Skip to content
12 בספטמבר 2014 / עידן לנדו

הקנוניה הבריטית וזכות הראשונים של "מצפן"

היום מתפרסם ב"הארץ" מאמר מרתק של מאיר זמיר על מעורבותה העמוקה של בריטניה בהתססת המשטרים הערביים נגד הקמתה של מדינת ישראל. המאמר מתבסס בעיקר על חומר שנחשף לאחרונה בארכיונים צרפתיים, ובהם מסמכים של דיפלומטים ערבים, דו"חות מודיעיניים וכדומה. התמונה המצטיירת היא שקציני צבא ומודיעין בריטיים בישלו מתחת לאפם של המדינאים בלונדון קנוניה פאן-ערבית לחיסול העצמאות היהודית וחלוקה מחדש של פלשתינה בין מדינות ערב השכנות (בניגוד להחלטת החלוקה של האו"ם). אין שיטה מלוכלכת שלא נקטו אותם קצינים בריטים מנומסים. זהו סיפור קולוניאלי טיפוסי; אם הוא מבהיל ומרתיח את הדם באופן מיוחד, זה רק משום שאנו היינו בצד הנפגע.

המאמר של זמיר ראוי מאד לקריאה, אבל מטרת הפוסט הנוכחי היא לעשות צדק הסטורי מסוים עם התזה שהוא מעלה. בניגוד לכותרת הבומבסטית ("חשיפה: המודיעין הבריטי עודד את הפלישה של צבאות ערב לישראל ב-48"), לא מדובר ב"חשיפה". התזה אינה חדשה ולמעשה הוצעה כבר לפני יותר מיובל שנים. מנסחיה לא היו פרופסורים למזרח תיכון אלא שני סטודנטים למתמטיקה. הראיות שהיו זמינות להם היו דלות בהרבה: לא מסמכי מודיעין ולא ארכיונים מסווגים, אלא רק פרסומים גלויים בעיתונות העברית של ראשית המדינה. ובכל זאת, בשילוב מבריק של שקדנות, היגיון ותעוזה פוליטית, הגיעו כבר אז למסקנות שהמחקר ההסטורי יגיע אליהן רק שנים ארוכות לאחר מכן.

שמות הסטודנטים היו עקיבא אור ומשה מחובר (אור הלך לעולמו לפני שנה וחצי). הטקסט שפירסמו, שמחזיק 468 עמודים, ראה אור בשנת 1961 כקונטרס בשם "שלום שלום ואין שלום". המחיר לצרכן היה: 3.50 ל"י. היה זה טקסט מהפכני במובן המילולי ביותר: הוא הפך על ראשן את כל האמיתות הציוניות הרשמיות. והוא עשה זאת בשקדנות ויסודיות שמעמידות בצל את הכתיבה העיתונאית אז וגם עכשיו. לפני שנים, כשהתוודעתי לטקסט הזה, הבנתי שבעצם אור ומחובר כתבו את הבלוג הפוליטי הראשון בישראל. היקף העבודה שהושקעה בו, היכולת לשרטט זיקות בין הפרטים הקטנים ביותר לתמונה הכללית ביותר, היכולת לקרוא עיתון "against the grain" – כל אלה הותירו בי רושם עז. מה שאנחנו עוד לא למדנו, הם כבר שכחו.

שנה לאחר פרסום הספר פרשו מחובר ואור ממק"י, הקימו את "מצפן", והשאר הוא הסטוריה.

ההקדמה הקצרה שחיברו אור ומחובר לספרם הענק יכולה לשמש מוטו גם לבלוג הזה.

"מייחסים לבן-גוריון את המימרה: "מה זה עיתונים? עיתונים קוראים ושוכחים".

נכון הדבר. שבעתיים נכון הוא ביחס לבעייתה המרכזית של מדינת ישראל: בעיית יחסיה עם הערבים. עובדות רבות הנוגעות לבעיה זו, אשר נתפרסמו בדפוס בישראל, נשמטו זה מכבר מזכרון הקוראים.

ספר זה בא לרענן את הזיכרון.

פרטים בודדים המתפרסמים בעיתונות זעיר-פה, זעיר-שם, ברווחי זמן שונים, אינם מצטרפים במוחו של הקורא לתמונה אחידה בעלת משמעות.

ספר זה בא לצרף את פסיפס הפרטים לתמונה שלמה.

אין זה ספר הסטוריה במובן המקובל. שכן הוא מטפל רק בעובדות שכבר ראו אור בדפוס; ואילו מדיניות החוץ והביטחון הישראלית משולה לקרחון – תשע עשיריות ממנה משוקעות תחת פני השטח, מוסתרות מעין האזרח. כאשר יותר לפרסום החומר השמור עתה בתיקים סודיים, אפשר יהיה לתת תיאור מפורט יותר של ההסטוריה. אך גם המעט שנדפס כבר דיו כדי להאיר בבהירות את הקווים העיקריים של התמונה.

אין בספר זה גילוי סודות מרעישים. הכל כבר נדפס, פורסם, נקרא ו…נשכח.

אם בכל זאת יופתע הקורא, הרי זה אך ורק משום שהפרטים בהצטרפותם מגלים תמונה ברורה ומפתיעה."

"כאשר יותר לפרסום החומר השמור עתה בתיקים סודיים" – הערה נבואית. ובכן, עשרות שנים לאחר מכן, החומר נחשף, ובכל הנוגע לשתי הפרשיות העיקריות שנדונות בששו"ש (שלום שלום ואין שלום) – ההסטוריה הוכיחה את צדקת המחברים. הפרשיה הראשונה היא הרקע לפרוץ מלחמת 1948. כפי שמגלה החומר הארכיוני שמאיר זמיר מסכם, תיאורית הקנוניה הבריטית היתה מעוגנת בעובדות; לא רק בעובדות הגלויות אלא בעיקר בחסויות. הפרשיה השניה היא הרקע לפרוץ מלחמת 1956. אור ומחובר מציפים לפני השטח את הקנוניה הבריטית-צרפתית-ישראלית ("ועידת סוור"), שנותרה חשאית במשך שנים רבות. רק ב-1996 מתפרסם מחקר הסטורי שמאשש את מסקנותיהם (עותק מכתבת עיתון של יגאל סרנה שמסכמת את המחקר מצורף כנספח לגירסה המחודשת של ששו"ש שהופצה ב-1999). כיום מדובר בידע כללי ולא חתרני בעליל (להוציא, אני מניח, במערכת החינוך).

בשורות הבאות אסכם את הדפים הראשונים בששו"ש, שמוקדשים לניתוח הרקע לפרוץ מלחמת 1948.

מלחמת השחרור: שחרור מן הערבים או מן האנגלים?

כבר בשנות ה-50' המוקדמות התגבש הנראטיב ההסטורי שעליו התחנכו דורות של ישראלים: במאי 1948 פלשו שבעה צבאות ערב לפלשתינה כדי לרסק את המדינה היהודית הצעירה ולהשיב את החזקה על אדמותיה לאומה הערבית. מלחמת 1948 נתפסה כמלחמה בין שני לאומים על נחלת ארץ אחת, מלחמה שפרצה מיד עם הסתלקותו  של המשגיח הנייטרלי – המנדט הבריטי – מן האזור הנפיץ הזה.

הטענה הראשונה בששו"ש היא שהסיפור הזה הוא במידה רבה סילוף של מציאות הסטורית שאך שנים ספורות קודם לכן הובנה באופן שונה לחלוטין. הסילוף הוא בכך שחרף הסתלקותה הרשמית של בריטניה, בפועל היא משכה בחוטים מאחורי המתקפה הערבית ואף לא טרחה להסתיר זאת.

התיעוד מרתק. זה מתחיל בחיים ויצמן, הפרו-בריטי ביותר מכל מנהיגי הציונות, שמביע ב-1948 פליאה וכעס על ממשלת הוד מלכותה, אשר הפקירה את גשרי הירדן לפלישת צבאות ערב מתוך ידיעה ברורה שמטרתם לסכל את הקמת מדינת ישראל. בפברואר באותה שנה כבר ברור שהשלב השני במלחמה, שנוהל בידי הליגה הערבית, נעשה בתיאום עם בריטניה. בישיבות הליגה הערבית יושב איש קשר מטעם הצבא הבריטי, בריגדיר קלייטון. צבאות ערב הם "כלי משחק" בידי האמפריה – כך אומר לא אחר מבן גוריון בנאום באותו חודש (עמ' 9) – אותו בן גוריון ששנים ספורות לאחר מכן יהפוך לבן-בריתה הנאמן של בריטניה בקנונייה של מבצע קדש. כעת מגלה זמיר שהצהרותיו של בן גוריון בתחילת 1948 נשענו על דיווחים שקיבלה ההגנה מן המודיעין הצרפתי.

במרץ קובעת גולדה מאירסון ש"הבריטים אחראים לכל התגבורות שמקבלות הכנופיות הערביות" (מן התיעוד של זמיר עולה שצבא השחרור של קאוקג'י היה למעשה יוזמה בריטית). יום לפני הפלישה כותב ד"ר הרצל רוזנבלום שבריטניה ממשיכה לאמן את הלגיון הירדני, ושהיא שכרה כוחות מזויינים מן המלך פארוק והעמידה בראשם את הבריגדיר קלייטון. ביום הפלישה עצמו שר החוץ משה שרת, במאמר ב"דבר", מצביע על הקשרים הענפים בין בריטניה לליגה הערבית. כל ההצהרות האלה ואחרות פורסמו בעיתונות העברית ולוקטו בידי אור ומחובר.

ובקצרה: המעורבות העמוקה של בריטניה במערכה נגד מדינת ישראל לא היתה בגדר פנטזיה קונספירטיבית של קבוצות שוליים קומוניסטיות, אנטי-אימפריאליסטיות, אלא בבחינת עניין ידוע וברור הן בהנהגה הישראלית והן בעיתונות. כמעט כל הנשק שהיה בידי צבאות ערב היה בריטי, בעוד שעל ישראל הוטל אמברגו נשק. עיתונות התקופה בעיראק ובמצרים מלאה ביקורת על כך שבעוד שהעם זקוק נואשות לכוח צבאי כדי לדחוק החוצה את האמפריה הבריטית, ממש כפי שקרה כבר בפלשתינה, ההנהגות שלו כורתות בריתות עם אותה אמפריה ושולחות את הצבא להילחם את מלחמתה ביהודים. ששו"ש מצטטים קטע נרחב גם מספרו של גמאל עבד אל נאצר, שנשלח ב-1948 לפאלוג'ה, ושם הוא אומר בין השאר: "היינו נלחמים בפלשתין, אך כל חלומותינו היו במצרים".

מדוע הסיתה בריטניה את מדינות ערב נגד ישראל הצעירה? על פי ששו"ש, כוונתה הנסתרת היתה "לחזור בדרך האחורית" לפלשתינה. הבריטים לא האמינו שהאו"ם יחליט על סיום המנדט, ומשכך קרה, עשו ככל יכולתם לשפוך שמן למדורת הסכסוך הישראלי-ערבי, מתוך תקווה שהאנרכיה שתיווצר בפלשתינה תניע את האו"ם להחזיר את המנדט על כנו. גם לפרשנות הזאת יש תימוכין בחומרים שזמיר חשף, אך לצידה מזדקרת אפשרות רדיקלית יותר, שגיבש הדרג הצבאי-מודיעיני (לטענת זמיר – מאחורי גבם של הדיפלומטים): ליצור ברית אסטרטגית כלל-ערבית שתביא לפלישה מאוחדת לפלשתינה, חיסול העצמאות היהודית וחלוקת השלל – קרקעות פלשתינה – בין לבנון, סוריה, מצרים ועבר הירדן. תכנית-העל היתה לאחד את עיראק עם "סוריה הגדולה" ועד למצרים בדרום, ולדחוק מחוץ למזרח התיכון את היריב הקולוניאלי, צרפת.

זמיר מציג את הקנוניה הבריטית כמהלכים שביצע הדרג המודיעיני ללא ידיעת המדינאים בלונדון, לעתים בניגוד לרצונם. ששו"ש מציג את הבריטים כחזית אחידה; ואומנם, קשה להעלות על הדעת שפעולות כה דרמטיות – חתימת בריתות הגנה עם מדינות ערב ממש חודשים ספורים לפני סיום המנדט, אספקת נשק ואימון כוחות צבא וכו' – היו יכולות להתבצע ללא ידיעתם או הבנתם של ראש הממשלה אטלי ושר החוץ בווין. כך או כך, אירועי 1948 נראים אחרת לגמרי לאור הגילויים הללו. חלקה של האיבה הערבית לציונות בהתרחשויות – הגורם בה"א הידיעה למלחמת 1948, בגירסה הציונית – מתגמד באורח משמעותי. שימו לב לדברים הבאים שכותב זמיר, על הלך הרוחות בהנהגה הערבית ימים ספורים לפני הפלישה:

"דו"ח מאת הנספח הצבאי הצרפתי בביירות מ–11 במאי 1948 על דיוניה הסודיים של הוועדה המדינית של הליגה הערבית בדמשק, מגלה כי פרט למלך עבדאללה, מנהיגים ערבים אחרים היססו וחיפשו דרך לעכב את הפלישה לארץ ישראל. הדו"ח חושף גם את מעורבותם הישירה של הבריטים בדיונים הערביים. ברגע האחרון החליט המלך פארוק בניגוד לעמדת ראש ממשלתו והורה לצבאו לצאת למלחמה."

הפרשנות הזאת לאירועי 1948 היא, לא נעים לומר, הפרשנות הקומוניסטית הקלאסית, שראתה בכל סכסוך לאומי בעולם ביטוי מוסווה של קונפליקטים אימפריאליים. אור ומחובר, כאמור, היו חברי מק"י בשנים שכתבו את ששו"ש, ופרשו ממנה רק שנה לאחר פרסומו, ב-1962. בהקדמה השניה לספר, שחיברו ב-1999, הם מסבירים שעם ההתנתקות ממק"י וייסוד "מצפן", הפרספקטיבה שלהם על מאורעות 1948 השתנתה. הם הבינו שביסודו של דבר, הסכסוך הערבי-ישראלי היה סכסוך לאומי שבו הצד הקולוניאלי היה היהודים, לא פחות מן הבריטים. אף על פי כן, חלקה המכריע של בריטניה בארגון המערכה נגד ישראל הוא עניין עובדתי, לא פרשני, והוא הודחק ונמחק מן ההסטוריה הרשמית של ישראל. לא קשה לנחש מדוע: תוך שנים ספורות התיישרו בן גוריון ושרת עם ציר בריטניה-צרפת, ולא היו עוד יכולים להציג את העבר הכה-קרוב של ישראל כגרסה די דומה, בעצם, למאבק השחרור של האומה הערבית מכבלי הקולוניאליזם. וזה הסיפור שכולנו מכירים – היחידי בעצם.

בראיון נרחב ומרתק שהעניק עקיבא אור בשנת 2002 הוא מסכם את התזה של ששו"ש כמעט ללא הסתייגויות. דומה, אם כן, שעל אף הכרתו הברורה אשר התגבשה בשנות הפעילות ב"מצפן", שבפלשתינה קמה תנועה לאומית ערבית שהתנגדה לציונות מטעמיה שלה, הוא לא שכח גם את תפקידה המביש של בריטניה במלחמת 1948. אם יש לקח כלשהו מן הימים ההם, הוא זה: כובש זר יעשה הכל כדי להמשיך את שלטונו – על מנעמי הכיבוש קשה לוותר.

"שלום שלום ואין שלום" הוא טקסט מכונן בתולדות ההתנגדות האזרחית בישראל, גדוש בעובדות ותובנות מפתיעות, והוא ראוי מאד להוצאה לאור מחודשת. אחת התובנות המטלטלות שעולות ממנו היא שפעם באמת היתה בישראל אופוזיציה. ציטוטים נרחבים בספר לקוחים מנאומים בכנסת של נציגי אופוזיציה – חירות, מפ"ם ועוד – שלא סתם מתנגחים עם הממשלה, אלא מערערים באופן יסודי על הנרטיב השלטוני באמצעות גילויים "מביכים". מי שקורא בספר יכול רק להתקנא במרחב הדיון הציבורי שהתקיים אז בארץ, בכנסת ומחוץ לה, במגוון העצום של הדעות שנחשבו לגיטימיות (גם אם מקוממות) וברוחב היריעה של הכיסוי העיתונאי. כל זאת במדינה שזה עתה קמה, עם עיתונות שהיקפה לא מגיע לאחוז אחד מהיקף התקשורת בימינו, ורובה עיתונות מפלגתית, ועם אפס ניסיון בדמוקרטיה. 66 שנים אחרי, מדינת ישראל נמצאת במקום הרבה יותר נמוך משהיתה אז בכל המדדים האלה של חיים דמוקרטיים.

אבל הלקח המעודד מן הספר הזה נותר כשהיה: האמת תמיד תבצבץ החוצה מבעד למסך השקרים. כל מה שנחוץ לה הוא עיניים סקרניות ואוזניים קשובות.

39 תגובות

להגיב
  1. נועם א"ס / ספט 12 2014 10:24

    תודה עידן על עוד הצבה של פרספקטיבה חיונית על הקיום שלנו בין הנהר לים.

    ליהי רוטשילד ספדה לעקיבא אור הגדול, קריאה חשובה לדעתי: https://radicallyblonde.wordpress.com/2013/02/09/%D7%A2%D7%95%D7%93-%D7%A4%D7%A0%D7%A1-%D7%A9%D7%9B%D7%91%D7%94-%D7%A2%D7%A7%D7%99%D7%91%D7%90-%D7%90%D7%95%D7%A8-1931-2013/

    וידאו קצר (דקה וחצי), אור מדבר על תפיסת הקורבן של הציונות (ותודה לרוני ברקן https://twitter.com/ronnie_barkan ):

    קומיקס:

  2. עידן לנדו / ספט 12 2014 10:42

    תודה, נועם. עקיבא אור היה באמת יחיד ומיוחד, יש לא מעט סרטונים ביוטיוב איתו וכולם שווים צפיה. אני ממליץ גם לבקר באתר של כתביו, חינם לכל דורש: http://www.akiorrbooks.com/

  3. עמירם ברוטמן / ספט 12 2014 11:12

    מהכרות עם מספר חברי 'מצפן' זה ש'מצפן' צדקה אלו
    חדשות ישנות.

  4. עידן לנדו / ספט 12 2014 11:25

    עמירם: "אין בספר זה גילוי סודות מרעישים. הכל כבר נדפס, פורסם, נקרא ו…נשכח."

    כנ"ל בבלוג.

  5. גיל / ספט 12 2014 11:31

    ידוע, גלוי ועם זאת מדהים עד כמה גדול פער הידע של אזרח מהשורה כמוני. ועוד חשבתי שאני יודע משהו כי בכל זאת אני קורא ומתעניין…

    תודה רבה.

  6. המחסנאית / ספט 12 2014 11:38

    תודה רבה. היה ספר מכונן עבורי. יש לי עותק ישן ומתפורר שאני שומרת כאוצר יקר ( המחבר א. ישראלי בהוצאת "בוחן").
    חברי מצפן (לא השניים האלה) הם גם החתומים הראשונים ובסמוך למלחמת ששת הימים ליציאה מהשטחים. בראש הכותרת של המודעה שפרסמו – "זכותנו להתגונן מפני השמדה אינה מקנה לנו הזכות לדכא אחרים".

  7. Menny Aviv / ספט 12 2014 11:49

    תודה על המאמר ותודה שהעלית מן האוב את הספר המונומנטלי ההוא.
    אני מבקש רק לגוון את הדיון, ולטעון שבריטניה, כדרכה של כל אימפריה, שיחקה את המשחק מכל הכיוונים, ואי אפשר לייחס לה תמיכה ספציפית בצד כזה או אחר. ההשפעה שלה באשר לעצם הקמתה של היישות הציונית בפלשתינה הייתה מכרעת, הרבה מעבר לאפקט של הצהרת בלפור, ולולא הסכמתה לא הייתה יכולה להיות הגירה יהודית וקניית אדמות וכהנה, וזאת למרות ההיסטוריוגרפיה הציונית המקובלת, כאילו הכל נעשה מתחת לאפה של האימפריה האדירה בהיסטוריה. ממחקרים כגון "Palestine Papers" של דורין אינגרמז אפשר ללמוד על מדיניות מובנית של הגירה והתיישבות יהודית כאמצעי לשמירת האינטרסים החשובים של בריטניה (תעלת סואץ וכו') באזור. כדוגמא אחת מני רבות ניתן להביא מסמך של משרד החוץ מאוקטובר 1918 שבו נאמר במפורש שממשלת הוד מלכותה מעוניינת להבטיח תשתית לקולוניליזציה יהודית בלא שהערבים יידעו שבריטניה היוותה כלי בהעברת קרקעות לידיים זרות.
    באשר למלחמת העצמאות: ניתן להזכיר שאחד המהלכים המכריעים של המלחמה היה ההסכם עם עבדאללה מלך ירדן- אשר היה חב לבריטים את ממלכתו ומן הסתם סר למרותם- שלפיו (כפי שגם מתואר היטב בששו"ש) חולקה בעצם פלשתינה בין ירדן לבין מדינת היהודים החדשה. כך שכאשר מביטים בספקטרום כולו נראה שתמיכת הבריטים בערבים (קאוקג'י, גלב פחה וכדומה) הייתה חלק ממדיניות כוללת ולאו דווקא כדי לחסל את היישות הציונית- אותה יישות שכעבור זמן קצר (עוד בתקופת פעולות 'התגמול') תהפוך לבת חסות חשובה מאין כמותה.
    ועוד הערה: את שניתן ללמוד על אודות התנהגותן הערמומית ומוליכת השולל של אימפריות, אפשר בהחלט להשליך על האימפריה המודרנית, ועל מדיוניותה במזרח התיכון בפרט.

  8. nina ramon / ספט 12 2014 12:01

    תודה (-:

  9. למחסנאית / ספט 12 2014 12:19

    מחובר דווקא חתום על המכתב שאת מזכירה

  10. עידן לנדו / ספט 12 2014 12:47

    תודה מני, אני מסכים. אבל יש כאן גם אבולוציה. ב-1917 הבריטים די חיבבו את היהודים האלה, עם הגינונים האירופאים, שהלכו וכבשו בשבילם את פלשתינה. ב-1948 היהודים כבר יצאו להם מכל החורים, עם הטרור והבלגן של המחתרות. ובהחלט ייתכן שהמטרה נותרה קבועה – שליטה בכל המרחב מעיראק ועד הים – ורק האמצעים השתנו (ממדינה יהודית למדינות ערביות בלבד).

  11. א / ספט 12 2014 14:49

    אימפריאליזם או לא, הפלסטינים כנראה היו better off תחת המשך שלטון בריטי מאשר שלטון יהודי, מה גם שהבריטים היו מסיימים הרבה הרבה לפני את הכיבוש אם הם היו מונעים את הקמתה של ישראל.

  12. ujanissary / ספט 12 2014 14:54

    על פי אבי שלים קלייטון ועבדאללה היו מוכנים לחלוקת פלשתינא. ידין, מאירסון ובן גוריון התנדנדו. בהתחלה המלך היה מוכן להעניק אוטונומיה ליהודים וביקש את עזה כמוצא לים. ב-56 המלך חוסיין — יורשו של עבדאללה, ונאצר מי שהדיח את המלך פרוק — חזרו להחלטת החלוקה והדגישו את בעית הפליטים. בן גוריון היה מוכן לעזור בפתרון הבעיה באמצעות יישובם מחדש במדינות ערב. בישיבות הכנסת התוססת (61?) בגין הכיר בבעית הפליטים אך דחה את התמרון שבו נקט בן גוריון נגד יוזמה אמריקאית להשיב מספר מוגבל של פליטים לגבולות ישראל ונזף בממשלה על נכונותה לדון בעניין זה אותו — ״מי מכיר כמונו אך הינו בחזקת non possum". בערך באותו זמן בן גוריון ביקש לפלוש מחדש לגדה המערבית על מנת להשלים את כיבוש הארץ וגירוש הערבים אך המפלגות הדתיות התנגדו (תום שגב). Never a dull moment
    על עצמות הפאן ערביזם מחד ומאידך גיסא, שתי גדות לירדן, נשאר מעט מאד בשר אידאולוגי אך הדם ממשיך להישפך… 

  13. עידן לנדו / ספט 12 2014 15:47

    ujanissary,

    הדהמת אותי קצת בעניין בגין (ואולי לא הבנתי אותך) כאילו הוא תמך ביוזמה האמריקאית להשבת מספר מוגבל של פליטים. למעשה, הוא התנגד לכך בתוקף רב יותר מבן גוריון ותקף אותו על חוסר בהירותו בנושא (הזמן: 1963):
    http://www.daat.ac.il/daat/ezrachut/begin/neum38-2.htm

    (כמו תמיד, בן גוריון השיג בעורמה את מה שבגין רצה להשיג בהכרזות חגיגיות)

  14. Menny Aviv / ספט 12 2014 18:39

    עידן, אני חושב שמדיניות יסוד אינה קשורה בהכרח לרגשות חיבה או מיאוס, אלא לאינטרסים מהותיים (שהרי טרור ומחתרות הם ספגו גם מן הערבים). אמנם היסטוריונים מדברים על התלהבותו של לויד ג'ורג' הרומנטי מחידושה של ממלכת ישראל, וכן על אהבת היהודים של בלפור, אבל לטעמי אם מעשה הקמת הבית היהודי בא"י לא היה קולע לאינטרסים של האימפריה אז זה כנראה לא היה קורה.
    העובדה שהבריטים כנראה עמדו מאחורי הפלישות הערביות במלחמת העצמאות לא מעידה בהכרח על הרצון להרוס את היישוב היהודי, בדיוק כפי שהיותם (יחד עם צרפת) הגורם המניע מאחורי מלחמת סיני אינה מעידה על 'אהבת ישראל' ייחודית.
    בכל מקרה, אני רוצה להודות לך שוב על המאמרים המשכילים והמעניינים, ועל המרחב הצנוע של דיון אינטילגנטי שיצרת בבלוג שלך.

  15. עידן לנדו / ספט 12 2014 22:03

    מני, נקטתי לשון רגשות דרך משל, וכיוונתי למעשה לאינטרסים – שהתלכדו ב-1917 והתפצלו במחצית שנות ה-40. ככל שאני מבין, מטרתה של הקנוניה היתה אחת – חיסול העצמאות היהודית (שסיכנה באופן ממשי את ההגמוניה הבריטית באזור, תקעה טריז בין אזורי ההשפעה וגבתה מחיר כבד). מכאן ואילך יש שתי פרשנויות. המתונה – שהמנדט ישוב על כנו (העדפת הדיפלומטים?); והרדיקלית – חילוק מחדש של פלשתינה בין מדינות ערב (העדפת קלייטון ואנשיו?). סביר להניח ששתיהן התקיימו במקביל, וטרם ההכרעה ביניהן – המציאות הכריעה כבר לטובת מדינה יהודית.

  16. עמית / ספט 12 2014 22:49

    לא רק קומוניסטים ומצפניסטים, גם החירותניקים קידמו את התיאוריה שהבריטים סייעו לערבים לאורך כל הדרך ובמהלך 48 , כי רצו להצדיק את הטרור האנטי בריטי שלהם. התיאוריה שהבריטים סייעו לצבאות ערב הייתה בעיקר מנת חלקם של ציונים רוויזיוניסטים, לא של קומוניסטים לא-ציונים.

    ואין פלא, שהרי גם אם הנרטיב המפא"יניקי השכיח את העובדה הלא נוחה הזו כי רצה לקשור קשרים טובים עם הבריטים, בסופו של דבר המידע החדש רק מחזק את הנרטיב הציוני; מתברר שב-48 הייתה כאן קהילה קטנה ונצורה שנלחמה לא רק מול מיליציות מקומיות ושבעה צבאות ערב אלא גם מול מעצמה קולוניאלית שעודדה, תמכה, וסייעה להם.

  17. Shay / ספט 12 2014 23:31

    איפה אפשר להשיג את הספר לקריאה?
    קובץ PDF לא נוח

  18. עידן לנדו / ספט 13 2014 09:03

    שי, אי אפשר להשיג, זאת היתה הוצאה מחתרתית שאזלה מזמן. לכן אמרתי שראוי להדפיסו מחדש.

  19. אבי / ספט 13 2014 12:10

    אם הבריטים היו רוצים להשתלט על האזור, אז הם פשוט היו פולשים תחת תירוץ של הצלת האוכלוסיות המקומיות מטבח הדדי. הרי הם יכלו לכבוש את השטח בקלות מ-2 הצדדים שהיו חלשים בהרבה מהצבא הבריטי. אולם, תקופת ממשלת הלייבור התאפיינה בניגוד לימי לויד ג'ורג' והליברלים בדה-קולוניזציה. כלומר, זו התקופה שהאימפריה הבריטית נפרדה מחלקים רבים של האימפריה, ובראשם הודו, "היהלום שבכתר", הבסיס והסיבה להתרחבותה של האימפריה הבריטית. בלי הודו, אין טעם להחזיק בישראל, בורמה וכו'.

  20. הלל / ספט 13 2014 12:15

    בעיניי זה מבט קצת צר על ההתרחשויות. וכיוון שאתה מזכיר את אמברגו הנשק, אפשר לראות את חולשת המבט המצומצם הזה אם מכניסים למשוואה את שאלת האמברגו וההשלכות המעשיות שלו. והנה, בחינה כזו תראה שבפועל הבריטים כיבדו את האמברגו מהרגע שהוטל, וזו אחת הסיבות לכך שהצבאות שהיו תלויים בנשק, תחמושת וחלפים בריטיים (למעשה: עיראק, עבר-הירדן ומצרים, הכוחות הערביים המשמעותיים) עמדו בתום ההפוגה הראשונה כמעט ללא יכולת לחדש את הלחימה, ובוודאי לא להתקדם. זאת לעומת צה"ל, שעיקר ההספקה שקיבל היתה מהגוש הסובייטי שהתעלם מהאמברגו ולכן יכול היה להתפתח ולהתחמש בזמן ההפוגות. במילים אחרות: הפעילות שמתאר זמיר לא היתה בהכרח זו שקבעה את מהלך העניינים, אלא יכולה לשמש עוד דוגמה לדיעות השונות בתוך הממסד הבריטי, ולדיאלקטיקה בין קובעי המדיניות בחלונות הגבוהים לבין אלו שפועלים (בסמכות וברשות או בלעדיהן) בשטחים האפורים של הלוחמה הפסיכולוגית, תמיכה בארגונים חמושים וכיוצא בכך. להבנתי, לאנשי המודיעין יש יכולת לעצב מדיניות רק אם אין מדיניות ברורה של מקבלי ההחלטות בדרג הפוליטי.

  21. עידן לנדו / ספט 13 2014 12:25

    תודה, הלל.

    קודם כל, גם ששו"ש וגם זמיר מתרכזים ברקע לפלישת צבאות ערב ולא במהלך הלחימה עצמה, שבה בחרת להתמקד. יש שאלה הסטורית אמיתית – האם צבאות ערב היו "מוטלים" אל זירת הקרבות ללא שום התערבות בריטית? ודאי שלא בעוצמה הזאת, ברמת הארגון הזה, וודאי שללא הכוחות הלא-סדירים שהמודיעין הבריטי אימן וחימש. זאת בעיני הנקודה המכריעה. עוד נקודה מכריעה עולה בששו"ש והיא התפנית הנרטיבית החדה שהאירועים קיבלו מיד אחרי המלחמה, כשהציר ישראל-בריטניה-צרפת החל להתחזק, והרקע הקולוניאלי של המלחמה היה חייב "להימחק" מתודעת הציבור. זה קרה מהר מאד, הנרטיב האנטי-ערבי התגבש במקומו, ולמעשה ההשתאות מן התפנית הזאת היא שהניעה את אור ומחובר לחפור בארכיון העיתונות ולהבין איך זה קרה.

    במלים אחרות: הדיון שמעסיק אותי כאן הוא לא בהשתלשלות מלחמת 1948 אלא בהבנת הרקע שלה והאופן שבו היא הומשגה והונצחה.

  22. עידן לנדו / ספט 13 2014 12:29

    אבי, הבריטים לא היו יכולים לעשות זאת לאחר החלטת החלוקה, שאושרה באו"ם. התקווה האחרונה שלהם היתה קריסת הסדר החלוקה בעקבות סכסוך צבאי. והפרידה מהקולוניות – הו, זה היה תהליך ארוך וכאוב, מלא סתירות פנימיות. כמו שהתיעוד של זמיר מראה, דרגי השטח התקשו מאד לעשות את הסוויץ' הזה בן לילה.

    מאד מזכיר את מה שקרה בשב"כ אחרי הסכם אוסלו – מי שצפה בסרט "שומרי הסף" יודע שהארגון נקלע למשבר פנימי אז.

  23. הלל / ספט 13 2014 13:08

    עידן, לגבי ההמשגה וההנצחה – מקבל לחלוטין. ועדיין, הפער בין התהליכים לקראת המלחמה לבין מהלכי המלחמה מעידים על עוצמת הדרג הפוליטי הבריטי אל מול דרגי השטח.
    וא-פרופו אוסלו והשב"כ – האם לא נכון יותר לומר ששם אכן קרה דבר דומה, אבל הפוך? כלומר: בכירי השירות לקחו ברצינות את גישת שתי המדינות ואילו הדרג המדיני לא. והנה עוד מקרה בו בסופו של דבר המדיניות מלמעלה היא המכרעת.

  24. עידן לנדו / ספט 13 2014 13:15

    הלל: צפיתי בקטעים האלה בסרט ממש לאחרונה. לא, מה שקרה היה מסובך יותר. ראשי השב"כ, שקיבלו הוראות מלמעלה, התחילו להנחות את רכזי השטח ליצור שת"פ עם הביטחון הפלסטיני. מדובר היה באנשים שאך לפני זמן קצר היו מבוקשים או נחקרים, ופתאום אנשי השב"כ נדרשו לשבת איתם בשולחן אחד, שווים מול שווים. חלקם חוו את זה כמשבר.

    השב"כ המשיך אומנם בגישת שתי המדינות בשעה שהמדינאים עשו כל שביכולתם כדי לסכל אותה; אבל אל תשכח שהשב"כ עצמו לא משך ידיו מפעולות הניטור והמעקב אחרי האופוזיציה הפלסטינית, וגם אם לא טיפל בה בעצמו, העביר אותה במיקור חוץ לביטחון הפלסטיני. השב"כ לא ממש פעל כסוכן של שלום אלא כסוכן של שליטה. זה לא מפתיע כמובן.

  25. הלל / ספט 13 2014 15:03

    זו שאלה מעניינת – אתה מציג "שלום" ו"שליטה" כמוציאים זו את זו – בגדול זו גם דעתי, אבל אני לא שולל לחלוטין את הנחת העבודה של השב"כ, על פיה כדי שהדרג המדיני יוכל לקדם תהליך שלום אזי יש צורך בהמשך רמה מסוימת של שליטה/ביקורת/מעקב באופן ישיר או עקיף. אבל אנחנו מתרחקים קצת מצרפת של פוסט מלחה"ע II….

  26. עידן לנדו / ספט 13 2014 16:29

    טוב, אני שולל לחלוטין את הנחת העבודה הזאת, שהובילה אותנו לעברי פי פחת. רעיון השליטה גם הנחה את פיקצית ההתנתקות מעזה, עוד סוג של מוצר שמכרו לציבור בתור "שלום", וממשיך להדריך את ישראל במצור על עזה, בשליטה על המרחב הימי והאווירי, על מרשם האוכלוסין, על תנועה בין הגדה לעזה, על ייצוא מעזה ועוד ועוד.

    ממה שאני רואה, משליטה יוצא דיכוי ומדיכוי לא יוצא שלום.

    אני חושב שהדרג המדיני חכם יותר. הוא מנחה את השב"כ לקיים רמה קבועה של שליטה באוכלוסיה הפלסטינית לא "כדי לקדם תהליך מדיני" אלא כחלק ממגוון רחב של צעדי מדיניות – הפקעת קרקעות, חיסולים, מעצרים המוניים וכו' – שכל מטרתם היא לסכל תהליך מדיני. השב"כ כאן משמש מקל בגלגלי השלום. האם הוא מודע לתפקידו? הסרט "שומרי הסף" מוכיח שכן. בדרגים הגבוהים הבינו זאת היטב, בירכתי התודעה, עמוק עמוק מתחת לשכבות הנאמנות העיוורת. ובכל זאת המשיכו במצעד האיוולת. כי ככה אנחנו, הישראלים. קודם מתייצבים לדגל, אחר כך (ועדיף – אחרי שפשטנו את המדים) מעלים פקפוקים. ולבסוף בוחרים שוב באותם מנהיגים שהכזיבו בעבר.

    אבל באמת התרחקנו.

  27. samuel / ספט 13 2014 18:31

    פשוט תודה. מרהיב ומדהים,כדרכך. זהו פרק שלא הייתי ער אליו לחלוטין.

  28. הילי / ספט 13 2014 23:09

    שלום עידן תודה. פעם קראתי שהצבאות הערבים לא נסו להגיע מעבר לשטח שיועד למדינה הפלסטינית בחלוקה (חוץ מבירושלים), ושאלה ההוראות שהם קיבלו מהבריטים

  29. מוייש / ספט 14 2014 08:26

    שתי נקודות, ברשותך, שלא לגמרי הבנתי. בעצם, לגמרי לא הבנתי, ברמה המילולית.
    1. איך אתה מוכיח לאור העובדות שהצגת ש"חלקה של האיבה הערבית לציונות בהתרחשויות – הגורם בה"א הידיעה למלחמת 1948, בגירסה הציונית – מתגמד באורח משמעותי".
    2. ניסית להסביר מדוע חלקה המכריע של בריטניה בארגון המערכה נגד ישראל הודחק ונמחק מן ההסטוריה הרשמית של ישראל. "לא קשה לנחש מדוע: תוך שנים ספורות התיישרו בן גוריון ושרת עם ציר בריטניה-צרפת, ולא היו עוד יכולים להציג את העבר הכה-קרוב של ישראל כגרסה די דומה, בעצם, למאבק השחרור של האומה הערבית מכבלי הקולוניאליזם". מדוע לא יכלו להציג זאת ככה?

  30. TLK / ספט 15 2014 12:34

    שלום עידן,
    תודה על עוד פוסט מרחיב דעת.
    שמו של קלייטון שב ועולה במאמרו המרתק של פרופ׳ זמיר. לדעתי פעולותיו היו ״יוזמה פרטית״ בקנה מידה עצום ללא דיווח למנהיגות הבריטית. האגף הערבי במשרד החוץ בחש באיזור בצורה יסודית מאז מלה״ע הראשונה והיתה לו היסטוריה של פעולה עצמאית.
    לי זה נראה כמו נסיון אחרון , כושל, לשמר הגמוניה בריטית באזור. הגמוניה שהלכה והתפרקה בכל רחבי העולם.
    כפי שזמיר כותב, המטרה לא היתה למנוע מדינה יהודית, אלא את תכנית החלוקה. לא יהודית ולא פלסטינית.
    ארץ ישראל היתה אז ניתנת בחלקים , כפרס, למדינות השונות, הבריטים היו משמרים את השפעתם וקלייטון היה חוזר ללונדון כגיבור ו״נותן״ את המזה״ת לממשלת בריטניה כעובדה מוגמרת.
    זה למזלנו לא מה שקרה.
    מעניין לאן התגלגל קלייטון.

  31. עידן לנדו / ספט 15 2014 12:51

    TLK, מסכים עם דבריך. אבל עד כמה ידעה או לא ידעה המנהיגות הבריטית – את זה אי אפשר לגלות בארכיונים הצרפתיים שזמיר עבד בהם. שים לב גם שטענותיו בדבר "אי ידיעתם" מתבססות על השערת סבירות ולא על חומר ארכיוני. לדעתי השאלה עדיין פתוחה.

  32. עידן לנדו / ספט 15 2014 12:55

    גיליתי עכשיו במקרה שמאיר זמיר פירסם מאמר קודם ב"הארץ", לפני 6 שנים, בנושא דומה:

    http://www.infocenters.co.il/irac/ideaweb/multimedia/Documents/Srikot%20LaSkirot/2008/022008/%D7%A1%D7%A7%D7%99%D7%A8%D7%94%20%D7%99%D7%95%D7%9E%D7%99%D7%AA%2001022008/%D7%91%D7%92%D7%99%D7%93%D7%AA%20%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%98%D7%A0%D7%99%D7%94%20%D7%A0%D7%A7%D7%9E%D7%AA%20%D7%A6%D7%A8%D7%A4%D7%AA_%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%A5_02022008.doc

    והנה, הוא כותב כך לגבי מידת מעורבותם של המדינאים (מדובר על תכנית "סוריה הגדולה", שתתחבר עם פלשתינה):

    "המסמך המפרט את ההצעה הבריטית מוכיח, כי לאחר שלוש שנות התנגדות, צ'רצ'יל ואידן קיבלו לבסוף את עמדות נציגיהם במזרח התיכון, ואימצו אסטרטגיה התואמת את הכוח המתעצם של "הפאן-ערביות". המכשולים היו עצומים: על בריטניה היה לסלק את צרפת מהלוואנט; להפר את התחייבותיה לתנועה הציונית, בתקופה שבה החלו להתברר ממדי השואה באירופה, ולהדיח מהשלטון בירדן את האמיר עבדאללה. בנוסף היה עליה לצפות שצעדיה יכעיסו את האמריקאים והסובייטים גם יחד. למרות זאת איפשרו צ'רצ'יל ואידן, ומאוחר יותר גם אטלי ובווין, לקבוצה של דיפלומטים בריטים ואנשי צבא בעלי ביטחון עצמי מופרז לגרור אותם להרפתקה יקרה, שהביאה כעבור שש שנים לסופה של ההגמוניה הבריטית במזרח התיכון."

  33. צ'רצ'יל / ספט 15 2014 13:20

    לגבי מצפן – גם שעון מקולקל צודק פעמיים ביממה…

  34. עידן לנדו / ספט 15 2014 13:28

    צ'רצ'יל, הספר "שלום שלום ואין שלום" צודק כמעט כל היממה. מי שטעה היו המנהיגים והציבור שהאמין להם. "מצפן" המשיכו לומר את הדברים הנכונים, הברורים מאליהם, בשעה שהחברה הישראלית היתה בהכחשה גמורה. ממליץ לך לצפות בסרט ולקרוא קצת הסטוריה (כיאה לשמך).

  35. TLK / ספט 15 2014 13:36

    המאמר הקודם של זמיר מרתק אף הוא. אנחנו היינו כלי משחק בין שתי מעצמות שוקעות שלא הבינו שבשבילן ״נגמרה החגיגה״.
    חשוב לציין שההנהגה הישראלית , בראשות בן גוריון אותו אוהבים להשמיץ, הפגינה הבנה עמוקה וחריפה של המתרחש.
    את זה אי אפשר לומר על ההנהגות הערביות של האיזור, באותו זמן.

  36. עידן לנדו / ספט 15 2014 14:18

    TLK, בן גוריון הבין הכל – חוץ ממה שקורה לו מתחת לאף. הוא הבין יפה מאד את הקונסטלציה הבינלאומית, אבל סירב להבין שיש עם פלסטיני שמתגבש ממש כאן, ודורש את זכויותיו. לכן גם חתם על ההסכם עם עבדאללה (הגילוי הראשון של ששו"ש).

  37. TLK / ספט 15 2014 14:59

    מסכים. וגם אם הבין ,את העובדות , סירב להבין את המשמעות של העניין. אבל אולי, בפוסט הזה, נניח לעוולות שנעשו, נעשות ועוד ייעשו לפלסטינים.
    על אילו אתה כותב רבות במאמריך האחרים.

  38. רם / ספט 26 2014 15:38

    "טענותיו של זמיר מגובות במסמכים חדשים, בריטיים וסורים, שנחשפו בעיקר מארכיונים צרפתיים. אולם מדובר במקורות בעייתיים למדי, שיש להתייחס אליהם בספקנות מרובה. ראשית כל, רוב המקורות של זמיר עברו במסננת האינטרסנטית של המודיעין הצרפתי, שניהל נגד הבריטים מלחמה תעמולתית מלוכלכת. המסמכים הסוריים בעייתיים במיוחד, משום שהם קשורים, בחלקם הגדול, לתלונות נגד התערבותם של הבריטים באזור, ורבים מהם מבוססים על שמועות ולא על עדות ישירה. אולם גם אם נתעלם מכך, חשוב להקשות בשאלה חשובה, שתמיד מרגיזה היסטוריונים מכל הסוגים. והשאלה היא "אז מה"? אם אכן סוכנים ודיפלומטים בריטים הסיתו את מדינות ערב לפלוש לארץ ישראל, מה היתה מידת השפעתם? הרי גם זמיר מודה שהמנהיגים הונעו מלחץ ההמונים. רק מי שמאמין בכל ליבו בהשפעתם של ארגוני ביון זרים על דעת הקהל הערבית, שהיו לה די והותר סיבות להתנגד לציונות, יסיק שדווקא תככיהם של קלייטון וחבריו היו אלו שהכריעו את הכף. האם הפלאח המצרי, השייח' העיראקי והפועל הסורי יצאו להפגנות כי הבריטים לחשו משהו על אוזנו של מנהיג, או שיחדו מישהו לכתוב מאמר בעיתון? ספק רב. רק כדי לסבר את האוזן, ההיסטוריון הלל כהן, בספרו צבא הצללים, סוקר בהרחבה את ניסיונותיה של התנועה הציונית להשפיע על דעת הקהל הערבית באמצעות שיחוד עיתונאים, ניסיונות שנחלו כישלון חרוץ. אולי ספרו של זמיר, שיצא בקרוב, יציג הוכחות נוספות, אולם בינתיים הראיות אינן מספיקות כדי לתמוך בתזת הקנוניה שהוא מציג".
    http://dannyorbach.com/2014/09/20/%D7%94%D7%9B%D7%94-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%A1%D7%95%D7%9B%D7%9F-%D7%94%D7%90%D7%9D-%D7%90%D7%A8%D7%92%D7%95%D7%A0%D7%99-%D7%91%D7%99%D7%95%D7%9F-%D7%94%D7%A6%D7%9C%D7%99%D7%97%D7%95-%D7%9C%D7%A9%D7%A0/

  39. נשרי עזרא / ינו 6 2015 02:33

    שמי עזרא נשרי

    אני נמצא במצב מתקדם על עבודת דוקטורט בדיוק בנושא זה ואשמח לפרסם אותה כשאסיים.
    עבדתי גם עם מאיר זמיר, והעבודה שלי מבוססת על הרבה מאוד מאוד מקורות בריטים וישראלים ומתקבל עיקר התהליך ההיסטורי של המהלכים הבריטיים בשנים 1947-48.
    יש לי, כמו לכל אדם בוגר, דעות פוליטיות ואחרות משלי, אך אני מנסה לבצע מחקר מהימן ככל האפשר.

    אני יכול כבר לומר בוודאות גבוהה ביותר כי היה תהליך שבו פעלו אנשי השטח הבריטים בהוראות ישירות משר החוץ ומשרד החוץ בלונדון כדי למנוע הקמת מדינה יהודית בת-קיימא (כלומר שלא תחזיק יותר מכמה שנים ותתמוטט) ולמנוע הקמת מדינה פלסטינית בו"ז. המהלך החל לפחות מראשית 1947 והמפנה חל בסוף אוגוסט, ולפני 4 בספטמבר 1947.

    לא היה שום הסכם ישראלי עם עבדאללה, כך שהפרו-סובייטים וממשיכיהם ממצפן מסלפים וסילפו את ההיסטוריה כמו אחרים, ובמיוחד ברה"מ, ולא במקרה. כבר לקראת סוף 1948 חזרה ברה"מ לפעול בשיטותיה הידועות כנגד היהודים, ואח"כ נגד ישראל, לפני מלחמת קוריאה. זאת מאחר וברה"מ הייתה קודם כל נגד הבריטים ומדינות החסות שלהן ובראשן ירדן, ומסוף שנת 1948, לאחר שסולקו הבריטים מא"י כולל הנגב, שוב נגד היהודים ונגד ישראל.
    הנהגת הישוב ידעה ממקורות המודיעין שלה על הדחיפה הבריטית את מדינות ערב לפלוש ואין כאן שום חידוש של מצפן.
    ראו למשל הספר מלחמת הקוממיות, המבוא של דב"ג, משנת 1959. לפני הספר המהולל ההוא.
    ספר מהולל שנכתב בהשראת המרגל הסובייטי בארץ שנקרא ישראל בר, ומטרתו היתה להשחיר את פני הנהגת המדינה.
    מאותם חוגים יצא אח"כ שמחה פלפן, שבעזרת קרן פורד, גוף של ה-CIA דווקא, יצר בארה"ב את אג'נדת השקרים של ה"היסטוריונים החדשים" ובראשם אילן פפה. מעניין לציין כי בתוך ספרו של חברו אבי שליים, נכתב כי לא היה הסכם
    בין דב"ג לעבדאללה-במקום אחד, וכי היה הסכם קשיח עם גולדה, במקום אחר! היסטוריה במיטבה.

    הדבר הכי משמעותי שכנראה רוב הפוסט והאנטי ציונים ימשיכו להתקשות ולקבל- כי זה לא מתאים לאג'נדת הצדקנות
    ולאנחנו אשמים בכל והערבים ו"האחרים" תמיד צודקים, הוא שהמעצמה הקולוניאלית נלחמה דווקא בנו ודחפה את מנהיגי מדינות ערב, שהם שסייעו לקולוניאליזם (נכון רבים תחת סחיטות בריטיות), וגם הסיתה את הרחוב באמצעות העיתונות הערבית שקנתה. זו הייתה בריטניה הגדולה והקולוניאלית שרצתה להמשיך ולשלוט במזה"ת- כתחליף להודו.
    בריטניה של ממשלת הלייבור הסוציאליסטית. ואני כותב וחוקר זאת בהיותי סוציאל דמוקרט ישראלי.
    כלומר שהיישוב ובהמשך מדינת ישראל ניהלו מלחמת שחרור אנטי-קולוניאלית מובהקת ומוצלחת, ראשונה מסוגה אחרי מלחמת העולם השנייה, והמדינות אז ידעו והעריכו זאת. למשל דרום קוריאה שבקשה שנתווך במלחמה שם.

    על השקר המופץ כביכול הציונות ומדינת ישראל הן הקולוניאליות (ואני מסכים לבעיה היום עם הגדה המערבית, אך הצד השני הוא סרבן עוד יותר חמור כנגד שלום, ואכן יש בעיית סיכון ביטחוני שצריך לקחת בחשבון בפתרון ולכן פתרון הוא מורכב ויקח זמן ומאמץ ), כדאי לקבל מושג מספרו של בן-דרור ימיני "תעשיית השקרים".
    נכון שהצהרת בלפור ניתנה גם מסיבות קולוניאליות של בריטניה, אבל לנו יש סיבות מהותיות שלנו, ואנחנו חייבים לפעול במציאות של האפשרי, ואז חשבו, ולדעתי בצדק כי ייתכן פתרון בשלום. מה שלדעתי אכן רצה עבדאללה גם ב-1948, אך לונדון המתקדמת מנעה ממנו בגלל השיקולים האימפריאלים שלה. ויש רבים הטוענים כי לאחר רצח הפלסטינים ע"י אנשי המופתי במרד הערבי, רצו רבים וכנראה רוב הפלסטינים דווקא בפתרון עם עבדאללה. לעומת העניין הציוני שיש לו הקשר היסטורי, הוקמו מדינות ערביות חסרות כל בסיס היסטורי, מסיבות קולוניאליות גרדא, בעיראק, סוריה, עבה"י, לבנון הגדולה וגם סיני שניתן למצרים מסיבה כזו, ולגבי זה לא שמעתי טענות ממצפן. גם לא למשל לגבי הבגידה המערבית בכורדים.
    גם לא שמענו כלום מהפוסט-קולוניאליסטים היום, תוצרי ההשקעה הסוביטית באקדמיות באירופה (ראה ג'דט "אחרי המלחמה"), שהשפיעו בהמשך גם על ארה"ב, על האימפריאליזם הרוסי ובמיוחד השלטון הסובייטי הנורא בעמים אחרים. מעניין איזה הסבר מחוכם יתנו לכך?

    בכל מקרה, מהצעת וודהד ב-1938 בריטניה פועלת נגד הקמת מדינה יהודית בת קיימא בעקביות, וכך עד שנת
    1954 ו"תוכנית אלפא". כלומר שאכן החליטו כנראה בהנהגה הישראלית שלא להלבין את פני בריטניה ברבים, למרות שהבריטים המשיכו לפעול בנחרצות נגדנו עוד שנים אחרי 1948. אז במה בדיוק הם מואשמים?

    בקיצור ההתלהבות שראיתי בתכתובות ממצפן בהקשר זה מזכירה לי את ההתלהבות בעבר מ"שמש העמים",
    והשקרים שמופצים בעולם לגבי התהליכים במלחמת השחרור, למיטב הבנתי, (ועשיתי עבודה גם על כך) מקורם
    באנשיו של אותו "שמש עמים", אך היום הם הוחדרו לצערי חזק לאקדמיות במערב ובארץ. ראו הספר של ג'דט.
    חשוב ללמוד מההיסטוריה, אך רק לאחר שמתבססים על מחקר היסטורי ראוי, ובוודאי שהשמאל הפרו-סובייטי דאז לא הצטיין בכך, בלשון המעטה, כמו שהימין של בגין וחבריו לא. וגם הבריטים הסתירו וטייחו דברים רבים שלא התאימו להם. אולי תתפלאו, ואולי לא? אבל לדעתי, על בסיס קריאה רבה מאוד, דווקא תחת מדינת ישראל הופקו ספרים הרבה יותר מאוזנים, חלקם לא פשוטים לעיכול, כולל למשל ספריו של בני מוריס וסיפוריו של ס' יזהר, כאשר צרפת המתקדמת למשל, אסרה על פרסום ספרים על מלחמת אלג'יר למשך כ-60 שנה (למיטב זכרוני).

    בכל מקרה שקרים היסטורים לפי אג'נדה, וגם אם הם של אנשי מצפן, הם לא שיטת לימוד מומלצת.

    כפי שנכתב באחד הדואלי"ם למעלה, גם שקרנים מדופלמים, כמו שהיו הסובייטים ותומכיהם, כותבים פה ושם
    קטעי אמת המתאימים לאינטרסים שלהם (כאן על הבריטים), בין הררי השקרים.

    בברכה, עזרא

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: