Skip to content
1 ביולי 2010 / עידן לנדו

"כלבי קש" והאתגר האפל של ג'ון גריי (פרק א')

יש ספר אחד שלא נותן לי מנוח כבר חודשים ארוכים. הרעיונות שלו, הניסוחים שלו, מסתובבים לי בראש ולא רוצים לצאת. יש בו חלקים שקראתי כבר חמש או שש פעמים. לפעמים הוא מדהים אותי, לפעמים מרתיח, ולפעמים מכניע ביופיו. ניסיתי לסכם אותו לעצמי כבר כמה פעמים, ונכשלתי. כל ניסיון לסכם מוביל אותי שוב אל הטקסט, שמסרב לכותרות.

זה ספר אגרסיבי; הוא תוקף ונושך. אבל יש בו גם אמפתיה זהירה; בעודך חובש את פצעיך, הוא מביט בך מן הצד, שקט וכמעט נוגה. המבט שלו מפציר בך לחשוב על האלימות שלו כלפיך. על אלימות בכלל.

חשבתי לעצמי: איך לפתור את האובססיה שלי עם הספר? ועלה בדעתי שבדיוק לצרכים כאלה אנשים כותבים בלוגים: לנקז אובססיות מן המרחב הנפשי אל מרחבי האינטרנט. כן, אני מבין שזאת אשליה: לא הנפש ולא האינטרנט באמת יוצאים נשכרים בטווח הארוך. אבל לא יכולתי לחשוב על שום פתרון אחר. אם כך, לכתוב עליו.

הספר נכתב באנגלית ולא תורגם לעברית. המחבר לא מוכר בארץ, אבל מוכר מאד במולדתו, אנגליה. בארץ לא היה שום דיון עליו, שום איזכור. ככה זה כשגרים בבועה ולא רואים אף אחד ממטר; המוח טובע בדייסה של הבלים.

אז זה הספר: "כלבי קש" (2003), מאת ג'ון גריי. זה לכאורה ספר עיון פילוסופי, אבל הוא עוסק בנושא החשוב ביותר שניתן לעסוק בו – מקומו של האדם בעולם. והוא כתוב בסגנון הנדיר והנושן שהפילוסופים כבר שכחו מזמן – כתיבה קצבית ודחוסה, כמעט מכתמית, ללא הערות שוליים וללא פיצול שערות מייגע.

גריי הוא פרופסור למחשבה אירופאית שפרש לפני שנתיים ממשרתו ב"לונדון סקול אוף אקונומיקס". עיקר פרסומיו, עד "כלבי קש", עסקו בתולדות המחשבה הפוליטית המערבית, ובפרט, שורשי הליברליזם. שמרן בטבעו הבסיסי, גריי היה תומך נלהב של הת'אצ'ריזם בשנות ה-80' של המאה הקודמת, התפכח ממנו ועבר ל"לייבור החדש" בשנות ה-90', התפכח גם ממנו והפך למבקר חריף של הגלובליזציה בשנות ה-2000. במשקפיים של "ימין מול שמאל", גריי הוא חיית כלאיים מוזרה, שלא ניתנת לסיווג פשוט.

"כלבי קש" תוקף את כל היקר לכם, ועושה זאת בחדווה גלויה. היעד החובק-כל של ההתקפה של גריי הוא ההומניזם המערבי, ובמיוחד, המערכת המסועפת של אשליות, פירכות ויומרות שעוטפת אותו. "הומניזם", בשפה של גריי, הוא לאו דווקא המוסר ההומניסטי (אף כי גם ממנו גריי לא במיוחד מתפעל) אלא רעיון הקידמה: התפיסה שבני האדם שולטים בגורלם ומסוגלים לכוון את חייהם באופן שמוביל לעתיד צודק ונאור יותר. התפיסה הזאת, על פי גריי, היא אם כל חטאת, ואותה הוא יוצא לנתץ. שום בעל חיים אינו שוגה באשליות כאלה; גריי מציע לנו להשלים באופן עמוק יותר עם טבענו החייתי (כותרת המשנה של הספר היא "מחשבות על בני אדם וחיות אחרות").

לשם כך הוא מגייס מגוון עצום והטרוגני של הוגים ורעיונות – הפילוסופים היוונים, דארווין, ג'וזף קונארד, שופנהאור, תיאוריית הגאיה, טאואיזם והמדעים הקוגניטיביים. גריי מנתר בינהם כפרפר תזזיתי, מלקט מה שנראה לו וממשיך הלאה.

התוצאה, לכאורה, אינה מכילה שום דבר חדש. אבל למעשה הסינתזה חדשה לגמרי, ובאופן מפליא, גם לכידה ועקבית. גריי הוא אופורטוניסט יסודי, כלומר, מבין לעומק את הרעיונות שמהם הוא רוקח את עולמו. על כן ניתן לסלוח לו על אי-דיוקים כאלה או אחרים, שמתגמדים אל מול התוצאה הסופית. הביקורות על הספר (וקראתי כבר הרבה כאלה) נחלקו לשניים: ההמומים ומתלהבים (כמוני), והמצקצקים ונוזפים. הקבוצה השניה מורכבת, בדרך כלל, מפילוסופים מקצועיים שאינם יכולים לסבול חיבור פילוסופי שאיננו טוחן טיעונים וטיעוני-נגד עד דק, מעדיף משיכות מכחול רחבות על פני תיקוני צבע דקדקניים, והולך בגדולות, באמת בגדולות. הפילוסופים האלה כנראה שכחו את טעם קיומה של הפילוסופיה, שהוא לעורר את האדם מתרדמתו, ולאלץ אותו לחשוב ברצינות על כל המובן מאליו בחייו. את זה "כלבי קש" עושה טוב יותר מעשרות כרכים מלומדים על תולדות הפילוסופיה המערבית.

"כלבי קש" הוא ספר שבוער לך ביד. בוער לו להעביר לך מסר חתרני ומערער, ובוער לך להיפטר ממנו, לפני שיהיה מאוחר מדי. אבל על כורחך אתה ממשיך לקרוא.

הסיבה השניה להתנגדות העזה שהספר עורר ועדיין מעורר היא הפסימיזם העמוק שלו. גריי מבטל את הפרוייקטים הגדולים של הנאורות – הדמוקרטיה הליברלית, המדע – באותה נחרצות שבה הוא תוקף את הדתות המונותאיסטיות הגדולות; למעשה, הוא לא רואה הבדל גדול בין אלה לאלה, באשר כולם מגלמים הבטחות גאולה כוזבות. לא מעט מבקרים הטיחו בגריי את ההאשמה "הנוראה" מכל: ניהיליסט. התיוג הזה, כך נראה, אמור לסתום את הגולל על כל התמודדות אפשרית עם האתגרים שגריי מציב.

על כך יש לי שתי הערות קצרות.

האחת – ניהיליזם הוא עמדה לגיטימית, לא פחות מגונה (ואפשר שפחות מזיקה) מאידאליזם. מה אנחנו יודעים; אולי באמת אין תכלית לחיים, ואין תוחלת למאמצינו, והכל מיותר ומאוס. עם עמדה כזאת, במידה שהיא מנומקת, ראוי להתמודד באומץ, ולא לעשות לה "נו-נו-נו" בפה קפוץ. הבהלה שהניהיליזם מעורר בנו, האימה הקרה שהוא מזחיל על עורפנו – אינן סיבות מספיק משכנעות לשלול אותו.

ג'ון גריי (בין חברים)

השניה – בעצם, גריי איננו ניהיליסט. הוא צועד קרוב מאד, לפעמים אף משיק באופן מתגרה, להרמת הידיים הניהיליסטית, אבל שומר על מקום מובחן ממנה. קריאה מעמיקה של ספרו תאתר בו לא מעט נקודות של אמפתיה למצב האנושי. מתוך שלילת האשליות, עולה חיוב צנוע ומאד זהיר, של חיים משוחררים ממאמץ להגשים איזו תכנית-על יומרנית; אפשר לומר, חיים הרמוניים. ומי שמתעמק עוד יותר בגועל – ממש גועל – שמעוררות בגריי כל הדוקטרינות הגרנדיוזיות של המין האנושי, יבחין במהרה מה בדיוק מגעיל אותו: המחיר האנושי הבלתי נסבל שלהו; מיליונים של קורבנות אדם. ניהיליסט אמיתי היה נותר שווה-נפש כלפי מחיר כזה.

ואף על פי כן, אני מרגיש שהספר הזה לא ידבר אל איש או אישה שאינם מתחככים במחשבות ניהיליסטיות לפחות פעמיים בשבוע.

בתום קריאת הספר, התחשק לי לשבת מיד ולסכם את רעיונותיו. מחשבה שניה הבהירה לי שמדובר ברעיון הבל, ועל כן הסתפקתי רק במבוא הקצר הזה. גריי הוא הסיכום הטוב ביותר של גריי. יש הגיון עמוק במבנה האפיזודי-קופצני של "כלבי קש", הגיון שיילך לאיבוד בסיכום יבש וסדרתי. הטקסט של גריי מאלץ אותך "להשלים פערים" כל הזמן, לקפוץ מחלוק נחל אחד למשנהו מעל מים סוערים. זאת חוויה קריאה ייחודית – חינוכית וגם מרגשת – ואין לשבש אותה.

על כן החלטתי לתרגם חלקים נרחבים מן הטקסט. בכך, בלי ספק, ייגרע משהו מכוחו הרטורי של הטקסט האנגלי המקורי, טקסט שחווית הקריאה בו מעוררת הנאה פיזית ממש. ועדיין אני מקווה שהקוראים ירוויחו מכך הכרות בלתי-אמצעית עם הספר החד-פעמי הזה.

שמו של הספר לקוח מ"טאו טה צ'ינג" של לאו דזה, הטקסט הטאואיסטי העתיק ביותר (תורגם לעברית כספר הדרך והסגולה). בסין העתיקה היה נהוג להקריב כלבים עשויים מקש לאלים. עד לטקס ובמהלכו, היו נוהגים בכלבי הקש בכבוד עילאי. משתם הטקס, לא היה בהם עוד כל צורך; הם הושלכו לרחוב והיו למרמס. אומר לאו דזה: "השמיים והארץ הם חסרי רחמים, ונוהגים בכל יצורי הבריאה כבכלבי קש." (על גירסאות שונות לתרגום, ראו כאן). סו צ'ה מפרש: "השמיים והארץ אינם נוטים לכאן או לכאן. הם לא הורגים יצורים חיים מתוך אכזריות ולא מעניקים להם חיים מתוך נדיבות. אנחנו עושים אותו דבר עם כלבי הקש שאנו מכינים בטקסים. אנחנו מלבישים ומציבים אותם על המזבח, אבל לא משום שאנו אוהבים אותם. משתם הטקס, אנו משליכים אותם לרחוב, אבל לא משום שאנו שונאים אותם." הציטוט הזה, המגלם את אדישות היקום לתופעת החיים והמוות (לא רק של בני אדם), היה גם מקור ההשראה לסרטו הנודע של סם פקינפה מ-1971 שנושא את אותו שם.

הפוסט הנוכחי הוא הוא ראשון בסדרה של ארבעה פוסטים שמוקדשים ל"כלבי קש". שני הפוסטים הבאים, השני והשלישי, יכילו רק תרגומים נוספים מן הספר. בפוסט הרביעי והאחרון אטול לעצמי שוב את זכות הדיבור והתגובה, ואנסה להתמודד עם האתגר המטריד ביותר – עבורי, לפחות – שגריי מציב: שמיטת הקרקע מתחת לרגלי המוסר ההומניסטי. האם ניתן לחלץ הגנה סבירה על מוסר זה, לנוכח הספק המאכל-כל של גריי, ועדיין לעשות זאת מתוך אהדה עקרונית לרוב רעיונותיו האחרים? על כך, כאמור, בפוסט הרביעי.

מתוך "כלבי קש"

"יש הרבה פירושים להומניזם, אבל מבחינתנו פירושו אמונה בקידמה. להאמין בקידמה זה להאמין שבאמצעות הכוחות החדשים שמעמיד לרשותנו הידע המדעי המצטבר, בני אדם יכולים לשחרר את עצמם מן המגבלות שתוחמות את חייהם של בעלי חיים אחרים. התקווה הזאת משותפת כמעט לכולנו בהווה, אבל היא חסרת יסוד. הידע האנושי אומנם ימשיך, ככל הנראה, לצמוח, וכמוהו גם הכוח האנושי, אבל החיה האנושית תישאר כמו שהיא: מין עתיר המצאות, ולא פחות מכך, אחד הטורפניים וההרסניים ביותר.

דארווין הראה שבני האדם הם כמו בעלי חיים אחרים, אבל הומניסטים טוענים שהם לא. הומניסטים מתעקשים שהודות לידע שלנו אנו יכולים לשלוט בסביבתנו ולשגשג יותר מאי פעם. בכך הם מחדשים את אחת ההבטחות המפוקפקות ביותר של הנצרות – שהישועה פתוחה לכולם. האמונה ההומניסטית בקידמה אינה אלא גירסה חילונית לאמונה הנוצרית הזאת." (4)

"אם יש משהו ודאי לגבי המאה הנוכחית, זה שהכוח המוקנה ל"אנושות" בידי הטכנולוגיות החדשות ישמש לביצוע מעשי זוועה נגדה. משניתן יהיה לשבט בני אדם, יפותחו זנים של חיילים מעוקרים מרגשות אנוש רגילים. הנדסה גנטית אולי תאפשר לחסל מחלות עתיקות-יומין, אך בה בעת, היא גם תהיה כנראה הטכנולוגיה המועדפת בהשמדות-עם עתידיות.

מי שמתעלם מן הפוטנציאל ההרסני של טכנולוגיות חדשות יכול לעשות כן רק משום שהוא מתעלם מההסטוריה. ימי הפוגרומים הם כימי הנצרות; אבל ללא מסילות רכבת, הטלגרף וגז רעיל לא היתה יכולה השואה להתרחש. מאז ומעולם היו רודנויות; אבל ללא אמצעי התחבורה והתקשורת המודרניים, סטאלין ומאו לא היו יכולים להקים את הגולאגים שלהם. הפשעים הנוראים ביותר של האנושות התאפשרו הודות לטכנולוגיה המודרנית.

ישנה סיבה עמוקה יותר מדוע "האנושות" אף פעם לא תשלוט בטכנולוגיה. טכנולוגיה היא לא דבר שהמין האנושי יכול לשלוט בו. היא אירוע שקרה לעולם. מרגע שטכנולוגיה מסוימת נכנסת לחיי האדם – האש, הגלגל, האוטו, הרדיו, הטלוויזיה או האינטרנט – היא משנה אותו בדרכים שאף פעם לא נבין עד תום. מכוניות אולי הומצאו כדי להקל על התנועה במרחב; אבל במהרה הן החלו לגלם תשוקות אסורות…

כמה רווח היום לקונן על כך שהקידמה המוסרית מפגרת אחרי הידע המדעי. לו רק היינו יותר אינטליגנטיים או מוסריים, היינו מסוגלים להשתמש בטכנולוגיה למטרות טובות בלבד. הפגם הוא לא בכלים שלנו, אנו אומרים, אלא בעצמנו.

במובן מסוים, זה נכון. הקידמה הטכנולוגית הותירה רק בעיה אחת לא פתורה: שבריריות הטבע האנושי. לרוע המזל, לבעיה הזאת אין פתרון." (14-15)

"לאורך כל הפרה-הסטוריה ורוב ההסטוריה שלהם, בני אדם לא ראו את עצמם שונים משאר בעלי החיים שבקרבם הם חיו. ציידים-לקטים החשיבו את טרפם שווה להם אם לא נעלה עליהם, ובתרבויות מסורתיות היה נהוג לסגוד לבעלי חיים. התפיסה ההומניסטית בדבר התהום שפעורה בינינו לשאר בעלי החיים היא סטיה. התפיסה האנימיסטית בדבר היותנו חלק מן הטבע הכולל היא הנורמלית. קלושה ככל שהיא היום, התחושה שאנו חולקים גורל משותף עם שאר היצורים החיים טבועה בנפש האנושית. אלה שנאבקים לשמר את מה שנותר מן הסביבה הטבעית מונעים על-ידי אהבה ליצורים חיים, ביופיליה, אותה זיקה רגשית ושברירית שקושרת את המין האנושי לכדור הארץ."

"המדע אינו יכול לספק את הצורך האנושי למצוא סדר בעולם. לפי מדעי הטבע המתקדמים ביותר, סיבתיות ולוגיקה קלאסית אינן חקוקות בטבעו של העולם. אפילו החוויות הפשוטות ביותר שלנו עשויות להיות אשליה. חלוף הזמן הוא חלק אינטגרלי מחיי היומיום. עם זאת… על פי המדע הזמן הוא לא חלק ממבנה העולם. הלוגיקה הקלאסית אומרת לנו שאותו אירוע אינו יכול גם להתרחש וגם לא להתרחש. אבל תחת אינטרפרטצית "העולמות המרובים" של הפיסיקה המודרנית, זה בדיוק מה שקורה. על פי השכל הישר שלנו, העולם החומרי אינו משתנה כתוצאה מכך שאנו מתבוננים בו. אבל השפעת התצפית על העולם נמצאת בלב המכניקה הקוואנטית. כמו הטכנולוגיה, המדע התפתח כדי לשרת צרכים אנושיים; כמוה, הוא חושף לעינינו עולם שבני האדם אינם יכולים למשול בו, או אפילו להבינו עד תום.

המדע נרתם להשקפה היהירה שלפיה בני האדם שונים לחלוטין משאר בעלי החיים ביכולתם להבין את העולם. בפועל, תרומתו החשובה ביותר עשויה להיות ההוכחה שהעולם אותו מתוכנתים בני האדם לתפוס הוא חזיון תעתועים." (23-24)

"בעלי חיים אחרים נולדים, מחפשים בני זוג, תרים אחרי מזון ומתים. אבל אנחנו בני האדם – כך אנו חושבים – שונים. אנחנו אנשים, שפעולותיהם נובעות מבחירות. בעלי חיים אחרים מעבירים את חייהם ללא מודעות, אבל אנחנו מודעים. הדימוי העצמי שלנו ניזון מן האמונה המוצקה שמודעות, עצמיות ורצון חופשי הם שמגדירים אותנו כיצורי אנוש, ומציבים אותנו מעל לכל יתר הברואים.

ברגעינו היותר מפוכחים, אנחנו מודים שהדימוי הזה של עצמנו פגום. החיים שלנו דומים יותר לשברי חלומות מאשר להתגלמותה של עצמיות מודעת. יש לנו שליטה חלקית מאד על הדברים שהכי חשובים לנו; רבות מההחלטות הגורליות ביותר שלנו מתקבלות מבלי שנהיה ערים לכך. ובכל זאת אנו מתעקשים שהמין האנושי יכול להשיג את מה שאנחנו לא יכולים: שליטה מודעת בקיומו. זאת דתם של מי שהמירו את האמונה הלא רציונלית באל באמונה לא רציונלית במין האנושי. אבל מה יקרה אם נזנח את התקוות הריקות של הנצרות ושל ההומניזם? ברגע שנכבה את פס הקול – הפטפוט על אלוהים וחיי נצח, על קידמה ואנושות – איזה פשר נעניק לחייינו?"

"שופנהאור קיבל את הצד הספקני בפילוסופיה של קאנט והפעיל אותו נגד קאנט עצמו. קאנט הראה שאנו לכודים בעולם של תופעות ואיננו יכולים להכיר את הדברים כשלעצמם. שופנהאור הלך צעד אחד קדימה והבחין שאנו עצמנו שייכים לעולם התופעות… אנו אוהבים לחשוב שהתבונה מכוונת את חיינו, אבל התבונה – כדברי שופנהאור, המהדהד את יוּם – אינה אלה השפחה החרופה של הרצון. כוחותינו השכליים אינם צופים גרידא בעולם, אלא משתתפים פעילים בו. הם מעצבים תמונה שלו שמסייעת לנו במאבקינו. מבין שלל המבנים הדמיוניים שיוצר השכל בשירותו של הרצון, אולי המתעתע מכולם הוא הדימוי שהוא יוצר לעצמנו – כאינדיבידואלים רציפים ולכידים." (43-44)

"הפוסטמודרניסטים משתבחים ברלטיביזם שלהם כענווה מסוג נעלה – הודאה צנועה בכך שאין לנו חזקה על האמת. בפועל, ההכחשה הפוסטמודרנית של האמת היא יוהרה מן הסוג הגרוע ביותר. בהכחישם שהעולם הטבעי מתקיים באופן בלתי תלוי בהשקפותינו אודותיו, הפוסטמודרניסטים דוחים מעליהם כל מגבלה על שאיפות אנוש. ההכרזה על השקפות האדם כבורר האחרון של המציאות כמוה כקביעה שדבר לא מתקיים אלמלא הוא מופיע בתודעה האנושית.

הרעיון שאין דבר כזה "אמת" הוא אולי אופנתי, אבל לבטח אינו חדש. לפני 2,500 שנה פרוטגורס, הסופיסט היווני הראשון, הכריז: "האדם הוא מידת כל הדברים." הוא התכוון לאינדיבידואלים, לא למין האנושי; אבל המסקנות זהות. בני אדם מחליטים מה אמיתי ומה לא. הפוסטמודרניזם הוא רק הצעקה האחרונה באנתרופומורפיזם." (55)

40 תגובות

להגיב
  1. ליאור וכטל / יול 1 2010 08:40

    תודה על הפוסט המרתק. מחכה בקוצר רוח להמשך התרגום!

  2. יוסף / יול 1 2010 09:05

    הומניזם פירושו אמונה בקדמה? כך?

  3. עידן לנדו / יול 1 2010 09:29

    יוסף,

    הלא הטקסט פותח בהבהרה: "יש הרבה פירושים להומניזם, אבל מבחינתנו פירושו אמונה בקידמה". לאף אחד אין זכויות יוצרים על המונח "הומניזם", וגריי בוחר להתמקד בפירוש הזה (שאין להכחיש שהוא קיים). אם זה מפריע לך, בכל פעם שהוא כותב "הומניזם" תחליף בראש ל"פרוגרסיביזם". מהות הטיעונים לא תשתנה.

  4. מרית בן ישראל / יול 1 2010 09:36

    לפי המעט שהבאת הוא נשמע כמו קוהלת רק בלי המוסיקליות.

  5. עידן לנדו / יול 1 2010 09:41

    מרית, זה אכן מעט בינתיים. חכי קצת עם הסיווגים. הדמיון לקוהלת קלוש מאד, לדעתי.

  6. ליאורה / יול 1 2010 09:43

    מעניין מאוד אבל אני חולקת על משהו.
    בשביל לשחוט הרבה מאוד אנשים לא חייבים טכנולוגיה מתקדמת.
    טכנולוגיה מתקדמת רק עושה את הדברים יותר יעילים.
    גם לדוגמא לגבי עינויים-בטכנולוגיה מתקדמת אפשר לעשות אנשים בדרך חדשה למשל להשמיע להם מוסיקה רועשת או רדיו בקול רם עם תחנה לא מכוונת.
    בצורה ישנה יש את העינוי הסיני בו קושרים אותך למיטה ומטפטפים עלייך טיפה כל 2 שניות.

  7. נוני טל / יול 1 2010 10:37

    רוב תודות. מרתק. מצפה לפוסטים הבאים.
    תבורך על עבודת התרגום.

  8. דודו פלמה / יול 1 2010 11:29

    כמה מרתק ועם זאת גם כמה מקומם.

    אז נכון שאנחנו חרא של מין, ונכון שרילקה כבר כתב ש"כל מה שהיה דם ואופל בחיה הפך בנו לנשמה". יחד עם זאת ובלי שום קשר ל"אשליית הפרוגרס" המרצדת לה ברקע, בכל זאת יש היום זכות בחירה לנשים ברוב המדינות והעבדות הפכה להיות לבלתי חוקית (אם כי היא קיימת באופנים אחרים).
    אני מניח שבכל זאת הייתה התקדמות וגם היו אי אלו נסיגות למין האנושי. השאלה היא האם בהיותנו מבינים שהאדם הוא גם בהמה גסה, אנחנו צריכים לוותר על השאיפה להיות בוראי ערכים, או שמא עלינו, כנגד כל הסיכויים, להמשיך ולחתור לאיזושהי חברה אחרת למרות היאוש וחוסר התקווה שההתבוננות במראה התקשורתית גורמים לנו. או כפי שיוסף חיים ברנר היה אומר, העולם הוא זבל של מקום והיאוש שולט ואין סיכוי, ואף על פי כן…

    אני זוכר, לפני הרבה שנים, כאשר העולם ואני עוד היינו צעירים, הייתי מחכה בליל הסדר בקיבוץ בנשימה עצורה לקטע הקריאה, שהיה תמיד מגיע איכשהו ברצף הבלתי נגמר של ליל הסדר, וברגע המובחן ההוא קם בחור צעיר, צעד באון אל המיקרופון וקרא בעוז את הקטע הנפלא שכתב משה בלינסון. ואני שכחתי לשניה שמדובר בבית חולים ונכבשתי ברעיון האוניברסלי הנהדר שחצב האיש הנשכח הזה במציאות המרה והלא צודקת שהקיפה את האדם באותם ימים מרים (וכנראה גם היום):

    "יצאנו לשנות פני העולם, לשים קץ לשעבוד אדם באדם. מתי נולדנו? בשעה שניצוץ כבוד ראשון הוצת בלב העבד המושפל הראשון נגד משפילו. אנו לא ננמיך את הדגל עד בוא היום, והיה דגלנו לדגל החברה המשוחררת, עד יקום האדם במלוא קומתו, ויתגלה לעין-כל כאור הנצחים הצפון בו, כשדעתו רחבה ולבו טהור וידיו נאמנות וחייו חופש וצדק. אין לא עבד עברי ולא עבד כנעני, לא כושי ולא סיני. וכבודו של כל אדם ראש פינה הוא לחברה הנגאלת. בוא יבוא היום ההוא!"

    אז יכול להיות שזוהי בסך הכל שריקה בחשכה כדי להרחיק את הפחד, ואולי זה נשמע קצת נאיבי ותמים, אבל נדמה לי שהנאיביות הזאת הכרחית למי שמבקש לשנות את העולם והחברה מתוך הכרה שבכל זאת יש אישהו סיכוי, למרות ובגלל הלחש המצמית של חוסר הסיכוי שלוחש על אוזננו בכשרון כה רב ג'ון גריי שהדם קורא לו ליער.

  9. שוֹעִי / יול 1 2010 11:44

    הי עידן. תודה מקרב לב. לא קראתי את הספר ואיני מכיר את מחברו. שם הכותר אכן נשא אותי מייד לדאו דה צ'ינג ולרחמנותם המפוקפקת של השמים, וגם לסרטו של פקינפה, שעם היותו מבעית הוא כולל לדעתי שאלות עמוקות לגבי סוגיית הרוע ומקומו המוסרי של האדם.
    שתי שאלות: האם גריי מתייחס לקרל פופר ב"החברה הפתוחה ואויביה" שכזכור ביקר קשות את המסורת האידיאליסטית-הפוליטית, אפלטון עד הגל, והצביעה על הנחותיה הטוטליטריסטיות לדידו? האם ישנם אזכורים לביקורות הסאטיריות החותכות של וולטר ב-'מיקרומגס' וב-'קאנדיד', כלפי הנאורות כפי שהתבטאה בתפישת הטוב שבעולמות האפשריים לאפיקיה השונים אצל שׂפינוזה ולייבניץ?
    מחכה לבאות…

  10. עידן לנדו / יול 1 2010 11:46

    תודה, דודו. ניכרים דברי אמת. ברור לי שאתה מתקומם על התבוסתנות הפוליטית, וזה אכן העניין של הפוסט האחרון בסדרה. תיאלץ להתאזר בסבלנות… בינתיים תתבשם מהלחישות האחרות של גריי, לחישות-רועמות, ואפילו לא כולן מצמיתות.

    הציטוט מבלינסון נפלא, ממש זוקף נופלים. אני שוקל לדקלם אותו כל בוקר, מול הפנים הטרוטים במראה.

  11. עידן לנדו / יול 1 2010 12:04

    שועי,

    יש איזכור בודד של פופר, אבל זה בהקשר קריטריון המדעיות שלו (ניתנות-להפרכה) ולא בהקשר העבודות שלו בפילוסופיה פוליטית. גריי מזכיר את העובדה (הידועה לכל) שרבות מן התיאוריות המכובדות ביותר במדע לא עמדו בקריטריון הפופריאני בזמן שהוצעו לראשונה, ובכל זאת לא נדחו. הוא רואה בכך עדות ליסוד האי-רציונלי במדע, אבל אפשר כמובן להתווכח על כך (לפעמים זה מאד רציונלי להשעות את השיפוט עד שנאספים מספיק נתונים, ובפרט אם אין חלופה הסברית טובה יותר).

    הוא לא מתייחס לעבודה הפוליטית-סוציולוגית של פופר, אבל אין לי ספק שהוא מכיר אותה – גם מתוקף התמחותו, וגם בגלל שהם לימדו באותו מוסד. היחס של גריי לאפלטון הוא על פי רוב שלילי – אכן, בגלל סלידתו מאידאליזם ובכלל מכל צורת חשיבה אנתרופוצנטרית. אבל יש לו גם מלים טובות על אפלטון (זה יגיע בפוסטים הבאים) כשהוא משבח את "החיים כהתבוננות" על פני "החיים כפעולה". מכל מקום, ברור שאהדתו האמיתית נתונה לפרה-סוקרטים.

    אף מילה על וולטר, אבל באופן מוזר, קלעת לחיבור אחר של גריי, היחיד שתורגם לעברית – תקציר הגותו של וולטר:

    http://www.getit.co.il/BN_Direct/22022/

  12. איתן לרנר / יול 1 2010 13:02

    מצטרף לתודות על התרגום והשיתוף. אני כל כך יכול להבין את ההתלהבות מטקסט אמיתי ומעורר מחשבה .עשית לי חשק לרכוש את הספר.
    האם בגלל מלאכת התרגום נעלמת עד כה ?

    איתן

  13. עידן לנדו / יול 1 2010 13:14

    איתן: גם בגלל התרגום והמיני-מאמר שלי עליו. אבל גם בגלל החיים שלי, שהבלוג כל הזמן מאיים לקבור תחתיו. לא שלא היו עילות לפוסטים פוליטיים, היו די והותר. מדי פעם צריך לשאוף אוויר.

  14. עומר / יול 1 2010 13:40

    התפיסה ההומניסטית בדבר התהום שפעורה בינינו לשאר בעלי החיים היא סטיה. התפיסה האנימיסטית בדבר היותנו חלק מן הטבע הכולל היא הנורמלית.

    מסכים. בגלל זה אני מצמצם מגע עם מוצרים מהחי

  15. מרית בן ישראל / יול 1 2010 13:49

    זו הדינמיקה של "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שייעשה ואין כל דבר חדש תחת השמש. יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא כבר היה לעולמים אשר היה מלפננו."

    אני כמובן לא יודעת מה קורה אחר כך, אבל זה מסכם די טוב את העד כה. בלי הטכנולוגיה והמדע אמנם, אך מצד שני "וראיתי אני שיש יתרון לחוכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך: החכם עיניו בראשו והכסיל בחושך הולך וידעתי גם אני שמקרה אחד יקרה את כולם… ושנאתי את החיים כי רע עלי המעשה שנעשה תחת השמש…"

    וכן, כמובן, אצל קוהלת זה לירי ואישי וכאן זה חברתי כזה, ובכל זאת, זה כמו בדקדוק. יחיד-רבים.

    ועוד הערה לא רלוונטית אולי ולא הוגנת, אבל הייתי מקשיבה בזהירות יתר לפנים האלה.

  16. Ofira Roll / יול 1 2010 22:41

    Thanks for an inspiring post. Looking forward to read your 4th one…till then, I think I would purchase the book and read it. peace

  17. איל / יול 2 2010 00:30

    בהמשך לדברי עומר: הוא כותב משהו על היחס של בני האדם לבעלי החיים האחרים?

  18. שועי / יול 2 2010 04:39

    עידן,

    מן התגובה למדתי כי אפשר כי גריי, שכאמור איני מכיר, מבקש לנקוט ביקורת בנוסח וולטר, שתקף באופן חד משמעי את ז'ן ז'ק רוסו, ואף את המסורת הרציונלית אשר קדמה לו (כאמור לייבניץ ושׂפינוזה), כנגד מגמות רחבות באקדמיה האמריקאית הנשלטת כיום בעיקר על ידי אנשי מדעי הטבע, המקדמים אג'נדות ביולוגיסטיות ואבולוציוניות כקנה המידה שיטתי בלעדי בהבנת האדם. מה שיוצא מכך הוא, שבשנים האחרונות מחלקות במדעי הרוח בארה"ב מצויות בצמצומים גדולים ואני יודע על פוסט-דוקטורנטים שנאלצו לעזוב את עבודתם באמצע בשל קיצוצים, ומחלקות שעמדו בפני איום סגירה (במיוחד בפילוסופיה וכיו"ב)…
    נוסף על כך, האם ידוע לך מה זיקתו כלפי האונטולוגיה ההידיגריאנית, ובמיוחד כלפי המושג
    Dasein. כלומר על הישות האנושית שלאורה ניתן לדבר ביישות עצמה, ובהיותו של בן האנושי ישות ההולכת לקראת המוות. אני מניח כי כל פילוסוף מערבי- חילוני, בן זמננו, אמור להתמודד ולהגיב בדרך כלשהי על היידגר בדרכו להצבת התיזה שלו.

    בכל אופן, אולי הקדימתי את המאוחר. ממתין לרשימות הבאות (-:

  19. עידן לנדו / יול 2 2010 06:59

    שועי,

    אכן הקדמת…

    כן, הוא מבקר את המסורת הרציונליסטית, אבל רק במידה שהיא מזהה קדמה מדעית עם קדמה אנושית או מוסרית; והוא הולך רחוק יותר כשהוא טוען שגידול הידע האנושי (אודות העולם) לא הביא איתו גידול ביכולת לשלוט בטבע האנושי.

    בניגוד למה שאולי חשבת, יש לגריי סימפטיה גדולה לתובנות שמגיעות ממדעי הטבע (זה עוד דבר שהופך אותו להוגה מקורי בדיסציפלינה שלו, ההסטוריה של המחשבה הפוליטית האירופאית), אבל המסקנות שהוא גוזר מהן שונות מאד מאלו שהפסיכולוגיה האבולוציונית גוזרת. שהרי זאת דיסציפלינה אמריקאית במובהק, ומשוקעים בה ערכי תרבות לוקאליים לגמרי. גריי לוקח מן המדע גם את ההבנה הקודרת שאנחנו יצורים מוגבלים מאד, לכודים באשליות בלתי נמנעות, אבל גם את ההבנה שאנחנו בעלי חיים עם זיקה ואחריות לכל שאר המינים והסביבה האבולוציונית שבה התפתחנו.

    על היידגר יש לו הרבה מה לומר, אבל שלא במפתיע, לא דברים חיוביים כל כך. לא הכנסתי את זה לתרגומים, תיאלץ לקרוא במקור… בקצרה, הוא בוחן את היומרה של היידגר להתעלות מעל "האנושי" (המלכודת המאוסה של הפילוסופים, בעיני גריי) ולהגיע אל ה"קיום" (being) – ומסיק שגם היא היתה צורה מתוחכמת יותר של אנתרופוצנטריות. אני לא מומחה גדול להיידגר ולא אוכל לומר אם הדברים משכנעים או לא.

  20. עידן לנדו / יול 2 2010 07:02

    איל,

    כל הספר, במובן מסוים, נכתב מן הפרספקטיבה הזאת – האדם כבעל חיים. זה לא שהוא כותב "משהו" על כך, זאת עמדה שצובעת את כל הגישה של גריי. ויש בה הרבה כוח, בעיקר כוח מפרק, כשהוא דן בתפיסות פילוסופיות או פוליטיות שמנתקות את האדם מן המורשת הביולוגית שלו.

  21. דוד / יול 2 2010 10:00

    נראה לי שאתם זקוקים לאתנחתא קצרה וקלילה מפסגות הפילוסופיה – http://bit.ly/8YIH9I. חלקכם ודאי כבר מכירים זאת.

  22. ניר עברון / יול 3 2010 00:01

    מעניין. תודה עידן.

    אני עם דודו.

    גריי צודק שגם הפילוסופיה וגם הדת עמלו קשה לנסח את השוני שלנו משאר החיות. מציאת חייץ אבסולוטי – כלומר: איכותי (ולא רק כמותי) – ביננו לבין הפרפרים והפרות, היווה חלק מהנסיון הארוך לעדכן ולאשרר את הרעיון האפלטוני שבעוד שהבהמה היא תופעה חולפת, לאדם (התבוני) יש גישה למציאות נצחית. דרווין הפיל את הסולם שעליו קיוו הכהנים הפילוסופים לטפס מהארעיות אל הנצח, ולכן הוא עורר ומעורר עדיין על כך הרבה אי-נחת.

    כל זה נכון. אבל גם אם התמונה האפלטונית של האדם כבר לא תופסת, אין שום סיבה להסיק מכך שכפרויקט מוסרי אבד הכלח על ההומניזם. זה שאנחנו חיות לא אומר שאנחנו לא יכולים להתייחס זה אל זו כבני אדם – מחנה הריכוז לא אמיתי יותר לטבענו מבית התמחוי. רק מי שחושב שלו (בניגוד להומניסטים המרגיזים) יש גישה לאמת האמיתית אודות האדם, כלומר גישה ל"שבריריות הטבע האנושי," יכול לעמוד במקום ממנו הוא יכול להוקיע את תקוות ההומניזם כאשליות.

    מה שמביא אותי לפוסטמודרניזם.

    פילוסופים פוסט-מטאפיזיים *לא* אומרים שאין עולם "שם בחוץ" שמשפיע עלינו ללא כל התחשבות ברצונותינו, אלא שלעולם הזה אין לא שפה ולא העדפות לגבי איך אנחנו מתארים אותו. העדפות, רצונות, ומטרות יש רק לנו. ההכרה בכך שמערכות הרעיונות שלנו משקפות את רצונותינו וצרכינו ולא את אלה של הקוסמוס משפיעה עמוקות אמנם על האופן בו אנחנו תופשים מילים כמו "אדם," "קוסמוס," "ייצוג" וכו', אבל לא מבטל את התקוות המוסריות, אפילו האוטופיסטיות המקודדות בתוך המערכות הללו.

  23. עידן לנדו / יול 3 2010 07:22

    ניר,

    ביחס להומניזם, גריי לא סבור שהטבע החייתי שלנו אינו כולל חמלה וטוב. הוא חושב שבחשבון האחרון, הרעיון של הנאורות לפיו ניתן לרתום את התקדמות הידע והטכנולוגיה לשירות החמלה והטוב האלה – הוא מופרך. כלומר, הוא לא מדבר על מה שאתה או אני בוחרים לעשות בחיינו הפרטיים עם ה"טבע" שלנו, אלא איך זה היתרגם לפוליטיקה של האנושות.

    ביחס לפוסטמודרניזם, אני חולק על הפרשנות המצמצמת שלך. הטענות של אנשים כמו רורטי ודרידה בכלל לא נוגעות לרצונות של העולם, אלא לעצם קיומו בנפרד מן התיאורים שלנו אותו. כמו שגריי אומר, זאת גרסה עכשווית (ואולי לשונית, דיסקורסיבית) של האידאליזם נוסח ברקלי. כמובן שיש לי עוד הרבה מה לומר על הפוסטמודרניזם, ואמרתי כבר לפני שנים (חפש בתג מצד שמאל).

    הסדרה ממשיכה היום, מקווה שהדברים לאט יתבהרו (או יחשיכו…).

  24. ניר עברון / יול 3 2010 07:53

    מכיר את הפולמוס – קראתי אותו בזמנו בשקיקה.
    לחדד את אי ההסכמה ביננו: רורטי היה טוען שאכן אין משמעות לדיבור על העולם מחוץ לשפה, אך, בניגוד לתיאור שלך, היה מתנגד לכך שעמדה זו מובילה לאידיאליזם. לפי רורטי, המסקנה המתבקשת מכך שאין לנו גישה עוקפת-שפה לדברים אינה שהמחשבה בוראת את העולם (א-לה ברקלי), אלא שעלינו פשוט לחדול לשאול שאלות דוגמאת "מה יותר אמיתי?" או "מה יותר מהותי להווייתנו?" ולהחליפן ב"מה יותר מועיל?" "איך X יעזור לנו להשיג יותר דברים שאנו רוצים או להימנע ממה שאיננו רוצים?"
    כלומר להיות פוסט-מטאפיזי משמע להחליף סוג אחד של שאלות בסוג אחר, ולא לעלות שוב על הנדנדה שנעה בין ריאליזם לאידיאליזם, וכל שאר הדיכוטמיות שנובעות מאותו דימוי לפיו השפה היא הן חייץ והן מתווך בין אדם ועולם.
    מחכה לקרוא את המשך הסדרה.

  25. המחסנאית / יול 3 2010 08:03

    מצטרפת למודים ומחכה להמשך.
    ג'ון גריי נראה לי אדם כלבבי גם מתיאורך וגם מהקטע המתורגם. בו בזמן אני מופתעת מעוצמת הרגשות והטלטלה (הסוחפת) שלך. מה, לא כך מניחים כולם? כולם הכוונה לא לאלה הדבקים במיסטיקה או בתורות ניו אייג'יות מנחמות, אבל כל האנשים הרגילים, הרציונאלים פחות או יותר? בלי הישענות על פילוסופיה ופילוסופים לאשר ולתמוך בעמדה או חשיבה על האדם והחברה – זה נראה לי הבסיס, המובן מאליו (ואולי כל אדם גם אם אינו מתעמק בפילוסופיה ואינו מכיר את הכתבים הנבחרים נוהג בהתאם לאיזו השקפה פילוסופית שמנחה אותו, גם אם אינו יכול לנסחה וגם אם זה באופן לא מודע). קידמה טכנולוגית ומדעית היא כלי, היא מאפשרת הסתגלות לתנאים משתנים, אבל בסופו של דבר היא כלי שאינו שונה מהותית מהכלים שמצוידת בהם תולעת פרימיטיבית חסרת מוח שמתוכנתת בעולם שלה לבחור (בכאילו) אם לעלות למעלה או לרדת למטה, לזוז או להישאר באותה עמדה. ציוד שאפשר לה כמין לשרוד ולשגשג מיליוני שנים. העולם שלנו צר כעולם נמלה, היכולות שלנו לקלוט את המציאות דלה (כמו מערכת החושים שלנו שיש בעולם החי משוכללות ממנה) הפירושים הניתנים על ידנו למה שאנו קולטים הם טנטטיביים, השערות לא שלמות, תיאוריות שיתכן ותופרכנה.
    לא יודעת אם זה ניהליזם ולא יודעת מה רע כל כך בנהילזם. הוא אינו זהה לעניות דעתי לא עם ייאוש ופאסימיות וגם ממש לא עם היעדר אמפתיה. אמפתיה לא נגזרת מהומניזם וגם לא מנוגדת לשלילתו, גם כשהוא מוגדר באופן הספציפי של גריי. ברמה של הפרט, של קבוצות, חברה יש מקום לחמלה, שיתוף, דאגה, אכיפתיות, ואין להם קשר לקידמה, טכנולוגיה או מידע. משום כך לא אתפלא כלל כפי שרמזת שלגריי יש דווקא הרבה יכולת אמפתיה והיא אולי אף זו המנחה אותו כנביא המוכיח בשער.

  26. עידן לנדו / יול 3 2010 09:03

    שוב, זאת אי הסכמה ידועה, ולא נראה לי שניתן ליישב אותה. רורטי, בשורה האחרונה, מיתמם. לא ניתן להגביל את הפילוסופיה ל"סוג השאלות שכדאי, או מותר, לשאול". הפילוסופיה מתעקשת על זכותה לשאול על טבע האדם והעולם; ולא רק טבע הייצוג, האובססיה של המאה ה-20. לכן ההתחמקות שלו (והיא טיפוסית) מאפשרת לפוסטמודרניסטים רבים לומר דברים באמת מופרכים על "אי המציאות של המציאות", על "תודעה משנה מציאות", וכל מיני הבלים כאלה. כשדוחקים אותם לקיר, מסתבר שהם אומרים לא יותר מאמיתות טריביאליות; אבל למי יש כוח לדחוק אל הקיר? הדיון הזה באמת כבר לא מעניין אותי.

    ואגב, יש ויש מובן לשאלה "מה יותר אמיתי". גם במדעי הטבע וגם במדעי החברה. אבל עזוב, נחזור לגריי, יותר מעניין.

  27. סווטה / יול 4 2010 02:24

    היי עידן
    תודה על ההפנייה המעניינת. השאלה הגדולה היא, עד כמה שלא תהיה פשטנית או מצמצמת בסופו של דבר – מה האלטרנטיבה? הגל הקודם של העלאת הספקנות בהומניזם והקדמה – ראה Illusions of progress של סורל (1908)ו – The decline of the West של שפנגלר (1922) לא נגמר טוב כל כך. אני מניחה שגריי יותר רציני מהם מבחינת המשמעת האינטקטואלית – אבל מהדברים שפירסמת בפוסט זה הרבה רעיונות נשמעו לי מוכרים. הבעיה היא שתפיסות אלה – ניהיליסטיות, פסימיות וספקניות כלפי האידיאולוגיות הגדולות, עמדו ביסוד של המחשבה הפשיסטית – שנראתה באותו זמן כפועל יוצא הגיוני שהשתמע מהן.
    הבעיה בהיסטוריה, שכשמבטלים יעד אתי כלשהו, עד כמה שלא מלאכותי או אשלייתי הוא יהיה – זה נגמר לרוב, בטווח הרחוק, הרבה יותר גרוע.
    באמת יהיה מעניין להשוות אותו עם סורל – גם תזיזתיות של זיקותיו האידיאולוגיות מזכירה את ההיטלטלות של סורל בין הסוציאליזם, הלאומנות והבולשביזם.
    שוב תודה
    סווטה

  28. אלי א. / יול 4 2010 03:10

    אני הולך לכתוב כאן משהו קצת מוזר, אבל לדעתי הוא קשור. כדי להבין על מה אתה מדבר עידן, ועל מה שגריי מדבר עליו, צריך לקרוא את הטוקבקים בבלוג של גדי טאוב.
    אסביר: מצד אחד יש שם "דיון רציני", משכיל, עמוק, עם טיעונים וטיעוני נגד. הדיון הוא על מושגים מופשטים: דמוקרטיה, ליברליזם, ציונות וכו'. הרבה אנשים מתפעלים מהדיון, כמה הוא רציני. למען האמת, אין בלוג שהדיון בו הוא כה "רציני".
    מצד שני כשקוראים לעומק (וקצת קשה כי יש שם יותר מידי מילים) מבינים כה הטיעונים הגדולים האלה בזכות כל אותם מושגים נעלים משמשים כדי להצדיק נישול, הרג ועוד מעשים מאוד אכזריים. זה תמיד שוכב מתחת לטיעונים. כל אותה "תרבות דיון", פילוסופיה, היסטוריה, משפטולוגיה, כדי להצדיק דברים מאוד ברבריים. מעניין גם לגלות כמה אנשים שם מאמינים בכוחו של הדיון, כאילו שהשכל יענה על הכל, כאילו שיש איזו דרך רציונלית להוכיח כל דבר.
    ואני לא סתם משתמש בדוגמה של הבלוג של גדי טאוב, כי לא מדובר באנשי ימין קיצוני שמשתמשים בנימוקים דתיים, משיחיים וכו'. ההיפך, אנשי ימין קיצוני מקבלים שם על הראש באבו-אבוהה. וזה לא סתם שסביב הוגה דעות של השמאל-מרכז הציוני, ובלי קשר לדעותיו הספציפיות, התפתח דיון שכזה.
    הדיון שם ממחיש באופן מעולה את הסכנה שבמופשט, ועכשיו מצד שני, איפה זה משאיר אותנו? הרי גם אנחנו משם, מהחשיבה על רעיונות נעלים (בתנועה, בבית הספר, באוניברסיטה). האם באמת אפשר להישאר רק עם הקונקרטי? גם לנו (כלומר כל מי שהבטן מתהפכת לו מאותם דברים פחות או יותר) יש "אידיאלים גדולים", ככה גדלנו וככה התחנכנו וכנראה שבגלל הרעיונות האלה אחנו מי שאנחנו. בכל מקרה, אני שמח שאתה מעלה את הנושא הזה, אני חושב עליו מזה זמן.

    אין כאן תשובות קלות אני מניח, אבל זה אחד הדיונים האינטלקטואלים החשובים ביותר שיש לקיים היום. כי החשיבה (המסוכנת?) הזו קיימת דרך אגב גם בשמאל. מי שלמשל הוא "בעד מדינה דו לאומית", חוטא בכך באותה דרך. מקדש רעיון מופשט ומתעלם מהקונקרטי. כך גם החשיבה המופשטת מאפיינת מרקסיסטיים אדוקים שהיו שמחים לאנוס על בני האדם כאן משהו שבכלל לא בטוח שמתאים להם. כמו שכבר אמרתי קודם הדיון הזה הוא לא בדיוק עניין של ימין ושמאל. ושוב, לכן הוא דיון כל כך חשוב.

  29. עידן לנדו / יול 4 2010 07:17

    סווטה: שאלות טובות. הסכנה הפשיסטית תמיד קיימת. אבל בעיני זאת לא סיבה להחניק את הספקנות, או להעמיד פנים שהכל טוב ויפה בתפיסת העולם שלנו, כמו בחנות פורצלן.

    במקרה של גריי, אני חושב שאין סכנה אמיתית שהוא ייסחף למסלול של סורל. שכחתי לציין דבר חשוב בדברי המבוא עליו: גריי היה תלמיד של ישעיהו ברלין והושפע ממנו עמוקות. מכאן האנטי-דוגמטיזם שלו. הדברים שהוא אומר אינם בנאליים; לא כל ביקורת על הנאורות היא "אותו דבר". אם הייתי חושב שהכל כאן מוכר וידוע, לא הייתי טורח בכלל. תחשבי רק על העניין המרכזי הזה – אף אחד מן הקמים על הנאורות, בתחילת המאה ה-20, לא היה משוחרר מן ההיבריס האנתרופוצנטרי. הביקורת על ההומניזם שלהם עדיין הציבה תכניות גרנדיוניזיות לאדם , מתוך אמונה שהוא נזר הבריאה, ולא שקלה אפילו להביט בו "מבחוץ", כמו שגריי עושה.

    אלי: תודה. אתוודה על חטאיי: אני לא פוקד לא את הבלוג של טאוב. פעם נקלעתי לשם, הבנתי והספיק לי. עניין של היגיינה נפשית. אבל אני מעריך אותך על ההקרבה. באשר לחטאי ההפשטה, לא מזמן כתבתי על זה טקסט קצר שכותרתו היתה, אכן, "בגנות ההפשטה". רק עכשיו חשבתי על כך שיש בינו לבין גריי זיקה כלשהי (למרות שכתבתי אותו לפני שקראתי את הספר):

    https://idanlandau.com/2010/03/08/%d7%91%d7%92%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%94%d7%a4%d7%a9%d7%98%d7%94/

  30. דרור בורשטיין / יול 5 2010 06:28

    הוזמן

  31. עידן לנדו / יול 5 2010 07:54

    לא היה לי ספק, דרור…

  32. מיכאל ספיר / יול 5 2010 09:29

    תודה על ההמלצה. הזמנתי ישר, וזה לא משהו שאני עושה הרבה.
    זה נשמע כמו הדיסקורדיאניזם של כותבי "כלא מפלדה שחורה" ( http://www.principiadiscordia.com/bip/1.php ) מזווית אחרת ובסגנוןן אחר. נקרא ונראה אם אכן כך.

  33. עידן לנדו / יול 5 2010 09:44

    מיכאל,

    חתיכת אלטרנטיבה זה הכלא הזה. תודה על הלינק.

  34. סווטה / יול 6 2010 08:11

    צודק לגבי אנתרופוצנטריות, נקודה חשובה, אחשוב על זה. אם כי יחד עם תפיסתם שהאדם הוא נזר הבריאה הם תפסו אותו, הרבה בהשפעת ברגסון, במושגים של טבע, ביולוגיה וחיתיות. אפרופו ישעיהו ברלין – גם סורל וקרוצ'ה דרך אגב מאוד הושפעו מבקורת של אדוארד ברנשטיין וסוציאל דמוקרטים מתונים על ה"דוגמות" של המרקסיזם. ואחר כך "רק" מרדו באשליות של הטרנסצנדנטיות של הליברלים האירופאיים.

  35. יריב / יול 10 2010 00:38

    תודה על פוסט מעולה. מתעתד להזמין את הספר מאמזון 🙂

    אגב, התמות והסגנון נשמעות לי ניטשיאניות ביותר. קראתי את הפוסט וכמעט בכל מקום הרגשתי שאפשר להחליף "גריי" ב"ניטשה" ולשמור על ערך-האמת של המשפט…

  36. עידן לנדו / יול 10 2010 07:29

    יריב,

    גריי מתייחס לניטשה – בכלל, הוא מתייחס להרבה פילוסופים, אלה קטעים שלא תרגמתי – באופן דו ערכי. יש לו כמובן הערכה לאומץ ולתעוזה, אבל ניטשה, לדעתו של גריי, נופל בסוף בפח של האלהת האדם (האדם העליון שלו), ולא מצליח לראות מעבר לו. הוא אפילו קורא לו "הוגה דתי".

  37. ישראל / אוק 31 2011 17:07

    שלום דודו,
    כל הכבוד למאמר שלך על הספר של John Gray – Straw Dogs, את הספר הזה קראתי בשנת 2002 מייד עם הופעתו. צדקת, הספר מהמם ומרגיז, והכוונה שלו להיות פרוקובטיבי ולעורר בנו רגשות חזקים לגבי אנושיותנו הלא כל כך נעימה, כאשר אנחנו מנסים להשוות את עצמנו עם שאר בעלי-החיים.
    רציתי לשאול אותך, אולי אתה יכול לתרגם אותו, או להציע להוצאה מסוימת לטפל בתרגום, כמו מודן או אודיסאה, ודביר.
    ספר מאוד חשוב שהגיע הזמן לתרגם אותו. כמו כן רציתי להעיר את תשומת לבך לספר באותו סגנון של ג'ון גריי, וגם לדעתי עולה עליוו, אשר יזעזע אותך והוא נקרא:
    The Lucifer Principle – A Scientific Expedition into the Forces of History by Howard Bloom
    הספר יצא בשנת 1997. אולי תוכל למצוא אותו אצל סטימצקי.
    בהצלחה

  38. אבי אלגום / דצמ 1 2013 01:37

    שלום עידן היקר, נהנתי לקרוא את המאמר בשאלות בהן התחבטתי בעבר. אני אשמח לדעת מה שלומך ? אתה יקר לי מאוד כמו שאר חברי כיתתנו . ואני מודה לך על החברות שלך באותם שנות ילדות קסומות . תמיד אזכור את הילדות היפה שעברה עלינו [ למרות שהייתי ילד בישן מופנם וחסר ביטחון]. בעיניים שלי תמיד תישאר האדם המבריק הערכי והמיוחד שהכרתי. אני מסכים שמהכרת המציאות והבנת החוקים ויסודות הטבע לא ניתן לגזור שום מסקנות על הרצוי. שהוא עולם הערכים. עולם המדע הוא עולם סיבתי שבו מבינים חוקים ואין בו שום תכליות והוא בכלל לא אמור לדון בערכים אנושיים ובשאלות כמו "מה אדם אמור לשאוף". וזה בעצם תחום שלם של פילוסופיה שהאקזיסטנציאליסטים דנים בו וגם הוא מלא בכשלים. אם סרטר מעמיד דילמה שבה אדם מתלבט בין התגיסות לצבא או טיפול באם החולה וטוען שהאדם יוצר משמעות קיומית על ידי הבחירה שלו. אנחנו באמת יכולים לחשוד שבעצם שאדם שפוחד מלההרג ימציא רציונליזציה למה לא לשרת ולטעון שבא לסעוד את אימו. ומצד שני בניגוד לכל בעל חיים שלא מתבונן במעשיו וחש " זה לא מוסרי ליטרוף גורים של לביאה וליצור איתה משפחה חדשה לנו יש יכולת התבוננות עצמית. בתי המשפט מסווגים מצבים שבהם אדם הוא לא אחראח למעשיו " חולה פסיכוטי " ותופסים אדם נורמלי כאחראי ואחריות באה רק עם יכולת בחירה. כלומר מתוך הגדרת לאו אתה מגדיר את ההן. ואז באה שאלת בחירת הערכים. ישעיהו ליבוביץ פעם סיפר על שני נואמים ערכיים שנאמו במלחמת העולם השניה לפניה יציאתם למלחמה אחד האמפרור היפני שנעם לצאת להלחם למען יפן ואלינור רוזבלט שנאמה נאום ליציאה למעט קידום החופש. אולי אחד הלקחים לגבי הטעתוה בבחירת הערכים לקוח מהטקסט המיקראי שבו נאמר על אותה קבוצה שמקימה את עגל הזהב "ערך שאדם יוצר " ויקריבו עולות [ קרבן שכולו מוקרב] ושלמים [ חלק מוקרב וחלק נאכל ע"י המקריב] ויאכלו וישתו ויקומו לצחק. כלומר ערך של היום יכול להיות הבדיחה של המחר. גם אם אנחנו שותפים לתחושה שלשאת בעול עם חבר . לא לרמות הם ערכים חשובים. הרבה פעמים ערכים מתנגשים אחד עם השני ולאיזה ערך יש ליחס יותר חשיבות. האם לעובר עם חיך שסוע זכות לחיות או אולי לא רצוי לאמלל אם מסכנה. לפעמים ילד שלם ויפה יכול להמיט שואה על העולם ואדם נכה יכול להפוך את העולם ליפה יותר. הבעיה היא שגם עם הערכים מתערבים גם הרצונות שלנו. לגבי הבחירה החופשית אני יודע שיש מחשבה לגבי הנ"ל בעולם היהודי ב"מכתב מאליהו שבו הוא טוען שיש דברים שהם לא באזור הבחירה שלנו למשל לנו אין התלבטות אם לשדוד אישה זקנה אבל גם אנחנו לא נמצאים בהתלבטות אם לחלק את מחצית משכורתנו למסכנים וחלכאים אבל קימת נקודה שבה הבחירה שלנו כן קימת [ שבו הצדדים אם לעשות מעשה או לא הם "50% : 50% ] ובבחירה מוסרית אנחנו פוטרים את אותו דיסוננס קוגניטיבי ומעלים את נקודת הבחירה כלומר בפעם הבאה ההתלבטות שלנו יותר קלה.
    האם אתה מסכים איתי או חולק אשמח לקבל את דעתך, בהוקרה, אבי אלגום

  39. עידן לנדו / דצמ 1 2013 14:20

    הי אבי,

    שאלת הרצון החופשי לא תיפתר כנראה לעולם. גריי מתייחס אליה לא מעט ודווקא כאן אני חולק עליו. אתה יכול לקרוא את הדברים בפרק ד' של הסדרה על "כלבי קש". כתבתי על כך גם בהקשר של הפסיכולוגיה האבולוציונית, במאמר על ספרו של פינקר "הלוח החלק":
    https://idanlandau.com/2009/12/04/%D7%98%D7%91%D7%A2-%D7%94%D7%90%D7%93%D7%9D-%D7%9C%D7%90-%D7%9C%D7%95%D7%97-%D7%97%D7%9C%D7%A7-%D7%9C%D7%90-%D7%97%D7%A7%D7%95%D7%A7-%D7%91%D7%A1%D7%9C%D7%A2-2/

    תודה על הדברים.

  40. ywelis / יול 9 2015 13:30

    הי

    מתי תגיע לספרו של מאט רידלי 'מוצא המידות הטובות'? ישנה את דעתך. נסה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: