Skip to content
26 באוגוסט 2010 / עידן לנדו

הפרשן האמפאתי

סגנונו קל, אלגנטי ואירוני; הוא מרפרף מעל מושאי כתיבתו כמו רוח ים כמעט בלתי מורגשת, רק מי שחושיו דקים מן הדק יבחין בנימה האישית המתגנבת אל התיאור הנייטרלי. הפרשן האמפאתי מוציא עצמו מן התמונה, כביכול רומז לקוראיו – אני זה לא הסיפור כאן. אך הרמיזה מזמזמת בלי הרף, מסרבת לפנות את הבמה.

זמן רב לקח לו לשכלל את הטון המוכר שלו. בראשית דרכו נקט בקו ביקורתי, לא מתפשר. היה מדווח על עוול – ומוקיע אותו במלים ברורות ופשוטות. היה חושף בכיר בקלקלתו – ותובע מיד עונש לעבריין. היום הוא קורא את הרשימות המוקדמות האלה וכובש פניו במבוכה. כל הלהט הזה, כל הפאתוס הנחרץ. כמה צדקני, כמה וולגרי. לא אלגנטי, הוא מסכם בצער.

זה שנים שהוא מתרחק מאזורי מחלוקת בכתיבתו. בהדרגה הרגיל את עצמו להתנזר מנקיטת עמדה נחרצת, לימין או לשמאל, וכך טיפח תדמית של עיתונאי מקצועי וחסר פניות. את השיפוט המוסרי, שהשיל מעליו כמו נשל יבש ומיותר, החליף בטון האמפאתי, החובק-כל. כמו מחזאי הוא פורש בפני קוראיו, אחת לשבוע, את הדמויות המרכזיות בשבוע החולף; מציב אותן על במה דמיונית, שם בפיהן דיאלוגים קצובים ושנונים, ומוליך אותם מקונפליקט דרמטי אחד למשנהו.

כן, הוא אוהב לחשוב על עצמו יותר כעל סופר מאשר כעל עיתונאי. סופר הרי מחוייב לאהוב את כל דמויותיו, להבין אותן מבפנים. אין הוא רשאי לנקוט כלפיהן יחס ביקורתי, אף לא אנליטי. אומנם, הוא מצר על כך שלפעמים דמויותיו נוטלות לעצמן חופש לא מרוסן, פועלות באורח קיצוני ומזעזע, שמפרק באחת את מארג האור-צל שהוא טווה סביבן (נניח, מבצעות פשעי מלחמה). או אז ייקח נשימה עמוקה, ויצלול שוב אל מעמקי הדמות הסוררת, בחיפוש הסבלני והעיקש אחר קו הנפש הגואל, המילה הקולעת, שיחלצו את הדמות מציפורני המציאות האמיתית אל חוף המבטחים של חמלתו האינסופית.


[וכאן נמצאת כל סדרת הדיוקנאות]

13 תגובות

להגיב
  1. shaultweig / אוג 26 2010 11:13

    ימיני ?
    נגד ההתנחלויות ובעד הקולוניאליזם

  2. Yossi / אוג 26 2010 15:10

    Yossi Verter from Haaretz?

  3. דודו פלמה / אוג 26 2010 22:58

    נדמה לי שזה לא כל כך משנה אם זה בן דרור ימיני או נחום ברנע. הדיוקן המשורטט הוא הרבה יותר רחב מהכיל דמות אחת. ולכן הוא בעצם דיוקן קולקטיבי של העיתונאי העכשוי במדינה שמדכאת ביעילות רבה במשך 43 שנים בני עם אחר, והוא צריך לעזור לעצמו ולמדינה להמשיך להיראות הומנית ותרבותית בעיני עצמה ולעיני העולם.

    מפליא אותי כל פעם מחדש (מה שמפליא באמת זה שזה עדיין מפליא אותי) איך החברה הישראלית מצליחה לדחוק את המציאות הנבזית שבה היא מתקיימת, בעזרת כל מיני פרשנים אמפתיים, לתוך "דמוקרטיה" מדומיינת, שהופכת מדינת אפרטהייד פר- אכסלנס להיות לארץ "פנטזיה" מהסיפור שאינו נגמר…

  4. טל אופיר / אוג 26 2010 23:14

    רשימה מצויינת. מחד, אין להמעיט בערך של עיתונאי חסר פניות. כאשר עיתונאי נמנע מלהביע דעה נחרצת, אני בוטח בו שיציג את המציאות כפי שהוא רואה אותה ולא יתחזק או יצדיק עמדה נחרצת וביקורתית שהביע בעבר (כי כעת הוא מרגיש מחוייב לה). מאידך, הרשימה שלך מציגה היטב את הבעייתיות בעיתונאי מסוג זה.

  5. עידן לנדו / אוג 27 2010 00:18

    צודק דודו. סדרת הדיוקנאות איננה משרטטת אנשים ספציפיים. כמו בציור, דיוקן טוב צריך להיות גם כללי וגם ייחודי. אם היה לי משהו לומר על ימיני או ברנע או ורטר, לא הייתי מסתתר מאחורי דיוקן.

  6. סמולן / אוג 27 2010 14:18

    חביב מאד. אגב, איך קרה שאין בסדרת הדיוקנאות ולו דמות ערבית אחת ?

  7. עירית / אוג 27 2010 23:54

    סמולן, איך אתה יודע שאין דמות ערבית? ממה שקראתי לדמויות אין זיהוי לאומי. אולי אתה פשוט מניח שאנשים עם אופי ומורכבות הם בהכרח יהודים? כלומר, אולי הגזען פה הוא אתה?

  8. רונן / אוג 28 2010 03:29

    מסכים עם הפוסט לגמרי
    פרשן פוליטי הרבה פעמים מנסה לקלוע לטעם הקהל הרחב ופוחד לבקר אותו מימין או משאל.
    זכור לי שלפני כמה שנים ראיין עיתונאי זר את אריה דרעי ושאל אותו איך זה שמנהיג מפלגה חברתית מסתובב קופסת גפרורים של מלון רי'ץ מפריס-זה שום ישראלי לא ראה ושאל.
    הרבה פעמים אדם מבחוץ יכול לראות אותנו יותר טוב ממה שאנחנו רואים מבפנים.
    לבקר חברה או פוליטיקה צריך הרבה פעמים פרשן מבחוץ.
    אם אני אראה דברים שאני לא מבין בהם כמו תחרות ג'ודו או מרוץ מכוניות אז פרשן יוכל לעזור לי להבין את המהלכים אבל זה לא כמו פוליטיקה.

  9. דפנה לוי / אוג 29 2010 03:05

    והוא עוד סיבה בגללה הפסקתי כמעט לגמרי לקרוא עיתונים. כמו שאמר לי פעם ידיד, עיתונאי כמובן: מי שאוהב נקניקים ועיתונים אסור שיראה איך מכינים אותם

  10. עידן לנדו / אוג 29 2010 03:49

    שלא לדבר על נקניקים שמכינים עיתונים.

  11. אהרן / אוג 30 2010 13:38

    מבריק וכואב,
    התגעגעתי לרשימות הסאטיריות מאז הפירוש היפהפה כל כך ליאיר לפיד.
    האם אפשר לבקש עוד קצת, על חשבון הפוליטיקה הרדיקלית בנושא הכיבוש?

    נסתפק בדיעבד גם ברשימות פילוסופיות כגון הסדרה על ג'ון גריי. למרות שבהיותי שמרן-שטראוסייני לא ראיתי בכל זה חידוש גדול. אנו השטראוסיינים מודעים לשרירותיות של כל היררכיה, תרבותית או מוסרית, שהיא ומכאן השמירה שלנו על הקיים וראיית הבורגנות כהישג השומר מפני גבולות ההיררכיה.
    מכאן גם הכבוד של השטראוסיינים ליריביהם הגדולים, למן רוסו ועד ניטשה והיידיגר, שחשפו את אשליית הנאורות. אך לדידינו ברור שניטשה היה גדול יותר מהוגי הנאורות, אך אריסטו והיוונים היו גדולים יותר אף ממנו.
    נגזר מכך גם טעם ספרותי מסויים, אנו נוטים לזלזל בכתיבה האנטי-בורגנית, למן קפקא ועד חנוך לווין, שכן היא בנאלית מבחינתנו. תפקיד הספרות להעניק משמעות לחיים המפורקים ולא לחשוף את הידוע כבר מזמן שאין לחיים שום משמעות.

    שמתי אל לבי שהתרחק מהנושא ואם אנסה לחזור לענייננו, צריך להעלות גם את שמו של יורם ברונובסקי ז"ל שהפך את הפרשנות האירוניות לזהותו כמבקר.
    אריק גלסנר כתב לאחרונה רשימה יפה על ההתחבטויות הזהותיות של דן מירון לגבי תפקיד הביקורת הספרותית והנגיד אותו לעקביות של ברונובסקי.

    ואגב, צריך להוציא דחוף את שמו של בן דרור ימיני מרשימת הניחושים. לטוב או לרע, כתיבתו מתאפיינת בנחרצות ובאומץ לצד חוסר תחכום משווע.
    ברנע או יוסי וורטר, מתאימים כאן הרבה יותר. למרות שזה מאפיין את רוב העיתונאים כיום.
    ברנע וורטר פשוט מוכשרים בקשקוש האירוני הזה. השאר גם זה לא.

  12. עידן לנדו / אוג 30 2010 14:04

    אהרן,

    אשתדל להיענות לבקשה… אבל ודאי תבין שנעשה קשה יותר ויותר לכתוב כאן סאטירה.

    "אנו השטראוסיינים…" – לא הייתי מודע לכך שיש כאן כזאת קבוצה מלוכדת. טוב, קשה להגיב על רגל אחת על דבריך המעניינים. רק אומר שאצל גריי יש שילוב חדש של הנמקות לעמדה שאתה קורא לה "שמרנית", ומרכז הכובד הוא דה-אנתרופוצנטריות. בין לבין מגיחות אצלו גם עמדות אנטי-שמרניות בנושא מין, סמים, ועוד.

    קפקא ולוין בנאליים? נו, באמת… ובוא לא נתחיל להגדיר את "תפקיד הספרות". תפקידה להיות ספרות. בסך הכל, סופרים מעטים מאד אומרים משהו חדש ברמה התוכנית; החידושים הם צורניים-חוייתיים. ובמישור הזה אין חולק שקפקא ולוין הם חדשנים גדולים שממש המציאו נוסחי כתיבה שלא היו קיימים לפניהם.

    ובחזרה לפוסט. כמובן, בן דרור ימיני לא בכיוון של הדיוקן הזה. ברנע הכי קרוב.

  13. אורי / ספט 10 2010 07:12

    מה שמחרפן אתכם בבן-דרור ימיני, הם שהוא מציג עובדות, וכאלה שאין לכם ממש תשובות עליהן מלבד אוצן ססמאות נבובות, הפוטרות את הפלסטינים מכל אחריות למצבם העגום…גם זה דודו, פנטזיה מהסיפור שאינו נגמר, רק שפה מתווסף איזה סוג של מזוכיזם מוזר ומצתדק….

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: