ברוכים הבאים, ברוכים השבים

ברוכים הבאים לפוסט הראשון של הבלוג "לא למות טיפש" באכסניה החדשה והעצמאית שלו.

בראשית היתה קטסטרופה.

העברת הבלוג מ”רשימות” לוורדפרס טבעה בתקלות טכניות. כל קבצי הוידאו לא עברו, וגם הרוב המכריע של התמונות לא עבר. זה מעבר לתקלות המינוריות שהיו ידועות מראש (כיתובי תמונה לא ממוקמים נכון, מסגרות טקסט שהתעוותו וכו’). מחקתי את הכל בוורדפרס, ושוב ביצעתי את ההעברה.

אותו דבר: טקסטים וקישורים עברו, וידאו ותמונות לא עברו.

אהה, אמרתי לעצמי, יש כאן שיטה. לא נותרה לי ברירה: התקשרתי לשב”כ.

– הלו?
– שלום, הגעתי לשירות הבטחון?
– הכללי או הפרטי?
– יש גם פרטי?
– אנחנו שואלים את השאלות כאן. את מי אתה צריך?
– תראו, נמחקו לי קבצים חשובים מן הבלוג, וחשבתי שאולי…
– איך קוראים לך?
– עידן לנדו.
– אה, אתה צריך את אגף “עוכרי ישראל”. חכה שניה, אני מעביר אותך.
– בעיניים מכוסות?
– מה?
– סתם, סתם. בדיחה סרת טעם.
– הלו?
– שלום, הגעתי ל”עוכרי ישראל”?
– כן.
– יופי. יש לי בעיה עם קבצים שנמחקו לי, ורציתי…
– רגע, רגע. איזה מחלקה אתה צריך?
– מה, יש גם מחלקות של עוכרים? איזה יש?
– עיתונאים, אקדמיה, מפגינים, פעילי שלום, זכויות אדם, אינטרנט, קרנות מימון, צלמים, משוררים, אנשי קולנוע, חיילות עם דיסק-און-קי, יהודים שונאי עצמם, ציפורים…
– ציפורים?
– הן עפות מעל בסיסים צבאיים ורואות הכל. לאיזה מחלקה אתה שייך?
– אני מניח שגם אקדמיה וגם אינטרנט.
– לנדו אמרת? הנה, מצאתי אותך. “לא למות טיפש”. לא רע, אני אציע את זה כסיסמה לרכזי השטח שלנו.
– בקיצור, נעלמו לי קבצים בהעברה של הבלוג לוורדפרס. חשבתי שאולי הם הגיעו אליכם.
– אתה עושה צחוק?
– סליחה, ברור שהם אצלכם. ברור שכל הבלוג אצלכם.
– בדיוק. כשמשעמם לי במשמרת אני נכנס. חומר מעניין. הומור מוזר. אפרופו, בעניין יאיר לפיד, אני חושב שהגזמת.
– מה, הפוסט ההוא? תגיד, לפיד עובד בשבילכם?
– נראה לך שהוא נגדנו?
– לא ממש.
– נו, אז מה נשאר? או שאתה איתנו או שאתה נגדנו. אין באמצע.
– טוב, מה לגבי הבלוג שלי? יש אפשרות שאני פשוט אעתיק לוורדפרס את הבלוג מהשרת שלכם? אני בטוח שהוא שמור אצלכם במצב טיפ-טופ.
– תראה, הייתי בכיף עוזר לך, באמת. אתה עושה לנו שירות מצויין. אנשים כמוך מוכיחים למה צריך את המחלקה שלנו, למעשה למה עוד צריך להגדיל לה את התקציב. אבל כרגע יש בעיה עם השרת.
– מה הבעיה?
– נו, השרת נפל ולא קם.
– לא קם?
– קם, קם.
– מה זה, מין חידון… אה, הבנתי אותך. קם. היא גנבה גם לכם את הקבצים?
– בדיוק.
– כלומר, אם אני רוצה למצוא את הבלוג שלי, אני צריך לחפש את אורי בלאו.
– כן. אתה ועוד 5 מיליון אזרחים.
– איך זה?
– העלמנו לכולם את הקבצים וסיפרנו להם שהם אצל בלאו. ככה מדינה שלמה תעזור לנו למצוא אותו.
– אה, הבנתי. תראה, במחשבה שניה, אולי אני אסתדר לבד.
– תחשוב על זה. שאני אעביר אותך אולי למחלקת “מלשינים ומוסרים” לייעוץ נוסף?

טוב, אז הסתדרתי לבד. חרשתי את הארכיון, ושיחזרתי את כל התמונות וסרטוני הוידאו שנמחקו. פוסט אחרי פוסט, 188 פוסטים, אבל מי סופר. מלאכה בזויה שאיני מאחל לגרועים באויביי. שלא לדבר על האפקט המצטבר של קריאה בכל הפוסטים האלה… איזה בנאדם מדכא אני. נפלא מבינתי למה מישהו יקרא אותי מרצונו החופשי. הבטחתי לעצמי לנצל את הדף החדש שנפתח כאן בחיי כדי להעלות את רמת המגניבות והקלילות שלי. עצמי ענה לי ב”פחחחח” מתמשך.

לפחות ניצלתי את המעבר לצרכים פרקטיים. הארכיון של הבלוג עכשיו מסודר ומצוחצח כמו מסדר נעליים פרוסי. ערכתי מחדש את הקטגוריות של הבלוג, הוספתי ענן מפלצתי של תגים (ראו צד שמאל למטה), וכך כל אוהביי וגם שונאיי יוכלו לאתר כהרף עין כל מה שחפצה נפשם מפרי עטי. הקוראים מוזמנים לנבור בארכיון ולעשות לי בקרת איכות – בלי ספק יש עוד טעויות עריכה ועיצוב שדורשות תיקון. אחד הדברים שלצערי הלכו לאיבוד במעבר הוא כותרות של תגובות (אין דבר כזה בוורדפרס). עבור מי שנהג להשתמש בכותרת התגובה כחלק מהותי ממנה (אני, למשל), התוצאה יכולה להיות פטאלית; תגובה כמו "שום דבר כאן לא" (כותרת) "נכון" (טקסט) קוצרה ל"נכון". לפעמים התוצאה היא קומית. באחת הרשימות שלי באגף "בלשנות ללא בלשנים", הגיב מישהו: "עוד מאמרים בבלשנות" (כותרת) "ללא בלשנים! בבקשה!" (טקסט). אחרי המעבר נותרה התגובה מקופדת-הראש: "ללא בלשנים! בבקשה!".

לרגל האירוע החלטתי גם להסביר לקוראים החדשים שהצטרפו לאחרונה לבלוג מה הולך פה, פחות או יותר, וגם לבצע "איפוס" מחדש של הממשק כותב-קוראים.

"לא למות טיפש" הוא בעיקרו – אני מודע לתדהמה שהדברים יעוררו – בלוג פוליטי. מבלי שספרתי במדויק, אני מעריך שבין 80 ל-90 אחוזים מהחומרים שפורסמו בו עוסקים בביקורת/תיעוד/ניתוח פוליטיים מצד שמאל של המפה. החומרים האלה יימצאו, רובם ככולם, תחת הקטגוריה שוטף. מאמרים ישנים יותר תוכלו למצוא תחת “מאמרים שלי ברשת”.

חלק מסויים מן הכתיבה הפוליטית בבלוג מתגלגלת לסאטירה. אני לא רואה הבדל מהותי בין כתיבה "רצינית" לכתיבה "לא רצינית" בעניינים פוליטיים; שתיהן מאד רציניות מבחינתי. מצד שני, אין נושא רציני מדי מכדי לצחוק עליו. למרות הגבולות הדיפוזיים האלה, ולנוחיות הקוראים, קיבצתי את הסאטירות בקטגוריה משלהן.

בין 10 ל-20 אחוזים מן החומרים של הבלוג אינם פוליטיים, או ליתר דיוק, אינם עוסקים בביקורת פוליטית. מדובר בערב-רב של נושאים וסגנונות כתיבה שאין להם הרבה מן המשותף, למעט העובדה שכולם התקבצו להם באישיותי הכאוטית.

בכך כלולים כמה טקסטים מדע-פופולריים על התחום המקצועי שלי, בלשנות עבור לא-בלשנים; מסות שפירסמתי בעיתונים או כתבי-עת שונים בנושאי ספרות, תרבות ומדע; סדרת דיוקנאות שממשיכה להתעדכן מפעם לפעם; פרגמנטים ספרותיים שמתעקשים להצטמצם ל-20 מילה בדיוק; כל מיני תופיני תרבות וספרות שתורמים לשאר רוח, ולצידם מיני זיבורית עגומים שמפעמת בהם רוח עיוועים; מדרשים קצרים על תמונות מדברות; ולבסוף, סתם שגיונות בלי סיבה ותירוץ.

הקוראים הותיקים של הבלוג כבר מכירים את אותי, את טעמיי, את נקודות האור ונקודות החושך שלי. הם גם יודעים שיש לי כללים ברורים מאד בניהול התגובות לבלוג. בכל זאת, העניין הזה אף פעם לא מתיישן, ותמיד יהיה מישהו שידרוש ממך לומר בפעם האלף דברים שכבר נקעה מהם נפשך.  לכן, באיחור של שנה וחצי, סיכמתי (לעצמי ולמגיבים) את ה"אני מאמין" שלי בנוגע לתגובות – קוד אתי לבלוג. לא קריאה מענגת במיוחד, אני מודה, אבל גלולה שצריך לבלוע ולהמשיך הלאה.

בטווח הרחוק, אני מאחל לעצמי ולכל הקוראים שהבלוג הזה יאבד את עילת קיומו. בטווח הקצר, אני מאחל שלפחות יהיה לנו מעניין בדרך למטה.

[תזכורת: קוראים שמעוניינים להמשיך לעקוב באופן רציף אחרי הפוסטים בבלוג, מוזמנים להירשם באחת משתי דרכים: עדכוני אי-מייל (מצד שמאל למעלה), או פידים ב-RSS (מצד שמאל למטה). שימו לב שניתן גם לקבל פידים ב-RSS על השתלשלות התגובות לפוסט מסוים].