לקט מוזיקלי: בתוך בניין הצלילים

בשנים האחרונות, אולי 6-7 שנים כבר, אני שומע בעיקר מוזיקה חדשה, אחרת, "מוזיקת שוליים", מוזיקת עולם, ופחות ופחות את המוזיקה הישנה והמוכרת.

הקלאסיקה מעייפת אותי. שירים שלא נס ליחם – אני נס מפניהם.

כיוון שברדיו אין כמעט מקום למוזיקה כזאת (למעט הצדיקים ב-106FM), עיקר התגליות מגיעות משיטוטי אינטרנט. הרבה זמן נשרף ככה, ובדרך אתה נאלץ להקשיב להרבה מוזיקה סתמית. גם השוליים הם לפעמים שוליים של סתם.

אבל כשמגלים משהו חדש, רענן, זה כמו למצוא אבן יקרה בערימת רפש. ויש צורך כמעט בלתי נשלט לפרסם את הידיעה ברבים. שיידעו, יש עוד יופי כזה בעולם.

הלקט הזה מייצג כמה מן המציאות היותר מוצלחות שלי בשנתיים האחרונות. בכוונה לא ציינתי את שמות המבצעים או הקטעים; יילכו המאזינים ויפסעו בעקבות אוזניהם. חלק מן הקטעים חדשים, אחרים פחות, אבל היו לי חדשים. אחד ישן מאד אבל לא התאפקתי וכללתי אותו. כששאלתי את עצמי מה משותף לתשעת הקטעים האלה, בהתחלה לא היתה לי תשובה. על פניו, אין כל משותף. הסגנונות, הקולות, התיזמור – משתנים מקטע אחד למשנהו.

אבל אחרי זמן מה הפציעה לי מילה, ממש ראיתי אותה בחזית, קצת מעל המצח שלי, מרחפת באוויר: "מקום". הקטעים האלה כולם מחוללים מקום, ובה בעת מאפשרים לי מקום. המקום לא היה סתם מקום, אלא ממש מבנה, כמו בניין שנכנסים לתוכו. בניין של צלילים. באחד הקטעים המצלמה עצמה משוטטת בתוך בית.

קשה מאד לכתוב על מוזיקה בלי לגלוש, תוך שני משפטים, למטאפורות מעורפלות. לכן חשוב לדייק (או לשתוק, אם אי אפשר לדייק). ננסה לדייק בתחושה הזאת שעוברת בך, שמקיפה אותך, כשאתה נכנס למבנה חדש בפעם הראשונה. לא סתם מבנה, לא משרד של ביטוח לאומי, אלא מבנה באמת מעניין מבחינה ארכיטקטונית. אתה פוסע כמה פסיעות ונעמד, כדי להתבונן בסובב אותך בתשומת לב.

יש הרבה מה לראות. המפגש בין הקירות לתקרה; הקו שמפריד בין מקטעי השמש שחודרים מן החלונות למקטעי הצל; הגוון של הקירות, שהולך ומתכהה ככל שהם מתרחקים ממך; גרמי מדרגות מעוקלים; סריגים וגרידים מכל הצורות – סריג של מעקה, של מרצפות, של אריחי קיר, של סורגי חלון. אתה חג סביבך ומבטך עובר במתינות, כמעט מלטף את החומר.

בסוף הסיבוב אתה מתחיל סיבוב חדש. שוב פוגש בצורות ובמרקמים שפגשת לפני שניות ספורות. יש עניין מחודש במפגש הזה, כי אתה מבחין בפרטים חדשים, שמעשירים את התמונה. למעשה הראייה שלך עצמה משתנה כל הזמן, מה שניבט משנה את המבט.

כך גם במהלך המוזיקלי, המחזורי, שבכל פעם נשמע קצת אחרת. כשאתה אפוף ביצירה מוזיקלית שהיא גם מקום, אתה מתהלך בתוכה, מדוד-מדוד, ובוחן את סביבותיך כל הזמן. אתה לא רוצה להחמיץ כלום: לא את המפגש הקרב והולך בין שני הקווים המלודיים, לא את האופן שבו כלי אחד מגיב לכלי אחר, לא את שינוי המקצב וגם לא את החזרה אל המקצב. צלילים דועכים מסמנים מרחקים נפרשים, צלילים מתגברים סוגרים עליך; המוזיקה מייצרת סביבך נפח, חלל דינמי של קשב ותנועה.

[בעצם כבר ניחשתי את זה, כשכתבתי על השאקון של באך. ניחשתי, אבל לא הבנתי].

השוטטות במרחב המוזיקלי היא לא רק התבוננות, לא רק דריכות; היא גם היענות והתמסרות. אתה מצפה למסדרונות פתאומיים, דלתות סתרים שמובילות לחדרים שלא שיערת את קיומם. אתה רוצה שיובילו אותך לשם – אבל בעדינות אין-קץ. אתה רוצה להיות מובל ומוביל בו-זמנית. כמו בסקס טוב.

זה איזון שברירי ביותר, בין האקטיביות לפסיביות בשעת ההאזנה המוזיקלית. אקטיביות-יתר, נבירה קדחתנית בתוככי היצירה תשאיר אותך מותש ולא מסופק; ה"מקום" הופך למעין חידת היגיון שכלתנית. מנגד, פסיביות-יתר במהרה תהפוך את ה"מקום" למה שמכונה "מוזיקת אווירה"; התערסלות שמנונית ועצלה שלא תותיר בך שום חותם. רק מוזיקה שמחוללת מקום ממשי, שיש בו יחסי-גומלין אינטימים בין חומר לחלל, בין פעולה למנוחה, מונעת את הגלישה לאחד מן הקטבים הללו.

אי אפשר לתת בה סימנים, במוזיקה כזאת. אפשר אולי להבחין במה שלבטח יכשיל אותה. אם המקצב מהיר מדי, אם הצליל דחוס מדי, אם המבנה עמוס מדי – לא נפער בהם מקום בשבילך. אתה נאלץ לעמוד מבחוץ ולהתבונן – אולי ביראה, אך עדיין, מבחוץ – בכל הפירוטכניקה הנוצצת. לכן, יש חשיבות עצומה לשקט בתוך המוזיקה, לחללים הקטנים שמזמינים אותך, כמו נקודות תצפית טובות בתוך הבניין: בוא, עמוד כאן, תביט מסביב. תראה איזה נוף.

וסימן חיובי אחד: יודעים כבר בהתחלה. על הצלילים הראשונים. יודעים בוודאות – אנחנו נמצאים במקום חדש. זה לא תפאורה, וגם לא הזיה. הגעתי לכאן כדי לראות, לשרות, לספוג. זה לא יקרה מעצמו, אבל למרבה האושר, לא נדרש ממני הרבה. רק להיפקח.

* * *

* * *

(מוקדש לזכרו של גבריאל בלחסן, שפגשתי בשדות)