Skip to content
17 ביוני 2009 / עידן לנדו

"נער לב חרסינה גוף פחם": על "בשדות" של גבריאל בלחסן

את הרשימה הזאת הייתי צריך לכתוב לפני שנתיים וחצי, כשהתוודעתי לראשונה לאלבום "בשדות" של גבריאל בלחסן. האלבום יצא חצי שנה לפני כן, באוגוסט 2006. חצי שנה לא התקרבתי אליו. הדברים שקראתי עליו הפחידו אותי. איבוד שפיות, קרביים בחוץ, צרחות ואימה.

מה אני צריך את זה, חשבתי. גם ככה לא קל לשמור כאן על שפיות.

ובכל זאת, פה ושם ברשימות הביקורת, לא ניתנת להכחשה: התדהמה. אנשים שמעו ונדהמו. וכך הוא נתקע בירכתי מוחי, חובה בלתי ממומשת. ידעתי שמתישהו אגיע אליו. כשיהיה לי קצת יותר אומץ. תחנות הרדיו עזרו לי: גם הן בחרו להתעלם ממנו.

עברה חצי שנה. נכנסתי לחנות וקניתי איזה שבעה דיסקים, וביניהם "בשדות". לא מיהרתי. הקשבתי לאחרים קודם, שמרתי אותו במקום מוצנע, בתחתית הערימה. בסוף הגיע תורו. שמתי שיר ראשון: "העוקד, הנעקד והמזבח".

אוי.

המלים נשפכות בקדחתנות. זכרונות מסוייטים מהאישפוז באברבנאל, התבוססות בבוץ וזיעה וצואה ופיח; חזיונות של קץ, התאיינות, התרוששות החושים והטעם והדעת והתבונה; הינבאות זועמת, קודחת מתשוקת חיים, נשברת מתחת לאלוהים קר ואכזר.

ולצד כל זה – נביטה מחודשת. ציץ ירוק, כמוסה של אושר שהולך ונפרש, חידוש המגע עם החיים. תפילה שנענית; אהבת אשה.

אין טעם לדוש בטקסטים של בלחסן; העוצמה שלהם הודפת כל ניסיון פרשני מתחכם מדי. ובכל זאת, לא עולה על דעתי שום כותב שמסוגל לדווח על עולמו וגורלו האישי בו בדיוק כה חודר, מבלי לחטוא לא לרוח ולא לבשר. זה לב העניין אצלו: הקשר המסוכסך בין הנפש לגוף, בין השמיים לאדמה (כותרת רשימה זו, הלקוחה מן השיר "עריסת יהלום", משקפת זאת היטב). והלא זו הבעיה העקרונית של הכותבים שלנו, זמרים ומשוררים כאחד: לייצג את עצמם כשלמות של נפש המגולמת בבשר ובשר הממריא בנפש. אבל הבשר אמיתי ופגום, והנפש אמיתית ונבוכה, ובניגוד לבני דורו, בלחסן אינו רוצה ואינו יכול לברוח לשום הזיה אדולוסנטית, התפנקות רליגיוזית או זימתית, שמוקרנת על מסך של רעש מסיח דעת.

ומכאן המינימליזם של האלבום הזה; ליווי של גיטרה ובס זה מספיק, עם נגיעות קלידים עדינות; ולפעמים אפילו גיטרה חשמלית אחת, וקול אחד ניחר, הם כל מה שנחוץ כדי להטביע את המאזין בעולם צלילי שלם (כמו בשיר "בשדות").

דיברו הרבה על המלים הטעונות של האלבום הזה, על ההסטוריה של בלחסן, על "אלג'יר" ועל מה לא. לא דיברו מספיק על המוסיקליות הצרופה של "בשדות". שהרי אם היה בלחסן רק משורר ממחוזות הטירוף והכאב, לא היה יכול להבקיע אלינו, ה"שפויים" כביכול, כפי שהוא עושה זאת באלבום הזה. אבל המוסיקה מחוללת בערבוביה הזאת של סבל וכאב איזה נס, והנס זורם מן השר אל המאזין. הלחנים שקטים, כמעט נוגים; משפטים מוסיקליים ארוכים, מתערסלים. לפעמים המלודיה היא בחזית (קולו של בלחסן), ולפעמים היא ברקע, מאחורי הדקלום שלו. תבניות ממכרות, חוזרות על עצמן. העדינות שלהן אינה מניחה למלים להתפזר או לאבד עצמן לדעת, האימה כאן מוכלת כל כולה בתוך מעשה אהבה יצירתי, גואל. ברגעים לא מעטים באלבום (כמו בשיר "ברוך הבא", החותם אותו) המוסיקה מזדככת ליופי מלאכי, כוראלי באיכותו (לצערי, לא מצאתי ברשת את הקליפ של "ברוך הבא" ושל השירים הרכים האחרים, "שלושה אביבים ו"בשדות").

בסופו של דבר, לא היתה לי סיבה אמיתית לפחד מהאלבום הזה; יש בו תעצומות נפש שיזינו אותי עוד שנים ארוכות.

בלחסן לא קיבל את היחס הראוי לו בעקבות יצירת המופת הזאת. גם זה לא חדש; התרבות הישראלית מעולם לא הצטיינה בזיהוי אמנים אמיתיים, בזמן אמת. במקרה הנוכחי, הצער גדול במיוחד: "בשדות" הוא האלבום הישראלי הטוב (החשוב? הנוקב? קשה למצוא מלים) ביותר ב… כמה שנים? בעצם, קשה לי אפילו לדרג אותו. בואו נאמר שכל מצעד אלבומים של 30 השנים האחרונות יהיה חייב לכלול אותו בשלישיה הפותחת. לא, אני לא מגזים.

כבר שנתיים שאני שומע את "בשדות"; כוחו לא קהה. בכל מאות מילותיו לא מצאתי עוד מילה אחת שאיננה אמת. אף פעם לא הצלחתי לשמוע אותו ב"רקע". אני תמיד "נפגש" איתו מחדש, שוב מתחייב להקשיב לו, לפנות לו מרחב פנוי ונקי בתוכי. אני מרגיש שיש לי עוד הרבה מה ללמוד ממנו.

11 תגובות

להגיב
  1. שועי / יונ 17 2009 10:39

    על הרשימה על גבריאל.
    העוקד הנעקד והמזבח,אגב, במקור- הוא שם של פיוט עקדה בן המאה השלוש עשרה, שנתחבר על ידי שמואל אבן עבאס בספרד הנוצרית. הפיוט מושר בקהילות הספרדים ביום כיפור לפני תפילת נעילה.

    בשדות הוא בשדות
    אבל לטעמי, 'רכבות' טוב הימנו

    http://www.musicaneto.com/disk_details.asp?disk_id=9758

  2. עידן / יונ 17 2009 10:51

    "רכבות" ו"השנים היפות של גבריאל", לטעמי, לא מתקרבים לאכויות של "בשדות". הם נשמעים לי כמו כיוון כלים, בדיקת אפשרויות לפני הדבר האמיתי. יש בהם את כל היסודות באופן גולמי, לפני תהליך הזיקוק.

    אבל על טעם וריח, כמובן, אין מה להתווכח.

  3. שועי / יונ 17 2009 11:06

    הוא אמנם החלש שבאלבומיו, לא עשוי מספיק
    רכבות הוא רוח פרצים מתנחשלת, נדמה כאילו הוקלט בטייק אחד, שקשה מאוד לחזור עליו
    זה נכון, שבשדות מוקפד הרבה יותר ברמת העיבודים, ההפקה וגם מבחינת הקונספט

  4. מתי / יונ 17 2009 12:28

    על גיצים בוערים ממדורה לוחשת זעם, בתפילת / אש … שב איתי בשדות, אני /
    יושב, ולא /
    שקט, לא שלו, לא מתפשר ולא /
    נכנע ולא

  5. קיקה / יונ 17 2009 12:34

    כולם נורא כואבים בפנים
    גם מי שנראה לנו האיש הכי שטחי ושטוח שיש

    וכאן מתחיל ונגמר הדיון על למה גלגל"צ כן
    ולמה 88 לא

    לכולם נורא כואב מבפנים
    והמוזיקה של בלחסן(ואחרים שלא נכנסו ולא ייכנסו לפלייליסט) מעירה את הכאב הרדום ברגע.

    להרגיש, היום, זה לעבוד.
    למי יש כח. כולם שפכו את טיפת הרגש האחרונה על הפרסומת המרגשת לקוטג'.

  6. אייל גרוס / יונ 17 2009 13:01

    וואו! תודה. גם הקליפ חזק.

    תודה לך ולמתי שמזכירים לי שאני צריך להקשיב לגבריאל בלחסן.

    ותמשיך לכתוב על מוזיקה, זה נפלא!

  7. עומר / יונ 17 2009 14:22

    אותך על בלחסן, ולא על…

    עד היום חששתי לצלול לתוך המוזיקה שלו, לאחר אלג'יר וגדג. זה יקרה בקרוב

  8. אסף / יונ 17 2009 14:39

    של ההופעה של גבריאל בצוללת הצהובה
    2/9/06

    נדמה לי שהוא לא הופיע מאז

    אין חזק מזה

  9. נעה / יונ 17 2009 22:24

    להרגיש, היום, זה לעבוד. "
    למי יש כח. כולם שפכו את טיפת הרגש האחרונה על הפרסומת המרגשת לקוטג'. "

    קיקה, אמרת הכל.

  10. איתי קנדר / יונ 20 2009 13:09

    כן כה, זה דיסק שמבצע בי משהו אלים ומבורך.

  11. עדי / אוק 19 2013 16:16

    וואו, הבלוג שלך כל כך מרגש הרגשתי כל מילה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: