטה הישראלית בשטחים – מדווחות בכלי התקשורת המרכזיים. תעברו על הקישורים בכל פוסט פוליטי בבלוג הזה – למעלה מ-80 אחוז, להערכתי, מגיעים מארבעת אתרי החדשות המרכזיים ("הארץ", "ואללה", ynet, nrg). מאות, אלפים של ידיעות חדשותיות שמספרות את הסיפור הנורא הזה. וכולן גלויות לעין. אין כמעט צנזורה. פוסטים כמו אלה שחשפו את פרשת ענת קם ופרשת עומר סעיד הם היוצא מהכלל שמעיד על הכלל. מי שחופר מספיק עמוק, מגלה כמעט את כל המידע הנחוץ באתרי החדשות.

יתירה מזאת: גם דו"חות של ארגוני זכויות אדם שמצוטטים כאן, כמעט תמיד משתמשים בנתונים גולמיים רשמיים: פרסומים ממשלתיים, פסקי דין, החלטות של ועדות כנסת, דו"חות של המנהל האזרחי, וכד'. כך שהטענה כאילו "השמאל מסתמך על מקורות מידע מפוקפקים או מומצאים" – היא קשקוש גמור. השמאל, לפחות אני ומי שאני מכיר, משתמש במקורות מידע גלויים, פומביים, שכל אחד יכול לבחון בעצמו.

אם כך – איך זה שהעובדות לא ידועות? ואיך אני יכול מצד אחד לשפוך אש וגופרית על כלי התקשורת שאינם מספקים תמונה אמיתית של המציאות, ומצד שני להכיר בכך שהם המקור העיקרי למידע שאני שואב אודות השטחים? איך זה, אם לשוב ולצטט את האימרה האלמותית של אורוול, ש"דרוש מאבק מתמיד כדי לראות את מה שמתחת לאף"?

הפרדוקס הוא רק מדומה. וזאת משום שקיים הבדל של שמיים וארץ בין "מידע" ל"תמונה אמיתית". מידע, כשלעצמו, אינו מייצר תמונה. אלפי ידיעות חדשותיות על גזל אדמות של פלסטינים, על תקיפות ורציחות בידי מתנחלים שאינן מגיעות לכלל כתבי אישום, על שוד המים שמתרחש בגדה המערבית, וכך עוד ועוד ועוד – מתפזרות לאורך שנים, לרוחב עיתונים שונים, וטובעות בתהום הנשייה. הן טובעות כי אין בהן "סדר"; ואין בהן סדר כי העיתונות מועלת בתפקידה ואינה מארגנת אותן בתבנית (ניסויים בפסיכולוגיה הוכיחו שתבניות חיוניות לזיכרון; פריטים שמאורגנים בסכימה חזותית או נראטיבית נשמרים בזיכרון הרבה יותר טוב מפריטים שמוצגים ללא כל סכימה).

התבניות המוכנות-מראש של העיתונות יצוקות כולן במתכונת לאומנית וניאו-ליברלית. פיגועי טרור, התבטאויות של ראשי החמאס, התחמשות של איראן – כל אלה זוכים לטיפול מדוקדק, לפרשנות מבארת, לארגון שיוצק בהן משמעות נראטיבית: המשמעות של "כל הערבים נגדנו, מאז ומעולם". זה סיפור טוב, סיפור חזק, וכשיש לך סיפור כזה – כבר לא צריך עובדות. הבניין עומד בלי פיגומים.

ואילו כל העובדות ההפוכות – כל אלו שמורות על אחריותה של ישראל לאסון שבו היא נמצאת – נשארות מפוזרות על הרצפה, חלקי פאזל לא מתאימים שאף אחד לא טורח לצרף יחדיו.

אז זה מה שהבלוג הזה, וגם בלוגים אחרים בשמאל, מנסים לעשות: לצרף את הפאזל. להפוך את המידע לתיעוד, לאמירה קוהרנטית, לסיפור עם משמעות וכיוון. כבר כתבתי פעם שבמדינה מתוקנת התקשורת היתה אמורה לבצע את המשימה הזאת אבל אצלנו, בלית ברירה, היא הפכה להיות המשימה העיקרית של השמאל.

ובכל זאת, מכל הסיפור הזה אני מוציא לקח חיובי. הלקח קשור לויכוח הנושן בין שתי עמדות בשמאל שניתן לסכמן כך: "אם רק אנשים היו נחשפים לאמת, הם היו משנים את דעתם", לעומת "עזוב אותך, אנשים לא מתעניינים באמת, דעתם קבועה מראש". כשלעצמי תמיד הכרתי בכך ששתי העמדות נכונות – יש אנשים כאלה ויש אנשים כאלה. הוויכוח שלי היה עם מי שלא הכיר בכלל בקיומה של הקבוצה הראשונה. במסה שכתבתי על משמעותה ותפקידה של הכתיבה הפוליטית, ניסיתי לכוון את דבריי בעיקר (גם אם לא רק) אל הקבוצה הזאת: האנשים ההגונים, שפשוט אינם יודעים מה שחובה עליהם לדעת. כן, הם כנראה מיעוט, וכן, לא מובטחת לנו תמיכתם גם אחרי שיתוודעו אל האמת. ובכל זאת, אל מי נדבר אם לא אליהם?

והנה, כנראה שהפוסט על איתמר דיבר אליהם. בעיקר אליהם. אלפים מהם. אז אולי בכל זאת אנחנו עושים משהו נכון.

מכאן אפשר לפתוח דיון המשך, איך מעצימים ומרחיבים את הפונקציה הזאת של הבלוגוספרה השמאלית. איך יוצרים מנגנונים של ייצור ידע אלטרנטיבי, ביקורתי, איך מגבשים קהילות שמחוייבות להפצת הידע הזה והעמקתו, ועוד שאלות מרתקות – שאין לי מושג איך עונים עליהן. הבמה שלכם.

[רק בקשה: הדיון בפוסט הקודם נגמר. נא לא לגרור אותו לכאן. מי שלא השתכנע אז, לא ישתכנע גם עכשיו. לכן, אנא הגבילו את תוכן התגובות לתוכן הפוסט הנוכחי]

הרוצח הראשון שיצא מאיתמר היה גור האמל. באחד הימים באוקטובר 1998 יצא האמל מן היישוב לכיוון מאחז גבעות עולם. על דרכו נקרה פלסטיני קשיש בן 68, אחמד סולימן זולמוט מן הכפר בית פוריק. האמל, מסיבה לא ברורה, רוצץ את גולגלתו של הקשיש באבן. האמל נשפט למאסר עולם ואת ימיו בבית הכלא הוא מעביר בפיתוח שיטות ייחודיות ל"התחזקות" רוחנית.

הרוצח השני יצא מאיתמר ב-17 לאוקטובר, 2000, לגרש פלסטינים מבית פוריק שעסקו במסיק זיתים במטע שלהם הסמוך לכביש לאיתמר. יחד עם חברו, הוא ירה ופצע שלושה גברים. פאריד נסאסרה, שפינה את אחד הפצועים על חמור, התכוון לפנות פצוע שני, כשכדור פגע בו בחזה, ואז עוד אחד בירך. הוא מת מאיבוד דם בדרך לבית החולים, לאחר שעוכב במחסום צה"ל. שני מתנחלים מאיתמר, גד טנא וירון דגני, נעצרו בחשד לירי, אך שוחררו לאחר 5 ימים "מחוסר ראיות".

הרוצח השלישי יצא מאיתמר באוקטובר 2002, שוב כחלק ממסורת גירוש המוסקים הפלסטיניים. קבוצה של מתנחלים מאיתמר ומגדעונים הגיעו למטע כק"מ וחצי מדרום לאיתמר והחלו לירות לעבר המוסקים. שני פלסטינים נפצעו, ואז הגיעו קרובי משפחתם מכפר עקרבה. הרוצח האלמוני כיוון וירה שוב, הפעם כדור קטלני, לעבר האני בני מניה, בן 24. הוא מת מאיבוד דם. ככל הידוע לא בוצעו שום מעצרים, הצבא לא הטיל עוצר על איתמר ולא בדק רכבי מתנחלים במחסומים. הרוצח עודנו מסתובב חופשי.

הרוצח הרביעי יצא מאיתמר בספטמבר 2004 (כמו חצבים, הרוצחים של איתמר תמיד יוצאים בסתיו). יהושע אליצור יצא במכוניתו מאיתמר לכיוון אלון מורה. מולו נסע סאאל ג'בארה בטרנזיט. אליצור ירד ממכוניתו מחזיק אם-16 טעון והורה לג'בארה לעצור בצד הכביש. משלא עצר, כיוון את הרובה אל חלון הנהג וירה בו. יהושע טען להגנה עצמית, אך המשטרה דחתה את גרסתו; נוסעים בטרנזיט גם העידו שהוא החליף כמה מלים עם ג'בארה לפני שירה בו. אליצור הורשע בהריגה, אך לא הגיע לשלב הטיעונים לעונש שלו והוכרז עבריין נמלט. כל הנסיונות של "בצלם" לברר עם הפרקליטות האם נעשה נסיון רציני לאתר אותו או לבקש את הסגרתו נענו בהתחמקות.

עד כאן מה שנהוג לקרוא אצלנו "הסתה של השמאל", ובשפה עניינית יותר ניתן לכנות "תזכורת של עובדות לא נעימות שהתקשורת משכיחה".

האם העובדות האלה צריכות לשנות משהו בתגובה שלנו לטבח שנעשה במשפחת פוגל בסוף השבוע? לא. הטבח מחריד. האם הרוצחים מאיתמר מצדיקים את הרצח של משפחת פוגל? לא, רצח לא מצדיק רצח. שום דבר לא מצדיק רצח. האם ניתן להסביר את הטבח במשפחת פוגל ללא הרקע של הרציחות שיצאו מאיתמר? גם לא.

שני ההסברים שרווחו בימים האחרונים לטבח היו (א) "ההסתה", בחינוך הפלסטיני או ב"סמול" היהודי, (ב) השתייכותם של הרוצחים לזן שונה לגמרי של יצורים, אולי "חיות אדם", כלשון הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות".

מי יודע, אולי ההסברים האלה נכונים. איך אפשר לדעת? בוא נתחיל ההפך. איך אי אפשר לדעת? אי אפשר לדעת איזה הסבר טוב יותר אם מתעלמים באופן גורף ועקשני מכל העובדות הידועות לנו על אתר הטבח עצמו – התנחלות איתמר. ממה נפשך: הסברים שנתלים בגורמים שאינם קשורים כלל וכלל להתנחלות מעניקים למה שאירע בסוף השבוע צביון מיתי, על-מקומי ועל-זמני. הסברים כאלה, גם אם יש בהם גרעין של אמת, לא יכולים לבוא במקום עיון קונקרטי בנסיבות המאד מסויימות של הרוצחים והנרצחים.

ולפני שנגלוש לדיונים מתודולוגיים מרתקים בדבר הכוח ההסברי של תיאוריות מתחרות, נשאל שאלה פשוטה: האם העובדה שאיתמר הוציאה מקרבה ארבעה רוצחי פלסטינים – ומתוכם שלושה שעדיין מסתובבים חופשיים – לחלוטין לא רלבנטית לפיגוע שנעשה בה בסוף השבוע? שהרי לא מדובר בפיגוע הראשון שמכוון כלפיי ההתנחלות הזאת. היו עוד. ובכל זאת – שתיקה גורפת אופפת את כל הצד המכוער הזה של המשוואה. הפיגוע מוצג כאירוע שנחת משום מקום, ממש כמו צונאמי יפני, על ראשיהם של המתנחלים באיתמר. עוד פוגרום בשרשרת אינסופית של מעשי נבלה של הגויים נגד היהודים, מימי קדם ועד ימינו. העובדה שהציבור הישראלי לא מודע לצד השני של המשוואה, או אולי מודע ומדחיק, או אולי סתם מכחיש – לא משפיעה על המשוואה עצמה. ספק אם יש ילד פלסטיני בכפרים הסובבים את איתמר שאינו יודע בדיוק מה הם מעלליהם של תושבי ההתנחלות.

אני אדגיש שוב (אף כי אין טעם, ברור מראש שהדברים יסולפו) שאין כאן בכלל שאלה מוסרית ביחס לאירועים עצמם. הטבח במשפחת פוגל הוא מעשה טרור מחריד ומבצעיו ראויים למאסר עולם. השאלה היא – מכל המלל התעמולתי שנשפך בנושא – מה בכלל רלבנטי להבנת האירועים?

טענה ראשונה: מאד רלבנטי שמאיתמר (ומן המאחזים הקיצוניים שסובבים אותה) יצאו רוצחי פלסטינים.

טענה שניה: מאד רלבנטי שאיתמר היא מוקד של קנאות יהודית אלימה, הממרר את חיי הכפרים הסובבים אותו כבר יותר מ-20 שנה. הנה דגימה קטנה:

70 מתנחלים מאיתמר תקפו באבנים פלסטינים מכפר עוורתא שמסקו זיתים.

מתנחלים מאיתמר תקפו פלסטינים ופעילי שלום שמסקו זיתים ופצעו חמישה.

מתנחלים מאיתמר שפכו שקי זיתים שפלסטינים מסקו.

מתנחלים מאיתמר שרפו מאות עצי זית ששייכים לכפר עווארתה.

הורתה של איתמר בחטא. כמעט כל השטח הבנוי בהתנחלות הוא בניה בלתי חוקית גם על פי הדין הישראלי. יותר מכך, איתמר השתלטה על 5,000 דונם של אדמות פרטיות (מתוכן 3,000 דונם מעובדות ומשמשות למטעי זיתים), השייכות לתושבי כפר עווארתה, באמצעות גידורן בניגוד לחוק. אני מסתכן בניחוש: הרוצחים השתייכו למשפחה שפרנסתה נגזלה בידי ההתנחלות.

מבצעי הטבח במשפחת פוגל היו אנשים עיוורים משנאה. הם לא ראו בני אדם מולם, לא תינוקות וילדים, אלא רק נציגים של הרוע עלי אדמות. אלה לא חיות אדם; אלה אנשים רגילים שהייאוש והשנאה הקהו אצלם כל רגש כלפי האויב. הזעזוע מן האפשרות הזאת (להבדיל מהזעזוע מן הרצח עצמו) הוא תמוה: הלא אנשים כאלה נמצאים בינינו לרוב, ורבים מהם חובשים כיפה. כל סיור מקרי באתרי האינטרנט של הימין, כל עלעול מקרי בעלונים שמופצים בקרב ההתנחלויות, חושף שנאה יוקדת כלפי הערבים, עד כדי דה-הומניזציה טוטאלית.

השנאה המפעפעת הזאת, בשני הצדדים, היא לחם חוקנו; אם יש משהו מזעזע, זאת התגובה המתחסדת של הישראלים שפתאום "גילו" כמה שונאים אותם. יותר מכך: השנאה לא מעלה ולא מורידה את החומרה המוסרית של הטבח. כל רצח בדם קר של אזרחים חפים מפשע (ועוד במיטתם) הוא מעשה נוראי, בין אם כלי הרצח הוא סכין או רובה-סער צה"לי. ובאשר ל"כוונה" – אותה כוונה טהורה, שאמורה להבחין בין ה"טובים" ל"רעים" – נו, הכוונה הזאת כבר מזמן שווה כקליפת השום. ידיעה מראש של התוצאות הקטלניות, ביטול מראש של ערך החיים של האויב – שקולים לכוונת זדון.

ובכן, הנה הם, זה מול זה: הסבר ה"הסתה" מול ההסבר המטריאלי. ספרי חינוך מול גופות, קריאות של מואזינים מול אדמות גזולות. מה נכון יותר? עדיין חושבים שהסתה? אז רק לשם השלמת התמונה, נזכיר שבאיתמר יושב מסית מהולל בפני עצמו: תא"ל במיל' אביחי רונצקי, הרב הצבאי לשעבר; שבעודו בתפקיד, הפיץ בקרב חיילי צה"ל חוברות "רוח לחימה" שמטיפות להתאכזרות כלפי פלסטינים, שאינו מכיר ברסנים מוסריים החלים בעת מלחמה; שמתוקף תפקידו יזם "שבתות יהדות" לחיילי צה"ל, בין השאר במרכז המבקרים של עמותת הגזל והנישול אלע"ד בעיר דוד; שאפילו נגד הנצרות בכללותה מצא זמן להסית. כנגד המלעיזים, משתבח הרב רונצקי בהכנסת אורחים מופלגת: את הפושע הלאומני אהוד גדות, שירה ברועה פלסטיני ושיתק אותו בפלג הגוף התחתון, הוא מארח במעצר בית, שכן מדובר ב"איש תם וישר", על פי עדות הרב.

האם ההסתה של הרב חשובה למעשי הרצח? לא, לא יותר מההסתה של הפלסטינים. זהו רק עיטור קוסמטי על מצחה המכוער של התנחלות לא חוקית, ביתם של פורעים ורוצחים, שעצם קיומה כרוך בפגיעה יומיומית באפשרות הקיום של אלפי פלסטינים בסביבתה. מדינת ישראל כמובן יודעת זאת, ועל כן החליטה, עוד באותו לילה, להקים עוד ועוד איתמרים כאלה ברחבי הגדה. וגם הם, והאדמות שיופקעו לטובתם, ועצי הזית שייכרתו, והפלסטינים שייפגעו או יירצחו, לא יהיו קשורים בשום אופן למשפחת פוגל הבאה בתור.

היום הוא יומה הראשון של שביתת העובדים הסוציאליים. מאבק העו"סים לעדכון שכרם אחרי 17 שנים שבהן הוא לא עודכן ונשחק עד אבק הוא מן המאבקים שכ-ו-ל-ם תומכים בהם. איך אפשר לא? מישהו חושב שהשירותים שמפעילים עובדים סוציאליים הם מיותרים, "מותרות" שאפשר או רצוי לקצץ? כל הדברים שמושבתים מהיום: הגשת תסקירים של קציני מבחן לבתי משפט (שמשפיעים על שחרור עבריינים ממעצר), חוקרי ילדים שמוזעקים בחשש להזנחה או התעללות, פגישות של הורים גרושים עם ילדיהם במרכזי קשר, הגשת תסקירים בתיקי גירושין, דיונים בוועדות להפסקת הריון, דיונים בוועדות פסיכיאטריות לילדים ונוער, תכניות שיקום לקשישים סיעודיים, טיפול במשפחות במצוקה, ועוד. במקרים רבים הסיוע שמגישים עובדים סוציאליים הוא על סף מציל חיים, כפי שניתן לקרוא כאן.

משהו פה נראה לכם מיותר? מישהו יכול לחשוב על עוד הרבה מאבקים ציבוריים צודקים יותר מזה?

ובכל זאת, כולם גם יודעים: גם את העו"סים ימרחו. השביתה רק התחילה; סיקור תקשורתי גדול ואוהד, הרבה ראיונות וסיפורים אישיים. לאט לאט, מלחמת החפירות במשרדי האוצר תקבור גם את המאבק הצודק מאין כמוהו הזה בעמודים האחוריים. העו"סים יחזרו לעבודה (הרי גם כך הם משתכרים משכורות רעב, כמה זמן תחזיק קרן השביתה של האיגוד?), ואחרי כך וכך חודשי מו"מ, הם יקבלו תוספת שכר צנועה (האוצר מדבר כרגע על 8%). אז במקום אחד מכל ארבעה עו"סים שנזקקים להשלמת הכנסה, אחד מכל חמישה או שישה יזדקקו לה. ועו"ס עם ותק של 10 שנים, שכיום מרוויח  4,466 ש"ח ונזקק להשלמת הכנסה של 682 ש"ח כדי להגיע לשכר המינימום, סוף סוף יחצה את הסף הנכסף ויסגור משכורת של 5,500 ש"ח בכוחות עצמו.

שמחה גדולה.

הנה התעלומה: אם כולם יודעים ומסכימים שהמאבק צודק – איך זה כולם גם יודעים שהוא ייכשל? או יסתיים במין אקורד מטושטש כזה, לא ברור, ספק-כישלון ספק נסיגה-מכובדת?

מה פשרו של הפער הפוליטי הזה, בין הרצון, והמוצדקות, והתמיכה הציבורית הגורפת – לבין התוצאות העגומות, שחקוקות כבר מראש על הקיר?

תכף נחזור לשאלה הזאת. לפני כן, כדאי להזכיר שהמאבק הנוכחי מאד מצומצם במטרותיו (וטוב שכך, מבחינה אסטרטגית). מערך העבודה הסוציאלית בארץ סובל מהזנחה של שנים ארוכות. בעיה חריפה שהאוצר מטאטא מתחת לשטיח כבר שנים היא המחסור החמור בתקנים. בלשכות הרווחה בארץ מקובל למצוא עובד יחיד (למעשה, כמעט תמיד עובדת יחידה) שאחראי על 200, לפעמים 300 תיקי רווחה. זה גובל בבדיחה (נסו לחשב כמה דקות חודשיות יכול לקבל כל מטופל מעובד כזה). המחסור בתקנים אינו עומד על הפרק במאבק הנוכחי.

עוד מחוץ למאבק הוא מעמדם של יותר מ-5,000 עו"סים שמועסקים בעמותות פרטיות ודרך חברות כוח אדם – תוצר נפסד של הפרטה מסיבית של שירותי הרווחה בישראל בשני העשורים האחרונים. במסגרת תהליך זה, נמסר הטיפול בזקנים, נכים, מפגרים, נוער בסיכון, נשים מוכות ועוד אוכלוסיות מוחלשות לידי ידיים פרטיות. העו"סים שמועסקים במגזר הפרטי מקופחים בהשוואה לעמיתיהם במגזר הציבורי בכל הזכויות הסוציאליות (כשליש מהם לא מקבלים קרן פנסיה, דמי הבראה או החזרי נסיעות, ליותר מחצי אין קרן השתלמות). מחקר שנערך בנושא חשף פגמים רבים בשיטות העסקתם, למשל התחלופה הגבוהה (שנובעת מרצון המעסיק הפרטי לחסוך בהוצאות ותק) שפוגעת קשות ביצירת קשרי אמון עם מטופלים, ועוד. גם 5,000 העו"סים האלה אינם מיוצגים במאבק הנוכחי – העברתם למגזר הפרטי הוציאה אותם מארגון העובדים הסוציאליים – וספק אם ייהנו מפירותיו (למרות הכרזות ההסתדרות).

כאמור, כלי התקשורת לעת עתה נותנים גב רחב למאבק ומסקרים אותו באופן אוהד. למעט עיתון אחד – "הארץ". לא הפתעה גדולה, ובכל זאת, עניין מרגיז כתמיד. בשבועיים האחרונים הקדישו "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" כפולות עמודים מובלטות לסיקור מקרוב של המאבק, כולל ראיונות רבים עם עו"סים ששפכו אור על המציאות הקשה שאיתה הם מתמודדים, כולל תלוש המשכורת המעליב בסוף החודש. כתבות כמו זאת או זאת אולי נובעות ממניעים פופוליסטיים – לגלות חמלה כלפי מסכנים ונזקקים זה תמיד טוב למכירות – אבל בו בזמן חושפות את הציבור למצוקה אמיתית שנמצאת ממש בקרבו, קרוב אליו.

אלא אם כן מדובר בציבור קוראי "הארץ". אלה כנראה לא שמעו ולא הזדקקו מעולם לשירותיהם של עו"סים, ולכן – למה להטריח אותם בזוטות? סיקור המאבק בעיתון של "השמאל" היה לקוני, צונן, נטול פנים אישיות. ביום שישי האחרון הופיע לראשונה ראיון עם עובדת סוציאלית. מה לא שכחו ב"הארץ"? לשסות את הבולדוגים של השוק החופשי, נחמיה שטרסלר ומירב ארלוזורוב, שינערו טוב טוב את כל "השקרים" וה"בלופים" של העו"סים. הגדילה לעשות ארלוזורוב, שבלהיטותה לגבות את ידם הקפוצה של פקידי האוצר הפריחה נתוני שכר מופרכים לחלוטין של העו"סים (תקראו את התגובות שם); כל השנים לא ידענו – מגזר העו"סים הוא למעשה מגזר של אילי נדל"ן במסווה, ממש אוליגרכים, שמתבכיינים בלי שום הצדקה רק כדי לחזור בערב לבית הפרטי שלהם בארסוף לעוד ערב משעמם במחיצת המשרת ההודי והשף הפרטי מצרפת.

למעוניינים, הנה טבלת השכר האמיתית. מייאש.

בכל קלחת הדיסאינפורמציה הזאת, בכל זאת חסר נתון אחד, מעניין מאד: מה בעצם עלות דרישות השכר של העו"סים? כמה זה יעלה לקופת המדינה אם היא תכיר, סוף סוף, בחוב העצום שלה כלפיהם ותתגמל אותם בהתאם?

את הנתון הזה לא תמצאו בשום מקום. האוצר מסתיר אותו מסיבות ידועות; ברגע שהוא ייחשף, יתברר כמה פשוט לממן את הדרישות האלה. עדיף להשאיר אותו באפילה ולסמוך על מנטליות החנווני של הישראלי הממוצע ("הא, הנה עוד מגזר שרוצה לשדוד את הקופה הציבורית"). ארגון העו"סים, מצידו, גם לא מעוניין לחשוף את הסכום הזה, מסיבות טקטיות: לא מפזרים מספרים במהלך משא ומתן, כדי לא לתת נשק לכל גורם שמעוניין לסכל אותו. כך יוצא שהאוצר והעו"סים עושים יד אחת, שלא במתכוון, להסתיר מידע חיוני מהציבור.

למעשה, לא מסובך מדי לאמוד את הנתון הזה. העו"סים נאבקים לא רק על אחוזי תוספת, אלא על שינוי מהותי במבנה השכר, שנקבע לפני 17 שנה ולא משקף עוד את התפקידים והדרישות שעימם הם מתמודדים כיום. אפשר להבין שהצעת האוצר – 8% תוספת מעבר ל-6% שקיבל כל המגזר הציבורי – רחוקה מאד מאד מהציפיות של העו"סים. ביום שישי פורסם שדרישות האיגוד הן 30%, ואילו ההסתדרות דורשת תוספת של עד 40% לשכר בדרגות הנמוכות. אם זאת נקודת הפתיחה של המאבק – הוא כמעט מיותר, לדעתי. מלחמת ההתשה מול האוצר תשחוק את המספרים האלה ותתרגם אותם לעשרות סעיפי "הטבות" שיתפזרו לכל רוח. אני כמובן לא מתיימר לייעץ לעו"סים; אולי באמת, במציאות הנוכחית, לא ריאלי להציב דרישות גבוהות יותר. אבל אני כאן בדיוק כדי לערער על "המציאות הנוכחית".

לעניות דעתי, רמת השכר המחפירה של העו"סים דורשת תיקון דרמטי, של לפחות 50%. אוקיי, בוא ניקח תוספת של 50% כאומדן הבסיס לתוספת. תוספת על מה? על מה שהם מקבלים היום. מה הם מקבלים היום? נו, תלוי את מי שואלים. לפי האוצר, משכורת ברוטו ממוצעת של עו"ס במגזר הציבורי היא 10,000 ש"ח. תראו לי עו"ס שלא צוחק כשהוא שומע את זה. לפי נתוני ארגון העו"סים, משכורת הברוטו הממוצעת היא 6,000 ש"ח. חתיכת פער. בואו נהיה מהאו"ם: ניקח את הממוצע, 8,000 ש"ח.

יש 10,000 עו"סים בשירות הציבורי. העלות השנתית של שכרם, לפי חישוב זה, היא 960 מיליון ש"ח. תוספת של 50% תגיע לכדי 500 מיליון ש"ח. אחרי שהגעתי למספר הזה, נרגעתי קצת כשמצאתי אותו גם בהערכה של רותי סיני. אוקיי, סגרנו.

500 מיליון ש"ח בשנה. נשמע הרבה? מדובר בפרומיל וחצי (0.0015) מתקציב המדינה. ונזכיר רק שהאוצר כרגע מתקמצן עם העו"סים על שליש מהסכום הזה (הפער בין 14%, הצעת האוצר, ל-30%, דרישת האיגוד). נו, אז יש כסף או אין כסף?

לשטרסלר כמובן אין כסף. על עודפי הגבייה בשנת 2010 בסך 12 מיליארד שקל הוא לא מוכן לשמוע; מדובר בכספים לצמצום הגירעון התקציבי. ומה דחוף לצמצם את הגירעון, בשעה שהחוב הממשלתי בישראל (78% מהתל"ג) נמוך יותר מן הממוצע (90% מהתל"ג) במדינות ה-OECD? ואם כבר לצמצם אותו, למה דווקא על חשבון העו"סים? על שאלות כאלה לא עונים באוצר. כי אלה כבר שאלות "פוליטיות", שנוגעות לסדרי עדיפויות וערכים, ולא שאלות "כלכליות" טהורות. וכידוע, באוצר מוכנים לפתוח לדיון רק שאלות כלכליות. השאלות הפוליטיות הוכרעו עוד לפני פתיחת המשא ומתן.

צודקת רותי סיני, יש הרבה מאד כסף. ובישראל, פולו דה מאני זה פולו דה סקיוריטי. מי שרוצה להבין למה אין כסף לשום דבר שקשור בחיים כאן, ורק לדברים שקשורים במוות – יציץ נא בבור ללא תחתית שקרוי "תקציב הבטחון" של מדינת ישראל. שם, במעמקיו ספוגי הגריז, קבור העתיד הטוב יותר של כולנו.

כשהאוצר מצביע שוב ושוב על הגירעון התקציבי, אולי כדאי לשאול מי האחראי העיקרי לגירעון. מי מושך כסף כמו משוגע מהקופה הציבורית הרבה מעבר לתקציב שלו? לא תאמינו: משרד הביטחון. דו"ח של בנק ישראל שהתפרסם בימים אלה גילה כי במשך 6 השנים האחרונות משרד הבטחון חרג ממסגרת התקציב שלו, בעוד שבמרבית המשרדים האחרים נרשם תת-ביצוע (כלומר, נותרו יתרות תקציביות). לפי הדו"ח, החריגות גדלו בעיקר בשנתיים האחרונות, שבהן לא נרשמו אירועים בטחוניים חריגים.

"חריגה תקציבית" היא ביטוי עדין לכיפוף החוק, לאמור, חוק התקציב. כשהיא הופכת לנורמה, החוק הופך לחותמת גומי.

בכמה כסף מדובר? בכסף גדול מאד. החריגות בשש השנים האחרונות נעו בין 3.5 ל-5.5 מיליארד שקל בשנה.

חתיכת אוברדראפט. לא יודע מה אתכם, אבל כשאני במשיכת-יתר בחשבון הבנק שלי, אני חייב להחזיר כל שקל, בתוספת ריבית מכאיבה. למשרד הבטחון יש סידור אחר. כשהוא נמצא במשיכת יתר של 4.8 מיליארד שקל (בשנת 2009), נותנים לו בונוס של 700 מיליון שקל לשנה הבאה, כדי שבשנה הבאה יוכל לסגור כבר חריגה של 5.5 מיליארד שקל.

רק הבונוס הזה היה יכול לממן את עלות תוספת השכר לעו"סים לשנה וחצי. ואם משרד הבטחון היה מחזיר לקופה הציבורית את הכספים ששדד ממנה בשנים האחרונות, אפילו בלי ריבית והצמדה, היה אפשר לממן את תיקון השכר של העו"סים למשך 60 השנים הבאות.

טיעון שגור בפיהם של שונאי השביתות הוא טיעון "פריצת הסכר": תיתן למגזר אחד, ואז כולם ישבתו ותהיה צריך לתת לכולם. אז קודם כל, הפתעה: באמת כמעט כולם במגזר הציבורי זקוקים לשדרוג שכר רציני, ואיתות ברור מצד המדינה שיש גמול לעמלם (לא בכדי משוגרים לחלל הציבורי הספינים בנוגע ל"שערוריית שכר הבכירים" ממש בסמוך למאבקי השכר של המקופחים האמיתיים; כך אפשר להסיט את הדיון מן הרוב הדומם, שהמערכת מנצלת, למיעוט מבוטל, שמנצל את המערכת).

אז כן, "מסגרת התקציב" תיפרץ, אבל לשם שינוי, בכיוון הנכון. והתקציב כולו צריך לעבור טלטלה אנטי-בטחוניסטית דרמטית. שנית, מי שמתעקש למדוד כל דבר דרך החור של הגרוש צריך גם להבין את הרווחים לטווח הארוך: מערך טוב יותר של עבודה סוציאלית, מערך שמסוגל לתמוך במשפחות על סף פירוק, בעבריינים משוחררים, במכורים לסמים – חוסך כסף רב למדינה באמצעות צמצום הצורך במוסדות טיפול, גמילה וענישה. ושלישית, צריך לומר גם את זה: יש ערכים שחברה נאורה לא מתחשבנת עליהם. רווחה היא אחד מהם.

כפי שמוטי בסוק מציין, למעשה החריגות בהוצאות הבטחון גבוהות יותר, כי הן מתחלקות בין משרד הבטחון, המשרד לבטחון פנים, תקציב השירותים החשאיים (מוסד, שב"כ), תקציב המועצה לאנרגיה אטומית ועוד. התקציבים של כל אלה מעולם לא נפתחו לדיון ציבורי שקוף, וגם הם צמחו באופן ניכר בשנים האחרונות (יותר מ-10 מיליארד שקל).

הרכבת ממשיכה לדהור. תקציב הביטחון לשנת 2011 עומד לגדול ב-5 מיליארד שקל ולעמוד על כ-60 מיליארד שקל. איך זה יקרה? תסמכו על פקידי האוצר. לא הכל צריך להיות כתוב בחוק התקציב. יש ועדת כספים. יש העברות מפה לשם, על חשבון "תת-ביצוע". את המשפט החמור הבא כתב בסוק, לא אני: "האוצר דאג ב-2010 ליצור תת-ביצוע בתקציב החינוך, הבריאות והרווחה, מתחת לאפם של השרים האחראים, כדי להגדיל את תקציב הביטחון." כן, שמעתם טוב. גונבים מהנזקקים ונותנים ליצרניות נשק.

מי ינתק את הקשר הגורדי שבין האוצר לבטחון? מי יספר לאזרחי ישראל – לעו"סים, לעובדי הבריאות, למורים, לפרקליטים בשירות המדינה, לסטודנטים ששכר הלימוד שלהם עולה כל הזמן – מי יספר להם איפה נמצא כל הכסף שהיה אמור לאפשר להם חיים הוגנים יותר, ללא השלמת הכנסה וללא התרוצצות מטורפת מעבודה זמנית אחת לאחרת?

עופר עיני לא יספר. שלי יחימוביץ' גם לא. שום ח"כ חברתי לא יעז להעלות על דל שפתיו את האישום הנורא מכל: המעמד הבינוני והנמוך בישראל משלמים את מחיר הטירוף הבטחוני. החולים, הנכים והמשתכרים שכר רעב – כולם מממנים את מאזני המכירות היפים של תע"ש, רפאל ואלביט. זהו טאבו פוליטי, אסור לדבר עליו או לרמוז לכיוונו, פן תוקע מיד כבוגד ויישלל ממך הכשר הפטריוטיות. מי שאמר שהפטריוטיות היא מפלטו של הנבל לא דייק; בשוק המודרני, היא מפלטו של אינטרסנט תעשיית הבטחון.

סדר העדיפויות המעוות הזה נשען על הנחה לא בדוקה, לפיה הציבור עצמו תופס את הביטחון בישראל כנושא קדוש שאין לגעת בו. אבל "דעת הקהל", כידוע לכל, היא עניין הפכפך ביותר, ולא פעם היא פשוט שיקוף של הבניה אידאולוגית. סקר שנערך לאחרונה דווקא מוכיח: יותר אנשים חושבים שיש לתת עדיפות להוצאות חינוך לעומת ביטחון. רוב הציבור (80%) סבור כי המדינה לא דואגת למערכת הבריאות הציבורית.

אם כן, הציבור לא לגמרי מטומטם. לוּ היתה כתובת פוליטית שהיתה מתמקדת במצוקות והתסכולים האלה, ואומרת ברורות איפה צריך לחתוך כדי להוסיף תקציבים לתחומים שבאמת מקיימים את חיינו – היא היתה זוכה לתמיכה ציבורית משמעותית. אבל אין. הנה עוד דוגמה לחוסר הרלבנטיות של הפוליטיקה המפלגתית למאבקים החשובים של החברה האזרחית בישראל.

דוגמה נוספת שעלתה לאחרונה לכותרות: מצוקת האשפוז בבתי החולים הפכה לבעיה לאומית; ישראל ממוקמת בתחתית מדינות ה-OECD בשיעור מיטות האשפוז שבה. במשך כל העשור האחרון לא התווספו מיטות לבתי החולים, שלעתים קרובות מגיעים לתפוסה של 150%; רק במחלקות טיפול נמרץ חסרות כ-500 מיטות אשפוז; המשמעות היא שרק שליש (!) מהזקוקים לטיפול נמרץ מאושפזים שם, היתר מפוזרים במחלקות שונות. לפני שבוע הממשלה אומנם אישרה תוספת של 1,400 מיטות, אבל גם זה מעט מדי ומאוחר מדי; לפחות 3,000 מיטות דרושות רק כדי לשמור על מעמדה הנמוך של ישראל בהשוואה למדינות המערב. מדובר בהזנחה פושעת לאורך שנים ארוכות.

כמה יעלה לפתור את בעית מיטות האשפוז של ישראל – בצעד נמרץ אחד? על פי תכנית האשפוז של משרד הבריאות שהוכנה ב-2005, עד 2015 יש צורך בתוספת של 6,463 מיטות אשפוז. עלות התפעול השנתית של כל מיטה – חצי מיליון שקל. סך ההוצאה הצפויה: 3.2 מיליארד שקל. יש כסף או אין כסף?

3.2 מיליארד שקל זה פחות מהחריגה השנתית הקטנה ביותר מתקציב הבטחון בשנים האחרונות. 3.2 מיליארד שקל זה שליש מעלות עסקת הרכישה של 20 מטוסי אף-35 שנחתמה לפני חודשים ספורים בין ישראל לארה"ב. לציבור הישראלי מוכרים כרגיל את הצורך הדוחק ב"שמירה על עליונות אווירית". האם מישהו פיקפק בעליונות האווירית של ישראל גם בלי האף-35? האם הבטחון הלאומי של אזרחי ישראל פשוט יקרוס לחלוטין בלי הוצאת הענק הזאת? ואולי האינטרס האמיתי מאחורי העסקה היה, כרגיל, הכסף הגדול? ובפרט הכסף הגדול שדווקא התעשיות הישראליות ירוויחו כתוצאה מהתחייבויות הדדיות מצד יצרניות הנשק האמריקניות? שהרי מהו "הסיוע הבטחוני" אם לא עסקה סיבובית בין תאגידי נשק אמריקניים וישראליים, דרך מתווכים ממשלתיים, על גבו ומכספו הטוב של משלם המיסים?

יודעים מה? לא לבטל את העסקה. רק לקנות 13 מטוסים, במקום 20. בכסף שהתפנה היה אפשר לקנות את כל מיטות האישפוז הדרושות (אי אפשר אתם אומרים? כי הכסף לקוח מכספי הסיוע הבטחוני האמריקני, שחייבים לחזור למשק האמריקני? והסיוע הזה הוא גזרה משמיים? האם הוא תוצאה בלתי נמנעת של סדר העדיפויות המעוות שלנו, או אולי גורם מרכזי שלו?).

מי יודע, אולי אפילו חייל אחד או שניים, שנפצעו בקרב, היו מרוויחים מן ההשקעה הזאת ברפואה הציבורית.

מה פתאום. הס מלהזכיר. בדיוק 20 מטוסים היו נחוצים, אף לא אחד פחות. עם 13 מטוסים – אחמדינג'אד כבר היה דופק לנו על הדלת בבוקר עם שואה גרעינית.

חישובים והשוואות כאלה מתוייגים אוטומטית כ"דמגוגיה". אי אפשר להשוות תפוחים ותפוזים, אומרים לנו (למרות שכולנו יודעים שאפשר; יש עונות שבהן כדאי לקנות תפוחים, באחרות כדאי תפוזים). להצביע על המחיר הכלכלי, הממשי לגמרי, שהמערכות האזרחיות בישראל משלמות למולך הביטחון זה "דמגוגיה"; אבל להפחיד את הציבור מבוקר עד ערב ש"קיומה של ישראל" מוטל בסכנה מכל עבר (איראן, חיזבאללה, חמאס, "הסמול") – זה לא דמגוגיה? להתעקש על כך שכל עסקה בטחונית תובא לשיפוט הציבור, תישלף מן המחשכים, ושכל הוצאה מן התקציב הזה תלווה בנימוקים ענייניים זה "דמגוגיה", אבל להשתלח בציבורי עובדים שמגרדים את שכר המינימום ויוצאים לשביתות כדי להשיב לעצמם כבוד מינימלי, כבוד שהמדינה עצמה מחרבנת עליו בגלוי – זה לא דמגוגיה?

זה ממשיך הלאה והלאה. מקלטים לנשים מוכות בסכנת סגירה בגלל עצירת סיוע ממשלתי בסך 5 מיליון שקל. מכללות להכשרת מורים אינן מסוגלות לתפקד כהלכה בגלל עצירת סיוע ממשלתי בסך 40 מיליון שקל. מערך בתי האבות הסיעודיים בארץ (שמאושפזים בו 4,000 קשישים) נמצא על סף קריסה, בגלל תקצוב הנמוך ב-100 מיליון שקל מהצרכים האמיתיים.

איפה שלא תסתכלו, כשאתם זקוקים למדינה – אין כסף. כשהיא זקוקה לכם – יש ועוד איך. היסודות העקרוניים ביותר של חברה נאורה – חינוך, בריאות, רווחה – היסודות שרק בשבילם יש טעם בכלל לחיות בקולקטיב ולשלם מסים, מופקרים ומרוששים כעניין שבשגרה. היסודות האלימים ביותר של החברה, החמדניים ביותר בתוכה – הצבא ותעשיות הענק שמתחזקות אותו – זוכים להגנה וחיזוק מתמידים. יש תקציב למוות, אין לחיים.

זכרו את זה היום, יומה הראשון של שביתת העו"סים. ובכל השביתות שעוד יבואו.