"אותו קרב עם מר קווי היה נקודת המפנה בחיי כעבד. הוא הבעיר בי מחדש את גחלת החירות הגוועת והחזיר לחיים את תחושת הגבריות שלי. הוא השיב לי את בטחוני האבוד ומילא אותי נחישות להיות חופשי. ההנאה שהסב לי הניצחון היתה פיצוי מלא על כל מה שעשוי לבוא, אפילו המוות עצמו. רק מי שהדף בעצמו את ידה הארורה של העבדות יוכל להבין את הסיפוק העמוק שחשתי. מעולם לא הרגשתי כך. היתה זו תחייה מפוארת – מקבר העבדות אל גן העדן של החירות. רוחי השבורה משכבר קמה, הפחדנות נעלמה, ואת מקומה תפסה התרסה נועזת. וכעת הייתי נחוש: לא משנה כמה זמן אשאר עבד להלכה, תמו הימים שבהם אהיה עבד למעשה. לא היססתי להפיץ את הידיעה שאדם לבן שירצה להלקות אותי יצטרך גם להרגני."
זה לא דצמבר אם אזרחים חפים מפשע לא נהרגים ליד גדר המערכת בעזה. מגיע החורף הקשה, המנהיגים עוטים ברדסים וזקנים של סנטה קלאוסים ומחלקים לכל תושבי האזור תשורות לחג – טבולות בדם. דצמבר 2008 – עופרת יצוקה. דצמבר 2012 – עמוד ענן. דצמבר 2013 – עדיין עובדים על השם.
סאלח אבו לטיף נהרג כי חיפש פרנסה. הוא היה בן 22, זה היה היום הראשון שלו בעבודה. חברה קבלנית בשם "הקודחים שבת", שמפעילה, על פי האתר שלה, "ציוד מתקדם, מגוון וייחודי בעוצמתו", שלחה אותו לתקן את גדר המערכת בגבול עזה, בלי קסדה ובלי שכפ"ץ. ראש אגף הנדסה ובינוי בצה"ל, ששכר את שירותי החברה, התקשר להביע את תנחומיו. יש התקשרות עם קבלן ויש התקשרות עם אב שכול. לכל אחת חוקים משלה.
ועדות ההתנגדות העממית בעזה לחצו על ההדק שהרג את סאלח אבו לטיף. אבל מי שהציב להן מטרה כל כך נוחה היה מדינת ישראל, שמבחינתה גדר המערכת היא גבול חד-סטרי: לנו מותר לחצות אותו כאוות נפשנו, להם אסור אפילו להתקרב אליו. "רצועת הביטחון" בעזה מתחילה לגבות את המחיר ש"רצועת הביטחון" הארורה בלבנון גבתה במשך 15 שנים. האם ברגעים אלה יושב איזה חכם-שבדיעבד בפיקוד הדרום ומתכנן להכות על חטא כמעשה תא"ל גיורא ענבר עם פרישתו? כמה הרוגי חינם עוד נחוצים לגרום לו לפתוח את הפה?
גם עודה חמד נהרג כי חיפש פרנסה. הוא היה בן 27, ונהג ללקט פסולת ברזל ופלסטיק ביחד עם אחיו רדאד מבית חאנון. יש הרבה פסולת בניין בעזה, אתם יודעים, בייחוד ליד הגדר. יש מי שדואג לספק אותה באופן סדיר. צה"ל טען ששני האחים ניסו לחבל בגדר, אבל לא הציג שום ראייה לכך; בהתחשב בעובדה שצה"ל שיקר במצח נחושה בנסיבות זהות אך לפני שנה, ואז דווקא היה תיעוד מצולם, צריך להניח שהוא משקר גם כעת, כל עוד לא הוכח אחרת.
חייל של צה"ל לחץ על ההדק שהרג את עודה חמד. אבל מי שהציב לו מטרה נוחה כל כך היתה מדינת ישראל, שהגדירה את כל השטח הסמוך לגדר – כמעט חמישית מכלל שטח הרצועה – כאזור מוות. מטרה, גבולות גזרה ונשק ביד; חיילים לא צריכים יותר מזה.
כיוון שלהתפרנס צריך, לעולם לא יהיה מחסור בעוד סאלחים ועוד עודאים. כיוון שגם ממשלות רוצות להתפרנס ולשגשג, הן יוסיפו למשוך אותם אל הגבול, אל קו האש. יד אחת מושכת את הבנאדם אל הגבול, השנייה סוחטת את ההדק אל ראשו.
* * *
על פי הדיווחים של המשטר הציוני, צלף פלסטיני ירה בעובד חברת קבלן, בן 25, על גדר המערכת. לדברי הישראלים, העובד בן ה-27 נהרג. על פי דיווחים בתקשורת היהודית, נורו מספר פצצות מרגמה לשטח ישראל. על פי דובר צה"ל, המפגינים התקרבו לגדר, ולפי גירסתו של הדובר, ניסו לחבל בה. הדעה הרווחת בישראל היא שהממשלה הציונית מנסה לשמור על שקט בדרום.
* * *
YNET: "לדברי הפלסטינים, בתקיפות צה"ל ברצועה נהרגה פעוטה בת 3 ."
ואללה: "על פי דיווחי הפלסטינים שני בני אדם נהרגו מאש צה"ל בבית לקיה. אחת מהם, על פי הדיווחים, היא ילדה בת ארבע."
הארץ: "על פי דיווח בסוכנות הידיעות הפלסטינית מען, פעוטה בת שלוש נהרגה באחת התקיפות."
"ישראל היום": "כרגיל במקרים כאלה – תמיד, כמעט תמיד – הפלשתינים מודיעים כי נהרגה ילדה בת 4."
* * *
שלושה פגזי טנקים נחתו על בית אבו סביח'ה שלשום, ללא כל התראה, הרגו ילדה אחת ופצעו שני ילדים ואשה. צה"ל אפילו לא התאמץ לטעון שהבית שימש לוחמי חמאס או משגרי טילים. אלכס פישמן, כרגיל ההגון שבפרשנים הצבאיים, ציין שירי הטנקים, שבהגדרה איננו מדוייק, חולל "נזק אגבי" מיותר. כל השבוע הזינה התקשורת הישראלית את הציבור בתמונה חד-צדדית לחלוטין, נוהל קרב שגרתי ביחס לעזה. כך קל יותר לבלוע נזק אגבי כמו זה.
על פי הדיווחים הפלסטיניים, לפעוטה שבתמונה קוראים חלא אבו סביח'ה. יש פלסטינים שחושבים שהיא בת 3 ויש פלסטינים שחושבים שהיא בת 4. לגירסתם של הפלסטינים, הפעוטה שבתמונה מתה. צילום: רויטרס
זאת היתה שנה מלאה כל טוב במוזיקה הישראלית, ובאמת שאין צורך לדרג אמנים או שירים או אלבומים. אני אסתפק ברשימת השירים שאהבתי; הכלל הידוע שאומר שהשירים היפים של האמן/ית הם הפחות מוכרים תופס כאן יפה. יצא שיש רוב מובהק לנשים (6 מתוך 9), עניין שעצם ההידרשות אליו בהכרח כולאת אותך בתוך שיח של מגדר במקום שיח של איכות מוזיקלית (רוב גברי לא היה מושך כל תשומת לב). מה לעשות, רוב המוזיקה המעניינת כאן נעשתה השנה בידי נשים. תתמודדו.
[פטור בלי אף דירוג אי אפשר: אלבום השנה שלי הוא כמובן "6:28" של טליה אליאב].
* * *
"שנסון ללבנון" – קרולינה. הקול הנשי הכי יפה בארץ מזדמר כאן במלוא הזוך והעדנה שלו. השיר הקדם/פוסט-ציוני הזה, במרקם האקוסטי וההרמוני שלו, מגשים הלכה למעשה את האיחוי מחדש עם "האחות הקרועה" (יצא ממש בסוף 2012 וסופח ברצון לשנה הנוכחית).
"מאורת הנחשים" – יהוא ירון. פסנתר הפטישים נועץ את המלים לעומק, כמו מסמרים, והכל נשמע אמת לאמיתה: "גם בחלום הכי מוזר לא האמנתי שאפשר להסית אותי נגדי".
"ונוס בתמוז" – אביב גדג'. שיר אהבה חמוץ-מריר, שמתעתע במאזין במתח שבין המלים והלחן שלו. הכישרון של גדג' לטוות משפטים מוזיקליים ארוכים ומסולסלים מגיע כאן לשיאו.
"שיר ילדות" – טליה אליאב. הכי נועזת, הכי חדשנית, הכי מרתקת. אין אף רצועה חלשה ב"6:28", אלבום שהוא קולאז' עתיר-דמיון של צלילי עוגב אלקטרוני, כוראלים של באך, מקצבים ומסעות, שאליאב "חותכת וקורעת" מן החלומות שלה.
"הרי קסטיליה" – נקמת הטרקטור (למלים של משה אבן עזרא). המקצב המהפנט מוכיח חשד ישן, שאבי בללי הוא בעצם שאמאן אפריקאי שמטיל בנו כשפים. השיר נשמע כשיר מרדף, אדם סביב זנבו.
"כל האורות"– שני קדר. "מתפרקי-הי-הימ-הי-הים". הדיכאון כמו זרם אטי וסמיך של דבש ניגר.
"שיר לים התיכון" – אליוט (למלים של אסתר ראב). הפתיחה כמו סרט אפל, סקסופון מעושן, ומתוכו בוקע הקול ויורד, מטפס ומידרדר. זהו שיר מופלא על גילגול – מאשה לתחושה, מתחושה למים, ממים לצמח, מצמח ל"כוכב שכבה, ודפקו עודנו חי".
"צלקת" – לונא אבו נסאר. שתי דקות לתוך השיר והמקצב האסימטרי, 5/4, מתחלף במקצב שלם ועגול, 6/8, ובדיוק אז נאמרות המלים "צלקת שלי", ובהמשך, "הירגעי", וכבר לא ברור למי הכוונה; הדוברת והצלקת הותכו לאחת.
"נקודת ארכימדס" – רננה נאמן. אין כמו נבל להוביל אותך אל תוך חלום, וכמו בחלום, הזהויות מתחלפות: "חתולה עברה אני החתולה". העיבוד המדויק והמינימלי הזה, עם היבבה הלד-זפלינית ברקע, נוגע בשלמות.
הכותרת הזאת היא תיאור מדויק של אחד הנימוקים ההזויים – רק אחד מהם – שסיפקה ועדת המשנה לתכנון ורישוי של המנהל האזרחי לדחיית תכנית המתאר לכפר הפלסטיני שסכנת ההרס והגירוש מרחפת מעליו זו הפעם הרביעית ב-30 השנים האחרונות. החלטת הוועדה פורסמה לפני שלושה שבועות, ב-24 באוקטובר, ובצידה החלטה של ועדת המשנה לפיקוח להוציא צווי הריסה סופיים נגד כל מבני הכפר (בכפוף לארכה של 60 יום לפנייה לערכאות). עד כה היא לא זכתה לאף איזכור בתקשורת.
בח'ירבת סוסיא חיים כ-300 איש, ב-40 משפחות הפזורות על נחלותיהן החקלאיות (בהמשך נבין מדוע אין ריכוז קהילתי לכפר). הם מתגוררים בחושות ובמערות בדלות קיצונית, ללא כל תשתיות חשמל או מים, ולמרבית אדמותיהם הפרטיות נמנעת מהם הגישה בידי השלטונות או המתנחלים שבסביבה. מצבם הקשה של הפלסטינים האלה נגע כנראה לליבם של פקידי המנהל האזרחי; כל כך נגע, עד שהחליטו אלה לפסול את תכנית המתאר שהתושבים עצמם הגישו בנימוק שהיא רק תנציח את מצוקתם. הכי טוב בשבילכם (לא בשבילנו, מה פתאום בשבילנו) שתלכו למקום אחר, אומר המינהל לתושבים. באמת. תחשבו קצת על עצמכם.
ובלשון הרשות המצוחצחת:
"אין בתכנית זו כל תקווה לקדם את האכלוסיה מעבר לעוני ולבערות בהם נציגיהם שומרים אותם… ככל שהעיר מהווה מפגש של אוכלוסיות מגוונות היא מהווה מקור להעשרה תרבותית, כלכלית וחינוכית. בצד השני של הסקאלה, ככל שהמגורים הכפריים מקוטעים, מפוזרים, הם בנויים על שיוך שבטי ומשפחתי שסוגר על האזרח, על היחיד, ואינו נותן לו כלים לקידום חברתי משלו לפיתוח יכולות להזדמנות פרנסה, להעצמה תרבותית או חינוכית…
"המבנה העירוני מפגיש אנשים, מקרב אותם, מכפיל הזדמנויות, מעשיר את האופקים של כל אחד ואחד בתוך משפחתו ובתוך שבטו וגם בתוך החברה הרחבה. על כן מבחינתנו התכנית הנוכחית מהווה עוד ניסיון למנוע מאוכלוסיה דלה וקשת יום את האפשרות להתקדם, את האפשרות לבחור בין פרנסה חלקית או מקורות אחרים, מונעת מהאשה הפלסטינית לצאת ממעגל העוני, מונעת ממנה הזדמנויות לחינוך ולעבודה. כנ"ל תכנית כזו מונעת מהילד הפלסטיני לראות את כל האפשרויות העומדות בפני כל אדם אחר בזה שהיא גוזרת את גורלו לחיים בתוך כפר קטן, מנוון, שאין לו את הכלים להתפתחות."
הציניות בנימוקי הדחייה האלה מסמרת שיער ממש, ואחרי שנפרוש כאן את כל תולדות ההתעמרות של הריבון הכובש השח כך בדאגה אבהית אל הילידים הנבערים מדעת, אולי נתחיל להרגיש שמץ מן הזעזוע שהדברים עוררו בתושבי ח'ירבת סוסיא עצמם. כבר כעת ניתן לקבוע ששיא החוצפה הקודם נשבר: אם הטרנספר של תושבי המערות בשטח אש 918 נומק באופן אגואיסטי טהור – חיסכון תקציבי לצה"ל – נימוקי הטרנספר של ח'ירבת סוסיא הם סאלטה הפוכה לאחור, מפגן מדהים של אלטרואיזם: העשרת אופקים, חילוץ ממעגל העוני, קידום האישה והילד, ואולי גם בהמשך, מי יודע, ייסוד מצעד גאווה בח'ירבת סוסיא ובחירת טרנסקסואל לראשות המועצה. הכל תלוי במידה שבה יעזרו הילידים לריבון לעזור להם להיחלץ ממדמנת הפרימטיביות שלהם. מי אמר שהכיבוש לא נעשה יותר ויותר נאור?
ח'ירבת סוסיא, הממוקמת ממערבית לשטח אש 918, תקועה כמו קוץ בישבנה של חגורת המאחזים חוות-מעון-מצפה-אביגיל-מצפה-יאיר, משבשת את הרצף היהודי לאורך כביש 317 של התנחלויות מעון-כרמל-סוסיא-בית יתיר, והחשוב מכל – סותרת בעצם קיומה את תכנית-העל לטיהור כל מרחב בקעת-ערד ועד דרום הר חברון מבדואים ופלסטינים; על התכנית הזאת כבר כתבתי כאן. לטובת חיסכון בצה"ל או לטובת האישה הפלסטינית – המעטפת הרטורית של הכובש חלולה לחלוטין, ומאחוריה תמיד ניצב המגף שבועט החוצה. ובכל זאת, ההידרשות לנימוקים כאלה, המחשבה על אוסף פקידים שאשכרה יושבים במשרדי המינהל האזרחי ומנסחים אבסורדים כאלה, מעלות מחשבות נוגות על עומק ההשחתה הנפשית שהמיטה השליטה בפלסטינים על עם האדונים. בחלוף חמישה עשורים אלה עדיין לא השלימו עם עובדת קיומם של הילידים בארץ, אבל הם יודעים היטב עד כמה מגונה ומשוקצת אי-השלמתם זו בעולם של ימינו, ומכאן המאמץ ההירואי-גרוטסקי להסוות אותה בנימוקים "קבילים".
עוד נחזור לטקסט הביזארי של ועדת התכנון בסוף הפוסט; הוא מלא תופינים להתפקע. אבל כבר עכשיו כדאי להחזיר את הדיון התלוש הזה במעמד האשה הפלסטינית ובאפשרויות הפרנסה שלה אל קרקע המציאות של סוסיא. ואולי נתחיל בתזכורת לחברי אותה ועדת תיכנון בדבר ההבדלים פעוטים בין שתי הסוסיאות – הפלסטינית המקורית והיהודית שקמה לרשת אותה.
ח'ירבת סוסיא מול התנחלות סוסיא
הכפר ח'ירבת סוסיא התקיים ברציפות מזה כ-180 שנה בדרום הר חברון. ב-1982 קבעה פליאה אלבק, מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה ומי שהכשירה את הקמתן של יותר מ-100 התנחלויות על "אדמות מדינה" שנגזלו מפלסטינים, שח'ירבת סוסיא דווקא יושבת על קרקע פלסטינית פרטית. כן, אפילו פליאה אלבק לא פיקפקה בכך. אבל מרגע שהוקמה בסמוך לכפר הפלסטיני התנחלות סוסיא, בשנת 1983, היה זה רק עניין של זמן עד שתהליך הנישול יחל.
בסוסיא נקט השלטון הישראלי במסלול נישול ייחודי: אדמות הכפר הוכרזו "אתר ארכיאולוגי" והופקעו מתושביו. זה קרה ב-1986, הצבא גירש את תושבי הכפר, כי עתיקות זה עתיקות ומאחורי כל ארכיאולוג ישראלי בשטחים מבצבץ קנה של רובה. אומנם כבר בשנות ה-70' של המאה הקודמת נערכו חפירות במקום שחשפו בית כנסת יהודי עתיק, ואז איש לא חשב לגרש את הפלסטינים מביתם; בימים התמימים ההם רווחה ההנחה המגוחכת שדין תושבי סוסיא כדין תושבי באר שבע או מודיעין, ושחפירה ארכיאולוגית איננה מצדיקה עקירה וגירוש של אדם מביתו.
כל זה השתנה, כאמור, זמן קצר לאחר הקמת ההתנחלות סוסיא – מוקד של בריונות פורעת חוק, שיתואר בהמשך – מה שמוכיח שלארכיאולוגיה לא היה דבר וחצי דבר עם גירוש הפלסטינים; ממש כמו בסילואן, הארכיאולוגיה בסך הכל שימשה עלה תאנה לתאוות הנישול וההתפשטות הישראלית. בריוני סוסיא – פורעי חוק בשליחות החוק – רכבו כל הזמן על גבה הנוח להפליא של רשות העתיקות. אני רק מקווה שהארכיאולוגים הנכבדים ד"ר זאב ייבין (ז"ל), ד"ר יובל ברוך, ד"ר אברהם נגב ויהודה גוברין ישנו טוב בלילה, עם שוך הלמות המכושים באתר החפירות בסוסיא, ביודעם שהגילויים המדעיים המסעירים שייזקפו לזכותם נקנו במחיר עקירתם של מאות אנשים מאדמתם.
[הפטנט הזה של גירוש מטעמים ארכיאולוגיים, אגב, תופס תאוצה: היישוב הבא על הכוונת הוא זנוטה, כפר רועים במערות דרום הר חברון].
אם טרם צפיתם בסרטם המעולה של דני רוזנברג ויואב גרוס על תושב ח'ירבת סוסיא שמשלם כרטיס כניסה לאתר הארכיאולוגי כדי לבקר בביתו לשעבר ואז שוב מגורש החוצה – עשו זאת כעת.
אתר "סוסיא העתיקה" הוכרז כאתר מורשת לאומית וממשלת ישראל השקיעה בו לא פחות מ-7 מיליון שקל. בזמן שתושבי סוסיא אינם עסוקים בהפעלת החזיון האורקולי ובשחזור כדרות קדומה, ואינם מארחים אמנים ידועי-שם שרק "מבקשים לקרב לבבות" (ולבבות צריכים חניונים, וחניונים צריכים להפקיע עוד קרקע פלסטינית), הם מפעילים במרץ את אחת המכבסות היעילות ביותר של זוהמת הכיבוש: חקלאות אורגנית. העובדה שהתפארת הזאת נטועה על כ-700 דונמים שנגזלו מתושבי ח'ירבת סוסיא מוצנעת יפה בפרסומים. העובדה ש"יקבי כרמל" מתפרנסים מכרם נבות שבסוסיא גם היא מוסתרת היטב, ונחשפה רק לאחר מעקב בלשי של ממש.
אה, ועוד גילוי מהעת האחרונה, מאת מבקר המדינה: כמו 100 אלף מתנחלים אחרים ב-75% מההתנחלויות, מתנחלי סוסיא אינם משלמים דמי חכירה למנהל מקרקעי ישראל; עבירה על החוק, שרק מעבר לקו הירוק אפשר לצאת ממנה ללא קנסות ומאסר.
ילדים, ציבעו את "עיזי" בצבעים עליזים, היפכו אותה לרעולת-פנים וציירו אלה ביד שלה, שתיראה "אחת משלנו".
גאוות היישוב על מחלבת "חלב הארץ" שמספקת מוצרי חלב עיזים לכל מרכולי הטבע המפונפנים של צפון תל-אביב. בהקשר הזה מרתק לראות כיצד מחלחל שיתוף הפעולה עם הכיבוש לכל אגפי המשק הישראלי. בוודאי תתעניינו לדעת כיצד חברת Talking Brands, בבעלות פדי מרגי, מיתגה את היוגורט של סוסיא תחת הלוגו של "עיזי": "עז חביבה, נעימה וקצת חושנית ועדיין נראית (עצרו נשימתכם!, ע.ל.) 'אחת משלנו'".
ומי סיפק למחלבה את מכון החליבה לעיזים המשוכלל והגדול בישראל? מפעל בשם צח"מ אפיקים, שפועל באפיקים ובנצר סרני. שלא ייגרע חלילה חלקם של הקיבוצים בחגיגה.
בבחירות האחרונות לכנסת, אגב, גרף גוש יש עתיד-העבודה-מרצ 81% מקולות המצביעים באפיקים, ו"הבית היהודי", המפלגה שמשקפת נאמנה את אידאולוגיית סוסיא, קיבלה 3% בלבד מן הקולות. בנצר סרני קיבל "הבית היהודי" אחוז בודד. אז אחת מן השתיים: או שבצירוף מקרים מופלא מצביעי הימין הקיצוני הספורים שבקיבוצים מתרכזים כולם במפעלים שמפרנסים ותורמים לשגשוג כלכלת ההתנחלויות; או שבמוחם של מצביעי המרכז-שמאל, המסה הגדולה בקיבוצים, יש נתק תודעתי גמור בין מה שהידיים עושות לבין מה שהפה מדבר. תחליטו לבד.
הפרטים הקטנים האלה מלמדים יותר מכל כמה חלול "הרצון לשלום" שמבטאים מרבית הישראלים (ולא רק בקיבוצים) בסקרים, בשיחות יום שישי וגם בהצבעה בקלפי. ואם הם נכונים לאזרח, ודאי וודאי שהם נכונים לשלטון (על כן כל לא רק דיפלומטיית השלום השוצפת של קרי-לבני-עריקאת, אלא גם העיסוק הציבורי בה, הוא זריית חול בעיניים).
הסטוריית האלימות של התנחלות סוסיא
התמונה הזאת עשתה הרבה רעש בתקשורת, בארץ ובעולם, כשצילמה אותה תושבת ח'ירבת סוסיא ביוני 2008:
ארבעה "עבריינים לא נודעים" יוצאים למלאכת יומם.
הבריונים האלה – תמיד רעולי פנים, כי בכל זאת, מדובר במוגי-לב – פצעו קשה את תמאם א-נוואג'עה, בת 58, ופצעו בינוני את בעלה בן ה-60 ובנם בן ה-32. תיעוד מצולם ועדויות ראיה היו למכביר, המשטרה אפילו עצרה חשודים, אבל בואו לא ניסחף: התיק נסגר לאחר שנה מסיבת "עבריין לא נודע", השיטה שבה נקבר אחד מכל שני תיקי חקירה על אלימות מתנחלים נגד פלסטינים (רק 8.5% מכלל התיקים מסתיימים בכתב אישום).
אין זאת אלא שנערי האלות מסוסיא פעלו בעצה אחת עם ועדת המשנה לתכנון ורישוי של המנהל האזרחי, זו שהביעה דאגה מכך שהחיים בח'ירבת סוסיא "מונעים מהאישה הפלסטינית לצאת ממעגל העוני ולהתקדם בחינוך ועבודה". המכות שספגה תמאם נועדו רק לזרז את יציאתה ממעגל העוני והבורות.
לא תמיד מסתפקים בריוני סוסיא בהסתרת פניהם. לפעמים הם גם מתגנבים בלילה ומכים אנשים בשנתם, במקלות וסכינים, שורפים אוהלי מגורים, לפעמים חותכים צמיגי משאיות של משפחות העוסקות במסיק זיתים, לפעמים מכים פעילי שמאל, ולפעמים מרוב להיטות אינם מבחינים שמי שהם מכים הם למעשה שוטרים בתחפושת.
עם כל הפציעות האלה, תושבי סוסיא נזקקים להרבה טיפולים רפואיים. זו כנראה הסיבה – דאגה כנה לשלומם – שוועדת המשנה לתכנון ורישוי של המנהל האזרחי קבעה ש"לא עיריית יטא ולא הרשות הפלסטינית מסוגלים להתמודד עם פיזור בלתי אפשרי של כפרים קטנים לכל עבר, לא מבחינת שירותי הבריאות, רווחה, דת, בריאות". רק על מתנחלי סוסיא האומללים לא חשבה הוועדה: במי יכלו אלה את זעמם משעה שיטוהר השטח מערבים?
נחזור להתחלה. במשך 4 שנים, אחרי "הגירוש הארכיאולוגי" מאדמתם, התגוררו תושבי ח'ירבת סוסיא בסמוך להתנחלות היהודית עד שזו קצה בשכניה הפלסטינים. ב-1990 הועברו כל תושבי הכפר במשאיות לצומת זיף, 15 ק"מ צפונית לסוסיא. הם חזרו לחלקותיהם החקלאיות, כל משפחה בנפרד, והתמקמו בחושות ובמערות. כך למעשה התפרקו החיים המשותפים של היישוב, אף כי המשפחות עדיין מקיימות קשרים הדוקים זו עם זו.
במהלך שנות ה-90' השתלטו מתנחלי סוסיא והמאחזים שהוקמו באזור על 3,000 דונם מאדמות הכפר, שכיום נמנעת מתושביו הגישה אליהן. שני פלסטינים נרצחו בידי מתנחלים באזור: מחמוד מוחמד אל-נוואג’עה נהרג בידי מתנחל כשרעה צאן באדמתו ב-1991, ומוסא אבו סבחא נורה בראשו, בעודו כפות ושרוע על הקרקע, בידי יורם שקולניק ב-1993. ב-2001 נרצח באזור המתנחל יאיר הר-סיני בידי תושב יטא, אירוע ששימש אמתלה לגירוש השלישי של תושבי ח'ירבת סוסיא, שנחת ללא כל התראה, ובמהלכו הרס הצבא מערות מגורים ואטם בורות מים. עתירת התושבים לבג"ץ הביאה לעצירת ההרס אך לא לעצירת ההתנכלויות השגרתיות של המתנחלים, בחסות הצבא שנתן להם יד חופשית.
בשל אטימתם של כ-30 בורות המים בשטחי היישוב, נאלצים התושבים לקנות מיכליות מים ביטא במחירים מופקעים. חלקות אדמה שהפלסטינים מתקשים להגיע אליהן מאימת המתנחלים הופכות אחרי 3 שנים ל"קרקע נטושה", על פי הפרשנות הישראלית לחוקי הקרקעות העות'ומאניים, ונהיות זמינות כ"אדמות מדינה" להתנחלויות.
במשך עשור שלם ניסו תושבי הכפר לקבל היתרי בנייה, אך לשווא. נזכיר רק שדרום הר חברון מוגדר בתכנית המתאר המנדטורית, מלפני 70 שנה (!), כשטח חקלאי שהבנייה אסורה בו כמעט לחלוטין. בהיעדר תכניות מתאר עדכניות, הפלסטינים באזור עדיין כפופים לאיסורים דרקוניים שהופכים כל אוהל, בור מים או גדר צאן ל"מבנה" בר-הריסה. תשאלו: אז איך זה שהמתנחלים שחיים באותו מרחב אינם כפופים לתכנית המתאר המנדטורית? נו, שאלה חסרת-טקט. לא שואלים דברים כאלה.
דרום הר חברון – לחצו להגדלה.
רק לפני שנה, בעקבות עתירה של "שומרי משפט – רבנים למען זכויות אדם" משנת 2010 לאפשר לתושבים גישה לאדמותיהם, ויתר המנהל האזרחי ברוב טובו על 12% מהאדמות שנגזלו (437 דונם) ופינה מתנחלים משתי חלקות פרטיות. זה כבר היה יותר מדי לנאמני ארץ ישראל. עמותת "רגבים", שעצם הרעיון של בעלות ערבית על קרקע בארץ ישראל הוא חילול קודש עבורה, הגישה בפברואר 2012 עתירה לבג"ץ בדרישה לפנות את ח'ירבת סוסיא. הכפר תואר בעתירה כ"מאחז בלתי חוקי" (דין ח'ירבת סוסיא כדין עמונה, גילגלו עיניים בימין), שתושביו "פלשו" לאדמתו (שקר גס, הם בעלי הקרקע).
על האופן שבו הפכה "רגבים" אידאולוגיה לאומנית וגזענית במפורש לאקטיביזם משפטי אפשר לקרוא במאמר המצויין הזה. וראה זה פלא: עוד טרם התקבלה החלטה בנושא (בג"ץ רק הוציא צו ביניים שאסר על תושבי ח'ירבת סוסיא להוסיף מבנים חדשים), הוציא המנהל האזרחי צווי הריסה ל-52 מבנים בכפר, בהם מרפאה, גן ילדים וגנרטור סולארי, ספק החשמל היחידי בכפר. סמיכות הזמנים הזאת מעלה חשד יותר מסביר ש"רגבים" פועלת למעשה כשלוחת Gongo של השלטון הישראלי; קטליזטור שיכול להתניע מהלכים משפטיים במסווה של "ביקורת ציבורית" בעודו מקדם אג'נדה שלטונית מובהקת. מנהל הפעילות של העמותה, בצלאל סמוטריץ', מחזק את החשד: "בדרגי השטח ובהרבה מאוד מחלקות במשרד הפנים, במנהל מקרקעי ישראל, במשרד המשפטים ועוד, מזהים ב'רגבים' גורם חיובי שבא לעזור להם, ולחשק אותם מול הלחץ שהם סופגים משמאל. רובם אנשים טובים, ציוניים ואידאליסטים". לא מיותר לציין שמנכ"ל "רגבים", הרב יהודה אליהו, מתגורר במאחז הבלתי מורשה חרשה, שהמדינה מנסה להכשיר בניגוד לעמדת בג"ץ, ובמקביל מקבל משכורת כעובד ציבור מן המועצה האזורית בנימין כ"עוזר ראש מועצה" (תודה לדרור אטקס על המידע).
בדומה למתרחש בנגב ובבקעה, גם כאן הרשות השופטת פועלת בעצימת עין בזויה כלפי התנהלות השלטונות: ידוע היטב שפלוגות הבולדוזרים הישראליות מנצלות כל הפוגה בדיון המשפטי להרוס עוד ועוד ובכך לשנות מן היסוד את התשתית העובדתית שעליה נסמכים צווי הביניים של בג"ץ. בג"ץ יודע ולא מונע. ביוני האחרון שוב חולקו צווי הפסקת עבודה ל-40 אוהלים, חממות ובור מים בכפר. למותר לציין שח'ירבת סוסיא מוקפת במאחזים יהודיים לא חוקיים – חוות מעון, מצפה אביגיל ומצפה יאיר, שאף מבנה בהם לא הוקם במסגרת תכנית מתאר קיימת.
במשך כל השנים התחננו תושבי ח'ירבת סוסיא להסדרת יישובם באמצעות תכנית מתאר. הבקשות לא נענו מסיבה עקרונית: המנהל האזרחי אינו מכין תכנית מתאר כמעט לאף יישוב פלסטיני בשטח C (כ-60% משטח הגדה המערבית), והמעט שמאושר אוסר כל התרחבות, שכן ישראל חותרת לדילול שיטתי של האוכלוסיה הפלסטינית בשטח C. בדצמבר 2012 הגישו התושבים, באמצעות "שומרי משפט", תכנית מתאר שהכינו בעצמם. במאי השנה דנה ועדת המשנה לתכנון ורישוי של המנהל האזרחי בתכנית ובאוקטובר היא נדחתה בשלל נימוקים מדהימים, שרק דגימה קטנה מהם הובאה בתחילת הפוסט. נעבור אם כן לטקסט הביזארי הזה.
נימוקי ועדת התכנון והרישוי נגד תכנית המתאר לח'ירבת סוסיא
[אני מודה לעו"ד קמר מישרקי-אסעד על המידע והמסמכים המלאים בנוגע להליכי התכנון בח'ירבת סוסיא].
תכנית המתאר שהגישו התושבים הציגה מספר חלופות. אחת מן החלופות התבססה על המצב הקיים ללא שינוי, שבו פזורה אוכלוסיית הכפר בשישה מוקדים שונים. חלופה אחרת ריכזה אותם בשלושה מוקדים, חלופה נוספת בשני מוקדים וחלופה אחת אף ריכזה את כל התושבים במוקד אחד. בכל החלופות השטחים שהוקצו ליישוב נמצאים בבעלותם העכשווית של התושבים ומבוססים על החלקות החקלאיות שבעיבודם. חשוב לזכור את הדברים האלה, ובפרט את העובדה שתכנית המתאר כן מציעה אפשרות לריכוז כל אוכלוסיית הכפר במקום אחד. תשובתה של ועדת התכנון, כפי שנראה מיד, מתעלמת מכך לחלוטין.
נימוק ראשון: "שיקול ראשוני הוא מהי אוכלוסית הסף הכמותית שיכולה לשאת שירותים מוניציפליים ושיכולה לספק לעצמה את המענה בתחום החינוך, הבריאות והרווחה. נדמה כי מספר בתי האב במקרה זה אינו מצדיק את התכנית."
תשובה: זהו איננו קריטריון תכנוני אלא גזעני, שכן באורח פלא הוא אינו חל על התנחלויות ומאחזים של יהודים באותו מרחב גיאוגרפי. בח'ירבת סוסיא יש כ-40 משפחות ו-300 נפש. במאחז מצפה יאיר הסמוך יש 8 משפחות בלבד, במצפה אביגיל הסמוך ישנן 20 משפחות. ברחבי הגדה המערבית פזורות עשרות התנחלויות זעירות, כדוגמת חמדת (174 תושבים), חרמש (180), מבוא דותן (272), מגדלים (138), משכיות (72), נירן (58), גבעת הראל (13 משפחות), ועוד ועוד. כשהמדינה רוצה, גם קרוואן וחצי יכולים לספק לעצמם את כל צרכיהם.
נימוק שני: "לא עיריית יטא ולא הרשות הפלסטינית מסוגלים להתמודד עם פיזור בלתי אפשרי של כפרים קטנים לכל עבר, לא מבחינת שירותי הבריאות, רווחה, דת, בריאות".
תשובה: יפה מצידה של הוועדה שהיא שוקלת את שיקוליה של הרשות הפלסטינית מבלי שיושב בה אף נציג של הרשות. זה המקום לציין שבוועדה גם לא יושב אף נציג של ח'ירבת סוסיא, בניגוד לנציגות המקובלת בתכנון יישובים יהודיים. בכל זאת, ערבים. ובכלל, ועדה יקרה, זוכרים למה היישוב מפוזר "לכל עבר"? אולי בגלל שאתם בעצמכם – כלומר, המינהל האזרחי – הרס ופירק אותו ב-1990 ולא הותיר למשפחות ברירה אלא לחזור בנפרד לחלקותיהן? ולבסוף, הוועדה מתעלמת באלגנטיות מכך שתכנית המתאר המוצעת כן מציגה חלופות של ריכוז האוכלוסיה כולה במוקד אחד. את ההתנגדות הזאת צריך בעצם לשכתב: "לא מדינת ישראל ולא המינהל האזרחי מסוגלים, סליחה רוצים, להתמודד עם כפרים ערביים בשטח C, נקודה".
נימוק שלישי: "תשתיות – באיזו מידה הקהילות והמשפחות יכולות לצאת בהוצאת הקמת תשתיות בנושא חשמל, מים, ביוב, דרכים, פינוי פסולת. וגם כאן התשובה לצערנו היא שרק מבנה עירוני מרוכז, יעיל, מתוכנן, מחושב, יכול להתקרב למענה ולו חלקי של הצרכים האלה".
תשובה: אפשר היה לגלות האם ובאיזו מידה המשפחות והקהילות מצליחות לארגן לעצמן תשתיות חשמל, מים וביוב אילו המינהל האזרחי עצמו לא היה טורח, בקפדנות סאדיסטית של ממש, ולאורך שנים ארוכות, להחריב ולהרוס כל רמז לפיתוח תשתיות כאלה; אילולא היה אוטם עשרות בורות מים, מוציא צווי הריסה למתקני אנרגיה סולאריים ולטורבינות רוח, ולא מתיר לתושבים לבצע אף פעולה שיש בה כדי לחלץ את עצמם מאותה דלות חומרית שעכשיו כל כך מזעזעת אותו. קודם דואגים לנוון את הילידים ואחר כך גוערים בהם שהם לא חפצים להשתנות.
נימוק רביעי: "התכנית הנוכחית מהווה עוד ניסיון למנוע מאוכלוסיה דלה וקשת יום את האפשרות להתקדם, את האפשרות לבחור בין פרנסה חלקית או מקורות אחרים".
תשובה: המילה שמטריפה אותי כאן היא "עוד". כלומר, בנוסף לניסיונות העבר למנוע מן האוכלוסיה הדלה וקשת היום את האפשרות להתקדם. חברי הוועדה ודאי רואים עצמם כחומה בצורה שעומדת בפרץ כנגד כל הניסיונות הנלוזים של תושבי ח'ירבת סוסיא ונציגיהם, שוב ושוב, לחבל באינטרסים של עצמם. לא, לא ניתן לכם את התענוג הזה. את העזרה שלנו תקבלו ישר לתוך הקיבה, כמו אווזים בפיטום.
נימוק חמישי: "אין בתכנית זו כל תקווה לקדם את האוכלוסיה מעבר לעוני ולבערות בהם נציגיהם שומרים אותם."
תשובה: כאן מנסה הוועדה לתקוע טריז בין התושבים לבין נציגיהם ("שומרי משפט"). מפליא שהוועדה רואה עצמה כשירה לקבוע לא רק מה טוב לתושבים אלא גם מה הם חושבים שטוב להם, ולמצוא שיש פער בין מה שהם רוצים לבין מה שנציגיהם מתכננים עבורם – וכל זאת מבלי שניתן פתחון פה מינימלי לנשואי הדיון – תושבי ח'ירבת סוסיא. אלה שקופים לחלוטין, למרות ש"טובתם" נישאת בכל פה בחגיגיות. לו היו טורחים חברי הוועדה להקשיב לתושבים עצמם, היו שומעים קול ברור ואחיד: החקלאות בדרום הר חברון היא עולמם מדורי דורות, שם ביתם ושם הם רוצים לחיות. אין הם רואים לעצמם כל אפשרות להתפרנס ולחיות חיים מכובדים כמובטלים בשולי העיירה יטא (לא כרך אורבני מסעיר בהזדמנויותיו, כתיאור הוועדה, אלא עיירה מוכת עוני ואבטלה), והם שבים ושואלים מדוע קהילות מתנחלים קטנות שקמו סביבם ב-20 השנים האחרונות כן יכולות להתקיים באופן עצמאי על בסיס חקלאי ורק הם, שעשו כך מזה 180 שנה, אינם יכולים.
וההמלצה לסיום: "יש להעדיף תכנון צמוד דופן במרקם עירוני, תוך שמירה על שטחים חקלאיים ומניעת פרבור יתר… מוסדות התיכנון המחוזיים, ובכללם ועדה זאת, מחוייבים לבחון שיקולים אזוריים ולא רק מקומיים וספציפיים. פיתוח מרחב העיר יטא מחייב התפתחות שלבית והדרגתית, אשר נגזרת מליבת העיר, ולא משלוחות מרוחקות באדמות החקלאיות הפזורות מסביב לעיר… הוועדה ממליצה לדרי המקבץ לא לזנוח את האפיק התכנוני וליזום תכנון חלופי… על תכנון זה לחול על מיקום קרוב יותר ליטא, כאשר לשם כך ניתן לשקול, מול הגורמים הרלבנטיים במנהל האזרחי, את כלל האפשרויות הרלבנטיות מבחינה תכנונית לרבות עשיית שימוש באדמות מדינה מתאימות במרחב".
תשובה: מן הדברים מתקבל הרושם שבין ח'ירבת סוסיא ליטא משתרעים מרחבים עצומים של כאוס תכנוני. בפועל מרוחק גבולו הצפוני של הכפר מתחום השיפוט של יטא 3 ק"מ בלבד. אבל הנה פיסת מידע קריטית שהחלטת הוועדה מסתירה: ח'ירבת סוסיא ניצבת על גבולו של שטח C. הזזתה לכיוון יטא, ולו באופן מינימלי, תעביר אותה בהכרח לשטחי A ו-B, שבהם סמכויות התיכנון והקצאת הקרקעות מסורות לרשות הפלסטינית. במלים פשוטות: המינהל האזרחי ממליץ לתושבי ח'ירבת סוסיא להסתלק משטח C. הניסוח האדיב לא יכול להסוות את גסות ההצעה. שתי ציפורים כאן: גם נסלק ערבים משטח שההתנחלויות היהודיות לוטשות אליו עין, וגם ניפטר מן החובה, ולו הפורמלית, להתעסק עם תכניות מתאר לפלסטינים. את המשפט הראשון בהמלצה יש לקרוא כך: " יש להעדיף (אנחנו נעדיף בשבילכם) תכנון צמוד דופן במרקם עירוני, תוך שמירה על שטחים חקלאיים (עבור יהודים) ומניעת פרבור יתר (של ערבים)". שיא הציניות מסתתר במלים האחרונות: "… לרבות עשיית שימוש באדמות מדינה מתאימות במרחב". מי יעשה שימוש? לא המינהל, כי האדמות המדוברות שאליהן נבעטים התושבים מצויות בשטחי A ו-B. צ'ק בלי כיסוי לפנינו, שנועד לטשטש את האמירה הסופית של הוועדה: אנחנו לא סופרים אותכם ואתם לא באחריותנו, נה נה-נה נה נה.
סיכום היסטורי-ביורוקרטי: קודם כל חונקים את היישוב, לאט לאט ובמשך שנים: אפס היתרי בנייה, צווי הריסה, חיסול כל ניסיון לפתח תשתיות, מניעת פרנסה; בכל אותו זמן נמנעים מלקיים את חובתו הבסיסית של השלטון כלפי האזרח וגם כלפי הנתין במשטר כיבוש: הכנת תכניות מתאר; לבסוף מאפשרים "בנדיבות" לתושבים להכין, על חשבונם, תכנית מתאר ליישוב; ואז פוסלים את התכנית על הסף, באבחה קצרה ואכזרית, ומסתבר מה שנחשד כל הזמן: עצם זיקתם של התושבים לטריטוריה אינה מתקבלת על דעת השליט. כולנו "רגבים".
זאת לא הפעם הראשונה: כך קרה בעיסאוויה וכך קרה באום אלחיראן, שסיפורו הובא כאן בהרחבה לפני שנה. התחזיות הקודרות מן הפוסט ההוא התממשו במלואן, לצערי: היישוב היהודי חירן קיבל את חותמת הממשלה השבוע, ולשם כך ייהרס אום אלחירן הבדואי. אני ממליץ לחזור אל הפוסט ההוא רק כדי להיזכר שוב בנשף המסיכות הביורוקרטי שלתוכו גררו הרשויות את עצמן ואת התושבים, שעה שהתוצאה הסופית היתה כתובה על הקיר מההתחלה. זוכרים את נשיאת הרכב הערר שממש התקשתה להאמין שהיישוב המוצע יקלוט יהודים בלבד? "אם יוכח שאכן יוקם במקום יישוב יהודי הדבר מהווה מבחינתה בעיה רצינית", כך היא אמרה.
נו, אז עכשיו היא בבעיה רצינית.
סיכום
ח'ירבת סוסיא עומדת בפני הריסה וגירוש שוב, בפעם הרביעית. הפעם הזאת נבדלת מן הקודמות בכך שלא ברור שיהיה לעקורים לאן לחזור. החלטתה של ועדת המשנה לתכנון ורישוי של המנהל האזרחי לדחות את תכנית המתאר שהכינו התושבים היא מעשה טלאים מופרך, שהשקר זועק מכל סדקיו. היא נותחה כאן לעומק כדי להציג במערומיה את מסכת השקרים הבזויה שלועסת עבורנו מדינת ישראל שוב ושוב ביחס ליישובים הערביים: שקר "הבנייה הלא חוקית", שקר ה"אי-תכנון", שקר ה"נחשלות מרצון", ומעל כולם, שקר "הרצון הטוב של המדינה". כל כך הרבה ישראלים ניזונים מן השקרים האלה (הציצו כאן לראות מה קורה כשמעמתים אותם עם העובדות) שכמעט לא נותר זכר למציאות האמיתית בדיווחים התקשורתיים על הנושא. בשאלות המפתח שנוגעות ליחסים בין השלטון, הערבים והאדמה – רוב הישראלים היהודים חיים בעולם בדוי לחלוטין.
שואלים אותי כל הזמן למה לטרוח להציג את האמת כשהיא ממילא לא משנה לאף אחד. זאת שאלה חסרת יסוד, כי כל עוד הרוב אינו נחשף לאמת, אין לנו מושג אם היא משנה לו או לא. פה ושם כשהיא מציצה מתחת לברזנט הצבאי של חיינו, מסתבר שהיא בכל זאת משנה משהו למישהו. מכל מקום, לא מוכרת לי דרך להתניע שינוי פוליטי שאיננה מתחילה בתיקון יסודי של תמונת המציאות. והאמת על סוסיא ועל שאר היישובים בדרום הר חברון, על בקעת הירדן ועל הכפרים הלא מוכרים בנגב, היא אותה אמת תמיד: יהודים מבצעים טרנספר בערבים. זה לא ב"שוליים" וזה לא "קטע של הימין"; זאת פרקטיקה שמהווה בשר מבשרו של המשטר הישראלי, והיא חורצת את גורלם של עשרות אלפי אנשים. אם כל מה שתיקחו מן הפוסט הזה הוא ציקצוק שפתיים מתחסד אל מול בריוני האלות של התנחלות סוסיא – לא הבנתם כלום ולא עשיתי כלום. אני ואתם הם האלות.
מבט מבפנים: תושבי ח'ירבת סוסיא מצלמים את עצמם. לחצו על התמונה.
ארגון "שומרי משפט", שמלווה מקרוב את תושבי ח'ירבת סוסיא באופן שוטף, יגיש עתירה לבג"ץ נגד החלטת המינהל האזרחי. דף המאבק בפייסבוק – כאן.
הוצאת "אינדיבוק" והעורך ארז שוויצר הניחו אתמול על מדף הספרים הדיגיטלי תשורה מרגשת לקורא העברי: תרגום מחודש לנובלת המופת של הרמן מלוויל, "בארטלבי הלבלר" (בידי דפנה לוי) ובצידו 13 מדרשים קצרים, מאת לאה איני, שמעון אדף, סיגל בן יאיר, ערן צלגוב, אודי שרבני, עינת יקיר, רון דהן, יהונתן דיין, חגי ליניק, עילי ראונר, עמיחי שלו, ארז שוויצר ואנוכי, הקטן באלפי מנשה.
את הממתק המריר והדיגיטלי הזה אפשר להוריד כאן, תמורת ח"י שקלים בלבד (וכאן תמצאו את התוכנה החינמית לקריאת ספרים דיגיטליים, אם אין לכם).
וזהו הטקסט שלי מן האסופה.
* * *
בשבי הרצון העיוור
"נראה לי שבעוד אני מדבר אליו, הירהר הוא בקפדנות בכל אחת מהצהרותי; הבין את המשמעות במלואה; לא היה מסוגל להכחיש את המסקנה המתבקשת; אולם בעת ובעונה אחת גבר עליו שיקול גדול יותר כלשהו והניעו להשיב כפי שהשיב" ("בארטלבי").
* * *
בבארטלבי באים לידי מיזוג פרדוקסלי שני הפכים: כוח רצון שאין מושלו והידלדלות מוחלטת של הרצון. עד למלים האחרונות בנובלה החידתית הזאת, הקורא אינו מסוגל להחליט: האם הכתבן הכחוש והחיוור בחר להימנע מכל פעולה או שמא התרוקן מן היכולת לבחור ולפעול? המבוכה שלנו נעוצה בקושי לפרש את התיבה החוזרת ונשנית, "אני מעדיף שלא", אבל לא רק בו. "בארטלבי" כנובלה, ולא כדמות, היא עיון נוקב בסכסוך התמידי שנטוש בין האדם ובין כוח הרצון שלו. הוא מזמין אותנו לחשוב מחדש על עצמנו ועל הזולת, על הבחירות שלנו, על הבחירות שלא לבחור, ובמיוחד על דרגת האוטונומיה, הממשית או המדומה, של אקט הבחירה.
* * *
לא יכולתי לפעול אחרת. כי צייתתי לצו חיצוני. כי צייתתי לצו פנימי. כי כך ציפו ממני כולם. כי כך חינכו אותי. כי מעולם לא דמיינתי את עצמי פועל אחרת. כי הדימיון שלי מוגבל. כי הגבילו אותו. כי נתתי להם להגביל אותו. כי מעולם לא דמיינתי שאני יכול לא לתת. כי הם לא נתנו לי לדמיין. כי לא שאלתי איפה הם נגמרים ואיפה אני מתחיל. כי היה אסור לשאול. כי לא ידעתי שחירות לוקחים ולא נותנים.
* * *
בארטלבי הכתבן הוא תמונת הראי של קפטן אחאב: מצד זה, הרצון המשותק, ומצד זה, הרצון משולח הרסן. אבל ההפכים נפגשים, באופן מוזר: זה גם זה קורבנות של רצון עיוור שנותק מבעליו ונוהג בו כרשות זרה. בארטלבי נועץ עיניו בקיר הלבנים המת שמחוץ לחלון, אחאב נועץ את עיני דימיונו בלוויתן הלבן, הענק כמו קיר. שניהם שוללים כל מציאות מחוץ לזאת שבעיניהם. שניהם דבקים בה עד לכיליונם. גם המורד המטאפיסי, שמצהיר כי "הבריאה איכזבה אותו", כותב אלבר קאמי, אינו נוקט שלילה מוחלטת: "הוא קם על עולם מנותץ, כדי לתבוע את אחדותו". אבל האם בארטלבי תובע משהו ממישהו? כל-כולו היעדר תביעות מהזולת. וכמה מוזר – דווקא ההימנעות הקיצונית הזאת נתפסת, בידי כל סובביו, כתביעה בלתי נסבלת.
* * *
אני לא מאושר כי אני רוצה יותר מדי. אם ארצה פחות, אהיה מאושר יותר. אני צריך להסתפק במועט. תראה איך הנזירים חיים. אני צריך לצמצם את הרצון שלי. אני רוצה לרצות פחות. אבל הרצון הזה בעצמו הוא רצון ענק. איך מוותרים מרצון על הרצייה? האם אני צריך לדכא את הרצון המסוים שלי ליותר כסף ואת הרצון המסוים שלי להיראות צעיר ויפה? או שמא נחוץ תיקון רדיקלי יותר, לדכא את עצם היכולת לרצות, את הבחישה הפנימית הזאת שכל הזמן מתאווה ומתאווה? ואיך עושים את זה בלי להזדקק לה עצמה? מות הרצון הוא מות האני: קללה לאדם המערבי, ברכה לזן-בודהיסט. אבל ה"קוסמוס", כנתון חוויתי, איננו אמיתי יותר מן ה"אני"; שניהם אשליות. הרצון להמית את האחד והרצון להתמזג עם האחר הם אותו רצון ארור.
* * *
"אני לא בררן", אומר בארטלבי, בעודו דוחה בזו אחר זו את כל הצעותיו של המספר. בררן מעדיף אפשרות אחת על פני כל האחרות; בארטלבי דוחה את כולן, באשר הוא דוחה את הטעם שבאקט הבחירה. שוויון הנפש הזה מאיר באור אכזרי את ה"ברירות" החגות סביבו, כמו כוכבי לכת תזזיתיים סביב שמש אפילה וקבועה, וחושף את היסוד המלאכותי והשרירותי שבהן. הניגוד הקומי בין שני הפקידים האחרים במשרד – טרקי, חמום-מוח בבוקר ורגוע אחר הצהריים, וניפרס, בדיוק להפך – מצטייר כתעלול סרק, סימטריה גרוטסקית ונטולת פשר. בהציבו את עצמו מחוץ לעולם הברירות האנושיות, בארטלבי מרוקן אותן ממשמעותן, מחדד את אפסותן אל מול ברירת הקיום האחת והיסודית מכולן. הפקידים הניתזים ממצב רוח אחד לשני אינם שולטים בגורלם יותר מנציב המלח הדומם שעומד בגבו אליהם; אבל הוא יודע משהו שהם לא יודעים.
* * *
הייתי צריך לבחור כך ולא כפי שבחרתי. צער ההחמצה, צער הצעד הלא נכון. חבל שלא ידעתי אז מה שאני יודע היום. אבל אילו ידעתי? האם באמת הייתי בוחר אחרת? ואילו בחרתי אחרת – זה היה משנה? שהרי אחרי ההסתעפות ההיא, בין הבחירה הטובה לבחירה הרעה, היו עוד הרבה מאוד הסתעפויות, ומי ערב לי שהבחירה הטובה הובילה רק להסתעפויות טובות, והרעה לרעות? אולי הכל היה מתאזן, או מתהפך? אז מה, להצדיק את כל הבחירות שלי בדיעבד, באופן עקרוני, בלי שום נקיפות לב? לפטור את עצמי מדין וחשבון על מעשי רק כי אין לי ודאות שמעשים אחרים היו עדיפים? איזה מין בסיס אומלל זה, שיגיון רוח רעיל – ודאות? מי מחזיק בוודאות כלשהי לפני שהוא נוקט פעולה? ודאות היא מתכון לשיתוק. הידיעה הוודאית מסתכמת בעמידה מול קיר מת.
* * *
בארטלבי טעה. אבל מעיניו העמומות, הבוהות, ניבט האבסורד של חיינו, ארץ גזירה שבה משתעשעים הנתינים ב"בחירות" ו"העדפות" של הא ודא.
בשנים האחרונות, אולי 6-7 שנים כבר, אני שומע בעיקר מוזיקה חדשה, אחרת, "מוזיקת שוליים", מוזיקת עולם, ופחות ופחות את המוזיקה הישנה והמוכרת.
הקלאסיקה מעייפת אותי. שירים שלא נס ליחם – אני נס מפניהם.
כיוון שברדיו אין כמעט מקום למוזיקה כזאת (למעט הצדיקים ב-106FM), עיקר התגליות מגיעות משיטוטי אינטרנט. הרבה זמן נשרף ככה, ובדרך אתה נאלץ להקשיב להרבה מוזיקה סתמית. גם השוליים הם לפעמים שוליים של סתם.
אבל כשמגלים משהו חדש, רענן, זה כמו למצוא אבן יקרה בערימת רפש. ויש צורך כמעט בלתי נשלט לפרסם את הידיעה ברבים. שיידעו, יש עוד יופי כזה בעולם.
הלקט הזה מייצג כמה מן המציאות היותר מוצלחות שלי בשנתיים האחרונות. בכוונה לא ציינתי את שמות המבצעים או הקטעים; יילכו המאזינים ויפסעו בעקבות אוזניהם. חלק מן הקטעים חדשים, אחרים פחות, אבל היו לי חדשים. אחד ישן מאד אבל לא התאפקתי וכללתי אותו. כששאלתי את עצמי מה משותף לתשעת הקטעים האלה, בהתחלה לא היתה לי תשובה. על פניו, אין כל משותף. הסגנונות, הקולות, התיזמור – משתנים מקטע אחד למשנהו.
אבל אחרי זמן מה הפציעה לי מילה, ממש ראיתי אותה בחזית, קצת מעל המצח שלי, מרחפת באוויר: "מקום". הקטעים האלה כולם מחוללים מקום, ובה בעת מאפשרים לי מקום. המקום לא היה סתם מקום, אלא ממש מבנה, כמו בניין שנכנסים לתוכו. בניין של צלילים. באחד הקטעים המצלמה עצמה משוטטת בתוך בית.
קשה מאד לכתוב על מוזיקה בלי לגלוש, תוך שני משפטים, למטאפורות מעורפלות. לכן חשוב לדייק (או לשתוק, אם אי אפשר לדייק). ננסה לדייק בתחושה הזאת שעוברת בך, שמקיפה אותך, כשאתה נכנס למבנה חדש בפעם הראשונה. לא סתם מבנה, לא משרד של ביטוח לאומי, אלא מבנה באמת מעניין מבחינה ארכיטקטונית. אתה פוסע כמה פסיעות ונעמד, כדי להתבונן בסובב אותך בתשומת לב.
יש הרבה מה לראות. המפגש בין הקירות לתקרה; הקו שמפריד בין מקטעי השמש שחודרים מן החלונות למקטעי הצל; הגוון של הקירות, שהולך ומתכהה ככל שהם מתרחקים ממך; גרמי מדרגות מעוקלים; סריגים וגרידים מכל הצורות – סריג של מעקה, של מרצפות, של אריחי קיר, של סורגי חלון. אתה חג סביבך ומבטך עובר במתינות, כמעט מלטף את החומר.
בסוף הסיבוב אתה מתחיל סיבוב חדש. שוב פוגש בצורות ובמרקמים שפגשת לפני שניות ספורות. יש עניין מחודש במפגש הזה, כי אתה מבחין בפרטים חדשים, שמעשירים את התמונה. למעשה הראייה שלך עצמה משתנה כל הזמן, מה שניבט משנה את המבט.
כך גם במהלך המוזיקלי, המחזורי, שבכל פעם נשמע קצת אחרת. כשאתה אפוף ביצירה מוזיקלית שהיא גם מקום, אתה מתהלך בתוכה, מדוד-מדוד, ובוחן את סביבותיך כל הזמן. אתה לא רוצה להחמיץ כלום: לא את המפגש הקרב והולך בין שני הקווים המלודיים, לא את האופן שבו כלי אחד מגיב לכלי אחר, לא את שינוי המקצב וגם לא את החזרה אל המקצב. צלילים דועכים מסמנים מרחקים נפרשים, צלילים מתגברים סוגרים עליך; המוזיקה מייצרת סביבך נפח, חלל דינמי של קשב ותנועה.
[בעצם כבר ניחשתי את זה, כשכתבתי על השאקון של באך. ניחשתי, אבל לא הבנתי].
השוטטות במרחב המוזיקלי היא לא רק התבוננות, לא רק דריכות; היא גם היענות והתמסרות. אתה מצפה למסדרונות פתאומיים, דלתות סתרים שמובילות לחדרים שלא שיערת את קיומם. אתה רוצה שיובילו אותך לשם – אבל בעדינות אין-קץ. אתה רוצה להיות מובל ומוביל בו-זמנית. כמו בסקס טוב.
זה איזון שברירי ביותר, בין האקטיביות לפסיביות בשעת ההאזנה המוזיקלית. אקטיביות-יתר, נבירה קדחתנית בתוככי היצירה תשאיר אותך מותש ולא מסופק; ה"מקום" הופך למעין חידת היגיון שכלתנית. מנגד, פסיביות-יתר במהרה תהפוך את ה"מקום" למה שמכונה "מוזיקת אווירה"; התערסלות שמנונית ועצלה שלא תותיר בך שום חותם. רק מוזיקה שמחוללת מקום ממשי, שיש בו יחסי-גומלין אינטימים בין חומר לחלל, בין פעולה למנוחה, מונעת את הגלישה לאחד מן הקטבים הללו.
אי אפשר לתת בה סימנים, במוזיקה כזאת. אפשר אולי להבחין במה שלבטח יכשיל אותה. אם המקצב מהיר מדי, אם הצליל דחוס מדי, אם המבנה עמוס מדי – לא נפער בהם מקום בשבילך. אתה נאלץ לעמוד מבחוץ ולהתבונן – אולי ביראה, אך עדיין, מבחוץ – בכל הפירוטכניקה הנוצצת. לכן, יש חשיבות עצומה לשקט בתוך המוזיקה, לחללים הקטנים שמזמינים אותך, כמו נקודות תצפית טובות בתוך הבניין: בוא, עמוד כאן, תביט מסביב. תראה איזה נוף.
וסימן חיובי אחד: יודעים כבר בהתחלה. על הצלילים הראשונים. יודעים בוודאות – אנחנו נמצאים במקום חדש. זה לא תפאורה, וגם לא הזיה. הגעתי לכאן כדי לראות, לשרות, לספוג. זה לא יקרה מעצמו, אבל למרבה האושר, לא נדרש ממני הרבה. רק להיפקח.
למה ישראל נמצאת בצמרת מדינות ה-OECD ברמת הצפיפות של כיתות הלימוד? למה תכנית החומש הממשלתית לתוספת כיתות לא הביאה שום שיפור? למה משקרים לנו שאין כסף לבנות עוד כיתות? ולמה אנחנו לא גובים את המחיר מפוליטיקאים שמתעללים בחינוך הציבורי?
[פוסט ארוך]
ב-20 לנובמבר 2007, בשעה 10 בבוקר, הצטופפו 244 תלמידים מבית הספר התיכון שליד האוניברסיטה העברית בכיתה אחת, ששטחה 30 מ"ר (8 תלמידים למטר רבוע אחד). התלמידים האזינו לשיעור בנושא מחשבת ישראל, במשך 5 דקות. לאחר מכן עברו 186 מהם לכיתה עם שולחנות וכיסאות והאזינו לשיעור ספרות ותנ"ך.
המטרה המוצהרת היתה לשבור שיא גינס. המטרה העמוקה יותר היתה לעורר דעת קהל לתנאי הצפיפות הבלתי נסבלים בכיתות הלימוד, מתוך הזדהות עם שביתת המורים שהתקיימה אז. התרגיל הזה לא היה קשה במיוחד; אחד התלמידים העיד שבשיעורי תנ"ך נדחסים לכיתה, באופן שגרתי, 53 תלמידים.
באלפי כיתות לימוד בארץ מתקיימים "לימודים" בנוכחות 35 ומעלה תלמידים. אני כותב "לימודים" במרכאות, כי עם כמות כזאת של תלמידים הלימוד הוא ברובו מראית עין, רגעי ריכוז ספורים שטובעים באוקיאנוס של רעשים והפרעות.
בשנה שבה ערכו תלמידי "ליָדה" את מפגן הצפיפות שלהם, עמד מספר התלמידים הממוצע לכיתה בישראל על 28.3. חמש שנים אחרי, ב-2012, עומד המספר הזה על… 28.4 תלמידים לכיתה. ברוכים הבאים לסטגנָציה, הארץ שבה מה שהיה הוא שיהיה. "מאמצי" מדינת ישראל להדביר את נגע הצפיפות בכיתות מסתכמים בקיזוז הגידול הטבעי ולא יותר. זיכרו את הנתון הפשוט הזה כשידובר בהמשך על "תכנית החומש" הממשלתית.
מי כן מודאג? ההורים כמובן. מקצה הארץ ועד קצהָ, במשך שנים, מוחים ההורים נגד המחדל השלטוני הזה ותובעים להוסיף כיתות לימוד. הורים כבר השביתו את הלימודים בבי"ס "המגינים" בקרית חיים, בבי"ס "אהוד מנור" בפתח-תקווה, בבי"ס "רעות" בהוד השרון, בבי"ס "נוף ילדות" בתל מונד, בבי"ס "אבן שוהם" בנהריה, וסליחה מכל מי ששכחתי. קבוצות מאבק של הורים לפתרון בעית הצפיפות בכיתות פועלות בכפר-סבאובנס-ציונה, ובתל-אביב קבוצת המאבק מפעילה עמוד פייסבוק שמתעדכן תדיר.
לוועד ההורים בבית הספר היסודי שבמושב "בית יצחק" נשבר לחכות והוא החליט לעשות מעשה: הוסיפו כיתות "על-תקניות" כדי להקל על הצפיפות בכיתות (שמגיעה ל-38 תלמידים בכיתה). משרד החינוך – שמחדליו שלו הובילו לפיתרון המאולתר הזה – חטף קריזה ותבע מראש המועצה לסגור לאלתר את הכיתות. ועד ההורים בתגובה הגיש עתירה מנהלתית נגד משרד החינוך. הנה דוגמה יפה לפעולה ישירה שיכולה לחולל שינוי של ממש ולא רק לשחרר קיטור (מה עלה בגורל העתירה? אשמח לגלות). עוד מידע אפשר למצוא באתר המושקע "גודל כיתה" שהקימו הורים מודאגים לקידום המאבק הארצי.
הסקירה הקצרה הזאת אמורה להבהיר לכל אחד שנושא צפיפות הכיתות בישראל מטריד מאד את כל הנוגעים בדבר (עדויות של מורים יובאו בהמשך) ולא יורד מסדר יומם.
תיקון: כל הנוגעים בדבר, להוציא משרד החינוך. שם כנראה שום דבר לא בוער. חמש שנים אנחנו עומדים על אותו ממוצע, מגרדים את ה-30 תלמידים לכיתה? סבבה. אפשר להמשיך ככה עוד 20 שנה לפחות. ישראל מדורגת בפסגת 27 מדינות ה-OECD מבחינת צפיפות הכיתות, מעליה ניצבות רק יפן, סין וצ'ילה. צ'ילה היא מקרה מעניין במיוחד, מדינה שעדיין סובלת מתוצאות ההפרטה המטורפת של ימי פינושה, עם מערכת חינוך מהמפגרות בעולם המערבי. צ'ילה היא תמרור האזהרה במסלול לתהום שהחינוך בישראל דוהר בו, תמרור שבקרוב נחלוף על פניו.
איך אני יודע שבמשרד החינוך לא ממש מתרגשים מנושא הצפיפות בכיתות? טוב, עשיתי כמה בדיקות והן ידווחו בהמשך בפרטי פרטים. אבל כרמז לבאות אפשר להציץ ב"רשימת הדגשים" בתקציב החינוך לשנים 2013-2014 (שעומד על 42.4 מיליארד שקל), רשימה שבה מציג המשרד לראווה את חזון העשייה שלו.
ויש שם מכל טוב: "העמקת החינוך לערכים ציוניים, יהודיים ודמוקרטיים" (בסדר הזה); שיפור ההשגים הלימודיים; העלאת הזכאות לבגרות; שיפור כוח ההוראה; חיזוק מקצועות הליבה; חיזוק החינוך הטכנולוגי; פיתוח אוריינות מידע ותקשורת.
ומה לא זוכה אפילו לאיזכור קצרצר? הקטנת הצפיפות בכיתות. זה, מבחינת משרד החינוך, לא "דגש תקציבי". זה לא "חזון". זה סתם תכניות בינוי אפורות, משעממות, שאין אפילו מילים מרגשות עבורן (העלאת הזכאות לקירות לא מתקלפים? פיתוח אוריינות דציבלית מוגברת?).
חידה
יש צורך דוחק בהקטנת כיתות הלימוד באופן משמעותי; יש הכרה ציבורית גורפת בקיומו; וכפי שנראה בהמשך, יש גם פתרונות תקציביים פשוטים לממש אותו. אם כך – למה זה לא קורה? למה ישראל ממשיכה לדשדש במקום ה-25 מתוך 27 מדינות ה-OECD בצפיפות כיתות הלימוד? למה אין תרגום פוליטי לצורך הציבורי?
אל החידה הזאת נחזור בסוף הדרך. התשובה תישמע מוכרת, אבל בסוף הפוסט, אני מקווה, היא גם תהיה יותר משכנעת.
למה להיטפל לצפיפות בכיתות (ולמה זה צריך לעניין אותי)?
מכמה סיבות.
אחת, כי זה מקרה לא שכיח שבו גם הבעיה החברתית וגם הפתרון הפוליטי שלה פשוטים מאד יחסית. הבעיה היא כיתות צפופות מדי שמשבשות לחלוטין את איכות הלמידה; הפתרון הוא לבנות עוד כיתות לימוד, והרבה. בשורה התחתונה, זה כל הסיפור. אין כאן צורך בדיונים מלומדים על אסטרטגיות פדגוגיות מתחרות, אין כאן מתחים בין פילוסופיות חינוכיות סותרות, אין כאן שאלה של "השגים" לעומת "ערכים", "מצוינות" לעומת "שוויוניות", או כל אחד מן הדיונים הביצתיים שמערכת החינוך בישראל משתכשכת בהם בלי סוף. מדובר על בעיה פשוטה של תשתיות פיזיות; תקציב להרחבתן; ומימוש הרצון הציבורי הגורף בפתרון אמיתי.
שתיים, כי למרות הפשטות של הבעיה ושל הפתרון, נראה כי המערכת הפוליטית משותקת לחלוטין בהתמודדותה עם הנושא. כך שמתוך השיתוק הזה ניתן להבין הרבה מאד על תחלואי המערכת הפוליטית בעצמה, ולא פחות מכך, על הקושי של החברה האזרחית בישראל לתרגם דרישות צודקות למאבק פוליטי אפקטיבי.
שלוש, כי עם כל הכבוד ל"ערכים" (יהודיים או דמוקרטיים) ולהשגים במתמטיקה ובהבנת הנקרא – מעט מאד מכל זה נקלט בסביבה רווית-הפרעות, רועשת תמידית, שאין למורה אפשרות להחזיק בה קו מחשבה או דיבור למשך יותר משתי דקות. הצפיפות הנוראית בכיתות הלימוד היא משהו שמעצבי המדיניות בחלונות הגבוהים אינם מסוגלים לדמיין; כשבוחנים את מבול התכניות הפדגוגיות שמשרד החינוך ממטיר מדי שנה על ציבור המורים והתלמידים, מתחשק לתקוע את הוגי התכניות האלה בחדר צפוף שכזה ולראות איך זה ישפיע על ההמלצות הפדגוגיות שיתנו.
ארבע, כי גם אתה או את למדתם, קרוב לוודאי, בכיתה צפופה מדי. ילדיכם לומדים עכשיו בכיתה כזאת, ואם אין לכם ילדים, תשאלו קרובים וידידים שיש להם. זאת אחת ממכות המדינה שהפכו למובנות מאליהן כאן, עוד עונש על החיים בישראל, כמו מחירי הדיור או עלויות שירותי הבריאות. וכמו המכות האלה, גם הצפיפות בכיתות היא מעשה ידי אדם – הרבה בני אדם – שהשקפתם החברתית-כלכלית מנוגדת לחלוטין לצרכי הקיום הבסיסיים שלכם. תזהו מי עובד נגדכם ותתחילו לסגור איתו את החשבון.
חמש, כי בעית הצפיפות בכיתות היא מקרה קלאסי של צרה חוצת-מגזרים, ועל כן יש לה פוטנציאל גדול – כמו מאבק הדיור – לייצר סולידריות חברתית אמיתית. הכיתות הצפופות ביותר נמצאות בלב הערים הגדולות – תל אביב, חיפה, ראשון לציון – וביישובים הערביים. נפגעי הצפיפות – התלמידים – סובלים מאותן בעיות קשב ואלימות בכל המדינה. מאבקי ההורים המקומיים זהים לחלוטין ומשוועים ליד מארגנת ומנווטת ברמה הארצית.
שש, כי הצפיפות בכיתות מחרפנת אותי כבר שנים, והגיע הזמן להוציא את הקריזה החוצה.
הצפיפות בכיתות: נתונים
בחודש יוני האחרון קיבלה ישראל תזכורת כואבת. דו"ח של ה-OECD הציב אותנו במקום ה-25 מתוך 27 מדינות ברמת הצפיפות של התלמידים בכיתות. הממוצע בישראל עומד על 28.4 תלמידים לכיתה, לעומת ממוצע ה-OECD, שעומד על 21.3 תלמידים לכיתה. ממוצעים, כידוע, משקרים, בעיקר במדינות עם פערים עצומים כמו בישראל. בדיקה יסודית של "דה-מארקר" העלתה שיותר מ-37% מתלמידי ישראל לומדים בכיתות שבהן 32 תלמידים ומעלה. 18% לומדים בכיתות של 35 תלמידים ומעלה ו-3.5% לומדים בכיתות של 40 ומעלה. כל תלמיד חמישי בארץ לומד בכיתה בת 35 ומעלה תלמידים.
בתי הספר הצפופים מתרכזים בחינוך הממלכתי בערים הגדולות וביישובים הערביים. כרבע מהתלמידים בבתי הספר היסודיים בערים ראשון לציון, ירושלים, פתח תקווה ונתניה לומדים בכיתות של מעל ל-35 תלמידים. את הממוצע הארצי סוחבים למטה החינוך הממלכתי דתי והחינוך החרדי – כ-24 תלמידים בממוצע בכיתה.
ישראל חריגה גם בהשוואת המגמה ההסטורית. נחום בלס, חוקר חינוך בכיר במרכז טאוב, כותב כך:
"הבט ייחודי נוסף של ישראל הוא חוסר הקשר בין השינוי בשיעור הפריון לגודל הכיתות: מאז קום המדינה יש ירידה עקבית ורצופה בשיעורי הפריון, המלווה בירידה בחלקן של קבוצות הגיל הצעירות בסך האוכלוסייה. במדינות מפותחות רבות שהגיעו לשיעורי למידה גבוהים לפני תקופה ארוכה, תהליך הצטמצמות אוכלוסיית הילדים של העשורים האחרונים היה מלווה בהקטנת כיתות. בישראל, לעומת זאת, לווה תהליך הירידה בשיעורי הפריון בעליה מהירה בשיעורי הלמידה, אך הוא לא לווה בירידה משמעותית בגודל הכיתה הממוצע." (עמ' 3)
במלים אחרות: בעוד שמדינות מפותחות מנצלות את ירידת שיעורי הפריון להשקעה נוספת בתשתיות החינוך ובהקטנת הכיתות, ישראל מעדיפה להשאיר אותן כמות שהן.
הצפיפות נובעת ממחסור בכיתות ותקני בנייה ואיכלוס מסמרי שער. גודלן של הכיתות הנפוצות בבתי הספר היסודיים בישראל נע בין 49 מ"ר ל-53 מ"ר. כשדוחסים 40 תלמידים לשטח הזה, מתקבל ריבוע זעיר של 1.22 מ"ר עד 1.32 מ"ר לתלמיד. זה פחות ממה שמדינת ישראל מקציבה לאסירים בבתי כלא: בין 3 מ"ר ל-4.5 מ"ר בממוצע לאסיר. תאי כליאה צפופים במיוחד קיימים בכלא מעשיהו – 1.5 מ"ר לאסיר; תלמידים ברי מזל, שבכיתתם לא יותר מ-32 תלמידים, יזכו להתרווח בשטח דומה; האחרים יתכווצו.
כבכל תחום של השקעה ציבורית, המגזר הערבי נמצא בתחתית. נכון לעכשיו חסרות יותר מ-6,500 כיתות לימוד בתחומי ישראל ועוד 2,200 כיתות במזרח ירושלים; גרירת הרגליים של הרשויות בהשלמת הפערים העצומים במזרח ירושלים מפירה הוראה מפורשת של בג"ץ (לקריאת הדו"ח המלא של "עיר עמים" והאגודה לזכויות האזרח על האפליה העמוקה של תלמידי מזרח ירושלים, לחצו כאן).
המדינה דווקא מכירה באחריותה לבעיה ומפעם לפעם יוצאת בהצהרות על פרוייקט בינוי מאסיבי של כיתות לימוד במגזר הערבי. אך מעשה שטן, בכל קיצוץ תקציבי, הראשונים לחטוף הם הערבים. 80 מיליון שקלים קוצצו ביוני השנה מתקציב בינוי הכיתות וכתוצאה מכך בוטלה בנייתן של 200 כיתות במגזר הערבי. זאת בשעה שרק הגידול הטבעי של האוכלוסיה הערבית מחייבת תוספת של 550 כיתות לימוד בכל שנה.
התירוץ הקבוע הוא "שחייבים לקצץ במשהו", אבל זו אחיזת עיניים; משרד החינוך יודע יפה לנפח סעיפים תקציביים שוליים ומיותרים על חשבון תשתיות חיוניות (על כך בהמשך). יש שם התמחות של שנים בנושא. ואם משרד החינוך לא מקצץ בתקציב הבינוי, תמיד אפשר לסמוך על רשויות התכנון שירוקנו את התקציב מתוכנו. כך כותבים מחברי דו"ח על בינוי כיתות לימוד של מרכז המידע והמחקר של הכנסת בסוף שנת 2011 :
"משרד החינוך מדגיש כי במגזר הלא-יהודי מתעוררת לעתים בעיה של הקצאת קרקעות לבנייה, ולכן לעתים אי-אפשר לתקצב בינוי של כיתות לימוד חדשות אף אם המשרד הכיר בצורך לתקצבן ואף אם יש תקציב לשם כך."
בסוף כל משפט שמדינת ישראל אומרת בעברית יושב ערבי עם נרגילה, באוויר, ללא קרקע לרגליו.
ההשלכות השליליות של צפיפות הכיתות
ההשלכות ההרסניות של כיתות צפופות על איכות החינוך הן לכאורה מובנות מאליהן. אני אומר "לכאורה", כי למרות עשרות המחקרים והעדויות ושוועת ההורים שעולה מדי שנה בשנה – מדינת ישראל ממשיכה לדחוק את הנושא לעדיפות תחתונה. זהו מקרה מובהק של מדיניות רשמית, ארוכת-שנים, שמענישה את כל הציבור, שכולם יודעים – הן המוציאים לפועל, הן הקורבנות – שהיא הרסנית, ובכל זאת כמעט כלום לא נעשה לשנותה. איך זה עובד ולמה זה לא משתנה – אלה שאלות שאגיע אליהן בסוף.
ובכן, לטובת המדחיקים והמתעלמים, הנה כמה עובדות ועדויות. נתחיל ממראה עיניים ומשמע אוזניים.
"מספר הילדים מגביר משמעותית את כל הדברים הרעים שמתרחשים בכיתה – מאלימות ורעש ועד חוסר הקשבה או עניין. מספיק שילד אחד מפריע והשיעור נעצר. הזמן שמוקדש אך ורק להוראה הוא בערך שליש מהשיעור – כ-15 דקות. כל השאר הולך על ענייני משמעת וסדר, ולצפיפות חלק חשוב בכך: לוקח הרבה זמן עד שהם מתיישבים אחרי ההפסקה, אין הרבה מרווח ביניהם, וכל הזמן יש מריבות על המרחב. אין כמעט שיעור שעובר בלי תלונות על תלמידים שנוגעים-דוחפים אחד את השני או דורכים על הילקוט. הדרך לאלימות היא קצרה מאוד".
"כשאני נכנסת לכיתה שלי אני מרגישה שאני נמצאת במפעל שמנצל ילדים בסין. אין לי שליטה על מה שקורה בכיתה, ובסוף היום אני יודעת שלא עשיתי את המקסימום בשביל הילדים."
המחקר הגדול והרציני ביותר על השפעות צפיפות הכיתה (מחקר STAR) נערך במדינת טנסי בין השנים 1985-1989 והקיף 11,600 תלמידים ו-1,300 מורים ב-76 בתי ספר. בכל בית ספר נקבעו שלושה סוגי כיתות: 22-26 תלמידים עם מורה מוסמך, 22-26 תלמידים עם מורה לא מוסמך, ו-13-17 תלמידים עם מורה מוסמך. התלמידים השתתפו במחקר מגן חובה ועד לסוף כיתה ג'. החוקרים עקבו אחרי הישגי התלמידים במסגרת מחקר אורך עד לסיום התיכון, כולל הרשמה לקולג'.
הישגי התלמידים שלמדו בכיתות הקטנות ביותר היו גבוהים באופן מובהק משל האחרים, וכמו כן נמצא מתאם ברור בין משך הזמן שהתלמיד שהה בכיתה קטנה לבין רמת השגיו. היתרון הזה היה בולט יותר אצל תלמידים משכבות סוציואקונומיות נמוכות. ניתוח הממצאים מראה שניתן לצמצם את הפערים בין אוכלוסיות מבוססות ונחשלות של תלמידים באמצעות מעבר לכיתות קטנות.
היתרון היחסי של מי שלמד בכיתות קטנות בשנים של גן חובה עד כיתה ג' נשמר לאורך השנים, והתבטא ביתרונם גם בלימודי התיכון וגם בשיעורי הקבלה לקולג'. זהו ממצא דרמטי שמעיד על החשיבות הקריטית של הקטנת הכיתות דווקא בשלבי הלימוד הראשונים – בדיוק ההיפך מן המדיניות שנקוטה בארץ (ראו בהמשך).
לבסוף, גם במדדי אלימות ויחסים חברתיים התגלה יתרון ברור ללומדים בכיתות הקטנות.
ישנם מומחים לחינוך (מיעוט, להבנתי) שממעיטים בחשיבות הצפיפות בכיתות הלימוד וטוענים שהכל מתנקז לאיכות ההוראה; חלקם אף טוענים שהקטנת הכיתות תחייב תוספת משמעותית של מורים, מה שידרדר עוד יותר את איכות ההוראה. ומסתבר שגם שר החינוך בכבודו ובעצמו מאמין בשטות הזאת: "רוב המחקרים בעולם לא מצאו זיקה בין הישגים לימודיים לגודל הכיתה", הוא אמר בתגובה לנתוני ה-OECD. לא, זאת לא הסיבה שהוא לא ממהר לבנות כיתות; זה התירוץ. הסיבה עמוקה יותר ומושרשת בהתנערות היסודית של הניאו-ליברלים מאחריות המדינה לשירותים הציבוריים.
ההתייחסות האגבית הזאת ל"הישגים לימודיים" מנותקת לחלוטין מן המציאות המסויטת של רבים מן המורים והתלמידים בישראל. במציאות הזאת, רמת הרעש והבלגן ששוררים במרחב של 50 מ"ר שבו נדחסו קרוב ל-40 תלמידים לא מאפשרת שום הערכה סבירה של "איכות הוראה". בתוך הכאוס של צווחות התלמידים, דחיפות ואלימות מילולית, הסחות הדעת של הסמארטפונים וניסיונות הסרק של המורה להתגבר על כל המהומה הזאת ולשמור על רצף דיבור ומחשבה – כל העיסוק ב"איכות ההוראה" של המורה נראה תלוש לחלוטין. גם גאון פדגוגי לא יתפקד בתנאים כאלה, ובמקום להאשים כל הזמן את המורים ואיכותם כדאי להפנות קצת תשומת לב לתנאים הבלתי אפשריים שהם נדרשים לתפקד בהם.
בזמן שכל מיני ועדות של מומחים ממציאות עוד ועוד מדדים ותכניות העשרה ומהפכות דיגיטליות ומה לא – עומדת המורה בתוך יורה רותחת ולוחשת לעצמה: רגע אחד שקט בבקשה. אני מבקשת לומר דבר מה. וכל עוד לא יינתן לה השקט הזה, אפשר לזרוק את כל הניירות והתכניות לפח.
ונקודה אחרונה: מעבר לכל מדדי ההישגים בלימודים, כיתות צפופות הן חממה של אלימות חברתית. קו ישר ופשוט מוליך בין הכיתה הישראלית הצפופה לרחוב הישראלי – צפוף, קולני, גס ואלים. כל הורה מכיר את התופעה הזאת: בימים הראשונים למעבר של הילד מגן קטן לגן ממלכתי, הילד פתאום מתחיל לצעוק בבית. הוא צועק כי בגן החדש, ההמוני, אי אפשר לשמוע אותו אחרת. זאת טקטיקת הישרדות, שבמהרה הופכת לטבע שני.
החלטת הממשלה, מיסמוס הרשויות, הפירורים שנותרו
שנה אחרי שנה נוחתים הדו"חות הלא-מחמיאים על צפיפות הכיתות בישראל ומעמתים את קברניטי הקלישאות שלנו עם המציאות המרה. עד שיום אחד נמאס להם והחליטו לעשות מעשה, כלומר, להחליט החלטה.
במרץ 2007 החליטה ממשלת אולמרט (החלטת ממשלה 1410) על "תכנית חומש" לבניית 8,000 כיתות לימוד (מתוכן 1,000 שיועדו להחליף כיתות לא תקניות) בין השנים 2007-2011, בעלות כוללת של 4.64 מיליארד שקל. ההחלטה גם פירטה מקורות תקציביים לתכנית ואת חלוקת הכיתות בין המגזרים השונים, על פי הצרכים (33% ממלכתי יהודי וממלכתי-דתי, 28% חרדי, 39% ערבי). על משרד החינוך הוטל לבצע "סקר נכסים מקיף" לריכוז נתונים בדבר מצאי הכיתות בישראל ומצבן הפיזי.
חודש לאחר מכן החליטה הממשלה (החלטת ממשלה 1536) להסמיך את משרד החינוך להחליט על חלוקת הכיתות בין המגזרים השונים (מעבר ל"פער המצטבר" של הכיתות הלא-תקניות) – כלומר, לשנות את החלוקה שעליה הממשלה המליצה.
בינואר 2008 החליטה הממשלה (החלטת ממשלה 3020) על יעד לאומי – רף מירבי של 32 תלמידים לכיתה בישראל. ההחלטה לא מפרטת מתי יושג היעד אך מקציבה לצורך כך 200 מיליון שקל בשנה – לא כולל הוצאות בינוי; כלומר, תכנית להקטנת מספר התלמידים הממוצע בכיתה ללא תוספת כיתות. אולי הכוונה היא לדלל את שנתוני התלמידים באמצעות הרעלה המונית. ההחלטה גם מקציבה 90 מיליון שקל בשנה לצורך יעד מבורך – הקניית מיומנויות יסוד (קריאה, כתיבה וחשבון) במשך 10 שעות שבועיות לתלמידי כיתות א' ו-ב' במסגרות שאינן עולות על 20 תלמידים למורה. היעד הזה תוכנן להתממש במלואו (לאחר הקצבה של 360 מיליון ש"ח) כבר ב-2012, כפי שנקבע בתיקון לחוק חינוך חובה משנת 2007.
ומה קרה בשטח? נתחיל מהשורה התחתונה. בתחילת תכנית החומש (2007) היו בממוצע 28.3 תלמידים בכיתה, ובסופה (2011) היו בממוצע 28.4 תלמידים בכיתה. התכנית להקטנת הצפיפות בכיתות רשמה לזכותה תוספת של עשירית תלמיד בכל כיתה (לאחר קיזוז הגידול הטבעי). לאן בדיוק זרמו כל אותם 4.64 מיליארד שקל? שאלה טובה, אולי עניין לוועדת חקירה.
עם תום תכנית החומש, בסוף שנת 2011, השווה מרכז המחקר והמידע של הכנסת את התכנון עם הביצוע ברמת התקציב. הממצאים היו מדכדכים למדי. ראשית, ציין הדו"ח, התיקצוב של 8,000 כיתות לימוד חדשות התבסס על שטחי בינוי של כיתות יסודיות ולא על-יסודיות (הגדולות מהן בכ-50%), למרות שרבות מהכיתות המתוכננות היו על-יסודיות; עקב כך, מספר הכיתות המתקוצבות היה נמוך בהרבה.
שנית, הסתבר באופן לא מפתיע, שמשרד החינוך קיצץ בחלקו של המגזר הערבי; מ-39% הוא ירד ל-34%. באוגוסט 2008 קבעה ועדה שמינתה שרת החינוך שבקצב הבנייה הנוכחי, המחסור בכיתות לימוד במגזר הערבי ייסגר רק בעוד 50 שנה.
שלישית, קיים פער עצום בין כמות הכיתות שמשרד החינוך מכיר בצורך לבנותן לבין כמות הכיתות שמתוקבות בפועל: בממוצע, רק 40% מן הכמות הנחוצה לפי נתוני משרד החינוך (שגם היא איננה מספקת, ראו בהמשך) מתוקצבים. פער התקצוב הוא החריף ביותר במגזר הערבי – רק 26% מכמות הכיתות הנדרשת תוקצבה. אחריו צועד החינוך החרדי (29%) ובראש צועד החינוך הממלכתי (42%). הנה לכם בזעיר אנפין מדרג האזרחות הישראלית.
לבסוף, הדו"ח מציין שמשרד החינוך טרם ביצע את סקר הנכסים והתשתיות הפיזיות שבבתי הספר, כפי שנדרש לפני 4 שנים, מה שמקשה מאד על רשויות התכנון.
כמה כסף הועבר בפועל בתכנית להקטנת הצפיפות בכיתות? בדיקת "דה-מארקר" במרץ השנה העלתה שבין השנים 2009 ל-2013 השקיע משרד החינוך 470 מיליון שקל בתכנית, ממוצע שנתי של 118.5 מיליון שקל. זהו סכום מגוחך, במונחי תקציב לאומי, שמעיד יותר מכל על החשיבות הזניחה של הנושא בעיניהם של מקבלי ההחלטות. עוד נמסר, כי "בשל מגבלות תקציב, משרד החינוך יישם את התוכנית רק בחטיבת הביניים (כיתות ז'־ט') ובכיתות ג'־ו', כך שבעיית הצפיפות עדיין ניכרת בתיכונים ובכיתות א' וב', שם המשרד מקטין כיתות רק בשיעורי הליבה."
נו, המשפט האחרון לא ממש מדויק. משרד האוצר דאג, באמצעות חוק ההסדרים הידוע לשמצה, לדחות את יישום ההחלטה לצמצום כיתות א' ו-ב'. כפי שהיועצת המשפטית של ועדת החינוך בכנסת ציינה, ממשלת ישראל מפירה את החוק שהיא עצמה חוקקה. זה כמובן עניין שבשגרה, לממשלה מותר מה שלאזרח אסור, כי אף אחד לא יזרוק אותה לכלא או לרחוב.
תזכורת: הדחיפות הגדולה ביותר להקטנת הצפיפות היא דווקא בכיתות הנמוכות. שם ההשפעות השליליות של הצפיפות הן הקיצוניות ביותר (ועל כך אין מחלוקת בין החוקרים), ונזקיהן ניכרים לטווח הארוך ביותר. דווקא שם מזניחה המדינה את התלמידים. למעשה, חרף הכוונה להקטין את קבוצות הלימוד ל-10 שעות שבועיות בכיתות הנמוכות, אין שום תכנון להקטין את צפיפות הכיתות הנמוכות באופן כללי. כל תקציבי הבינוי הנוכחיים, המגוחכים ממילא לנוכח הצרכים, מופנים לכיתות הגבוהות יותר.
כמה כיתות לימוד נבנות בפועל מדי שנה?
שאלה מצוינת; לא תמצאו את התשובה בשום מסמך או דיון רשמי. הכי קרוב שתגיעו אליה זה נתונים כספיים: התקציב המתוכנן לעומת התקציב בפועל. אבל אף פקיד במשרד האוצר לא יגיד לכם איך זה תורגם בשטח לתוספת כיתות שתקטין את הצפיפות. אחרי שקראתי פרוטוקולים של ארבע-חמש ישיבות של ועדת החינוך בנושא, אני יכול להעיד שפקידי משרד החינוך נוקטים בטקטיקת מיסוך ובלבול, כך שגם השאלה הפשוטה ביותר שמופנית אליהם נקלעת בתוך דקות ספורות לסבך משפטי וביורוקרטי בלתי פתיר.
את הנתונים האלה צריך לחלץ לבד. הם קריטיים, כי הם האינדיקטור הברור ביותר למידת החשיבות שהשלטונות מייחסים לצמצום הצפיפות בכיתות.
ובכן, איך נדע כמה כיתות נבנו בשנה האחרונה? הנה שיטה פשוטה. משרד החינוך מפרסם את מספרי התלמידים במערכת מדי שנה בשנה. גם ה-OECD מפרסם את מספר התלמידים הממוצע לכיתה מדי שנה בשנה. חלוקה של הנתון הראשון בשני תיתן לנו את מספר הכיתות האפקטיביות (= שרלבנטי לצפיפות התלמידים); מעקב שנתי ייתן לנו את הגידול במספרן.
ובכן, על פי נתוני משרד החינוך, מספר התלמידים במערכת (מכיתה א' ועד י"ב) בשנת הלימודים תשע"א היה 1,534,000. צפיפותם הממוצעת, על פי דו"ח ה-OECD הקודם, היתה 28.7 תלמידים בכיתה, מה שנותן לנו 53,449 כיתות אפקטיביות.
בשנת הלימודים תשע"ב עלה מספר התלמידים ל-1,567,000. צפיפותם הממוצעת כמעט שלא השתנתה, 28.4 תלמידים לכיתה, מה שנותן 55,176 כיתות אפקטיביות.
כלומר, משרד החינוך בנה בפועל בשנה החולפת 1,727 כיתות לימוד.
זהו המספר הרלבנטי. פוליטיקאים ופקידים יכולים לברבר כמה שהם רוצים על תקציבי ענק ותכניות חומש, עיכובים תכנוניים ומכשולים ביורוקרטיים, אבל בפועל, תלמידי ישראל הרוויחו פחות מ-2,000 כיתות לימוד בלבד.
המספר הזה מגוחך, כי יותר ממחציתו נבלעת בגידול הטבעי של אוכלוסית התלמידים. הגידול הזה עומד כרגע, על פי נתוני משרד החינוך, על 1.36% לשנה, שהם כ-21,000 תלמידים. לפי ממוצע הצפיפות של ה-OECD, יש להקצות להם 1,000 כיתות מדי שנה. יוצא שכמות הכיתות העודפת, שמדינת ישראל בונה כדי להיחלץ מתחתית טבלת ה-OECD, היא קצת יותר מ-700 כיתות בשנה. זה הכל.
לסיכום ההתנהלות השלטונית: הממשלה מחליטה על יעד נמוך להחריד של תוספת כיתות (תיכף נראה מהו היעד שבאמת יביא אותנו לממוצע ה-OECD); התקציבים הצנועים ממילא נגרסים בין משרדי האוצר והחינוך, מה שמגדיל את הפער בין הצרכים המוכרים לתקצוב בפועל; חלוקת התקציבים בין המגזרים פועלת על פי מדרג הירארכי ברור (יהודים חילונים למעלה, ערבים למטה, חרדים באמצע); נפגעי הצפיפות הגדולים ביותר, תלמידי הכיתות הנמוכות, לא מעניינים כלב מת, כי הממשלה מצפצפת על החוקים שהיא מעבירה; ולבסוף, כמות הכיתות שנבנית בפועל מכסה קצת יותר מצרכי הגידול הטבעי ותו לא.
כל זה לא צריך להפתיע אף אחד; כך עובדות מערכות השלטון בישראל בכל הנוגע לשירותים הציבוריים. אפשר כמובן לצמצם את המאבק ליישום החלטות הממשלה כלשונן, אבל זאת תהיה טעות גורלית, שתוותר מראש על הזכות האזרחית הבסיסית לחינוך סביר לכולם. את המדיניות השלטונית צריך לנער מן היסוד. לשם כך צריך להפריך מיתוס נפוץ מאד, קו ההגנה המבוצר ביותר של הניאו-ליברלים: "אין תקציב; מדינת ישראל לא יכולה לעמוד בהוצאות שנדרשות לצמצום כמות התלמידים בכיתות עד לרמת ה-OECD. מוטב שתנמיכו ציפיות מראש, ותשלימו עם כך שילדיכם וילדי ילדיכם ימשיכו ללמוד – בעצם, לא יותר מלשרוד – בקופסאות רעש של 30 תלמידים בכיתה". אחרי שהמיתוס הזה יופרך, נוכל לשאול שאלה מתבקשת: מדוע המדינה מסרבת, במשך שנים ארוכות, לממן הקטנת משמעותית של כיתות הלימוד בישראל, למרות שיש-גם-יש תקציב לנושא?
תחשיב: כמה זה יעלה?
כמה הנחות יסוד.
אני מניח שמאות אלפי הורים ותלמידים ואלפי מורים לא טועים: רע ללמוד בכיתה צפופה. רע לאוזניים ולמיתרי הקול, רע לנשמה, רע לגוף הנחבט בלי הרף, רע ליכולת הריכוז, ורע גם ל"הישגים הלימודיים".
אני מניח שאין זמן לחכות. הילד שלך בגן חובה או בכיתה א' או ב'? הוא עם עוד 30 תלמידים בכיתה או יותר? הנזק כבר נגרם. הנפש צולקה, ערוצי הקליטה צומצמו, הדמיון נרמס. אין דרך להציל את מה שהמערכת כבר חמסה ממנו. אבל אפשר להציל את הבאים אחריו.
אני מניח שהפחתה של כשליש עד מחצית מכמות התלמידים בכיתה, מטווח של 30-40 תלמידים לכיתה ועד ל-21.3 תלמידים לכיתה, ממוצע ה-OECD, תבשר שיפור דרמטיומיידי באיכות החינוך בארץ. זה כמובן לא יהיה סוף תחלואיה של מערכת החינוך, שדרושים בה עוד שינויים מפליגים, ובעיקר בתחום ההשקעה בתשתית האנושית (נושא שראוי לפוסט נפרד). אבל זאת תהיה נקודת פתיחה הכרחית לכל דיון עתידי על אופיו של החינוך בארץ, נקודה שפשוט אי אפשר בלעדיה.
אני מניח שמשבר הצפיפות במערכת החינוך כל כך חמור שהוא ראוי להגדרה "מצב חירום לאומי", ושההתייחסות התקציבית אליו צריכה להיות בהתאם.
ולבסוף, אני מניח שפוליטיקאים ונבחרי ציבור שאינם מתמודדים כהלכה עם האתגר הזה צריכים פשוט לעוף; אלה שהפרו הבטחות או חוקים לא צריכים בכלל להישמע יותר.
התחשיב שיוצג כאן מתבסס על נתונים רשמיים של משרד החינוך וה-OECD ועל הערכות מומחים. כידוע, עם נתונים אפשר לשחק לכאן ולכאן, הכל תלוי בנקודת ההשקפה. השתדלתי לאמץ קו נייטרלי-שמרני ככל האפשר; נדמה לי שסטיות מן התחשיב, במידה שהן נחוצות, לא ישנו באופן מהותי את סדרי הגודל של הסכומים שאליהם נגיע.
נתחיל. ראינו שעל פי נתוני משרד החינוך, מספר התלמידים במערכת בשנת הלימודים תשע"ב היה 1,567,000. הממוצע הכיתתי בישראל הוא 28.4 תלמידים לכיתה (וראינו גם שסטיית התקן מן הממוצע הזה גדולה מאד), כך שמספר הכיתות האפקטיביות בארץ הוא 55,176. באתר משרד החינוך מופיע מספר הגדול ב-5,000 כיתות, פער שכנראה נובע מהכללתם של גנים (שאינם נכללים בחישוב הצפיפות של ה-OECD) וחדרים שאינם משפיעים על הצפיפות בכיתות. כדי להגיע ל-21.3 תלמידים לכיתה, ממוצע ה-OECD, יש צורך ב-73,568 כיתות. כלומר, הפער לסגירה הוא 18,392 כיתות.
צריך לקחת בחשבון שטווח התכנון והבינוי של כיתת לימוד הוא כשלוש שנים. הגידול הטבעי במשך שלוש שנים (בהתבסס על השיעור הנוכחי, 1.36%) הוא כ-65,000 תלמידים. איכלוסם בכיתות בסטנדרט ה-OECD ידרוש עוד כ-3,100 כיתות.
סיכום: תוספת של כ-22,000 כיתות לימוד בתוך 3 שנים תציב את ישראל בדיוק בממוצע התלמידים לכיתה של ה-OECD. מותר גם לחלום על ירידה מהממוצע והתקרבות ל-20 תלמידים ופחות בכיתה, כמו במקסיקו ופינלנד (תוספת של עוד 4,000 כיתות לימוד).
עכשיו לשאלת המפתח: כמה זה יעלה? משרדי הממשלה כמובן לא מנדבים נתונים שעלולים לפרסם את קמצנותם ברבים. על כן הלכתי ונברתי בדיוני ועדת החינוך של הכנסת. בדיון שהתקיים בחודש מרץ 2012 לצורך מעקב אחר בינוי כיתות במגזר הערבי, השתתף ד"ר דני גרא, מומחה בנושאי הקצאת משאבים ציבוריים בישראל ובמיוחד במגזר הערבי, שגם השתתף בכתיבת דו"חות עבור גורמים ממלכתיים בנושא. ד"ר גרא מסר שמשרד החינוך מתקצב את הקמתה של כיתת לימוד אחת ב-700 אלף שקל. עם זאת, הוא הדגיש כי מדובר בעלות מנופחת, שאיננה מתחשבת בהנחת כמויות (מכרזים לבנייה מרוכזת של מאות כיתות), בהכנסות ה"סיבוביות" למדינה מן הקבלנים (18% מע"מ) ובכל מיני "קופונים" ועמלות שגוזרים אינטרסנטים מתווכים, בעיקר החברה למשק וכלכלה שנותנת הלוואות לרשויות מקומיות חלשות.
אני אהיה סופר-לארג' עם המדינה שלי, ובכל זאת אניח שאי אפשר לחסוך ו-700 אלף שקל זאת באמת עלות הקמתה של כל כיתת לימוד. דיברנו על תוספת של 22,000 כיתות לימוד לתקופה של שלוש שנים, כלומר: 15.4 מיליארד שקל ל-3 שנים, או 5.1 מיליארד שקל לשנה.
נפלתם מהכיסא? אל תיפלו. כך נראית הזנחה ארוכת-שנים. קודם כל, הוועדות שהקים משרד החינוך כבר המליצו על מודלים של מימון ארוך-טווח לסכומים האלה, שיורידו את ההוצאה השנתית בהרבה. אבל שוב, בוא נהיה חזירים עד הסוף, ונדרוש את כל המימון במשך 3 שנים. בהצעת התקציב הנוכחית יש כבר נתח לא קטן למימון של בניית כיתות לימוד – 1.3 מיליארד שקל. כלומר, מתוך היעד של 5.1 מליארד שקל לשנה יש לדאוג לתוספת של 3.8 מיליארד שקל בלבד. המשמעות היא תוספת תקציבית של 9% לתקציב משרד החינוך, שעומד היום על 42.4 מיליארד שקל.
לא בשמיים.
אז יש כסף או אין כסף? תיכף נענה על זה. לפני כן צריך לשאול האם לא העלמנו נתח גדול מההוצאות הצפויות מהקטנת הכיתות. שהרי אם הכיתות קטנות יותר, יהיו יותר כיתות, יידרשו יותר שעות הוראה ויותר מורים. וכך ההוצאה תתנפח ותתנפח, לא?
לא בהכרח. בשלב הזה אין לי אפשרות לעשות תחשיב מדויק של עלויות ההעסקה הנגררות, אבל נתוני ה-OECD המלאים חושפים "בור תקציבי" מעניין. מסתבר שתלמידי ישראל לא רק נדחסים בכיתות צפופות אלא גם שוהים בהן הרבה יותר שעות מהממוצע. תלמידי בתי הספר היסודיים מקבלים 19% יותר שעות לימוד מממוצע ה-OECD ותלמידי חטיבות הביניים מקבלים 6% יותר. במקביל, יש פער הפוך בשעות הנוכחות של המורים בבתי הספר. מורה בחטיבת ביניים בישראל נוכח בממוצע 28% פחות זמן מממוצע ה-OECD ומורה בחטיבה עליונה נוכח בממוצע 39% פחות זמן (פערים קטנים יותר, באותו כיוון, קיימים גם בשעות ההוראה בחטיבות).
כלומר, התלמידים מקבלים יותר שעות לימוד ממורים שנמצאים פחות זמן בבית ספר. פטנט ישראלי. מבלי לצטט כאן את הנתונים המוכרים לכל, הפטנט הזה עד כה לא הבטיח השגים לימודיים מסחררים בהשוואות הבינלאומיות. המצב האנומלי הזה מצביע על שני כיווני תיקון: האחד, להוריד שעות הוראה; תלמידי ישראל נמצאים שעות ממושכות מדי בין כתלי הכיתה, מה שמייצר בהכרח garbage time בלי שום ערך חינוכי (ושימו לב – צפיפות הכיתות היא חלק מן הבעיה, עקב הזמן שמושחת על השגת שקט וקשב); השני, להגדיל את שעות הנוכחות של המורים בחטיבות ולהמיר את חלקן לשעות הוראה.
הנתון הקריטי ביותר הוא יחס תלמידים למורה. מסתבר שמצבנו טוב מאד. ביסודי יש 15.9 תלמידים על כל מורה (15.4 ממוצע ה-OECD), בחטיבות הביניים 13.6 תלמידים על כל מורה (13.2 ממוצע ה-OECD), ובחטיבות העליונות 11.3 תלמידים על כל מורה (13.9 ממוצע ה-OECD). רק בגנים הציבוריים קיים מחסור אמיתי בגננות (אחת לכל 24.2 ילדים לעומת 14.4, ממוצע ה-OECD).
במלים פשוטות: לא חסר כוח הוראה בארץ (להוציא בגנים) ואין צורך בתוספת מורים כדי להפחית משמעותית את הצפיפות בכיתות עד לרמת ה-OECD. אולי יש צורך בתוספת קטנה של שעות הוראה בחטיבות. מה שנחוץ הוא ארגון-מחדש של תכניות הלימודים ופריסה נבונה יותר של שעות ההוראה במערכת. אפשר להניח, בסבירות גבוהה, שהעלויות הצפויות מתרכזות בתחום הבינוי ולא בתחום השכר.
ונקודה אחרונה. במסגרת הפילוסופיה החזירית של זמננו, שלפיה צריך לשלול דווקא מהעניים והמוחלשים את השירותים הציבוריים שבאחריות המדינה, נוקט משרד החינוך במדיניות של סגירת בתי ספר עקב "רישום דליל" של תלמידים. כך למשל בדרום תל-אביב, בחיפה ורמת גןובבאר-שבע. זאת מדיניות ניאו-ליברלית מובהקת שמעדיפה את הגדול, ההשגי והרווחי על פני הקטן, הלא-השגי ולא-רווחי; כך זה נראה בשיקגו, שם בוצע המהלך הזה בקנה מידה גדול. לענייננו חשוב לשים לב שמה שמשרד החינוך מגדיר כ"רישום דליל" הוא למעשה רישום שהיה עשוי לאכלס כיתות לימוד ברמה שפויה יותר, ואולי, השם ישמור, בסביבות ה-20 תלמידים לכיתה, כנהוג במדינות מתקדמות.
אז יש כסף או אין כסף?
יש ועוד איך. קודם נדבר על מקורות פנימיים, אחר כך על מקורות חיצוניים.
משרד החינוך הוא מפלצת ביורוקרטית שקשה לחדור למעמקיה. ד"ר צבי צמרת, לשעבר יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, תיאר אותו כך:
"המשרד עובד כמו תמנון שלא תמיד יש לו ראש. זרוע אחת לא יודעת מה קורה עם הזרוע השנייה, וזה אומר שהרבה מאוד החלטות מתקבלות ללא תיאום. יש בעיה מבנית גדולה במשרד שגורמת לקבלת החלטות אבסורדיות".
את זה כדאי לזכור כשמנסים להבין איך בדיוק מתחלקת עוגת התקציב של משרד החינוך.
את הצעת תקציב החינוך הדו-שנתי לשנים 2013-2014 תוכלו למצוא כאן, ואת הגרסה הידידותית למשתמש של הסדנא לידע ציבורי בשיתוף "כלכליסט" תמצאו כאן. יש גם ניתוח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת ונייר עמדה של מרכז "אדווה".
כאמור, כדי להגיע לקצב בניית כיתות שידביק את ממוצע ה-OECD בתוך 3 שנים, יש להוסיף 3.8 מיליארד שקל לתקציב השנתי. להלן כמה סעיפים שיכולים לתרום את חלקם:
– רזרבת התייקרויות בסך 1.3 מליארד שקל איננה מנוצלת בתקציבים השוטפים בשנים האחרונות. לפחות חצי ממנה אפשר להפנות לתגבור בניית הכיתות.
– גידול טבעי במערכת (638 מיליון, לא מנוצל בשנים האחרונות).
– רזרבה לשכר (170 מיליון, לא מנוצלת בשנים האחרונות).
– רזרבה לפעולות שונות (68.3 מיליון, לא מנוצלת בשנים האחרונות).
– פיתוח מנהיגות בית (15.2 מיליון).
– תכניות ויוזמות (מה זה??, 32.4 מיליון)
– חינוך יהודי בתפוצות (6.5 מיליון).
ויש עוד. אלה הסעיפים שרק שמם מעיד בהם שניתן לוותר עליהם בקלות – לתקופה של 3 שנים בלבד – כדי לממן את בינוי הכיתות המואץ. הכסף הגדול של המשרד שוכן בתקציבי החינוך היסודי והעל-יסודי, אבל רמת הפירוט הלקונית שלהם אינה שקופה מספיק כדי לערוך ניתוח דומה.
בנוסף, יש מקורות מימון חיצוני. שניים שעולים מייד על הדעת הם תקציב הביטחון וקרן תמלוגי הגז. הדיבורים העונתיים על "קיצוץ כואב בתקציב הביטחון" הם מסך עשן שתמיד עובד; בפועל, ה"קיצוץ" מוחזר בדרכים יצירתיות, עוקפות-תקציב, הודות להתערבותו הישירה של ראש הממשלה ורפיסותן של ועדות הכנסת. כך למשל, תקציב הביטחון הרשמי ב-2012 עמד על 55.8 מילארד שקל, אבל ההוצאה בפועל היתה גבוהה ב-4.6 מיליארד שקל, חריגה של 8.2%. זהו דפוס קבוע, הונאה שיטתית שהפכה לנורמה שלטונית. אף משרד אחר לא נהנה מגמישות מופלאה שכזאת בהוצאות. בכל שנה ושנה, החריגה התקציבית של משרד הביטחון מספיקה מעל ומעבר לתוספת התקציבית שדרושה להשלמת מלאי כיתות הלימוד החסרות.
וזה עוד לפני שפתחנו את תיבת הפנדורה של חגיגת הפנסיות המטורפת בצה"ל. תציצו למשל בסעיף בעל השם המרתק, "גמלאות שוטף", בתקציב שכר ופנסיה של צה"ל. הסעיף התמים הזה זינק ב-21.5% בשנה אחת בלבד, בין 2011 ל-2012: מ-4.1 ל-4.95 מיליארד שקל, גידול של 877 מיליון שקל. כיתות הלימוד של תלמידי ישראל יכולות רק לחלום על שיעור צמיחה שנתי שכזה.
מקור חיצוני שני: קרן תמלוגי הגז. על פי הצעת החוק לניהול הקרן, הכנסות המדינה מהיטל ששינסקי ישמשו ל"מטרות חברתיות כלכליות". נתניהו בכבודו ובעצמו המליץ באופן ספציפי להשתמש בהן לביטחון (עיוות של החוק שסוכל – לעת עתה – בכנסת) ולחינוך. נו, אז הנה ההזדמנות לפרוע את ההבטחה. רק השבוע פורסם שתמלוגי הגז יסתכמו עד סוף השנה ביותר מחצי מיליארד שקל (וב-2015 יחצו את קו המיליארד). בגלל הסחבת הישראלית הרגילה (קיראו כאן על גלגולי החוק והבחישות האינטרסנטיות בניסוחו), נבלעו ההכנסות האלה בבטן האוצר ולא נודע כי באו אל קרבו. זאת כמובן בעיה של האוצר, לא של אזרחי ישראל; מבחינתנו המדינה חייבת לנו (לפחות) 500 מיליון שקל. יתכבדו הפקידים באוצר, ישלפו את הכסף הציבורי הזה מן התוהו, ויקצו אותו למטרה חינוכית ראשונה במעלה: תוספת כיתות לימוד.
נזכיר רק שהסכום המדובר הוא פירור ממש מתוך סך ההכנסות הצפויות של הקרן. אם יש מטרה קדושה שלשמה היה שווה המאבק על נתח הציבור בהכנסות הגז, תוספת כיתות לימוד היא כזאת (גם תוספת מיטות אשפוז, נושא בפני עצמו).
בזאת, יש לקוות, נסתם הגולל על התירוץ המקושקש שאין תקציב לתוספת מאסיבית של כיתות לימוד. יש כסף, והוא זמין באופן מיידי.
תמצית מנהלים
למי שהלך לאיבוד בפרטים, הנה שוב עיקרי הדברים:
תלמידי ישראל לומדים בכיתות שצפופות בשליש בממוצע מתלמידי המדינות המפותחות; כל תלמיד חמישי בארץ לומד בכיתה של 35 ומעלה תלמידים.
כדי להביא את ישראל לממוצע ה-OECD יש לבנות כ-7,500 כיתות נוספות מדי שנה במשך 3 השנים הקרובות.
בפועל, מדינת ישראל בונה כ-1,700 כיתות בשנה – חמישית מן הכמות הנדרשת.
יש כסף לפתרון הבעיה, אבל אין רצון פוליטי.
מה שמביא אותנו לחידה שהוצגה בתחילת הפוסט. אם יש צורך דוחק בהקטנת כיתות הלימוד באופן משמעותי, ויש הכרה ציבורית גורפת בקיומו, ויש פתרונות תקציביים פשוטים למימושו – למה זה לא קורה? למה ישראל ממשיכה לדשדש במקום ה-25 מתוך 27 מדינות ה-OECD בצפיפות כיתות הלימוד? למה אין תרגום פוליטי לצורך הציבורי?
ניאו-ליברלים מדושנים
עד עכשיו דיברנו על המחסור בכיתות לימוד במנותק מתהליכים שמתרחשים במקביל במערכת החינוך. אבל כמובן שירידה לשורש הבעיה מחייבת מבט מערכתי על הכיוון שאליו צועדת המערכת. והכיוון הזה ברור מאד בשנים האחרונות: הפרטה ומיקור חוץ. מה המשותף בין הפרטה של תכניות לימוד ועובדי הוראה לבין הזנחת התשתיות הפיזיות של בתי הספר? המשותף הוא צמצום ההוצאה הציבורית על חינוך והתנערות המדינה מאחריותה על איכות החינוך שניתן במוסדותיה. הכל קשור יחדיו.
הפרטת החינוך היא נושא שנחקר לעומק ולכן אסתפק רק בציון הנקודות העיקריות עם מראי מקום. בעוד שמדינת ישראל מוציאה על חינוך אחוז גבוה יותר מהתמ"ג מממוצע ה-OECD, החלק שמגיע לתלמיד בודד נמוך בהרבה: $6,000 לעומת $8,000 ממוצע ה-OECD. "מדינת ישראל" במשפט הקודם הוא ביטוי מטעה, כי מדובר על סך ההוצאה הציבורית והפרטית. למעשה, כמעט כל שקל רביעי במערכת החינוך מקורו במימון פרטי: רק 77.6% מההוצאה הלאומית על חינוך היא ציבורית. השוו זאת לממוצע ה-OECD, שעומד על 83.6%. בניגוד לרוב המדינות המפותחות, שם עולה חלקה של ההשקעה הציבורית עם השנים, בישראל הוא יורד, כך שהפער הזה יילך ויגדל. גם זאת ראיה לפיקציה הניאו-ליברלית שמוכרים לציבור כאן, אשר מזמן פשטה את הרגל במדינות המפותחות.
דו"ח מקיף על ההפרטה במערכת החינוך שפירסם מרכז "אדווה" לפני 3 שנים מתאר את ההבטים העיקריים של התהליך ההרסני הזה:
מיקור חוץ של פיתוח תכניות לימודים (תלמידים לומדים במסגרות שפותחו בידי חברות כמו "טבע", "הריבוע הכחול" ו"פרולוג").
כניסתם של עמותות, קרנות ובשנים האחרונות תאגידים לבתי ספר, בעיקר ברשויות מקומיות חלשות, שנזקקות לתיגבור מערכת הלימודים הממלכתית המרוששת. כל זה נעשה כמעט ללא פיקוח וסינון של משרד החינוך, שנגרר אחרי כוחות השוק.
הגדלה בלתי פוסקת של השתתפות ההורים במימון תכניות לימוד חיצוניות.
חיסול מערך אחיות בית הספר והפרטתו – מהלך אומלל, הרה-אסון למאות אלפי תלמידים, פוגעני כלפי "אחיות הקבלן" שעברו להעסקה ארעית, ומסתבר שאפילו בזבזני יותר מן השירות הציבורי המקורי (לסיכום מצוין של הפרשה הזאת, ראו כאן).
לפחות 1 מכל 10 מורים בארץ (קרוב ל-20 אלף מורים!) הוא מורה קבלן שמועסק דרך גוף חיצוני, על בסיס שעות הוראה ולא חודשי, ללא זכויות סוציאליות, שמפוטר מדי קיץ למשך חודשיים. תחזית המבוססת על מכרזי ענק של משרד החינוך צופה שבעוד פחות מ-5 שנים כל מורה חמישי בחינוך היסודי יהיה מורה קבלן. על הקללההזאתנכתב די והותר, גם בבלוג הזה (למי שלא מצוי בנושא, הסיפור של "מרמנת" הוא דוגמה ומופת).
הידרדרות הפיקוח הפדגוגי על תכני הלימוד בעקבות צמצומו הדרסטי והעברתו לגורמים חיצוניים.
שר החינוך הנוכחי, שי פירון, יצוק באותה תבנית ניאו-ליברלית כקודמו, גדעון סער, כשמקלפים ממנו את המעטפת הרטורית של הסובלנות והחמלה. בכהונתו הקצרה הספיק פירון לקדם לא מעט מהלכים אנטי-חברתיים בתוך מערכת החינוך: הגדלת תשלומי הורים ואף עיגונם בחוק (!), כלומר, מיסוד השח"פ (שירותי חינוך פרטיים בין כותלי בית הספר), בדומה לשר"פ בבתי החולים; מהלך ש"יגדיל את הפערים בין עניים לעשירים", כפי שקבעה לא אחרת מעמותת "הכל חינוך" – אותה עמותה שפירון עמד בראשה עד לכניסתו לממשלה; העלאת דמי ביטוח בריאות לתלמידים; קיצוץ של 30% בשעות ההוראה של מורי קרן קרב בקרית שמונה; הוצאתו של "בית יציב" בבאר-שבע, המרכז ארצי לפיתוח מקצועי של עובדי הוראה, ל"מכרז תפוקות" (תרגום: חסל משכורת קבועה, מעבר לשכר שעתי); התייקרות מעונות היום והמשפחתונים המפוקחים עד גיל 3 (טוב, זה לא פירון, אלא בנט ממשרד הכלכלה, אבל כולם שם באותו ראש).
החידוש האחרון מבית היוצר של פירון הוא חוק "אחריות המדינה לחינוך הציבורי", הברקה אורווליאנית שתוכנה פשוט הפוך לכותרתה.
זהו פירון וזו משנתו, ותעשו לי טובה, אף מילה על "קיצוצים כואבים שאף אחד לא מאושר מהם".
ועכשיו שימו לב – המעגל נסגר. אותו פירון המפריט והמייקר, כשנדרש לקצץ בתקציב משרד החינוך את אותו קיצוץ רוחבי מפורסם – אל מה הוא ניגש ראשון? נכון: התכניות לצמצום מספר התלמידים בכיתות. במסגרת הקיצוץ בתקציב החינוך, בוטלה התכנית להקטנת כיתות א' ו-ב' בלימודי קריאה, כתיבה וחשבון (אותה תכנית שדובר בה קודם, שמזה 5 שנים ממשלות ישראל מפירות את החוק בהשעייתה); כמו כן בוטלה התכנית להקטנת הכיתות בחטיבות הביניים ובתיכונים, וקוצץ התקציב לבינוי כיתות חדשות ושיפוץ קיימות.
כן, כן, אין מנוס, צריך להדק את החגורה, במיוחד מומלץ לתלמידי ישראל להדק את החגורה, ובאופן כללי לרזות עוד ועוד, כדי שיוכלו להידחס ביתר קלות לכל אותן כיתות שמשרד החינוך בוחר להשאירן צפופות. מעניין שבאותו תקציב ממש של "הידוק חגורה" חל גידול מפתיע בסעיפים תקציביים אחרים: למשל, גידול נאה של 11% בתקציב "תרבות יהודית" (37.6 מיליון שקל); צמיחה מרשימה של 48% בתקציב רשת "מעיין החינוך התורני" של ש"ס (527 מיליון שקל), כנראה כפרס על האי-סדרים החמורים שנחשפו בה בדו"ח החשב הכללי של האוצר; והשמנה ממש מפלצתית של 119% בתקציב "תמיכות ומענקים למוסדות תורה" (19.1 מיליון שקל).
הסרדינים יכולים לחכות. פירון הרי כבר הסביר לנו ש"רוב המחקרים בעולם לא מצאו זיקה בין הישגים לימודיים לגודל הכיתה."
יכולתי לקרוא לפוסט הזה "להעיף את שי פירון". אבל אחרי שעשיתי את זה עם גדעון סער, קיבלתי אותו כשר פנים. צריך להיזהר.
והציבור מנומנם
את העניין הזה צריך להפנים עד הסוף: לניאו-ליברלים המדושנים לא ממש אכפת באיזה תנאים לומדים הילדים שלכם. הם לא נכנסו לפוליטיקה כדי לקחת אחריות על השירותים הציבוריים; בדיוק להיפך, הם באו לפוליטיקה כדי "לנקות" אותה מן האחריות הזאת. הרבה מאד ישראלים מתקשים להבין את הנקודה הבסיסית הזאת, ובתמימותם ממשיכים לשאת עיניים מייחלות אל נבחרי העם, שיחלצו אותם ממדמנת חייהם. נכון, הישראלי אוהב להשתלח בפוליטיקאים שלו, בשחיתות ובאיוולת ובאוזלת-היד שלהם, אבל רק לעתים נדירות יעז להודות שמשהו עמוק יותר מפריד בינו לבינם, משהו שמנתץ את הקולקטיב הישראלי המדומיין לרסיסיו הממשיים; שאת סדרת הכשלונות הקולוסאליים בחינוך, בדיור ובבריאות, המתמשכת כבר יותר למעלה משני עשורים, אי אפשר לתרץ רק במונחים של "שחיתות, איוולת ואוזלת-יד". מערכת כלכלית סדורה ושיטתית, עם יעדים ברורים – צמצום הפיקוח הממשלתי, הפקרת כל השירותים הבסיסיים לכוחות השוק – עומדת מאחורי מה שקורה כאן.
וההזנחה הפושעת של התשתיות הפיזיות בבתי הספר, והצפיפות הנוראית בכיתות, הן בסך הכל עוד הבט של אותה מערכת סדורה. לא טעות, אלא התעמרות.
אבל הניאו-ליברלים המדושנים הם רק חצי מהתשובה לשאלה מדוע נעשה כה מעט בארץ להקטנת כיתות הלימוד. הם החצי שפועל מתוך אידאולוגיה ברורה. החצי השני של התשובה הוא אנחנו – הציבור המנומנם; זהו החצי שיושב בחיבוק ידיים בלתי נסלח בעוד מוחותיהם ונפשם של ילדיו עוברים טיגון עמוק בין כותלי הכיתות הצפופות. הגיע הזמן לדבר עלינו.
הציבור הישראלי עדיין לא נחלץ מן השלב האינפנטילי של חייו הפוליטיים. לרגע אחד בקיץ 2011 נדמה היה שהוא עומד לצעוד אל הבגרות הפוליטית, אבל הרגע חלף והתקווה נכזבה. זה היה קיץ של תובנות חשובות ללא ביטוי מעשי. אלף נרטיבים כבר חוברו על מה שקרה אז, ואני רוצה לחדד רק שאלה אחת: איך משפיעים על פוליטיקאים? לא אם אתה אוליגרך או טייקון, לא אם אתה עסקן מפלגתי רב-עוצמה, לא אם אתה כלי תקשורת בעל תפוצה רחבה. לא, אתה בסך הכל אזרח פשוט, ולצידך עומדת עובדה אחת בלבד: המצוקה שלך משותפת לעוד מאות אלפים במדינה. אז איך הופכים את המצוקה הזאת לדרישת פוליטית שתחייב את הפוליטיקאים לעשות שינוי של 180 מעלות במדיניותם?
כמו שזה נראה, רוב הישראלים סבורים שהתשובה לכך היא הפעלת "שתדלנות" בערוצים שונים: כתיבת מאמרי דעה, הפצת עצומות, מכתבים לרשויות, פנייה נרגשת לשר או לסגנו, הפגנה רעשנית בפתח בית הספר, וכיוב'.
הפוליטיקאי יושב ומתגרד בגב. זה לא מדגדג לו. בעולם שלו שולטת שפה אחת – שפת הקח-תן. אני אתן רק אם יאיימו לקחת ממני. מה תקחו ממני אם לא אתן? מה יקרה לי אם לא אקטין בפועל את צפיפות הכיתות?
כלום. לא יקרה לי כלום. לכן אין לי סיבה לתת כלום, תודה ושלום.
מה שחסר לציבור הישראלי הוא שוט פוליטי, ובמיוחד תודעה של שוט; תודעה של ענישה תחת התודעה הכוזבת של השידול. מכירים את הילדים האלה שלא יזוזו מילימטר בלי האיום ("לא תקבל ארטיק!")? תתחילו להתייחס אל הפוליטיקאים כמו אל ילד כזה. חשוב מכל: האיום צריך להיות אמין. פוליטיקאים צריכים להתחיל לחטוף סטירות מהציבור (שהם מחרבנים עליו כל הזמן) כדי להתחיל להתייחס אליו ברצינות.
יש כל מיני סוגים של סטירות. לפוצץ מפגש יחסי ציבור עם פוליטיקאי שבא למכור קלישאות; למרר את חייו באופן אישי (מול ביתו, מול משרדו, בכל מקום וזמן); לסרב לכיבודים שהשלטון מרעיף על מתנגדיו כדי לפייס ולמתן אותם; להפעיל את ועד ההורים כדי להחרים כל אירוע בית-ספרי שמשתתף בו נציג רשמי של העירייה או משרד החינוך; וכדומה. הסטירה הכואבת מכולם היא כמובן בקלפי: להפסיק להצביע למפלגות שכשלו שוב ושוב. משבר הדיור, משבר הצפיפות בכיתות והידרדרות הרפואה הציבורית – הם באחריותה המלאה של כל שדרת השלטון הישראלית, מן הליכוד וישראל ביתנו ועד לקדימה ומפלגת העבודה. די להצביע לנפלים. די לבלוע הבטחות ש"בקדנציה הבאה נשתפר". הפוליטיקאי צריך לדעת: בחיים שלנו לא משחקים ואין הזדמנות שניה. דפקת את השכל של מיליון ילדים במערכת החינוך? לך הביתה, אין לנו זמן ללמד אותך מחדש את העבודה. ולא, לא נחליף אותך במי שנכשל לפניך; נצביע למישהו חדש לגמרי. מפלגה שלא היתה חלק מן השלטון בעשור האחרון עדיפה על כל המפלגות שהיו בו.
בתמצית: לא להתפתות אל החיבוק של השררה אלא להתייצב מולה בעוינות גלויה.
כל זה דורש חינוך פוליטי רדיקלי וגם תהליך רגשי מסובך (ולכן זה קשה). הישראלי צריך לפרום את זיקתו המדומיינת למוקדי הזדהות ממלכתיים שמסתירים מאחוריהם הזנחה והתנכרות, ולטוות זיקות חדשות עם אוכלוסיות שהוא תופס כ"יריבות", על בסיס שותפות הגורל האמיתית ביניהם. אין לי מתכונים בדוקים איך מחוללים דבר כזה. אבל נראה לי שהמדינה דוחפת יותר ויותר אנשים, בעל כורחם, אל ההבנה הזאת. המאבק להקטנת הצפיפות בכיתות יכול להיות פלטפורמה מצוינת לסולידריות אזרחית אמיתית, מן הסוג שנחוץ כאן עד מאד.
[העבודה על הפוסט הזה היתה מפרכת במיוחד. תרומות יתקבלו בברכה].
עשר שנים חלפו מאז פירסם ג'ון גריי את ספרו המטלטל, המחשמל, המקומם והיפהפה, "כלבי קש". בשנים האלה הוא לא הפסיק לכתוב, אבל רק השנה הוא חזר ישירות לפרוייקט ההוא, וכתב מעין המשך לאותו חיבור, בשם "שתיקת החיות" (או אולי "השקט של החיות"); כזכור, כותרת המשנה של הספר הראשון היתה "מחשבות על בני אדם וחיות אחרות". הספר הנוכחי לא מגיע לעוצמתו של "כלבי קש", ולו רק מפני שאפקט החדשנות והזעזוע כבר מוצה. הוא שקט ולירי יותר, כמעט סטואי, אבל עדיין מרתק ומעורר מחשבה בכיוונים שנמתחים הלאה מקודמו, שאכן השאיר את הקורא תמה: ומכאן – לאן?
לפני שלוש שנים צללתי אל תוך "כלבי קש" והתוצאה היתה סדרת פוסטים עליו, שנפתחה במבוא נלהב, תרגום קטעים נרחבים מהספר, ולבסוף ניסיון להתעמת עם גריי בשאלת הבסיס למוסר ההומניסטי והצדקת האקטיביזם הפוליטי. תמצאו אותה כאן: פרק א', פרק ב', פרק ג' ופרק ד'. החוויה האינטלקטואלית של הטקסט הועשרה גם בדיון המעניין שהתפתח בתגובות.
הפעם מטרתי צנועה יותר: לומר דברים קצרים על הספר החדש ולתרגם קטע אחד מתוכו. אין הכרח לקרוא את סדרת הפוסטים הקודמת כדי להבין את הדברים הבאים, אף כי הכרות כזאת כמובן תעמיק את ההבנה. כדרכו, עורר גם הספר הזה של גריי דיון ביקורתי ער, ומי שחפץ בכך יכול להרחיב את היריעה: הביקורת של תומאס נייגל בניו-יורק טיימס (שמוכיחה שגם פילוסוף גדול יכול להיות פוץ לא קטן), הביקורת של ג'ון באנוויל בגארדיאן, והביקורת של ריצ'רד הולוואי בניו-סטייטסמן, אולי המעמיקה מכולן.
הספר החדש פותח בנקודת המוצא שעיקרו של הספר הקודם הוקדש לביסוסה: מתקפה חריפה על מיתוס הקדמה המוסרית שגריי מייחס לשורש הדו-ראשי של תרבות המערב: המורשת הנוצרית והמורשת הסוקראטית. גריי איננו פילוסוף במובן המקובל, ואת מקום הטיעון הסדור מחליף אצלו רצף של ציטוטים ארוכים, רבי-עניין, מחיבורים מוכרים יותר ובעיקר מוכרים פחות, שאחוזים יחדיו בדברי הקישור התמציתיים שלו. בייחוד מושכים את ליבו סופרים-עדים ומתבוננים, שמעבירים בשפה צילומית ומדוייקת את חוויותיהם. כנגד מיתוס הקדמה המוסרית (גריי קורא לו בקצרה "ההומניזם", אבל זהו הפירוש שמעניין אותו) הוא מציג בפנינו קטעים מיצירותיו של ג'וזף קונרד על זוועות האדם הלבן באפריקה; תיאורים של נאפולי בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, כשהעיר נסוגה לקיום כמו-ברברי של חבורות ציידים-לקטים; תיאורים של זוועות הסטאליניזם (מפי ארתור קסטלר, אחרי שהתפכח, ואחרים) שבוצעו, כמובן, בשמה של הקדמה; וכיוב'. אתה קורא ונאלץ להסכים: האדם הוא לא שוס גדול.
ג'ון גריי
המהלך הזה ממשיך ומרחיב למעשה את המהלך של "כלבי קש" ולא אעיר עליו כאן (על הבעייתיות שבהיקש ממצבי קיצון אל "הטבע האנושי" כתבתי בפרק ד' של הסדרה הקודמת). סיכומו מובא, שוב בציטוט נפלא, מפי העיתונאי והספקן הרדיקלי הרוסי בן המאה ה-19, אלכסנדר הרצן. הרצן מדמיין דיאלוג בין חסיד הקדמה לספקן, שבמהלכו שופך הספקן אש וגופרית על אמירתו המפורסמת של רוסו: "האדם נולד להיות חופשי – אך בכל מקום הוא נתון בכבלים". האמירה הזאת, טוען הספקן, סותרת את כל הניסיון ההסטורי ומעליבה את האינטיליגנציה. איך היית מתייחס למישהו, הוא שואל את חסיד הקדמה, שהיה נד בראשו בעצב ואומר: הדגים נולדו לעוף – אבל בכל מקום הם שוחים? מנין הרעיון שהכל מתקיים כפי שהוא צריך להתקיים, אבל אצל האדם זה להפך?
חלקו השני של הספר מוקדש בעיקרו לקריאה חוזרת בפרויד שמציגה אותו במלוא הפסימיות העקרונית שלו – הוגה על גבול הניהיליזם, על פי גריי, שמעולם לא התיימר לרפא את האדם מחולייו, אלא רק לגרום לו ללמוד לחיות איתם. ממנו עובר גריי ליונג, ואז לסופרים בוראי-מיתולוגיות כמו באלארד ובורחס, בניסיון לזקק מעבודתם מושג נקי ומפוכח יותר של מיתוס (גריי מכיר בכך שגם אם כל המיתוסים כוזבים, האדם עדיין זקוק להם). הדרך ממשיכה אל הוגים שכוחים כמו תומס האלם הבריטי ופריץ מאוטנר האוסטרי, ספקנים רדיקליים שביקשו לחלץ את האדם מן הכלוב הסימבולי של השפה והדת; ממאוטנר הוא שואל את המושג "מיסטיקה ללא אל", מעין ניסיון להצביע (מבלי יכולת לבטא במלים) על עולם החושים והחוויה שחבוי מעבר לכל ניסיונות המישמוע האנושיים.
כן, גם סמואל בקט מצטרף למצעד, אבל באופן מפתיע, ואת הזיווגים האלה רק גריי יכול לעשות, מצטרפים גם "כותבי טבע" נדירים, אותם מתבוננים סבלניים ושקדנים בטבע הלא-אנושי, שדרך היפתחותם, עד כדי היפערותם, אל עולמן של החיות, מצליחים למתוח אותנו קצת מעבר לגבולות המוכרים של האנושי; הנה ספר מרהיב שגריי גאל מן השכחה, אודות הבז (peregrine) הבריטי. סוגת הכתיבה על הטבע (nature writing) היא אחת האהובות עלי ביותר, ואני חש שהסיבה היא בדיוק זו שמעניינת את גריי: גם היא, בדרכה, מחזירה את האדם למקומו הטבעי, השולי לחלוטין, בבריאה, ומלמדת אותו פרק או שניים בהלכות פליאה וענווה. טקסטים מכוננים בתרבות האנגלוסקסית שייכים לסוגה הזאת, אך שלא במפתיע, אין לה כמעט נציגים בכתיבה העברית, שירשה ממקורותיה היהודיים את היחס המתנכר והמתנשא אל הטבע הלא-אנושי.
סיומו של הספר הזה, ממש כמו קודמו, משאיר את הקורא בערפל מסוים; גריי מעביר את השרביט למשוררים כמו וואלאס סטיבנס וג'ון אשברי, שמנסחים בשפה לירית מעין חזון סטואי, טרנס-הומניסטי, של התבוננות שקטה ומפוכחת בעולם. הקטע שבחרתי לתרגם חולק את כותרתו עם הספר כולו, ורומז אולי על הכיוון שאליו יצעד גריי בספריו הבאים. לא אכחד שהפיתוי לתרגם מן הספר אינו רק רעיוני אלא גם לשוני; גריי הוא רב אמן של השפה האנגלית, וסגנונו הצלול והגבישי מצטלצל באוזניך זמן מה גם לאחר תום הקריאה. אשר למילה המכרעת silence, עמדתי בפני המצב הלא-שכיח שבו העברית מבחינה בין שני מובנים ("שקט" ו"שתיקה") שהאנגלית מתיכה יחדיו. בקטע המתורגם שני המובנים מתקרבים זה לזה עד כדי השקה וההבדל ביניהם נעשה דק מן הדק; התלבטתי והתלבטתי, בסוף החלטתי ושתקתי, אבל שקט לא ידעתי.
שתיקת החיות / ג'ון גריי
נראה שהאדם לבדו מחפש את השקט. חיות אחרות נסות מפני רעש, אבל הרעש שממנו הן נמנעות מקורו באחרים. רק בני אדם רוצים להחריש את השאון שבראשם. עייפים מן הפטפוט הפנימי, הם מבקשים להחריש את צלילי מחשבתם. מה שאנשים מחפשים במרדף אחרי השקט הוא רעש מסוג אחר.
מוסדות חברתיים שנועדו לטפח שקט מלאים ברעש הזה. בכנסיות שורר שקט רק כשהן ריקות – ולעתים קרובות אפילו לא אז. הזמזום של התפילות מייצר המולה בלתי פוסקת, הד חוזר ומונוטוני של זוטות אנושיות. בכנסיות נטושות השאון דועך, בייחוד אם הן ננטשו לפני זמן רב. כנסיה שבלתה ונשחקה תחת כוחות הטבע אוצרת בתוכה שקט שאין למצוא בכנסיה שיש בה עדיין מתפללים.
הסופר, חייל ואיש המסעות פטריק ליי פרמור, בהקדמה לספרו "זמן לשמור על שקט", שבו מתועדות נסיעות הנופש שלו למנזרים בצרפת בשנות ה-50' של המאה ה-20, כותב בצער על העזובה שפגש ברבים מן המבנים הללו:
"הם מגיחים בשדות כמו פסגות של אטלנטיס אבודה, מעומק של ארבע מאות שנה. המנזרים חלולי-הקרביים ניצבים בין התלמים, חסרי שימוש, ורק עמודים שבורים מעידים על הסימטריה הקדומה של המעברים והמשעולים. העמודים הצפופים, המוקפים בשיחי סמבוק שחור, בסיסיהם קבורים בסבך של שרכים ובשברי כרכובים שמציירים מסלולים חינניים מעל צמרות העצים, תומכים את שוליו הענקיים והריקים של חלון רוזטה בשמיים מוכי-עורבים. כאילו מזמור גרגוריאני כביר נקטע לפני מאות שנים ונשאר שם תלוי, קפוא ברגע השיא שלו, מאז ועד עכשיו."
ליי פרמור לא נראה בדיוק הטיפוס שזקוק לשקט. חלק גדול מחיי האיש הזה, אוהב החיים הטובים, הוקדש להרפתקאות ותענוגות. בשנת 1933, כשהיה רק בן 18, חצה את אירופה לאורכה ולרוחבה, חוויה שהונצחה שנים רבות לאחר מכן – שכן היה גם פרפקציוניסט – בשני ספרי מסעות יוצאי דופן בסגנונם ורעננותם, "תקופה של מתנות" (1977) ו"בין היערות והמים" (1986). במסגרת שירותו הצבאי במפקדת המבצעים המיוחדים במלחמת העולם השניה, הוא התגורר שנתיים בהרי כרתים, תחת זהות של רועה צאן, והוביל את המפלגה שחטפה את המפקד הגרמני של האי – אפיזודה שתוארה בסרט Ill Met by Moonlight מ-1950. עד סוף חייו הארוכים – הוא מת בגיל 96 – היה פעיל. עד גיל 90 נהג לשחות בים האגאי וביום שלפני מותו סעד את ליבו בארוחה יפה.
הסברה שאדם מסוג זה אינו יכול להשתוקק לשקט היא דעה קדומה יותר מאשר עובדה. אדם לעמל יולד, אבל לחץ החיים אינו מבטל את הצורך בהתבוננות שקטה. לנוכח מלחמת עולם שאיימה להחריב את כל מה שהוקיר בציביליזציה, ליי פרמור היה אנוס להילחם. כבן דורו ארתור קסטלר, הוא לא היה יכול לעמוד מן הצד. אבל פעולה אינה ממצה את כל החיים או אפילו את המיטב שבהם, ולעתים קרובות דווקא האנשים הפעילים ביותר זקוקים לפורקן שבהתבוננות השקטה. רק האדם המודרני, בהערכתו העצמית המופרזת, סבור שהאנשים הנועזים ביותר מסתפקים בחברת אנוש.
אף כי ליי פרמור היה עשוי להסכים ששרידי המנזרים השוממים מכילים שקט שאין למצוא כמותו בבתי תפילה פעילים, הוא הצר על היעלמותם של חיי הנזירות. ובצדק. כנסיות ומנזרים מוכיחים ששקט איננו המצב האנושי הנורמלי. בני אדם משתיקים את עצמם – וביתר שאת, אחרים – באופן טבעי, אבל אינם שקטים באופן טבעי. לכן הם מוכרחים לרדוף אחרי השקט. המנזרים שפשטו באירופה בטרם העידן המודרני והשכונות העצומות של נזירים ונזירות שהתקיימו בטיבט לפני שנהרסו בסוף המאה ה-20, היו יותר מאשר שרידים של חברה פיאודלית. הם ביטאו צורך אנושי עמוק, שממשיך לתבוע את סיפוקו חרף דיכויו בחברה המודרנית.
אם ירד קרנו של השקט, הרי זה משום שלהודות בצורך בו פירושו לקבל את היותך חסר שקט פנימי – מצב שפעם נחשב לאומללות והיום נחשב למעלה. "לעתים קרובות אמרתי", כותב פסקל, "שהסיבה היחידה לאומללות האדם היא חוסר יכולתו לשבת בשקט בחדרו". אם אתה מודה בצורך שלך בשקט, אתה מכיר בכך שחלק ניכר מחייך הושחת על הסחות דעת. "האיום הגדול ביותר על מי שמודעים למהותם הפנימית באופן טבעי הוא המנוחה; הם יעשו כל שביכולתם שיפריעו להם" (פסקל).
כשאתה חושב על החיים כמצב תמידי של חוסר מנוחה, אתה חפץ בהפרעות כל הזמן. העבודה הודפת את העול הכבד יותר של הבטלה, ואפילו הנסיעה הלוך-ושוב אל העבודה עוזרת לעמעם את המלמול הפנימי. מאז ומעולם היה ברור שלהיות עסוק תמידית זה סוג של הסחת דעת. אבל רק בעת האחרונה הוכתר המרדף אחר הסחות הדעת כמשמעות החיים.
לצאת למסע בעקבות השקט פירושו להכיר בכך שאין די בחיי הפעולה, דבר שמעטים בלבד יודו בו בימים אלה. יותר מציאותיים הם אנשי דת מן הזן הישן, שיודעים כי אין למצוא סיפוק בעולם הממשי. אבל הדתיים סובלים מהסחות דעת משלהם, ביניהן הרעיון שהצורך בשקט מוכיח את מותר האדם על החיה. בספרו "עולם השתיקה", התיאולוג השוויצרי הקתולי מקס פיקאר כותב:
"שתיקת החיות שונה משתיקת האנשים. שתיקת האנשים צלולה ובהירה שכן היא ניצבת מול העולם, משחררת את המילה בכל רגע וקולטת אותה בחזרה לתוכה… לחיות יש שתיקה כבדה. כמו גוש סלע. חיות צועדות על גבי גושי השתיקה, מנסות להינתק מהם אבל תמיד כבולות אליהם.
השתיקה מבוּדדת אצל החיות; לכן הן בודדות.
זה כאילו שניתן ממש למשש את השתיקה של החיות. היא מפלסת את דרכה אל מחוץ לחיה, ולחיות אין ישועה לא רק משום שאין להן יכולת דיבור, אלא משום לשתיקה שלהן עצמה אין ישועה; זוהי שתיקה קשה, קרושה."
אף כי נכון הדבר שאיכות השתיקה שונה אצל חיות אחרות, השוני איננו זה שפיקאר מתאר. בעוד שעבור חיות אחרות שתיקה היא מצב מנוחה טבעי, עבור בני האדם שתיקה היא בריחה מהמולה פנימית. לפי שטבעה הפכפך ומסוכסך, החיה האנושית מחפשת בשתיקה מנוח מעצמה בעוד שיצורים אחרים נהנים ממנה כזכות מלידה. בני אדם מבקשים שתיקה מפני שהם מבקשים להיגאל מעצמם, חיות אחרות מצויות בה מפני שאינן זקוקות לגאולה.
ההיפוך שמבצע פיקאר בין איכות השתיקה של החיה וזו של האדם מעניק לבני האדם מעמד מיוחס, בדומה לטענה של מרטין היידגר שחיות אחרות הן "עניות-עולם". בראיית העולם הניאו-נוצרית של היידגר, עכברושים, נמרים, גורילות וצבועים פשוט מתקיימים, מגיבים בפסיביות לעולם הסובב אותם. משוללות כל תחושה של ה"הוויה" המסתורית שממנה הגיחו, חיות אחרות אינן נעלות על עצמים גרידא. בני אדם, לעומת זאת, אינם עצמים, כיוון שהם מעצבים את העולם שבו הם חיים.
מוטב לסיפור הישן והמייגע הזה לשקוע בתהום הנשייה. כל יצור בעל-חישה הוא בורא-עולם. העולם המרחף של הנץ הוא פרי רוחו לא פחות מכפי שהעולם המרותק לקרקע הוא פרי רוחנו. אולי חיות אחרות הן עניות במובן כלשהו, אבל העוני שלהן הוא אידאל מחוץ להישג ידו של האדם. כשהנוצרים, וההומניסטים בעקבותם, מזלזלים בשתיקת החיות, אפשר שהקנאה היא שמדברת מגרונם.
המרחק בין שתיקת האדם ושתיקת החיה הוא תולדה של השימוש בשפה. לא משום שיצורים אחרים נעדרים שפה; השיחה של ציפורים היא יותר מאשר מטאפורה אנושית. חתולים וכלבים זעים בשנתם ומדברים לעצמם שעה שהם עוסקים בענייניהם. רק בני אדם משתמשים בשפה ליצור דימוי עצמי וסיפור מחייהם. גם אם חיות מתקיימות ללא המונולוג הפנימי הזה, לא ברור מה בכך מקנה לאדם עליונות כלשהי. לשבור את השתיקה רק כדי להיאבק בקולניות על כינונה מחדש – איפה כאן ההישג הגדול?
הרבה אנשים סבורים שלבני האדם יש משהו ייחודי שנקרא "מודעות". בצורתה המשוכללת ביותר, המחשבה הזאת כמו מניחה שבני האדם עלו על דעתו של היקום כאמצעי להתבונן בעצמו:
"מן האין באנו ואליו נשוב.
הוא משאיל אותנו לזמן, וכאשר נשכב
בשקט מהרהרים ברֶיק
נרגיש אותו, כך אומרים, מהרהר בנו.
לא נכון, אבל מי יכול לשאת את האמת.
אנחנו עצמנו הריק המהרהר.
אנחנו כל חושיו, יד ועין ועצָב." (רוח רפאים IV, דון פטרסון)
בני אדם הם הריק המתבונן בעצמו. זה דימוי מלבב. אבל לרומם כך את בני האדם? ייתכן שעיניהם של יצורים אחרים צלולות יותר. על כורחם רואים בני האדם את העולם דרך צעיף השפה. במרדף שלהם אחר השקט הם מנסים להשאיר מאחור את הסימנים שיוצרים את עולמם. המאבק הזה אוניברסלי ממש כשפה עצמה. באמצעות שירה, דת או התמזגות עם הטבע, בני האדם מנסים להשיל מעליהם את המלים שאופפות את חייהם. ביסודו של דבר, זה מה שהם עושים כשהם מתאמצים להיות שקטים. המאמץ הזה לעולם לא יישא פרי, אבל זה לא הופך אותו לחסר-טעם.
פילוסופים יגידו שבני האדם אף פעם לא ישתקו כיוון שהנפש עשויה ממלים. עבור לוגיקאים רופסי-שכל שכאלה, שתיקה היא בסך הכל עוד מילה. להכניע את השפה באמצעות השפה זה כמובן בלתי אפשרי. התבונן פנימה ותמצא רק מלים ודימויים שמרכיבים אותך. אבל אם תתבונן מחוץ לעצמך – אל הציפורים והחיות והמקומות המשתנים תדיר שבהם הן מתקיימות – תשמע אולי משהו מעבר למלים. אפילו בני אדם יכולים למצוא שקט, אם יצליחו להביא את עצמם לשכוח את השקט שאותו הם מחפשים.
לפני 3 ימים נכנס כוח צה"ל לכפר קדום, וכדרכו מדי יום שישי, החל לירות גז מדמיע בתוככי הכפר, כדי למנוע מן התושבים לצאת להפגנה השבועית. שני מפגינים נפצעו מרימוני גז שנורו בכינון ישיר, פרקטיקה לא חוקית שכבר הרגה מפגינים בעבר.
אבל הפעם נרשם שיא חדש: צה"ל ירה רימוני גז (בכינון ישיר, על פי עדויות מהמקום) לתוך מסגד הכפר, בשעה שהתפללו בו כ-300 איש. זקנים וילדים ששהו בפנים נחנקו ונמלטו החוצה, לקבל טיפול. הידיעה הזאת לא הופיעה בשום כלי תקשורת ישראלי: 3 ימים חלפו, וכנראה שהתקשורת כבר סיכמה בינה לבינה שאין עניין לציבור (היהודי) במתקפת גז מדמיע על מתפללים (ערבים) בתוך מסגד. גם את הסרטון הזה לא ראיתם באף אתר תקשורת ישראלי (להוציא הטלוויזיה החברתית).
מזה שנתיים מנהל כפר קדום, המונה כ-3,500 נפש, מאבק עיקש נגד שלטונות הכיבוש. ב-2003 נחסם כביש היציאה הראשי של הכפר, שמוביל לעיר המחוז שכם, וכך הפכה נסיעה קצרה של 13 ק"מ לנסיעה ארוכה, בדרכים עקלקלות, של 38 ק"מ. הכביש נחסם כי התנחלות קדומים הסמוכה התפשטה והתפשטה עד שבלעה אותו. כבר 4,000 דונם משטחי כפר קדום הופקעו לטובת ההתנחלות, ועוד 11 אלף דונם נחסמו לשימוש שלא בהיתר הצבא.
בדומה לנבי סאלח, שם השתלטה התנחלות חלמיש הסמוכה לכפר על מעיין השייך לו, גם העימות בכפר קדום הוא בין פלסטינים למתנחלים שגוזלים את נכסיהם; הצבא משמש מיליציה שמגנה על הבוזזים. וכמו בנבי סאלח, הצבא מוריד את הכפפות ופועל בברוטליות ללא מעצורים: משסה כלבים במפגינים, תוקף באלות עיתונאים שמתעדים את מעשי הצבא, מפזר תמונות של "נערים מבוקשים" ("אנחנו הצבא, דיר באלכ, אנחנו נתפוס אותך אם נראה אותך או נבוא לבית"). במשך השנתיים האלה נעצרו קרוב ל-150 תושבים בכפר. הכל כדי להכשיר את התרחבות קדומים, בדרכים שתוזמרו בידי ראשי המועצה בעצמם. בשנה שעברה בלבד, אגב, הוגדל שטח השיפוט של קדומים ב-1,010 דונם.
גז על מתפללים? הכל מותר. אפשר לוותר מראש על תגובת צה"ל (שאף אחד לא טרח לבקש, כאמור, אין עניין לציבור): המפגינים "הסתתרו" בתוך המסגד. זוכרים? ההיגיון הזה לא חס גם על ילדים בבית ספר.
שתיקתו הרועמת של הפלג הטרוצקיסטי-גריאטרי של "מצפן", ששרד את הפילוג הגדול מרסיסי "דרך הניצוץ" שהתפצלו משאריות מק"י, לנוכח הטבח שביצע הצבא המצרי לפני שבועיים ב-38 מפגינים בקהיר, היתה יריית הפתיחה. אחריה צעדה שתיקתם המצלצלת של האנרכיסטים נגד הגדר לנוכח ההפגזה של הצבא הסורי בחומס, שקטלה 74 נשים וילדים; שתיקה שרק התעצמה לנוכח הפגנתם השבועית בנבי סאלח ובכפר מעשרה, כאילו כלום. אחריהן צעדה בסך השתיקה המהדהדת של פורשי תאעיוש (בעודם מתאוננים, החצופים, על מחסור במים בדרום הר חברון!) לנוכח מעשי האונס הבלתי פוסקים בכיכר תחריר. אבל את השיא סימנה, בלי ספק, השתיקה המפלצתית של הרבנים לזכויות אדם (ובייחוד הרבניות שבהם, ובייחוד מיוחד הלסביות שבהן) לנוכח ההתקפה הכימית על מתנגדי המשטר בפאתי דמשק. השתיקה הזאת קטלה (לצד 322 אזרחים סוריים) גם את שאריות האמון שנותר לנו באינטגריטי של השמאל הרדיקלי בישראל.
שוב נחשף פרצופו האמיתי של השמאל הרדיקלי: צורח ככרוכיה על שני ערבים שעוכבו במחסום קלנדיה, אבל ממלא פיו מים מול אלפי ערבים שנטבחים במדינות סביבנו. לא שהיו לנו ציפיות מאנשים שצביעות מוסרית היא לחם חוקם. אבל ממי שלא פוסקים מלגנות ולהוקיע, היה אפשר לצפות לומר משהו על הזוועות שמעבר לגבול. רק שהשמאל הרדיקלי שותק ושותק.
את השתיקה הזאת מנצלים היטב הרודנים הרצחניים מסביבנו. למעשה, ניתן לומר בוודאות ששתיקת השמאל הרדיקלי בישראל מספקת רוח גבית להמשך מעשי הטבח במזרח התיכון. שירותי מודיעין מערביים יירטו לאחרונה שיחות שהתקיימו בין מפקדים בצבא מצרים. קטע אחד שהותר לפרסום מובא כאן לראשונה.
גנרל איברהים: נו, מה הבאת לנו היום?
גנרל עזיז: יום חלש, כולם מקשקשים.
גנרל איברהים: בדקת את "תראבוט"? אלה לא מדברים הרבה.
גנרל עזיז: דווקא מדברים.
גנרל איברהים: מה עם "דעם"?
גנרל עזיז: אללה יוסתור.
גנרל איברהים: אורי אבנרי בטוח לא מוציא מילה עלינו.
גנרל עזיז: איפה, לא מפסיקלטחון.
גנרל איברהים: גדעון לוי ויצחק לאור?
גנרל עזיז: מפרכסים זה את זה.
גנרל איברהים: בלוגרים עוכרי ישראל?
גנרל עזיז: כותבים, כותבים.
גנרל איברהים (נאנח, תולה מבטו בתקרה): חכה רגע, יש את אלה, שוּ איסמם… ארקו… דיסני… אינדיקלים.
גנרל עזיז: אנרכו-סינדיקליסטים?
גנרל איברהים: ואללה! אמרו משהו?
גנרל עזיז (מדפדף בניירותיו): לא נראה לי… אין לי כלום כאן.
גנרל איברהים (פניו אורות): כלומר, שותקים?
גנרל עזיז (נצמד לעובדות היבשות): עד עכשיו, שתקו. כלומר, דיברו הרבה על פירוק מנגנוני המדינה, על ביזור מוקדי הכוח, דיברו גם כלכלה קהילתית…
גנרל איברהים (מאבד סבלנות, מרעים קולו): חלאס. על ה-900 ומשהו מפגינים בני-*&$@# שקצרנו בשבועיים האחרונים הם אמרו משהו?
גנרל עזיז: לא פצו פה. שתיקה רועמת.
גנרל איברהים (משולהב, ידו האחת נשלחת לטלפון והשניה לאקדח): אהה! צבועים. שמאלנים עאלק. יאללה, שלח את הקומנדו לשכונות, תחסום את כל היציאות ותתחילו להפגיז. השתיקה הזאת תעלה להם ביוקר.
החרפה המוסרית הזאת, שתיקת האינטלקטואלים של השמאל, כבר גובה מאיתנו מחיר תדמיתי כבד. בכל העולם שואלים: איפה השמאלנים של ישראל במרחץ הדמים שבסוריה? מה העמדה של "יש גבול" על ההפיכה הצבאית במצרים? שוב פעם ישראל יוצאת פארש. כשהשמאל מלכלך על צה"ל, אנחנו סובלים, וכשהוא שותק על ה"שביחה", אנחנו שוב סובלים. רק לאחרונה התקבל במשרד החוץ איום מממשלת בריטניה, שאם נשות "מחסום ווטש" לא יוציאו, בתוך 48 שעות, גינוי תקיף נגד פעולות הטרור של חוליות אל-קאעידה נגד המשטרה המצרית בסיני – היא תפסיק למכור לתעשייה האווירית רכיבי מכ"ם למל"טים שאנחנו מפעילים בעזה. כמה אטום לדעת הקהל העולמית יכול להיות השמאל הרדיקלי כדי לדרדר אותנו עד כדי כך?!
האדישות של השמאלנים חוצה גבולות ויבשות. מיליציות מוסלמיות נכנסות לכפרים בקונגו וטובחות נשים הרות בכידונים – וחיים הנגבי לוגם כוס קפה בתל אביב; הטאליבן שוב משעבדים מחוזות שלמים באפגניסטאן – וטניה ריינהרט שוכבת לה בדממה אולימפית; תאי טרור איסלאמיים בפיליפינים חוטפים ילדים וכורתים את אבריהם – ועידן לנדו מתהפך במיטתו, נוחר קלות; פעילי ג'יהאד עולמי מפוצצים עצמם בלב שווקים הומים בבגדד – ויונתן פולק שולח מסרונים שובבים לחברה שלו; ויותר טוב שלא נדבר על מה שענת מטר עושה בזמן שבאפריקה מבצעים מילת נשים בילדות מוסלמיות.
על מה הם כן מדברים? כל הזמן? על הפלסטינים ועל הבדואים, כמובן. אלה שמסתובבים כאן חופשי כבר 60 שנה ואף אחד לא טובח בהם ולא מוריד עליהם טיל כימי. נגמרו הבעיות בעולם, אתם מבינים? נשאר רק לדבר על הח'ירבה של מוחמד בדרום הר חברון.
אז פעם אחת ולתמיד תכניסו לכם לראש, שמאלנים רדיקלים: אצלנו, ברוב הציוני, אין איפָה ואיפָה. עד שלא תכריזו על חרם מוצרים מסוריה – תשכחו מזכויות לפלסטינים. עד שלא תוציאו דו"חות על הפרת זכויות אדם בידי הצבא המצרי בפיזור הפגנות – זין נצא מהשטחים. או שתגַנו את כל הפשעים שלהם, או שנמשיך בפשעים שלנו.
בזמן שכל מיני ועדות של מומחים ממציאות עוד ועוד מדדים ותכניות העשרה ומהפכות דיגיטליות ומה לא – עומדת המורה בתוך יורה רותחת ולוחשת לעצמה: רגע אחד שקט בבקשה. אני מבקשת לומר דבר מה. וכל עוד לא יינתן לה השקט הזה, אפשר לזרוק את כל הניירות והתכניות לפח.
שלישית, קיים פער עצום בין כמות הכיתות שמשרד החינוך מכיר בצורך לבנותן לבין כמות הכיתות שמתוקבות בפועל: בממוצע, 
הפרטת החינוך היא נושא שנחקר לעומק ולכן אסתפק רק בציון הנקודות העיקריות עם מראי מקום. בעוד שמדינת ישראל 
מה שחסר לציבור הישראלי הוא 
לא למות טיפש 