תגית: מכונת התעמולה

"השאגה שלנו הרעידה את טהרן" (בנימין נתניהו)
"השגנו ניצחון מוחץ" (בצלאל סמוטריץ')
"האם אנחנו יכולים להגיד שזה הניצחון הכי גדול בתולדות מדינת ישראל?" (מנחה בערוץ 12)
"לילות כמו זה מזכירים לי מחדש מה המשמעות העמוקה, הקיומית, של ריבונות יהודית. אני מתפקע מגאווה ומהערצה." (שאול אמסטרדמסקי)
"המטוס היקר אי פעם. חודרת הבונקרים הכי עוצמתית. הטיל האגדי" (YNET)
"מבצע 'עם כלביא' באיראן הוא אחד המבצעים המפוארים בתולדות המלחמות." (יאיר לפיד)

אפשר להמשיך, אבל הבנתם את הרעיון. איראן קמה עלינו להשמידנו בפצצת אטום; חיל האוויר המהולל שלנו הקדים תרופה למכה והציל אותנו מהשמדה ודאית; עכשיו אפשר להירגע, אין להם יותר יכולת גרעינית.

מעולם לא הסכימו גברים רבים כל כך על ערימת טסטוסטרון גדולה כל כך. מן הרגע הראשון למתקפה הישראלית-אמריקאית ועד לסופה, כמות הסופרלטיבים שהומטרו מדוברי השלטון, מאולפני הטלוויזיה ומכל כיוון אפשרי – שיתקו כל אפשרות לדיון רציונלי. ככה זה במלחמות, במיוחד במלחמות ישראל, ובמיוחד בעידן הנדסת התודעה של נתניהו. ככל שהנרטיב השלטוני מופץ מוקדם יותר, הרחק יותר, חזק יותר – כך הוא יקנה אחיזה מוצקה יותר בתודעת הציבור; ומאותו רגע, יהיה כמעט בלתי אפשרי לסדוק אותו או לערער עליו – גם אם העובדות לא מסתדרות. ממש לא מסתדרות.

הפוסט הנוכחי מציע סיכום אלטרנטיבי של מלחמת 12 הימים עם איראן, מתוך הבנה שחלק בלתי נפרד ממנה היה מבצע השפעה המוני, מתוזמר לעילא מירושלים ומוושינגטון, לגיוס תמיכה בפעולה צבאית שהצדקתה ותוצאותיה מעלים פקפוקים נכבדים, בלשון המעטה. המבצע עבד; 70% מן הציבור תמכו במתקפה (82% מן היהודים, 11% מן הערבים, עוד הוכחה שהציבור הערבי בישראל הרבה יותר ביקורתי כלפי שופרות השלטון מן הציבור היהודי). על כך שיש כאן היבט של הנדסת תודעה למדו אזרחי ישראל באיחור מצער, כשטראמפ הנחית מיד בתום המלחמה את דרישתו המופרכת להעניק חנינה לנתניהו. מפלבלים ותועים עדיין תחת דוקטרינת ההלם, אזרחי ישראל התבשרו אחרי דקה שבעצם המלחמה היתה פיסה אחת בפאזל גיאו-פוליטי שנרקם (שוב) בידי האוליגרכיות שרקמו את הסכמי אברהם, וכעת ברצונן להרחיב את מוטת השפעתן עד אינדונזיה (תוך מלמול מחוות הנימוס הטקסיות והריקות בדבר ריבונות פלסטינית).

הסיכום שיוצג כאן מתרכז במלחמה עצמה ובראיות לכך שהיתה זו (1) מלחמת שולל, ללא הצדקה אמיתית, (2) כישלון מבצעי בכל הקשור להשמדת פרוייקט הגרעין האיראני, ו-(3) דחיפה של איראן למדיניות קיצונית ומסתגרת עוד יותר.

חלק ניכר מן הראיות הוא חד-משמעי, מעוגן בדיווחים מאומתים שאין עליהם עוררין. חלק אחר נשען על הערכות מודיעין חלקיות אבל עדיין כאלה שנוטות באופן מובהק לפרשנות אחת ולא אחרת. הקוראים יזהו מן הסתם לא מעט מן העובדות שיובאו כאן; אני לא מתיימר להמציא כלום. מה שאולי יהיה חדש ומועיל הוא הריצוף של העובדות האלה על ציר הזמן, תוך סינון החוצה של הרעשים וההסחות הקבועים שמזריקה מכונת התעמולה. את הריצוף הזה אחלק לשלושה פרקים: העילה למלחמה, התועלת שהיתה צפויה ממנה, וההישגים של המלחמה. את כל אחד מן המושגים האלה – עילה, תועלת, הישגים – ניתן לשים במרכאות; יש פער דרמטי בין ההצהרות למציאות. בפרק האחרון אציע פרשנות (לא מהפכנית בכלל) למהלכים שהובילו למלחמה – השילוב המוכר בין איוולת לזדון. קוראים חדי-עין ישימו לב ש"ביטחון ישראל" לא נכנס למשוואה בשום שלב. המלחמה לא היטיבה את ביטחון ישראל, ולמעשה רק דירדרה אותו עוד יותר.

כמה מילים לפני שמתחילים בעניין ה"מומחיות". השיח התקשורתי בישראל רווי בשומרי-סף שמזעיפים פנים כלפי כל מי שמעז להתבטא בסוגיות ביטחוניות ואין לו "עבר ביטחוני עשיר". התפיסה האקסקלוסיבית הזאת בולטת במיוחד בתחום מדיניות הגרעין, שבו כביכול נחוצה מומחיות מדעית בכדי לרכוש את הזכות לדעה מושכלת. אבל אלה הבלים. שיח "המומחים" הוא מסווה קלוש לאינטרסים אוטוריטריים להדיר חלקים עצומים מן הציבור (בראש ובראשונה – נשים) מן הזכות והחובה לנקוט עמדה בנושאים קיומיים. פוליטיקה נוגעת בכל היבטי החיים שלנו, ובדיוק משום כך – אין מומחים לפוליטיקה. יש מומחי אקלים שמבינים לעומק פליטות גזים והמסת קרחונים ותהליכים אקולוגיים מורכבים, אבל אין מומחים בשאלה על מה ראוי לוותר באורח חיינו כדי להתמודד עם משבר האקלים. יש מומחים למיסוי אבל אין מומחים בשאלה איך ראוי למדינה להשתמש במיסים שהיא גובה. ובדומה לכך, יש מומחים בפיסיקה גרעינית ומומחים לתהליכי הייצור של נשק גרעיני, אבל אין מומחים בשאלה האם ראוי בכלל שלמדינה כלשהי יהיה נשק גרעיני, האם הדרך לרסן הסלמה גרעינית היא במתקפה צבאית או בהסדרים מדיניים, וכד'. כל אלה הן שאלות ערכיות, לא פשוטות בכלל, אבל שאלות שכל אדם מסוגל להתמודד איתן בהינתן הרקע העובדתי המתאים. אהה, פה קבור הכלב; האם בכלל יש לנו גישה לרקע העובדתי הזה?

השיח הגרעיני בישראל רדוד להפליא. מצד אחד – שאלות טאבו שאין לגעת בהן: מדוע נשק גרעיני בידי ישראל פחות מסכן את שלום האזור מאשר נשק גרעיני בידי כל מדינה אחרת? מדוע ישראל אינה מאפשרת לפקחי סבא"א לבקר את מתקני הגרעין שלה, בדומה לאופן שבו המערב דורש מאיראן לפתוח את מתקניה לביקורת? מצד שני, בכל הנוגע לתכניות הגרעין של איראן, הציבור מולעט בתפיסה פשטנית להחריד, מפיהם של אנשים הקשורים בטבורם למערכת הפוליטית, ללא כל היכרות אמיתית עם החברה והמשטר באיראן. ולבסוף, מערכת התעמולה עומלת קשות כדי שלא נבין באמת מה היו תוצאות המלחמה. את זה, אגב, היא כבר עשתה בהצלחה מסחררת בנוגע למלחמת ההשמדה ברצועת עזה.

מצב העניינים הזה מציב את האזרח מן השורה בעמדת נחיתות לא סבירה. הרי אי אפשר לצפות מכל אחד ואחת לפלס את דרכם בסבך ההשערות והמניפולציות שנעשות בנו מדי יום ביומו (ולא רק בתחום הגרעין האיראני). לאורך המלחמה, צברתי ברשת X ראיות והערכות שהטילו ספק בנרטיב השלטוני (ראו השרשור הזה). עבודת הליקוט והאיסוף והסינתזה שעשיתי לקראת הפוסט הנוכחי מפצה על פערי מידע והבנה שלא היו באים לעולם לו התקשורת היתה ממלאת את תפקידה באחריות ולא מדבררת את השלטון. רק שלא זה המצב. על כן מוטלת עלינו המלאכה: להתרכז בעובדות ולהתעלם מן ההצהרות הבומבסטיות; לקרוא את גוף הידיעה ולא רק את הכותרת; לשאול מה מקור הידיעה – גוף מודיעיני עם קרדיט של עצמאות מחקרית או שופר שלטוני; להאזין ביתר שאת לחוקרים עצמאיים ולא כאלה שמחליפים הלצות וטפיחות על הגב עם גנרלים ופוליטיקאים לפני השידור; ותמיד תמיד לשאול מה ההקשר, כי אם יש לתקשורת כישרון מיוחד זה לגדוע את ההקשר שוב ושוב, כך שניוותר עם ערימה כאוטית של שברי מידע שלא מתלכדים לכלום.

נתחיל מן ההתחלה.

העילה

המתקפה הישראלית על איראן תוכננה במשך שנים ארוכות ורק חיכתה לשעת כושר מתאימה. על כן לא מומלץ לייחס חשיבות רבה מדי לעילה הרשמית. אותה עילה רשמית היתה הודעת הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) ב-12 ביוני שאיראן מפירה את התחייבויותיה במסגרת הסכם הגרעין שנחתם איתה ב-2015, ביחס לכמות האורניום שהיא מעשירה, דרגת ההעשרה, וקיומם של אתרים שהיא מסתירה מן הסוכנות. סבא"א פירסמה את דו"ח ההפרות כבר במאי, ויום אחרי ההודעה של ה-12 ביוני – פתחה ישראל במתקפת "עם כלביא".

אלא שכל אלה היו אמתלות רשמיות; נתניהו עצמו אישר שהמתקפה היתה אמורה לצאת לפועל כבר באפריל, ונדחתה מסיבות שונות. ובעלי הזיכרון הארוך יודעים שנתניהו תיכנן את התקיפה הזאת 15 שנים, ובין 2010- 2012 כמעט-כמעט הוציא אותה לפועל שלוש פעמים. הכרזת המלחמה הרשמית, אפשר לומר, היתה ב-1 באפריל 2024, כשישראל חיסלה 8 דיפלומטים איראניים בסמוך לשגרירות איראן בדמשק, ביניהם חסן מהדווי, מפקד כוחות קודס בסוריה ולבנון. עד לאותו אירוע, המלחמה בין איראן לישראל נותרה ברובד הסמוי של חיסולים ממוקדים, אבל התקיפה בדמשק היתה קפיצת מדרגה מחושבת, פעולת ראווה שאי אפשר היה לצפות שתחלוף בשתיקה. איראן הגיבה ב"ליל הכטב"מים" ב-13 באפריל, וישראל השיבה בתקיפת בסיס חיל אוויר איראני ב-19 באפריל. באוקטובר 2024 חודשו ההתקפות – 180 טילים בליסטיים על ישראל, ובתגובה מבצע "ימי תשובה" על 20 יעדים באיראן. השקט ששרר היה זמני מאד; המלחמה בעצם כבר התחילה.

איראן אכן התקדמה במהירות להיות מדינת סף גרעינית – כלומר, מדינה שמחזיקה באורניום מועשר ברמה גבוהה מספיק (60%) כדי שחציית הקו לפצצה גרעינית, אם תתקבל ההחלטה הפוליטית על כך, תהיה מהירה. רק שיש סיבה טובה לכך שזו היתה המדיניות האיראנית: הפרישה החד-צדדית של ארה"ב מהסכם המעצמות עם איראן, שלוותה בחידוש הסנקציות האמריקאיות נגדה. הסנקציות האלה, באופן אירוני, דווקא חיזקו את אחיזת משמרות המהפכה בכלכלה (ראו כאן הסבר מאיר-עיניים על אפקט הבומרנג הזה), אך במקביל גבו מחיר כלכלי כבד מאד מאיראן (התל"ג צנח לשליש ממה שהיה ב-2012), פגעו קשות במערכת הבריאות שלה, ומנקודת מבטה – כל זה שלא בצדק. האיחוד האירופי, שהתנגד בתוקף לצעד האמריקאי, הזכיר כי סבא"א פירסמה לא פחות מעשרה דו"חות שמאשרים כי איראן עומדת בהסכם שנחתם איתה. יום אחרי שטראמפ קבע שאיראן לא עמדה בהסכם, הודיעה סבא"א שהוא, ובכן, משקר, ושאיראן עמדה בכל התחייבויותיה תחת ההסכם – הסכם שאכף את מה שהפרשן שמואל מאיר הגדיר "משטר הפיקוח החודרני ביותר בהיסטוריה הגרעינית".

השקר האמריקאי היה פרי עמלו של נתניהו. מבצע גניבת מסמכי הגרעין ומופע האימים של נתניהו על רקע תפאורת הקרטון המגוחכת נועדו לטשטש את העובדה היסודית שפרוייקט הגרעין הצבאי של איראן תם ונשלם לפני ההסכם שנחתם איתה. סגן ראש המוסד שהיה אחראי על מבצע גניבת המסמכים ציין מפורשות: "הם לא רימו, לא רימו במילימטר למיטב ידיעתנו". רק שמבצע גניבת מסמכי הגרעין הישנים באיראן, שלא חידשו דבר, לא היה פעולה מודיעינית וגם לא פעולה צבאית; זה היה מבצע השפעה כביר, מבית היוצר של התועמלן המוכשר נתניהו, שנועד לגרור את ארה"ב מחוץ להסכם הגרעין. זה עבד, טראמפ הודיע על פרישת ארה"ב מההסכם ימים ספורים אחרי מופע האימים של נתניהו, והפרשנים גם הבינו את הקשר הזה בזמן אמת. היה זה עוד פרק במה שחוקר הגרעין גארת פוטר כינה בספרו משנת 2014 "המשבר המפוברק" של הגרעין האיראני – האופן שבו ארגוני הביון והדרג הפוליטי בוושינגטון ובירושלים עשו מניפולציות במסמכים והערכות מודיעיניות כדי לקדם מדיניות הסלמה ועימות מול איראן.

ובכן, גם האיראנים הוציאו מסקנות: אין תועלת פוליטית בקיום הסכמים בינלאומיים שארה"ב היא צד בהם, כיוון שארה"ב יכולה מתי שבא לה לפרוש חד-צדדית מן ההסכם ולהטיל סנקציות אכזריות על מי שקיים אותו. מכאן ואילך העניינים הידרדרו: איראן לא ראתה את עצמה מחוייבת להסכם יותר, והחליטה להתקדם לסטטוס של מדינת סף – אך לא לחצות אותו. ראוי לזכור – זה היה ממש לא מזמן אבל הנדסת התודעה פועלת נמרצות כדי למחוק את העובדות האלה – עד כמה רחב היה הקונצנזוס הגלובלי וגם הישראלי נגד הפרישה מן ההסכם. צרפת, גרמניה ובריטניה, השותפות להסכם הגרעין עם איראן, ניסו להציל אותו; פרשנים הזהירו שהתוצאה הצפויה של הפרישה הזאת תהיה תגובת-נגד פרובוקטיבית מצד איראן, שתאיץ את פרוייקט הגרעין הצבאי שלה; וזאת גם היתה – שימו לב – עמדת משרד הביטחון הישראלי ב-2022. הן בארה"ב והן בישראל הושתק הדרג המקצועי, כי אם יש משהו שפופוליסטים לא סובלים זאת מדיניות מבוססת-עובדות. ב-2021 נדב איל תיאר את תמימות הדעים בצמרת הביטחונית בישראל ובארה"ב שהפרישה מהסכם הגרעין היתה "קונספציה אסונית". זה לא הפריע לו לשכתב את ההיסטוריה ארבע שנים מאוחר יותר, אחרי מבצע "עם כלביא", ולכתוב שאיראן שיחקה משחק, "כאילו תוכנית הגרעין שלה היא הדגמה של ריבונות – בשעה שמדובר בניסיון שקוף להגיע לסף הנשק הגרעיני, אם לא לחצות אותו" (נזכיר בפעם המאה: איראן הפכה למדינת סף בעקבות ריסוק הסכם שהיא עמדה בכל דרישותיו, על ידי ארה"ב, צעד שהוגדר "אסוני" בידי נדב איל של 2021).

נשאלת השאלה, האם איראן תיכננה לחצות את הסף? ובכן, על פי המידע הטוב ביותר שבידינו – התשובה היא לא. בסוף חודש מרץ, שלושה חודשים בלבד לפני המתקפה הצבאית על איראן, העריך המודיעין האמריקאי שאיראן לא שינתה את החלטתה, שבתוקף מאז שנת 2003, שלא לפתח נשק גרעיני. עם פרוץ המלחמה, ב-17 ביוני, שוב פורסמה הערכת המודיעין האמריקאי, שלפיה המשטר האיראני אינו מתכוון לפתח נשק גרעיני, ושאילו היה מתכוון, היו נדרשות לו שלוש שנים לשם כך. הסנאטור הדמוקרטי כריס מרפי חשף בבוקר שאחרי המתקפה האמריקאית על פורדו ונתנז שהערכת מודיעין זו היתה בתוקף גם עם פרוץ המלחמה.

איראן היתה יכולה מזמן לפרוץ לנשק גרעיני; החלטתה לא לעשות זאת נבעה משיקולי רווח והפסד פוליטיים, ומי שמכיר את הזירה האיראנית מקרוב יודע שמדובר בוויכוח עקרוני וממושך שם בין המחנה הרפורמיסטי למחנה הניצי. אדם רז מזכיר שהטיעון החזק באיראן בעד קיום אופציית גרעין צבאית הוא תקדים משטר קדאפי בלוב – משטר שהתפרק מרצונו מפרוייקט גרעין צבאי, שהיה בעיצומו, וסופו שהופל בלחץ חיצוני. על כך יש להוסיף את הטראומה המכוננת של איראן המודרנית – ההפיכה של 1953, שבה הסי-אי-איי ובריטניה הדיחו את ראש הממשלה מוסאדק והמליכו תחתיו את השאה הפרסי כדי להבטיח את שליטת בריטניה במאגרי הנפט של איראן. הגרעין האיראני תמיד נתפס כתעודת הביטוח של המשטר כנגד השתלטות קולוניאלית דומה בעתיד.

מכך ניתן להבין שגם ההתקרבות לסף הגרעין הצבאי היתה מכשיר פוליטי בידי ההנהגה האיראנית – ממש כפי שהפרישה האסונית של ארה"ב מן ההסכם היתה מכשיר פוליטי – שמטרתו היתה להמחיש למערב מה עלול לקרות אם הוא ימשיך לדחוק את איראן לפינה. ובכן, גם חישוב הרווח וההפסד הזה היה מוטעה, אבל הנקודה היא שמי שהסיט את כדור השלג אל מדרון העימות הצבאי היו נתניהו וטראמפ, לא איראן.

היבט אחד שמובלט מאד בשיח הישראלי על איראן ושלא נגעתי בו הוא הרטוריקה הלוחמנית של חמינאי וחברי ההנהגה הדתית באיראן כלפי ישראל, עד כדי איומי השמדה. אין דרך להגן על רטוריקה כל כך אלימה, ובכלל, אין בפוסט הזה שום ניסיון לצייר את המשטר האיראני באור חיובי. זהו משטר דיכוי נוראי. רק שאני אזרח ישראלי, לא איראני, ועל כן אחריותי האזרחית משתרעת על כל שלוחות המשטר הישראלי, על מעשיו, טעויותיו ועל פשעיו; את אלה של המשטר האיראני אני משאיר למבקריו באיראן ובעולם, וכידוע, אין מחסור בהם. ועם זאת, גם מי שאינו סובל את שיח ההשמדה של ההנהגה האיראנית צריך להבין את המשמעות הפוליטית שלו. זהו שיח תעמולתי שתפקידו העיקרי הוא חיזוק התמיכה במשטר האייטולות באמצעות ליבוי שנאה כלפי חוץ. זו איננה פרוגרמה מבצעית, ועל כך תעיד הימנעותה העקבית של איראן מפיתוח נשק גרעיני. מומחים לחברה האיראנית יודעים גם שהשיח האנטי-ישראלי איננו חופף לאנטישמיות, ושחלק ניכר ממנו נובע מן הסנטימנטים האנטי-קולוניאליים שהוזכרו קודם.

חוקר איראן, חגי רם, טוען שהפרשנות הישראלית לאיומים האלה מסולפת במכוון: "מה שאיראן אומרת הוא שסופה של 'הישות הציונית' או 'המשטר הציוני' הוא להיעלם מדפי ההיסטוריה — בדומה למה שקרה למשטר האפרטהייד בדרום אפריקה או למשטרים קומוניסטיים… הרטוריקה האיראנית מביעה רצון 'לחסל' את ישראל במובן הרעיוני, לא במתקפה צבאית ממשית… צריך גם להציג את הצד השני במשוואה הזאת: ישראל משתמשת ברטוריקה כזאת, אבל היא לא מסתפקת במילים, אלא גם עוברת למעשים. שמעון פרס, נתניהו, דוברים רשמיים של המדינה ואפילו כלי התקשורת — כולם מאיימים בגלוי להפיל את המשטר באיראן כבר יותר מ־25 שנה — זה שווה ערך, בעיניי, למה שאנחנו טוענים שאיראן אומרת כלפינו."

מומלץ גם להקשיב לאיש הזה, שהערכת המצב שלו מדוייקת היום בדיוק כפי שהיתה כשניתנה לפני 15 שנים.

עד כאן "העילה": הניסיון להעניש או להרתיע את איראן על תגובתה לריסוק הסכם שהיא כיבדה, שהבטיח פיקוח הדוק של סבא"א על מתקני הגרעין שלה ומניעת פריצה לנשק גרעיני לשנים ארוכות (חלק מן המגבלות השתרעו על פני 25 שנה), שהיה משיג באמצעים לא אלימים, ללא שתישפך טיפת דם אחת, את מה שהמתקפה הצבאית עליה התיימרה להשיג במחיר דמים. מיד נגיע לשאלה האם היא אכן השיגה זאת, אבל לפני כן נביט בהערכות שפורסמו ממש בימים הראשונים למתקפה, שהתבססו על המודיעין הקיים ובלי ספק היו ידועות גם למקבלי ההחלטות: האם המתקפה היתה מסוגלת להשיג את יעדיה המוצהרים, ואם לא, מה היו בעצם יעדיה?

התועלת הצפויה

כבר ביום הראשון של המתקפה הישראלית על איראן, פירסם האתר הנחשב Just Security מאמר פרשנות שחזה כי הפגיעה במתקני הגרעין ובמדענים האיראניים רק תחזק את הקו הניצי בתוך איראן שדוחף לפרוץ לנשק גרעיני. אהוד ברק, אותו שותף של נתניהו מ-2012 לפנטזית המלחמה שכמעט התגשמה, התפכח מאז, וביום השלישי למלחמה כתב הערכה מפוכחת להפליא (ויש להניח – על בסיס הכרות אינטימית עם החומר המודיעיני). עיקריה: (1) הפרישה של טראמפ מהסכם הגרעין קירבה את איראן לנשק גרעיני; (2) התקיפה הישראלית יכולה לדחות זאת לכל היותר בכמה שבועות; (3) תקיפה אמריקאית יכולה לדחות זאת לכל היותר בכמה חודשים; 4) רק הפלת המשטר תמנע נשק גרעיני מאיראן; (5) אבל אי אפשר להפיל את המשטר ללא ארה"ב, וזו לא מעוניינת בכך; (6) לפיכך, יכול להיות שישראל נתנה לאיראן את הדחיפה לפרוץ לנשק גרעיני. חייל נשאר חייל, ברק הקפיד להלל ולשבח את הפעולה הנועזת של חיל האוויר, אבל קריאה חפה מתרועות נקם וניצחון תגלה שהוא בעצם סבור שישראל כנראה (שוב) כרתה לעצמה בור נוראי.

מומחים עצמאיים המשיכו להטיל ספק במצג ההצלחה המסחררת שפימפמו בישראל ובארה"ב. מומחה אמריקאי בעל ניסיון עשיר במחקר ובייעוץ לקונגרס טען שגם פגיעה אמריקאית במתקן פורדו, באמצעות מפצחת בונקרים, לא תנטרל את כל המיכשור שבאתר, וממילא הידע, האורניום המועשר וגם הצנטריפוגות פזורים על פני אתרים אחרים; "אפשר לעכב, אבל הם יכולים להתחיל שוב מהר והם יודעים איך". עוד מומחה בעל שם, ג'פרי לואיס, הסביר בפרוטרוט מדוע המתקפה לא יכולה באמת להוריד מן הפסים את פרוייקט הגרעין האיראני, גם אם הוא עובר לפסים צבאיים. בין השאר, הוא הזכיר שלאיראן יש מפעל תת-קרקעי לייצור צנטריפוגות שכלל לא נפגע בהתקפות, וחשוב מכך, היא הקימה מתקן העשרה חדש, שמיקומו המדוייק אינו ידוע, באיזור איספהן. באשר לאורניום המועשר שאוחסן בפורדו, צילומי לווין חשפו שהאיראנים ככל הנראה סילקו אותו מפורדו לפני התקיפה.

ישראל לא הסתפקה במהלומה צבאית, והתיימרה גם לשנות את פני המשטר והחברה באיראן. נתניהו הגדיל לעשות ופנה באדנות של משחרר עבדים לעם האיראני – "הגיע הזמן שהעם האיראני יעמוד על חירותו". ליאור שטרנפלד, מומחה לחברה האיראנית, גיחך לנוכח הקמפיין הזה, שבנה על כוחה הדמיוני של האופוזיציה האיראנית: "אין שום מומנטום פוליטי שנבנה על בסיס הפעילות של האנשים האלה", הוא הסביר, "כי אין להם כל בסיס פוליטי בתוך איראן עצמה… המתקפה הזו מגלמת את כל הטראומות הפוליטיות של איראן: ניסיון להפיל משטר על ידי מעצמות מערביות". שטרנפלד הוסיף שההתלכדות של החברה האיראנית והשתתקות האופוזיציה בזמן המלחמה מקבילות לחלוטין למה שקורה בישראל. אכן.

הטריק האחרון בהנדסת התודעה של תוצאות המלחמה הצפויות היה הציפיה שאיראן "תחזור לשולחן המשא ומתן" אחרי שספגה מכה צבאית כזו אנושה. נזכיר שוב: איראן לא נטשה את שולחן המשא ומתן. ארה"ב נטשה אותו – למרות התנגדות כל שאר המעצמות ולמרות האזהרות שמדובר בטעות קשה. עכשיו מוכרים לנו סיפור מפוברק כאילו היה צורך בהפצצה מסיבית של איראן כדי לשכנע אותה שעדיפה הידברות על פני מהלכים חד-צדדיים. השאלה אם איראן תסכים עכשיו לחזור לשולחן המשא ומתן היא שאלה מעניינת; מנקודת מבטה, יש סיבות טובות לפקפק בתועלת של פתיחה מוחלטת של מתקניה לביקורת בינלאומית אם בכל רגע נתון עלול שליט האימפריה בוושינגטון שוב להחליט "פוס, לא משחקים", ולעבור לשפת הסנקציות והמלחמה. מכל מקום, אין היגיון בטענה שרק מלחמה יכולה היתה להחזיר את איראן למשא ומתן. זיכרו זאת, אם החזרה לשולחן הדיונים תוצג לנו כ"הישג" אדיר של המלחמה.

לסיכום: מי שלא נצמד לשופרות התעמולה והקשיב למומחים שעוסקים באיראן במשך שנים, ומבינים את המשטר ואת מדיניות הגרעין ואת הדינמיקה החברתית בתוכו – לא היה יכול לקנות בתמימות אף אחד מיעדי המלחמה היומרנית הזאת. האם השלטון עצמו היה מודע לתחזיות המפוכחות האלה? בלי ספק. הוא בחר להתעלם מהן.

ההישגים

רעם המטוסים והטילים עוד לא שכך ובוושינגטון ובירושלים הכריזו בשביעות רצון שפרוייקט הגרעין האיראני "הוכחד" ו"ירד לטמיון" – זאת עוד לפני שהתבצעה בכלל הערכת נזק ראשונית בגופי המודיעין. תרועות הניצחון האלה – בהעצמת הטרומבונים של התקשורת, שמאז 1967 לא היתה אקסטטית כל כך ממבצע צבאי – היו סימן ראשון, מחשיד מאד, שאנחנו בעיצומו של מבצע השפעה המוני. בסוף השבוע האחרון סיכם זאת רונן ברגמן כך: "מערבבים אותנו, מטשטשים אותנו, מורחים אותנו, מטייחים, מעלימים, מפברקים, ובקיצור – הממסד לא אומר לאזרחי ישראל את האמת."

וכעת לעובדות. עדיין לא ידוע הכל, אבל מה שכבר ידוע רחוק מאד מגן השושנים הזה.

ב-25 ביוני פירסמה זרוע המודיעין של הפנטגון הערכת נזק ראשונית על נתנז ופורדו: האירניום המועשר לא נפגע, הצנטריפוגות ברובן לא נפגעו, המתקפה עיכבה את המירוץ לפצצה בחודשים ספורים בלבד. בסמוך לכך צוטט גורם ישראלי באיי-בי-סי בהערכה שתוצאות ההתקפה על פורדו "ממש אינן טובות". הבית הלבן ולשכת נתניהו זעמו, ולמחרת פורסם דו"ח ישראלי הפוך, לפיו היכולת הגרעינית של איראן הוסגה לאחור לשנים רבות, ו"ההישג של התקיפות יכול להישמר לזמן בלתי מוגבל, אם איראן לא תקבל שוב גישה לחומר גרעיני." ושוב נטשנו את שדה העובדות ואנו נמצאים במלחמה על התודעה; למי להאמין? למי שמלאכתו היא איסוף וניתוח המודיעין או למי שמלאכתו היא עיצוב נראטיב פוליטי? אולי עדיף לשמוע על הערכות המודיעין מפי נציגי מפלגה שאינה בשלטון? יומיים לאחר תום המלחמה, אחרי תדרוך מודיעיני מפורט בדבר תוצאותיה, הסנאטור הדמוקרטי כריס מרפי חזר ואמר: "נראה שעיכבנו את תכנית הגרעין האיראנית בחודשים ספורים בלבד".

על השאלה האם נותר באיראן אורניום מועשר כבר יש תשובה – חיובית. בכירים במערכת הביטחון הודו: "רק הסכם עם איראן יאפשר להתמודד עם כמות האורניום המועשר שנותרה." התנאי האמריקאי שהוצב לאיראן לאחר המלחמה – להעביר את כל האורניום המועשר שבשטחה – גם הוא מאשר במובלע שלא כל החומר הושמד. על פי הדיווח הזה של הפייננשל טיימס, ממשלות אירופה קיבלו דיווחים מודיעיניים שלפיהם כל מלאי האורניום המועשר של איראן פונה מבעוד מועד. גודל הכישלון התחיל להסתמן בתדרוך האחרון שקיבל הסנאט מראש המטות המשולבים, ראש הסי-איי-אי, שר ההגנה ומזכיר המדינה. מן התדרוך עולה שלפחות 60% מן האורניום המועשר של האיראנים טמונים במתקן תת-קרקעי כה עמוק באיספהן, עד שארה"ב לא ניסתה אפילו לפגוע בו, כי הוא מעבר לטווח הנזק של מפצחות הבונקרים (טיל טומהוק אחד שוגר לעבר המבנה העילי). הרפובליקאים כעת בתהליך שכתוב-לאחור מזורז, וכבר טוענים ש"סילוק החומר הגרעיני לא היה חלק ממטרות המשימה".

הערכת מומחה גרעיני נוסף משלימה את התמונה: פגיעה במאגר אורניום מועשר היתה מחוללת עלייה ברמות הקרינה בפורדו ובנתנז, מה שלא קרה. המומחה הסביר את המשתמע: אם איראן עדיין מחזיקה במאגר מספיק של אורניום מועשר, יש ערך מועט בפגיעה במתקני ההעשרה, שכן לוח הזמנים לפרוץ לפצצה עדיין יהיה בטווח של חודשים.

מה בנוגע לידע המדעי שלכאורה ירד לטמיון עם חיסול 10 מדעני הגרעין במבצע "נרניה"? בראיון נרחב של ראש "פורום העריפה", הוא מספר שהפורום סינן את 10 השמות המיועדים לחיסול מתוך רשימה של 100 מדענים. המטרה היתה ליצור נזק מירבי במינימום הרוגים; מן הדברים עולה בבירור שהמטרה לא היתה, ולא יכולה היתה להיות, להכחיד את הידע המדעי באיראן שעלול לשמש לבניית פצצת גרעין. אותו מומחה שציטטתי קודם, ג'פרי לואיס, נשאל בפודקאסט גיאופוליטי על ההשפעה של "עריפת" ההנהגה המדעית בפרוייקט הגרעין, והשיב שמבחינת אובדן ידע – אין השפעה ממשית. המודלים שהיו בידי האיראנים לבניית פצצת גרעין עוצבו כבר לפני 60-70 שנה במערב, הם בבחינת "ידע כללי" בתחום. לואיס הוסיף שכנראה תהיה מכה מוראלית למי שעבדו תחת אותם מדענים בכירים. ועם זאת, צריך להזכיר שישראל מחסלת מדעני גרעין איראנים כבר מאז 2010, ולא נראה שהפגיעה המוראלית הבריחה כל כך הרבה מדענים מן הפרוייקט (עובדה, שוב מחסלים אותם).

נשאל זאת כך: לו האיראנים היו מסוגלים, מודיעינית ומבצעית, לערוף בן לילה את צמרת הצוות המדעי של הכור בדימונה, או את צמרת חיל האוויר הישראלי – האם ישראל היתה "מורתעת"? האם היחידות האלה היו פוסקות מעבודתן, שוקעות לריפיון ודמורליזציה? או שמא בדיוק להיפך? מאחורי מדיניות הכוח-כפיתרון-בלעדי של ישראל, מדיניות שלא נותנת מקום לפתרונות לא כוחניים, תמיד ניצבת הנחה פסיכולוגית אבסורדית, כאילו האויבים שלנו עשויים מחומר אחר מאיתנו, כאילו הם מגיבים אחרת מאיתנו לאיומים, להתקפות ברוטליות, להשפלה. גם כשהמציאות מוכיחה ההיפך, שוב ושוב, לא נתנער מן ההנחה האבסורדית הזאת.

קחו לדוגמה את ההיבט המגוחך ביותר אולי של מבצע ההשפעה "עם כלביא": פגיעה ב"סמלי שלטון" שמייצגים את הדיכוי הפוליטי באיראן, כמו כלא אווין למתנגדי המשטר ובניין הבסיג' (מטה משמרות המהפכה). האם פגיעה איראנית במטה השב"כ בישראל היתה מטה את הציבור נגדו? מה אתם אומרים, שאין בכלל השוואה, כי השב"כ מגן עלינו? אני בטוח שחלק ניכר מהאיראנים חושבים בדיוק אותו דבר על משמרות המהפכה – שהם מגינים עליהם מפני אויבי המשטר. ויש בזה גרעין של אמת; כשהמשטר מיוסד על דיכוי פוליטי, הוא חייב גם להתגונן מפני תוצאותיו. העדויות מאיראן מבהירות שהמשטר הקשיח את ידו כלפי מתנגדים ובאווירת החשד הכללי מבצע מעצרים המוניים. תודה, ישראל.

אסירה לשעבר בכלא אווין, ששהתה בו 5 שנים, כתבה על תחושותיה למראה הכלא המופצץ: "הריסוק של שערי הכלא אולי נראה היה כאקט סמלי לכלי תקשורת מרוחקים. אבל לא הרגשתי שזה גרם למישהו בכלא להיות בטוח יותר. לכל היותר, זה גזל חיים… אם אווין לימד אותי משהו, זה שחירות לא מגיעה מפצצות ומברוטליות, וגם לא מפעלולים מחוכמים שנועדו למצלמות." האיראנים העבירו את אסירי אווין לכלא אחר, ושם, על פי עדות אחת, הצפיפות כה גדולה עד "שאין מקום אפילו לשבת". שוב, תודה ישראל. מיד עם תום המלחמה, ה"אקונומיסט" ריאיין שורה של מומחים לאיראן ודיסידנטים על הלכי הרוח במדינה, ואלה אישרו את הצפוי מראש: המתקפה הישראלית-אמריקאית ליכדה את השורות של המחנה הניצי, ואפילו אסירים פוליטיים לשעבר של המשטר כעת מתייצבים לימינו. בראיון ל"הארץ" סיכם העיתונאי והסופר האיראני הומאן מאג'ד את הלכי הרוח באיראן כך:

"האיראנים זועמים. לקרובי המשפחה שלי אין כרגע מים זורמים בבית. ישראל פגעה בתחנות דלק ובתשתיות קריטיות נוספות. אם ישראל היתה מגבילה את תקיפותיה לאתרי הגרעין, בלי לתקוף בנייני מגורים ובלי לפגוע בחפים מפשע, אני לא חושב שהיינו רואים תגובה דומה. איראנים רבים בכלל לא מעוניינים בתוכנית הגרעין. הם מאמינים שהיא מסבה יותר נזק מתועלת, ויכול להיות שחלקם אפילו היו שמחים לראות את השאיפות הגרעיניות של המשטר עולות בלהבות. אבל לפגוע בתשתיות אזרחיות ובבתי מגורים? להכריז שאיראן לא תוכל להחזיק אף טיל, אפילו לא להגנה עצמית, כך שישראל תוכל להפציץ אותה מתי שרק תרצה? אף איראני לא יקבל מצב עניינים כזה".

אפקט הבומרנג הזה כבר תורגם למעשה פוליטי. יממה בלבד מתום מבצע "עם כלביא", אישר הפרלמנט האיראני הצעת חוק שמשעה את שיתוף הפעולה עם סבא"א, מהלך לעומתי שיאפשר לאיראן לקדם כעת את פרוייקט הגרעין הצבאי שלה עם אפס פיקוח בינלאומי; שר החוץ האיראני גם הודיע שארצו שוקלת לא לאפשר לפקחי סבא"א לבקר באתרים שנפגעו. האם אפקט הבומרנג הזה הוא תוצאה של איוולת או זדון מן הצד הישראלי? אני חושב שזו תערובת של שניהם, ואחזור להערכה הזאת בסוף הדברים.

באופן מכוון הוצאתי מחשבון ההישגים של המלחמה את הפגיעה המשמעותית של ישראל במערך השיגור וההגנה האווירית של איראן (על פי צה"ל, הושמדו 80 סוללות נ"מ ו-250 משגרי טילים). אלה לא היו מטרות המבצע, אלא פיגומים שאיפשרו למבצע להתנהל ללא סכנת יירוט. אומנם כן, כשצה"ל התחיל לקלוט שההכרזות הגרנדיוזיות על השמדת היכולת הגרעינית של איראן אינן אמינות, הוא החל להזרים דרך שופרותיו "עדכון מטרות", כאילו השמדת מערך הטילים האיראני היא-היא העניין. העובדה שהתפנית הזאת שוב נזנחה בהצהרות הסיום הגרנדיוזיות על השמדת פרוייקט הגרעין מעידה שהיה מדובר, בשפת השיגורים, ב"תיקון מטרה" (המטרה, כתמיד, היא הנדסת התודעה שלנו).

המחיר

בתגובה על המתקפה הישראלית, איראן שיגרה מטחי טילים בליסטיים שגבו מחיר כבד בנפש וברכוש: 29 הרוגים, 3,345 פצועים (מתוכם 134 במצב בינוני או קשה), ויותר מ-140 נפגעי חרדה. את הנזקים הנפשיים אי אפשר לאמוד, הם כידוע מבשילים לאורך שנים; במהלך המלחמה חל זינוק של מאות אחוזים בפונים לסיוע נפשי.

מספר חסר תקדים של ישראלים (ביחס למשך המערכה) פונו מבתים שנפגעו – 15 אלף איש. מס רכוש מתמודד עם 40 אלף תביעות מ-34 אלף ניזוקים, וצופה שמספר התביעות יעלה עד 45 אלף: "היקף הנזק בשבוע וחצי האחרונים הוא מטורף", העיד סמנכ"ל רשות המיסים.

אומדן ההוצאות למשק בזמן המלחמה עומד כרגע על כ-40 מיליארד שקל. כל יום לחימה עלה למשק כמיליארד שקלים, ועליהם מתווספות ההוצאות לשיקום התשתיות והמבנים שנפגעו. באוניברסיטת בן גוריון נהרסו לגמרי 6 מעבדות ו-9 ניזוקו קשה; עלות השיקום של בית חולים "סורוקה" מוערכת במיליארד שקלים. אלה סכומים דמיוניים בשביל מערכה שנמשכה 12 ימים בלבד. המספרים האלה אינם מופשטים, הם מתנקזים בסופו של דבר אל אותה עוגת תקציב, אל אותו גירעון תופח, אל אותם קיצוצים אכזריים בהוצאה האזרחית. וזהו מעגל הקסמים של מלחמת הנצח: ככל שנשאבים יותר ויותר תקציבים לממן את מלחמת הנצח, כך נותרים פחות ופחות תקציבים לממן את השירותים הציבוריים החיוניים להתמודדות עם תוצאותיה. אותה מדינה שמשקיעה מיליארדים על גבי מיליארדים בחימוש הכי משוכלל בעולם, בשעות טיסה יקרות להחריד ליעדים מרוחקים אלפי קילומטרים מישראל, בטילי הגנה אווירית יקרים להחריד שנדרשים כדי ליירט את התגובה הבליסטית של האויב – היא זו ששוב ושוב מציבה את האזרח.ית מן השורה בעדיפות התחתונה: מיגון הוא פריוולגיה של אוכלוסיות מבוססות, ומערכות הבריאות והחינוך ממילא נמצאות בקריסה ארוכת שנים; המהלומות התכופות האלה רק מרחיקות את אפשרות החלמתן.

עקירת 15 אלף ישראלים מביתם מצטרפת לעקירות שכבר היו בעוטף עזה ובצפון. אחרי שתרועות הניצחון שוככות, היקף הפגיעה והאובדן מתחילים להתגלות. במדינה שבה אין שום הבדל בין עורף לחזית, ששולחת מטוסים לתקוף את העורף של האויב ובכך מפקירה את העורף שלה, המושג שמתערער מן היסוד הוא מושג "הבית". מהו "הבית של כולנו", מהו הבית הפרטי, במציאות שבה בכל רגע טיל מן השמיים עלול למחוק את הבית הזה, על כל תכולתו, על סבך הזכרונות והרגשות שכמוסים בו?

האם החוויה המערערת הזאת מאפשרת לישראלים להביט אחרת אולי על חורבן הבית הפלסטיני בעזה, שמולו מתגמד האסון הישראלי?

קחו למשל את המערכה עם חיזבאללה, שמוצגת כ"ניצחון" – בדיוק באותם מאזניים שקריים שאין לשקול בהם מחיר אזרחי. 28 אלף תושבים מן הצפון עדיין לא חזרו לבתיהם, 18 אלף מבנים ניזוקו, במטולה לבדה נהרסו כל מבני הציבור ורק חמישית מתושביה חזרו. רק 30% מן העסקים חזרו לפעול; 200 אלף דונם של טבע נשרפו בגליל. כמה חלולה המילה "ניצחון" מול כל זה? עדיין אי אפשר לבצע תחשיב דומה ביחס למלחמה עם איראן, אבל כבר כעת ברור שהנזק היחסי לכל יום מלחמה היה גבוה לאין שיעור.

על הנזק האזרחי באיראן לא תשמעו בישראל. ארגון זכויות אדם איראני שאינו חשוד באהדה לשלטון עקב באופן יומיומי אחרי נזקי המלחמה. הסיכום שהוציא בסופה היה זה: ישראל הרגה 1,054 איראנים ופצעה 4,476. מתוך ההרוגים, לפחות 417 הם אזרחים בלתי מעורבים. כמה בתי חולים נפגעו ובית חולים אחד בטהרן (שאהיד מוטהרי) פונה לחלוטין. וכבר הזכרנו את תגובת הנגד הברוטלית של השלטון כלפי החברה האזרחית שם, במהלך המלחמה ומיד לאחריה.

לא שצה"ל צריך סיבה מיוחדת להרוג תושבים בעזה, אבל נראה שבמהלך המלחמה עם איראן, כשאור הזרקורים המועט ממילא הופנה הרחק מכאן, הברוטליות נהייתה קיצונית יותר. ב-12 ימי המלחמה עם איראן, צה"ל חיסל 870 עזתים מורעבים ברצועת עזה, מרביתם בתקריות סביב נקודות "חלוקת המזון", שם פתחו כוחות צה"ל באש מדי בוקר בבוקרו על המוני המורעבים. זה היה הרג סתמי, חסר תכלית, לא ממוקד בשום מטרה צבאית ממשית (מישהו זוכר "בכיר בחמאס" שחוסל בתקופה הזאת?), קטל שגרתי כמו קטל של זבובים או יתושים ביום קיץ מעיק. כעת יוצאות גם עדויות החיילים – "כן, אמרו לנו לירות פגזי מרגמה לתוך ההמון; כן, אנחנו יודעים שאין לזה שום הצדקה; כן, נמשיך לעשות את זה". הערכות מומחים עדכניות כבר מציבות את מספר ההרוגים והמתים בעזה בסביבות ה-100 אלף. האם אתם מבינים שזה מה ש"היסטורי" בתקופה הזאת, פשע היסטורי בממדיו, ולא חילופי המהלומות התקופתיים עם איראן?

איוולת או זדון?

הנה הסיכום העובדתי עד כה. ישראל גררה את ארה"ב לפרוש מהסכם שהבטיח וגם קיים פיקוח הדוק על פרוייקט הגרעין האיראני ל-15 שנים; האיראנים הבינו שעם יריבים כאלה אין טעם לחתום על הסכמים, וחתרו להגיע לרמה של מדינת-סף גרעינית, מתוך חישוב פוליטי (מוטעה) שדי יהיה בכך כדי לייצר הרתעה; ישראל, בגיבוי ארה"ב, יצאה להשמיד את אתרי הגרעין של איראן, בניגוד להערכת מודיעין שעדיין קבעה שהמשטר לא החליט לפרוץ לנשק גרעיני; הנזק הסופי שנגרם לאתרים עדיין אינו ידוע אבל ממה שכן ידוע אפשר להסיק, בסבירות גבוהה, שהמבצע האדיר הזה, של מאות גיחות ואלפי הפגזות, דחה את הפריצה הפוטנציאלית לנשק גרעיני במספר חודשים בלבד; כל זה במחיר אנושי כבד של יותר מאלף הרוגים בשתי המדינות, אלפים רבים שנותרו חסרי-בית, בור של עשרות מיליארדי שקלים בתקציב המדינה, ומעגלי נזק נוספים שקשה לאמוד בכלל (ידע מדעי שירד לטמיון במכון ויצמן, אזרחים עם טראומה, זעזועים תעסוקתיים ועוד). לקינוח עוגת ההישגים הזאת, הדובדבן שבקצפת – החלטת הפרלמנט האיראני לנתק מגע עם הפיקוח של סבא"א. בתרחיש הרע, איראן סוגרת שערים לעולם החיצון ודוהרת לנשק גרעיני עוד השנה. בתרחיש הכי טוב שאפשר לדמיין, היא מסכימה להוציא משטחה את האורניום המועשר ולחדש את הסכם הגרעין שנחתם איתה ב-2015, שהיה בכוחו למנוע את כל הסבל וההרס של המלחמה ולחסוך עשור שלם של מהלומות צבאיות (וגם לחתוך קצת ברווחי תעשיות הנשק), אשר רק החזירו את הצדדים למשבצת הראשונה.

כשעומדים מול מפולת שכזאת, השאלה המתבקשת היא האם כל זה היה לא צפוי, שגגה נוראית, מיסקלקולציה, או שמא היו כאן הישגים אחרים, שלא הוצהרו בפומבי, אבל הם שעמדו מאחורי קבלת ההחלטות. כאן אנחנו נכנסים לטריטוריה המעורפלת של ניחושים והערכות שאין דרך לעגן בעובדות, ומכיוון שזה לא אופיו של הבלוג בכלל או הפוסט הזה בפרט, שמרתי את דעתי לסוף. זאת בסך הכל דעה, וגם כדעה חשיבותה פחותה בהרבה מן הניתוח שקדם לה; בסופו של יום, לקורבנות החינם של ההווה ושל העתיד לא באמת אכפת אם מי שהקריב אותם עשה זאת מתוך איוולת או זדון.

אני סבור שיש כאן שילוב של השניים. אם נביט בתפיסת הביטחון הישראלית, הן לאורך השנים והן בעימותים של השנים האחרונות – בעזה, סוריה ובלבנון – נראה בנקל שמה שמדריך אותה יותר מכל הוא אמונה יוקדת, נטולת פקפוקים, ביכולתו של הכוח העודף לפתור כל בעיה שהיא. את האמונה הזאת, שאכן יש לראותה כאמונה דתית, חולקת כל שרשרת הפיקוד הצה"לית עם ההנהגה המדינית. אולי הדוגמה הבוטה ביותר שלה – ובאמת, יש דוגמאות לעשרות – היתה ההשתוללות הבריונית של צה"ל בסוריה, במשך חודשים ארוכים, לאחר נפילת משטר אסד, מבלי שנורה כדור אחד מסוריה לכיוון ישראל; וכל זאת למרות הצהרות חוזרות ונשנות של מנהיג המורדים אל ג'ולאני ואנשיו שאין להם שום כוונות עוינות כלפי ישראל, ושכל מעייניהם נתונים לשיקום המדינה כעת. הזדמנות נוחה כזאת להידברות עם שכנה שהיתה עוינת וכעת היא מוכה וחלשה, ואיננה עוינת עוד, אולי לא תחזור – אבל לישראל היה דחוף להחריב כל אפשרות של ערוץ תקשורת שלא מדבר בשפת הטילים והפגזים.

ברצועת עזה, דוקטרינת הכוח-לשם-כוח כבר הגיעה לשלב האבסורד; אחרי שישראל קיפדה כל שבב הצעה מדינית לנטילת אחריות על הרצועה – בין אם של הרש"פ, של ועדת טכנוקרטים, של כוחות בינלאומיים, בחסות מצרים וכו' – היא נותרה עם השותף החביב עליה: מיליציות עם ניחוח דאע"ש שבוזזות מזון ממורעבים תחת חסותה. ומבחינת ההרתעה, מה הניבה דוקטרינת הכוח-לשם-כוח בעזה? את החמאס לא הכרענו; הכישלון הזה מתועד בהרחבה כאן בבלוג, ורק השבוע קיבלנו לכך תזכורת כואבת בחאן יונס. עשרות אלפי פעילי חמאס מתחבאים, נטמעים באוכלוסיה המורעבת, מחכים בסבלנות לשעת כושר. כמו האיראנים, גם הפלסטינים לא הפכו להיות חובבי ציון בעקבות הפצצות חוזרות ונשנות עליהם. דבר מזה לא חודר את תודעת הבונקר של הביטחוניזם הישראלי. כלי המשחית שהוא משלח לעזה סובבים שם כמו רובוטים שנקלעו לכוכב פוסט-אפוקליפטי, וזה מכבר נותק הקשר שלהם עם ספינת האם; סובבים במעגלים חסרי תכלית, יורים ומפגיזים לכיוונים אקראיים, פה קורס קיר, שם נשרפת משפחה באוהל; כוח נטול בינה ומצפון.

האיוולת היא זרוע אחת של המשטר בישראל, וכל מי שנחשף לדיון אולפנים מקרי בטלוויזיה יודע שאין להמעיט במשקלה. במקביל, ישנה הזרוע המתוחכמת יותר, המתוכננת יותר, שבראשה עומד הרב-מג (אך הוא לא לבדו) נתניהו. מה מניע אותו?

התקשורת כדרכה מתרכזת באישיות של נתניהו ופחות באידאולוגיה שלו. מבחינת הרל"ביסטים, גם אם נתניהו היה מטיל 7 פצצות אטום על כל המדינות השכנות, ואז (בכוחות המאגיים שלו, כמובן) מייבש את כל המים בים התיכון – כל זה היה אך ורק כדי לחמוק מן המשפט המתנהל נגדו. הפנייה של טראמפ לנשיא הרצוג להעניק חנינה ל"גיבור הגדול" של ישראל כמובן לא עוזרת למתן את החשד לקנוניה, להיפך. אבל צריך לזכור עובדה היסטורית בסיסית: נתניהו לפות בציפורניה של האובססיה האיראנית כבר יותר מ-15 שנה, הרבה לפני תיקי האלפים והרבה לפני הרפורמה המשפטית. הוא היה קרוב מאד להזניק את מטוסי חיל האוויר לנתנז כבר בשנת 2012. בהופעותיו החוזרות ונשנות בקונגרס האמריקאי, באו"ם, בכל במה בינלאומית, הוא לא נלאה מלפמפם את "האיום האיראני" ולהשוות אותו לפיתרון הסופי של הנאצים. בקצרה, האיום האיראני הוא מרכיב יסוד אידאולוגי וגם נפשי באיש שאחראי יותר מכל אדם אחר על עיצוב מדיניות הביטחון של ישראל בשני העשורים האחרונים.

צריך להבין שנתניהו הוא אלרמיסט אמיתי, איש שכל תחושת הקיום שלו תלויה ועומדת על האמונה הניצחת בקיומו של אויב שטני שמבקש את נפשו (אמונה שהוא ירש ישירות מאביו). בשני העשורים האחרונים, כבר אין להפריד בין תודעת הנרדפות הלאומית שלו (איראן, חיזבאללה, הפלסטינים) לתודעת הנרדפות הפרטית שלו (התקשורת, היועמ"שית, מערכת המשפט). התפיסה הזאת כמובן לא ייחודית לו, מאות אלפי ישראלים חולקים אותה, אבל יש להודות שהיה לו תפקיד מרכזי בהנחלתה לציבור הרחב. מרגע שעלה לשלטון, נתניהו עמל על פרוייקט חייו: להוכיח שחיינו תלויים על בלימה. לשם כך יש להחליש ואף להכחיד כל גורם מתון באזור, ובמיוחד בקרב שכנינו הפלסטינים; להפוך את הרש"פ לקבלן מעצרים נרצע של השב"כ, גוף נלעג ומבוזה בעיני עמו שלו, ולחזק בכל דרך אפשרית את הקיצונים – כולל במזוודות כסף. בפילוג הפנימי באיראן בין הרפורמיסטים לניצים, אין ספק בכלל מי השותף האמיתי של נתניהו: מי שקורא להשמדת ישראל ומי שחותר לנשק גרעיני.

אף אחד לא טוען שנתניהו ממציא את האויבים של ישראל, אבל כל מדיניותו מתועלת לחיזוק אותם גורמים קיצוניים ויצירת אקלים שבו גם הוא וגם הם ישגשגו; אקלים מלחמת הנצח. אדם רז מקדיש עמודים רבים בספרו "הדרך ל-7 באוקטובר" לפרוגרמה הזאת, ומסכם כך את הביטוי שלה בתחום הגרעין: "גירעון הסכסוך הישראלי-ערבי יהפוך את פתרונו לכמעט בלתי אפשרי וייצוק בטון לרגלי הכיבוש, אשר יהפוך למצב קבע. התפתחות זו עולה בקנה אחד עם מדיניות נתניהו, שקידמה במשך עשורים מציאות של סכסוך תמידי בין ישראל לחלק משכנותיה, ובפרט עם התנועה הלאומית-פלסטינית… שלטונו ארוך השנים של נתניהו מבוסס על התגרענות איראנית מצד אחד, ועל שימור האינטרסים של החמאס באזור, מצד שני" (עמ' 110).

אבל נתניהו לא לבד. ומה שמעניק לאובססיה הפרטית שלו את עוצמתה הפוליטית האמיתית בישראל, אני סבור, הוא החיבור הטבעי שלה עם החזון של הימין המשיחי, שנציגיו, בל נשכח, נושאים בתפקידים הכי בכירים בשלטון. שהרי אותם אנשים שמדברים על "תקופה של נס", ועל "הצלת עם ישראל" ב-7 באוקטובר, שמכנים את רון דרמר "שליח אלוקים"  ורואים בטראמפ לא פחות ממבשר הגאולה – הם התומכים הנאמנים ביותר של נתניהו בעת הזאת. גם האנשים האלה חווים מעין ריגוש אורגזמטי כשהחיים עצמם מוטלים על הכף; גם הם מפרשים את עומק החורבן כביטוי מהופך וסמוי לגובה ההצלה שתגיח בעקבותיו, כאילו חיינו אינם אלא עוד פרק בנבואות הנחמה-לאחר-פורענות של ישעיהו. בעיניכם הם אוכלי מוות, בעיניהם שלהם אין טעם ופשר לחיים בלי אכילת המוות הזאת.

בשונה מנתניהו, המשיחיים באמת מאמינים שאחרי סדרת האסונות שפוקדת אותנו, יבוא יום שבו גר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ (אם יישארו כבשים וגדיים עד אז); נתניהו אינו מטריד עצמו באופק כזה של שלום ושלווה, להיפך, כל יישותו נרתעת מן האפשרות שמתח הסכנה והאיום הקיומי יתרופפו בלבבות. אך מכיוון שהאופק המשיחי הינו רחוק עד בלתי מושג, טריטורית החפיפה בין חזון מלחמת הנצח של נתניהו לבין הפורענות-בטרם-גאולה של המשיחיים רחבה למדי, ויכולה לקדם בברכה ובהתלהבות לא רק את האסון של ה-7 באוקטובר, לא רק את החורבן המתמשך בגליל הנטוש, לא רק את המחיר האנושי והכלכלי העצום שהשיתה המלחמה עם איראן, אלא גם עימות אמרגדוני ממש, של הפצצות גרעיניות, בין ישראל לאויביה.

חסידי דוקטרינת הכוח-לשם-כוח ומוכי חזון אחרית הימים יהנהנו זה לזה ויסכימו: כל זה יהיה בלתי נמנע.

התמהיל הזה של מדיניות הכוח והמשיחיות שאינם חדלים מלייצר לעצמם עוד ועוד "הוכחות" לצדקתם, במין ספירלה שמסתחררת מטה ומטה, הפך את המשטר הישראלי לאיום הקיומי הנוראי ביותר על חייהם של אזרחי האזור – ישראלים, פלסטינים, לבנונים, סורים ואיראנים. זהו המשטר שהפך את הארץ כולה לחזית, אין פינה למסתור, אין מקום בטוח. זהו המשטר שכולנו משרתים אותו, רק בכדי להפוך לקורבן הבא שלו. האם כך נגזר שיהיה מעתה ועד עולם? האם עשינו מספיק להתקומם נגדו? האם סירבנו ליטול חלק בתכנית השטנית?

האם עשינו מספיק? האם סירבנו?

[תרגום לאנגלית הופיע כאן]

האם מלחמת ההשמדה "חרבות ברזל", ופרק ההמשך שלה "חומת ברזל", מפלגות את העם? על פניו, נראה שכן. בצד אחד ניצבים הימין ובראש החץ שלו הציונות הדתית. אלה רואים במלחמה מעין הכרח היסטורי מקודש, שתכליתו ידועה – ביעור עמלק וכיבוש הארץ. בצד השני ניצב המרכז-שמאל, נקרא לו המרכז הקיצוני, שרואה במלחמה מלחמת מגן הכרחית. הצדדים חלוקים לגבי מניעיו של נתניהו להתמיד במלחמה, חלוקים מאד לגבי שאלות כמו שוויון בנטל, גיוס חרדים וגיוס נשים, וממש לופתים זה בצווארו של זה כשהם מגיעים לדבר על התככים והבחישות שביעבעו בין לשכת נתניהו לבין המטכ"ל, דרך קציני מודיעין סוררים, ראש השב"כ, וכדומה. הדרמה האחרונה הזאת מסתמנת כאווזה שמטילה אינספור ביצי זהב באולפני החדשות: מי ידע מה באיזו דקה בלילה שלפני, מי הדליף ומי סילף, מה היה כתוב בתחתית הפתק ומה נשמע בזווית האוזן.

אלא שכל העיסוק הזה, שגובל ברכילות, מתקיים בתוך גבולות אידאולוגיים מאד קשיחים וצרים. שאלות עקרוניות לגבי הפעלת הכוח הצבאי במהלך 15 החודשים האחרונים – כמעט שאינן מתעוררות. אם הן מתעוררות, זה כמעט תמיד מן האגף הג'נוסיידי – עמית הלוי, אמיר אביבי, סמוטריץ' – שתולה את הכישלון המסתמן בכך ששוב צה"ל לא פעל מספיק חזק. תמיד פוחדים "לגמור את העסק". מנגד – אין שום אופוזיציה רעיונית. יש קולות בודדים בחשכה – כמה גנרלים מפוכחים בדימוס, פרשנים שראו דבר או שניים בחייהם – אבל קולם נבלע בהתלהמות הכללית.

סיבה נוספת שאי אפשר כמעט לנהל דיון עקרוני כזה היא שהמציאות דוהרת קדימה; מודהרת קדימה, בידי קברניטים שטופים בשיכרון כוח, שמנפיצים עוד ועוד "איומים בטחוניים", ומטילים כל הזמן כוחות צבאיים לזירות חדשות. מעזה ללבנון, מלבנון לסוריה, מסוריה לאיראן, מאיראן לתימן, ובחזרה לג'נין. ואל עזה עוד נשוב. הסחרחורת הזו חייבת לנוע כל הזמן, כי אם תעצור – יינתן לנו שיהוי לחשוב. להביט רגע לאחור, לשחזר איך הגענו לנקודת השפל הזאת, שבה בשבוע נורמלי לגמרי בישראל ייהרגו 3-4 חיילים בפעילות מבצעית, טרוריסט ידקור עוברי אורח בתל אביב, טיל חות'י ישוגר אל לב הארץ, ואנשים ייקראו ל-100-200 ימי מילואים בשנה.

אז הסחרחורת לא עוצרת, וגם אנחנו לא עוצרים לחשוב. ובלי מחשבה אין התנגדות, אין חלופות. יש רק היסחפות בזרם העכור.

בפוסט שכתבתי בתחילת מלחמת ההשמדה, באוקטובר 2023, תיארתי איך שילוב של עיוורון ויוהרה, וסגידה לתפיסה טכנו-ניהולית של הרתעה, הובילה את ישראל לנקודת חולשה קיצונית שחמאס ניצל באופן אכזרי כל כך. דיברתי גם על החלופות שהיו ולא נוסו אף פעם. בפוסט נוסף מינואר 2024 ניתחתי את תפיסת הכוח הישראלית, כוח כאלימות חומסת ולא כוח שנובע מביטחון עצמי אמיתי, שמאחוריו מסתתרות חרדה וחולשה גדולה. פוסט שלישי מאוקטובר 2024 תיעד את התוצאות הנוראיות של תפיסת הכוח הזאת במלחמת ההשמדה, במיוחד בצפון הרצועה.

גם הפוסט הנוכחי חוזר לשאלת הכוח הצבאי, בנקודת הזמן של הפסקת האש, כדי לשאול: מה היה ערכו? מה הוא השיג? מה היחס בין הבטחותיו של הכוח לבין התפוקה בפועל? אלה לכאורה שאלות "אסטרטגיות" ולא "מוסריות". האבחנה בין שני המישורים היא פיקציה שהונדסה בידי רטוריקה ימנית והופנמה, למרבה הצער, בחלקים נרחבים בשמאל. מצד אחד, הימין מאשים תדיר את השמאל שהוא "מרחם על אכזרים" או תובע מוסריות לא סבירה במציאות המזרח-תיכונית. מצד שני השמאל לא באמת מחליט מה חשוב לו יותר – להיות מוסרי או לקדם מדיניות ריאלית.

אבל האבחנה היא פיקטיבית. לכל אורך הסכסוך, מי שהבין הכי טוב את המציאות הפוליטית, את המגבלות שבתוכן יהיה חייב להימצא פיתרון פוליטי – היה דווקא השמאל הרדיקלי. הרעיון שהכרה בזכויות הפלסטינים היא "טובה" שאנחנו עושים להם, אקט "מוסרי" שנוגד את האינטרס שלנו – הוא רעיון עיוועים. לא רק להם אלא גם לנו לא יהיה שקט, לא יהיה חופש, לא תהיה שום נורמליות, כל עוד הפלסטינים תחת דיכוי.

צריך עדיין להזכיר את זה, אחרי ה-7 באוקטובר?

השמאל לא צריך לפחד לדבר בו-זמנית מוסר ואסטרטגיה, ולהתעקש שאלה שני מסלולים מתלכדים, לא סותרים, ולמעשה האחד לא יתקיים ללא השני. הוא חייב להתנער מן ההתרפסות של המרכז בפני הימין בכל הקשור לשאלות אסטרטגיות. אם מלחמה ללא תאריך תפוגה היא טעות אסטרטגית פטאלית, וזה כבר היה ברור בנובמבר 2023 – השמאל היה אמור לצעוק זאת בכל כיכר ובכל פינת רחוב. במקום זה, הוא מיהר לעלות על מדים ולהצטרף להילולת ההרס בג'בליה וברפיח.

אז בואו נשאל ברצינות, מה השיג הכוח הצבאי? אני אבדוק את השאלה הזאת דרך מספרים. יהיו כאן הרבה מספרים, בעיקר מספרי הרוגים של פעילי חמאס. לכן חשוב לי לומר מילה מקדימה: מספרים הם לא בהכרח ההיבט הכי חשוב של מלחמות. כולנו נתפסים להם כי הם קלים להצגה, כי אנחנו חלק מתרבות שמודדת ומשווה ושוקלת כל הזמן, ומספרים מסכמים לנו באופן נוח לעיכול תמונות מורכבות מאד. אבל בכל הנוגע למלחמת ההשמדה בעזה, עיסוק בלעדי במספרים מסגיר ריחוק קליני שמסרב להתמודד עם הפן האנושי של הזוועה. ילדה שהלכה להביא מים ונורתה למוות בידי צלף של צה"ל, רופא שנחטף מבית חולים בעזה ועונה למוות בבית כלא ישראלי, ילדים שנאלצים לאכול מזון לחיות כדי לשרוד – כל אלה מספרים סיפור משמעותי לא פחות מן המספרים היבשים.

יחד עם זאת, לעיסוק במספרים יש יתרון אחד: צה"ל מפרסם אותם. בניגוד למאות אירועים מזעזעים שמדווחים מרצועת עזה מזה 15 חודשים, ושביחס אליהם צה"ל שומר על שתיקה אדישה, לצה"ל חשוב מאד לפרסם נתונים מתעדכנים על מספר פעילי החמאס שהוא מחסל. כך, מן הסתם, יידע הציבור שהמלחמה "מתקדמת", שיש הישגים, כי הנה – אפשר למדוד אותם. מספרים.

מספרים מספקים זירת התגוששות בין תיאורי מציאות סותרים. ההסברה הישראלית, למשל, היתה עסוקה מעל הראש בניסיונות להכחיש את מספרי ההרוגים הכוללים שפירסם משרד הבריאות הפלסטיני. בעיה קטנה: לא היו לה שום מספרים משלה, והיא נחלה שם כישלון חרוץ (מיד אחזור לנקודה הזאת). אבל בכל הנוגע למספר פעילי החמאס שהוא הורג, מי אם לא צה"ל יהיה הסמכות? מה עוד הוא יספור, חוץ מחללים שלו?

אני אבחן כאן את המספרים האלה שצה"ל פירסם לאורך הלחימה ואראה שמדובר במניפולציה מתמשכת. המטרה העיקרית שלי איננה להגיע למסקנה שונה בדבר מספר הרוגי החמאס; גם לי אין נתונים אמינים. המטרה שלי עקרונית יותר: לערער על הסמכות הסימלית של צה"ל בעיני הציבור הישראלי – דווקא במגרש שבו הוא לכאורה זוכה לאמינות הגבוהה ביותר – דיווחים משדה הקרב. קוראי חדשות בעולם מדי פעם נחשפים לפערים העצומים בין הודעות צה"ל למציאות. רק השבוע פירסם הבי-בי-סי תחקיר על תקרית שבה הפציץ צה"ל בניין מגורים בכפר בדרום לבנון, והרג 73 איש, בספטמבר האחרון. צה"ל טען בביטחון מופלג שרוב ההרוגים היו פעילי חיזבאללה. אבל הבי-בי-סי הלך ובדק אותם שם אחרי שם. הסתבר שמתוך 68 הרוגים מזוהים, 63 היו אזרחים לא מעורבים ("נזק אגבי" של 92%), מתוכם 23 ילדים ו-20 נשים.

צה"ל משקר במספרים. אני אשחק את משחק המספרים בשורות הבאות, במגרש של צה"ל, כדי להוכיח את הנקודה הזאת. ואז נוכל לשאול שאלה מעניינת יותר: למה צה"ל משקר? מה הוא מסתיר, מה התמונה האמיתית של התאוששות החמאס בעזה, ובאיזה אור זה מאיר את תפיסת הכוח שעמדה מאחורי מלחמת ההשמדה?

ונקודה אחרונה לפתיח הזה: אין כאן שאלה של "מי ניצח במלחמה?". אני מניח מראש שהפסדנו. "אנחנו" זה הישראלים והפלסטינים. ההפסד הישראלי נחתם כבר ב-7 באוקטובר ורק העמיק מאז, ואילו ההפסד הפלסטיני הגיע לכדי רצח עם. אבל העניין הפעוט הזה – מה עובר על העם בשעה שההנהגה הצבאית שלו דוהרת על חזיונות ההרס הואגנריים שלה – לא מטריד כל כך את צה"ל או את החמאס. אלה נעולים על שאלת הניצחון הצבאי. כאזרחים, חובה עלינו להפריד בין משמעותו של "ניצחון" בעולמות הרטוריקה הלוחמנית לבין משמעותו בחיים עצמם. אנחנו כבר יודעים שהפסדנו.

ובכל זאת, צה"ל מתפאר בניצחון צבאי, גם אם לא בהכרעה. זה חשוב מאד מבחינתו, שנאמין לו שהיה כאן ניצחון צבאי. באמונה הזאת תלויה תמיכתנו העתידית במלחמת הנצח. שהרי למה להמשיך אם רק מפסידים?  

להטוטי מספרים כפעולת מיסוך

שתי מטרות היו למניפולציות שביצע צה"ל במספרי ההרוגים מקרב פעילי החמאס, שיתוארו בהמשך. המטרה האסטרטגית, שעטפה את כל המהלך, היתה לייצר תודעה כוזבת של "ניצחון": הן בקרב הציבור הישראלי, הן בזירה הבינלאומית, והן בתוך המערכת הצבאית עצמה שייצרה את המניפולציות (זה לא סוד שתעמולה אפקטיבית עובדת גם על מי שמייצר אותה, והוא בהדרגה מתחיל להאמין לשקריו). המטרה השניה, הטקטית יותר, היתה לתת קונטרה לדיווחים הקבועים של משרד הבריאות הפלסטיני על אודות מספר ההרוגים הכולל במלחמה. דיווחי מב"פ, כידוע, לא הבחינו בין לוחמי חמאס לבין אזרחים לא מעורבים, כיוון שבתי החולים שקלטו את הגופות והיו אחראים על העברת הנתונים, לא היו פנויים לערוך בדיקות דקדקניות מול רשימות הפעילים של הארגונים החמושים. לכן בוצע רק פילוח של גברים-נשים-ילדים-קשישים.

ישראל ניהלה ועדיין מנהלת מאבק הסברתי אינסופי נגד נתוני ההרוגים של מב"פ. העיסוק במאבק הזה ירחיק אותי מנושא הפוסט הנוכחי ולכן אעקוף את רובו. למעוניינים, מתחילת המלחמה ריכזתי שרשור ארוך בטוויטר שמתעד את כל הטיעונים של גופי תקשורת מכובדים, ארגוני זכויות אדם וגופי מחקר בינלאומיים, מדוע נתוני מב"פ בסך הכל אמינים, ולמעשה הם תת-הערכה של כמות ההרוגים הסופית. ההסברה הישראלית נתקעת על כמה talking points ספציפיים ולכן אפנה את הקוראים למקורות שמפריכים אותן.

ראשית, היה הדיווח השגוי על מספר ההרוגים בהפצצה של בית החולים "אל-אהלי"  (17 באוקטובר 2023); ה"וושינגטון פוסט" שיחזר בדקדקנות את התגלגלות הדיווח הזה וסיכם שאין בו כדי לערער על אמינות הנתונים הכוללים. המחקר הכי רציני שנעשה על התקרית הזאת, אגב, מפריך את טענת ההסברה הישראלית שמקור הפגיעה היה טיל של החמאס או הגי'האד האיסלאמי.  

שנית, היה ניתוח סטטיסטי שהופיע במרץ 2024 במגזין היהודי-שמרני "טבאלט" וטען שנתוני המב"פ מזוייפים; שתי הפרכות מפורטות שלו פורסמו זמן קצר לאחר מכן. פרופסור לסטטיסטיקה ב"לונדון סקול אוף אקונומיקס" הגדיר את הניתוח הזה "אחד השימושים בסטטיסטיקה הגרועים ביותר שראיתי מימיי".

שלישית, בדצמבר 2024 פורסם דו"ח של מכון המחקר האולטרא-ימני Henry Jackson Society בבריטניה, שגם הוא טען לזיופים בנתוני מב"פ. גם הדו"ח הזה זכה להתייחסויות מפורטות שחשפו את קלונו.

בזמן שבועת ההסברה הישראלית מתענגת על ריח הפלוצים של עצמה, המחקר הרציני על ממדי ההרג בעזה ממשיך להתקדם בעולם. אציין כאן רק שני מחקרים מן הזמן האחרון; מה שמייחד את שניהם הוא התבססות על מתודולוגיה של הצלבת מקורות – נתוני מב"פ, דיווחים ברשתות החברתיות, מודעות פטירה, הלוויות, איסוף סרטונים מן השטח, גיאולוקציה, ועוד. מטבע הדברים, מחקרי רוחב כאלה לוקחים זמן, ולכן ככל שיעבור הזמן, נראה עוד ועוד מהם.

ובכן, המחקר הראשון הוא של Airwars, הגוף הכי רציני שמנתח מתקפות אוויריות בעשור האחרון. המחקר פורסם בדצמבר 2024 ובדק את שלושת השבועות הראשונים למלחמה, שבהן חיל האוויר הפציץ ללא הפסקה שכונות מגורים בעזה. הממצא הראשון היה שהתגלה מתאם גבוה מאד עם נתוני מב"פ – 74% מתאם כללי, ו-80% מתאם בנשים וילדים. עוד ממצאים במחקר: ב-25 יום, צה"ל הרג 5,139 תושבים (ממוצע של 205 הרוגים ביום), מתוכם 1,900 ילדים (ממוצע של 76 ילדים ביום!). Airwars גם אסף סרטונים שצה"ל עצמו פירסם ובאמצעות גיאולוקציה הצליב אותם עם נתוני נפגעים שפורסמו ברשתות פלסטיניות, לאורך 9 חודשים (מאז דובר צה"ל כבר הפסיק לפרסם סרטונים כאלה, מתוך הבנה שהם עדויות ישירות לפשעי מלחמה). באותן הפצצות, שצה"ל עצמו תיעד, נהרגו 448 תושבים, מתוכם 204 ילדים. לבסוף, נאספו כל הדיווחים בתקשורת הערבית וגם דיווחים פרטיים ברשתות החברתיות על הרג פעילי חמאס ב-25 הימים הראשונים. מתוכם עלה ש-4% בלבד מן התקיפות האוויריות הרגו פעילי חמאס (26 מתוך 606 תקיפות). בממוצע באותן תקיפות, נהרגו 20 אזרחים על כל פעיל חמאס אחד (95% "נזק אגבי").

המחקר השני התפרסם בינואר 2025 בכתב העת הרפואי "לאנסט", והעריך את התמותה הישירה בעזה ב-64 אלף איש (40% יותר ממה שמדווח המב"פ); עליהם יש יותר מ-7,000 שנהרגו מאז יוני 2024, תאריך חתימת המחקר. כלומר, יותר מ-70 אלף הרוגים, וזה מבלי שסופרים תמותה עקיפה.

אלה נתונים מחרידים על פשעי מלחמה שאין כל דרך לכבס אותם. גרוע מזה, לצה"ל אין שום נתונים אחרים, והוא מודה בכך. לכל אורך המלחמה, צה"ל למעשה התייחס לנתוני מב"פ כאומדן אמין בהערכות המצב שלו, עד כדי כך שהתקשורת הימנית תלשה את שערותיה והיתה קרובה להאשים אותו בדיברור של החמאס. לכן מכונת ההסברה נרתמה שוב ושוב להכפיש את כל מי שהפיץ את הנתונים הללו (כולל אותי אישית), והציבה לעצמה מטרה מרכזית – להסיט את הדיון מכלל ההרוגים אל הרוגי החמאס.

רק שהיתה בעיה אחת: אין בנמצא נתונים אמינים על הרוגי החמאס. שום גוף לא ניטר את המספרים האלה בקפידה. אין נתונים? אין בעיה, נמציא אותם. וככה באה לעולם שרשרת ההודעות של דו"צ, לכל אורך המלחמה, שנוקבת במספרי הרוגים של החמאס. לא בגלל שידענו אותם באמת; לא בגלל שחשבנו שהם משנים את התמונה הכללית (כפי שתיכף נראה, הם לא שינו, עד כדי ייאוש). אלא פשוט, כדי ששאלת סך כל ההרוגים, מספרי הילדים והנשים והקשישים שנקטלו סתם כך (3,100 ילדים מתחת לגיל 5 חוסלו בידי צה"ל בשנה הראשונה למלחמה; הם זוהו שמית אחד-אחד) – תידחק הצידה.

זאת, כאמור, היתה המטרה הטקטית. אפשר לומר שהיא התרסקה לרסיסים מחוץ לישראל, אך בתוך ישראל עדיין יש לה אחיזה. חלק גדול מן הציבור הישראלי שבוי באשליה שרוב ההרוגים בעזה היו פעילי חמאס.

בנוסף, היתה ונותרה המטרה האסטרטגית – לפברק חיזיון של "ניצחון" צבאי על החמאס. החיזיון הזה פומפם באמצעות מספרים – הרבה מספרים. כל כך הרבה מספרים, שהעין והשכל היטשטשו, תוצאה מבורכת מבחינת כל מהלך תעמולתי. בשורות הבאות אתחקה אחרי המהלך הזה, ונראה איך גם מאחוריו היה ריק, חלל מביך, בהלה עיקשת לא לנקוב בשמו של ההפסד הצורב.

גרף הרוגי החמאס וגבולות הידע המתמטי

כל המספרים בחלק הזה של הפוסט לקוחים מדיווחים ישירים של דובר צה"ל, הרמטכ"ל, או נציגיהם בתקשורת, הכתבים הצבאיים; אלה מעולם לא העלו על דעתם שמדובר בהודעות דוברות ולא בנתונים בדוקים. אני אציג את הדיווחים כפשוטם אבל במהרה יובן שאי אפשר לראות בהם תיאורי מציאות סבירים. בשיח התקשורתי בישראל אין שום מקום לפקפוק בנתונים האלה, שום מקור אחר להסתמך עליו, ובפועל מדובר בתורה מסיני. אני מוריד את הכובע בפני צדיק יחיד בסדום, ההיסטוריון הצבאי חגי אולשניצקי, שהעז להטיל ספק בנתונים האלה לאחרונה, ומאמרו דירבן אותי לחפור עמוק יותר.

נתחיל בהתחלה. מספרם של פעילי החמאס החמושים בעזה לפני ה-7 באוקטובר הוערך בין 20 אלף ל-30 אלף. לצורך הניתוח הכמותי שנערוך כאן, נשתמש בממוצע, 25 אלף.

7 באוקטובר 2023: ביום הראשון של המתקפה צה"ל הרג כ-1,600 מחבלים. המספר הזה לא כלול בכל המספרים שיופיעו בהמשך, שמתייחסים לפעילי חמאס שצה"ל הרג בעזה, על פי דיווחיו.

22 באוקטובר 2023: הדיווח הראשון, אחרי שבועיים של כתישה אווירית – 4,600 פעילי חמאס הרוגים.

4 בנובמבר 2023: קפיצה לא מוסברת במספרים. על פי צה"ל, יש כבר 20 אלף הרוגים בעזה, רובם פעילי חמאס; כלומר יותר מ-10,000 פעילי חמאס ההרוגים.

24 בדצמבר 2023: אחרי חודש וחצי, המספרים מתכווצים באורח מסתורי, ונוסף להם דיוק מעורר-חשד: בדיוק 7,860 פעילי חמאס הרוגים.

22 בינואר 2024: 9,000 פעילי חמאס הרוגים, 8,000 פצועים ללא יכולת לחזור ללחימה, 2,300 עצורים. כלומר, 19,300 פעילי חמאס מנוטרלים. בדיווח הזה גם נמסר שצה"ל הרג 3,500 פעילי חמאס ב-3 השבועות הראשונים ללחימה. גם זאת התכווצות מסתורית – שבועיים לתוך הלחימה כבר דווח על 4,600 פעילי חמאס הרוגים (ראו למעלה).

1 בפברואר 2024: 10,000 פעילי חמאס הרוגים ועוד כ-10,000 פצועים שאינם יכולים לתפקד, כלומר, צה"ל ניטרל כ-20,000 פעילי חמאס.

29 בפברואר 2024: יותר מ-13,000 פעילי חמאס הרוגים.

7 באפריל 2024: שוב התכווצות מסתורית – אלף פעילי חמאס הרוגים שבו לתחייה וצה"ל מדווח על 12,000 הרוגים.

11 באפריל 2024: לאחר חמישה ימים בוטלה תחיית המתים, חזרנו ל-13 אלף פעילי חמאס הרוגים.

16 ביולי 2024: 14 אלף פעילי חמאס הרוגים מתוך סך כל הפעילים, שמוערך ב-30 אלף.

15 באוגוסט 2024: 15 אלף פעילי חמאס הרוגים בדיווח של כתב גל"צ.

15 באוגוסט 2024: באותו יום בדיוק שולף כתב YNET עוד אלפיים פעילי חמאס הרוגים מן השרוול, ומדווח על 17 אלף הרוגים. שני הדיווחים מהיום הזה כמובן מדבררים את דובר צה"ל, שמדי פעם שוכח לסנכרן את רולטת המספרים בין כל השופרות.

7 באוקטובר 2024: שנה לטבח – מספר פעילי החמאס ההרוגים שוב מתכווץ, ל-14,000. בהשוואה ל-17,000 שדווחו באוגוסט, מדובר בפער של כמעט 20%.

ב-6 באוקטובר 2024 נפתח המבצע בצפון רצועת עזה. מאותה נקודת זמן, המספרים נהיים מוזרים יותר ויותר. לאורך כל המבצע צה"ל לא חושף נתונים כוללים. אבל עם כניסת הפסקת האש לתוקפה, ב-19 בינואר, הרמטכ"ל מבשר שצה"ל הרג 3,000 פעילי חמאס במבצע. כלומר, אם מוסיפים אותם למספר עד אז, 14,000, המספר הכולל של פעילי חמאס שצה"ל חיסל עד הפסקת האש היה אמור להיות 17,000.

לא ולא. יומיים בדיוק לאחר מכן, בהודעת הפרישה שלו, הרמטכ"ל נוקב במספר 20,000 פעילי חמאס הרוגים בעזה. האם צה"ל חיסל באופן סודי 3,000 פעילי חמאס בתוך יומיים? או שמא מישהו בדובר צה"ל לא עמד בפיתוי להקפיץ את כמות ההרוגים למספר העגול והיפה 20,000? לעולם לא נדע.

לסיכום העלילה הנפתלת של "כמה פעילי חמאס צה"ל הרג?" עד הפסקת האש:  כבר מן החודש הראשון ניכר שלצה"ל אין מושג ברור כמה פעילים הוא הרג. בין אוקטובר לנובמבר 2023 המספר מוכפל, לאחר מכן הוא מתכווץ ברבע, בהמשך מסתבר שהמספר הראשוני היה מנופח בשליש, לקראת אפריל 2024 חלה צניחה ושוב נסיקה לא מוסברת, באוגוסט מופצים שני נתונים עם פער של 2,000 ביניהם, ובאוקטובר חלה התכווצות נוספת. מאוקטובר ועד לנקודת הזמן הנוכחי יש פער עצום ובלתי מוסבר של 3,000 הרוגים בין כמות ההרוגים במבצע בצפון הרצועה לבין הסך הכל. המהלך כולו נראה כמו הליכה מזוגזגת של איש שיכור.

על שאלתו של ד"ר חגי אולשניצקי, "האם להאמין לנתוני צה"ל על הרוגי חמאס?", אם כך, אפשר להשיב ב"לא". אולשניצקי מעלה פקפוקים נוספים:

"לו היו לחמאס רבבות רבות של הרוגים, פצועים ועצורים, צה"ל היה אמור לתפוס שלל עשרות אלפי רובים ומטולי RPG, אך עד היום הוצג לראווה רק שבריר מכך. עדות נוספת, המערערת אמון מלא במספרים שכוחות צה"ל ודובריו מפיצים, טמונה בכך שמספרים אלה עגולים מדי ודומים מדי. בדיווחים יומיים רבים דובר על 50 מחבלים הרוגים, באחרים דווח על 40. אבל לא זאת בלבד שהמספרים עגולים – נתון האמור לשמש תמרור אזהרה מפני מהימנותם – אלא שפעמים רבות המספר היומי שפרסמנו, היה גדול ממספר הפלסטינים ההרוגים באותו יום על-פי הדיווחים של הרשויות בעזה, שכללו גברים, נשים וטף."

זוכרים את הממצא של Airwars, שחקרו את נתוני ההרוגים מן המתקפה האווירית ב-25 הימים הראשונים למלחמה?  אחרי שעברו שם אחרי שם, הם הגיעו למסקנה המדהימה שרק 5% מן ההרוגים היו פעילי חמאס. בלי שום קשר, בתחקיר של יניב קובוביץ' על "המערב הפרוע של ציר נצרים", העיד קצין מאוגדה 252: "אנחנו הורגים שם אזרחים והם נספרים כמחבלים". וקצין אחר מפרט:

"בכל האירועים שבהם יש הרוגים שניתן להגיע אליהם — הנוהל אומר לצלם את הגופה ואת הפרטים אם יש עליה. אחרי זה צריך לשלוח למודיעין כדי לאמת שמדובר במחבל או לפחות לוודא שאותו אדם נהרג על ידי צה"ל. בפועל, מתוך 200 הרוגים שנשלחו לבדיקה, רק עשרה אומתו כפעילי חמאס מוכרים. אבל למי זה הפריע שפורסם שהרגנו מאות מחבלים".

10 מתוך 200; שוב 5%. זאת אומנם דגימה, היא לקוחה מזירת פעילות קרקעית ולא אווירית, אבל ההתלכדות עם נתוני Airwars לא נתנה לי מנוח. יכול להיות שבכל מלחמת ההשמדה הזאת זהו סדר הגודל של "הדיוק הכירורגי" של צה"ל, ושתעשיית המספרים היא לא יותר ממסך עשן? הייתכן ש-95% מן ההרוגים היו "נזק אגבי"? הרי כבר כעת ידוע שכ-60% (24,000) מתוך ההרוגים שזוהו שמית (40,000) הם נשים, ילדים וקשישים. גם בלי המחקרים הסטטיסטיים המדוייקים אפשר להעריך שאחוז הבלתי מעורבים שישראל הרגה עד כה יהיה בסביבות 75% ומעלה (לא כל גבר שאינו ילד או קשיש הוא פעיל חמאס).

ועוד נקודה, שחוקה וטריוויאלית: את הבדיקה שאני ביצעתי על פרסומי צה"ל יכול היה, צריך היה, לבצע כל כתב צבאי בישראל. היא פשוטה ולא דורשת ידע אריתמטי מעמיק. אבל זו לא ציפייה סבירה מן הסקטור הנרצע ביותר בתקשורת הישראלית, שמתפקד בעיקר כשלוחה של דובר צה"ל ולא כשליח ציבור, וזאת על אף הרקורד המוכח של דובר צה"ל בשקרים וטיוח. הכתבים הצבאיים, אגב, מודעים לחלוטין לתפקיד התעמולתי שלהם, בעיקר בזמן מלחמה, אך לא נראה שהם מדמיינים התנהלות מקצועית אחרת (למרות הדוגמה המובהקת של יניב קובוביץ', כתב צבאי ביקורתי, העשוי ללא-חת).

חידה: הורגים והורגים והמספרים עולים

נזכיר: חמאס התחיל את המלחמה עם 25 אלף לוחמים בממוצע. על פי צה"ל, במבצע נהרגו 20 אלף לוחמים, ונפצעו אלפים רבים נוספים באופן שמוציא אותם מכלל יכולת לחזור ללחימה (10,000 פצועים היה המספר בפברואר, ניתן לשער שהוא לפחות הוכפל מאז). על אלה יש להוסיף 1,600 פעילי חמאס שצה"ל הרג בשטח ישראל ב-7 באוקטובר, ויותר מ-3,000 עצורים מעזה שכלואים בבתי הכלא הישראלים. חישוב מאד שמרני יגיע לכ-45 אלף פעילי חמאס שהוצאו ממעגל הלחימה.

מדהים. מתוך סך של 25 אלף פעילי חמאס לפני המלחמה, צה"ל ניטרל 45 אלף. זה הישג יוצא דופן מבחינה מתמטית, אלא אם כן מניחים שצה"ל גילה דרך ייחודית לשבט פעילי חמאס לפני שהוא הורג אותם.

אפשרות אחת היא שצה"ל מחרטט מספרים. אפשרות שניה היא שחמאס גייס אלפי פעילים תוך כדי המלחמה. ואפשרות שלישית, כנראה הנכונה ביותר, היא ששתי התשובות נכונות. על העדויות לחירטוט דיברנו, מיד נסתכל על נתוני הגיוס.

לפני שנצלול שוב למספרים, צריך לזכור נקודה בסיסית: אין דבר צפוי יותר מגיוס בשר טרי תוך כדי לחימה. זה מה שכל שלטון מחרחר מלחמה עושה; דואג לפרנס את אש הקרב בעוד ועוד בשר טרי, על מזבח הזיות התהילה שלו. התקשורת הישראלית חגגה בשנה החולפת כל מחזור גיוס שהצטרף לקודמיו, ולנוכח המצב צה"ל גם הקדים את מועד הגיוס של מלש"בים. בצד הפלסטיני ההתגייסות לחמאס מובנת לחלוטין: בשעה שבני עמך מופצצים ונקטלים מכל עבר, וגם אתה עצמך עלול למות בכל רגע, מדוע שלא תעדיף לפחות למות תוך כדי מאבק? אם החמאס הוא כוח ההתנגדות היחידי בינך לבין האויב שמשמיד את ארצך, אתה מתגייס אליו. ישראלים שלא מבינים איך העזתים המשיכו לתמוך בחמאס תוך כדי המלחמה שהמיטה עליהם חורבן נוראי כל כך, צריכים לשאול את עצמם איך הם עצמם עדיין מתגייסים למלחמת השולל שהפילה בהם 2,000 חללים ושקיצה לא נראה באופק, איך הם עצמם ממשיכים לעלות על מדים ולצאת למשימות הרס ונקם שבינן לבין שמירה על ביטחון המדינה אין כל קשר (ולמעשה, הקשר התהפך; האלימות שצה"ל זורע בשטחים מלבה כל הזמן את אש הטרור, ולפעמים אפילו צה"ל מודה בכך). האפשרות הסבירה שחמאס דווקא יגדיל את שורותיו במהלך הלחימה, ולא יידלדל, היתה ברורה מראש למי שלא בלע את שקר "מיטוט החמאס". אבל היא לא עלתה על דעתם – ואם עלתה, מיד הודחקה – של קברניטי מלחמת ההשמדה.

החמאס מגייס

כבר בחודשים אפריל-מאי 2024 הבינו בישראל ובעולם שאין משמעות אמיתית למספרי ההרוגים שצה"ל מנפנף בהם, כיוון ששורות החמאס כל הזמן מתמלאות. בחודש מאי דיווח אתר "פוליטיקו" שהחמאס מגייס אלפי פעילים חדשים. באותו דיווח נמסר שעל פי הערכות המודיעין האמריקאי, צה"ל חיסל רק כשליש מפעילי חמאס – כלומר, בין 8,000-9,000. תציצו שוב למעלה; באותה תקופה צה"ל עצמו דיווח כבר על 13,000 הרוגים, פער עצום של 50%. בצורה העדינה ביותר שאפשר לומר זאת, אומר שהערכת האמריקאים אמינה עלי יותר.

בחודש יולי 2024 גם ה"וול סטריט ג'ורנל" מדווח ש"הם מגייסים מתגייסים חדשים בכל יום – צעירים שאיבדו את משפחותיהם, למשל, מגיעים להתגייס". מי היה מאמין (כל מי שיודע טיפה, ממש טיפה היסטוריה) – אותו צבא פולש שניסה "למוטט"  את החמאס אחראי על התמלאות שורותיו. בספטמבר צה"ל מעריך כי החמאס גייס לשורותיו עוד 3,000 פעילים בצפון הרצועה, תמורת תשלום. באמצע דצמבר כבר מדברים על 4,000 מגוייסים חדשים. בסוף אותו חודש, כותב עמוס הראל:

"איש מודיעין בפיקוד הדרום הודה השבוע, בכנס רב־משתתפים, שקצב ההתאוששות של הזרוע הצבאית גבוה. במחנות האוהלים באזור המואסי, בדרום הרצועה, עוברים נערים פלסטינים בני 16-18 הכשרות מזורזות בירי, הפעלת רקטות אר־פי־ג'י ומטעני חבלה, ונשלחים לקרב מול צה"ל, בעיקר מדרום לפרוזדור נצרים."

מסוף דצמבר, אנחנו כבר עדים לשיטפון של מתגייסים (או אולי, מסוף דצמבר מתחילים לספר לנו על מה שכבר התרחש). הערכת המודיעין האמריקאי קופצת – חמאס כבר גייס 10,000 (!) פעילים חדשים. הדיווח המשמעותי ביותר מגיע ב-2 בינואר. צה"ל מוסר לוועדת חוץ וביטחון ש"קצב הגיוס של פעילים חדשים לחמאס – עולה על קצב נטרול המחבלים בידי כוחות צה"ל". גרסה דומה, אם כי חמורה פחות, עולה מדברים שמזכיר המדינה בלינקן יאמר שבועיים מאוחר יותר, באמצע ינואר: חמאס גייס פעילים כמעט בקצב שהוא איבד אותם. עוד באמצע ינואר, ה"וול סטריט ג'ורנל" מדווח שחמאס משכנע צעירים להתגייס באמצעות מזון, סיוע וטיפול רפואי להם ולבני משפחותיהם. פרופ' קובי מיכאל מן המכון למחקרי ביטחון לאומי וממכון "משגב" (שלוחה של פורום קהלת) מסביר: "חמאס מנצל את המציאות ההומניטרית הקשה ברצועה כדי לגייס פעילים חדשים… יש גם כאלה שמצטרפים על רקע אידיאולוגי – בני המשפחה שלהם נהרגו, הם זועמים על מה שישראל עושה, מרגישים מושפלים ומאמינים ברעיון ה'התנגדות"".

שימו לב ללוליינות הפרשנית המרהיבה הזאת של הימין. מי בדיוק אחראי ל"מציאות ההומניטרית הקשה" ברצועת עזה? ישראל, כמובן. הנקודה הזאת קיבלה הוכחה מוחצת מרגע שנכנסה הפסקת האש לתוקפה – כמות המשאיות שנכנסה לעזה זינקה פי 15 בערך, והביזה פסקה לחלוטין (הנה מבט מבפנים על המכשולים שהערימה ישראל בפני שיירות הסיוע עד להפסקת האש). כלומר, צה"ל חולל ברצועה מציאות של מצוקה איומה, שדחפה צעירים רעבים וזועמים לזרועות החמאס, וזה רק מתחזק והולך. הימין מזדעק מן התוצאה ושוב מחרחר מלחמה – לסיים את מה שלא סיימנו אף פעם. הוא לרגע לא בוחן את השרשרת הסיבתית המאד ברורה שהובילה לנקודה הזאת, שלא לדבר על חלקו שלו בהתחזקות ההתנגדות החמושה בעזה.

הכישלון הצבאי מבצבץ

בדיווח האחרון של "רויטרס", מן ה-24 בינואר, על פי הערכת המודיעין האמריקאי החמאס גייס בין 10,000-15,000 לוחמים מתחילת המלחמה, ואיבד כמות דומה. כעת אני חוזר לאותו דיווח חשוב מתחילת ינואר: צה"ל מעריך בפני ועדת החוץ וביטחון שכמות פעילי החמאס ברצועה, נכון לעכשיו, נעה בין 20-23 אלף איש.

רגע רגע רגע.

גוללו למעלה. זוכרים עם כמה פעילי חמאס חמושים התחלנו ב-7 באוקטובר? בערך 25 אלף. 15 חודשים מאוחר יותר, אחרי השמדה וכתישה חסרות תקדים בלוחמה המודרנית, ששיטחו 90% מן המבנים ברצועה, קטלו (לפחות) 50 אלף איש והותירו אחריהן מחלות ורעב המוניים, צה"ל מודה, בקולו שלו, שמספרם של פעילי חמאס כמעט ולא פחת מאז תחילת המלחמה.

הידיעה הזאת היתה אמורה לחולל רעידת אדמה בישראל, לפחות בקרב נחיל הפטריוטים שמהדהד בכשכושי זנב נלהבים כל הודעה מונפצת של צה"ל. סיריסלי? דבר אחד היה שהייתם אמורים לעשות כמו שצריך – לחסל מחבלים – ועכשיו אתם מספרים לנו שהם מתרבים?!?

אז זה מה שכל הזמן התכוונתם ב"למוטט"? לרענן שורות? להזרים דם חדש ותאב נקם לעורקיו של האויב שתואר שוב ושוב כ"נאצים"? בעצם כל הזמן הזה עזרתם לנאצים לשרוד?

פרשנים ביטחוניים כבר מהמהמים בכובד ראש, "כן אבל זה כוח אדם לא מיומן, אלה לא נוח'בות, סתם נערים"? ואללה? כמה זמן לוקחת הכשרה צבאית לחיל חי"ר? חצי שנה-שנה?

קניתם לנו חצי שנה-שנה ועטפתם את זה בצלופן מרשרש שקראתם לו "למוטט"? ומישהו באמת מפקפק בכך שעם כוח צבאי בסדר הגודל הזה, עם הנחישות ותשוקת הנקם על מה שישראל חוללה בעזה, חידוש הירי מעזה הוא רק עניין של זמן?

וזאת עוד הפרשנות המקלה. נזכיר שעל פי חישובי צה"ל עצמו (ראו למעלה), 45 אלף פעילי חמאס נוטרלו במהלך המלחמה. בהינתן המספר הראשוני, 25 אלף, ומספר הפעילים שעדיין ברצועה, 20-23 אלף, יוצא שחמאס גייס לשורותיו ב-15 חודשים בלבד 40-43 אלף פעילים! כל זה נובע מנתונים שצה"ל עצמו מפרסם, ואין להסיק מהם אלא זאת: צה"ל הוא סוכן הגיוס האפקטיבי ביותר שהיה לחמאס, ובזכותו ידעה הזרוע הצבאית של הארגון צמיחה של 70% בתוך קצת יותר משנה.

בנקודה זאת ציניקנים עשויים לבוז לתמימותי: איך אתה לא רואה שהצבא מנפח את מספרי החמאס ברצועה כדי להצדיק שיבה מחודשת וברוטלית למלחמה? הטיעון הזה חלש מכמה סיבות. ראשית, לא כל הדיווחים על הגיוס המאסיבי לשורות החמאס הגיעו מתוך צה"ל. חלקם מגיעים מן המודיעין האמריקאי, ואחרים ממקורות ערבים. שנית, עם כל המוטיבציה לחזור ולהחריב את מה שנשאר, אין בה כדי להסתיר את הבושה. מתחילת המלחמה צה"ל ודובריו מפמפמים אחרי כל תקרית וכל מבצע שכך וכך מחבלים "חוסלו", בתוספת סרטונים וראיונות עם קצינים. כשתותחי תעמולה כבדים כל כך מפציצים את הציבור במשך זמן ממושך כל כך – המסקנה הברורה היא שהם מייחסים חשיבות עליונה לכך שהציבור ישתכנע בטענתם ("אנחנו מנצחים בעזה", הד חוזר ונשנה, כאן וכאן וכאן וכאן וכאן וכאן), ויותר מכך: שהם חושדים שהוא בעצם לא משתכנע.

ה"ניצחון הצבאי" הוא סם הטישטוש, הדבק הפטריוטי, הרוח במפרשים, הוא המסך העצום שיכסה את כישלון ה-7 באוקטובר ועליו תוקרן עלילת תיקון מפוארת, שתשיב לאומה את כבודה הרמוס.

אבל המסך מחורר, עשוי טלאים שנופלים בזה אחר זה. וכעת רואים שלא רק שהפסדנו ב-7 באוקטובר, אלא שאנחנו לא מצליחים לנצח מאז. טעמה של סוכריית הפיצוי מר מאד.

הזרוע הצבאית של החמאס, על פי הערכת צה"ל, כבר מונה מעל 20 אלף פעילים. עליה יש להוסיף את הג'יהאד האיסלאמי, ששמר על כוחו המספרי מאז תחילת המלחמה, 4,000 פעילים. מבחינה אזרחית, החמאס חזר לשלוט ללא עוררין ברצועת עזה: שמירת סדר ציבורי, אבטחת שיירות סיוע, פינוי דרכים, חלוקת מזון, תיקון תשתיות מים ועוד. סוכנות "אי-פי" מסכמת: "על אף כל הכוח הצבאי שישראל הפעילה בעזה, היא לא הצליחה להדיח את החמאס מן השלטון – אחת ממטרות המלחמה המרכזיות. זה עשוי לחזק את הסבירות של חזרה ללחימה, אבל התוצאות עלולות להיות זהות."

ובכן, הפרשנות הצינית לא מחזיקה מים. הכישלון הצבאי של ישראל זועק מכל פינה; לא כך תיארנו לנו, פרשני הימין מתחילים לקלוט שגם הפעם, כמו ב-17 הפעמים הקודמות, לא מוטטנו את חמאס. למה אתה מצביע ימין ושוב ושוב לא מקבל הרתעה?

באמת, למה?

המשטר ואוהדיו נקלעו לדיסוננס קוגניטיבי כביר, וזה בתורו מייצר גם בעיית הסברה עצומה, כלפי פנים וכלפי חוץ. אלה דורשים טיפול יסודי (קודם כל בשעירים לעזאזל הרגילים, ערבים ושמאלנים), ובהם טמון ההסבר להתפתחויות האחרונות.

מעזה לג'נין, טולכרם, ושאר הגדה

עוד לפני הפעימה השניה של עסקת החטופים, כשכוחות צה"ל עדיין פרוסים בעזה, ובמקביל לפוגרום המתנחלים בכפר אל-פונדוק, באופן שנראה מתואם לחלוטין, הסתער צה"ל על ג'נין, עזה הקטנה של הגדה המערבית, מגלגל את "חרבות ברזל" ל"חומת ברזל". בשנתיים האחרונות כמעט שכבר אין הבדל בשיטות הפעולה – ג'נין וטולכרם סופגות את כל שיטות ההרס והקטל שנוסו (ונכשלו!) בעזה: תקיפות מסוקי קרב, כטב"מים, ירי צלפים, כניסת דחפורים לשכונות מגורים, הרס תשתיות, מתקפות על בתי חולים, וכמובן, הרג של ילדים. סמוטריץ' מנפנף בהשתוללות הזאת כהישג אישי שלו, ולמרבה הצער התקשורת פחות או יותר אימצה את הנרטיב הזה, שתמיד היה נוח כל כך: להפריד בין הימין המשיחי (פוליטי ורע!) לבין הצבא (נייטרלי וטוב!). אבל אם הניתוח שהוצג קודם מדוייק, אין לדברים שחר. הצבא עצמו, מסיבותיו שלו, שש להבעיר את הגדה המערבית לא פחות מאשר המשיחיים (ככל שהאבחנה בכלל תקפה, כאשר אלוף פיקוד מרכז הוא מתנחל). הצבא מכר סיפור שקרי, סיפור ענק ומסועף – שהוא "מנצח" בעזה, שהוא "ממוטט" את החמאס. התפרים בסיפור נפתחים, ומן הסדקים מבצבצת אמת בלתי נסבלת: הכל היה לשווא. באמת לשווא.

אם כך, המלחמה חייבת להימשך. כל עוד היא נמשכת, אי אפשר לומר שהיא נכשלה, נכון? אולי החמאס יובס מתישהו, לא? אולי יקרה (מחזיקים אצבעות, עוצמים עיניים בכוח, מסרבים לראות) באמת מה שלא קרה אף פעם?

כשאין הצדקה חיצונית למלחמה, חייבים להיאחז בהצדקה פנימית; המלחמה היא-היא הצדקתה של המלחמה, או איך שאמר לחייליו מפקד חטיבת הנח"ל: "זכרו בשביל מה אנחנו נלחמים, זוהי מלחמה ארוכה אבל צודקת מאין כמותה, נמשיך להילחם ברוחם ולזכרם של הנופלים." נמשיך להילחם לזכרם של הנופלים, וכשניפול אנחנו, יתגייסו חיילים חדשים להילחם לזכרנו. וכן הלאה והלאה.

אין לדעת כמה זמן יימשך המבצע בגדה המערבית, האם הסכם הפסקת האש יקרוס, האם צה"ל יחזור "לכסח את הדשא" ברצועה; אין לדעת כמה ארוכה ועבה תהיה "חומת הברזל" שהולכת ומקיפה אותנו, ועד מתי נשרוד על תזונה ברזלית של חרבות, חומות וכיפות. מה שברור זה שכל הקורבנות שישלמו בחייהם במהלך המבצע הזה, כמו בכל קודמיו, יהיו קורבנות שווא. את החמאס לא נוכל "למוטט", זו היתה מחשבת הבל מן הרגע הראשון. הנה דברים שכתבתי ב-16 באוקטובר 2023, שלושה ימים אחרי שצבי בראל כתב זאת, הרבה לפני שידעתי שפניה של ישראל לרצח עם ואולי בעקבותיו להתנחלות בעזה:

"עזה כאן, לא הולכת לשום מקום. גם אחרי שישראל תהרוג כמה אלפים מתושביה, יוותרו שם יותר משני מיליון איש. ומה לעשות, חלק גדול מהם מוסלמים אדוקים ותומכים בחמאס. החמאס מזמן כבר איננו מגדל קלפים שאפשר "למוטט" בבליץ אווירי. החמאס זה תשתיות אזרחיות ומערכת חינוך ותפיסת עולם ומנגנון ביורוקרטי וכל אלה משולבים לחלוטין במרקם החיים העזתי. אי אפשר "למוטט" אותו יותר משאפשר לעקור מאדם את מערכת העצבים שלו ולהשאירו בחיים. אכן, אפשר אולי לעקור את מערכת העצבים של אדם ובתוך כך להרוג אותו. אם 'מיטוט החמאס' משמעותו פעולה בסדר גודל של ג'נוסייד ברצועת עזה, אזי זו מטרה בת-השגה."

אפילו זאת היתה הערכת חסר של חוסנו של החמאס. גם אחרי ג'נוסייד (אומנם לא טוטאלי), הוא שרד. אבל מערכת הביטחון כולה, על כל שלוחותיה בתקשורת ובמוחות הנתינים הישראלים, שהפיצה את בשורת "מיטוט החמאס" – טעתה בענק. לא טעתה, הטעתה, על פי רוב בידיעה גמורה שהיא עושה זאת.

בימין כבר מסיקים את המסקנה הברורה-מאליה: לא השמדנו מספיק. היינו צריכים למחות כל זכר לעמלק. כל עוד נשאיר שם נפש חיה, לא "נמוטט" את החמאס. עם הלך מחשבה כזה, שמתנהל במציאות דמיונית שבה ישראל באמת יכולה למחוק מעל 2 מיליון איש מבלי שום מעצור, אין טעם לנהל דיון. אבל גם בימין נבעים סדקים, ודרכם מסתננת המציאות האמיתית. הפיכחון בא. הנה מאמר נרחב של עקיבא ביגמן באתר "מידה" ממאי 2024, שסוף סוף נופל לו האסימון. מה הוא מציע? למי שהציע כוח וכוח כל חייו, אין כבר מה להציע בשלב הזה. אבל ההבנה הזאת, שאין בעצם פיתרון צבאי לעזה, חרף היותה מוכחשת כל הזמן, רוחשת בלי הפסקה ממש מתחת לסף המודעות, ונוטעת חרדה אמיתית בלב המכחישים.

לשבור את האמון בצה"ל

באוקטובר האחרון "העין השביעית" ערכו סקירה של "מבצע ההונאה" הענק שביצע השלטון הישראלי על תודעת אזרחיו, מבצע שנועד להסתיר ולסלק מן הדיון הציבורי את העובדה שישראל פותחת במלחמה ללא תאריך תפוגה, שמחירה האנושי בלתי ניתן לחישוב, ושאם כל האי-ודאות הזאת תוצג ביושר לציבור – ספק אם הוא יירתם אליה בלהט שבו הוא נרתם בפועל. זאת סקירה מצמררת, במיוחד המפגש עם מסמך של מערכת הביטחון משנת 2014 שפורש את המחיר הנוראי של כיבוש עזה:

"זו סכנה ממשית להסכמי השלום עם מצרים וירדן. אלפי פלסטינים הרוגים, רבים חפים מפשע. ייקח שנים רבות לבנות אחיזה מודיעינית ממשית, עד אז יהיה כאוס מוחלט. טיהור הרצועה, אם בכלל, מעשרות אלפי כלי הנשק, חומרי נפץ, נ"ט, טילים, רקטות, ו-20 אלף מחבלים צפוי להימשך חמש שנים. מאות רבות של הרוגים לצה"ל במהלך ההשתלטות ואחריה, חיילים חטופים או גופות בידי חמאס, עשרה מיליארד שקלים עלות ישירה למשק על שליטה מלאה של עזה".

אין צורך לומר שהחברה הישראלית כבר עכשיו שילמה מחיר כבד יותר מן התחזית הזאת, בת העשור – עוד לפני שכבשה בפועל את עזה.

הדברים האלה חשובים על רקע העובדה הידועה, שעולה שוב ושוב בסקרים, כי אמון הציבור בצבא גבוה הרבה יותר מאשר אמונו בממשלה (70% לעומת 17% בסקר האחרון). זאת במובהק תודעה כוזבת, שכן העובדות עצמן אינן תומכות באמון גורף כל כך. הצבא משקר, מעלים נתונים, מפברק נתונים, מסתיר הערכות מצב מן הציבור, מפמפם לתקשורת מצג שווא של "ניצחון" ממשמש ובא, וכן הלאה והלאה. כל זה תואר בפירוט בחלקו הראשון של הפוסט. ועדיין הציבור מצביע בסקרים לא רק בידיו אלא גם ברגליו, בהתגייסות חסרת תקדים למילואים. לא שאין זעם ותיסכול; יש ויש, ומסיבות מוצדקות. רק שהשלטון השכיל לנתב אותם כלפי דחליל של פוליטיקה צעקנית, להסליל אותם לדיכוטומיה הכוזבת בין ביביסטים לרל"ביסטים, ובכך לבודד את צה"ל וכל שדרת הפיקוד מכל צל פיקפוק ודה-לגיטימציה (מעניין להשוות את הכירסום הזוחל בלגיטימציה של המשטרה מנקודת מבטה של המחאה, של "אחים לנשק" וכדומה, לעומת מעמדו המבוצר והבלתי-נגוע של צה"ל בעיניהם, הבדל שנזקף לא מעט לזכות העובדה שמול המשטרה הם בקצה שסופג את מהלומות האלָה ואילו בצבא הם בקצה שאוחז בה).

אחרי הטבח הנוראי של ה-7 באוקטובר, שצה"ל לא מנע ולא סיכל, אחרי מלחמת השולל שלא הביסה את החמאס ואולי רק חיזקה אותו בטווח הארוך – הציבור עדיין אומר הן לצה"ל. זהו הישג תעמולתי באמת מדהים, שאפשר להסבירו רק במונחים מתחום הנפש, מתוך תפיסת הזהות העצמית של הישראלים והקשר הבל-ינותק שלה עם הצבאיות. עבור רוב הישראלים (היהודים), להתנער מצה"ל זה כמו לכרות איבר מגופך. לא עושים את זה גם כשהאיבר פגום, ואם הוא כבר מעלה ריח מוזר, פשוט סותמים את האף ומסתכלים הצידה.

אם יש מסר קצר וקליט לפוסט הזה, הנה הוא: תפסיקו להאמין לצה"ל. תפסיקו להאמין שהצבא מגן עליכם, שהוא שוקל את צעדיו על פי תרומתם האמיתית לבטחונכם. תתחילו לפקפק בו לא פחות, ואולי יותר, משאתם מפקפקים במשטרה, במפלגות, בעסקנים מושחתים, בנציגי חברות ביטוח שמטרידים אתכם כל שבוע בניסיון לשווק לכם פוליסה לא נחוצה. הגיע הזמן לשבור את האמון בצה"ל. כבר בעצם הימים האלה, האמון העיוור הזה מאפשר לצה"ל להבעיר את הגדה המערבית שלא לצורך; כלומר, שלא לשום צורך ביטחוני אמיתי, ודאי שכן לצורך פוליטי – טישטוש הכישלון הצבאי בעזה מצד אחד, וסיפוק הדחפים הרצחניים של בצלאל ("למחוק את חווארה", "לדלל את האוכלוסיה") סמוטריץ' ומצביעיו מצד שני. צה"ל מספר לכם על פגיעה בפעילי טרור בג'נין, ובדיוק כמו בעזה, ולא מספר על הפגיעה ההקפית העצומה, שמייצרת מעגלי שנאה עזה וזורעת את זרעי הנקמה (ואלה כבר מתממשים בפיגועי טרור מדי שבוע, כבר התרגלנו אליהם כאילו הם גזירה משמים ולא תוצאה של מדיניות הכוח הבלתי מרוסן), הוא לא מספר שהוא חיסל אב שהסיע את ילדיו מבית הספר בשעה שנהג במכונית, לנגד עיניהם, או שגם בגדה תינוקות הם כבר "נזק אגבי".

מכונת המלחמה שועטת הלאה, כבר גורסת את זיכרון עזה, ממהרת אל ערים פלסטיניות ומחנות פליטים בגדה המערבית. האם תמשיכו לצעוד אחריה בסך, בצייתנות, גם לאחר שקרביה המכוערים נחשפו לעין כל? גם אחרי שקיבלתם אולי את ההוכחה המוחצת ביותר למגבלות הכוח הצבאי הישראלי – 15 חודשי כתישה אכזריים מאין כמותם, שבסופם החמאס שב וזקף את ראשו, בלתי נכנע?

אל הפיכחון המוחלט

אני אעצור לפני השאלה המתבקשת, "אז מה אתה מציע?". אין שום קשר לוגי בין התנגדות להקרבת חיי חיילים לשווא והתנגדות לרצח עם לבין תכנית מדינית או צבאית. מלחמת-אין-קץ איננה הצעה. טבח נשים וילדים איננו הצעה. כוח ואלימות אינם הצעה. לכן מי שתובע מאיתנו "להציע", בעודו תומך בהפעלת צה"ל בעזה ובגדה כצבא כיבוש והשמדה, לא נמצא בכלל בעמדה של בן שיח. הוא לא חלק מן הדיון על "הצעות", להיפך, הוא חלק ממנגנון הרסני שמרסק הצעות, שוב ושוב ושוב. הדיון הזה יכול להתחיל ולהתקדם רק בין אנשים שכבר התייאשו מן הפתרונות הצבאיים. שהבינו שהחמאס לא "ימוטט" ולא ייעלם. ושאיתו צריך להגיע להסדרה. לא שלום, לא גן עדן של שוטים; הידברות והסדרה שיחתמו סוף סוף את השלב האלים והמדמם של הסכסוך, ומשם אפשר יהיה להתקדם, צעד צעד, אל נורמליזציה.

באותו פוסט מתחילת המלחמה כתבתי על הייאוש כשלב הכרחי בדרך אל ההבנה:

"לשאלת ההידברות עם החמאס צריך להגיע מתוך ייאוש. ייאוש עמוק, טראגי, מן האפשרות להכריע את החמאס באופן צבאי. ייאוש עמוק וחסר נחמה מן הפנטזיה שנוכל "להרתיע" אותו בזמן שאנחנו שומרים על המצור וכל המפתחות בידינו. מוקדם לומר אם הישראלים הגיעו לנקודת הייאוש הזאת, או שמא הם שוב חשים את הצורך העז "להנחית מכה אחרונה ואיומה" על עזה, שממנה היא לא תתאושש. בכל לבי אני מקווה שהפעם באמת נואשנו מן הדרך הצבאית. כי רק הייאוש הזה יכריח אותנו, בעל כורחנו ובשיניים חשוקות ובסלידה נפשית עמוקה, ובכל זאת יכריח אותנו, להיישיר מבט אל האויב החמאסי, בלי מתווכים, ולומר לו: בוא נדבר על הסדרה."

לתמונה רחבה יותר של פתרון הסכסוך בנקודה הזאת, אנא קיראו את המסמך מאיר-העיניים של הפורום לחשיבה אזורית, שפורסם בתחילת ינואר 2025 – "היום שעכשיו". אין בו חדשות מטלטלות עבור מי שנואש מפתרונות השווא של הכוח הצבאי, אבל אולי הוא יחדש למי שזה מקרוב הגיע לדיון. כך או כך, אני רוצה לסמן ארבע נקודות שנראות לי קריטיות בחשיבה הישראלית מול עזה בעתיד הקרוב, משום שעליהן יעמוד או (שוב) ייפול כל ניסיון להשיג רגיעה. אני קורא להן נקודות "הפיכחון המוחלט":

1. חמאס לא יושמד. חמאס ימשיך להיות כוח משמעותי בזירה הפלסטינית. חמאס גם יהיה שותף בכל מנגנון שלטוני יציב ובר-קיימא שיוקם בעזה, ואולי גם בגדה המערבית.

2. רצועת עזה לא תהיה מפורזת מנשק.

3. לא יהיה מצור על עזה.

4. לא תהיה נוכחות ישראלית בשטח הרצועה.

הישראלים מתחילים להכיר בקצה-זנבו של עיקרון (1), אך הם רחוקים כברת דרך רצינית מ-(2), (3) ו-(4). רצועת עזה לא תהיה מפורזת מנשק כפי שישראל איננה מפורזת מנשק. הפסקת לוחמה נחתמת בין אויבים. בין סיבוב לחימה אחד למשנהו, אויבים מתחמשים. חמאס הבריח נשק, ישראל פיתחה טילים ברפא"ל ורכשה פצצות מארה"ב. ההתחמשות יכולה להיות "חוקית" או "לא חוקית", כך או כך היא אוכלת מוות ולא מבשרת חיים, בשני הצדדים. אבל אף צד בסכסוך לאומי לא יוותר על זכות ההגנה העצמית מפני תוקפנות של יריבו, ואף צד לא יעלה על דעתו לראות בדרישה כזאת מצד היריב "צעד בונה אמון".

אלה אמיתות היסטוריות פשוטות בתכלית הפשטות, יסודיות, בלתי נמנעות. רק בשיח הביטחוני הישראלי מתקיימת פנטזיה כזאת של שלילה מוחלטת מן היריב את זכות ההתחמשות, ובמקביל, תביעה אדנותית לעצמנו לשלוט ברמת ההתחמשות הזאת, ולו גם תוך הפרות בלתי פוסקות של הריבונות הטריטוריאלית של האויב. מן הפנטזיה הזאת ישראל תצטרך להיגמל, ושוב, הדרך לשם עוברת דרך הייאוש. הרתעה אמיתית, יציבה, ארוכת-טווח, לא מושגת בחיסול ההתחמשות אלא בחיסול העילה להשתמש בנשק. קוראים לה "פירות השלום".

כל עוד נמשיך להתייחס לרצועת עזה כאל כלא פתוח שמפתחותיו שמורים בידינו, שאנחנו מופקדים על שעריו, על חוף הים שלו, על המרחב האווירי שלו – הכלא ימרוד ויתקומם.

ולבסוף, אם ישראל תחזיק בשליטתה ולו גם מטר מרובע אחד משטחה של עזה – בין אם היא תקים עליו מאחז, קרוואן משיחי, בית שימוש יביל לדניאלה וייס, מוצב צבאי, שטח חיץ, פרימטר, שק"מית לחיילים או כל טריק התנחלותי אחר – ההתנגדות החמושה לא תחדל ולא תפסק לרגע. כך בדיוק יובטח שהיא לא תחדל, ומבחינה זאת הימין ההתנחלותי מזמן הבין את מה שהמרכז קהה-החושים עדיין לא תפס: כדי לתדלק את אש הסכסוך והשנאה, חייבים לחדש את ההתנחלות כל הזמן, מתחת לכל עץ רענן, או מעל כל בית פלסטיני חרב.

כל ניסיון ישראלי להתחכם לעקרונות הפיכחון המוחלט יעלה על שרטון, כפי שעלה בעבר. כל ניסיון לשחק בנדמה לי, לדבר על "פיוס" בזמן שגוזלים אדמות, לדבר על "שוויון" בזמן שדורשים מן היריב להסכין עם נחיתות מוחלטת – ינציח את המציאות שהולידה את ה-7 באוקטובר. אלה דברים ברורים כשמש ובכל זאת נדמה כי שוב ישראל צועדת בכיוון ההפוך, האובדני, שוכחת או מתעקשת לשכוח שמולה עומד עם בדיוק כמו העם שלנו, עם רצונות ומאוויים לא שונים, עם תאוות חיים לא פחותה, והמגף הזה שמונח על צווארו, גם אם מדי פעם ינוע לכאן או לכאן, ישנה את זווית הלחץ שלו, לא יוכל להישאר שם לנצח. השאלה היחידה היא, כתמיד, כמה דם חינם יישפך עד אז, כמה סבל מיותר יומט על שני העמים במהלך עוד ניסיון ועוד ניסיון "למוטט" את מה שאי אפשר למוטט, עד להתפכחות הסופית.

"חרבות ברזל" "עופרת יצוקה" "צוק איתן" אימי השלטון אנטי-מלחמה אקדמיה בדואים בלשנות בקעת הירדן ג'ון גריי גזענות דיכוי פוליטי החברה האזרחית החסות האמריקאית הסדר מדיני התנחלויות התעללויות חומת ההפרדה חופש ביטוי חוקי הכיבוש חינוך חרם טרור יהודי טרנספר כלי משחית כתיבה מאבקים חברתיים מדע מוסיקה מזרח ירושלים מיליטריזם מכונת התעמולה משפט בינלאומי נישול סרבנות עזה פוסטים אורחים פמיניזם פרוזה פשעי מלחמה רווחי הכיבוש שירה שמאל תקשורת תרגום

רְאָיוֹת ומחשבות מעולמם של החלשים

[גרסת אודיו של הפוסט עלתה כאן]

כַּמַּיִם נִשְׁפַּכְתִּי וְהִתְפָּרְדוּ כָּל עַצְמוֹתָי, הָיָה לִבִּי כַּדּוֹנָג, נָמֵס בְּתוֹךְ מֵעָי. יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ כֹּחִי, וּלְשׁוֹנִי מֻדְבָּק מַלְקוֹחָי, וְלַעֲפַר מָוֶת תִּשְׁפְּתֵנִי.
(תהלים כ"ב, ט"ו-ט"ז)

אֲנַחְנוּ חֲזָקִים וַאֲנַחְנוּ נְנַצֵּחַ.
(אדוה דדון)

מראית עין של כוח

מאז ה-7 באוקטובר אנחנו מצויים בפסטיבל בלתי פוסק של כוח, ולו שתי זרועות, חיצונית ופנימית.

זרוע הכוח החיצונית היא מלחמת "חרבות ברזל", שישראל יצאה אליה מסיבה מוצדקת, אבל מהר מאד התגלגלה למבצע עונשין מחריד בהיקפו נגד כל אוכלוסיית עזה, שמעטים בעולם עוד מסוגלים להגן עליו בתום לב. כמה כוח ישראל הפעילה ברצועה? נכון לתחילת ינואר 2024,  בסך הכל הוטלו על עזה קרוב ל-50 אלף פצצות, מתוכן יותר מ-500 פצצות של טון, בעלות נזק הקפי עצום, שצבאות אחרים נמנעים מלעשות בהן שימוש. בין 45%-40% מן הפצצות שהוטלו, על פי הערכת המודיעין האמריקאית, אינן פצצות מונחות, כלומר אינן מדוייקות; צבא ארה"ב הוציא אותן משימוש בעשור האחרון. לפחות במקרה אחד צה"ל הודה שחימוש לא מדוייק גרם להרג המוני במחנה הפליטים אל-מע'אזי.

ההרס האורבני שחוללה ישראל בעזה עולה על מה שסוריה ורוסיה חוללו בחאלב ב-2016, על מה שרוסיה חוללה במריופול, ופרופרוציונלית גם על מה שהפצצות בעלות הברית חוללו בגרמניה במלחמת העולם השניה. כ-70% מהבתים וכמחצית מכלל הבניינים נהרסו או נפגעו ברצועת עזה. ישראל של נתניהו, לצד סוריה של אסד, רושמת לה זכויות יוצרים על פשע נגד האנושות חדש שהולך ומתגבש במשפט הבינלאומי: דומיסייד. זהו הרס טוטאלי של סביבת מגורים – בתים, חנויות, שווקים, משרדי ממשלה, מוזיאונים – שמותיר אחריו שממה שאינה ראויה למגורי אדם.

זרוע הכוח השניה, הפנימית, מופנית כלפי אזרחי ישראל. זהו שטף תעמולה אדיר ובלתי פוסק, מן הדרגים הפוליטיים הגבוהים ביותר, דרך דובר צה"ל, עבור בערוצי התקשורת, שלטי חוצות, משפיעני רשת ועוד. בקצרה: מכונת ההסברה. מכונת ההסברה עמלה על שתי מטרות עיקריות. האחת, לבודד את הישראלים מתמונת מצב אמיתית באשר למתרחש בעזה. שתיים, למסגר באופן מיידי כל דיווח על פגיעה בחפים מפשע בעזה כאירוע שבאחריות של החמאס ושלו בלבד (מנטרת "המגן האנושי"). עיתונאים ישראלים כבר לא מתביישים לומר שתפקידם בעת מלחמה הוא להרים את המורל ולאו דווקא לדווח את כל האמת. ואומנם, על פי רוב מכונת ההסברה עובדת באופן חלק ובתיאום מלא של כל חלקיה. אבל מפעם לפעם היא מועדת, ונחשפים קרביה המכוערים.

כמו למשל, כשנחשף שהמפקדה הראשית של החמאס, למרות הקמפיין האגרסיבי של דובר צה"ל, לא נמצאה מתחת לבי"ח שיפא; כשנחשף ש"מחלקת ההשפעה" באגף המבצעים בצה"ל (כן, יש מחלקה כזאת) הפעילה תחת מעטה אנונימית ערוץ הסתה רעיל בטלגרם בשם "72 בתולות ללא צנזורה", שהעלה עשרות סרטוני הרג והרס מן הרצועה ("דף מסרים של 'הצל", כהגדרת מקור בכיר בצה"ל); או כשנחשף שסהר ברוך ז"ל מבארי אכן נהרג במהלך הניסיון לחלצו, כפי שטען החמאס, ולא נרצח בשבי, בניגוד לפייק שהפיץ צה"ל, שעוד הוסיף חטא על פשע וכינה את הסרטון שבו צולם ברוך כ"טרור פסיכולוגי". בדיעבד התברר שהחמאס פירסם אמת וצה"ל היה זה שהפעיל טרור פסיכולוגי על אזרחי ישראל. צה"ל גם טייח את נסיבות מותם של החיילים ניק בייזר, רון שרמן ואליה טולדנו במנהרת החמאס, שמתו משאיפת גזים רעילים כתוצאה מהפצצה שכוונה אל מפקד החטיבה הצפונית של חמאס (עוד נחזור בהמשך לפירוש האמיתי של "טרור פסיכולוגי" בעגה התקשורתית). היו עוד מקרים, אבל דברים כאלה טיבם להישאר חסויים מן הציבור על פי רוב. צה"ל משקר בנוגע לסיבת מותם של חטופים נוספים – שנהרגו מאש ישראלית ולא בידי שוביהם מהחמאס – אבל התקשורת נזהרת מלחשוף זאת.

את שני מופעי הכוח האלה – הפצצת עזה בטונות של חומר נפץ והפצצת אזרחי ישראל בטונות של תעמולה – אפשר גם לפרש, באופן פרדוקסלי, כסממנים של היעדר כוח. לישראל אין מענה אמיתי לבעיית עזה; למערכת הפוליטית שלה ודאי אין כוחות פנימיים לייצר סדר יום מדיני שיקדם פיתרון לבעיה הזאת. הפעלת הכוח הצבאי המופרז מפצה על אין אונים פוליטי מוחלט. ומנגד, ההסברה האגרסיבית כלפי אזרחי ישראל רק חושפת עד כמה התפאורה שבנו לנו הקברניטים רעועה, מוטלאת בתפרים גסים. אלמלא נשקפה סכנה אמיתית שהציבור ימחה נגד מלחמת האין-טעם הזאת, ויסרב לשלם את מחיר הדמים הנוראי שלה שאין רואים את סופו, לא היה צורך לשטוף את מוחו מדי יום בסיסמאות ריקות. תעמולה אגרסיבית כזאת מופעלת רק כאשר נפער פער עמוק כל כך בין המציאות לבין האופן שבו היא מתוּוכת, חייבת להיות מתוּוכת, לציבור. והפער רק הולך ומעמיק.  

"כוח" הוא מושג מתעתע; תכופות הוא מואצל לתכונה מסויימת רק משום שהיא רצויה בעינינו, ואילו ניגודה מוצג כ"חולשה". הפוסט הזה עוסק בכוח כפי שהוא מובן בהקשר של מלחמה והדרישות שהיא מעלה בפנינו. ייאמר מראש ש"אנחנו" כאן זה הציבור הישראלי; אין לי יכולת או זכות לדבר בשם תושבי עזה, וודאי שאין לי יכולת לדמיין את תעצומות הכוח שנדרשות מהם כדי לשרוד את החורף הזה, עדיין אבלים על 10,000 ילדים מתים, יממות שלמות ללא מזון בכלל.

מאחורי מראית העין של הכוח, שתוארה עד כה, מסתתרת חולשה אמיתית. אני אתרכז בשלוש זירות של חולשה: הבנת מודיעין, תמיכה בעורף, והזירה הבינלאומית. אבל הדיון לא יכול לעצור ברמה המופשטת הזאת, ולכן אתעקש גם לדבר על חולשה פרטית של כל אחד ואחד מאיתנו, הן בימי שגרה והן בימי מלחמה (ככל שאלה נבדלים בישראל); על החולשה ובעיקר על הצורך להכיר בה ולא להתכחש אליה. משם אמשיך אל כמה תובנות של סימון וייל, הוגה שבעיית הכוח (ומציאות החולשה) העסיקה אותה במיוחד. בסוף המהלך המעט נפתל הזה נוכל לחזור לתפיסת הביטחון הישראלית ולראות בבירור מה כל כך פגום ושקרי בה, ומדוע יש לשנות אותה מן היסוד.

היסוד החדש לא יהיה כוח מדומה, מראית עין של כוח, אלא כוח מסוג אחר לגמרי: הכוח לדעת שאנחנו חלשים.

אנחנו חלשים בהבנת מודיעין

שנה לפני מתקפת החמאס הופץ באמ"ן מסמך בכותרת "איום הפלישה של חמאס ברצועת עזה", שחזה אחד לאחד את פרטי המתקפה, והגיע גם לשולחנם של מפקד 8200 וראש אמ"ן. הם התעלמו. ביולי 2023 דיווחה נגדת ב-8200 במייל, שכותרתו "מוות בקיבוץ, בכל מחיר", על ההכנות הגוברות של חמאס למתקפה. מפקדיה התעלמו. באותו חודש רח"ט מחקר במודיעין מזהיר שהתגברות המשבר הפנימי בישראל בעקבות ההפיכה המשפטית "מחריפה את הפגיעות בהרתעה הישראלית ומגבירה את הסבירות להסלמה". לאורך כל החודשים שקדמו למתקפה, תצפיתניות זיהו פעילות מוגברת של החמאס בקרבת הגדר – תרגול רחפנים, סימון מצלמות של צה"ל לקראת שיבושן, ושימוש נרחב בטנדרים ואופנועים. מפקדיהן התעלמו. הקשב מיכאל גידה ממושב גבעתי, שמאזין לתקשורת לווינית במשך כל שעות היממה, קלט ברשת האלחוטית של החמאס דיבורים מפורשים על הכנות למתקפה לאורך כל השנה שקדמה למתקפה: מטחי טילים, פריצת גדר, פלישה ימית במקביל. הוא העביר לצה"ל את המידע. צה"ל לא רק התעלם, אלא גם החרים ממנו באפריל 2023 את מכשיר ההאזנה לרשת הקשר הראשית של החמאס.

בסוף אוגוסט 2023 התראיין סלאח אל-עארורי, סגן ראש הלשכה המדינית של חמאס לערוץ לבנוני. הוא הסביר שם שמדיניות ישראל, לרבות תכנית ההכרעה של סמוטריץ' לגירוש הפלסטינים מן הגדה ולהשתלטות על אל-אקצא, לא משאירה להתנגדות זמן רב, והיא תוביל ל"מלחמה רב-מערכתית", שתפתיע את ישראל ותשנה את האזור. עארורי מציין באותו ראיון שישראל נשלטת בידי ממשלה "מנותקת, מבחינת הרכבה ובית גידולה, מהפיקוד המקצועי בצבא ובמנגנוני הביטחון… חלק מההנהגה הפוליטית הנוכחית אפילו לא שירת בצבא, ולכן הם פועלים על בסיס אמונות ודעות המתאפיינות בקיצוניות אידיאולוגית. זו יונקת את כוחה מסיפורי מעשיות ומתעלמת מהחלטות, נקודות מבט והערכות מקצועיות." הוא מבטיח תבוסה היסטורית לישראל, שתשנה את הכל.

עשרה ימים לפני המתקפה, שר המודיעין המצרי העביר התרעה ללשכת נתניהו על "משהו חריג, מבצע אימתני" של החמאס. התשובה שקיבל היתה – "צה"ל וכוחות הביטחון "שקועים" בהתמודדות עם הערים ביהודה ושומרון שמהן מופעל טרור נגד ישראל." ב-48 השעות שקדמו למתקפת החמאס התקבלו התרעות נוספות; בהתייעצויות שכללו את ראש השב"כ והרמטכ"ל הוחלט לא לשנות באופן משמעותי את רמת הכוננות וגם לא להודיע אפילו למארגני מסיבת "נובה" בחניון רעים על קיום ההתרעות.

זה לא מהיום, שאנחנו חלשים בהבנת מודיעין. זה מתמיד, זו קללת הקונספציה. הררי מחקרים ומאמרים נכתבו עליה, על הקונספציה, אבל גם הם, בתורם, שבויים בקונספציה משלהם: הקונספציה הנאיבית כאילו אפשר להתגבר על הקונספציה הביטחונית. והרי המציאות מוכיחה, שוב ושוב, שאי אפשר. ואין כל חשיבות למי שיושב בדרגים הגבוהים. הם מתחלפים – ראשי אמ"ן, רמטכ"לים, שרי ביטחון – והקונספציה נשארת. הזילזול באויב. הזילזול בהערכות המודיעין של הדרגים הנמוכים. הביטחון העצמי המופרז, קידוש "ההרתעה". מערכת הביטחון הישראלית תמיד תהיה שבויה בקונספציה של הרתעת-יתר של עצמה והערכת-חסר של האויב; זה לא משהו שהשתנה ב-50 השנים האחרונות וגם לא משהו שישתנה באופן משמעותי. זה חלק מן הגנום של המקום הזה. אם כך, כדאי אולי לעדכן את הקונספציה הביקורתית שמניחה שמערכת הביטחון מסוגלת ללמוד מטעויות העבר. אולי היא לומדת, אבל לא את הלקחים החשובים. כוח הוא לדעת שאנחנו חלשים בהבנת מודיעין, כוח הוא להשלים עם כך שאף פעם לא נהיה מספיק טובים בכך, אף פעם לא נשתחרר באמת מן הקונספציה. כוח הוא להכיר בחולשתנו.

אנחנו חלשים בתמיכה בעורף

באמצע נובמבר הניח מבקר המדינה דו"ח על שולחן הממשלה ובו שורת ליקויים חמורים בטיפול המדינה ביישובי קו העימות בדרום ובצפון: "המכנה המשותף הנוגע לרובם המוחלט", הוא כתב, "הוא היעדר ההיערכות לשעת חירום וכן פערים ביישום בפועל." פינוי הפצועים בטבח בדרום נעשה ברובו בידי מתנדבים ואזרחים שנקלעו למקום ולא בידי גופי הצלה; לא היה כל תיאום עם מסוקי הפינוי; אלפי המפונים נעזרו בציוד ובגדים שכולם נתרמו בידי אזרחים ולא אורגנו על ידי המדינה; שום תכנית סיוע כלכלית למצבי חירום לא יושמה. המבקר הוסיף כי "תוכניות פינוי האוכלוסייה מקווי העימות, שהוכנו במשך שנים על ידי גורמי המדינה ותורגלו ברשויות המקומיות, התגלו בזמן אמת כלא רלוונטיות כך שבפועל הפינוי נוהל באופן שונה לגמרי מהתוכניות שגובשו ותורגלו". כמו כן, משרדי ממשלה התעכבו ממושכות בהעברת תקציבי סיוע לעיריות, מערכת החינוך קרסה, ו"תוכניות הממשלה למיגון הצפון והדרום לא יושמו ופערי המיגון נותרו בעינם כך שהמלצות דו"ח מבקר המדינה בנושא לא יושמו."

אנשי מילואים דיווחו שעסקיהם קורסים בהיעדר פיצוי ממשלתי; ענף הבנייה בקריסה בגלל מחסור בידיים עובדות; מרכזי החוסן בדרום, שמעניקים תמיכה נפשית לאלפי נפגעי חרדה, התריעו במשך שנים על מצוקה תקציבית חריפה, וחוסר במטפלים, והממשלה התעלמה; מערך מעונות היום לגיל הרך על סף קריסה, ולמעשה, זה מצבה של כל מערכת הרווחה; החקלאים בדרום ובצפון מדווחים על התמוטטות כלכלית בעקבות נטישת העובדים הזרים, שהיכתה גם בענף הסיעוד; דו"ח העוני של "לתת" שהתפרסם באמצע דצמבר מצא שכחמישית מן הציבור נפגעו כלכלית בגלל המלחמה, כמעט מחצית חוששים להידרדר למצוקה כלכלית, ואף עמותה לא קיבלה סיוע ממשלתי מפרוץ המלחמה. מנרה וחניתה הרוסות, הפכו למוצבים צבאיים, כיוון שישראל לא מסוגלת להגן על תושביהן ולספק להם אפילו מזון באופן סדיר תחת אש החיזבאללה. הנתונים מן הצפון מזעזעים: החיים בטווח של 10 ק"מ מגבול הצפון הושבתו בשל ירי נ"ט מדוייק של החיזבאללה, שאין לצה"ל מענה מולו. חמישית מן הבתים במטולה – 120 מתוך 600 – כבר נפגעו.

ישנם כבר כרבע מיליון מפונים מן הצפון והדרום, שמתנדנדים בין בתי מלון לפתרונות דחק מאולתרים. הטיפול בפליטים הפנימיים האלה מציב בעיות לוגיסטיות עצומות שאין להן כל פיתרון אמיתי לאורך זמן.

"ההמלצות לא יושמו", כתב המבקר, והוסיף: "חלק מן הליקויים עלו בדו"חות מבקר המדינה בעבר, לדוגמה בתחומי המיגון, המקלוט ופינוי האוכלוסייה, בטיפול בנפגעי חרדה בשעת חירום, בחינוך ולמידה מרחוק ועוד".

אנחנו חלשים בהפקת לקחים וביישומם, אבל חזקים מאד בדחיקת דו"חות מבקר המדינה לעומק מגירות מאובקות. היש משפט שגור יותר מ"המלצות מבקר המדינה לא יושמו"? האם מישהו חושב ברצינות שאחרי שהמלצות המבקר לא יושמו אחרי אסון <הכנס שם אקראי של אסון צבאי/תכנוני/חברתי מ-50 השנים האחרונות>, הן ייושמו דווקא ורק אחרי "חרבות ברזל"? הכלכלה הישראלית משועבדת לסדר יום ניאו-ליברלי מזה ארבעה עשורים ויותר; בתנועת מלקחיים, המדינה נסוגה ממימון אוניברסלי של שירותים ורשתות תמיכה ציבוריות, ובו זמנית מעבירה טובין לאומיים לידיים פרטיות של בעלי הון. זה התבשיל שבישלנו כאן ואין להתפלא שמה שיצא ממנו ב-7 באוקטובר היה עורף מרוסק, נטול משאבים, מופקר לנפשו ולטוב ליבם של אזרחים סולידריים. זה לא באג, זה פיצ'ר של המערכת.

החולשה של העורף הישראלית היא מבנית, מושרשת עמוק בסדרי עדיפויות מעוותים שהשתלטו על המשק לפני עשרות שנים ומאז מכתיבים את כללי המשחק לכל רוחב הזירה הפוליטית (ושוב, השחקנים מתחלפים, בלי שום השפעה). בכנסת הנוכחית יש לא יותר מ-10 ח"כים עם סדר יום סוציאל-דמוקרטי מוצק. כל השאר חיילים של ההון או שלוחיהם של מגזרים פריוולגים, קרובים לצלחת. כוח זה לדעת שהעורף הישראלי ימשיך להיות חלש ופגיע, מועד לקריסות מחזוריות, נטול נציגות פוליטית בעלת כוח הכרעה, מושא להבטחות כזב של פוליטיקאים שאף פעם לא משלמים מחיר על הפקרת העורף. כוח זה להתנער מן האשליה שחולשת העורף זמנית וניתנת לתיקון יסודי.

אנחנו חלשים בזירה הבינלאומית

זה אומנם לא קרה בן לילה, ולמעשה מדובר בתהליך זוחל, חד-כיווני, שנמשך כבר כמה עשורים, אבל המלחמה הנוכחית בעזה האיצה אותו ואילצה את הישראלים להפנים, סוף סוף, עד כמה מבודדת המדינה שלנו בעולם.

שלושה חודשים ומעלה מאז מתקפת החמאס, כשיחס הנפגעים הוא בערך הרוג ישראלי אחד על כל 15 הרוגים פלסטינים, אהדת העולם נתונה כמעט לחלוטין לתושבי הרצועה שנחרבה כמעט עד היסוד. 100 אלף מפגינים בלונדון באוקטובר צמחו ל-300 אלף מפגינים בנובמבר, ההפגנות שטפו את כל ערי אירופה הגדולות, הן ממשיכות וגוברות, והעוינות לישראל וליהודים גוברת בקמפוסים האמריקאים. מאז המלחמה נרשמה עליה של מאות אחוזים בתקיפות אנטישמיות נגד יהודים באמריקה ובאירופה, כולל בקמפוסים אוניברסיטאיים, ויהודים שוב חוששים לדבר עברית בפומבי.

אין ספק שהמדינה המסוכנת ביותר ליהודים שיושבים בתחומיה היום היא ישראל. היהודים בישראל נמצאים בסכנה ממשית לחייהם הרבה יותר מאשר היהודים באיראן. יותר מכך, הבידוד הבינלאומי של ישראל והשנאה הגואה כלפיה מסכנת מאד את שלומם של כל יהודי התפוצות. כפי שסיכם זאת ההיסטוריון משה צימרמן: "הפתרון הציוני הזה נראה לקוי מאוד."

עוצמת הבידוד הבינלאומי הזה מרוככת לאזרח הישראלי הודות להתגייסותה הנמרצת של התקשורת להאדיר ולקלס את התמיכה האמריקאית בישראל. וושינגטון עדיין לצידנו, אנחנו פולטים אנחת רווחה (אבל קולטים בזווית העין שחיקה רצינית גם שם), מסיטים את המבט מכל שאר העולם. אבל זה כבר לא ממש עובד. האמנים, פעילי האקלים, הסופרים והבמאים, עוד ועוד מהם מצטרפים לביקורת החריפה על הכוח המופרז שישראל הפעילה בעזה. חלק גדול מהם יהודים, האשמתם באנטישמיות מגוחכת. דווקא מתוך יהדותם הם אינם יכולים לשתוק על הפשעים בעזה, ואין בכך שום מחילה לפשעי החמאס ב-7 באוקטובר. כבר לפני שנתיים נפתחה חקירה בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג על פשעי מלחמה שישראל ביצעה בשטחים ובעזה. לפני שבועות ספורים הוגשה בנורווגיה תלונה פלילית נגד גנץ, גלנט והרצי-הלוי, על פשעים נגד האנושות, בשמם של 270 אזרחים נורווגים ששהו בעזה ב-7 באוקטובר או אחריו.  

והשיא, כמובן: התביעה בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג: ישראל מואשמת ברצח עם. יהיה אשר יהיה גורלה של תביעה זו, הכתם שהיא מטילה על המפעל הציוני כולו כבר לא יימחה אף פעם. מקורבנות של רצח עם לחשודים ברצח עם בתוך שלושה דורות.

וכך, בעשור השלישי של המאה ה-21, היהודים שוב מוצאים את עצמם בנקודה חלשה מאד, אולי החלשה ביותר מאז השואה. עם רדוף גם בארצו, סופג טילים וטרור כמעשה של יום ביומו, מנהיגיו מבטיחים לו דם ומוות לעוד שנים ארוכות (עשור של מלחמה, על פי חבר ועדת חוץ וביטחון, רם בן ברק), ובתפוצות דבק בו כתם של בריון, רוצח חפים מפשע, שמתדלק עוד ועוד את האנטישמיות.

כוח זה לדעת שאנחנו חלשים בעולם. כוח זה לדעת שגם המגן האחרון שבו שמנו מבטחנו, אמריקה, לא יוכל לבודד אותנו מכל ההשפעות הרעות של כיבוש ואפרטהייד שנכנסים לעשור השביעי שלהם. זה גם להבין שבקונסטלציה העולמית החדשה, עם ציר אנטי-אמריקאי חזק של סין-רוסיה-איראן-טורקיה, אדי הדלק הולכים ומתעבים מעל ישראל, וכל ניצוץ קטן עלול להצית אותם למלחמה אזורית קטסטרופלית. המשחתות האמריקאיות בים התיכון לא יצילו אף אחד כאן מרגע שהעניינים ייצאו מכלל שליטה. ישראל הקטנה, הפגיעה, נטולת העומק האסטרטגי וללא כל יתירות במאגרי התחמושת שלה, עלולה להיחרב בתוך שבועות ספורים. כוח זה לדעת שמה שחוצץ בינינו לבין תסריט הבלהות הזה הוא שכבה הולכת ומידקקת של הגנה אמריקאית ולגיטימציה בינלאומית, עטופה בהרבה מאד צמר גפן חלול וניפוח חזה של רטוריקה רהבתנית.

חולשת הגוף והרוח

כל אלה היו ביטויים לחולשה לאומית. אבל האומה מורכבת מאנשים, ואי אפשר לדבר על כוחה או חולשתה בלי לדבר על כוח וחולשה של האדם הפרטי. הדיבור הזה כמעט מביך, כל כך איננו מורגלים בו, אבל אולי משום כך הוא נחוץ.

אני רוצה לדבר על העובדה הבסיסית הזאת, שכל כך קשה לדבר עליה למרות שהיא הכי מוכרת לנו בעולם: אנחנו חלשים. הגוף שלנו חלש ופגיע: הוא נוטה לחלות, הוא נפצע בקלות. כל כך קל לחדור את שכבת העור, ומתחתיה רקמות רכות, כולן כמעט רכות להוציא את רקמת העצם, והן מוקפות בעצמים קשים: מכוניות, סכינים, פינות חדות. הגוף האנושי בסביבת החיים המודרנית פגיע להחריד.

ועוד לא אמרנו מילה על הגוף במלחמה.

והנפש לא פחות חלשה. נלחצת מכל כיוון – מן העבודה, מן המשפחה, מקצב החיים, מחרדות פרנסה. הנפש הזאת סוחבת בעיות עוד מהילדות, והן לא נפתרו בכלל, עדיין רוחשות במעמקים, ופתאום היא מבוגרת, כלומר אומרים לה שהיא צריכה לנהוג כמבוגרת, ולא קל לה כל האחריות הזאת. הנפש כמהה לרגיעה ולהרמוניה, ובכל אשר תפנה רק אי-שקט וחיכוכים. ומפעם לפעם מבזיק ברק אלים וחורך בה כוויה: אובדן של בן משפחה, אהבה שעולה על שרטון, צער מאכל על הזדמנויות שהוחמצו ולא ישובו.

ועוד לא אמרנו מילה על הנפש במלחמה.

צריך לדבר בגלוי על החולשה הבסיסית, הקיומית, שכולנו מכירים מבפנים. וצריך להכיר בה בתור עובדת קיום אובייקטיבית, מחוץ לעולם הרציות או הדחיות שלנו: החולשה כאמת לאמיתה. מרגע שמכירים בה ולא בורחים ממנה, אפשר גם להכיר במלוא משמעויותיה המוסריות והפוליטיות; וההכרה הזאת כבר איננה חולשה אלא כוח. ונדמה לי שכאן נעוץ אחד ההבדלים היסודיים בין תפיסת עולם ימנית לשמאלית. בתפיסת העולם הימנית הכוח הוא לא רק משהו ששואפים אליו אלא גם תשתית הדימוי העצמי של ההווה: אני חזק, אנחנו חזקים (אבל תמיד לא מספיק). המצוי הוא חזק והרצוי הוא חזק, ולכן כל מה ומי שהם חלשים נדחים, מוכחשים ולעתים קרובות – מותקפים. דווקא בשל היותם חלשים, תזכורת מתמידה לאמת שמאחורי הדימוי העצמי החלול. קל להבין לאור זאת את תופעת פורום "קהלת" ושלל מאבקיו באוכלוסיות חלשות. קל גם להבין את תופעת הנשקים שצצו כפטריות אחרי ותוך כדי המלחמה – בבתי קפה, באולפנים – כמו פריטי אופנה נחשקים; את שלטי החוצות שזועקים מכל עבר "אנחנו ננצח", את הסיקור קרוע-העיניים של פעילות צה"ל בעזה בידי עיתונאים-מטעם, נלווים לנגמ"ש או לג'יפ, שמפארים את גבורת הלוחמים.

ומנגד לפסטיבל הכוח והגבורה: קיצוץ בתקציב הרווחה, בעצם ימי המלחמה, שיפגע בטיפול בניצולי הטבח, בנפגעי טראומה, בנוער בסיכון, בנפגעי אלימות מינית. בחלשים.

בחולשה ובסימניה הממלכה נלחמת. זו מלחמה בלתי פוסקת בדיוק משום שהחולשה איננה משהו שדבק בנו מבחוץ או חילחל אלינו בזדוניות; היא-היא המצב הבסיסי, ואולי דווקא החוזק הוא מצב נרכש, לא יציב, נדיר כמעט. הרי כולנו עלולים לפרוץ בבכי כל רגע. וכך, כשמתפרסמים סרטונים של חטופים מעזה, התקשורת ממהרת למסגר אותם כ"טרור פסיכולוגי", ומדגישה שלא תשדר אותם (אבל זורעת רמזים לכל אורך הדרך). מה בדיוק "טרוריסטי" בסרטונים האלה? רואים שם חטופים ישראלים רזים, אומללים, קולם שבור. האם זה משחק? לא, זה בדיוק מצבם. משמע, האמת עצמה נתפסת כ"טרור" שיש לצנזר. האם החטופים עושים תעמולה לחמאס ולג'יהאד האיסלאמי? לא. מי שהאזין לדבריהם בסרטונים שמע מסר אחד: שחררו אותנו. אנחנו פוחדים למות. מה "טרוריסטי" בזה? ואם הם גם מדקלמים הודעות של שוביהם (כגון, שחטופים ישראלים נהרגו מאש צה"ל) – האם אנו יודעים שזה שקר? הרי הדברים האלה קרו יותר מפעם אחת. ובכל מקרה אפשר לשדר את הסרטון בתוספת הבהרה עיתונאית שאין סימוכין לטענות האלה.

לא, הבעיה של מכונת התעמולה הישראלית עם סרטוני החטופים איננה מה שנאמר בהם (בדרך כלל התוכן דל מאד), אלא העוצמה הרגשית המטלטלת שלהם. הסרטונים פונים אל הרגש שלנו. הם גורמים לנו כאב, אולי דמעות, ייסורי מצפון. הם חושפים חולשה כפולה – הן של החטופים והן שלנו. הממלכה (דרך זרועותיה בתקשורת) אוסרת עלינו להרגיש חלשים. בכך היא אוסרת עלינו להיות טבעיים. ההתחשלות היא צו השעה, צו הדקה וכל שניה ושניה. הממלכה תובעת ממך וממני לא להיות חלשים, להצטרף למקהלת הכוח ולשיר "יחד ננצח" במלוא הכוח, במלוא הגרון.

כשהממלכה תובעת מאיתנו לא להיות חלשים, היא תובעת מאיתנו לא להיות עצמנו. וזו אולי התביעה האלימה ביותר שהממלכה יכולה להציב לאזרחיה, אחרי התביעה להקריב את חייהם.

מה כל כך מפחיד בחולשה?

שתי מפלצות בולעות-כל מושלות בחיים של האדם הישראלי: קפיטליזם חזירי ומיליטריזם קנאי. אלה מערכות שונות מאד, כמובן, אבל שתיהן מתפרנסות מן הדיכוטומיה הבסיסית בין חזק לחלש. בשתיהן, החיים נתפסים כמאבק בין חזקים לחלשים, מלחמת הישרדות מתמדת שחותרת להכרעה. לכן, מושג החולשה מקבל משמעות יחסית בשתיהן: חולשה ביחס. אני חלש ביחס אליך (כלכלית או צבאית), אבל חזק ביחס לאחרים. כולנו מדורגים על סולמות של כוח וחולשה, כל הזמן.

אבל מושג החולשה הקיומית שאני מנסה להעניק לו כאן קול ובמה איננו יחסי. החולשה שלנו כבני אדם בעולם – הפיזי, הטכנולוגי, הכלכלי – היא מוחלטת. תמיד היינו ותמיד נהיה מוקפים בכוחות אדירים שפוגעים בנו, בגורל אדיש. החולשה הזאת איננה מבדילה בינינו לבין "היריב" – בין אם הוא מתחרה עסקי או צבא אויב. אשר על כן, מהכרה בחולשה העצמית הזאת לא משתמעת הכרה בכוחו העודף של היריב, ומבחינה זו, היא שומטת את הקרקע מתחת למנוע עוצמתי של חרדה בימין הפוליטי. שהרי הפחד מחולשה הוא הפחד מהפסד למישהו חזק יותר. רק שהחולשה שבה מדובר כאן חובקת את כל היריבים, מה שמרוקן את היריבות מתוכנה, והופך אותנו, מחזיר אותנו שוב, להיות בני אדם ולא "יריבים". כולנו חלשים בדיוק מאותן סיבות עקרוניות, סיבות שמאפילות על דימויי כוח שטחיים כגון מי צבר יותר הון או למי יש תותחים משוכללים יותר.

[בהערת סוגריים: תיאור המצב האנושי לא מתיימר למצות את המצב הפוליטי ואסור שישכיח מאיתנו הבדלי כוח מאד משמעותיים בין יריבים. למשל, שיריב אחד מחזיק בחיל אוויר ופצצות חודרות בונקרים וגדר שמקיפה את היריב השני. אבל ברמה אנושית מאד בסיסית, כשטילים שורקים מעל ראשך או כשאתה מסתתר מפני כוח חמוש בנשק אוטומטי – האימה היא אחת, החולשה היא אחת, והחיים שתלויים כחוט השערה, אותם חיים הם בדיוק].

כדי להמחיש את ההבדל התהומי בין מושג החולשה האנושית הזה, לבין "חולשה" כפי שהיא נתפסת בעולם הדימויים הפוליטי השגור, אני פונה אל כותב בולט בשורות הימין, ארנון איתיאל. ספריו וכתיבתו העיתונאית של איתיאל מספקים תמונה מזוקקת של הערצת כוח במובנה הגולמי ביותר, משולבת בסלידה ובוז לחלש; מעין גרסת "המערב הפרוע" ל"רצון לעוצמה" של ניטשה. הנה כמה קטעים מן הרומן שלו "אפרת דמשק אפרת", שבו נפרשת חניכתם של עוללי התנחלויות אל עולם קשוח וגברי של עליונות יהודית:

"מאמצים את עיניהם לראות הרחק ככל שיכלו, הידיעה שמעבר לטווח העין נמשכים ארץ ועוד ארץ, אופק ועוד אופק, הטילה עליהם כישוף. הדרכים הנמתחות ישר והלאה היו עורקי חלומותיהם, ענני גשם רוכנים ונוגעים בערבות לאין שיעור השתקפו בעיניהם. המום ונעלב ראה כל אחד מהם לנגד עיניו את מדינת היהודים מוסרת נתחי אדמה לידי אויב חלש ופחדן…

בלילות דיברו על נסיעות ליליות אל עומק מדבר סיני, חוות סוסים ובקר נפרשות בסוואנות של מואב ואדום, קפה רותח בכוס גדולה הנלגם בבוקר קפוא על מדרגת אבן בצוקי חורן. בימים ראו שיירות פליטים יהודים נעקרים מנחלתם ויהודים נוהגים בהם. במקום גזע לוחמים נימולים מטילי אימה שאיש לא מהין להישיר מבט לעיניהם, ראו את ועד השטעטל נמוש מפני חלאות אויב נבער, מוכה גרדת. שוליו המשוננים של חלומם השבור פצעו את לבם, והם הבינו שהסיפורים על אודות היהודי האמיץ, המתנער, שסופרו להם לפני השינה, היו שקר…

לכל אחד מהם היתה דרך משלו להגיע אל המקום האחד. הנער שעברי היה חזר בדמיונו לשנות ילדותו, אל הבקרים שבהם בילה לבד בחצר גן הילדים הנאפית בשמש, שומע מתוך הגן את שירי ההלל מחרישי האוזניים על צדיקותם של אברהם יצחק ויעקב. נבהל מהמחשבה שחלפה בו, פזל בפחד אל הגננת השרה בקול, שמא תקרא את המחשבה על מצחו. לא העז לבטא זאת במילים, אבל מה שחש בתור ילד כשקרא על מעללי יעקב, היה בושה ובוז. יעקב החלש, הקטן, יושב האוהלים, זה שלא החזיק מעדר מימיו, קשר עם אמו הנכלולית לרמות את האב הזקן ואת בכורו הטוב, החזק, שהיה רגב מרגבי האדמה, שריחו היה ריחה. עשיו; עשיו הטוב, הנאמן, הישר כתלם הנפתח, שאהב את אביו, שסלח לאחיו הגנב, אותו שמה הגננת ללעג ולמשטמה, ולתוך אמתחתו של יעקב חולם החלומות, שבה היתה מונחת בכורת אחיו, הכניסה הגננת גם את אהבת האנשים. הוא המשיך לחטט באדמה, לחפור אל שורשי העץ, לגלות את הכיב הראשוני שפשה בשורשים, לראות היכן התחילה המחלה, עד שהגיע אליו, אל יסוד השושלת; אל קין.

הראשון שעשה את הפשוט, המתבקש, שלא ביקש להיות יפה, שנשאר איש כפי שנברא. קין, שהרים את האבן כי היה צריך ודי. חף מאשם, נקי ונחרץ, החזק שניצח.

מי הטוב ומי הרע. האברכים הלבנבנים, ניני ניניו של קין, שנרקבו בספריהם, שהשתוקקו לשאת חן, שהתעלפו למראה דם, שהאשם נהג בהם כמו כלב נחייה בבעליו, עבורם השאלה מי הטוב ומי הרע מילאה ספרים של דיונים. רבנים ופרופסורים הוציאו מהשאלה הזאת את מחייתם. קין העומד מעל גופת אחיו החלש, בידו האבן מרובבת דם ומוח, לא היה מבין את השאלה. מה זאת אומרת מי הטוב. האיש לא ירד לפשר המילה, אבל לו היה נשאל, היה מבין מספיק כדי להגיד שמי שנשאר לעמוד הוא הטוב."

אפשר לומר הרבה דברים על הקטע הזה (וגם על העובדה שהספר גרף שבחים וזכה בפרס ספיר), אבל מה שבולט בו יותר מכל זו שנאת החלש – ועד השטעטל, יעקב, הבל – שמתחזה לתורת מוסר. אם מתבוננים קצת יותר מקרוב אפשר ממש לראות איך השנאה הזאת משתלבת באופן אורגני בעולם דימויים אנטישמי קלאסי. היהודי החלש, שרק בערמומיות זדונית מצליח לגבור על הגוי החזק והישר (עשיו), תוך שהוא כורת בריתות עם – כמובן – נשים בוגדניות (רבקה "הנכלולית", הגננת שמחדירה "אהבת אנשים" בזויה). חולשה, בוגדנות, נשיות – הרי לכם שלוש הרגליים עליהן עומד דימוי היהודי באנטישמיות הקלאסית, שבו מומרת החולשה הפיזית לכוח דמוני, כלל-עולמי. בדיוק כך היא ציירה את היהודי מהשטעטל. הימין הישראלי מנהל כבר שנים רבות רומן גלוי עם מפלגות אנטישמיות באירופה, ולא בכדי; קיימת זיקה רעיונית עמוקה שם, שמושתת על הפנמת הדימוי של "היהודי החלש" שיש לרדוף ולהכחיד (עניין שיוסי גורביץ ז"ל כתב עליו לא מעט).

שנאת החלש כתורת מוסר; ראו נא את קין, עומד מעל גופת אחיו החלש. חולשתו של האח היא-היא ההצדקה להריגתו. מי שנשאר לעמוד הוא הטוב.

הנה הלקח הטראגי שהסוגדים לכוח אף פעם לא הפנימו: אף אחד לא נשאר לעמוד בסוף. כולם נשברים (וגם קין, כזכור, לא בדיוק שבע נחת מנצחונו). במלחמה ובייחוד בסכסוכים ארוכי שנים בין קבוצות אתניות או עמים, כל ניצחון הוא ניצחון פירוס. הסוגדים לכוח מדמים בנפשם שסביבתם שורצת "סוגדים לחולשה"; אותם צריך לשכנע, במקרה הטוב, או לרדוף במקרה הרע. אבל זו השלכה של מצבם הנפשי שלהם, שמוליכה לטעות תפיסתית: אין סוגדים לחולשה. החולשה היא נתון קיומי, אי אפשר לסגוד לה יותר משאפשר לסגוד לתוחלת החיים הממוצעת, למחלות או לרעידות אדמה. כשהימין מאשים את השמאל ב"תבוסתנות", הוא בעצם מאשים אותו בהכרה המציאותית שאנחנו חלשים יותר, הרבה יותר, מן הדימוי הכוזב שהוא טווה. הימין פוחד מן החולשה כיוון שהוא פוחד מן האמת; לכן הוא חייב להציג את החולשה כעניין של בחירה או תשוקה (מצידם של שמאלנים משובשי דעת, שונאי עצמם וכדומה), ובכך לפטור את עצמו מן האחריות למחיר שהגוף והנפש משלמים בעבור הכחשת האמת הזאת, שאנחנו בעצם חלשים ופגיעים. והמחיר כבד מאד.

על הכוח העיוור: סימון וייל

האמת של החולשה משותפת לישראלים ולפלסטינים, וכיוון שהיא חובקת-כל, משווה ומאיינת הבדלים, יש בה גם פוטנציאל לסולידריות, וגילוי מחדש של פניו האנושיים של היריב. אחד הטקסטים המעמיקים ביותר שנכתבו על שוויון הערך של הצדדים במלחמה נכתב בידי סימון וייל, "האיליאדה, או שירת הכוח". הוא תורגם בידי קרן שפי בשנת 2015 (והופיע בחוברת "הליקון" 108). שפי גם כתבה מאמר מאיר-עיניים על המסה הזאת ב"אלכסון" וגם הוא מומלץ מאד לקריאה. הטקסט של וייל הוא מורה דרך נפלא ומנחם בעת הזאת, ואני אדלה מתוכו כמה אבני דרך לדיון הנוכחי (ושוב אזכיר שיוון וטרויה היו יריבות שקולות, שלא כמו ישראל והחמאס; אין אנלוגיה ללא הבדלים).

תחילה כמה מילים על ההקשר ההיסטורי המיוחד שבו נכתבה המסה. וייל מתה בשנת 1943, בת 34 בלבד. את המסה היא כתבה ב-1939, כשענני מלחמת העולם השניה התחשרו מעל אירופה, ואז במהלך חודשיה הראשונים. הכוח במופעיו הפוליטיים העסיק את וייל בכל חייה, וכאן היא משרטטת ברגישות יוצאת דופן את מהלכיו של הכוח בשדה הקרב, תוך כדי קריאה בטקסט ההומרי על מלחמת יוון וטרויה.

אבחנה ראשונה: הכוח להרוג מייצר "מוות בחיים", מתים מהלכים.

"הכוח ההורג הוא צורה בסיסית וגסה של כוח. אך כמה מגוון יותר בתהליכיו, כמה מפתיע יותר בתוצאותיו, הוא הכוח האחר, זה שאיננו הורג; כלומר, זה שאיננו הורג עדיין. הוא עומד להרוג, או שהוא אולי יהרוג, או שהוא רק ימשיך לרחף מעל האדם שאותו הוא כל רגע יכול להרוג; כך או כך הוא הופך את האדם לאבן. מהיכולת להפוך אדם לחפץ באמצעות הריגתו נגזרת יכולת אחרת, מופלאה הרבה יותר, היכולת להפוך אדם לחפץ בעודו בחיים. הוא חי, יש לו נפש; בכל זאת הוא חפץ. ישות מוזרה, חפץ בעל נפש; מצב מוזר מאוד עבור הנפש. מי ידע לומר עד כמה היא נאלצת, כדי להסכין עם גורלה, להימעך ולהתקפל לתוך עצמה מדי רגע ורגע? הנפש לא נבראה כדי לשכון בחפץ; כשהיא נכפפת לעשות זאת, לא נותר בה אף חלק שלא סובל אלימות."

בהמשך: הכוח לא "שייך" לאף אחד באמת; הוא מופנה כלפי מפסידים ומנצחים כאחד. האפוס היווני מלמד אותנו שבחשבון האחרון, כולנו מפסידים, כולל גיבור היצירה, אכילס, שסופג השפלות ומכאובים לכל אורכה (וזו מהות הטרגדיה).

"הכוח רומס ללא רחמים, ובאותו חוסר רחמים הוא משכר את מי שמחזיק בו, או מאמין שהוא מחזיק בו. האמת היא שאף אחד אף פעם לא באמת מחזיק בו. בני האדם לא נחלקים באיליאדה לנכבשים, עבדים ומתחננים מצד אחד, ולמפקדים ומנצחים מצד שני; ביצירה הזאת אין ולו אדם אחר שלא נאלץ, ברגע זה או אחר, להתכופף בפני הכוח."

וייל ממשיכה לתאר איך מערים הכוח על מי שמחזיק בו, והדברים האלה נשמעים כאילו נכתבו לאורה של המלחמה הנוראית שניטשת כעת בין הישראלים לפלסטינים (והנה, ההבנה שאין בה במלחמה "שלנו" דבר-מה מיוחד במינו, שאכזריותה המעורטלת שגרתית ואוניברסלית כמו עצם תולדות האדם, יש בה כדי להחזיר את הסכסוך ממחוזות המיתוס והשנאה הנצחית אל תוך ההסטוריה, אל הממשי).

"אולי כל בני האדם נידונו מלידתם לסבול אלימות, אבל ממלכת הנסיבות אוטמת את נפשנו לאמת הזאת. החזק לעולם אינו חזק לחלוטין, והחלש לעולם אינו חלש לחלוטין, אבל אף אחד משניהם לא יודע את זה. הם לא מאמינים שהם שייכים למין אחד; החלש לא מסוגל לראות את עצמו כרֵעו של החזק, וגם החזק לא רואה בו רֵעַ. זה שמחזיק בכוח נע בתוך תווך נטול התנגדות; בחומר האנושי שמקיף אותו אין דבר שיכול לנטוע בין הדחף לפעולה את המרווח הזעיר בו שוכנת המחשבה. וכשאין מקום למחשבה, אין מקום גם לצדק או למתינות. זו הסיבה שאנשים חמושים מתנהגים בגסות ובטירוף. הם קוברים את חרבם בחזהו של אויב לא חמוש שמתחנן לברכיהם; הם חוגגים את נצחונם על איש גוסס ומתארים לו איך הם מתכוונים להתעלל בגופתו; אכילס חותך את הגרון של תריסר נערים טרויאנים על מדורת הקבורה של פטרוקלוס באותה טבעיות שבה אנחנו חותכים גבעולי פרחים כדי להניח על קבר. כשהם מנצלים את הכוח שברשותם, הם לעולם לא חושדים בכך שתוצאות מעשיהם יגרמו גם להם להימעך בתורם."

ולבסוף, הדברים הנוקבים שוייל כותבת על האינרציה של המלחמה, שמאיינת כל אלטרנטיבה.

"מרגע שהמלחמה חושפת את אפשרות המוות הצפונה בכל רגע שלה, המחשבה מאבדת את היכולת לנוע מיום אחד למשנהו בלי לחלוף על פני המוות. ואז התודעה נמתחת באופן שהיא יכולה לעמוד בו זמן קצר בלבד; אבל כל שחר חדש שב ומציג את אותו כורח; וימים נערמים על ימים והופכים לשנים. בכל הימים האלה הנפש סובלת אלימות. מדי בוקר היא גודמת בעצמה את כל השאיפות, כי המחשבה לא יכולה לנוע בזמן בלי לחלוף על פני המוות. כך המלחמה מוחקת כל מושג של תכלית או מטרה, ואף את המושג של מטרות המלחמה. היא מוחקת אפילו את המחשבה לסיים את המלחמה. האפשרות של מצב אלים כל כך היא בלתי נתפסת עבור מי שלא נמצא שם; עבור מי שבפנים, הסוף למצב האלים הוא הבלתי נתפס. לפיכך לא עושים כלום כדי להביא את הסוף הזה. הזרועות אינן יכולות לחדול מלאחוז ולהשתמש בנשק מול צבא חמוש; הנפש היא שהיתה צריכה לחשוב על דרך החוצה; אבל הנפש איבדה כל יכולת למחשבה כזאת. היא שקועה לחלוטין באלימות כלפי עצמה. אצל אנשים המצויים במצב של עבדות או מלחמה, האסונות הבלתי נסבלים מתמשכים מכובד עצמם, ולפיכך נדמה מבחוץ שקל לשאתם; הם מתמשכים כיוון שחיסלו את המשאבים הנחוצים כדי להיחלץ מהם."

ישראל מלאה זומבים כאלה, מתים מהלכים שממלמלים שוב ושוב "אין עם מי לדבר" ו"אז מה אתה מציע." במילים של וייל, הסוף למצב האלים הוא בלתי נתפס, לפיכך לא עושים כלום כדי להביא את הסוף הזה. ובכל זאת, שימו לב: בלתי נתפס איננו בלתי אפשרי. הבעיה היא בתפיסה ולאו דווקא במציאות.

וייל מזכירה לנו שהאיליאדה רצופה גם רגעים של אנושיות פשוטה – רעוּת, אהבת אם לבניה, ואפילו אמפתיה של מנצח למנוצח. אולי אין צורך לומר זאת, אבל דווקא בהם מזדהרת החולשה האנושית כבעלת ערך. מנושלים מן הכוח האלים, שרומס את זולתם וגם את נפשם שלהם, גיבורי האילאדה מגלים לעצמם (ולנו, הקוראים) את הפוטנציאל המחייה והמאחה של החולשה האנושית.

"תפיסת הביטחון" חייבת להשתנות מן היסוד

הנה רצף התובנות עד כה. אנחנו חלשים בהבנת מודיעין, חלשים בתמיכה בעורף, וחלשים בזירה הבינלאומית. החולשות האלה אינן מקריות אלא אנדמיות למצב הישראלי, ומלוות אותנו עשרות שנים. בעולם אחר, עם תרבות פוליטית אחרת, עם אזרחים אחרים, אולי היה אפשר לראות בחולשות האלה עניינים מקריים, חולפים, בני-תיקון. בעולם שלנו, לעומת זאת, הן מרכיב קבע של החיים בישראל. ועל כן חובה עלינו לקחת אותן בחשבון בכל רגע ורגע ובכל ניסיון לענות על השאלה "איך נחיה כאן בביטחון?".

זאת ועוד, אנחנו חלשים בגוף ובנפש. מאות הרוגים ישראלים בעימות בודד, הטראומה של הטבח ב-7 באוקטובר שלא תיעלם בקרוב, הצלקות שנושאים החטופים וגלי ההדף בקרב משפחותיהם, עשרות אלפי העקורים שחייהם התהפכו – הישראלים משלמים מחיר כבד מאד בשמה של תפיסת ביטחון שהתמוטטה כליל. העזתים כמובן משלמים מחיר כבד פי כמה סדרי גודל. הפוסט הזה לא מתעלם מן האסון חסר-התקדים שהמיטה ישראל על רצועת עזה, אלא פשוט בוחן את המחיר שהישראלים משלמים על הפער בין תפיסת הכוח שלהם לבין המציאות.

על כך שלא נוכל "למוטט את החמאס" אני כותב כבר שנים. במקום להפנות שוב לפוסטים ישנים שלי, אפנה אתכם למאמר יסודי של אורי בר יוסף, שמסכם את קריסת תפיסת הביטחון הישראלית לאור מתקפת החמאס. בתמצית, תפיסת הביטחון הישראלית, שלא השתנתה מהותית מזה 70 שנה, מושתתת על שלושה אדנים: (1) הרתעה אפקטיבית של האויב, שנשענת על "השגת ניצחון בכל עימות ובכל רמת עצימות"; (2) התרעה איכותית, שתאפשר גיוס מהיר של צבא המילואים; (3) הכרעה מהירה, שמתחייבת מהיעדר עומק אסטרטגי בישראל ומשיתוק הכלכלה שמערכה ממושכת תחולל. התפיסה הזו ספגה מהלומות קשות כבר במלחמת יום הכיפורים ובמלחמות בלבנון, אבל ב-7 באוקטובר פשטה את הרגל לחלוטין. בר יוסף מסכם שלא היתה ולא תהיה ערובה טובה יותר לביטחון הישראלים מאשר "צמצום המוטיבציה של הצד היריב לקרוא תיגר על ישראל באמצעות קידום הסדרים מדיניים."

בכל סיבוב דמים מול עזה, כשהאבק שוכך והגופות נקברות והפצעים נחבשים, הציבור הישראלי מגלה שוב, לתדהמתו האמנזית-תמיד, שהאויב לא "הוכרע". כך יהיה גם הפעם – בתוספת צל האשמה, שלא יימחה עוד לעולם, ברצח עם. ומצד שני, מסיבוב לסיבוב אנחנו מגלים שמי שמוכרע זה בעצם אנחנו. לא כי "הפסדנו"; ישראל לא תיכחד בגלל הסיבובים האלה. אבל החיים בה נעשים יותר ויותר קשים מנשוא. זוכרים למה?

כי אנחנו חלשים. אנחנו לא תבוסתנים. אנחנו לא רוצים להיות חלשים. אנחנו גם לא מציבים את החולשה כאיזשהו אידאל נעלה – בניגוד לרטוריקת השקרים של הימין הפשיסטי. זה לא ממש מבחירה, החולשה שלנו (שמתם לב איך הימין שש למסגר חלקים מן המציאות הבלתי-רצויה בעיניו כ"בחירה שגויה"? ההומו ש"בוחר להיות הומו", העניים ש"בוחרים להתנהל באופן לא כלכלי", אזרחים ש"בוחרים להיכנע לסבל ולפחד"?). כבר למדנו אותה היטב, עשרות שנים היא נחרצת בבשרנו, וכשאנחנו אומרים שאנחנו חלשים, אנחנו מכירים יפה שזאת האמת. היא חלק אינטגרלי מאיתנו, החולשה הזאת, היא חלק מהותי ממי שאנחנו. לא נתכחש לה יותר, לא נתבייש בה.

מבט צלול וכן אל החולשה שלנו יאלץ אותנו לבחור בדרכי פעולה שלא יציבו בפני הגוף והנפש שלנו דרישות שמעל לכוחם. זה נכון ברמה האישית, כשאנחנו מוותרים על העונג המפוקפק של טיפוס מצוקים חופשי או של שחייה באוקיינוס הארקטי, וזה נכון גם מול הבחירה בין חיים ספוגי חרדה ואלימות ושכול – שהממלכה תובעת מאיתנו לשאת בחירוק שיניים, עד אין קץ – לבין חיים אחרים, שבעצם אף פעם לא נוסו כאן.

אם מערכת הביטחון לא מסוגלת לספק התרעה מספיק מהירה שתאפשר להגן על יישובי הגבול, וזו בעיה כרונית ולא חולפת; אם המדינה לא מסוגלת להקים תשתיות הגנה ותמיכה אמינות בעורף, וזו בעיה כרונית ולא חולפת; אם ישראל שוקעת עוד ועוד למעמד של מדינה שנואה ומבודדת, וזו בעיה כרונית ולא חולפת; המסקנה המתבקשת היא שתפיסת ביטחון שנשענת על התרעה מהירה, עורף עמיד וגיבוי בינלאומי צריכה לעבור מן העולם. יתירה מזאת: לא רק שתפיסת הביטחון הישראלית כושלת בהבנת המגבלות האובייקטיביות שבתוכן היא מחוייבת לפעול – היא למעשה מעמיקה ומנציחה אותן, וכך שוקעת עמוק יותר לבור שהיא כרתה. עשרות שנים של קיבעון במודל הרתעה צבאי, המבוסס יותר ויותר על ביג דאטה וטכנולוגיה מתקדמת, ביצרו את הקונספציה שדבר לא נעלם מעינינו בצד השני. עשרות שנים של ניהול צבאי של הסכסוך ניפחו את תקציב הביטחון לממדים מפלצתיים, וחייבו הסטת תקציבים משירותים ציבוריים בסיסיים, שהחלישה את העורף (באופן לא מפתיע, צה"ל כבר ניצל את המלחמה הנוכחית לדרוש הכפלה של תקציבו לארבע השנים הקרובות). ועשרות שנים של כיבוש וכתישה של הפלסטינים גזרו על ישראל נידוי בינלאומי שתוצאותיו ניכרות יותר ויותר. ביג סקסס, כמו שאומרים. 

יחד עם תפיסת הביטחון צריכה לעבור מן העולם גם סוללת התירוצים המוכרת: "היינו יכולים להכריע אותם הפעם אלמלא האו"ם/ארה"ב/הסמול/בג"ץ/<הכנס אשם תורן> לא היו עוצרים אותנו". בעולם הדמיוני של ישראל גיבורת-העל אין שום מגבלות אובייקטיביות על הכוח; העולם כולו הוא חומר לישה נטול כל התנגדות לעוצמת הרצון הציוני. באותו עולם דמיוני, עצם ההכרזה על מיטוט החמאס כבר היא מתחילה למוטט אותו. כמה אלופים במיל' כבר מטפטפים שהחמאס לא יושמד, ולמעשה המנגנון האזרחי שלו ישתלב בניהול עזה ביום שאחרי. אפילו הפרשנים מתחילים להבין שזו היתה הבטחת שווא, והאמריקאים מפקפקים שישראל מסוגלת לכך. היא לא. צפו בקרוב בגל של מתפכחים בנוסח "תמיד אמרנו שאת החמאס אי אפשר להשמיד". 

בעולם הפנטזיה של הכוח הציוני דרוש מלל בלתי פוסק כדי לכסות, לעמעם ולהשכיח את כאבי הגוף והנפש של כל כך הרבה אנשים כאן. מכונת רעש עצומת ממדים – מצרחני הקואליציה, דרך קשקשני האולפנים ועד לכותרות הממוחזרות לאין קץ – ממוקדת במטרה עליונה אחת: להשתיק את הקול הפנימי שלנו. יכוונו אותנו אל המחשבה "הנכונה" (כותרות בנוסח "הצביעות של האו"ם"), ירחיקו אותנו מן הרגש "הלא נכון" ("הסרטון הוא 'טרור פסיכולוגי', אל תצפו בו!"), ובלבד שלא ניוותר לרגע לבד, עם מחשבותינו ורגשותינו. עם הכאב והזעם והתסכול ותחושת האין-אונים.

המון כוח שנועד להסתיר המון חולשה.

יש פירוש נקי יותר, נחוץ יותר, למושג "כוח". פירוש שקושר את הכוח אל האמת. כוח זה לעמוד באומץ מול עצמך – או מול המדינה שלך – ולזהות את אזורי החולשה שלך. לא לברוח מהם, להיפך, להעמיק את ההיכרות איתם, להיות אינטימיים איתם, ממש להתיידד. אחרי שנים של התכחשות, זה מגיע להם ולנו.

כוח זה להודות שבמובן ידוע, כבר הפסדנו לחמאס, גם אם נחסל את כל מנהיגיו. ממש כשם שישראלים רבים מאד יודעים שבמלחמת יום הכיפורים ישראל הפסידה, למרות שבסוף "ניצחה". אין כאן סתירה עבור מי שמבחין, כפי שצריך, בין האדם הפרטי לבין הממלכה. תכריז זו מה שתכריז, איך זה יחזיר את כל ההרוגים, איך זה ישקם את הפצועים, הקהילות שנחרבו?

כוח זה לפנות מקום לאבל אמיתי ולא לרתום אותו מיידית לפנטזיית נקמה מטורפת. כוח זה לומר טעינו בגדול, טעינו בתפיסת הביטחון, בבחירת ההנהגה, טעינו כשלקחנו כמובן מאליו שיש כאן "מדינה" שאכפת לה מאיתנו. כוח זה להעמיד את האמת מעל האידאולוגיה, להבין שכוח עודף לא יפתור בעיות שכוח עודף יצר. כוח זה לדעת שאנחנו חלשים. ואז לפעול מתוך ההבנה הזאת ולא נגדה.

כרוניקה של בגידת הממלכה באזרחיה; הקונספירציה שתרדוף אותנו; ומחשבות על היום שאחרי

[גרסת אודיו של הפוסט עלתה כאן]

הקדמה

כעת, כשאני כותב את המילים האלה, עשרות אלפי חיילים עומדים בפתח עזה ומחכים לפקודה "קדימה!". ידיי רועדות, נשימתי לא סדירה. אני לא מצליח לדמיין שום סוף טוב. החטופים הישראלים כבר הוכרזו כ"נזק אגבי"; הלב מתפלץ לאדישות של ההנהגה לגורלם, אותה הנהגה שאשמה בחטיפתם. הלב מתפלץ ממחזות הטבח ברעים, בבארי, בכפר עזה. הלב מתפלץ מכמות ההרוגים בעזה – נכון לרגע זה, 2,750 הרוגים, כמחציתם נשים וילדים [עדכון מן ה-11.11: המספרים זינקו ליותר מ-11,000 הרוגים, קרוב ל-70% מהם נשים וילדים; 4,500 ילדים הרוגים]. והלב מסרב לדמיין את מה שעוד יתחולל.

זה לא זמן לכתוב, אמרתי לעצמי לאורך כל השבוע הראשון של המלחמה, בעודי אוסף את החומרים ומשווה ומנסח וכותב ומוחק ועורך, זה לא זמן לקרוא. זה הזמן של הדם הזועק מן האדמה, זמן הנקמה, זמן העיניים הסומות משברון הלב. אז למה אני כותב? למי?

אין לי תשובות. לא בשביל לשכנע. מילים כבר לא משכנעות אף אחד בארץ הזאת. זה קרה לפני כמה שנים. לקח לי קצת זמן להבין את זה כאן בבלוג, וכשהבנתי, החלטתי להפסיק לכתוב בו על הסכסוך ועל פוליטיקה. ממילא הבחנתי שאני חוזר על עצמי, מצטט את עצמי, זה נהיה מביך.

ועדיין, בזמן שהשתתקתי, המערך שכבר זכה לכינוי "מכונת הרעל" רק העלה את הטורים כל הזמן. כמויות הפייק היו מעל ומעבר למה שאפשר להתמודד בו בבלוג, זירת המאבק עברה להתכתשויות הזריזות של הטוויטר, וגם שם, נדמה היה שהשיטפון ממית כל יכולת השתהות, מחשבה שנייה, בדיקה שלישית, הוצאת מסקנות.

ב-7 באוקטובר, כמעט במקביל לפלישת החמאס לישראל, פלש גל עכור של תיאוריות קונספירציה לרשת. האפקט המיידי שלו, בדיוק כמתוכנן, היה להסיט את האש מן האשמים העיקריים בקריסת ההגנה ורשתות הביטחון החברתיות בישראל. ממדי הקריסה היו כה אדירים, שנדרש גל אדיר, שווה בעוצמתו, של דיסאינפורמציה ורעל כדי להקהות את הביקורת, לטרוף את קלפי השיח הפוליטי, להותיר את כולם מבולבלים ואובדי עצות. בצל השכול וההלם, זה לא היה קשה.

חשתי צורך אישי עז לסדר לעצמי את התמונה. לכתוב כרוניקה של השבוע הראשון לפחות, מדויקת וממוסמכת ככל שניתן, עם עומק ארכיוני והיסטורי מעבר לתמונה הדו-ממדית שנשקפת באולפנים. שם הכל הרי נראה כדרמה שנשלטת בידי כוחות קמאיים ושרירותיים, החורגים מכל היגיון.

ניסיתי למצוא היגיון, דווקא בזמן שמחול השדים שמסביב שאג באוזניי שאין שום היגיון.

ועוד ידעתי, שכל יום שעובר מביא איתו עוד גל של דיסאינפורמציה. כל יום יביא איתו עוד הרוגים ופצועים, הנפש הדואבת לא תתעכב על עובדות, על מה קדם למה, על שרשראות סיבתיות. ויהיו מי שיעזרו לה לשכוח, להעלים את המציאות שקדמה לאסון, כדי לסמן אשמים נוחים; "בוגדים". מה שיסופר בהמשך הוא צילום של תמונת מצב, 9 ימים לתוך המלחמה. ההתחלה עדיין טרייה בזיכרון אבל עדיין לא מבוארת, מנותקת מהקשר; וכבר שיטפון התעמולה מטשטש את קווי המתאר שלה, עוד רגע ותימחה מזכרוננו. לפני הכל, הפוסט הזה כאן כדי להעיד (to bear witness). כך היו הדברים, כך הם התגלגלו עד כאן. וזה לא היה במקרה.

הוא יעמוד כאן, הפוסט הארוך הזה, שלא נכתב ביום ולא מיועד להיקרא ביום, וספק אם ייקרא עד סופו בכלל, לשימוש עתידי ("ולמה הפוסטים שלך כל כך ארוכים?", הנה התשובה). תוכלו לחזור אליו או להפנות אליו כשתסדירו את הנשימה. אין מה למהר בכלל; האסון הרי לא הולך לשום מקום. את הסיפור שלנו, הסיפור האמיתי, ניאלץ לשוב ולגלות, לשוב ולדובב. זהו הסיפור הנשתק בעולם.

כמה מילים על מבנה הפוסט. החלק הראשון פורש שרשרת מחדלים שהתגלו עם תחילת המלחמה. לא בדיוק המחדלים שתפסו את מלוא תשומת הלב בתקשורת, וגם אלה שדובר בהם יוצגו כאן בפרספקטיבה שונה. החלק השני מתאר את ההתלכדות הרעילה בין שיח הקונספירציות שגואה בישראל מאז תקופת הקורונה לבין קדחת סימון הבוגדים תחת הימין הפשיסטי (עם ביקור אורחת של נעמי קליין). החלק השלישי מגיע לשאלת "אז מה אתה מציע?". גם בו, אתרכז בפירוק כמה מהשקרים המרכזיים שמונעים, הלכה למעשה, דיון אמיתי בשאלה הזאת. החלק הרביעי והאחרון יצביע על קומץ נקודות אור, שמפיחות בי תקווה, גם בעת החשוכה הזאת. לאורך הדרך כולה, הקודרת והעגומה, שיבצתי ראיונות עם גיבורי השעה שלי – אנשים מעוטף עזה שאיבדו את היקר מכל, ועדיין שמרו על צלם אנוש, והם קוראים בקול צלול: די להרג, די למעגל הדמים. הם יודעים, מבשרם הם יודעים, ולהם אף אחד לא יאמר "קל לכם לדבר, אתם שם הרחק מקו האש, מוגנים בבית הקפה שלכם ברמת השרון". עדותם האישית מכריעה אלף גנרלים שמצעידים דור חדש וטרי אל הטראומה של חייו.

* * *

מעוז ינון מנתיב העשרה, ששני הוריו נרצחו בידי החמאס: "(בדמעות) אני לא בוכה על ההורים שלי, אני בוכה על אלו שיאבדו את חייהם במלחמה הזאת. אנחנו חייבים לעצור את המלחמה… במשפחה שלי, אנחנו לא מבקשים נקמה. נקמה תוביל לעוד סבל ולעוד הרוגים… אני חושש לחיילים, לאזרחים, בשני הצדדים… זאת הסיבה שהיה לי כל כך חשוב, ברגע הקשה מאד הזה, להגיע לראיון הזה ולזעוק לעולם: עיצרו את המלחמה."

https://twitter.com/helenachumphrey/status/1713747777195307130

* * *

מחדל 1: צה"ל מבטל את אבטחת יישובי העוטף

איפה להתחיל? אולי בספטמבר 2013, אז מתקבלת ההחלטה בצה"ל לבטל את השמירה ב-22 יישובים בצפון ובדרום. כך נפתחת הידיעה: "צה"ל החליט לבטל את הצבת החיילים לאבטחת יישובים בגבול הצפון ובגבול הדרום. אבטחת ההתנחלויות בגדה המערבית תימשך כרגיל."

פתיחה סמלית. שר הביטחון הוא משה יעלון, אביר המתנחלים, מי שקבע כי "יש לעקור את השימוש במינוח 'מאחז בלתי חוקי'". אבטחת ההתנחלויות נמשכה כרגיל, ואבטחת יישובי העוטף בוטלה. סימן לבאות. יאיר פרג'ון, ראש המועצה בנתיב העשרה, אמר: "לא יעלה על הדעת להפקיר את יישובי הגדר ולהניח לתושבים להגן על עצמם. הפקרת יישובי עוטף עזה הינה הפקרת חיים של ממש. אנו עדיין לא חיים בעידן של שלום ואסור לנו לחכות לאסון הבא. אני בטוח שנפלה טעות בקרב מקבלי ההחלטות".

לא טעות, מדיניות.

באוגוסט 2014 מסתיים מבצע "צוק איתן", וצה"ל מחזיר את האבטחה ליישובים. לכמה זמן? ל-4 וחצי חודשים בלבד. כזכור, באותו מבצע נחשפה מערכת מנהרות עצומה שהובילה לוחמי חמאס אל תוך שטח ישראל. צה"ל ריכז מאמץ בחיסול המנהרות ושיכנע את עצמו (אבל לא את תושבי העוטף) שדי בכך כדי להגן על יישובי העוטף. בדצמבר מתקבלת ההחלטה לבטל את השמירה הצבאית בכל היישובים שמעבר לקילומטר מהגבול. שוב, ראשי המועצות מוחים: הגדר החכמה, המכשול המסיבי, עדיין רק בשלבי תכנון. כל מה שמפריד בינם לבין החמאס הוא קיר בטון. משבר האמון בין ראשי המועצות בעוטף לבין מערכת הביטחון, שהחל עוד לפני "צוק איתן" בהחלטה לקצץ בתקני הרבש"צים (החלטה שבוטלה לבסוף), רק מתעצם והולך. יו"ר צוות הביטחון של אגודת חבל שלום, מאיר קוזלובסקי, אמר אז: "גם אם ידעו על המנהרות, בסופו של דבר קיבלו החלטה לא לטפל בזה, והפכנו להיות חומת המגן האנושית. לא היתה מוכנות, לא ישבו כאן כוחות מיוחדים והמחבלים היו יכולים להפתיע אותנו. ראינו את רמת החיילות של חמאס, ואפשר רק לשער שזה היה יכול להיגמר באסון לאומי, מחדל גדול יותר מיום הכיפורים". אכן כן.

קיראו את המילים האלה שוב ושוב. תושבי העוטף ידעו. נציגיהם ידעו. הם התריעו. אבל כל האזהרות התנפצו על קיר ההיבריס הצה"לי.

בינואר 2015 כוחות האבטחה עוזבים את ישובי העוטף. תושבת עין השלושה תמהה: "לפני המבצע לא ידענו כמה המצב לא טוב, אז לא ראינו את החשיבות של חיילים בקיבוץ בזמן אמת. אבל אחרי כל מה שקרה בקיץ לא ברור לנו איך לוקחים מכאן את החיילים." צעדת מחאה של תושבי העוטף לכיוון הגבול נקטעת בידי צה"ל; מי שצילם את הצעדה ב-2015, כמו גם את חדירת לוחמי החמאס ב-7 באוקטובר 2023, היה צלם YNET רועי עידן, שנרצח יחד עם אשתו, זמן קצר אחרי שתיעד את הפלישה.

ועוד שתי התבטאויות מהדהדות, מאותם ימים של מאבק אזרחי שכשל באופן טראגי. נציגי התושבים הגיעו עד ועדת חוץ וביטחון כדי לנסות להעביר את רוע הגזירה ולשמור על האבטחה. במהלך הדיון מטיח ח"כ מוטי יוגב מן "הבית היהודי" בתושב העוטף: "תמכת בהתנתקות – אכלת אותה". יוגב הוא תושב ההתנחלות האלימה דולב, שהשתלטה באמצעות צווי תפיסה על אדמות אדמות פלסטיניות פרטיות, ששולחת גרורות פולשניות לכל עבריה, ובתמורה לכל זאת מקבלת מן המדינה כביש עוקף פרטי לקיצור הנסיעה לירושלים. מוטי ("להרים כף 9-D על בית המשפט העליון") יוגב יודע שהוא יכול לומר ולעשות ככל העולה על רוחו מבלי שהוא יאכל אותה; הוא הרי בן למגזר הנבחר.

ההתבטאות השניה מאותם ימים שיש להזכיר, שוב ושוב, נרשמה מפיו של תא"ל איתי וירוב, מפקד אוגדת עזה, בשיחה סגורה שקיים עם תושבי נחל עוז בניסיון לפייס את זעמם על ביטול האבטחה ביישובים. ברגע נדיר של גילוי לב אמר להם וירוב כך:

"טוב שלא הכרענו את חמאס. אני רואה מה קורה היום בסיני. טוב שפראי האדם האלה יישארו בסיני ויתמודדו עם הצבא המצרי ואנו נתמודד עם מי שמולנו. בסופו של דבר, אחרי המלחמה רצינו לראות את חמאס נשאר באותו מקום. התרסקות הרצועה יכולה להביא אותנו למקומות גרועים. האלטרנטיבות לשלטון חמאס ולשלטון הצבאי בעזה הן גרועות יותר".

כלומר, כבר ב-2014 שוררת בצה"ל ההבנה האסטרטגית שעדיף החמאס על פני דאע"ש. אפשר לנחש שהבנה זו נקנתה בדמים; שהרי מי אם לא ישראל עודדה בשנות ה-80' וה-90' את תנועת אל־מוג'מע אל־איסלאמי שהקים השייח אחמד יאסין, שממנה צמח חמאס, על חשבון אש"ף. ד"ר מחמוד א־זהאר, מהמנהיגים המיליטנטים של התנועה, אף ביקר בלשכת שר הביטחון יצחק רבין. לימים התלכדה התפיסה הזאת עם ההעדפה של ממשלות הימין להתמודד מול הקנאים של החמאס מאשר מול המתונים של הרש"פ (נתניהו: "מי שרוצה לסכל הקמה של מדינה פלסטינית צריך לתמוך בחיזוק חמאס ובהעברת כסף לחמאס, זה חלק מהאסטרטגיה שלנו; סמוטריץ': "החמאס הוא נכס").

אבל האמירה הנוקבת יותר של תא"ל וירוב באותה שיחה סגורה היתה זאת:

"הקצין הבכיר הודה עם זאת כי לא קיימת יכולת הרתעה אמיתית אל מול תושבי עזה. 'להרתיע מישהו בסג'עייה זו יומרנות, שלא נאמר יהירות גדולה', אמר וירוב. 'עזה היא טרגדיה גדולה. אין לה שום עתודות של משאבים. אין לה כלום. זו מורכבות עוד יותר גדולה. אם אין יכולת להרתיע, אני אומר באמירה מפוכחת ככל הניתן – המלחמה הזאת היא לא מלחמה מרתיעה. עשרות אלפי הבתים שהתקרה שלהם מודבקת לרצפה ועשרות הרחובות שהרכבים לא יכולים לעבור בהם – לא בטוח שכל אלה ירתיעו את העזתים."

מזכיר לכם משהו? אולי נאום של מצביא צבאי אחר בנחל עוז, 67 שנים לפני כן?

"אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם… לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי."

כמו משה דיין בהספדו לרועי רוטברג, כך גם איתי וירוב הבין שיש משהו עמוק ומושרש במלחמה שלנו עם עזה. משהו שאין לו פיתרון צבאי קל. וירוב גם העז לומר דברים שרק בשמאל הרדיקלי אנשים (למשל, אני) חוזרים ואומרים: אין הרתעה צבאית בדרום. מצד שני, לוירוב אין את שיעור הקומה של דיין שמאפשר לו לקחת אחריות מלאה על הפקרת תושבי הדרום לחיים של אימה ושכול. הוא ממלמל משהו בהמשך על "מערכה סיכולית" כפרס ניחומים אחרי שהרתעה אמיתית נזנחה. אין הרתעה צבאית מול עזה.

מה שהופך את הפקרת היישובים לנפשעת עוד יותר. כי לאמיתו של דבר, גם כיתות אבטחה של חיילים סדירים לא היו מסוגלות לעצור את השיטפון של לוחמי החמאס ב-7 באוקטובר. ומכאן משתמעת מסקנה מזעזעת: ישראל לא יכולה באמת להבטיח את שלומם של תושבי עוטף עזה כל עוד היא נעולה על אסטרטגיה צבאית מול עזה. עוד אשוב לנקודה הזאת בהמשך.

* * *

יעקב ארגמני, אבא של החטופה נעה ארגמני: "נעשה שלום עם השכנים שלנו, בכל דרך שהיא…. אני רוצה שכל השבויים יחזרו, ויהיה שלום, ודי. די עם המלחמות, די עם כל מה שאנחנו רואים, די, די, די. נפעיל את הרגש… גם להם (לחמאס) יש חללים, וגם להם יש שבויים, וגם להם יש אמהות שבוכות… אנחנו שני עמים לאבא אחד. בואו בבקשה נעשה שלום, אבל שלום אמיתי."

https://twitter.com/kann_news/status/1711241800604602809

* * *

מחדל 2: הטכנולוגיה תשמור עלינו מכל משמר

"טרקטורוני 'יגואר' אוטונומיים שמפטרלים ויורים בפקודה מרחוק, רחפני 'צור' שמבצעים פתיחות ציר סמוך לגדר הכפולה, סנסורים מתוחכמים שאוספים מודיעין אקוסטי, ומכשול אימתני לאורך עשרות קילומטרים, מעל הקרקע ועמוק מתחתיה." הפרשן הצבאי של "ידיעות אחרונות", אלכס פישמן, כותב מאופק בדרך כלל, יצא מגדרו, ליטרלי מהגדר החכמה, כשחשף בפני קוראיו את היקף הפרוייקט שהיה אמור, אחת ולתמיד, למנוע הרמטית חדירות מעזה. ההתלהבות היתה מסוג מוכר, נקרא לו "טכנו-פטישיזם": התפעמות מחידושים טכנולוגים מעצם היותם כאלה ולאו דווקא משום שיעילותם הוכחה, או עדיפותם על פתרונות לא טכנולוגיים הוכחה, או שמישהו טרח לבדוק אם הם אינם מעוררים בעיות חדשות ובלתי צפויות, ונגועים בנקודות תורפה שההתמודדות איתם מערימה קשיים שאינם שווים את הרווח אשר הושג באמצעות החידושים.

הצבא כולו מתיישר עם רוח הזמן ועובר הייטקיזציה/דיגיטציה/סייבריזציה כל הזמן. לפני חמש שנים תיארתי בהרחבה את עשרות הפרוייקטים האלה שהוטמעו בצה"ל, וניתחתי את הסיבות לפריחתם: סיבות כלכליות (חוזים בהיקף של מיליוני שקלים לחברות נשק וציוד אלקטרוני), ובעיקר, סיבות אסטרטגיות – הענקת מרחב תמרון לפעולות צבאיות מתמשכות עם סיכון מינימלי לחיילים, שהורחקו מזירת הקרב המדממת באמצעות זרוע השליטה הטכנולוגית. כל זה הופך את השלום, או סתם הידברות לצורך הורדת הלהבות, לעניין לא משתלם.

ובכן, הפרק הזה בקדחת המיגון עלה לנו 3.5 מיליארד שקלים, וב-7 באוקטובר הוא התפורר כאבק: רחפנים זולים וטרקטורונים מעופפים שמו ללעג את טובי המהנדסים של רפא"ל. האם הלקח יילמד? ספק רב. למעשה, אני משוכנע שבשעות אלה ממש שוקדים אותם מהנדסים מסורים על "שכבת ההגנה האווירית" החדשה, זו שתגן עלינו הרמטית מפני רחפנים וטרקטורונים מעופפים. צפו לשמוע את המילה "לייזר" נישאת בקול רוטט בחודשים הקרובים. עוד 3-4 מיליארד שקלים, עוד עשרות חוזים שמנים לתעשייה, גזירת סרט חגיגית – והופ, שוב אנחנו מוכנים למלחמה. הקודמת. זו שהיתה.

מהי קדחת המיגון אם לא ביטוי להיעדר הרתעה? בפוסט אחר מאותה תקופה כתבתי כך:

"מי צריך להגן על עצמו יותר ויותר? מי שלא מצליח להרתיע את אויבו מהתקפה. ישראל משתבחת בגרון ניחר בעליונות הטכנולוגית שלה בשדה הקרב, עליונות שנרתמת בעשור האחרון בייחוד לפרוייקטים אדירים של מיגון וגידור וניטור וסיכול. אבל במבט מן הצד ברור שהצורך הגובר והולך בפרוייקטים האלה הוא מדד מדוייק למפלס החרדה הלאומית: ההרתעה לא עובדת, ולכן צריך מיגון וסיכול. יש יחס הפוך בין האפקטיביות של ההרתעה לבין האפקטיביות של המיגון. הרתעה נשענת על הבאת האויב להבנה שכל פעולה אלימה מצידו תיענה בתגובה חריפה וכואבת הרבה יותר, שלא תשתלם לו. לעומת זאת, מיגון וסיכול הן אסטרטגיות "תבוסתניות" יותר. הן כבר מניחות מראש שהאויב לא הורתע ולכן יש להתגונן מפני מכתו."

מחדל 3: הגדודים שומרים על הפורעים בגדה

עיקר הדברים ידועים כבר כעת. 23 גדודי צה"ל פרוסים בגדה המערבית. 50 גדודי מילואים נקראו כבר פעם שנייה לשירות מילואים בגדה השנה. כל מאחז לא חוקי מקבל פלוגת אבטחה. וזאת רק השגרה. ב-5 באוקטובר, יומיים לפני מתקפת החמאס, שוב ארגנו המתנחלים עלייה לקבר יוסף. כל עלייה כזאת כרוכה באבטחה מסיבית של צה"ל וחיכוכים ודאיים עם תושבי שכם, שהתהלוכות משתקות את עירם לחלוטין. תמיד יש פצועים, לפעמים גם הרוגים. את המתנחלים המחיר הזה לא מעניין. מעל 3,000 מתפללים פקדו את קבר יוסף ב-5 באוקטובר, וצה"ל הקצה 3 גדודים כדי לאבטח אותם.

וכמובן, באותו יום, ה-5 באוקטובר, חגיגות הסוכה הראוותניות של ח"כ צבי סוכות על הכביש הראשי של חווארה, כשתושביה סגורים ומסוגרים בבתיהם, וכוח מפלצתי של 26 גדודים (על פי אלוף עמוס ידלין) נשלח לאבטח את חבריו של סוכות ואת הגזרה כולה שהחלה לבעור.

גורם המודיעין המצרי, שהעביר את הידיעה על "משהו גדול" שעומד לקרות בעזה 10 ימים לפני המתקפה, סיפר ששר המודיעין המצרי "נדהם מהאדישות" שהפגינו בישראל. התגובה הישראלית היתה שצה"ל וכוחות הביטחון "שקועים" בהתמודדות עם הערים ביהודה ושומרון שמהן מופעל טרור נגד ישראל.

פלא שלא נשארו חיילים בעוטף עזה?

מחדל 4: השיטפון היהודי באל-אקצא

"שיא חדש: 5,323 יהודים עלו להר-הבית בסוכות", הכריזו הכותרות בחגיגיות בומבסטית, כמו תזמורת טרומבונים על הטיטאניק דקות לפני שקיעתה, ב-6 באוקטובר. בשעה שעולי הרגל התקדשו לחג כהרגלם ביריקות על נוצרים בעיר העתיקה, משרד החוץ הירדני הוציא הודעת מחאה רשמית לישראל. הפרת הסטטוס-קוו חיממה עוד יותר את "הצעירים המורדים" בגדר עזה, והארגון הזהיר: "כל יכולותינו יוקרבו למען מסגד אל-אקצא".

לכאורה, אזהרות ששמענו מאות פעמים מן החמאס, ואף פעם לא ראינו אחריהן מתקפה כזאת. ובכל זאת, מי שעקב מקרוב אחרי הדינמיקה, כמו ניר חסון, הזהיר (ב-2 באוקטובר): "מבעד לתמונות החגיגיות מירושלים יש מציאות נפיצה, שעלולה להתלקח בכל רגע." היריקות על הנוצרים, האלימות של שוטרות מג"ב כלפי מוסלמיות, הרחקת צעירים פלסטינים מן ההר כדי להבטיח את תפילת היהודים – כל אלה היו סימנים מבשרי רע. וביחד היו הגפרור שהצית את "סופת אל-אקצא", שם מדויק יותר למלחמה הנוכחית מאשר "חרבות ברזל".

אין כל ספק שחמאס תיכנן את המבצע חודשים ארוכים קודם לכן. ויחד עם זאת, אין כל ספק שהוא גם חיכה לשעת כושר מתאימה – פרובוקציה יהודית בוטה בהר הבית כדי להוציא אותה לפועל. כמו תמיד, הקיצוניים בשני הצדדים משחקים זה לידי זה; בסך הכל הם באותו צד.

אנשים נאורים בשני הצדדים יזקפו גבה, ובצדק, על הטענה שסידורי תפילה בהר הבית הם עילה לגיטימית להכרזת מלחמה. כמה טוב היה לחיות בעולם אידאלי שבו חופש הפולחן לכל הדתות מובן מאליו, שאין צורך בכלל לדון בו או להגן עליו בשוטרים חמושים. רק שהעולם המדמם של הר הבית רחוק מאד מן האידאל. ומה שידוע היטב לכל הצדדים, מזה שישה עשורים כמעט, הוא שהמצב הכי פחות נפיץ, הכי רגוע לכולם, הוא זה של הסטטוס קוו. הסטטוס קוו הזה הוא תוצר אבולוציוני שהתעצב במרוצת השנים בדיונים בין משטרת ישראל, עיריית ירושלים והווקף המוסלמי. רק שהחל משנות ה-90' ישראל הרחיבה משמעותית את מספר המתפללים היהודים שמורשים לעלות להר, כולל בימי חג מוסלמיים, ובמקביל הגבילה את כניסת המוסלמים. המהלכים האלה נעשו באופן חד-צדדי בידי ממשלות ימין, בהובלת פירומנים מוכרים כאריאל שרון ואיתמר בן גביר.

התנהלות ישראל בהר-הבית מקבילה לחלוטין להתנהלותה מול רצועת עזה: מתקופה של הידברות, גם אם טכנית ופרקטית ולא ברמה המדינית, שבה מושגות הסכמות שאפשר לחיות איתן, לתקופה מתמשכת והולכת של הכתבה כוחנית וחד-צדדית של ישראל איך יתנהלו הדברים (מה ייכנס לרצועה ומתי, מי יעלה להר ומתי).

כמובן, מי שהכוח בידיו תמיד יכול להכתיב. בהדרגה הוא גם יכול להשתכנע שזה עובד – לא להקשיב לטרוניות הצד השני, לשכוח לפעמים שיש שם בני אדם עם צרכים דומים לשלו. אפשר להתנהל ככה תקופה לא קצרה. יש רק בעיה אחת: כשמפסיקים להקשיב לצד השני, מחמיצים גם את העלבון והזעם הגואים, המבעבעים מתחת לפני השטח עד לנקודת ההתפרצות, שתמיד תופסת אותנו מופתעים.

מגה מחדל 5: שקר ההרתעה הצבאית

בשלב הזה אפשר להוסיף ולערום שורת מחדלים צבאיים: המחדל המודיעיני, המחדל המבצעי, המחדל הלוגיסטי, וכיוב'. אלה כבר מתחילים להתבהר בתקשורת הישראלית ולהערכתי יתפסו את עיקר תשומת הלב בחודשים הקרובים. בדיוק משום כך אני אדלג עליהם למחדל הרבה יותר יסודי; בעוד שהעיסוק במחדלים הצבאיים מניח כמובן מאליו שכל ההתייחסות לעזה צריכה להיות צבאית, המחדל שעליו אדבר מערער על ההנחה הזאת. הסיכוי שתיתקלו בדיון כן ופתוח עליו בתקשורת אפסי.

נקודת הפתיחה שלי צריכה להיות מובנת מאליה ובכל זאת, הניסיון מלמד שאי אפשר לחזור עליה מספיק: אין הרתעה צבאית בדרום. אין הרתעה צבאית בדרום. אין הרתעה צבאית בדרום.

הו, כמה כתבתי על עזה. כל המבצעים, וההסלמות, והפלישות, והמצור, ופשעי המלחמה. הארכיון גדוש. במשפט "אין הרתעה צבאית בדרום" השתמשתי אולי עשרות פעמים. בתקופות מסוימות אפשר היה להיווכח שישראל מתמרנת את ההסלמה בדרום על מנת לסכל אחדות (אש"ף-חמאס) פלסטינית. נתליתי באילנות גבוהים – הפרשן אמיר אורן, תא"ל איתי וירוב שהוזכר כבר קודם, תא"ל דב תמרי, שמערער מן היסוד על מושג ההרתעה הצבאית של ישראל, ואפשר לצטט עוד ועוד מומחים. הנה דברים שכתב ד"ר מתי שטיינברג, חוקר של הלאומיות הפלסטינית והפונדמנטליזם האיסאלמי, אחרי מבצע "שומר החומות":

"בדימוי ההרתעה של חמאס לגבי ישראל חוברים שני שיקולים: לגבי רצועת עזה הגיע חמאס לנקודה ש'אין לו מה להפסיד'. בנקודה זו, שאיננה מתמטית אלא פסיכולוגית, חדלים להשפיע הנזק החומרי והאבדות בנפש, גם אם הם יחמירו. זאת משום שהנזק החומרי חדל בנקודה זאת להשפיע על גידול תחושות הכאב. גידול הנזק מגיע לרוויה ואיננו מסב גידול בכאב. זו נקודת האדישות לכאב (על פי מחקרם של כהנמן וטברסקי). אין די בשיפור כלכלי או בהבטחה לשיפור כזה כדי ליצור תחושה שיש מה להפסיד כל עוד נתונה האוכלוסייה לכיבוש או כפופה לתכתיב זר – 'לא על הלחם לבדו יחיה האדם'. בהעדר אפשרות נוספת שנותנת מענה לצורך הלאומי הקיבוצי בדמות עצמאות וריבונות, אין הרתעה.  לכך מצטרף השיקול השני של 'מה שיש להרוויח' ברמה האסטרטגית, כפי שהראיתי לעיל. צירוף זה של 'אין מה להפסיד' עם 'יש מה להרוויח' מחולל פיחות רב בהרתעה הישראלית."

ראו נא: כשפרשן ישראלי מעמיד את עצמו, באופן נפשי, במקומו של הצד הפלסטיני, ולוקח בחשבון את "תחושות הכאב" שלו, הוא עשוי להגיע למסקנות שונות בתכלית מאלה שמומטרות עלינו באופן תבניתי ומעגלי מפיהם של בטחוניסטים גנריים באולפנים.

כמה מבצעים כבר היו בעזה מאז עליית החמאס לשלטון? אני ספרתי 12: גשם ראשון (2005), גשמי קיץ (2006), חורף חם (2008), עופרת יצוקה (2008-9), הד חוזר (2012), עמוד ענן (2012), צוק איתן (2014), חגורה שחורה (2019), שומר החומות (2021), עלות השחר (2022), מגן וחץ (2023), חרבות ברזל (2023). עליהם יש להוסיף את העימותים האלימים בגדר בשנים 2018-2021 ("צעדת השיבה הגדולה"), שגבו את חייהם של 316 פלסטינים והותירו כ-20 אלף פצועים בעזה. כמה עזתים בסך הכל ישראל הרגה בעזה? על פי נתוני "בצלם", מאז שנת 2000 ישראל הרגה כמעט 8,000 תושבים בעזה, מחציתם לפחות בלתי מעורבים בלחימה. אלה הנתונים לפני "סופת אל-אקצא", שנכון לשעת כתיבת השורות האלה גבתה את חייהם של קרוב ל-3,000 פלסטינים.

האם אובדן חייהם של 8,000 פלסטינים הרתיע באיזשהו אופן את מתכנני "סופת אל-אקצא" מהוצאת מתקפתם לפועל? האם עשרות אלפי הפצועים ומאות אלפי הבתים שנהרסו במרוצת השנים גרמו להם להרהר פעמיים לפני המתקפה הקטלנית? האם לוחמי החמאס ידעו שלא יחזרו בחיים, ואם כן, האם זה גרע במשהו מנחישותם?

אלה שאלות רטוריות. קראו את הסקירה האחרונה של "גישה" על החיים בעזה, מציאות יומיומית מחרידה של 2.2 מיליון איש, עם שעות ספורות בלבד של חשמל ביממה, היעדר מים נקיים לשתיה, אבטלה של למעלה מ-80%, מקום שהאו"ם צפה שכבר ב-2020 לא יהיה ראוי למגורי אדם.

בפי הישראלים יש תשובה מוכנה לכך: הם בחרו בחמאס, בעיה שלהם. תשובה קלה מאד, ששוב מסיטה את הדיון (כן בחרו או לא בחרו, הם במצב שאין להם מה להפסיד, ואנחנו נושאים במחיר נקמתו של מי שאין לו מה להפסיד). הישראלים בחרו בנתניהו ובסמוטריץ' ובשמחה רוטמן; האם הם מגיעים לנו? אולי לחלקנו, אבל בטח לא לחלק ניכר שלא הצביע להם. הדברים נכונים עוד יותר תחת המשטר הרודני של החמאס, שמשתיק באכזריות כל אופוזיציה. התלונה השכיחה של הישראלים "למה הם תומכים בחמאס?" משקפת קהות וחוסר הבנה (במקרה הטוב) של יכולת השפעתה של החברה האזרחית על שלטן רודני. כיוון שאנו הישראלים כבר נמצאים בשלבים הראשונים של משטר כזה, אולי בשלה העת להעריך מחדש את התלונה הזאת נגד העזתים. לנו ולהם יש יותר מן המשותף ממה שנדמה לנו.

כך או כך, חלק ניכר מן הסבל העזתי נובע ישירות מן המצור, המגבלות על הכנסת סחורות לעזה, חיסול ענף הדיג באמצעות מגבלות השיט, מדיניות "הבידול" בינה לבין הגדה המערבית, שיבוש מערכות הבריאות ומניעת טיפולים רפואיים.

ושוב, הישראלים יודעים לדקלם יפה הנמקות "בטחוניות" לכל אחת מן המגבלות האלה. מה שהם לא תופסים זה שכל עוד ישראל תמשיך להתבונן בכל הבטי החיים של עזה דרך משקפי הבטחון ותו לא – כל בקשה ליציאה, כל רישיון ייצוא או ייבוא, כל שדה חקלאי שבמקרה נמצא סמוך לגדר – העזתים ימשיכו לחוות את חייהם כאסירים בכלא, העולם ימשיך לראות בעזה את "הכלא הפתוח הגדול בעולם", והטענה ש"יצאנו מעזה, הנחנו אותם לנפשם והם בתמורה תוקפים אותנו" תיתפס בדיוק כמו מה שהיא: קשקוש תעמולתי נבוב.

שיטוט ברשתות החברתיות חושף את הפיתרון הסופי החביב על מספר לא קטן של ישראלים: למחוק את עזה לגמרי. עכשיו זה הזמן, עכשיו ההזדמנות הגדולה להוציא לפועל פנטזיה נושנה. עכשיו, הם מקציפים מהפה, סוף סוף ננחית עליהם את המכה הסופית.

זה כמעט מכמיר לב, השילוב הזה בין אמנזיה לשטניות. שהרי כל מבצע של צה"ל בעזה מאז עליית החמאס נתחם בקצה סבלנותו של העולם לערימת הגופות שנערמת ברחובות ג'באליה וסג'עיה. דפדפו לאחור וראו: האיחוד האירופי לוחץ, מועצת הביטחון לוחצת, הדיפלומטים מדברים על "שעון החול האוזל", ולבסוף וושינגטון נותנת את האור האדום הסופי, וצה"ל נסוג לאחור. עוד חלום ג'נוסייד נגנז. הפעם הזאת נראית שונה רק בגלל ההתחלה – ישראל באמת ספגה מכה נוראית ומחרידה שמשתיקה כל ביקורת. הפעם נהרוג יותר. אבל עד מהרה המראות יתחלפו בשכונות המשוטחות של עזה ומטוטלת האהדה תנוע לצד השני. לא נצליח להשמיד את עזה.

עזה כאן, לא הולכת לשום מקום. גם אחרי שישראל תהרוג כמה אלפים מתושביה, יוותרו שם יותר משני מיליון איש. ומה לעשות, חלק גדול מהם מוסלמים אדוקים ותומכים בחמאס. החמאס מזמן כבר איננו מגדל קלפים שאפשר "למוטט" בבליץ אווירי. החמאס זה תשתיות אזרחיות ומערכת חינוך ותפיסת עולם ומנגנון ביורוקרטי וכל אלה משולבים לחלוטין במרקם החיים העזתי. אי אפשר "למוטט" אותו יותר משאפשר לעקור מאדם את מערכת העצבים שלו ולהשאירו בחיים. רק בהזיות של תוכים בטחוניסטיים, שמקרקרים אותן שוב ושוב כבר 12 פאקינג מבצעים, ישראל יכולה "למוטט את החמאס". הן סבירות בדיוק כמו ההזיות הנאציות על מחיקת עזה, ושתיהן משרתות מטרה אחת: בריחה עיקשת מן המציאות. הנה פרשנות מאירת עיניים של צבי בראל שגם היא ממוטטת את פיקציית מיטוט החמאס.

אני קורא שוב, ברעד קל, את המשפט "אי אפשר "למוטט" אותו יותר משאפשר לעקור מאדם את מערכת העצבים שלו ולהשאירו בחיים." אכן, אפשר אולי לעקור את מערכת העצבים של אדם ובתוך כך להרוג אותו. אם "מיטוט החמאס" משמעותו פעולה בסדר גודל של ג'נוסייד ברצועת עזה, אזי זו מטרה בת-השגה. הניתוח שלי הודף החוצה בכוח את אפשרות הג'נוסייד, אין לי יכולת להכיל אותה, אף כי יש כבר מומחים שסבורים שישראל בדרך לשם. אם לשם פנינו, הפוסט הזה ועוד מיליוני מילים שנשפכו על עזה ייגרסו במגרסת ההיסטוריה.

הכרה בעובדה הבסיסית הזאת, שאת החמאס אי אפשר למוטט, תעמיד גם באור הנכון, כלומר באור גרוטסקי, עוד ויכוח סרק שהשתלט כאן: האם ההנהגה באמת רוצה או לא רוצה למוטט את החמאס? (שהרי ידוע שבעבר, היא לא רצתה). בוא נשאל אולי האם הנהגה רוצה או לא רוצה לצבוע את הירח בכחול. שאלה מעניינת, דעות לכאן ולכאן. מי שעניינו פוליטיקה ריאלית, לעומת זאת, יניח גם להסחת הדעת הזאת. מה שכבר לא ניתן לביצוע, גם אם פעם היה ניתן לביצוע, אין עוד טעם לדון בו.

ועוד אלמנט עוכר-שלווה בהכרה שאת החמאס אי אפשר למוטט: היא אינה מבחינה בין ימין לשמאל, בין ביביסטים לאנטי-ביביסטים. בחבילת הפושעים שהובילה אותנו להקזת הדם האינסופית מול עזה יושבים, זה לצד זה, נתניהו ואהוד ברק, יואב גלנט ואהוד אולמרט, משה יעלון וציפי לבני, יאיר לפיד ובני גנץ. כולם ישבו בקבינטים שהנציחו את המנטרה הארורה שחמאס מבין רק כוח, וחסמו כל אופציה אחרת. ובקיטוב הפוליטי הנוכחי בישראל, קשה מאד לנסח עמדה שמפלילה באופן כה גורף גם את נתניהו וגם את מתנגדיו (כי אז עם מי נישאר?). הנה עוד סיבה להסיט הצידה את המבט מאמיתות לא נעימות.

אם אין הכרעה צבאית, ואין גם הרתעה, ואת החמאס אי אפשר באמת למוטט, וג'נוסייד (ככל שיהיה נחשק) איננו אופציה מעשית, יש רק אלטרנטיבה אחת: הידברות מדינית (הו, האימה). מה זה אומר, עוד אגיע לזה בסוף. למה בסוף? כי עצם העלאת הרעיון מעוררת התנגדות כה עזה, עם שלל נימוקים מופרכים, ותיכף אתה מוצא עצמך שוב בוויכוחים האינסופיים על כן או לא לדבר עם החמאס, יש או אין עם מי לדבר. וחלון ההקשבה הצר שוב נסגר.

לשאלת ההידברות עם החמאס צריך להגיע מתוך ייאוש. ייאוש עמוק, טראגי, מן האפשרות להכריע את החמאס באופן צבאי. ייאוש עמוק וחסר נחמה מן הפנטזיה שנוכל "להרתיע" אותו בזמן שאנחנו שומרים על המצור וכל המפתחות בידינו. מוקדם לומר אם הישראלים הגיעו לנקודת הייאוש הזאת, או שמא הם שוב חשים את הצורך העז "להנחית מכה אחרונה ואיומה" על עזה, שממנה היא לא תתאושש. בכל לבי אני מקווה שהפעם באמת נואשנו מן הדרך הצבאית. כי רק הייאוש הזה יכריח אותנו, בעל כורחנו ובשיניים חשוקות ובסלידה נפשית עמוקה, ובכל זאת יכריח אותנו, להיישיר מבט אל האויב החמאסי, בלי מתווכים, ולומר לו: בוא נדבר על הסדרה.

* * *

נוי כצמן, אחותו של חיים כצמן, שנרצח בידי החמאס: "הדבר החשוב ביותר עבורי ועבור האח שלי זה שהמוות שלו לא ישמש הצדקה להרג אנשים חפים מפשע. לצערי, הממשלה שלי משתמשת בטיעון הזה באופן ציני, בטענה שזה מביא לנו ביטחון… זה רק יביא ליותר טרור וליותר מתים. אני לא רוצה שיקרה לאנשים בעזה מה שקרה לאח שלי, ואני בטוח שגם הוא לא היה רוצה בזאת. אני אומר לממשלה שלי: תפסיקו להרוג אנשים חפים מפשע. לא זה מה שיביא לנו ביטחון."

https://twitter.com/AGvaryahu/status/1712565145212436575

* * *

בגידת הממלכה: חומר הדשן של הקונספירציות

סיכום ביניים של שרשרת המחדלים: מחדל ביטול האבטחה ביישובי עוטף עזה, מחדל הטכנו-פטישיזם, מחדל ריסוק הסטטוס קוו באל-אקצא, כל המחדלים המבצעיים/מודיעיניים/לוגיסטיים, מחדל אי-קיומן של רשתות ביטחון חברתיות (מזון, תחבורה, טיפול בנזקקים וקשישים) שצף שוב בעיתות חירום, ביתר שאת. ומעל כולם, מחדל המיתוס השקרי שכולנו התחנכנו עליו, שהרתעה צבאית ישראלית תוכל להכיל, אם לא לנטרל, את הזעם והתיסכול של 2.2 מיליון אסירים בכלא הפתוח הגדול בעולם, הנמקים ממש בשכנות לנו.

נדמה לי שסדרה נכבדת כזאת של מחדלים ראויה לשם בגידה. בגידת הממלכה באזרחיה. הפרת החוזה, כמו שאומרים. בגידה מסדר גודל כזה מולידה תגובות קיצוניות. האחת, המתבקשת, היא תביעה ציבורית תקיפה שהנושאים באחריות יתפטרו מתפקידם, שהמערכות הכושלות יעברו בדיקה יסודית ותיקון, שנצא בריאים וחזקים יותר מצידו השני של המשבר. התגובה השניה היא בעבוע של קונספירציות כלפי "הבוגדים מבפנים". אלה נראות בשלב זה שוליות עד הזויות, אבל מסיבות שתיכף נגיע אליהן להערכתי הן יתחזקו מאד בחודשים הקרובים, עם פוטנציאל נזק ממשי, בגוף ובנפש.

כדי להבין מה מתרחש כעת בישראל אני מרחיק מבט לתופעות מקבילות שמתרחשות בצפון אמריקה ובאירופה בשנים האחרונות, שעומדות במוקד ספרה האחרון של נעמי קליין, "כפיל(ה)" (Doppleganger). להרחיק מבט בעיתות משבר זה טוב; להבין את מה שקורה לנו לא רק מתוך סיר הלחץ שלנו אלא גם מבחוץ זה טוב; ללמוד מסיטואציות דומות, גם אם לא זהות, ולהבחין בדפוסים חוזרים, מצליל את המבט, מסדר את הנשימה, ובונה כוח עמידה.

תרבות הכפילים ופריחת הקונספירציות

רצה הגורל וקראתי את ספרה המרתק ופוקח העיניים של קליין בשבועות שקדמו למלחמה, ואת עמודיו האחרונים כבר סיימתי בין האזעקות. הספר נכתב בימי הקורונה וחוקר את גלי ההדף האישיים וגם הפוליטיים של אותה תקופה מערערת, שבה האבחנות הבסיסיות של חיי כולנו הפכו לנוזליות ובלתי מוכרות (פנים מול חוץ, אמון מול חשד, שמאל מול ימין). נעמי קליין משתמשת בבלבול הרווח בינה לבין נעמי וולף כמעין תחבולה ספרותית שפותחת דלתות לשורה של בלבולים אחרים מסביב לה. וולף החלה את דרכה כפמיניסטית ליברלית, הפכה למכחישת קורונה, הפיצה קונספירציות מסמרות שער (כמו תכנית ממשלתית זדונית להדביק את אוכלוסית אמריקה בנגיף האבולה), עכשיו היא כבר תומכת ב"שקר הגדול" (התיאוריה שהבחירות נגנבו מטראמפ באופן לא חוקי), מטיפה לרכישה המונית של כלי נשק, ולאחרונה נעשתה בת-ברית נאמנה של סטיב באנון, נסיך האופל של הפופוליזם העולמי.

כל המעברים האלה, הגלישות מתיאורית קונסיפירציה אחת למשנה, מעוררים בקליין תערובת של רגשות: לא רק גועל וסלידה וכעס, כצפוי, אלא גם סקרנות ואהדה אמיתית, והיא מנסה להבין איך זה קרה; איך זה קרה לכפילה שלה וולף, ולעוד ליברלים רבים, שחצו "באלכסון" (ראו הסבר על ה-diagonalism) את קווי ההפרדה המוכרים בין המחנות הפוליטיים, ב"קפיצת דרך" לא מוסברת, לכאורה.

לכאורה. קליין מגיעה להכרה שלכל אורכו של "עולם המראה" של הקונספירטורים זרועים רעיונות שלקוחים ישירות מן הלקסיקון הליברלי והנאור. וזה מה שכל כך מבלבל. מתנגדי החיסונים שעומדים בתוקף על חירות וחופש, עוינים את תאגידי הפארמה ומזהירים מפני מדינת המעקב; מכחישי האקלים שמטיפים לחשיבה ספקנית כלפי סמכות; והשיא האישי, מבחינת קליין, היה כשהחלה למצוא יותר ויותר איזכורים לתזה המוכרת שלה, "דוקטרינת ההלם", בפיהם של קונספירטורים הזויים, שטענו כי ממשלות העולם, בעצה אחת עם תאגידי הפארמה, השתמשו והינדסו את המגפה כדי להכניס מיליוני אנשים ל"הלם", שיאפשר להן להשליט באבחה אחת שלטון אימים בנוסח סין – מעקב בלתי פוסק, מחנות מאסר למתנגדים פוליטיים וכד'. הרעיונות מוכרים, אבל בעולם המראה הם מתעוותים לבלי הכר, "כפילים" אפלים של חופש, ספקנות והתנגדות לעריצות כפי שתמיד הבנו אותם.

קליין מניחה את האצבע על "תרבות החשד" (כל הקטעים מספרה בתרגום שלי):

"ריכוז הכוח העצום בידי העולם התאגידי במהלך שלושת העשורים האחרונים יצר זירה כה מוטה נגד הצרכנים עד שעצם סיפוקם של צרכי הקיום הבסיסיים נחווה כמו ניווט בסדרה בלתי פוסקת של הונאות. כאילו כולם מנסים "לעקוץ" אותנו באותיות הקטנות של עמודים על גבי עמודים של הסכם תנאי שירות שהם יודעים כי אף פעם לא נקרא. הקופסה השחורה היא לא רק האלגוריתם שמנהל את רשתות התקשורת שלנו – כמעט הכל זה קופסה שחורה, מערכת אטומה שמחביאה משהו אחר. שוק הדיור לא באמת קשור לדיור; הוא קשור לקרנות גידור וספקולנטים. אוניברסיטאות לא באמת קשורות לחינוך; מטרתן להפוך אנשים צעירים לבעלי-חוב. בתי אבות לא באמת קשורים לסיעוד; הם נועדו לסחוט קשישים מכספם בשנותיהם האחרונות ולהפיק רווח נדל"ני. הרבה אתרי חדשות לא באמת בעניין של חדשות; הם בעניין של לתמרן אותנו להקליק על פרסומות שמכסות את כל החצי התחתון של המסך כמעט בכל אתר. שום דבר הוא לא כמו שהוא נראה. הסוג הזה של קפיטליזם נצלני וטורפני בהכרח מצמיח חוסר אמון ופרנויה… בדומה לכפילה שלי (וולף) שהשליכה את כל חרדות המעקב שלנו על אפליקצית חיסונים, חסידי קונספירציות טועים בעובדות אבל לעתים קרובות צודקים בתחושה – התחושה שאנחנו חיים בעולם עם ארצות צללים, שאומללות אנושית של האחד היא רווחו של האחר, שניצול וטורפנות סוחטים את כוחנו, שאמיתות חשובות מוסתרות מאיתנו במזיד. השם של השיטה שמחוללת את התחושות האלה מתחיל ב-ק', אבל אם אף פעם לא הסבירו לך איך קפיטליזם עובד, וכל מה שאמרו לך היה שזה חופש וכיף גדול וביג-מאק ולשחק לפי הכללים כדי להשיג את החיים שמגיעים לך, קל להבין איך אתה עלול לבלבל אותו עם מילה אחרת שמתחילה ב-ק': קונספירציה. כמו שמרקוס גילרוי-וור ניסח זאת, 'תיאוריות קונספירציה הן תגובה בכיוון שגוי של אינסטינקט פוליטי בריא ומוצדק: חשד'."

תיכף אני חוזר לקונספירציות שלנו בישראל. עוד לפני כן, נדבך קריטי בטיעון של קליין (טיעון מורכב שנפרש על פני ספר שלם ושרק דליתי ממנו קטעים ספורים כאן) הוא שהנפילה של רבים כל כך למחילת הארנב של הקונספירציות היא תגובה טבעית לוואקום פוליטי – היעדר כל מענה ברור מצד השיטה הקיימת לפשעים הקולוסאליים האמיתיים, שגלויים לעין כל.

"הבעיה היא כבר לא שאיננו יודעים את האמיתות כבדות-המשקל האלה, אלא שרבים מאיתנו לא יודעים איך לדעת אותן. כולנו יודעים שהעולם שלנו ניצב מעל ארצות צללים. אבל מה אנחנו עושים עם הידע הזה? לאן הוא מוליך? לאן מפנים את הזעם והבושה והעצב?

אחרי שניים וחצי עשורים שבהם סיקרתי את הפשעים של אליטות האוליגרכים שלנו, החסינות הגורפת הזאת מעונש מכריעה אותי לא פעם. סדנאות היזע ודליפות הנפט. הפלישה לעירק. המשבר הפיננסי של 2008. ההפיכות הצבאיות שהשליכו דור של אידאליסטים ממסוקים בדרום אמריקה. ההתקפה המאורגנת של וושינגטון על ניצני הדמוקרטיה הפוסט-סובייטית, שיצרה את האוליגרכים אשר סללו את דרכו לשלטון של ולדימיר פוטין. אני פשוט לא יכולה לשאת את המחשבה על כך שהאנשים האלה יצאו מכל זה בלא כלום. אף אחד לא שילם מחיר. המוניטין של כולם זכה במיתוג-מחדש. הנרי קיסינג'ר ממשיך לייעץ לנשיאים. את דיק צ'ייני מהללים כרפובליקאי שפוי. רוברט רובין, אחד מאלה שבאופן אישי עזרו לנפח את הבועה הפיננסית שריסקה את הכלכלה העולמית ב-2008, מסביר כעת שאין צורך למהר במניעת שינוי אקלים קטסטרופלי. הגרון שלי מתכווץ. הנשימות נעשות שטוחות. בימים רעים, אני מרגישה שאני על סף פיצוץ. חסינות מעונש יכולה להוציא אדם מדעתו. אולי להוציא חברה שלמה מדעתה… חסינות מעונש על קונספירציות אמיתיות מפרנסת את התעצמותן של אמונות תלושות מהמציאות."

וכאן בדיוק אני סוגר מעגל וחוזר לבגידה.

מי אחראי על הבגידה?

המחדלים, זוכרים? ביטול אבטחת היישובים למרות תחנוני התושבים, רמיסת הסטטוס קוו באל-אקצא, היעדרן המוחלט (לא מהיום, ממש לא, אבל עכשיו זה כואב הרבה יותר) של תשתיות ציבוריות ורשתות ביטחון חברתיות, קריסת שקר ההרתעה. כל החבילה הגדולה הזאת, של בגידת הממלכה באזרחיה. הבגידה החמורה בתולדות המדינה. מי אחראי לה?

יש שתי תשובות. התשובה האחת, התשובה האמפירית והמדויקת, תלך לאחור ותבחן מי קיבל את ההחלטות ומתי. התמונה שתעלה ממנה מבהילה: הכל רקוב. הדג מסריח מהראש. אבל הריקבון פשה בכל אבריו. מערכת הביטחון היתה שותפה מלאה להונאה קולוסאלית (מדעת או שלא מדעת, הונאה עצמית או רק הונאת הציבור, אין לכך חשיבות כעת מבחינת הנשיאה באחריות). המערכת הפוליטית כולה, ולא רק קואליצית נתניהו, שיתפה פעולה וגם טיפחה אשליות שווא בקרב הציבור ביחס למכלול עצום של סוגיות: מה יערוב לבטחוננו האישי, מה ההסכמות שנוגעות לסטטוס קוו בהר הבית, מהן מערכות התמיכה של העורף ומה רמת המוכנות שלהן, מה המחויבות של השלטון לחיי אזרחיו, מה המחויבות שלו לחיי אזרחים שנופלים בשבי, כמה באמת משקיעה כאן המדינה בשימור החיים לעומת הנצחת האלימות.

שאלות קשות, והתשובות בלתי נסבלות עבור רוב מכריע של הישראלים. הן בלתי נסבלות כי משתמעת מהן מעורבות עקיפה של כמעט כל אחד ואחד מאיתנו במחדל. זה לא "הם". זה לא רק כנופיית ביבי. זה כל שדרת ההנהגה הפוליטית והצבאית, לאורך (לפחות) שני העשורים האחרונים, שבהם התעצבה מדיניות המצור והמבצעים מול עזה. ואם זה כל שדרת ההנהגה, זה גם כל מי שהצביע להם וחשב שהוא מצביע למי שישמור על חייו ויבנה מערכות תומכות חיים כאן. וזה כל מי שרואה את עצמו נאמן לצבא שבעצם השקיע את מרב מאמציו בכיוון הלא נכון. צבא הגנת ההתנחלויות, צבא הפירוטכניקה הלא מאוישת, צבא הגדר החכמה-כל-כך-שהיא-טיפשה.

כולנו אכלנו את השקרים האלה לתיאבון, כולנו פלטנו אותם הלאה. זה היה תפריט חיינו.

לא, ממש לא "כולנו אשמים". אבל המחשבה שהריקבון וההונאה וההדחקה והחפיפיות מגיעות כל כך עמוק, שהן מפושטות במוסדות המרכזיים של הממלכה ולא ממוקדות באיש או בהחלטה בודדת, מכתימה גם אותנו, והיא קשה מנשוא. ראינו את ניצולי כפר עזה ובארי מתייפחים בטלוויזיה, לא רק על יקיריהם הם בכו אלא גם על עולם שלם של אמונה וביטחון שקרס והתפוגג בשעות ספורות. דיסאוריינטציה מוחלטת ביחס למה שנכון וידוע.

הקושי רק מתחיל כאן. כי מן התשובה הזאת, האמפירית והמדויקת, נובעות מסקנות מרחיקות לכת מאד. מערכות הממלכה חייבות לעבור שינוי מן היסוד. הנציגים הפוליטיים של כל מפלגות הימין-מרכז-שמאל-ציוני, כולם חברים בממשלות של השנים האחרונות, כולם שותפים למחדלים העצומים האלה, שנמשכים שנים כה רבות. הנציגים האלה צריכים לעוף. לא להחליף תספורת או חליפה, לא לרוץ שוב לכנסת ברשימה שמותגה מחדש; פשוט לעוף. המסקנות מרחיקות לכת גם ביחס של החברה האזרחית לצבא, בהכפפה של סדר היום הלאומי לתורת ביטחון אנכרוניסטית, זוללת תקציבים, שלא מספקת את הדבר היחידי שנדרש ממנה: ביטחון.

לא פלא שרבים לא עומדים במעמסה הנפשית הזאת, ופונים לתשובה השניה: קונספירציה.

"הבוגדים מבפנים"

אגדת "נעיצת הפגיון בגב" היתה תיאוריית קונספירציה שהפיצו גורמי ימין לאומני בגרמניה לאחר התבוסה במלחמת העולם הראשונה. הקונספירציה גרסה שמי שגרמו לתבוסה היו אלמנטים בתוך הצבא והחברה הגרמניים, בראשם יהודים וקומוניסטים. על בסיס האגדה הזאת סחפה המפלגה הנאצית חסידים רבים לשורותיה, והיא שימשה דלק רב-עוצמה להעצמת השנאה היוקדת ליהודים.

פגיון בגב. 3 יריות בגב. סרק סרק. תיאורית הקונספירציה המכוננת של הימין הקיצוני בישראל מתארת את רצח רבין כ"עבודה מבפנים" של השב"כ, שמטרתה היתה להכפיש את האופוזיציה הימנית ולהבטיח את שלטון השמאל והסכמי השלום עם הפלסטינים (מה שכמובן לא קרה). מטרתה הברורה של התיאוריה הזאת היתה לנקות את הימין מאשמת הרצח הנוראי באמצעות סיבוב של 180 מעלות בכיוונו של זרקור האשמה – היישר אל לב הממסד ואל "שמאל" עלום שחולש עליו. התיאוריה רווחת למדי; על פי סקרים, רק 60% מן הציבור מאמינים שיגאל עמיר רצח את רבין, ופחות ממחצית מציבור הציונות הדתית מאמין בכך. בעוד שמפיצי התיאוריה ראו לנגדם מטרה פוליטית ברורה, רבים מאלה שנסחפו להאמין בה עשו זאת מתוך שבר גדול; הרצח שצמח מלב הציונות הדתית איים על תפיסת עולמם באופן כה חריף שהיה צורך מיידי להרחיק את האשמה ולתלות אותה בגורם זר.

האירוניה: יגאל עמיר עצמו היה שבוי במעין תיאוריית קונספירציה, לפיה חבורת אוסלו המצומצמת, בברכתו של רבין, זממה להשמיד את מדינת ישראל באמצעות שיתוף פעולה עם אש"ף. תפיסת המציאות המעוותת הזו הובילה אותו אל הרצח, שגם הוא תורץ בידי תומכיו, בדיעבד, באמצעות תיאוריית קונספירציה שמנקה את עמיר מאשמה.

מאפיין קבוע של תיאוריות קונספירציה הוא עיוורון מוחלט לגורמים מבניים, מה שנקרא "איך שהשיטה עובדת", לטובת התמקדות בלעדית בזומם יחיד, או בקבוצה מצומצמת של קושרי קשר, שלה מיוחסים כוחות מאגיים-כמעט, המסוגלים להפוך את המציאות על פיה. כמו בדוגמה של נעמי קליין: במקום שביקורת שמאלית רואה את דרך המלך של הקפיטליזם, הקונספירטורים רואים את טביעות האצבע של דמון ספציפי – ביל גייטס, או ג'ורג' סורוס, או קרן וקסנר, או "הקרן החדשה לישראל", או "שוברים שתיקה". כך, באופן פרדוקסלי, תיאוריות קונספירציה מבצרות את הסדר הקיים ומוודאות שחסידיהן לא יערערו על שלדת הפלדה המחזיקה אותו. למעשה, תיאוריות קונספירציה מוודאות שחסידיהן כלל לא יבחינו בשלדת הפלדה של הסדר הקיים, כיוון שכל מעייניהם נתונים באובססיביות למעקב אחרי דמות שטנית אחת או קבוצה קטנה מאד של דמויות כאלה. הפוליטיקה כולה, על יחסי הכוח הסבוכים שלה, בין הון לשלטון, בין חופש לביטחון, בין מעמדות, בין גזעים ומגדרים – עוברת רדוקציה לדיכוטומיה מארץ האגדות: רוב עצום של האוכלוסיה, תם וחף מפשע או מחשבת זדון, ולמולו, קבוצה זעירה של קושרים נוטפי-רעל.

תיאוריית קונספירציה תבוא על סיפוקה עם חיסולו המוחלט של כיס "הבוגדים". הסדר הקיים, כמובן, לא ישתנה במאום בשל כך; אנשים תמימים שוב יפלו קורבן לברוטליות של השיטה הכלכלית, או האתנוצנטרית, או הסקסיסטית. מה שיצריך שוב איתור וסימון של קבוצת בוגדים חדשה, וחוזר חלילה.

קמפיין "הבוגדים מבפנים" זינק לרשתות החברתיות בעוצמה מן הרגע הראשון למתקפת החמאס. בגרסתו הראשונית הטענה היתה פשוטה: לא יכול להיות שהחמאס פורר בקלות כזאת את מערך האבטחה של צה"ל ללא עזרה מבפנים. מי עזר? יו ניים איט. המוסד, השב"כ, קציני צבא, וכמובן מאחורי כולם מושך בחוטים "הסמול". שימו לב לכוח השכנוע שיש לביטוי "לא יכול להיות" לאוזניים שחונכו מינקות לתת אמון עיוור בכוח של צה"ל; קיים קשר סיבתי הדוק בין מחדל 5 שתואר קודם לבין פגיעוּת לקונספירציות, מה שמכתים באחריות להן לא רק קונספירטורים מקצועיים אלא גם מערכות שלמות של תעמולה (תקשורת, בתי ספר, וכמובן הצבא עצמו).

בתחילת המבצע טענה ה"עיתונאית" יעל צין: "חייב להיות שמרגלים מבפנים מעורבים אחרת אין סיכוי!!!". היא מחקה את הציוץ (טקטיקה מוכרת, אחרי שהוא מופץ לעשרות אלפי עוקבים) והתכחשה לתוכנו, ומיד המשיכה להפיץ פייקים נוספים. פייק ריפורטר ניטר עשרות חשבונות שהפיצו קונספירציות מסוג זה (פתחו להם את השער, מישהו מבפנים שיבש את הסייבר), שתמיד מסתיימות באמירות בנוסח "זה ההסבר היחידי"; כאמור, קונספירטורים מפצים על הדחקת הפגמים המובנים בשיטה הקיימת באמצעות פיברוק פגמים דמיוניים. כשהחלו להתרבות הסימנים לסולידריות יהודית-ערבית בכל רחבי הארץ – בשונה מאד ממה שקרה במבצעים הקודמים בעזה – ניסו הקונספירטורים להתנקש גם בה: "בדואים ששהו באזור הפסטיבל בעוטף סייעו לרצח ישראלים". גם כאן סייעו להפצה "עיתונאים" (מרב סבר), אנשים שמועסקים ב"כלי תקשורת" של הימין. העיתונאי מאור בוזגלו הצטרף לחגיגת הפייק של הבוגדים מבפנים, וכנהוג בקרב בני מעמדו, מחק לאחר שהנזק נעשה.

מי עוד כיכב ברשימות הבוגדים? קרן וקסנר ובוגריה, כמובן, יחידת 8200 (לפי מוטי קידר, יצרן קונספירציות מנוסה עוד מרצח רבין), ובאופן כללי, מפגיני המחאה. "הבוגדים מהשמאל ממשיכים בהסתה", הסיתה בעצמה ציפי נבון, ראש לשכתה של שרה נתניהו. "כדי שתיאוריית הקשר תשיג אחיזה בציבור", כתב איתמר ב"ז ב"עין השביעית", "היא לא חייבת להגיע בצורתה הגולמית אל בימות התקשורת המרכזיות. קהל היעד נחשף אליה במדיה החברתית ובקבוצות שאיש לא מנטר. התפקיד של גופי התקשורת ה"ממוסדים" של היקום הביביסטי הוא לספק מעטפת לוגית שבתוכה תיאוריית הקשר תיראה כמו הסבר הגיוני, ולא כמו פנטזיה ניאו-נאצית". בקיצור, מערכת משומנת, מן השוליים הנידחים של קבוצות טלגרם עלומות ועד לפריים טיים.

כך, בפריים טיים של ערוץ 12 קבע עמית סגל: "אי אפשר להצביע כל הזמן רק על צד אחד. יש לי מחשבות על כל מיני אלופים שישבו באולפנים וקידמו במשך שנים את תהליך הנסיגה המופקר, שחשב שאפשר להביא חיה נאצית לחצר האחורית שלך ולעשות איתה הסכמים ושלום. זה נכון גם לעיתונאים שהטיפו לנסיגות מופקרות. גם על הרפורמה – אפשר לדבר מה החליש את הצבא."

"אפשר לדבר", כלומר צריך לדבר על הבוגדים האמיתיים – המתנגדים לרפורמה. ההצהרה הזאת מלב ערוץ 12, אגב, לא עצרה את ח"כ טלי גוטליב להכריז ש"חדשות 12 בוגדים". גוטליב, למרבה האירוניה, אינה רחוקה מן האמת, מן הכיוון ההפוך: חדשות 12 כמו רוב כלי התקשורת בישראל בוגדים בתפקידם מזה שנים ארוכות, בטיוח המחדלים, בהעצמת מחלוקות סרק בין ניצים שביניהם שוררת תמימות דעים גמורה לגבי מדיניות הכוח הברוטלי כלפי עזה, בדחיקת הקול האזרחי על שלל מצוקותיו אל השוליים והענקת מלוא הבמה לקולו של הממסד.

נגד תיאוריות קונספירציה צריך להילחם בחירוף נפש, וגם נגד מחולליהן, אבל נגד קורבנותיהן – וזה לקח שאני לומד מן הקריאה בספר של נעמי קליין – לא צריך להילחם. אדרבא, צריך להבין את המצוקה הנפשית שמשלחת אנשים להיאחז ב"הסבר" הקונספירטיבי בזמן ששום גורם בזירה הציבורית המוכרת להם לא מעמיד הסבר רציונלי חלופי. זה הוואקום של מחילת הארנב, והוא נובע מרפיסות של הביקורת משמאל, אי יכולתה לייצר סדר יום פוליטי ומערך של ניתוחים אסטרטגיים שאפשר להישען עליהם גם בשגרה ובעיקר בזמנים של משבר. אותו חשד אמורפי במערכות הממלכתיות שהכזיבו מתנקז אל בשורת הקונספירציה ותחושת הרווחה שהיא מספקת. להמחשה, אחד מגדולי הקונספירטורים בטוויטר, דניאל גינת, הפיץ סרטון שבו הוא טען כי המוסד והשב"כ מעורבים בחטיפת הילדים לעזה, על סמך שברי מילים בעברית שנשמעו ברקע. בציוץ אחר הוא שיתף קטע מראיון עם ניצולה מיישובי העוטף שזועקת למצלמה "בגדו בנו!", כחיזוק לטענתו שאכן בגדו בנו. זהו מהלך ציני לחלוטין – האשה הפנתה זעקה כללית אל מדינת ישראל שבגדה בה, והצדק איתה; הקונספירטור חילץ ממנה "תמיכה" לתיאוריה של "הבוגדים מבפנים". גינת כבר מחק וחסם לגישה את כל הציוצים האלה – מה שכמובן מעצים את תחושת הנרדפות של חסידיו ומחזק אותם בעמדתם.

חטיפת ילדים היא עצב חשוף ורגיש בהיסטוריה הישראלית. הקונספירטור ציון עזרא הזכיר לעוקביו ש"יש פה מערכת שאף פעם לא היתה בצד שלנו", כמו למשל בפרשת חטופי תימן ובהגבלות הקורונה. כאן כבר המניפולציה אגרסיבית יותר, מעלה את זכר חטיפת ילדי תימן, שאכן טושטשה והוסתרה; גם אם עצם העלמת התינוקות לא היתה חלק מקונספירציה, אפשר לומר שהיה ניסיון מכוון ולעתים קונספירטיבי למנוע את פתיחת התיקים וחקירה שקופה של הפרשה; כל זאת מצד ממסד שהשליך את הקונספירציה לעבר המשפחות ופטר אותן בזלזול. יש קונספירציות אמיתיות, אבל איזכורן לצד מתקפת החמאס לא הופך אותה לכזו. ובכל זאת, הגיבוב של כל הפרשות יחדיו בעיתות בהלה ומצוקה עובד על לא מעט אנשים.

מבצעים בעזה הם סוכן פשיזציה

רמות הגזענות כלפי ערבים והשנאה כלפי שמאלנים נוסקות לגבהים בזמני עימותים מול עזה, ובפועל גוררות את המפה הפוליטית, האולטרה-ימנית גם כך, עוד ועוד ימינה. החוקר עידן ירון מזהה את הנקודה שבה ארגון להב"ה הפך מקומץ קטן לתופעת רחוב המונית ב"צוק איתן" ובההשתוללות נגד ערבים אזרחי ישראל במהלך המבצע ואחריו.

החדשות הלא טובות הן שנראה עוד מזה בעתיד הקרוב. פעולות ההצלה של הבדואים, היערכות העורף המרשימה של ערביי ישראל במלחמה הנוכחית, התגייסותם לעזרת יישובי הדרום והיעדרן של הפגנות מחאה – כל אלה לא ייזקפו לזכותם מבחינת הימין, כלומר מבחינת הרוב, שהרי הם אשמים מראש. בטלגרם, בווטסאפ ובפייסבוק קבוצה שנקראת "מבזקי אריה יהודה", מפיצה תמונות של פעילים חברתיים בחברה הבדואית, אנשי חינוך ואנשי דת, כשכוונת צלפים על ראשם, ומעלילה עליהם שהם מחבלים בחמאס. עניין של זמן עד שחבר מיליציה יהודית יממש את האיום. עוד פיתול רעיל של הקונספירציה טוען שכלי הרכב של המתקפה הגיעו בכלל מן הפזורה הבדואית, ואותם בדואים הרגו את קציני האוגדה בשנתם.

הפוגרום בקוסרה, רק בשבוע שעבר, שבמהלכו רצחו מתנחלים 3 פלסטינים, כמעט שלא אוזכר באתרי החדשות; המתנחלים ראו כי טוב, הגיעו להלוויות ההרוגים, ורצחו עוד שניים, אב ובנו. הרוצחים הגיעו ממאחז אש-קודש; יומיים לפני כן שלחו לתושבי הכפר אזהרה. כנהוג, צה"ל איבטח את הפוגרומיסטים וחיפה עליהם באש חיה, שפצעה עוד 15 פלסטינים. לפחות 18 כפרים הותקפו בידי מתנחלים בגדה המערבית בימים הראשונים למתקפת החמאס. הכפר הקטן אל-קאנוב, צפונית לחברון, המונה שמונה משפחות, נשרף כולו ותושביו גורשו. קהילת ואדי א-סיק, מזרחית לרמאללה, נשברה תחת איומי המתנחלים והתפנתה גם היא. גם קהילת רשאש נשברה והתפנתה, וגם קהילת עין שבלי ברחה – תחת איומי מתנחל שהתחזה לאיש שב"כ. לא שמעתם ולא תשמעו על הטרנספר המואץ הזה בגדה בערוצי החדשות. מבחינת המתנחלים, זמן מלחמה הוא זמן אידאלי לקדם במרץ את תכניות הטיהור האתני שלהם, להשתלח ולזנב בקהילות החלשות ביותר, שנותרו ללא כל הגנה, על מנת לכבוש לעצמם עוד פיסת קרקע נקייה מערבים.

ממשלת בן-גביר מעניקה לפוגרומיסטים רוח גבית בהצפת הרחוב הישראלי בכלי נשק; בשומרון כבר רכשו מאות רובי סער לטובת הפוגרומים הבאים, מתנת יהודים קנאים בתפוצות בשיתוף עם "אחים לעורף" החרדי.

במקביל, מכונת הרעל כבר עובדת בטורים גבוהים, והתגמול בהתאם: השר קרעי, במחטף קלאסי לזמן מלחמה, דרש להכניס את ערוץ השופרות (14) ל"עידן פלוס", מהלך שמשמעותו שמיטת חובות עצומה לערוץ התעמולה הרשמי של הממשלה, שגם כך נהנה מתפנוקים על ימין ולא על שמאל. בתנועת מלקחיים – הגברת החשיפה של השופרות והחנקת הקולות הביקורתיים – אותו קרעי גיבש גם "תקנות לשעת חירום שפוגעות במורל הלאומי", נוסח שלקוח היישר מן הפרלמנטים של פינוגיאנג ובלארוס.

התותחים הפשיסטיים התחילו לירות לרוחב גזרה רחבה מאד – מאלופי צה"ל, דרך המוסד והשב"כ, ראשי המחאה, הדיפסטייט המשפטי, וכתמיד, "הסמול". בתור תיאוריית קונספירציה, זאת תיאוריה מאד גרועה. יותר מדי קושרים, בלי שום קשר זה לזה. יש לצפות למיקוד מטרות הדרגתי. הקונספירטורים ייאלצו לרדת מגבם של קציני צה"ל – אלה זוכים להערצה אוטומטית ברוב הציבור. השב"כ, מוקד הקונספירציה סביב רצח רבין, כנראה יישאר בתמונה. חזק מכל הוא האינסטינקט הגזעני, שיסיט את האש (שוב) אל המפלגות הערביות, אנשי ציבור ערבים, ותושבים בערים מעורבות. פעילי סולידריות בשיח' ג'ראח, בדרום הר חברון ובבקעת הירדן יהיו חשופים לברוטליות גבוהה יותר של כוחות הביטחון.

ה"אשמה" תהיה כבדה, כי פנטזיית הג'נוסייד לא תתממש, ופנטזיית מיטוט החמאס לא תתממש, ופנטזיית החזרה לגוש קטיף לא תתממש. הימין ייצא מן הקטסטרופה הזאת עם שורה של כשלונות מפוארים על שמו וללא שום "הישג" מאזן. על כן יהיה צורך דוחק לטפול את כל הכשלונות על "הבוגדים", כפי שזה כבר קורה מזה שנים: גם את ההתנתקות, שהימין יזם והעביר, וגם את התחזקות החמאס, שנתניהו אחראי לה ישירות, טופלים על "הסמול". יריית פתיחה, מילולית, ניתנה לכך באספסוף שהתכנס מתחת לביתו של ישראל פריי ושיגר לעברו זיקוקים.

כל מה שקורה ונאמר בשבוע האחרון משדר: כללי המשחק השתנו. הם השתנו במובן הזה שהצורך המעיק לבסס את זיקתו של אדם לפעילות עוינת כלשהי אינו נאכף ואינו מורגש; כל הפלסטינים הם חמאס, כל הערבים פלסטינים, כל השמאלנים ערבים. וכל הנצרות משוחררות.

שובו של המודחק: ארצות הצללים

אני חוזר כעת לספר של נעמי קליין ולאחד הנושאים המרכזיים בו, "ארצות הצללים". אלה הם אותם אזורי מציאות שלמים שמבחינת תושבי העולם המערבי, החיים בשפע יחסי, נמצאים בצל תמידי, מחוץ לשדה הראייה; סבל ומצוקה שוררים שם דרך קבע, אך הם לא מגיעים כמעט לעינינו ולתודעתנו, הודות למערכת משוכללת של תיחום, גידור, חלוקת עבודה, הסדרים מדיניים וכלכליים שמוודאים שמה שקיים בארצות הצללים יישאר שם ולא ייצא.

רק שכל העולם הנראה והנוח שלנו נשען ועומד על ארצות הצללים. כך היא כותבת:

"השכבה החיצונית של השווקים שאיתה בני המעמד הבינוני בחלקים האמידים של כדור הארץ באים במגע – חנויות מזון מוארות באור יקרות, תחנות דלק, אתרי אינטרנט מעוצבים ומשרדים משעממים – אינם כל הסיפור של הקפיטליזם; הם חלון הראווה שלו. כל ההישגים האלה נשענים על ניצול של עובדים, צרכנים ומשתמשים, אבל הם גם ניצבים על חלקים חבויים יותר של שרשרת האספקה, אזורים של ניצול קיצוני, הסגר של בני אדם, והרעלה של מערכות אקולוגיות, שאינם סתם מעידות פתע במערכת אלא חלק אינטגרלי ממה שתמיד הניע את העולם שלנו.

לצורך המפה הזאת, אפשר לקרוא להם ארצות הצללים. זהו המרתף המתעוות והדחוס של הכלכלה הגלובלית שלנו, לכאורה חסרת-חיכוך. עשורים שלמים של מיצוי כל טיפת תועלת מכל חוליה בשרשרת – המכרות ואזורי התעשייה שבהם מופקים חומרי הגלם; המפעלים ובתי המטבחיים שהופכים אותם לחלקים של מוצרים מוגמרים; הרכבות והספינות שמובילות אותם לרוחב יבשות ואוקיאנוסים; המחסנים שממיינים ומאחסנים אותם מוכנים לקליק של עכבר; המשאיות שמסיעות אותם כשהקליק מגיע; הרי האשפה והנהרות המזוהמים שאליהם השפוכת מוצאת את דרכה; מגרשי המשחקים הנוצצים שבהם עשירי-העל מתפנקים – כולם מתווים סיפור ברור, גם אם מוכר לעייפה, של ביזה.

מה שמזעזע באמת זה פחות הסיפורים עצמם ויותר העובדה שהם כבר לא כל כך מזעזעים. רבע מאה אחרי שפרסמתי את "לא לוגו", זה נראה לנו מובן מאליו שעל מנת שאשה צעירה בניו יורק או בלונדון או בטורונטו תלבש פריט של אופנה מהירה, נשים צעירות אחרות צריכות להסתכן בכך שיישרפו לאפר במפעלי טקסטיל בדאקה בבנגלדש. או שרשתות התאבדות ללכידת עובדי אלקטרוניקה שהתייאשו מן החיים הן חלק נורמלי מן הארכיטקטורה של מפעל שמייצר את הטלפונים הסלולריים שלנו בשנצן בסין. או שערים כמו דובאי ודוחה נבנות ומתוחזקות בידי צבאות של מהגרים, שחיים ועובדים בתנאים כה ירודים, עד שאם הם נהרגים במהלך עבודתם, המעסיק אינו נושא בשום אחריות. או שעובדי מחסנים בניו-ג'רזי נאלצים להיאבק באחד משלושת האנשים העשירים בעולם כדי לזכות בהפסקות מספיק ארוכות להגיע לשירותים. או שמסנני תוכן במנילה צריכים לצפות בעריפות ראשים ובאונס של ילדים כל היום כדי לשמור על הפיד ברשתות החברתיות שלנו "נקי". או שכל הצריכה והשימוש הפראי באנרגיה שלנו מפרנסים דליקות בפרברים הראוותניים של לוס אנג'לס וסונומה, דליקות שאסירים נשלחים לכבות אותן, ומקבלים שכר רעב תמורת העבודה המסוכנת הזאת, בשעה שמהגרים ממרכז אמריקה, שסבלו מאסונות אקלים משלהם, קוטפים אבוקדו ותותים באוויר הרעיל – ואם הם נהיים חולים או מוחים על תנאי העבודה שלהם, המעסיק שולח אותם הביתה בן רגע, ללא תשלום, נפטר מהם כמו מפרי מקולקל."

קליין, אזרחית קנדית ותושבת קולומביה הבריטית, מספרת שהמודעות שלה לארצות הצללים התחדדה בשנים האחרונות בעקבות הגילויים המזעזעים על קברי ילדים באתרים של בתי ספר ופנימיות בקנדה, ששימשו ל"חינוך מחדש לנצרות". לאורך כל המאה ה-20, יותר מ-150 אלף ילדים של שבטים ילידיים נלקחו בכוח מהוריהם וסבלו בבתי הספר האלה התעללות פיזית, רגשית ומינית, תוך שנאסר עליהם לדבר בשפת אמם. זו רק חתיכה אחת מתשבץ רחב יותר של "הנכבה"  הצפון-אמריקאית – השמדת השבטים הילידיים בידי המתיישבים האירופים. קנדה עשתה דרך ארוכה להכרה בפשעי העבר האלה, בפיצוי הצאצאים ובשיקום שרידי השבטים, דרך משמעותית הרבה יותר משכנתה בדרום, אך הדי הפשעים לא שככו.

עזה היא ארץ הצללים שלנו. המקום המודחק, המורסה הפתוחה שהמבט ניסוט ממנה כל הזמן, אבל היא מנקרת בתודעה, פוצעת את הזיכרון, מסרבת להיעלם. בעזה רשומים כל פשעי הכיבוש הישראלי, ומי שרוצה לצלול שוב אל שרשרת הטעויות, ההכאות על חטא, ההסתרות והגילויים, מוזמן לקרוא את הראיונות המקיפים שערך יזהר באר עם מושלי עזה וקציני פיקוד דרום בעשור האחרון, בבלוג "פרות קדושות". הכל כתוב שם. ההיסטוריה שלנו, היסטוריה מאד קרובה, עקומה כל כך.

מישהו באמת חשב שהמציאות הזאת היא בת-קיימא? שהפערים העצומים האלה בין עברו הישראלי לעברו הפלסטיני של הגבול ניתנים להכלה, להבלגה, לטשטוש? שההזיה הזאת תעבור בשלום? מצידו האחד של הגבול אנשים חופשיים רוקדים במסיבת טבע, הם על גג העולם, ובמרחק יריקה מהם אלפים מצטופפים בתחתית העולם, במחנות פליטים עלובים, חצי משעות היממה ללא חשמל, לוקים במחלות זיהומיות בגלל מחסור במים נקיים, מנותקים במשך שנים מאח או מאם בגדה המערבית, אין יוצא ואין בא, ורק זמזום המל"טים הקבוע ממעל, ומטחי הפגזים שמשטחים חצי מהשכונה מדי שנתיים-שלוש?

כן, משה דיין חשב שזה אפשרי. "להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט החרב מאגרופנו ויכרתו חיינו", הוא קבע. טעות איומה ונוראית – החרב לא נשמטה מאגרופנו, והנה בכל זאת, נכרתים חיינו. שוב ושוב ושוב, בחרבות ברזל. טעות שהונחלה לדורות של ישראלים, בלכתם ובשוכבם ובקומם, עד שנמסכה בזרם דמם, והם לא מסוגלים עוד לדמיין חיים במצב צבירה אחר, לא אגרופי.

אני כותב את הדברים האלה על רקע שיטפון של קריאות לביצוע ג'נוסייד בעזה. מכתב פתוח של עשרות רבנים בציונות הדתית קרא לצה"ל "לא להתחשב באוכלוסייה אזרחית של האויב". השיבה לעזה היא חלום מתוק של הימין מאז ההתנתקות, וחסידיו המשיחיים קפצו על העגלה בששון ובשמחה. לאחר ביטול חוק ההתנתקות בצפון השומרון, ח"כ אורית סטרוק נשאה עיניה לדרום: "לצערי שיבה לחבל עזה תהיה כרוכה גם בקורבנות רבים, כמו שגם העזיבה של חבל עזה הייתה כרוכה בקרבנות רבים, אבל אין ספק שבסופו של יום מדובר בחלק מארץ ישראל, ויבוא יום שנשוב אליו". שימו לב לשקר "הקורבנות של עזיבת עזה" – מאחוריו מסתתרת המציאות המדממת של השהייה בגוש קטיף, אשר גבתה הרבה יותר קורבנות. בעיצומו של השבוע הראשון למלחמה, ח"כ עמית הלוי מן הליכוד שירטט תכנית מפורטת לטבח המוני, בעקבותיו טרנספר של מאות אלפי עזתים למצרים, והתיישבות מחדש במקומם. ח"כ שמחה רוטמן הצהיר שמטרת הלחימה היא ש"ילדינו יוכלו להסתובב חופשי ברחובות עזה".

חיפוש גוגל פשוט על הביטוי "למחוק את עזה" מעלה מאות תוצאות מן השבוע האחרון – מפי עיתונאים, ראשי ערים, מי לא. בנתיבי איילון נתלו שלטים גדולים – "להשמיד את עזה" ו"תמונת הניצחון: 0 תושבים בעזה". הג'נוסייד הפך למיינסטרים.

קליין, שוב:

"האם זה חלק ממה שאנחנו עדים לו? קונספירטורים אלימים יותר ויותר בעולם המראה חוששים שיכנסו אותם, ינהגו בהם כנחותים, יכבשו אותם, ואז "יצמצמו" את אוכלוסייתם כיוון שהם יודעים, ברמה כלשהי, שאלה הגישות החסלניות שהביאו לעולם את זכויות היתר שלהם ועדיין משמרות אותן, זכויות  שבהדרגה הולכות ומתערערות? האם הם מבועתים מכך שאם האמיתות של ארצות הצללים – בעבר, בהווה ובעתיד – אי פעם ייחשפו במלואן, ומשמעותן תופנם, התוצאה ההכרחית תהיה היפוך תפקידים דרמטי, שבו הקורבנות הופכים מקרבנים?"

ב-7 באוקטובר הקורבנות הפכו למקרבנים. החמאס אכן נקם באכזריות בל-תשוער – נקמה שהושתה על חפים מפשע, ממש כפי שהפשעים שעליהם הוא נקם הושתו על חפים מפשע. מעגל הדמים שוב חג סיבוב שלם. האם לחפצי החיים משני עברי הגבול נותרה תקווה לדרך אחרת? 

"אין הידברות עם ברברים"

אני נכנס כעת לשדה המוקשים שנקרא "ישראלים שמעזים להציע הידברות עם החמאס". על כל צעד ושעל צפויות צעקות ביניים, הטרלות, הערות אישיות נבזיות, הסחות דעת, פייקים למכביר ומה לא. בכל זאת אצעד בדרך חסרת המוצא הזאת, מבלי לקוות לשכנע אף אחד. רק אניח כאן את העובדות הידועות לי והמסקנות שנובעות מהן. עדות, תזכורת, זיק של מחשבה, שלא הכל הוא כפי שמצטייר ברגע הזה, המר והכואב.

לפני הכל אולי נתייחס לטיעון שצץ בימים האחרונים; כיוון שראיתי אותו אצל עיתונאי שמאלן ידוע מאד, וגם אצל היסטוריון שמאלי, אני מניח שהוא די רווח. הטיעון הוא בפשטות שעם ברברים אין מה לדבר על פיוס. האכזריות שהחמאס גילה במתקפה שלו, שהגיעה עד כדי התעללות סדיסטית, מוכיחה מעל ומעבר שמדובר בחיות אדם שאין שום טעם לנסות להגיע איתם לאיזושהי הבנה.

הטיעון הזה מוכר ממעגלים קודמים. הוא מופעל, כמו רימון, על ידי טריגר שואתי: החיזיון של יהודים חסרי אונים שנטבחים בידי גויים סדיסטים. זה טריגר רב עוצמה, שיכול להפוך שמאלנים בן לילה לתאבי נקם כזאבים מוכי כלבת. במהלך "עופרת יצוקה" (ינואר 2008) פירסם ירון לונדון מאמר בשם "טיפול בהלם" ובו המליץ "להמם את האוכלוסייה בעזה באמצעות פעולות שעד כה בחלנו בהן", כגון הרעבת האוכלוסייה והפצצת ריכוזים עירוניים, שעלולה לגבות מאות הרוגים. בקרב רוב רובו של הציבור הליברלי בארץ, דיני המלחמה הבינלאומיים – שנחקקו, כזכור, בתגובה לפשעי הנאצים – הם בגדר המלצה לא מחייבת, וניתן להשליך אותם מאחורי גבנו מתי ש*אנחנו* החלטנו שזהו, נמאס לנו ולא משחקים יותר.

אין חולק על העובדות; שוב, מחבלי החמאס נקטו באכזריות קיצונית, מעוררת חלחלה, כלפי מאות ישראלים שנקרו על דרכם. הדברים שיבואו כעת אינם, בשום אופן, ניסיון למחול או להצדיק. הקשר והשוואות אינם הצדקה. מי שעקב גם גילה שכל ארגוני זכויות האדם (בצלם, HRW, אמנסטי), שבארץ מוצגים כאנטישמיים מושבעים, גינו במילים החריפות ביותר את פשעי המלחמה של החמאס (וגם נעמי קליין, אגב). זה לא צריך להפתיע אף אחד.

ובכן: "עם ברברים אין מה לדבר על פיוס". האומנם?

אחד, במלחמה נעשים מעשי זוועה מכל הצדדים. גם בשבוע הזה בלבד תועדו מעשים ברבריים של חיילי צה"ל בגופות של המחבלים. נכון, פחות ברבריים משל החמאס; זאת לא תחרות, אני מקווה. צבאות של אומות תרבותיות בתכלית (אמריקאים בכלא אבו-גרייב, צרפתים באלג'יר) ביצעו מעשי זוועה, לפעמים כחלק משגרת פעולה. מאז ומעולם היתה המלחמה הפקק שמשחרר את הסדיזם האנושי (מוטב לומר, הגברי), הרישיון המוחלט לתת לו דרור.

שתיים, ברבריות איננה נמדדת רק ברגש (הגועל או הדחייה) שמעורר בנו אקט מסוים, אלא גם בחומרת תוצאותיו. לחיצה על כפתור שמשגר פצצה מגובה של 3 ק"מ היא תזוזת אצבע שמותירה אותנו אדישים; אבל התוצאה שלה, בוודאות, היא מחיקת משפחה שלמה, גברים נשים וטף, שאין להם שום קשר לטרור או ללחימה. ברבריות של אדישות צוננת לתוצאות גם היא ברבריות. על האבחנה הכוזבת בין כוונה לידיעה וודאית מראש בהקשר האחריות המוסרית כתבתי פעמים רבות, ולא אחזור אליה שוב; ממילא היא רק נדבך טקטי במהלך הירידה מטה בסולם המוסרי.

רוח מבצע "חרבות ברזל" משדרת במפורש שמדובר בפעולת נקם חופשיה מרסן הדין הבינלאומי: "דגש על נזק ולא על דיוק", מסר דובר צה"ל, ושר הביטחון פירש: "מצור מוחלט", "אנחנו נלחמים בחיות אדם, ונוהגים בהתאם". ההנחה שאף אחד לא מעז לערער עליה היא שכל 2.2 מיליון תושבי עזה הם חיות אדם, ולכן כולם יישאו באסון ההומינטרי (מצור מוחלט). אם לא – הרי מדובר בעונש קולקטיבי האסור בדיני המלחמה. כאן כבר לא תועיל המנטרה "החמאס משתמש באזרחים כמגן אנושי, זו אחריותו", כיוון שלתושבים אין מוצא מן המצור המוחלט שכופה ישראל.

ושוב, בפעם האלף: להוריד פצצה על בית מגורים של משפחה זהו פשע מלחמה גם אם פעיל חמאס מתגורר שם. הסייג שמוכר בדיני המלחמה מאפשר הפצצה כזאת רק אם נעשה בבית שימוש לוחמתי – מפקדה, מתקן אימונים, מחסן נשק וכד'. אם טיל היה נוחת על ביתו הפרטי של מפקד אוגדת עזה, ומחסל את כל בני ביתו, אף אחד לא היה מתייחס ברצינות לתעמולת החמאס שמדובר בפעולה לוחמתית ושזו אשמתו של מפקד אוגדת עזה שהוא עושה שימוש בנשים ובילדים כמגן אנושי.

אבל זה בדיוק מה שישראל עשתה לבית משפחת אבו-קוטה ברפיח (19 הרוגים), וזה מה שהיא עשתה למשפחת אבו דאן במחנה הפליטים אל-בורייג' (14 הרוגים), וזה מה שהיא עשתה למשפחת שעבאן בשכונת אל-נאסר (6 הרוגים), ולעוד מאות רבות של תושבים בעזה. "התקפות רחבות מאד, אבל לא כירורגיות", זו לשון ההמעטה המטשטשת, כסם הרגעה, של ראש מטה חיל האוויר. ושוב, אף אחד בעולם לא מתייחס ברצינות להצדקת המגן האנושי. גם הישראלים לא באמת מאמינים בה, וכשאתה מצביע על העדויות הסותרות, הם גולשים מיידית לשיח הנקמה ("זה מה שהחמאס עשה לנו, מה אתה מציע, לשתוק", וכו').

נכון, החמאס טבח באזרחים וביצע פשעי מלחמה נוראיים. אם כך, מוטב שישראל תדבר גלויות על "מידה נגד מידה" (עוד סעיף שלא קיים בדיני המלחמה), או על שבע מידות כנגד מידה, במקום לפברק לגיטימיות שלא קיימת לפשעי מלחמה.

הבעיה השלישית והמרכזית בטיעון של "אי אפשר לדבר עם ברברים" , היא שאין קורלציה בין אכזריות החיילים בשטח לבין הפרגמטיות של ההנהגה. אלה זירות התנהלות שונות מאד, בתנאים שונים מאד, והאנשים שפועלים בהן שונים. חיילים מצריים במלחמת יום כיפור כפתו שבויים, הוציאו אותם להורג, ואז כרתו את ראשיהם ושפכו את מעיהם. חיילי צה"ל אנסו ורצחו נערה בדואית ב-1949. והיו עוד סיפורי זוועה. ובכל זאת, החיילים המצריים פעלו תחת מרותו של המנהיג הערבי הפרגמטי ביותר במחצית השניה של המאה ה-20', אנואר סאדאת, שזמן קצר לאחר המלחמה פתח במו"מ חשאי עם ישראל ומקץ שנים ספורות חתם איתה על הסכם שלום מלא. למעשה, הפרגמטיות של סאדאת נולדה עוד קודם לכן, בתבוסת מצרים במלחמת ששת הימים. בתחילת שנות ה-70' הוא העביר לישראל הצעה ברורה לשלום תמורת החזרה של חצי האי סיני, וממשלת גולדה-דיין-גלילי היהירה דחתה אותה. מה שאילץ אותו לנקוט בצעד הפרגמטי הבא – לפתוח במלחמה נגד ישראל כדי להשיב למצרים את מה שנגזל ממנה בכוח ואי אפשר להשיב בדרכי שלום. ישראל למדה בדרך הקשה להקשיב לאיתותי שלום.

לא לקפוץ; זו אנלוגיה, לא זהות. מצרים אינה חמאס וסינוואר אינו סאדאת. אבל כפי שנראה בהמשך, החמאס אכן העביר הצעות לרגיעה לישראל, וישראל דחתה אותן. עוד לפני שנגיע לכך, הנקודה הבסיסית היא שאכזריות בשדה הקרב, או הטרור, איננה סותרת מחשבה פרגמטית של המנהיגים ששלחו את מי שהתבררו כסדיסטים לשטח. ולפעמים אפילו יש הרמוניה ביניהן.

שרשרת המבצעים של ישראל הפכה את עזה לגיהנום ב-15 השנים שקדמו למלחמה הנוכחית: 5,300 הרוגים, יותר ממחציתם בלתי מעורבים. כמות בלתי נתפסת של נכים ופצועים, עשרות אלפי משפחות שנחרבו, בתים שנהרסו, וכל זה רק במהלך המבצעים, שהרי גם שגרת המצור הפכה את הרצועה ללא ראויה למגורי אדם. האם קשה כל כך לישראלי לדמיין מה כל זה עושה לצעיר שמתגייס לחמאס? כמה זעם נבנה בו, שנה אחר שנה, מבצע אחר מבצע, כשמאות ילדים מתים נערמים סביבו, והחמאס אינו מצליח, חרף ניסיונותיו החוזרים, להשיב לישראל מכה שווה בעוצמתה? הרי הישראלים חטפו רק מכה אחת שמשתווה בעוצמתה לכל אחת מהמכות שספגו העזתים בתקופה הזאת; והביטו בהשתוללות הזעם והשנאה, שיח הג'נוסייד שנהיה נורמלי כאן. האם קשה להבין שאוכלוסיה שספגה כבר ארבע מכות איומות כאלה תטבע בתהומות של שנאה ותאוות-נקם? "אם תדקרו אותנו – לא נזוב דם? אם תדגדגו אותנו – לא נצחק? אם תרעילו אותנו – לא נמות? ואם תתעללו בנו – האם לא נתנקם"? (הסוחר מוונציה, ויליאם שייקספיר, תרגום : אברהם עוז)

לא, אומרים לנו הימנים והליברלים-שהתהפכו. זה לא קשור לנסיבות, לכיבוש או למצור. זו שנאת היהודים הנצחית, התהומית, הבלתי משתנה. ובכן, כאן באמת מסתיים הדיון הרציונלי. כשהטריגר השואתי מופעל, זה סוף הדיון וסוף ההקשר וסוף ההשוואות והניתוחים. ואכן, הנפילה לחיקה החמים של טרוניית האנטישמיות הנצחית כל כך מקילה על השכל ועל הלב; אין באמת תחרות לנועם ולרווחה שפושטים באבריך מרגע שהתמסרת לכדור ההרגעה הזה.

* * *

בת 19 מבארי, שניצלה מן הטבח:  "אל תגידו כיפת ברזל, זה פלסטר. אל תגידו חיילים, זה פלסטר. שנים אנחנו מדברים על זה, שנים. מפקירים אותנו… איך אני אמורה  לקום בבוקר ולדעת ש-4 וחצי ק"מ מקיבוץ בארי, בעזה, יש אנשים שזה לא נגמר בשבילם. מי שמדבר על נקמה, תתביישו. אני, אחרי כל מה שעברתי, כל כך הרבה כוחות אני מאבדת בכל פעם שאני שומעת את המילה 'נקמה'… אל תגידו לי חיילים, אל תגידו לי הגנה. תגידו לי פיתרון מדיני."

* * *

הידברות והרגעה: האופציה שאין להעלות על הדעת

נקודת האפס היא ההתנתקות – אותה החלטה מדינית שהליכוד הוביל אחרי שקיבלה רוב בתוך מפלגת הליכוד (23 מול 17); בין המצביעים בעד היה בנימין נתניהו. סתם, לרקורד. עוד לרקורד: מטרתה העליונה של ההתנתקות לא היתה להביא לרגיעה מול עזה אלא, "להקפיא את התהליך המדיני לזמן בלתי מוגבל", כדברי יועצו של שרון, דב וייסגלס, בראיון "הפורמלין" המפורסם; הקפאה שהיתה, כמובן, צ'ק פתוח להרחבת ההתנחלויות בגדה המערבית. הדברים האלה ידועים, ואז נשכחים, כלומר מושכחים בכוח, כך שאי אפשר לחזור עליהם מספיק. בניגוד לשקר הנפוץ של הימין, ההתנתקות לא נהגתה ולא הוצאה לפועל כתכנית שמטרתה להשקיט את גבול הדרום.

מחנה אחד בקשת הפוליטית היה מודע לכך: השמאל הרדיקלי. נציגיו התנגדו להתנתקות במתכונת שהוצגה; הם חזו מראש שמהלך חד-צדדי, אשר אינו מותיר שום נכס בידי הפלסטינים, יוביל לאסון. תנועת "גוש שלום" דרשה "הידברות עם הרשות הפלסטינית על מסירת הרצועה לידיה, חופש תנועה ליאסר ערפאת כדי שיוכל להגיע לרצועה, פיקוח בינלאומי על הרצועה, פתיחת מו"מ לשלום עם הרשות, מסירת המבנים המפונים בשלמותם לידי הרשות או לידי גוף בינלאומי כמחווה של רצון טוב וכן פתיחת הרצועה לקשר עם העולם בים, באוויר וביבשה." בתנועה הזהירו מפני "תוכנית להפיכת רצועת עזה לבית כלא פלסטיני אחד גדול, בלא שתהיה לתושבים הפלסטינים יכולת לצאת משם לישראל או לשטחי הגדה." בתנועת "יש גבול"  אמרו: "התוכנית חד-צדדית, פוסלת את קיומו של פרטנר פלסטיני בצד השני והיא תוכנית רעה. אנחנו לא יכולים לעודד תוכנית שרק צד אחד לוקח בה חלק".

תגזרו ותשמרו את זה לפעם הבאה שמטיחים בכם שהשמאל הרדיקלי תלוש מן המציאות.

כעת הגענו לנושא ההידברות עם החמאס. לפני ששואלים על היתכנות, צריך לפרק עוד מוקש של דיסאינפורמציה שמגויס להפלת הרעיון מלכתחילה: הטענה הנפוצה ש"ניסינו וזה לא עבד". הטענה הזאת מעולם לא נתמכת בראיות. בפועל, המצב הפוך: הסכם רגיעה אמיתי עם החמאס נחתם פעם אחת בלבד בהיסטוריה, הוא עבד יפה מאד (גם אם לא מושלם) – ואז ישראל סיכלה אותו.

ההסכם היחידי הזה, שנחתם בין החמאס לישראל, נכנס לתוקפו ב-19 ביוני 2008 והיה אמור להתחדש לאחר 6 חודשים. ב-4 בנובמבר, אחרי כמעט 5 חודשים של שקט הולך וגובר (עד לרמה של 4 שיגורים באוקטובר, צניחה של פי 60 מרמת הירי לפני ההסכם) – ישראל ריסקה אותו בחדירה לשטח הרצועה לצורך פיצוץ מנהרה של החמאס; צה"ל הרג 6 לוחמי חמאס, ושם החלה הידרדרות מהירה, שהסלימה עד לפרוץ מבצע "עופרת יצוקה" ב-27 בדצמבר 2008. את הכרוניקה המדוקדקת של האירועים שקדמו למבצע, כיצד ישראל ממש התנקשה ברגיעה שהחמאס ביקש שוב ושוב להאריך – תוכלו לקרוא בתחקיר הנרחב שכתבתי שנה אחרי. מדוע ריסקה ישראל את התהדיאה? גם על כך תוכלו לקרוא שם. בישראל היו מאד לא רגועים מן הרגיעה, וחששו מהשלכותיה. הנה דברים שכתב צבי בראל במרווח הזמן הטעון ההוא, בין ריסוק הרגיעה לבין פרוץ "עופרת יצוקה": "הדבר האחרון שישראל מתכוונת לו הוא להניח לחמאס להכתיב לה רגיעה גם שם [ביהודה ושומרון]. נדמה כי הגרסה המדויקת למה שקורה הוא שישראל מעדיפה להגביל את שדה הקרב למקום שבו כבר "רגילים" אליו, בדרום, מאשר לתת בידי חמאס עוד שטחי השפעה אם לא שליטה, ובכל מקרה אין לתת בידי חמאס תירוץ להפעיל את התהדיאה גם בגדה."

מה קרה ליוזמות הרגיעה האחרות? ישראל אפילו לא שקלה אותן. בעיצומו של מבצע "צוק איתן" הזכיר ד"ר יונתן מנדל שורה של סירובים ישראלים לדון בהצעות רגיעה של החמאס (אני מודה ליונתן על העזרה באיתור המקורות):

1997: השיח' אחמד יאסין העביר לישראל, דרך מלך ירדן, הצעה להפסקת אש (הודנה) של 30 שנה. ראש המוסד לשעבר, אפרים הלוי, שחשף את דבר ההצעה ב-2004, אמר כי ישראל כלל לא דנה בה. "אם היום היו מציעים הצעה כזו אני בטוח שלא היינו דוחים אותה על הסף", הוא הוסיף. אני מפקפק בכך.

1998: בראיון לטלוויזיה הישראלית, השיח' יאסין מציע הודנה בלתי מוגבלת תמורת הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 שבירתה מזרח ירושלים. ההצעה לא נענתה.

1999: השיח' יאסין שוב מעביר הצעה, להודנה של 20 שנה, בתמורה להקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 שבירתה מזרח ירושלים. ההצעה לא נענתה.

2006 (ינואר): בראיון ל-CNN מציע מחמוד א-זהאר הודנה שלמה תמורת מדינת פלסטינית בגבולות 1967. ההצעה לא נענתה.

2006 (נובמבר): יועץ בכיר להנייה, אחמד יוסף, מציע בשם החמאס הודנה של 25 שנים תמורת סיום הכיבוש בגדה ובעזה. יוסף הסביר את היגיון ההצעה כך: "בתקופת הרגיעה והמשא המתן הזאת, נוכל לדון בסוגיות החשובות של זכות השיבה ושחרור אסירים. על הדור הבא של פלסטינים וישראלים יוטל להחליט אם לחדש או לא לחדש את ההודנה ואת החתירה לשלום בדרך המשא ומתן." ההצעה פורסמה כמאמר בניו-יורק טיימס, לא זכתה לאיזכור בתקשורת הישראלית בעברית, ולא נענתה.

2007: היועץ אחמד יוסף שוב מעביר הצעה, להפסקת אש בלתי מוגבלת תמורת שחרור כל האסירים הפלסטינים ונסיגה לקווי 1967. ההצעה לא נענתה.

2014 (מרץ): אחמד יוסף חוזר על הצעת ההודנה לתקופה בלתי מוגבלת. כמו כן הוא מצהיר שאם העם הפלסטיני יצביע במשאל עם בעד שלום עם ישראל, חמאס לא יתנגד. הצעת ההודנה לא נענתה.

2014 (יולי): לפני הכניסה הקרקעית של צה"ל לעזה ב"צוק איתן", הגיעה הצעה נוספת להודנה של 10 שנים. לראשונה, ההצעה לא כללה כתנאי נסיגה של ישראל לקווי 1967 ושחרור כל האסירים הפלסטינים, אלא רק את נירמול החיים ברצועה, לרבות יציאה לדיג במרחק 10 ק"מ מהחוף, פיקוח בינלאומי במעבר רפיח, ושחרור האסירים ששוחררו בעסקת שליט ונאסרו שוב. ההצעה לא נענתה.

2015: בשיחות חשאיות על הודנה ל-5 שנים, בתיווך אירופאי, מתגבש התוואי הבא: הסרת הסגר ופתיחת כל המעברים לייבוא ולייצוא של כל סוגי הסחורות; הקמת מעבר ימי (נמל צף); ניהול משא ומתן על שחרור אסירים תמורת גופות החיילים הישראלים. השיחות אינן מבשילות להסכם.

2018: החמאס מעביר הצעה להודנה ארוכת-טווח, לאורך שנים, תמורת הקלות ניכרות במצור על הרצועה, אישור להקמת פרויקטים גדולים בתחום התשתיות ועסקה לחילופי גופות ושבויים. ההצעה לא נענתה.

ספרתם? 10 הצעות עד ל-2018, ומתוכן 9 לא זוכות לתגובה ישראלית בכלל. אי אפשר שלא להיזכר בהתעלמות הגורלית של ממשלת גולדה מהצעת סאדאת ב-1971, כמו גם בסירוב הגורלי של ממשלת שרון לדון ביוזמת הליגה הערבית ב-2002. ישראל אפילו לא פתחה לדיון את ההצעות המקדמיות האלה. מה עושה ארגון מיליטנטי אבל גם פרגמטי אחרי שכל ניסיונותיו להגיע להרגעה בדרכי משא ומתן זוכים להתעלמות? אתם יודעים מה.

[קריאת ביניים: אלה היו הצעות סרק, לא רציניות, מלכודת פתאים. ובכן, אי אפשר לטעון מצד אחד של הפה שהחמאס לא הציע אף פעם רגיעה ומצידו השני של הפה לפטור את כל הצעותיו מבלי לבחון אותן אפילו; לא תום לב יש כאן ולא רצון אמיתי לבחון אלטרנטיבה לא צבאית להיחלץ ממעגל הדמים שהדרך הצבאית לכדה אותנו בתוכו].

על 10 ההצעות האלה צריך להוסיף את היוזמה העצמאית של המתווך גרשון בסקין בשנת 2012, בשיתוף עם איש הקשר שלו בחמאס משיחות שליט. השניים ניסחו הצעה ובה מנגנון שימנע מישראל לבצע פעולות סיכול ממוקד תמורת הוכחה שהחמאס פועל למניעת התקפות טרור שלו ושל הפלגים האחרים. ההצעה הועברה למפקד גדודי עז א-דין אל-קסאם, מוחמד ג'עברי, למנהיגי החמאס בחו"ל, ובמקביל לבכירים ישראלים. ג'עברי הביע נכונות להתקדם בה, אבל באותו יום שקיבל אותה לידיו, ישראל התנקשה בו; זו היתה יריית הפתיחה של מבצע "עמוד ענן". גרשון בסקין כתב בעקבות המבצע:

"כמה ממפקדי כוחות הביטחון היו מאד מתוסכלים מהעובדה שהסכמי רגיעה קודמים הציבו את ישראל בעמדה חלשה יותר, כאשר חמאס קובע את התנאים. אותם מפקדים קראו לחידוש כושר ההרתעה של ישראל… הגאונים האסטרטגיים האלה נכשלים בהבנת העיקרון שמה שמעולם לא עבד בעבר, לא יעבוד גם עכשיו…. חיסולו של ג'עברי היה סיכול האפשרות להפסקת אש ארוכת טווח. נתניהו נהג בחוסר אחריות משווע, תוך שהוא מסכן את אזרחי ישראל ופוגע פגיעה משמעותית בגורמים החשובים המעטים היותר פרגמטיים בחמאס."

האם החמאס הוא בן שיח אפשרי? ישראל לא במעמד שהיא יכולה לחרוץ דעה בעניין, כיוון שהיא לא בת שיח אפשרית. פרופ' שאול משעל טוען במשך שנים שבחמאס יש יסודות פרגמטיים שאפשר וצריך להגיע איתם להסדרה, פרופ' מנחם קליין משוכנע שבחמאס יש צד פרגמטי חזק, גם ראש המוסד לשעבר, אפרים הלוי, מחזיק בדעה הזאת: "צריך לדבר עם החמאס – לדבר עם האויב, לקיים דיאלוג אמיתי, חשאי וסודי. אם לא, אנחנו בדרך לבכייה לדורות, יהיה עוד סבב ועוד סבב ובסוף נמצא את עצמנו בתוך עזה – אנחנו מאבדים שליטה על הגורל שלנו". הטענה שרק עוכרי-ישראל שחורשים את רעתה, או רק אנשים ללא שום הבנה של העולם הערבי והאיסלאמי, מסוגלים להאמין שדיאלוג עם החמאס הוא צורך ביטחוני חיוני של ישראל – היא דעת הבל; ובמקרה הרע, טקטיקת אד-הומינם נחותה לסלק קולות אלטרנטיביים מן השיח המונוליטי על עזה.

ואולי חמאס הקצין מעבר לכל אפשרות דיאלוג? כן, אולי. אולי גם ישראל של סמוטריץ' ובן-גביר כבר הקצינה מעבר לכל אפשרות דיאלוג? אולי נפסיק להיתלות בפגמים של הצד השני רק כדי לא להבחין בפגמים שלנו? ואיך זה בדיוק משרת את העמדה הישראלית, לומר שאחרי שסיכלנו כל סיכוי להודנה עם החמאס במשך 25 שנה, ודחפנו אותו לנקודה הכי מיליטנטית שאי פעם היה בה – כבר אין עם מי לדבר? מי שטרח כל כך קשה שלא יהיה עם מי לדבר, אולי עדיף שישתוק.

רגיעה איננה הסכם שלום. לאף אחד אין אשליות שארגון החמאס יוותר על חלום פלסטין הגדולה. מנגד, לאף אחד גם אין אשליות שחברי הכנסת אורית סטרוק ועמית הלוי ושמחה רוטמן יוותרו על החלום לחזור ולהתנחל בעזה. הפנאטים בשני הצדדים יחשקו שיניים ויגנזו את חזיונות יום הדין שלהם. להיתלות בהם כתירוץ לאי-פעולה, או כתירוץ לטבח, זהו פשע כפול – הן כלפי קורבנות ההווה והן כלפי קורבנות העתיד, שמנענו מהם את אפשרות החיים.

איך ינהג החמאס בהסכם רגיעה אמיתי? אם לשפוט על פי העבר, יש לו קרדיט אמין יותר מאשר לישראל. אף צד אינו תמים, אך אם יבואו הצדדים בידיים נקיות להסכם רגיעה של 6 חודשים, כפי שהוסכם לפני "עופרת יצוקה", זאת תהיה נקודת התחלה מצוינת. הסכם כזה יזכה לתמיכה בינלאומית מסיבית – מן העולם הערבי, אירופה וארה"ב. מה זה תמיכה – מדינות העולם יעמדו בתור כדי לסייע לשימורו, שכן הפצע המדמם של עזה משלח גלי הדף שליליים בכל העולם.

איך ייראה ההסכם? ככל שהציפיות צנועות יותר, כך סיכויי ההצלחה גדולים יותר. לפני הכל, הפסקת אש ופעולות איבה. שני הצדדים ייאלצו לוותר על שליטה מוחלטת בשטח החיכוך; כוח או"ם יוצב שם. לישראל הוויתור על שליטה מוחלטת קשה מאד, בהיותה רגילה להפר את הריבונות הטריטוריאלית של כל שכנותיה, גם בשגרה. במרוצת הזמן, ישראל תיאלץ לוותר על מפתחות שליטה נוספים, תמורת התחייבות של החמאס ושאר הפלגים החמושים להימנע מכל יוזמה צבאית. גם את זה קשה לראות את ההנהגה הישראלית בולעת: ויתור על המצור הימי, נמל תעופה בינלאומי בעזה, ויתור על השליטה במרשם האוכלוסין בעזה (לא ידעתם, אה? ישראל שולטת גם בו). שחרור אסירים כמובן. הצעדים האלה יתקדמו בהדרגה, רק לאחר שייבנה אמון הדדי. כל צעד ילווה בפיקוח ובקרה בינלאומיים, וכל מחלוקת תובא בפני בוררות בינלאומית.

בלי ספק, בכל שלב הקיצונים בשני הצדדים צפויים לנסות ליירט את האמון שנבנה; האתגר הגדול של ההנהגות יהיה להכיל ולרסן את הפרובוקציות, ובטח שלא לעודד אותן בחשאי.

מה לא יהיה בהסכם? כל מיני הזיות כגון "פירוז הרצועה מנשק". רק גנרלים ישראלים שמתייחסים לעזה כאל חצר אחורית של נתינים חסרי זכויות יכולים לדמיין הסדרה אמיתית שבמסגרתה החמאס יתפרק מנשקו. נשאל זאת כך: האם ישראל מוכנה לפרז את כל שטח השליטה של אוגדת עזה? יפה מאד. אז גם החמאס לא יסכים ולא יפרז ומוטב לזרוק את הרעיון הזה לפח; תפקידו היחידי הוא לסכל מראש כל הסדרה אפשרית.

הסכמי אי-לוחמה נחתמים בין צדדים לוחמים. הצדדים לא מתפרקים מנשקם, ודאי לא כששניהם מייצגים יישויות מדיניות נפרדות. בעולם האמיתי ולא בעולם הדמיונות של מומחי הביטחון שלנו, מה שמבטיח את ההרתעה הוא הבנתם של שני הצדדים שיש להם מה להפסיד, וההפסד יהיה כואב מאד, יותר מאשר חזרה לדרך המלחמה. לשם כך יש לוודא שההסכמים משאירים בידי כל צד נכסים ממשיים, שלא היו בידיו קודם לחתימת ההסכמים, ושיקשה עליו מאד לוותר עליהם. נכון לעכשיו, בידי החמאס יש אפס נכסים כאלה. זאת הסיבה שהחמאס (ובעצם, כל אוכלוסית עזה) אינו מורתע באמת מן המכות הצבאיות האדירות שמונחתות עליו מזה 17 שנה.

קריאות ביניים

הקריאות ביציע מתגברות. "החמאס הוא לא שחקן רציונלי", "אמנת החמאס קוראת להשמדת ישראל", וכן הלאה. תפקידן של הקריאות האלה הוא אחד: למנוע כניסה אמיתית למסלול של הידברות. החמאס כבר הוכיח הרבה פעמים, במהלך המגעים העקיפים איתו דרך מתווכים מצריים, שהוא לא רק אויב רצחני אלא גם שחקן רציונלי; המחשבה שהוא שניהם גם יחד קשה לעיכול, אבל זו האמת. "הסיכון גדול מדי", זועקים המתריעים. ואללה? והסיכון שבהינעלות על דוקטרינת ההרתעה הצבאית לא גדול מדי? יותר מ-1,300 הרוגים ו-130 חטופים זה מחיר נסבל?

"ואם תהיה שוב שבירת כלים, עוד מתקפה מעזה?" ובכן, גם ישראל לא עומדת בפני סכנת פירוז. ועדיין יש לה את הצבא החזק באיזור כדי להגן על תושביה. מי ששובר הסכמים הגנתו פוקעת. הבעיה האמיתית היא לא לשבור הסכמים, בזה יש לצדדים ניסיון רב, אלא להידבר ולהגיע לחתימתם. הסכמים אמיתיים מכילים בטחונות לתרחישים שונים, מהפרות קלות (שמטופלות בידי גורמים נייטרליים) ועד להפרות טוטאליות, כמו מלחמה, שבה הצדדים פורקים כל עול.

והנה, הצדדים פרקו כל עול כבר עכשיו, בלי הסכמים. יש למישהו ספק שהסכמים רק יקטינו את הסיכוי לכך, לא יגדילו? יש למישהו בדל ראיה לכך שהסיכון הקיומי לישראל מרגיעה עם החמאס גדול מהסיכון הקיומי ממצב של לוחמה, וב"ראיה" אני מתכוון לדברים שכבר קרו ונותחו, ולא לחרדות שואתיות שנמצאות מחוץ לתחום הדיון הרציונלי?

אני חוזר אל הדברים שכתבתי בתחילת הפוסט: צריך להיות מיואשים, ייאוש עמוק, טראגי, מן האפשרות להכריע את החמאס באופן צבאי. צריך להגיע עד לייאוש עמוק וחסר נחמה מן הפנטזיה שנוכל "להרתיע" אותו בזמן שאנחנו מחזיקים את עזה במצור. רק אל תאמרו שההידברות נוסתה (היא לא), או שהיא נכשלה (היא לא), או שהחמאס אינו בר-שיח (הוא כן).

"תגיד את זה לתושבי עזה!". לא, אני לא אגיד את זה להם. הם לא הקהילה הפוליטית שלי. אני מדבר לקהילה שלי, ובעיקר תובע תשובות ופתרונות מן הממשלות המקולקלות שלי, שלוקחות את כספי המיסים שלי, ומשקיעות אותו בפרוייקטים מטורפים של מיגון ובשכלול אינסופי של אמצעי לחימה קטלניים, מבלי לחשוב על היום שאחרי. פעולה פוליטית, אמירה פוליטית, חייבת להיות מופנית כלפי מי שחייב לי דין וחשבון. החמאס לא חייב לי דיון וחשבון. למרבה הצער, הוא גם בקושי חייב דין וחשבון לתושבי עזה, בהיותו שלטון רודני. הישראלים חייבים לקחת אחריות על המנהיגים שלהם ולהפסיק להטיף לכל סובביהם. זה יפה מאד לתבוע את ראשו של ביבי שדירדר את המדינה לתהום בשלל צורות; הרבה יותר קשה ומאתגר לתבוע את ראשה של ההנהגה הבטחונית-פוליטית כולה, לרוחב המפה הפוליטית, שהפקירה את דמנו שנים כה רבות.

כן, זה היה מאד עוזר לקייס שלי לו היו נשמעים מעזה קולות שוחרי פיוס. אבל בשיא הכנות, כשאני שואל את עצמי איך הייתי מתנהג ומה הייתי מרגיש לו חיי היו עוברים עלי בגיהנום של עזה – בין הפטיש הישראלי לסדן החמאסי – אין בי שום ביטחון שהייתי מוצא בתוכי את גדלות הנפש להושיט לישראלים יד לשלום. שלא לומר האומץ לפרסם דברים ברוח הזאת מבלי לחשוש לגורלי.

"תגיד תודה שאתה חי בדמוקרטיה שבה מותר לך, אה?" אבל זה בדיוק העניין. קודם כל, מרחב הדיבור כאן הולך ומצטמצם, והדברים שנאמרים כאן לא עוברים ללא התקפות אישיות עלי, השמצות ואיומים שגוברים מיום ליום. ועדיין, כן, יש חופש דיבור נרחב יחסית בישראל, ליהודים. האם זה לא מטיל עלינו חובה כפולה ומכופלת לנצל אותו כדי לבטא עמדות שאינן זוכות להדהוד ושכפול של הקונצנזוס? האם מי שנהנים מחופש דיבור כזה, ומעדיפים לשתוק אל מול הגל העכור של הפשיזם, באמת יכולים לבוא בידיים נקיות לעמיתיהם בעזה ולצפות מהם לצאת נגד השלטון שלהם, הברוטלי הרבה יותר?

הימים הבאים עלינו לטובה ולרעה: סולידריות

אין לי שום אשליות: הפיוס לא יבוא במהרה, אם בכלל בימי חיינו, או בכלל. משוואת הרווח וההפסד אכזרית: לעזתים אולי אין כבר למה להפסיד, אבל לישראלים עוד יש הרבה מאד. מדינה שבסך הכל מספקת רמת חיים מערבית לחלק ניכר מתושביה (בניכוי חלק ניכר אחר), עוד יש לה לאן להידרדר. זה כבר התחיל לפני המלחמה, התחושה שאנחנו מתחילים להפסיד נכסים ישראלים מוצקים – מוניטין, רמת חיים, חופש דת. שהעולם הישן הולך ונמוג. אבל עדיין המרחק בינינו לבין העזתים, תושבי ארץ הצללים, עצום. יש רחובות. הבתים עומדים על תילם. יש מים וחשמל, יש קפה מקולומביה וחרדל מצרפת. יש לנו עוד המון דרך למטה, המאכלת עדיין לא נצמדה לגרונו של כל אחד ואחד. אף אחד עוד לא מכריח אותנו לעשות ריסט לפרוייקט הציוני, ולבנות אותו מחדש על אדנים של שוויון וצדק אמיתיים.

כיוון שכך, בעתיד הנראה לעין, המחנה הזעיר שלי – ההזויים, החמוצים, האוטו-אנטישמים, הבוגדים, עוכרי-ישראל וכן הלאה והלאה – ימשיך להיות זעיר ושולי, דחוי ומושמץ, ויהיה מוכרח להפנים את השוליות הזאת אל זהותו, מבלי שתרעיל את ליבו. אנחנו מיעוט, שצריך לשרוד במציאות של סחף פשיסטי מתמיד. זו גזירת גורלנו, ואפשר לעמוד בה בכבוד. את המתווה להתנגדות שהצעתי אחרי הבחירות האחרונות צריך להרחיב ולהעמיק. יותר מכל, חשובה לנו סולידריות ועמידה נאמנה זה לצד זה ובעיקר לצד מי שבאמת זקוק לנו. אני בוחר לחתום את הפוסט הארוך הזה בתזכורת של כל הדברים שמעודדים אותי בעת הקשה הזאת ונותנים לי קצת כוח עמידה לקראת הבאות.

אני שואב עידוד מחוזקה של החברה האזרחית בישראל, מן ההתגייסות הרחבה למען תושבי הדרום, מן הסולידריות והערבות ההדדית בעת צרה.

אני שואב עידוד מקריסת האמון העיוור בממשלה, במערכת הביטחון, בצה"ל. האמון העיוור הזה, שעל טיפוחו שקדו גדודים של קציני צבא ופוליטיקאים, הרדים את תושבי עוטף עזה נגד השיפוט הטבעי שלהם, נגד תחושתם המתמשכת, מאז 2014, שהם מופקרים לגורלם. הקולקטיב הישראלי נגוע בפיצול אישיות משונה: חשד עמוק כלפי פוליטיקאים ספציפיים לצד אמון עיוור במערכות הממלכתיות ובמחויבותן לשמירת חיי אדם. יש בי תקווה קטנה, צל צילה של תקווה, שהבגידה של אוקטובר 2023, בגידת המדינה, תוביל להגדרה מחודשת של יחסי האזרח עם השלטון, שנצא לחופשי מכלוב המחשבה של הנתין אל חירות המחשבה והפעולה של האזרח הריבוני.

אני שואב עידוד מן ההבנה הגוברת בציבור שהמכשול הנחוש ביותר בדרכנו אל החופש והשוויון הוא הציונות הדתית. צריך להיות עיוור כדי לא לראות שמגזר שבעת מלחמה עוסק בהבערת גזרה נפרדת שמחלישה את ההגנה בדרום, בהוצאה לפועל של טרנספר בגדה המערבית ובטפטוף הרעיון של טרנספר בעזה, לא ישקוט ולא ינוח עד שהארץ כולה תעלה בלהבות. כדברי לורד פרקווד בסרט "שרק", כמה מאיתנו ימותו בדרך, אבל זה מחיר שהם מוכנים שנקריב עבורם.

אני שואב עידוד מכך שבמקביל וכמשקל נגד להתקרשות הזהויות השבטיות הדיכוטומיות – יהודים מול מוסלמים, ישראלים מול פלסטינים – מתהוות קבוצות סולידריות שפורמות את הדיכוטומיות, קוראות תיגר על קדושת השבט הקדמון, בשמו של שבט האנושיות הפשוטה. כך המשמר היהודי-ערבי ביפו שמקיים תקשורת רציפה ודואג להרגעת הרוחות בין שתי הקהילות בעיר. כך גם צוותי ההצלה הבדואים והצוותים היהודים-ערבים שהתגייסו להשמיש מקלטים בחיפה, וכך גם קבוצת פרי ג'רוזלם וקבוצות ירושלמיות אחרות שפועלות בסביבה דו-לאומית מתוחה וקשה, כל יום בשנה, ומתמידות בכך ביתר שאת בזמני משבר.

אני שואב עידוד מכך שייצר החיים, בחשבון האחרון, יגבר על ההתמכרות לזוועה.

* * *

כָּל הַזְּוָעָה שֶׁלֻּמַּדְנוּ עַד הֵנָּה לֹא הִסְפִּיקָה לָנוּ; כְּנַרְקוֹמָנִים

הֵגַבְנוּ, הִתְמַכַּרְנוּ, כְּמוֹ לֹא לְאֵל כֹּחֵנוּ לִבְלֹם,

הִתְחַזֵּינוּ כַּאֲבוּדִים. כְּאִלּוּ אֲנַחְנוּ יַלְדֵי טֶבַע בִּתְזָזִיּוֹת תִּרְגֹּשֶׁת

כַּלְבִּיּוֹת, מְסֻמָּמוֹת. הָיָה בְּדַעְתֵּנוּ

לְהִתְמַכֵּר לְתַגְלִית דְּחָפִים עֲרֻמִּים, רַהַב

הַמִּיָּדִיּוּת. כְּאִלּוּ רֵיחַ אֲדָמָה טְרִיָּה

מֵעִיר בָּנוּ רַק אִינְסְטִינְקְט שֶׁל חֲפִירָה. בָּנוּ,

פְּלִיטֵי עָרִים רְחוֹקוֹת, אֲנָשִׁים

בַּעֲלֵי מִזְוָדוֹת, מְעִילִים, כַּפְתּוֹרִים.

אִלּוּ יָדַעְנוּ מָה אָנוּ עוֹשִׂים, כְּאִלּוּ הִתְנַדַּבְנוּ

לִלְמֹד בְּדֶרֶךְ הֲכִי קָשָׁה, עַד נִצְטַוֶּה לִירוֹת

בִּכְלָבִים מִתְרוֹצְצִים עִם כַּף יָד אִישׁ בַּפֶּה, עַד שֶׁנִּבְהֶה

בִּמְחוֹזוֹת שֶׁאֲלֵיהֶם כְּבָר בֶּאֱמֶת לֹא הִתְפַּלַּלְנוּ; כָּךְ לְהִוָּכַח

שֶׁאֵין אָנוּ אֲבוּדִים כְּמוֹ שֶׁחִשַּׁבְנוּ, אֲבוּדִים

רַק כְּמוֹ כֻּלָּם, אֲבוּדִים כִּבְנֵי-אָדָם.

(מאיר ויזלטיר, 1973)

בשעה שאני כותב את המילים האלה הולכים ומתחוורים פרטי הזוועה בשכונת רימאל בעזה (בלילה שבין ה-15 ל-16 במאי): 33 אנשים נקברו חיים מתחת לשורת בתים שצה"ל שיטח מן האוויר. יש נשים, ילדים ותינוקות ביניהם, אך עדיין אין נתונים מדויקים. זו האחרונה בסדרת תקיפות שהותירו אחריהן עשרות הרוגים "בלתי מעורבים" בעגה הצבאית-תקשורתית – גברים, נשים, זקנים וילדים שטיל מכוון היטב קיפד את חייהם. על פי רוב, ללא אזהרה מראש. עוד קווים בשורת "הנזק האגבי" התופחת של מבצע "שומר החומות".

נכון לעכשיו: 188 הרוגים, מתוכם 33 נשים ו-55 ילדים. אלה הם בלתי מעורבים ודאיים, ועליהם יתווספו רבים מבין הגברים, אחרי שיתבהרו הפרטים. כמו בכל מבצע של ישראל בעזה ב-13 השנים האחרונות, אחוז הבלתי מעורבים יהיה גבוה ממחצית, בסבירות גבוהה שיהיה גבוה מ-60%.

כמו תמיד, מכונת ההסברה הישראלית משומנת ומוכנה לפעולה. סיסמאותיה רצות מקצה הארץ עד קצה, במתקפת ההסברה הישראלית בחו"ל, ונישאות על כל פה: החל מראש הממשלה וכלה באחרון הטוקבטקיסטים. יש משהו מבהיל באחידות המוחלטת הזאת של התירוצים הישראלים, עד רמת הניסוח המילולי המדויק. מנטרות שכולנו למדנו לשנן מינקות וכעת נפלטות לנו באורח אוטומטי לחלוטין, עם או בלי קשר למציאות.

בלי קשר.

אחרי שנים רבות, רבות מדי, שטענות ההסברה האלה מוטחות בי ובכל מי שמעז למתוח ביקורת, החלטתי לעשות מעשה ולרכז אותן בפוסט אחד: לרכז ולהגיב עניינית, עובדתית, מוסרית.

למי הפוסט הזה מיועד? שתי קבוצות. האחת, החשובה יותר, היא השבט הישראלי המצטמק שנותרה בו עוד יכולת לראות בפלסטינים בני אדם ולא חיות דו-רגליות. נקרא להם, תמימים וטועים. הם תמימים משום שאינם מקבלים את תמונת הזוועה האמיתית של מעשי צה"ל בעזה, אלא רק דרך פילטרים תעמולתיים. הם טועים משום שכל הדיון על הלגיטימיות של פעולות אלה מוצג להם בצורה מעוותת לחלוטין. התקווה הצנועה היא שאם וכאשר ייחשפו לתמונה האמיתית, ולחשיבה יותר הגונה ומסודרת בנושא, תמיכתם המוצקה בפשעי צה"ל תתערער. כמה מונים התמימים והטועים? אל תתפסו אותי במילה אופטימית מדי. ככל הנראה הם מיעוט. יהי כך, נדבר אל המיעוט.

הקבוצה השניה, מיעוט זעיר עוד יותר, הם אנשים שכבר מחזיקים בידיעות ובדעות דומות לשלי, וחשים צורך לגייס טיעונים סדורים יותר בסערת הוויכוחים הפוליטיים. הנה, קחו והשתמשו.

למי הפוסט הזה לא מיועד? חשוב מאד. הוא לא מיועד למי שלא רואה בעיה אמיתית בכך שיותר ממחצית האנשים שישראל הורגת בעזה (באופן סדרתי, בכל סבב דמים) הם אזרחים בלתי מעורבים. מי שלפעמים, על דרך השעשוע, נכנס לדיונים כאלה רק כדי להשחיל ברגע הנכון "אז איפה פה הבעיה, בעצם?", סרקזם אדונים בגרוש. לכם אין מה לחפש כאן. אל תיכנסו ואל תיתממו. חלק מהותי מן הדיון המוסרי הוא ליבון העובדות; אין כל טעם בהתפלפלות מוסרית תלושה מן המציאות. אך עבור לא מעט ישראלים – שיעורם כנראה עולה על זה של התמימים והטועים – ליבון העובדות כשלעצמו הוא התפלפלות מיותרת. מה זה חשוב מי וכמה נהרגו – זה הגיע להם. זו אשמת החמאס.

אין לי שיג ושיח עם אנשים מסוג זה, ולכן אני שוב מבקש מהם לא להגיב כאן ומכם, הקוראים המתעניינים באמת, לא להשחית את זמנכם בוויכוח איתם. יש מגבלות אינהרנטיות לדיונים פוליטיים אפקטיביים וכדאי לדעת אותן מראש; כשלים חינוכיים של עשרות שנים לא יבואו על תיקונם בזכות "טיעון מנצח" באינטרנט.

ההסברה הישראלית נבנית כמו סולם מוסרי בן 5 שלבים. בכל פעם ששלב אחד קורס, המסבירים צונחים מטה אל השלב שמתחתיו, מתאזנים עליו כהרף עין, וממהרים להציג אותו כמופת, ההבדל בה"א-הידיעה בינינו לבין הפלסטינים. המסלול שלנו אפוא מתחיל למעלה ומסתיים למטה, עמוק בתחתית.

1. צה"ל לא הורג חפים מפשע/ילדים; אלה שיגורים כושלים של החמאס שנופלים בתוך הרצועה.

זאת טענה שדובר צה"ל שתל בתקשורת ביום השני למבצע: "פלסטינים משתמשים בנפגעים הרבים מהרקטות שנופלות ברצועה כדי לחזק נרטיב שישראל פוגעת בילדים". צה"ל טען אז ששליש מהרקטות של חמאס נופלות בשטח הרצועה והן שגורמות לנפגעים הרבים בעזה, כולל 6 ילדים. ריח תעמולתי עז נדף מן הטענה הזאת. למותר לציין שצה"ל הוא צד בסכסוך; כפי שאין לסמוך על דיווחי הזרוע הצבאית של החמאס בכל הנוגע לנפגעים, כך גם אין לסמוך על דו"צ. כשישכך האבק וייחקרו האירועים בידי ארגוני זכויות האדם, ויתפרסמו הדו"חות עוד כמה חודשים (אבל מי יקרא אותם? בטח לא מי שנצמד לגרסת צה"ל), יתברר שאם היו בכלל ילדים עזתים שנהרגו מרקטות של החמאס, מספרם היה זניח. התחייבות שלי.

כך או כך, הטענה הזאת הושמעה בשלב ראשוני ללחימה, כאשר מספר הרקטות מעזה עמד על 200 בלבד. מאז היא מתגלגלת שוב ושוב באתרי החדשות וברשתות החברתיות בישראל, אף כי צה"ל נמנע מלחזור עליה. התמונות מעזה כבר לא מאפשרות להחזיק בטענה מגוחכת כזאת – שום רקטה של החמאס לא מסוגלת למחוק בניינים שלמים. במקביל, ההסברה הישראלית כבר עברה לשלבים הבאים (הורגים חפים מפשע וילדים, אבל…); איכשהו חלק מהישראלים עדיין תקועים בטענה שאף גורם רשמי אינו מחזיק בה יותר.

ואחרי כל זה: אם זה עושה לכם טוב להפחית 6 ילדים ממניין הילדים שצה"ל הרג (כרגע עומד על 55) הדיון הזה כנראה לא נוגע לכם.

לא עובד? יורדים שלב בסולם.

2. צה"ל הורג חפים מפשע רק בגלל שחוליות ירי של החמאס מסתתרות בבתים של אזרחים ויורות משם.

סוס הקרבות הוותיק של ההסברה הישראלית, שאילץ ארגוני זכויות אדם להיכנס לעובי הקורה. דו"ח של HRW שיחזר 19 אירועים ב"עופרת יצוקה" שבהם צה"ל הרג 53 אזרחים; באף אחד מהם לא נכחו לוחמים של החמאס באזור בשעת ביצוע התקיפה. דו"ח של אמנסטי על התנהלות הצדדים ב"צוק איתן" מצא עדויות לכך שהחמאס ביצע שיגורים ספורים מתוך מתחמים אזרחיים (בית חולים וכנסייה), אך במקביל ציין שלא היו ראיות לכמות העצומה של ההאשמות האלה מן הצד הישראלי. מקרה אחד שתוחקר בבלוג הזה היה ההפגזה של בית החולים השיקומי "אל-ופאא" בשכונת א-שוג'אעיה ביולי 2014; שום ירי לא בוצע משם, ולמעשה צה"ל נסוג מגרסתו בהמשך. יחד עם זאת, חוקרי אמנסטי מצאו עדויות לירי של רקטות מאזורי מגורים. השאלה אם צה"ל מגביל את עצמו לתקיפת אתרים כאלה או לא.

רחוק מכך. למעשה, רטוריקת ההפללה של צה"ל תמיד כללית ומעורפלת מספיק כדי שיהיה ניתן להבין ממנה ש"המבנה שימש את החמאס" באופן כלשהו. מה זה שימש? הדפיסו שם עלונים? ישנו? אכלו? קיימו חיי משפחה? הישראלים אינם חוקרים במופלא מהם.

בנק המטרות של צה"ל כולל תמיד גם מרכזי תקשורת ערבים שממוקמים בעזה. הרעיון הוא להשמיד מקורות אינפורמציה שעלולים לערער על הנרטיב הישראלי. בין זה לבין פעולה לוחמתית מוכרת בדין הבינלאומי אין כל קשר. ב-15 במאי השמיד צה"ל בניין התקשורת אל-ג'לאא, ששכנו בו משרדים של אל-ג'זירה, בי-בי-סי ואיי-פי. מפיקים באל-ג'זירה צייצו חצי שעה לפני שהושמד הבניין, כי קיבלו הוראה מצה"ל להתפנות (כן, היה אפשר לחסל גם אותם; אתם רומזים שצה"ל מוסרי כי הוא לא מחסל עיתונאים?). הנה, צה"ל עצמו מודה במעשיו שהוא לא רק תוקף מטרות שהחמאס יורה מהן או מסתתר בהן. דובר צה"ל נימק את התקיפה בכך שלחמאס ולגי'האד האיסלאמי היו "נכסים צבאיים" בבניין. שימו לב, שופרות: צה"ל מנמיך כל הזמן את רף ההפללה. אין טעם להחזיק בטענה שחמאס יורה מכל בניין שצה"ל מפציץ. מה זה "נכסים צבאיים"? צה"ל שוכר עשרות משרדים לצד רואי חשבון ועורכי דין, חברות עסקיות, חלק גדול מהם בלב תל אביב, מסביב לקריה, ברחובות הארבעה, חשמונאים, קרליבך ועוד. האם זה הופך אותם למטרות לגיטימיות לרקטות של החמאס? על פי ההיגיון הצה"לי, התשובה חיובית.

גם מגדל הנאדי בן ה-13 קומות שהושמד ב-12 במאי – בניין המגורים הגדול בעזה – איכלס דירות מגורים ומשרדים רבים. מה הפליל אותו? כל מה שנמסר הוא שהוא "שימש את מפקדי חמאס". שוב, לא נטען בשום מקום שבוצע ממנו ירי. אם כך, כל מבנה בישראל שקציני צה"ל עושים בו שימוש – מרפאה, משרד רישום, קצין העיר, דירת מגורים – גם היא יעד לגיטימי. צה"ל גם הפציץ את סניפי הבנקים המרכזיים ברצועה כי "הם משמשים את החמאס". האם יש בנק בישראל שלא מקיים קשרים עם צה"ל? (הבנקים בישראל לא מממנים טרור, אתם אומרים? את זה עוד צריך לראות בהמשך. לעת עתה תרדו מן העץ של "יורים רק על אתרים שמהם החמאס יורה").

לא עובד? יורדים שלב בסולם.

3. צה"ל הורג חפים מפשע רק בגלל שהחמאס משתמש בדירות לידם או בבניין המגורים שלהם.

האומנם?

במהלך מבצע "צוק איתן" צה"ל החריב 18,000 יחידות דיור והותיר 100 אלף איש חסרי בית. אין שום סבירות בטענה שכל אלה שימשו כאתרי שיגור או משרדים של החמאס. ארגון "בצלם" חקר ותיעד 70 אירועים שבהם הופצצו בתי משפחות על יושביהן; 606 איש נהרגו בהם, יותר מ-70% מהם פחות מ-18, מעל גיל 60 או נשים. "בצלם" כתב כך על קריטריון ההפללה המפוקפק של צה"ל:

"במהלך הלחימה התקיף הצבא עשרות בתי מגורים של פעילי חמאס והג'יהאד האיסלאמי, שנתפסו כמטרות צבאיות לגיטימיות. גורמים רשמיים – בהם הפרקליט הצבאי הראשי ודובר צה"ל – ניסו לטעון כי מדובר ב"תשתיות מבצעיות", "תשתיות פיקוד ושליטה של הארגון" או "תשתיות טרור. אכן, בתי מגורים של פעילים בחמאס או בארגונים אחרים יכולים להוות מטרות צבאיות לגיטימיות, אולם, המבחן שנקבע במשפט ההומניטארי הבינלאומי להיותו של מבנה "מטרה צבאית" הוא כפול: עליו לתרום תרומה אפקטיבית לפעולה צבאית והפגיעה בו חייבת להעניק יתרון צבאי מובהק לצד המתקיף. בניגוד לכך, אף גורם רשמי לא טען כי קיים קשר בין בית מגורים שהותקף לבין פעילות צבאית כלשהי שנעשתה בו (הדגשה שלי, ע"ל), ובמקום זאת הם הסתפקו בפירוט מעורבותם של בעלי הבתים בפעילות נגד ישראל בהווה ובעבר או בתיאור פעילות שיכולה להסתכם בשיחת טלפון או בפגישה, שאותן ניתן לקיים מכל מקום."

נחזור למבצע "שומר החומות": מה היתה העילה המבצעית להחריב את בית משפחת אל-טנאני בבית חאנון ב-13 במאי ובתוך כך להרוג אב, אם בהריון וארבעה ילדים? צה"ל אפילו לא רמז שהיתה שם פעילות מבצעית. למה קטל צה"ל את משפחות אבו-חטאב ואל-חדידי במחנה א-שאטי, 2 נשים ו-8 ילדים? גם כאן לא דווח על שום פעילות מבצעית (ודאי שלא ירי). כשנשאל מדוע לא קיבלו יושבי הבית בא-שאטי אזהרה מראש, דובר צה"ל הסביר: "אנו משתדלים להזהיר בלי שהאזהרה תבריח את היעד שאנו רוצים לתקוף ולכן לא תמיד אנו מזהירים." ובכן, לא הזהרתם, וגם לא פגעתם; רק נשים וילדים נהרגו בהפצצה הזאת – פעולה שכולה "נזק אגבי" ואין בה ולו בדל חיסול מוצדק. הטייסים שמשחררים את הטיל גם הם יודעים שלא היתה אזהרה מראש. הם אומנו לא להרהר יותר מדי על ההשלכות, תוצרים של שחיקה הדרגתית ועקבית בקוד המוסרי המהולל של חיל האוויר.

זהו כבר רף הפללה מאד נמוך – להפציץ בית כי מפקד צבאי ישן ואוכל בו. בלילה של ה-15 במאי צה"ל תקף שורה של בתי מגורים של מפקדי חמאס (למשל, מפקד גדוד זייתון). הישראלים הורגלו לקטלג את הפעולות האלה כ"סיכולים ממוקדים", מגירה נפרדת לגמרי באונה המוסרית המצטמקת, הפטורה לכאורה ממגבלות משפטיות שחלות על תקיפת אתרים צבאיים. אבל זה ישראבלוף מקומי; בשום מקום בחוק או בעולם האבחנה הזאת אינה תקפה, ואפילו בג"ץ, שהכשיר את הסיכולים הממוקדים, קבע כי חלה עליהם המגבלה המוכרת של אבחנה בין יעד תקיפה צבאי לגורמים אזרחיים (וכמובן שהותיר על כנה את אמתלת ה"מידתיות", קוף המחט שדרכו אפשר גם להשחיל פצצות של טון).

מנגד, ירי על ביתו הפרטי של מפקד אוגדת עזה או ראש פיקוד דרום ייחשב, בצדק, פשע מלחמה. חפים מפשע ייהרגו בהכרח, ואף ישראלי לא יקבל את הטענה שעצם מגוריו של הקצין במקום הופכת אותו ליעד לגיטימי.

[אבל החמאס הוא "ארגון טרור" אתם טוענים, וצה"ל לא? ובכן, זאת אמורה להיות מסקנה של הדיון ההשוואתי הזה, לא הנחת המבוקש שלו. אם צה"ל והחמאס מתנערים באופן דומה מאחריותם לחיי אזרחים חפים מפשע, הצידוק הפריווילגי של צה"ל נשען על הנחה שזה עתה הופרכה].

לא עובד? יורדים שלב בסולם.

4. צה"ל הורג חפים מפשע רק כ"נזק אגבי", לא בכוונה כמו החמאס. כוונת הזדון היא שצובעת את המעשה כטרור ולא אקט לוחמתי לגיטימי.

למען הסדר הטוב, נזכיר שפה ושם נחשפים מקרים שחיילים ביצעו ירי מכוון על בתי אזרחים בעזה – לצורך נקמה, העלאת מורל, כבוד היחידה וכו'. אלה מעשי טרור לכל דבר ועניין, למרות שהם נקברים ביחידה והאחראים אף פעם אינם נענשים. יחד עם זאת, נכון הדבר שאין לצה"ל מדיניות אש רשמית שמטרתה לפגוע באזרחים לא מעורבים, והראיה נוהל "הקש בגג". לו היתה מדיניות כזאת, היינו רואים מספרים גבוהים הרבה יותר של הרוגים.

אבל כמה זה מהותי?

האם הכוונה היא הגביע הקדוש שמבחין בין טוהר הנשק הצה"לי לטרור החמאסי? האם זהו ההבדל שעושה הבדל? גם זה סוס קרבות ותיק בשדות התעמולה. אבל גם הוא, למרבה הצער, אוויר ריק, שכן במצבים של ידיעת ודאית של התוצאות הצפויות, הכוונה מאבדת מחשיבותה.

דוגמה פשוטה. אני באיחור מטורף לפגישה מאד חשובה, אולי פגישה שתשנה את חיי. אני דוהר במכונית ברחובות העיר כדי לא לאחר לפגישה. כיוון שאני נחוש להגיע בזמן, אני לא עוצר ברמזורים אדומים. אני כמובן יודע שזה עלול להסתיים בתאונה קטלנית. ואכן, בשלב כלשהו אני טס באדום דרך צומת שאם ובת חוצות אותה ברגל, מתנגש בהן בעוצמה והן נהרגות.

האם זה משנה שלא התכוונתי להרוג אותן, שאפילו לא ידעתי מי הן, או שהן יהיו שם דווקא באותו רגע? האם אחריותי למותן, אשמתי המוסרית וגם הפלילית, פחות כבדות כי לא התכוונתי לרצוח אותן? כמובן שיש הבדל בין המטרה שהדריכה אותי (לא לאחר לפגישה חשובה) לבין המטרה שמדריכה את טייסי חיל האוויר (סיכול טרור). אך תוכן המטרה כשלעצמו אינו רלוונטי לשאלה שעל הפרק, שכן לא המטרה נקראת כאן להצדיק את מעשה ההריגה, אלא עצם היותו "בלתי מכוון" – ואחת היא מה היתה הכוונה המקורית. למעשה, אחריות הטייס כבדה יותר במקרים רבים, שכן הוא מקבל מודיעין מדויק על מספרם וזהותם של הנוכחים במבנה שהוא משמיד, שלא כמו הנהג שדוהר דרך מעבר חצייה.

גם המוסר הטבעי וגם החוק הפלילי וגם המשפט הבינלאומי מכירים בכך שידיעה מראש של התוצאות הצפויות מטילה על הפושע אחריות מוסרית כאילו התכוון למעשיו. במשפט הפלילי קוראים לזה "הלכת הצפיוּת" ובמשפט הבינלאומי היא מופיעה בסעיף 51 בפרוטוקול הראשון הנספח לאמנת ג'נבה (תת סעיף 5ב). הקולב הזה שבו נתלים ישראלים כה רבים במאמץ נואש לשמר את האבחנה בין החמאס לצה"ל – נעוץ באוויר הריק. מי שזוכר את סערת דו"ח גולדסטון אחרי מבצע "עופרת יצוקה", התגובה הישראלית לדו"ח ו"ההכאה על חטא" המאוחרת של גולדסטון עצמו – יזכור ש"הכוונה מראש" עמדה במרכז אותה סערה. במידה רבה, זה היה ספין להסחת הדעת מן הממצאים הקשים של הדו"ח; את הפרשה כולה ניתחתי כאן בזמנו (הדיון המפורט ביותר בבלוג בנושא "כוונה" מול "ידיעה מראש").

התקיפות של צה"ל בעזה במהלך המבצע הנוכחי, ולמעשה גם התבטאויות רשמיות של ישראל, מעידות על כך שבתקיפות מבצעיות רבות מאד "הנזק האגבי" ידוע מראש ונלקח בחשבון. לא רק במקרים ספציפיים אלא גם כחוקיות סטטיסטית. נביט למשל בשיעור הילדים שנהרגים במבצעים של צה"ל בעזה ב-13 השנים האחרונות:

"עופרת יצוקה": 25% (344/1391)
"עמוד ענן": 19% (32/167)
"צוק איתן": 24% (526/2202)
"שומר החומות"  (עד לפרסום הפוסט): 29% (55/188)

מאז "עופרת יצוקה" חלפו 13 שנות קידמה בטכנולוגיה הצבאית, במהלכן שמענו שוב ושוב על שיפורים דרסטיים ב"דיוק הכירורגי" של הטילים שצה"ל משגר לעזה, שחוסכים בחיי אדם וכו' וכו'. אבל הנתונים היבשים מראים אחרת, אם לא להיפך. אחוז הילדים ההרוגים נשאר די קבוע, סביב 20% ומעלה – עם או בלי כניסה קרקעית, אם המבצע נמשך שבוע או חודש, ובלי קשר לכמות הנפגעים בצד הישראלי.

זה לא מפתיע. אחוז החפים מפשע שצה"ל הורג הוא נגזרת הכרחית של הפצצת שכונות אזרחיות צפופות ("זאת אשמתנו שהם חיים בצפיפות?", יגלגלו עיניים הישראלים. האמת שקצת כן, כי עזה היא כלא שאין לצאת ממנו, וגם אם לא, צפיפות האוכלוסין שם אינה פוטרת את צה"ל משמירה על חיי אזרחים, אלא להיפך, מטילה עליו מגבלות נוספות).

כל שיפור היפותטי שאולי היה בדיוק הכירורגי של החימוש הצה"לי, קוזז מול האגרסיביות הצומחת של מדיניות האש (שניזונה, מצידה, מן האשליה שכעת אפשר להפעיל כוח אש גדול יותר בקרב אוכלוסיה אזרחית). אכן, אחרי מבצע "עמוד ענן" חזיתי ש"ככל שיתבצר מעמדו של "הדיוק הכירורגי" בהסברה הישראלית ובדימוי העצמי של הציבור, כך יגדל גם שיעור הנפגעים האזרחים בצד הפלסטיני."

הנתונים האלה ידועים מראש, והם מונחים לפני מקבלי ההחלטות לפני כל מבצע צבאי בעזה. גם הטייסים יודעים אותם לפני שהם משחררים את הטילים על בתי מגורים. הנה, אם כן, הידיעה הוודאית מראש, שמעמידה אותם באותה קומה מוסרית שפלה של משגרי הטילים של החמאס. יהיה מי שיתעקש להציב כוונת הרג בזדון במדרגה מוסרית נמוכה יותר מאשר אדישות להרג. אבל זו פסיכולוגיזציה של העניין המוסרי כשלעצמו; לי אין חפץ בדיון השוואתי על מה עובר בראשו של פעיל החמאס או הטייס הישראלי בשעה שהם שולחים חפים מפשע אל מותם. אני מניח שגם את הקורבנות זה לא מעניין.

לא עובד? יורדים שלב בסולם.

5. צה"ל הורג חפים מפשע בידיעה מראש, אבל לפחות מתחקר את עצמו ומעניש את האחראים על פשעי מלחמה.

פחח. טוב, זה יהיה קצר.

צה"ל אינו חוקר כהלכה חשדות לפשעי מלחמה, ואין בחוק הישראלי כלים להטלת אחריות לפשעים כאלה על הפיקוד הצבאי הבכיר או הדרג המדינה. ועדת טירקל המליצה לתקן את המצב הזה אך כמובן שהמלצותיה מעלות אבק על המדף. חוקרי "בצלם" וארגונים אחרים העלו כמות אדירה של ממצאים לפשעי מלחמה שביצעו כוחות צה"ל במבצעים בעזה, אך דומה שהצבא טרוד יותר בענישת חיילים על ביזה מאשר על הרג ילדים. בבלוג הזה תועדו אירועים מחרידים שאירעו במהלך המבצעים האלה, כמו השמדת כפר חוזאעה ב"צוק איתן" וטבח משפחת סמוני ב"עופרת יצוקה", שהסתיים בסגירת התיק. תנו לי שם של קצין אחד שנגזר עליו עונש מאסר בגלל שהרג ילדים חפים מפשע בעזה. אין אפילו אחד.

לא, צה"ל אינו מתחקר באמת פשעי מלחמה של עצמו (איזה צבא עושה כך?), לו היה מתחקר היה גם מעניש מדי פעם, ואז לא היינו רואים את הפשעים האלה חוזרים על עצמם שוב ושוב. לשם כך דרוש גוף חיצוני, אך ודאי שהגוף הזה לא יכול להיות חלק מן המשטר ששלח את צה"ל לבצע את הפשעים. אם כך, מוטב להניח לבדיה הזאת להתפורר במחסן המיתוסים הלאומי.

* * *

אחרי שירדו מצדיקי הפשעים בסולם המוסרי שלב אחר שלב, עד לתחתיתו, הם עלולים  להטיח בך את נשק יום הדין: "אז מה אתה מציע?"

הלו, הלו. איך הגענו מדיון על הלגיטימיות של פעולות צה"ל בעזה לשאלה מה עידן מציע? כלומר, עם כל הכבוד לעידן הקטן, מה זה נוגע בכלל לשאלה אם לגיטימי להפציץ ילדים בידיעה מראש?

אתם רומזים שבגלל שלי או למישהו אחר אין מה להציע (דווקא יש, אבל בואו נשתף פעולה עם המהלך לכמה שניות) אז זה לגיטימי? מותר להרוג ילדים חפים מפשע כי לא עולה בדעתנו שום פיתרון אחר??

הישראלים חייבים להבין ששום מצוקה פוליטית או אסטרגית לא תצדיק את פשעיהם בעזה. זה לא מעניין כלב מת ובטח לא עשרות ילדים מתים שקשה לכם לחשוב על פיתרון אחר חוץ מלהרוג אותם. הכל כאן הפוך. את האיסור האבסולוטי על המוות המחריד הזה צריך להציב כנקודת מוצא לחשיבה אסטרטגית מחודשת: מה אפשר לעשות מול עזה מבלי להפעיל את צה"ל כארגון טרור – כפי שאנו עושים שוב ושוב? חשיבה כזאת תפתח בהכרח אופציות שנעולות עמוק עמוק בירכתי ההכרה הישראלית.

באופן עקרוני, אני מתעקש להימנע מדיון תיאורטי על "מה אתה מציע" בשעה שעשן מיתמר מעל בתים הרוסים בעזה וגופות הילדים נערמות. כל מה שצריך עכשיו זה להפסיק להרוג. ולהיצמד לציווי הזה מספיק חזק כדי שהוא ישמור עלינו מספיק זמן, וימנע את הסבב הבא. רק אז אפשר יהיה להתחיל לחשוב בראש קצת יותר צלול, נקי מאזעקות הטילים ומהנדסת הפחד, איך נחלצים מן המילכוד של עזה. הרי השאלה הזאת ישנה מאד, הפתרונות כבר הוצעו בעבר (משני הצדדים). "עופרת יצוקה" פרצה בגלל שישראל לא הסכימה להאריך את הסכם הרגיעה, בניגוד לחמאס (אני יודע, חלקכם נדים באי-אמון; תקראו את הכרוניקה בקישור). בבלוג הזה הקדשתי לא מעט מילים ל"מה אפשר לעשות?", אבל ברור שלא זה הזמן לחזור עליהן, כשהעזתים וגם הישראלים מלקקים את פצעיהם. כעת האוזניים חסומות. אלה מחשבות ליום שאחרי.

אל היום הזה צריך לגשת בעיניים פקוחות ולהודות: אין כל הבדל מוסרי בין חמאס לצה"ל, והאזרחים משני צידי הגבול הם בני-ערובה של משטרים שטרור הוא לחם חוקם, וחיי אדם זולים מאד בעיניהם. הישראלים יודעים יפה להפנות אצבע מאשימה לפלסטינים ואינם מפקפקים כמעט בצידקת הנהגתם. כך הם מבטיחים שמה שהיה הוא שיהיה. רטוריקת הזיכוי העצמי שלנו אינה מותירה מקום להתבוננות אמיתית באחריותנו לפשעים חמורים ונוראיים שנעשים בשמנו, אם לא בידינו ממש. וכל עוד לא תהיה התבוננות שכזאת, לא תהיה נטילת אחריות וגם לא ייפרץ הכלוב – הפיזי של הפלסטינים, והמנטלי של הישראלים – שבתוכו כולנו לכודים, דוהרים במקום כבר שנים על גלגל הריצה.

[הפוסט הופיע בתרגום לאנגלית בבלוג של מוריאל רוטמן-זכר]

סדקים באולפנים

בשבוע שעבר סערו לרגע הרוחות בעקבות הספין התורן שיצא מבלפור, לפיו מפגינים לכאורה "פרצו מחסומים" ובעקבות כך פונה ראש הממשלה ל"חדר מאובטח". הספין השקרי הזה פורק לחתיכות ב"עין השביעית", והספינה שטה הלאה, אל שרשרת הספינים הבאה.

לכאורה, הכל כרגיל. השלטון משקר, התקשורת מדבררת. אך נדמה שהסדק שנפער הפעם היה רחב יותר. הספין שוגר ותוך דקות דוברר בו זמנית בשלושה ערוצי טלוויזיה מרכזיים (טלוויזיה; זכרו זאת), ואז שוכפל בדיווחי המשך. באותן דקות ממש המפגינים מול מעון ראש הממשלה ידעו שמדובר בשקר בוטה; הם היו שם בעצמם. לרגע קל מסכת האמינות של אולפני החדשות נשרה ומאחוריה ניבט קלסתר זר ואכזר. הסצינה הזאת הזכירה לי סיפורים של חיילי מילואים במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת לבנון הראשונה, שבעודם לכודים בקרבות נסיגה אבודים היו שומעים בקול ישראל "דיווחים" על נצחונותינו הסוחפים בחזית.

אין כמו מראה עיניים כדי לנתץ את הדימוי הנייטרלי של כלי התקשורת.

המפגינים בבלפור חווים כעת משבר זוגיות עמוק עם התקשורת. לפני שלושה שבועות סוכל ניסיון הצתה של המאהל ובנס לא נשרפו בו חיים גברים, נשים וילדים. התקשורת כמעט שלא הביעה עניין ודיווחה בלקוניות. הניכור הזה יילך ויגדל, אני מאמין. יש לקוות שמעז ייצא מתוק, ושהוא ינביט מתוכו זרעים של חשיבה ביקורתית ופתוחה יותר כלפי אלטרנטיבות אמיתיות לתקשורת הממסדית.

הדינמיקה מוכרת. לפני 10 שנים, כשמחאת קיץ 2011 עדיין היתה בעיצומה, כתבתי פוסט ששמו "הציבור מודיע לתקשורת: הבה ניפרד ולא כידידים", על רקע אירועים דומים. לצד ניתוח כשלי התקשורת בדיווח אמת על המחאה, קראתי שם להקמה של כלי תקשורת אלטרנטיבים, אזרחיים. תקשורת המיינסטרים, כתבתי שם, היא זאב בעור כבש:

"השלב הנוכחי במאבק היה צפוי, ואין לתמוה על כך שהתקשורת מתייצבת באופן אוטומטי לצד המשטרה ולא לצד המפגינים. הזמזום הקבוע משולי הימין – "זאת מחאה של אנרכיסטים וחוליגנים" – חודר ומשתלט על תקשורת המיינסטרים. האלימות של זרועות השלטון תמיד שקופה בישראל; רק אזרחים, שמגיבים באופן שפוי לחלוטין על אלימות המשטרה נגדם, נתפסים כאלימים. התבניות מוכרות, הלא נעשה בהן שימוש יומיומי בסיקור של פלסטינים שמפגינים נגד הגדר או בדואים שמפגינים נגד הפקעת אדמות. למדינה מותר לגזול את רכושך הפרטי, וכל עוד היא עושה זאת על פי חוק ושולחת גברתנים בחולצות כהות לעבודה – היא לא "אלימה". אבל אם רק תעז לחרוג מן המשבצת המנומסת של מפגין שקט עם שלט לא מעליב – מיד תוגדר כ"אלים".

העתק-הדבק למחאת בלפור.

בעשור שחלף אכן חלה פריחה של ממש בתקשורת העצמאית בישראל (אף כי לא כולה אלטרנטיבית; על כך בהמשך), ולכאורה, הגיוון בתכנים גדל בהתאם. אבל בפועל, ככל שהדברים נוגעים לצריכת חדשות יומיומית, מקור המידע העיקרי של רוב הישראלים עדיין הינו ערוצי הטלוויזיה, "ישראל היום" וקבוצת "ידיעות אחרונות". "הארץ" הולך ומתבסס כתקשורת אלטרנטיבית, אבל החשיפה אליו שולית, נמוכה מ-4%. והנה, אם אחרי העשור התוסס הזה של תקשורת עצמאית, עדיין לשכת ראש הממשלה מסוגלת להפעיל בלחיצת כפתור את כל כלי התקשורת המרכזיים, ולהשתלט בקלילות שכזאת על השיח הציבורי בנושאים כה רבים ללא כל התנגדות – כנראה שלא עשינו כברת דרך ארוכה מאז קיץ 2011.

התקשורת היא חלק מהבעיה, לא חלק מהפיתרון. עוד ועוד אנשים מבינים את זה, אבל מה עושים עם ההבנה? איך בונים אלטרנטיבה?

המטרות של הפוסט הנוכחי צנועות. אני לא יזם ולא עורך ולכן לא אחלק כאן עצות למי שרוצה לפתח כלי תקשורת אלטרנטיבי. למעשה, הכתיבה בבלוג במשך השנים חשפה אותי להרבה מאד מקורות מידע אלטרנטיביים, כולם בעברית, עד שבהדרגה פתרתי לעצמי את הבעיה. סיננתי את התעמולה, מחקתי את רעשי הרקע, וגיבשתי לי תזונה חדשותית בריאה. מאפייניה העיקריים: דיווחי אמת והנחות מוצא אידאולוגיות ברורות, לא מטושטשות או מוסתרות, שנוח לי איתן. אין בישראל כלי תקשורת אלטרנטיבית אחד, שייתן לך את כל התוכן הנחוץ בלחיצת כפתור. אבל בשום מקום בעולם אין דבר כזה. המצב אצלנו די גרוע, אבל ממילא צרכן התקשורת האלטרנטיבית צריך להתאמץ יותר מאשר בטטת הכורסא שסופגת תעמולה בשידור ישיר למוחה ממכשיר הטלוויזיה.

מצד שני, המאמץ כבר לא קשה כל כך, ואחרי תקופת הסתגלות ראשונית, מתפוגג כליל.

את הידע וההיכרות שלי עם מקורות המידע האלטרנטיבים ברשת אני חולק בשמחה עם אחרים. אם תרצו, יש כאן מעין "תו איכות" סובייקטיבי: קראתי ידיעות ודו"חות של כל הגורמים שיימנו עוד מעט כאן, ולא מצאתי בהם, גם לא לאחר זמן ממושך, סילופים או הטעיות שגרמו לי לפקפק באמינותם (גם אם פה ושם נפלו טעויות בתום לב). אני מאמין שמי שיגבש לעצמו רשימת קריאה מתוך המקורות שיובאו כאן יכול כבר היום לקבל תמונת מציאות מלאה ואמינה של כל טווח הנושאים שאמורים להטריד אזרח מודע וחושב בישראל: זכויות אדם, צדק חלוקתי, בריאות, ביטחון, דיור, חינוך, תיכנון ובניה.

נכון, צריך להיגמל מתקשורת המיינסטרים. זה קשה, אני יודע. כולנו צריכים מדי פעם את החיוך של תמר איש-שלום או את הבריטון של אלון בן-דוד. כולנו אוהבים להתפוצץ מזעם על עמית סגל ודני קושמרו. זו מין התמכרות פולחנית כזאת. אבל בלי גמילה מן הפולחן העקר הזה, לא תצליחו לפנות מקום בתוככם לאלטרנטיבה. הבועה התקשורתית היא רק זה – בועה. ומחוץ לה יש עולם אמיתי, לא חלל ריק.

אוריינות תקשורתית

אוריינות תקשורתית היא הכישור האזרחי החשוב ביותר בתקופה הנוכחית. למרות זאת – אוקיי, בגלל זאת – אין לה זכר בתכנית הלימודים התיכונית, שגם כך לימודי האזרחות שבה דולדלו מכל תוכן ממשי.

איך קוראים חדשות? איך מפרידים בין כותרת לתוכן? מדוע שתי ידיעות בעלות תוכן כמעט זהה ממוסגרות באופנים שונים? כיצד פועלות קונוטציות רגשיות בתיווך חדשות (תמונות, צבע, פונט)? איך מזהים ידיעה שמקורה בדובר או ביחסי ציבור? מתי עיתונאי מציג עובדות כ"גרסאות" וגרסאות כ"עובדות"? מתי התקשורת מגדירה מחאה כ"מהומות" ומתי כ"הפגנות"? מדוע ציטוטים מפוליטיקאים עושים הרבה יותר כותרות ממעשיהם? מה פשר "האיזון" בין שקר שמציג צד אחד לבין עובדות שמציג צד שני? מיהם הדובר והנמען הסמויים של מסרים תקשורתיים? כשידיעה נוקטת בגוף ראשון רבים ("כולנו תורמים לצה"ל") או בגוף סתמי ("שומרים על הביטחון") –מי כלול בגוף הזה ומי מודר ממנו? מה הקשר הסמוי בין עיתוי ידיעות שמעלות את מפלס החרדה הביטחוני לבין ידיעות על דיונים בתקציב הביטחון? בסכסוך בין חזק לחלש – מי יקבל את הכותרת?

אזרח חושב לא יכול לממש את אזרחותו במלואה מבלי שרכש אוריינות תקשורתית. אם לא בבית הספר או באוניברסיטה, אז מן החיים עצמם, בהדרגה, מתוך חשיפה גוברת והולכת לקולות ביקורתיים בתקשורת. אך אין דרך לפתח יכולת כזאת במסגרת הצרה של תקשורת צייתנית וכנועה, שאינה מאפשרת אפילו לשאול שאלות כאלה ומונעת כל ניסיון להתבונן במציאות במשקפיים אחרים.

הפוסט הזה לא מנסה להנחיל אוריינות תקשורתית; כאמור, זה לא דבר שנרכש ברגע או בחודש או בשנה. בראשית ימי הבלוג עוד ניסיתי פה ושם לקחת מקרי מבחן ולחשוף את העיוותים וההשמטות והסילופים שבסיקור החדשותי השגרתי של אירועים ביטחוניים: הנה דוגמה אחת, הנה דוגמה שניה. חדלתי מזה, זה עיסוק מייגע ולא מתגמל. הזמן קצר והאנרגיה מוגבלת: מוטב להשקיע את משאביך בשיקוף וניתוח מדויק של המציאות מאשר בהוקעת הסילופים השגורים בתקשורת. אתה מקווה שבדרך עקיפה הקוראים גם יקלטו משהו מן האופן שבו אתה קורא את התקשורת. מי שקורא ברציפות כתבות ב"עין השביעית" יפנים גם הוא יכולת מצוינת לקרוא "מבעד" למסכי העשן של התקשורת.

כל איש שמאל שצבר קילומטרז' מינימלי בוויכוחים פוליטיים יודע זאת היטב: תמונת המציאות של רוב רובם של אזרחי ישראל משובשת כליל, וחלק עצום מהם חסר את הכישורים לתקן זאת. אוריינות תקשורתית איננה צומחת כך סתם מאליה, ובסביבה רעילה כמו תקשורת המיינסטרים, היא גוועת. הפוסט הזה, ברוח הבלוג כולו, אינו מיועד למי שאינו מודע אפילו לכך שיש בעיה יסודית עם כלי התקשורת. אבל מי שכבר הבין זאת, אני מקווה, אולי יפיק תועלת מן ההמלצות שיובאו בהמשך, ויחווה משהו מאפקט כדור השלג המתגלגל: ככל שאתה צורך יותר תקשורת ביקורתית, כך אתה מפנים יותר שיפוט ביקורתי שתוכל להחיל בעצמך על דיווחים מגויסים. ככל שאתה נחשף למציאות האמיתית, קל לך יותר לזהות את הסילופים שלה. אחרי זמן מה, תאמינו לי, זה הופך לטבע שני.

ואדגיש פעם נוספת ואחרונה: אלה ההמלצות שלי, שמשקפות את טעמי, ומתבססות על ניסיון החיים שלי והכרותי עם הזירה התקשורתית במשך שלושה עשורים לפחות. אין לראות בהן משהו יותר מזה.

המלצות עקרוניות

כתיבה כרוכה במחיקה, הרגלים חדשים דוחקים הרגלים ישנים. לפני שתרגילו את עצמכם בתקשורת האלטרנטיבית, עליכם להיגמל מתקשורת המיינסטרים, ובראש ובראשונה, מן האגף הרעיל ביותר שלה. זו, אם כן, ההמלצה הראשונה והכי חשובה של הפוסט הזה:

תתנתקו מערוצי הטלוויזיה!

וזאת מכמה וכמה סיבות.

ברמה הבסיסית ביותר, צריכת חדשות מן הטלוויזיה מדכאת ומנוונת את החשיבה העצמונית שלכם. המדיום הטלוויזיוני עצמו פועל עליכם בשלל דרכים לא מודעות, חלקן הגדול רגשיות לחלוטין, להבדיל מן המדיום הטקסטואלי; הוא מותיר אתכם חסרי הגנה ופגיעים למניפולציות. כשאתה צופה בחדשות אין לך יכולת "לגלול אחורה" ולהרהר שנית על משפט תמוה או בעייתי ששמעת, מה שניתן תמיד לעשות עם טקסט שמונח לפניך. אתה כמעט לא מסוגל לאתר סתירות פנימיות כי אתה רתוק לקצב האינפורמציה שזורם מן המסך. וזאת, כל הזמן, נבלעת בשלל מסרים אחרים (עריכה, מוזיקה, עוצמה ויזואלית וכיוב'). אירועים נדחקים מפני אנשים, ועובדות נרמסות על ידי "התבטאויות".

אבל יש כמובן סיבות מהותיות וקונקרטיות הרבה יותר. ערוצי הטלוויזיה הישראלים פועלים בטווח מאד מצומצם של הקונצנזוס וחוששים לעורר את רוגזם של בעלי הבית ושל איזושהי "דעת קהל" מדומיינת, מעין מטרוניתה חסודה וזעפנית, שאסור חלילה להעכיר את רוחה. אולפני הטלוויזיה חתומים על ברית מלוכלכת עם הפוליטיקאים שפוקדים אותם – אנחנו לא נשאל שאלות קשות מדי, אתם תמשיכו לתת לנו רייטינג. ההצגה הזאת נסדקת מדי פעם, כשמרואיין מפוצץ ראיון אחרי שאלה שלא תואמה איתו מראש. יש להצגה כללים, ואסור לחשוף אותם בפני הקהל.

וכמובן, השוט שמתנפנף כל הזמן מעל: תרבות הסאונדבייטס, ההקצבה האכזרית של 2 וחצי דקות לכל אייטם (במקרה הטוב); הפורמט התזזיתי שמבטיח, פשוט לא מותיר כל אפשרות אחרת, שהמעט שניתן יהיה לומר במסגרתו הוא המובן מאליו, הקונצנזואלי, הידוע משכבר, ולא חלילה מסר חדש וטיפה מאתגר יותר, שמצריך – הו, חבל, בדיוק נגמר לנו הזמן! – 4 או 5 דקות. הנה קטע ישן שבו נועם חומסקי מסביר כיצד פועל "טרור התמציתיות" בטלוויזיה.

אני הפסקתי לצרוך חדשות מהטלוויזיה לפני יותר מ-20 שנה. למעשה, אני כבר לא מסוגל לצפות באייטם חדשותי בטלוויזיה מבלי לקפץ בחוסר נוחות בכסאי אחרי חצי דקה; המניפולציה פשוט גולמית מדי, לא יורדת בגרון. התועלת היחידה של ערוצי הטלוויזיה בזירת החדשות הוא בתכניות תחקירים כמו "המקור" ו"עובדה", המקומות האחרונים שבהם עדיין נעשית עבודה עיתונאית רצינית. בכל השאר – הניחו, הרפו מן המכשיר, התרחקו ממנו. "הו אנשים, אל תלכו לטלוויזיה", הפציר ס. יזהר, שלפני 27 שנים היטיב לראות לאן כל זה הולך:

"ויש גם פתיח מוכן, וגם סרטונים, וגם מגיבים מן הקהל ובאולפּן השני, ויש גם מוקיון לקשר בין הקטﬠים, ויש גם בריון לﬠשות שﬠרוריות, וגם מוזר תמהוני אחד להכניס צבﬠ, וכבר מתחילים ואסור לקלקל את הסדר שהוכן, או לחדש משהו מחוץ למתוכנן או לתת לשיחה להתחמם ופתאום והיא נﬠשית מﬠנינת, תודה רבה תודה רבה, ועוד מילתו על לשונו ישוסﬠ, ﬠיני המנחה כבר ריקות וכבר נדדו והן מאיצות בדובר הבא וכבר הוא מושתק בגבורה, וגם מי שבא אחריו כבר אמר וסולק נדהם, לא כל שכן אם לא הצליח אלא רק לגמגם ונמאס כשﬠוד לא אמר כלום, ומעבר הכל מנצח אותו מנחה, איש חכם, חכם החכמים, חכם מכל מוזמניו, מכל המומחים, ומכל הידﬠנים וגם שסﬠ ישסﬠ אותם שיראו מי כאן החכם…  אל תלכו לטלוויזיה. יזמינו אתכם כדי להשתיק אתכם. ימחקו אתכם לפני שתנשמו לומר דבר, נמאסתם לפני שהתחלתם, וכשאינכם אומרים את השורה שציפֿו מכם, יהפכו אתכם לגלמים מחוקים, הכל יהיה רוﬠש סביבכם והומה, ורק המנחה החוכם והמפיק הנמרץ יודﬠים כי לא אתם ולא דבריכם אלא מﬠמד התכנית בסקרים וכוחה למשוך מפרסמים – זה כל הדבר – ואתם רק פתאים שנלכדו והוצגו נלﬠגים לפני כל הﬠם."

"אסור לנטוש את הספינה"!

זהו הטיעון השגרתי נגד ההמלצה להפנות עורף לערוצי הטלוויזיה. אסור להפקיר את השטח לתעמולת השלטון! אסור לוותר לבעלי ההון! אסור לנטוש את הספינה!

ובכן, לא נטשתם. מאז מחאת קיץ 2011 לא נטשתם, ומה השגתם? כלום. פחות מכלום, כי התקשורת של היום עוד פחות מחויבת לסדר יום אזרחי מזו שהיתה לפני עשר שנים. ובכלל, כל הטיעון הזה של "לשנות מבפנים" מערכות מאובנות של הממסד, טיעון מעגלי לחלוטין, דומה להחשיד לטיעונים נגד סרבנות.

– אסור לסרב לשרת בצבא! צריך לשנות מבפנים!
– אוקיי, ניסיתם?
– כן. חשוב שיהיו אנשים מצפוניים במחסומים, חשוב שיתגייסו שמאלנים למג"ב.
– נו, וזה עובד לכם? הכיבוש נהיה נאור יותר?
– לא, בכלל לא. אבל תגיד לי רגע, הסרבנות השיגה במשהו?
– אתה שומע את עצמך? אתה פוסל את הסרבנות ומאחל לה להיעלם, ובאותה נשימה מוקיע אותה שהיא לא השיגה כלום? ואיך היא תשיג משהו אם אין לה לגיטימציה? אותו רוב שמאמין ב"שינוי מבפנים" ולא מוכן לשום שינוי מבחוץ – עוד יש לו חוצפה אחר כך להאשים את המיעוט הזעיר שנותר בחוץ שהוא קטן וחלש מדי מכדי לחולל שינוי??

את ספינת ערוצי הטלוויזיה צריך לנטוש לא מחר אלא היום, לא היום אלא אתמול, כי זו ספינת עבדים, והשבויים בה מובלים כבולים אל חיים של שעבוד מנטלי; בשר מסכים שהופך לבשר תותחים. כל האנרגיות שמושקעות בהבטחת שוויון מגדרי בייצוג על המסך, בדרישה לראות ולו ערבי אחד בפאנל הפרשנים – האם הן השפיעו במשהו על טווח התכנים שנכנסים לסיקור, על אופן המיסגור שלהם? לא חכם יותר ונכון יותר להקים אלטרנטיבה שגם תבטיח שוויון מגדרי ואתני וגם תדווח חדשות מנקודת המבט של כלל האזרחים ולא מנקודת המבט של השלטון וההון? 

כן, התקשורת האלטרנטיבית תמיד תהיה מיעוט. אבל כדי לחולל שינוי, לפעמים שינוי דרמטי, לא צריך להיות רוב. והמיעוט הזה יילך ויתחזק, מעגלי השפעתו יילכו ויתפשטו (כמו שכבר קורה), ויקרינו על המיינסטרים, שעל כורחו ייאלץ להביט מעבר לקצה אפו. האם ערוצי הטלוויזיה היו מסקרים את ההפגנות בבלפור ללא האתגר העקבי והעקשני שהציבה להם אור-לי ברלב בדיווחיה? האם הם היו מפנים חצי דקה לאירוע המזעזע בא-רכיז שבו חייל ירה בהרון אבו-עראם בצווארו (וגרם לו שיתוק כללי) במהלך ויכוח על גנרטור – אלמלא האירוע תועד בידי תושב המקום – סוג של "תקשורת אלטרנטיבית" – ואז קיבל תהודה ברחבי האינטרנט? האם הממותה המאובנת הזאת – התקשורת הממסדית – בכלל מסוגלת להתיק את מבטה מן הקשקשת הפוליטית השגורה ולבחון לעומק מצוקות אמיתיות בחברה ללא בעיטה מבחוץ?

היו אתם הבעיטה. 

דללו למינימום צריכת "דעות"

טורי דעה – למה זה טוב? איזו תועלת צומחת מהם? במה הם משפרים את העולם?

אחת מן השתיים. אם אתה מסכים כבר עם הדעה, לאיזה צורך אתה קורא אותה? ואם אתה לא מסכים איתה (ואפשר כבר לדעת מראש, על פי שם הכותב, או מן השורות הראשונות) – לשם מה לקרוא? הרי לא תזוז מדעתך. האם אי פעם בתולדות התרבות הכתובה מישהו שינה את דעתו בגלל טור דעה של מישהו אחר?

אני כמובן מיתמם. יש לאנשים אלף ואחת סיבות לקרוא טורי דעה. לפני הכל, ההנאה הנרקיסיסטית בחיזוק חיצוני לדעה שלך-עצמך. ותמונת הראי שלה – ההנאה הסדיסטית בלעג לדעות הפוכות משלך. זו וגם זו משמשות לגיבוש של קהילת טעם, מעין שבט שמתכנס סביב מדורת הדעות "הנכונות", מפרנס אותה בעוד ועוד טורי דעה שחביבים או נתעבים עליו, ומגיב עליהם במרץ מדי יום ברשתות החברתיות. 

אוקיי. סבבה. ועדיין, אף אחד מן הצרכים השבטיים האלה אינו קשורה לרווח חדשותי, ללימוד משהו חדש ומעניין על המציאות שסובבת אותנו. וכאן כבר מסתמן הנזק הפוטנציאלי. כל הרעיון של התקשורת האלטרנטיבית הוא לחשוף אותך להיבטים סמויים של המציאות, כאלה שאינם מדווחים בכלי התקשורת. חשיפת-יתר לדעות של פרשנים, שמפורסמות בתקשורת המיינסטרים ומגיבות על תמונת המציאות המצומצמת ממילא שמדווחת במיינסטרים, רק חוקקת בך עמוק יותר את אותם גבולות גזרה ארורים, ומקבעת אותך בתוך המשחק המכור מראש שניסית לפרוץ. לא דעות יפרצו את עולמך אלא ידיעות – ידיעות קשות, מהממות, שלא היו מוכרות לך, שקיבלו אור ומשמעות חדשה מכוח הצגתן בשפה חדשה ורעננה. זאת מהותה של התקשורת האלטרנטיבית, ומי שרק חפץ להתבשם בדעותיו ובדעות אחרים, כנראה שעדיין אינו בשל לקראתה.

תקשורת אלטרנטיבית ולא "עצמאית"

בשנים האחרונות מדברים על פריחה של "התקשורת העצמאית" בישראל. יש לה כנסים, יש לה דוברים שמקבלים במה בתקשורת הלא-עצמאית, חוקרים אותה באקדמיה וכד'.

לכן חשוב לחדד: תקשורת אלטרנטיבית ותקשורת עצמאית אינן בהכרח חופפות. המונח הראשון מציין תוכן ביקורתי שחורג מן הקונצנזוס; המונח השני מציין אי-תלות מוסדית ופיננסית בגופי התקשורת המרכזיים. הראשון אינו גורר את השני והשני אינו גורר את הראשון.

למשל: בתוך התקשורת הממסדית מתקיימות גומחות חתרניות, שבהן פועלים עיתונאים אלטרנטיבים. בהמשך הפוסט אנקוב בשמותיהם ואספק קישורים לעמודי הכתבות שלהם. שלא במפתיע, רובם שייכים לקבוצת שוקן, אבל לא רק, וכמובן שבקבוצת שוקן פועלים גם הרבה מאד עיתונאים שמתיישרים לפי צווי המיינסטרים.

ולהיפך: התקשורת העצמאית לא תמיד מספקת תכנים אלטרנטיבים, ולא פעם אתה מוצא בה הדהוד של סדר היום הפוליטי שנקבע בתקשורת המיינסטרים. בעיה נלווית היא נטייתם של רבים מאתרי התקשורת העצמאית להתרכז בכתיבה מגזינית-בידורית או בטורי דעה. יצרני חדשות אלטרנטיבים הם מצרך נדיר.

מה עוד לא כללתי בהמלצות שלי? ארגונים אקטיביסטים שמתמחים במאבק בשטח – הפגנות, ייצוג משפטי או ארגון קהילתי – ולא באיסוף מידע והפצתו. בכך אינני רומז חלילה שמידע חשוב יותר מפעולה, אולי להיפך. אלא שהמומחיות שלי היא באיסוף המידע וניתוחו, הפיכתו לידע פוליטי; בלעדי ידע כזה לא תיתכן פעולה פוליטית אפקטיבית. קודם תלמדו מה לא בסדר ולמה זה לא בסדר, אחרי זה תלכו לעשות מהפכות.

אם הידע כבר ברשותכם, ואתם יודעים איפה ואיך לעדכן אותו – הפוסט הזה מיותר בשבילכם. גדלתם ממנו. אבל בזמן שגדלתם, צמחו פה דורות חדשים, ואלה מושלכים בזה אחר זה אל תוך לועה של מפלצת המיינסטרים שגורסת אותם עד דק. מישהו צריך לאותת להם, ובזמן הנכון, שיש אלטרנטיבות. הפוסט הזה מיועד לכל מי שרוצה להתנתק מעטיני התקשורת הכוזבים וחושש שיישאר ללא תזונה חדשותית מלאה. לחשש הזה אין בסיס.

התקשורת האלטרנטיבית הישראלית ברובה מבוזרת בין אתרים ועמותות שונות, מן הסיבה הפשוטה שמדובר בגופים דלי-תקציב שבקושי מצליחים להחזיק מערכת תחקירים והפקה אפילו בתחום הצר שלהם (למרות כל מיליוני הדולרים שסורוס מזרים אליהם מדי חודש 😊). בשורות הבאות אנסה לעשות סדר בבלגן דרך חלוקה לקטגוריות תוכן. הריבוי לכאורה עלול לרפות את ידי מי שחפץ לצלול אל הבריכה הזאת, אבל זה יהיה רושם מוטעה. הרשת כיום מספקת אמצעים פשוטים ליצור לעצמך תמהיל חדשות יומי או שבועי שלא יצריך השחתת זמן על חיפושים ממושכים (כמה טיפים יופיעו בסוף הפוסט).

אתרי תקשורת אלטרנטיבית מובילים

יש בישראל המון תקשורת אלטרנטיבית, אבל מערכות עיתונאיות שפועלות על בסיס יומיומי ומסקרות טווח רחב של נושאים, בדומה לכלי התקשורת במיינסטרים, כמעט שאין בזירה האלטרנטיבית. ארבעה בולטים מעל השאר:

"שיחה מקומית". האתר החשוב ביותר בתקשורת האלטרנטיבית בארץ, שבמידה רבה סלל את הדרך לאחרים. עוסק בכל הנושאים כמעט, החל מזכויות אדם, סביבה, מגדר, חינוך וניאוליברליזם. יש שם שורה של כותבים מעולים, נזכיר רק את אורן זיו, כתב השטחים הטוב בישראל.

"הטלוויזיה החברתית". כשמה לא היא – הטלוויזיה החברתית עוסקת לא מעט בנושאים מדיניים וצבאיים, נושאי סביבה, זכויות אדם ועוד, לצד הרבה נושאים חברתיים. החומרים מצולמים ומונגשים באופן ידידותי למתחילים.

"המקום הכי חם בגיהנום". אתר בעל מחויבות חזקה למחאה חברתית, פליטים ומבקשי מקלט, פמיניזם וזכויות אזרח.

"העין השביעית". אתר שהחל לפני שנים ארוכות כסוג של חצר אחורית שבה עיתונאים דיברו בחופשיות זה על זה, ובהדרגה הפך להיות כלב שמירה נשכני של הדמוקרטיה הישראלית. תחקירים מושקעים על קשרי תקשורת והון, בעלויות צולבות, דילים סמויים בין פוליטיקאים לכלי תקשורת, פרסום סמוי, וגם עיסוק גובר והולך במכונת התעמולה הישראלית ("הסברה").

בחלוקה לנושאים, הנה המלצות יותר ספציפיות.

פלסטינים: הגדה המערבית ועזה

ארגוני זכויות האדם החשובים בישראל מפרסמים, לצד דו"חות תקופתיים שבוחנים נושא אחד לעומק, דיווחים שוטפים. קל מאד להיכנס ולהירשם ולקבל את העדכונים האלה.

הניוזלטר של "בצלם": כל נושא שקשור לפגיעה הישראלית בזכויות אדם בגדה המערבית ובעזה.

"יש דין": מתתמחים באלימות מתנחלים וטרור יהודי, הפקעת קרקעות, ואכיפת חוק (או היעדרה) בשטחים.

"המוקד להגנת הפרט":  ייצוג משפטי של קורבנות האפרטהייד – חקלאים שאדמתם נגזלה, משפחות שהופרדו, חולים וסטודנטים שחייהם שותקו בגלל מגבלות תנועה, וכד'.

"גישה": מקור החדשות הבלעדי בעברית לתוצאות ההומניטריות של מדיניות המצור הישראלית על עזה. התקשורת הישראלית זנחה לחלוטין את סיקור עזה לאחר שאימצה את הנרטיב השקרי ש"יצאנו משם". גם ארגון זכויות האדם הפלסטיני "אל-מזאן" מספק מידע חשוב על פעולות של צה"ל בעזה.

"האגודה לזכויות האזרח": לא רק ניירות עמדה וסיכומים רבי ערך בנושאי הכיבוש תמצאו כאן, אלא פריסה רחבה של נושאים אחרים: בריאות, חינוך, דיור, חופש ביטוי ופרטיות.

המשרד לתיאום עניינים הומניטריים של האו"ם מפיק מדי שבוע דף מידע מקיף על הפרות של זכויות אדם בגדה המערבית ובעזה, ומדי פעם דו"חות שממוקדים בנושא מסוים; אין מקור אמין יותר לסטטיסטיקה של הכיבוש.

"כרם נבות": ארגון תיעוד ומחקר שעוסק בגזל הקרקעות בגדה המערבית על כל היבטיו (חקלאות, תיירות, הקצאת אדמות מדינה ועוד).

"שלום עכשיו": בסיס הנתונים הרחב והמלא ביותר על מפעל ההתנחלויות, כולל עדכונים שוטפים על כל התפתחות שקשורה בהן – תכנונית, משפטית או פוליטית. 

כתבי השטחים של "הארץ" תמיד היו מצוינים (למרות שעמירה הס יש רק אחת), וקיבלו חשיפה נרחבת בעיתון. תעקבו אחרי הגר שיזף, הכתבת הנוכחית.

מזרח ירושלים

העיתונאי החשוב ביותר שמסקר את מהלכי הייהוד ונישול הפלסטינים במזרח ירושלים הוא ניר חסון מ"הארץ". על שמו רשומות חשיפות רבות של דרכי הפעולה הנלוזות של עמותות אלע"ד ו"עטרת כהנים" בסילואן ובשכונות נוספות, כמו גם התעללות המשטר בתושבי עיסאוויה. גם מאיה הורודוניצ'אנו מ"ואללה" מדווחת מן האזור הזה בעין ביקורתית.

שתי עמותות פעלתניות מאד מוציאות דו"חות תקופתיים ופרסומים שוטפים על הנעשה במזרח ירושלים. "עיר עמים" עוסקת בנושאי קיפוח תכנוני, גנים לאומיים כמכשיר לדחיקת רגלי הפלסטינים מן הבירה, והשפעותיה ההרסניות של גדר ההפרדה. "עמק שווה" עוסקת בפוליטיזציה של הארכיאולוגיה באגן הקדוש – בעיקר ב"עיר דוד" ובמנהרות הכותל – וגם ברחבי הגדה המערבית. אין מקור טוב יותר ללמוד על המורכבות העצומה של מזרח ירושלים מאשר שני המקורות האלה. ולמי שזה לא מספיק, ישנם גם הדו"חות של עמותת "במקום" על שכונות מזרח ירושלים ומאבקן לזכויות תכנון מינימליות.

ערבים בישראל / בדואים

אין כלי תקשורת שמסקר באופן רצוף ועקבי את ההתעללות השיטתית של המדינה בתושבי הכפרים הלא מוכרים בנגב. מקורות המידע על כך כולם מגיעים מעמותות.

"פורום דו-קיום בנגב" מפעיל עמוד פייסבוק שבו מדווחים באופן שוטף על הריסות בתים. באתר עצמו תמצאו דו"חות מקיפים וחיוניים שינפצו לכם את כל המיתוסים השקריים שמפיצה התקשורת בנושא.

מרכז "עדאלה" מפרסם דו"חות בשלל נושאים שקשורים לזכויות ערבים בישראל – קרקע, חינוך, אפליה גזענית, תעסוקה וכד'. מרכז "מוסאוה" עוסק בנושאים דומים בזווית קהילתית יותר.

עמותת "במקום" עוסקת רבות בתיעוד ובייצוג משפטי ותכנון של כפרים לא מוכרים בנגב.

העולם הערבי

מי שרוצה לקבל תמונה קצת יותר מאוזנת ממה שתפריט יוצאי מערכת הביטחון – כדוברים, פרשנים או "חוקרים" – מסוגלים לספק, יכול לבקר באתר העשיר של "הפורום לחשיבה אזורית". כותבים יהודים וערבים מתבוננים בישראל גם מבחוץ, דרך עיני השכנים, בכיסוי רחב של סוגיות ביטחון, מדיניות, חברה ותרבות. הפורום מפעיל גם את "פרוייקט אופק" המבורך, שמנגיש תרגומים לעברית מן העיתונות והפובליציסטיקה הערבית.

צבא וביטחון

כאן המצב בזבל. אין בארץ עיתונאים צבאיים עצמאיים, יש רק שופרות של מערכת הביטחון. זה נכון גם לעיתונות המדווחת ובעיקר לפרשנים. סיבה אחת טריוויאלית היא שהצבא מעניש עיתונאים שמעזים למתוח עליו ביקורת ומייבש אותם. סיבת העומק היא שצה"ל עדיין נתפס בציבור כגוף בעל האמינות הגבוהה ביותר, מוקד הזהות הלאומי, קודש הקודשים וכו'. הדרך לחמוק מרשתות התעמולה היא לפתח אוריינות תקשורתית גבוהה ומחודדת בקריאת ידיעות ביטחוניות: ניטרול וסינון של מונחים תלויי נקודת מבט ("מחבלים", "הרתעה", "הגנה"), התעדכנות בתקשורת הזרה, התעלמות מהודעות דובר צה"ל וכד'.

על מנת להבין את התהליכים שעוברים על צה"ל מנקודת מבט ביקורתית, אני ממליץ על המאמרים של יגיל לוי ב"הארץ". גם תקציב הביטחון זוכה לניתוחים ביקורתיים ב"דה-מרקר". אבל כאמור, הפעילות השוטפת של צה"ל בדיכוי פוליטי בגדה המערבית, בהטלת טרור על כפרים, בגבול עזה, בלבנון, בעומק סוריה ובכל מקום אחר – תמיד ממוסגרת בתוך גבולות הגזרה שצה"ל עצמו תחם לתקשורת. המאמץ לפרוץ אותם מוטל עליכם.

סחר נשק וסייבר

סיקור התחום הזה היה אפסי עד לפני כעשור, ורק בשנים האחרונות התקשורת האלטרנטיבית גילתה אותו. החוקר המוביל של סחר הנשק של ישראל בעבר ובהווה עם משטרים רודניים ולעתים מפלצתיים הוא עו"ד איתי מק, שגם מגיש עתירות חופש מידע בנושא. קראו את מאמריו ב"שיחה מקומית" וב"עין השביעית". לעדכונים שוטפים על סחר הנשק הישראלי מנקודת מבט ביקורתית, בקרו בעמוד הפייסבוק של פרוייקט "חמושים". למידע מפורט על עסקאות נשק ואסטרטגיה צבאית מנקודת מבט מערכתית (קריאה ביקורתית הכרחית כאן) אפשר לבקר באתר "איזראל דיפנס".

מי שכותב על ייצוא מערכות סייבר התקפי (של NSO ודומותיה) באופן עקבי הוא אמיתי זיו מ"דה מרקר", ומדי פעם גם עודד ירון מ"הארץ" ועומר כביר מ"כלכליסט". באופן כללי, כל נושא הסייבר ההתקפי כמעט שאינו חודר לעמודי החדשות הרגילים ונחשף רק בעיתונות הכלכלית (חלק מן העיוות המובנה של התקשורת הישראלית, שמעדיפה למסגר סוגיות בעייתיות מבחינה אתית כסוגיות כלכליות נטו). לרציניים: המקור העיקרי לתחקירים שמתחקים אחרי מעללי הסייבר הישראלי ברחבי העולם הוא מכון The Citizen Lab באוניברסיטת טורונטו. העמוד הישראלי שלו מלא במידע שלא מדווח בישראל.

כלכלה וחברה

באופן בולט, רמת העיתונות הכלכלית בישראל גבוהה בכמה דרגות מרמת העיתונות הפוליטית. בעוד שזו האחרונה עסוקה בעיקר ברכילות אישית ומאבקי כוח בין אנשים שחולקים את השקפת עולמם לפרטי פרטים, העיתונות הכלכלית מחויבת יותר לעובדות ודיווח על מה שקורה במציאות ולא רק על איך אישיות זו אחרת הגיבה על מה שקורה. גם ב"כלכליסט" וגם ב"דה-מרקר" יש עיתונאים חרוצים וביקורתיים, שאינם משועבדים לסדר יום שלטוני אחיד או לכוחות ההגמוניים בשוק. כמובן שיש גם עיתונאים מן הזן הירוד יותר, אבל הם לא בהכרח אלה שנותנים את הטון. עיתון "גלובס", לעומת זאת, משמש שופר קבוע של אליטת ההון הישראלית ועל כן לא מומלץ לצרוך ממנו חדשות כלכליות על בסיס יומי.

"סדר יום" עם קרן נויבך ב"כאן ב" מוקדשת כולה לסוגיות חברה וכלכלה, עם תשומת לב מיוחדת ל"שקופים" מכל הסוגים – קשישים, מבקשי מקלט, נפגעות אלימות מינית ועוד.

שקיפות והגנה על האינטרס הציבורי. עמותות "שקוף" ו"לובי 99" עוסקות בנושאים כמו קשרי הון-שלטון, משאבי טבע, מונופולים מושחתים ועוד. הן לא מפרסמות דיווחים שוטפים אבל שווה לבקר באתרים שלהם מדי פעם (או לעקוב אחריהן ברשתות החברתיות) כי עולים שם תחקירים מצוינים מפעם לפעם. גם "הכלכלה האמיתית" עוקב אחרי נושאים כלכליים מנקודת מבט אזרחית ולא תאגידית. "המשמר החברתי" עוקב אחרי מהלכי חקיקה ודיוני ועדות בכנסת בעלי חשיבות ציבורית ומנגיש אותם באופן נהיר ומעולה (עדיף בהרבה על דיווחים סנסציוניים בעיתונות שמתרכזים בצרחות של ח"כים ודיונים שמתפוצצים).

ריכוזיות. זה הקלף העיקרי של "דה-מרקר" ואותו הוא דוחף בכל הזדמנות, גם כשלא צריך. אבל לפעמים צריך, ואין מקום טוב יותר לקרוא על ריכוזיות ונזקיה מאשר אצל גיא רולניק, איתן אבריאל וחבריהם.

שוק האנרגיה והגז. המומחה מספר אחת בעיתונות ישראל הוא אבי בר-אלי ב"דה מרקר", שלא רק יודע את הפרטים אלא גם מבין את התמונה הכוללת (והמבהילה). עד לאחרונה היה גם ליאור גוטמן מ"כלכליסט", גם הוא ידען גדול, אך הוא פרש. לניתוחי עומק משובחים מנקודת מבט סוציאל-דמוקרטית (כזו שמניחה מראש שאלו משאבים ציבוריים שהשלטון מכר לידיים פרטיות), ראו את מאמריו של אמנון פורטוגלי בזירות שונות (הנה קישורים למאמריו ב"עבודה שחורה", "הכלכלה האמיתית" ו"זמן ישראל", אבל הוא מפרסם בהרבה מאד אתרים).

הפרטה. התקשורת כמעט שלא עוסקת בנושא הזה מנקודת מבט ביקורתית. למכון ואן ליר יש סדרה מצוינת של פרסומים והרצאות מצולמות בנושא הפרטת שירותים ציבוריים בישראל ונזקיה. 

חינוך. עיתונאי החינוך הטוב בישראל הוא ליאור דטל מ"דה-מרקר"; אחד שמכיר מקרוב את כל הטריקים המלוכלכים של משרד החינוך – משרד חלול, למעשה, קליפה לשירותים מופרטים ובלתי מפוקחים – ומקפיד לאמץ את נקודת המבט האזרחית, לא השלטונית. באותה נשימה אני ממליץ על כתבותיו של מומחה החינוך גיל גרטל ב"שיחה מקומית", ניתוחים משכילים וחריפים של אירועי השעה מעטו של הומניסט אמיתי. אור קשתי ב"הארץ" ידווח לכם ביסודיות כיצד מערכת החינוך מתמסרת לסדר יום דתי-לאומני-מיזוגני.

עמוד הפייסבוק "61" של מכון מולד מעלה ניתוחים תמציתיים ומגובים בעובדות של סוגיות פוליטיות, על פי רוב אזרחיות או חברתיות, בתגובה לאמירות מופרכות של הימין. מומלץ. באותו הקשר אני ממליץ על "המשרוקית" – מפעל בדיקת העובדות של "גלובס". 

זכויות עובדים

הנושא הזה נזנח כמעט לגמרי בתקשורת, מסיבות ברורות: עובדים חזקים מאיימים על בעלי הון, והתקשורת נשלטת בידי בעלי הון. עיתונות שמסקרת לעומק מאבקי עובדים בהכרח תעודד מאבקי עובדים פנימיים בתוכה. לעיתונאים אין זכויות קיבוציות ולכן הם גם לא טורחים לדווח על פגיעה בזכויות קיבוציות של עובדים אחרים.

העיתונאי היחידי שמסקר מאבקי עובדים והתארגנויות עובדים בישראל באופן שיטתי, ככל הידוע לי, הוא ניצן צבי כהן מ"דבר" הדיגיטלי. הכתבות שלו ראויות לחשיפה גדולה הרבה יותר. האתר המושקע של עמותת "קו לעובד" הוא מקור מידע מעולה לכל נושא זכויות עובדים, מאבקים, פסיקות חשובות וכדומה, בפילוחים כמו עובדי ניקיון, חקלאות, עובדים פלסטינים, פליטים וכד'.

לצד אלה, פועלים שני ארגונים שמובילים הרבה מאד מאבקי עובדים הרחק מעין התקשורת וזוכים להישגים משמעותיים: "כוח לעובדים" ו"מען". גם אצלם תוכלו להתעדכן בזכויות שלכם, במאבקים שמתנהלים כעת, ולדעת שאתם לא לבד.

דיור ציבורי. עוד נושא חשוב מאין כמוהו במאבקי שמאל בכל העולם שבארץ אין לו כמעט זכר בשיח המפלגתי או התקשורתי. המידע והמאבק בנושא מרוכזים בעמוד הפייסבוק של "פורום הדיור הציבורי". האגודה לזכויות האזרח מפעילה את דף "הזכות לדיור" שמרכז מידע ופעילויות חקיקה בנושא.

מי שרוצה להעמיק בכל הנושאים האלה יכול להיכנס לאתר של מרכז "אדוה", שמנתח את הכלכלה והחברה בישראל מנקודת מבט סוציאל-דמוקרטית, ומפרסם דו"חות תקופתיים בנושאים שעל הפרק.

מבקשי מקלט. ניירות העמדה של "א.ס.ף" מכילים הרבה מאד מידע על מצבם המשפטי של מבקשי המקלט, המאבק להנגשת שירותים חברתיים עבורם, שילובם במערכת החינוך וכד'.

פמיניזם. האתר "פוליטיקלי קוראת" כשמו כן הוא – מעניק קריאה מגדרית לאירועי השעה: נשים בתקשורת, אלימות מגדרית, יחסה של מערכת הבריאות לנשים, שוק התעסוקה, מהלכי חקיקה לשוויון מגדרי ועוד.

עמותת עמר"ם מפעילה אתר ובו מאגר מידע עצום, מאות עדויות ושמות ומסמכים, הקשורים לחטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן.

טבעונות. ריכוז חדשות בנושא טבעונות אפשר למצוא באתר "טבעוניוז" וגם בעמוד הפייסבוק של עמותת "אנימלס".

קרוב לוודאי ששכחתי בדרך כמה אתרים חשובים. סדר היום של השמאל מכיל עוד הרבה נושאים, למשל בריאות וסביבה. אבל התקשורת הממסדית דווקא מסקרת את שניהם באופן ביקורתי, כך שאין צורך אמיתי באלטרנטיבה. יש להט"בים, יש תרבות ומוזיקה אלטרנטיבים, יש מאבקים למען בעלי מוגבלויות, ועוד. אני לא מכיר מספיק אתרים שמדווחים באופן שוטף על התפתחויות בנושאים האלה אבל אשמח להוסיף כאן קישורים (כזכור, הדגש הוא על תוכן חדשותי או תחקירי).

עושים סדר

לא, אף אחד לא מצפה ממך לבקר בכל האתרים האלה מדי יום, או אפילו מדי שבוע.

מה לגבי הדו"חות שהזכרתי כאן? איך דו"ח של 40 עמודים נחשב "חדשות"? ובכן, לפעמים דו"ח כזה, אפילו רק 5 עמודים ממנו, הוא בעל ערך חדשותי שעולה על חשיפה למאה ידיעות סרק בתקשורת. במקום לבזבז 30 דקות במצטבר במשך שנתיים, נגיד, על צפיה בתעמולה שלטונית על נפלאות "עיר דוד" או ה"מהומות" בעיסאוויה, תקדיש פעם אחת 20 דקות מרוכזות לקריאת דו"ח של "עמק שווה" או "עיר עמים" על האזור ותושביו, ומתוכו תבין ותלמד הרבה יותר – וגם חסכת מעצמך גרבג' טיים מול החדשות.

במילים אחרות, צרכן החדשות האלטרנטיביות מעדיף להקדיש מעט פיסות קשב ממושכות לתחקירים מפורטים מאשר לבזבז אינספור פיסות קשב קצרצרות על ידיעות-סרק ותעמולה. תוך זמן קצר הוא מגלה, הפלא ופלא, שהוא מבלה פחות זמן מול אתרי החדשות מאשר בילה בימיו כקורבן תעמולה פסיבי. הזמן שהוא כעת מקדיש לצריכת חדשות הופך להיות זמן פעיל, התכוונותי, ממוקד ולכן גם פורה יותר פוליטית.

עכשיו הכדור אצלכם. צרו לעצמכם תמהיל מן המבחר שהובא כאן. כל העיתונאים שהוזכרו כאן מפעילים חשבונות טוויטר. עקבו אחריהם – ותקבלו אוטומטית לפיד שלכם כל כתבה שלהם. גם ארגוני זכויות האדם מפעילים חשבונות פייסבוק וטוויטר. יותר טוב להירשם לניוזלטר שלהם ולקבל ריכוז עדכונים אחת לשבוע. ברגע שתיכנסו לעולם התקשורת האלטרנטיבית, כמו כל עולם אינטרנטי אחר, דבר יוליך לדבר, קישור יוליך לקישור, ומהר מאד תתמצאו בו לא פחות טוב מאשר בלוח השידורים של ערוצי החדשות. אותו כבר תשכחו.

ועוד מילה אחרונה: כמעט כל אתרי התקשורת האלטרנטיבית נשענים על מימון המונים. תרמו להם, אל תקמצו, ראו בזה את מס הדמוקרטיה שלכם. כי הם הזרקור שלאורו נבנה מחדש את המשטר.

* * *

[בלי ספק, השמטתי אי-אלו מקורות חשובים לתקשורת אלטרנטיבית. מדי פעם אעדכן את הפוסט בהצעות רלוונטיות שיגיעו אל שולחני]

בסוף השבוע שעבר התראיינתי לפודקאסט של ליאור וקנין. השיחה נעה בין אנרכיזם, תקשורת עצמאית, כוחן של מילים, סרבנות, ובסוף קצת בלשנות. היה מעניין. מי שמעוניין לצפות בחלקים נפרדים של השיחה (לפי נושאים), יכול לחפש כאן.

 

צריך להרוג ילדים.
הגדר רעבה, הגדר משועממת.
לגדר יש קווים אדומים.
עד כאן הילדים הגיעו לה!

השגרה תובעת את שלה,
שלוות הנפש גם.
44 ילדים ב-40 שבועות.
ילד בשבוע
ועוד עשירית ילד.
ההכנות לחג בעיצומן.

צריך להרוג, כי
ילדים מתפרעים שם
ולא מקשיבים לנו.
אף אחד לא מקשיב לנו.
תוגת הצלפים.
הופ, שמחת תורה.

אמרנו להם אלף פעמים אל
תתקרבו אל
תזרקו אבנים
אבל הם ילדים,
ואנחנו הגדר.
רק קצת דם לקינוח הדבש
מן התפוח, שנה מתוקה בום
תחל שנה וברכותיה ובום

ככה כל שבוע, ילד ועשירית הילד
איפה ההורים שלהם אתם
שואלים
(ירויים, עקורים, מזי-רעב).
ואיפה ההורים שלכם?
עומס בנתב"ג.

הגדר לא תאמר סליחות
לא עוותה לא חטאה לא פשעה
אין סליחה בלי חטא
אין חטא בלי צלם אֱנוש:
כוונת, גדר, אבן. אֱנוש אין.
הירי לא חרג מן הנהלים.
כעת מתכוני דגים לחגים.

זה לא אנחנו זה הם
אמרנו להם
הרי אמרנו להם
אנחנו כל הזמן אומרים מה אסור
ומה לא מותר
ומה בשום פנים ואופן.

למה הם ילדים כאלה
בלי חינוך למה
רקותיהם דקות כאלה למה
הם בלי תקווה למה הם
נופלים מתים כאלה?

איך הם לא יודעים
שצריך להרוג
ילדים.

 

איך הפסקנו לפחד מן המלחמה
ולמדנו לאהוב את הטכנולוגיה שמנציחה אותה

 

מן השכול תצמח התשוקה לשלום. לכאורה.

אין צורך לומר שכל דיבור על השכול בישראל כמוהו ככניסה לשדה מוקשים. אסור להכליל ואסור לגנות ואסור לשפוט. גם אין צורך לומר שחווית השכול והמסקנות הפוליטיות שנובעות ממנה משתנות מאדם לאדם ומתקופה לתקופה. הרים של ספרים נכתבו על כך ואין בכוונתי להוסיף עליהם.

אני רוצה להתרכז כאן בזרם מרכזי בתרבות השכול הישראלית, מבלי להתחייב עד כמה הוא "מרכזי" ומבלי להיכנס לקונוטציות של "תרבות". לצורך הדיון, תרבות השכול היא מכלול של היגדים פומביים סביב נושא השכול: נאומים של פוליטיקאים, הספדים על הנופלים, שירי זיכרון, טקסים לאומיים וטקסים פרטיים, ספרים וסרטים וכיוב'. בתרבות הזאת נוטלים חלק הן אנשים שכולים והן אנשים שלא שכלו אף אדם קרוב להם אבל מציאות השכול הניעה אותם לתרום את חלקם לתרבות השכול הכללית.

הזרם המרכזי שמעניין אותי הוא זה שמתחיל מן האמירה המוכרת "מותם לא היה לשווא", וממשיך בגזירת החיוב "לעשות הכל" כדי למנוע את חללי המלחמות הבאות. זהו כמובן לא הזרם היחידי. תמיד היו כאלה שראו במלחמות גזירת גורל בלתי נמנעת ובקורבנות השכול מחיר הכרחי – נוראי, אבל הכרחי – לישיבתנו בארץ. למעשה, הגישה הדטרמיניסטית הזאת משלה בכיפה בשני העשורים הראשונים למדינה, עד מלחמת ששת הימים. חוקרים של תרבות השכול מסמנים את 1967 כשנה שבה החל הזרם הראשון להשמיע את קולו. לראשונה, הישראלים חשו עצמם מספיק בטוחים, והבינו שיש בידיהם מספיק נכסים (כלומר, שטחים כבושים), כדי להשיג שלום תמורת ויתורים. כיוון שאופצית השלום עלתה על השולחן, לפחות באופן מוצהר, אי אפשר עוד היה לדבר על מלחמה נצחית כמצב קיומי. ומרגע שיש אלטרנטיבה למלחמה, אך טבעי שהשכול ייתפס כמחיר שהחברה שילמה כדי להיחלץ ממצב המלחמה ולהשיג את השלום המיוחל.

הזרם הזה כיסה חלקים נרחבים מן המרכז והשמאל הישראלי, החל משנות ה-70' המוקדמות, ולתחושתי, עד לימינו. רגעי השיא שלו היו אחרי מלחמת יום הכיפורים ואחרי מלחמת לבנון הראשונה – שני הזעזועים הגדולים ביותר שספג האתוס המיליטריסטי הישראלי מימיו. האמונה ש"מן השכול יצמח השלום" נוצרה בתגובה לפער הבלתי נתפס בין כמות הקורבנות ששילם הצד הישראלי לבין חוסר ההצדקה למלחמות האלה. האמונה הזאת ודאי מוכרת לכם, ובכל זאת כדאי להיווכח עד כמה היא מושרשת במנטליות הכלל-ישראלית. לצורך כך ליקטתי מספר ציטוטים, הן מאנשי ציבור והן מהורים שכולים, שמבטאים אותה בצורות שונות.

שר הביטחון, יצחק רבין, ב-1987:

"אין חשוב יותר מקדושת החיים. חובתנו העליונה היא לעשות הכל כדי שהורים לא יתייצבו עוד ליד קברות בניהם וילדים לא ילכו אחרי ארונות אבותיהם."

ראש הממשלה, אהוד ברק, ב-2000:

"אנחנו יוצאים לשארם א-שייח במאבק להביא שלום כדי לתחום את החלקות הצבאיות ואת השכול… כל אבן בירושלים, כל גבעה בישראל וכל רגע רוויים בדם של בנים צעירים ולא כל דם שנשפך אפשר היה לחסוך. עלינו מוטלת האחריות העליונה לעשות את כל מה שאנחנו יכולים כדי לסיים את המלחמה בדורנו ולא להוריש אותה לדורות הבאים… אם יסתבר שהסכם יכול לחסוך מצבות בבתי הקברות ודפיקות על הדלת של משפחות שכולות חדשות, אנחנו נעשה אותו."

שר הביטחון, עמיר פרץ, ב-2007:

"יש סיכוי להתחדשות ופריצת דרך מדינית, זוהי חובתנו כלפיי המשפחות וכלפיי הנופלים לעשות הכול בכדי למנוע שכול נוסף".

נשיא המדינה, שמעון פרס, ב-2014:

"יזכור העם את גיבוריו באהבה ובהודיה, כדי שנכונים וראויים נהיה לציין את חג העצמאות בהכרה צלולה של כובד המחיר וטוהר הלב. נידור נדר לעשות הכל כדי להגן על מדינתנו, לכלות מארת האיבה, לבנות סוכת שלום."

מצד ההורים השכולים, הנה מספר דוגמאות לאחדים שחווית השכול הפרטית שלהם הניעה אותם למסקנות פוליטיות נחרצות.

יצחק פרנקנטל ב-2014:

"אחרי שאריק נרצח הבנתי שנכשלתי כאבא. הבאתי ילד לעולם והוא לא נשאר בחיים, לא כי היה חולה אלא כי אין שלום. כי אני לא עשיתי שום דבר לקדם את השלום."

מיכל קסטן קידר ב-2015:

"לא יכול להיות שמלחמות זה כל מה שהעתיד צופן לנו. כי אני כבר הבנתי את המשמעות האמיתית של המלחמה: מלחמה היא לא שטחים וניצחונות, מלחמה זה לבשר לילדים הקטנים שלך שקרה משהו רע. שאבא מת ולא יחזור יותר. מלחמה זה לקבור את אהובך ואת כל החלומות שהיו לך אי פעם. זו המלחמה. וסליחה על הנאיביות, אבל פשוט לא יכול להיות שזה כל מה שמחכה לנו. מגיע לנו עתיד אחר, טוב יותר… בובי שלי נהרג במלחמה, ומלחמה היא פוליטית. אז בשביל דולב, ובשביל הילדים שלי, בחרתי להשתמש בשכול שלי כדי לנסות למנוע שכול אחר."

יונה ברגור ב-2016:

"המוטיב המרכזי של פעילותנו הוא הכלת השכול בעקבות קונפליקט פוליטי, באמצעות האמונה שהאבל על אובדן ושכול כתוצאה מסכסוך דו-לאומי, אלים, אינו אמור להוביל, בהכרח, לתגובה של נקמה. להפך, האבל על אובדן בן משפחה יקר מייצר תמרור אזהרה עצמתי להימנע מסחרור של נקמנות הדדית, שממילא אינה משנה את התוצאות, במישור האישי, אך יוצרת הקזת דם הדדית, בקרב שני העמים, שסופה מי יישורנו."

אסתי כהן ב-2017:

"מלחמות משחיתות את הנפש של אלה שלוקחים בהן חלק ומתירות בהן צלקות בל יימחו, אני מאחלת וקוראת מפה, שזעקה גדולה תעלה מכל שדרות העם, זעקה הקוראת להפנות את פנינו ואת תשומותינו ומשאבינו לעשות הכל למען הבאת השלום, כדי שהורים לא יקברו עוד את ילדיהם. הרי למען המלחמה כבר נעשה הכול ושולם ומשולם המחיר היקר ביותר."

פן בולט של תרבות השכול הישראלית, שפרח כאן במשך קצת פחות מ-20 שנה – ממלחמת ששת הימים ועד אמצע שנות ה-80' – היה הכתיבה האנטי-מיליטריסטית: שירים, מחזות וסיפורים שהתעמתו באופן נוקב, סאטירי ומקאברי, עם הדיבור החלול והמוזיל של פוליטיקאים ודמגוגים על "מחיר המלחמה". זה התחיל בקברטים של לוין, "את ואני והמלחמה הבאה", "קטשופ" ו"מלכת אמבטיה", והמשיך ב"זו ארץ זו" ו"ניקוי ראש". ב-1977 יצא אלבום המחאה של דרורה חבקין ועידן סובול, "פתאום נגמרה עוד מלחמה", ובו שורות כמו: "זו תהיה המלחמה האחרונה / וגנראלים ידפקו בנוֹת עשר / והן תיפלוטנה את הדור הבא / בשלד טנק או בין חורבות בית ספר."

היצירות האלה נראות כאילו נכתבו בעידן אחר, בארץ אחרת. הזעם ההוא, ההתרסה כנגד חוסר הטעם והתכלית של המלחמה – פסו מן הארץ. בשנת 2011 עלה על הבמה המחזה הנשכני של נטלי כהן וקסברג,  "צפירמיהו" – מעין גילגול מקאברי-מילולי של מיתוס עקידת הבנים ושל ארץ אוכלת יושביה – ולא עורר אפילו מיני-סערה, אף כי תכניו שערורייתיים לא פחות מאלה של הסאטירות משנות ה-60' וה-70'. הוא כבר היה חסר הקשר: מיהם הבנים הנעקדים ונאכלים בידי הוריהם כיום? כל ניסיון לדובב את הלהט האנטי-מלחמתי בימינו נידון להיגרס במגרסת האירוניה, הציטוט המודע, הפאסטיש הסגנוני; המחאה הישירה הופכת ל"מיצג" של מחאה, "דיון" על מחאה, "איזכור" של מחאה. מרתק להשוות את השירים של חנוך לוין, ו"ניקוי ראש", ואפילו את הטקסטים הקיצוניים של הפאנק הישראלי האנטי-מיליטריסטי (מי זוכר את "נכי נאצה"?) משנות ה-90', לשיר כזה מימינו, מן החודשים האחרונים. "שיר החי"ל" של יעקב אורלנד, שבעיבודם רב-ההשראה של מאיה בלזיצמן ומתן אפרת, הותך עם ציורי החיילים של משה גרשוני, ומן הזיווג הזה נברא "שיר מחאה" נכון מאד לזמננו; כלומר, שיר "על מחאה".

חוקרי התרבות הפופולארית מסכימים שמזה שנים לא נכתבים בארץ שירי מלחמות (ולא רק שירי אנטי-מלחמות), ורק חלוקים ביניהם על הסיבות. מותר להצביע על הפיל שבחדר: אולי פשוט כבר אין מלחמות? יש "מבצעים", יש חיכוכים מתמידים בגבולות, יש פיגועי טרור, אבל אלה לא חומרים הרואיים לכתיבת שירים. ובעיקר – השכול לא מכה בנו באלפיו. מפעם לפעם נהרג חייל בפעילות מבצעית. העיתונים סופדים לו, הציבור מתבקש "להרגיש" את המחיר, אבל בפועל, רק המשפחה הפרטית נושאת הלאה את כאבה.

האם ישראל עדיין חברה מוכת שכול?

השאלה הזאת קריטית עבור כל מי שמאמין שמן השכול יצמח השלום. אם נפרוט את האמונה הזאת לפרטים, היא אומרת בערך כך:

1. בכל סיבוב מלחמה מול שכנינו החברה הישראלית סופגת מכה אנושה בדמות חללים וקורבנות רבים מספור.
2. החברה תבין, בשלב כלשהו, שהמחיר הזה הוא בלתי נסבל; שהוא לא מוצדק; שהוא אינו מבטיח לנו את ההישגים שבשמם הוקרבו הקורבנות, כי אנו לכודים במעגל דמים תמידי.
3. החברה תדרוש, בסופו של דבר, לעצור את הקזת הדם המיותרת בדרך היחידה שתוכל להשיג זאת לטווח ארוך – פיוס והסכמי שלום קבועים עם שכנינו.

אני בטוח שאף אחד מן המאמינים בתהליך הזה לא נאיבי מספיק לחשוב שהוא יקרה במהרה או אפילו בימינו. ארחיק לכת ואוסיף שרבים במשפחות השכולות גם יודעים היטב שהפוליטיקאים אשר נשבעים "להפוך כל אבן" בדרך אל השלום בכל יום זיכרון, מדי שנה בשנה – נושאים את שם הנופלים לשווא. הם לא הופכים כל אבן, ותכופות עושים בדיוק ההיפך: עומדים מעל אש הסיכסוך ומתיזים פנימה דלק. למדנו די והותר על מיתוס "ידנו מושטת לשלום".

אבל אני לא מתעניין כאן בפוליטיקאים אלא בתרבות השכול שמקיפה הרבה מעבר להם. ובמסגרת אותה תרבות, מושרשת האמונה בכוחו העמוק והגורלי של ההיגיון הזה, שתואר ב-(1) עד (3), ונדמה כי אין לחמוק ממנו. בסוף בסוף נעשה שלום (גם הפוליטיקאים הסרבנים ביותר ייכנעו לצורך הזה), כי לא נוכל לשאת יותר את מחיר השכול.

האומנם?

הטיעון כולו נסוב על כוחו המאלץ של "מחיר השכול". אבל המחיר הזה, כשמתבוננים ביושר במציאות, הולך ופוחת משנה לשנה. "מחיר השכול", כך נראה, הולך ונעשה נסבל יותר. לפני שמתחילים בכלל לדבר על הרגישות החברתית לאובדן חיי אדם, צריך לשאול מה בכלל היקף האובדן הזה בחברה הישראלית של ימינו.

השכול הולך ומצטמק

אלה נתוני החללים (אזרחים ואנשי כוחות הביטחון) במלחמות ישראל, כולל שלושת המבצעים האחרונים ברצועת עזה.

מלחמת העצמאות: 6,373 חללים.

מבצע קדש: 172 חללים.

מלחמת ששת הימים: 779 חללים.

מלחמת ההתשה: 367 חללים.

מלחמת יום הכיפורים: 2,673 חללים.

מלחמת לבנון הראשונה: 654 חללים.

מלחמת לבנון השניה: 165 חללים.

מבצע "עופרת יצוקה": 13 חללים.

מבצע "עמוד ענן": 6 חללים.

מבצע "צוק איתן": 74 חללים.

לא צריך אינפוגרפיקה מתוחכמת כדי להיווכח שמאז מלחמת לבנון השניה, מספר החללים בעימותים האלימים של ישראל עם שכנותיה אינו עולה על מאה. נזכיר גם שבתקופה האלימה האחרונה של "צעדת השיבה", מאז ה-30 במרץ ועד לרגע זה, נהרגו 124 פלסטינים; אף ישראלי לא נהרג בעימותים האלה. נתוני החללים הערבים במלחמות ישראל אינם כלולים כאן כיוון שהם מעולם לא היו חלק ממערך השיקולים של הישראלים. אפשר רק להזכיר שבמהלך מלחמת לבנון הראשונה ועד 1985 הרגה ישראל 18 אלף לבנונים וסורים. במבצע "צוק איתן", למשל, הרגה ישראל 2,202 פלסטינים.

נתוני החללים הישראלים גם אינם מנורמלים ביחס לגודל האוכלוסיה. חישוב פרופורציונלי היה חושף צניחה דרמטית יותר: ככל שאוכלוסית ישראל גדלה עם השנים, כך המספר המוחלט של החללים ירד, ועל כן גם שיעור החללים מכלל האוכלוסיה.

כמובן שתמיד מרחפת באופק המלחמה הגדולה באמת, האפוקליפסה: מאות ואלפי טילים שנורים אל מרכזי האוכלוסיה בישראל וקוטלים אלפים. אך זוהי מלחמה פוטנציאלית, לא משהו שהישראלים אי פעם חוו. כוחה הפסיכולוגי נרתם כולו לדמגוגיה לאומנית ולא להצדקת החתירה לשלום; הפחד הוא דלק לשנאה, לא לפיוס. מחירה של האפוקליפסה העתידית הזאת מופשט, לא ידוע, בעוד שמחיר מלחמות העבר מוחשי וידוע. ליתר דיוק: מה שידוע הכי טוב הוא העימותים האחרונים, ואילו מלחמות העבר הרחוקות הולכות ונשכחות.

חשוב גם להבחין בין העימות היסודי של מדינת ישראל עם העם הפלסטיני, מרכיב קבע  שגילו כגיל הציונות, לבין העימות הדינמי שלה עם מדינות ערב, שאופיו משתנה כל הזמן. ממצב שבו ישראל התייצבה בדד מול כל העולם הערבי הגענו למצב שבו שתיים מארבע מדינות ערב הגובלות בישראל חתומות על הסכמי שלום איתה, ועם מדינות אחרות במפרץ הפרסי מתקיים שלום דה-פקטו. לא אכנס כרגע לסוגית איראן – האם נשקפת לישראל ממנה סכנה קיומית או לא. ברור לגמרי שנתניהו היה מעדיף שלא נדבר על שום נושא חוץ מעל איראן, ובמיוחד לא על הפלסטינים.

מול הפלסטינים, אין שום איום קיומי. יותר מכך, מחיר העימות מצטמק בעקביות. אם אפשר לעמוד במשך חודשיים תמימים מול זעם עממי של עשרות אלפי עזתים שמסתערים על הגדר, מבלי שחייל אחד יקפח את חייו – נדמה שישראל עשתה את הלא-ייאמן: הצליחה לחמוק הן ממחיר השלום והן ממחיר המלחמה, תמורת הנצחה נוחה למדי של הסכסוך.

אנו ממשיכים להשתמש בביטוי "מחיר המלחמה" בשעה שתוכנו הולך ומתרוקן, ואולי כבר התרוקן לחלוטין. לשינוי הזה, שינוי ממשי מאד שכולו מתרחש מתחת לפני השיח הרשמי והמוכר, יש משמעות גדולה מאד, ואליה אשוב בהמשך. השאלה שכרגע מעניינת אותי היא איך זה קרה שמחיר המלחמה הולך ויורד. התשובה, לא תופתעו, היא ששדה הקרב העכשווי שונה מאד ממה שהיה לפני שני עשורים ושונה לחלוטין ממה שהיה לפני ארבעה עשורים. ואת השינוי חוללה הטכנולוגיה הצבאית.

מיגון-על, רובוטיקה בשדה הקרב

ההשקעה המסיבית ביותר של מערכת הביטחון הישראלית בשני העשורים האחרונים מתנקזת לשני כיוונים: מיגון וגידור מצד אחד, ופיתוח כלי נשק בלתי מאויישים מצד שני. מאחורי שניהם עומד היגיון אחד: מזעור הפגיעה באזרחים שבעורף ובחיילים שבחזית. המגע בין הישראלי לפלסטיני – בין אם בהקשר אזרחי ומסחרי, ובין אם בהקשר צבאי – צומצם למינימום. תחתיו, הישראלי נמצא במגע עם מערכות שליטה, והפלסטיני נמצא במגע עם עצמים, מכשירים וחומרי נפץ באריזות שונות (חומת ההפרדה, קרוסלות אלקטרוניות במחסומים, מל"טים, טילי אוויר-קרקע, קליעי צלפים). לכאורה, השינוי סימטרי: שני הצדדים נותקו ממגע אנושי. בפועל, השינוי לחלוטין לא סימטרי, שכן בקצהו השולט נמצא הישראלי, עם האצבע על ההדק, ובקצה הנשלט נמצא הפלסטיני – מטרה לניטור, ירי או ניטרול.

פרוייקט המיגון איננו "פרוייקט"; הוא מצב. הישראלים טועים לחשוב שהוא התחיל והסתיים בהקמתה של גדר ההפרדה. הגדר היתה, למעשה, רק יריית הפתיחה; היא סימנה שינוי מושגי של ממש, ובו בזמן, שלחה איתות ברור לתעשיות הרלוונטיות היכן נמצא עורק המימון הבא שלהן. כפי שזנחנו את ההפרדה האנכרוניסטית בין המדינה "הדמוקרטית", ישראל, שיש לה "בעיה" בשטחים, לבין "הכיבוש", ועברנו לדבר על משטר אפליה אתנית אחיד, בדרגות משתנות בין הים לירדן, כך גם צריך לחדול מן הדיבור על "הגדר" כפרוייקט חיצוני למשטר; המיגון והגידור כבר נטמעו בו כליל ואין לדמות כלל מהלך מדיני או צבאי שלא נלוות אליו פעולות מיגון וגידור.

מיגון וגידור: תמונת מצב

הנה סיכום של מצב העניינים בתקופה האחרונה.

ראשית, תזכורת על הגדר. זו לא רק גדר. משני צידי הגדר האלקטרונית שהוקמה בגדה המערבית נסללו דרכים ונחפרו תעלות. רוחבה הממוצע הוא 60 מטר. באזורים עירוניים (ירושלים, בית לחם, קלקיליה וטול כרם) מחליפה חומה בגובה של כ-9 מטרים את הגדר. אורכה הכולל של חומת "עוטף ירושלים" הוא 202 ק"מ. כ-85% מן הגדר מתפתלים בתוך שטח הגדה המערבית ורק 15% מהם בשטח ישראל.

אורכה המתוכנן הכולל של הגדר הוא 712 ק"מ, פי שניים מאורכו של הקו הירוק. עד כה נבנו כ-500 ק"מ ממנה, בתקופה של 15 שנה. לכשתושלם, היא תנתק כמעט 10% משטח הגדה, סיפוח דה-פקטו לישראל, שהוכרז בלתי חוקי בידי בית הדין הבינלאומי בהאג.

אין חולק שהגדר צמצמה את מספר הפיגועים בישראל. אין חולק גם שהיא לא מסוגלת למנוע אותם הרמטית. למעשה, פעולות הטרור הרבות במרחב ירושלים בשנים האחרונות יוצאות מתוך כפרים שהגדר הרעבתנית סיפחה. ולבסוף, אין חולק שהגדר המיטה אסון כלכלי וחברתי על נתחים עצומים בחברה הפלסטינית, וממשיכה לעשות כן היכן שהיא מתפשטת. זהו משתנה שכמובן לא נכנס אף פעם לשיקולים של מקבלי ההחלטות בישראל; גם הציבור ברובו אדיש לו, כיוון ש"גדר" מתקשרת בתודעתו עם הגנה, צורך מוצדק. לך תסביר שגדר יכולה להיות למעשה נשק תוקפני, כלי לוחמה כלכלית רב-עוצמה. עשרות אלפי פלסטינים משלמים את מחיר המיגון על הישראלים. המחיר כבד ואכזרי כל כך שבלי ספק הוא זורע את זרעי הטרור לעתיד, מה שיחייב אותנו לצעדי מיגון קיצוניים יותר. מעגל קסמים.

עזה. לאורך 65 ק"מ נפרס מכשול שמורכב מחומת בטון תת-קרקעית בעומק של עשרות מטרים, מצויידת בחיישנים, וגדר מתכת בגובה 6 מטרים מעל פני האדמה, ועליה מגדלי תצפית, מצלמות ועמדות פיקוד ובקרה. זהו פרוייקט הנדסי עצום ממדים ומורכב, שכבר נמצא בעיצומו. מבצעי המכרז הן החברות דניה סיבוס, סולל בונה, אוליצקי והאחים גבאי. עלות הפרוייקט: 3.34 מיליארד שקל.

זה רק המכשול הקרקעי. בימים אלה מוקם גם המכשול הימי – שובר גלים שימוקם בין חוף זיקים לבין חוף עזה, ככל הנראה על רקע החשד שהחמאס מתחיל לחפור "מנהרות ימיות". המכשול יורכב משכבה תת-מימית, שכבת סלע מעל פני הים ועליה גדר "תלתלית". כל זה יוקף בגדר נוספת מטיפוס "שעון חול". עלות הפרוייקט טרם פורסמה.

מצרים. בגבול הדרומי הוקמה גדר "שעון חול" כזאת בגבול מצרים. בסוף 2013 הושלמה הקמת גדר הגבול, לעצירת זרם מבקשי המקלט מאפריקה. גדר בגובה של 5 מטרים, מסורגי מתכת עבים וכבדים, נפרסה לאורך של 240 ק"מ, בליווי של מכ"מים ומצלמות שהותקנו על גבי 32 מגדלים בגובה 30 מטר. עלות הקמתה היתה 1.63 מיליארד שקל, הרבה מאד כסף שקבלנים וחברות אבטחה נאבקו עליו מול משרד הביטחון. בשנה שעברה הוגבהו 17 ק"מ מן הגדר מגובה של 5 מטר לגובה של 8 מטר, דוגמה טיפוסית לזללנות התקציבית של הגדרות, שלעולם אינה ידועה מראש.

ירדן. לפני שלוש שנים יצאה לדרך תכנית להקמת גדר גבול מול ירדן בעלות של 3 מיליארד שקלים, בדומה לגדר מול מצרים (התקציב יגדל בלי ספק). קטע ראשון של הגדר באורך 34 ק"מ מוקם בימים אלה סמוך לשדה התעופה הבינלאומי החדש "רמון", באזור תמנע. עלותו: 288 מיליון שקל (התקציב המקורי היה 200 מיליון שקלים; מכך ניתן להעריך שעלויות הגידור של ישראל חורגות כמעט ב-50% מן התקציב המקורי). הגדר הזאת מורכבת מלוחות פלדה בגובה 6 מטרים, ויציקות בטון אדירות בקרקע המדבר החולית. בין הגדר לבין נמל התעופה עצמו הוקמה גדר מפלצתית בגובה של 26 מטרים ואורך של 4 וחצי ק"מ – נגד סכנת טילי נ"ט שיופנו כלפי המטוסים. "ממה שבדקנו זאת הגדר הגבוהה בעולם", מתגאים במערכת הביטחון. זהו שדה תעופה בינלאומי והוא מוקם כבר על בסיס ההנחה שטרוריסטים ינסו לתקוף את המטוסים שממריאים ממנו. המיגון הזה הוא "תעודת הביטוח" שמוצגת לחברות התעופה הזרות.

לבנון. בשני מקטעים בגבול הצפון מוקמת גדר "שעון חול" כמו זו שהוקמה בגבול הדרומי, בעלות של 123 מיליון שקלים. מטרת הגדר היא מניעת חדירה של לוחמי חיזבאללה, אבל כמובן שהיא לא מונעת פלישה של צה"ל למרחב האווירי של לבנון, כל אימת שירצה, תוך הפרת ההסכמים שנחתמו לאחר מלחמת לבנון השניה.

הגידור והמיגון הם בשר מבשרו של המשטר; הם לא ייפסקו כל עוד המשטר לא יעבור שינוי יסודי, ולפני הכל – שינוי מושגי בתודעת הגטו הישראלית. עד אז, נמשיך לשלם מיליארדי שקלים מדי שנה. לפני חודשים ספורים כתבתי כך על קדחת המיגון:

"מי צריך להגן על עצמו יותר ויותר? מי שלא מצליח להרתיע את אויבו מהתקפה. ישראל משתבחת בגרון ניחר בעליונות הטכנולוגית שלה בשדה הקרב, עליונות שנרתמת בעשור האחרון בייחוד לפרוייקטים אדירים של מיגון וגידור וניטור וסיכול. אבל במבט מן הצד ברור שהצורך הגובר והולך בפרוייקטים האלה הוא מדד מדוייק למפלס החרדה הלאומית: ההרתעה לא עובדת, ולכן צריך מיגון וסיכול. יש יחס הפוך בין האפקטיביות של ההרתעה לבין האפקטיביות של המיגון. הרתעה נשענת על הבאת האויב להבנה שכל פעולה אלימה מצידו תיענה בתגובה חריפה וכואבת הרבה יותר, שלא תשתלם לו. לעומת זאת, מיגון וסיכול הן אסטרטגיות "תבוסתניות" יותר. הן כבר מניחות מראש שהאויב לא הורתע ולכן יש להתגונן מפני מכתו."

גם לאחר השלמת 200 הק"מ האחרונים בגדר ההפרדה, המלאכה עוד רבה. קטעי הגדר מתבלים, נפרצים, אינם נותנים מענה על הדרישות החדשות, ויש להגביהם, לשפצם או להחליפם אחת לכמה שנים. טכנולוגיות הניטור משתפרות; מכשולי תת-קרקע אפשר להקים לא רק מול עזה אלא לאורך כל הגבולות; מכשול ימי אפשר להקים גם מול לבנון; קטעי גדר אפשר להחליף בקטעי חומה; וכן הלאה והלאה. את הסוף המתבקש של התהליך הזה כבר ניבאו ב"מקום לדאגה".

מחיר הגידור והמיגון

למיגון יש מחיר אסטרטגי, שעליו אף אחד לא מדבר. עוד נגיע אליו. באשר למחיר הכלכלי – העיתונים מדווחים והשיירה עוברת. לא נראה שיש עניין ציבורי כלשהו לעצור ולחשוב על יחסי עלות-תועלת בפרוייקט הבלתי-נגמר הזה. ושוב, למילת המפתח "הגנה" יש כוח קוגניטיבי מוחץ, שאין לעמוד בפניו. גם אם האיום שמפניו מגינים דמיוני, או מנופח, או נובע בכלל מעצם ההתנהלות של הצד הישראלי, שאינה מתירה ממשק אחר עם האויב זולת הטכנולוגיה הצבאית.

באשר למחיר הכלכלי, בדיקה שנעשתה השנה העלתה שבמהלך 7 השנים האחרונות הוציאה מדינת ישראל 6 מיליארד שקל על גדרות ומיגון. זו הערכת חסר, שכן, לדברי העיתונאי, לא כלולים בה "אמצעים שנאסר לדווח עליהם". עלויות הגדר בגדה המערבית הן נתון חמקמק שמשתנה מחודש לחודש. הנתון המעודכן ביותר שמצאתי הוא 15 מיליארד שקלים, עד כה. מבדח להשוות אותו להערכה הראשונית משנת 2002 – 3 מיליארד שקלים:  פער של 400%, הרחוק מלהיסגר, שכן יותר מרבע מן הגדר עדיין לא הוקמה. הלקח החשוב כאן הוא שאין לנו מושג כמה עולה וכמה יעלה בעתיד "מצב המיגון" של מדינת ישראל, בור תקציבי חסר תחתית. זהו בדיוק מעמדן של שאלות כגון "מהי עלות ההתנחלויות?" או "מהי עלות האבטחה ביהודה ושומרון?" – פרוייקטים ענקיים, לא נגמרים, שמפוזרים בין עשרות סעיפי תקציב, מוטמעים לחלוטין בשלד הביורוקרטי של המשטר הישראלי.

מה שידוע כיום הוא שישראל מוציאה מדי שנה כמיליארד שקל על גידור ומיגון. לשם השוואה, תקציב סל התרופות השנתי הוא 460 מיליון שקל. לשם השוואה, התקציב שחסר למקלטים לנשים מוכות בשנה הוא כ-7 מיליון שקל. לזה אין כסף, ולכן המקלטים נסגרים.

ללא מגע יד אדם: רובוטיקה בשדה הקרב

תפקידן המוצהר של מערכות המיגון והגידור הוא למזער למינימום את הסכנה שנשקפת לאזרחי ישראל – בעיקר מצד הפלסטינים והחיזבאללה. יש להן גם תפקיד לא מוצהר: לאפשר לדרג המדיני מרווח פעולה צבאי נרחב בשטחי הגדה המערבית, עזה ולבנון. לתפקיד הזה תורם ישירות הנדבך השני של מדיניות הביטחון הישראלית בשני העשורים האחרונים: השקעה מסיבית בפיתוח וייצור של אמצעי לחימה לא מאויישים, שמטרתם להחליף את נוכחות החייל הישראלי בשטח האויב בכלי שנשלט מרחוק. הישראלים מודעים בעיקר למל"טים שמנהלים עבורם את ה"מלחמה" בעזה, ורק קומץ מוטרד מכך שישראל היא יצואנית המל"טים הגדולה בעולם. אבל מזה שנים לא מעטות "שדה הקרב" שונה לחלוטין מזה שמצטייר לנו בתרבות הפופולרית – בספרים ובפזמונים, בטקסים ובמורשות הקרב.

הפער הזה בין המציאות של כיבוש בשלט רחוק לבין הדימוי הנאיבי של שדה הקרב גם הוא חשוב מאד להבנת המבוי הסתום שאליו נקלע "מחנה השלום" הישראלי.

הנה מספר דוגמאות מייצגות.

חיל הים מפעיל מזה כמה שנים את ה"פרוטקטור", כלי שיט בלתי מאויש (תוצרת רפא"ל), חמוש במקלעים ובעתיד גם בתותחים, שמסייר מול חופי עזה וגם סביב אסדות הגז. בחיל הים הסבירו: "זהו כלי שניתן להכניסו למקומות מורכבים ומסוכנים יותר מבלי לסכן חיי אדם, והמטרה שלנו היא שבסופו של דבר הכשב"מ יחליף ספינות מאוישות קטנות." נזכיר שה"הסכנה" העיקרית שנשקפת לספינות חיל הים המסיירות מול חופי עזה היא שסירת דייג פלסטינית תתנגש בהן בלילה ותשרוט אותן. בחיל גם מפעילים את הנמ"ר, רכב תת-מימי לא מאויש לאיסוף מודיעין. חיל התותחנים מפעיל יחידות מזל"טים, "רוכב שמיים", שמספקת מודיעין חזותי ברמת הגדוד, ויחידת שנ"י ברמת החטיבה. האמצעים האלה מחליפים מקורות מידע אנושיים שבעבר סיכנו את עצמם בחדירה לשטחי הגדה או עזה.

צה"ל מפעיל בגדר עזה ובגבול הצפון את ה"גארדיום", רכב פטרולים אוטומטי מצוייד במערכות תצפית ונשק, ואת שג"ב (שומר גבולות). מערכת "רואה-יורה" (תוצרת רפא"ל) היא מערכת ירי שמותקנת על מגדלים לאורך גדר עזה ומופעלת מרחוק, בידי תצפיתניות שיושבות מול מסכי מחשב בבסיס צבאי. חיל ההנדסה מפעיל את "חתול חולות", מחפרון נשלט מרחוק לסילוק מטענים. יחידות חי"ר מפעילות את רונ"י, רובוט קרבי קטן לשימוש בסביבה עירונית, שמסוגל לצלם וגם לפוצץ בשליטה מרחוק.

הרציונל המבצעי מאחורי כל המערכות האלה הוא אחד, וניתן לסיכום במילותיו של רס"ן ליאון אלטרץ, רמ"ד מערכות רובוטיות במפקדת זרוע היבשה: "המטרה שלנו היא להרחיק את החיילים מהסכנה… אנחנו מנסים באמצעות הרובוטים להרחיק את החיילים מקו המגע עם האויב ככל שניתן." תורת הלחימה החדשה שצה"ל מפתח, בהובלת הרמטכ"ל גדי אייזנקוט, מדברת על "משמר קדמי": צוות רובוטים שיוביל את חוד הכוח הרגלי, יבצע את החיכוך הראשוני עם האויב, ויאפשר לחיילים שבעורפו להיכנס לשטח "מטוהר".

מה שנעדר לחלוטין מן הדיווחים האלה, וספק אם יש לו פתחון פה בדיון הציבורי, הוא שיש גם רציונל מדיני-אסטרטגי, ולא רק מבצעי, מאחורי הרובוטיזציה של שדה הקרב. על כך בהמשך.

בשנים הקרובות צה"ל מתכוון להצטייד בעוד ועוד מערכות לא מאוישות: הטנק הבלתי-מאויש "כרמל", הצוללת הבלתי מאוישת "קיסרון", רחפן יורה, ה"יסעורון הירוק", מסוק ללא-טייס לפינוי פצועים ושליחת אספקה לשטחים מסוכנים, ה"פנדה", דחפור D9 בלתי-מאויש ל"חישוף" שטח אויב והריסת בתים מרחוק, ואחיו הקטן "רובטל". מחקר חיזוי טכנולוגי שנערך בצה"ל לפני 4 שנים העריך כי בתוך פחות מ-20 שנה אפשר יהיה להוציא לפועל את רוב המשימות הצבאיות עם כלים בלתי מאוישים.

שחרור המוסר, שחרור התשוקה

בהדגמת יכולותיהם של הכלים האלה העיר האלוף במיל' גדי שמני, ראש מטה יבשה בתעשייה האווירית, הערה חידתית-משהו: "היום ניתן להפוך כל כלי לאוטונומי. זו יכולת שמאפשרת לך להגדיר מחדש את הוראות הפתיחה באש." לכאורה, מה הקשר? עניינן של הוראות פתיחה באש הוא לצמצם פגיעה לא מוצדקת בחפים מפשע. כיצד מכונות ההרס הבלתי מאוישות האלה משנות את ההצדקה לפגיעה בחפים מפשע? אלא שכאן, אני משער, הכוונה היתה כמעט הפוכה: הטכנולוגיה הצבאית החדשה מאפשרת חופשיות רבה יותר בפתיחה באש לנוכח העובדה שבוטל לחלוטין הסיכון לצד היורה. נראה לי שלא מדובר בפליטת פה אלא בשיקוף נאמן של המנטליות החדשה שנלווית לשדה הקרב החדש, הלא-מאויש.

כמו תמיד, המחשבה האנושית מפגרת אחרי הטכנולוגיה. כניסתם המסיבית של כלים אוטונומיים לשדה הקרב לא לוותה בחשיבה רצינית על אודות ההשלכות המוסריות והמשפטיות של השימוש בהם. מה שלא קרה לפני הטלת פצצת האטום על הירושימה גם לא קרה לפני הטבח במאות ואלפי אזרחים באמצעות מל"טים אמריקאים או ישראלים. כתבות על החידושים האחרונים בתחום הכלים הלא-מאוישים ישלמו מס שפתיים (במקרה הטוב) באמירה עמומה ש"הנושא מעורר שאלות מוסריות לא פשוטות". האמת היא שהשאלות די פשוטות, רק שהתשובות לא נעימות לאוזן: הטכנולוגיה הצבאית היא מסימני הברבריות הגוברת של העידן הנוכחי, שמתאפיין בפערי כוח בלתי נתפסים בין הלוחצים על ההדק – אי שם במשרד ממוזג, מול מסך מחשב, הרחק מקו הגבול – לבין החלכאים והנדכאים שמשמשים מטרות חיות, נטולות הגנה, לטילים האוטונומיים. כל זה ללא כל סיכון או תפיסה אמיתית של אחריות מצידו של לוחץ הכפתור.

זהו רק ביטוי אחד של גידול באלימות המדינתית לצד התפרקות מכל אחריות כלפיה – ביטוי צבאי שיש לו מקבילות גם בתחומי החברה והכלכלה. בארה"ב כבר מתקיים מזה שנים דיון על המשמעויות המוסריות והמשפטיות האלה, בעיקר באקדמיה ובארגוני זכויות האדם, אך לא פעם הוא חודר גם לתקשורת המיינסטרים. בישראל, כמובן, אין כלום כי לא היה כלום. למעוניינים, הנה ניתוח מקיף של HRW  וכאן תוכלו למצוא רשימת מאמרים ומקורות שכינס "הקמפיין לעצירת רובוטים הורגים". את הנקודה הבסיסית, נראה לי, העביר ה-Onion בקטע הקלאסי שלו משנת 2011 (כצפוי, המציאות הדביקה את הסאטירה וכיום דנים ברצינות בהטלת אחריות מוסרית על רובוטים הורגים).

טכנולוגיה צבאית הפכה להיות תחום דינמי וסקסי, שסופח אליו יותר ויותר ישראלים בתעשיות הבטחוניות וחברות הסייבר. התקשורת כבר זיהתה את העניין הגדל בתחום הזה וכך יש כיום באתרי החדשות המרכזיים מדורים קבועים לטכנולוגיה צבאית, משל היה מדובר בחידושים האחרונים בעולם התמרוקים. הצבא עצמו ער לסקסאפיל של גאדג'טים מתוחכמים המונחים בידיהם של נערים, שכל ילדותם עברה עליהם במחיצת מכשירים כאלה. קצין בצה"ל מסביר כיצד רותמים את ההיפעמות הזאת למטרות צבאיות:

"השימוש בעולם הרובוטיקה והטכנולוגיה הוא משהו שבא ללוחמים הצעירים באופן טבעי. אנחנו מקפידים גם כאן לייצר להם כלי הפעלה אינטואיטיביים מאוד ביחס למה שהם גדלו איתם כילדים. הטכנולוגיה מאפשרת לנו בעצם להנגיש לכף ידם את מה שהם הורגלו אליו בשנות נערותם.. חיילים צמאים לדבר הזה, כמו שהיום כל אם יהודייה רוצה שילדיה יעשו אקזיט בהיי־טק ויפתחו את הסטארט־אפ הבא – המקבילה של זה בצה"ל היא הרובוטים. כל חייל שתינתן לו המערכת הרובוטית הבאה של צה"ל – הוא ילמד אותה בשקיקה ובעיניים בורקות."

הדברים האלה חושפים פן נסתר בתהליך הרובוטיזציה של צה"ל, שאינו אלא מקרה פרטי של תופעה תרבותית כלל-עולמית: פטישיזם טכנולוגי, היקסמות והפקת עונג ארוטי מיכולותיה המופלאות של הטכנולוגיה, תשוקה עזה ל"דבר הבא" שנעוצה רק בעצם היותו "הבא". טכנו-אופטימיסטים נוטים לזלזל בכוחה של התשוקה הטכנולוגית בשעה שהם מתמקדים ברציונליזציות שאנשים מעניקים לפיתוח העדכני ביותר של הגאדג'ט החם ביותר בשוק ("זה מאפשר לך להפעיל מזגן בהוראה מילולית בלבד!"; "זה מזמין פיצה בשבילך!"). סנגורי הטכנולוגיה הצבאית אינם שונים מהם; מאחורי מערך ההצדקות המשוכלל שלה – "עיבוד וניתוח של אלפי נתונים משדה הקרב בשבריר שניה", "חסינות מטעויות אנוש", "דיוק כירורגי" – ניצבת תשוקה גולמית (על פי רוב, זכרית) אל הגאדג'ט האחרון, אל הג'ויסטיק עם הכפתור הנוצץ והקליק הרך שעושה בום.

האנשים האלה מספרים לעצמם שהאדם שולט בטכנולוגיה ("תמיד יהיה גורם אנושי בלופ"!), כאילו כל ההסטוריה של המערב ב-300 השנים האחרונות לא מוכיחה ההיפך (שימו לב למערכת "פיגיון" שמעניקה לרובי סער פשוטים אוטונומיה מינימלית; כך זה מתחיל). האדם לא יכול "לשלוט" בטכנולוגיה יותר משהוא יכול לשלוט בקו החוף הפרקטלי של נורווגיה. הטכנולוגיה משנה כל הזמן את עצמה, את האדם, ואת משמעות המושג "לשלוט". הדינמיט הומצא כדי לפוצץ הרים וסכרים אך במהרה נרתם להרג בני אדם; הכימאים הראשונים מן הסתם לא צפו את גז הכלור וציקלון B; וטכנולוגיות המעקב וכריית המידע שנחשפו בפרשות סנודן וקיימברידג' אנליטיקה כבר מזמן אינן מבחינות בין טרוריסטים לסתם אזרחים. הדרך היחידה לשלוט בטכנולוגיה בעלת פוטנציאל קטלני היא לא לפתח אותה. כיוון שזאת אף פעם לא אופציה בעולם המודרני, צריך להניח, תמיד, שכל פיתוח טכנולוגי ישמש גם למטרות רשע. ההבדל בין פוליטיקה חכמה לפוליטיקה פקחית, בהקשר הזה, הוא שהפוליטיקה החכמה נמנעת מראש להיכנס לקופסה הטכנולוגית שהפוליטיקה הפקחית מתאמצת לנווט בתוכה. תנאי היסוד של האינטרקציה בין ישראל לפלסטינים זקוקים להגדרה מחודשת, שאינה קמה ונופלת על "היתרון הטכנולוגי".

המשמעות האסטרטגית של מיזעור מחיר המלחמה

הנה סיכום קצר של מהלך הדברים עד כה, אשר יוביל למסקנות הסופיות.

בצומת של תפיסת הביטחון הלאומי, תרבות השכול ותפיסת הסכסוך הישראלית (מה שאורי ש. כהן הכתיר בשם "הנוסח הביטחוני"), ניצב אתוס מרכזי: מן השכול וממחיר המלחמה הנוראי, יצמח השלום. האתוס הזה, לפחות בשני העשורים האחרונים, הפך למיתוס, וזאת בלי שום קשר לשאלות השגורות על עתיד השטחים וחלוקת הארץ. הוא מיתוס משום ששינויים דרמטיים בתחום הגידור והמיגון מצד אחד, וטכנולוגיות שליטה והרג בלתי מאוישות מצד שני, הורידו לרצפה, עד למינימום האפשרי, את "מחיר המלחמה". ההתפתחויות האלה ניזונות מכמה גורמים (עלייה בסף הרגישות הציבורית למות חיילים, שגשוגו של המגזר התעשייתי של "ביטחון המולדת", וגם טכנו-פטישיזם טהור), אבל משמעותן היסודית, עבור שאלת הבחירה במלחמה או בשלום, מעולם לא עלתה לבירור ציבורי.

זה באשר למחיר האנושי של המלחמה. תכופות גם מדברים על "המחיר הכלכלי" (ההפסדים למשק וכו'), אך זו כבר אחיזת עיניים: בכל סיבוב דמים של ישראל ה"הפסד" למשק מתקזז ברווחים נאים לתעשיות שמתפרנסות מהמשך העימות המזוין – מפעלי נשק, קבלני תשתית, בנקים, חברות סייבר וכד' – והתעשיות האלה מפרנסות עשרות אלפי בתי-אב בישראל. "המשק" הוא קונסטרוקט מופשט שאינו בן שיח בזירה הפוליטית; אין לו לא לובי ולא אינטרסים. לוּ הסבו העימותים האלימים בעזה ובלבנון הפסדים כבדים לגורמים המשמעותיים במשק, אלה שלוחשים על אוזניהם של מקבלי ההחלטות, היה אפשר לדבר על "המחיר הכלכלי" כשחקן פוליטי. כל עוד המחיר הזה מתפזר על ימי עבודה אבודים, פיצויים ממס רכוש וכדומה – הוא לא מזיז למי שצריך להזיז. עבור נתחים משמעותיים במשק הישראלי, השלום לא משתלם.

כשמחיר המלחמה כל כך זול, למה בעצם לבחור בשלום?

מן השאלה הקשה הזאת חומקים כולם. הימין, כדי לא להיראות כמי שאינו חפץ בשלום (בתנאיו הבלתי אפשריים). השמאל, כדי לא לשמוט את הקרקע מתחת רגליו שלו. אבל השאלה שרירה וקיימת ונדמה שכבר בהווה יש בכוחה להסביר את הירידה העקבית ברצון, בעניין, בתמיכה ובמגויסות של הציבור הישראלי לשלום. אחרי חיפוש עקשני במיוחד הצלחתי למצוא פסקה אחת במאמר אחד שמעזה לגעת בנושא הזה. כך כותבים יובל בוסתן ואלון לוין במאמר מלפני שנתיים בכתב העת המקוון "סיקור ממוקד":

"כניסתם של אמצעי לחימה אוטונומיים תציג שורה ארוכה של סוגיות חדשות עימן יצטרכו להתמודד במערכת הביטחון ובדרג המדיני. יכולת אוטונומית התקפית תעורר סוגיות של מוסר, הן בהיבט דרך הפעולה של האמצעים החדשים בסיטואציות מסוימות, והן בהיבט של צניחה בעלות המלחמה הכוללת למדינה, באופן חסר תקדים. אם יציאה למלחמה פירושה שליחה של אמצעים נשלטים מרחוק או אפילו אוטונומיים תוך צמצום מינימלי של כוחות אנושיים ויכולת הגנה מתקדמת על העורף, עלות המלחמה עשויה להפוך נמוכה משמעותית במונחי אובדן כוח אדם – גם לכוח התוקף וגם לעורף המוגן – עד שהמלחמה לא תהיה עוד מוצא אחרון לבעיות. המלחמה עשויה להפוך לדרך פעולה מפתה הרבה יותר, הן מבחינת הדרג המדיני והן מבחינת אזרחי המדינה."

זאת בדיוק הדילמה, בשפה מרוככת מאד. שכן לא רק שהמלחמה איננה מוצא אחרון, היא הפכה למוצא ראשון. זאת ועוד, הכותבים מציגים את הדילמה כסוג של מדע בדיוני, התלבטות תיאורטית בעתיד ערטילאי כלשהו, בעוד שהמציאות מוכיחה שכבר בהווה, ולמעשה מאז קריסת תהליך אוסלו, הדרג המדיני והצבאי בישראל פועלים, דה-פקטו, תחת ההנחה שמחיר הנצחת העימות, בין אם הוא מגיע כדי מלחמה ובין אם רק ל"עימות בעצימות נמוכה", נסבל בהחלט ועדיף על מחירו הלא ידוע של הסכם פיוס ושלום. כך אפשר להתעלם בהפגנתיות מכל איתות פייסני של הצד השני, כמו למשל הצעת ההודנה האחרונה של החמאס ("מלכודת ההודנה" בשפת התעמולה השגרתית כאן), שנפלה על אוזניים ערלות. ההצעה הועברה בשיאן של מהומות הגדר, כאשר הפלסטינים ספרו עשרות הרוגים ומאות פצועים. מנגד, בצד הישראלי לא היה אפילו פצוע אחד. למה, אם כן, לעשות הודנה? מאז 1997 העביר חמאס לישראל שש הצעות הודנה; אף אחת מהן לא זכתה להתייחסות פוליטית או דיון ציבורי.

למה לנו לעשות הודנה? למה לנו שלום? מה אנחנו מפסידים מהמשך המלחמה? לא נעים להודות, אבל לא הרבה. רמת החיים בישראל גבוהה, והציבור הרלוונטי-פוליטית (תמיד ישנם ציבורים חסרי רלוונטיות – העניים, המהגרים, הלא-יהודים) מצליח לשמור על מרחק נוח בינו לבין המציאות המדממת על הגבולות הקרובים-להחריד לביתו. זו התוצאה העיקרית של פרוייקט המיגון-גידור-רובוטיקה: מיזעור המחיר של המלחמה ובה בעת הפיכתו של העימות ללא יותר מריצוד דיגיטלי שגרתי על מסכי החדשות, מבזקון חולף בין דיווחי תנועה לבין רכילות מפלגתית. הבעיה העיקרית היא שהמוטבים של העסקה המפוקפקת הזאת – רוב רובו של הציבור הישראלי – עדיין שבויים במיתוס "מחיר המלחמה הנוראי שממנו יצמח השלום". בשעה שבניהם החיילים מוגנים היטב במגדלי שמירה מבוצרים, ברכבים משוריינים שדוהרים במחנות הפליטים, בשעה שבנותיהם מחסלות בשלט-רחוק מסתנני גדר, בשעה שהם עצמם מוגנים בגדרות וב"כיפת ברזל", הם נעטפים בתוגה, מדי יום זיכרון, וממשיכים לזמרר "כשנולדנו ברכו הזקנים בעיניים דומעות / אמרו הילדים האלה הלוואי לא ילכו אל הצבא", ו"מי שכאב, אבל הבין שהכאב אילם / הוא לא יניח שנשכח את ההולכים", ו"כל הרחוב יוצא, וזורק פרחים / כמה טוב שבא שלום". הדיסוננס הזה בין המציאות לחוויה המנטלית הוא דוגמה עוצרת נשימה של תודעה כוזבת, בקנה מידה לאומי.

אבל הקברניטים יודעים

בקרב מקבלי ההחלטות יש הבנה ברורה, וניצול מירבי, של הקשר בין ההגנה הכמעט-הרמטית שמספקות המערכות הטכנולוגיות ובין החופש להעדיף עימות אלים על פני פיוס. בשפה הפוליטית השגורה קוראים לקשר הזה "מרחב פעולה" או "מרחב תמרון". במהלך "צוק איתן" כתבתי את הדברים הבאים על היתרונות הלא-מדוברים של מערכת "כיפת ברזל":

"הלוגיקה תמיד אותה לוגיקה: מינימום חיכוך עם האויב, מקסימום שליטה והרג, והכי חשוב: "מרחב נשימה" או "מרחב תמרון" לפוליטיקאים. שימו לב כמה פעמים חזר הביטוי הזה בתקשורת כשדובר בשבחי "כיפת ברזל"; שימו לב גם שהמרחב המדובר אינו חל על היישובים הצמודים לגדר, עליהם "כיפת ברזל" איננה מסוגלת להגן [נכון ליולי 2014]…

ולשם מה דרושה הנשימה הנוספת? מה ישראל עושה בזמן התמרון ש"כיפת ברזל" מספקת לה? שוב, שאלות שאינן נשאלות. אף כי התשובה די ברורה: מסלימים את הסיבוב הנוכחי ומתכוננים לסיבוב הבא. כך יוצא, פרדקוסלית, שמערכת הגנתית לכאורה כמו "כיפת ברזל" הופכת לאביזר התקפי בארסנל הישראלי. הצלחתה הפנומנלית להוריד את רמת הנפגעים בעורף הישראלי כמעט לאפס מחקה ממשוואת הכוחות הפוליטית גורם אחד, רב עוצמה, שתמיד לחץ על הפוליטיקאים לסיים את עסקי הדמים שלהם במהירות האפשרית: מחאת הקורבנות בצד הישראלי וזעקת ההורים השכולים. מי שמכיר את הסטורית המחאה נגד מלחמת לבנון הראשונה ונגד השהייה ברצועת הביטחון יודע שמדובר בגורם משמעותי. ככל שהאבידות בצד הישראלי מתמעטות יותר מעימות לעימות, כך יש לדרג המדיני יותר "מרחב תמרון" להמשיך בלחימה ולזרוע הרס רב יותר בצד הפלסטיני. האבידות שם הרי לא יוציאו את הישראלים אל הרחוב."

לאור השינוי הזה, הצהרתו האחרונה של השר בנט, שהמליץ לאיראנים "לעשות ארבע אמהות ולצאת מסוריה", נשמעת חלולה במיוחד. לא רק צביעות היתה בה – הרי תנועה "תבוסתנית" כמו "ארבע אמהות" היתה זוכה לקיתון שופכין מבנט ורעיו בימינו. בעיקר היתה בה תודעה כוזבת: שום תנועת "ארבע אמהות" לא תקום בזמננו כי השכול צומצם, מוזער והופרט. החברה הישראלית כבר לא משלמת בעשרות ומאות חללים מדי שנה כדי לתחזק את חזיונות הגאון והעזוז הלאומי של מנהיגיה. תחת זאת יש טפטוף קל וחרישי של חללים בודדים, ונדמה שהוא משרת יפה את כל הצדדים (זולת המשפחות שנהרסו): המנהיגים יכולים להצביע עליו, לנפח בדמיוננו את "מחיר השכול הנורא" כעוד לבנה בחומה של צדקתנו; ומנגד, הציבור הרחב לא באמת חש שמדובר במחיר כה בלתי נסבל אשר יצדיק יציאה לרחובות בזעקה "עד כאן!". הסטטוס-קוו מתערסל בקהות חושים. דומה שימיה של המחאה האנטי-מלחמתית בישראל חלפו לבלי שוב.

באשר ל"כיפת ברזל", כדאי לשים לב לעמימות ההצהרות של בכירי מערכת הביטחון בדבר מטרותיה האסטרטגיות. הטיעון החוזר ונשנה, "הקלף המנצח", היה הגנה על חיי אזרחים בעורף. עם זה אי אפשר להתווכח, וגם לא עם הגנה על תשתיות לאומיות. רבים התפתו להאמין גם להכרזות שהפיתרון הטכנולוגי יאפשר לדרג המדיני "מרווח פעולה" כדי לגבש פתרונות של פיוס, אבל זאת כבר היתה רטוריקה חלולה לאור האידאולוגיה הסרבנית של ההנהגה הישראלית (שדחתה שוב ושוב את הצעות ההודנה של החמאס).

ואולם בד בבד אפשר היה להבין שיש גם מטרות אחרות. ראש מפא"ת במשרד הביטחון, תא"ל (מיל.) אופיר שוהם, הסביר בזמנו כי "אין לנו יומרה ליירט אלפי טילים אלא להרוויח זמן לצמצם את האיום ובינתיים הצבא עושה דברים אחרים." עוזי רובין – מאנשי המפתח בתכנית הטילים הישראלית, והאסטרטג חיים אסא, הסבירו כי "הגנה על אתרים חיוניים במלחמה תאפשר לצה"ל זמן לנהל מתקפה יעילה". שימו לב למעבר הכמעט בלתי-מורגש כאן מהגנה להתקפה. מה שהיה המטרה – הגנה – הופך לאמצעי להשגת מטרה אחרת – התקפה. ואכן, בעיצומו של "צוק איתן" ציין ראש פרוייקט "כיפת ברזל" במשרד הביטחון כי "המערכת כפי שהיא פועלת כרגע יכולה לספק לישראל מרווח פעולה לזמן ארוך."

מהגנה עברנו ל"מרווח נשימה" וממנו ל"מרווח פעולה לטווח ארוך", שפירושו הזדמנות לכתוש את עזה באופן יסודי יותר ("עופרת יצוקה" התמשך 23 ימים; "צוק איתן" התמשך כבר 51 ימים). בתוך כל הדיונים הסוערים בעד ונגד מערכת "כיפת ברזל" – יעילותה מול החלופות, עלותה, מגבלותיה בטווחים קצרים – שני נושאים נדחקו לקרן זווית. האחד – המניעים הכלכליים מאחורי הפרוייקט ("למנף את ההייטק הישראלי"), והשני – תפקודה האסטרטגי כ"רישיון להרוג", סם הרגעה ציבורי בשירות הנהגה שממאנת לשקול חלופות לא אלימות וכל מעייניה נתונים למיקסום חלון ההזדמנויות שבו אפשר להפציץ את עזה.

"כיפת ברזל" כאן היא רק המקרה הפרטי שמעיד על הכלל – פרוייקט המיגון-גידור-רובוטיקה והמהפכה הטכנולוגית הצבאית. הדיון סביב כל התמורות הדרמטיות האלה ספוג באופטימיות נאיבית, אם לא מתחסדת, כאילו לא למדנו דבר מניסיון היסטורי של מאות שנים על המפגש בין מלחמות, טכנולוגיה ופוליטיקה. כאילו טכנולוגיה היא תמיד רק "פיתרון" ולא מבוע של בעיות חדשות לחלוטין. השכלול הטכנולוגי לוחש מילות נוחם על אוזנינו, מסיר מעלינו אחריות. המפעיל הבודד חש מוסרי יותר, הוא מתלבט פחות, הוא מסור יותר למשימה. אבל בצד השני – נערמות הגופות.

כך, "הדיוק הכירורגי" לכאורה של המל"טים ההורגים שיחרר את הרסן בקרב צבאות המערב, תחת האשליה שהדיוק הזה פותר את הדילמות המוסריות (או לפחות פוטר את המפעיל האנושי מהן). כתוצאה מכך אושרו אלפי גיחות התקפיות (בפקיסטן, בתימן, בסוריה, בעזה) שמצידן דווקא העלו את מספר הנפגעים החפים מפשע. בארה"ב כבר יש מונח ייעודי לכך: Drones Blowback – האופן שבו נבנה ומתעצם הטרור האיסלאמי בגלל קורבנות השווא של מתקפות המל"טים האמריקאיות.

מה, לוותר על כל ההגנות?

מה אתה מציע? שנעקור עכשיו את גדר ההפרדה? שנאפסן את מערכת "כיפת ברזל"? שנחזיר סיורים מאוישים לתוך אזורי סכנה? שנזרוק את כל הטכנולוגיה הנהדרת הזאת לפח? ומי יילך לנחם את כל הקורבנות של היעדר ההגנה הזאת – אתה?

לא. זה גם לא מה שהצעתי בזמן "צוק איתן":

"הבעיה נעוצה במושגים שבהם ישראל מנסחת לעצמה את הסכסוך עם הפלסטינים. המושג הבסיסי הוא שליטה, וממנו נגזרות כל האסטרטגיות. הרעיון שחייבים לשלוט בפלסטינים, הן בגדה המערבית והן בעזה, כל הזמן ובכל תחומי החיים, אינו מרפה מן ההנהגה הישראלית ומחלחל עד לאחרון הפקידים במנהל האזרחי. כשזאת מסגרת ההתייחסות, נותרות על השולחן רק שאלות תועלתניות: האם מנגנון א' יעיל יותר או פחות ממנגנון ב' בשימור השליטה הישראלית?

אכן, אם השליטה בפלסטינים היא חזות הכל, חומת ההפרדה ו"כיפת ברזל" הם פתרונות מצוינים. שניהם מבטיחים מינימום פגיעות בנפש בצד הישראלי תוך כדי הענקת "מרחב תמרון" לדרג המדיני והצבאי, שמנצלים אותו להעמקת השליטה בפלסטינים. הנקודה העיוורת של ישראל בסיפור הזה הוא שדינמיקת השליטה והניהול הטכנולוגי של הסכסוך רק מעמיקים את האיבה ההדדית ואף את חוסר היכולת להבין את הצד השני…  כשיש לך רק פטיש ביד, כל בעיה נראית כמו מסמר. ההיבט המבהיל ביותר של דוקטרינת ה"שליטה בכל מחיר" הוא יכולת ההנצחה העצמית. הפתרונות שהיא מציעה יוצרים מציאות שמחייבת עוד ועוד פתרונות מסוג כזה.

כך פועל הגיון ההסלמה. הוא נראה בלתי נמנע מבפנים (גם אוגרים שרצים בלי הפסק על גלגל בכלוב חושבים, מן הסתם, שאם יפסיקו הם יספגו חבטות כאלה נוראיות שזה לא משתלם). מי שלכוד בו לא יכול לדמיין פתרון שאינו מנוסח במונחי העימות העכשוויים. הם יורים טילים? אז ודאי שהפתרון היחידי שניתן להעלות על הדעת הוא מערכת הגנה מטילים. הם חופרים מנהרות? אז ודאי שהפתרון היחידי שניתן להעלות על הדעת הוא הקמת יחידות צבאיות שמתמחות בלוחמת מנהרות [וכעת אפשר להוסיף: הם משגרים עפיפוני תבערה? ודאי שהפיתרון היחידי שניתן להעלות על הדעת הוא 'פיתרון טכנולוגי']. כל צעד נראה טבעי, כל מסקנה מתחייבת.

רק התוצאה הסופית, משום מה, מצטיירת כאבסורד מוחלט."

ישראל דחקה את עצמה לסמטה ללא מוצא. היא זאת ששולטת בפרמטרים המהותיים של הסכסוך – קרקעות, סחר כלכלי, תנועת בני אדם, גובה אש האלימות. היא זאת שגם קובעת שהסכסוך אינו פתיר, אלא לכל היותר בר-ניהול. היא זאת שלא נותנת אפילו סיכוי להודנה עם החמאס (כאילו מישהו יפריע לה להמשיך לתקוף בעזה במקרה שהחמאס יפר את תנאי ההסכם). והיא זאת שקובעת איך הוא ינוהל: יחסי שליטה מוחלטים בין אדונים למשרתים. במסגרת הצרה-להחריד הזאת, אכן נראה שלכל בעיה הפיתרון האידאלי, אם לא היחידי, הוא פיתרון טכנולוגי. מי שמערער על הקביעה הזאת מצטייר כמי שמקל ראש בחיי אדם. אבל אולי דווקא הערעור מבקש לשמור על חייהם של הרבה יותר בני אדם?

בנקודת הזמן הנוכחית, אמצעי המיגון הקיצוניים שנוקטת ישראל מצילים חיים. על כן אין הצדקה לבטל אותם. אבל יש את כל ההצדקה לעצור ולחשוב האם להמשיך ולשכלל אותם. האם האפשרות היחידה שיש לאוגר הרץ על הגלגל היא להגביר עוד ועוד את מהירותו, או שאולי הוא יכול להאט בהדרגה, עד שיגיע הרגע הבלתי נתפס שבו הוא פשוט יירד מן הגלגל? האם כדאי להשקיע את מירב מאמצינו, כספינו והיצירתיות האסטרטגית שלנו בעוד גאדג'ט טכנולוגי, נגד עפיפוני תבערה או נגד הפטנט הבא של החמאס, או שמא יש דרך מילוט מן הסמטה ללא מוצא הזאת, דרך שונה לחלוטין?

שום מכשיר אופטי משוכלל לא יצליח לראות את הדרך האחרת. הנתיב שלה אינו מוכר למהנדסים של רפא"ל ואלביט. למרבה הצער, שנים של תעמולה דורסנית מחקה את הדרך הזאת כמעט לחלוטין גם מתודעתו של הציבור הישראלי. מה שמחזיר אותנו לשאלה הקשה: אם מחיר המלחמה כה זול, מדוע לבחור בשלום?

המחיר שנותר: בידוד בינלאומי

הציבור הישראלי לא יבחר בשלום מתוך דאגה לפלסטינים. זאת אמת שידועה היטב לרוחב הקשת הפוליטית, גם אם בשמאל מכחישים אותה לפרקים. הישראלים לא יפקפקו בפרדיגמת השליטה המוחלטת בחייהם של הפלסטינים כל עוד לא ירגישו, על בשרם, את מחירה. אבל ישראל השכילה לעצב לעצמה מציאות שבה מחיר השליטה נסבל, ועבור נתחים לא מעטים בחברה – אפילו רצוי. בכך, למעשה, נשמטה הקרקע מתחת לאקטיביזם של השמאל. הוא יכול להוקיע מן הבוקר ועד הערב את העוולות הנוראיות שישראל מחוללת בשטחים, אבל אין לו מנופי שכנוע שיגעו במה שבאמת קרוב לליבם ולכיסם של הישראלים. וכך, משעה שהזירה הפוליטית המקומית עוקרה מכל פוטנציאל של שינוי אמיתי, משהפכה לזירת הבלים והסחות דעת, אין מנוס מפנייה לזירה הבינלאומית.

אסטרטגית החרם, אם כן, מצטיירת יותר כבחירה מאונס מאשר מרצון. היא משקפת לא רק ייאוש, אלא גם הכרה מפוכחת בהישג הטקטי המרשים של המשטר הישראלי: הוא הצליח לחמוק הן ממחיר השלום והן ממחיר המלחמה. החרם הוא הדרך האחרונה לעורר את הישראלים לכך שאת מחיר המלחמה שנחסך מהם משלמים, בריבית דריבית, שכניהם מעבר לגדר.

ישראל נמצאת בתהליך הדרגתי ועקבי של דה-לגיטימציה בינלאומית. מצעד האמנים והספורטאים שמבטלים את ביקוריהם בארץ רק יגבר ויילך. ההנהגה משדרת פאניקה, וכדרכה, מתמודדת עם הבעיה בדרך היחידה שהיא מכירה: לשפוך מאות מיליוני שקלים על פתרונות טכנולוגיים – מאבקי הסברה ברשתות החברתיות ובתקשורת, שמייצרים הרבה קצף על פני המים ומחמיצים לגמרי את זרמי המעמקים. אומנם אין שום ערובה שהחרם יעבוד, שלא ייצור תגובת-נגד קשה יותר אשר תוטל שוב, כמו "תג מחיר", על גבם של הפלסטינים. מצד שני, די ברור שישיבה בחיבוק ידיים רק מזרזת את הקץ המר. ואכן, הקץ יהיה מר, וכל כמה שהחיים עדיין יחסית נוחים, אין ישראלי שאינו יודע בתוך תוכו שכולנו חיים על זמן שאול. שהשיחוק המדהים הזה – ללכת עם כיבוש ולהרגיש בלי – לא יימשך לנצח. ושאחריתו תהיה בדם ואש ותמרות עשן.

ישראלים שעדיין חפצים בשינוי מדינתם מן היסוד, בביטול משטר ההפרדה האתני שבין הירדן לים, חייבים להתייצב ביושר מול השאלות הקשות. למשל:

– האם רע לנו כל כך במצב של עימות נצחי עם שכנינו?
– האם אנחנו מוכנים לוותר על השליטה המוחלטת בחיי הפלסטינים?
– האם היינו מוכנים לחדול ממאבק נגד השליטה הזאת, לו היינו במקומם?
– האם אנחנו מוכנים לסמוך על הסדרים דו-צדדיים בהסכמה באותה מידה שאנו סומכים על טכנולוגיה חד-צדדית?
– האם נפקיד את עיצוב גורלנו בידי מדינאים או בידי מהנדסים?
– מה צריך לקרות, ואיזה מחיר עלינו לשלם, כדי לוותר על השליטה המוחלטת בחיי הפלסטינים?
– האם נשתתף בתהליך באופן אקטיבי או שנעדיף להיעטף בבועה לא-נגועה של אדישות?

כל מאבק פוליטי הוא חיבור של ידיעה ורצייה, הכרת המציאות והדחף לשנותה. המכשול העיקרי בפני הכרת המציאות הפוליטית הוא מסך התעמולה והמיתוסים. "מחיר המלחמה" הוא מיתוס כזה, שריד מאובן מתקופה אחרת, מעידן המלחמות הגדולות, שאחיזתו בנפשם של הישראלים עדיין איתנה, והוא מונע מהם להודות בכך שבסך הכל, החיים מעל הכיבוש (להבדיל מתחתיו) אינם נוראים כל כך. התנערות מן המיתוס הזה תציב מולם מראה טורדת שלווה, שבה משתקף דיוקנה של אומה, אשר צומחת ומשגשגת על חורבנה של אומה אחרת, תוך שהיא מסממת את עצמה בשירי אובדן וצער נוגים.

מה שקרה שלשום בלילה בשכונת אל-ג'באל א-שמאלי בשכם הוא תמונת מצב מדוייקת ואכזרית של קריסת ההרתעה הישראלית: צבא כיבוש שנקלע לאובדן עשתונות גמור ומנסה נואשות להסתיר זאת באמצעות נזק סביבתי רב נפגעים.

המצוד אחרי עבד אל-חכים עאדל עאסי החל מיד לאחר שזה רצח את איתמר בן גל בצומת אריאל, ונמלט לשכם. כוחות צה"ל הגיעו לבית אביו של עאסי, ונתקלו בהתנגדות עזה. עד מהרה האירוע יצא משליטה. התקשורת הישראלית המעיטה בפרטים, כהרגלה, ורק "הארץ" ציטט במדויק את נתוני משרד הבריאות הפלסטיני. צה"ל הרג צעיר בן 22, חאלד ואליד תאיה; מאש חיה של צה"ל נפצעו 32 פלסטינים; מכדורי מתכת מצופים גומי של צה"ל נפגעו 26 פלסטינים; משאיפת גז מדמיע, נפגעו 51 פלסטינים. אדם אחד נפגע מדריסת ג'יפ צה"לי.

אה, ועוד עניין פעוט: רוצחו של בן גל לא אותר ולא נלכד.

סיכום המצוד: הרוג אחד ו-110 פצועים. כמעט כל כלי התקשורת דיווחו על שליש או חצי ממספר הפצועים הסופי. הפער הזה חשוב: הוא נועד לשמור על הפער בין תפיסת המציאות של הישראלים למציאות עצמה.

אפשר אם כך לקרוא לילד בשמו. צה"ל אינו עוסק בעשיית צדק או הבאת אשמים לדין בשטחים. הוא עוסק בפעולות נקם ראוותניות, שפוגעות בעשרות אנשים. גם מבנים נהרסים בסיטונות. בפעולת התגמול בג'נין לפני שלושה שבועות, על רצח רזיאל שבח, הרס צה"ל ארבעה בתים על תכולתם, והותיר 17 נפשות ללא קורת גג. הנוהל הרגיל: באים בלילה, רימוני הלם, "סיר לחץ", דחפורים. כלבי תקיפה שאולפו להתעלל, ילדים בני 6 מבועתים.

אה, ועוד עניין פעוט: רוצחו של שבח, אחמד ג'ראר, לא אותר ולא נלכד באותו לילה. הוא חוסל רק שבועיים לאחר מכן, בכפר יאמון.

בימים האחרונים צה"ל מתגבר את כוחותיו בשטחים. התסיסה גוברת, החיכוכים גוברים. שר הביטחון הכריז, אחרי חיסולו של אחמד ג'ראר: "החשבון נסגר". אבל זה כמובן שיחדש מובהק: החשבון רק נפתח. פעולות הנקם הקטלניות של צה"ל בשטחים אינן סוגרות שום חשבון אלא רק מלבות את האש. בשבועות האחרונים צה"ל זורע ביסודיות, גזרה אחר גזרה, את זרעי הטרור הפלסטיני של השנים הבאות: שובל ארוך של זעם עממי, תאב-פורקן, שיופנה נגד יהודים באשר הם.

לכן צריך לתגבר את החטיבות המרחביות בשומרון בגדודים סדירים: לא בגלל שההרתעה עובדת, אלא להיפך, בגלל שהיא לא עובדת.

זהו הסוד השמור ביותר במערכת הבטחונית בימים אלה. ההרתעה הישראלית קורסת, בכל החזיתות. בשטחי יהודה ושומרון אין כמעט יום ללא נסיונות פיגוע. בצפון מתעצם החיזבאללה על אפו וחמתו של צה"ל. בעוטף עזה ממשיך טפטוף הרקטות. במשך שנים עקבתי אחרי מעגלי ההסלמה בדרום, שתכופות ישראל יוזמת; לא כדי להרתיע, אלא להיפך, כדי להנציח את המצב. בצפון רועמים כעת תופי המלחמה הישראלים, הפוליטיקאים מתחרים זה בזה בהצהרות יותר ויותר מתלהמות, אבל המציאות, מעשה שטן, מסרבת להתיישר. מי שאמור להיות מורתע לא מורתע. מילותיהם של הפוליטיקאים חלולות, קליפה דקה שמתאמצת לכסות על ריק ואימה.

אין סימן מובהק יותר לקריסת ההרתעה הישראלית מאשר קדחת המיגון. המכשול התת-קרקעי שהולך ונשלם בגבול עזה, המכשול שמוקם כעת בגבול הצפון, גדר ההפרדה שממשיכה לגדוע את פרנסתם של כפרים שלמים, מערכות הגנה מפני טילים – "כיפת ברזל" ה"חץ" ו"שרביט קסמים", אמצעי מיגון משתכללים והולכים לכלי רכב צבאיים שנכנסים לשטחים, ועוד ועוד.

מי צריך להגן על עצמו יותר ויותר? מי שלא מצליח להרתיע את אויבו מהתקפה. ישראל משתבחת בגרון ניחר בעליונות הטכנולוגית שלה בשדה הקרב, עליונות שנרתמת בעשור האחרון בייחוד לפרוייקטים אדירים של מיגון וגידור וניטור וסיכול. אבל במבט מן הצד ברור שהצורך הגובר והולך בפרוייקטים האלה הוא מדד מדוייק למפלס החרדה הלאומית: ההרתעה לא עובדת, ולכן צריך מיגון וסיכול. יש יחס הפוך בין האפקטיביות של ההרתעה לבין האפקטיביות של המיגון. הרתעה נשענת על הבאת האויב להבנה שכל פעולה אלימה מצידו תיענה בתגובה חריפה וכואבת הרבה יותר, שלא תשתלם לו. לעומת זאת, מיגון וסיכול הן אסטרטגיות "תבוסתניות" יותר. הן כבר מניחות מראש שהאויב לא הורתע ולכן יש להתגונן מפני מכתו. ועוד לא אמרנו מילה על המעמסה התקציבית העצומה.

ההנהגה צודקת. האויב לא מורתע. יש צורך במיגון. זאת המציאות. אבל אסור להצהיר על משמעותה. לכן יש צורך לפמפם כל הזמן שיש הרתעה ואוי ואבוי לחיזבאללה ולחמאס, ושאנחנו נחזיר אותם "לתקופת המערות". תיזהרו לכם, נוהמים הישראלים בעודם מתחפרים בשוחות. דיר בלאק, הם רושפים בעודם מקיפים עצמם בחומות אבן וברזל.

כך נראית פאניקה לאומית, לא הרתעה.

הנה דברים שאמר לפני 3 שנים תא"ל איתי וירוב, אז מפקד אוגדת עזה, ברגע נדיר של גילוי לב מול תושבי עוטף עזה:

"להרתיע מישהו בסג'עיה באמת זה יומרנות, אפילו במידה מסוימת יהירות גדולה. כי מה יש לו לבנאדם בסג'עיה להפסיד, מה היה לו להפסיד עוד לפני המלחמה הזאת? עזה היא טרגדיה גדולה, היא כלואה מכל עבריה בבלוקדה שכמעט לא היתה כדוגמתה. אין לה שום עתודות של משאבי קרקע, אין לה שום עתודות אינטלקטואליות, אין לה כלום. אז ממה יהיו מורתעים אנשי עזה? מה עוד יכול להיות גרוע להם ממה שנמצא עכשיו?… אם אתה לא יכול להרתיע אותו, כדי שישקול פעם נוספת, שירצה להרחיק את המלחמה הבאה בגלל שייזכר בתוצאותיה של הקודמת, אז מה תכליתה של המלחמה הזאת בכלל?.. המלחמה הזאת היא לא מלחמה מרתיעה. היושב בעזה לא התייאש מדרך המלחמה ואין לו באמת הרבה אלטרנטיבות מדרך המלחמה. ואלפי ועשרות אלפי הבתים שהתקרה שלהם מודבקת לרצפה, ועשרות הרחובות שפעם נעו בהם כלי רכב מיושנים והיום אפילו הם לא יכולים לעבור בהם, לא בטוח שהם ירתיעו את העזתים מן המלחמה."

את וירוב וחבריו, שותפים מלאים לשקר ההרתעה שרק בחדרי-חדרים מרשים לעצמם לומר דברי אמת, כיניתי אחרי "צוק איתן" "בוגדים במדים". בוגדים בבטחונם של אזרחי ישראל בשמה של "הרתעה" דמיונית.

רבים בקהילה הבטחונית שותפים להערכה הזאת, גם אם לא ינסחו אותה כך. רק שהפיתרון שהם מציעים נראה תמיד דומה להחשיד לפתרונות שכבר נוסו וכשלו. ננחית עוד מכה כואבת – הפעם באמת כואבת! – על האויב. נהרוס עוד בתי מחבלים (אה, גילינו בעצמנו שזה לא עוזר? לא חשוב, מי זוכר). נתנקש בעוד בכיר – הפעם באמת בכיר! – ואז הם יבינו, סוף סוף, עם מי יש להם עסק. האם מישהו עוד מאמין למלים האלה?

את הדיסקט הם לא יחליפו, וקשה לראות למה: מינקותם ועד זקנתם הם מכירים דיסקט אחד בלבד. התקשורת, כדרכה, ממשיכה לדברר את הממסד הביטחוני. שום פרספקטיבה רעננה, שום פקפוק.

הרתעה אמיתית, ארוכת-טווח, תתאפשר רק בכפוף להסכמי אי-לוחמה הדדיים. הניצחון התעמולתי הגדול ביותר של השלטון הישראלי על נתיניו הוא השרשת האמונה שאף אחד משכנינו לא מעוניין בהפסקת הלחימה. רק אנחנו חולמים על איש תחת גפנו ותאנתו, ואילו הם – משחיזים כלי משחית מבוקר עד ערב. הציבור הישראלי הפסיד במערכה התעמולתית הזאת, וכעת רובו ככולו לא מסוגל אפילו לשקול את האפשרות שמעבר לגבול חיים אנשים שרוצים, ממש כמוהו, קצת שקט ושלווה. מן הסתם התמונה לא שונה כל כך בצד השני: גם שם יש מנהיגים מחרחרי קרבות וציבור שבוי. אבל בכל מה שנוגע ליהודה ושומרון ועזה, פערי הכוחות כל כך ברורים לטובת ישראל, שאין ספק שרוב המפתחות לסיום הלוחמה נמצאים אצלה.

ולכן אחריותו של הציבור הישראלי כפולה ומכופלת: עליו מוטלת המשימה להכריח את מנהיגיו לסור מדרך העיוועים של מעגלי האלימות וההסלמה המכוונת. עלינו מוטלת האחריות להבין שלא לנו ולא לילדינו יהיה רגע אחד של שלווה בארץ האלימה הזאת אם נמשיך לאיים על שכנינו – לפלוש מדי לילה לכפרים פלסטיניים, לחצות את גדר המערכת בעזה ל"עבודות" ולירות על מפגינים לא חמושים, לתקוף עשרות פעמים בשטח לבנון. זה לא עובד. אין הרתעה צבאית. ואין עוד הרבה זמן להפיץ את המסר הזה. בקרוב נהיה כולנו קבורים עמוק-עמוק בבונקרים המוגנים-לעד שלנו, עיוורים לחלוטין למציאות שבחוץ, שרויים במעין תרדמת נצחית, על רקע מזמורי "ההרתעה" המרגיעים של הפוליטיקאים.