תגית: בקעת הירדן

הברבריות החדשה היא הברבריות הישנה, רק בלי בושה.

המדמנה של הכיבוש פושטת ולובשת צורה. היא כל כך הרבה שנים כאן, אנחנו כל כך הרבה שנים בתוכה, שקשה לראות את השינויים. צריך להתרחק קצת, עד כמה שאפשר; זרועותיה הצמיגיות לופתות אותך ואינן מרפות. לפעמים מדברים על שגרה, לפעמים על התלקחות. יש גלי אלימות, יש רגיעה.

במה אנחנו עכשיו?

הישראלים כבר אינם רואים דבר. אפשר לומר שהתחרשו והתעוורו כמעט לגמרי. מין חשך חושי נרכש, מופנם, מוטמע. מי שנאבק כן להראות וכן להשמיע נתקל בחומה גבוהה של אי-ידיעה נחושה.

יש גל גואה של אכזריות. הכיבוש לובש כעת צורה ברוטלית יותר. רק קצת יותר. כל פעם קצת יותר. באמת שקשה לראות את ההבדל מיום ליום. אבל לפני 20 או 30 שנה, דברים שחולפים ביעף בימינו היו מזעזעים את המדינה.

ביריחו היה השבוע לינץ'. כוח של צה"ל נכנס לעיר בשעת לילה לעצור מבוקשים. יאסין אסראדיח (בן 36) נתקל בחיילים, ואיים עליהם במוט ברזל. החל מרדף אחריו, בסופו הוא נלכד. המצלמות תיעדו את החיילים מפליאים בו את מכותיהם על הקרקע. אסראדיח לא היה מבוקש ולא היווה איום בשעה ששכב כך, מקופל, תחת בעיטות ומכות רובים. הצבא, כדרכו, הסתבך בשרשרת שקרים עד שהתחוורה האמת: אסראדיח מת מאיבוד דם בשל ירי של צה"ל. בדיקת חובשת בשטח, לאחר לכידתו, העלתה שמצבו "תקין". כך נותר, אזוק ומדמם, עד שמת. הגז המדמיע ומכות הרצח היו בגדר בונוס.

יריחו נמצאת בשטח A. לכאורה – תחת אחריות פלסטינית מלאה, כולל אחריות בטחונית. בפועל, צה"ל פולש לשטחי A כאוות נפשו. אין רשויות חוק מעליו; אין מי שיקבע לו איך עוצרים אדם, איך מביאים אותו לתא מעצר, ואיך מוודאים שהוא יגיע לשם בחתיכה אחת.

צה"ל פועל בשטחים ללא רסן; החיילים יודעים היטב שאם הגדרת המשימה היא "לכידת מבוקשים" – הכל מותר. לפני מספר שבועות יצא צה"ל למסע נקם ברוטלי בשומרון בעקבות הרצח של רזיאל בן שבח. הזכרתי אותו בפוסט הקודם שלי אבל רק בימים האחרונים התגלתה האכזריות במלואה.

ב-17 בינואר כיתר הצבא ארבעה בתים של משפחת ג'ראר בשכונת ואדי בורקין בג'נין. לאחר חילופי אש עם תושבים באזור, עלו דחפורים על ארבעת הבתים. החשוד ברצח רזיאל שבח לא נמצא באף אחד מן הבתים האלה, אבל זה לא הפריע לכוחות, שכנראה הגיעו במטרה אחת: לנקום. על אחד מן הבתים עלה הדחפור בעוד בני המשפחה בתוכו; ההורים וארבעת הילדים, בגילאים 7 עד 20, הצטופפו בחדר אחד כששמעו את קריסת הקירות. אם המשפחה, נסים ג'ראר, העידה ל"בצלם":

"הרגשנו את הרעידות באדמה ושמענו רעשים שנגרמו מנפילת חלקים מהבית. נכנסנו למטבח ועמדנו שם במטבח מבולבלים ומפוחדים והילדים שלנו בכו מרוב פחד. הרעש של הריסת הבית התגבר. החלטנו להסתכן ולצאת מהצד המזרחי של הבית לביתו של אחיו של בעלי, וליד ג'ראר, שנמצא במרחק של כ-25-20 מטרים מהבית שלנו. ידענו שנמות מתחת להריסות אם נישאר בתוך הבית אבל גם פחדנו שהחיילים יירו בנו ברגע שנצא מהבית."

לא רק דחפורים השתתפו במסע ההרס הזה; גם טיל נורה ממסוק לאחד הבתים. הנה הברוטליזציה האטית, הבלתי-מורגשת, של הכיבוש. אמצעים שהיו בשימוש פעם רק נגד "מפקדות חמאס" בעזה נכנסו לשימוש נגד משפחות של מבוקשים בגדה.

16 נפשות נותרו ללא קורת גג באותו לילה. רוצחו של רזיאל שבח לא נתפס.

היה גם פרק שני. לאחר שבועיים פלש כוח צה"ל, שוב באישון ליל, לעיירה בורקין. ללא התראה מוקדמת, פוצצו חיילים את דלת ביתם של מברוכ ואינאס ג'ראר, ושני ילדיו של מברוכ, בני 5 ו-9. החיילים עלו לקומה שנייה, וגם שם פוצצו דלת כניסה. מן הדלת זינק כלב תקיפה צה"לי על מברוכ ונעץ את שיניו בכתפו השמאלית. זה נשמע כמו אירוע טראומטי, וזה מה שהוא היה.

הנה עדותה של אינאס:

"התחננתי בפניהם שיצילו את בעלי מהכלב, אבל הם לא עשו כלום ורק עמדו שם. אמרתי לחייל שאף אחד לא יוצא מהבית ושאם הוא רוצה הוא יכול לירות בי. אלה היו רגעים מאוד מבהילים עבורי. חזרתי מהר לחדר השינה, הכלב עדיין אחז בכתפו של בעלי והילדים התחבאו מאחורי המיטה. ניסיתי שוב למשוך את בעלי והצלחתי לגרור אותו לכניסה, למקום שבו עמדו החיילים. הכלב לא הרפה ממנו. שוב צעקתי לחיילים שייקחו את הכלב, אבל אחד מהם אמר לי רק: "תביאי את אחמד ג'ראר, ואז אנחנו נעזור לך ונחלץ את בעלך מידי הכלב"… בשלב הזה הילדים השתינו במכנסיים. הם לא היו מסוגלים לעמוד על הרגליים מרוב פחד."

אינאס ניסתה לגרש את הכלב ללא הצלחה. גם החיילים לא הצליחו לשחרר את לפיתתו במברוכ. כרבע שעה הוא אחז בו – מברוק מדמם, הילדים בוכים באימה, אינאס מתפלצת. החיילים קרעו את בגדיו, כדי לשחרר את הכלב. מברוכ הפצוע והמדמם נאזק ונלקח לבית מעצר (!). רק לאחר 3 שעות הובא לבית חולים.

אינאס ומברוכ ג'ראר לא מכירים את המבוקש אחמד ג'ראר. מישהו בצבא עשה טעות איומה. למחרת המעצר הגיעו חוקרים למיטתו של מברוכ ושאלו אותו על אביו של המבוקש, שנהרג בשנת 2002. אחרי שבוע הוסרו אזיקיו, והוא שוחרר ללא חשדות. רק עם צלקות עמוקות.

היה גם פרק שלישי באותו לילה. שוב כלבי תקיפה, בכפר אל-כפיר שליד ג'נין, ב-4 לפנות בוקר, בביתם של סמאהר ונור א־דין עוואד וארבעת ילדיהם הקטנים. הפעם הכלב קפץ על האשה, סמאהר, בזמן שהחזיקה תינוק בן שנתיים. התינוק נפל. הכלב נשך אותה בחזה. החיילים הסתכלו. מה הקשר של הזוג עוואד למשפחת ג'ראר? אין קשר. למעט שבמרחק 150 מטרים מביתם, מתגוררים בני ג'ראר נוספים. בהמשך הלילה עצר הצבא שניים מהם, ומאוחר יותר שחרר גם אותם. אף אחד לא חולם להתנצל או לפצות את סמאהר ונור א-דין על הפציעה מתקיפת הכלב, או ההלם שחוו בהתפרצות האלימה לביתם באמצע הלילה.

היה גם פרק רביעי. צה"ל חזר כעבור 5 ימים לבית של אינאס ג'ראר בכפר בורקין, בזמן שמברוכ היה מאושפז. שוב פלישה אלימה באישון לילה, הילדים מבועתים. בבית אין כל גבר. חיילת שנלוותה לחיילים ביצעה חיפוש על אינאס ועל אמו הקשישה של מברוכ. החיפוש התבצע בעירום מלא – השפלה קשה וחריגה לנשים פלסטיניות.

מסע הנקם השיג את מטרתו: שרשרת של גברים ונשים פצועים, מושפלים, ילדים מוכי טראומה, בתים הרוסים. רוצחו של רזיאל שבח לא נלכד (זה קרה שבועיים מאוחר יותר, בכפר יאמון), אבל אל תתנו לזה לבלבל אתכם: המטרה לא היתה ללכוד את הרוצח או לעשות צדק. המטרה היא להטיל אימה על פלסטינים, עם או בלי קשר לרוצח; אימה כללית, קולקטיבית, בלתי מובחנת, שמתגלמת במלתעות כלבי זאב, רימוני הלם או נהמות דחפורים. ואנא מכם, אל תשאלו "בשביל מה להטיל אימה". שקענו עמוק מדי במדמנה בשביל לשאול שאלות פשוטות.

* * *

קפיצה קטנה לעזה. הנושא הוא עדיין הברבריות החדשה. איברהים אבו-ת'ורייה (בן 29) היה דמות מוכרת בהפגנות יום שישי מול גדר המערכת. הוא לא חשש להתקרב אליה; שלוש פעמים כבר צה"ל פצע אותו. בפעם האחרונה, ב"עופרת יצוקה", טיל של צה"ל קטע את שתי רגליו. ב-15 בדצמבר הגיע שוב עם כיסא הגלגלים שלו ליד מחסום נחל עוז. החיילים כבר הכירו אותו, אבל באותו יום החליט מי שהחליט שמספיק זה מספיק: ירה לאיברהים כדור בראש והרג אותו. צה"ל התנער מאחריות, נפתחה חקירת מצ"ח; תשכחו ממנה, היא לא תופיע שוב על הבמה. אפילו מתאם הפעולות בשטחים, שהגדיר את הטענה כי צה"ל הרג את אבו-ת'ורייה "חרושת שמועות, הגזמות ומסכת שקרים", לא יכול להעלות על דעתו איזה פלסטיני שפוי יתקרב עם נשק חם לגדר המערכת – ואז יירה בראשו של מפגין לצידו.

חייהם של תושבי עזה אינם שווים אגורה שחוקה בעיניים הישראליות. לכן השימוש הפזרני באש חיה. עומדים חיילים מוגנים באפודים, חמושים מכף רגל ועד ראש, לפעמים מבוצרים במגדלי שמירה; ומולם צעירים זועמים, מיואשים, חשופי חזה ופגיעים להחריד.

והחיילים הורגים. הנה תשובה טובה למתייפיפים בצד הישראלי שדורשים מן הפלסטינים לאמץ התנגדות בלתי אלימה. ספרו את זה לחיילים שהורגים אדם קטוע רגליים.

באותו יום זעם נהרגו עוד שני פלסטינים. מאז הכרזת ירושלים של טראמפ, הרג צה"ל בשטחים ובעזה 20 פלסטינים ופצע כ-5,000 – מספר גבוה מאד לתקופה בת חודשיים. כמעט כל ההרוגים היו מפגינים מעבר לגדר המערכת בעזה. צריך לומר בבירור שירי קטלני ומכוון לאנשים בלתי חמושים שאינם מסכנים אותך הוא רצח לכל דבר.

* * *

המצור הימי על עזה גובה מחיר משלו. מעבר לחורבן הגמור של ענף הדייג – מגבלת ששה מיילים מחד, הזרמת השפכים לים מאידך – חיל הים תוקף בקביעות סירות דיג של תושבי הרצועה. במהלך שנת 2017 רצח חיל הים שני דייגים בירי על סירותיהם ופצע 21 דייגים. 39 דייגים נעצרו לחקירה, 3 סירות דיג נהרסו כליל, 6 נהרסו חלקית, ו-13 הוחרמו. חיל הים גם החרים עשרות טונות של ציוד דיג ורשתות – ענישה אכזרית כלפי דייגים שהרעב לבדו דוחף אותם להסתכן ולחפש דגה הרחק מן החוף.

[יום לאחר העלאת הפוסט: חיל הים הוציא להורג עוד דייג עזתי].

למותר לציין שכל ההרוגים והנפגעים מן המצור הימי לא היו מעורבים בשום פעילות טרור נגד ישראל. המצור הימי הורג ומרעיב – זאת תכליתו. הטלת האימה הפכה מתוצר לוואי לעיקר העיקרים.

* * *

את תוצאותיו של המצור היבשתי על רצועת עזה קשה לאמוד. אבל אפשר להתרכז בהיבט מצומצם, סדיסטי במיוחד שלו: מניעת אישורי יציאה לטיפול רפואי בישראל. בשנת 2017 מתו 54 תושבי עזה שבקשתם לצאת מן הרצועה לצורך טיפול רפואי סורבה או עוכבה.

אני אגיד את זה שוב: בכל שבוע ישראל הורגת בממוצע עזתי אחד באמצעי ביורוקרטי פשוט – מניעת אישור יציאה לטיפול רפואי.

שנה זו גם סימנה שיא שלילי בשיעור הבקשות שנענו בחיוב: רק 54%. לשם השוואה, ב-2012 88% מהבקשות לטיפול רפואי נענו בחיוב, ומאז השיעור ירד בהתמדה. מנתוני ארגון הבריאות העולמי עולה עוד שפלסטינים מעזה החמיצו 11,000 תורים רפואיים בשל דחיית בקשות מצד הרשויות הישראליות.

הנה עוד פן בלתי מדובר של הברבריות החדשה – כיווץ מתמשך של התחום המצומצם ממילא שמכונה "מקרים הומניטריים חריגים". נכון לעכשיו, סכנת מוות ברורה ומיידית מסיבה רפואית איננה עילה הומניטרית מספקת ליציאה מן הרצועה. כל זאת דווקא בשעה שרצועת עזה נקלעת למשבר ההומניטרי החמור ביותר בתולדותיה. בהקשר זה ראוי לציין שישראל הקשיחה לאחרונה את תנאי היציאה לחו"ל של תושבי עזה (דרך גשר אלנבי): עליהם לחתום על התחייבות שלא לחזור לעזה במשך שנה. מגבלות שרירותיות אלה ואחרות זוכות לגיבוי מוחלט של מערכת המשפט הישראלית, שמאז ההתנתקות מתנערת מכל מחויבות לתושבי הרצועה ("לא מצאנו עילה להתערבות" היא כותרת הדו"ח האחרון של "גישה" בנושא). שהרי הדברים ידועים: ככל שהדברים נוגעים למגבלות על תושבי עזה, השליטה הישראלית הולכת ומכבידה. ככל שהם נוגעים לזכויותיהם, העמדה הרשמית היא: אין שליטה ישראלית.

* * *

הברבריות החדשה יכולה לצוץ בכל צורה ובכל שעה. השבוע בריוני יצהר תקפו רועה צאן סמוך לעיירה עיינבוס, פצעו אותו, ואז שחטו לו חמש כבשים מן העדר. מתנחלים נוהגים לכלות את זעמם בכבשים של פלסטינים, פעילות פנאי מוכרת בשטחים – מוכרת לכולם, כמובן, חוץ מלכוחות הביטחון. אף מתנחל לא נעצר מעולם על זוטות כאלה.

* * *

ואם כבר בריוני יצהר: אלה נוהגים להתעלל בתושבי כפר בורין הסמוך על בסיס קבוע, ולפני חודשיים זה שוב קרה. במיוחד מעצבן אותם בית הספר של בורין, ולכן הם מגיעים שוב ושוב להשליך עליו אבנים ולשבור שמשות. תכופות הם עושים זאת ממש תחת עיני הצבא, שצופה מן הצד. כשהם צריכים עזרה, הצבא יורה גז מדמיע – בית ספר או לא בית ספר, מדובר במקקים – והכל שב על מקומו בשלום. אם אי אפשר להיכנס לכפר, תמיד אפשר לשרוף את שדותיו.

* * *

הברבריות החדשה היא הברבריות הישנה, רק בלי בושה. גז בבית ספר? מזכיר למישהו פרשה נושנה, שטילטלה את המדינה?

* * *

הריסות הבתים – "רעש הרקע הקבוע של הציונות", קראתי להן פעם – נמשכות בקצב מסחרר, בעיקר בשלושת אזורים המיועדים לטרנספר אתני: דרום הר חברון, בקעת הירדן ואזור מעלה אדומים. כ-180 קהילות פלסטיניות נמצאות בסכנת גירוש באזורים האלה, תושבי שטח C  שישראל מתעלמת בעקשנות מקיומם; סליחה, מתייחסת לקיומם רק בחזקת מטרד שיש לסלקו. שום תכנית מתאר לא מאושרת שם, ועל כן אין לאלפי הפלסטינים שבהן שום תשתיות חשמל או מים. המדינה טוענת שהפלסטינים פלשו ל"שמורות טבע" או ל"שטחי אש", אך האמת הפוכה: ה"שמורות" ו"שטחי האש" פלשו אל הקהילות. סימני המרכאות אינם מקריים; במקרים רבים, העילה המרכזית להכרזה על שטח אש או שמורת טבע היא להניח בידי המנהל האזרחי כלים משפטיים לסילוק תושבי האזור.

בחודשים האחרונים המנהל האזרחי הרס כיתות לימודים, צנרת מים מאולתרת ואוהלי מגורים, מכלאות צאן, ועוד ועוד. מחוץ לשטח C, מדינת ישראל מרכזת את מאמצי ההריסה שלה במזרח ירושלים. כ-170 מבנים הרסה המדינה בשנת 2017 שם, מחציתם בתי מגורים. ב-15 השנים האחרונות הרסה ישראל יותר מ-1,400 בתי מגורים במזרח ירושלים. הסיפור ידוע: הבנייה בלתי חוקית כי אין היתרי בנייה. שימו לב לנתונים היבשים: 37% מתושבי ירושלים הם פלסטינים, אבל רק 8.5% משטח העיר מיועד למגוריהם, באחוזי בנייה נמוכים במיוחד לעומת השטח היהודי ("מדיניות הכשלת תכנון", כהגדרת עמותת "עיר עמים").

מדינת ישראל פועלת במרץ לקדם התנחלויות – נכון יותר לומר, ביצורים – של יהודים בלב השכונות הפלסטיניות. הפטנט שרשום על שמה של הברבריות החדשה הוא "מתחמי תיירות"; לא פחות מחמישה כאלה נמצאים בשלבי תכנון מתקדמים: מתחם קדם בסילואן, הרכבל אל המתחם, מרכז מבקרים בראס אל-עמוד, טיילת בא-טור (שתחבר בין שתי התנחלויות), וגשר מעל גיא בן הינום. ועוד לא ספרנו את החפירות הארכיאולוגיות בסילואן ובעיר העתיקה, מתחת לרגליהם של הפלסטינים. במקביל, הטרנספר המשפטי העיקש מתקדם צעד צעד: כנגד 193 משפחות פלסטיניות ברחבי מזרח ירושלים מתנהלות תביעות פינוי בשמם של "יורשים", עמותות ימין וגופים שונים שנהנים מתמיכה ממסדית רציפה.

סמל בוטה של הברוטליות חסרת-הלב של הכיבוש הישראלי הוא טבעת החנק המתהדקת סביב כפר אל-וולאג'ה מדרום לירושלים – כפר שוחר שלום שהתקיים בעבר מחקלאות טרסות ועתה תושביו רואים, בעיניים כלות, כיצד שדותיהם הופכים ל"שמורת טבע" לעינוגם של מטיילים יהודים. מי שמעמיד דחליל על אדמתו – מקבל דו"ח. קרקעות הכפר שלא הפכו לשמורה יהפכו בקרוב לשכונות חדשות בהתנחלות גילה, מרחק של מאות מטרים ספורים מבתי אל-וולאג'ה; אלה, מצידם, נתונים תחת צווי הריסה של הרשויות. זהו מקרה קלאסי של רצחת וגם ירשת – אדמות הערבים ליהודים, ובתי הערבים להריסה.

* * *

הברבריות החדשה מכריזה על נערה בת 17 שסטרה לחייל ועל פעילה פמיניסטית שנלחמת לזכויות האסירים כסיכונים ביטחוניים. הברבריות הישנה היתה מתביישת לעשות זאת.

* * *

בזמן שאני כותב את הדברים האלה, צבא סוריה ממשיך לטבוח בבני עמו ללא רחם, בעיר רוטה הנצורה. ישראלים רבים מזדעזעים מן הטבח הזה, בצדק כמובן. אני מנחש שרק מקצתם מזדעזעים מן המעשים שמדינת ישראל עושה בפלסטינים דרך שגרה; הדברים שהבאתי כאן הם רק סיכום קצר, רחוק מממצה, של החודשיים האחרונים. הזוועות בסוריה מגמדות את הנעשה בחצר האחורית שלנו. אבל יש הבדל קריטי: הן אינן בחצר האחורית שלנו. לנו אין חלק או אחריות בהן, ויכולת התיקון שלנו זניחה. על כן, אני מוסיף לנחש, קל ונוח יותר להזדעזע מהן.

גם גירוש הפליטים הצפוי עורר את מצפונם הרדום של ישראלים רבים – אותו מצפון שהברבריות החדשה בשטחים ובעזה לא הצליחה להעיר. ושוב, הזוועות הצפויות לפליטים שיוחזרו לאפריקה מגמדות את הנעשה בחצר האחורית שלנו. אבל לא זו הסיבה, לפחות לא היחידה, שקל יותר להתגייס נגדן. גירוש הפליטים הוא מהלך ברור שחוצה את החברה הישראלית; הוא יוזמה שהגיעה מלמעלה, ולחלק נכבד באוכלוסיה אין בה שום חלק ושום רווח. כל אלה הופכים את המאבק נגדו לא רק לצודק אלא גם לנוח ונטול סיבוכים.

מנגד, האפרטהייד הישראלי מזמן כבר איננו "יוזמה מלמעלה"; הוא בשר מבשרנו. לרוב הישראלים לא רק שיש בו חלק – הם גם מרוויחים ממנו. על כן קשה הרבה יותר להתגייס נגדו, כי המאבק בו הוא בה בעת מאבק נגד קהילתך, הקרובים לך, ולפעמים גם – נגד חלקים באישיותך.

מאבק לא הופך צודק פחות או דחוף פחות רק בגלל שהוא נוח פחות. להיפך, ככל שהוא נוח פחות, הוא סוחף איתו פחות אנשים – ונהיה חשוב יותר. כי אין על מי לסמוך זולת על עצמנו המתמעטים.

גם המאבק בשחיתות מאפיל על המאבק באפרטהייד. את השחיתות כולם שונאים, ומיום ליום קשה יותר לתרץ אותה. האהדה חוצה מחנות, ואין כמעט סיכונים. זה לא אומר שהוא מיותר; זה רק מסביר למה הוא פופולרי.

אנשים שנאבקים בגירוש הפליטים אבל עקירתן של משפחות שלמות מבקעת הירדן לא מזיזה להם; אנשים שמוחים בזעם נגד קריסת שלטון החוק בפני ההון והשחיתות אבל לא מתרגשים מהוצאה להורג של מפגינים פלסטינים בידי צה"ל; לאנשים האלה יש לי בקשה צנועה אחת: תחשבו שוב. תחשבו לעומק על התהליכים שנגדם אתם יוצאים. תחשבו על כל טווח הפגיעה שלהם, לא רק מה שנמצא מול אפכם. ותשאלו את עצמכם אם גבולות הגזרה הצרים שהגדרתם למאבקכם תורמים לביעור הנגע שמקומם אתכם כל כך או רק מאפשרים לו לפשוט וללבוש צורה ואז לצוץ מחדש בזירה אחרת.

הברבריות החדשה היא נסיגה נוספת בסולם האנושיות הישראלי. בפוסט הקודם בחנתי אירועים דומים דרך הפריזמה של ההרתעה הישראלית. רפלקס ההסלמה הישראלי, טענתי שם, הנחישות להראות לפלסטינים או לחיזבאללה ש"ישראל השתגעה", משקף פאניקה אמיתית של ההנהגה הבטחונית: הם יודעים שההרתעה בקריסה מתמשכת, ולכן חייבים להעלות כל הזמן את רף התגובה (כמו גם את עובי המיגונים והביצורים). הניתוח ההוא, לכאורה, היה "תועלתני" ולא "מוסרי", אבל זהו ניגוד שווא. כתמיד, השיקול המוסרי, שנראה לא-תועלתני בטווח הקצר, מתלכד עם התועלת בטווח הארוך. ככל שישראל מדכאת ביתר אכזריות כל סממן של עצמאות פלסטינית; ככל שהיא מתעמרת יותר בתושבים חפים מפשע; ככל שהיא משלחת כלבי תקיפה ומסוקי תקיפה ודחפורים וצלפים ופוגעת ביותר ויותר פלסטינים – היא מעצימה את הייאוש והזעם בצד השני, צורבת בו את ההבנה שאין פרטנר ישראלי, ובכך מזינה את מדורת הטרור לעוד שנים ארוכות. הקשר בין השיקול המוסרי לשיקול התועלתני הוא הגורם האנושי. מי שלוקח אותו בחשבון – פועל נכון בשני המישורים. מי שרואה מולו בני אדם ולא רק מחבלים, אנשים רעבים ולא רק שב"חים – יבין לבסוף שמה שטוב להם גם טוב לו. או-אז ייפטר מן השעבוד הנפסד לדוקטרינת המשחק-סכום-אפס, שבו תועלתו של האחד היא מפלתו של השני.

המאבק שלנו בימים המרים האלה הוא המאבק על האנושיות. אין אדם מתגלה כאדם עד שהוא מכיר במי שניצב מולו כאדם. לראות את הפלסטיני כאדם, כנגד כל מה שהמשטר הנוכחי ורוח התקופה הנוכחית דוחקים בנו לעשות – זאת השליחות שלנו.

נדמה שאין עיתוי הולם יותר לפרסם את הפוסט הזה מאשר ביום שבו מתפרסם סקר ענק, לפיו מחצית מהיהודים (70% מהדתיים, שליש מהחילוניים) רוצים לגרש את אזרחי ישראל הערבים מהמדינה. המחצית הזאת ודאי תשמח לדעת שמאווייה מתגשמים הלכה למעשה בימים אלה בשטחי הגדה.

החודשיים הראשונים של 2016 היו כנראה החודשים המוצלחים ביותר לרשויות ההרס והחורבן מזה שנים ארוכות. 323 מבנים הרסו דחפורי המנהל האזרחי בתקופה הזאת, ובכך הפכו 440 איש לחסרי בית, יותר ממחציתם ילדים. ההריסות פגעו בפרנסתם של כמעט 1,700 איש.

440 עקורים בחודשיים זה הספק של יותר מ-7 ביום. מישהו בירושלים לוחץ על הדוושה: הצמד-חמד יוגב-סמוטריץ', שפועלים בברכת ועדת החוץ והביטחון, שפועלת בברכת ראש הממשלה. הדרך עוד ארוכה: כ-11 אלף צווי הריסה תלויים ועומדים נגד כ-13 אלף מבנים פלסטיניים בשטח C (בעיקר בבקעת הירדן, בדרום הר חברון ובמרחב מעלה אדומים, אזור E1). כיוון שגירוש הפלסטינים נועד לפנות אדמות למתנחלים, ההתפלגות הגיאוגרפית של צווי ההריסה (ראו למטה) מלמדת שמירב מאמצי ההתפשטות מתרכזים בדרום הר חברון ומסביב לירושלים.

למה דווקא עכשיו? ככל הנראה, צירוף של נסיבות. גל הפיגועים הוא אמתלה נוחה, גם אם מופרכת מכל בחינה הגיונית, לתלות עליה התנכלות לפלסטינים. הציבור הישראלי ממילא לא מתעניין בשאלות כמו האם הנענשים קשורים לטרור. אמריקה מרותקת למערכת הבחירות, גם נזיפות רפות אינן נשמעות מכיוונה. ותאבונם של הח"כים בבית היהודי – המנהלים האמיתיים של הקואליציה, למי שהחמיץ – אינו יודע גבול.

באתר "בצלם" יש כבר בלוג ייעודי לתיעוד ההריסות בשטח C. הקצב והמספרים מבהילים. מה שקראתי פעם "רעש הרקע הקבוע של הציונות" הפך להיות טרטור בלתי נסבל. אין זאת אלא שישראלים שאינם שומעים אותו כבר התחרשו כליל.

יש הגיון בשיגעון, יש שורה תחתונה. נגיע אליהם אחרי הצילומים.

הגל האחרון היה בשבוע שעבר, ב-2 במרץ: ח'רבת טאנה, שוויכה, שופה, א-טור, חיזמה, עין אל-קילט. בח'רבת טאנה (דרומית-מזרחית לשכם) הרס המנהל האזרחי 41 מבנים, בהם בית ספר אחד. 36 נפשות נעקרו מבתיהן, בהן 11 ילדים. על ההסטוריה האכזרית ההריסות בח'רבת טאנה כתבתי כבר לפני חמש שנים. מוזר, גם אז, בדיוק ב-2 במרץ, הגיחו דחפורי המנהל. היום כמו אז, נשלף הנימוק שהתושבים התיישבו ב"שטח אש", אף כי האמת הפוכה לגמרי: שטח האש התיישב על אדמתם.

בכתבה המאלפת הזאת של עמירה הס (תקראו, תקראו) מתראיין תושב הכפר שנולד במערה בח'רבת טאנה ב-1936. מדינת ישראל, שעוד לא היתה קיימת אז, אינה מכירה בו. הגירוש מטעמי "שטח אש" הוא שקרי מעוד סיבות רבות שעליהן עמדתי בפוסט על תהליך "הגירוש-ייבוש-רישוש" בבקעת הירדן ובפוסט נפרד על שטח אש 918 בדרום הר חברון. במקרה של ח'רבת טאנה הגזענות הרשמית אינה טורחת אפילו להסתתר. במרחק קילומטר וחצי ממנה ממוקם מאחז-בת בלתי חוקי של איתמר,  גבעה 777 ("גבעת ארנון") שמו. גם הוא נמצא בתחומו של שטח האש המדובר, אבל הוא כמובן לא מפריע לצה"ל; למעשה, תושבים מקומיים מעידים כי צה"ל הזיז את אימוניו מאזור המאחז. בינתיים המאחז מתרחב וגם הוקם בו "כפר סטודנטיות" של עמותת "קידמה", שמשווק את עצמו כשילוב מגניב וסבבה של חלוציות עם חיי קומונה אקולוגיים. הכל במימון המדינה, כמובן.

רק 1% בלבד מכלל שטח C – שמקיף 60% משטחי הגדה – מקצה ישראל לבנייה פלסטינית. נזכיר ששטח C (ראו מפה) לא יועד אף פעם לריבונות ישראלית, אלא הופקד באופן זמני בידיה עד שיעבור לידי הרשות הפלסטינית. זה היה אמור לקרות ב-1998. מאז ועד היום עושה ישראל ככל יכולתה להגדיל את אוכלוסיית המתנחלים באזור ולצמצם את האוכלוסיה הפלסטינית.

אף כי רק שיעור מזערי מן השטח הזה, שחיים בו 300 אלף פלסטינים, מותר לבנייה פלסטינית, רק 23% מצווי ההריסה שהוציאה ישראל בשטחו מתייחסים לבנייה בקרקעות מדינה. במלים אחרות: 77% מ"עבירות הבנייה" הן בנייה על קרקע פרטית שנעשתה ללא היתר. למה אין היתר? כי אין. לא היה ולא יהיה. ישראל לא מתירה לפלסטינים לבנות בשטח C, עתודת הקרקע הגדולה בשטחים וריכוז האדמות החקלאיות שלהם. אי אפשר לבנות באופן חוקי כי אין תכניות מתאר ליישובים הפלסטיניים, אין תכניות מתאר כי ועדות המנהל האזרחי שמופקדות על התכנון מורכבות מיהודים בלבד, שמתכננים להתנחלויות בלבד, וכשהוגשה עתירה לבג"ץ בדרישה לשתף תושבים פלסטיניים בוועדות התכנון, בג"ץ הסתכל לצד השני וכיחכח משהו על נייטיבז, תפיסה לוחמתית וכאלה.

יאללה, חלאס.

בזאת אפשר לחתום את הקשקוש הישראלי הרגיל על "הבנייה הלא חוקית" של פלסטינים בשטחים (או בדואים בנגב, או תושבי מזרח ירושלים); מגיבים, ראו הוזהרתם. אצטט כאן את יאיו אברהם, ממנהיגי מחאת האתיופים ואינשאללה ממנהיגי השמאל בעתיד: "מה זה חוק בכלל? כשהחוק לא מגן על האזרחים הוא לא חוק. אין חוק. הוא פיקציה. הוא לא שווה כי אתה שחור, כי אתה ערבי, מזרחי, כי אתה נראה שונה".

***

אי אפשר להעביר במילים מה מרגיש אדם שביתו נהרס מול עיניו, מה מרגיש ילד שרואה את המקום המוגן ביותר שלו, הפרטי ביותר, הופך לעיי חורבות. אפשר רק להראות, לראות, לדמיין. ואת מה שמתחולל בנפשו בשנים שלאחר מכן, קשה אפילו לשער.

 

 

 

 

 

 

 

 

***

סיפוח שטח C לישראל כבר איננו בגדר תכנית הזויה אלא מדיניות פרקטית שמתקדמת בצעדים עקביים להגשמתה. באופן רשמי היא עולה רק על בדל שפתיהם של אנשי "הבית היהודי" והאגף הנצי בליכוד. בפועל, כל רשויות החוק והאכיפה עובדות בשירותה.

אבל יש בעיה קלה: בשטח C גרים כ-300 אלף פלסטינים. כשהימין מדבר על סיפוח, הוא כמובן לא מעלה על דעתו להעניק לפלסטינים האלה תעודת זהות כחולה וזכות לבחור ולהיבחר לכנסת. דוגמה נאה לדיסוננס הזה, שלפעמים אפילו חומק מהשגחתם של חסידי הסיפוח, ניתנה לפני 9 חודשים, כשבנט נסוג מכוונתו להחיל את חוקי העבודה הישראלים בשטחים, נושא שמפלגתו העמידה במרכז המצע שלה. הסיבה היתה פשוטה: חקלאי בקעת הירדן נזעקו שזכויות עובדים לפועלים הפלסטיניים "יפגעו קשות" ברווחים שלהם. גם כשעלתה לבג"ץ שאלת שילוב פלסטינים במערך התכנון הישראלי בשטחים – צעד מתבקש מהחלת החוק הישראלי שמחייב שיתוף של נציגי המקום המיועד לתכנון – נעדר קולו של "הבית היהודי" באופן מופגן. "אמרנו סיפוח", אומר גזע האדונים, אבל ממהר להדגיש, "לא אמרנו שוויון. ועל הפסדים בכלל אין מה לדבר".

דילמת הסיפוח המשפטי מאתגרת את השמאל לא פחות מן הימין, כפי שכתבתי כאן. הפיתרון השכיח בימין הוא יצירת מצבי אפרטהייד, בתוך ומחוץ לגבולות ישראל. רק שאפרטהייד לא ממש פותר את הבעיה היסודית יותר של הלאומנות הישראלית: הוא לא נפטר מהערבים, ואלה לא באים לנו טוב בעין. גם אם הערבים כפופים לחוקים אחרים ואינם נהנים מזכויות אזרח בסיסיות, הם עדיין כאן, לעזאזל. נוסף לכל, אפרטהייד לא מצטלם טוב.

הפיתרון המתבקש הוא טרנספר משפטי. חזון הסיפוח הוא חזון הטרנספר. זהו התהליך הזוחל שמתרחש כבר שנים בשטח C ומואץ בתקופה האחרונה. נזכיר שוב את המספרים. כ-300 אלף פלסטינים יש בשטח C, ומולם עומדים צווי הריסה ל-13 אלף מבנים. בהערכה גסה ניתן לומר שהצווים הללו, אם ימומשו במלואם, יעקרו ממקומם קרוב ל-100 אלף איש. במהלך התקופה הזאת המערכת לא תשב בחיבוק ידיים, וכמובן שתוציא עוד אלפי צווי הריסה. בלי הרבה מאמץ, ועם הרבה מסירות נרצעת, מערכת המשפט הישראלית – מבתי הדין הצבאיים ועד בג"ץ – לא תתקשה להכשיר את גירושם של רוב תושבי שטח C. הקצב האינטנסיבי של פעולות ההרס כמו גם הסרת "חסינותם" של מבנים שנתרמו בידי האיחוד האירופי תשאיר אחריה אדמה חרוכה שאין דרך לשוב אליה. וכפי שהסקר שצוטט בתחילת הדברים מלמד, הציבור היהודי לא יתקומם; רבים ימחאו כפיים.

העקורים ייאלצו להידחק אל המובלעות המבודדות – הערים והכפרים הגדולים שבשטחי A ו-B, שללא שטח C אין ביניהם רצף טריטוריאלי. הם ייאלצו לזנוח את אדמת אבותיהם ופרנסתם מזה עשרות ומאות בשנים, ולפנות את מקומם לשכונות החדשות של מעלה אדומים ואפרת, למטעים החדשים של התנחלויות הבקעה, למאחזי "איכות החיים" של דרום הר חברון, ועוד כהנה וכהנה. כפי שנחשף בדו"ח "יש דין" מן החודש שעבר, מכונת הסיפוח המשפטית מתקדמת יום-יום אל מטרתה, הרחק מעיני הציבור, הופכת את ה"בלתי מתקבל על הדעת" של אתמול ל"סטטוס קוו" של מחר, שממנו לא יעלה על הדעת לסגת.

ואז תוכל ישראל להצהיר, בגלגול עיניים למרומים, שהחוק שחל בשטחים שווה לכולם, אינו מפלה בין דם לדם ועם לעם, וברוך השם, נשאר רק עם אחד.

עדות ראשונה:

"אני מרסס חומר הדברה מתרמיל גב. הבוסים שלנו אומרים לנו להיזהר, אבל לא נותנים לנו מסכות, כפפות, או לבוש אחר. היתה לי פריחה על הידיים, העיניים צרבו לי, והקאתי אחרי הריסוס. הבוסים אומרים לנו ללכת הביתה עד שנרגיש טוב יותר". (ע', בן 16, פועל בהתנחלות תומר)

על פי תקנות בטיחות בעבודה שנחקקו בישראל ב-1992, עבודה עם חומרי הדברה אסורה לילדים מתחת גיל 18. ישראל לא החילה את התקנות האלה בשטחים.

עדות שניה:

"במאי 2013 התעלפתי חמש פעמים, יום אחרי יום, בזמן שעבדתי בחממת הפלפלים. ביום הראשון הקבלן לקח אותי הביתה. כשזה קרה למחרת, הלכתי לבד. ביום השלישי שזה קרה, הלכתי הביתה ואז לבית חולים ביריחו. נתנו לי כדורים נגד כאב ראש ואמרו לי שזאת מכת חום. אחרי חמש פעמים פיטרו אותי. ביום השישי הלכתי למעסיק חדש. קיבלתי זריקות לחודש… לעזור לי עם מכת החום. הייתי מתעלף ל-2-3 דקות. כשבחוץ יש 40 מעלות, בתוך החממה זה 50 מעלות או יותר בזמן הקיץ, ואז רוב הילדים עובדים, כי אין בית ספר". (מ', בן 16, פועל במושב תומר)

על פי תקנות בטיחות בעבודה שנחקקו בישראל ב-1995, עבודה בטמפרטורה מעל 40 מעלות אסורה לילדים מתחת גיל 18. ישראל לא החילה את התקנות האלה בשטחים.

עדות שלישית:

"מי שנפצע בעבודה צריך לחכות עד סוף היום שהוואן יאסוף אותו… עובד אחד חתך את האצבע שלו בתאונה. הדביקו לו אותה חזרה ונתנו לו לחכות עד סוף יום העבודה… אם אתה נפצע, אתה לא מקבל שום משכורת על השעות שהחסרת". (ח', בן 15, פועל במושב פצאל)

על פי חוק הביטוח הלאומי, עובד שאיבד את כושר העבודה כתוצאה מתאונת עבודה, זכאי לדמי פגיעה בגובה של 75% ממשכורתו, לתקופה של עד 13 שבועות. ישראל לא החילה את חוק הביטוח הלאומי על פלסטינים בשטחים.

* * *

העדויות האלה לקוחות מדו"ח קשה לקריאה של ארגון Ripe for Abuse ,HRW (בשלים לניצול), שהתפרסם לפני כשבועיים (כאן הנוסח המלא). כצפוי, התקשורת הישראלית עברה עליו בשתיקה כמעט רועמת: איזכור יחיד בעברית היה ב-nrg, ואיזכור נוסף היה במהדורת "הארץ" באנגלית. בשני המקומות הובאה כלשונה ידיעה של סוכנות "אי-פי". אף אחד בתקשורת הישראלית לא חשב ששווה אולי לשלוח כתב לבקעה ולבדוק מיד ראשונה את הממצאים המרעישים שבדו"ח. מדובר בסך הכל בחצר האחורית שלנו, שהגויים ישחיתו עליה זמן. אנחנו בעניין של משחקי קואליציה.

גם אתרי השמאל פסחו על הדו"ח ברובם (להוציא "מחסום ווטש" ומק"י), על אף שמדובר בנושא שמתלכדות בו כל העוולות שנגדן נאבק השמאל – כיבוש, נישול קרקעות, ניצול עובדים, ובמיוחד – ניצול ילדים. הדו"ח פורש את סיפורם של מאות ילדים שמועסקים בתנאי עבדות בהתנחלויות של בקעת הירדן. הילדים פלסטינים, המעסיקים יהודים. אלה אינם רואים את אלה, בהבדל מכריע אחד: הילדים מכירים בקיומם של המעסיקים היהודים, אבל אלה אינם מכירים בקיומם של הילדים. כך מתאפשר הניצול הקיצוני שיתואר בהמשך; אוכלוסיה שקיומה מוכחש ממילא אינה נושאת בזכויות כלשהן, בריאותיות או כספיות.

הדו"ח של HRW מתבסס על ראיונות עם 38 ילדים-פועלים שמועסקים בהתנחלויות, וכן ראיונות עם בני משפחותיהם, מורים ומנהלי בתי ספר, עורכי דין ופעילים קהילתיים. הישראלי הממוצע, שלרוב אין לו מושג על הדברים שמתרחשים בשמו בבקעת הירדן, ממילא יסרב לדון בממצאי הדו"ח הזה ויפטור אותו כעוד נדבך בתעמולה אנטישמית; אדם כזה מוטב גם שלא יגיב כאן (אך נזכור תמיד בזכות מי ומה הוא יכול להתבוסס בבורותו). מי שבכל זאת מתעניין במציאות החיים הזאת של אלפי משפחות בבקעת הירדן, יכול ללמוד עוד. למשל, שנושא ההעסקה הנצלנית של ילדים בעבודות חקלאיות מפרכות וגם מסוכנות בהתנחלויות הבקעה נחקר וסוקר בשנים האחרונות – הכל באנגלית – לא מעט. הנה דו"ח של מרכז הפיתוח הפלסטיני "מעאן" משנת 2013, כתבה של דליה חתוכה באל-ג'זירה מאותה שנה, תחקיר נרחב של מאט סורוסקו ב-World Policy Institute, על הכפר זבידאת שעשרות מתושביו וילדיו עובדים בהתנחלות ארגמן, וכתבה של דינה אלמוטי ב"דיילי ביסט". בסרטון הבא מתראיינים ילדים-פועלים, הוריהם ואנשי חינוך, ומתארים את הרקע הכלכלי הקשה, כמו גם רפיונה של מערכת החינוך, שעל הרקע שלהם צמחה התופעה.

כל הדיווחים האלה מלווים בעבודת שטח וראיונות שאין כמעט למצוא בתקשורת הישראלית. גם דו"ח HRW, שהושתק בישראל, קיבל כיסוי ב"טלגרף", "ניו-יורק טיימס", "וושינגטון פוסט", ועוד. הישראלים יודעים על המתרחש בחצר האחורית שלהם פחות ממה שיודע צרכן התקשורת בעולם. למשמעות של הנקודה הזאת אחזור בסוף הדברים.

השיטה

מספר הפלסטינים שמועסקים בחקלאות בהתנחלויות הבקעה נע בין 10,000 ל-20,000, תלוי בעונה. מתוכם מגיע מספר הילדים לכ-1,000 בעונת השיא. יום העבודה שלהם מתחיל מוקדם, בסביבות 5:30 בבוקר, ונמשך עד אחרי הצהריים. בעונת השיא ילדים עובדים 12 שעות ביום, שישה או שבעה ימים בשבוע. המשכורת הממוצעת ליום עבודה של 8 שעות היא 75 ש"ח. לשם השוואה, שכר המינימום לעובדים מתחת גיל 18 בישראל עמד על כ-135 ש"ח ליום (עד לאפריל 2015); הילדים הפלסטינים, אם כך, משתכרים בממוצע קצת יותר ממחצית משכר המינימום לגילם. הפסיקה הישראלית כבר החילה את חוק שכר המינימום על פועלים בשטחים לפני 8 שנים, והממשלה הקודמת גם החליטה על כך באופן רשמי, אבל לא נראה שיש למישהו כוונה לאכוף את החוק במערב הפרוע של בקעת הירדן.

הבעיה מתחילה עוד קודם. ישראל חתמה על אמנת האו"ם לזכויות הילד שאוסרת על כל ניצול כלכלי של ילדים והעסקתם בעבודה שחושפת אותם לסיכונים ומרחיקה אותם מחינוך חובה. ישראל גם חתומה על אמנות במסגרת ארגון העבודה הבינלאומי שקובעות את גיל המינימום להעסקת ילדים על 15 ואוסרות על עבודה בסיכון מתחת לגיל 18. אסור גם להעסיק ילדים בשעות הלימודים. כל המגבלות האלה מעוגנות בחוק הישראלי, אבל את מתנחלי הבקעה ואת מפקחי משרד הכלכלה כל זה לא מעניין. מתוך 38 הילדים שרואיינו לדו"ח, 20 היו מתחת לגיל 15. העובד הצעיר ביותר במשרה מלאה היה בן 13 והצעיר ביותר במשרה חלקית היה בן 11.

חלק מן הילדים מתגוררים בכפרים שסמוכים להתנחלויות, אבל חלקם מגיעים מרחוק. פעיל "קו לעובד" שביקר בכפר עוג'ה, מצפון ליריחו, מצא שם מחסן ובו 17 תושבים מהכפר יאמון שליד שכם, בהם 5 ילדים. הילדים האלה, שהתנתקו ממשפחתם כדי להתפרנס, השתכרו 60 שקל ליום, אבל קבלן העבודה גבה מהם 10 שקלים עבור כל לינת לילה ו-5 שקלים עבור דמי הסעה להתנחלויות. 45 שקלים נטו ליום.

קבלני העבודה הם חוליית מפתח בשרשרת הניצול. המתנחל לא בא במגע ישיר עם הפועלים. הוא שוכר קבלן פלסטיני, ("וואסית" בערבית), תמורת 75-100 ש"ח ליום. הקבלן גובה דמי הסעה והוצאות אחרות מן הפועלים, בסכום של 15-25 ש"ח ליום מפועל. אין שום חוזה העסקה, שום ניירת כובלת שאפשר להציג בערכאות משפטיות. התשלום במזומן (אף פועל שרואיין לדו"ח לא ראה תלוש משכורת). היעדר המסמכים מבטיח שהפועל לא יתבע את זכויותיו בבית משפט (גם אם מדובר בדיני העבודה המעטים שהורחבו לשטחים), כיוון שלעולם לא יוכל לעגן את טענותיו במסמכים.

הקבלנים מעידים שמי שדורש שכר מינימום  או פיצויים – מפוטר. רוב סכסוכי העבודה הם על רקע דרישת כספי פיצויים ולא שכר מינימום. זאת משום שמי שדורש שכר מינימום מסתכן בפיטורין, בעוד שמי שדורש פיצויים כבר איבד את עבודתו. יש גם "רשימות שחורות" של פלסטינים שניסו לתבוע מעסיקים מתנחלים בבית משפט אחרי תאונות וכדומה. לא הם ולא בני משפחתם יוכלו למצוא תעסוקה שכן הקבלנים חולקים את הרשימות זה עם זה. לכך מצטרפת פרקטיקה מוכרת של מתנחלים בעלי עסקים: להפעיל את זרועות הביטחון נגד עובדים "בעייתיים" ולשלול את היתרי העבודה שלהם במצג שווא של "מניעה בטחונית".

בקצרה, הפועלים כבולים.

נזקים בריאותיים לילדים

גורמי הסיכון שאליהם נחשפים הילדים-פועלים בבקעה, כפי שעולה מן העדויות בתחילת הפוסט, הם שונים ומגוונים: עבודה עם חומרי הדברה כימיים, נשיאת משאות כבדים, עבודה בטמפרטורות גבוהות במיוחד, שימוש במכשירי חיתוך מסוכנים, סכנת נפילה מעצי תמר, עקיצות עקרבים והכשות נחשים בשדות, וכדומה. הסכנות מובילות לתאונות, והילדים מספרים עליהן. רק שני ילדים שרואיינו בדו"ח העידו שניתנו להם אמצעי מגן נגד חומרים כימיים. הילדים מדווחים על הקאות, סחרחורות, בחילות, צריבה בעיניים, פריחות בעור, כאבי גב, חתכים ושריטות, התעלפויות ומכות חום.

אחד הקבלנים העיד: "ענבים צריכים אלזודף, למשל. להרבה אנשים מתקלף העור בפנים בעונה של הענבים". על פי הדו"ח, אלזודף הוצא משימוש באיחוד האירופי ב-2008 בשל נזקיו הבריאותיים. יש גם עדויות על שימוש באנדוסולפן, חומר שהרשויות בארה"ב הורו לחדול משימוש בו, כיוון שמחקרים הוכיחו קשר בינו לבין עיכוב בהתפתחות המינית של ילדים. הילדים נושאים לעתים ארגזים או משאות שמשקלם מגיע ל-20 ק"ג. על פי החוק בישראל, אסור להעסיק ילדים בעבודה שדורשת נשיאת משא שמשקלו עולה על 12.5 ק"ג.

החוק הישראלי שמחייב מעסיקים לשלם ביטוח לאומי וימי מחלה לעובדים חל גם בהתנחלויות, אבל אף פועל שרואיין לדו"ח לא קיבל תשלומים כאלה. ב-2013 ערך מרכז הפיתוח "מעאן" סקר בקרב 41 פועלים מ-20 התנחלויות בבקעה. 12 מהם נפצעו במהלך העבודה. רק שניים קיבלו פיצויים או ימי מחלה מן המעסיק או הקבלן.

בקעת הירדן: גן עדן למעסיקים נצלנים

ניצול הילדים, עד כדי פגיעה בבריאותם, הוא חלק מתמונה רחבה יותר של הפקרה מוחלטת של העובדים הפלסטינים בהתנחלויות הבקעה, וזאת, בתורה, גם היא חלק מן התכנית הכוללת לרישוש וגירוש האוכלוסיה הילידית מן הבקעה, שנפרשה בבלוג הזה בשני פוסטים נרחבים.

דו"חות מבקר המדינה מתארים באופן שגרתי מציאות בלתי משתנה של הימנעות הרשויות – קמ"ט תעסוקה במנהל האזרחי, משרדי הפנים והכלכלה – מאכיפת דיני העבודה בקרב פועלים פלסטינים בשטחים. למעשה, נציגי הממשלה גם הודו בכך. בשתי תגובות שונות, האחת שניתנה ב-2010 והשנייה ב-2014, הבטיחו נציגי משרד התמ"ת/כלכלה שהם עדיין עובדים על זה. אל תעצרו את נשימתכם.

דו"ח של "קו לעובד" מ-2012 תיאר בפרוטרוט את כל ממדי הניצול של העובדים הפלסטינים בשטחים – שכר נמוך בהרבה משכר המינימום, ללא כל תנאים סוציאליים והפרשות כנדרש בחוק, הימנעות מתיעוד כתוב של חוזי העסקה, התנערות מאחריות באמצעות העסקה קבלנית, צעדי עונשין קיצוניים נגד התארגנויות עובדים, חשיפה לחומרים מסוכנים והתעלמות מתקנות בטיחות בעבודה, שלילת פיצויי מחלה ותאונה, ועוד. הדו"ח מייחד גם פרק מיוחד לתנאים הקשים במיוחד בעבודה החקלאית בבקעת הירדן, בעקבות כתבה נרחבת על "עבדות התמרים" בבקעה. עוד על המחיר האנושי שעומד מאחורי תמרי המג'הול החביבים עליכם כל כך – בסרטון הבא.

זהו מעגל קסמים: ככל שתנאי העבודה מופקרים יותר, כך מתרבות תאונות העבודה. ככל שהן מתרבות, כך קטן האינטרס של מתנחלי הבקעה לקחת אחריות ולפצות את העובדים הפצועים. וככל שנמשכת עצימת העין של השלטונות, ההזנחה הפושעת הזאת יכולה להימשך באין מפרע – על גבם השבור של הפועלים הפלסטינים.

לפני שנה בדיוק פורסם תחקיר של טלי חרותי-סובר ב"דה-מרקר" על – אין מילה אחרת – העבדים הפלסטינים בבקעת הירדן. גיבור הכתבה, ג'מאל פוקהה מעין אל-בידא שבצפון הבקעה, בן 54, עבד במשך 3 שנים, 7 ימים בשבוע, כשומר מטע בננות. משך משמרת יומית היה 16 שעות (מ-2 בצהריים עד 6 בבוקר), ועליה היה מקבל 100 שקלים, 6.25 שקלים לשעה. כלומר, רבע משכר המינימום הקבוע בחוק, שמאז שנת 2007, בעקבות בג"ץ "גבעת זאב", הוחל גם בשטחים. מי שאחראי לחרפה הזאת, תתפלאו אולי לגלות, היה דווקא קיבוץ "כשר", שנמצא בתחומי הקו הירוק – קיבוץ גינוסר. גינוסר חוכר אדמות בצפון הבקעה מהתנחלות שדמות מחולה. מי ששילם לפוקהה – בחבילת שטרות, ללא כל תלוש שכר – היה מנהל הענף של קיבוץ גינוסר. עד כמה אכפת למנהל הזה מן הזכויות של עובדיו אפשר להתרשם מדבריו הגלויים למצלמה.

בדיקה נוספת מגלה עוד שכבת ניצול מתחת לזו הנראית לעין. אדמות מטע הבננות הן אדמות שהופקעו מעין אל-בידא בסוף שנות ה-70' כיוון שבעליהן הוכרזו "נפקדים". במקביל, התייבשו המעיינות הטבעיים של הכפר בשל קידוח "ברדלה" של חברת "מקורות", ומאז מקבל הכפר כמויות הולכות וקטנות של מים בצינורות של "מקורות". הסיפור בתמצית, איפוא: האדמה נגזלה, המים יובשו, וכעת מועסקים תושבי הכפר בתנאי עבדות במטע שניטע על אדמתם ונהנה מן המים שהיו שלהם. קולוניאליזם בכמוסה אחת מרוכזת.

[בהערת שוליים אפשר להצביע על הזיקה העמוקה הזאת, הלא-מקרית בכלל, בין קיבוץ גינוסר, מקום הולדתו של מפקד הפלמ"ח ואיש תנועת העבודה, יגאל אלון, לבין התנחלויות הבקעה, שהוא ותנועתו טיפחו בשקדנות רבה. ועוד אפשר להצביע על התמימות במחשבה שפרקטיקות קולוניאליות כמו גריפת רווחים מהעסקת עבדים נטולי זכויות אינן זולגות לתחומי הקו הירוק ומזהמות את כל שוק העבודה הישראלי].

בדיון בוועדת העבודה של הכנסת שנערך זמן קצר לאחר מכן, שוב צפה בעיית היעדר האכיפה של חוקי העבודה הישראליים בשטחים. נציגי משרד הכלכלה הבטיחו גדולות ונצורות, דובר על הגשת דיני עבודה שיורחבו בצו אלוף לשטחים, אבל ניסיון העבר מוכיח שאלה דיבורי סרק: עם או בלי חקיקה, כשהרשויות אינן חפצות לאכוף, זכויות העובדים הפקר, ולראיה הדברים שכותב מדי שנה מבקר המדינה בנושא, ללא כל השפעה. סקר שנערך לפני שנתיים וחצי העלה שאכיפת זכויות עובדים – מניעת הלנת שכר, הפרשה לפנסיה ותשלום שעות נוספות – בשטחי הגדה מפגרת בעשרות אחוזים מאחורי האכיפה בתחומי הקו הירוק.

תזכורת: מנגנוני הגירוש והניצול בבקעה

ישראלי מן השורה שקורא על ילדים שנשלחים לעבודה במקום לבית הספר מן הסתם שואל את עצמו לפני הכל – איפה ההורים? למה הם אינם דואגים לילדיהם? שאלות כאלה – תמימות או מיתממות – יכולות להישאל רק מנקודת המבט של מי שאינו מסוגל לדמיין את עומק המצוקה והייאוש שנקלעה אליו האוכלוסיה הפלסטינית בבקעת הירדן. לכן צריך לומר כמה מילים על תנאי הקיום הבסיסיים באזור; לתיאור נרחב, ראו את שני הפוסטים האלה.

נתונים בסיסיים: שטח הבקעה הוא 30% מכלל שטח הגדה, ו-88% ממנה מוגדרים שטח C –  שבו אין לרשות הפלסטינית שום סמכויות. כ-86% מאוכלוסיית הבקעה הם פלסטינים, 60 אלף נפש, לעומת 9,500 יהודים. בשטח C שבבקעה חיים כ-18 אלף פלסטינים, הפזורים ב-68 קהילות. חייהם הם גיהנום, באדיבות המנהל האזרחי, צה"ל, ההתנחלויות, ובתי המשפט הישראלים.

למרות שהם מהווים כמעט 90% מתושבי הבקעה, הפלסטינים מודרים מ-94% משטחה (כך זה נראה על המפה). 90% מן השטח מוקצים למועצות האזוריות של ההתנחלויות היהודיות – שטחים עצומים כל כך, שהולידו תופעה של החכרת אדמות חקלאיות בידי מתנחלים לפלסטינים, בניגוד לחוק האפרטהייד של הסוכנות היהודית. כ-45% משטח הבקעה מוגדרים "שטח צבאי סגור", אף כי שטחי האימונים בפועל קטנים בהרבה. בשנה האחרונה נחשף שגם הפטנט הזה נרתם לפרוייקט הגירוש (של פלסטינים) וההתנחלות (של יהודים): שטחי אש מוכרזים באזורים שהמדינה רוצה לגרש מהם פלסטינים ומבוטלים באזורים שהמדינה רוצה ליישב בהם יהודים.

ישראל מפעילה שתי תכניות מתאר בבקעה – ישראלית בת זמננו, ומנדטורית, מלפני 70 שנה. תכנית המתאר המנדטורית מגדירה כמעט את כל שטח הבקעה (למעט העיר יריחו) כאזור חקלאי שאפשרות הבנייה בו מוגבלת מאד. תכנית המתאר הישראלית היא "לא-תכנית" – אין לה קיום סטטוטורי, היא פרקטיקה טהורה. הפרקטיקה הזאת מאפשרת בנייה נרחבת באזורים חקלאיים, ולמעשה, גם ללא תכניות מאושרות. התכנית המנדטורית כמובן חלה על פלסטינים, הישראלית חלה על מתנחלים.

שלל ההמצאות האלה ואחרות הופכות כל בנייה פלסטינית בבקעה לבלתי חוקית – החל מדיר חדש לעזים, חפירת בור מים, הצבת לוחות סולאריים וכדומה. הכל נהרס בשיטתיות; הדחפורים של המנהל האזרחי אינם פוסקים מן המלאכה הקדושה ולו לרגע, ומותירים אחריהם מאות משפחות ללא קורת גג מדי שנה.

שלטונות ישראל אינם רואים בעין יפה את הפיזור הטבעי של קהילות הפלסטינים – חלקם הגדול בדואים רועי צאן – בכל רחבי הבקעה, שטח שכל ממשלות ישראל מצהירות שלעולם לא ייסגו ממנו. את אלה שלא הצליחה לגרש או להרעיב עד מוות, אם כן, מתכננת המדינה לרכז בשתי עיירות – תלת נויעמה (מצפון ליריחו) ופסאייל (בצפון הבקעה). כנהוג מול הילידים, אף נציג של הפלסטינים לא היה מעורב בתכניות, שאינן מתחשבות לא בשטחי הרעייה שדרושים להם ולא במבנה החמולתי שלהם. אין פלא שהם מתנגדים לתכניות.

האפליה הקיצונית לא מסתיימת בהקצאת קרקעות אלא מתבטאת גם בהקצאת מים. בקעת הירדן עשירה במי תהום, אבל הקידוחים הרבים של חברת "מקורות" באזור משרתים את המתנחלים, לא את הפלסטינים. אלה צריכים להישען על מעינות עתיקים שחלקם כבר יבשו, ואחרים בדרך להתייבש בשל קידוחים סמוכים של "מקורות". לפלסטינים אסור לבצע קידוחים חדשים בבקעה ללא הסכמת ישראל, כך קבעו הסכמי הביניים בין ישראל לרשות הפלסטינית; האישורים המעטים שניתנים מגבילים את עומק הבארות הפלסטיניות ל-150 מטר, בעוד שהבארות של ישראל מגיעות לעומק של מאות מטרים. התוצאה של כל זה היא שמתנחל בהתנחלות כמו רועי צורך בממוצע 431 ליטר ליום (ללא מים לחקלאות, שמעלים את הצריכה מעל לאלף ליטר ליום), ואילו בקהילת רועים פלסטינית כמו אל-חדידייה הסמוכה מסתפקים ב-20 ליטר ליום, חמישית מהמינימום לנפש לפי ארגון הבריאות העולמי, וכמות שמוגדרת "על סף אסון הומאניטרי". מפעם לפעם ממשלת ישראל גם מגדילה את הקצאות המים למתנחלי הבקעה כי באמת, למה לא, בשבילם יש מים בשפע, וכפי שמציין ראש המועצה האזורית בגאווה, "כמעט בכל יישוב יש בריכה". מנגד, המנהל האזרחי מפרק צינורות ומחרים מכליות מים של קהילות פלסטיניות.

וכך הנוסע בכבישי הבקעה יכול לראות, זה לצד זה, יישובים פורחים ומוריקים, שמטעיהם פרושים מלוא כל העין, וממש בסמוך להם מקבצי בקתות עלובים, ללא כל צמחיה, שביניהם פזורים מכלי מים שהובאו מרחוק (הוצאות על מים יכולות להגיע למחצית מן ההוצאה החודשית בקהילות האלה; הייבוש הופך לרישוש).

ועוד לא אמרנו דבר על מגבלות התנועה הדרקוניות, שאינן מאפשרות למי שרכבו אינו רשום כשייך לתושב הבקעה להיכנס אליה, ועוד חסימות פנימיות שמשבשות לחלוטין את חיי היומיום, המסחר וקשרי המשפחה של תושבי הבקעה. לפני שנה וחצי חישב הבנק העולמי שמשטר המגבלות שהנהיגה ישראל בשטח C עולה לפלסטינים 3.4 מיליארד דולר בשנה, מתוכם 704 מיליון דולר בגין המגבלות על מים וקרקע. הדו"ח מציין את הפוטנציאל העצום שטמון בפיתוח חקלאי של בקעת הירדן, פוטנציאל שישראל חוסמת לחלוטין. נתון בולט בדו"ח מצביע על כך שמאמצע שנות ה-90' ועד ל-2011 הוכפל מספר העובדים הפלסטינים בחקלאות, אבל במקביל ירד הפריון בענף פי שתיים; כלומר, הפלסטינים הופכים בהדרגה מעם שחי על ייצור חקלאי לעם שחי על אספקת כוח עבודה זול לחקלאות ההתנחלויות (עוד על כך בדו"ח "כרם נבות").

זאת התשובה – עדיין בראשי פרקים, ללא פירוט רב – לשאלה "למה ההורים של הילדים האלה שולחים אותם לעבוד בהתנחלויות?".

בשביל מה ללכת לבית ספר?

עוד תשובה, מיידית מאד, היא שישראל עושה ככל יכולתה להקשות על החינוך הסדיר של ילדי הבקעה. זרוע ההרס של המנהל האזרחי אינה חסה על בתי ספר, ולו הקטנים והמאולתרים ביותר. בין 2003-2007 צה"ל הרס את בית הספר בג'יפתליק 7 פעמים, ב-2010 צה"ל הרס בית ספר בח'רבת טאנא, צווי הריסה הוצאו נגד בית הספר בכע'בנה, בפסאייל, נגד אוהל שמשמש כבית ספר בעין אל-חילווה, והשנה הוצא צו הריסה לבית ספר שנבנה מלבני בוץ, בסיוע של מתנדבים בינלאומיים בכפר סאמרה. החינוך של הילדים האלה, כך נראה, ימשיך להתרכז במגלצ'ה העצובה הזאת.

כתוצאה מהמדיניות הזאת, יותר ויותר ילדים מוצאים את עצמם בכפרים ללא כל מוסד חינוכי, או עם מוסד חינוכי שבנייתו הופסקה לפני שהושלם. הצורך ליסוע באוטובוסים מרחקים ניכרים מדי בוקר, בדרכי עפר משובשות, והעיכובים הבלתי נמנעים במחסומים – כל אלה גורמים לכך שרבים מתייאשים ומוותרים על בית ספר. בדו"ח HRW מצוטט מורה בבית ספר בפסאייל, שמספר כי בכיתה א' בבית ספרו יש 42 תלמידים, אבל בכיתה ט' רק 9 תלמידים. "הקבלנים באים ומשכנעים אותם לעזוב", הוא מסביר, בעיקר בסביבות גיל 14. בהתחלה הם יוצאים לעבוד באופן חלקי, בעיקר בסופי שבוע (המורים יודעים מיד מי הילדים האלה – הם נרדמים בכתה). ואז הם נוטשים את בית הספר לגמרי ועוברים לעבוד יום שלם.

גם אם יש בית ספר קרוב – אין סיבה משכנעת ללכת אליו. הילדים שרואיינו בדו"ח מספרים שיש להם אחים גדולים שגמרו תיכון ואפילו תואר ראשון, ובכל זאת עובדים בהתנחלויות; השכלה תיכונית או גבוהה היא חסרת ערך באזור שאין בו שום פיתוח אורבני, שום אפשרויות תעסוקה מכניסות, ושהניידות של תושביו אליו ומחוצה לו מוגבלת באופן כה חמור. מרואיין אחד, בן 18, שהפסיק ללמוד בגיל 10, סיכם בפשטות: "אז מה אם יש לך השכלה, בכל מקרה תעבוד בשביל ההתנחלויות".

מרבית הילדים האלה נקלטים בחממות ובמטעי התמרים של התנחלויות הבקעה. הסיבה שהם אינם עובדים במפעלים ישראלים פשוטה: הכניסה לאזורי התעשייה בהתנחלויות מותנית בהצגת תעודת זהות, ושם דווקא יש הקפדה על האיסור להעסיק קטינים. בשדות הפתוחים, לעומת זאת, אין שום בקרה – לא של המעסיק המתנחל, לא של המנהל האזרחי ולא של פקחי משרד הכלכלה. ארץ הפקר, ללא חוק ומוסר.

האמת שיש חוק, אבל למי אכפת

תזכורת: התנחלויות הבקעה נמצאות כולן בשטח C. לרשות הפלסטינית אין שום סמכויות אכיפה בשטח הזה. מערכת החוקים הרלבנטית ליחסי העבודה בין מעסיקים יהודים לעובדים פלסטינים בשטח זה יונקת משלושה מקורות: אמנות בינלאומיות שישראל חתומה עליהן; חוקי העבודה הישראלים שהורחבו בצווי אלוף לשטחי הגדה המערבית; וחוקי העבודה הירדניים, שמכסים את כל מה שלא מכוסה בצווי האלוף (למאמר מקיף בנושא, ראו כאן).

העסקת הילדים בבקעה מהווה הפרה ברורה ורב ממדית של כל החוקים האלה. גיל המינימום להעסקת ילדים הוא 15 – אבל בהתנחלויות עובדים ועבדו ילדים החל מגיל 10. החוק אוסר להעסיק ילדים כל עוד הם תחת חינוך חובה – אבל הילדים בבקעה מועסקים כבר אז; החוק אוסר לחשוף ילדים עובדים לחומרים מסוכנים, למאמצים פיזיים גבוהים, למכונות מסוכנות ולטמפרטורות קיצוניות – וכל אלה מהווים חלק משגרת העבודה של הילדים שעובדים בהתנחלויות הבקעה. כך קובעות אמנת האו"ם לזכויות הילד ואמנות של ארגון העבודה הבינלאומי שישראל חתומה עליהן, וכך גם קובע חוק עבודת הנוער הישראלי. חוק עבודת הנוער אומנם לא הוחל על עובדים פלסטינים למעסיקים ישראלים בשטחים, אבל במקרה כזה, כזכור, חל החוק הירדני – וגם הוא מכיל את אותם איסורים. ולבסוף, חוק שכר מינימום והזכויות הנלוות, שהורחב לשטחים ב-2007, מופר באופן שיטתי בבקעה: ילדים וגם בוגרים פלסטינים משתכרים לעתים לא יותר מרבע משכר המינימום.

אחריותם של מתנחלי הבקעה למערכת הנצלנית הזאת, לצפצוף המתמשך על החוק, היא ישירה וכבדה. הבלוג הזה אומנם מתרכז בעוולות ומחדלים של השלטון, אבל חשוב להבין שאלמלא בחרו המתנחלים להעסיק ילדים דרך קבלנים פלסטינים, אלמלא היו תאבי רווח קל, אלמלא ליבם היה גס כל כך במצבם הבריאותי של עובדיהם – כל זה לא היה אפשרי. בעל חממת פלפלים שמשלם 70 ש"ח ליום עבודה, שלא מספק כפפות ומסכות מגן, שלא משלם פיצויים – לא יכול להיתמם ולומר "לא ידעתי". אומנם גם הקבלן הפלסטיני נושא באחריות, אבל הדבר לא פוטר את המעסיק מאחריותו, ובית המשפט הישראלי אף נדרש לכך ופסק ברוח זו לפני 5 שנים.

מנין יבוא עזרם של הילדים? משרד הכלכלה הכריז בחגיגיות כי "לא ירפה מהדחיפות והחשיבות של נושא זה ( = אכיפת חוקי העבודה) ככל שיידרש", אך אלה הצהרות חלולות. שר הכלכלה היוצא, נפתלי בנט, כבר הבהיר שלפי דעתו התארגנות של עובדים במקום עבודתם היא "כישלון של המנכ"ל". הוא ודאי יודע שעובדים שאינם מאורגנים – על אחת כמה וכמה עובדים מוחלשים כמו הפלסטינים בבקעת הירדן – אינם יכולים להשיג דבר ממעסיק שרואה מול עיניו רק את שורת הרווח. כשמועצת יש"ע, כור מחצבתו של בנט, מעלה על נס את הבקעה כ"סיפור הצלחה ישראלי", הקשר הסיבתי מתחוור: תוציא מינימום כסף על העובדים, תוודא שהם לא יתארגנו, תעסיק ילדים בתנאי עולם שלישי – וכך תמקסם רווחים.

"סיפור ההצלחה הישראלי" הזה, כמו רבים אחרים, נבנה מאסונם של אחרים. יש קווי דמיון בינו לבין הסיפור של אזור התעשייה "ניצני שלום" הסמוך לטולכרם, שסופר כאן בהרחבה; גם שם חברו תאוות בצע של מעסיקים ישראלים, אוזלת יד והעלמת עין שלטונית ארוכת שנים, והפקרה טוטאלית של העובדים לסיכונים בריאותיים. ההבדל העיקרי הוא שבמקרה הנוכחי – ילדים-פועלים בבקעת הירדן – האדנות הישראלית רומסת אוכלוסיה פגיעה באופן מיוחד. למרות שהבלטתי כאן את הצד המשפטי, את שיתוף הפעולה העברייני של המתנחלים בבקעה עם רשויות ה(אי-)אכיפה, הצד השפל והמכוער של ההעסקה הנצלנית בבקעה אינו נזקק למשענת משפטית; הוא מספיק מקומם גם בלעדיה. אדם הגון צריך לדעת שמקומו של ילד בן 14 בבית ספר, שאין גוזלים את ילדותו לשם עשיית רווחים, שאין רומסים נפשות רכות בסחיבת ארגזים וריסוס מטעים 8 שעות ביממה. אדם הגון צריך לבער פשעים כאלה מן החצר הפרטית שלו, ולא להיבנות מהם.

ומה אומרים על כל זה מתנחלי הבקעה?

"זה שקר מחריד. אין שום הצדקה להעסיק ילדים, לא רק מוסרית ומשפטית אלא גם כלכלית". (ראש המועצה האזורית בקעת הירדן, דוד אלחייני, עושה סדר בשיקולים)

"אלה שקרים ומצגי שווא. חקלאי בקעת הירדן אינם מעסיקים ילדים… הדו"ח של ווטש שם לו מטרה אחת: להוציא את דיבתה של מדינת ישראל רעה ולהשחיר פניה בעולם".(אלחייני מסביר על מה כן צריך לדבר ועל מה לא)

דוד אלחייני הוא חייל נאמן בצבא ההסברה הישראלי. כמו מפקדיו, הוא קודם כל תוקף את השליח, ובתוך כך מקווה שהמסר יישכח. לדבריו, אף ילד פלסטיני לא מועסק בהתנחלויות הבקעה. להד"ם. הכל שקרים ומצגי שווא של עוכרי ישראל. לצידו של אלחייני עומדים גופי הסברה בחו"ל שתקפו את הדו"ח מכל זווית אפשרית – למעט זווית העובדות (ה"פגם" העיקרי בדו"ח, לטענתם, הוא שהוא מתבסס על עדויות של פלסטינים, ומן המפורסמות שאלה אינם כשירים לעדות).

אם כך, מדובר בקונספירציה קולוסאלית ממש בהיקפה. שקרים ומצגי שווא הם כל הראיונות בדו"ח HRW, עם עשרות ילדים ומבוגרים שמעידים על התופעה; שקרים ומצגי שווא הם הראיונות המצולמים עם ילדים-פועלים, חברי מועצות מקומיות ואנשי חינוך בבקעה; שקרים ומצגי שווא הוא דו"ח של מרכז הפיתוח הפלסטיני "מעאן"; שקרים ומצגי שווא הם שלושה תחקירים עיתונאיים נפרדים על העסקת ילדים פלסטינים, גם הם עם ראיונות שטח, משלושה אתרים שונים בבקעה; ולבסוף, שקרים ומצגי שווא הוא דו"ח "קו לעובד" משנת 2012, שמציין כי "כ-10,000 פלסטינים עובדים ללא היתר בהתנחלויות, רובם מועסקים בבקעת הירדן בעונות הגידוד והקטיף, לרבות ילדים מגיל 12 ומעלה" (עמ' 30, הדגשה שלי). גם הצילום הזה, מן הסתם, הוא פטה מורגנה.

אולי לא צריך להיטפל לאלחייני, אדם שהאמת אינה נר לרגליו. אחרי הכל, הוא גם טען שמאז הסכמי אוסלו, אושרו לפלסטינים 54 קידוחי מים בבקעה וליהודים אף אחד ושלאף כפר פלסטיני בבקעה לא חסרים מים (!) (על מנגנוני האפליה בהקצאת המים, שמקורם בהסכמי אוסלו, ובפעולתה של ועדת המים המשותפת, אפשר לקרוא כאן, כאן, כאן וכאן). בסך הכל, הכחשת העובדות היא דרך חיים בבקעה. כשנחשף שמתנחלי הבקעה מחכירים אלפי דונמים לחקלאים פלסטינים, אמר בתגובה יו"ר הוועדה החקלאית של המועצה האזורית, צבי אבנר, ש"מדובר בחריגים ולא בתופעה". חקלאי הבקעה מכריזים בכל הזדמנות שלא גזלו את האדמה מאיש ורק הגיעו להפריח את השממה, אבל העובדה היא שאלפי דונמים של קרקע פלסטינית פרטית נגזלו מבעליהם בבקעה והועברו לידי ההתנחלויות (שכיום מעסיקות את צאצאי הבעלים האמיתיים של הקרקע במשכורות רעב). התנחלות גיתית, שחנכה ברוב טקס ופוליטיקאים שכונה חדשה לפני יותר משנה, יושבת על 3,200 דונם של קרקע פרטית פלסטינית שנגזלה מכפר עקרבה. מותג התמרים המצליח "זורגניקה" של אילה סמית מהתנחלות חמרה חייב את קיומו לקרקע שנגזלה מבעלים פלסטינים פרטיים.

כך זה נמשך ונמשך. המתנחלים לא ידעו כלום וממשיכים לא לדעת כלום; רק בחקלאות הם מבינים, לא בפוליטיקה. אבל דבר אחד הם כן מבינים בפוליטיקה, ודואגים להשמיע אותו בכל הזדמנות: את הבקעה חייבים לשמור בריבונות ישראלית. כי שטח שנגזל לא יוחזר. זה בוודאי נוח לא להבין פוליטיקה כשאתה נהנה מפירותיה אבל להבין אותה היטב כשהיא מעמידה את נכסיך בסכנה. זה בוודאי נוח לגלגל את האחריות למעלה (לממשלה, לסוכנות היהודית) כשמדובר בהשתלטות על קרקעות פרטיות, ולגלגל אותה למטה (לקבלני העבודה הפלסטינים) כשמדובר בהעסקת ילדים נגד החוק.

למעשה, המעסיקים היהודים בשטחים מתנדנדים בין שני קטביה של דילמה מזוהמת: או שהם מצהירים שחוק אחד חל בשטחים, ליהודים וערבים, ואז עליהם לשקר ולהכחיש עובדות שמתועדות בהרחבה; או שהם מתנערים מיומרת השוויון, פוטרים עצמם מחובות חוקיות כלפי עובדיהם הפלסטינים (הנה, מתנחל מרועי באמת טען כך בבית משפט, והפסיד), ואז מודים במובלע שבשטחים שורר אפרטהייד. אין דרך אמצעית.

ההכחשה היא דרך חיים בבקעה. ראש המועצה אלחייני הזדרז לבקר ביקור הזדהות בכפר זבידאת אחרי פעולת "תג מחיר" ולגנות בחריפות את מבצעיה: "הם משתדלים ורוצים להרוס את מרקם החיים המצוין בן עשרות שנים שבנינו בין האוכלוסייה הפלסטינית והישראלית בבקעת הירדן. יש בינינו מרקם חיים של כבוד והערכה הדדית." תשאלו את תושבי זבידאת על "הכבוד וההערכה ההדדית" האלה. תתחילו אולי בתושב הכפר שעבד בגיל 14 בהתנחלות ארגמן – שם גר דוד אלחייני – נפל ונלכד תחת טרקטור, נחבל קשות, ונזקק לניתוח ואשפוז בבית חולים. תשאלו אותו אם במסגרת "הכבוד וההערכה" שרחש לו המעסיק היהודי הוא גם דאג לטיפול הרפואי בו (הוא לא). והאם גם טענתו (המבוססת) של ראש הכפר לפני כמה שנים, ש"ישראל היתה רוצה שנחדל להתקיים", היא חלק מ"מרקם החיים המצויין" בבקעה? יכול להיות שכשאלחייני מדבר על "מרקם חיים מצויין" הוא בסך הכל מתכוון לשגרה בלתי-מופרעת ביחסי האדונים-עבדים בין שתי האוכלוסיות בבקעה, יחסים שפעולות מצערות כמו הצתת מכוניות וריסוס כתובות רק מאיימות לשבש?

מתנחלי הבקעה חיים בלה לה לנד, אבל למרבה הצער מרבית הישראלים נמצאים באותו לימבו עמום של ספק-בורות ספק-הכחשה ביחס לבקעת הירדן. סקר דעת קהל שערכה האגודה לזכויות האזרח לפני 4 שנים גילה בורות בממדים מבהילים: כשני שליש (64%) מהמשיבים לא ידעו שבקעת הירדן היא שטח כבוש שאיננו בריבונות ישראלית. כחמישית (19%) לא ידעו מה מעמדה של הבקעה; רק 18% מהמשיבים ידעו שמדובר בשטח כבוש. 57% מהמשיבים החזיקו בדעות מוטעות לגבי הרכב האוכלוסיה בבקעה: 10% חשבו שרק ישראלים מתגוררים בבקעה, 35% חשבו שרוב האוכלוסיה ישראלי, ו-12% חשבו שיש כמות שווה של ישראלים ופלסטינים. רק 17% ידעו שרוב האוכלוסיה בבקעה פלסטינית (כ-86%).

האם בורות פוליטית היא יתרון או חיסרון? תלוי כמובן מי שואל ומי מרוויח מהתשובות. בהתבטאות חושפנית מלפני כשנה, אמר ראש המועצה האזורית, דוד אלחייני: "אנשים לא מחזיקים מאתנו מתנחלים. סקר של מינה צמח שהזמנו בעבר הראה ש-80% מהציבור לא יודע שהבקעה זה מעבר לקו הירוק". 80% או 64%, מה שברור זה שאלחייני רושם את הנתון הזה כהישג תעמולתי. אפשר ממש לדמיין את פרצופו הזורח: תראו מה זה, שנים קדחנו לישראלים בראש שאנחנו בקונצנזוס, שאנחנו לא "קיצונים", שאנחנו בכלל מתנועת העבודה – וזה עבד! הם אפילו לא יודעים שהכל חרטא ושום דבר לא חוקי. כבוד!

כדאי להתעכב שניה על הנקודה הזאת. כדאי לחשוב לרגע מה זה אומר, שההצלחה של המחנה הפוליטי הדומיננטי בישראל מושתתת, בין השאר, על שקרים והסתרת האמת; מה זה אומר, שהוא יודע את זה ושוקד על זה; ומה זה אומר על תפקיד השמאל ועל טיבו של הדיון הפוליטי בארץ. לפחות דבר אחד ברור: מה זה אומר על התקשורת. כתבות ענק על "הקשיים" שניצבים בפני התנחלויות הבקעה (תמיד מזדנבת בהם הנימה הפולנית, "אבל אנחנו לא דורשים דבר מן המדינה, רק שיתנו לנו לחיות"), מיקרופון פתוח לחקלאים שצריכת המים היומית שלהם היתה יכולה לקיים כפר שלם במשך שבוע – וכל זה בלי לומר מילה על הילדים חסרי השם שמסתובבים במטעים ובחממות – זה לא עיתונות, זה בדיחה עצובה.

מה צפוי בעתיד?

בחודש דצמבר האחרון הניח טורבו החקיקה הימנית, ח"כ יריב לוין, תיקון לחוק עבודת הנוער על שולחן הכנסת. התיקון מבקש להחיל את הוראות החוק גם על מעסיקים ישראלים בשטחי הגדה המערבית. אם יתקבל התיקון, רבים מן העיוותים שתוארו בפוסט הזה, להלכה לפחות, יוכלו להוות בסיס לתביעה בבית משפט ישראלי. ילדים-פועלים בבקעת הירדן יוכלו להודות לח"כ לוין על שאיפשר להם לקבל סעד משפטי הוגן.

האומנם? כשרואים מי הצטרף להצעת החוק של לוין (הח"כים סטרוק, אילטוב, שקד, פייגלין, קלפה, יוגב, מועלם-רפאלי), אפשר לנחש שלא זכויותיהם של קטינים פלסטינים עמדו לנגד עיניהם, אלא זכויותיהם של קטינים יהודים בהתנחלויות. זהו תהליך שמתעצם והולך בשנים האחרונות, שזכה לכינוי "סיפוח משפטי" של השטחים. המערכת המשפטית ומומחים לזכויות אדם מסתייגים ומזהירים ממנו; אני חושב שהם טועים. אבל הנושא הזה ראוי לדיון בפני עצמו ולפיכך אקדיש לו פוסט נפרד בקרוב.

ישראלים שמזדעזעים ממדיניותה של המדינה בבקעת הירדן וממעשיהם של המתנחלים רוקעים עכשיו ברגליהם ושואלים מה לעשות. זאת שאלה מצוינת, אבל אדם צריך להפנות אותה קודם כל אל עצמו, ורק אחרי שבחן את עצמו ביושר והגיע למסקנה שהוא באמת מוכן לעשות, וגם לספוג מחיר. הבלוג הזה נמנע בדרך כלל מהטפה לפעולות כיוון שהמנדט העיקרי שלו, כפי שאני רואה זאת, הוא בייצור ידע פוליטי אלטרנטיבי, ובגיבושה של תודעה פוליטית בקרב ציבור רדום ו/או אפוף-תעמולה. השמאל האקטיביסטי רוחש ארגונים ויוזמות וכל אחד מוזמן לבחור לו את נתיב הפעולה שמתאים לו. אני לא כאן כדי לפסול או להמליץ. בכל זאת אני מרשה לעצמי לומר מילה או שתיים לסיום על יוזמות החרם למיניהן. אלה מילים של פיכחון, לא של תוכחה, ואני מקווה שגם יובנו כך.

החרם הבינלאומי על מוצרי ההתנחלויות כבר רשם לעצמו הישגים נכבדים. חקלאי הבקעה ספגו את המכה הכבדה בשנת 2013, אז ירד הייצוא  אצלם ב-14%, הפסד של 29 מיליון דולר. החקלאים מתלוננים, זה ברור; מה שהם לא מספרים לכם ושומרים בסוד, זה שהמדינה מפצה אותם על ההפסדים, נוהל קבוע במשרד הכלכלה. יש שורה שלמה של חוקים ותקנות כאלה, "חוק נזקי החרם" קראתי להן, שמענישות את אזרחי ישראל פעמיים: פעם אחת בהשקעה בלתי מוצדקת מעבר לקו הירוק, ופעם שניה בפיצוי העסקים שנפגעו מהחרם.

בכל מקרה, החבר'ה בבקעה לא פראיירים, וכשהבינו שאירופה מפנה להם כתף קרה, החלו לשווק את תוצרתם לרוסיה, הודו וסין. זה פחות רווחי, אבל בסך הכל הם שורדים יפה. ממדינות שמצב זכויות האדם בהן גרוע כמו בישראל או יותר לא נשקפת סכנת חרם.

מה לגבי חרם מקומי? גם אם כל השמאל הישראלי יפסיק מחר לקנות כל תוצרת חקלאית מהבקעה, זה בקושי יגרד להם פרומיל של פרומיל מהרווחים. ממילא רק 20% מתוצרת הבקעה מיועדת לשוק המקומי, והשאר ליצוא. אני כמובן לא מתנגד לחרם כזה; באופן אישי יש לי בחילה מהמחשבה שעל שולחני יעלו ירקות ופירות שספוגים בזיעת ילדים מנוצלים וסובסדו בכספי. אבל אני מודע לכך שזהו אקט היגייני בעיקרו, שהשפעתו הפוליטית מזערית. תומכי החרם מצביעים על האפקט הפסיכולוגי ולא רק הכלכלי שלו, וזה נכון, ועדיין נראה לי שלא זה מה שישבור את חקלאי הבקעה. לתוצרת שלהם (ובעיקר לתמרי המג'הול) יש תמיד ביקוש בחו"ל. מכאן נובע שצריך לחשוב הלאה. אולי על חרם שניוני, כזה שחל על כל מי שסוחר עם התנחלויות הבקעה (חקלאים צריכים ארגזים, וציוד מכני, וציוד קרור, ועוד ועוד); אולי נחוץ פרסום בנוסח תחקיר "מולד", והפעם על צינורות המימון הממשלתיים הנסתרים שמאפשרים את קיומן של התנחלויות הבקעה.

אין לי פתרונות קסם, וכמו שאמרתי, אלה נושאים ל"מתקדמים". הפוסט הזה מיועד בעיקרו ל"מתחילים" – אלה שעדיין לא יודעים, או לא מבינים, את היקף הגזל והניצול שמדינת ישראל ומתנחליה גובים מתושבי הבקעה. חתירה לשינוי תודעה כזה כבר מוקעת בישראל של היום כבגידה. בישראל של היום, מי שמפר את החוק הבינלאומי, את אמנת האו"ם לזכויות הילד ואת חוק שכר מינימום, מי שמרושש קהילות שלמות ובכך מאלץ את ילדיהן לצאת לעבודה בגיל בית ספר, מי שמסכן את בריאותם של הילדים האלה ומנצל את חוסר הישע המוחלט שלהם מול מערכת החוק הישראלית – פטור מכל עונש. לעומתו, מי שרק קורא לא לקנות מוצרים מאותו גזלן מפר חוק – הוא דווקא מסתכן בהעמדה לדין (תחת "חוק החרם").

לעת עתה נסתפק בכך שכל ישראלי הגון יידע, וגם יפעל לאור הידיעה, שהתנחלויות הבקעה הן מחוץ לתחום. לא צריך לפחד. ואלה שמותיהן:

אבנת, אלמוג, ארגמן, בית הערבה, בקעות, גיתית, גילגל, ורד יריחו, חמדת, חמרה, ייט"ב, יפית, מבואות יריחו, מחולה, מכורה, מצפה שלם, משואה, משכיות, נעמה, נערן, נתיב הגדוד, פצאל, קליה, רועי, רותם, שדמות מחולה, תומר.

[העבודה על הפוסט הזה לקחה שעות רבות; תרומות לבלוג יתקבלו בהכרת תודה]

בשבוע שעבר שוב הוצת בית כנסת ביהודה ושומרון. אלמונים הסתננו אחרי חצות להתנחלות איתמר, שפכו דלק בבית הכנסת והציתו אותו. המראות מוכרים: קירות מפויחים ספרי תורה חרוכים, וכתובות "תג מחיר" על הקירות: "יהודים החוצה" ו"היטלר צדק". זהו בית הכנסת ה-13 שהוצת בחמש השנים האחרונות ביהודה ושומרון. רשויות החוק ניצבות חסרות אונים מול התופעה שרק הולכת ומתגברת.

אה, סליחה.

מסגד, לא בית כנסת.
"ערבים החוצה", לא "יהודים החוצה".
"כהנא צדק", לא "היטלר צדק".
מסרבות לחקור, לא "ניצבות חסרות אונים".

את המסגד בעקרבה שהוצת בשבוע שעבר, הציבור היהודי כבר הספיק לשכוח; כמו הרבה עוולות אחרות שספגה עקרבה, וזכורות שם היטב, גם העוול הזה טבע בים של אדישות. 12 המסגדים שהוצתו בשטחים לפניו (ואחרים שהוצתו ביישובים ערבים ישראליים) לא מזיזים כנראה לאיש, אחרת אי אפשר להבין איך לא הוגש אפילו כתב אישום אחד (!) נגד חשודים; במרבית המקרים אפילו לא נעצרו חשודים. בזמן שהפה היהודי מלהג גינויים מקיר לקיר, האוזן הערבית שומעת בבירור מסר אחד, שעולה מתוך האדישות הזאת של רשויות החוק: אתם והמסגדים שלכם על הזין שלנו.

רק שוו בנפשכם מה היתה התגובה לו הוצת בית כנסת אחד (מעצרים המוניים, השתוללות של "תג מחיר").

הנה דבריו החסודים של נשיא המדינה:

"שריפת מקומות קדושים היא טרור… איננו יכולים להמשיך להתייחס לתופעות כאלה כתופעות שוליים, יש לעקור אותן מהשורש. אם לא נפעל בנחרצות, נשלם, כולנו, את תג המחיר".

אהה. אז זאת הסיבה שיש לפעול בנחרצות. שלא "נשלם כולנו" את תג המחיר. לתומי חשבתי שכבר יש מי שמשלם אותו – הכפרים הערביים שמסגדיהם הוצתו. אבל לא, הסכנה האמיתית היא ש"כולנו" (כלומר, כל מי שזה עדיין לא מזיז לו, ובקיצור, עמישראל) נשלם. זה קצת נשמע לי כמו "צריך לכבות את האיש הבוער הזה כי אנחנו עלולים להיפגע מהגיצים".

הנה דבריו החסודים של שר הביטחון:

"עלינו להוקיע תופעות כאלה, עלינו להמשיך ולחנך את הדור הצעיר לדעת להתייחס אל האחר. עלינו להמשיך להיות בני אדם, לנצח ולהישאר בני אדם".

תמשיכו להוקיע. תמשיכו לנצח. תמשיכו לא לעשות כלום. הרי רק לפני 3 חודשים הוצת דיר בעקרבה, עוד פעולת "תג מחיר" שאף אחד לא ספר, ובעצם למי היה פנאי, חטיבות שלמות בצה"ל עסקו בעצמן בביצוע "תג מחיר" קולקטיבי (ובכינויו המוכר, מבצע "שובו אחים") בכל אוכלוסיית הגדה המערבית.

הגינויים האלה נשמעים חלולים לא רק על רקע ההצתות הקודמות, אלא על רקע הסטוריה ארוכה של התנכלות ממוסדת. עקרבה היא מקרה מעניין, שההסטוריה שלו מלמדת על מנגנוני הכיבוש הרבה יותר מן הקרקס התקשורתי השגרתי שמתנהל סביב פעולות "תג מחיר". חשוב להכיר את ההסטוריה הזאת כדי למקם את מעשי ההצתות על הרצף העמוק שאליו הן שייכות; רצף שמדינת ישראל עצמה חוללה, במודע ובמזיד. כך אולי נבין את "אוזלת היד" בטיפול ב"תג מחיר", אוזלת יד רצונית ומכוונת. נערי הגבעות מדובללי השיער, המדלגים בזריזות עם פחי דלק ומיכלי ריסוס מכפר ערבי אחד למשנהו, אינם אלא עושי דברם השימושיים להפליא של פקידי המנהל, פוליטיקאים ושרים בממשלה. בין השר ש"מוקיע" בחריפות לבין הצעירים שהציתו את המסגד שוררת ברית אמיצה.

בעקרבה מבינים את האמת הפשוטה הזאת. בישראל נדרש מאמץ ניכר כדי להבחין בה.

עקרבה: ההתחלה

עקרבה היא עיירה בגב ההר בשומרון, בת כ-9,000 תושבים, 18 ק"מ דרומית-מזרחית לשכם. על אף שהיא נמצאת בשטח B, רצועת גב ההר כולה מהווה נדבך בסיסי בתפיסת ההתיישבות הישראלית בגדה המערבית עוד מימי "תכנית אלון". על כן לטשה מדינת ישראל עיניים חמדניות לקרקעות עקרבה – 142 אלף דונם לפי סקר הכפרים של 1945 – מיד עם תום מלחמת ששת הימים.

עקרבה החזיקה בקרקעות חקלאיות רבות ממזרחה לה ועד לבקעת הירדן. אלה נגזלו מיד; באוגוסט 1967 הוכרזו יותר ממחצית מקרקעות הכפר, כ-76 אלף דונם, שטחים צבאיים סגורים (שטחי אש 900 ו-904א). בפועל, כפי שנראה בהמשך, חלקם עמדו ללא כל שימוש צבאי והועברו לשימוש מאחזים יהודיים.

עם התגבשות תכנית ההתנחלות בגב ההר, סימנה מדינת ישראל גם את הקרקעות הקרובות יותר לעקרבה כראויות להתנחלות יהודית. היו אלה הימים הראשונים של הכיבוש, ימים שבהם המותר והאסור התערבבו בלי משים, כמעט ברישול, והמנהל האזרחי ניסה בזו אחר זו שיטות שונות להעביר קרקעות ערביות לידיים יהודיות. "תפיסה צבאית" היתה הכלי היעיל מכל (עד לבג"ץ אלון מורה ב-1979); מי יכול להתנגד להפקעת קרקע לצורך בטחוני דוחק, באותם ימים שבהם הגדה המערבית כולה רחשה "חבלנים"? השקר היה צעיר, אך כבר אז התחיל להבאיש, להירקב, להתפורר, ותחתיו נחשפה תאוות ההתפשטות הישראלית הגולמית.

השמדת היבולים

על פי עדויות תושבי עקרבה, במהלך שנת 1971 הגיעו אליהם נציגי המנהל וניסו לשדל אותם למכור להם שטח של 6,000 דונם. התושבים סירבו. באורח פלא, ממש באותה שנה הודיע המנהל לעיירה על תפיסה צבאית חדשה, של 5,000 דונם בשטח ששימש לחקלאות אינטנסיבית, רובו קרקעות פרטיות של תושבי עקרבה. בסוף ינואר 1972, אחרי שהשדות כבר נזרעו, סימנו השלטונות את גבולות השטח. במרץ כבר צמחה התבואה.

צה"ל לא אהב את מראה היבולים הצומחים על השטח שזה עתה נתפס. באפריל 1972 נשלחו מטוסי ריסוס להשמיד את היבולים; כ-2,000 דונם של תבואה הושמדו כך, צעד שהיה חסר תקדים בתולדות המאבק של השלטון היהודי בישראל באוכלוסיה הערבית. לעומת זאת, האיפול התקשורתי שהוטל על האירוע היה מוכר בהחלט, דפוס משת"פי קבוע ביחסי התקשורת עם השלטון בישראל; המעשה הברברי הזה לא דווח כלל בעיתונות בארץ, ורק ביולי באותה שנה, שלושה חודשים מאוחר יותר, דלף דרך דיווחים בעיתונות הצרפתית. או-אז פרצה סערה-זוטא.

סיעות האופוזיציה משמאל תקפו בחריפות את תפיסת האדמות בעקרבה והצביעו על כך שמטרתה אינה צבאית אלא הקמת התנחלות יהודית. שר של מפ"ם, ויקטור שם-טוב, דרש שמעשים כאלה לא יישנו במדינת ישראל. עיתונאי בכיר ב"דבר", דוד זכאי, כתב: "למעשה שנעשה בשדות עקרבה אין כפרה". נזכור ש"דבר" היה העיתון הרשמי של מפא"י, מפלגת השלטון, אותו שלטון שהשמיד את שדות עקרבה. דיווחיו של הכתב הצעיר נחום ברנע על הפרשה הם מעשה לוליינות מפותל בין פליאה מרוסנת על האופן שבו משתלטת ישראל על אדמות ערבים לבין הגנה כבדת-ראש על ההצדקות למעשיה.

ערבים החוצה, יהודים פנימה

מה שדקר במיוחד את העין בפרשת עקרבה היה לא רק השמדת היבולים אלא העובדה שהתבררה תוך שבועות ספורים מהתפוצצות הפרשה: התפיסה הצבאית של האדמות נועדה להעבירן לידיים יהודיות – התנחלות נח"ל גיתית מדרום מזרח לעקרבה, על גבול השומרון והבקעה. שימו לב לכלים השלובים: כיוון שהתפיסה היא צבאית, אפשר לעשות בה שימוש "צבאי" – כמו הקמת היאחזות נח"ל.

השקר היה גלוי. ב-2 ביולי 1972 משרד הביטחון הכריז: "לא יוקמו יישובים באדמות עקרבה בשומרון", והשטח ישמש לאימוני צה"ל. אבל כבר בסוף אוגוסט עלתה על הקרקע התנחלות נח"ל גיתית, במבצע חשאי שעליו ניצח אלוף פיקוד המרכז, רחבעם זאבי, במה שבישר את שיטת הפעולה הקלאסית של מפעל ההתנחלויות: לפעול "מאחורי גב" השלטון – בעידודו הנמרץ של השלטון. אדמותיה של גיתית הן בדיוק אותן אדמות שנתפסו בצו הצבאי מתושבי עקרבה – כך על פי מסמך רשמי של מדינת ישראל, דו"ח שפיגל. על פי חוקר ההתנחלויות דרור אטקס, כ-3,200 דונם מאדמות עקרבה הועברו כך לגיתית ב-1972. בפברואר 1973 נחום ברנע אוזר עוז וכותב: "מלחמת הצבא בערבים שניסו להיכנס לשטח (מלחמה שהגיעה לשיאה בריסוס המפורסם) נעשתה גם מתוך הכרה שהשטח נועד להתיישבות יהודית". בדצמבר 1974 אוזרחה גיתית. המהלך הושלם (עוד על שלל השיטות לנישול פלסטינים מאדמתם בבקעת הירדן, ראו כאן וכאן).

גם הצד השני של המפה הפוליטית הבין את השיטה. צבי אילן, עיתונאי וארכיאולוג שראה בזכויות היהודים בגדה המערבית עניין מובן מאליו, הצדיק כך את הגזל:

"אין להשתמט ולהכחיש – גיתית תל-טל תקבל חלק מאדמות עקרבה, שהופקעו לצרכי ביטחון. הנך נאלץ להתייחס ולהביע עמדה – האם זה הומאני, האם זה צודק? תשובתי אני חיובית. בקעות, חמרה, כור, גיתית, מעלה-אפרים – יישובים אלה שהוקמו במדבר שומרון – מסמנים את הגבול המערבי של תחום "תכנית אלון" בבקעת-הירדן. הם גובלים בשטחי הכפרים של במת-ההר עצמה, אדמותיהם זיבורית יותר ומקבלות פחות מים. ובכן, "תכנית אלון" היא פשרה נוראה, שהולכים לעשותה בלב דואב, אך גבולותיה נחשבים גבולות הבטחון שמהם אין לסגת. אם מחייב הדבר להפקיע קרקעות כפרים ערביים – הרי זה הכרח לא יגונה".

ובכן, מכל טוב יש כאן. ראשית, "תכנית אלון" היא פשרה נוראה; ליהודים, כמובן, לא לערבים. שנית, העירוב המוחלט בין התיישבות ל"בטחון" – גבולות הבטחון חופפים במדויק לתכנית ההתנחלות, גם אם ברור לכל שיישוב דל-אוכלוסין בשולי בקעת הירדן לא מקנה שום יתרון אסטרטגי אלא להיפך – מטיל מעמסה נוספת על מערכת ההגנה. ושלישית, החשוב מכל: צריך להגדיר את המעשה כ"הומאני", כי אנחנו ציונים והציונות היא עסק הומאני.

אם הכל נכון וצודק והומאני, מדוע שיקר משרד הבטחון ביחס למטרת התפיסה הצבאית של אדמות עקרבה? ובתרגום לימינו: אם הכל נכון וצודק והומאני, מדוע מסתיר משרד השיכון את מכרזי הבנייה בהתנחלויות? מדוע מסתיר צה"ל את ממדי הפגיעה באזרחים בעזה? מדוע מי שמעז פשוט לדווח על האמת מוגדר כ"בוגד"?

אם המשטר בארץ הזאת בוהק למרחקים מרוב הומאניות, מדוע הוא עסוק כבר עשרות שנים בהסתרה והכחשה של הדברים שהוא מעולל לערבים?

המחאה ודעיכתה

פרשת עקרבה הפיחה רוח חיים בשמאל החוץ-פרלמנטרי. יחד עם הגירוש הכפוי של אלפי בדואים מפיתחת רפיח בינואר 1972 לצורך הקמת העיר ימית, סימנה השמדת היבולים בעקרבה קו פרשת מים שצעירים רבים בקיבוץ הארצי וגם בקמפוסים בתל אביב ובירושלים לא הסכימו לחצות. בעקרבה הפגינו חברי שי"ח (שמאל ישראלי חדש), שאף נשפטו ונקנסו על כך. הוויכוחים בעד ונגד פעילי שי"ח והיחס הראוי אליהם האפילו על הוויכוחים בעד ונגד עצם המעשה שעליו מחו – גזל אדמות מערבים ומסירתן ליהודים. גם זהו דפוס שהשתרש עד ימינו בשמאל הישראלי: דיונים על מקומו של השמאל בחברה דוחקים לשוליים דיונים על מדיניות המשטר כלפי מיעוטים משוללי זכויות.

בכתבה מעניינת מ-2011 חשפה ניבה לניר, שהיתה אז פעילה בשי"ח, כמה הבטים מעניינים של פרשת עקרבה. לניר אירגנה בזמנו עצומה פומבית נגד נבלת עקרבה, ופנתה לפרופ' מיכאל ברונו – לימים נגיד בנק ישראל – בבקשה לצרף את שמו לעצומה. ברונו נשא אז בתפקיד ממשלתי רגיש – ראש צוות "ליישוב הפליטים ופיתוח השטחים המוחזקים". הוא הסכים, אך באורח פלא, עוד לפני שראתה המודעה אור, זומן לשיחת "נזיפה" אצל ראש הממשלה, גולדה מאיר. מסתבר שהשב"כ פרץ למשרדי שי"ח והחרים את רשימת החותמים. כך או כך העצומה התפרסמה, ובה התנוסס גם שמו של ברונו. הפרופסור הגדיל לעשות ואף פירסם מאמר במרץ 1973, שכותרתו "לאן מובילה הדרך מעקרבה", ובו מחה על כך שמעשה הנבלה חלף ללא הפקת לקחים וללא ענישת האחראים. "חלק מן השטח שהופקע", כתב ברונו, "נמסר בסופו של דבר ולמרבה האירוניה לידיהם של מתיישבים חקלאיים ישראלים".

ושוב, הניגון מוכר, וגם "האירוניה" מוכרת. מה שלא מוכר, ומחמיץ את הלב מקנאה, הוא עוז רוחו של הפרופסור לכלכלה, אדם שמעורבותו בשלטון לא סימאה את עיניו מלדעת טוב מרע. כאלה כבר אין בשלטון הישראלי של ימינו.

במשך שנה געשה העיתונות העברית סביב פרשת עקרבה, ואז, כמעט באחת, חדלה ממנה. בין קיץ 1972 לקיץ 1973 הוזכרה עקרבה בנשימה אחת עם איקרית ובירעם; היא היתה לסמל של ברוטליות קולוניאלית ישראלית. והנה, היא נשכחה כך כך מהר, כל כך ביסודיות, עד ששמה לא אומר דבר לרוב הישראלים כיום. הגל האדיר של ההתנחלויות בלע אותה ולא הותיר ממנה זכר. יהודים מחסלים פרנסה של ערבים בגדה המערבית? יהודים תופסים קרקעות של ערבים? פיהוק.

שנות האלפיים: עקרבה בצבת איתמר-תפוח

הצצה קלה במפה תגלה שעקרבה עטופה ממערב בחגורה של התנחלויות האגרוף של שומרון – איתמר-יצהר-תפוח. מכיוון שכל אדמותיהם במזרח נגזלו, עיקר החקלאות של תושבי עקרבה מתרכז ממערב לעיירה. הקירבה להתנחלויות האגרוף פירושה חיים תחת אלימות והתנכלויות קבועים. כל יציאה למסיק או למרעה עלולה להסתיים בפציעה או מוות.

באוקטובר 2002 יצאה קבוצת פלסטינים מעקרבה למסוק זיתים בחלקה שנמצאת קילומטר וחצי דרומית לאיתמר. קבוצה של מתנחלים מאיתמר ומגבעה 777 (גדעונים) ירדה לכיוונם והחלה לירות לעבר המוסקים. שני פלסטינים נפצעו, ואז הגיעו קרובי משפחתם מכפר עקרבה. הרוצח האלמוני כיוון וירה שוב, הפעם כדור קטלני, לעבר האני בני מניה, בן 24. הוא מת מאיבוד דם. ככל הידוע, לא נעצרו חשודים והרוצח מסתובב חופשי (כמו עוד רוצחים שיצאו מאיתמר). התקפות כאלה, שמותירות אחריהן כבשים מתות ותושבים פצועים, הן עניין של שגרה.

צפונית לעקרבה נמצא כפר יאנון, כפר-בת של העיירה, בשטח C. יאנון מוקף משלושת עבריו – מערב צפון ומזרח – במאחזים לא חוקיים, שלוחות של איתמר: גבעה 777, גבעה 836, וגבעות עולם. גבעות עולם הוא משכנו של אברי רן, האב המייסד של המאחזים והסיבה העיקרית לכך שרוב תושבי יאנון, כ-270 איש, נטשו את כפרם, עברו "טרנספר מרצון" אחרי סדרת התנכלויות אלימות ארוכה ואכזרית. ב-2011 ירד מספר התושבים במקום ל-35 איש, ומאז הוא מטפס באיטיות חזרה (ראו כאן חוברת שלמה שכתבו מתנדבים בינלאומיים על שגרת החיים בכפר תחת הכיבוש הישראלי).

רן התמקם באזור בשנות ה-90' והשתלט על אדמות של יאנון. מהר מאד החלו הנערים שהתקבצו סביבו למרר את חיי התושבים: יריות לעבר הכפר, הפניית זרקור מאיים אל בתי הכפר בלילה, מניעת גישה לשדות, ניתוק זרם החשמל לכפר, ריקון מכלי מים ורחצה במאגר המים של יאנון. רשויות החוק, שקיבלו לידיהן את התלונות והראיות, לא עשו דבר.

אברי רן עצמו תקף כמה פעילי שמאל ואף התעלל בתושבי יאנון. הנה קטע מעדותו של ר'סאן חדר סולימאן מ-2001, שנמסרה ל"בצלם", על אירוע שבו הוא ועוד ארבעה תושבים נחטפו בידי רן ואנשיו:

"הם הבחינו בכך שאנו מתכוונים לעזוב ושלושה מהם התחילו לירות לעברנו ולכיוון עדר הצאן. הסתתרנו מאחרי סלעים שהיו במקום והתחלנו להתרחק בזחילה לאחור. לפתע ראיתי שחמישה מהמתנחלים רצים לעברנו מהכיוון הנגדי. חמשת המתנחלים הצליחו להשיג אותי. זיהיתי אחד מהם, גבר בשם אברי, בערך בן חמישים. אברי כיוון את נשקו לראשי ודרש ממני לבוא איתו להתנחלות. הסברתי לו שלא עשינו דבר ואנחנו בסך הכל רועים את הצאן. הוא הכה אותי בראש בקת האקדח שברשותו ודרש שאבוא עמו. אמרתי לו שלא אעלה להתנחלות גם אם יירה בי. אברי הורה לארבעת המתנחלים האחרים לירות בנו אם אני אמשיך לסרב לעלות איתו להתנחלות. הם עשו עיגול מסביבנו והתחילו לירות ברובים לכיוון הקרקע, בסמוך לרגלינו. התחלנו לבכות ולצעוק למרות שלא נפגענו מהירי. החלטתי שנלך איתם.

הם הובילו את חמישתנו בטור. הלכתי בסוף הטור ואברי תפס אותי כל הזמן בשיערותי כאשר אקדחו מכוון לראשי. הלכנו בערך 300 מטר עד שהגענו לגדר. הם הורו לנו לשכב על הקרקע כאשר פנינו מופנות כלפי מטה. ארבעת הצעירים נשכבו ואני סירבתי כי פחדתי שיירו בנו ויהרגו אותנו בזמן שאנחנו שוכבים. הם התחילו לבעוט ולהכות אותי בכתות הנשקים שברשותם. בכיתי והתחננתי בפני אברי שיעזוב אותנו, אבל תחנוני לא הועילו…

בשלב מסוים הבחנתי בכך שאברי שם את האקדח מאחורי גבו, התרחק בערך שלושה מטרים, לקח אבן גדולה שמשקלה עולה על עשרים ק"ג והתחיל להתקדם לעברי. קמתי בבהלה והוא זרק את האבן על הרצפה והחל לקלל. הוא קרא לשאר המתנחלים והם הכו אותי בכל גופי. רוב המכות היו בחזי, בפני ובאזור האשכים.

דם רב התחיל לרדת מפני וגופי התחיל להכחיל. הרגשתי סחרחר ואז הבחנתי בהגעתו של ג'יפ אזרחי נוסף. מהרכב ירד מתנחל ובידו מקל ארוך. המתנחל הכה אותי במקל בעוד יתר המתנחלים צוחקים בקול רם. קמתי בבהלה, דחפתי את המתנחל שאחז במקל, והתחלתי לרוץ. אני לא יודע מאיפה שאבתי את הכוח. אברי, שעמד והביט כיצד מכים אותנו, לקח את אקדחו וירה לעברי כשהייתי במרחק של כשני מטר ממנו. תיארתי לעצמי שינסו לירות בי אבל העדפתי למות כך ולא למות מעינויים. לא הרגשתי שנפגעתי והמשכתי לברוח".

המשטרה הפלסטינית הזעיקה את המשטרה הישראלית, שהגיעה לגבעות עולם ושחררה את יתר החטופים. סולימאן עצמו נלקח לבית חולים ושם הוצא מרגלו הקליע שירה רן.

מתוך כ-150 משפחות, נותרו בכפר יאנון תושבים בודדים, בעיקר זקנים. היתר נטשו מאימת מתנחלי המאחזים שמסביב. אברי רן, עבריין שגורר אחריו מספר הרשעות בעבירות תקיפה ומרמה, הספיק מאז להסתכסך עם כל שותפיו לשעבר באזור המאחזים, שספגו את נחת זרועו האלימה. רק אז הם נזכרו לפתוח עליו את הפה, בריונים שחשו לפתע נבגדים כשמצאו עצמם מן הצד הלא מוכר של האגרוף.

מסכת ההתעמרות ממשיכה: מטלפי המתנחלים לטלפי הצבא ובחזרה

מה שניתן לעשות ביאנון הקטן – טרנספר מרצון – לא ניתן לעשות בעקרבה בת אלפי התושבים. אבל שגרה היא שגרה, ולמרר את חיי התושבים צריך. באפריל 2004 פשט כוח צה"ל על בית בעקרבה ותוך כדי ירי לעבר חלונות הבית קרא לבעלים לצאת החוצה. בעל הבית, מוחמד דירייה, פתח את הדלת ונורה למוות במקום. מאוחר יותר הסתבר שצה"ל רצח את האדם הלא נכון; אחיו של מוחמד, איברהים, שגר בבית הסמוך, היה המבוקש שחיפשו אחריו. בצה"ל מסרו ש"הוסקו מסקנות"; ענישת האחראים, מן הסתם, איננה אחת מהן.

ביולי 2012 אירעו במקום התרחשויות שלא ניתן לכנותן אלא התנכלויות משותפות של חיילים ומתנחלים בתושבי עקרבה. באירוע אחד ירדו מתנחלים מאיתמר ומגבעה 777 למעיין שסמוך לשדות עקרבה והחלו לטבוח בכבשים. פלסטיני שניסה לעצור בעדם הוכה בידי חייל, ואחר נכבל ואחר כך הוכה בעודו כבול – קודם בידי חיילים, ואז בידי מתנחל שהחזיק גרזן בידו, עד לאובדן הכרה. לכל אורך האירוע תקפו החיילים את הפלסטינים שניסו לגונן על הכבשים ועל השדות שלהם.

האזור שבו התרחשו התקריות האלה היה כלול בשטח אש 904א, שהוכרז ב-1967 אך בפועל לא נעשה בו שימוש צבאי מראשית שנות ה-80'. בתחילת 2012, עם התגברות ההתנכלויות של מתנחלי המאחזים בחקלאי עקרבה, ריענן צה"ל את איסור הכניסה לאזור. תרגום: איסור כניסה לערבים בלבד. מתנחלי גבעה 777, שנמצאת גם היא בתוך שטח האש, המשיכו לנוע בו בחופשיות ולעבד את האדמות שנגזלו מעקרבה. המאחז הזה, אגב, כמו כל המאחזים, הוקם בניגוד לחוק, מה שלא מנע ממשרד השיכון להזרים לו 800 אלף שקל לתשתיות ומבני ציבור. למעשה גבעה 777, בעצמו מאחז-בת של איתמר, הוציא כבר מאחז-בת משלו – מתנחל בשם קובי שרועה את צאנו בשדות החיטה של עקרבה.

נסכם: ב-1967 נסגרים עשרות אלפי דונם משטחי עקרבה בשטח אש, שלאחר 15 שנה הצבא זונח אותו; ב-1972 נתפסים עוד 5,000 דונם משטחי העיירה בתפיסה צבאית. 3,200 דונם מן השטח שנתפס מוקצים מיד להתנחלות גיתית, ולאחר 30 שנה, כאלף דונם מן השטח שהוגדר "שטח אש" עוברים לשליטת מאחז "גבעה 777". הבעלים המקוריים של הקרקע נזרקים החוצה ונאסר עליהם לשוב לאדמתם. הפולשים – בין ברשות החוק ובין בקריצתו – מקבלים יד חופשית להשתלט על שדותיהם. הנה לכם, בתמצית, הצדק שכוננה ישראל בשטחים, תחת המטריה הנוחה כל כך של "צרכי ביטחון", "אימונים" ו"שטחי אש".

ראוי להזכיר שגם האמתלה שצה"ל סיפק – השדות נחסמים לגישת הפלסטינים כדי להגן עליהם מפני המתנחלים – נדחתה בבג"ץ בשנת 2006 (הרי זו "כמדיניות המצווה על אדם שלא להיכנס לביתו על מנת להגן עליו מפני שודד האורב לו שם על-מנת לתקפו", קבע בג"ץ). אותה פסיקה הטילה גם על הרשויות חובה להגן על שלומם ורכושם של חקלאים המבקשים לעבד את אדמתם בשטחי הגדה – חובה שהצבא והמשטרה, כידוע, רואים עצמם פטורים ממנה.

(במאמר מוסגר נזכיר שמתנחלים משתלטים על אדמות פלסטיניות פרטיות גם ללא החסות של "שטחי אש"; זה מתאפשר לאור מגבלות התנועה על פלסטינים, שמונעות מהם להגיע באופן סדיר לשדות בסמוך להתנחלויות. מאז 2006 השתלטו המתנחלים על כ-6,000 דונם כאלה).

בל יהיה ספק בליבכם: לו יכלו הרשויות להרוס את כל עקרבה על 9,000 תושביה, היו עושות כן. הראיה – כשהמבצע בר-ביצוע, אין לבטים מוסריים. לעקרבה יש אדמות בצפון בקעת הירדן, אותן מעבדות 9 חודשים בשנה 3 משפחות שמונות 25 נפשות. גם השטח הזה, הנקרא ח'רבת עין כרזיליה, נמצא בתחומי שטח אש 904 – אותו שטח אש שעד לפני שנתיים צה"ל שכח מקיומו. במשך עשר שנים ניהלה מדינת ישראל מאבק משפטי נגד קהילת הרועים הענייה והנידחת הזאת, עד שבינואר השנה הובס האויב האימתני: ח'רבת עין כרזיליה נהרסה כליל, וצינור המים שלה נותק. בבקעת הירדן הטרנספר נטול מעצורים.

כאן המקום להעיר שגרגרנות הקרקע הישראלית כל כך מופרזת בבקעת הירדן, עד שהיא יוצרת פרדוקסים מביכים. רוב מושבי הבקעה, חרף אוכלוסייתם הדלה, חולשים על שטחים עצומים שהוקצו להם לאחר שהופקעו מאוכלוסית הבקעה הילידית בדרכים שונות. אבל המושבים אינם יכולים לעבד שטחים גדולים כל כך; על כן הם מחכירים אותם לפלסטינים, שיישוביהם סובלים מן הבעיה ההפוכה – מצוקת קרקעות חקלאיות ועודף ידיים עובדות. מין עסקה סיבובית מסריחה ונצלנית, ולמעשה גם לא חוקית: כללי הקצאת הקרקע של המועצה האזורית בקעת הירדן והחטיבה היהודית להתיישבות בהסתדרות הציונית אוסרים להחכיר קרקע למי שאינו אזרח המדינה (רבאק, בשביל מה הפקענו את זה?!?). על פי דו"ח "כרם נבות", אלפי דונמים של יהודים מוחכרים כך בגדה המערבית לידיים ערביות, ויש גם מתווכים שגוזרים קופון באמצע. גם מושב גיתית נוהג כך בקרקעות שנתפסו מעקרבה.

הפרק האחרון במסכת ההרס של עקרבה וסביבתה נרשם לפני חודש: דחפורים של המנהל האזרחי הגיעו לח'רבת א-טוואייל, כפר קטן בין עקרבה ליאנון, והרסו את כל תשתית החשמל שבו (80 עמודים), שנתרמה בידי ממשלת בלגיה. מעל הכפר העתיק הזה מרחפת חרב ההריסה מאז תחילת השנה, ואם לשפוט על פי גורלם של אל-חדידייה וח'רבת טאנה שבבקעה, החרב הזאת תבשר אחריה עוד ועוד מחזורי חורבן והרס. בינתיים יש כמה ישראלים יקרים שמנסים לשמור על שביב של תקווה במקום.

בישראל זה נראה מובן מאליו שאנשים שחיים עשרות שנים על אדמתם חייבים לעוף ממנה כדי "לאפשר לצה"ל להתאמן"; אך להנמקה הזאת אין שחר, לא מוסרי ולא משפטי. הנה תזכורת מן הדיווח של "בצלם":

"גירוש תושבים מבתיהם בשטח כבוש כדי לאפשר לצבא הכיבוש להתאמן בשטחם אינו חוקי. על פי המשפט ההומניטארי הבינלאומי, גירוש כזה יהיה מותר רק בנסיבות חריגות, כאשר הדבר נחוץ לצורך צבאי דחוף או לצורך שמירה על בטחון האוכלוסייה המקומית. גם אז – על הגירוש להיות זמני, במהלכו יש לספק להם, ככל שאפשר, דיור חלופי בתנאים סבירים."

לפעמים אפילו בצה"ל נשכח הבולשיט הבטחוני לשניה, ובין קריצה אחת למשנהה מסתנן רגע יקר מפז של אמת. כך קרה בדיון של ועדת המשנה של ועדת החוץ והביטחון לנושא איו"ש במאי האחרון. אל"מ עינב שלו, קצין אג"מ בפיקוד מרכז, הודה בדיון שהרצון לפעול נגד תופעת הבב"חים (בנייה בלתי חוקית של קהילות פלסטיניות אשר – חובה תמיד להזכיר – אין להן שום אופציה חוקית לבנות על אדמתן) הוא אחת הסיבות המרכזיות שצה"ל מגביר בתקופה האחרונה את האימונים בבקעת הירדן. בהקשר הזה הוא ציין: "אחד ההליכים הטובים שיכולים לחמוק בין האצבעות הם חזרה של שטחי אש למקום שבו הם אמורים להיות והם עדיין לא שם." תרגום: החייאת שטחי אש היא מכשיר מצוין ל"ניקוי" השטח מערבים. יידע כל חייל עברי שמתאמן בבקעה ותדע גם אימו לשם מה הוא מתאמן.

סיכום: דג הטרור היהודי מסריח מהראש

אחת ההצלחות המסחררות של מפעל ההתנחלות הישראלי, מעבר למציאות הבלתי הפיכה שהוא יצר בשטחים, הוא התקבעותה של תמונת מציאות כוזבת בתודעתם של מרבית הישראלים. על פי התמונה הזאת, את מפעל ההתנחלויות הוביל בהתחלה מיעוט זעום ומשיחי, שעם השנים אומנם גדל, אבל הוא עדיין מיעוט. בדרכי עורמה וכחש המיעוט הזה מצליח להפיל בפח ממשלה אחר ממשלה, כולל ממשלות "מתונות", ולגרור את ישראל עמוק יותר אל ביצת הכיבוש, נגד רצונם וטובתם של מרבית האזרחים. על פי אותה תמונה, מדינה שלמה על זרועותיה השלטוניות – הצבא, משרדי הפנים והתשתיות, המנהל האזרחי, מערכת המשפט ועוד – מוחזקת בת ערובה בידיו של מיעוט לאומני שעושה בה כרצונו. אחיזתו של הדימוי הזה כה חזקה עד שלא רק השמאל מאמין בו אלא גם קיצוני הימין, "נוער הגבעות" שמורד במלכות בזעם אדולוסנטי, כאילו היה שורד על מקומו יום אחד ללא תמיכתה המוצקה של אותה מלכות.

התמונה הזאת מופרכת מן היסוד. יש הר עצום של ראיות לכך שהמדינה עצמה מתמסרת ברצון לאותו "מיעוט", ולפעמים אף קובעת לו מראש את יעדיו. מציתי המסגד בעקרבה של 2014 הם יורשיהם של מרססי השדות של עקרבה ב-1972, עובדי מדינה בתשלום. אלה גם אלה צועדים שלוב-ידיים עם הפקידים שחתמו על צווי התפיסה הצבאית ושטחי האש מסביב לעקרבה. היד אותה יד, האגרוף אותו אגרוף, הקורבן אותו קורבן. כשנשיא המדינה מכריז שיש "לעקור את התופעות האלה מן השורש", קשה שלא לשמוע בדבריו משמעות הפוכה, נחבטת כמו ציפור כלואה; את מי לעקור מן השורש? את הילידים או את הטרור היהודי? אבל שורשיו של הטרור היהודי, כבוד הנשיא, הם משכן הכנסת והממשלה, אלה שאסרו מלחמה על האוכלוסיה הפלסטינית הכבושה ב-1967 וגמרו אומר לנשלה מכל נכסיה החומריים. הפורעים שמציתים מסגדים הם הקצף על פני המים, והמים עכורים ועמוקים מאד.

במערך הפוליטי הזה יש שלוש צלעות: השלטון, המתנחלים, והציבור הרחב. לכל אחד מהם סיבות משלו להמשיך ולטפח את התמונה השקרית של "מיעוט קיצוני שגורר מדינה שלמה בשערותיה". המתנחלים רואים בכך עדות מוחצת לעוצמה הפוטנטית של הזיק המשיחי בהסטוריה היהודית, נצחון הרוח על החומר והתממשות דבר ה' במציאות; השלטון מטפח אותה באדיקות כדי להתנער מאחריותו לתוצאות האסוניות של מפעל ההתנחלויות; בעודו מוקיע את הקצף שעל פני המים הוא יכול להמשיך, ללא מפרע, להעמיק ולהשחיר את המים. והציבור הרחב, גם הוא מוצא רווחה נפשית גדולה באשליה שאין לו יד ורגל בעוולות שמתרחשות מתחת לאפו; אנחנו תינוקות שנשבו, כספינו וחיילינו הטובים נשבו גם הם, ולא נותר לנו אלא להתבונן מן הצד איך חבורה מופרעת מחרבת לנו את המפעל הציוני.

הסיפור הבדיוני הזה נוח מאד, כמובן, והוא התשובה האמיתית למי שתוהה עדיין כיצד יכול המפעל הזה להמשיך בהצלחה כזאת כל כך הרבה שנים. לא די בכך שהמפעל מייצר רווחים נאים, אלא שגם הפסולת והזוהמה שהוא מפיץ מיוחסות לכמה עובדים סוררים במחלקת התברואה ש"מכתימים" את כולנו. פעם קראתי לזה גמביט "והיה מחננו טהור". המחנה אכן נותר טהור, אבל במחיר נוראי: הוא הופך מציבור מעורב פוליטית לבצק חסר צורה, חומר נוח ללישה בידי תועמלנים ודמגוגים, מסה של אדישות קהת חושים. וככל שהוא מתרחק מן הבחירה הראשונית שלו להפוך לכזה, כך הוא מתרחק מן ההבנה שהוא זה שבחר, הוא זה שהכריע.

ורק הוא יכול לבחור גם אחרת.

[תודה לדרור אטקס]

[ותודה לתורמים לבלוג]

כשמישהו יסכם פעם את הפרויקט הציוני, בתרועת ניצחון או בתוגת מפסידים, לא משנה, הוא יידרש גם לתמיהה מוזרה אחת: כיצד זה קרה שכל כך הרבה אנשים מקשרים ציונות עם עשייה ובנייה, ולאו דווקא עם הרס ונסיגה. שהרי במקביל לקדחת הבנייה הבלתי פוסקת, בעיקר מעבר לקו הירוק, תמיד נשמעו גם נהמות הדחפורים: עולים, חובטים, שוברים ומרסקים. שיכונים לעולים הוקמו במהירות שיא, שכונות בנה-ביתך, שכונות לאנשי קבע, פרברי שינה, מגדלי יוקרה צצו בכל פינה; ובאותה שעה ממש גרף מלאך ההסטוריה הציונית עוד ועוד ערימות של הרס וחורבן מאחורי גבו.

ההריסות, כמובן, יועדו לערבים. מדי פעם הורסת המדינה גם בדל-מאחז יהודי בשטחים; הורסת ידי חובה, בהרכנת ראש חסודה לבג"ץ. בל יעלה על דעתו של איש להשוות בין בן גזע האדונים שאינספור אפשרויות חוקיות פתוחות בפניו לבנות את ביתו לבין בן גזע העבדים שכל הארץ, עד קצה האופק, חסומה בפניו בהררי סייגים משפטיים; בין מי שמבקש ואף מצליח להקים את ביתו על קרקע גזולה לבין מי שמבקש ולא מצליח להקים את ביתו על אדמתו הפרטית; בין מי שהריבון יאבטח את ביתו באמצעות הטלת משטר אימים על כל שכניו לבין מי שיכול רק לחלום על כך שהריבון יאבטח אותו.

ועוד אולי יתמה אותו אדם על כך שמעט כל כך ישראלים ידעו בכלל על ממדי ההרס הזה, שהתחולל כל הזמן, מדי שבוע בשבוע, כמעט אין יום שמדינת ישראל לא הורסת בית ערבי כלשהו בין הירדן לים. ועל הזיכרון הישראלי הקצר יתמה, זיכרון שכבר שכח מזמן כיצד השלטון הזר הבריטי עולל לנו בדיוק אותם פשעים. והתמיהה הגדולה מכולן תהיה על אותם אלה שידעו ובכל זאת תמיד הניחו איכשהו שההרס הזה נכון, ראוי, מוצדק משפטית; שהם הניחו, בפשטות שאין לחשוב אחריה, כי כמחצית מן האוכלוסיה בין הירדן לים, אותה מחצית שבמקרה דוברת ערבית, היא גם פורעת חוק מטבעה, פשוט לא מסוגלת לציית לחוקי הבנייה, ולא רק זאת, אלא גם לוקה באיוולת וקוצר רואי משוועים כל כך, שהיא ממיטה על עצמה כל כך הרבה הריסות בתים, מרוששת את עצמה לדעת. הרי מה פשוט יותר היה מלתכנן כראוי ולהגיש כראוי ולקבל אישור כראוי ואז לבנות? בקיצור, מה פשוט יותר מלהיות יהודי?

כן, ככה חושבים לעצמם הישראלים שומרי-החוק, ומישהו פעם יתהה גם על כך. נניח כעת לתמיהות האלה ונחזור למציאות האפורה של פסולת הבניין והרהיטים ההפוכים. זה קורה כל הזמן, כמעט ללא זכר בעיתונות, זה עובר ליד האוזן וחולף הלאה. נהמת הדחפורים היא רעש הרקע הקבוע של הציונות. תאזינו לו כמה רגעים.

* * *

"הרס בית משפחת אל-ערבייה (בענתא) עולה על כל הדברים הנוראים שראיתי ב-17 שנותיי ברבנים למען זכויות אדם. לא הייתי מאחל לאויביי המרים ביותר להביט במראה של ילד או ילדה שחוזרים מבית הספר ומגלים שהרסו להם את הבית."
(הרב אריק אשרמן)

* * *

להוציא פגיעה בגוף ובנפש, אין פגיעה אכזרית יותר באדם מאשר הריסת ביתו. המשמעות הכלכלית עבור רוב האנשים היא אובדן ההון העיקרי שצברו בחייהם; נסיגה של 20-30 שנים לאחור מבחינת העצמאות הכלכלית. אבל הרס הבית הוא כמובן הרבה יותר מזה. זהו הרס המרחב האישי והאינטימי שבו נוצרו הזכרונות היקרים ביותר לאדם. עבור ילד – זהו המרחב בו נוצרו כל זכרונותיו האינטימיים. כל פרט קטן בבית, סתמי לכאורה לעין זרה, נושא איתו משמעויות אינטנסיביות עבור מי שגר בו. העץ בחצר, הזווית של הצללים שחודרים לחדר, המשקוף הסדוק, הסידור הפרטי של הבגדים או הצעצועים. כל אלה נמחים בהרף רגע ברוטלי כשעולה הדחפור על ביתך, והתחושה ההכרחית היא של תלישות – ניתוק וציפה בחלל מנוכר, לא אישי. המילה הזאת, שעברה זילות נוראה בשפה שלנו – "טראומה" – הולמת בדיוק מצב כזה.

* * *

מדינת ישראל הורסת והורסת. הנה שורה של הריסות כאלה, רצף חורבני, מתחילת השנה ועד הימים האחרונים. אי אפשר לתעד את הכל. אי אפשר להעלות מאות תמונות, של כל בית ובית שהמדינה הרסה בחצי שנה האחרונה. צריך לתפוס את הזוועה, אבל אי אפשר לתפוס אותה. בינתיים נסתפק בדגימה. תנו כבוד להורסים במלאכה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

* * *

בשנת 2011 לבדה הרסה ישראל כ-1,000 בתים בכפרים הבדואים בנגב. את הנתונים לגבי שנת 2012 משרד הפנים אינו חושף.

בשנת 2012 לבדה הרסה ישראל כ-600 מבנים ברחבי הגדה המערבית. כתוצאה מכך, 880 אנשים, יותר ממחציתם ילדים, איבדו את ביתם. כ-90% מההריסות היו בשטח C, היתר במזרח ירושלים.

נכון לעכשיו, סכנת הריסה מיידית מרחפת מעל 400 בתים בשכונות מזרח ירושלים.

מאז 1967 הרסה ישראל בשטחים הכבושים יותר מ-28,000 מבנים פלסטיניים.

37% מאדמות המדינה בגדה המערבית הוקצו להתנחלויות יהודיות מאז 1967; בכל אותה תקופה, רק 0.7% מאדמות אלה הוקצו לפלסטינים.

מאז 1967 צמחה האוכלוסיה הערבית במזרח ירושלים כמעט בכרבע מליון נפש; לאורך כל אותה תקופה, ניתנו במזרח העיר 3,900 היתרי בנייה בלבד.

כמעט במחצית משטח מזרח ירושלים הפלסטינית עדיין אין תכניות מתאר במשך 46 שנה. 35% מהשטח המתוכנן מוגדר "שטח נוף פתוח", שאין לבנות בו. רק 17% משטחי מזרח ירושלים הפלסטינית  עומדים לרשות התושבים לבנייה למגורים, והם מוצו כמעט עד תום. אין לתושבים פלסטינים במזרח ירושלים דרך חוקית לבנות בתים.

בשנים 2005-2009 אושרה בנייתן של כ-18,000 יחידות דיור בירושלים; רק 13% מהן אושרו במזרח העיר.

ברוב שטחי מזרח ירושלים מותרת בנייה עד 75%; במערב העיר מותרת בניה בין 75%-150%.

180,000 הפלסטינים המתגוררים בשטח C נאלצים להסתפק ב-0.5% משטחו בלבד להיתרי בנייה.

בשנים 2009-2010 אושרו 13 מתוך 776 בקשות של פלסטינים לבנייה בשטח C; זה  1.7% בלבד.

מדינת ישראל מתכננת למחוק כפרים שלמים בשטח C. נגד רוב מבני ח'רבת סוסיא (כפר בן 180 שנה), שמונה 250 נפש, הוצאו צווי הריסה. כך גם נגד תושבי ח'רבת א-דוקייקה וח'רבת זנותה, המונים כ-550 נפש.

* * *

ומה קורה כשהורסים את הבית הלא נכון? על טעויות (של יהודים) משלמים (הערבים) ואז מתוודים (בפני יהודים) ומקבלים חיבוק חמים.

* * *

אַרְצְכֶם שְׁמָמָה עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ וּשְׁמָמָה כְּמַהְפֵּכַת זָרִים (ישעיהו, א', ז').

רקע: הפוסט הנוכחי סוקר את ההתפתחויות בבקעת הירדן בחודשים האחרונים, וכן נתונים דרמטיים שנחשפו לאחרונה על השליטה בקרקעות הבקעה. כדי להבין את הרקע לכל הדברים האלה, כדאי לקרוא את הפוסט המקיף יותר שכתבתי לפני שנה וחצי: גירוש, ייבוש, רישוש: בדרך אל בקעת ירדן נקייה מערבים.

* * *

פינוי מביתך זה דבר שתמיד חשוב לתרגל

ישנם דברים שמתרחשים הרחק מעבר לתודעתם של הישראלים, על אף שהם מתרחשים קרוב מאד אליהם. למשל, שורר בשטח מצב נתון במשך שנים; הציבור לא יודע על כך דבר. השלטון מודיע שהמצב מבוטל; הציבור לא יודע על כך. אבל בעצם מתברר שהשלטון שיקר ושהמצב ממשיך להתקיים; שוב, הציבור לא יודע.

במצב של בורות כל כך קיצונית, של חסך כל כך עמוק במידע בסיסי, כל ניסיון לדבר על תכניות מדיניות או חזון ארוך-טווח הוא ניסיון סרק. במצב כזה, המשימה הדחופה ביותר היא קודם כל להנכיח את המידע בתודעה הציבורית, לגאול אותו מן הנשייה התקשורתית. כך קורה שפעילים או ארגונים בשמאל מוצאים עצמם אנוסים למלא את התפקיד שלכאורה היה מוטל על התקשורת במדינה דמוקרטית – תיעוד המציאות.

יש בישראל אזור אחד, ענק בשטחו, שמתרחשים בו מעשים אלימים מדי יום ביומו; ששוררת בו מדיניות קבע גזענית לחלוטין; שכל זרועות השלטון מעורבות בהנצחת המדיניות הזו ובטיפוחה; ובכל זאת, העניין של התקשורת בו (ולכן, גם של הציבור) שואף לאפס. קוראים לאזור הזה בקעת הירדן.

בקעת הירדן היא החצר האחורית של הכיבוש הישראלי בשטחים. אולי משום שהיא מתקיימת תחת איפול תקשורתי קבוע (להוציא דיווחים ארעיים על נסיונות פיגוע במחסומים), אולי משום שפחות מחמישית מהיהודים בישראל בכלל מודעים לכך שהבקעה היא שטח כבוש – מרשה לעצמה ישראל להתעלל באוכלוסיה הפלסטינית המידלדלת והולכת של האזור הזה באכזריות שאין דומה לה באזורים אחרים. בשנת 2011 הרסה ישראל כ-200 מבנים פלסטיניים בבקעה ועקרה מביתם 430 איש. המבנים הם לא חוקיים, כמובן, כי ישראל אינה מאפשרת כל בנייה פלסטינית בבקעה; 94% משטח הבקעה הם מחוץ לתחום לפלסטינים (אף כי הם מהווים כ-85% מאוכלוסית האזור).

על שלל הדרכים האלה – גזל קרקעות, ייבוש מקורות מים, הריסת כפרים שלמים, העסקת פלסטינים בתנאי עבדות, ומשטר המחסומים הדרקוני – כתבתי פוסט מקיף לפני שנה וחצי. מומלץ להיזכר בעובדות שנפרשו שם, שכן לא חל בהן כל שינוי מהותי מאז. אבל תמיד יש חידושים ודרכים יצירתיות נוספות להתעלל בתושבי הבקעה. בחודשיים האחרונים צה"ל מקיים תרגילי אש מסיביים בצפון הבקעה. לרגל התרגיל, חולקו צווי פינוי זמניים לכ-100 משפחות באזור אל-מליח, מקהילות ראס אל אחמר, חומסה, חירבת ראס, אבזיק, חירבת יארזה ואל-בוריג'. המשפחות, שמנו כאלף איש, צוו לפנות את בתיהן ב-11 בנובמבר  משעה מוקדמת בבוקר ועד הערב. בראס אל אחמר צוו חלק מהמשפחות לפנות את ביתן מדי יום, במשך 3 שבועות, בין השעות 6 בבוקר ל-6 בערב. בתאריכים 9-10 לדצמבר פונה כל כפר חומסה מיושביו, בשעות היום, לצורך תרגיל צבאי.

עד לאחרונה היה מדובר רק בפינויים לשעות היום. אבל לפני 10 ימים, ב-2 לינואר, פונו כל תושבי אזור אל-מליח, מהשעה 4 אחה"צ ועד ל-2 וחצי בצהריים למחרת. על פי סוכנות "מען", גם הפעם היה מדובר בכאלף איש. פעילות "מחסום ווטש" נתקלו ב"מחנה זמני" של מאות אנשים לצדי הכביש המוליך למחסום תיאסיר: "ילדים, זקנים, חולים, נאלצו לבלות את הלילה הקפוא (בבקעה, הלילות הבהירים מאד מאד קרים) תחת כיפת השמיים, כשהם ישנים על עגלות או בארגז המשאיות, וכל מה שמגן עליהם מצינת הליל הוא איזו יריעת ניילון עלובה."

את התושבים צריך לפנות כי הם מתגוררים בשטחי אש. או שמא, שטחי האש הוכרזו כדי לפנות את התושבים. תיכף נברר את העניין הזה. מכל מקום, בכירים בצבא מאשרים ש"בכוונת צה"ל להשתמש במבנים לא חוקיים שנבנו שם לצורכי התרגיל." מצוקת שטחי האש של צה"ל אכן נוגעת ללב וכל פטריוט ישראלי יסכים שאם צריך לבחור בין מטרות אימונים לבין מגורי משפחות אז אין ברירה – שהמשפחות יתחפפו. הרי לא יעלה על הדעת להפסיק להתאמן. בסך הכל, צריך להודות, זה די נוח: שטח בנוי הוא שטח בנוי, וערבים הם ערבים. המודל הזה הוא לא חדש, למעשה הוא כבר פועל ביפו, שם הסביר אחד המפקדים לתושב השכונה "שזה אימון לוחמה בשטח בנוי ושהם מעדיפים את עג'מי כי יש שם ערבים."

מה שקצת מטריד בעניין הזה הוא שמעולם לא נשמע על פינוי משפחות יהודיות שהתנחלו בשטחי אש. כך למשל יכולים מתנחלי גבעה 777, מאחז של איתמר, לגור בתוך שטח אש ש"סגור לערבים בלבד". ועוד דוגמה, גם היא מ"מחסום ווטש": "ממול לאדמות המעובדות של התנחלות רועי היו אדמות מרעה פלסטיניות, שכמו רבות אחרות הוצב עליהן לפני 3 שנים שלט בטון "שטח אש!!! הכניסה אסורה!". אלא שבינתיים חמדו אנשי רועי את האדמות, גידרו את השטח ונטעו בו גפן. היום עומד לו כרם יהודי, היחיד שלידו ניצב שלט "'שטח אש'…".

"וידבר אחאב אל נבות לאמור, תנה לי את כרמך ויהי לי לגן ירק כי קרוב הוא אצל ביתי" (מלכים א', כ"א, ב').

האמת על "שטחי האש" שונה מאד ממה שצה"ל מציג. רק במאי 2009 החל הצבא לפזר לוחות בטון ברחבי הבקעה שעליהם מוכרז "שטח אש", בעיקר סמוך לקהילות בדואיות (אל פארסייה, חרבת טאנא, אל חדידייה). כהרף עין הפכו תושבי אותן קהילות, ששורשיהן באזור מגיעים עד למאה ה-19, ל"פולשים" על אדמתם. את סיפורה של חרבת טאנא פרשתי בהרחבה בפוסט מיוני 2011; הסיפור מייצג את התמונה כולה.

אחרי שצה"ל גומר לירות ועוזב, הוא משאיר מתנות לתושבים: נפלי תחמושת חיה. ב-20 לדצמבר התפוצץ נפל תחמושת שצה"ל הותיר אחריו באזור אל-מליח ופצע אנושות ילדה פלסטינית בת 12. גם זו שיטה להבריח אוכלוסיה לא רצויה. בכפר אל-עקאבה שבצפון הבקעה נהרגו במרוצת השנים 6 תושבים ונפצעו כ-40 מנפלי תחמושת של צה"ל. הצבא עורך שם תרגילים, ממש בין  הבתים, בלי לטרוח לפנות תושבים. עם השנים עזבו רוב התושבים את הכפר, שראשיתו בתחילת המאה ה-20, הרבה לפני שצה"ל ושטחי האש שלו באו לעולם.

דבר מאירועי השבועות האחרונים בבקעה לא דווח בתקשורת הישראלית. לא הפינוי הכפוי של מאות נפשות, לא השארתן בלילות כפור ללא כל מחסה, לא השימוש בבתיהם כיעדי הסתערות וירי, לא הילדה שנפצעה מנפל התחמושת. ואל נא תיאחזו בתקופת בחירות; גם בלי בחירות, האירועים האלה אינם מדווחים. בדיוק משום כך הם יכולים להתנהל באין מפרע.

בעצם היה דיווח אחד על התרגיל הצבאי בבקעה – באתר פז"ם. הוא נפתח בחגיגיות: "את גבעות בקעת הירדן הזהובות כבשו בשבוע שעבר לוחמי גדוד הסיור של חטיבת הצנחנים, בפעם הראשונה עבור החטיבה מזה מספר שנים." אחרי שורת קילוסים ליכולות המבצעיות של צה"ל, חוזרת הכתבה ל"גבעות המוזהבות": "את גבעותיה מלאות הסלעים של הבקעה, צבאו הלוחמים (העילגות במקור, ע.ל.), כל פלוגה בתחומה – פלוגת הסיור, פלוגת ההנדסה ופלוגת ה"עורב", והסתערו לפי תפקידיהם אל עבר המבנים הנטושים, אשר באותה העת דימו בתי מחבלים, כשמטרתם לטהרם במקצועיות וביעילות."

המבנים הנטושים. דימו. מחבלים. לטהר. במקצועיות.

אף מילה על הסיבה שהמבנים נטושים. לא פלא, איפוא, שהתושבים שנאלצו לנטוש את המבנים רואים בכל תרגיל כזה עוד ניסיון לגרש אותם לצמיתות מאדמתם. הם גם מכירים אולי אוכלוסיות בדואיות אחרות, בשטח ישראל, שגורשו מעל אדמתן באמתלה של "תרגיל צבאי" ומחכות כבר יותר מ-60 שנה שהתרגיל יסתיים. תושבי הקהילות הקטנות בבקעה ספגו כבר עשרות הריסות וגירושים, והעובדה שישראל מבצעת בשטחי C טרנספר שקט כבר קיבלה גושפנקה רשמית. ההתעללויות הבלתי פוסקות אכן הופכות את חיי הפלסטינים בבקעה לבלתי נסבלים ואוכלוסייתם נעשית דלילה יותר ויותר. השימוש באמתלת האימונים לטיהור אתני אינו מוגבל לבקעה; לפני חצי שנה הורה שר הביטחון ברק להרוס 8 כפרים פלסטיניים בדרום הר חברון באמתלה שהם פלשו לשטחי אימונים של צה"ל. למעשה מדובר בקהילות עם רצף התיישבותי שמגיע עד תחילת המאה ה-19, כפי שמתועד גם במחקר שיצא בהוצאת משרד הביטחון. צה"ל טוען שהשטחים דרושים לו לצורך "שמירה על כשירות הכוחות" – אבל המשפט הבינלאומי אינו מתיר להפקיע קרקע כבושה למטרות צבאיות כלליות כגון זו. תושבי הכפרים האלה, כ-1,500 נפשות, עומדים בפני סכנת גירוש מיידית.

בוא נשים מחסומים מיותרים ואז נבטל אותם. כאילו נבטל.

נחזור להתחלה: הדברים שמחוץ לתודעה הישראלית. ארבעה מחסומים צבאיים תוחמים את בקעת הירדן וחולשים על התנועה אליה וממנה: תיאסיר, חמרה (בקעות), מעלה אפרים וייט"ב. המחסומים הפעילים ברציפות הם תיאסיר וחמרה; מחסום מעלה אפרים מאויש לפרקים ומחסום ייט"ב אינו פעיל. במרכז הבקעה, מול הכניסה להתנחלות רועי, הציב צה"ל "מחסום פנימי", שער גוכיה, ממזרח לכביש אלון. זהו שער ברזל שחוסם את דרך העפר היחידה שמקשרת בין מזרח הבקעה למערבה בין תיאסיר בצפון וחמרה בדרום; לאורך כל כביש אלון הקים הצבא סוללות עפר גבוהות למניעת מעבר פלסטינים, זולת בשער הזה. השער הוקם לבקשת הצלב האדום, והוא משרת את תושבי הכפרים הבדואים חומסה ואל-חדידייה. הצבא פותח וסוגר אותו באופן שרירותי.

מגבלות התנועה במחסומים עמדו על כנן משנת 2001 והוחרפו ביתר שאת ב-2005. עיקרן – איסור כניסת כלי רכב פלסטיניים לכל שטחי הבקעה אם הנהג איננו תושב הבקעה שעל שמו רשום הרכב. המגבלות האלה מיררו את חייהם של עשרות אלפי פלסטינים בבקעה, בהם קהילות בדואיות קטנות ומבודדות, שכל עורקי החיים והמסחר שלהם מחוברים לגב ההר. כך למשל כלי רכב הרשומים על שם מועצה מקומית (ולא על שם תושב הבקעה) לא הורשו לעבור במחסומים, בעלי קרקעות בבקעה שמתגוררים בכפרים ממערב למחסומים לא הורשו להיכנס לאדמותיהם, קרובי משפחה מדרגה ראשונה לא יכלו להיכנס לבקעה, וכדומה.

המגבלות הללו מעולם לא שירתו שום מטרה בטחונית. הבקעה היתה ועודנה האזור השקט ביותר מבחינת פעילות הטרור הפלסטיני; מחסומי הצבא ממילא היו פנימיים לגדה, ולא מנעו כניסת פלסטינים לישראל; לשטח הבקעה עצמה ממילא ניתן היה להיכנס דרך הכניסה הדרומית ליריחו; והחשוב מכל, כל אותה עת ניתנו אישורי כניסה לאלפי פועלים פלסטיניים, שהועסקו בהתנחלויות היהודיות (כשזה מגיע לתזרים המזומנים, כל אמתלות הביטחון נזרקות לעזאזל, או למעשה, מתהפכות כדי לשרת אותו).

המטרה האמיתית של המחסומים היתה ניתוק הבקעה ממרחב המחיה הפלסטיני, הפעלת חנק כלכלי ודילולה מאוכלוסיה פלסטינית, על מנת להקל על הסיפוח העתידי שלה למדינת ישראל.

והנה, לחץ בינלאומי ואולי גם הנידנודים הבלתי פוסקים של האגודה לזכויות האזרח הובילו בסוף, כך נדמה, למפנה חד בעמדה הישראלית. לפני שלושה חודשים הודיע צה"ל  שיסיר את מגבלות התנועה אל ומתוך בקעת הירדן. ההודעה הדרמטית הזאת עברה בדממה תקשורתית כמעט מוחלטת (למעט דיווח של עמירה הס ב"הארץ"); כפי שאמרנו – הציבור לא ידע על המצב, וגם לא על ביטולו.

בפוסט שכתבתי אז על ההתפתחות הזאת ציינתי שהשינוי במדיניות מוכיח ביתר שאת את השרירותיות הבלתי נסבלת של משטר המחסומים הפנימיים בגדה המערבית, שהפך לחלק מן המובן מאליו של השליטה הישראלית בשטחים; מובן מאליו שאין מהרהרים אחריו, אמצעי שליטה לשם שליטה, שאין בינו לבין "ביטחון" ולא כלום. החלטת הצבא לבטל את מחסומי הבקעה לא נומקה – ממש כשם שמציאותם של המחסומים מעולם לא נומקה.

אבל לבי, לב שמאלני מצולק ספקות ופכחונות, ניבא רע. וכך סיימתי את הפוסט ההוא:

"נחש הספק הרע שוב הרים ראשו והזכיר נשכחות: בסרט הזה כבר היינו. אחרי פנייתה הראשונה של האגודה לזכויות האזרח בנושא מגבלות התנועה בבקעת הירדן, הבטיח שר הביטחון, עמיר פרץ, שהמגבלות יוסרו. זה היה באפריל 2007. זאת היתה הבטחת סרק; בפועל, חלו הקלות מזעריות בלבד (ניתנו אישורי כניסה רגליים לתושבי "חוץ", המגבלות על תנועת כלי רכב נותרו בעינן), מה שחייב פנייה מחודשת ב-2011. גם ההחלטה ההיא מלפני 5 שנים מוכיחה שמעולם לא היתה עילה ביטחונית ממשית להתעללות הזאת בתושבי הבקעה; והעובדה שאף אחד לא טרח ליישם אותה אז מלמדת שהשלטון הישראלי, מעצם מהותו, לא מאפשר לפלסטינים חיים נורמליים מרצונו החופשי, ועושה זאת רק תחת לחץ חיצוני, תדמיתי או משפטי.

האם גורלה של ההחלטה מהשבוע יהיה שונה? נשאל זאת כך: האם ישנם עוד מספיק אזרחים ישראלים בעלי מצפון שידרשו מהצבא לקיים סוף סוף את החלטות משרד הביטחון, לבטל את האפרטהייד בבקעת הירדן, ולנקוט דין אחד כלפי יהודים ופלסטינים – חופש תנועה לכולם? כמו שהבנתם, לבד זה לא יקרה. לבד לא קורה כאן כלום."

והרי עדכון טרי מהשטח: באמת לא קרה כלום. אף אחד מהמחסומים בבקעה לא הוסר. בחלקם שונו תקנות הכניסה והיציאה באופן חלקי; בחלקם בוטלו הבדיקות הגופניות, ואז הוחזרו. אבל המחסומים עומדים על כנם, וכך גם חסימות העפר הפנימיות. לציבור הישראלי אין מושג מכל זה, כמו שאין לו מושג על שאר הדברים שמתרחשים בבקעה, וכמו שאין לו מושג שצה"ל ממשיך להפיץ שקרים כשנוח לו.

אבל מי שרוצה, יכול לדעת. הדיווחים הרצופים של פעילות "מחסום ווטש" המסורות מספקים את המידע שהעיתונות מזמן טרקה עליו את הדלת. הנה סיכום אירועים קצר משלושת החודשים שחלפו מאז ש"הוסרו" המחסומים בבקעה.

יומיים לאחר הודעת צה"ל – עסקים כרגיל בתיאסיר וחמרה: אין כניסה למי שאינו תושב הבקעה. שבועיים אחרי ההודעה – עדיין עסקים כרגיל, תורים ארוכים בחמרה. ב-5 לנובמבר – תקנות חדשות בחמרה (פלסטינים ישראליים מורשים להיכנס לבקעה אך לא לצאת ממנה!); בתיאסיר הוסרו המגבלות רק על כניסה לבקעה. ב-19 לנובמבר חיילים עדיין עורכים בדיקות גופניות על העוברים מערבה בחמרה. ב-29 לנובמבר, אולי לרגל ההכרזה באו"ם, פתאום מחסום מעלה אפרים מאויש גם הוא, תורים ארוכים בהמתנה. במחסום תיאסיר חזרו למשטר הקודם, כאילו לא היתה שום החלטה: רק תושבי הבקעה בעלי הרכב מורשים להיכנס. לרגל ביקור "מחסום-ווטש", החליט המפקד לסגור את המחסום (!). בגוכיה הצבא עקר את שער הברזל ונראים עקבות טנקים. כשהצבא צריך לעבור, פתאום אין "סכנה בטחונית". המחסום נטוש והפלסטינים עוברים חופשי. גם מחסום חמרה מאויש. ב-3 לדצמבר תיאסיר וחמרה מאוישים, ויש גם פלסטינים שמעוכבים לבדיקת שב"כ. על פי עדות הפלסטינים, יום קודם לכן היה מחסום תיאסיר (שעומד על מקומו כבר חודש וחצי בסתירה להודעת צה"ל) – סגור. ב-17 לדצמבר מחסום מעלה אפרים שוב מאויש ונערכות בו בדיקות. מחסום חמרה מאויש גם הוא. שער גוכיה (שהיה פרוץ במשך חודש וחצי לנוחיות הטנקים של צה"ל) הוקם מחדש. השער סגור, ולידו שלט שאוסר כניסה ממערב. גם בתיאסיר יש שלט כזה, שוב נחסמת כניסת תושבי הגדה לבקעה. ב-19 לדצמבר – חידוש מסעיר במחסום תיאסיר: יושבי הרכבים אינם מצווים לרדת ולגשת ברגל אל המחסום, ומותר להם לעבור בו כשהם ישובים ברכבם. בחמרה, לעומת זאת, עדיין מתבצעות בדיקות גופניות. ב-3 לינואר עדיין מתבצעות בדיקות שגרתיות בתיאסיר ובחמרה.

עד כאן "הסרת מחסומים" והשקרים של צה"ל.

דילול אוכלוסין וחקלאות שלחין

זה המקום לשאול שוב: מה מטרתם האמיתית של המחסומים האלה, מטרה שגוברת על כל "הנחיה" או "הצהרה" חולפת? אולי נחבר אל השאלה הזאת את השאלה הקודמת: מה המטרה האמיתית של הפינויים התכופים של קהילות הבדואים? מעבר לדילול האוכלוסיה הפלסטינית בבקעה, מדינת ישראל וגורמים מרכזיים במשק לוטשים עיניים חמדניות לפוטנציאל הפיתוח הכלכלי העצום של האזור הזה. השפע במי תהום, הפוריות של הקרקע ותנאי ההבשלה המוקדמת של הגידולים החקלאיים הם יתרונות כלכליים ברורים. והם הוכרו ככאלה, מראשיתה של ההתנחלות הישראלית בבקעה (ב-1968 עלו על הקרקע שתי ההתנחלויות הראשונות בבקעה, מחולה וקלי"ה).

עם תום מלחמת ששת הימים, ביולי 1967, הוציא האלוף עוזי נרקיס שני צווים צבאיים: צו מס' 150, שהסדיר את השמירה וההגנה על נכסי הנפקדים בבקעת הירדן, וצו מס' 151, שבאותה נשימה ממש הכריז על אדמות הבקעה שטח צבאי סגור, כלומר, מנע מבעלי הקרקעות הפלסטיניים ה"נפקדים" להגיע לאדמתם ולממש את בעלותם עליה. האדמה, יש לציין, שימשה מזה דורות לגידולים חקלאיים בשל פוריותה וקרבתה למקורות מים. הרציונל מאחורי ההכרזה על שטח עצום כל כך כשטח צבאי סגור היתה לאפשר לצבא לסכל נסיונות הסתננות של פלסטינים חמושים מירדן. מאז ועד היום הסתננויות האלה הפכו לנחלת העבר, נחתם חוזה שלום עם ירדן, אבל האדמה הפלסטינית עדיין מוגדרת שטח צבאי סגור.

עד שנות ה-80' עמדו הקרקעות המופקעות, שזכו לכינוי "רצועת 151", בשממונן. אז החליטה מדינת ישראל לעודד את מתנחלי הבקעה לעבד את האדמות האלה, כסוג של חיץ בטחוני על גבול הירדן. המדינה העבירה את האדמה להסתדרות הציונית וזו החכירה אותה לחקלאים היהודים בבקעה.

כמו שאתם רואים, מאז ועד היום אדמות הפלסטינים שימשו יפה את ההתנחלויות היהודיות.

מה היקף הגזל? עד לאחרונה לא ידענו. דו"ח מבקר המדינה מ-2005 דיבר על אלפי דונמים של קרקעות פרטיות פלסטיניות כאלה שהועברו להתיישבות יהודית בבקעת הירדן. מיפוי של נתוני המנהל האזרחי שערך חוקר ההתנחלויות דרור אטקס, אשר טרם פורסם רשמית, מעלה שכ-55 אלף דונם מכלל השטח שנכלא בין הגדר לבין הירדן נמצאים בבעלות פלסטינית פרטית. כל הקרקע הפרטית הזאת, נזכיר, חסומה בכניסה לבעליה הפלסטיניים.

השוד הממלכתי הזה היה ידוע לכל. בגילוי נדיר של יושרה מקצועית כתב היועץ המשפטי של המנהל האזרחי בשנת 1997:

"הממונה אינו אלא נאמן השומר על הנכס, פן ייפגע בזמן שהבעלים נעדר מן האזור… פועל יוצא הכרחי ממעמדו המצומצם של הממונה הוא איסור על מכירת 'נכס נטוש' שהוא מקרקעין, הואיל ומכר כאמור אינו מתיישב עם חובת השמירה על הנכס… למעשה, אל לו לממונה לעשות כל עסקה לגבי הנכס שתעמוד בניגוד לחובת השמירה האמורה, ובמיוחד לחובתו להשיב את הנכס לבעלים עם חזרתו לאזור." (ההדגשה במקור).

לפני קצת יותר משבוע חשף "הארץ" שמתנחלי הבקעה מעבדים יותר מ-5,000 דונם של קרקעות פרטיות פלסטיניות ברצועת 151 (שהם כ-60% מכלל האדמות המעובדות שם), רובן לצורך מטעי תמרים. ההסתדרות הציונית, שבזכותה התאפשר שוד הקרקעות העצום הזה, הסבירה: "ההרשאה לעבודות חקלאיות ניתנה רק ביחס לקרקעות מדינה וקרקעות נפקדים, שהן אדמות השייכות לפלסטינים שנמלטו ב-1967 ולא שבו אליהן."

זה מעניין, בייחוד המלים "לא שבו אליהן". השטח, כזכור, הוכרז שטח צבאי סגור. כלומר, היה מי שווידא שבעלי הקרקעות המקוריים לא ישובו אליהן – צה"ל. צה"ל תיפקד כ"נאמן השומר על הנכס" – רק שהוא שמר עליו עבור הגנבים, לא עבור הבעלים החוקיים. ב-1987 הורה אלוף פיקוד המרכז, עמרם מצנע, למנוע כניסת פלסטינים לאזור. מצנע, כידוע, הוא עוד חבר במסדר הגנרלים שהתפכחו מאוחר מדי, לבטח מאוחר מדי בשביל הפלסטינים שנושלו מאדמתם הודות לצווים שחתם עליהם.

תצלום האוויר הזה, של אזור אל-פסאיל, נותן מושג חזותי מאד ברור על זהותם של בעלי הקרקעות ברצועת 151. מקרא קצר: הקו הסגול הכפול – גבול השטח הצבאי הסגור ("רצועת 151"). הקו הירוק: הגבול עם ירדן. שטחי תכלת: אדמות מדינה. שטחים אדמדמים: אדמות פלסטיניות פרטיות. שטחים מתוחמים בקווים אדומים: חלקות מעובדות בידי מתנחלים. כל נתוני הבעלות על הקרקע שאובים מרישומי המנהל האזרחי.

עכשיו בואו נרד לקרקע ונתוודע קצת לנפשות הפועלות.

תמרי "זורגניקה"

תכירו: אילה סמית. מקצוע: מגדלת תמרים אורגניים בבקעת הירדן, בעלת המותג "זורגניקה". יישוב: התנחלות חמרה. נחלה: 1,000 דונם בגאון הירדן, ב"מובלעת זרזיר" הנמצאת בתוך רצועת 151. תחביבים: העברת קורסים בסיינטולוגיה לשכנים הפלסטינים (לא בדיחה). טירדות: "יש לנו בעיה ענקית עם המכס על הייצוא לאירופה. מבחינת האיחוד האירופי, פה זה השטחים הכבושים."

מבחינת אילה סמית, לעומת זאת, "לא היה פה כלום לפני שהגענו", ולכן היא גם משתוממת על החלטתה של "מרקס אנד ספנסר" לנתק את קשרי המסחר עם תמרי "זורגניקה".

לאילה סמית יש קשיי ראייה. היא למשל לא רואה את הסיבה לכך שהיא אינה מעסיקה פלסטינים במטעים שלה: אסור להם להיכנס לשטח צבאי סגור. היא לא רואה שום בעיה עם כך שליהודים דווקא מותר להיכנס לשטח הזה, נניח אם בא להם לקבל סיור מודרך עם בעלה במטעי התמרים. היא לא רואה את האבסורד במשפט "אנחנו חותרים ליצור הזדמנויות לכולם בקרב הקהילות שלנו, לקדם סובלנות, הגינות ואכפתיות, ולפרוץ מחסומי חברה, דת וגזע", שמופיע באתר חברת "זורגניקה".

בעיית הראייה הכי חמורה של אילה סמית, כמובן, היא שהיא לא רואה את שכניה הפלסטינים. כלומר, היא חושבת שהיא רואה אותם ואפילו דואגת להם, אבל היא לא מסוגלת לראות אותם כבני אדם שווים לה, כאלה שיכולות להיות להם זכויות על הקרקע בבקעה. למעשה, יש להם זכויות על הקרקע שלה.

אילה סמית מעולם לא הצליחה לראות שחלק הארי של מטע התמרים שלה ננטע על אדמה פלסטינית פרטית. היא לא יודעת שהיא גזלנית בשליחות המדינה. הנה תצלום האוויר של מובלעת זרזיר. המטעים של סמית מתוחמים בקווים האדומים; כולם, פרט לקצה הצפוני, נמצאים על אדמות פלסטיניות פרטיות, על פי נתוני המנהל האזרחי.

והנה עוד עובדה מופלאה: מובלעת זרזיר היא גם שמורת טבע. אז ככה: מתנחלת בבקעה מחזיקה ב-1,000 דונם מטעי תמרים (ועוד היד נטויה) בתוך שמורת טבע שהיא גם שטח צבאי סגור. תשאלו: איך זה מטעים פרטיים בתוך שמורת טבע? תשאלו: איך זה שמורת טבע בשטח צבאי סגור? תשאלו: איך זה שרק לבעלי המטעים יש את המפתחות לשערים בגדר המערכת שמובילים לתוך השמורה?

ואני שואל: איפה אתם חיים, בדנמרק? מדובר פה על המזרח הפרוע של מדינת ישראל, ארץ ההפקר שבה כל מה שנראה חסר פשר מבחוץ מציית להיגיון פנימי עמוק ושיטתי: נישול הפלסטינים מאדמתם וממשאביה. גם החוק אינו אלא משרת נרצע של היגיון הנישול. בכל רחבי הבקעה פזורים שטחים "דו-שימושיים", שטחים שהמדינה חוסמת בפני התושבים הפלסטיניים בשתי דרכים נפרדות; מה שבטוח בטוח (עוד על השיטה – בדו"ח בצלם (מאי 2011), "נישול וניצול: מדיניות ישראל באזור בקעת הירדן וצפון ים המלח").

אילה סמית היא רק משל; הנמשל הוא שוד קרקעות ורווחים כלכליים פוטנציאליים של מיליוני דולרים מכיסם של חקלאים פלסטיניים (תשובה טובה לשאלה המיתממת "למה הפלסטינים לא מפתחים כלכלה עצמאית" היא: ישראל שודדת את משאביהם היקרים ביותר). המתנחלים היהודים בבקעה מסתגרים בעיקשות בבועה של בורות. לנוכח עובדות כמו אלה שהוצגו כאן, הם מנפנפים בטענה ש"ההסתדרות הציונית החכירה לנו את האדמות". זה נכון טכנית; שרשרת הגזל החלה במדינה, עברה להסתדרות הציונית והסתיימה במתנחלי הבקעה. אבל זה כמובן לא פוטר אותם מידיעת העובדות או משותפות לפשע; הם-הם מי שקוצר רווחים מן הפשע, מנציח אותו ומגדיל את ממדיו כל העת, ומרחיק את האפשרות להתפייס אי פעם עם קורבנותיו. בורות-מרצון היא סוג של מומחיות ישראלית ואינה דבר חדש בבקעה. כשנחשפה, לפני שנים ספורות, תופעת "עבדי התמרים" במטעי הבקעה (מערבית לרצועת 151), גילגלו המתנחלים עיניים והשתוממו מאד – אם לא הכחישו נמרצות – שדברים מזעזעים כאלה מתרחשים ממש מתחת לאפם, במטעים הרווחיים-להפליא שלהם.

ענף התמרים אכן רווחי מאד. בשנים האחרונות הוא נהנה מצמיחה שנתית של 10%. 60% מהתמרים בישראל מגיעים מבקעת הירדן, ולמעלה מ-80% מן התמרים שגדלים בבקעה מופנים לייצוא. הרווחים הנאים קובעים את העובדות בשטח: מדי שנה ניטעים בבקעה 1,000 דונם מטעי תמרים. התמרים זוללים מים, ולכן מפעיל הלובי החקלאי לחצים כבדים להקצאות קרקע ומים חריגות בנדיבותן, לחצים שאכן נושאים פרי.

מעט מאד ישראלים חושבים על כל זה כשהם שולחים את ידם אל שקית התמרים בסופרמרקט, שהגיעה מפצאל או מחמרה; קשה לחצוץ בין הישראלי לבין המג'הול שלו. גם באירופה עדיין מתקשים להיפרד מתמרי הבקעה. ובכל זאת, טובה ידיעה מבורות, והידיעה כמה ניצול ועיוות דין נדרשו כדי לדשן את גידולי התמרים המשגשגים של בקעת הירדן היא ידיעה מרה וכואבת מאד.

אדמה פלסטינית: חטוף מכל הבא ליד

אחרי מלחמת ששת הימים וגלי הפליטים הפלסטיניים שנמלטו או גורשו מן הגדה המערבית לירדן, הגו פקידי המנהל האזרחי שיטות יצירתיות למנוע תביעות משפטיות מצד בעלי הקרקעות שבהם. המנהל הכין רשימת סודית של "מנועי כניסה מסיבות בטחוניות". חטאם היחיד של אותם בישי-מזל היה בעלותם על קרקע בבקעה שהוקצתה ליהודים, בהיעדרם. הנה דוגמה חיה לאינסטרומנטליות של השיח הבטחוני במימוש אינטרסים קולוניאליים טהורים. הרשימה הזאת כונתה "רשימת המאה", אף כי בסופו של דבר היו רשומים בה יותר מ-2,000 שמות. רק בסוף שנת 2004, בעקבות התערבות מבקר המדינה, בוטלה הרשימה.

חמדנות הקרקעות בבקעה עוברת כל גבול – כולל את הקו הירוק. לפני קצת יותר משנה נודע שקיבוץ מירב קיבל לידיו לא פחות מ-1,200 דונם אדמות מצפון הבקעה, שגם הן היו בבעלות פלסטינית פרטית לפני 1967. הקרקעות למעשה מרוחקות כ-5 ק"מ מן הקיבוץ, ותוואי גדר ההפרדה במקום מתנתק מן הקו הירוק, מקיף את הקרקע הגזולה, ושוב חוזר אל הקו הירוק. זהו מקרה יחיד (מתועד) שבו נמסרה קרקע פלסטינית לרשותו של יישוב יהודי בתחומי הקו הירוק. לחלק מן הבעלים המקוריים של האדמות ניתנו אדמות "נפקדים" כפיצוי; רק שאותם "נפקדים" שבו מאוחר יותר לתבוע את אדמתם, וכך עברה קללת הנישול מיד ליד בקרב החקלאים הפלסטיניים.

נזכיר: מדובר כאן בפליטי 67', לא בפליטי 48'. האירועים המדוברים לא התרחשו לפני קום המדינה אלא בימי חייהם של חלק ניכר מקוראי הבלוג הזה. גם מי שמסרב בכל תוקף לשמוע על הנכבה לא יכול להסב את מבטו כשמדובר על תוצאות הגירוש של מלחמת ששת הימים.

גזל הקרקעות בבקעת הירדן עומד כמובן בהפרה ברורה של החוק הבינלאומי, ואכן, גורמים משפטיים בישראל, כולל מבקר המדינה, ציינו זאת. אבל מנגד, גורמים חזקים לא פחות דחפו וממשיכים לדחוף להרחבת ההתנחלויות בבקעה. הגורם המיישב המרכזי הוא התנועה הקיבוצית, ששולחת את טובי בניה להתנחל על אדמות הפלסטינים בבקעה. למעשה, בימים אלה ממש עולה על הקרקע התנחלות קיבוצית חדשה בבקעת הירדן, בשקט-בשקט וללא כל כיסוי תקשורתי, זולת הדיווחים השוטפים של פעילות "מחסום-ווטש" העירניות: אגף המשימות של התנועה הקיבוצית, בראשות יואל מרשק, מכשיר את "מחנה גדי" הנטוש (בין אל-עג'אג' וג'יפתליק) כפנימית נוער, זאת אחרי שנכשלה יוזמתו להקים במקום "התיישבות בודדים". מרשק קנה לו שם של "שמאלן" בזכות הסיוע שהוא מגיש לחקלאים פלסטיניים במסיק הזיתים; ככל הנראה לא עולה על דעתו שעוד לפני כל מחווה הומאניטרית, המעשה ההגון הפשוט כלפי חקלאים פלסטיניים הוא להפסיק להתנחל על אדמתם הפרטית.

מרשק נימק את יוזמות ההתנחלות של התנועה הקיבוצית בבקעה "במטרה לשמר את אדמות המדינה בידי יהודים ולהעניק ביטחון למתיישבים הנמצאים במקום, בשליחות המדינה והתנועה הקיבוצית." קשה לחשוב על ניסוח הולם יותר לטשטוש הגבולות הגמור בין האקט הבטחוני, האקט החקלאי והאקט הטרנספריסטי הפשוט ("בידי יהודים"). כדאי גם לשים לב לשקר הנוח כאילו כל אדמות הקיבוצים בבקעת הירדן הן אדמות מדינה ולא אדמות פרטיות פלסטיניות (וזאת אפילו מבלי להיכנס לתעלולים המשפטיים בהכרזת אדמות מדינה בשטחים).

אבל ההערה של מרשק פותחת פתח לדיון מעניין: מי משרת את מי בשטחים – הצבא את המתנחלים או המתנחלים את הצבא? המתנחלים משרתים את הצבא במידה שהם ונכסיהם מייצרים תעסוקה ומשימות בטחוניות למכביר. כשמדובר בהתנחלויות של גוש אמונים, הדעה המקובלת היא שהצבא מצידו משרת את אידאולוגית ארץ ישראל השלמה. אבל כשמדובר בהתנחלויות קיבוצים ומושבים – איזו אידאולוגיה משרת הצבא?

התשובה היא שהוא משרת את האידאולוגיה של זמננו: אידאולוגית הכסף והרווח.

צה"ל פורשׂ רשת ביטחון להון

אם כבר עולה בקעת הירדן לכותרות, זה בשני הקשרים. האחד, נסיונות פיגוע (כמעט תמיד – נגד החיילים במחסום, מה שמוכיח שהמחסומים מייצרים טרור), והשני – השערות והדלפות בדבר מעמדה בהסדר הקבע עם הפלסטינים. זהו טקס פולחני קבוע, וכולם ממלאים בו את תפקידם בצייתנות, ממשלה אחר ממשלה. נפתח סבב שיחות עם הפלסטינים; נושא הגבול המזרחי עולה לדיון, הנציגים הישראלים מציגים עמדה מעורפלת; מתנחלי הבקעה, שעוקבים בדריכות, נעמדים על רגליהם האחוריות; אישיות פוליטית בכירה נשלחת ל"סיור בבקעה", במהלכה היא משחררת הכרזות מאיימות-מרגיעות, בנוסח "מדינת ישראל לעולם לא תיסוג מבקעת הירדן"; וכולם נרגעים, עד הסבב הבא.

רק לפני שנה, בשיחות עם הפלסטינים בעמאן, הודלף שישראל דרשה נוכחות צבאית על הירדן ללא ריבונות בבקעה; מיד לאחר מכן ההדלפה הוכחשה. זה הספיק; מחול השדים הרגיל יצא לדרכו, ושוב נדחקו והועלמו מסדר היום הציבורי השאלות המהותיות. מותר לחשוד שגם בין מתנחלי הבקעה יש כאלה שנושמים לרווחה בכל פעם שעולה האפשרות "לסגת מבקעת הירדן"; הם הרי יודעים שמדובר במסך עשן, שמאחוריו הם יכולים להקים עוד חממה ולטעת עוד מטע, בעידודה הנמרץ של הממשלה. כל ממשלה שהיא.

הברברת על הריבונות העתידית בבקעה מסיחה את הדעת מן המציאות העכשווית שם. כשיד אחת משרטטת מפות, היד השניה פנויה להפקיע אדמות. ישנם אפילו מי שמוכנים לסלוח לאפרטהייד היהודי שבבקעה בשמה של איזו אוטופיה הזויה שתתממש בעתיד הרחוק – "במילא נספח את הבקעה, זה ידוע, אז למה לדאוג?". או אולי דווקא להיפך: "במילא ניסוג משם, זה ידוע, אז למה לדאוג?". זהו הלך מחשבה שרק עם של אדונים יכול להחזיק בו בטבעיות. שהרי אין שום קשר בין ריבונות לזכויות אדם וזכויות אזרח; כל ריבון מחוייב לשמור על זכויות הנתונים לשליטתו באופן שוויוני, בלי קשר לזיקתם האתנית. כבר 45 שנה שתושבי הבקעה סובלים תחת מגף הכיבוש הישראלי, וב-7 השנים האחרונות הם נתונים למדיניות אכזרית של נישול, רישוש וייבוש. שום הסדר מדיני עתידי, אם יבוא, לא מצדיק את המדיניות הזאת. בין אם יהפכו הפלסטינים בבקעה לאזרחים שווי זכויות ובין אם תיכון שם ריבונות פלסטינית, כרגע מדובר ב-80 אלף איש שישראל יורדת לחייהם על בסיס יומיומי. לא נראה שהם מעניינים אף מפלגת שמאל בישראל, עדות נוספת לנתק בין השמאל המפלגתי לבין הסוגיות שאמורות להעסיק אותו.

חוט מקשר אחד עובר בכל הפרשיות שנסקרו כאן, והוא תפקידו המעוות, הפרברטי, של צה"ל כמי שמבטיח את האינטרסים הכלכליים של התנחלויות הבקעה. כל משטר המחסומים המופרך מיועד לעודד ולזרז את נטישתם של תושבי הבקעה הפלסטיניים; כמה פעמים יכול אדם פלסטיני לראות את ביתו נהרס, להתפנות שוב ושוב מביתו לטובת תרגילי צבא בכפר שלו, לקנות מים במחיר גבוה פי 3 ממה שמשלמים שכניו היהודים, לראות בעיניים כלות את המטעים הפורחים בהתנחלויות על אדמתו הפרטית, להתעכב שעות במחסום פנימי בבקעה בלי כל היגיון או הסבר – עד שיישבר ויהגר למקום אחר? דילול האוכלוסיה הפלסטינית משרת את התפשטות ההתנחלויות: עוד קרקע פנויה, ופחות סיכוי שיימצא באזור הבעלים החוקיים של הקרקע, שעלול עוד להטריח את הרשויות בתביעה משפטית.

רצועת 151 שעל גאון הירדן היא שטח עצום, כ-170 אלף דונם, פורה במיוחד, שמוגדר שטח צבאי סגור (בסך הכל, כ-56% משטח הבקעה מוגדרים כך); כף רגל פלסטינית לא יכולה לדרוך שם, למרות שכשליש מן השטח הזה רשום בטאבו כקרקע פלסטינית פרטית. באין מפרע, המתנחלים נוטעים שם עוד ועוד דונמים של תמרים וקוצרים רווחים נאים, כל זה בחסות השמירה ההדוקה של צה"ל. למעשה, קיבלו מתנחלי הבקעה סידור אבטחה חלומי, שכל בעל מטע או פרדס בתחומי הקו הירוק יתקנא בו: הגנה הקפית רצופה על הגידולים שלהם, חינם אין כסף. המפתחות לגדר שוכנים לבטח בכיסם.

הרווחיות העצומה של גידולי התמרים, השוק העולמי למזון אורגני הגדל כל הזמן, מבטיחים שלא רק המתנחלים אלא גם מערך שלם של שינוע, שיווק וייצוא מרוויח מהמשך הישיבה בבקעה. זהו המנגנון המוכר של רווחי הכיבוש, שמתפזרים בכל אגפי החברה הישראלית, משני צידי הקו הירוק, ושמים ללעג את האמונה התמימה כאילו "כולנו מפסידים מהכיבוש". המעורבות הגדלה והולכת של הצבא כרשת הביטחון הפיננסית של פרוייקט ההתנחלויות רק מבהירה עד כמה חזקה אחיזת-הצבתות ההדדית הזאת, בין כלכלת ההתנחלויות לכלכלת הביטחון: כל מטע חדש בבקעה מצדיק עוד כוחות שיטור ואבטחה, שמצדיקים עוד תוספת לתקציב הביטחון, שמאפשרת עוד צמיחה בכלכלת הביטחון, כלומר עוד תעסוקה ורווח לאזרחי ישראל; וכל תוספת למערך השיטור והאבטחה מאפשרת עוד בטחונות להון הכלכלי שמושקע בהתנחלויות, ולכן עוד צמיחה בכלכלת ההתנחלויות, ועוד פיזור רווחים בין יותר ויותר ישראלים.

מעטים מאד בפוליטיקה הישראלית מודעים לחוזקו של הקשר הגורדי הזה, ומעטים עוד יותר מעזים בכלל לקרוא עליו תיגר. אבל זהו המסד האמיתי של הכיבוש, הסיבה העמוקה לכך שהפך ממצב זמני למצב קבע, ועל כן התרתו של הקשר הזה היא המשימה העליונה של כל שוחרי השלום והשוויון בישראל.

[תודה מיוחדת לפעילות "מחסום ווטש" על ריכוז המידע על מחסומי הבקעה ולדרור אטקס על ריכוז נתוני הקרקעות ברצועת 151]

בשקט בשקט התפרסמה אתמול ידיעה שככל הנראה לא מעניינת את רוב הישראלים, לא תזעזע את מערכת הבחירות הקרובה, ובכל זאת יש לה השפעה דרמטית על חייהם של עשרות אלפי פלסטינים: צה"ל הודיע שיסיר את מגבלות התנועה אל ומתוך בקעת הירדן.

מגבלות התנועה הדרקוניות האלה עמדו על כנן משנת 2001 והוחרפו ביתר שאת ב-2005. עיקרן – איסור כניסת כלי רכב פלסטיניים לכל שטחי הבקעה אם הנהג איננו תושב הבקעה שעל שמו רשום הרכב. המגבלות האלה מיררו את חייהם של עשרות אלפי פלסטינים בבקעה, בהם קהילות בדואיות קטנות ומבודדות, שכל עורקי החיים והמסחר שלהם מחוברים לגב ההר. כך למשל כלי רכב הרשומים על שם מועצה מקומית (ולא על שם תושב הבקעה) לא הורשו לעבור במחסומים, בעלי קרקעות בבקעה שמתגוררים בכפרים ממערב למחסומים לא הורשו להיכנס לאדמותיהם, קרובי משפחה מדרגה ראשונה לא יכלו להיכנס לבקעה, וכדומה.

המגבלות הללו מעולם לא שירתו שום מטרה בטחונית. הבקעה היתה ועודנה האזור השקט ביותר מבחינת פעילות הטרור הפלסטיני; מחסומי הצבא ממילא היו פנימיים לגדה, ולא מנעו כניסת פלסטינים לישראל; וגם לשטח הבקעה עצמה ניתן היה להיכנס דרך הכניסה הדרומית ליריחו. למרות פניות חוזרות ועיקשות של האגודה לזכויות האזרח לשר הביטחון, מעולם לא הוצגה עילה בטחונית כלשהי להצבת המחסומים בבקעה. במהלך השנים נתפסו אומנם מחבלים במחסום בקעות עם מטעני חבלה. חלקם ניסו לפגוע בחיילי המחסום עצמם (כלומר – המחסום הפך למחולל טרור במקום למונע טרור), ואחרים היו נלכדים ממילא במחסומים שעל הקו הירוק, שכן מכשירי הבידוק זיהו את המטענים שלגופם.

המטרה האמיתית של המחסומים היתה אחרת: ניתוק הבקעה ממרחב המחיה הפלסטיני, הפעלת חנק כלכלי ודילולה מאוכלוסיה פלסטינית (למעט "עבדי המטעים" שנחוצים לשגשוג התנחלויות הבקעה), על מנת להקל על הסיפוח העתידי שלה למדינת ישראל. התכנית הזאת כוללת מהלכים משולבים של השתלטות על קרקעות פלסטיניות, הריסות בתים מסיביות וחסימת הגישה למקורות מים עד לרמה המשתווה לאזורי אסון הומניטריים, על פי מדדים בינלאומיים. כל ממשלות ישראל בעשור האחרון פועלות בעקביות ליישומה, בלי הבדל בין ימין לשמאל (הרוב המכריע של מתנחלי הבקעה הם אנשי תנועת העבודה והקיבוצים); את האדישות הישראלית לממדי הפשעים שמתבצעים בשמם ניתן להסביר, חלקית לפחות, בבורות המדהימה שלהם ביחס לבקעת הירדן.

והנה, באבחת קולמוס צבאית אחת – מגבלות התנועה הוסרו. מי, מה, למה? לצה"ל פתרונים. כפי שמעולם לא נומקו המגבלות, כך לא נומקה הסרתן. האם צה"ל פתאום מפקיר את בטחון אזרחי ישראל? האם חל שינוי דרמטי כלשהו בתשתיות הטרור בבקעה, בשליטה הפלסטינית עליהן, שהצדיק את השינוי?

ניתן רק לשער שלחץ חיצוני ולא שיקולים בטחוניים הובילו להחלטה. האגודה לזכויות האזרח כבר מנדנדת שנים לשרי הביטחון בנושא. ב-2006 שלחה האגודה מכתב ראשון לשר הביטחון עמיר פרץ ובו דרישה להסיר את המגבלות. במאי 2011 שוב שלחה האגודה מכתב, לשר הביטחון אהוד ברק, ובו תיאור מפורט של הפגיעה הקשה של מגבלות התנועה בתושבי הבקעה. ברק התעלם, והאגודה שיגרה תלונה למבקר המדינה באוגוסט 2011. ביוני 2012 שיגרה האגודה לשר הביטחון איום בפניה לבג"ץ, ובאוגוסט 2012 שוב התלוננה אצל מבקר המדינה על ההתעלמות מפניותיה. במהלך השנה שעברה פעל קמפיין נמרץ במיוחד של "פעולה אחת ביום" להסרת מגבלות התנועה בבקעה.

לכל המאמצים האלה הצטרף דו"ח של האיחוד האירופי, בתחילת השנה, שקבע כי ישראל מבצעת טרנספר כפוי בתושבי שטח C (כ-90% משטחי הבקעה שייכים לשטח C). בשנים האחרונות מגביר האיחוד את השקעותיו בשטח C (בתשתיות מים ואנרגיה סולארית ליישובים מבודדים), ונציגי הצבא מוצאים עצמם שוב ושוב במצב הלא נעים – איך להסביר לאירופאים מעונבים שסתימת בורות מים והחרמת מכליות מים הם צעדים הכרחיים במאבק בטרור?

הנה, אם כן, הדגמה מועילה ונדירה למדי של ההגיון הקולוניאלי הישראלי: נדרוך לפלסטינים על הצוואר כמה שאפשר, ונרפה ממנו רק כשהנזק התדמיתי יהפוך לבלתי נסבל. בין לבין נלהג על "ביטחון" ו"טרור", או שפשוט נשמור על שתיקה רועמת. טרנספר שקט? יעבוד יעבוד, לא יעבוד לא יעבוד.

הלקח האופטימי מכל הפרשה הזאת הוא שלחץ ציבורי עובד, ואקטיביזם עיקש לפעמים נושא פרי. קשה לי לדמיין איך מרגיש ישראלי שהתמסר במשך ימים ולילות בשנתיים האחרונות למאבק האפור וכפוי הטובה הזה, בלי להאמין אולי שהוא יוכתר בהצלחה (ועדיין, מבלי יכולת לחדול ממנו) – והנה, כנגד כל הסיכויים, ההצלחה הגיעה. זאת בוודאי תחושה של התעלות, לדעת שתרמת לשינוי כה משמעותי בחייהם של עשרות אלפי בני אדם, שנדחקו לתחתית שממנה כבר לא קיוו להיחלץ.

אף פוליטיקאי, אף מפלגה בישראל, לא הובילו את המאבק הזה, שהסתיים באחד ההשגים הגדולים של השמאל בשנים האחרונות. כולו פרי ההילולים של ארגוני החברה האזרחית. גם את זה ראוי לזכור בתוך קלחת הבחירות שבאה עלינו לרעה.

כמעט התפתיתי לסיים כאן, אבל נחש הספק הרע שוב הרים ראשו והזכיר נשכחות: בסרט הזה כבר היינו. אחרי פנייתה הראשונה של האגודה לזכויות האזרח בנושא מגבלות התנועה בבקעת הירדן, הבטיח שר הביטחון, עמיר פרץ, שהמגבלות יוסרו. זה היה באפריל 2007. זאת היתה הבטחת סרק; בפועל, חלו הקלות מזעריות בלבד (ניתנו אישורי כניסה רגליים לתושבי "חוץ", המגבלות על תנועת כלי רכב נותרו בעינן), מה שחייב פנייה מחודשת ב-2011. גם ההחלטה ההיא מלפני 5 שנים מוכיחה שמעולם לא היתה עילה ביטחונית ממשית להתעללות הזאת בתושבי הבקעה; והעובדה שאף אחד לא טרח ליישם אותה אז מלמדת שהשלטון הישראלי, מעצם מהותו, לא מאפשר לפלסטינים חיים נורמליים מרצונו החופשי, ועושה זאת רק תחת לחץ חיצוני, תדמיתי או משפטי.

האם גורלה של ההחלטה מהשבוע יהיה שונה? נשאל זאת כך: האם ישנם עוד מספיק אזרחים ישראלים בעלי מצפון שידרשו מהצבא לקיים סוף סוף את החלטות משרד הביטחון, לבטל את האפרטהייד בבקעת הירדן, ולנקוט דין אחד כלפי יהודים ופלסטינים – חופש תנועה לכולם? כמו שהבנתם, לבד זה לא יקרה. לבד לא קורה כאן כלום.

[רקע: המאמר על בקעת הירדן היה אצלי בהכנה חודשים ארוכים. את הדחיפה האחרונה להשלמתו נתן דו"ח בצלם החשוב מלפני חודש, "נישול וניצול: מדיניות ישראל בבקעת הירדן ובצפון ים המלח". הדו"ח הוא מקור עיקרי, אבל לא בלעדי, לנתונים המובאים כאן. האחריות על הצד הפרשני, ובפרט על החלק הפולֶמי, האחרון במאמר, היא שלי בלבד].

ח'רבת טאנא כמשל

250 נפש מתגוררים בכפר הבדואי הזה, דרומית-מזרחית לשכם, במערב בקעת הירדן. עשרות שנים הם גרים שם – באוהלים, בפחונים ובמערות – ומתפרנסים מחקלאות וגידול חיות משק. למעט בחודשי הקיץ, אז עוברים התושבים לאזור בית-פוריכ, הם נמצאים בכפר כל ימות השנה. כמוהם יש, על פי הערכות, כ-15,000 פלסטינים ברחבי הבקעה, המתגוררים בקהילות בדואיות קטנות.

ח'רבת טאנא נמצאת בשטח C.

"C" as in "Cleansing".

ואלה תולדות מלחמתו של המנהל האזרחי, כלומר צה"ל, כלומר מדינת ישראל, כלומר אזרחים כמוני וכמוכם, נגד תושבי ח'רבת טאנא – בקיצור נמרץ:

הסתערות ראשונה, 5 ביולי 2005: דחפורי המנהל מחריבים את הכפר כולו, כולל בית הספר; נותרים על עומדם רק המסגד ובניין אחד נוסף. ההורסים מנצלים את העובדה שתושבי הכפר לא נמצאים בו. בניגוד לקבוע בחוק – צווי הריסה לא נמסרו לתושבים קודם לכן. בדצמבר אותה שנה מוגשת עתירה לבג"ץ לחייב את המנהל האזרחי להכין תכניות בנייה ליישוב שתאפשרנה בנייה חוקית בתחומו. העתירה נדחית.

הסתערות שנייה, 10 בינואר, 2010: דחפורי המנהל הורסים 30 מבנים, כולל בית הספר, בעקבות פסיקת בג"ץ.

הסתערות שלישית, 8 בדצמבר 2010: דחפורי המנהל הורסים 18 מבנים, כולל בית הספר. 48 נפשות, בהן 14 ילדים, נותרים ללא קורת גג.

הסתערות רביעית, 9 בפברואר 2011: דחפורי המנהל הורסים 9 מבנים ו-12 מכלאות בעלי חיים. 60 איש נותרים ללא קורת גג.

הסתערות חמישית, 20 בפברואר 2011: דחפורי המנהל הורסים 7 מבנים ו-7 מכלאות בעלי חיים. 58 איש נותרים ללא קורת גג.

הסתערות ששית, 2 במרץ 2011: דחפורי המנהל הורסים את כל מה שנשאר בכפר: 46 מבנים, מאגרי מים, 12 מערות עתיקות, וסככה עם כיסוי מפלסטיק, ששימשה כבית-ספר, אחרי הריסת המבנה שלו. רק המסגד נותר על תילו. 152 איש נותרים ללא קורת גג. מוגשת עתירה לבג"ץ למנוע את המשך הריסת המערות – נכס נוף טבעי בן אלפי שנים.

זה קרה ב-2 במרץ, לפני 4 חודשים. התקשורת הישראלית עברה על האירוע בשתיקה גמורה. 152 איש הופכים חסרי בית בן רגע – לא ראוי לאיזכור בחדשות. גם רחוק (איפה זה הבקעה?), גם בדואים, גם פעם ששית. לא ניוז.

חידודים משפטיים

העילה הרשמית להריסות האלה, כמו גם להריסות בתים ביישובים אחרים בבקעה, היא קבועה: הבדואים יושבים בשטחי אש שמוגדרים "שטח צבאי סגור". צה"ל, לא תאמינו, חרד לחייהם של הפלסטינים בבקעה. מדובר בגירוש מטעמי פיקוח נפש. הנה הניסוח הרשמי: "בשטחי בקעת הירדן קיימת זה תקופה ארוכה תופעה של הקמת מאהלים בלתי חוקית בתוך שטחי אש. בשטחי אש אלו לא קיימים אזורי יישוב מוגדרים וכל תופעה מסוג זה הינה בלתי חוקית ומסוכנת. לאור זה החליט המינהל האזרחי לפנות לפני מספר שבועות מאהלים בלתי חוקיים באזור בקעת הירדן, על מנת לשמור על חיי המשפחות השוהות באופן בלתי חוקי ומתוקף היותו הגוף האמון על אכיפת הבנייה הבלתי חוקית באיו"ש".

בעיה ראשונה: במשך 40 שנה, מאז שהוכרזו שטחי האש בח'רבת טאנא בסוף שנות ה-60, לא היתה לאף אחד בצבא בעיה עם הבדואים שנמצאים שם. יכול להיות שרק לפני 5 שנים גילו במנהל האזרחי שגם בדואים שנקלעים לשדה מוקשים עלולים להיפצע? שגם לבדואים יורד דם?

בעיה שניה: על פי כל העדויות של תושבי האזור, "שטחי האש" האמורים הם פיקטיביים. צה"ל לא מקיים אימונים שם.

בעיה שלישית: במרחק קילומטר וחצי מח'רבת טאנא ממוקם מאחז בלתי חוקי שהוקם בידי מתנחלי איתמר – גדעונים 777 שמו. גם הוא נמצא בתחומו של שטח האש המדובר, ואף על פי כן המנהל אינו מזדרז לפנותו (לא כל שכן להרוס את המבנים שבו). האם צה"ל מבדיל בין דם לדם – מציל פלסטינים מפגיעה בשטחי אש אבל מפקיר יהודים לגורלם?

כשמדובר בשטח צבאי סגור (ולא שטח אש), החוק דווקא מגן על "תושבי קבע" מפינוי. המנהל האזרחי טוען שהבדואים אינם נחשבים תושבי קבע באשר הם אינם שוהים במקום בכל ימות השנה. הטיעון הזה מתעלם מן העובדה שברוב ימות השנה הבדואים כן שוהים בח'רבת טאנא, ויעידו על כך מבני הקבע (כמו בית הספר) שהוקמו בכפר; והוא גם מתעלם מן הסדירות שבנוכחות הזאת, לאורך עשרות שנים.

לא חשוב; צה"ל אומר שהם לא תושבי קבע – אז הם לא. גם התעלול העלוב הזה קיבל הכשר בג"ץ.

התמונה הרחבה: הריסות בתים מסיביות והתנכלות לפלסטינים בבקעה

ח'רבת טאנא הוא, כאמור, רק משל. מזה שנים נוהג המנהל האזרחי להרוס כפרים שלמים בבקעה, שוב ושוב, במגמה למחוק אותם מהמפה. נדגיש שבכל המקרים מדובר בקהילות שמתגוררות בבקעה עשרות שנים, עוד לפני 1967.

הכפר אל-חדידייה, הסמוך להתנחלות רועי, ספג במרוצת השנים אינספור מכות, גזירות, הריסות והתעללויות מידי המנהל האזרחי; תולדותיו של הכפר הקטן הזה יכולות למלא כרך שלם בהסטוריה המנוּולת של הכיבוש. הכפר ידע כבר כעשרה גלי הריסה. ב-1997 נעקר הכפר ממקומו ונע מערבה, בשל הכרזת שטחו כ"שטח צבאי סגור". גם ממקומו החדש הצבא מבקש לעקרו, וכל הבג"צים שהוגשו בעניינו נדחו. בפברואר ומרץ 2008 נהרסו בתיהם של 60 איש באל-חדידייה. במקביל, הצבא מטיל קנסות על רועי צאן מן הכפר, מחרים ראשי צאן ואף יורה בהם. הפחדות והתנכלויות של רכזי הבטחון מהתנחלויות רועי ובקעות זוכות לגיבוי הרשויות. וכדי לחנוק את הכפר באופן שיטתי, חסם הצבא את כל דרכי העפר המובילות אליו.

על אף שתושבי הכפר שבים ובונים אותו מן ההריסות, אוכלוסייתו מידלדלת בהדרגה; בסך הכל "הטרנספר השקט" עובד. כיום מונה אל-חדידייה כ-90 נפש בלבד. הנה עדותו של עלי אבו-סאקר, תושב הכפר, שניתנה ל-HRW:

"אני נציג של שלוש קהילות: אל-חדידייה, מתחול וחומסה. לפני שהתחילו ההתנחלויות, ממש אחרי הכיבוש, היו ביישובים האלה 300 משפחות – בין 2,000 ל-2,500 נפש. עד 1997 היישובים האלה כבר הצטמצמו לחצי, ונשארו רק 150 משפחות. באוקטובר 1997 התוקפנות הישראלית החריפה. חומסה התרוקנה לחלוטין, והתושבים עברו לגור ליד מחסום חמרא. בשני היישובים האחרים נשארו כיום רק 45 משפחות, שמונות אולי 450 בני אדם. כולם נאלצו למכור את הכבשים שלהם כי לא היה איפה לרעות אותן. ואם אתה מנסה להביא אלאף – מזון לכבשים – צה"ל מחזיר אותו, אלא אם כן לנהג שמביא לך את המזון יש תעודת זהות של בקעת הירדן. זה התחיל בשנת 2001 או 2002. הם לא צריכים להרוס את הבתים שלנו כדי לגרש אותנו. יש גם דרכים אחרות."

יש עוד. ביוני 2009 נהרס כפר הפחונים ראס אל-אחמר; 130 איש נותרו ללא קורת גג.

בשני גלי הריסה בקיץ 2010 הוחרבו כל 80 המבנים בכפר הבדואי אל-פארסייה, ממזרח להתנחלות שדמות מחולה. בין היתר נהרס גם בית אריזה שנבנה לפני 30 שנה יחד עם חברת הייצוא הישראלית אגרקסקו (ללמדכם כיצד "חוקיות" הבניה משתנה בהתאם לנוחיות השעה). 129 איש נותרו ללא קורת גג. ההריסות באו בתום תקופה ארוכה של ניסיונות לייבש את הכפר – תחילה הרסו להם את ציור המים המוביל לכפר, וכשהחלו לשאוב מים בעצמם, החרימו להם את המשאבות (על אסטרטגיית הייבוש של תושבי הבקעה הפלסטיניים, ראו בהמשך). מבנים נהרסו גם בכפרים אל-פסאיל, ח'רבת עין אל-חילווה, ועשרות צווי הריסה חולקו למשפחות בכפרים ברדלא, פרוש בית דג'ן ועין אל-בידא. רק לפני שבועיים נהרסו 21 מבנים באל-פסאיל, יותר מ-100 איש נותרו ללא קורת גג. האירוע לא נזכר בשום אתר חדשות ישראלי. הנה, ככה נראית מציאות שאף ישראלי לא רואה.

למה הם בונים בלי אישורים?

זאת כמובן השאלה הקבועה בפיהם של ישראלים "נורמטיביים", שומרי-חוק; ישראלים שהחוק שומר עליהם, ועל בורותם, לא פחות משהם שומרים עליו. הישראלים האלה מתקשים להבין ש"אישורים" הם פריבלגיה של יהודים בשטחי הגדה המערבית; והם לא מעלים על דעתם מצב שבו צורכי הקיום מחייבים אותך להפר את החוק. ספק רב אם ייאותו לקבל את ההסבר הזה כעת, אבל לנו אין כלי שכנוע אחר, זולת האמת.

כמה עובדות בסיסיות. שטח הבקעה וצפון ים המלח הוא יותר ממיליון וחצי דונם – כ-30% משטח הגדה המערבית. 88% מן השטח הזה מוגדרים שטח C, שבו יש לישראל שליטה מלאה. סך היהודים באזור – קצת פחות מ-10,000 איש. סך הפלסטינים (כולל קהילות בדואיות) – כ-80,000. למרות שבקירוב, רק אחד מתוך 9 תושבים בבקעה הוא יהודי, היקף הקרקעות שבשליטה יהודית הוא כ-78% (בהמשך נעמוד גם על הדרכים היצירתיות שבהן הועברו הקרקעות לשליטת ההתנחלויות).

חישוב פשוט מעלה שיחס הקצאת הקרקעות בין יהודים לפלסטינים בבקעה הוא 1:30. לא מיותר להזכיר שכל התושבים הפלסטינים בבקעה חיו בה לפני כניסתם של התושבים היהודים מ-1968 ואילך.

שימו לב שאין מדובר כאן בשטחים בשימוש בפועל, אלא רק בשטחים שמותרים לשימוש בידי יהודים לעומת שטחים שמותרים לשימוש בידי פלסטינים. בפועל, ההתנחלויות אינן זקוקות לכל השטחים הללו. השטחים המוניציפליים שלהן מהוווים כ-12% משטחי הבקעה, וגם הם עצומים ביחס לשטח הבנוי (פי 28 ממנו), כיוון שכלולים בהם שטחי עיבוד חקלאי נדיבים מאד ושטחים לפיתוח עתידי. יתרת "השטח היהודי" בבקעה מורכבת מאדמות מדינה, שטחים צבאיים סגורים ושמורות טבע. רק בשבוע האחרון עברה החלטה להגדיל את שטחי העיבוד החקלאי בבקעה ב-130% ואת הקצאות המים לחקלאים ב-70% – ללא שום דיון ציבורי.

ובכן, מה עושה פלסטיני שאיתרע מזלו להתגורר בשטח C (נזכיר שחלוקת הגדה לשלושת סוגי השטחים באה לעולם בעקבות הסכמי אוסלו), והוא זקוק לאישור בנייה? זוג צעיר שרוצה להקים בית? רועה צאן שרוצה להקים דיר? חקלאי שרוצה להקים מחסן לתוצרת שלו? מה הוא עושה? מגיש בקשה לוועדת התכנון והבנייה?

פחחח. חבל על הניירת. ישראל מפעילה שתי תכניות מתאר בבקעה – ישראלית בת זמננו, ומנדטורית, מלפני 70 שנה. תכנית המתאר המנדטורית מגדירה כמעט את כל שטח הבקעה (למעט העיר יריחו) כאזור חקלאי שאפשרות הבנייה בו מוגבלת מאד. תכנית המתאר הישראלית היא "לא-תכנית" – אין לה קיום סטטוטורי, היא פרקטיקה טהורה. הפרקטיקה הזאת מאפשרת בנייה נרחבת באזורים חקלאיים, ולמעשה, גם ללא תכניות מאושרות. נחשו מי כפוף לתכנית המנדטורית ומי לתכנית הישראלית? יפה.

שיטת האפטרהייד הזאת מבטיחה שאף בקשה פלסטינית לבנייה בשטח C בבקעה לא תקבל אישור מהרשויות. חרף בקשותיהם של תושבי הכפרים להכין להם תכניות מתאר, אף כפר פלסטיני בבקעה (למעט אל-פסאיל, בסוף שנות השמונים) לא זכה מעולם לתכנית מתאר. מה המטרה העליונה של איסור מוחלט על בנייה פלסטינית ב-88% משטח הבקעה? מה המטרה העליונה של ההאצה החדה בקצב הריסות הבתים בשטח C בשנתיים האחרונות, בחודש האחרון?

כבר אמרנו, “C” as in “Cleansing”.

הרשויות הישראליות מגדילות לעשות ולפעמים משתמשות במנגנון חידוש תכניות הבנייה כדי להצדיק הריסות בתים עתידיות. ב-2005 אושרה תכנית לכפר אל-ג'יפתליק, המאוכלס ביותר בשטח C (כ-5,000 תושבים). הכפר מוקף מכל עבריו בהתנחלויות (ארגמ"ן, משואה וחמרה). התכנית הוכנה ללא שיתוף התושבים, שגם לא זכו לראותה ולהכיר את המגבלות שהיא מטילה (כנהוג ביחס לנייטיבס מאז ומעולם). התכנית הזאת צמצמה את גבול הבניה ל-60% מן השטח הבנוי בכפר; במחי רגע, הפכו 40% מבתי הכפר לבלתי חוקיים. ואכן, בשנים 2006-2008 הזדרז המנהל האזרחי לקטוף את פירות תכנית ההרס הזאת, והרס כ-30 מבנים בשטח שהפך ל"לא חוקי".

יש לקוות ששאלת התם הלגאליסטית "למה הם בונים בלי אישורים?" הובאה בזאת לקבורה סופית. אשר לשאלת התם המדינית – "הרי זה שטח ישראלי, מה הם רוצים?" – אליה נחזור בסוף הדיון. מקומה שם ולא כאן, משום שאין קשר בין שאלת הריבונות בבקעת הירדן – תהא עמדתכם בעניין אשר תהא – לשאלת הלגיטימיות של צעדי הטרנספר באזור.

ייהוד הקרקע (גזוֹל, הכרז, חסוֹם)

חמש הן השיטות שבהן הדירה מדינת ישראל את האוכלוסיה הפלסטינית מלמעלה משלושה-רבעים של שטח הבקעה וצפון ים המלח. ואלה הן:

1. שיטה ראשונה: גזילת אדמות פרטיות של נפקדים. מיד עם תום מלחמת ששת הימים, ביולי 1967, הוציא האלוף עוזי נרקיס צו צבאי שמסדיר את השמירה וההגנה על נכסי הנפקדים. כיום זה נשמע דמיוני – ישראל הכובשת מכבדת את זכויות הבעלות של נפקדים בשטח הכבוש, בהתאם לחוק הבינלאומי – אבל אז זאת היתה המציאות המשפטית. בפועל – נהגה המדינה באדמות האלה כרכושה הפרטי מן היום הראשון. דו"ח מבקר המדינה מ-2005 חשף שאלפי דונמים של קרקעות פרטיות פלסטיניות כאלה הועברו להתיישבות יהודית בבקעת הירדן. המהלכים האלה הוגדרו כבלתי-חוקיים בפיו של – קשה להאמין – היועץ המשפטי של המנהל האזרחי בעצמו. אותו צדיק בסדום כתב בספטמבר 1997:

"הממונה אינו אלא נאמן השומר על הנכס, פן ייפגע בזמן שהבעלים נעדר מן האזור… פועל יוצא הכרחי ממעמדו המצומצם של הממונה הוא איסור על מכירת 'נכס נטוש' שהוא מקרקעין, הואיל ומכר כאמור אינו מתיישב עם חובת השמירה על הנכס… למעשה, אל לו לממונה לעשות כל עסקה לגבי הנכס שתעמוד בניגוד לחובת השמירה האמורה, ובמיוחד לחובתו להשיב את הנכס לבעלים עם חזרתו לאזור." (ההדגשה במקור).

הדברים האלה מפריכים את המיתוס בדבר "נקיון הכפיים" של ה"מתיישבים" (ולא חלילה "מתנחלים") בבקעה, שבאו, כביכול, אל ארץ לא-נושבת ולא קיפחו במאומה את זכויות הילידים הפלסטיניים. לא; ממש כמו ביהודה ושומרון, ההתנחלות היהודית בבקעה לא בחלה בגזל של אדמות פרטיות של פלסטינים.

והנה הטוויסט הסופי בסיפור המכוער הזה, הדובדבן בקצפת של גזל הקרקעות. בצה"ל ידעו היטב שהקצאת אדמות נפקדים לבנייה יהודית איננה חוקית – על פי עמדת היועץ המשפטי של המנהל האזרחי בעצמו – ולכן נקטו בדרך יצירתית למנוע תביעות משפטיות מצד בעלי הקרקעות (שברחו או גורשו לירדן). פקידי המנהל הכינו רשימת סודית של "מנועי כניסה מסיבות בטחוניות". חטאם היחיד של אותם בישי-מזל היה בעלותם על קרקע בבקעה שהוקצתה ליהודים, בהיעדרם. הנה דוגמה חיה לאינסטרומנטליות של השיח הבטחוני במימוש אינטרסים קולוניאליים טהורים. הרשימה הזאת כונתה "רשימת המאה", אף כי בסופו של דבר היו רשומים בה יותר מ-2,000 שמות. רק בסוף שנת 2004, בעקבות התערבות מבקר המדינה, בוטלה הרשימה.

2. שיטה שניה: תפיסת קרקע "לצרכים צבאיים". ב-12 שנותיו הראשונות של הכיבוש (עד לבג"ץ אלון מורה ב-1979) עשתה ישראל שימוש נרחב בדרך זו. החוק הבינלאומי מאפשר לכוח הכובש לתפוס, באופן זמני, שטחים בטריטוריה הכבושה, לצרכים צבאיים בלבד. ישראל ציפצפה על החוק הזה כשהוציאה צווי תפיסה צבאיים לצורך הקמת יישובי קבע אזרחיים. כך גם בבקעה. על פי נתוני המנהל האזרחי, נכון ל-2007, קרוב ל-12 אלף דונם נתפסו כך לטובת תשע התנחלויות בבקעה.

3. שיטה שלישית: הכרזה על "אדמות מדינה". בעת כיבוש הגדה המערבית, היו רשומים 220 אלף דונם בבקעה כאדמות מדינה (רכוש ממשלתי ירדני). במהלך שנות הכיבוש גדל השטח הזה פי 4, וכיום הוא מגיע ל-53% מקרקעות הבקעה. שלושים התנחלויות ומאחזים בלתי חוקיים בבקעת הירדן כוללים שטחים שישראל הכריזה עליהם כאדמות מדינה.

למי שאינו בקי בדברים, צריך להבהיר שהכרזה על אדמות מדינה בשטחים הוא אחד המנופים העיקריים של מדיניות הסיפוח דה-פקטו של המדינה. מבחינה משפטית, מדובר באוסף פרשנויות מגמתיות וחד-צדדיות לחוקי הקרקעות העות'ומאניים – הלא הוא מפעל חייה של פליאה אלבק הזכורה לרע. שטחים שעובדו על-ידי פלסטינים הפכו ל"לא מעובדים", התיישנות הבעלות התקצרה פלאים, ואפשרויות הערעור של בעלי קרקעות פלסטיניים צומצמו למינימום (על נפתולי השיטה, ראו כאן, עמ' 19-22).

4. שיטה רביעית: הכרזה על "שטחים צבאיים סגורים".לא פחות מ-45% משטח בקעת הירדן וצפון ים המלח מוגדר שטח צבאי סגור. הגדרה זאת נקבעה אי אז בסוף שנות הששים ובתחילת שנות השבעים, על רקע נסיונות החדירה מירדן. על אף שנסיונות אלה פסקו כליל, הגדרת השטחים לא השתנתה.

שטח צבאי סגור פירושו לא רק שטח שפלסטינים מנועים מלגור בו. אסור להם לעבור בו, לשהות בו, או לרעות צאן, ובסמכות המפקד הצבאי לעצור כל מי שמפר זאת ולהחרים את רכושו. למותר לציין שהגדרה זאת תופסת רק לגבי פלסטינים; לא ידוע על מתנחלים שהצבא עצר בגין כניסה לשטח צבאי סגור או החרים להם ציוד חקלאי.

לפני כשנה חלה הקצנה במדיניות הזאת. צה"ל הציב עשרות לוחות בטון שעליהם רשום "שטח אש" בסמוך לכל הקהילות הבדואיות בבקעת הירדן. צירוף מקרים פנטסטי, בלי ספק; כל הקהילות הבדואיות שוכנות בשטחי אש, וכל שטחי האש מוגבלים לקהילות האלה בלבד. הריסות הבתים שנסקרו בתחילת המאמר – בח'רבת טאנא, אל-חדידייה ואל-פארסייה – נשענו כולן על בנייה בלתי חוקית, כביכול, בתוך שטחי אש. לפי נתוני "בצלם", מתחילת שנת 2004 ועד למרץ 2010 איבדו את ביתם כך יותר מאלף פלסטינים. כך נראה טרנספר זוחל.

5. שיטה חמישית: הכרזה על "שמורות טבע". 20% משטח הבקעה מוגדר שמורות טבע. למעט ארבעה אתרים תיירותיים – קומראן, ארמונות החשמונאים, ואדי קלט ועין פשח'ה – שאר השטחים עומדים בשממונם – לא פיתוח ולא "שמירה" על ערכי הטבע. הערכים היחידים שנשמרים בהן הם ערכי טוהר הגזע: הכניסה לפלסטינים אסורה בתכלית. פקחי שמורות הטבע פועלים בבקעה כמו אנשי הסיירת הירוקה בנגב; תפקידם העיקרי הוא להתעמר בבדואים ולהטיל עליהם קנסות לפי הצורך.

הקוראים חדי העין ודאי שמו לב שסכום אחוזי הקרקע שנמנו בחמשת הסעיפים האחרונים עולה על 100%. הכיצד? ובכן, יש חפיפות לא מעטות. הריבון לא לוקח צ'אנסים, ונוהג לפעמים לחמוס את אותה פיסת קרקע בשתי דרכים נפרדות, בלתי-תלויות. מה שבטוח בטוח. דוגמה מרהיבה לכך היא החפיפה בין האזורים שהוכרזו שטחים צבאיים סגורים לבין השטחים שהוכרזו שמורות טבע. מסתבר ש-200 אלף דונם מכלל שמורות הטבע המוכרזות בבקעה (יותר מ-60% מהן) נופלים בתוך אזורים שהוכרזו שטחים צבאיים סגורים. כאן עולות כל מיני אפשרויות מעניינות. יכול להיות שצה"ל רואה בפיזור פגזים ותרמילי כדורים סוג של טיפוח טבע? ואולי, לחילופין, מישהו בצמרת חשב לעצמו – למה שלא נשתמש במטיילים כמטרות נעות לאימוני ירי?

נעצור כאן. העניין ברור כשמש: שטח צבאי או לא, שמורת טבע או לא, אדמת מדינה או לא – קודם סומנה המטרה ואחר כך צוירו העיגולים סביבה. והמטרה היתה פשוטה: שטח נקי מערבים.

אם לא גירוש, אז ייבוש

מגוון הדרכים שבהן מייבשת מדינת ישראל את תושבי הכפרים בגדה המערבית, ובבקעת הירדן במיוחד, כבר תוארו בפרוטרוט פעמים רבות. הסיטואציה המיוחדת לבקעה נובעת מן הפערים הבלתי נתפסים בין הקצאות המים להתנחלויות היהודיות לבין הקצאות המים לפלסטינים.

התנחלויות הבקעה, המבוססות על חקלאות, זוללות מים. הקצאת המים הממוצעת (נכון ל-2008) לכל מתנחל בבקעה היא כ-1,300 ליטר ליום – פי 18 מהקצאת המים הממוצעת לפלסטינים בגדה המערבית. גם כשמשווים צריכה ביתית בלבד (ללא שימושים חקלאיים) הפערים זועקים לעין. הקצאת המים ליום לשימושים ביתיים בהתנחלות רועי עומדת על 431 ליטר לנפש; היישוב הבדואי הסמוך, אל-חדידייה, נאלץ להסתפק בכמות קטנה פי 20 – 20 ליטר ליום לנפש. כך גם ביישובים אל-פארסיה וראס אל-אח'מר. על פי ארגון הבריאות העולמי, כמות זו (20 ליטר לנפש ליום) מספיקה ל"הישרדות לטווח קצר" באזורי אסון הומאניטריים, כמו מחנות הפליטים בדארפור.

במלים פשוטות: מדינת ישראל, במדיניות הצמאה מכוונת, הופכת כפרים פלסטיניים בבקעה לאזורי אסון.

למי שייכים מֵי הבקעה? על פי המשפט הבינלאומי, כל המים שייכים לפלסטינים, וחלקם משותפים גם לישראל. בפועל, ישראל שולטת ביד רמה בכל הברזים בבקעה.

אשר למים עיליים – אגן נהר הירדן וכל הנחלים הזורמים אליו – ישראל מונעת מן הפלסטינים כל גישה אליהם (בשיתוף פעולה של ירדן). אשר למי תהום, חלקו המזרחי, העשיר במים, של אקוויפר ההר, מצוי בתחומי הבקעה. על פי דו"ח של הבנק העולמי מלפני שנתיים, לפלסטינים יש גישה ל-20% בלבד ממי האקוויפר. ישראל, באמצעות חברת "מקורות", שואבת 32 מיליון קוב מים בשנה באזור הבקעה, שהם כ-70% מכלל השאיבה בגדה המערבית. פחות מחמישית מן הכמות הזאת מועברת לכפרים פלסטיניים בבקעה, במסגרת התחייבות משנות השבעים.

מדוע נזקקים הפלסטינים למים של "מקורות"? משום שעל פי הסכמי הביניים, אסור להם לבצע שום קידוח באזור ללא אישור של ועדת המים המשותפת הישראלית-פלסטינית. על המתרחש בוועדה זאת מומלץ לקרוא בתחקיר המאלף הזה. בפועל מדובר בגוף שתפקידו העיקרי לשמר את העליונות הישראלית בשליטה על מאגרי המים בגדה המערבית. הצעות לפרויקטים פלסטיניים נתקעות שנים בלי אישורים, הוועדה ממעטת להתכנס, ולמותר לציין ששאיבה ישראלית ממקורות משותפים איננה חייבת באישורה. גם אם כבר מתקבל אישור מן הוועדה, קרוב לוודאי שהמנהל האזרחי יתקע את התהליך. לא חסרים רעיונות. למשל, פרוייקט לשיקום רשת המים של אל-ג'יפתליק, שכבר אושר בוועדה, נתקע במנהל האזרחי. הסיבה: פקידי המנהל דרשו מן הרשות הפלסטינית לבצע במקום חפירה ארכיאולוגית, על חשבונה, בעלות שמתקרבת להוצאה הכוללת על הפרוייקט (עוד על המכשולים הביורקרטיים שמעמידה ישראל בפני מיזמי מים פלסטיניים, ראו דו"ח הבנק העולמי, עמ' 47-56).

הסכמי הביניים בין ישראל לרשות הפלסטינית צמצמו באופן דרמטי את כמויות המים הנגישות לפלסטינים. העובדה הזאת מוכרת למעט מאד ישראלים אבל ידועה לכל פלסטיני. ב-2008 הפיקו הפלסטינים באזור בקעת הירדן כ-31 מליון קוב מים, פחות מ-44% מהכמות שהפיקו לפני החתימה על הסכם הביניים ב-1995. חלק ניכר מבארות המים של הפלסטינים התייבשו עקב קידוחים סמוכים של "מקורות". ישראל גם אינה מתירה לפלסטינים להעמיק את הבארות שלהם מעל ל-150 מטר. גם מעיינות טבעיים מתייבשים כתוצאה מן השאיבה הישראלית. אם לא די בכך, פקחי המנהל האזרחי קונסים פלסטינים שמנסים לשאוב מים ממעיינות הנמצאים מחוץ ליישובם, וגם מחרימים את המשאבות שלהם.

התוצאה הסופית של מערך האפליה הדרקוני והמשוכלל הזה היא שיותר ויותר כפרים בבקעה נאלצים להישען על אספקת מים במכליות; בזמן שהתנחלויות כמו רועי ונערן צועדות בבטחה אל המאה ה-21 עם טכנולוגיות הידרולוגיות מתוחכמות, יישובים פלסטיניים שנושקים לגבולותיהן נהדפים לאחור, אל המאה ה-19 (נסו לנתק יישוב יהודי ממים למספר ימים ותראו איזו מהומת אלוהים תפרוץ).

עלות קוב מים ממכלית גבוהה הרבה יותר מעלות קוב מים מן הברז. כך יוצא שההוצאה הממוצעת על מים למשפחה פלסטינית גבוהה פי 3 מזו של משפחה בהתנחלויות – וזאת על אף היחס ההפוך בצריכה. בקהילות הבדואיות המבודדות, מגיעה ההוצאה החודשית על מים ל-1,700 ש"ח, כמחצית מן ההוצאה החודשית הכללית (וזאת בהשוואה להוצאה על צריכה ביתית בהתנחלויות באזור, שעומדת על 105 ש"ח, שהם 0.9% מסך ההוצאה החודשית). כך הופכת מדיניות הייבוש למדיניות של רישוש.

גם זה כנראה נדיב מדי, כי ישראל אפילו לא מאפשרת לתושבים הבדואים את הלוקסוס של שינוע מים במכליות. המנהל האזרחי מחרים דרך קבע מכליות מים של תושבים בכפרים אל-חדידייה, אל-פארסייה, חמרא וחומסה. המכליות למעשה אינן חוזרות לבעליהן משום שגובה הקנס הכרוך בהחזרתן הוא אלפי שקלים, הרבה מעבר ליכולת התשלום של העניים המרודים שמשתמשים בהן. בתחומי הקו הירוק הכיר בג"ץ לאחרונה בזכותם של הבדואים ל"נגישות מינימלית למים" (אף כי עדיין לא ברור אילו חובות מוטלות על הרשויות בגין זכות זו); מעבר לקו הירוק, גם זכות האַפסַיים הזאת נמחקה.

ביתור הבקעה ומשטר המחסומים וההיתרים

במאי 2005, שלושה חודשים לפני ההתנתקות מעזה, החלה מדינת ישראל ביישום תכנית התנתקות נוספת, סמויה ולא רשמית: ניתוק של בקעת הירדן מן הגדה המערבית. לא מדובר בצירוף מקרים אלא במהלך מחושב מראש; מי שעקב אחרי ההתרחשויות בזמן אמת יודע היטב שתכנית ההתנתקות מעזה נהגתה במוחו של שרון כקורבן טקטי לצורך העמקה והנצחה של השליטה הישראלית בגדה המערבית (והדברים אושרו גם ב"ראיון הפורמלין" המפורסם של ויסגלס). המדיניות החדשה בבקעה נועדה להבהיר לילידים מיהו הריבון האמיתי באזור, מעתה ולתמיד.

שורה של תקנות ומגבלות דרקוניות על תנועת פלסטינים אל ומהבקעה נכנסו לתוקף. על הנכנסים לגדה דרך גשר אלנבי נאסר לעבור בבקעה (למעט דרך יריחו, מה שהאריך מאד את הדרך לצפון הגדה), ועל תושבי יריחו נאסר לצאת צפונה אל תחומי הבקעה. משמעותי מכל היה האיסור על כל פלסטיני שכתובתו בתעודת הזהות איננה בתחום הבקעה להיכנס אליה. בעלי אדמות בבקעה, אשר התגוררו מחוצה לה, לא היו יכולים יותר להיכנס בחופשיות כדי לעבד את אדמותיהם, ונזקקו להיתרי שהייה זמניים וקמצניים במיוחד (אסור לשהות בלילה, אסור להכניס פועלים וציוד חקלאי). גם לו רצו לשנות את כתובתם לא היו יכולים – ישראל שולטת במרשם האוכלוסין הפלסטיני ומסרבת להכניס בו שינויים מאז שנת 2000. ב-2007 הוכנסה "הקלה" מינורית – הותר "לתושבי חוץ" להיכנס רק ברכב ששייך לתושב הבקעה, אחרי קבלת היתר מיוחד. הצבא עורך פשיטות ביישובי הבקעה לאיתור תושבים שכתובתם איננה בבקעה; הם נלכדים ומועברים מעבר למחסום תייאסיר.

האם צריך לומר בקול רם מה מטרת כל התקנות שאוסרות על פלסטינים מחוץ לבקעה לשהות בה, ואולי, חס וחלילה, להשתקע בה?

מי כן קיבל היתרי כניסה לבקעה בלי בעיה? 5,000 פלסטינים שמועסקים בהתנחלויות. העבודה חייבת להימשך.

שוו בנפשכם שביום בהיר אחד מחליט המשרד לבטחון פנים "לבתר" את אזור השרון משאר אזורי הארץ; לאסור על ישראלים מירושלים או מבאר שבע להיכנס לשם, וגם אם יש להם שם נכסים, נאמר דירה בנתניה, אסור להם ללון בה בלילה. ועוד לא דיברנו על מגבלות התנועה הפנימיות (מחסומים בין נתניה לחדרה).

ארבעה מחסומי קבע חולשים על תנועת הפלסטינים לתוך ומתוך בקעת הירדן. אליהם נוספים מחסומים ארעיים ו-18 מכשולי תנועה פנימיים – תעלות, סוללות עפר ושערים חקלאיים. כביש 90 ("כביש הבקעה"), הציר המרכזי מצפון לדרום שגם מוביל לגשר אלנבי – היה אסור לתנועה לפלסטינים שאינם תושבי הבקעה שנים ארוכות. כיום הם יכולים לעלות עליו אבל רק מדרום ליריחו – מה שלא עוזר לרוב המכריע של מי שאינו תושב הבקעה ורוצה להגיע אליה (או לגשר אלנבי) מצפון. ב-2006 הוסב שמו של כביש הבקעה ל"דרך גנדי" – רחבעם, לא מהטמה – וקשה לחשוב על החלטה הולמת יותר בנוגע לכביש שמיישם הלכה למעשה את חזונו של האיש.

אין ומעולם לא היתה עילה בטחונית למערך כל כך מסועף של מגבלות תנועה בבקעה. מדובר באזור השקט ביותר מבחינה בטחונית בגדה המערבית. מתחילת האינתיפאדה השנייה, באוקטובר 2000, ועד לסוף 2010, נהרגו בבקעת הירדן 13 ישראלים; זאת מתוך 351 הישראלים שנהרגו באותו עשור בגדה (דו"ח בצלם, עמ' 27). העובדה שכן ניתנים אישורי כניסה לאלפי עובדים פלסטינים, חסימות העפר על הכבישים המוליכים לכפרים הבדואיים (מישהו שמע לאחרונה על טרוריסטים בדואיים?), הסירוב הישראלי העיקש להוסיף תושבים פלסטיניים לבקעה במרשם האוכלוסין – כל אלה מעידים שהמוטיבציה מאחורי מסכת ההתעללות הביורוקרטית הזאת, הנמשכת כבר 6 שנים, היא אחרת לגמרי. 88% אחוז משטח הבקעה וצפון ים המלח, כזכור, הם שטח C.

“C” as in “cleansing”.

הדרך להפוך ל"תושב חוקי": עבדות התמרים

כפי שכבר הוזכר, הדרך הבטוחה ביותר לפלסטיני להיפטר מן הרדיפה השלטונית בבקעה היא להירתם במלוא אונו לשגשוגן של ההתנחלויות הישראליות. כ-5,000 פלסטינים מועסקים דרך קבע בהתנחלויות הבקעה, ובעונות הדילול והגדיד של התמרים (הענף החקלאי המרכזי באזור), מספרם מגיע עד 20,000 עובדים. מי שתמה מדוע כל כך הרבה פלסטינים עובדים בשירות האדונים היהודים מוזמן לבדוק אילו אפשרויות תעסוקה פתוחות בפני אנשים ששדותיהם הופקעו, מעיינותיהם יובשו, ואין באפשרותם להקים שום מבנה תעשייה חדש בתחומי מגוריהם.

העובדים האלה נמצאים בתחתית סולם הניצול של המשק הישראלי – סולם עמוק מאד כידוע. שום זכות מזכויות היסוד שלהם איננה מכובדת. מעסיקיהם שולחים אותם לעבוד עם חומרי הדברה ללא ציוד מגן, ומפרים תקנות בטיחות בנוגע לעבודה בגובה. עובדי התמרים חשפו תמונה מזעזעת של ניצול במטעי ההתנחלויות: העובדים נאלצים לטפס בכוחות עצמם, ללא מנוף, לגבהים של יותר מ-10 מטרים; הם מוצבים שם ללא אמצעי בטיחות כמו רתמת מגן או מערכות לבלימת נפילה; חלקם מושארים בגובה כזה במשך 5 שעות, 6 שעות ואף יותר, מבלי שמתאפשר להם לרדת להפסקה. את האוכל שלהם הם אוכלים על הצמרת; גם את הצרכים עושים שם לפעמים, בלית ברירה.

על התענוג הזה מקבלים העובדים הפלסטינים בין 50 ל-70 ש"ח ליום עבודה – כשליש משכר המינימום בישראל (178 ש"ח). כפי שהם מעידים, הם ממשיכים כי אין להם ברירה; צריך לחיות ממשהו, גם כשכל יום עבודה כרוך בפחד מוות מנפילה וריסוק אברים.

בעלי המטעים הישראלים זוקפים גבה בתמיהה כשהם שומעים על הניצול המחריד הזה שמתרחש על אדמתם ונוהגים לגלגל את האחריות על הקבלנים הפלסטיניים. בכך אינם שונים מהרבה מעסיקים אחרים בתחומי הקו הירוק, שרואים בפועלים פשוטים – לא כל שכן עובדים זרים – חומר גלם מתכלה, בר-החלפה. המימד הנוסף כאן הוא מימד הניצול הקולוניאלי – השימוש של הכובש בילידים להפקת רווחים מאדמת הקולוניה. אתר "קו לעובד" מציג עשרות דיווחים ותיאורים מפורטים של המפגש הזה בין המגף הקפיטליסטי-התנחלותי לפרצוף הפלסטיני.

הכל מתנהל מחוץ לחוק – כלומר, באותו מרחב עקמומי של "אי-חוקיות" חוקית שאופף את כל מעשה ההתנחלות. כבר ב-1982 קבע המפקד הצבאי בצו שבתחומי ההתנחלויות חלים חוקי העבודה הישראליים. בית הדין הארצי לעבודה קבע שהעובדים הפלסטינים דווקא כפופים לחוק הירדני מלפני 1967 (כמה זה נוח כשאין לנתין שום אזרחות), פסיקה שבג"ץ ביטל ב-2007. אולם משרד התמ"ת וקמ"ט התעסוקה במנהל האזרחי נמנעו באופן עקבי מאכיפת חוקי העבודה הישראליים בהתנחלויות והסתפקו בהצהרות בלבד.

קונצנזוס של בורות

כתם עיוור ענקי מסתיר את בקעת הירדן והמתחולל בה מעיניו של השמאל הישראלי. מבחינת השמאל הזה, הכיבוש מתחיל בעפרה ומסתיים בשייח ג'ראח. מאז ומעולם נחשבה הבקעה ל"קונצנזוס" (כשכותבים בישראל "קונצנזוס", בין מרכאות, הכוונה היא שהיהודים מסכימים בינם לבין עצמם על משהו שהערבים ושאר העולם מתנגדים לו). הכוונה הישראלית לשמור על ריבונות של קבע באזור קיבלה אישורים רשמיים בהכרזות מדיניות של שרון, של אולמרט, ושל נתניהו.

כיוון שהבקעה ב"קונצנזוס", פועלים גורמים בתנועה הקיבוצית לחיזוק ההתנחלויות שם – אותם גורמים ממש שמסייעים לפלסטינים בשיקום מטעים של עצי זית. מה ההבדל בין גזל האדמות והמים הפלסטיניים בבקעה לבין גזל האדמות והעצים ליד יצהר? ככל הנראה זהותם של הגזלנים. מה שמותר לבעלי חממות עם שפם התיישבותי אסור לנערי גבעות עם חתימת זקן התנחלותי.

כיוון שהבקעה ב"קונצנזוס", מופיעים בפסטיבל "אהבה" – בחסות מפעל הקוסמטיקה "אהבה", שכל פעילותו מפרה את האיסור בחוק הבינלאומי על ניצול אוצרות טבע בשטח כבוש – אמנים ישראלים רבים; בהם גם מי שכמה שנים קודם לכן הביע תמיכה גלויה בסרבנות. למען הסר ספק, אני לא חושב שאמנים – בניגוד לאנשים אחרים – חייבים להוביל מאבקים פוליטיים. אני רק חושב שאם כבר מישהו מביע עמדה פוליטית לא קונצנזואלית, חובה עליו להבין עד הסוף מה נגזר ממנה ברמה הפרקטית. פוליטיקה של מלים חלולות יש לנו די והותר מפוליטיקאים מקצועיים.

אומנם, על הדימוי הנקי והלא קיצוני של מתנחלי הבקעה מאיימים בשנה האחרונה מצטרפים חדשים לחגיגת הניצול – מתנחלי משכיות, שעלתה על הקרקע לפני שנתיים ביוזמת מפלגת העבודה (גם מתנחלי משואה לא טומנים ידם בצלחת, ושולחים אותה היישר אל תוך מתחמי הבדואים). מתנחלי משכיות הגיעו מהתנחלות "שירת הים" שפונתה מגוף קטיף ותוך זמן קצר החלו להראות לשכניהם הפלסטיניים את נחת זרועם. באפריל 2010 הקימו המתנחלים אוהל גדול במרחק מטרים ספורים מבתי היישוב הבדואי עין אל-חילווה ולקחו בכוח חומרי בנייה מהמקום. בינואר השנה הם תקפו רועי צאן מן הכפר, היכו אשה ואת בתה בת ה-11. במרץ השנה תקפו מתנחלי משכיות ילד בן 11 מעין אל-חילווה שהגיע עם סוס למעיין הסמוך לכפר. מול עיני הילד, המתנחלים חנקו ושברו את מפרקתו של הסוס.

אף אחד מהאירועים האלה לא דווח בתקשורת הישראלית. מה שמביא אותי לנקודה הבאה.

על מה נשען הקונצנזוס ביחס לבקעת הירדן? ככל הנראה, על שילוב של בורות ותעמולה, שמזינים זה את זה במשך שנים. סקר דעת קהל שערכה האגודה לזכויות האזרח לפני חודש חושף בורות בממדים מבהילים של הציבור הישראלי ביחס לבקעה. הנה כמה ממצאים בולטים מתוכו:

• כשני שליש (64%) מהמשיבים לא ידעו שבקעת הירדן היא שטח כבוש שאיננו בריבונות ישראלית. כחמישית (19%) לא ידעו מה מעמדה של הבקעה; רק 18% מהמשיבים ידעו שמדובר בשטח כבוש.
• 57% מהמשיבים מחזיקים בדעות מוטעות לגבי הרכב האוכלוסיה בבקעה. 10% חושבים שרק ישראלים מתגוררים בבקעה, 35% חושבים שרוב האוכלוסיה ישראלי, ו-12% חושבים שיש כמות שווה של ישראלים ופלסטינים. 20% לא ידעו מה הרכב האוכלוסיה. רק 17% ידעו שרוב האוכלוסיה בבקעה פלסטיני (העובדות: כ-85% מהתושבים פלסטינים).
• הטיה אידאולוגית: מתוך הדתיים, 80% חשבו שהבקעה היא שטח ריבוני של ישראל. מתוך החילוניים – 59% חשבו כך.
• השכלה לא משנה (ואולי קצת מזיקה): 71% מבעלי ההשכלה האקדמית חשבו שהבקעה נמצאת בריבונות ישראלית, לעומת 63% מבעלי ההשכלה התיכונית.

שיעורים כאלה של בורות פוליטית באוכלוסיה המשכילה נהוג לייחס למשטרים רודניים; בחברות שבהן השלטון שולט באופן גלוי בתעבורת המידע הזמין לציבור, קל ליצור מצג שווא שהקשר בינו לבין המציאות קלוש. אבל למעשה גם הציבור בחברות דמוקרטיות, שבהן לכאורה אין חסמים גלויים על זרימת המידע, מפגין בורות מדהימה בנושאים שלכאורה עומדים במרכז החדשות. סקר אחד של נשיונל ג'אוגרפיק גילה שלאמריקאים בגילאים 18-24 אין מושג ירוק בגיאוגרפיה. 70% מהם לא היו מסוגלים למצוא את ישראל או אירן על מפה של המזרח התיכון; יותר ממחצית לא ידעו שסודן היא באפריקה; ו-9 מתוך 10 לא ידעו איפה היא אפגינסטן.

שלטון שנתיניו שרויים בבורות בסיסית כל כך ביחס לאזורים שבהם הוא מנהל לחימה קטלנית במשך שנים, יכול להניח בשקט שהתנגדות ממשית ללחימה הזאת לא תצמח מקרב נתיניו. והדברים יפים גם ליחסי הציבור הישראלי עם ממשלתו.

על האי-רלבנטיות של שאלת הריבונות והסדרי הקבע

כמו שהזכרתי בתחילת המאמר, יש שתי תגובות – יותר נכון, שליפות-מותן – טיפוסיות לנוכח אוסף העובדות שנסקרו כאן. התגובה המיתממת הראשונה היא הלגאליסטית: "למה הם בונים בלי אישורים? למה הם שואבים מים איפה שאסור להם?". בשלב הזה של הדיון, אני מקווה, לא ניתן יותר לשאול שאלות כאלה ברצינות. נותרה התגובה המדינית: "הרי זה שטח ישראלי, מה הם רוצים?". מי שמקפיד בעניינים פעוטים כמו החוק הבינלאומי, יסייג ויאמר: "הרי השטח הזה יהיה, בסופו של דבר, תחת ריבונות ישראלית. אז מה הם רוצים?".

גם התגובה הזאת היא סוג של מסך עשן שקובר את הביקורת החריפה על התנהלות מדינת ישראל בבקעה תחת מלל תלוש אודות "ריבונות" ו"הסכמי קבע". הגיע הזמן סוף סוף לפזר את מסך העשן הזה ולעשות קצת סדר.

אל"ף, נזכיר (כי כמה שלא מזכירים, עדיין שני שליש מהישראלים חושבים אחרת) שבקעת הירדן היא שטח כבוש עד להודעה אחרת. לא משנה כמה התנחלויות נבנה שם וכמה פלסטינים נגרש, ואפילו נסלול מחדש את כביש הבקעה במסלול מפותל כך שבמבט מן האוויר הוא ישרטט את המילים "שלנו, שלנו!" – הבקעה היא לא שלנו. אבל אני מבין שרוב הישראלים לא מתרשמים מקביעות החוק הבינלאומי (כל עוד הוא לרעתם), ולכן נניח את העניין הזה בצד.

בי"ת, גם אם הבקעה אכן תהיה "שלנו" באיזשהו הסדר קבע עתידי שיקבל גושפנקא בינלאומית – אין בכך כדי להקנות ישראל זכות חזקה עכשווית על קרקעות הבקעה. גם אם מתחשק לי מאד להתחיל לבנות את הבית שלי במגרש שעוד לא עבר על שמי בטאבו, אני לא יכול לעשות זאת. בעלות עתידית איננה מקנה זכויות קניין בהווה.

גימ"ל, והוא החשוב מכל: גם לו היתה לישראל ריבונות מלאה על הבקעה כיום, ממש עכשיו – לא היתה בכך שום הצדקה לפשעים שהיא מבצעת שם נגד הפלסטינים. ממה נפשכם, רבותי המכובדים שרון, אולמרט ונתניהו: מה הקשר בין ריבונות לבין הומוגניות אתנית? האם ריבונות חוקית על שטח מסוים גוררת איתה, כדבר מובן מאליו, טיהור של השטח הזה מאוכלוסיות שהשלטון אינו חפץ ביקרן? מיעוטים נוצריים במדינות מוסלמיות, קהילות יהודיות באירופה או באסיה – האם מרחפת מעליהם סכנת גירוש רק בגלל שאינם משתייכים לקבוצה האתנית המחזיקה בריבונות בארצם?

לישראל יש ריבונות בעלת תוקף בינלאומי בעכו, רמלה ונצרת; האם ריבונות כזאת מעניקה לה זכות לגרש משם ערבים? לשלול את גישתם למים? למנוע מהם כל אפשרות לבנות בתים בהתאם לתכנית בנייה מאושרת?

אהה. אומנם כן; דברים כאלה כבר קורים בתחום הקו הירוק, ברמלה ובלוד ובנגב. אבל כשהם קורים, הרבה ישראלים – הרבה יותר מאשר במקרה של הבקעה – מפנים מבטם הצידה בבושה; הם יודעים היטב שמדובר במדיניות גזענית. אותה מדיניות שהותירה את היישובים הערביים מקום המדינה ועד ימינו בנחשלותם, ללא כל תכניות בנייה ופיתוח.

בבקעת הירדן הבוז של הריבון הצבאי כלפי נתיניו הערבים קיצוני הרבה יותר, הרדיפה והנישול קשים הרבה יותר – אבל המחאה האזרחית על כל זה כמעט אינה קיימת. למה? כי בקעת הירדן "בקונצנזוס". איזה קונצזוס? שמותר לעשות טיהור אתני בשטחים שלנו? כי הם שלנו?

זה כל מה שתשמעו על בקעת הירדן בחדשות, אם תשמעו בכלל: כן ריבונות שלנו, לא ריבונות שלנו, כן נוכחות צבא לאורך הירדן או לא. הכל דיבורים בעלמא, על עתיד לא ידוע, ערימות של ניירות דיפלומטיים, מאמרים של מכוני מחקר, מצעי מפלגות – שתפקידם אחד: למסך את המציאות של כאן ועכשיו. נגיד את זה שוב, בקול רם וברור: שאלת הריבונות הסופית על בקעת הירדן – יהא פתרונה אשר יהא – לא מצדיקה את מהלכי הטרנספר שמתבצעים שם. כשהדברים נוגעים לאנשים חיים, הפוליטיקה צריכה, לפני הכל, לדאוג לשלומם ולבריאותם ולקורת הגג שמעל ראשם – ורק אחר כך לנסח את ההסדר המדיני שיבטיח את זה באופן הטוב ביותר. פוליטיקה שמתחילה משאלות של ריבונות לאומית ונשארת תקועה שם במשך שנים – לעולם לא תגיע אל האדם וצורכי קיומו. מי שממשיך לבחוש בה ולהנציח אותה, בזמן הקשה הזה, משתף פעולה עם פשעים שכל המערכת הפוליטית בישראל שותפה להם.

טיהור אתני? Moi?

הדם עולה לכם לראש כשאתם שומעים שישראל עוסקת בטיהור אתני? אבל כפי שכבר הוסבר שוב ושוב, מהלך כזה לא חייב להיות כרוך בשריפת כפרים והשתוללות של מיליציות שקוטעות אברים במאצ'טות. מספיק ליצור במכוון מציאות נוראה כל כך עבור פלג אוכלוסיה ספציפי, המוגדר במונחים אתניים, עד שלא תהיה לו ברירה אלא לקום וללכת מאדמתו. זה מה שישראל עושה בשנים האחרונות בבקעת הירדן וב"מזרח ירושלים". בבקעה יש כבר תוצאות – כפרים נטושים, אוכלוסיה מדולדלת ומרוששת. ב"מזרח ירושלים" (המוקדים החמים כרגע הם שייח ג'ראח, סילוואן, עיסאוויה וראס אל-עמוד) המלאכה קשה יותר, כי הרבה יותר עיניים בעולם נשואות אליה. אבל גם שם, שכונה אחר שכונה, נשרוף את כל הכפר.

אבל זה רק חלק מן הסיפור. מנגנון רב עוצמה נוסף, נעלם מעיני רבים משום שאין בו שום אלימות פיזית, הוא שלילת תושבות. עד 1994 היה נהוג בגדה המערבית נוהל צבאי של שלילת תושבות לכל פלסטיני שיצא לחו"ל לתקופה העולה על 3 וחצי שנים; פלסטיני כזה היה עובר לסטאטוס של חל"ת (חדל להיות תושב), ולמעט חריגים, לא יכול היה להשיב לעצמו את מעמד התושב.

נסו לדמיין: הבן או הבת שלכם, החבר או החברה שלכם, יוצאים ללימודי תואר ראשון באירופה. כשהם חוזרים – אין להם לאן; נשללה מהם האזרחות (שהרי התושבות היא "האזרחות" היחידה של תושבי הגדה המערבית).

בתשובה רשמית של היועץ המשפטי לגדה המערבית, שניתנה לא מזמן למוקד להגנת הפרט אחרי פניות חוזרות ונשנות, נחשף נתון מרעיש: בין השנים 1967-1994 ישראל שללה כך את תושבותם של 140,000 פלסטינים בגדה – יותר מ-10% מן האוכלוסיה. הוסיפו לכך יותר מ-13,000 תושבי "מזרח ירושלים" שתושבותם נשללה בהליכים דומים, והגעתם ל-153,000 איש, לפחות, שגורשו מאדמתם רק באמצעות הנוהל הטכני הזה. אז עכשיו זה כבר כן "טיהור אתני"? עוד לא? מתי זה הופך לטיהור אתני? כש-30% מהאוכלוסיה נעקרת ממקומה? 50%? או שנחוצים מעשי טבח ואונס המוניים כדי להיות ראוי לתואר הזה?

הפלסטינים כבר מזמן הבינו את זה. שתיים פחות אחד שווה אחד. פחות עוד אחד – שווה אפס. לא מסובך. רק לנו זה מסובך להבין. כשהם אומרים, "הנכבה נמשכת", אנחנו לא מבינים על מה הם מדברים.

ואם מה שקורה כאן זה לא טיהור אתני, לפי המילון שלכם, אז זה בסדר? כל התועבות האלה, כל זרועות השלטון – רשויות התכנון, חברת "מקורות", עיריית ירושלים, מועצה אזורית בקעת הירדן, משמר הגבול, המנהל האזרחי, משרד התמ"ת – חברו להן יחדיו לדחוק את רגלי הפלסטינים החוצה, לגרש וליבש ולרושש ולפזר לכל רוח. ומי הן הרשויות העלומות האלה? רוחות רפאים ביורוקרטיות או אנשים בשר ודם – אנחנו ובנינו ושכנינו וחברינו? מי נוהג בדחפור שהורס כבר בפעם הששית את ח'רבת טאנא, מי המושבניק שתולה פועלים על עצי תמר למשך יום עבודה שלם, מי הוא פקיד המנהל שחותם על צו החרמת מכליות מים, מיהם כל אותם ישראלים שמתמרחים להנאתם במוצרי הקוסמטיקה של מפעל "אהבה", קונים אהבה וזורעים שנאה?

אהה. אלה כנראה אותם ישראלים, יותר ממחצית העם, שבטוחים שהבקעה נמצאת בריבונות ישראלית ורוב התושבים בה יהודים.

[והזיה אוטופית לסיום. הלא הכל היה יכול להיות אחרת. שני עמים חולקים חבל ארץ אחד, שאדמתו פוריה במיוחד, עתיר בנכסי טבע ותיירות, שפוטנציאל השגשוג הכלכלי שלו עצום. יש אפילו תמהונים שטווים לו תכניות מזהירות לעתיד. פנטזיה אומללה; איך נחצה את התהום שבנפשנו ונעשה הבלתי ייאמן: איך נחיה ונעבוד לצד ערבים כשווים אל שווים?]

צדיקים בסדום:
סולידריות בקעת הירדן
פעולה אחת ביום

מעצר ההפחדה של תושבי אל-עראקיב, צריך להיות ברור, הוא מעשה דיכוי פוליטי לכל דבר. אם להסתמך על תקדים בילעין, צפויים עוד מעצרים נוספים, ממושכים יותר, שימוקדו במנהיגי המאבק, כמו שבבילעין ניסו השלטונות (לשווא) לקפד את ראשה של המחאה באמצעות מעצרים ליליים. האנלוגיה בין בילעין לאל-עראקיב אולי תמוהה לישראלי מן השורה, שמורגל לחשוב על ערביי ישראל והפלסטינים בשטחים כשתי קטגוריות נבדלות. אבל תהליך עקבי (שאולי החל כבר באירועי אוקטובר 2000) ממוסס את האבחנה הזאת, אותו תהליך שמוסס גם את קיומו ומשמעותו של הקו הירוק. ערביי ישראל חווים בימים אלה על גופם את ניצני המדיניות האלימה – מדיניות האלָה והבולדוזר – שתושבי השטחים חווים מזה שנים ארוכות. והמכנה המשותף, העמוק, שקושר את היחס השלטוני אל התושבים הערבים של כל הארץ הזאת הוא אחד: השאיפה לדחוק את רגליהם מכל פינה אפשרית. זהו טיהור אתני זוחל. וטוב שיש ראש ממשלה שמסביר במלים פשוטות את הרציונל הגזעני הזה.

במהלך עשרה ימים, הפכה מדינת ישראל יותר מ-400 נפש לחסרי בית. אולי יש כאן שיא. לא כולם זכו לסיקור תקשורתי ראוי, אז נזכיר כאן.

ראשית, באל-עראקיב פונו 300 איש מבתיהם. לאחר שנהרס בראשונה והתושבים החלו להקימו מחדש, מיהרו כוחות החוק והסדר להרוס אותו שנית. הרבה דיסאינפורמציה מפיצים השלטונות ביחס לתושבי הכפר, כאילו "פלשו" לאדמות לא להם, כאילו בית המשפט כבר פסק נגדם. כמובן שהתעמולה מיד ממוחזרת בידי עיתונאי חצר ומגיבי רשת. מי שמעוניין במידע ורקע הסטורי מבוססים, יכול למצוא כאן וגם כאן וגם כאן, ולמשקיעים במיוחד, כאן.

שנית, יום לפני ההריסה השניה של אל-עראקיב, הרסו השלטונות בתי בדואים נוספים בנגב. בקסר אל-סיר הרסו את ביתה של משפחת אבו-סולב. מזרחית לדימונה הרסו שני בתים של משפחת אל-הואשלה. באל-שהבי נהרס בית אחד ובביר אל-משאש עוד בית.

ההריסות האלה לא אוזכרו בשום כלי תקשורת ישראלי, וצריך היה לחפש טוב טוב כדי למצוא איזכור קצרצר שלהן באתר פלסטיני. מדיווחים לא רשמיים שהגיעו לידיעתי, עולה שבקסר אל-קסיר נהרס בית של זוג עם שני ילדים. האם הוכתה והאב, נכה בגפיו התחתונות, הושלך החוצה דרך חלון הבית. אני מודה שכשאני שומע דברים כאלה, קשה לי להאמין. מצד שני, גם קשה לי להאמין שחיילי מג"ב יכולים להשליך רימוני גז מדמיע לתוך בית שיש בו נשים וילדים, רק כי הבית מיועד להריסה. אבל גם זה קרה, רק לפני חודש בסילואן, צעד נוסף בטיהור האתני הזוחל של "מזרח ירושלים". אני כבר למדתי לשים בצד את חוסר-האמון שלי.

שלישית, עוד מבצע הריסה-פינוי שזכה לסיקור שולי התרחש לפני כשבוע בבקעת הירדן. המנהל האזרחי הרס 55 מבנים ביישוב החקלאי אל-פארסייה בבקעת הירדן. במקום התגוררו 120 חקלאים שכירים ובני משפחותיהם – כמחציתם ילדים – שמתפרנסים מרעיית צאן ועיבוד אדמה פרטית. כמה חודשים קודם לכן נאלצו המשפחות לעזוב את הכפר, שבו התגוררו עשרות שנים, כיוון שהמנהל האזרחי החרים את משאבות המים שסיפקו מי השקיה במקום (זאת לאחר שהרס צינור מים שהניחו).

צה"ל טוען שהפינוי בבקעה התחייב "לאור סכנת החיים שבהימצאות אזרחים באזור", שמוגדר כשטח אש. הדאגה הנוגעת ללב הזאת של צה"ל לשלומם של פלסטינים – דאגה שמגיעה עד כדי ניתוק המים מיישובם! – לא מתיישבת עם התמונה הכללית של מדיניות ישראל בבקעה. מדיניות זאת מיועדת, באופן חד וברור, לסילוק כל שריד התיישבות פלסטיני באזור והשתלטות על הקרקעות החקלאיות לטובת התנחלויות הבקעה. הנה סקירה קצרה של הנושא, שרבים אינם מודעים לו.

החל מ-2005 הפעילה ישראל שורה של צעדים מנהליים שמטרתם לנתק את הבקעה משאר חלקי הגדה. ארבעה מחסומי קבע, בין גב ההר לבקעה, אסרו על כניסת פלסטינים שכתובתם איננה בבקעה. רק אלפים בודדים הורשו להיכנס לצורך עבודה – בדרך כלל, עבודה בהתנחלויות. גם תושבי יריחו לא הורשו לצאת מעירם לבקעה. ישראל חנקה את הפיתוח הכלכלי של יישובי הבקעה הפלסטיניים. "שוהים בלתי חוקיים" בבקעה גורשו מחוצה לה, אחרי החרמת תעודות הזהות שלהם (שוו בנפשכם שתושב פתח תקווה היה מגיע לעבוד בחולון, נלכד ומגורש ותעודותיו מוחרמות, כי אין לו "אישור שהייה" בעיר).

וכך, שליש משטח הגדה המערבית, אזור שהיה בעל פוטנציאל עצום לפיתוח חקלאי ותיירותי, הופקע מידי הפלסטינים (כבר על פי הסכמי אוסלו), והתרוקן בהדרגה מתושביו הילידיים. בעלי קרקעות בבקעה שמגוריהם מחוצה לה, לא הורשו לעבד את אדמתם; מכאן הדרך נסללה להכריז על השטחים הלא מנוצלים "שטחי אש". כפי שציינה עמירה הס, היה זה אך הולם לכנות את כביש הבקעה (כביש מס' 90) "דרך גנדי" (ע"ש רחבעם זאבי). מאז שנת 2000 אסור לפלסטינים לנסוע בכביש הזה. המדיניות הישרלית בבקעה יישמה, בפשטות, את דרכו של גנדי.

ארגון "בצלם" שעקב אחרי שלל המגבלות והאיסורים שהפעילה ישראל בשטחי הבקעה לאורך השנים הגיע למסקנה הבאה: "המשטר שאוכפת ישראל ברצועה המזרחית, יחד עם התבטאויותיהם של נושאי תפקידים בכירים בסוגיה זו, מרמזים כי המניע למדיניותה של ישראל אינו בטחוני אלא מדיני: סיפוחו של אזור זה דה-פקטו לשטחה." הדברים עולים בקנה אחד עם הכרזות מדיניות של שרון, של אולמרט, ושל נתניהו. הצד הלא-סימפטי של ההצהרות האלה, שאינו נידון בגלוי, הוא גורלה של האוכלוסיה הפלסטינית בבקעה תחת השלטון הישראלי: הרחקה של מקסימום תושבים החוצה וכליאת המעטים שנשארו במובלעות מרוששות ומיובשות. הגורל הזה מובן היטב לפלסטינים שחיים שם, בעוד ששכניהם המתנחלים – אותם מתנחלים "מתונים" שכל עיסוקם בחקלאות לכאורה – מעדיפים לחיות בהכחשה.

מי שרוצה להתוודע אל אלף הדרכים שבהם ניתן למרר את חייהם של תושבי כפר אחד, במטרה לסלק אותם מאדמות שקורצות להתנחלויות הסמוכות – שהוקמו הרבה אחריו – מוזמן לקרוא את סיפורו של כפר אל חדידייה. גם זה כפר בדואי, והדמיון לאל-עראקיב אינו מקרי. הבדואים בנגב "מפריעים" לרוב היהודי בדיוק כמו שהבדואים בבקעה מפריעים לו. הטיהור האתני אינו מכיר בשום גבול בין הים לירדן.

לפי נתוני האו"ם, מתחילת השנה הרסה ישראל 198 מבנים פלסטיניים והביאה לעקירתם של 300 תושבים. במהלך 2009 נעקרו כך 600 איש. מדיניות ההריסה, כידוע, היא הכי אגרסיבית ב"מזרח ירושלים", שם מאבדים מאות תושבים פלסטיניים את בתיהם מדי שנה. הריסת הבתים מצטרפת להליך דרקוני לא פחות לסילוק פלסטינים – שלילת תושבות. אלפי תושבים פלסטיניים איבדו כך את מעמדם ב"מזרח ירושלים". ב-2008 לבדה נרשם שיא של 4,577 איש שתושבותם נשללה.

[מי שתמה מדוע אני מקפיד לכתוב "מזרח ירושלים" בין מרכאות, מוזמן לעיין כאן וכאן בטיבה של הפיקציה הזאת].

בכל הארץ הזאת, כל הזמן, מנהלת המדינה מאבק עיקש ועקבי להדרת הערבים, לצמצום תחום המושב שלהם, ולשלילת יכולתם לבנות בית באופן חוקי ולהתפרנס על אדמתם. כך ב"משולש", בעכו, בשכונת עג'מי ביפו, בכפר דהמש, בכפרים הלא מוכרים בנגב, בבקעת הירדן, בשייח ג'ראח ובסילואן, ועוד ועוד. איפה שיש ערבים – יש גם מדינה שמנסה להיפטר מהם. כך נראה טיהור אתני ב"דמוקרטיה" שאינה יכולה להרשות לעצמה שיטות אכזריות יותר.

לפני 9 חודשים כתבתי כך על המסכת השלטונית-משפטית שנחשפה בשייח ג'ראח:

לא משנה כמה נוראים המעשים של ממשלת ישראל ומערכת המשפט שלה בשטחים הכבושים, תמיד יהיו אנשים שיזדעזעו יותר מן המלים שמתארות את המעשים מאשר מן המעשים עצמם. המונח "טיהור אתני" מעורר, בלי ספק, אסוציאציות קשות של מעשי טבח, אונס, התעללות בשבויים והצתת כפרים. זוועות כאלה אומנם ליוו לא מעט טיהורים אתניים, אבל אינן גלומות במושג עצמו, שהגדרתו היא "גירוש של אנשים בכוח, שמטרתו ליצור הומוגניות אתנית בטריטוריה מוגדרת, ובכך למחוק את המציאות האתנית הקודמת של אותה טריטוריה."

הגדרה זאת הולמת היטב הן את הפעולות של ישראל ב"מזרח ירושלים" והן את מטרתן – מטרה שלא פעם מוצהרת בגלוי, אף כי פוליטיקאים מן הזרם המרכזי לא יפרשו אף פעם ש"רצף יהודי" פירושו רצף שסולקו ממנו הערבים. העובדה ששופט שמסלק משפחה פלסטינית מבית שבו התגוררה 50 שנה אינו ער לתכנית העל שהוא משרת, ולתומו אולי סובר שהוא עוסק במנהל תקין ותו לא – אינה מעלה ואינה מורידה. בפועל, המשפט כולו מתנהל במסגרת ערכית מעוותת, אי-שוויונית באופן קיצוני, שיכולה להגן (ואף להרחיב) רק על זכויות של יהודים ולא על זכויות של פלסטינים.

המציאות הנמשכת הזאת, לא רק ב"מזרח ירושלים" אלא בכל רחבי ארץ-ישראל-פלסטין, שמה ללעג את התכניות המכונפות ל"מדינה דו-לאומית" של כל מיני ימנים, שפתאום התעוררו וראו מחוץ לחלון 4 מיליון פלסטינים משוללי זכויות יסוד. כמה נוח לעסוק בהגדרות פורמליות של לאום ואזרחות בשעה שבמציאות ישנו מספר שווה כמעט של יהודים וערבים בין הים לירדן, והמחצית היהודית דורכת כל הזמן על צווארה של המחצית הערבית. שהרי המחצית היהודית מעולם לא הפנימה עובדה קיומית אחת פשוטה, וכל עוד היא מתכחשת לה, אין טעם לדבר על חזונות ארוכי-טווח: בין הירדן לים יש כ-5 וחצי מיליון ערבים. הם לא "פלשו" לכאן; המדינה הציונית פלשה אליהם. הבדואים והפלסטינים הם בני הארץ לא פחות מכל יהודי אחר. הם לא יתאדו, וגם אם מקצתם יישברו ויהגרו מכאן, לרובם המכריע פשוט אין לאן ללכת. על פי כל הסימנים, תוצאתו המעשית של תהליך הטיהור האתני הזוחל שרשויות המדינה שוקדות עליו תהיה זאת: ריכוזם של יותר ויותר ערבים, יותר ויותר מתוסכלים ומרירים, בשטחים יותר ויותר מצומצמים, עם אפשרויות פרנסה מידלדלות והולכות. ערי שאנטי, משכנות עוני, גטאות, תחומי מושב, חבית מבעבעת של דלות וזעם. הפיצוץ בוא יבוא, ואת ממדיו קשה אפילו לשער.

[הערה: תגובות לא ענייניות יימחקו. ביקורת שחולקת על הממצאים המובאים כאן ואינה מגובה בתיעוד נגדי, לא תזכה להתייחסות].