הקנוניה הבריטית וזכות הראשונים של "מצפן"

היום מתפרסם ב"הארץ" מאמר מרתק של מאיר זמיר על מעורבותה העמוקה של בריטניה בהתססת המשטרים הערביים נגד הקמתה של מדינת ישראל. המאמר מתבסס בעיקר על חומר שנחשף לאחרונה בארכיונים צרפתיים, ובהם מסמכים של דיפלומטים ערבים, דו"חות מודיעיניים וכדומה. התמונה המצטיירת היא שקציני צבא ומודיעין בריטיים בישלו מתחת לאפם של המדינאים בלונדון קנוניה פאן-ערבית לחיסול העצמאות היהודית וחלוקה מחדש של פלשתינה בין מדינות ערב השכנות (בניגוד להחלטת החלוקה של האו"ם). אין שיטה מלוכלכת שלא נקטו אותם קצינים בריטים מנומסים. זהו סיפור קולוניאלי טיפוסי; אם הוא מבהיל ומרתיח את הדם באופן מיוחד, זה רק משום שאנו היינו בצד הנפגע.

המאמר של זמיר ראוי מאד לקריאה, אבל מטרת הפוסט הנוכחי היא לעשות צדק הסטורי מסוים עם התזה שהוא מעלה. בניגוד לכותרת הבומבסטית ("חשיפה: המודיעין הבריטי עודד את הפלישה של צבאות ערב לישראל ב-48"), לא מדובר ב"חשיפה". התזה אינה חדשה ולמעשה הוצעה כבר לפני יותר מיובל שנים. מנסחיה לא היו פרופסורים למזרח תיכון אלא שני סטודנטים למתמטיקה. הראיות שהיו זמינות להם היו דלות בהרבה: לא מסמכי מודיעין ולא ארכיונים מסווגים, אלא רק פרסומים גלויים בעיתונות העברית של ראשית המדינה. ובכל זאת, בשילוב מבריק של שקדנות, היגיון ותעוזה פוליטית, הגיעו כבר אז למסקנות שהמחקר ההסטורי יגיע אליהן רק שנים ארוכות לאחר מכן.

שמות הסטודנטים היו עקיבא אור ומשה מחובר (אור הלך לעולמו לפני שנה וחצי). הטקסט שפירסמו, שמחזיק 468 עמודים, ראה אור בשנת 1961 כקונטרס בשם "שלום שלום ואין שלום". המחיר לצרכן היה: 3.50 ל"י. היה זה טקסט מהפכני במובן המילולי ביותר: הוא הפך על ראשן את כל האמיתות הציוניות הרשמיות. והוא עשה זאת בשקדנות ויסודיות שמעמידות בצל את הכתיבה העיתונאית אז וגם עכשיו. לפני שנים, כשהתוודעתי לטקסט הזה, הבנתי שבעצם אור ומחובר כתבו את הבלוג הפוליטי הראשון בישראל. היקף העבודה שהושקעה בו, היכולת לשרטט זיקות בין הפרטים הקטנים ביותר לתמונה הכללית ביותר, היכולת לקרוא עיתון "against the grain" – כל אלה הותירו בי רושם עז. מה שאנחנו עוד לא למדנו, הם כבר שכחו.

שנה לאחר פרסום הספר פרשו מחובר ואור ממק"י, הקימו את "מצפן", והשאר הוא הסטוריה.

ההקדמה הקצרה שחיברו אור ומחובר לספרם הענק יכולה לשמש מוטו גם לבלוג הזה.

"מייחסים לבן-גוריון את המימרה: "מה זה עיתונים? עיתונים קוראים ושוכחים".

נכון הדבר. שבעתיים נכון הוא ביחס לבעייתה המרכזית של מדינת ישראל: בעיית יחסיה עם הערבים. עובדות רבות הנוגעות לבעיה זו, אשר נתפרסמו בדפוס בישראל, נשמטו זה מכבר מזכרון הקוראים.

ספר זה בא לרענן את הזיכרון.

פרטים בודדים המתפרסמים בעיתונות זעיר-פה, זעיר-שם, ברווחי זמן שונים, אינם מצטרפים במוחו של הקורא לתמונה אחידה בעלת משמעות.

ספר זה בא לצרף את פסיפס הפרטים לתמונה שלמה.

אין זה ספר הסטוריה במובן המקובל. שכן הוא מטפל רק בעובדות שכבר ראו אור בדפוס; ואילו מדיניות החוץ והביטחון הישראלית משולה לקרחון – תשע עשיריות ממנה משוקעות תחת פני השטח, מוסתרות מעין האזרח. כאשר יותר לפרסום החומר השמור עתה בתיקים סודיים, אפשר יהיה לתת תיאור מפורט יותר של ההסטוריה. אך גם המעט שנדפס כבר דיו כדי להאיר בבהירות את הקווים העיקריים של התמונה.

אין בספר זה גילוי סודות מרעישים. הכל כבר נדפס, פורסם, נקרא ו…נשכח.

אם בכל זאת יופתע הקורא, הרי זה אך ורק משום שהפרטים בהצטרפותם מגלים תמונה ברורה ומפתיעה."

"כאשר יותר לפרסום החומר השמור עתה בתיקים סודיים" – הערה נבואית. ובכן, עשרות שנים לאחר מכן, החומר נחשף, ובכל הנוגע לשתי הפרשיות העיקריות שנדונות בששו"ש (שלום שלום ואין שלום) – ההסטוריה הוכיחה את צדקת המחברים. הפרשיה הראשונה היא הרקע לפרוץ מלחמת 1948. כפי שמגלה החומר הארכיוני שמאיר זמיר מסכם, תיאורית הקנוניה הבריטית היתה מעוגנת בעובדות; לא רק בעובדות הגלויות אלא בעיקר בחסויות. הפרשיה השניה היא הרקע לפרוץ מלחמת 1956. אור ומחובר מציפים לפני השטח את הקנוניה הבריטית-צרפתית-ישראלית ("ועידת סוור"), שנותרה חשאית במשך שנים רבות. רק ב-1996 מתפרסם מחקר הסטורי שמאשש את מסקנותיהם (עותק מכתבת עיתון של יגאל סרנה שמסכמת את המחקר מצורף כנספח לגירסה המחודשת של ששו"ש שהופצה ב-1999). כיום מדובר בידע כללי ולא חתרני בעליל (להוציא, אני מניח, במערכת החינוך).

בשורות הבאות אסכם את הדפים הראשונים בששו"ש, שמוקדשים לניתוח הרקע לפרוץ מלחמת 1948.

מלחמת השחרור: שחרור מן הערבים או מן האנגלים?

כבר בשנות ה-50' המוקדמות התגבש הנראטיב ההסטורי שעליו התחנכו דורות של ישראלים: במאי 1948 פלשו שבעה צבאות ערב לפלשתינה כדי לרסק את המדינה היהודית הצעירה ולהשיב את החזקה על אדמותיה לאומה הערבית. מלחמת 1948 נתפסה כמלחמה בין שני לאומים על נחלת ארץ אחת, מלחמה שפרצה מיד עם הסתלקותו  של המשגיח הנייטרלי – המנדט הבריטי – מן האזור הנפיץ הזה.

הטענה הראשונה בששו"ש היא שהסיפור הזה הוא במידה רבה סילוף של מציאות הסטורית שאך שנים ספורות קודם לכן הובנה באופן שונה לחלוטין. הסילוף הוא בכך שחרף הסתלקותה הרשמית של בריטניה, בפועל היא משכה בחוטים מאחורי המתקפה הערבית ואף לא טרחה להסתיר זאת.

התיעוד מרתק. זה מתחיל בחיים ויצמן, הפרו-בריטי ביותר מכל מנהיגי הציונות, שמביע ב-1948 פליאה וכעס על ממשלת הוד מלכותה, אשר הפקירה את גשרי הירדן לפלישת צבאות ערב מתוך ידיעה ברורה שמטרתם לסכל את הקמת מדינת ישראל. בפברואר באותה שנה כבר ברור שהשלב השני במלחמה, שנוהל בידי הליגה הערבית, נעשה בתיאום עם בריטניה. בישיבות הליגה הערבית יושב איש קשר מטעם הצבא הבריטי, בריגדיר קלייטון. צבאות ערב הם "כלי משחק" בידי האמפריה – כך אומר לא אחר מבן גוריון בנאום באותו חודש (עמ' 9) – אותו בן גוריון ששנים ספורות לאחר מכן יהפוך לבן-בריתה הנאמן של בריטניה בקנונייה של מבצע קדש. כעת מגלה זמיר שהצהרותיו של בן גוריון בתחילת 1948 נשענו על דיווחים שקיבלה ההגנה מן המודיעין הצרפתי.

במרץ קובעת גולדה מאירסון ש"הבריטים אחראים לכל התגבורות שמקבלות הכנופיות הערביות" (מן התיעוד של זמיר עולה שצבא השחרור של קאוקג'י היה למעשה יוזמה בריטית). יום לפני הפלישה כותב ד"ר הרצל רוזנבלום שבריטניה ממשיכה לאמן את הלגיון הירדני, ושהיא שכרה כוחות מזויינים מן המלך פארוק והעמידה בראשם את הבריגדיר קלייטון. ביום הפלישה עצמו שר החוץ משה שרת, במאמר ב"דבר", מצביע על הקשרים הענפים בין בריטניה לליגה הערבית. כל ההצהרות האלה ואחרות פורסמו בעיתונות העברית ולוקטו בידי אור ומחובר.

ובקצרה: המעורבות העמוקה של בריטניה במערכה נגד מדינת ישראל לא היתה בגדר פנטזיה קונספירטיבית של קבוצות שוליים קומוניסטיות, אנטי-אימפריאליסטיות, אלא בבחינת עניין ידוע וברור הן בהנהגה הישראלית והן בעיתונות. כמעט כל הנשק שהיה בידי צבאות ערב היה בריטי, בעוד שעל ישראל הוטל אמברגו נשק. עיתונות התקופה בעיראק ובמצרים מלאה ביקורת על כך שבעוד שהעם זקוק נואשות לכוח צבאי כדי לדחוק החוצה את האמפריה הבריטית, ממש כפי שקרה כבר בפלשתינה, ההנהגות שלו כורתות בריתות עם אותה אמפריה ושולחות את הצבא להילחם את מלחמתה ביהודים. ששו"ש מצטטים קטע נרחב גם מספרו של גמאל עבד אל נאצר, שנשלח ב-1948 לפאלוג'ה, ושם הוא אומר בין השאר: "היינו נלחמים בפלשתין, אך כל חלומותינו היו במצרים".

מדוע הסיתה בריטניה את מדינות ערב נגד ישראל הצעירה? על פי ששו"ש, כוונתה הנסתרת היתה "לחזור בדרך האחורית" לפלשתינה. הבריטים לא האמינו שהאו"ם יחליט על סיום המנדט, ומשכך קרה, עשו ככל יכולתם לשפוך שמן למדורת הסכסוך הישראלי-ערבי, מתוך תקווה שהאנרכיה שתיווצר בפלשתינה תניע את האו"ם להחזיר את המנדט על כנו. גם לפרשנות הזאת יש תימוכין בחומרים שזמיר חשף, אך לצידה מזדקרת אפשרות רדיקלית יותר, שגיבש הדרג הצבאי-מודיעיני (לטענת זמיר – מאחורי גבם של הדיפלומטים): ליצור ברית אסטרטגית כלל-ערבית שתביא לפלישה מאוחדת לפלשתינה, חיסול העצמאות היהודית וחלוקת השלל – קרקעות פלשתינה – בין לבנון, סוריה, מצרים ועבר הירדן. תכנית-העל היתה לאחד את עיראק עם "סוריה הגדולה" ועד למצרים בדרום, ולדחוק מחוץ למזרח התיכון את היריב הקולוניאלי, צרפת.

זמיר מציג את הקנוניה הבריטית כמהלכים שביצע הדרג המודיעיני ללא ידיעת המדינאים בלונדון, לעתים בניגוד לרצונם. ששו"ש מציג את הבריטים כחזית אחידה; ואומנם, קשה להעלות על הדעת שפעולות כה דרמטיות – חתימת בריתות הגנה עם מדינות ערב ממש חודשים ספורים לפני סיום המנדט, אספקת נשק ואימון כוחות צבא וכו' – היו יכולות להתבצע ללא ידיעתם או הבנתם של ראש הממשלה אטלי ושר החוץ בווין. כך או כך, אירועי 1948 נראים אחרת לגמרי לאור הגילויים הללו. חלקה של האיבה הערבית לציונות בהתרחשויות – הגורם בה"א הידיעה למלחמת 1948, בגירסה הציונית – מתגמד באורח משמעותי. שימו לב לדברים הבאים שכותב זמיר, על הלך הרוחות בהנהגה הערבית ימים ספורים לפני הפלישה:

"דו"ח מאת הנספח הצבאי הצרפתי בביירות מ–11 במאי 1948 על דיוניה הסודיים של הוועדה המדינית של הליגה הערבית בדמשק, מגלה כי פרט למלך עבדאללה, מנהיגים ערבים אחרים היססו וחיפשו דרך לעכב את הפלישה לארץ ישראל. הדו"ח חושף גם את מעורבותם הישירה של הבריטים בדיונים הערביים. ברגע האחרון החליט המלך פארוק בניגוד לעמדת ראש ממשלתו והורה לצבאו לצאת למלחמה."

הפרשנות הזאת לאירועי 1948 היא, לא נעים לומר, הפרשנות הקומוניסטית הקלאסית, שראתה בכל סכסוך לאומי בעולם ביטוי מוסווה של קונפליקטים אימפריאליים. אור ומחובר, כאמור, היו חברי מק"י בשנים שכתבו את ששו"ש, ופרשו ממנה רק שנה לאחר פרסומו, ב-1962. בהקדמה השניה לספר, שחיברו ב-1999, הם מסבירים שעם ההתנתקות ממק"י וייסוד "מצפן", הפרספקטיבה שלהם על מאורעות 1948 השתנתה. הם הבינו שביסודו של דבר, הסכסוך הערבי-ישראלי היה סכסוך לאומי שבו הצד הקולוניאלי היה היהודים, לא פחות מן הבריטים. אף על פי כן, חלקה המכריע של בריטניה בארגון המערכה נגד ישראל הוא עניין עובדתי, לא פרשני, והוא הודחק ונמחק מן ההסטוריה הרשמית של ישראל. לא קשה לנחש מדוע: תוך שנים ספורות התיישרו בן גוריון ושרת עם ציר בריטניה-צרפת, ולא היו עוד יכולים להציג את העבר הכה-קרוב של ישראל כגרסה די דומה, בעצם, למאבק השחרור של האומה הערבית מכבלי הקולוניאליזם. וזה הסיפור שכולנו מכירים – היחידי בעצם.

בראיון נרחב ומרתק שהעניק עקיבא אור בשנת 2002 הוא מסכם את התזה של ששו"ש כמעט ללא הסתייגויות. דומה, אם כן, שעל אף הכרתו הברורה אשר התגבשה בשנות הפעילות ב"מצפן", שבפלשתינה קמה תנועה לאומית ערבית שהתנגדה לציונות מטעמיה שלה, הוא לא שכח גם את תפקידה המביש של בריטניה במלחמת 1948. אם יש לקח כלשהו מן הימים ההם, הוא זה: כובש זר יעשה הכל כדי להמשיך את שלטונו – על מנעמי הכיבוש קשה לוותר.

"שלום שלום ואין שלום" הוא טקסט מכונן בתולדות ההתנגדות האזרחית בישראל, גדוש בעובדות ותובנות מפתיעות, והוא ראוי מאד להוצאה לאור מחודשת. אחת התובנות המטלטלות שעולות ממנו היא שפעם באמת היתה בישראל אופוזיציה. ציטוטים נרחבים בספר לקוחים מנאומים בכנסת של נציגי אופוזיציה – חירות, מפ"ם ועוד – שלא סתם מתנגחים עם הממשלה, אלא מערערים באופן יסודי על הנרטיב השלטוני באמצעות גילויים "מביכים". מי שקורא בספר יכול רק להתקנא במרחב הדיון הציבורי שהתקיים אז בארץ, בכנסת ומחוץ לה, במגוון העצום של הדעות שנחשבו לגיטימיות (גם אם מקוממות) וברוחב היריעה של הכיסוי העיתונאי. כל זאת במדינה שזה עתה קמה, עם עיתונות שהיקפה לא מגיע לאחוז אחד מהיקף התקשורת בימינו, ורובה עיתונות מפלגתית, ועם אפס ניסיון בדמוקרטיה. 66 שנים אחרי, מדינת ישראל נמצאת במקום הרבה יותר נמוך משהיתה אז בכל המדדים האלה של חיים דמוקרטיים.

אבל הלקח המעודד מן הספר הזה נותר כשהיה: האמת תמיד תבצבץ החוצה מבעד למסך השקרים. כל מה שנחוץ לה הוא עיניים סקרניות ואוזניים קשובות.