Skip to content
15 בספטמבר 2013 / עידן לנדו

שתיקת החיות / ג'ון גריי

עשר שנים חלפו מאז פירסם ג'ון גריי את ספרו המטלטל, המחשמל, המקומם והיפהפה, "כלבי קש". בשנים האלה הוא לא הפסיק לכתוב, אבל רק השנה הוא חזר ישירות לפרוייקט ההוא, וכתב מעין המשך לאותו חיבור, בשם "שתיקת החיות" (או אולי "השקט של החיות"); כזכור, כותרת המשנה של הספר הראשון היתה "מחשבות על בני אדם וחיות אחרות". הספר הנוכחי לא מגיע לעוצמתו של "כלבי קש", ולו רק מפני שאפקט החדשנות והזעזוע כבר מוצה. הוא שקט ולירי יותר, כמעט סטואי, אבל עדיין מרתק ומעורר מחשבה בכיוונים שנמתחים הלאה מקודמו, שאכן השאיר את הקורא תמה: ומכאן – לאן?

לפני שלוש שנים צללתי אל תוך "כלבי קש" והתוצאה היתה סדרת פוסטים עליו, שנפתחה במבוא נלהב, תרגום קטעים נרחבים מהספר, ולבסוף ניסיון להתעמת עם גריי בשאלת הבסיס למוסר ההומניסטי והצדקת האקטיביזם הפוליטי. תמצאו אותה כאן: פרק א', פרק ב'פרק ג' ופרק ד'. החוויה האינטלקטואלית של הטקסט הועשרה גם בדיון המעניין שהתפתח בתגובות.

הפעם מטרתי צנועה יותר: לומר דברים קצרים על הספר החדש ולתרגם קטע אחד מתוכו. אין הכרח לקרוא את סדרת הפוסטים הקודמת כדי להבין את הדברים הבאים, אף כי הכרות כזאת כמובן תעמיק את ההבנה. כדרכו, עורר גם הספר הזה של גריי דיון ביקורתי ער, ומי שחפץ בכך יכול להרחיב את היריעה: הביקורת של תומאס נייגל בניו-יורק טיימס (שמוכיחה שגם פילוסוף גדול יכול להיות פוץ לא קטן), הביקורת של ג'ון באנוויל בגארדיאן, והביקורת של ריצ'רד הולוואי בניו-סטייטסמן, אולי המעמיקה מכולן.

הספר החדש פותח בנקודת המוצא שעיקרו של הספר הקודם הוקדש לביסוסה: מתקפה חריפה על מיתוס הקדמה המוסרית שגריי מייחס לשורש הדו-ראשי של תרבות המערב: המורשת הנוצרית והמורשת הסוקראטית. גריי איננו פילוסוף במובן המקובל, ואת מקום הטיעון הסדור מחליף אצלו רצף של ציטוטים ארוכים, רבי-עניין, מחיבורים מוכרים יותר ובעיקר מוכרים פחות, שאחוזים יחדיו בדברי הקישור התמציתיים שלו. בייחוד מושכים את ליבו סופרים-עדים ומתבוננים, שמעבירים בשפה צילומית ומדוייקת את חוויותיהם. כנגד מיתוס הקדמה המוסרית (גריי קורא לו בקצרה "ההומניזם", אבל זהו הפירוש שמעניין אותו) הוא מציג בפנינו קטעים מיצירותיו של ג'וזף קונרד על זוועות האדם הלבן באפריקה; תיאורים של נאפולי בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, כשהעיר נסוגה לקיום כמו-ברברי של חבורות ציידים-לקטים; תיאורים של זוועות הסטאליניזם (מפי ארתור קסטלר, אחרי שהתפכח, ואחרים) שבוצעו, כמובן, בשמה של הקדמה; וכיוב'. אתה קורא ונאלץ להסכים: האדם הוא לא שוס גדול.

ג'ון גריי

המהלך הזה ממשיך ומרחיב למעשה את המהלך של "כלבי קש" ולא אעיר עליו כאן (על הבעייתיות שבהיקש ממצבי קיצון אל "הטבע האנושי" כתבתי בפרק ד' של הסדרה הקודמת). סיכומו מובא, שוב בציטוט נפלא, מפי העיתונאי והספקן הרדיקלי הרוסי בן המאה ה-19, אלכסנדר הרצן. הרצן מדמיין דיאלוג בין חסיד הקדמה לספקן, שבמהלכו שופך הספקן אש וגופרית על אמירתו המפורסמת של רוסו: "האדם נולד להיות חופשי – אך בכל מקום הוא נתון בכבלים". האמירה הזאת, טוען הספקן, סותרת את כל הניסיון ההסטורי ומעליבה את האינטיליגנציה. איך היית מתייחס למישהו, הוא שואל את חסיד הקדמה, שהיה נד בראשו בעצב ואומר: הדגים נולדו לעוף – אבל בכל מקום הם שוחים? מנין הרעיון שהכל מתקיים כפי שהוא צריך להתקיים, אבל אצל האדם זה להפך?

חלקו השני של הספר מוקדש בעיקרו לקריאה חוזרת בפרויד שמציגה אותו במלוא הפסימיות העקרונית שלו – הוגה על גבול הניהיליזם, על פי גריי, שמעולם לא התיימר לרפא את האדם מחולייו, אלא רק לגרום לו ללמוד לחיות איתם. ממנו עובר גריי ליונג, ואז לסופרים בוראי-מיתולוגיות כמו באלארד ובורחס, בניסיון לזקק מעבודתם מושג נקי ומפוכח יותר של מיתוס (גריי מכיר בכך שגם אם כל המיתוסים כוזבים, האדם עדיין זקוק להם). הדרך ממשיכה אל הוגים שכוחים כמו תומס האלם הבריטי ופריץ מאוטנר האוסטרי, ספקנים רדיקליים שביקשו לחלץ את האדם מן הכלוב הסימבולי של השפה והדת; ממאוטנר הוא שואל את המושג "מיסטיקה ללא אל", מעין ניסיון להצביע (מבלי יכולת לבטא במלים) על עולם החושים והחוויה שחבוי מעבר לכל ניסיונות המישמוע האנושיים.

כן, גם סמואל בקט מצטרף למצעד, אבל באופן מפתיע, ואת הזיווגים האלה רק גריי יכול לעשות, מצטרפים גם "כותבי טבע" נדירים, אותם מתבוננים סבלניים ושקדנים בטבע הלא-אנושי, שדרך היפתחותם, עד כדי היפערותם, אל עולמן של החיות, מצליחים למתוח אותנו קצת מעבר לגבולות המוכרים של האנושי; הנה ספר מרהיב שגריי גאל מן השכחה, אודות הבז (peregrine) הבריטי. סוגת הכתיבה על הטבע (nature writing) היא אחת האהובות עלי ביותר, ואני חש שהסיבה היא בדיוק זו שמעניינת את גריי: גם היא, בדרכה, מחזירה את האדם למקומו הטבעי, השולי לחלוטין, בבריאה, ומלמדת אותו פרק או שניים בהלכות פליאה וענווה. טקסטים מכוננים בתרבות האנגלוסקסית שייכים לסוגה הזאת, אך שלא במפתיע, אין לה כמעט נציגים בכתיבה העברית, שירשה ממקורותיה היהודיים את היחס המתנכר והמתנשא אל הטבע הלא-אנושי.

סיומו של הספר הזה, ממש כמו קודמו, משאיר את הקורא בערפל מסוים; גריי מעביר את השרביט למשוררים כמו וואלאס סטיבנס וג'ון אשברי, שמנסחים בשפה לירית מעין חזון סטואי, טרנס-הומניסטי, של התבוננות שקטה ומפוכחת בעולם. הקטע שבחרתי לתרגם חולק את כותרתו עם הספר כולו, ורומז אולי על הכיוון שאליו יצעד גריי בספריו הבאים. לא אכחד שהפיתוי לתרגם מן הספר אינו רק רעיוני אלא גם לשוני; גריי הוא רב אמן של השפה האנגלית, וסגנונו הצלול והגבישי מצטלצל באוזניך זמן מה גם לאחר תום הקריאה. אשר למילה המכרעת silence, עמדתי בפני המצב הלא-שכיח שבו העברית מבחינה בין שני מובנים ("שקט" ו"שתיקה") שהאנגלית מתיכה יחדיו. בקטע המתורגם שני המובנים מתקרבים זה לזה עד כדי השקה וההבדל ביניהם נעשה דק מן הדק; התלבטתי והתלבטתי, בסוף החלטתי ושתקתי, אבל שקט לא ידעתי.

שתיקת החיות / ג'ון גריי

נראה שהאדם לבדו מחפש את השקט. חיות אחרות נסות מפני רעש, אבל הרעש שממנו הן נמנעות מקורו באחרים. רק בני אדם רוצים להחריש את השאון שבראשם. עייפים מן הפטפוט הפנימי, הם מבקשים להחריש את צלילי מחשבתם. מה שאנשים מחפשים במרדף אחרי השקט הוא רעש מסוג אחר.

מוסדות חברתיים שנועדו לטפח שקט מלאים ברעש הזה. בכנסיות שורר שקט רק כשהן ריקות – ולעתים קרובות אפילו לא אז. הזמזום של התפילות מייצר המולה בלתי פוסקת, הד חוזר ומונוטוני של זוטות אנושיות. בכנסיות נטושות השאון דועך, בייחוד אם הן ננטשו לפני זמן רב. כנסיה שבלתה ונשחקה תחת כוחות הטבע אוצרת בתוכה שקט שאין למצוא בכנסיה שיש בה עדיין מתפללים.

הסופר, חייל ואיש המסעות פטריק ליי פרמור, בהקדמה לספרו "זמן לשמור על שקט", שבו מתועדות נסיעות הנופש שלו למנזרים בצרפת בשנות ה-50' של המאה ה-20, כותב בצער על העזובה שפגש ברבים מן המבנים הללו:

"הם מגיחים בשדות כמו פסגות של אטלנטיס אבודה, מעומק של ארבע מאות שנה. המנזרים חלולי-הקרביים ניצבים בין התלמים, חסרי שימוש, ורק עמודים שבורים מעידים על הסימטריה הקדומה של המעברים והמשעולים. העמודים הצפופים, המוקפים בשיחי סמבוק שחור, בסיסיהם קבורים בסבך של שרכים ובשברי כרכובים שמציירים מסלולים חינניים מעל צמרות העצים, תומכים את שוליו הענקיים והריקים של חלון רוזטה בשמיים מוכי-עורבים. כאילו מזמור גרגוריאני כביר נקטע לפני מאות שנים ונשאר שם תלוי, קפוא ברגע השיא שלו, מאז ועד עכשיו."

ליי פרמור לא נראה בדיוק הטיפוס שזקוק לשקט. חלק גדול מחיי האיש הזה, אוהב החיים הטובים, הוקדש להרפתקאות ותענוגות. בשנת 1933, כשהיה רק בן 18, חצה את אירופה לאורכה ולרוחבה, חוויה שהונצחה שנים רבות לאחר מכן – שכן היה גם פרפקציוניסט – בשני ספרי מסעות יוצאי דופן בסגנונם ורעננותם, "תקופה של מתנות" (1977) ו"בין היערות והמים" (1986). במסגרת שירותו הצבאי במפקדת המבצעים המיוחדים במלחמת העולם השניה, הוא התגורר שנתיים בהרי כרתים, תחת זהות של רועה צאן, והוביל את המפלגה שחטפה את המפקד הגרמני של האי – אפיזודה שתוארה בסרט Ill Met by Moonlight מ-1950. עד סוף חייו הארוכים – הוא מת בגיל 96 – היה פעיל. עד גיל 90 נהג לשחות בים האגאי וביום שלפני מותו סעד את ליבו בארוחה יפה.

הסברה שאדם מסוג זה אינו יכול להשתוקק לשקט היא דעה קדומה יותר מאשר עובדה. אדם לעמל יולד, אבל לחץ החיים אינו מבטל את הצורך בהתבוננות שקטה. לנוכח מלחמת עולם שאיימה להחריב את כל מה שהוקיר בציביליזציה, ליי פרמור היה אנוס להילחם. כבן דורו ארתור קסטלר, הוא לא היה יכול לעמוד מן הצד. אבל פעולה אינה ממצה את כל החיים או אפילו את המיטב שבהם, ולעתים קרובות דווקא האנשים הפעילים ביותר זקוקים לפורקן שבהתבוננות השקטה. רק האדם המודרני, בהערכתו העצמית המופרזת, סבור שהאנשים הנועזים ביותר מסתפקים בחברת אנוש.

אף כי ליי פרמור היה עשוי להסכים ששרידי המנזרים השוממים מכילים שקט שאין למצוא כמותו בבתי תפילה פעילים, הוא הצר על היעלמותם של חיי הנזירות. ובצדק. כנסיות ומנזרים מוכיחים ששקט איננו המצב האנושי הנורמלי. בני אדם משתיקים את עצמם – וביתר שאת, אחרים – באופן טבעי, אבל אינם שקטים באופן טבעי. לכן הם מוכרחים לרדוף אחרי השקט. המנזרים שפשטו באירופה בטרם העידן המודרני והשכונות העצומות של נזירים ונזירות שהתקיימו בטיבט לפני שנהרסו בסוף המאה ה-20, היו יותר מאשר שרידים של חברה פיאודלית. הם ביטאו צורך אנושי עמוק, שממשיך לתבוע את סיפוקו חרף דיכויו בחברה המודרנית.

אם ירד קרנו של השקט, הרי זה משום שלהודות בצורך בו פירושו לקבל את היותך חסר שקט פנימי – מצב שפעם נחשב לאומללות והיום נחשב למעלה. "לעתים קרובות אמרתי", כותב פסקל, "שהסיבה היחידה לאומללות האדם היא חוסר יכולתו לשבת בשקט בחדרו". אם אתה מודה בצורך שלך בשקט, אתה מכיר בכך שחלק ניכר מחייך הושחת על הסחות דעת. "האיום הגדול ביותר על מי שמודעים למהותם הפנימית באופן טבעי הוא המנוחה; הם יעשו כל שביכולתם שיפריעו להם" (פסקל).

כשאתה חושב על החיים כמצב תמידי של חוסר מנוחה, אתה חפץ בהפרעות כל הזמן. העבודה הודפת את העול הכבד יותר של הבטלה, ואפילו הנסיעה הלוך-ושוב אל העבודה עוזרת לעמעם את המלמול הפנימי. מאז ומעולם היה ברור שלהיות עסוק תמידית זה סוג של הסחת דעת. אבל רק בעת האחרונה הוכתר המרדף אחר הסחות הדעת כמשמעות החיים.

לצאת למסע בעקבות השקט פירושו להכיר בכך שאין די בחיי הפעולה, דבר שמעטים בלבד יודו בו בימים אלה. יותר מציאותיים הם אנשי דת מן הזן הישן, שיודעים כי אין למצוא סיפוק בעולם הממשי. אבל הדתיים סובלים מהסחות דעת משלהם, ביניהן הרעיון שהצורך בשקט מוכיח את מותר האדם על החיה. בספרו "עולם השתיקה", התיאולוג השוויצרי הקתולי מקס פיקאר כותב:

"שתיקת החיות שונה משתיקת האנשים. שתיקת האנשים צלולה ובהירה שכן היא ניצבת מול העולם, משחררת את המילה בכל רגע וקולטת אותה בחזרה לתוכה… לחיות יש שתיקה כבדה. כמו גוש סלע. חיות צועדות על גבי גושי השתיקה, מנסות להינתק מהם אבל תמיד כבולות אליהם.

השתיקה מבוּדדת אצל החיות; לכן הן בודדות.

זה כאילו שניתן ממש למשש את השתיקה של החיות. היא מפלסת את דרכה אל מחוץ לחיה, ולחיות אין ישועה לא רק משום שאין להן יכולת דיבור, אלא משום לשתיקה שלהן עצמה אין ישועה; זוהי שתיקה קשה, קרושה."

אף כי נכון הדבר שאיכות השתיקה שונה אצל חיות אחרות, השוני איננו זה שפיקאר מתאר. בעוד שעבור חיות אחרות שתיקה היא מצב מנוחה טבעי, עבור בני האדם שתיקה היא בריחה מהמולה פנימית. לפי שטבעה הפכפך ומסוכסך, החיה האנושית מחפשת בשתיקה מנוח מעצמה בעוד שיצורים אחרים נהנים ממנה כזכות מלידה. בני אדם מבקשים שתיקה מפני שהם מבקשים להיגאל מעצמם, חיות אחרות מצויות בה מפני שאינן זקוקות לגאולה.

ההיפוך שמבצע פיקאר בין איכות השתיקה של החיה וזו של האדם מעניק לבני האדם מעמד מיוחס, בדומה לטענה של מרטין היידגר שחיות אחרות הן "עניות-עולם". בראיית העולם הניאו-נוצרית של היידגר, עכברושים, נמרים, גורילות וצבועים פשוט מתקיימים, מגיבים בפסיביות לעולם הסובב אותם. משוללות כל תחושה של ה"הוויה" המסתורית שממנה הגיחו, חיות אחרות אינן נעלות על עצמים גרידא. בני אדם, לעומת זאת, אינם עצמים, כיוון שהם מעצבים את העולם שבו הם חיים.

מוטב לסיפור הישן והמייגע הזה לשקוע בתהום הנשייה. כל יצור בעל-חישה הוא בורא-עולם. העולם המרחף של הנץ הוא פרי רוחו לא פחות מכפי שהעולם המרותק לקרקע הוא פרי רוחנו. אולי חיות אחרות הן עניות במובן כלשהו, אבל העוני שלהן הוא אידאל מחוץ להישג ידו של האדם. כשהנוצרים, וההומניסטים בעקבותם, מזלזלים בשתיקת החיות, אפשר שהקנאה היא שמדברת מגרונם.

המרחק בין שתיקת האדם ושתיקת החיה הוא תולדה של השימוש בשפה. לא משום שיצורים אחרים נעדרים שפה; השיחה של ציפורים היא יותר מאשר מטאפורה אנושית. חתולים וכלבים זעים בשנתם ומדברים לעצמם שעה שהם עוסקים בענייניהם. רק בני אדם משתמשים בשפה ליצור דימוי עצמי וסיפור מחייהם. גם אם חיות מתקיימות ללא המונולוג הפנימי הזה, לא ברור מה בכך מקנה לאדם עליונות כלשהי. לשבור את השתיקה רק כדי להיאבק בקולניות על כינונה מחדש – איפה כאן ההישג הגדול?

הרבה אנשים סבורים שלבני האדם יש משהו ייחודי שנקרא "מודעות". בצורתה המשוכללת ביותר, המחשבה הזאת כמו מניחה שבני האדם עלו על דעתו של היקום כאמצעי להתבונן בעצמו:

"מן האין באנו ואליו נשוב.
הוא משאיל אותנו לזמן, וכאשר נשכב
בשקט מהרהרים ברֶיק
נרגיש אותו, כך אומרים, מהרהר בנו.
לא נכון, אבל מי יכול לשאת את האמת.
אנחנו עצמנו הריק המהרהר.
אנחנו כל חושיו, יד ועין ועצָב." (רוח רפאים IV, דון פטרסון)

בני אדם הם הריק המתבונן בעצמו. זה דימוי מלבב. אבל לרומם כך את בני האדם? ייתכן שעיניהם של יצורים אחרים צלולות יותר. על כורחם רואים בני האדם את העולם דרך צעיף השפה. במרדף שלהם אחר השקט הם מנסים להשאיר מאחור את הסימנים שיוצרים את עולמם. המאבק הזה אוניברסלי ממש כשפה עצמה. באמצעות שירה, דת או התמזגות עם הטבע, בני האדם מנסים להשיל מעליהם את המלים שאופפות את חייהם. ביסודו של דבר, זה מה שהם עושים כשהם מתאמצים להיות שקטים. המאמץ הזה לעולם לא יישא פרי, אבל זה לא הופך אותו לחסר-טעם.

פילוסופים יגידו שבני האדם אף פעם לא ישתקו כיוון שהנפש עשויה ממלים. עבור לוגיקאים רופסי-שכל שכאלה, שתיקה היא בסך הכל עוד מילה. להכניע את השפה באמצעות השפה זה כמובן בלתי אפשרי. התבונן פנימה ותמצא רק מלים ודימויים שמרכיבים אותך. אבל אם תתבונן מחוץ לעצמך – אל הציפורים והחיות והמקומות המשתנים תדיר שבהם הן מתקיימות – תשמע אולי משהו מעבר למלים. אפילו בני אדם יכולים למצוא שקט, אם יצליחו להביא את עצמם לשכוח את השקט שאותו הם מחפשים.

28 תגובות

להגיב
  1. אנריקה / ספט 15 2013 14:51

    תודה עידן, מרתק. ושאלה: האם יצא לך לקרוא את המסה של ג'ון ברג'ר "למה להתבונן בבעלי חיים" (ב"על ההתבוננות")? עוד זוית מקורית מאוד לחשוב על הדברים.

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) / ספט 15 2013 15:00

    התרגום מאוד יפה, אבל רעיונית לא השתכנעתי שיש כאן משהו מקורי ומעניין. זה שבאדם יש הרבה דברים "חייתיים" אנו כבר יודעים מזמן; זה שלבעלי חיים רבים יש תבונה ("אנושית"?), חיי-קהילה ("אנושיים"?) ועוד תכונות ("אנושיות" שאנו מייחסים להן, גם ידענו. בכל זאת, בלי לחטוא בגאווה ובתמימות, בני-האדם יצרו, חשבו, כתבו, דמיינו, לטוב ולרע, דברים שרק הם מסוגלים לעשות. מה המשמעות של זה? כל אחד ואמונתו, אבל לא ברור לי מה גריי מסיק מזה, ואני לא מוצא פה משהו שמאתגר את התשובות המקובלות שנוסחו לפניו.

  3. nina ramon / ספט 15 2013 15:14

    לא יודעת איך החמצתי את סדרת הכתבות על כלבי הקש. קראתי אותה כעת.
    אין מילים. מטלטל ומרגש. תודה גדולה.
    לגבי השתיקה/השקט – כן. בני אדם לא יודעים להיות, להתבונן. פרי הבאושים העיקרי של התודעה העצמית: לחשוב על המחשבה שלנו. הדואליות אדם מול עצמו עקרה אותנו מההוויה, ניתקה אותנו מהעולם. ורובינו לא מצאנו עדיין את הדרך חזרה. כי אנחנו עדיין נאחזים בשפה ובמילים, כפי שכתבת.

    אבל, לא כל הפילוסופים יאמרו שבני אדם לעולם לא ישתקו.
    מילים ומשמעות של צ'ואנג צה זו תשובה ראויה, לדעתי.
    ואפשר לצרף גם את ויטגנשטיין – יש דברים עליהם אי אפשר לדבר. עליהם יש לשתוק.

    שוב תודה (-:

  4. עידן לנדו / ספט 15 2013 15:23

    נינה: תודה.
    אנריקה: מכיר ומוקיר, כמובן. יש נקודת מפגש כלשהי בין ברג'ר וגריי באופן שבו הם "משתמשים" בחיות כדי ללמד את האדם בינה. ברג'ר כמובן פוליטי יותר וגריי מן הסתם היה מזדעזע מדעותיו המרקסיסטיות. אבל כן, יש הרבה משותף בטמפרמנט המתבונן/מאזין הזה. שימי לב רק שברג'ר הוא איש של מבט, וגריי של צליל.

  5. nina ramon / ספט 15 2013 16:27

    לגבי תומס נייגל – הוא בדרך כלל פוץ דעתן מהסוג של "אני ואפסי עוד", שלא מביא כבוד גדול לפילוסופיה. כך גם בניתוח שלו את גריי.

  6. Albert / ספט 15 2013 16:29

    לעניין התרגום, אני מציע את השימוש במילה דממה לתיאור הכפילות של שקט ושתיקה – דממת החיות.

    לעניין הספר, בהשאלה מגריי, הייתי אומר שההתייחסות שלו לעולם החיות כאידיאל היא רק היפוך של הדחייה של עולם החיות כנחות. הוא מעלה הרבה נקודות מעניינות כמוך, כיף לקרוא את שניכם.

  7. משתמש אנונימי (לא מזוהה) / ספט 15 2013 17:02

    תודה רבה על הטקטסט. יוצא מן הכלל.

  8. יעל / ספט 15 2013 17:05

    איזה עיתוי מופלא, מבחינתי, לפרסום המאמר, שכן המולת החגים הותירה את נפשי מורעשת. תודה.

  9. עידן לנדו / ספט 15 2013 17:13

    אלברט, כמובן ש"דממה" עלתה על דעתי אבל היא לא מתאימה. גם כי היא מוציאה אותנו מחוץ לעולם החי (דממת החפצים, הדומם) וגם בגלל קונוטצית המוות שבה. השתיקה/שקט של החיות מלאה חיים.

  10. משתמש אנונימי (לא מזוהה) / ספט 15 2013 20:47

    מאוד זן, לא?
    והתרגום מופלא.

  11. ido2267 / ספט 15 2013 21:40

    מה שאני יכול לתרום (אני מתנצל אם זה לא כל כך קשור) הוא שכמה וכמה ילדים (כולל הבן הצעיר שלי) היו היפראקטיבים בצורה לא נורמלית עד שלמדו לדבר. הבן שלי למשל היה הולך בגיל שנתיים עד עשר בלילה בגינה כשאני נשרך חסר אונים בעקבותיו. אם הייתי מנסה להכניס אותו לעגלה לפני הזמן הוא היה פשוט יוצא וממשיך לצעוד. רק כשהוא היה ממש עייף הוא היה מסכים שאכניס אותו לעגלה (אף פעם לא מיוזמתו) ואז נרדם מיד. חשבתי על זה שמעט מאד ספורטאים מסוגלים להתאמן כך עד תשישות מוחלטת , לא אם עומד מעליהם מאמן קשוח ולא אם הם רוצים לזכות בתהילת אלופים. הגעתי למסקנה שהילד מבטא את עצמו בדרך שהוא יכול. ברגע שיש לו אפשרות לבטא את עצמו בדיבורים הוא מתחיל לדבר וזה הרבה יותר קל ונוח מאשר להפעיל את הגוף. ובאמת , כשאנחנו עייפים באימון קבוצתי אחת הדרכים הבסיסיות לגנוב זמן היא להתחיל לשאול איזו שאלה את המאמן.

  12. איתן לרנר / ספט 15 2013 21:57

    תודה עידן.
    לדעתי גם במחשבה המקובלת והניו אייג'ית משהו שמבקרת כמו נינה וכמו רובנו בעצם , את האדם , את עצמנו על שימוש מופלג בשפה ובמילים ועל חוסר היכולת להיות בשקט, גם בזה יש מההתנשאות האנושית על הטבע וניסיון להתנתק ממנו כאילו איננו פועלים כך בגלל היותנו חלק מהטבע ואולי בגלל שיבוש אבל שגם הוא חלק מהטבע.
    ומה אם אנחנו פשוט כאלה- ייצורי שפה ומילים? אני אישית חושב שיש הבדל בין מחשבה לשפה המתארת אותה ושכאן יש טשטוש שהיה מעניין לנסות לבדל ולחוות את ההבדלים בינייהם.
    בחווייתי האישית גיליתי כי שתיקה פנימית אמיתית התקיימה אצלי תקופה קצרה כלשהיא לאחר חוויות חזקות ומטלטלות של הרגשת רגשות ישנים מילדותי על החיבור והמשמעות המקורית שלהם. במשך כשלשה שבועות חשתי את עצמי ואת הסביבה שלי במן חוסר אמצעיות וללא תיווך הדו שיח הפנימי הבלתי פוסק.
    במילים אחרות הייתי כאן והיה כייף ושקט בפנים. זה נעלם לאחר תקופה אבל מאז אני רואה שיש קשר משמעותי בין מתח החיים ורגשות מודחקים לבין רמת חוסר השקט הפנימי.

  13. עידן לנדו / ספט 15 2013 22:34

    אנונימי: דווקא לא זן בכלל. ב"כלבי קש" גריי כורך את הבודהיזם עם תורות הגאולה המערביות ומבקר את האשליה שהאדם יכול להגיע לאיזושהי התעלות רוחנית שהחיות אינן יכולות לה. הוא מנגיד את התפיסה הזאת עם הטאואיזם, שקרוב הרבה יותר לרוחו.

    עדו: אני מסכים איתך שדיבור מחליף הרבה פעמים תנועה (לא רק אצל ילדים). אני שומר על פקפוק ביחס לקביעה שלך שזה "הרבה יותר קל ונוח".

    איתן: גריי הוא כמובן האחרון שיכחיש שאנחנו יצורים לשוניים; למעשה בקטע שתרגמתי הוא מצביע על חוסר התוחלת בניסיון להתבונן פנימה במנותק מן השפה. זה מאד מזכיר לי שיעורי יוגה שהייתי נוכח בהם (עד שנשברתי) שבהם המורה לא הפסיקה לדבר ולומר לנו כמה חשוב להקשיב לגוף (רק מי היה יכול לשמוע את הגוף ברעש שהיא יצרה). אבל גריי מזכיר לנו שאנחנו לא רק יצורים לשוניים, אלא גם חיות. ויש לנו אפשרות לקיים קשר בלתי אמצעי עם העולם הפיזי שמחוץ לנו – ובעיקר העולם הטבעי – שלא באמצעות השפה.

  14. עומר / ספט 15 2013 22:53

    גריי הוא חוכמולוג. לעתים מתחשק לדמות אותו לאיזה דמגוג מצוי שנהנה להפחיד את הנוהים אחר קולקטיב רעיוני ולאיים עליהם במילות הקוד "סטאלין" ו"צפון קוריאה" או דוגמאות נוראיות יותר. אבל לפחות הוא עושה את העבודה שלו בצורה מתוחכמת ומתוך הביטנה, מהבפנוכו של המסורת שאותה הוא מספיד.

    מעבר לזה, אחת הקריאות הכיפיות שהיו לי.

    ובאשר ליחס היהודי המתנכר והמפחת לחיות, נתקלתי בזה בסיפורי עם עבריים ובהגות של חז"ל, אם כי המקרא עושה לחיות קצת יותר כבוד, (בסיפור הבריאה הראשון האדם נברא באותו יום שבו נבראה הבהמה, איסור התאכזרות לגדי בבישולו בחלב אמו ועוד ועוד).

    ואם חסרה בעברית כתיבה על טבע, "בעין החתול" הוא מתנה חד פעמית בעניין הזה.

  15. עידן לנדו / ספט 15 2013 23:03

    עומר, לא נתווכח על טעם וריח. לטעמי גריי לא מחפש להפחיד אלא לערער על המובן מאליו. מעט מאד כותבים גורמים לי לחשוב כמוהו.

    בעניין היחס היהודי לחיות: לא מדובר על כבוד. אצלנו נהוג תמיד לנפנף ב"צער בעלי חיים" וכו'. אז קודם כל, יש מחלוקת פרשנית על האיסור על בישול גדי בחלב אימו; הפשט נותן שלגדי מת לא כל כך אכפת כבר באיזה חלב מבשלים אותו. אם יש כאן התחשבות מוסרית כלשהי, היא לכל היותר בגועל הפרטי של האדם שמכניס את הגדי אל הסיר.

    הנקודה המהותית יותר היא שבמסורת היהודית אין עניין אמיתי בחיות בתור שכאלה. לא בתור אילוסטרציה ל"תכונות אנושיות" (אוכל כמו חזיר, טיפש כמו חמור, עז לב כמו נמר); לא בתור מכשירים לסיפוק צרכי קיום; לא בתור סימנים לתהילת הבורא. פשוט עניין אמיתי ולא-אנוכי בחיה – איך היא גדלה ומה היא אוכלת ואיך היא מתנועעת ומה מושך אותה ומה דוחה אותה וכו'. מי שמסתובב קצת באתרים של שו"ת יכול למצוא כל מיני הבלים בנושאי טבע, שהמשותף להם הוא ניסיון עיקש להוכיח שכל תו ותו בתאנה או בחתול או סתם בצורה של עלה נעשה לתועלת האדם, ובמיוחד האדם היהודי.

  16. עידן / ספט 16 2013 00:17

    תודה על הטקסט הנפלא. לצערי לא אוכל לקרוא את גריי בשפת המקור ונותר לי רק לקוות שיתורגם בהקדם וכראוי. כמוסיקאי אני תוהה איך מתמודד גריי עם התופעה הזו שאינה עולה בקנה אחד עם התופעות האנושיות אליהן הוא מתייחס. שהרי אנחנו לומדים מוסיקה במלים אך אלה מתווכות בלבד ביננו לבין חוויה שאין לה דבר עם מילים.

  17. משתמש אנונימי (לא מזוהה) / ספט 16 2013 00:47

    (אני האנונימי שהעיר על הדמיון, השגוי, מסתבר, לזן)
    מעניין מה שותפתך לפלטפורמת "רשימות", קרן ארבל, תאמר. יש לה אבחנות דקות וחשובות ביותר בנושאים הללו. נותר לי לקוות שהיא תקרא, ותגיב.

  18. שוֹעִי / ספט 16 2013 15:16

    עידן, אני זוכר שהשתתפתי בשיח התגובות הקודם כאן לגבי "כלבי הקש" אך לא עצרתי לראות מה כתבתי אז.
    ברור שהאדם נמצא בתהליך פרוגרסיבי בתחומים מסויימים (מדע, טכנולוגיה, תיכנון, רפואה, זכויות אדם, מעמד הנשים,
    הזכות לילדוּת). מבחינות אחרות האדם הוא חיית טרף. ראוי להזכיר בהקשר זה את מאמרו של מרק טוויין "הפחותה שבחיוֹת" (נכתב בין 1905-1897) וראה אור בדפוס לראשונה רק ב-1962 באסופה Letters from Earth מעזבונו.
    טוויין: פיכח, מושחז, אתאיסט (אולי נכון יותר לומר: אנטי נוצרי), תוקף במאמר את תפישת האדם כנזר הבריאה. לדעתו האדם לא רק שאינו הפיקח, התבוני, המוסרי שבבעלי החיים, אלא לדידו הוא הפחוּת שבהם מהרבה בחינות. הוא מסיים את דבריו שם בקביעה כי הוא מותיר את דבריו כחומר למחשבה על כך שאפשר שאיננו חשובים, מרכזיים, ונעלים (המין האנושי) כפי שאנו נוטים להניח.

    אשר ליחס לבעלי החיים ביהדות שציינת באחת התגובות. אני חושש כי מה שהצטייר לך מתוך הצצה בספרות השו"ת אינו רחוק. עם זאת, יש לזכור כי פוסקי הלכה עוסקים בשאלות פרקטיות המעוגנות בקטגוריות הלכתיות ובשאלות השואלים.
    יש להניח כי פוסקי הלכה בכל הדורות הירבו לענות על שאלות כגון איך ומתי יש לשחוט, מה טרף ומה כשר, והאם התעללויות מסויימות הנוהגות בחיות מותרות או בחינת עבירה על דין צער בעלי חיים (מעט שבמעט). למרבה הצער, רבנים לא העסיקו עצמם בחיבור מנואלים כגון: כיצד להתייחס לגור חתולים, או היאך לנהוג בדאה יקושה.

    עם זאת על קצה המזלג יש לציין למשל את ר' סעדיה גאון שקיבל את דעת הכלאם המעתזלי ודגל בכך שגם לבעלי החיים יש עולם הבא (כלומר, מבחינתו ישנה הישארות נפש גם לבעלי החיים שאינם אדם). כמו כן, ניתן למצוא בחוגם של חסידי אשכנז לבית קאלונימוס, כמה וכמה סיפורים על בעלי חיים, מהם ניכר כי סברו בניגוד לפילוסופים ולמרבית התיאולוגים, כי ההשגחה האלוהית אינה אך ורק נחלת המין האנושי, אלא שגם לבעלי החיים ישנן תכונות, מידות, ומעשים יוצאי דופן וניתן ללמוד מהם. ראה רשימתי "קינת החתול" שבה הבאתי שיר שפרסם המלומד הרבני שמואל דוד לוצאטו (שד"ל) על גור חתולים האבל על מות אימו, שיר שנכתב עוד בעיבורי המאה התשע עשרה (אמנם החתול הוא בן דמותו של לוצאטו הצעיר עצמו, אבל בכל זאת בשיר הוא מוצג כגור חתולים)

    בכלל מימי הביניים ואילך ניתן למצוא ביהדות כמה הוגים רבניים ופילוסופיים שראו באכילת בשר ירידה של האדם, שהרי
    על פי התורה הותרה אכילת הבשר רק משוך המבול ואילך. אצל הוגים רבניים לא מעטים, בכללם מקובלים, שייחלו לבניין בית המקדש, מופיע הדגש לכך שלעתיד לבוא לא יוקרבו קורבנות מן החי.

    ישנם גם מי שהרחיקו לכת במחשבה אוטופית לפיה יבוא יום שבו המיו האנושי יחדל לרצוח ולפצוע. בכלל רצח ופגיעה ראו גם את היחס לבעלי החיים.

    ברור שקולות כאלו נותרו מינוריים. רוב המין האנושי אוכל בשר בתיאבון גדול. נתוני מכירות הבשר בערבי חגים וביום העצמאות הם מן המפורסמות.

    באותה מידה, חלקים ניכרים מן המין האנושי מבליגים על עינויים, מכים חלשים, מפלים שונים, יוצאים להרוג בפקודה.

  19. עידן לנדו / ספט 16 2013 15:37

    תודה שועי,

    בהקשר הנוכחי, כמובן שאמירתך "מבחינות אחרות האדם הוא חית טרף" (שכוונה לאכזריות האנושית) היא כשל לשוני. אף חית טרף לא נגועה באכזריות או בסדיזם בדומה לאדם; דוגמאות להרג שלא לצרכי הישרדות בקרב בעלי חיים הן מאד נדירות. זאת מטבע לשון שגורה, גם אצלי, ולא הייתי מעיר עליה אלמלא ההקשר הנוכחי שדווקא מדרבן אותנו להשוות אנשים לחיות באופן לא מיתולוגי.

    הפיתרון של סעדיה גאון הוא כמובן תמונת הראי של מה שגריי מציע: בדיוק כמו שלחיות אין הישארות נפש, כך גם לאדם אין. זאת נקודת השוויון בינינו, והיא זאת שתלמד את האדם את מקומו האמיתי בעולם ואולי תביא מזור כלשהו לאובססית הגאולה שלו, שממיטה עליו ועל סביבתו כל כך הרבה הרס.

    שים לב איך גם בדוגמאות שלך הקיום החייתי מנוכס תמיד כדי להועיל לאדם ולתודעתו. בין אם זה כדי להאדיר את האמונה בהשגחת האל (דרך פרישתה גם על בעלי חיים) ובין אם זה בתפיסת הקרניבוריות כ"ירידה" של האדם (ולא, בפשטות, פגיעה בזכויות האינהרנטיות של בעלי חיים); קצת מזכיר את "הכיבוש משחית", אותנו כמובן, לא? משום כך אני מציע לחשוב ברצינות על הרדיקליות של התפיסה של גריי (היא כמובן לא רק שלו, הוא יודע לטוות אותה יפה מהוגים אחרים). המוקש השכיח ביותר והשקוף ביותר של החשיבה האנושית הוא האנתרופומורפיזם והאינסטרומנטליזציה של העולם הלא-אנושי. דרוש מאמץ אמיתי כדי להשתחרר מן הכבלים האלה שאנחנו כל הזמן מטילים על העולם. אולי אי אפשר להשתחרר לגמרי, אבל בטח שאפשר להשתחרר יותר ממה שרוב-רובה של הספרות הדתית והחילונית מציעות לנו.

  20. שוֹעִי / ספט 16 2013 17:53

    עידן, חשוב לי להדגיש כי איני מנסה ללמד סנגוריה על תפישות הדוגלות בעליונותו של האדם או בכשריו העודפים.
    לדאבוני, הפילוסופיה המערבית ברובה (אפלטון, אריסטו, פריפטטים, נאופלטוניים, סכולסטיקה, הומניזם רנסאנסי,
    נאורות אירופית) הושתתה על תפישה זו של ראיית האדם כראש וראשונים לבעלי החיים על פני כדור הארץ.
    יוצאים מן הכלל היו הסטואיקנים שתפישת הפנוימה שלהם גרסה כי רוח אחת לכל וכי כל מין ומין מקבל ממנה כפי הכשרים
    שנטבעו בו. זוהי תפישה שיוויונית יותר, שניתן למצוא לה מקבילות ברוחניות האסיאתית.
    כמובן תיאולוגים ימי ביניימיים מרכזיים כגון תומס אקווינס (נצרות קתולית) אבו חאמד אלע'זאלי (אסלאם סוני) נציר א-דין אלטוסי (אסלאם שיעי) ורמב"ם (יהדות) ראו כל אחד ואחד גם כן את האדם כבכיר הנמצאים הארציים.
    פעם נשאלתי באיזה פורום כיצד הייתי מגדיר את עצמי. עניתי 'יונק אסיאתי'. זה מאוד הצחיק את הקהל, אבל זה לא נאמר בבדיחות (-:

  21. עדו / ספט 17 2013 13:37

    עידן. 'מחפש ל..' ועוד מבלשן…? לאן הגענו?

  22. עידן לנדו / ספט 17 2013 13:52

    עדו, האקדמיה ללשון זה לא כאן, ואני לא אבשלום קור. התבלבלת קשות בכתובת. להרחבה:
    https://idanlandau.com/2008/05/13/%D7%A2%D7%9C-%D7%98%D7%A2%D7%95%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%9C%D7%A9%D7%95%D7%9F-%D7%A9%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%99%D7%AA%D7%95%D7%AA-%D7%9C%D7%97%D7%95%D7%A7%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%90-%D7%9E%D7%95%D7%93/

    ואידך זיל גמור.

  23. משתמש אנונימי (לא מזוהה) / ספט 17 2013 16:33

    עידן, תודה על התרגום המצויין ובכלל על רשומה מעמיקה ומעוררת למחשבה. היתכן שאותה שתיקה שגריי מדבר עליה היא קרובת משפחה לתובנה עמוקה של סטונר בספרו של ג'ון ויליאמס: "שבאמצעות מילים התברר לו משהו שלא ניתן לנסח במילים". סטונר אמנם שואב את ההבנות שלו מן הספרות- ממילים, אבל מגיע גם כן לאותה נקודה, שבה המילים מאבדות מתוקפן.
    יגאל

  24. עידן. ה / ספט 20 2013 10:57

    עידן, תודה, תודה!! קיוותי שתרחיב את תגובתך בנושא האקטיביזם הפוליטי לנוכח האמירות שעולות מדבריו של גריי ביחס להתמכרות שלנו לפעולה ולרעיון הגאולה. דבר נוסף, קשה לקבל את דבריו ( לא באופן האינטלקטואלי) שגם אם כול פעולתינו מטרתם היא לברוח מהרעש הפנימי הרי הרעש הזה והשלוכותיו יצר ומייצר את שדה המשחקים שבו אנו משחקים – האם אנחנו יכולים לשחק משחק אחר? האם תובנותינו על שורשי המשחק ועל האשליה שבו יכולים לשנות את המשחק?

  25. עידן לנדו / ספט 20 2013 15:43

    עידן ה.,

    לגבי פעולה ואקטיביזם, תיכנס לפרק ד' בסדרה על "כלבי קש", התייחסתי לזה ארוכות שם.

    האם יש משחק אחר? זאת שאלה פתוחה. לכל הניסיונות שנשארים "בתוך המשחק" גריי קורא "הסחות דעת". חלק גדול מהן כרוך בהכחשת הצרכים הבסיסיים שלנו. הצורך בשקט הוא לגמרי בסיסי ובכל זאת החיים המודרניים מכחישים אותו לגמרי, שלא לומר בזים לו. אני מניח שגם ניסיון "להתעלות" מעל האנושי באמצעות מלים – תפילה או שירה – הוא בתוך המשחק. זה לא הופך אותו תמיד לחסר טעם, כמו שגריי כותב, והוא עצמו מפזר הרבה שורות שיר בספר. אבל הוא כן מצביע על ערוצי חוויה אחרים: התבוננות והאזנה לעולם, בעוצמות שלא מוכרות לרובנו. מי שחושב באכזבה "זהו, זאת הגאולה שלו?" כנראה עדיין לא השתחרר מלפיתת החנק של פיקציית הגאולה, ואליו מכוון החלק הראשון של הספר (ומרבית הספר הקודם).

  26. גד השדה / ספט 21 2013 17:53

    לא הייתי מודע לכתיבתו של היידגר על החיות כ"עניות עולם" (איפה?) אבל תהיתי לא מעט על ההשלכות המעשיות של הגותו על היחס לבעלי החיים. אפילו התלבטתי על זה בדממת הבלוג שלי, כאן:
    http://theshingimel.wordpress.com/2012/03/05/%D7%9C%D7%9E%D7%94-%D7%90%D7%9B%D7%9C-%D7%94%D7%99%D7%99%D7%93%D7%92%D7%A8-%D7%91%D7%A9%D7%A8/

  27. עידן לנדו / ספט 21 2013 20:07

    גד, אני לא מודע לשום דבר בכתיבתו של היידגר, אבל כנראה שזה לא עניין שולי, ויש כבר תעשיית מחקרים בנושא. ראה הערת שוליים ראשונה כאן:
    http://www.academia.edu/3764355/Logos_and_the_Poverty_of_Animals_Rethinking_Heideggers_Humanism

  28. תודה שהבאת. מומלץ אצלי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: