מחבר עידן לנדו

ד"ר עומר סעיד שוחרר אתמול מכלא גלבוע, אחרי שריצה פחות מ-5 חודשי מאסר. לפני חודשיים בלבד נגזר דינו, 7 חודשי מאסר בפועל, מהם נוכה שליש.

ב-10 במאי השנה, כשהותר לפרסום דבר מעצרו של סעיד, יחד עם מעצרו של אמיר מ'חול, נכרכו בשמו חשדות חמורים: השניים "נעצרו בחשד לביצוע עבירות ביטחוניות חמורות, ובכלל זה ריגול חמור ומגע עם סוכן חוץ מטעם החיזבאללה." ככה זה עבד: השב"כ הוציא הודעות לעיתונות שכללו את כל ההטיות האפשריות של שם התואר "חמוּר"; התקשורת דיקלמה בצייתנות, מרחה כותרות גדולות ומטילות אימה, והציבור לעס והנהן: בוגדים, כל הערבים האלה.

ככה זה עבד תמיד וככה זה ימשיך לעבוד.

אבל, כמו שאומרים, ההר הוליד עכבר, והבלון השב"כי התרוקן במהירות שיא מהאוויר החם שבתוכו. כשהוגש כתב האישום נגד סעיד, ב-27 במאי, כבר נמחקה המילה "ריגול" ממנו. העבירות שיוחסו לסעיד היו יצירת מגע עם סוכן חוץ והעברת ידיעות שעלולות להיות לתועלת האויב. לא חלפו חודשיים וגם שני סעיפי האישום האלה נמחקו, והומרו ב"מתן שירות להתאגדות בלתי חוקית". גם לפי כתב האישום המקורי, סעיד לא יזם את הקשר עם סוכן החיזבאללה, אלא הסוכן פנה אליו בזמן שסעיד שהה בחופשה בשארם א-שייח. סעיד סירב לתת שירותי ריגול ומודיעין לסוכן, ופשעו מסתכם בכך שמסר לו שני שמות של אנשים אחרים במקומו. ואתמול הסתבר שסעיד כל כך מסוכן לציבור, עד שניתן גם לנכות שליש מתקופת מאסרו.

את כל זה צריך לזכור לאור הברוטליות שבה הועלם סעיד. הוא נעצר ב-25 באפריל במעבר גבול לירדן ונלקח לחקירה. יותר משבועיים נשללה ממנו הזכות להיפגש עם עורך דין – סנקציה דרקונית שהחוק ייעד למקרים בהם נשקפת סכנה ממשית לבטחון הציבור – ולמשפחתו לא נמסר דבר. כל כך מעט ראיות דרושות כדי לערער מן היסוד חייו של אדם, כל כך קל לחתום על צווים נטולי הצדקה. ומי יפצה את סעיד ומשפחתו על כל האימה הזאת? מי ישלם על ההתלהמות הלאומנית החלולה הזאת?

פרשת סעיד הושתקה בנוהל איסור פרסום כפול – הן על הפרשה, והן על איסור הפרסום. ב-8 למאי התכבד הבלוג הזה לשבור את השתיקה ולחשוף את עיקרי הדברים. תוך יומיים, הפלא ופלא, כבר יצא הסיפור לאור בכל כלי התקשורת. וכך כתבתי ב-8 למאי:

"אם ללמוד מניסיון העבר, עומר סעיד יואשם ב"מגע עם סוכן זר", אישום גמיש להפליא, שניתן להחילו גם על שיחת חולין תמימה עם אדם הקשור באופן כלשהו לחיזבאללה או לכל ארגון עוין אחר (תזכורת: רוב הארגונים היום בעולם עוינים את ישראל). זוכרים איך ח"כ עזמי בשארה "סייע" לחיזבאללה לטווח את יישובי הצפון? נו, בזה מדובר… מכל מקום, פרטי המעצר של ד"ר עומר סעיד לא יעניינו אף אחד, וממילא התקשורת הישראלית לא תטרח לדייק בהם, אם בכלל תדווח על הפרשה. אני מהמר שסעיד נקי יותר אפילו מענת קם (שבכל זאת הפרה אמונים וגנבה מסמכים), אבל אין לו סיכוי לקבל שמינית מן הסיקור והתמיכה שהיא קיבלה. מה זה דוקטור לפרמקולוגיה ערבי לעומת חיילת עבריה?"

וכך כתב המגיב אלי ממן, וביטא מן הסתם את דעתו של הרוב הדומם:

"מה אתם חושבים? שבא למישהו לעצור מישהו אחר אז הוא עוצר? לפני כל מעצר יש דיונים והבנת משמעויות. אם אדם נעצר על עבירות בטחוניות כנראה שיש דברים בגו ולא כי הוא מביע דעות."

הממנים ואני הסכמנו על דבר אחד: יש דברים בגו. הממנים חשבו – כלומר, פלטו את מה שהשלטון האכיל אותם – שמעשי הריגול של ד"ר סעיד הם הדברים בגו. אני סברתי שהרדיפה הפוליטית של מנהיגי ציבור ערביים היא הדברים בגו. האם הממנים יאכלו את כובעם? ישקלו שנית את ההתייצבות האוטומטית שלהם לצד השלטונות ונגד האזרחים הערבים? הו, לא. השב"כ הוא מעל לכל טעות. זה לא שהוא טעה, זה אנחנו שטעינו בהבנתו.

נשארה כמובן הפרשה העיקרית, של אמיר מ'חול. נגד מ'חול הוגש כתב אישום כבד הרבה יותר, כולל סעיפי ריגול. המשפט עדיין לא הסתיים, אבל כבר במאי השנה הוטל צל כבד על אמינות התביעה, כשפרסמו עורכי הדין של מ'חול הודעה, לפיה "הופעלו נגדו אמצעי חקירה קשים ביותר, שפגעו בו נפשית ופיזית וגרמו לו להודות בחשדות שהטיחו בו חוקרי השב"כ – למרות שכלל לא ביצע את אותם מעשים". כידוע גם נמנעה ממ'חול הזכות הבסיסית להיפגש עם עורכי דינו זמן ממושך, בהליך שבו, כטענת ארגון עדאלה, הפכו בתי המשפט לחותמת גומי להחלטות השב"כ. רק לפני שבועיים, 4 חודשים לאחר מעצרו, התאפשר לו לראשונה להיפגש עם עורכי דין ביחידות וללא מחיצה ביניהם.

ההתנהלות הכוחנית הזאת של השב"כ ורשויות התביעה מעוררת ספקות כבדים לגבי אמינות ההאשמות נגד מ'חול (שהרי אם היה נגדו תיק מוצק, לא היה צורך בכל ההתנכלות הזאת). כשאני מצרף לכך את שאר חלקי הפאזל – התגלגלות התיק של עומר סעיד עד לסיומו הננסי, הפרופיל הציבורי הבולט של מ'חול (תמיכתו בחרם על ישראל), הרדיפה הנמשכת של פעילי בל"ד ויוצאיה; וכשאני עוטף את הכל באמירה המהדהדת ההיא של ראש השב"כ, לפיה מתפקידו של השב"כ גם לעצור אזרחים שלא עברו על החוק, אם הם "מעוניינים לפגוע באופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית" – התוצאה היא סימן שאלה גדול מאד מעל האמינות של תיק מ'חול. יסלחו לי האנשים הטובים בשב"כ וחותמות הגומי בהיכלי המשפט, אבל את האמינות שלכם בזבזתם מזמן. ויידרשו הוכחות חותכות מאד – לא "הודאות" שנגבו במרתפים שלכם – כדי לשכנע אותי שאמיר מ'חול סיכן את בטחון אזרחי ישראל. בינתיים, אני לצידו. וכך ראוי שיעשה כל אזרח אחר, בימים שבהם הישיבה על הגדר היא אמירת הן לשררה והפניית גב לקורבנותיה.

[ומה בדבר ה"בוגדת" השלישית, ענת קם? ההתפתחות האחרונה בעניינה מוחקת את סעיף הכוונה לפגוע בבטחון המדינה מכתב האישום. על כך נאמר – באמת תודה. עד עכשיו היינו בטוחים שקם תולה פוסטרים של אחמדינג'אד בבית שלה ומייחלת להשמדתה של מדינת ישראל. עסקת הטיעון הזאת מסיטה את תשומת הלב מהבעיה האמיתית בתיק קם, שהיא המונופול של השב"כ על הגדרת המושג "בטחון המדינה". על הסיבות לפקפק במונופול הזה, בהקשר פרשת קם, כתבתי כאן וכאן].

הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" היום מבשרת על אופנה חדשה בקרב חסידי ברסלב: גברים ברעלה.

התמונות צולמו בשדה התעופה בן גוריון. החסידים, בדרכם לקברו של רבי נחמן מברסלב באומן, מתגוננים מפני מראות בלתי צנועים: "נשים בלבוש לא הולם, או נשים בכלל", כלשון הכתבה. מי בצעיף, מי בכיסוי העיניים שמחולק במטוסים – חלקם מצליחים לא להיחשף ולו לאשה אחת בכל מהלך המסע, עד לקבר הרבי עצמו. "המטרה היא להתקדש כמה שיותר", אמר אחד החסידים, "מטרת כל הנסיעה היא כפרה על התבוננות בנשים לא צנועות".

אני בעד. מה זה בעד – מדובר בטרנד מהפכני ממש. לא עוד להעניש את הנשים עצמן על הגירוי המיני שהן מעוררות בגבר החרדי; לא עוד הרחקה של נשים לירכתי האוטובוס; לא עוד התנכלות לנשים "לא צנועות" שנקלעות לשכונות חרדיות; לא עוד רגימה באבנים של אוטובוסים שאינם "למהדרין".

בקיצור: לא עוד הענשת הקורבן, אלא הענשת התוקפן. אומנם, מדובר בענישה עצמית – הגבר עוטה על עצמו רעלה – והתוקפנות היא עדיין פוטנציאלית לגמרי – מחשבות חטא. ובכל זאת, העקרון שנקבע כאן הוא עקרון מוסרי לעילא ולעילא. קצת מצער שצריך להרחיק עד אוקראינה כדי לעבור סדרת חינוך שכזאת, אבל בעצם, ההגיון פשוט. את הנשים האוקראיניות אי אפשר לכסות בפיאות ורעלות או לדחוק לאזורים מרוחקים מעבר לטווח הראייה של הגבר החרדי. על כן הוא נאלץ להשית את המגבלות על עצמו. הסיבה היחידה שהפתרון הזה עדיין לא מיושם באופן גורף בארץ היא שבנשות ישראל כן אפשר להתעמר בלי חשבון, ואף לקבל את ברכת הרשויות לכך.

על כל פנים, את עקרון הענישה העצמית ניתן ורצוי להרחיב לסיטואציות דומות.

למשל, נהגי אוטובוס או מאבטחים גזעניים שפשוט חייבים לקלל ולהשפיל אתיופים – יתכבדו ויעטו גם הם רעלה (נהג עם רעלה זה בעייתי אתם אומרים? שירכיב משקפי ראיית לילה, שיצבעו את כל הנוסעים בצבע ירוק אחיד. זה גם בעייתי? תשמעו, הבעיה היא של הנהג, לא של האתיופי, שיפתור אותה בעצמו). אישי ציבור ושרי ממשלה שקשה להם עם כל "הזרים" האלה? קדימה, תתכסו ברעלה, בפנים הכל ייראה לכם מוכר וזר גם יחד. יהודים שלא נעים להם לראות מול העיניים יישובים של בדואים או פלסטינים, שעצם המראה של ערבי עם קורת גג מעל ראשו מעורר בהם מחשבות חטא וטרנספר? אודרוב, כנסו מתחת לרעלה. שמה יהיה לכם נקי, ותריחו רק את הזיעה המבושמת של עצמכם. גברברים זבי-חוטם שקראו שלשום עמוד וחצי על תולדות הציונות, החליטו אתמול להעביר את התואר "ציוני" על שמם בטאבו, והיום מנסים להיפטר ולפטר את כל מי שלא מתיישר לפי ההגדרה שלהם? כן, גם אתם.

יש הרבה מקום מתחת לרעלה של חסידי ברסלב, והיא נושאת קולה וקוראת לכל הישראלים רדופי מחשבות החטא, מיוסרי האלימות הכבושה והלא-כבושה, שמתרוצצים אנה ואנה וחובטים באמוק עם נבוט על כל סובביהם. בואו, בנים אבודים, בואו והצטנפו מתחת לרעלה עם כל מי שדומה, אבל רק ממש-ממש דומה, לכם.

[אה, אתם כבר שם?]

כמה עובדות על התנחלות אריאל

1. חלק מאדמות אריאל הוכרזו "אדמות מדינה" למרות שהיו מעובדות על ידי פלסטינים.

מתוך דו"ח בצלם "גזל הקרקעות: מדיניות ההתנחלות בגדה המערבית" (מאי 2002), עמ' 100:

"רוב הקרקעות השייכות לשטח השיפוט של אריאל הוכרזו ונרשמו במהלך השנים כאדמות מדינה. חלק ניכר מקרקעות אלה, בעיקר באזור הבנוי של ההתנחלות, היו אדמות טרשים בלתי מעובדות ששימשו את תושבי הכפרים באזור למרעה. אולם קרקעות אחרות היו מעובדות על-ידי תושבים פלסטינים ובכל זאת השתלטה עליהן ישראל בטענה כי הן אדמות מדינה וכללה אותן בשטח השיפוט של אריאל.

במקרים אחרים השתלטה ישראל על קרקעות מעובדות, שגם לטענתה היו רכוש פלסטיני פרטי, לצורך הרחבת מערכת הכבישים המקשרת בין אריאל לישראל ולהתנחלויות הסמוכות לה… במקרים אלה חתמו המפקדים הצבאיים על צווי הפקעה.

התוצרת החקלאית שהופקה מהגידולים בקרקעות המעובדות שימשה את בעלי הקרקע הן לצריכה עצמית והן לשיווק. ההשתלטות על קרקעות אלה שללה מאותן משפחות מקור פרנסה חשוב, ולעיתים גם יחידי, וגרמה לפגיעה משמעותית ברמת החיים."

2. חלק ניכר מאדמות אריאל היה בבעלות פלסטינית פרטית. האדמות הופקעו "לצורכי ביטחון", ואז הורחבו להתנחלויות שלמות. כך באריאל, אפרת, קרית ארבע, בית אל, עפרה, פסגות, קדומים, ועוד: יותר משליש ההתנחלויות בגדה המערבית יושבות על קרקע פלסטינית פרטית גזולה.

המידע הזה, שמקורו במנהל האזרחי, הוסתר מהציבור במשך שנים, מחשש שפירסומו "יפגע בבטחון המדינה וביחסי החוץ שלה", ונחשף רק לפני שנתיים וחצי. שנה מאוחר יותר נחשף דו"ח שפיגל, לפיו ב-75% מההתנחלויות – לא מדובר על מאחזים – בגדה נעשתה בנייה ללא אישורים, ויותר מ-30 מהן השתלטו שלא כחוק על קרקעות פלסטיניות פרטיות.

מבחינה משפטית, בג"ץ אלון מורה (משנת 1979) פסל הקמת התנחלויות על קרקע שנתפסה באמצעות צווים צבאיים, וממשלת ישראל אימצה את פסיקתו ברמה ההצהרתית. בפועל, לפחות 19 התנחלויות הוקמו כך לאחר החלטת בג"ץ. הן המשפט הבינלאומי והן הפסיקה הישראלית פסלו שימוש בצווים צבאיים להשתלטות המדינה על קרקעות.

בקיצור: התנחלות אריאל היא מעשה פשע ורמייה מתחילתו ועד סופו. חלקה נגזל מבעלות פרטית פלסטינית, חלקה הוקם בתואנה של "צורך צבאי", תוך הפרה של המשפט הבינלאומי והפסיקה הישראלית.

3. הפריסה התכנונית של התנחלות אריאל לא הוכתבה משיקולים אורבניים אלא משיקולי סיפוח וסיכול ההתפתחות של היישובים הפלסטיניים באזור.

מתוך דו"ח בצלם (מאי 2002), עמ' 101:

"מהתרשים עולה כוונה ברורה של מתכנני ההתנחלות לפרוס את ההתנחלות בצורה מרבית ממערב למזרח, באמצעות בניה בקצוות שטח השיפוט ולאחר מכן מילוי הדרגתי של החללים שנוצרו ביניהם. על בסיס עיקרון זה, לאחר שהגרעין הראשון התיישב במרכז שטח השיפוט הנוכחי, הוקם המתחם של המכללה האקדמית בקצה המזרחי של שטח השיפוט ורק בשנים שלאחר מכן נבנה המרחב שביניהם. בצורה דומה, באמצע שנות התשעים נבנה אזור תעשייה חדש במערב אריאל, כאשר השכונה הבאה המתוכננת להיבנות נמצאת בין אזור התעשייה לבין הגבול המערבי של האזור הבנוי היום.

אורך השטח הבנוי היום בהתנחלות הוא כחמישה קילומטרים (בין המכללה לכביש הכניסה לאריאל) ורוחבו כ-700 מטרים בלבד. פריסה זו היא בלתי סבירה מבחינה תכנונית. תפיסות תכנוניות עדכניות דוגלות בפריסה אורבנית מרוכזת עד כמה שניתן, שתאפשר לתושבי המקום להגיע בהליכה קצרה לרוב אזורי היישוב.

חוסר הסבירות של פריסה זו בולט עוד יותר לנוכח העובדה כי סמוך למקום בו נבנו הבתים הראשונים של ההתנחלות, בעיקר מכיוון דרום, קיימים שטחים נרחבים שהיו יכולים לשמש להרחבת ההתנחלות. הבניה בשטחים מרוחקים מובילה למסקנה שלנגד עיניה של מערכת התכנון הישראלית לא עמדו שיקולים אורבניים-תכנוניים אלא שיקולים זרים. אחד מהם היה הרצון ליצור חיץ, ארוך עד כמה שניתן, שיפריד בין היישובים הפלסטיניים בין שני צדי כביש חוצה-שומרון ויקטע את הרצף הטריטוריאלי ביניהם."

המפה הבאה, מתוך דו"ח בצלם "כל האמצעים כשרים: מדיניות ההתנחלות בגדה המערבית" (יולי 2010), פורסמה רק לפני חודש. היא מראה יפה הן את הפיזור הרחב של קרקעות פלסטיניות פרטיות שנכללו בתוך השטח המוניציפלי של אריאל, והן את מיקום הגבול של שטח זה: ממש על סיפם של היישובים הפלסטיניים השכנים, כך שלא ייוותר להם שום שטח להתרחב (מתנצל על הסיבוב; מומלץ לשמור כקובץ ואז לסובב ימינה).

4. גדר ההפרדה המתוכננת להקיף את התנחלות אריאל תנתק שבעה כפרים פלסטיניים (כ-10,000 תושבים) מעיר המחוז שלהם, סלפית; תנתק את סלפית מ-3,200 דונם שטחי חקלאות ומרעה שבתחומה; ותגדע את מקור פרנסתם של אלפי פלסטינים במרחב שמסביב לאריאל. "אצבע אריאל" – הארכת גדר ההפרדה מסביב להתנחלות – תשתלט על 3 אחוזים משטח הגדה; תחייב עקירה של אלפי עצי זית; ולמעשה תנתק את מחוז סלפית מאזור הבקעה וים המלח. בכך תהווה מהלך משלים לתכנית הקנטוניזציה של הגדה המערבית.

5. התנחלות אריאל מזרימה שפכים ורעלים תעשייתים לעיירה סלפית הסמוכה. הרעלים מחבלים באופן קשה בגידולים החקלאיים שבסלפית ובמי השתייה.

6. כביש הגישה להתנחלות אריאל שמוביל גם לסלפית הוא כביש אפרטהייד, ליהודים בלבד. כך גם רוב רובו של כביש 5 (חוצה שומרון), ציר התחבורה העיקרי אל העיר.

ובכן, זו היא אריאל, "ההתנחלות הלבנה", הנקייה, החילונית, המשגשגת, המתונה, שבין אזרחיה התמימים, וצמאונם לתרבות ותיאטרון, לבין "פוליטיקה", אין שום קשר: עיר שהורתה בחטא, שעל מצחה מתנוססת האי-חוקיות, שגזלה אדמות פרטיות, ששברה את מטה לחמם של שכניה החקלאים, שחנקה את ההתפתחות האורבנית של שכנתה סלפית, שהדירה את שכניה הפלסטינים מכבישי הגדה הנוחים והרחבים, ולקינוח – הציפה את אדמתם בביוב שלה.

כל זה מתגמד, כמובן, מול "הזכות לצרוך תרבות", שעומדת לאזרחי ישראל בכל מקום וזמן.

אכן, כפי שקבעו חברי הכנסת כרמל שאמה ואלכס מילר: "זהו תקדים מקומם ומסוכן המפלה אזרחים תמימים בשל מקום מגוריהם." יש אולי מקום לפקפק ב"תקדימיות" – סוף סוף מדובר במדיניות בת יותר מ-40 שנה – אבל בכך אין לגרוע מדבריהם הנכוחים. כמה חבל שהם כיוונו לתושבי אריאל ולא לתושבי סלפית. אפליה היא אפליה, לא?

הצעת החוק של חברי הכנסת רונית תירוש ויריב לוין, ששוללת תמיכה ציבורית מתיאטראות בהם משחקים אמנים שמחרימים הופעות במקום כלשהו על רקע פוליטי, מביכה בספציפיות שלה. ומה לגבי בתי הוצאה לאור שמפרסמים סופרים שמחרימים את ההתנחלויות? ואוניברסיטאות שמעסיקות מרצים שלא מוכנים להרצות במכללת אריאל? ומוזיאונים שמציגים תערוכות של אמנים שלועגים לשלטון? במה ייגרע חלקם של אלה ממחנה אויבי העם?

בקיצור, אם הפאשיזם כבר כאן, מה עניין דקדוקי העניות האלה? יואילו חברי הכנסת לנסח באופן גלוי את החוק הכללי והעקרוני שעומד מאחורי כל עשרות המיני-חוקים ומיקרו-חוקים שכבר עברו או יעברו בקרוב, והוא: יפוטר או תישלל אזרחותו של כל מי שמתנגד למשטר האפרטהייד בשטחים, כי הוא מערב "פוליטיקה".

ועוד מילה אחרונה בעניין חרם השחקנים על אריאל. בשאון הצווחות הקורבניות של המתנחלים ודובריהם – שידור חוזר ממש של הצווחות שעלו בתגובה לחרם הפלסטיני על תוצרת ההתנחלויות – נשכחה עובדה פשוטה: חרם הוא נשק לא-אלים, נשקם של החלשים. ודאי שחרם אמנותי איננו נשק אלים. אף תושב אריאל לא יאבד את פרנסתו אם איתי טיראן או אופירה הניג לא יופיעו בהיכל התרבות החדש שבעיר. אבל חותמי מכתב החרם בהחלט קלעו את עצמם לסיכון תעסוקתי אמיתי, מה שמסביר כנראה את נסיגתם של חמישה מהם מן המכתב. לא צריך לדעת הרבה על מצב התרבות בארץ כדי להבין שהמכתב הזה היה מעשה אמיץ.

בקצרה: החרם מסכן את יוזמיו יותר מאשר את "קורבנותיו". במובן הזה נכון יותר להגדיר את מכתב השחקנים כאקט של סרבנות מאשר אקט של חרם. כוחו היחיד, הבלעדי של אקט כזה הוא באפקט ההשפלה שלו; אם יש משהו שהאדונים לא אוהבים לשמוע, זה שמזכירים להם את מחיר אדנותם. בימים כאלה, אין לזלזל באפקט הזה, שמחלחל אפילו לבתי המשפט ושומר על מראית של צדק במקום שבו הבושה נעלמה מזמן.

חרם השחקנים איננו על תושבי אריאל – אלה מוזמנים לראות כל הצגה שחשקה בה נפשם בתחומי הקו הירוק, ואף אחד לא יחקור אותם מהי כתובת מגוריהם בכניסה לאולם. החרם הוא על אריאל עצמה ומוסדותיה, שכאמור, ניצבים על קרקע גזולה ומתקיימים, מדי יום ביומו, על נישולם ורישושם של אלפי תושבים פלסטינים בשומרון. לאמיתו של דבר, השחקנים יצאו בהכרזה צנועה למדי – "כף רגלי לא תדרוך באריאל" – אף שהיו יכולים להצהיר שמן הצדק וגם מן החוק הבינלאומי – את אריאל צריך לפנות, או לפחות, להוציא מחוץ לגבול. גם כך, המכתב האמיץ שלהם העניק לציבור הישראלי הרדום טלטלה נחוצה מאד, ואף התווה את הדרך, עבור מי שחפץ לתרגם מחאה למעשים, שבה יש לפעול נגד פשעי הכיבוש ומכבסת המלים שעוטפת אותם.

[הערה: תגובות לא ענייניות יימחקו. מי שחש דחף לאו בר-כיבוש לדבר על אמנת החמאס / הג'יהאד העולמי / המשטרים במדינות ערב / פרעות תרפ"ט וכיוב' – מתבקש לעשות זאת במקום אחר]

משקיפים זרים, כמו שאומרים, מגרדים את פדחתם בתמיהה לנוכח הסערה שעוררה עדן אברג'יל. מדינה שעצרה אלפי אנשים ללא משפט, ועדיין מחזיקה יותר מ-200 איש במעצר מנהלי בלי שהורשעו; שהרגה בשנה החולפת עשרות פלסטינים, כולל קטינים, שאינם מעורבים בלחימה; שמונעת מתושבי הגדה המערבית גישה למים נקיים, עד כדי צמא; שמחריבה בתים וכפרים כמעשה של יום ביומו, ובימים אלה ממש "מנקה" את צפון הבקעה מפלסטינים; ישראל הזאת – מזדעזעת מכמה תצלומים של חיילת יושבת ליד פלסטינים כפותים ומכוסי עיניים. כאילו שאלה הפלסטינים הראשונים שנכפתו ועיניהם כוסו ב-43 שנות כיבוש, כאילו שאברג'יל היתה הראשונה שהצטלמה כך, כאילו שיש משהו יוצא דופן בסיטואציה הבסיסית הזאת, שמתרחשת ודאי עשרות פעמים בשבוע: חייל/חיילת עם נשק עומד/ת ליד פלסטיני כפות ומכוסה עיניים.

ואולי מי שהיה כאן כפות ומכוסה עיניים הוא הציבור הישראלי – כפות להרגל ההדחקה ועיניו מכוסות כדי שלא לראות את מה שרואים כמעט כל חייל וחיילת במהלך שירותם הצבאי.

היו מי שנזעקו מן הפגיעה ב"כבוד האדם" של העצירים המצולמים, וזה כבר גובל בבדיחה; כאילו החיכוך היומיומי עם הכובש – עם הרובים והגדרות והצווים המנהליים שלו – איננו בגדר פגיעה באדם ממש, עוד לפני הכבוד שלו, ושעליה יש למחות, אם כבר מתעוררים מן התרדמת ומזכירים את המילה "זכויות" יחד עם המילה "פלסטינים" באותו משפט.

תקרית אברג'יל רק מדגימה תבנית יסודית בהוויה של הכובש. יש לראות אותה לאורך רצף שלם של תקריות דומות: מעצרם של 5 החיילים שהצטלמו מכוונים רובים אל פלסטינים כפותים; מעצרם של קצין וחייל שגנבו מחשבים ניידים מספינת ה"מרמרה" ומכרו אותם; ומוקדם יותר, המעצר והעונש הכבד – 7 וחצי חודשי מאסר – שהושתו על חייל גבעתי אשר גנב כסף וכרטיס אשראי מתושב עזה במהלך "עופרת יצוקה". ומי שיחפש יכול למצוא תקדימים ישנים יותר לדאחקה הרובאית הקלאסית – להצטלם עם פלסטינים בלי ידיעתם – כולל צילומים עם גופות.

בכל המקרים האלה, וברבים אחרים, אנו עדים להשתלשלות אירועים קבועה. החשיפה הציבורית; זעזוע מקיר לקיר; גינויים של פוליטיקאים מכל קצוות הקשת; פעולה נמרצת של מצ"ח והפרקליטות הצבאית למיצוי הדין עם האשמים; ולבסוף, אנחת רווחה קולקטיבית, שפירושה, והיה מחננו טהור.

הסיסמה הקבועה: "המעשים מנוגדים לרוח צה"ל".

אלא שכאמור, מדובר בקצף על פני מים עכורים. סביר להניח שרוב רובם של הסטטיסטים הפלסטינים הכפותים בתצלומי הדאחקות של חיילים לא הואשמו בדבר ואף שוחררו לאחר מכן (מי לאחר מעצר שווא ומי לאחר ניסיון לסחוט ממנו הלשנות על מכריו); על כך איש אינו מתרעם, רק על התצלום מתרעמים. ב"עופרת יצוקה" הופקר דמם של אזרחים חפים מפשע בעזה, ואף אחד בצבא לא היה חוקר את החשדות לפשעי מלחמה אלמלא דו"ח גולדסטון והבידוד המדיני שנקלעה אליו ישראל; אבל את פרשות הביזה וגניבת כרטיס האשראי חקרו מיד וגם העמידו לדין. משמע, חייו של פלסטיני זולים מכרטיס האשראי שלו. כך גם חייהם של פעילי שלום שלא איימו במאומה על בטחון ישראל, וגם את מותם לא היה עולה על דעת צה"ל לחקור אלמלא הלחץ הבינלאומי. אבל הלפטופים שלהם – קדושים. בהם אסור לגעת.

על הפשעים החמורים, המתמשכים בקביעות, של משטר הכיבוש – אין נותנים את הדין ואין מתרעמים. על זוטות חולפות – מענישים במלוא החומרה. כמו שופט שעומד בפניו רוצח והוא מוכיח אותו שאין לומר לקורבן, לפני נטילת חייו, "עכשיו אני יהרוג אותך", אלא "עתה אהרוג אותך".

אכן, השיפוץ של השפה הוא מרכיב קבוע בקוסמטיקה של הרוע, ניסיון מתמיד (וכושל, שעל כן הוא חייב להתמיד עד בלי קץ) לעטוף את השרירות והאכזריות במעטה תרבותי ואדיב. הדוגמה האחרונה לכך היא "לקסיקון המחסום המעודכן" מבית היוצר של אליעז כהן ("אדיש עומרק, יא שאטר"?), שבלי ספק יהפוך מאות אלפי נתינים משוללי זכויות, הנמקים במחסומי הגדה, לחובבי ציון נלהבים. הפרוייקט הנמרץ הזה הוא אכן "ברוח צה"ל", ואת הרוח הזאת הוא גם ישיב, משיב הרוח האמיתי, על פניהם.

הנה חרדה פוסמודרנית מובהקת, חרדה מפני ייצוגים (תמונות ומלים) שנותרת אדישה למציאות המיוצגת בהם; חרדה ממעשה הייצוג של האדון ולא מעצם היותו אדון שאת צעדיו מרפדים עבדים. אליה חובר העיסוק הקדחתני ב"אתיקה" וב"קודים אתיים", שבהכרח בא על חשבון עיסוק בשאלות מוסריות בסיסיות. הענישה של בוזזי רקק, השיפוץ של שפת הכיבוש – אין להם דבר וחצי דבר עם חשיבה מוסרית אמיתית, כזו שנובעת מהתבוננות לא-אנוכית בסבלו של הזולת; אלה הם אקטים מזככים, תיקוני טיח פנימיים בסדקים שנבעו בכלכלה הנפשית של האדון.

כמו כל תכשיר קוסמטי, גם הקוסמטיקה של הרוע נאבקת בניראוּת ולא במהות. המסר ההסברתי שלה הוא זה: צה"ל צבא מוסרי שבודק את עצמו, מאתר פשעים ומעמיד אשמים לדין. כלפי חוץ, המטרה היא לנטרל לחץ לחקור אירועים שמסבכים את ישראל בזירה הבינלאומית; כלפי פנים, המטרה היא לשמר את הדימוי העצמי המוסרי של הקולקטיב הישראלי, כיישות שמונחית על ידי ערכים נעלים מאלה של אויביה.

העובדה שהמטרה הזאת עדיין נתפסת חשובה, ומנתבת אליה משאבים לא מבוטלים, מעידה על כך שהדימוי העצמי הזה חשוב למרבית הישראלים, בלי קשר לעמדותיהם האמיתיות ביחס לפלסטינים. והעניין הזה ראוי לעיון נפרד – כיצד זה ישראלים כה רבים, שמכריזים השכם והערב שצריך להיפטר מהערבים, ושאין לרחם גם על אזרחים או על נשים וילדים, ושבמלחמה כמו במלחמה, ושהם הביאו את זה על עצמם, וכולי וכולי – כיצד הם בכל זאת מוצאים דופי באירועי ביזה שוליים או תצלומי פלסטינים כפותים, ואף שואבים עידוד מכך שצה"ל חוקר אותם ומעמיד לדין את האשמים? במלים אחרות – למה נחוצה הקוסמטיקה של הרוע למי שכבר הפנים את הרוע?

ונקודה אחרונה למחשבה, בעניין ההזניה של מושג ה"רוח". כל אותם מעשים שדובר צה"ל שב ומגנה כ"מנוגדים לרוח צה"ל" – מה הם אם לא מעשים ההולמים יפה את הגוף הגשמי של צה"ל? בעוד שחיילים בשירות סדיר ומילואים, בגופם ובבשרם, עוצרים ומונעים ומגבילים ומתאנים ופושטים ויורים ומתעללים ונוגשים ומנשלים והורסים – רוחם כנראה מרחפת ממעל ומסתייגת נמרצות מכל זה. בייחוד היא מסתייגת מצילומים עם פלסטינים כפותים. כך הפך מושג ה"רוח" לשם קוד לצביעות. הגוף ירדֶה, הרוח תסלוד .

מעצר ההפחדה של תושבי אל-עראקיב, צריך להיות ברור, הוא מעשה דיכוי פוליטי לכל דבר. אם להסתמך על תקדים בילעין, צפויים עוד מעצרים נוספים, ממושכים יותר, שימוקדו במנהיגי המאבק, כמו שבבילעין ניסו השלטונות (לשווא) לקפד את ראשה של המחאה באמצעות מעצרים ליליים. האנלוגיה בין בילעין לאל-עראקיב אולי תמוהה לישראלי מן השורה, שמורגל לחשוב על ערביי ישראל והפלסטינים בשטחים כשתי קטגוריות נבדלות. אבל תהליך עקבי (שאולי החל כבר באירועי אוקטובר 2000) ממוסס את האבחנה הזאת, אותו תהליך שמוסס גם את קיומו ומשמעותו של הקו הירוק. ערביי ישראל חווים בימים אלה על גופם את ניצני המדיניות האלימה – מדיניות האלָה והבולדוזר – שתושבי השטחים חווים מזה שנים ארוכות. והמכנה המשותף, העמוק, שקושר את היחס השלטוני אל התושבים הערבים של כל הארץ הזאת הוא אחד: השאיפה לדחוק את רגליהם מכל פינה אפשרית. זהו טיהור אתני זוחל. וטוב שיש ראש ממשלה שמסביר במלים פשוטות את הרציונל הגזעני הזה.

במהלך עשרה ימים, הפכה מדינת ישראל יותר מ-400 נפש לחסרי בית. אולי יש כאן שיא. לא כולם זכו לסיקור תקשורתי ראוי, אז נזכיר כאן.

ראשית, באל-עראקיב פונו 300 איש מבתיהם. לאחר שנהרס בראשונה והתושבים החלו להקימו מחדש, מיהרו כוחות החוק והסדר להרוס אותו שנית. הרבה דיסאינפורמציה מפיצים השלטונות ביחס לתושבי הכפר, כאילו "פלשו" לאדמות לא להם, כאילו בית המשפט כבר פסק נגדם. כמובן שהתעמולה מיד ממוחזרת בידי עיתונאי חצר ומגיבי רשת. מי שמעוניין במידע ורקע הסטורי מבוססים, יכול למצוא כאן וגם כאן וגם כאן, ולמשקיעים במיוחד, כאן.

שנית, יום לפני ההריסה השניה של אל-עראקיב, הרסו השלטונות בתי בדואים נוספים בנגב. בקסר אל-סיר הרסו את ביתה של משפחת אבו-סולב. מזרחית לדימונה הרסו שני בתים של משפחת אל-הואשלה. באל-שהבי נהרס בית אחד ובביר אל-משאש עוד בית.

ההריסות האלה לא אוזכרו בשום כלי תקשורת ישראלי, וצריך היה לחפש טוב טוב כדי למצוא איזכור קצרצר שלהן באתר פלסטיני. מדיווחים לא רשמיים שהגיעו לידיעתי, עולה שבקסר אל-קסיר נהרס בית של זוג עם שני ילדים. האם הוכתה והאב, נכה בגפיו התחתונות, הושלך החוצה דרך חלון הבית. אני מודה שכשאני שומע דברים כאלה, קשה לי להאמין. מצד שני, גם קשה לי להאמין שחיילי מג"ב יכולים להשליך רימוני גז מדמיע לתוך בית שיש בו נשים וילדים, רק כי הבית מיועד להריסה. אבל גם זה קרה, רק לפני חודש בסילואן, צעד נוסף בטיהור האתני הזוחל של "מזרח ירושלים". אני כבר למדתי לשים בצד את חוסר-האמון שלי.

שלישית, עוד מבצע הריסה-פינוי שזכה לסיקור שולי התרחש לפני כשבוע בבקעת הירדן. המנהל האזרחי הרס 55 מבנים ביישוב החקלאי אל-פארסייה בבקעת הירדן. במקום התגוררו 120 חקלאים שכירים ובני משפחותיהם – כמחציתם ילדים – שמתפרנסים מרעיית צאן ועיבוד אדמה פרטית. כמה חודשים קודם לכן נאלצו המשפחות לעזוב את הכפר, שבו התגוררו עשרות שנים, כיוון שהמנהל האזרחי החרים את משאבות המים שסיפקו מי השקיה במקום (זאת לאחר שהרס צינור מים שהניחו).

צה"ל טוען שהפינוי בבקעה התחייב "לאור סכנת החיים שבהימצאות אזרחים באזור", שמוגדר כשטח אש. הדאגה הנוגעת ללב הזאת של צה"ל לשלומם של פלסטינים – דאגה שמגיעה עד כדי ניתוק המים מיישובם! – לא מתיישבת עם התמונה הכללית של מדיניות ישראל בבקעה. מדיניות זאת מיועדת, באופן חד וברור, לסילוק כל שריד התיישבות פלסטיני באזור והשתלטות על הקרקעות החקלאיות לטובת התנחלויות הבקעה. הנה סקירה קצרה של הנושא, שרבים אינם מודעים לו.

החל מ-2005 הפעילה ישראל שורה של צעדים מנהליים שמטרתם לנתק את הבקעה משאר חלקי הגדה. ארבעה מחסומי קבע, בין גב ההר לבקעה, אסרו על כניסת פלסטינים שכתובתם איננה בבקעה. רק אלפים בודדים הורשו להיכנס לצורך עבודה – בדרך כלל, עבודה בהתנחלויות. גם תושבי יריחו לא הורשו לצאת מעירם לבקעה. ישראל חנקה את הפיתוח הכלכלי של יישובי הבקעה הפלסטיניים. "שוהים בלתי חוקיים" בבקעה גורשו מחוצה לה, אחרי החרמת תעודות הזהות שלהם (שוו בנפשכם שתושב פתח תקווה היה מגיע לעבוד בחולון, נלכד ומגורש ותעודותיו מוחרמות, כי אין לו "אישור שהייה" בעיר).

וכך, שליש משטח הגדה המערבית, אזור שהיה בעל פוטנציאל עצום לפיתוח חקלאי ותיירותי, הופקע מידי הפלסטינים (כבר על פי הסכמי אוסלו), והתרוקן בהדרגה מתושביו הילידיים. בעלי קרקעות בבקעה שמגוריהם מחוצה לה, לא הורשו לעבד את אדמתם; מכאן הדרך נסללה להכריז על השטחים הלא מנוצלים "שטחי אש". כפי שציינה עמירה הס, היה זה אך הולם לכנות את כביש הבקעה (כביש מס' 90) "דרך גנדי" (ע"ש רחבעם זאבי). מאז שנת 2000 אסור לפלסטינים לנסוע בכביש הזה. המדיניות הישרלית בבקעה יישמה, בפשטות, את דרכו של גנדי.

ארגון "בצלם" שעקב אחרי שלל המגבלות והאיסורים שהפעילה ישראל בשטחי הבקעה לאורך השנים הגיע למסקנה הבאה: "המשטר שאוכפת ישראל ברצועה המזרחית, יחד עם התבטאויותיהם של נושאי תפקידים בכירים בסוגיה זו, מרמזים כי המניע למדיניותה של ישראל אינו בטחוני אלא מדיני: סיפוחו של אזור זה דה-פקטו לשטחה." הדברים עולים בקנה אחד עם הכרזות מדיניות של שרון, של אולמרט, ושל נתניהו. הצד הלא-סימפטי של ההצהרות האלה, שאינו נידון בגלוי, הוא גורלה של האוכלוסיה הפלסטינית בבקעה תחת השלטון הישראלי: הרחקה של מקסימום תושבים החוצה וכליאת המעטים שנשארו במובלעות מרוששות ומיובשות. הגורל הזה מובן היטב לפלסטינים שחיים שם, בעוד ששכניהם המתנחלים – אותם מתנחלים "מתונים" שכל עיסוקם בחקלאות לכאורה – מעדיפים לחיות בהכחשה.

מי שרוצה להתוודע אל אלף הדרכים שבהם ניתן למרר את חייהם של תושבי כפר אחד, במטרה לסלק אותם מאדמות שקורצות להתנחלויות הסמוכות – שהוקמו הרבה אחריו – מוזמן לקרוא את סיפורו של כפר אל חדידייה. גם זה כפר בדואי, והדמיון לאל-עראקיב אינו מקרי. הבדואים בנגב "מפריעים" לרוב היהודי בדיוק כמו שהבדואים בבקעה מפריעים לו. הטיהור האתני אינו מכיר בשום גבול בין הים לירדן.

לפי נתוני האו"ם, מתחילת השנה הרסה ישראל 198 מבנים פלסטיניים והביאה לעקירתם של 300 תושבים. במהלך 2009 נעקרו כך 600 איש. מדיניות ההריסה, כידוע, היא הכי אגרסיבית ב"מזרח ירושלים", שם מאבדים מאות תושבים פלסטיניים את בתיהם מדי שנה. הריסת הבתים מצטרפת להליך דרקוני לא פחות לסילוק פלסטינים – שלילת תושבות. אלפי תושבים פלסטיניים איבדו כך את מעמדם ב"מזרח ירושלים". ב-2008 לבדה נרשם שיא של 4,577 איש שתושבותם נשללה.

[מי שתמה מדוע אני מקפיד לכתוב "מזרח ירושלים" בין מרכאות, מוזמן לעיין כאן וכאן בטיבה של הפיקציה הזאת].

בכל הארץ הזאת, כל הזמן, מנהלת המדינה מאבק עיקש ועקבי להדרת הערבים, לצמצום תחום המושב שלהם, ולשלילת יכולתם לבנות בית באופן חוקי ולהתפרנס על אדמתם. כך ב"משולש", בעכו, בשכונת עג'מי ביפו, בכפר דהמש, בכפרים הלא מוכרים בנגב, בבקעת הירדן, בשייח ג'ראח ובסילואן, ועוד ועוד. איפה שיש ערבים – יש גם מדינה שמנסה להיפטר מהם. כך נראה טיהור אתני ב"דמוקרטיה" שאינה יכולה להרשות לעצמה שיטות אכזריות יותר.

לפני 9 חודשים כתבתי כך על המסכת השלטונית-משפטית שנחשפה בשייח ג'ראח:

לא משנה כמה נוראים המעשים של ממשלת ישראל ומערכת המשפט שלה בשטחים הכבושים, תמיד יהיו אנשים שיזדעזעו יותר מן המלים שמתארות את המעשים מאשר מן המעשים עצמם. המונח "טיהור אתני" מעורר, בלי ספק, אסוציאציות קשות של מעשי טבח, אונס, התעללות בשבויים והצתת כפרים. זוועות כאלה אומנם ליוו לא מעט טיהורים אתניים, אבל אינן גלומות במושג עצמו, שהגדרתו היא "גירוש של אנשים בכוח, שמטרתו ליצור הומוגניות אתנית בטריטוריה מוגדרת, ובכך למחוק את המציאות האתנית הקודמת של אותה טריטוריה."

הגדרה זאת הולמת היטב הן את הפעולות של ישראל ב"מזרח ירושלים" והן את מטרתן – מטרה שלא פעם מוצהרת בגלוי, אף כי פוליטיקאים מן הזרם המרכזי לא יפרשו אף פעם ש"רצף יהודי" פירושו רצף שסולקו ממנו הערבים. העובדה ששופט שמסלק משפחה פלסטינית מבית שבו התגוררה 50 שנה אינו ער לתכנית העל שהוא משרת, ולתומו אולי סובר שהוא עוסק במנהל תקין ותו לא – אינה מעלה ואינה מורידה. בפועל, המשפט כולו מתנהל במסגרת ערכית מעוותת, אי-שוויונית באופן קיצוני, שיכולה להגן (ואף להרחיב) רק על זכויות של יהודים ולא על זכויות של פלסטינים.

המציאות הנמשכת הזאת, לא רק ב"מזרח ירושלים" אלא בכל רחבי ארץ-ישראל-פלסטין, שמה ללעג את התכניות המכונפות ל"מדינה דו-לאומית" של כל מיני ימנים, שפתאום התעוררו וראו מחוץ לחלון 4 מיליון פלסטינים משוללי זכויות יסוד. כמה נוח לעסוק בהגדרות פורמליות של לאום ואזרחות בשעה שבמציאות ישנו מספר שווה כמעט של יהודים וערבים בין הים לירדן, והמחצית היהודית דורכת כל הזמן על צווארה של המחצית הערבית. שהרי המחצית היהודית מעולם לא הפנימה עובדה קיומית אחת פשוטה, וכל עוד היא מתכחשת לה, אין טעם לדבר על חזונות ארוכי-טווח: בין הירדן לים יש כ-5 וחצי מיליון ערבים. הם לא "פלשו" לכאן; המדינה הציונית פלשה אליהם. הבדואים והפלסטינים הם בני הארץ לא פחות מכל יהודי אחר. הם לא יתאדו, וגם אם מקצתם יישברו ויהגרו מכאן, לרובם המכריע פשוט אין לאן ללכת. על פי כל הסימנים, תוצאתו המעשית של תהליך הטיהור האתני הזוחל שרשויות המדינה שוקדות עליו תהיה זאת: ריכוזם של יותר ויותר ערבים, יותר ויותר מתוסכלים ומרירים, בשטחים יותר ויותר מצומצמים, עם אפשרויות פרנסה מידלדלות והולכות. ערי שאנטי, משכנות עוני, גטאות, תחומי מושב, חבית מבעבעת של דלות וזעם. הפיצוץ בוא יבוא, ואת ממדיו קשה אפילו לשער.

[הערה: תגובות לא ענייניות יימחקו. ביקורת שחולקת על הממצאים המובאים כאן ואינה מגובה בתיעוד נגדי, לא תזכה להתייחסות].

אין לי מושג מתי מקס בלומנטל יתייאש או ישתעמם ויחליט לעזוב את ישראל. עד שזה יקרה, תעשו לעצמכם טובה ותירשמו לבלוג שלו.

בלומנטל הוא עיתונאי-חוקר עצמאי שכותב עבור ה"ניישן", ניו-יורק טיימס, לוס אנג'לס טיימס, מגזין "סאלון" ועוד'. את פרסומו קנה בזכות ספר שכתב על הימין הנוצרי המוטרף באמריקה. הוא צעיר, אנרגטי, חריף, ועושה מה שפחות ופחות עיתונאים בימינו טורחים לעשות: הולך לשטח. לעתים קרובות הוא גם מצלם בוידאו את מה שרואות עיניו. כשהוא חוזר הביתה, הוא לא רק שולח את הכתבה לעיתון שמימן אותה, אלא גם מעלה אותה לבלוג שלו.

למה אני מספר לכם את זה? כי לפני כמה חודשים – מעקב בהסטוריה של הבלוג שלו מעלה שמדובר כנראה במרץ 2010 – בלומנטל התחיל לדווח מישראל. הכתבות הראשונות עדיין היו בנוסח של "כתב זר מדווח לעולם על המתרחש במקום המוזר והמסוכסך ששמו ישראל". הרבה ציטוטים מבכירים בפוליטיקה, מעקב אחרי ארגונים יהודיים ופעילותם בארץ, וכיוב'. הכל אומנם מזווית ביקורתית, אבל לא דברים שהיו חדשים לצרכן החדשות הישראלי.

אבל די מהר בלומנטל התחיל להתרשת ולהבין טוב יותר איפה הוא נמצא ומה זועק בהיעדרו מהדיווחים מישראל. נקודת המפנה היתה ככל הנראה המשט הטורקי; במהלך יוני ניתח בלומנטל בדקדקנות את העדויות והדיווחים שזרמו מכל הצדדים והראה כיצד צה"ל מכר לציבור בארץ ובעולם תמונה שקרית של מהלך האירועים על סיפון ה"מאבי מרמרה". לטובת קוראי העברית, הוא גם סיכם אצל ולווט אנדרגראונד את פועלה המביש של התקשורת המשת"פית המקומית בסיקור המשט.

למרבה המזל, בלומנטל לא מקבל משכורת מאדלסון או ממוזס, ולא צריך להתחנף למגיבי רשת שקצף פטריוטי מבעבע מפיהם. על כן הוא ממשיך לסקר, ביושר ובאומץ גדלים והולכים, את פינותיה האפלות של ישראל. מבחינת תחומי הכיסוי שלו, הוא פועל בוואקום; כמעט שאין יותר עיתונאים ישראליים שמגיעים לאן שהוא מגיע ומסקרים את מה שהוא מסקר. על כן הוא הפך מקור מידע חשוב גם לאזרחים ישראלים החפצים לדעת מה עושה ממשלתם בשמם, מאחורי גבם, ובחסות השתיקה הנוחה כל כך של כלי התקשורת המקומיים.

שתי הכתבות האחרונות שעלו בבלוג שלו היו ראויות לכותרות בעמודים ראשונים בכל עיתון רציני בארץ – אם היה כזה. לפני שבוע כתב בלומנטל על הדו"ח השני שהגיש צה"ל לאו"ם בנושא תחקירי "עופרת יצוקה". הדו"ח הזה זכה לסיקור שטחי להחריד בישראל, אף על פי שמדובר במסמך מדהים למדי: עולה ממנו שדיווחים רבים בזמן המלחמה ואחריה, של הפלסטינים ושל ארגוני זכויות אדם, על פגיעה בלתי חוקית באזרחים בעזה – היו נכונים. צה"ל חוזר בו מן ההכחשות הגורפות בנוגע לאחריותו להרג הבלתי מידתי במבצע, ומאשר – בפועל אם גם לא במוצהר – לא מעט ממסקנות ועדת גולדסטון. ההוא, האנטישמי.

בניגוד לעמיתיו הישראלים, בלומנטל ממש קרא את הדו"ח. למרות שהדו"ח פורסם גם בעברית (בניגוד למה שסברתי בתחילה), לא הופיעו בעיתונות הישראלית דיווחים מפורטים ממנו; ובעיקר, אף עיתונאי לא טרח להשוות את גירסאות צה"ל כיום עם הגירסאות שדוקלמו במהלך המבצע ובחודשים שאחריו. יש כאן מעין שיתוף פעולה דו-צדדי: התקשורת מניחה שהציבור לא מעוניין ממש לדעת את האמת על אירועי "עופרת יצוקה" – מספיקה לו המנטרה של "הצבא המוסרי בעולם" – ולכן אין טעם ליידע אותו מי בדיוק ירה זרחן על מתקן של אונר"א ולמה, מי הפגיז בפגזי פלאשט, מי השתמש בילדים פלסטיניים כמגן אנושי, ועוד. מדובר בטרדות של הגויים, לא שלנו. מצד שני, הציבור האדיש שמח להישאר בבורותו. נראה שהדבר היחידי שיוציא אותו מאדישותו הוא איום ממשי עליה – בדמות דיווחי אמת.

אבל מי שרצה לקרוא, וגם להבין מה הוא קורא, יכול היה לקבל את זה מבלומנטל.

בדיווח שני, משלשום, מספר בלומנטל על דברים שגילה משיחות עם תושבי הכפר הבדואי אל-עראקיב, שכוחות הבטחון החריבו עד היסוד לפני שבוע כחלק ממדיניות הקבע של התנכלות ונישול הבדואים בנגב (עדכון טרי: בניית הכפר מחדש כבר החלה).  מסתבר של-1,300 השוטרים ואנשי היס"מ שביצעו ואיבטחו את מבצע ההרס הזה, התלוו כמה עשרות בני נוער; תלמידי תיכון מתנדבים במשמר האזרחי. לא, לא מדובר בדמיון בדואי, יש אפילו תמונות.

החבר'ה האלה יושבים להם בנוחות על רהיטים שהם עצמם הוציאו, לפני דקות ספורות, מבתי הבדואים. לפי עדויות התושבים, התיכוניסטים לא הסתפקו בפינוי רהיטים, אלא גם ניפצו שמשות ומראות, השחיתו תמונות, ולקינוח – קראו קריאות התלהבות ועידוד בשעה שהבולדוזרים עלו על הפחונים וריסקו אותם. סוג של הכשרה מוקדמת למשימות שיעמדו בפניהם בצבא.

כך זה עובד: בעזה הפעילה ישראל נערים פלסטיניים כמגנים אנושיים, בנגב היא מפעילה נערים יהודיים כמחריבים אנושיים. העיקר שאין כאן אפליה; יהודים או ערבים, בילדים צריך להשתמש.

יחשוב כל אחד לעצמו מה המסר החינוכי שטמון בגיוס תלמידי תיכון – על פי הדיווח, מדובר בכמה אוטובוסים מלאים – למשימה כזו. ועוד יחשוב כל אחד, למה לעזאזל ישראלים צריכים להרחיק לכת ולקרוא באנגלית, אצל עיתונאי אמריקאי, שהילדים שלהם הרסו אתמול כפר בדואי, והיה להם ממש סבבה.