שני שקרים שכבר נלאה העט מלדוש בהם

שקר "מזרח ירושלים"

ביבי לא מבין, ועם ישראל גם לא מבין: מה, כבר אסור לנו לבנות בתחומי עיר הבירה שלנו? הרי גם תושבי מזרח העיר חופשיים לרכוש דירות במערבה, היתמם לו ראש הממשלה (אופס, טעות, כלומר שקר גס. לא נורא, הציבור כבר אכל את זה והפנים).

ההנחה המובלעת כאן היא שירושלים היתה מאז ומעולם מרחב אורבני רציף והדוק, שרק הגויים הארורים רוצים לתקוע טריז באמצעו, בין מערב למזרח. משהו כמו ברלין שלפני נפילת החומה: שני צדדים של עיר אחת, שמייחלים להתאחד כימי קדם.

העמדה הזאת נשענת על בורות (אצל מי שלא יודע) ועל ציניות (אצל מי שיודע). שהרי "מזרח ירושלים" היא פיקציה – גיאוגרפית, משפטית ואורבנית. אין חיה כזאת. הנה הסבר קצר מתוך אתר "בצלם":

"מאז 1948 ועד יוני 1967 היתה ירושלים חצויה לשניים: העיר המערבית, שהשתרעה על כ-38,000 דונם והיתה בשליטת ישראל, והעיר המזרחית, שהשתרעה על כ-6,000 דונם והיתה בשליטת ירדן. ביוני 1967, לאחר מלחמת ששת-הימים, סיפחה ישראל כ-70,000 דונם לגבולות המוניציפליים של ירושלים המערבית והחילה עליהם את החוק הישראלי. השטחים שסופחו כללו לא רק את העיר המזרחית בגבולותיה תחת שלטון ירדן, אלא גם כ-64,000 דונם נוספים, שרובם היו בשטחם של 28 כפרים בגדה המערבית ומקצתם היו בשטח המוניציפלי של בית-לחם ובית-ג'אלה. בעקבות הסיפוח שולש שטחה של העיר המערבית, וירושלים הפכה לעיר הגדולה ביותר במדינת ישראל. עד 1967, אם כן, לא היווה רוב שטחה המוניציפלי של ירושלים, בגבולותיה היום, חלק מירושלים דאז (מערבית או מזרחית), אלא חלק מהגדה המערבית, שנכבשה במהלך המלחמה."

מה שפוליטיקאים ישראלים מכנים "מזרח ירושלים" הוא ברובו מרחב כפרי מבוזר, עצום בממדיו, שבינו לבין "עיר" אין דבר וחצי דבר.

התפקיד העיקרי של המותג "מזרח ירושלים", שהפך למטבע לשון כל כך שחוקה עד שאין מהרהרים בו יותר, היא לקבע את הדימוי הכוזב של "חצי עיר" המופרדת באופן מלאכותי מחצייה המערבי. במלים אחרות, מכבסת מלים: מצד אחד נכנסת מדיניות נישול והשתלטות על קרקעות פלסטיניות, מצד שני יוצא דימוי של סוגיה מוניציפלית "נייטרלית" ותמימה.

הפוליטיקאים (מימין ומשמאל) משננים את זה, התקשורת ממחזרת את זה, והציבור אוכל לתיאבון. רק העולם, עקשן שכמוהו, מתעקש לראות ב"מזרח ירושלים" את מה שהיא: שטח כבוש, שבו פלסטינים אינם רשאים לבנות, ואם יעזו לצאת ממנו – יאבדו את תושבותם.

ארבעה שקרים במחיר של אחד.

ראשית, כל הבניה בשטחי הגדה המערבית איננה חוקית על פי המשפט הבינלאומי.

שנית, חלק ניכר מן הבניה היהודית בשטחים נעשה על קרקע פלסטינית פרטית – כלומר, הוא בלתי חוקי גם על פי המשפט הישראלי.

שלישית, כל המאחזים (יותר מ-100) בלתי חוקיים, ולא רק אלה שהוקמו אחרי מרץ 2001, התאריך הקובע לפי מפת הדרכים.

רביעית, גם אם זה התאריך הקובע, הוקמו אחריו יותר מ-50 מאחזים ולא 26 בלבד, כטענת ישראל.

ובעצם, כמו שכל ילד יודע, הכל "חוקי". הכל קיבל אישורים, ישירות משר הביטחון או ממשרד המשפטים, שמקרקרים עכשיו בחומרה, "חייבים לפנות, חוק זה חוק". כלומר, הכל חוקי ולא חוקי בעת ובעונה אחת.

כך שפסטיבל המאחזים הבלתי נגמר, המלווה את חיינו קרוב לעשור שלם, חייב להותיר כל רודף שלום אמיתי אדיש. תרגילים בפינוי, אלפי חיילים ושוטרים, החזיונות ההיסטריים המוכרים של בני נוער נאחזים בצרחות בגג פח מתמוטט, נערות חסודות נגררות למעצר – כל זה הצגה טובה לחודשי הקיץ. רק מי שמוחו נמס לגמרי בחום הקיץ עשוי לראות במחזות האלה תפנית פוליטית משמעותית.

זאת המציאות: ספין מורכב ועצום, שבו יד מתנחלת לוחצת יד בטחונית לוחצת יד צבאית לוחצת יד משפטית לוחצת יד עיתונאית, וכולן מתחככות בהנאה מאחורי גבו של הפריץ האמריקאי. מפגן מעורר סלידה של כזב וצדקנות, שמטרתו היחידה היא זאת: לשמר את מפעל ההתנחלויות על כנו ולסכל כל סיכוי לחלוקת הארץ.