הנטמעים זה בזו
שלובי-זרועות, צלובי-מבט, שזורי-חיבה הדדית – הנטמעים זה בזו עושים הכל יחד, חושבים יחד, מרגישים ומדברים יחד. הם שלוש שנים בלבד יחדיו, אך דומה כי תמיד היו טמועים זה בזו, עוד לפני שהכירו. מי שמצוי במחיצתם אינו יכול לתפוס בכלל איך ייתכן קיום לאחד בלי השני, לא יותר משניתן להפריד במחשבה בין הדבש למתיקות, בין הפיג'מה לפלאנל.
אחדות התודעה הזוגית הזאת מוצאת את ביטויה העילאי בדיבורם המשורג. לפני שבוע (פותח רפי) לקחנו את הילדה (ממשיכה עדה) לבדיקות (אומר רפי) לא משהו (מרגיעה עדה) רציני (מדגיש רפי), פשוט היינו (מבטים הדדיים, צחקוקים בו-זמניים) קצת מודאגים (ביחד), בקי- (רפי) -צור (עדה)…
הנטמעים זה בזה אוהבים במיוחד לצטט זה את זה, כביכול להביא דברים בשם אומרם ובכך להעניק להם משנה תוקף. ככל שהעניין פעוט יותר, כך יואצל עליו הציטוט בנימה רצינית יותר. אני מהדיאטה הזאת התייאשתי, מפטפטת עדה, ומיד מכריזה: כמו שרפי אמר לי בבוקר – מחסה לא נהיים שבעים. יצאנו מהסרט באמצע, מלהג רפי, ומיד נתלה באילן גבוה: כמו שעדה אמרה – הבנו את הפואנטה.
הנטמעים זה בזו קוצרים שבחים על ימין ועל שמאל; הסובבים אותם לא חדלים להתפעל מן ההרמוניה המופלאה ששוררת ביניהם, מן הפלא האלכימי של מיזוגם. קשה לומר היכן מסתיים האחד והיכן מתחילה האחרת; הם כה דומים זה לזו עד שקורה שמתוך בלבול רפי מחטט באף של עדה ועדה מתגעגעת לילדות של רפי. הדמיון המוחלט הזה, בלי ספק, מזקק את אהבתם זה לזו לכדי האהבה העזה ביותר – האהבה העצמית.
לא למות טיפש 
ההתמדה שלך שלפה מנבכי זכרון שיעורי הצרפתית בתיכון את לה ברוייר (La Bruyere) סופר צרפתי מהמאה השבע עשרה שכתב ספר דיוקנאות, מכיר?
(ודרך אגב קראתי את רויאל נץ, היה ממש שווה, תודה)
לא מכיר. אבל לפני שנים קראתי את ספר הדיוקנאות של אליאס קנטי, אף כי אני לא זוכר הרבה מהם עכשיו. מישהי גם הזכירה באחד הפוסטים הקודמים ספר "טיפוסים" של מחבר רומי כלשהו (למרות שהדיוקנאות כאן אינם מתיימרים ללכוד "טיפוסים").
את ספר הטיפוסים של תיאופרסטוס, תלמיד של אריסטו, מכיר?
הוא יצא עכשיו לא מזמן בתרגום ראשון לעברית.
ספר הדיוקנאות של אליאס קנטי הוא לפחות גאוני. כמה מהדיוקנאות גרמו לי לפרצי צחוק בלתי נשלטים וגם בלתי מוסברים עד לאובדן הנשימה. לדעתי גם "ספרו של פוסום הזקן על חתולים שימושיים" של ת.ס. אליוט הוא ספר דיוקנאות משובח ביותר.
דיוקן מדויק להפליא. אני תוהה האם מדובר בסופו של דבר באהבה עצמית. יכול להיות שכן uיכול להיות שזו עוד ורסיה אחת מיני רבות של המין האנושי המגוון.
יש פרק שלם של סיינפלד שבו הוא פוגש מישהי שדומה לו בדיוק והוא חולק איתה יחסים נרקיסיסטיים מועצמים עד למשבר הבלתי נמנע בסוף.
הנה הלינק. ראיתי את זה לא מזמן והפרק עדיין שופך מצחוק.
"רפי מחטט באף של עדה ועדה מתגעגעת לילדות של רפי"
גדול
למי הקרדיט על האיורים (זה שכאן, ושל שאר הדיוקנאות)?
"מי שמצוי במחיצתם אינו יכול לתפוס בכלל איך ייתכן קיום לאחד בלי השני.."
אבל מי שמכיר אותם מגיל צעיר, עוד מלפני שנפגשו חושב, מה קרה לרפי? הוא לא היה כזה שפוט
או
עדה, הוא כ"כ מתאים לך, זה ממש גורל.
ואחרי עוד 4 שנים הם נפרדים, כי הוא כבר לא נמשך אליה והיא מתעניינת בכלל בדברים אחרים – ולא, כמו שחשבה יחד איתו, בדברים שלו.
והיא השמינה. אין ספק.
וגם הוא. ושערות באף וכל זה,
ומי צריך אהבת נעורים כשיש חיים אמיתיים שנופחים לך בפנים?
אבל פעם הם אהבו. וזה היה אמיתי.
והיום כל אחד מצא אהבה אחרת. ואולי הזמן יגלה שהיא אמיתי לא פחות, אפילו שבאיטואיטיבי זה מרגיש כמה רמות פחות.