Skip to content
5 ביולי 2010 / עידן לנדו

"כלבי קש" והאתגר האפל של ג'ון גריי (פרק ג')

קיראו כאן את פרק א' ופרק ב'.

מתוך "כלבי קש"

"בספרו "מסקאל: גן עדן מלאכותי חדש", כתב הבלוק אליס על חזיונות הסמים שלו: הם "אף פעם לא דמו לעצמים מוכרים; הם היו מוגדרים להפליא, אך תמיד חדשים; הם כל הזמן התקרבו, אך בו בזמן חמקו מן המראית המוכרת של הדברים".

לחמוק מן המראית המוכרת של הדברים באמצעות סמים הוא אחד העיסוקים העתיקים ביותר של המין האנושי. בציורי מערות שנעשו בשלהי תקופת הקרח האחרונה, בפרגוסה שבדרום מערב צרפת, נראות דמויות של בעלי חיים, שכנראה מייצגות את חוויות הסמים של אמנים לפני 12 עד 15 אלף שנה. שמאנים השתמשו בסמים מאז ומעולם. בחלקים מסוימים של העולם, צמחים בויתו לראשונה כנראה הודות לתכונות הפסיכואקיביות שלהם. האבוריג'ינים, במה שכונה בידי ריצ'רד ראג'לי "צעד ראשון לקראת חקלאות באוסטרליה", ליקטו ושימרו צמחים נושאי טבק, ככל הנראה במטרה להעצים את תכונותיהם משנות התודעה.

השימוש בסמים אינו ייחודי לאדם. בשבי כמו בטבע, הוכח שבעלי חיים רבים מחפשים חומרים נרקוטיים. בספרו "נשמתו של קוף האדם", הראה יוג'ין מארה – מכור למורפין בעצמו – כיצד בבונים מזן צ'קמה השתמשו בחומרים נרקוטיים להפיג את השעמום שבתודעה הרגילה. בתקופות שפע כאשר פירות רבים זמינים בקלות, הבבונים עשו מאמץ מיוחד לאכול פרי נדיר דמוי שזיף, שלאחר אכילתו ניכרו בהם כל הסימנים של השפעת סם. מארה סיכם את ממצאיו (שאושרו במחקרים מאוחרים יותר): "השימוש השגרתי ברעלים כדי לייצר תחושת אופוריה – תחושה של רווחה ואושר מנטליים – הוא מזור אוניברסלי לכאב של המודעות."

המסקנה הזאת נכונה לבני אדם לא פחות מלבבונים. המודעות והניסיון להימלט ממנה הולכים יד ביד. שימוש בסמים הוא פעילות חייתית קדומה. בקרב בני האדם, היא אל-זמנית וכמעט אוניברסלית. מה ההסבר, איפוא, ל"מלחמה בסמים"?

האיסור על שימוש בסמים מחולל רווחים אגדיים בסחר הסמים. הוא גם מחולל פשיעה ומגדיל באופן ניכר את אוכלוסיית בתי הסוהר. חרף זאת, קיימת מגיפה כלל-עולמית של סמים. האיסור על סמים נכשל. מדוע, אם כן, שום ממשלה בת-זמננו לא תהפוך אותם לחוקיים? יש אומרים שהפשע המאורגן והחוק אחוזים בסימביוזה שמסכלת כל רפורמה רדיקלית. גם אם יש בכך גרעין של אמת, ההסבר האמיתי נעוץ במקום אחר.

הלוחמים האכזריים ביותר נגד הסמים תמיד היו פרוגרסיבים מיליטנטיים. בסין, ההתקפה הפרועה ביותר על השימוש בסמים התרחשה בשעה שהמדינה היתה נתונה בעווית מערבית מודרנית של אמנסיפציה כללית – המאואיזם. אין זה מקרה שאת מסע הצלב נגד הסמים מנהלת בימינו מדינה שנשבעה אמונים לרדיפת האושר – ארצות הברית. שכן התוצאה של אותו חיפוש בלתי סביר היא הכרזת מלחמה פוריטנית נגד ההנאה.

השימוש בסמים מבטא הכרה מובלעת באמת אסורה. עבור רוב האנשים, האושר אינו בהשג יד. את הסיפוק הם מוצאים לא בחיי היומיום אלא בבריחה מהם. כיוון שהאושר אינו בגדר האפשר, הרוב המכריע של המין האנושי מחפש הנאה.

תרבויות דתיות עוד היו יכולות להכיר בכך שהחיים הארציים הם קשים, שכן הן הבטיחו חיים אחרים, בהם יימחו כל הדמעות. מנגד, התרבויות ההומניסטיות שבאו בעקבותיהן מחוייבות להבטחה פנטסטית עוד יותר – לפיה בעתיד, אפילו בעתיד הקרוב, כולם יוכלו לזכות באושר. חברות שמיוסדות על אמונה בקידמה אינן מסוגלות להודות באומללות הנורמלית של חיי האדם. כיוון שכך, הן חייבות לאסור מלחמה על מי שמבקשים לעצמם אושר מלאכותי בסמים." (140-142)

"המיסטיקנים חושבים שבחיפושם אחר מקומות שוממים הם פותחים את עצמם ליישות אחרת, נבדלת מהם. כמעט תמיד הם עושים את ההיפך. בכל אשר יילכו, הם נושאים עימם את הפסולת והשאריות של המין האנושי.

המיסטיקנים מדברים על משמעות שנגלית בסלעים. אין סיוט גרוע יותר למי שמבקש למצוא אמת לא-אנושית. רק בזכות אדישותו אלינו מסוגל הטבע לשחרר אותנו מן הדאגות האנושיות. פרננדו פסואה כותב:

רק אם אינך יודע מה הם פרחים, אבנים ונהרות
תוכל לדבר על רגשותיהם.
לדבר על נשמת הפרחים, האבנים והנהרות
זה לדבר על עצמך, על האשליות שלך.
תודה לאל שהאבנים הן רק אבנים
והנהרות רק נהרות
והפרחים רק פרחים.

מי שחפץ באמת לברוח מן הסוליפסיזם האנושי אל לו לחפש מקומות שוממים. במקום לנוס למדבר, שם יושלך חזרה אל מחשבותיו שלו, מוטב שיבקש את חברתן של חיות אחרות. גן חיות הוא צוהר מוצלח יותר להשקיף ממנו מעבר לעולם האנושי מאשר מנזר." (150-151)

"כמעט כל התורות הפילוסופיות, רוב הדתות וחלק ניכר מן המדע מבטאים עיסוק בלתי פוסק ונואש בגאולת המין האנושי. אם נניח בצד את הסוליפסיזם, נהיה טרודים פחות בגורלה של החיה האנושית. בריאות ושפיות מצויות לא באהבה מופנמת לאנושי, אלא בהפניית המבט אל מה שרובינסון ג'פרס, בשירו "הרהור על מושיעים", כינה "החוף שמנגד לאנושות".

הומו סאפיינס הוא רק אחד מהרבה מאד מינים; זה לא מובן מאליו שהוא ראוי לשימור. במוקדם או במאוחר, הוא ייכחד. לאחר היעלמותו, כדור הארץ יחלים. הרבה אחרי שייעלמו השרידים האחרונים של החיה האנושית, מינים רבים שהיא נחושה להשמיד עדיין יתקיימו, ואליהם יצטרפו עוד מינים, שטרם נוצרו. כדור הארץ ישכח את המין האנושי. משחק החיים יימשך." (151).

"החיים הבורגניים היו מושתתים על מוסד הקריירה – מסלול לאורך חיים של עבודה. בימינו מקצועות ועיסוקים נעלמים בזה אחר זה. בקרוב הם יהפכו לעניין מרוחק וארכאי כמו דרגות האצולה והאחוזות של ימי הביניים.

הדת האמיתית היחידה שלנו היא אמונה קלושה בעתיד; ובכל זאת אין לנו מושג מה הוא צופן לנו. למעט פתאים חסרי תקנה, אף אחד כבר אינו בונה על הטווח הארוך. חיסכון הוא הימור, קריירות ופנסיות הן סיכונים מטורפים. העשירים באמת מאזנים את ההימורים שלהם. הפועלים – כלומר, כל השאר – חיים מיום ליום.

באירופה וביפאן, החיים הבורגניים עדיין שורדים. באנגליה ובארה"ב, הם החומר שממנו עשויים פארקי שעשועים. מעמד הביניים הוא מותרות שהקפיטליזם כבר אינו יכול להרשות לעצמו." (161).

"הרוסים תמיד זיהו את המודרניות עם "מערביות". התוצאה של כך תמיד היתה נפילה כואבת על שאריות העבר הלא-מערבי של רוסיה.

הבולשביקים של לנין פעלו בנחרצות השיטתית ביותר ל"מיערוב" של רוסיה. מטרתם היתה לארגן מחדש את החקלאות הרוסית על פי דגם של בית חרושת מערבי. הזינוק אל התיעוש השמיד את החקלאות הרוסית. בשלהי התקופה הצארית, רוסיה היתה יצואנית החיטה הגדולה בעולם. תחת השלטון הסובייטי, אספקת המזון של המדינה הגיעה מהקצבות קטנות של איכרים לשעבר. התוצאה הסופית של המודרניזציה הקומוניסטית היתה להסיג את רוסיה לחקלאות של הישרדות ותו לא.

ניתן היה לחשוב שעל ניסוי כזה לא יחזרו. אבל עם התמוטטות המשטר הסובייטי, ממשלתו של ילצין – תחת לחץ כבד של סוכנויות בינלאומיות מהמערב – שוב אימצה דגם מערבי. "ריפוי בהלם" היה השיטה שבה הוחדר השוק החופשי האנגלוסקסי לרוסיה. לאור מצבה של התעשייה הרוסית – מערך צבאי-תעשייתי עצום שוקע ולא-מתפקד – זה היה בלתי אפשרי. הכלכלה הרוסית צללה למיתון עמוק. מה שהציל מרעב את רוב האוכלוסיה בערים ובאזורים הכפריים היו חסכונות קטנים.

כל ניסיון להפוך את רוסיה למודרנית על פי דגם מערבי נכשל. זה לא אומר שרוסיה איננה מודרנית. להיפך, היא היתה חלוצה במה שאולי יוכח כצורה המתקדמת ביותר של הקפיטליזם. כלכלה היפרמודרנית צמחה מחורבות המדינה הסובייטית – אנארכו-קפיטליזם מאפיונרי, שמתפשט בכל רחבי העולם המערבי. הגלובליזציה של הפשע המאורגן הרוסי מתרחשת בזמן שבו תעשיות לא חוקיות – סמים, פורנוגרפיה, זנות, הונאות-אינטרנט וכדומה – הן המגזר הצומח באמת בכלכלות המתקדמות ביותר. האנארכו-קפיטליזם הרוסי מתעלה, ככל הנראה, על הקפיטליזם המערבי בשלב ההתפתחותי האחרון הזה.

אף שבעבר היתה רוסיה אתר של ניסיונות נפל למיערוּב, כיום היא חלוץ המודרניזציה של המערב." (178-179).

"באחד מזכרונותיו כותב ברטרנד ראסל על תחנת רכבת בריטית בזמן מלחמת העולם הראשונה: "היא היתה מלאה בחיילים, כמעט כולם שיכורים, חצי מהם עם זונות שיכורות, החצי האחר עם נשים או אהובות, כולם נואשים, כולם משולחי-רסן, כולם מטורפים." חוויות מסוג זה אילצו את ראסל לשנות את השקפתו על הטבע האנושי: "תמיד סברתי שרוב האנשים החשיבו כסף יותר מכל דבר אחר, אבל גיליתי שהם מוקירים הרס אפילו יותר."

ראסל זכה להציץ באמת שמקומה לא יכירנה בפילוסופיה הרציונליסטית שלו, וזכה להתגלות. הוא האמין שסיפוק נמצא באהבה, בחיפוש אחר האמת ובפעולה לעולם טוב יותר. מה שהתחוור לו כשחזה בחיילים היוצאים לקרב היה שבשביל האדם הממוצע, האושר אינו מצוי באף אחד מהדברים הללו, אלא במשחק הנואש, השקוע-בעצמו של המלחמה.

מלחמה ומשחק היו כרוכים זה בזה מקדמת דנא. ביוונית ההומרית, המילה "אגון" סימנה את היריבות של הספורט וגם את הקרב הקטלני של המלחמה. שניהם משחקים, ובהתעלם מהתהילה שמביא איתו הניצחון או המוות – לשניהם אין מטרה מחוץ לעצמם…

מלחמות לא נועדו להפיג שעמום. הן נובעות מאיבות אתניות ודתיות, תחרות על מסחר וטריטוריה, מאבק לחיים ולמוות על משאבים אוזלים. אבל מרגע שהיא פורצת, המלחמה מספקת פורקן. כמו הרודנות, היא מבטיחה לנתק את שרשרת הנסיבות שכובלת את האדם הפשוט לעמל יומו. וכמו ברודנות, ההבטחה היא תרמית; אבל עולם העבודה קורס, ולזמן מה ניתן להשאיר מאחור את התקוות הנכזבות והחובות המשמימות. אם אנשים ששים אל המלחמה, הרי זה משום שהיא מייצגת עבור רבים חלום של חירות." (182-183)

"בני האדם אינם מושלים במכונות יותר משהם מושלים באש ובגלגל. יצורי הבינה המלאכותית שהם בונים היום יחמקו משליטתם ממש כפי שצורות חיים טבעיות עשו כן. הם אולי אף יחליפו את יוצריהם…

הסיכוי שהאנושות תוחלף בידי יצירי-כפיה מעורר סקרנות. אבל האם הצאצאים המתקדמים יותר של תוצרי האדם יהיו קטלניים כלפי צורות חיים אחרות יותר מבני האדם עצמם? בני האדם עלולים למצוא את עצמם במהרה בסביבה מדולדלת, שונה מכל סביבה שהם אי פעם חיו בה. מן ההכרח, כמעט, שיבקשו לעצב מחדש את עצמם, באופן משופר יותר, שיאפשר להם לשרוד בשממה שיצרו. ביו-מהנדסים שוחרי טוב אולי ינסו לסלק את הגנים שנושאים את ה"ביופיליה" – אותה תחושת שותפות קדומה שקושרת את בני האדם לביתם האבולוציוני.

רק זן של בני-אנוש לשעבר יכול לשגשג בעולם שיוצרת אנושות שמתפשטת ללא מעצורים. אם בני האדם יידחקו בידי מכונות, או ייאלצו להרחיק עד קצוות העולם, כמו הציידים-לקטים של ימינו – האם יהיה זה גורל מר יותר?" (186-187)

"החשש ממכונות בעלות מודעות נובע מן המחשבה שהמודעות היא הנכס הנעלה ביותר של בני האדם, ומן החשש מפני כל דבר שלא ניתן להכניעו לרצוננו. אותה סיבה עומדת מאחורי החשש מפני האבולוציה של מכונות בעלות מודעות ומאחורי הדחף להפוך לאדוני כדור הארץ.

ככל שמכונות יישמטו משליטת האדם, הן יהפכו ליותר ממודעות. הן ייעשו יצורים רוחניים, שחייהם הפנימיים אינם סרים למרותה של החשיבה המודעת יותר מחיינו הפנימיים שלנו. הם לא רק יחשבו וירגישו, אלא גם יפתחו את השגיאות והאשליות שנלוות למודעות העצמית.

מכונות חושבות לבטח יפתחו שפות משלהן. אלה לא יהיו שפות מלאכותיות, שמבטאות רק את המחשבות המודעות של יוצריהן, אלא שפות טבעיות, עשירות ומעורפלות כשלנו. שפות טבעיות מכילות יותר משמעות משדובריהן יוכלו אי פעם לבטא. השפות המדוברות של המכונות תהיינה, עד מהרה, רהוטות יותר מהשפות המלאכותיות של בני האדם." (187)

"ברומן שלו "נוסטרומו", כתב ג'וזף קונראד: "הפעולה מנחמת. היא אויב המחשבה וידידת האשליות המחניפות".

מי שעבורם החיים פירושם פעולה תופסים את העולם כבמה למימוש חלומותיהם. במהלך מאות השנים האחרונות, לפחות באירופה, מעמדה של הדת דעך, אך אנו עדיין שבויים באובססיה של הטבעת משמעות אנושית בדברים. אידאליזם חילוני רדוד נהיה הגישה הרווחת לחיים. העולם נתפס כמשהו שיש לעצב בצלמנו. הרעיון שתכלית החיים היא הרהור ולא פעולה כמעט נעלם.

מי שנלחם לשנות את העולם רואה את עצמו כדמות אצילה, אולי אפילו טראגית. אבל רוב אלה שפועלים לשיפור העולם אינם מורדים בסדר הדברים. הם מבקשים להתנחם על אמת שאין בכוחם לשאת. בבסיס הדברים, אמונתם כי הרצון האנושי מסוגל לשנות את העולם היא הכחשה של היותם בני-תמותה…

הפעולה משמרת תחושה של זהות עצמית שהרפלכסיה מפוגגת. כשאנו פועלים בעולם יש לנו מראית של מוצקות. הפעולה מספקת לנו נחמה על אי-קיומנו. אין זה החולם בהקיץ שבורח מן המציאות, אלא אנשים ונשים פרקטיים, שבוחרים בחיים של פעולה כמפלט מחוסר משמעות.

בימינו החיים הטובים זה לעשות שימוש מלא במדע ובטכנולוגיה – מבלי להיתפס לאשליה שהם יכולים לעשות אותנו חופשיים, הגיוניים, או אפילו שפויים. זה לבקש שלום – מבלי לקוות לעולם בלי מלחמה. זה להוקיר את החירות – מתוך ידיעה שהיא בגדר הפוגה בין אנארכיה לרודנות.

החיים הטובים אינם מצויים בחלומות של קידמה, אלא בהתמודדות עם נסיבות טראגיות. התחנכנו על פילוסופיות ודתות שמכחישות את חווית הטרגדיה. האם אנו מסוגלים לדמות חיים שאינם מושתתים על הנחמה שבפעולה? או שמא אנו רופסים מדי, גסים מדי, אפילו לחלום על חיים בלעדיה?" (193-194)

"אין דבר זר יותר לעידן הנוכחי מאשר הבטלה. כשאנו חושבים על מנוחה מעמלנו, זה רק כדי לחזור אליו אחריה.

המעמד הקדוש הזה של העבודה בזמננו הוא סטיה. כמעט שאין לו אח ורע בתרבויות אחרות. לאורך כל ההסטוריה והפרה-הסטוריה כמעט, עבודה נחשבה פחיתות כבוד.

בקרב הנוצרים, רק הפרוטסטנטים האמינו שהעבודה מזמנת את הגאולה; העבודה והתפילה של הנוצרים בימי הביניים היו משובצות בפסטיבלים. היוונים העתיקים חיפשו גאולה בפילוסופיה, ההודים במדיטציה, הסינים בשירה ובאהבת הטבע. הפיגְמים ביערות הגשם של אפריקה – שכמעט נכחדו לגמרי – עובדים רק כדי צורכי הקיום, ומבלים את רוב ימיהם בבטלה.

הקידמה מגנה את הבטלה. העבודה הדרושה להושיע את האנושות היא עצומה. למעשה אין לה שיעור, שכן ברגע שנגלה מישור אחד של השגים, הבא בתור מגיח מאחוריו. זהו כמובן חזיון תעתועים; אבל החלק הגרוע ביותר בקידמה הוא לא העובדה שהיא אשליה. זאת העובדה שאין לה סוף.

במיתוס היווני, סיזיפוס מתאמץ לדחוף סלע אל פסגת ההר כדי שיתגלגל מטה מעברו השני… עבור בני הזמן העתיק, עבודה ללא קץ היתה מנת חלקו של העבד. עבודת הפרך של סיזיפוס היא עונש. בהירתמנו לעבודת הקידמה, אנו מתמסרים לגורל לא פחות כנוע." (195-196)

"בעלי חיים אחרים אינם זקוקים למטרה בחיים. החיה האנושית, בסתירה עצמית, אינה יכולה בלעדיה. האם לא נוכל לחשוב שתכלית החיים היא, בפשטות, לראות?" (199)

אלה המלים החותמות את הספר "כלבי קש".

40 תגובות

להגיב
  1. דודו פלמה / יול 5 2010 08:25

    נדמה לי שהבנתי, פחות או יותר, אחרי הרבה גרודים עד זוב דם, לאן המאניאק הזה ג'ון גריי חותר. והמשפט "עבור בני הזמן העתיק, עבודה ללא קץ היתה מנת חלקו של העבד" הפיל לי את האסימון.

    ובכן כל ההיסטוריה של הקידמה האנושית מקופלת בסיכוי שג'ון גריי יוולד אתונאי שהולך לאגורה כדי לזיין את השכל עם חבריו האזרחים. אבל מי לידו יתקע שהוא לא יהיה דווקא העבד בסיפור. הנרטיב שלו מכחיש לחלוטין את האפשרות שג'ון גריי יהיה העבד בסיפור. וכל התרבות שהוא מתגעגע אליה היא "תרבות" בה יש אלה ש"נהנים מהחיים הנכונים", ואלה שסובלים כדי ש"הנהנים" יוכלו להנות.

    ובכן אם "תכלית החיים היא, בפשטות, לראות" למה ג'ון גריי לא רואה את העבדים כבני אדם אלא הוא רואה בהם זן אחר, לא אנושי, זן של דמויי אדם שאפשר לטבוח בהם ולעשות מהם נרתיקי טבק כמו שעשו מהטסמנים.

    בסרט של מל ברוקס "ההיסטוריה המטורפת של העולם", מל ברוקס עושה פרודיה על הספר של ג'ון גריי (למרות שהספר אז עוד לא היה קיים). באחת הסצנות מל ברוקס הוא לואי השמונה עשר המסתובב בגני וורסאי ונהנה מהחיים. ויש לו ילד צמוד עם דלי. בכל פעם שהוא צריך להשתין, הוא קורא לילד, משתין בהנאה אל הדלי מנער היטב ואז משליך לו מטבע לתוך השתן, קורץ לנו ואומר: it's good to be the Kin . אכן איזה כף להיות מלך, בתנאי שאתה לא ילד עם דלי של שתן.

    מאחר ואין לי אלא מה שיש לי לפני מספרו של ג'ון גריי, אני מודה שמה שקראתי העמיד את קיבתי לא אחת בפני אתגר לא פשוט. הרגשתי לא אחת חשק להקיא. היה מגרה באופן פרברטי, ובעיקר היה מבחיל ודוחה.
    ובכל אופן תודה, עידן, על הגירוי. הוא אכן היה מגרד מאוד.

  2. מרית בן ישראל / יול 5 2010 08:26

    קודם (קודם) הוא אומר שהבחירה היא אשליה, ואז הוא בוחר בשביל כולנו במנוחה. כבר כשהייתי ילדה זה לא מצא חן בעיני ששלחו אותי לנוח, כשהחליטו שאני עייפה.
    לא נעים להגיד, אבל נשמע שמאחורי כל הברקים והרעמים נמצאת עייפות גדולה, התשה. וזה מובן ומעורר אהדה, אבל לגזור את כל העולם מתוכה זו קצת הגזמה.

  3. עידן לנדו / יול 5 2010 08:41

    דודו: נדמה לי שגריי אומר שאלמלא תרבויות המערב היו אחוזות באובססיה של קידמה ושליטה – ממילא גם לא היתה עבדות. או לפחות, זה פירוש נדיב יותר של דבריו. המשפט שציטטת לא היה בבחינת אימוץ של דרך העולם העתיקה, אלא רק דרך להמחיש לנו את הבזות שבעבודה ללא קץ.

    מרית: כל התגובות שלך, לצערי, הן קצרות רוח וקצת נוזפניות. תראי, גריי לא "בוחר בשביל כולנו", לא יותר מכל הוגה או אדם אחר שמנסה לשכנע בתפיסת עולמו. וההמלצה שלו "לראות ולהגיב במיומנות" רחוקה מאד מ"מנוחה", שהרי חית הפרא, שהיא המודל כאן, איננה בדיוק מופת של מנוחה. אני מבין שהטקסט לא מדבר אלייך, אבל מגיעה לו התייחסות רצינית יותר, אם כבר טורחים לצאת מהמנוחה. גם לי יש אי הסכמות גדולות איתו (על כך בפוסט הבא), אבל אני דורש מעצמי קצת יותר מול אתגר כזה.

  4. דודו פלמה / יול 5 2010 09:18

    עידן, מה שאתה אומר לגבי כוונתו של ג'ון גריי, יכול היה להיות מאוד נכון, אילמלא גם תרבויות שאינן מערביות, כמו האינקה והמאיה למשל, היו מבוססות על עבדים שנתפסו כתתי-אדם.

    זאת אומרת שלא צריך להיות "מערבי" כדי להבין שאם אתה רוצה להנות מהחיים עדיף לך להיוולד בצד הנכון.

    אבל אז מה יהיה על "הקיום קודם למהות" של האקזיסטנציאליזם, המשבש ומערער את הסדר ה"טבעי" הטוב, זה שבו המהות קודמת לקיום.

  5. מרית בן ישראל / יול 5 2010 09:20

    עידן, אתה צודק. הוא אכן מעורר בי קוצר רוח, כמו כל אדם והוגה שמדבר אלי ב"אנחנו". זו מין יבלת כזאת שיש לי על הנפש. ואולי צריך פעם לכתוב פוסט על נזקי ה"אנחנו" הזה למי שנכלל בו בעל כורחו.
    ברור שלראות ולהגיב במיומנות זה הרבה יותר מלנוח, ויש בזה גם יופי, אפילו מהחלון שלי. אבל אני באמת "שומעת" שהוא עייף. לא סתם חשבתי על קוהלת. זו לא רק תבנית ההנמקה אלא העייפות מהמאמץ המתמיד שכלום לא מושג בו. ואני חושבת שגריי לא מודע לזה. לפחות חלק מהתובנות שלו אינן נובעות מהתבוננות צלולה אלא מצורך דחוף ואישי להרפות, לשנות את חייו שלו.
    אני בטוחה שזו ביקורת אחרת מזאת שיש לך, אבל אני יכולה להבטיח לך שהיא מאד רצינית.
    והנזיפה שלך דרך אגב, נוסחה בעדינות רבה. זה נגע ללבי. באמת.

  6. עידן לנדו / יול 5 2010 09:38

    מרית,

    זאת פסיכולוגיזציה. באמת לא מעניין אותי אם גריי עייף או לא, ועוד פחות מעניין אם הוא מודע לזה. אגב, אם לשפוט על פי כמות הספרים והמאמרים שהוא כותב, לא מדובר באדם עייף. ומצבו הנפשי לא ממש רלבנטי לתוקף של אבחנותיו. אם חשבת שאבחנותיו אינן התבוננות צלולה, אולי היה מוטב שתראי למה את מתכוונת, עם ציטוט, ופירוט ההתנגדות שלך. מה שעשית היה בסך הכל אד-הומינם נגד האישיות של גריי, מתובל בחמלה מתנשאת קצת. זה גם היה אופי האמירה שלך על התצלום שלו, שאותה, כמה מפתיע, סייגת בעצמך כ"לא רלבנטית ולא הוגנת". משום מה את חושבת שהערות על אישיותו יותר רלבנטיות והוגנות מהערות על חזותו החיצונית. תמהני למה.

  7. עידן לנדו / יול 5 2010 09:58

    דודו, צודק. למעשה אני מתאפק כאן לא להפליג בתגובה שלי לגריי, שכבר כתובה, ותפורסם עוד יומיים.

  8. מרית בן ישראל / יול 5 2010 09:58

    בטקסט שדן במקום המודעות בחיי האדם, השאלה אם הכותב מודע או לא מודע היא לגמרי רלוונטית.
    וסייגתי את אמירתי על התצלום משום שמדובר בתצלום אחד. אני לא רואה שום סיבה להסתכל רק לאן שאני אמורה להסתכל לדעתך או לדעת אחרים. הכל מדבר, לא רק המילים. (נדמה לי שזה היה יעקוב שבתאי שאמר פעם שבגיל ארבעים כל אחד מקבל את הפרצוף שמגיע לו.)
    ומה לעשות שהוא לא מרתיח אותי ולא עושה לי פסוריאזיס, הוא מעורר בי חמלה וקצת קוצר רוח. זה לא מה שהזמנת אבל זה מה שיש.

    וכמות המאמרים וכו' – זו סיבה טובה להיות עייף.

  9. ארז / יול 5 2010 10:14

    נדמה לי שעל כל זה נאמר בפרקי אבות:
    לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה

  10. שוֹעִי / יול 5 2010 12:16

    עידן,
    קודם כל, גריי כותב באופן סוחף, יש חשמל, גרוב ודיסטורשן, גם אם אני לא בטוח שאני נהנה ממורכבות הלחן, אבל אני אוהב גם את הקלאש ואת הסקס פיסטולס ולהבדיל (כי בכל זאת יש אילו פערים ניכרים) את סוניק יות', ואת הפיקסיז… אחלה עיבודים והכל, אבל לא בטוח לגבי הלחנים. אבל יש כאן רוח מהפכנית, וזה לא מעט. בודאי לציבור קוראי הפילוסופיה זו בשורה לא מעוטה.
    אחר כך, ניכר כי גריי יוצא-חוצץ כנגד תפישת ה-Telos המערבית, שיסודה המובהק באריסטו והלאה (לכן אולי התרעמת עליי כל-כך בחלק הקודם, כאשר הצבתי את השאלה מה שיטת ביטול ה-Self מועילה לאדם?). אני גם כן מצוי במחנה הזה. אני חושב כי מעשים רבים בהם אני נוקט מדיי יום אין ביניהם ובין תפישה תכליתית דבר (למשל לכתוב בלוג, להתפלל, לקרוא ספרים שאיש אינו קורא כך שאין עם מי לשוחח עליהם, ללמוד פילוסופיה, להתנגד לכל תפישה טלאולוגית של ההיסטוריה, גם כל תיאולוגיה-משיחית).
    אולי צריך לקרוא את החיבור כולו כי בשלב זה אני חושב שהבנתי מה גריי שולל ולמה הוא מתנגד אבל לא הבנתי מעבר למסע דילוגים רעיוני, מהי בשורתו המחשבתית העקבית החדשה? [קצת מזכיר לי את הזעם של פרופ' ישעיה לייבוביץ', שידע מה לא, מה איום ונורא, מה מעוות שאינו יכול לתקון וכיו"ב, כלומר היה הוגה של Via Negativa, וגם לזה נודעת חשיבות (לדוגמא לביקורתו הפוליטית העקבית על כיבוש השטחים). ברם, לא ידע להשאיר אחריו הגות שיטתית פוזיטיבית ולכידה, כמעט בכל עניין ועניין]

    תודה על היוזמה הברוכה להביא את גריי כאן. מחכה לקרוא את תגובתך שלך להגותו ברשימה החותמת את הסדרה.

  11. דני קיי / יול 5 2010 12:27

    החקירה הזו אל נבכי הולטשמרץ של בבונים צעירים מתחילה להיות מגוחכת.

  12. עידן לנדו / יול 5 2010 12:30

    שועי,

    אכן, התקרבת ללב העניין. גריי סולד מ"תכליות" (זה חלק מהעניין של "לחשוב כמו בעל חיים"), וזה באמת יסוד מערער; אבל גם משחרר מאד, כמו שודאי אתה יודע.

    כן, האנלוגיה לליבוביץ' נכונה, גריי לא מעמיד "שיטה", הוא אנטי-שיטות, הוא ממוקם היטב במסורת הספקנית. בגילי ובנטיית לבי אני כבר לא נוהה אחרי הוגים של "שיטות".

    וכן, יש חשמל בטקסט. סוניק יות' יותר מהפיקסיז, אם כבר נדרשנו לאנלוגיה.

  13. שוֹעִי / יול 5 2010 12:51

    [כולם/ן אוהבות/ים את Goo אבל אני את Experimental Jet Set, Trash and No Star
    ואת Bad Moon Rising, אבל זה בהערת שוליים מן החוץ והחלל]

  14. עידן לנדו / יול 5 2010 13:14

    דני קיי,

    יש לך רקורד לא טוב בבלוג הזה, שזכור לי היטב: מציקן מתגרה ומקנטר. תעשה לי טובה, אם אין לך תרומה עניינית לדיון, אל תכפה עלינו את לגלגנותך. אין לי בעיה לסנן.

  15. דני קיי / יול 5 2010 14:11

    אתה רוצה את זה מתורגם ל"עניינית"? אין בעיה.
    חתול שהולך להתכרבל במקום שקט אינו עושה את זה כי קץ בחייו והוא מתכנן להתאבד. אין כאן שום ביטוי ליצר טאנטוס כלשהו. בדיוק להיפך. זה אינסטינקט החיים. אותו חתול "יודע" שאינו יכול להתמודד עם העולם במצבו והוא הולך לפינה שקטה שם לא יופרע. פינה אשר ממנה יצא מת או חי. לא פעם, בטבע, כוחות הריפוי העצמי של הגוף עושים את שלהם והוא יוצא מזה חי.

    בבונים שעושים שזיפים גם לא מוכיח שום דבר. לא מעט חיות בטבע מבכרות להשתכר או להסתמם אם עולה בידן- זה עדיין לא אומר שהכאב ממנו הן מנסות להיפטר הוא תודעתי. תחושת אופוריה הנגרמת מסמים היא פיזית בחלקה הגדול.

    זה נראה לי כאילו גריי החליט שלחיות יש תודעה- אבל הנסונות שלו להוכיח את זה מאד חלשים. בלשון המעטה.

    אבל אני עדיין לא יודע למה הוא מתכוון ב"מודעות". אם התכוון ל"תודעה" אז אני חושש שהוא פשוט לא מבין מהי או לא מגדיר אותה נכון.

  16. עידן לנדו / יול 5 2010 14:40

    תודה.

    כשאתה כותב "אותו חתול יודע…", גם אתה מייחס לו תודעה. העובדה שאתה ממסגר את "יודע" בין מרכאות לא גורעת מן התודעה הזאת, ומשקפת, לכל היותר, את אי-חתוליותך, לא את אי-תודעתו. גריי טוען שאנשים פועלים כך בלי הרף – אכן, מתוך "אינסטינקט".

    כשאתה כותב שהבבונים מבכרים להשתכר, והפעם בלי מרכאות, אתה שוב מכיר בכך.

    יש ספרות ענפה על קוגניציה של בעלי חיים, על האופן שבו הם פותרים בעיות, מתכננים מהלכים, פועלים באינטרקאציות חברתיות מורכבות וכד'. הנה דגימה מקרית:

    http://mitpress.mit.edu/catalog/item/default.asp?ttype=2&tid=4450
    http://www.springer.com/life+sciences/behavioural/journal/10071 (כתב עת שלם ייחודי לנושא)
    http://www.amazon.co.uk/Animal-Cognition-Mental-Lives-Animals/dp/0333923960

    ההסבר לכל היכולות הללו נשען על כישורים מנטליים ממש כמו אלה של האדם (לא מפתיע, כולנו קרובים אבולוציוניים). ובהסבר הזה משובצים פעלים מנטליים מובהקים – יודע, מתכנן, מרגיש, חושב, זוכר, וכיוב'. מכלול היכולות הללו אינו אלא "תודעה". הרעיון שהיכולות הללו שונות מהותית מהמקבילות שלהם באדם, בשל היעדר תכונה חמקמקה שאנו קוראים "תודעה" – ורק האדם לבדו ניחן בה – גובל במיסטיקה.

    גריי מכיר בכך שלבעלי חיים אין "מודעות עצמית" (ניסויי הזיהוי במראה המפורסמים), אף כי גם כאן, שימפנזים ודולפינים כבר חצו את הסף הזה. אבל עיקר הדיון נסוב על תודעה, לא מודעות עצמית.

  17. חיים ו. / יול 5 2010 14:56

    דודו,
    תפיסת הקיום הקודם למהות מלאכותית בדיוק כפי שתפיסת המהות כקודמת לקיום מומצאת, שני צדי המטבע של נוכחותו-ניפקדותו של האל ב"תודעה" האנושית. שתיהן כאחת מניחות שישנה מהות. השאלה שכמדומני גריי מרקד סביבה היא האם רעיון המהות עצמו אינו סוג של אשליה אנושית שחציה התנשאות וחציה עיוורון. נדמה לי שכולנו מכירים במציאות המרה שנרמזה בחלק הראשון לפיה אותו ניסיון עתיק לגדל מהות עלה בהרבה מאד גדיעת קיום*. כך שיתכן שהפרויקט בכללותו לא משתלם כלל ועיקר.

    * לו הייתי פילוסוף רב-תחומי פוסט-מודרני היפר-אפנתי הייתי טוען שניתן לדמות את השניים למעין צמד קוונטי הנכנע לאי ודאות הייזנברגית. כך שככל שהאחד מנסה לדייק במציאת הראשון כך הוא מאבד את השני. מזל שאני לא.

  18. דני קיי / יול 5 2010 15:43

    עידן

    אני שוב אזכיר את ספרו של ג'יינס, פשוט מפני שלא קראתי בשום מקום אחר ניתוח כה בהיר ומעמיק על מהות התודעה האנושית. אינני מדבר על הספר בכללותו אלא רק על האקספוזיציה (שלושה פרקים, כשבעים עמודים) אותה אנסה לסכם בקיצור נמרץ:

    ג'יינס טוען כי התודעה אינה, או אינה בהכרח-
    יכולת למידה, יכולת הסקה לוגית, יכולת חשיבה רציונלית, היכולת להמשיג או היכולת לזכור ולזהות.

    ג'יינס טוען כי התודעה היא-
    הפנמה של התפיסות שלנו את המרחב והזמן והטמעתן לכדי יצירת "חלל" פנימי, מעין מפה המשקפת את העולם. תהליך שאינו יכול להתרחש ללא היכולת להבין מטאפורות. אין תודעה ללא שפה.

    זה פחות או יותר, על קצה המזלג.

    אני מאד ממליץ על שלושת הפרקים האלה- הספר כולו מצויין אך מציג תיאוריה שאולי אינה ניתנת לא להוכחה ולא להפרכה וכנראה לא עומדת בסטנדרטים של פופר. אני חושב שלבלשנים שמורה הנאה מיוחדת מהספר.

  19. עידן לנדו / יול 5 2010 20:47

    דני,

    לא קראתי את ג'יינס אבל מהתיאור שלך מדובר בהשקפה מוכרת, למעשה הייתי אומר כמעט המיינסטרים בפילוסופיה (עד שני הדורות האחרונים): ההשקפה שמזהה את התודעה עם שפה (או מכוננת את התודעה על השפה). זה נמצא כבר אצל דקארט, שראה חיצוי גמור בין בעלי חיים – "אוטומטים", לתפיסתו – לבין בני אדם, שיש להם תודעה; ולמה יש להם? בגלל השפה. זנק למאה ה-20, וזאת בדיוק השקפתו של פילוסוף השפה דונלד דייוידסון. למעשה, זאת הנחת הרקע של כל פילוסופי הלשון (ויטגנשטיין המוקדם במיוחד).

    עכשיו, שים לב שהאופן הנורמלי שבו אנו מבינים את המילה "תודעה" איננו מוגבל לשפה, אלא כולל, כפי שהזכרת, את כלל היכולות המנטליות (מושגים, זיהוי, הסק, זיכרון, רגש ואמפתיה). אם מחר מישהו ימציא מכונה ששולטת בכל רזי הדקדוק העברי, אבל אין לה שום "חיים מנטליים" – אף אחד לא יטען שיש לה תודעה.

    באו הפילוסופים, ובמהלך די אופייני, הגדירו מחדש את התודעה כ"רק אותם הבטים מנטליים שכרוכים בשפה". מכאן נובע, לוגית, שאכן רק האדם הוא בעל תודעה (כי רק הוא בעל שפה, ונניח בצד את מערכות התקשורת של בעלי חיים, שאין הצדקה לקרוא להם "שפה", מסיבות שלא ניכנס אליהן כאן).

    אבל זהו מהלך טכני בעיקרו. שווה בנפשך שהייתי מגדיר תודעה כ"תכונתם של יונקים חלקי-עור והולכים על שתיים". גם אז התודעה היתה ייחודית לאדם. אני לא מנסה להגחיך את המהלך הפילוסופי הזה, רק להדגים לך מה קורה ברגע שמגדירים מחדש מושג באופן שמצמצם מהותית את המובן השגור שלו; אפשר להגיע לכל מיני תוצאות מוזרות.

    מי קבע שתודעה תלויה במטאפורות? מי שהגדיר זאת כך.

    עכשיו נעבור קצת לממצאים אמפיריים. אולי יפתיע אותך לשמוע שדווקא הבלשנות המודרנית, בכללותה, מערערת על הזיהוי בין יכולת לשונית לתודעה. למעשה, זאת העמדה השלטת. ייקח לי שבועיים להסביר למה, אז אהיה מאד תמציתי. גם אחסוך ממך מראי מקום, אין לי רצון להפוך את זה לדיון אקדמי.

    ראשית, יש דיסוציאציה כפולה בין יכולת לשונית ליכולת מושגית. כלומר, יש פתולוגיות שבהן היכולת הלשונית היא ללא רבב, ואפילו מעל הממוצע, בעוד שהיכולת הקוגניטיבית הכללית פגומה מאד (תסמונת ויליאמס וכל מיני "סאבאנט"). ולהפך, אנשים שתהליכי החשיבה שלהם מושלמים, ויכולתם הלשונית משובשת לחלוטין (אפאזיה אגרמטית). כיום אין כבר עוררין על כך שהמוח "מודולרי" באופן כזה שרוב היכולות הקוגניטיביות אינן מתנות או מותנות בשפה.

    כמובן, אתה יכול לפטור את כל היכולות הללו כלא רלבנטיות ל"תודעה", ולשוב לרדוקציה הלשונית; זה מהלך שמתקרב לטאוטולוגיה.

    שנית, העדויות הבלשניות. מבלי להיכנס לדיון טכני, הבלשנות ההשוואתית חושפת שונות בין-לשונית גדולה מאד בכל הקשור לקידוד של מושגים של מרחב, זמן, סיבתיות, מספר, חי/דומם ועוד. יחד עם זאת, אין עדויות כאלה דרמטיות להבדלים קוגניטיביים בין דוברי השפות השונות. בניגוד להיפותזה של בנג'מין וורף (היחסיות הלשונית), השפה לא מעצבת את המושגים הבסיסיים שלנו, אף כי יש לשפות כאלה או אחרות אפקט שונה על הקלות שבה מושגים ספציפיים "מתומללים". קח דוגמה טריביאלית: תפיסת הזמן של דוברי עברית ושל דוברי צרפתית אינה שונה מהותית, למרות שבעברית יש שלושה זמנים דקדוקיים בלבד ובצרפתית יש בערך חמש עשרה. שפות בלי מיידעים, כמו רוסית, אינן "קובעות תודעה" שנעדר ממנה מושג היידוע (זיהוי של רפרנט מוכר בשיח). יש אלפי דוגמאות כאלה.

    דיברת גם על יצירת "מרחב פנימי" ומפה של העולם. כאן יש ממצאים מוצקים שלא מדובר ביכולת אנושית ייחודית. למעשה, לא מעט מינים עולים על האדם ביכולתם ליצור מפות קוגנטיביות: יונים, עטלפים ונמלים, כולם ממשיגים את המרחב הרבה יותר טוב ממני וממך; גם בטווח וגם ברזולוציה.

    ההשקפה שהשפה מכוננת את התודעה הפכה למעין מנטרה פופוליסטית במחצית השניה של המאה ה-20, ואומצה בחום על ידי הוגים פוסטמודרנים. בעיתונות מתפרסם כל שבוע מאמר עם השטות הזאת על "70 השמות לשלג באסקימוסית", ועל "שפה גברית" מול "שפה נשית", וכולנו טובעים בדיסקורס ולא מסוגלים להיחלץ ממנו. האירוניה היא שהמיסטיפיקציה הזאת של השפה פורחת מתוך בורות עמוקה ביחס לדיסציפלינות שאמונות על הבנת השפה יותר מכל – בלשנות ומדע קוגניטיבי. וכששואלים את המומחים האם יש רגליים להשקפה הפופולרית הזאת – מגלים שאין.

    כבר שנים אני מתכנן לכתוב משהו רציני על זה, ולא מגיע. אולי זה יקרה יום אחד.

  20. מרית בן ישראל / יול 5 2010 22:56

    כל הדיון הזה הוא שדה מוקשים של מילים. תודעה ומודעות זו אותה משפחה בעברית, ומי שאומר "החתול יודע" גם אומר "השמש שוקעת", אנשים משתמשים במה שזמין ומוחשי.
    אני חושבת שמטאפורה זו בדיוק הנקודה (ועד כמה שאני זוכרת מהשהות הקצרה שלי בגילמן, חומסקי קורא לה סטייה, ועל זה הוויכוח). כי הנקודה היא לא שפה כאמצעי תקשורת – ברור שיש חיות שמתקרבות ואולי אף עולות על האדם. הנקודה היא שפה כיצירה, כאמנות, הדומיננטיות של הפונקציה הפואטית, השירית, לפי ההגדרה של יעקובסון, "העמקת הדיכוטומיה הבסיסית בין סימנים לאובייקטים", תשומת הלב למבע, שאינה ייחודית לשפה מילולית, אלא לכל שפה אמנותית. וייחודית לבני אדם.

  21. שוֹעִי / יול 6 2010 05:21

    עידן, עוד דבר,

    מפנה אותך לקרוא את הספר: מקס הורקהיימר, ליקוי מאורות התבונה, תרגם אביעד שטייר, מבוא צבי רוזן, ירושלים 2010. היה מייסד אסכולת פרנקפורט, ופרופ' באונ' פרנקפורט עד פטירתו בשנת 1973, ממייצגיה המובהקים של "התיאוריה הביקורתית" במאה העשרים .ספרו מבוסס על סדרת הרצאות שנשא באוניברסיטת קולומביה בשנת 1944, וחושף את השמוש המעוות של מדינות, משטרים, ומערכות אידיאולוגיות במושג התבונה ובהישגיה של הנאורות האירופית. שווה לצטט מחתימת הפרק הרביעי, המתכנה: 'עליתו ונפילתו של האינדיבידואל':

    "האינדיבידואלים האמיתיים של זמננו הם המרטירים שעברו תופת אחר תופת של סבל והשפלה בהתנגדותם לכיבוש ולדיכוי, לא הדמויות המנופחות של התרבות הפופולרית, אנשי השם הקונבנציונליים, גיבורים עלומי שם אלו חשפו במודע את קיומם כאינדיבידואלים להשמדה הטרוריסטית שהאחרים עוברים שלא-במודע באמצעות התהליך החברתי. הקורבנות האנונימיים של מחנות הריכוז הם סמלי האנושות המתאמצת להיוולד. משימתה של הפילוסופיה הוא לתרגם את מה שהם עשו לשפה שתישמע ברמה, גם אם את קולותיהם בני-החלוף השתיק שלטון רודני".

    ההתנגדות, הביקורת, העמידה כנגד החברה המוכנה לבלוע כל אידיאולוגיה ובלבד שתיתן לאנשים ביטחון ושקט וכנגד כל זרם חברתי-לאומני עכור, המרשה גירוש, הרס והוצאה להורג, הוא מסממני האינדיבידואל-העיקש (אפשר כי לא כל האנשים שהגיעו אל מחנות הריכוז היו אינדיבידואלים, וחלקם אני מניח אפילו הצביע לנציונל סוציאליסטים בשנת 1933, שכן ידוע שהיו גם יהודים שראו בו מושיע בראשית הדרך). אבל כל זה מביא אותי לתהיה על גריי, הבלתי-מעוניין בפעילות פוליטית: איך ניתן להביע ביקורת חברתית-מהותית ולטעון באותו זמן כי אין אינדיבידואל, והאני אינו אלא אשליה.

    אגב, אני חושב כי כוחה של הפסקה של הורקהיימר יפה לכל מחנות ריכוז/גטאות, לא רק לאלו של 1944 (לא אתפלא אם מרכז שלם בירושלים הוציאו את הספר בכדי להבליט את סבלם/בשורתם של היהודים בשואה דווקא, או בכדי להביא קול יהודי אנטי-נאצי מאותם שנים;
    אבל ברור כי הורקיימר התכוון כאן להתנגדות החורגת מגבולותיו של הסבל היהודי, אלא להתנגדות של אינדיבידואלים כנגד כל משטר רודני אלים)

    ועוד מן הפרק החמישי החותם:

    "השלילה ממלאת תפקיד מכריע בפילוסופיה. השלילה מושחזת שני קצותיה – שלילת היומרות האבסולוטיות של האידיאולוגיה השלטת, ושלילת יומרותיה החצופות של המציאות. אין לזהות את הפילוסופיה שהשלילה היא מרכיב יסודי בה, עם ספקנות. הספקנות משמשת בשלילה באופן צורתני ומופשט. הפילוסופיה מתייחסת לערכים קיימים ברצינות, אבל עומדת על כך שיהפכו לחלקים משלם תיאורטי החושף את היחסיות ביניהם".

    זהו הורקהיימר, וברי לי כי המרחק בינו ובין גריי רב, ובכל זאת הבאתיו כאן, בכדי להמחיש את הפער בין ספקנות-לשמה ובין ניסיון לבנות מערכת מחשבות ביקורתית פוזיטיבית, המבוססת על שלילת אידיאולוגיות או זרמי מחשבה שליטים.

  22. דני קיי / יול 6 2010 07:07

    עידן

    ראשית אני חייב לחדד משהו-
    אינני מכחיש שלחיות יש חיי נפש.
    חלימה, פתרון בעיות, תבונה, מחלות נפש טראומטיות- כל אלה קיימים בחיות וההבדל ביננו לבינן אינו אלא כמותי. כבר ראיתי (בנשיונל ג'אוגרפיק כמובן) שימפנז שאיבד את אימו לציידים בינקותו, מאבד את שפיותו כבוגר ומציג סימפטומים מאד אנושיים- מריטת שיער, עיניים שמתרוצצות לכל הכיוונים.

    כך שאינני מסכים עם דקארט כלל וכלל.

    שימפנזים יכולים לחלום ולהשתגע, להסתמם ולהשתעשע. מה שהם אינם יכולים לעשות הוא לברוא לעצמם הומונקלוס קטן (או שימפנזקולוס אם תרצה) ולהקרין אותו למצבים שונים בעבר או בעתיד.

    התודעה איננה שפה אבל אותם מנגנונים המאפשרים שפה (בעיקר מטאפורות במובנן הרחב ביותר, היינו היכולת להבין דבר מה במונחי דבר אחר לגמרי)- הם אלה המאפשרים אותה.

    הביטוי "בעיני רוחי"- אין שימפנזה שיכול להבין אותו. אפילו לא כל בני האדם מסוגלים להבין אותו (אוטיסטיים לא יבינוהו והאספרגר יתקשו). אני בטוח שאתה מזהה מיד על מה מצביע הביטוי למרות ששנינו יודעים שאין עיניים ואין רוח.

    בחרת להתמקד בסייפא ולהתעלם מהריישא שהיא הרבה יותר חשובה בעמדתו של ג'יינס- התודעה אינה אלא הפנמת התפיסות שלנו את החלל והזמן.
    שים לב שאין לנו שום דרך אפילו לתאר את התודעה ללא מושגי חלל וזמן ('מרחב תודעתי', 'מעמיק חשוב', 'מעוף המחשבה') ומטאפורות מהעולם הפיזי ('צריבה תודעתית', 'שיתוק יצירתי' וכאמור, הקלאסי מכולם 'עיני הרוח').

    אין כאז זיהוי של יכולת לשונית עם התודעה. ישנה רק הטענה שאותן היכולות מאפשרות אותן.

    ליונים, עטלפים ונמלים אולי יש מפות קוגניטיביות טובות יותר של המרחב- אך התודעה אינה מפה קוגניטיבית של המרחב- היא הפיכתו של המרחב הזה לפנימי, שם יכול ההומונקלוס הקטן שלנו לשוטט- קדימה, אחורה ובזמן. העטלף אינו יכול ליצור מפה חדשה. היונה לא יכולה לכתוב את שר הטבעות.

    זה לא עניין של טווח ורזולוציה. החשוב כאן הוא אותו הומונקלוס- 'אני' מטאפורי שמאכלס את המפה.

  23. עידן לנדו / יול 6 2010 09:22

    דני,

    הבנתי מלכתחילה שאתה לא מכחיש שיש לחיות חיי נפש. הויכוח היה סביב ההתעקשות לכונן את התודעה על שפה, בניגוד לאינטואיציות השגרתיות שלנו בדבר מכלול ההבטים של התודעה.

    "התודעה איננה שפה אבל אותם מנגנונים המאפשרים שפה הם אלה המאפשרים אותה."

    תרשה לי לחוות דעה, בכל זאת, "המנגנונים המאפשרים שפה" הם בדיוק מה שאני חוקר כבר 20 שנה מחיי. זה ה-subject matter של בלשנות. ולי אישית אין מושג על מה אתה מדבר. אני יודע היטב מהם המנגנונים המאפשרים שפה. יש מנגנונים פונולוגיים, שאחראים על הרכבת צלילים מתכוניות מבחינות (distinctive features), על אופטימיזציה של מבנה פרוזודי (הברות, אינטונטציה); יש מנגנונים לקסיקליים שאחראים על קידוד מושגים במונחים של אינוונטר אוניברסלי של פרימיטיבים סמנטיים ותחביריים (מבנה אירוע, גורם, מיקום וכיוון), יש מנגנונים מורפולוגיים שאחראים על יצירת מלים ממורפמות, יש מנגנונים תחביריים שאחראים על צירוף מלים למשפטים, יצירת מבנים מורכבים תחת מגבלות אוניברסליות, ועוד ועוד.

    למיטב ידיעתי, אף אחד מ"המנגנונים שמאפשרים שפה" לא קשור לתודעה. לפחות, אני לא מכיר תיאוריה כזאת שיש לה בסיס בלשני.

    כאמור, יש תזות פילוסופיות כאלה. אבל התזות האלה משתמשות באגביות במונח "מנגנונים שמאפשרים שפה" מבלי לתת דין וחשבון מה טיבם ותפקודם של המנגנונים האלה (פילוסופים אינם בלשנים). כשהתזה מספיק מעורפלת, באמת קשה להפריך אותה. מה שנשאר, בסופו של דבר, הוא התעקשות על הייחוד האנושי – השפה – כמכונן התודעה. אבל כמו שאמרתי, הטיעון מעגלי לגמרי.

    על מנת להיחלץ מן המעגליות חייבים להבין תודעה באופן השגרתי ולא הטכני-רדוקטיבי; באופן שאינו מניח מראש שפה. ואז יש טעם לשאול – האם הפונקציות הכלליות של התודעה וחיי הנפש מחייבות שפה? שים לב, השאלה אמפירית, לא פילוסופית, והתשובה האמפירית היא – לא, מהסיבות שמניתי בתגובה הארוכה הקודמת שלי.

    לא ברור לי למה נטפלת לביטוי "בעיני רוחי". שימפנזה לא יבין אותו, אבל גם אדם לא יבין לעולם איך "מרגישה", בחלל הפנימי, תמונה מרחבית שנבנית מקלט של אותות סונאר (עטלפים ודולפינים). כל חיה נמצאת בעולם המנטלי שלה, שאינו זהה לעולם של חיות אחרות. אני מניח שאם עטלפים היו יכולים לדבר, הם היו מפקפקים בקיומה של תודעה אצל יצורים נטולי סונאר.

    ההגדרה שלך ל"תודעה" היא לגמרי parochial לפרספקטיבה האנושית. מן הנטייה הזאת בדיוק גריי מנסה לגמול אותנו.

    בסיום דבריך יש כשל לוגי. "שים לב שאין לנו שום דרך אפילו לתאר את התודעה ללא מושגי חלל וזמן". אבל מה נובע מכך? נובע משהו לגבי המשאבים האקספרסיביים של השפה האנושית. האם זה מלמד אותנו משהו על טיבה של התודעה? צריך להיות פוסטמודרניסט גמור כדי להאמין בזה. הייצוג הלשוני של תופעות בעולם לא חושף את טיבן האמיתי, שאם כן, לא היתה נחוצה בכלל חקירה אמפירית בשום תחום; פשוט היינו חוקרים את השפה ולומדים ממנה בוטניקה, אסטרונומיה, אדריכלות וכו'. מטאפורות מרחביות משמשות אותנו בלי סוף, לא רק בתיאור התודעה: גם כשאני מדבר על הבגדים שלי, החברים שלי, מה שאכלתי בבוקר ועוד – הכל רווי במטאפורות כאלה. האם זה מלמד אותי משהו על הבגדים, חברים והאוכל? לא, זה מלמד משהו (מעניין בלי ספק) לגבי מנגנון יצירת המטאפורות. כנ"ל כשאתה מדבר על "מרחב תודעתי" ו"בעיני הרוח". לא חלון אל התודעה יש כאן, אלא אל מנגנון המטאפוריזציה שלך. אני מקווה שאתה רואה את ההבדל המכריע.

    ושוב, רק מי שמניח מראש שהיכולת הלשונית (ובתוכה מנגנון המטאפורות) היא-היא התודעה, יסיק שאין תודעה למי שאין מטאפורות. הנחת המבוקש, קוראים לזה.

    לסיום, אתה גם טועה ביחס למפות הקוגנטיביות. יונים ועטלפים חייבים למקם את עצמם במרחב, כלומר גם להם יש הומונקולוס. הם יוצרים מפות חדשות כל הזמן (ומה דחפת את "שר הטבעות"? דיברנו על מפות מרחביות). המפות האלה "מופנמות". לבעלי חיים חברתיים, כמו נמלים וצבועים וזאבים, יש גם "מפות חברתיות", עם ציון המעמד של כל פרט במפה. החיה ממקמת את עצמה ברשת מסועפת כזאת. כל זה מתרחש "בפנים", בעולם המנטלי שלה. למה זה שונה ממה שאני ואתה עושים עם המרחב?

    כי הן לא מדברות? לא כותבות רומנים? לא מייצרות מטאפורות? אהה, שוב הנחת המבוקש.

  24. עידן לנדו / יול 6 2010 09:23

    מרית,

    הרבה אי-דיוקים.

    "הנקודה היא לא שפה כאמצעי תקשורת – ברור שיש חיות שמתקרבות ואולי אף עולות על האדם." זה לא ברור בכלל, למעשה, כל חוקרי בעלי החיים מסכימים ששום מערכת תקשורת בעולם החי לא מתקרבת אפילו לשפה האנושית, בפונקציה התקשורתית שלה. רובם גם נזהרים לא לדבר על "שפה" אצל בעלי חיים, אלא על "מערכת תקשורת". המערכות האלה מאד מוגבלות. אצל קופים, כמה עשרות קריאות לכל היותר. אצל חרקים, תשדורות כימיות לגמרי דטרמיניסטיות (כתגובה על מצב סביבתי מסוים, מצוקת אוכל, פולשים לקן וכו'). לשום בעל חיים אין מערכת תקשורת "פתוחה", שניתן ליצור בה אינסוף מבעים, שיש לה מנגנון קומבינטורי (תחבירי) שמאפשר שירשור של סימבולים.

    נחשי מי היה הראשון שהתעקש על הדיכוטומיה הזאת? אכן, חומסקי. והיו מאבקים מרים נגדו מצד הפרימאטולוגים; אחד אפילו ניסה ללמד קוף שפה אנושית, וקרא לו בסרקאזם "נים צ'ימפסקי". כל הניסיונות האלה כשלו. ה"שפות" שלמדו הקופים תמיד היו מאד מוגבלות, הרכישה לא היתה דומה בכלל לרכישה אצל ילדים כי היתה תלויה לחלוטין בחיזוקים חיוביים ושליליים. והתוצאה הסופית היתה עדיין עלובה – מבעים של 2-3 סימבולים לכל היותר, בלי שום מבנה או שמץ של מורכבות לשונית אנושית.

    בקיצור, לבעלי חיים אין "שפה", ומערכות התקשורת שלהם נופלות בהרבה משל בני אדם. מטאפורות זה הבעיה האחרונה שלהם; אין להם שום מרכיב בסיסי של דקדוק. להגיד שלבעלי חיים אין שפה בגלל שאין להם מטאפורות זה כמו להגיד שהם לא יודעים מתמטיקה כי הם לא מסוגלים לפתור משוואות לא-לינאריות (הבעיה הרבה יותר בסיסית; אין להם בכלל את מושג המספר, החיבור, הכפל וכו').

    אי דיוק שני: את מניחה (כך לפחות נדמה לי) שחומסקי התמקד בשפה כמערכת תקשורת ופטר את המטאפורות כ"סטיה". ראשית, אין לי ספק שהוא מעולם לא אמר "סטיה"; אין דבר רחוק ממנו יותר משיפוטים ערכיים ביחס לתופעות לשוניות. חומסקי מכיר במטאפורות, פשוט לא חקר אותן.

    חשוב מזה, חומסקי מתחילת דרכו התעקש לראות את השפה דווקא בהבט הלא-תקשורתי שלה, ההבט המבעי-יצירתי. הוא בלי סוף מדבר על "שפה פנימית", ועל פונקציות לא-תקשורתיות בשפה (גם אם לא פואטיות). גם על כך היו לו מאבקים, עם הזרם הפונקציונליסטי, שמנסה לעשות רדוקציה של השפה לצרכים תקשורתיים. מסתובבים בעולם אלפי בלשנים ששונאים את חומסקי בדיוק בגלל ההתעלמות המופרזת שלו, לטעמם, מכך ששפה משמשת לתקשורת.

    מה שנשאר מדברייך הוא שיש כל מיני פונקציות בשפה, שיריות ומטאפוריות וכן הלאה. זה טריביאלי, מעולם לא הוכחש על ידי אף אחד. השאלה כאן היתה מה העילה לראות דווקא בהן את בסיס התודעה באשר היא, ועל כן לשלול את קיומה של תודעה בבעלי חיים. זהו מהלך מעגלי, כפי שטענתי בחילופי הדברים עם דני, והוא משקף היצמדות ל"ייחוד האנושי".

  25. עידן לנדו / יול 6 2010 09:39

    שועי,

    תודה על הדברים היפים של הורקהיימר. אני חושב שיש סוג של קרבת משפחה בין גריי לאסכולת פרנקפורט. ההבדל – והוא מאד משמעותי – הוא בטמפרמנט והסגנון האנגלוסקסי שלו לעומת הקונטיננטאליות שלהם. ובאמת, יש נאיביות מסוימת (שרמזת לה) באופן האגבי שבו הפרנקפורטים דיברו על "אינדיבידואל", בעידן שבו האישיות נמעכה ונלושה בידי גורמים חיצוניים רבי כוח. גריי כבר הפנים את הביקורת הפוסטמודרנית על הסובייקט, הוא לא מאמין בכוחות התנגדות אינהרנטיים, אבל הוא מקורי בכך שהוא חוזר אל הבסיס החייתי, ועל כן מניח, כמובן מאליו, שיש טבע מולד כלשהו. בפוסט האחרון אני ארחיב על זה.

    לא כל כך מסכים עם הביטול המשתמע מן הביטוי שלך "ספקנות לשמה". העבודה המחשבתית שמשוקעת בספקנות של גריי עולה עשרות מונים על הרפיון המחשבתי שניכר בעבודות פוזיטיביות רבות. וכך גם הגירוי שהוא מעורר (הגירוי של גריי…). ספקנים טובים (לא כולם טובים) מאלצים אותך לבנות מחדש את עולמך, בלי לדחוף לך ליד תכנית-מתאר או חומרי בניין. הם מציידים אותך בלקח הכי חשוב שיש – איזה טעויות אסור לעשות. חוץ מזה – הכל פתוח. ובית שבנית במו ידיך, מתוך מחשבה עצמית, מעניק לך תחושה הרבה יותר טובה ונכונה מבית שקנית מן המוכן.

  26. מרית בן ישראל / יול 6 2010 09:43

    רק הבהרה: לא טענתי שמטאפורה ואמנות זו תודעה. טענתי שזה ההבדל המהותי בין בעלי חיים לבני אדם. זה הייחוד האנושי בלי מרכאות.

  27. עידן לנדו / יול 6 2010 10:00

    אבל לא היה בכלל ספק שיש הבדל בין בעלי חיים לבני אדם. כל הדיון היה האם ההבדל הוא בתודעה. לכן כך הובנו דברייך. וכאמור, ההבדל הלשוני בין בני אדם לחיות הוא ראשוני הרבה יותר מ"יש או אין מטאפורות". איך בכלל יכולות להיות מטאפורות ליצורים שאין להם דקדוק?

    אני רק אוסיף שאני לא יודע מה הופך הבדל אחד ל"מהותי" יותר מאחר. אני מניח שרק לבני אדם יש יכולת מתמטית (והוכח שיש לה בסיס מולד), ורק להם יש יכולת לדמיין את עצמם חיים בזמן ומקום אחר, וכן הלאה. הבחירה במטאפורות כייחוד האנושי היא בחירה של טעם אישי.

    עוד הערה ביחס לתגובה הקודמת שלך, שם כתבת שמטאפורות הכרחיות ל"כל שפה אמנותית". את נקלעת כאן לתסבוכת, משום שאין ספק שפעילות אמנותית איננה מוגבלת לבני אדם; שירה אצל ציפורים, יצירת קנים מפוארים אצל עופות מים, ואפילו אמנות שיוצרים קופים בשבי, באופן ספונטני. את ודאי מכירה את הספרים של שרפשטיין, "טבעה האוניברסלי של האמנות", "ציפורים, פילים ואמנים אחרים". אז איך הם בדיוק יוצרים אמנות בלי מטאפורות? (רמז: להגדיר מחדש "אמנות" כך שתוציא מתוכה את היצירות של בעלי החיים זה פתרון טכני, שגם הוא נועד לשמור על הייחוד האנושי; זאת בדיוק הטענה של שרפשטיין).

  28. שוֹעִי / יול 6 2010 10:14

    עידן, לא התכוונתי בספקנות לשמה לביטול.
    לא מצאתי בפסקה האחרונה שום דבר שעליו אני חולק.
    מלבד אולי נקודה אחת/חידוד: 'טעויות שאסור לעשות' זה מונח של תיאולוגים/אידיאולוגים או להבדיל לוגיקנים (מן הסוג הסובר כי ניתן להצרין כל בעיה/דילמה אתית– בעיני זה נפסד)
    אני מעדיף 'הנחות שמוטב לשקול בזהירות'.
    (-:

  29. מרית בן ישראל / יול 6 2010 10:21

    אהה, אז זהו, שאני לא חושבת שקינים ושירת ציפורים הם אמנות, כמו שאני לא חושבת שנוף מדהים זה אמנות. אנחנו נכנסים כאן לשדות רחבים שעולים זה על זה. אני לא בטוחה שיש כאן מקום למה שנמצא מאחורי הדלת הזאת. אבל על רגל אחת – אמנות בשבילי זה תמיד על פער, שקשור למודעות.

    (ולא קראתי את שרפשטיין)

  30. עידן לנדו / יול 6 2010 12:17

    הבעיה, מרית, שאת כותבת הסתייגויות לקוניות מאד; ואני טורח בתגובות ארוכות לנמק מדוע אני חושב שאת טועה, ואז את משנה נושא, ובעצם לא מתייחסת לשום דבר ממה שכתבתי. זה לא בדיוק דיאלוג.

    את עדיין חושבת שלחיות יש שפה תקשורתית שעולה על שפת אנוש? את עדיין חושבת שמטאפורות הן ההבדל המהותי בין מערכות תקשורת של חיות ובין השפה האנושית (בהתעלם מכך שלחיות אין בכלל פיגומים דקדוקיים להניח עליהם מטאפורות?) את חושבת שהתיאור שלי את דעותיו של חומסקי מדויק או לא? אין לי מושג מה את חושבת, כי את לא מתייחסת לדברים שלי, למרות שאני משתדל מאד להתייחס לכל נקודה שהעלית.

    כך יוצא שאין כאן אפילו מקום למה שמעברה הזה של הדלת.

  31. דני קיי / יול 6 2010 12:31

    טוב, עידן, קטונתי מלהתווכח איתך בתחום המומחיות שלך, אבל בכ"ז הבהרה וכמה מילים אחרונות:

    מובן שלא התכוונתי ב"הפנמת המרחב והזמן ליצירת חלל תודעתי, כעין מפה" לכך שיש לנו מפה מנטלית של המרחב בדומה לזו של יונים או עטלפים. אתה מדבר על המרחב כתוכן ואני התכוונתי כצורה (אריסטוטלית, אם תרצה).

    מנגנונים- התנסחות לא מוצלחת שלי. לא של ג'יינס.

    אינני מרגיש שעשיתי חסד עם ספרו של ג'יינס שהוא בעיני מופת של כתיבה פילוסופית אמריקאית- בהיר, נטול קישוטים ומעמיק. נו, בכל-זאת עברו חמש שנים מאז קראתיו.
    אשמח אם יום יבוא ותקרא אותו ותחווה כאן את דעתך. קיים שם ניתוח פילולוגי מענג של האילאדה ובמקרה הכי גרוע- ההנאה הבלשנית שלך תהיה לפרק את הנחות התיזה לגורמים…

  32. מרית בן ישראל / יול 6 2010 12:56

    עידן, אנחנו פשוט אנשים מאד שונים. והחלונות שלנו פונים לחזיתות אחרות. הרצועה המשותפת היא צרה. זה מעניין ולפעמים מתסכל. אתה מתלונן שאני לא מאריכה, ואני מרגישה לפעמים שאתה מטביע ומסתיר את העיקר בהמון מילים ומונחים אקדמיים, שאתה מתנצח במקום לשוחח. ואם זה נשמע תוקפני – זה לא. כשאני קוראת את התגובה האחרונה שלך אני מבינה שטעיתי.
    אני לא מקצרת מחוסר כבוד, זו פשוט תפיסה אחרת של שיחה.
    אבל כיוון ששאלת אענה.
    לגבי החיות – לא, אני לא חושבת שהתקשורת שלהן עולה על התקשורת האנושית. נדמה היה לי שנאמר משהו כזה דווקא בקשר לדולפינים, ומיהרתי להסכים איתו בפזיזות. זה לא חשוב לי ולא היה איכפת לי להגזים בכיוון הזה.
    וכן, אני חושבת שמטאפורות זה העיקר. אבל כמובן שהשאלה היא איך מגדירים עיקר. אתה חושב שזה דקדוק כי בלי דקדוק לא היו מטאפורות (אם הבנתי נכון, אני קצת עייפה ואתה קורא בזכוכית מגדלת), זה לגיטימי, אבל עם כל אהבתי לדקדוק (ולא הייתי מקדישה שלושים פוסטים לספר הדקדוק הפנימי ולויטו אקונצ'י אם לא הייתי אוהבת דקדוק, ואם לא הייתי מזהה כמו אהרון, את הדקדוק עם חירות) אני עדיין רואה במטאפורה את ההתגלמות הנעלה של השפה. בשבילה זה היה שווה.
    באשר לחומסקי – הכרותי איתו היא לא יסודית כמו שלך. היא מסתכמת במבוא לבלשנות עם טניה ריינהארט לפני עידן ועידנים. אבל אני זוכרת בבהירות את ההתנגדות שהוא עורר אצלי. ואני זוכרת גם את המילה סטייה. לא כגינוי אלא כתיאור של התנהגות משנית, למשל וריאציה. וכך או אחרת העובדה שגם לפי עדותך הוא לא חקר מטאפורות כשהן מבחינתי המימוש האולטימטיבי של השפה, מדברת בעד עצמה.

  33. עידן לנדו / יול 6 2010 14:38

    מרית,

    רק הבהרה. אני לא טענתי שהדקדוק זה העיקר. בכלל, ניסיתי להבין מה פירוש "העיקר" ביצור כל כך מורכב ורב ממדי כמו האדם (שרק השפה שלו כל כך רב ממדית). אני מבין שלדעתך, ליתר דיוק לטעמך האישי, מטאפורות זה העיקר. אין לי שום בעיה עם טעם אישי זה או אחר – אלא כשהוא מתנסח כאמת רחבה יותר. היה לי חשוב בדיון הזה להבין את ההבדלים בין תודעה, שפה, תקשורת, דקדוק ומטאפורות. כולם מושגים מאד נבדלים. בכלל לא חשוב לי מה את או מישהו אחר חושב שזה "העיקר" בבני אדם. אני אישית כופר בהירארכיות האלה. אבל אני מודע היטב לכך שמדובר בעניין של טעם, שאי אפשר להתדיין עליו.

    הבלוג הזה באופן מודע מעודד דיונים וויכוחים – מתוך מודעות מלאה לכך שרק על חלק קטן מאד מעניינים שבאמת מעסיקים בני אדם ניתן לנהל ויכוח רציונלי. אם נדמה לך שבכך שאני נמנע להתפייט על מטאפורות ושאר עניינים מרגשים, זה אומר שאני "נגדם" באיזשהו אופן, או שהם לא חשובים לי – טעות בידך. אני פשוט לא רואה טעם בויכוחים על טעם, אבל אני כן רואה טעם בויכוחים… על אותם עניינים שניתן לנהל בהם דיון רציונלי, הויכוח הוא הדרך העילאית להתקרבות אל האמת וסילוק טעויות.

    מה זה העיקר – דקדוק או מטאפורות? שאלה חסרת פשר כמעט, כי יש רק תשובות סובייקטיביות עליה. למה בכלל להעלות אותה לדיון? לעומת זאת, האם מטאפורות חיוניות לתודעה? האם ניתן לייצר מטאפורות ללא דקדוק? אלה לא שאלות של טעם, אלא של עובדה (גם אם קשות), והדיון בהן מעניין אותי.

    ברוח הזאת, חומסקי מבחין בין "בעיות" ל"מסתורין", ומגביל את העיסוק המדעי לקודמות בלבד. זאת השקפה מאד צנועה על המדע, מאד אנטי-אמפריאליסטית. לא חסר אנשי מדע שמתיימרים לפצח את כל השאלות "הגדולות" (המודעות, הרצון החופשי, האהבה) בעזרת הכלים המדעיים הרגילים. דווקא את, מהכיוון שלך, צריכה להעריך את אלה ששמים סייגים ליכולת הביאורית של המדע. ואם מישהו חוקר דקדוק, זה לא מבטל את האפשרות שהוא מודע ומעריך ממדים אחרים בשפה; למעשה, חשיבה כזאת היא אמפריאליזם הפוך.

  34. מרית בן ישראל / יול 6 2010 15:07

    עידן, אנחנו מנהלים שתי שיחות מקבילות. אבל אני אענה בכל זאת, בקיצור, ועל מה שחשוב לי. זו לא שאלה של "טעם" ולא של "עובדה" קשה או רכה. זה קשור לתבניות מחשבה. זה בסדר גמור לחשוב מהתחלה לסוף, כלומר להתחיל בדקדוק ולהמשיך למטאפורה. אני מהאנשים שחושבים הפוך. אני מתחילה מהסוף ומנסה לגזור ממנו את ההתחלה. אלה שיטות שונות שמביאות לתוצאות שונות, לדגשים שונים, לתמונת עולם שונה. להתחיל מהסוף זו קודם כל נטייה טבעית שלי, אבל גם כזו שהוכיחה את עצמה, גם במישור האישי וגם כשיטת הוראה. הסתבר שכשמלמדים תלמידים לפי הסדר התוצאות הרבה יותר קונפורמיסטיות. כשהופכים את הסדר יש הפתעות. ואני מה לעשות, משתעממת בקלות וזקוקה להפתעות (וזה כבר קשור לטעם).

  35. עידן לנדו / יול 6 2010 15:30

    תלמדי באיזה סדר שבא לך, זה לא העניין. לפחות, לא חשבתי שזה היה העניין, אבל כבר התחלתי להתרגל לזויות החדות בדיון הזה.

    השאלה היתה אונטולוגית, שאלה על הפסיכה האנושית: האם ניתן לדמיין מערכת שמייצרת מטאפורות שלא על בסיס דקדוק כלשהו? אני לא יכול לדמיין את זה, אבל אולי יש (בכל מטאפורה יש חיבור, כלומר, תחביר מינימלי).

    שאלה באה: האם ניתן לדמיין מערכת שמייצרת דקדוק ללא מטאפורות? כן, ניתן לדמיין. למעשה, כשמלמדים מחשבים "לדבר", מלמדים אותם קודם כל את הדקדוק. אפשר גם להקנות להם יכולת מטאפורית מוגבלת, אבל זה לא הכרחי.

    הנה מטאפורה (אם כבר אז כבר). האם קצף (בועות מי-ים) יכול להיווצר בים בלי גלים? נדמה לי שלא. האם יש גלים בלי קצף? כמובן שיש. כלומר, יש כאן אסימטריה אונטולוגית.

    האם כשמציירים גל עם קצף, חייבים להתחיל בגל או בקצף? מה זה חשוב, העיקר שיהיה יפה ומעניין. זה לעניין ההוראה. כמו שאת רואה, שתי שאלות נפרדות. אבל עד התגובה האחרונה שלך, לא היה לי מושג שאת מדברת על מה יותר מעניין כשיטת הוראה. זאת הבעיה עם לקוניות.

  36. מרית בן ישראל / יול 6 2010 22:17

    האם ניתן לדמיין מערכת שמייצרת מטאפורות שלא על בסיס דקדוקי? זו שאלה נהדרת, ועכשיו היא בתוכי ונראה מה ייצא.

    לפחות בעולם של השיחה הזאת אתה מתרחק מ"תכלית" ומתקרב לאידאל של לראות ולהגיב במיומנות.
    עד כה הרגשתי שאתה מאד עסוק בלמיין כל דבר שנאמר לשייך ולא שייך לתכלית השיחה, וזה חוסם ומתיש, להתייעץ עם העורך דין הפנימי על כל משפט.

    אני לא דיברתי רק על שיטת הוראה. דיברתי על שיטת מחשבה (ששיטת ההוראה שלי היתה מקרה פרטי שלה). מחשבה אינה מנהרה שלא משנה מאיזה כיוון נכנסים – זו אותה הדרך. כשאתה מתחיל מהסוף ומנסה לגזור ממנו את ההתחלה, יש הטיות קטנות שהופכות לגדולות ואתה מגיע למקום אחר, להתחלה אחרת. אם חומסקי היה מתחיל במטאפורה הוא היה מגיע לתשתית אחרת. זה תרגיל מחשבתי, לא ביקורת על חומסקי. אני חושבת ששונות זה דבר מפרה, אחרת לא הייתי פה.

    ובאשר ללקוניות – אנחנו כמו הפסימיסט והאופטימיסט מהבדיחה. בשבילך לקוניות זה חוסר אוריינטציה, בשבילי זה מרחב. כשמישהו לקוני הוא משאיר לי יותר חופש להגיב, לדמיין. זה משהו קרוב לתורת הפערים בספרות, אם אתה מכיר.

  37. עידן לנדו / יול 6 2010 23:03

    תראי, זאת לא באמת בעיה גדולה בשבילי לפתוח את הדיון לכל כיוון שרק יצוץ לו, להפוך את זה לתרגיל באימפרוביזציה חופשית. זה הרבה יותר קל מלחפש את המיקוד והבירור האנליטי. אבל כמו שאמרת, עניין של טעם. אותי זה דווקא יותר מפרה לברר לעומק משמעות של מושגים שאנחנו משתמשים בהם, ובהקשר של גריי – האם יש לנו הצדקה לזה. כן, להתאמץ להצדיק את עצמנו בפני עצמנו.

    השאלות של גריי, האתגרים שלו – הם בנפשי. אני מרגיש שאעשה לעצמי חיים קלים מדי אם אתפזר באסוציאציות חופשיות ולא אתעקש ללכת בכל מסלול עד סופו המסקני. אני גם מרגיש שאחמיץ הצצה נדירה אל אמת נסתרת. אני לא מוכן להחמיץ הזדמנויות כאלה.

    לקוניות זה אחלה; בשירה, בכתיבה הגותית (בעצם, גריי הוא כותב לקוני מאד). כשאני קורא פרוזה, הטעם שלי הוא לקוניות קיצונית – הופמן, קפקא, ישעיהו קורן. אמנות טובה בעיני חייבת להפעיל את הדמיון שלי.

    אבל כתיבה פרשנית איננה אמנות, ולפחות, איננה רק אמנות. מוטלות עליה חובות אחרות – למשל, חובת ההנהרה; חובת ההוצאה של הנסתר אל הגלוי. לשם כך נחוץ דיוק. אני כבר מבין שאת לא מקבלת את החלוקות האלה ודוגלת בערבוב של הכל בכל. בעולם שלי, לכל סוג של מבע או חוויה יש תיפקוד אחר, מודוס אחר, דרך אחרת לדובב את עצמו, ואני שמח בכך; אני שמח לעבור מחדר לחדר ובכל אחד מהם להיות אחר. אבל זה אני, זה לא הבלוג.

    בלי ספק, המודוס הדומיננטי של הבלוג הזה הוא הארגומנטציה הרציונלית. לא רק; יש גם הבלחות פואטיות, וגם בעיטות לבטן. אבל הן מכריזות על עצמן בבירור ככאלה, והקורא אף פעם לא יטעה בין סוגה לסוגה (טוב, יש כאלה שטועים). ועל פי רוב, המודוס הדומיננטי מצדיק את עצמו – הוא מספיק זהיר לדעת היכן עובר גבול יעילותו.

  38. מרית בן ישראל / יול 6 2010 23:35

    ניסיתי להגיד את זה קודם, אבל לא שמעת, אז אני מנסה שוב: אני חושבת ש'המאמץ, ההתעקשות ללכת בכל מסלול עד סופו המסקני' – הוא המקבילה ל'תכלית' שנגדה יוצא גריי. ומאחורי הפחד מ'חיים קלים' נמצאת דת העבודה. גמישות אינה עצלות או איבוד פוקוס. ההצעה להחליף את ה'תכלית' ב'לראות ולהגיב במיומנות' תקפה גם לגבי העולם הקטן של השיחה.

    מנסיוני, הפחד מפיזור הוא אשליה. לא שאין פיזור בעולם, אבל כשבעיה בוערת מעסיקה אותך, כל סטייה מהמסלול תחזיר אותך אליו עם תובנות חדשות. אתה פשוט מחליף את הקו הישר בספירלה. ואני אוהבת ספירלות, גם בגלל יופיין וגם בגלל הקרבה שלהן לחיים.

  39. עידן לנדו / יול 6 2010 23:57

    טוב, אז לא מסכימים. גריי הוא הוגה מסקני-קיצוני, אז אולי את חושבת שהוא סותר את עצמו, כי הוא גם "נגד תכליות". אבל זה כמו לומר שדיבור על יופי צריך להיות יפה בעצמו, או דיבור על כעס צריך להיות כועס. זאת אשליה של סתירה, לא סתירה אמיתית.

    הנה, מנזקי האי-דיוק: התרשמת שגריי "נגד תכליות" ומיד הסקת מכך שהוא גם נגד (או אמור להיות נגד) חשיבה תכליתית ולא מפוזרת. אבל גריי לא מתנגד לתכליות באשר הן, וכשהוא מתנגד לתכליות ספציפיות, יש לו נימוקים ספציפיים. כל המהלך המחשבתי שלו, לעומת זאת, מאד לכיד, וגם כשהוא "מתפזר", הוא בונה פאזל מאד מובהק. הוא לועג ל"סוגדים לאמת", אבל מה לעשות, הוא פילוסוף, אוהב-חוכמה, וגם הוא עובד את הגבירה הזאת – האמת. והוא לא ישקול לרגע להסיר את עיניו ממנה רק תמורת היופי של הספירלות שבדרך.

    העולם הקטן של השיחה: כאמור, איזו שיחה? דיאלוג סוקרטי? בירור רעיוני? אסוציאציות חופשיות? דאחקות? את מתנגדת להגדרות, אני מנסה לרתום אותן לצרכיי. את פלורליסטית אנכית, אני פלורליסט אופקי.

    (ובנימה טאואיסטית זאת, אפרוש לכמה שעות)

  40. מרית בן ישראל / יול 7 2010 00:14

    עידן, אני לא נגד מסקנות ובוודאי שלא נגד הגבירה אמת. אני רק חושבת שהספירלה היא דרך יותר יעילה (וגם יותר מהנה, אבל קודם כל יותר מועילה) להגיע אליהן מאשר הקו הישר הרומס כל מה שעומד בדרכו.

    והגדרות הן כלי מצוין, אבל הן קרש קפיצה מבחינתי, לא שבי.

    ולסיום (גם אני פורשת לכמה שעות) המשפט של גיתה שהייתי מאמצת כמוטו לו היה לי סמל משפחה: "המחשבה נעלה מן הידיעה, אך לא מן ההתבוננות."

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: