בשבי הרצון העיוור (על בארטלבי)
הוצאת "אינדיבוק" והעורך ארז שוויצר הניחו אתמול על מדף הספרים הדיגיטלי תשורה מרגשת לקורא העברי: תרגום מחודש לנובלת המופת של הרמן מלוויל, "בארטלבי הלבלר" (בידי דפנה לוי) ובצידו 13 מדרשים קצרים, מאת לאה איני, שמעון אדף, סיגל בן יאיר, ערן צלגוב, אודי שרבני, עינת יקיר, רון דהן, יהונתן דיין, חגי ליניק, עילי ראונר, עמיחי שלו, ארז שוויצר ואנוכי, הקטן באלפי מנשה.
את הממתק המריר והדיגיטלי הזה אפשר להוריד כאן, תמורת ח"י שקלים בלבד (וכאן תמצאו את התוכנה החינמית לקריאת ספרים דיגיטליים, אם אין לכם).
וזהו הטקסט שלי מן האסופה.
* * *
בשבי הרצון העיוור
"נראה לי שבעוד אני מדבר אליו, הירהר הוא בקפדנות בכל אחת מהצהרותי; הבין את המשמעות במלואה; לא היה מסוגל להכחיש את המסקנה המתבקשת; אולם בעת ובעונה אחת גבר עליו שיקול גדול יותר כלשהו והניעו להשיב כפי שהשיב" ("בארטלבי").
* * *
בבארטלבי באים לידי מיזוג פרדוקסלי שני הפכים: כוח רצון שאין מושלו והידלדלות מוחלטת של הרצון. עד למלים האחרונות בנובלה החידתית הזאת, הקורא אינו מסוגל להחליט: האם הכתבן הכחוש והחיוור בחר להימנע מכל פעולה או שמא התרוקן מן היכולת לבחור ולפעול? המבוכה שלנו נעוצה בקושי לפרש את התיבה החוזרת ונשנית, "אני מעדיף שלא", אבל לא רק בו. "בארטלבי" כנובלה, ולא כדמות, היא עיון נוקב בסכסוך התמידי שנטוש בין האדם ובין כוח הרצון שלו. הוא מזמין אותנו לחשוב מחדש על עצמנו ועל הזולת, על הבחירות שלנו, על הבחירות שלא לבחור, ובמיוחד על דרגת האוטונומיה, הממשית או המדומה, של אקט הבחירה.
* * *
לא יכולתי לפעול אחרת. כי צייתתי לצו חיצוני. כי צייתתי לצו פנימי. כי כך ציפו ממני כולם. כי כך חינכו אותי. כי מעולם לא דמיינתי את עצמי פועל אחרת. כי הדימיון שלי מוגבל. כי הגבילו אותו. כי נתתי להם להגביל אותו. כי מעולם לא דמיינתי שאני יכול לא לתת. כי הם לא נתנו לי לדמיין. כי לא שאלתי איפה הם נגמרים ואיפה אני מתחיל. כי היה אסור לשאול. כי לא ידעתי שחירות לוקחים ולא נותנים.
* * *
בארטלבי הכתבן הוא תמונת הראי של קפטן אחאב: מצד זה, הרצון המשותק, ומצד זה, הרצון משולח הרסן. אבל ההפכים נפגשים, באופן מוזר: זה גם זה קורבנות של רצון עיוור שנותק מבעליו ונוהג בו כרשות זרה. בארטלבי נועץ עיניו בקיר הלבנים המת שמחוץ לחלון, אחאב נועץ את עיני דימיונו בלוויתן הלבן, הענק כמו קיר. שניהם שוללים כל מציאות מחוץ לזאת שבעיניהם. שניהם דבקים בה עד לכיליונם. גם המורד המטאפיסי, שמצהיר כי "הבריאה איכזבה אותו", כותב אלבר קאמי, אינו נוקט שלילה מוחלטת: "הוא קם על עולם מנותץ, כדי לתבוע את אחדותו". אבל האם בארטלבי תובע משהו ממישהו? כל-כולו היעדר תביעות מהזולת. וכמה מוזר – דווקא ההימנעות הקיצונית הזאת נתפסת, בידי כל סובביו, כתביעה בלתי נסבלת.
* * *
אני לא מאושר כי אני רוצה יותר מדי. אם ארצה פחות, אהיה מאושר יותר. אני צריך להסתפק במועט. תראה איך הנזירים חיים. אני צריך לצמצם את הרצון שלי. אני רוצה לרצות פחות. אבל הרצון הזה בעצמו הוא רצון ענק. איך מוותרים מרצון על הרצייה? האם אני צריך לדכא את הרצון המסוים שלי ליותר כסף ואת הרצון המסוים שלי להיראות צעיר ויפה? או שמא נחוץ תיקון רדיקלי יותר, לדכא את עצם היכולת לרצות, את הבחישה הפנימית הזאת שכל הזמן מתאווה ומתאווה? ואיך עושים את זה בלי להזדקק לה עצמה? מות הרצון הוא מות האני: קללה לאדם המערבי, ברכה לזן-בודהיסט. אבל ה"קוסמוס", כנתון חוויתי, איננו אמיתי יותר מן ה"אני"; שניהם אשליות. הרצון להמית את האחד והרצון להתמזג עם האחר הם אותו רצון ארור.
* * *
"אני לא בררן", אומר בארטלבי, בעודו דוחה בזו אחר זו את כל הצעותיו של המספר. בררן מעדיף אפשרות אחת על פני כל האחרות; בארטלבי דוחה את כולן, באשר הוא דוחה את הטעם שבאקט הבחירה. שוויון הנפש הזה מאיר באור אכזרי את ה"ברירות" החגות סביבו, כמו כוכבי לכת תזזיתיים סביב שמש אפילה וקבועה, וחושף את היסוד המלאכותי והשרירותי שבהן. הניגוד הקומי בין שני הפקידים האחרים במשרד – טרקי, חמום-מוח בבוקר ורגוע אחר הצהריים, וניפרס, בדיוק להפך – מצטייר כתעלול סרק, סימטריה גרוטסקית ונטולת פשר. בהציבו את עצמו מחוץ לעולם הברירות האנושיות, בארטלבי מרוקן אותן ממשמעותן, מחדד את אפסותן אל מול ברירת הקיום האחת והיסודית מכולן. הפקידים הניתזים ממצב רוח אחד לשני אינם שולטים בגורלם יותר מנציב המלח הדומם שעומד בגבו אליהם; אבל הוא יודע משהו שהם לא יודעים.
* * *
הייתי צריך לבחור כך ולא כפי שבחרתי. צער ההחמצה, צער הצעד הלא נכון. חבל שלא ידעתי אז מה שאני יודע היום. אבל אילו ידעתי? האם באמת הייתי בוחר אחרת? ואילו בחרתי אחרת – זה היה משנה? שהרי אחרי ההסתעפות ההיא, בין הבחירה הטובה לבחירה הרעה, היו עוד הרבה מאוד הסתעפויות, ומי ערב לי שהבחירה הטובה הובילה רק להסתעפויות טובות, והרעה לרעות? אולי הכל היה מתאזן, או מתהפך? אז מה, להצדיק את כל הבחירות שלי בדיעבד, באופן עקרוני, בלי שום נקיפות לב? לפטור את עצמי מדין וחשבון על מעשי רק כי אין לי ודאות שמעשים אחרים היו עדיפים? איזה מין בסיס אומלל זה, שיגיון רוח רעיל – ודאות? מי מחזיק בוודאות כלשהי לפני שהוא נוקט פעולה? ודאות היא מתכון לשיתוק. הידיעה הוודאית מסתכמת בעמידה מול קיר מת.
* * *
בארטלבי טעה. אבל מעיניו העמומות, הבוהות, ניבט האבסורד של חיינו, ארץ גזירה שבה משתעשעים הנתינים ב"בחירות" ו"העדפות" של הא ודא.
לא למות טיפש 
יפה. הערה אחת: למיטב ידיעתי, הזן בודהיזם או הבודהיזם אינו מטיף התמזגות עם הקוסמוס, "הקוסמוס" או כל דבר אחר. "האני" האשלייתי אינו רק זה של אדם זה או אחר אלא הוא המהות המדומיינת של כל דבר ודבר.
ומתחתלכל הטקסט הזה, למרבה האירוניה, הבחירה "אהבתי" או לאל אהבתי. יפה.
לדעתי כדאי להזכיר שגם לפסיכולוגיה של היום יש לומר על הנושא.הרצון איננו עוד רק דבר מה פילוסופי מופשט,דבר מה מסתורי ולא מובן כפי שהיה אולי במשך דורות רבים,הוא איננו עוד רק "רצון "עיוור" או "רצון לעוצמה",הוא איננו עוד מושג מופשט,אלא הוא גם נשוא מחקר מעניין מאוד בעשורים האחרונים.לכן יש להביא את הפסיכולוגיה ומחקרי המוח(המבנה של המוח,אזוריו השונים) בחשבון כשדנים בו,זה מסייע לפשט את התפיסה של המושג וגם ולהפוך את ההבנה שלו ליותר נגישה ומושגת.
הנגישות הפיזית מביאה להשגה של הידע(חלקית לפחות,אבל מבוססת יותר),להכלתו ומבטלת את הבלבול והמבוכה,שהם אולי מנת חלקם של פילוסופים,סופרים ומשוררים שדנו במצב קיומי מוכר לכולנו והוא מושג הבחירה(או אי הבחירה).הפעלתו של "הרצון".(או אי היכולת להפעילו לשביעות רצונו של האדם ומכאן תוצאות עגומות מכל בחינה שהיא)
Two roads diverged in the yellow wood
And sorry I couldn’t travel bothו
ישנם מסלולים שחייבים לעבור בהם(למשל התופת של דנטה),למעשה,כל מסלול שאדם נמצא בו הוא מסלול שהוא לא יכול היה שלא לבחור בו.(המשפט האחרון הוא יותר אמונה שלי מאשר איזושהי אמת והזכרת זאת גם בטקסט שלך:)לכן,מבחינתי, גם אי בחירה היא מסלול,היא סוג של בחירה והיא נובעת כל כולה מאישיותו של האדם,הטמפרמנט שלו,נסיבות חייו.למעשה העיצוב של nature-nurture שלו.ה-nature קשור במבנה המוח עצמו ובגנים שהאדם מקבל,בחלקו דומה עבור כל אדם ובחלקו שונה(המערכת הלימבית שונה מהקורטקס למשל ושניהם משפיעים על החלטות ובחירות שאנו מבצעים בחיים)ה-nurture קשור כמובן בסביבה שהאדם גדל בה.ילדים מחקים את הוריהם ואת סביבתם(מכנים זאת חיקוי מושהה לדעתי)מעבר לזה,הם מטמיעים לתוכם את כל הסגנונות הרגשיים של הוריהם(לטוב ולרע)ולכן כל זה בשילוב עם הגנים הוא בעל השפעה מכרעת בנושא יכולת הבחירה והפעלת הרצון.גם היכולת לדחות סיפוקים היא בעלת משמעות כאן ונובעת בדיוק מאותו שילוב של חינוך וגנים מגיל צעיר מאוד.כשהאדם יודע לדחות סיפוקים מידיים,יש לו תמיד תמונה רחבה יותר ויציבה יותר של המציאות.זהו תנאי הכרחי להפעלת שיקול דעת נכון ובחירה נכונה הרואה לטווח רחוק יותר ולוקחת בחשבון "כישלונות" אפשריים בדרך,שיש להיערך אליהם ולהתגבר עליהם.דבר זה מעודד לקיחת סיכונים מחושבים והפעלת יכולת הרצון על בסיס קבוע,טיפין טיפין בשירות של מטרות הצצות ועולות מתוך עולמו הפנימי של האדם.ההיפך מזה הוא חוסר האונים הנרכש בשלב מוקדם מאוד בילדות ומשפיע לעתים על חיים שלמים. האינרציה פועלת בכל מיני כיוונים,ותנועה של הרצון,היא שוות ערך לתנועה של חוסר הרצון.זה הופך להיות משהו פיזי,שקשה מאוד וגם בלתי אפשרי בנסיבות מסוימות,לשנות.
אם כך,היכולת לבחור בדבר מה,לשאת בתוצאותיו(לטפחם או להכילם) ולהתמיד בעשייה של בחירות חדשות ללא כל קשר לתוצאות היא תכונה של אופי.גם כאן,יש להבדיל בין הגישה הדתית מיסטית לבין הגישה הפרקטית של כל המצליחנים בעולם הזה.התורות המזרחיות(וגם אותן הזכרת,אני רק מחדד עוד קצת) מלמדות אותנו,שיש לעשות מבלי להזדהות עם העשייה וכי כל בחירה צריכה לבוא "מהמקום הנכון".זה משהו בסגנון של "הכול לטובה".זאת "אי העשייה" של הטאו.עכשיו,לא כל אדם חש בתוכו את המקום הנכון ולכן בחירות רבות בעולם הזה ו"עשייה" רבה הנובעת מהן מובילים הן את האדם,הן את החברה והתרבות לכל מיני מקומות שונים ומשונים,שיש לתת עליהם את הדין והחשבון והם גורמים סבל רב..זהו העולם,זה מצב נתון,אבל בגבולותיו הוא מאוד דינמי.בכל רגע קצת מזה וקצת מזה.וכל מה שקורה לאדם מגבש בתוכו את הנטייה הזאת להימנע מהחלטות(הנובעת מאמונותיו וערכיו לגבי העולם)או בחירה ודבקות בהחלטות,לעיתים מתוך עיוורון לגבי מקורן של הבחירות ותוצאותיהן.הטבע האנושי תמיד נוטה להצדיק בחירות בדיעבד או חוסר עשייה בדיעבד ומנסה להתאים את העשייה(או "אי העשייה") לתמונת העולם המוכרת לאדם.כנות והודאה בתעתועי הרצון האישי,החברתי והתרבותי,היא קצת יותר נדירה.
המוח הוא משכנו של המיינד.המיינד משנה את המוח והמוח משנה את המיינד.זהו אחד הגילויים הגדולים של הפסיכולוגיה והפילוסופיה של הדורות האחרונים.המיינד הוא הצד שעסוק בבחירה(או באי בחירה),אבל המוח הוא המקום המתווה את איכות הבחירה ואת אפשרויותיה.כדי שאדם יוכל לבחור באמת,הרי צריך שיהיה שם משהו,שיתווה ויראה את מכלול האפשרויות האמיתיות מבלי לאבד את "חוט האני" הרואה אותן.עולם האשליה הוא גדול ורחב ידיים.עולם האמת גדול אף יותר ממנו ואינסופי,אבל רובנו חיים בעולם האשליה ונושאים בתוצאותיהן של בחירות הנובעות משקר ואשליה.גם כאן יש לכל מיני תורות אזוטריות ומיסטיות מה לומר,אבל בגדול אפשר לשמור על אופטימיות זהירה.רצון,אומרת הפסיכולוגיה,הוא כמו שריר.אפשר לטפח אותו ולגדל אותו.וזה באמת נכון,אבל הצד הפסימי שלי אומר,שכדי לטפח משהו,עליך דבר ראשון לשאת את הרצון לטפחו והרצון הזה הרי הוא דבר מה שבגנים,יש אנשים שיגלו שקל להם יותר לרוץ מרתון או ללכת לתחרות איש הברזל לפתע באמצע החיים מהרבה אנשים אחרים,שלא מצליחים להתמיד בשום דבר(כמעט:)
אבל לא המצאנו את הגלגל,באמת שלא,גורלנו לא יהיה שונה מגורלם של אינספור לאורך הדורות ולטפח את ההבנה הזאת,שהאגו שלנו על שלל מורכבויותיו וההיסטוריה האישית שלו(סבלו או אושרו) הוא לא עד כדי כך חשוב,נו,לפחות כרגע בעיני,זה חשוב יותר מלהפעיל את כוח הרצון שלי(אבל,רגע,האם הפעלתי אותו בכתיבת ההודעה הזאת,או ששוב היה זה חוסר בשיקול דעת הולם?למה,שומו שמיים והתרועעי ארץ,לא בחרתי ללכת לישון כל עוד התינוק שלי לפחות יישן?התשלום שייגבה ממני מחר יהיה כואב,זה ברור….ברור כשמש בגבעון דום וכבכיו של תינוק מתעורר:)
אני מתנצל על כל טעות או בלבול בכתיבה,הגהה היא אחד השלבים בכתיבה,שאני לא ממש אוהב.
בייחוד שזה בשעות הליל .
חוץ מזה אם הרשיתי לעצמי להאריך יתר על המידה וגם הזכרתי דברים שהעלית במאמרך המדויק והתמציתי,הרי שתצטרך לסלוח לי על זה .חשוב עלי כמו כל דמות מספר,ללא שיפוטיות,זה אולי יעזור:)
טוב,ועכשיו אני אפעיל את כוח הרצון שלי ואלך לישון(האם באמת אני מפעיל את כוח הרצון שלי במקרה דנן?:)
לילה טוב,יום טוב,מועדים לשמחה ושכל אדם יישמר לנפשו מהסופגניות המנופחות(בייחוד מאלו המלאות כל טוב:)
מסיחות הדעת ומבלבלות החושים.(אם הוא יצליח).לכל דבר יש מחיר,לבחירה ולהימנעות.
טוב,קראתי את הסיפור וכמובן רכשתי אותו במיטב כספי(ובכך תרמתי ליוצרים,לכותבים ולפרשנים וכמובן ולאתר אינדיבוק עצמו)והנה,זכיתי עכשיו בזכות למסור כאן את פרשנותי ליצירה לאחר עיון דיי מדוקדק בין השורות.(וקריאה סוקרת של חלק מהפרשנויות)
זה שונה מההודעה הקודמת שלי,שהייתה יותר ביטוי של מחשבות ורעיונות שעלו בי לאחר קריאת הפרשנות שהוצעה בבלוג .:)
אתחיל בכך(ואחזור לזה בסופה של ההודעה)שיש קשר משמעותי(אם כי כמובן לא הקבלה מושלמת וחד משמעית,יש גם הבדל!)בין סיפור זה לסיפור אמן התענית של קפקא(וגם לסיפורים קצרים וחזקים אחרים)ובעיקרון מה שמקיים את הסיפור בעוצמה גדולה ומרוכזת כזאת הוא הקונפליקט(זה למעשה תיאור של מאבק:)או תוצאותיו של קונפליקט "נסתר" אחר בהקשר של בארטלבי.
המפתח למשמעותו של הסיפור טמון בפסקאות האחרונות שבו,המתארות אותו מקרה,שעליו רומז המספר בתחילת הסיפור,שהותו של בארטלבי ועבודתו המייאשת כנראה במשרד למכתבים ללא גואל.(האקספוזיציה בסיפור בארטלבי הלבלר,הטון הענייני היבש לכאורה שבו הוא מסופר, אינם חושפים דבר בנוגע לאפילוג העוצמתי, שחותם את היצירה ולדעתי הופך אותה למיוחדת כזאת.אין לי ספק שנוצר כאן אפקט אחרונות מרשים מאוד,פינאלה אדיר ממדים, החותם את היצירה ומשאיר חותם חזק בנפש הקורא.)
נדמה שעולם שלם של רגשות טמון במשפטים האחרונים,מתפרץ החוצה כמו אודת החדווה בסימפוניה התשיעית של בטהובן או תווי הסיום בסימופוניה השמינית של מאהלר.
(לכו לשמוע,אלא אם כן אתם מעדיפים שלא:)
המתח הזה שבו חייה האנושות הסובלת,המתח הזה בין חיים של משמעות ותוכן לכאורה לחיים של חוסר משמעות,אבדון,אובדן,אפילה ונפילה,הוא הדבר שהסיפור מנסה לרמוז עליו.בתכלס,במצב שבו האדם יכול כל רגע לאבד הכל,כולל את הרצון שלו,איזו משמעות יש לחיים הללו(השאלות כבדות המשקל של איוב).
אם אין משמעות לשום דבר והכל מכני ורק קורה ללא כל קשר לרצון שאנו מפעילים,אז לשם מה בכלל לעשות משהו,לקחת חלק במשחק הזה של החיים ולהעמיד את חיותנו ועצמיותנו המתכלה לרשותם של כוחות חברתיים ותרבותיים שונים ומשונים?לשם מה בכלל לחיות,להיות עושי דברם של אחרים,להתרוקן מכל תוכן ולהתנוון עד מוות בזקנה,בייסורים ובחרטה?לחיות הרי זה למלא את החלל הריק,הפנימי,המוחי,בתוכן "כלשהו"(והתוכן והבחירה באיזה תוכן אלו דברים חשובים מאוד),בהוויה כלשהי.
אם אנו עצמנו איננו בוחרים בתוכן,אלא התוכן נבחר עבורנו ללא כל קשר לרצון כזה או אחר,אז למה בדיוק זה הופך אותנו?בהביננו זאת,אין חידה גדולה מדי בסיפור שלא נוכל להתמודד עימה ולהפיק ממנה את המירב.כל סיפור וכל יצירה היא אכן שאלה של ספינקס,או שהיא מלמדת אותנו משהו חשוב לאחר הפעלת מאמץ הולם,או שהיא הופכת להיות השפעה מכנית שלילית(נניח מובילה אותנו לשיפוטיות כלפי הדמויות)
נדמה לי,שכל אדם שאי פעם גידל פעוט בן שנתיים או שלוש יכול להבין טוב מאוד את דמותו של בארטלבי ואת דמותו של עורך הדין(וכל אחד מאיתנו מכיל במידת מה את שני הטיפוסים הללו וגם את כל האחרים המתוארים בסיפור).לומר "אני מעדיף שלא",הרי זה דומה בהשפעתו ולאורך זמן לילד האומר: "לא מתחשק לי","אתה לא מחליט עלי","לא רוצה","לא בא לי","לא!,"לא!!",לא!!!",לא!!!!","לא!!!!!".כן,זה בדיוק כך והאינטונציות של הפעוטות עולות בהקשר זה במידה גדולה מאוד(בניגוד "למעדיף שלא" השקט של בארטלבי כמובן:)
נדמה לי שכל הורה גם יכול להבין את הקונפליקט הגדול,שמספר הסיפור נמצא בו.מצד אחד דאגה וחמלה ותחושת שיתוף גורל בלתי נפרדת המחברת אותנו לילדים שלנו,אך מצד שני רצון עז להשליט את ההגיון שלנו,הציפיות שלנו,על הילדים,רצון שלא תמיד מתיישב עם אופי המאגמה הלוהט,הכאוטי של עולם הילד וזהותו המתגבשים.
המאבק הזה הוא אמנם בלתי נמנע בעולם המכני והוא חלק מהתפתחות האישיות של כל אדם (מעבר לטמפרמנט כזה או אחר שהוא נולד עימו),אבל יש לו תוצאות בלתי צפויות לעולם.
הילד,השם לב כיצד מנסים לעצב אותו,כיצד העולם מנסה לשנות אותו לעיתים "בכוח",מתנגד בתוקף,במיטב כוחותיו הלא עודפים,כנגד כל מה שמנסה להיכפות עליו לפי תפיסתו.
אין לו עוד "רצון" משלו,ההתנגדות הזאת אינה רצון,אך היא מחשלת ומרקעת את רצונו מתוך מאבק בכוח "חיצוני" לו.זה המקור לרצון של הזהות והאישיות,של האגו.
באותו מידה ובאופן דומה,"האנושות" החיה לאורך אינספור דורות תחת משא הסבל של הכוחות הקוסמיים,הטבעיים והחברתיים,מעמיסה על גבה אינספור תקוות,ציפיות ותפיסות שווא,מחכה "למכתבים" ומסרים שלא יגיעו בזמן או שלא יגיעו בכלל(מחכים לגודו) ותוך כדי כך,רצונה הזה של האנושות מתחשל ומתעצב.זה הרצון שהוביל את האדם אל הירח וזה הרצון שיוביל את האדם לגילו תרופה למחלת הסרטן.(ואולי התרופה תהיה אימוץ רצון אוניברסלי,קוסמי,נתיב אחר שעשוי להתחבר ולאחד את הניגודים)
הילד גדל,"האנושות" גדלה ועכשיו כמו הילד,היא "רוצה" להיות ברשות עצמה (אם כן,זהו "מות האלוהים".),אבל יש בה גם כל מיני צדדים שונים ומשונים,המתנגדים זה לזה ומפריעים לביטוי "הרצון" כשלם.דבר זה גם מוביל לתהליכים הרסניים.אותו רצון אולטימטיבי אך מופשט,(היקום,אלוהים)שהיטמעות בתוכו משמעה,אולי,שלווה,חידלות,אינות,צידוק הדין,הרי הוא מוחלף ברצון לעוצמה והרצון הזה הוא תמיד עיוור בנקודות חשובות ביותר(גם כאשר לכאורה הוא רואה נקודות אחרות,חשובות לא פחות).,כי הוא נובע מהאגו המצומצם של האדם,של החברה,של "התרבות".
בארטלבי "מעדיף שלא",הוא לא מסרב באופן אקטיבי מוחלט,הוא לא ממש אומר לא בקולי קולות כמו שהילדים אומרים,הוא רק מעדיף.
יחד עם זאת,מדובר עדיין בסירוב שיש לו תוצאות ולכן בארטלבי מגדיר עצמו כאדם לא בררן.הוא לא יכול להחליט,אך הוא מוכן לשאת בתוצאות של חוסר ההחלטה שלו
והוא אכן הולך בהסכמה לאן שמוליכים אותו(לאן שהחיים מוליכים אותו),הוא מקבל עליו את הדין ומצביע באיזשהו מקום "בקיצוניות" שלו המופגנת על דרך האמצע,שביל הזהב החמקמק.
חלק מהפרשנים בספר הצביעו גם על יצירה אחרת של קפקא,"הגלגול" ואני נוטה להצטרף אליהם(העולם של קפקא,נושאיו ותכניו עוסק הרבה ברצון על סוגיו השונים).
הגלגול מסתיים במותו של הגיבור,שאינו מצליח עוד להיות חלק "מהעולם" הפרודוקטיבי הזה,שאינו מצליח במשא ומתן עם תנאיו,אבל מותו של הגיבור אינו מותו של העולם,נהפוכו,העולם ממשיך עם משמעות או בלי משמעות,עם נפש או בלי נפש,כי החיים חזקים יותר מכל דבר אחר.נדמה שגם קפקא הכיר בכך שגיבורו היה חולה וכי היה עליו להבריא,אבל מהי בעצם אותה בריאות?מה בכלל הביא למחלה וכיצד היה ניתן למנוע אותה?
כן,בעיקרון,לא ברור לחלוטין אם יש משמעות לחיים,יכול בהחלט להיות שאין כל משמעות במובן הזה שרבים מכוונים אליו בכל רגע נתון בהתאם לאמונתם,שכל העשייה הזאת כאן על פני האדמה היא מכנית לחלוטין,חסרת פשר(בדיוק כמו השקדנות חסרת החדווה של באטרלבי בהעתקת המסמכים החדגונית והמייאשת),מצד שני,הבחירה שלנו לחפש משמעות היא עצמה כוללת בתוכה את המשמעות,שאנו מוצאים בה(גם זה משהו,בני אדם יכולים לחשק את עצמם אל מול פני האין בכל מיני אופנים,נניח גם בהבאת ילדים לעולם וההתעסקות האינסופית בחינוכם הראוי:)
המשמעות הזאת היא לא בהכרח דבקות בחיים לשם דבקות בחיים הקטנים והאישיים שלנו,אלא הפיכת החיים לדבר מה גלובלי,קוסמולוגי ודבקות בו.במצב הזה לא נוצרת הזדהות חולנית עם האגו וההיסטוריה האישית של האדם ולכן לא נוצרים מצבים של ניוון,הרס ומוות כגון אלו שרואים,נניח בסיפוריו של קפקא.
גם בעולם נטול "משמעות" לכאורה לחלוטין,בעולם הנראה מכני,עדיין יש חשיבות לרצון.בודהא מלמד(ולא רק הוא אלא כל אלא לפניו וגם אחריו)שהרצון,כאשר הוא נמצא בשירותם הלא אנוכי של אחרים,בשירותה של האנושות ולטובתה,בשירותו של היקום ומתוך ראיה קוסמולוגית רחבה הוא הרצון הגואל.באמצעות קבלת הדין,הכניסה מרצון לתוך בית הכלא הזה של החיים והעבודה הזאת בשירותם של האחרים בעולם הסמסארה,אנו למעשה מקבלים היתר להכנס בשער החוק(או מקבלים את האומץ להכנס בשער החוק)אותו שער הפתוח באופן זמני בעולם הזה כל עוד אנו חיים.זה "החוק הקוסמי" ,שאינו משתנה לעולם.בכך רצון זה מקנה משמעות לעולמו של האדם המתרגל אותו(זה השריר הפסיכולוגי)בעוד ניסיון להעמיד את השריר הפסיכולוגי הזה אך ורק בשירות שרירות ליבו של האדם על שלל מוגבלויותיו וצרכיו הקטנים והמזוייפים,מוביל למה שבודהא תיאר "כסבל"..או במילים אחרות,להתעייפות השריר,ניוונו והריסתו.אפשר לכנות זאת גם ניהיליזם.
לכן אין כל צורך לבטל את הרצון או לרצות "שלא לרצות",אלא פשוט לתרגל סוג אחר של רצון,שבאמצעות תרגולו,האדם בסופו של דבר מעלה עצמו למימד אחר של קיום,לחווית איכות אחרת של ההוויה בזמן הקצר מאוד העומד לרשותו בעולם הזה.יש אכן מחלה,כאב,ניוון,סבל והרס בעולם,אולם אלא רק בעיני המתבונן,כאשר אלו רוצות דבר מה שלא יוכלו להשיג לעולם.האדם מנסה להפעיל כוח מול כוחות עודפים וחזקים ממנו והכוחות הללו במוקדם או במאוחר אומרים לו "לא!!!!!"גדול ופסקני.זאת הרי התופעה ההפוכה מזאת שתיארתי בנוגע לחינוך הילד.אנו,"כאנושות",במקרה דנן,"הילד" ההולך וגדל בעולם ויקום המעצבים אותו.
מכאן גם אפשר להבין מהו ומיהו אותו "האדם המורד" של קאמי ומיהו אותו אדם המקבל את הדין-הקדוש החילוני.
מי שמכיר את הסדרה היו היה המצוירת,יכול גם לקבל משם שפע של רעיונות יפים.:)
אנו עוברים דרך הסבל,התופת של העולם הזה,על כל מדורי גהינומיו הגדולים והקטנים,כשלב הכרחי להיפקחות עיני הרוח.אבל כדי שעיני הרוח ייפקחו,דרוש עוד דבר מה,דרוש הרצון
לרצות בזה ולעמוד בתוצאות הרצון הזה לאורך זמן. והנה עוד אחת מהתופעות שאנו מכירים בעולם הזה היא,שיש אנשים המצליחים לפתח רצון כזה(גנדי למשל)ויש כאלו שלא(או מצליחים באופן חלקי)
האנושות בעניין זה לא שונה בכלל מהיחיד.ספר מעניין שמבטא גישה אופטימית בעניין האו "האופטימיסט הרציונלי" של מאט רידלי.
מה שהיה הוא לא בהכרח מה שיהיה,לא באותו אופן ולא באותה עוצמה ולא לאורך אותו זמן.יש חדש תחת השמש ויש גם ישן,השאלה היא במה בוחרים למקד את הראייה.מה בוחרים לטפח.
למרות זאת,לעיתים,עדיין הברירה היחידה העומדת בפנינו(או לפחות זאת המתבקשת)היא להעדיף שלא.מי מאיתנו לא "העדיף שלא" וגם התמיד בכך אי פעם?
זה יכול להיות קוטב העיצבון וקוטב הדכאונות אמנם,אבל לעיתים זה נעשה גם מתוך עוצמה.למשל,גנדי אמר "לא לאלימות",כלומר אני מעדיף שלא לנקוט באלימות בעולם הזה.
אכן,לשם מה זה טוב?ההימנעות אינה בהכרח דבר מה שלילי ומזיק.
אחרים מעדיפים להיות אקטיביסטיים פוליטיים יחודיים(דהיינו מעדיפים לומר לא לזרם הפוליטי העכור למדי הרווח בארצם)ויש גם סוגים שונים ומשונים מאלה.
אפשר לומר שבארטלבי הוא סוג של אקטיביסט שמרן ברמה המוקצנת ביותר שלו,הוא שומר בקנאות על גבולות עולמו ואינו מאפשר פריצה שלהם.אולי הוא מקרה של מערכת חיסונים שיוצאת נגד עצמה ומפרקת את מרקם הגוף שבו היא משתכנת,כי היא אינה פתוחה להשפעות מבחוץ.למזון מכוון מבחוץ.לגדילה מתוך שיתוף פעולה.
ובכל אופן,המילה האחרונה בכל העניינים הללו שמורה למספר הקשיש של הרמן מלוויל:
".אה,בארטלבי,אה,אנושות".
אה באמת!
נפלא נפלא