תגית: עזה

תקציר הפוסט הקודם והעדכונים השוטפים: במשך שבוע ימים צה"ל הטיל אימה על בית החולים השיקומי "אל-ופאא" שבשכונת א-שוג'אעיה: איומים טלפוניים שעל כל הצוות והחולים – משותקים בדרגות שונות – להתפנות, וטילים שפגעו בקומות העליונות. שום הסבר לא ניתן. במקום נותרו 17 חולים שהצריכו השגחה צמודה, 25 אנשי צוות רפואי ו-8 מתנדבים בינלאומיים. בערב הפלישה הקרקעית, החל הצבא להפגיז את בית החולים מכל עבריו ואילץ את השוהים בבניין להתפנות בבהילות. צה"ל הרס את קומות 2-5 בבניין.

רק לאחר ההפגזה החל צה"ל לטרוח על הסברים. על פי גרסה אחת, במקום אוחסנו רקטות לטווח ארוך, ובהפגזה נראו פיצוצים משניים שהעידו על קיומן. על פי גרסה שניה, הרקטות אוחסנו ליד בית החולים.

כך או כך, הגרסה של צה"ל מלאה חורים ותהיות. אם מחסן הרקטות היה ליד בית החולים, מדוע הפגיזו את בית החולים עצמו, במשך שבוע שלם? אם המחסן היה בתוך בית החולים, כיצד ייתכן שהוא נמצא בקומות העליונות (אותן הפגיז צה"ל) ונעלם מעיניהם של עיתונאים רבים שפקדו את המקום (בהזמנת מנהל בית החולם) במשך שבוע שלם? ואולי השאלה הבסיסית מכל: גם אם היה ידוע לצה"ל על מחסן רקטות בבניין, מה ההצדקה להרוס את בית החולים השיקומי היחידי בעזה? מדוע לא היה אפשר לפנות ממנו לזמן קצוב את השוהים, לסלק את הרקטות ולהותיר את הבניין על כנו? אפילו בגרסה הקיצונית ביותר של צה"ל לא נטען שנורו רקטות מתוך בית החולים. שום פעילות לוחמתית לא התרחשה שם.

אבל אתמול בערב התפוררה הגרסה הצה"לית באופן סופי. בתשובה לשאלות שהציגה לו כתבת מונדווייס, אליסון דגר, השיב דובר צה"ל כך:

"ראינו הרבה שיגורי רקטות שהגיעו ממש ממקום סמוך לבית החולים, מרחק של 100 מטרים", אמר דובר צה"ל, והוסיף: "ברור שהמטרה לא היתה בית החולים". כמו כן, דסק החדשות של צה"ל אישר שהצבא הבין שאין כלי נשק בתוך בית החולים "אל-ופאא". לשאלה כמה מרוחק צריך להיות אתר הומניטארי כדי לוודא שלא יספוג אש ישירה, השיב צה"ל: "זה לא מדע, צה"ל מאד מדוייק ובדרך כלל יעדי ההפגזה הם אלה שהתכוונו אליהם".

שימו לב: "ברור שהמטרה לא היתה בית החולים". ברור? לעשרות האנשים שנתקפו פאניקה בבית החולים זה לא היה ברור. למאות אלפי ישראלים שעקבו אחרי הדיווחים זה לא היה ברור. הגירסה היחידה שהיתה ברורה כל העת לציבור הישראלי שטוף-המוח היא זו שצה"ל לועס שוב ושוב באוזניו: אנחנו יורים רק על יעדי טרור, וכל השאר הוא "נזק אגבי". אבל אם גם צה"ל עצמו מודה שכל הזמן הזה הוא ידע שאין כלי נשק בבית החולים – מה הפך אותו ליעד לגיטימי, במשך שבוע תמים (ולא רק בירי תועה)?

ואם לא היו כלי נשק בתוך בית החולים, מה פשר ה"פיצוצים המשניים" שצה"ל טען שנראו במקום? עוד בלוף תעמולתי?

"זה לא מדע", מצטדק הדובר. זה דווקא כן מדע, לפחות כמעט מדע. יש התייחסויות מפורשות באמנות הבינלאומיות לחובות שחלות על הצדדים בלחימה להימנע מפגיעה בבית חולים (ההדגשות בציטוטים שלהלן הן שלי).

אמנת האג, סעיף 27:
"בשעת הטלת מצור או הפגזה יינקטו כל הצעדים הדרושים כדי לחוס, במידת האפשר, על בנינים הנועדים לשמש למטרת פולחן, אמנות, מדע או צדקה, וכן מצבות זכרון היסטוריות, בתי-חולים ומקומות המשמשים לאיסוף החולים והפצועים; בתנאי שאותם מקומות אינם משמשים אותה שעה למטרות צבאיות."

אמנת ג'נבה הרביעית, סעיפים 18 ו-19

"בתי חולים אזרחיים שאורגנו להושטת עזרה לפצועים ולחולים, לתשושים וליולדות, לא ישמשו בשום פנים מטרה להתקפה, אלא יכובדו ויוגנו תמיד על ידי בעלי הסכסוך. מדינות שהן בעלי סכסוך ימציאו לכל בתי חולים אזרחיים תעודות המוכיחות שהם בתי חולים אזרחיים ושאין בניניהם משמשים לשום מטרה, שהיתה שוללת מבתי חולים אלה את ההגנה …ההגנה שזכאים בה בתי חולים אזרחיים לא תיפסק, אלא אם כן משתמשים בהם, מחוץ לתפקידיהם ההומניטאריים, לביצוע מעשים המזיקים לאויב. אולם ההגנה לא תיפסק, אלא לאחר שנמסרה בעוד מועד התראה הקובעת, בכל המקרים הנאותים, מועד מספיק, ולא שעו להתראה. העובדה שניתן בבתי חולים אלה טיפול לפצועים ולחולים מבין אנשי הכוחות המזוינים או עובדת מציאותם של נשק מיטלטל ותחמושת, שנלקחו מהלוחמים האלה ועדיין לא נמסרו לשירות המתאים, אין רואים אותן כמעשים המזיקים לאויב."

לידיעת דובר צה"ל והעדר המוסת שמשתלח בכל מי שמנסה לחדור את מסך התעמולה: בתי חולים אינם יעד לגיטימי להתקפה. ודאי וודאי בשעה שלא נעשה בהם שימוש צבאי. ספק אפילו אם הם הופכים ליעד לגיטימי רק מכוח הימצאותם של כלי נשק בהם, כפי שההדגשה האחרונה רומזת. אבל כיוון שגם הימצאות כזאת נשללה, נותרה המסקנה הבלתי נמנעת: צה"ל הודה בביצוע פשע מלחמה.

לידיעת התביעה בהאג.

ועכשיו לפשעים החמורים

ב"אל-ופאא" לא נהרג אף פלסטיני, תודה לאל (ולא לצה"ל). הנה שורה של פשעי מלחמה אחרים משלושת הימים האחרונים, חמורים הרבה יותר, שנהרגו בהם ילדים. לאור ההצדקה שניתנה להרג ארבעת הילדים בחוף עזה, אפשר להניח שבפשעים האלה צה"ל לא יודה לעולם.

17 ביולי, מיד עם תום הפסקת האש: תקיפה ישראלית בשכונת סברה הורגת שלושה ילדים: אפנאן שחייבר (8), ג'יהאד שחייבר (11) וואסים שחייבר (8). הטיל פגע בהם בשעה שהאכילו תרנגולות על הגג. מסתבר שהילדים נהרגו מטיל אזהרה ("הקש בגג"); אבל יעד התקיפה היה בכלל בית אחר, סמוך לו. "נזק אגבי" בריבוע.

17 ביולי, 18:20: מל"ט משגר טיל לבית מגורים בשכונת אל-מנרה. ראחף אל-ג'בור, ילדה בת 4 ששיחקה בחצר, נהרגת.

17 ביולי, 20:45, שכונת א-שעף: כ-60 איש משלוש משפחות מצטופפים בבית משפחת ענתז למחסה מן המתקפה. פגז של טנק חודר ישירות אל הבית, מותיר אחריו שובל של רסיסים ושלושה הרוגים: מוחמד הפעוט (בן שנתיים), מוחמד איברהים (13) ועבד עלי (24).

18 ביולי, בוקר: פגז טנק הורג תינוק בן 5 חודשים ברפיח.

18 ביולי, לילה, בית להיה: פגז טנק פוגע בבית משפחת מוסאלם. שלושה ילדים, אחמד (11), ולאא (14) ומוחמד (16), נקברים למוות תחת ההריסות.

ילדי עזה הם הקורבנות האמיתיים של המבצע הזה; הצוק האיתן נישא על גופותיהם.

ספירת גופות

על פי הנתונים האחרונים של משרד הבריאות הפלסטיני, יש 348 הרוגים. על פי האו"ם,  אחוז ההרוגים שהם אזרחים לא מעורבים הוא 68%. בין ההרוגים – 77 ילדים. על פי נתוני המרכז הפלסטיני לזכויות אדם, אחוז החפים מפשע שנהרגו הוא 82%. נתוני "בצלם" (שאינם מעודכנים לזמן הפלישה הקרקעית) דיברו על 76% הרוגים לא מעורבים.

ממדיו של האסון ההומניטרי בעזה אינם ניתנים להכחשה. כ-62 אלף איש מצטופפים במתקני אונר"א לאחר שנסו מבתיהם, כמות גדולה יותר מב"עופרת יצוקה" על פי האו"ם. לכמחצית מהאוכלוסיה – קרוב למליון נפש – אין גישה ישירה למים, והמקורות הקיימים עומדים להתרוקן. חצי ממערכת הביוב אינה מתפקדת. 90% מאספקת החשמל קרסה; העזתים מקבלים בממוצע שעתיים חשמל ביממה.

הגוף העיקרי שדואג להלנת והזנת העקורים האלה הוא אונר"א, ארגון שעבר דמוניזציה קיצונית בדעת הקהל הישראלית, אף כי עצם קיומו ועבודתו הם תולדה של מדיניות ישראלית ארוכת שנים. בעימות הנוכחי הספיק לישראלים לשמוע שנמצאו 20 רקטות בבית ספר נטוש של אונר"א כדי לשוב ולהשתכנע שמדובר בשליחי השטן. לא חשוב שאת ההודעה על גילוי הרקטות פירסמה אונר"א עצמה; לא חשוב שהיא גינתה את המעשה הנפשע הזה של חמאס, שנעשה מאחורי גבה, במלים הכי חריפות.

וכן, זה "מצדיק" כמובן פגיעה בלתי מובחנת בעשרות מתקנים אחרים של אונר"א; עד כה, 64 מתקנים כאלה נפגעו בהפגזות. שמעתי גם טענות שהבית ספר היחיד ההוא מצדיק את הפצצת בית החולים "אל-ופאא". היו סמוכים ובטוחים שדוברי ישראל יסחטו טוב טוב את הלימון המצומק הזה, 20 הרקטות שהוטמנו בבי"ס של אונר"א. הילדים שנהרגו, שעוד ייהרגו, כולם ישלמו את המחיר עליהן (ורק התעריף פתוח עדיין: 3 ילדים לכל רקטה? ארבעה?).

ועדיין – קורבנות לעד

אתמול ב-9 בערב זיעזע דובר צה"ל את העולם הנאור כשחשף את מאגר הנשק האימתני של לוחמי החמאס שהסתננו לישראל: רובה סער, שלושה מטולים, חמש מחסניות ו… שימו לב: שני סכינים.

העולם נאחז בעתה לשניות ספורות. אבל כשחזר לעשתונותיו, העולם נזכר בזה.

ובזה.

ובזה.

ישראל מדברת עם עצמה, בלופ, על האיום הנוראי שנשקף לאזרחיה מן החמאס – ובאותה שעה כותשת שכונות שלמות בעזה, הורגת נשים וילדים בלי הבחנה ומבצעת את כל הפשעים האלה בעזרת הטכנולוגיה החדישה בעולם (דיווחים מהשעות האחרונות מדברים על טבח של עשרות תושבים בא-שוג'אעיה).

זה לא משכנע אף אחד, להוציא כמה רפובליקנים עשירים בגבעת הקפיטול. זה אכן נורא שטרוריסטים עלולים להתגנב מתחת לרגליך ולתקוף אותך בשנתך. אבל מה שישראל עושה מן האוויר, באלפי גיחות ובאלפי טונות של פצצות, החמאס עושה מתחת לקרקע, באמצעים פרימיטיביים ובממדים זעירים, בהשוואה הסופית. את האסימטריה הזאת רואה כל העולם על מסכי הטלוויזיה שלו, יום יום – חוץ מהישראלים. עד כאן בעניין ה"חד-צדדיות".

* * *

[הערה: הבלוג הזה ימשיך לסקר באופן "חד צדדי" אירועים שמושתקים בתקשורת הישראלית או מוצגים באופן שקרי. אני מבין שיש קוראים שלדעתם חשוב הרבה יותר לדבר על החמאס ופשעיו, כל הזמן ובכל מקום, ויש גם קוראים שלדעתם חשוב הרבה יותר לדבר על השמאל, על מה שהשמאל לא מדבר עליו, על עידן לנדו, על העיוותים הנפשיים שגורמים לו לדבר רק על פשעי ישראל, על העיוותים הנפשיים שגורמים לו לפסול כל דיון אחר, וכן הלאה והלאה. אין לי בעיה עם הדעות האלה כל עוד הן אינן משתלטות על השיח בבלוג הזה. את הבלוג לא פתחתי כדי לדבר על עצמי או על השמאל, על העדפותי או סלידותיי; עניינים נרקיסיסטיים שאין בהם כל תועלת פוליטית. יש די והותר עיתונאים ובלוגרים שדשים בנושא הזה יומם ולילה; אנא פנו אליהם. אני, מול ערימה של 80 ילדים מתים, יכול לדבר על דבר אחד בלבד. ומי שהערימה הזאת לא מספיק מעניינת אותו, שיילך לחפש בידור במקום אחר. שמעתי שפתחו סינמה חדש בשדרות]

לפני דקות ספורות צה"ל פלש קרקעית לעזה. לפני שהתמונה כולה תתכסה בדם ואש ותמרות עשן, אנא הקדישו דקה של מבט ממוקד.

הביטו טוב בבניין הזה. זהו בית חולים "אל-ופאא" שבשכונת א-שוג'אעיה בעזה. כך הוא נראה בימים האחרונים במצלמתם של פעילי סולידריות ששהו בו. בשעה שאתם קוראים את הדברים האלה, הוא כבר תל חרבות.

שני החורים הגדולים שאתם רואים בחלקו העליון של הבניין הם תוצאת נוהל "הקש בגג" של צה"ל. מזה כמה ימים תיכנן צה"ל להרוס את הבניין הזה, ואף הודיע על כך ליושביו. למה להרוס? לא הסבירו.

"אל-ופאא" הוא בית חולים שיקומי היחידי מסוגו ברצועת עזה. בתקופה האחרונה היו מאושפזים בו 30 חולים במצב של שיתוק חלקי עד מלא. ביום שישי שעבר, ב-2 לפנות בוקר, פגע מטח של ארבעה טילים בקומה הרביעית של בית החולים. ב-5 אחה"צ פגע טיל חמישי בבניין. ב-8 בערב קיבל מנהל בית החולים, ד"ר בסמאן עלאשי, שיחת אזהרה בטלפון. המתקשר, בעל מבטא ישראלי, שאל אם יש פצועים בבניין, אם יש מישהו בקומה העליונה, ואם יש בכוונת הצוות והחולים להתפנות. התשובה על השאלה האחרונה היתה כמובן שלילית; אין להם לאן להתפנות. ביום חמישי, 16 ביולי, בשעה 11 וחצי בלילה, שוב התקשר נציג ישראלי לבית החולים ודרש לפנות את המבנה.

הטילים פערו חורים גדולים בקירות הבניין וזיעזעו אותו. החולים – משותקים שאינם מסוגלים לזוז ממקומם – נתקפו פאניקה. כך גם האחיות. צוות בית החולים החליט להחזיר לביתם 16 חולים שמצבם מאפשר השגחה של קרובי משפחה בבית. במבנה נשארו 14 חולים שדורשים השגחה צמודה של 24 שעות ביממה, 30 אנשי צוות, ו-8 מתנדבי סולידריות אירופאיים, שהגיעו למקום כ"מגן אנושי" – בתקווה שהדם האירופי שלהם ירתיע מעט יותר את המפציצים הישראלים. כאן ניתן לעקוב אחרי הציוצים הנואשים, המתחננים, שכתב אחד מהם בזמן אמיתי.

אתמול העבירו "רופאים לזכויות אדם" פנייה דחופה לשר הביטחון לעצור את התכנית להפציץ את בית החולים. הארגון ציין שמצבם של החולים אינו מאפשר את פינויים, שכן ללא השגחה וטיפול רפואי צמוד הם לא ישרדו. במצב כזה, אין שום משמעות לשיחות האזהרה וההתרעות של צה"ל.

עד לרגע זה, צה"ל לא סיפק שום הסבר מדוע "אל-ופאא" היה יעד להפגזה. דובר צה"ל אפילו לא פירסם את אחד מאותם תצלומי אוויר "מפלילים" שבהם העדות העיקרית לנוכחות טרוריסטים היא החיצים והכיתוב שהודבקו על הצילום. הסיבה היחידה היא שצה"ל החליט לגלח את כל שכונת א-שוג'אעיה, ואיתרע מזלו של בית החולים להימצא שם. על כן גם הוא חייב לעבור מן העולם, בבחינת "מגן אנושי" / "נזק אגבי" / "שימוש ציני באוכלוסיה אזרחית" (מחק את המיותר).

ולפני שעה קלה צה"ל אכן מחק את המיותר. קצת לפני השעה 9 בערב החלה הפגזה שיטתית של הבניין. קודם הקומה הרביעית, אחריה השלישית, פגז מלפנים, פגז מאחור, ניתוק חשמל. כל זאת – כשלמעלה מ-50 איש, מתוכם 16 חולים חסרי ישע, מצויים בבניין.  בפאניקה מוחלטת הצוות הרפואי נטש את המקום. אמבולנסים שהוזעקו פינו בבהילות את המשותקים למרפאה פרטית. בית החולים הושמד כמעט לחלוטין.

מתישהו, אני רוצה לקוות, מישהו בצבא הכי מוסרי בעולם ייתן את הדין על הסיוט שעברו שוהי בית החולים ב-48 השעות האחרונות, סיוט של אימה נטולת פשר ותכלית, וגם על החיים שנרמסו בקלות שכזאת ברעמי המתקפה.

עדכון – 18.7.2014, 15:00

במהלך היום הופצה בתקשורת הישראלית טענה שבבית החולים הוסתר מחסן רקטות. אבל בעדכונים שוטפים אחרים דווח שמחסן הטילים היה ליד "אל-ואפא". זה כבר לא אותו דבר, נכון? ב- או ליד. מי יודע? אולי דובר צה"ל יודע. לפני יומיים הודיע דובר צה"ל על הפגזה של משגר רקטות במרחק של 300 מטרים מבית החולים. יכול להיות שצה"ל פשוט רצה לגמור את העבודה, באותו אתר שליד בית החולים, בלי לדאוג יותר מדי ל"נזק אגבי" למאושפזים? יכול להיות שמישהו בשרשרת הפיקוד התבלבל בין משגר למחסן, בין "ב-" ל"ליד", או אולי, לא ממש ראה את ההבדל הקריטי ביניהם?

הדיווח התקשורתי הזכיר "פיצוצים משניים" שנגרמו במקום בשל מחסן הרקטות. זאת כמובן לא עדות שמיעה – נציגי דובר צה"ל לא שהו באזור. זאת טענה שמבוססת על צילומי אוויר, שצה"ל "מפרש" עבורכם, תרצו או לא. כדאי גם לשאול את מי שהיה שם. פניתי למתנדבת ISM, ואלריה קורטס מוונצואלה, ששהתה במקום עד הדקות האחרונות. היא לא שמעה שום פיצוצים משניים. היא גם הדגישה באוזניי שבמשך שעות ארוכות פגעו טילים בחלקים שונים של הבניין, עוד בטרם פינו אותו כליל, ולא היו בו פיצוצים משניים. פניתי גם לג'ו קטרון, מתנדב ISM ששהה בבית החולים כל השבוע. זו היתה תגובתו:

"במשך שבוע כמעט, עשרות אם לא מאות עיתנואים פלסטינים ובינלאומיים, כולל כתבים ממרבית סוכנויות הידיעות הגדולות, ביקרו בבי"ח "אל-ופאא". כיוון שהצוות המנהלי והרפואי היה עסוק למדי, מצאתי את עצמי לעתים קרובות מלווה אותם. על פי רוב הייתי פותח ומזמין אותם לסייר באיזה חלק של בית החולים שהם רוצים, ולדבר עם כל מי שהם חפצים (שנמצא בהכרה).

אם ממשלת ישראל טוענת ש"אל-ופאא" היה מתקן צבאי, היא צריכה להיות מסוגלת לצטט מישהו מן הזרם הבלתי נדלה הזה של מבקרים, שראה איזושהי פעילות צבאית במקום, ואם לא ראה, לכל הפחות חסמו את דרכו כדי למנוע ממנו לראות. האם היא יכולה לצטט מישהו כזה? אני מציע שתשאל אותם".

לבסוף, פניתי למתנדב פרד אקבלד משבדיה, שנכח במקום גם הוא עד הדקות האחרונות. הוא צייץ לי בתשובה: "אני יכול להעיד שלא היו פיצוצים מלבד הטילים הישראליים".

ברור לי לגמרי שמבחינת רוב הישראליים, מתנדבי ISM גרועים לפחות כמו חמאסניקים ולכן עדותם פסולה מראש. עדיין נשאלת השאלה למי תאמינו: לדובר צה"ל, שיש לו קרדיט של שקרן סדרתי, שלא היה במקום בזמן ההפגזה, או לאנשים שחיו שם שבוע שלם, ראו בעיניהם ושמעו באוזניהם את הדברים? לעשרות עיתונאים שסיירו במקום במשך שבוע שלם ודיווחו לכל העיתונים בעולם מבלי להבחין שמתחת לאפם מסתתר, לכאורה, "מחסן רקטות", או לדובר צה"ל, שפעם אומר שהמחסן היה בבית החולים ופעם ליד בית החולים?

ומילה אחרונה: בשעה הזאת כבר אין לי ספק שהפגזת "אל-ופאא" היתה טעות במקרה הטוב, או שרירות לב במקרה הרע. אבל גם אם הייתי מאמין לגירסה הצה"לית שנמצא במקום מחסן טילים, נשגב מבינתי מדוע יש להרוס בית חולים שלם, על הציוד הרפואי היקר שבו, שאין כמוהו עוד ברצועה, בכדי להסיר את האיום הזה. מכיוון שצה"ל ממילא השתלט על השטח, לא היתה בעיה לפנות את הצוות והחולים לזמן קצוב, לאתר את המחסן ולסלק אותו, ואז להשיב את החולים והצוות לבניין.

רק שלצורך כך יש להכיר בעובדה הפשוטה שהפלסטינים הם בני אדם, לא אבק אדם.

עדכון – 19 ביולי, 22:00

כתבה נרחבת של אליסון דגר במונדוויס חושפת את מנגנון השקר וההסתרה של צה"ל בפעולתו. בתשובה לשאלתה של הכתבת, אמר דובר צה"ל כי היו שיגורי רקטות מאתר שנמצא 100 מטרים מבית החולים. הדובר הודה כי הצבא הבין שאין נשק ותחמושת בתוך בית החולים. למעשה, דובר צה"ל הודה בביצוע פשע מלחמה. הצבא ידע שאין פעילות לוחמתית בבית החולים ובכל זאת שיגר לעברו טילים במהלך כמה ימים, עד שהרס את שלוש קומותיו העליונות.

לידיעת התביעה בהאג.

מאת: אודי אליפנץ

מוקדש לזכרו של ראמזי דהיני

(אודי אליפנץ, בן 43 מרמת גן, שלח לי את הטקסט הזה בעקבות הפוסט האחרון שלי על עזה. אני מודה לו על הרשות להעלות אותו בבלוג)

* * *

את איברהים אני מכיר מגיל 10 בערך. הוא התחיל לעבוד בשנות ה-80' במשק שלנו במושב בצרון. עד סוף שנות ה-80', עבודה של פועלים פלסטינים בחקלאות ישראלית בתחומי הקו הירוק היתה שכיחה מאוד.

זיכרון ילדות: החופש הגדול, תחילת שנות ה-80'. הייתי אז בן 12, התלוויתי לאבי לביקור באחת החלקות של חקלאי אחר מהמושב שלנו, שגידל עגבניות לתעשייה. העגבניות נקטפו לתוך מכלים על-ידי ילדים וילדות ערבים מרצועת עזה, שחלקם היו בני גילי או קצת יותר. הם "בילו" את חופשת הקיץ תחת השמש הקופחת בעבודת פרך כדי לסייע למשפחותיהם לשרוד.

את תשומת ליבי תפס נער אחד שהיה גדול ממני בכמה שנים. עליז, וקצת קולני, הטייפ-קאסט של הבדרן, מנסה לעשות רושם, קצת שוויצר כזה. בקיצור, ילד. העובדה שהוא הרשה לעצמו לצחוק ולהתבדח עיצבנה את בעל החלקה, גם הוא חבר מושב. הוא ניגש אל הנער בלי היסוס ונתן לו סטירת לחי בעוצמה אדירה, וצעק עליו שיתחיל לעבוד ויפסיק לקשקש. הנער הרכין ראשו בהכנעה, המשיך לעבוד בלי לצייץ, תוך כדי שהוא מנגב את הדם שניגר מפרצופו בחולצה.

ההשפלה הפומבית הנוראית שהוא חווה נצרבה בתודעתי, יותר מן האלימות הפיזית. אני מניח שבתת-מודע שלי כבר אז הרגשתי שותף ואחראי. זאת לא היתה תקרית חריגה אז. היו לא מעט מושבניקים אצלנו שהתייחסו לפועלים הערבים כמו אל עבדים במטעים, בדרום האמריקאי לפני 200 שנה.

אבא שלי היה שונה. הוא תמיד התייחס אל הפועלים שעבדו אצלנו כשווים. במשק היינו עובדים יחד כתף אל כתף עם הפועלים הערבים – אם זה בעישוב, דילול, קטיף או כל עבודה אחרת. לא התנהלנו כ"ראיסים", כמו לא מעט מושבניקים אחרים. אני מניח שזה היה אחד מהגורמים המשמעותיים שעיצבו בי מגיל צעיר את ההבנה שאין באמת הבדל בין דם לדם. כשאתה עובד עם מישהו כתף אל כתף בחום הלוהט של הקיץ, ומתבוסס איתו בבוץ בימי גשם קרים, אתה נקשר אליו, מעריך אותו,  ורואה בו שותף, לא מישהו נחות ממך.

כשאיברהים התחיל לעבוד על בסיס קבוע במשק שלנו, הוא היה בשנות ה-20 המוקדמות של חייו.  הוא התגורר בדרום רצועת עזה, מזרחית לרפיח, כקילומטר וחצי בקו אווירי ממחסום סופה. הוא היה נשאר לישון במשק וחוזר לביתו פעם בשבוע או שבועיים. בעונת הקטיף הוא וחבריו היו ישנים במטע התפוחים שעל הגבעה ומסייעים בשמירה מפני גנבים.

לאט לאט התחברנו ונקשרנו. לאחר שנים של עבודה משותפת, לא מעט חגים וסופי שבוע, הוא הפך להיות כמעט בן משפחה.

כשהתגייסתי לצבא ב-1989, האינתיפאדה הראשונה היתה בשיאה. ביליתי לא מעט זמן בעזה ובשטחים, ואיברהים וחבריו הפועלים עזרו לי לשפר את כישורי הערבית שלי, בדגש על אוצר מילים שימושי לפעילות המבצעית שנדרשתי אליה (לא היה לי יותר מדי טאקט). זאת היתה פעילות של דיכוי, טירטור ושימור הכיבוש פר אקסלנס. אז גם נולד בנו הבכור, ראמזי. כשזה עוד התאפשר הוא היה מביא את ראמזי אלינו מדי פעם. ילד חמוד, חכם ועירני. בבת עינו של איברהים.

איברהים המשיך לעבוד במשק שלנו עד סוף שנות ה-90'. ככל שחלפו השנים, כניסתם של פועלים פלסטינים הוגבלה יותר ויותר, ואת מקומם התחילו לתפוס תאילנדים. העסקת פועלים מהשטחים הפכה להיות מסובכת מכיוון שנאסר עליהם ללון בתחומי הקו הירוק. כדי להגיע לעבודה הם היו צריכים לצאת מביתם ב-3 וחצי לפנות בוקר, לתפוס מקום בתור במחסום ארז, ולחזור הביתה במקרה הטוב ב-8 בערב. בנוסף לכל זה, הסגרים התכופים גזרו עליהם תקופות ארוכות של חוסר תעסוקה.

לאורך כל אותה תקופה אבי המשיך להיות בקשר טלפוני עם איברהים ועם פועלים נוספים שעבדו אצלנו. כשאמי נפטרה, בסוף שנת 2000, אבי קיבל טלפונים מן המכרים שלו בעזה. חלקם ממש בכו וכאבו על כך שהם לא יכולים להגיע ולנחם, הם הכירו את אמי באופן אישי, העריכו ואהבו אותה מאוד. המחוות האלה מאד ריגשו אותו.

קצת אחרי שפרצה האינתיפאדה השניה, לא חודש יותר היתר הכניסה של איברהים. הסיבה הרשמית: לבן משפחה מדרגת קרבה ראשונה היתה בעבר "נגיעה לחומרי נפץ".  מה באמת הסתתר מאחורי המשפט הבטחוני המרשים הזה? לאיברהים היה אח שבגיל 7, שנים ספורות אחרי מלחמת ששת הימים, שיחק בנפל של מוקש ואיבד את חייו. הרישום הזה נשאר במערכת הביטחון יותר מ-30 שנה, ובאטימותה היא קיטלגה את איברהים כגורם סיכון מכיוון שלאחיו היתה "נגיעה לחומרי נפץ".

למרות הקשיים הכלכליים שאבי התמודד עמם לאורך כל השנים, הוא היה משתדל לעזור מעת לעת לאיברהים, בתקופות שהוא ובני ביתו הגיעו לחרפת רעב אמיתית, עקב המצב הבלתי אפשרי אליו נקלעו משנת 2000 ואילך.

אבל המכה האכזרית ביותר ניחתה על איברהים בשנת 2008.

ב-2 לדצמבר בשעה 14:00 החריד פיצוץ עז את ביתו. איברהים לא היה בבית באותה שעה. אשתו פתחה את דלת הכניסה ולזוועתה ראתה את גופתו המפויחת של ראמזי, הבן הבכור, מוטלת במרחק חמישה מטרים בלבד מדלת הכניסה, בחצר הבית. הוא נהרג מפגיעה ישירה של טיל, ששוגר ככל הנראה ממל"ט. מדוע שוגר לעברו הטיל?  זו מן הסתם שאלה שלא תיענה לעולם.

איברהים סיפר שהטיל שוגר בטעות כי באותו הערב דווח אצלנו על ירי שגוי לעבר לא מעורבים בעקבות ירי של קאסם. ראמזי קוטלג בטרמינולוגיה המכובסת "לא מעורב". אני מצאתי התייחסות לקונית בלבד לאירוע ההוא בתקשורת.

 

 

ראמזי היה בן 19 במותו. קשה לומר שאיברהים הצליח להתאושש מהאסון הזה מאז. אבל למרות הכאב והאובדן, הוא לא הפך לשונא. הוא עדיין מייחל לכך שכולנו נזכה לחיים אנושיים והוגנים.

בימים האחרונים, על רקע מבצע "צוק איתן", התקשר אליו אבי לשאול לשלומו. כמו תמיד, איברהים הקדים והתעניין בשלומו של אבי ומה עובר עליו ואיך הוא מתמודד עם הטילים ועם כל הבלגן. אבי חש שמשהו מעיק עליו, אבל רק כששאל אותו בצורה מפורשת, איברהים סיפר.

לפני ארבעה ימים, השכן של איברהים שהה מחוץ לביתו והשקה עצי פרי שגידל בחלקתו הקטנה. הם מתגוררים, כאמור, מזרחית לרפיח, בשטחים פתוחים יחסית, ומתפרנסים  בדוחק רב מחקלאות דלה.

ללא כל התראה או סיבה נראית לעין, לפתע פגע בו ישירות טיל, שנורה שוב ממל"ט. פלג גופו העליון נכווה קשות ושתי רגליו נקטעו. איברהים סיפר שהם לא מעיזים לצאת החוצה כמעט בכלל. הם חשים כחיות ניצודות, ומרגישים שכל מי שנמצא בחוץ מסתכן בפגיעה שרירותית  ובלתי צפוייה.

שאלתי את אבא שלי איך הוא יודע שזה טיל בכלל וממל"ט בפרט. הם יודעים, הוא ענה, כשחיים כל כך הרבה שנים באזור המוכה הזה הופכים להיות מומחים.

איברהים סיפר לאבי, שככל שהוא יודע, לא היתה בזמן הסמוך לפגיעה שום פעילות של שיגור פצמר"ים או רקטות באזור. לי באופן אישי קשה להאמין שמישהו בשרירות ליבו ישב בקרון ממוזג ומנוכר והחליט סתם כך לשגר את הטיל, כאילו זה משחק וידאו מנותק מהמציאות.

אבל שוב שוגר טיל ופצע באכזריות נוראית אדם חף מפשע. הבנאליות של החורבן.

כשקראתי את הפוסט האחרון של עידן, התחברו לי חלקי הפאזל של מה שכנראה הרג את ראמזי ופצע אנושות את שכנו של איברהים. התמונה של גופת הנער השרוף – תמונה כזאת אמו של ראמזי ראתה, מן הסתם, כשפתחה את דלת ביתה. אני לא מסוגל להתחיל לדמיין מה עובר על הורה שזוועה כזאת מתרחשת בפתח ביתו.

אבי אומר שהיא איבדה את שפיות דעתה.

 ספירת גופות: נכון לשעה זאת, משרד הבריאות הפלסטיני מדווח על 167 הרוגים ו-1,001 פצועים בעזה. מתוך ההרוגים, 34 ילדים ו-27 נשים, שהם 36%. על פי הערכת האו"ם האחרונה, מלפני יומיים, 77% מההרוגים אינם מעורבים בלחימה, כלומר, קורבנות חפים מפשע. על פי הערכת המרכז הפלסטיני לזכויות אדם מאתמול, 82% מההרוגים חפים מפשע. ההערכה האחרונה מהיום, של ארגון זכויות האדם אל-מזאן, היא ש-75% מההרוגים אינם מעורבים. מי שעובר על רשימת התקיפות הישראליות יכול לראות שרבות מהן פוגעות במעגל של קרובים או שכנים מסביב ל"מטרה". מכאן ניתן להסיק, בסבירות גבוהה, ששיעור החפים מפשע שייהרגו במבצע הזה יעלה על 50%.

מכל מקום, הדגל השחור התנוסס מעל "צוק איתן" מן הרגע הראשון, וממשיך להתנוסס כעת, ולו רק מעל לגופותיהם של 34 הילדים שהזוועה הזאת קיפדה את חייהם.

המשבר ההומניטארי בעזה כבר בעיצומו. למעלה מ-800 בתים נהרסו כליל או חלקית. שתי בארות מים וצינור נפגעו בתקיפת צה"ל ויצאו מכלל שימוש; 100 אלף תושבים נותקו מאספקת מים. גם כך, 90% ממי השתיה בעזה אינם ראויים לשתיה. בעקבות אזהרת צה"ל לתושבי צפון הרצועה, יש נהירה המונית של תושבים אל מתקני אונר"א; הדיווח האחרון מדבר על 17,000 מבקשי מחסה. הצפיפות הנוראה הזאת תוליד עוד אסונות משלה.

* * *

"הם עושים הכל כדי שנתקוף היכן שיש אזרחים. כל מטרה עוברת מעגל רב של מאשרים כדי לוודא שאין טעויות. לעתים אנו נאלצים לבטל גיחות כדי לא לפגוע בבלתי מעורבים. יש יותר הקפדה אצלנו בנושא הזה מאשר בדין הבינלאומי. אנחנו משלמים על זה מחיר כבד, אבל יודעים שאנו הצבא המוסרי בעולם". (מפקד טייסת אף-15 בראיון ל"מעריב")

* * *

הנה כמה דוגמאות רלבנטיות ל"מחיר הכבד" שאנחנו משלמים, סליחה, שהעזתים משלמים, על כך שצה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם:

מעון שיקומי לנכים בג'בליה הופצץ; 3 חולים ואחות נהרגו.

בית מחסה למוגבלים בבית להיה הופצץ; שתי חוסות נהרגו.

אב ובנו נמלטו מביתם לאחר ששכן קיבל אזהרה לפני הפצצה. בעודם ממתינים מתחת לעץ במרחק מה מן הבית, פגע בהם טיל והרגם.

טיל פגע ברכב של מועצת אל-בורייג', הרג את שני העובדים שבו וגם ילד בן 9 שעמד בסמוך.

טיל החריב לחלוטין את ביתו של מנהל בית החולים שיפא.

ההפגזה על ביתו של מפקד משטרת עזה, תייסיר אל בטאש, היתה הקטלנית ביותר עד כה. אל בטאש עצמו נפצע קשה, וחוץ ממנו נהרגו 21 אנשים, חלקם מתפללים ממסגד סמוך.

* * *

ביממה האחרונה הועלה חשד חדש, חריג בחומרתו, ביחס לתקיפה הישראלית. רופאי בית החולים שיפה דיווחו כי הם נתקלו בסוגי פציעות שאופייניות לפצצות Dense Inert Metal Explosive) DIME) אצל 62 פצועים, דיווח שקיבל חיזוק מעדותו של רופא נורווגי השוהה במקום. אלה עדיין בגדר דיווחים לא מאומתים אבל אין לזלזל בהם. פצצות DIME פותחו על ידי חיל האוויר האמריקני לשימוש באזורים מאוכלסים בצפיפות; הרעיון המקורי היה לחולל מקסימום נזק במינימום נפח, אך מה שהתקבל בפועל הוא נשק שפגיעתו כה ברוטלית עד שמעמדו המשפטי שנוי במחלוקת. הפצצה מתפוצצת בגובה הקרקע ומחוללת נזק עצום ברדיוס קטן של מטרים ספורים. סימני הפגיעה האופיניים: קטיעה תרמית חדה של אברים ללא הימצאות רסיסים כלשהם; ריסוק רקמות וסימני כוויה; העור של הקורבן מנוקב ומתכסה באבקה; והחמור מכל – הפצצה מפזרת טונגסטן, חומר קרצינוגני (מחולל סרטן).

ניתן היה לפטור את הידיעה הזאת כתעמולה פלסטינית ותו לא, אלמלא הראיות לכך שישראל, ככל הנראה, כבר השתמשה בפצצות DIME בעזה במהלך מבצע "עופרת יצוקה". רופאים מקומיים וגם מומחים בינלאומיים שהגיעו לבחון את סוגי הפציעות הלא מוכרות האלה הגיעו למסקנה שהן ככל הנראה נגרמו מפצצות DIME (ראו דיווחים בעברית כאן וכאן, ובאנגלית כאן, כאן וכאן). צה"ל בזמנו לא אישר ולא הכחיש את החשדות, וכך יעשה מן הסתם גם הפעם. על כן נחוצה בדחיפות בדיקה של גורמים בינלאומיים נייטרליים. רק נזכיר שב"עופרת יצוקה" צה"ל הכחיש בתוקף שימוש בנשק זרחן נגד אזרחים ובסופו של דבר נאלץ להודות בכך נוכח העדויות המוחצות.

יירוט מהיר של תגובות סרק

1. "למה אתה מראה תמונה כל כך חד-צדדית? למה אתה לא מדבר על הפשעים שהחמאס מבצע?". סליחה, כמה בדיוק אתם מקבלים מן התמונה ה"חד-צדדית" הזאת בכלי התקשורת המרכזיים? אתם ממש מרגישים מוצפים כל הזמן בתמונות זוועה מעזה, בנתונים קשים לעיכול, שזה כבר יוצא לכם מכל החורים? כי אני מרגיש בדיוק להיפך. אני מרגיש שהתמונה בתקשורת היא סופר חד-צדדית, ומן הראוי לתקן אותה קצת, לפחות קצת, מן הכיוון השני. ואני מזכיר בהכנעה שהבלוג הזה הוא טיפה בים והשפעתו ממש אפסית ביחס להשפעה של כלי התקשורת על דעת הקהל ואיך שהיא תופסת את העימות הזה. על כן נראה לי שהכעס כאן הוא לא על החד-צדדיות כשלעצמה, אלא על עצם ההתעקשות לדבר על החרפה המוסרית הזאת שדבוקה לפרצוף של הצבא "הכי מוסרי בעולם".

על פשעי החמאס אתם שומעים כל הזמן, מכל כיוון. כן, ירי טילים לעבר אוכלוסיה אזרחית הוא פשע מלחמה נתעב. כן, החמאס מספסר בחיי התושבים בעזה. אבל לא, זה לא ענייני לתת לכם עוד מאותו דבר; זה לא ענייני למחות כנגד פעולות שאין לי שום יכולת להשפיע עליהן; ובעיקר, זה לא ענייני להתנער מן הפשעים שנעשים בשמי, ובכספי המיסים שלי, באמתלה העלובה שגם הצד השני פושע.

ובינתיים, רק נזכיר, הפשעים שלנו חוללו סבל עצום-ממדים ביחס למה שחוללו הפשעים של החמאס.

2. "אז מה אתה מציע? שנשב בחיבוק ידיים ולא נעשה כלום?". צריך עצבי ברזל כדי להתמודד בפעם האלף עם התגובה הפבלובית הזאת. אז נגיד זאת במתינות, לאט לאט. מי שבאמת רוצה בהסדר, ובאמת מבקש להגן על חיי האזרחים שלו, ינסה למצות כל סיכוי להידברות, ויימנע מכל מהלך שעלול לשבש את הפיוס. ישראל יכולה אולי, פעם אחת, להקשיב באמת לדרישות החמאס. הדרישה המרכזית, כבר שנים ארוכות, היא להסיר את המצור מעזה. לא בשוליים ולא בקטנה, אלא לגמרי. הדרישות הבאות נוגעות לשחרור אסירים. את המצור אפשר להסיר מיידית, תוך התחייבות הדדית לנצירת אש לתקופה מוגבלת (תהדיאה), שלאחריה יבחן כל צד את אמינות הצד השני וימשיך משם. כמובן שכל הזמן הזה יצווחו הקיצונים משני הצדדים – "הם רוצים לזרוק אותנו לים!" – אבל קיצונים כאלה תמיד צווחו כשישראל נכנסה למו"מ מדיני עם שכנותיה, ומנהיגים כמו בגין ורבין ידעו להתעלם מהם. עכשיו כמובן עולה הטענה ש"החמאס אינו פרטנר אמין" אבל זו טענה מעגלית, שכן אף ממשלה ישראלית לא ניסתה את האמינות הזאת דרך הסכמים חתומים.

ומה שכן ניסינו, ודפקנו את הראש שוב ושוב בקיר, לא בדיוק עבד.

את הוויכוח הזה אפשר להמשיך בלי סוף – הישראלים מתמחים בדיונים על מה שאי אפשר ודי מתקשים בדיונים על מה שכן אפשר – אבל אני אעצור אותו כאן מסיבה עקרונית. אין שום חשיבות לשאלת ההסדר העתידי עם עזה בנקודת הזמן הנוכחית. עכשיו, בשעות אלה, כשצה"ל מפגיז אזרחים חפים מפשע, זה לא מעניין כלב מת בחוצות סג'עיה אם נסיר תחילה את המצור היבשתי (החלקי) או את המצור הימי והאווירי (המוחלטים), אם נשחרר אסירים במכה או בטפטוף, אם נכיר בממשלת האחדות פלסטינית או לא. עכשיו צריך פשוט לקום ולצעוק "די!". מערך התעמולה וההסתרה עובד מצוין גם מבלי שנעזור לו בהסטת המבט מן ההווה המדמם אל העתיד ההיפותטי. אין תשובה אפשרית בעולם לשאלה "אז מה אתה מציע שנעשה בעזה?" שיכולה להצדיק ערימה של 34 ילדים מתים. ולכן השאלה עצמה איננה מוסרית. גם אם לא היתה לי תשובה – ויש לי – עדיין אני עומד על כך שרצח של חפים מפשע לא יכול להיות תחליף לתשובה.

ומרגע זה ואילך, שתי השאלות האלה ירדו מסדר היום של הבלוג הזה.

* * *

(כותרת הפוסט, אגב, לקוחה משבחים שחלק קצין בכיר לצה"ל על כך שהוא לא רוצח מן האוויר את כל תושבי שכונת סג'עיה).

חידה: אם אנחנו כל כך צודקים, אם כל אחת ואחת מהתקיפות האוויריות על עזה היא צוק איתן של מוסריות, אם כל זה מגיע לתושבי עזה – אז למה מסתירים מאיתנו את הנתונים? למה לא מגלים לנו את מה שכל העולם יכול לגלות בלחיצת כפתור?

לכאורה דמוקרטיה, בפועל פראבדה. כך נראית התקשורת הישראלית בארבעת הימים האחרונים. אף אחד לא מופתע – לפחות כל מי שהיה כאן ב"עופרת יצוקה" וב"עמוד ענן". והניסיון מוכיח: ההשתקה עובדת. הישראלים באמת לא יודעים מה קורה, ומכאן אפשר ללמוד שהם גם אינם ממהרים לברר. טוב להם לא לדעת.

מה שמחזיר אותנו לחידה: למה מסתירים? למה מי שצודק מתעקש לעצום עיניים?

במצבים כאלה, המעט שהישראלים ההגונים יכולים לעשות הוא לדבר אמת. לדווח, להפיץ, לצמצם במעט את מעטה הבורות והאטימות. בזמנים כאלה, התיעוד הוא המשימה הדחופה ביותר של השמאל.

* * *

הערת אזהרה: אם המציאות בעזה לא מעניינת אותך, אל תמשיך לקרוא. גם אל תטרח להסביר לי למה היא לא מעניינת אותך; אנשים שלא מתעניינים בעובדות לא מעניינים אותי. אם תמונות "קשות" של סבל בצד השני הן למעלה מיכולת הספיגה שלך (ומה שיופיע בהמשך הוא באמת רך וענוג לעומת מה שרץ ברשת) – אל תמשיך להסתכל. ואם אתה חושב שהסיפור האמיתי הוא השליח (השמאל) ולא המסר, גם אז, חסוך לעצמך את הטירחה.

* * *

בעזה מתרחש בימים האחרונים טבח. אפשר כבר להשתמש במילה הזאת בלי מרכאות, בלי זהירות, כי הנתונים הקשים כבר לא יתהפכו.

נכון לסופו של היום הרביעי למבצע, נמנו 105 הרוגים ו-785 פצועים בעזה. זה יותר מפי שתיים מכמות ההרוגים בארבעת הימים הראשונים של "עמוד ענן". אבל הנתון המדהים הוא שיעורם הגבוה של לא מעורבים (מה שקוראים אצלנו בטעות "אזרחים" – אף כי אין לתושבי עזה כל אזרחות). הדיווח האחרון של האו"ם דיבר על 58 מתוך 80, והדיווח האחרון של המרכז הפלסטיני לזכויות אדם דיבר על 73 מתוך 86. כלומר, שיעור החפים מפשע שנהרגו נע בין 72%-84%. כמעט מחצית מההרוגים הם נשים וילדים. לשם השוואה, בארבעת הימים הראשונים, ה"עדינים" של "עמוד ענן", שיעור הפגיעה בחפים מפשע היה 35%.

ובכן, שוב טבח ישראלי בעזה, והפעם מהיר ואכזרי יותר מתמיד.

הנזק לרכוש כבר נאמד באלפי בתים. כמו בעבר, ישראל לא חסה על מרפאות ובתי חולים, שדווקא עכשיו נחוצים לתושבי עזה יותר מתמיד. בית החולים האירופי בחאן יונס הופגז ו-17 איש ששהו בו נפצעו. תקרות הגבס במחלקת טיפול נמרץ, במחלקת הילדים, בכניסה לבית החולים ובחדר ההמתנה קרסו. גם מרפאה של ארגון המתנדבים PMRS  ניזוקה קשות בהפגזה בחאן יונס. כמו כן, מרפאה של הסהר האדום בג'בליה הופגזה; 15 אנשי צוות נפצעו ושני אמבולנסים הושבתו. בית החולים אל-וופא ספג כבר טילי אזהרה ונמצא על הכוונת.

* * *

העובדות הבסיסיות האלה אינן ידועות לרוב צרכני התקשורת הישראלית; זו מלעיטה אותם בעוד תמונות של ילדים מציירים בממ"ד, אזרחים נושאים עיניהם ליירוט בשמים, וחוסכת מהם כל מראה לא נעים מן הצד השני. העובדה שרק קוראי "הארץ" בכלל מקבלים עדכונים שוטפים על כמות ההרוגים בצד השני מוכיחה שהתקשורת הישראלית ברובה פועלת כסניף של דובר צה"ל.

* * *

ישראל נוקטת מדיניות ענישה מסוג חדש: לא רק מתקנים צבאיים או כאלה שחשודים בהסתרת אמצעי לחימה, אלא סתם בתי מגורים של מפקדים צבאיים בחמאס. מעניין מי המוח המבריק שהגה את הרעיון; הראו לי מח"ט בצה"ל שהיה "מפנים את המסר" אחרי שהחמאס היה מצליח להפגיז את ביתו על יושביו. בלי ספק הוא היה פורש מיד מצה"ל ומצטרף לשורות "לוחמים לשלום" או "פרופיל חדש".

אלו פשעי מלחמה לכל דבר. ושוב, הישראלים בקושי שמעו עליהם.

מקרה אחד שחילחל לתקשורת היה רציחתם של 8 בני משפחת כווארע בחאן יונס, כ"עונש" על קרבתם המשפחתית לעודא כווארע, פעיל חמאס. ב-8 ליולי, צה"ל הפעיל על הבית נוהל "הקש בגג" – טיל קל שמשוגר לגג הבניין ומתריע מפני הפגזתו – בשעה 14:50, ובשעה 15:00 נורה על הבית טיל ממטוס אף-16. שישה ילדים היו בין ההרוגים. בני הבית בחרו לא להתפנות על אף האזהרה, דבר שנקלט בצילומי המל"ט (אם כך, מושך בכתפיו הישראלי הממוצע, דמם בראשם, כולל בראשם של סיראג' ובאסם בני ה-8 וה-10). צה"ל טען שכבר לא ניתן היה להסיט את הטיל ממסלולו. זאת טענה מפוקפקת, שממנה משתמע שלוקח לטיל 10 דקות מרגע שיגורו מהמטוס ועד פגיעתו ביעד. המסקנה המסתמנת היא שמישהו לחץ על כפתור קטלני בעודו יודע שהלחיצה הזאת תמית חפים מפשע.

תקרית שניה אירעה בבית חאנון ב-8 ליולי. ביתו של פעיל הג'יהאד האיסלאמי חאפז חמד הופצץ (ללא הזהרה) לפני חצות, כשבני הבית הלכו לישון; חוץ מחמד נהרגו עוד 5 אנשים, בהם נערה בת 16.

ב-9 ביולי בשעות אחר הצהריים חצה טיל ישראלי לשנים בית משפחה במחנה הפליטים מגאזי, הרג את סאלח נוואסרה (23), אשתו ההרה עישה, ושני אחייניו, נידאל בן ה-4 ומוחמד, תינוק בן שנתיים. ראשו של מוחמד נערף ונמצא מאוחר יותר בחצר.

ב-10 ביולי ב-1:25 אחרי חצות פגע טיל במשפחת אל חאג' בחאן יונס, הרג את יאסיר אל-חאג', פעיל חמאס, וגם את אביו מוחמד (58), שני אחיו סעיד (17) וטאריק (19) ואת אחותו אסמה (22) (ראו עדות השכן). שתי קרובות משפחה צעירות נוספות נהרגו ואח נוסף (עומר, בן 20) ככל הנראה נקבר תחת ההריסות.

ב-10 ביולי ב-11:30, ישבו 9 פלסטינים בבית קפה בחוף חאן יונס וצפו במשחק חצי הגמר של המונדיאל בין ארגנטינה להולנד. טיל ישראלי חדר בקלות דרך סככת הקש של בית הקפה, והרג במקום 7 אנשים: מוחמד פוואנה, האחים אחמד וסולימן אסטל (בני 16 ו-18), בן דודם מוסה (16), האחים מוחמד ואיברהים גנאן (בני 24 ו-25), והאחים חמדי ואברהים סוואלה (בני 20 ו-28).

* * *

פרשנים ופוליטיקאים ישראלים מתחרים זה בזה בשבחים שהם חולקים ל"איפוק" של הדרג המדיני, ל"ריסון" מעורר ההערצה של חיל האוויר, וכמובן, ל"דיוק הכירורגי" של הפגיעות. עולם הבדיון הזה יכול להמשיך להתקיים רק משום שהוא לא מעומת עם העובדות המדממות מעזה; והוא לא מעומת כיוון שהזרוע הציבורית שאמונה על הדיווח, התקשורת, מועלת בתפקידה. אם יש דוגמה מצוינת לבגידה בזמן מלחמה, זאת היא. פה ושם מבצבץ מסר אחר, מסר שהושמע ללוחמים ולא היה אמור להגיע לאוזנינו; מין מלים משונות על "אויב שמנאץ את שם אלוקים". אלה יטואטאו מהר מתחת לשטיח, ואת מקומן ישוב ויתפוס שיח הריסון, האיפוק, הכירורגיה. מה שמחזיר אותנו לחידה: אם הכל כל כך טוב ונכון – למה מסתירים מאיתנו את האמת? למה חבר כנסת יוצא מכליו כשהוא מעומת עם העובדות ודורש (!) מן הטלוויזיה להפסיק לדווח עליהן?

(עקב התראת תגובות נאצה, התגובות יועברו לאישור לפני פרסומן)

צוק איתן
צוקה תן
יצוקה תן
עופרת
יצוקה תן
צוקה נן
צוק ענן
עמוד ענן
מודה נן
מוקה נן
צוקה נן
צוקה תן
צוק איתן

* * *

 

* * *

בינואר 2011 נשבו רוחות האביב הערבי בעזה ובגדה המערבית, והנתק בן ארבע השנים בין הרשות הפלסטינית לחמאס נשבר. שיחות הפיוס נמשכו שלושה חודשים, וקיבלו תאוצה לאחר הפגנות המוניות של פלסטינים בעזה וברמאללה בעד ממשלת אחדות. אבו-מאזן הכריז שהוא מוכן להגיע לעזה ולחתום על ההסכם.

ובמלים אחרות, הסיוט של ביבי התגשם.

יום לאחר הכרזתו של אבו-מאזן, הרג צה"ל שני פעילי חמאס בעזה, בפעולה שאושרה בדרגים הגבוהים ביותר – שר הביטחון והרמטכ"ל. ההרג הוצג כתגובה על ירי קסאם בודד, שלא פגע באיש, אבל היו גם מי שהבינו שמדובר ב"הסלמה מתוכננת" של ישראל (אלכס פישמן, "ידיעות אחרונות"). למחרת, ב-17 למרץ, "סגר" נתניהו את המעגל והבהיר למי שעדיין לא הבין: אחדות פלסטינית היא קו אדום מבחינת ישראל. סוללת האיומים הדיפלומטיים השגרתית נשלפה מן המחסן: סנקציות כלכליות על הרשות, הפסקת שיתוף הפעולה הבטחוני. מה שלא נאמר היה שההסלמה בדרום היא המשכה הישיר של אותה מדיניות. האיצטלה הבטחונית – "השבת השקט לדרום" – היתה דקיקה ולא משכנעת. משקיפים עירניים במיוחד שמו לב שבתחילת אותו חודש צמצמה ישראל משמעותית את מעבר הסחורות לעזה – צעד שלעתים קרובות מקדים מכה ישראלית יותר משהוא מגיב למכה פלסטינית.

הרג פעילי החמאס היה יריית הפתיחה בעוד אחד מסבבי האלימות התקופתיים בין ישראל לעזה. "ההסלמה המתוכננת" גבתה כמובן את חייהם של חפים מפשע – ארבעת בני משפחת אל-חילו בשכונת סג'עיה. ניתוח פרטני של אותו סבב הסלמה, יום אחר יום, הופיע בבלוג הזה והראה שמאחורי ההסלמה הישראלית עמדו סיבות שונות, אבל אף אחת מהן לא היתה להגן על חייהם ושלומם של תושבי ישראל. כך כתבתי אז:

"מה עושים? עושים הסלמה. זה ההסבר למה שאנחנו רואים בשבועיים האחרונים. למה הסלמה זה טוב? כי הסלמה, והגבהת להבות האש משני עברי הגבול, משחקת תמיד לידי הקיצונים. קולות הנקמה גוברים על קולות הפיוס, קולות הפירוד מחניקים את קולות האחדות. בקיצור, כשהגראדים והמסוקים רועמים, השכל בביצים. עוד שבוע שבועיים של טילים ומסוקים ומרגמות, וסדר היום האלטרנטיבי, השפוי, ייקבר קבורת חמור ויישכח. עוד כמה הרוגים בשני הצדדים, והדם ישוב להציף את העיניים, קריאות השיטנה ימלאו את האוויר, ובלילות יישמעו רק היפחות החרישיות של אמהות שכולות.

כך מקווה ישראל לשבש, להסיג לאחור, את הדינמיקה האזרחית, הלא-אלימה, שכבר קונה לה אחיזה רחבה בגדה המערבית; כך היא מקווה להסיט ממסלולה את הרכבת ה"מסוכנת" של האחדות הפלסטינית, שעלולה להגדיר כללי משחק חדשים לגמרי באזור.

שלא יהיה ספק: גם הגי'האד האיסלאמי וגם הפלגים הקיצוניים בחמאס שותפים למטרה הזאת. גם הם מעוניינים לטרפד כל פשרה פנים-לאומית עם הפת"ח, מצד אחד, ומצד שני, לא יסכימו לוותר על עילת קיומם – המאבק החמוש, האלים והטרוריסטי – בתמורה למאבק אזרחי.

לכן העימות הוא, כמו תמיד, בין שוחרי השלום בשני הצדדים, לבין מחרחרי המלחמה. בין אוהבי החיים לאוהבי המוות. האם הישראלים ישכילו להבין ש"הקיצונים" אצלם זה לא אוסף של נערי גבעות בשומרון, אלא מי שנבחרו למנהיגות – נתניהו, ברק, לבני ומופז? האם הישראלים יצילו את עצמם מידי מנהיגיהם, או שמא שוב, בפעם השניה בשנים האחרונות, יפקירו את גורלם בידיהם, יתכנסו לתוך בועה של בהייה סבילה באסונם ובאסון שמומט בשמם?"

האירוניה ההסטורית – שנשכחת שוב ושוב אצלנו – היתה שכל הלהבות והקורבנות האלה היו לחינם. במאי 2011 חתמו הפת"ח והחמאס על הסכם פיוס הסטורי, על אפה וחמתה של ישראל, ולמבוכתם של כמה פרשנים אובדי-עצות. האשליה הישראלית כאילו בעזרת כמה מאות, או אלפי פגזים שיונחתו על הערבים, נצליח שוב לעצב את הפוליטיקה הפנימית שלהם כראות עינינו – התנפצה שוב של צוק המציאות.

צוק המציאות הוא הצוק האיתן היחידי.

* * *

ובחזרה להווה. הפיוס הפלסטיני נשאר על הנייר ולא יושם; הפת"ח והחמאס נותרו מפולגים ובעיקר מחויבים לאינטרסים הפוכים: הרשות הפלסטינית, על מנת להמשיך ולשרוד על כספי התרומות, המשיכה לעצור פעילי חמאס בגדה, ואילו החמאס המשיך להיאבק במצור הישראלי על עזה. לפני חודש וחצי, ב-23 לאפריל, גושרו הפערים ונחתם מחדש הסכם הפיוס בין פת"ח לחמאס.

וכרגיל, מי שהאחדות הפלסטינית מאיימת עליו, הזדעק. ההנהגה הישראלית גינתה את האחדות מקיר לקיר. האמריקאים גם הם "התאכזבו". נתניהו הכריז: "אנחנו רואים במהלך הזה חזרה על הדפוס המוכר של הפלסטינים: בכל פעם שצריכים לקבל החלטות הם בורחים."

וכאן צריך להשחיל שגם אנחנו חזינו בדפוס המוכר של הישראלים: בכל פעם שצריך לקבל החלטות, הם מפגיזים. לא חלפו דקות ספורות מטקס החתימה הפלסטיני וכלי טיס של חיל האוויר שיגר שני טילים לעבר אופנוע בבית להיה. ה"מטרה" לא נפגעה; במקומה, נפצעו שבעה עוברי אורח. אבל המסר הועבר: מי שיעז לדבר על פיוס בשכונה הזאת, יחטוף. במהלך חודש יוני גבר בהתמדה גובה הלהבות, משני הצדדים, וצה"ל שוב הדגים את הדיוק ה"כירורגי" של החיסולים הממוקדים כשהרג ילד בן 7 בשכונת סודאניה בעזה.

החטיפה והרצח של שלושת הנערים בגוש עציון נפלו כפרי בשל לידיו של ראש הממשלה. זאת אמירה קשה אבל היא מגובה בדברים שאמר נתניהו יומיים בלבד לאחר האירוע, עוד לפני שהיה בכלל קצה חוט לפענוח המקרה: "האירוע ממחיש את מה שאנחנו אומרים מזה חודשים ארוכים: שהברית עם החמאס מביאה לתוצאות קשות ביותר, שהינן הפוכת מקידום השלום בינינו לבין הפלסטינים." הדברים היו מופרכים; בקרב הפלסטינים היה ברור לכל שאירוע החטיפה דווקא מעמיד במבחן את הברית וחותר תחתיה. כזכור, גם הגינוי החד-משמעי של אבו-מאזן, באוזני כל העולם המוסלמי, גינוי שפורר עוד יותר את האחדות הרעועה עם החמאס, לא הספיק לממשלת ישראל. לשכת נתניהו הבהירה שוב בתגובתה שיש דבר אחד שמעניין אותה – כן טילים לא טילים, חטיפה או רצח, גינוי או מה שלא יהיה: "תבטלו את ההסכם עם החמאס".

נו, ואז בתחילת החודש צומצם מעבר הסחורות לעזה. ומאתמול אנחנו רשמית בעוד "מבצע להשבת השקט בדרום".

מזכיר לכם משהו? הדינמיקה של יולי 2014 דומה להדהים לזו של מרץ 2011. בשני המקרים, התפתחויות מדיניות בזירה הפלסטינית מייצרות תגובה צבאית בישראל. בשני המקרים, האחדות בין פת"ח לחמאס נתפסת כאיום אסטרטגי שמצדיק "מכה מונעת". ההצדקה כל כך מוחלטת, שהיא בתורה מצדיקה למפרע "הסלמה מתוכננת" כדי להגיע לעוצמת האש הרצויה. בשני המקרים, שלומם וחייהם של התושבים משני צידי הגבול מעניינים את ההנהגה כקליפת השום; הם אינם יותר ממטבע עובר לסוחר בסדר יום אסטרטגי, לא הגנתי.

ואת שני המקרים האחדות הפלסטינית תשרוד. האחדות הזאת בלתי נמנעת, בדיוק כפי שהאחדות בין הנגב לשפלה היא בלתי נמנעת; מדובר בעם אחד. רק קורבנות השווא, משני העמים, ניתנים למניעה.

* * *

כמה מילים על האיוולת המדינית. מהי הסיבה שהמדיניות הישראלית משועבדת באופן טוטאלי כל כך לחרדה מפני האחדות הפלסטינית? התשובה לא מסובכת. אם לסכם אותה בשורה אחת: צריך לוודא שאין פרטנר. צריך לוודא שאין פרטנר כי אם יש פרטנר פלסטיני, יש עם מי לדון על הסדר שלום, שנושא בחובו את הנורא מכל: ויתור על שטחים ושליטה. ולכן, לאורך שנים ארוכות, דואגת ישראל לרסק כל פרטנר פוטנציאלי למו"מ, כולל את זה שאך אתמול ישב איתה סביב שולחן המו"מ ורקח איתה מזימות נגד בני עמו "הקיצונים".

כך, ישראל לא מסתפקת במאבק עיקש נגד האחדות הפלסטינית אלא חותרת בעקביות גם להחליש את הפרטנר-כביכול שלה מול קנאי החמאס – את אבו מאזן והרשות הפלסטינית. שנים של ציות נרצע הפכו את אבו מאזן לקריקטורה נלעגת בעיני בני עמו.  הנהגה ישראלית שבאמת היתה חותרת להסכם שלום לא היתה מביאה את הפרטנר שלה למצב שבו אין לו שום סמכות מנהיגותית בעיני בני עמו. אבל זהו, שישראל לא באמת רוצה שלום או פרטנר שמסוגל להביא שלום.

המדיניות הזאת אכן "נושאת פירות". תחילה ריסקנו את הרשות הפלסטינית, מה שהעלה את החמאס לשלטון בעזה. גם המאבק העיקש בחמאס מתחיל "לשאת פירות": בעזה גוברת השפעתם של הארגונים האיסלאמיים הקיצוניים, אלה שאיתם באמת אין שום דין ודברים. ונתניהו? הוא כבר מחכך ידיו ונושא עיניו בציפיה לדאע"ש.

את כל זה צריך לזכור בזמן שמוכרים לכם סיפורים על כך שמטרת המבצע היא "להשיב את הביטחון לאזרחי ישראל". הבולשיט הזה רץ כאן כבר שנים, כאילו לא מדובר בסחורה משומשת ומזויפת. אין הרתעה צבאית בדרום, וגם לא תהיה. תקשיבו אולי לכמה גנרלים שהתפכחו מאוחר מדי, אם לא לי, או לפרשן צבאי ציניקן, שכבר ראה דבר או שניים בחייו.

ואם קוראים לכם לשם – תסרבו. גם בגלל ש(שוב) משקרים לכם, אבל בעיקר בגלל גופות הילדים והנשים שכבר מתחילות להיערם בעזה תחת מכונת המלחמה של צה"ל.

מה שהאיור הזה לא מראה הוא שממבצע למבצע טווחי השיגור של החמאס עולים. ב"עופרת יצוקה" הגיעו הקטיושות עד ל-40 ק"מ מהגבול, ב"עמוד ענן" הגיעו הגראדים לתל-אביב וב"צוק איתן" נפלו כבר טילים בקיסריה. ככה נראית "ההרתעה הצבאית" של ישראל מול החמאס.

* * *

ביום השני ל"צוק איתן", נכון לשעה זאת, נמנו לפחות 40 הרוגים פלסטינים. מספר התושבים הלא-מעורבים מתוכם אינו ידוע בוודאות. דיווח אחד מדבר על לפחות 8, אחר על לפחות 17, ואחר על לפחות 7 ילדים הרוגים. המספרים האמיתיים מתבררים רק בשוך האבק (ראו עדכונים שוטפים כאן), אבל כבר כעת אפשר לערוך השוואה גסה למבצע "עמוד ענן" מנובמבר 2012. שם, על פי הדו"ח היסודי שהכין "בצלם", נהרגו 17 איש בשני הימים הראשונים למבצע, מתוכם 8 לא מעורבים. אם כך, אנחנו פחות או יותר באותו טווח של פרופורציות, בהבדל שההרג הישראלי הפעם כפול בגודלו. כבר כעת יש ראיות מבוססות לפשעי מלחמה מובהקים.

הממצא החשוב של אותו דו"ח הצביע על המפנה שחל לאחר היום הרביעי למבצע. בעוד שבארבעת הימים הראשונים של "עמוד ענן" הרג צה"ל "רק" 17 לא מעורבים, בארבעת הימים האחרונים הוא הרג 70 לא מעורבים. בפועל, במהלך המחצית השנייה של "עמוד ענן" הרג צה"ל שני חפים מפשע על כל משתתף בלחימה. טווח ארבעת הימים, אם כן, מסמן את אורך הנשימה המוסרי של מבצעים בעזה. בתום הזמן הקצר הזה לוחמי החמאס נבלעים במידה כזאת בקרב האוכלוסיה באופן שמגלגל את המשך המבצע לפשעי מלחמה ברורים, עם או בלי נשק "כירורגי".

כפי שתועד בהרחבה בבלוג הזה, היקף הפגיעה בחפים מפשע במהלך "עמוד ענן" הוסתר היטב מעיני הציבור הישראלי; ספק אם הישראלי הממוצע יכול לנחש אפילו את המספרים. צה"ל פירסם באופן מוצנע נתונים שקריים – מסקנה בלתי נמנעת לאור סירובו לבסס אותם ברשימות שמיות. יותר מכך: הדיסאינפורמציה הופצה גם בשורות הצבא עצמו, כולל באתר חיל האוויר, שלא הזכיר במילה את קורבנות "הדיוק הכירורגי" הפלסטיניים. לתעמולת שקר כזאת יש תפקיד מבצעי ברור: להכין את הקרקע ואת הלבבות לפשעי המלחמה של המבצע הבא. תחת מעטה הבורות הזה, טייסים יכולים לצאת בלב שקט לגיחות הפצצה בשכונות עזה הצפופות ולהמשיך להיאחז באשליה שהם פוגעים רק בארכי-טרוריסטים. גם תעמולת שקר היא צוק איתן.

הרי לא חשבתם שהמבצע הזה בא למישהו בהפתעה, נכון? בצה"ל התחילו לעבוד עליו איך שנגמר "עמוד ענן". היו סמוכים ובטוחים שאיפשהו בקריה עמלים כבר ברגע זה כמה מוחות מבריקים באגף המבצעים, מפיקים לקחים מן הכשלים של "צוק איתן", בונים בנק מטרות חדש, משכללים את הטכנולוגיות, ומשרטטים את המבצע הבא בעזה – זה שבאמת, אבל באמת, "יוריד את החמאס על הברכיים".

* * *

הצגת הדברים הזאת ודאי מקוממת לא מעט בכך שהיא מתעלמת לחלוטין מחלקו של החמאס בהגבהת להבות העימות. אבל אני לא מתעלם מכך. למעשה, את הדברים האלה אני כותב בין אזעקה אחת למשנהה, כך שקשה לי להתעלם מן הטילים שיורה החמאס. אבל העובדה הפשוטה היא שאני אזרח ישראלי ומי שנדרש לתת לי דין וחשבון אלה הפוליטיקאים הישראלים שמפקירים את בטחוני – לא מנהיגי החמאס. התקשורת הישראלית מפרשנת בלי סוף את מניעיו של הצד השני ונתקפת עיוורון כמעט פתולוגי בכל האמור במניעי הצד שלנו. שם הכל מסתכם בסיסמאות "השקט לדרום" ו"שיקום ההרתעה". לפרשן הישראלי אין בעיה לחדור דרך מסך התעמולה החמאסי ולהבחין (בצדק) שמשבר המשכורות החמור בעזה הוא אחד הגורמים העקיפים לניסיונו של החמאס לחמם את הגבול; כל הסדר שייכון לאחר העימות הנוכחי, כל הבנות בין אם כתובות ובין אם לאו, יתנו לחמאס עוד אורך נשימה. כל זה נכון; אבל הפרשן הישראלי תקוע בחשבונאות של הצד השני, במקום להמשיך ולשאול את עצמו ביושר: אם כך, ואם גם המנהיגים שלי יודעים שהמבצע הזה רק יחזק את החמאס (ובפרט את הפלגים הקיצוניים שבו) – למה הם משחקים לידיו?

הם כמובן לא משחקים לידיו. הם משחקים איתו, וכדור המשחק הוא תושבי ישראל ותושבי עזה. זהו זמן הגברים.

אי אפשר לסיים בלי להשיב, בסבלנות קרובה לפקוע, לטרוניה הקבועה: אז מה נעשה? נשב בחיבוק ידיים כשהם יורים עלינו טילים?

לא, נעשה את המובן מאליו כדי למנוע את הטילים. נכיר בחמאס כשלטון הנבחר בעזה ונניח בצד את כל הצווחות ההיסטריות על "אמנת החמאס" ו"הכרה במדינה יהודית"; נסיר את המצור מעזה (כן, יש מצור, תתעדכנו, והוא מתהדק מתי שבא לנו); נחזק ונשתף פעולה עם האחדות הפלסטינית ונניח לעם הפלסטיני בעצמו לעצב את השלטון הרצוי בעיניו. זאת תהיה התחלה לא רעה בכלל, לבטח לא כזו שכבר הוכחה ככישלון חרוץ, כמו כל 8 העמודות באיור "בואו ניכנס בחמאס".

זה לא דצמבר אם אזרחים חפים מפשע לא נהרגים ליד גדר המערכת בעזה. מגיע החורף הקשה, המנהיגים עוטים ברדסים וזקנים של סנטה קלאוסים ומחלקים לכל תושבי האזור תשורות לחג – טבולות בדם. דצמבר 2008 – עופרת יצוקה. דצמבר 2012 – עמוד ענן. דצמבר 2013 – עדיין עובדים על השם.

סאלח אבו לטיף נהרג כי חיפש פרנסה. הוא היה בן 22, זה היה היום הראשון שלו בעבודה. חברה קבלנית בשם "הקודחים שבת", שמפעילה, על פי האתר שלה, "ציוד מתקדם, מגוון וייחודי בעוצמתו", שלחה אותו לתקן את גדר המערכת בגבול עזה, בלי קסדה ובלי שכפ"ץ. ראש אגף הנדסה ובינוי בצה"ל, ששכר את שירותי החברה, התקשר להביע את תנחומיו. יש התקשרות עם קבלן ויש התקשרות עם אב שכול. לכל אחת חוקים משלה.

ועדות ההתנגדות העממית בעזה לחצו על ההדק שהרג את סאלח אבו לטיף. אבל מי שהציב להן מטרה כל כך נוחה היה מדינת ישראל, שמבחינתה גדר המערכת היא גבול חד-סטרי: לנו מותר לחצות אותו כאוות נפשנו, להם אסור אפילו להתקרב אליו. "רצועת הביטחון" בעזה מתחילה לגבות את המחיר ש"רצועת הביטחון" הארורה בלבנון גבתה במשך 15 שנים. האם ברגעים אלה יושב איזה חכם-שבדיעבד בפיקוד הדרום ומתכנן להכות על חטא כמעשה תא"ל גיורא ענבר עם פרישתו? כמה הרוגי חינם עוד נחוצים לגרום לו לפתוח את הפה?

גם עודה חמד נהרג כי חיפש פרנסה. הוא היה בן 27, ונהג ללקט פסולת ברזל ופלסטיק ביחד עם אחיו רדאד מבית חאנון. יש הרבה פסולת בניין בעזה, אתם יודעים, בייחוד ליד הגדר. יש מי שדואג לספק אותה באופן סדיר. צה"ל טען ששני האחים ניסו לחבל בגדר, אבל לא הציג שום ראייה לכך; בהתחשב בעובדה שצה"ל שיקר במצח נחושה בנסיבות זהות אך לפני שנה, ואז דווקא היה תיעוד מצולם, צריך להניח שהוא משקר גם כעת, כל עוד לא הוכח אחרת.

חייל של צה"ל לחץ על ההדק שהרג את עודה חמד. אבל מי שהציב לו מטרה נוחה כל כך היתה מדינת ישראל, שהגדירה את כל השטח הסמוך לגדר – כמעט חמישית מכלל שטח הרצועה – כאזור מוות. מטרה, גבולות גזרה ונשק ביד; חיילים לא צריכים יותר מזה.

כיוון שלהתפרנס צריך, לעולם לא יהיה מחסור בעוד סאלחים ועוד עודאים. כיוון שגם ממשלות רוצות להתפרנס ולשגשג, הן יוסיפו למשוך אותם אל הגבול, אל קו האש. יד אחת מושכת את הבנאדם אל הגבול, השנייה סוחטת את ההדק אל ראשו.

* * *

על פי הדיווחים של המשטר הציוני, צלף פלסטיני ירה בעובד חברת קבלן, בן 25, על גדר המערכת. לדברי הישראלים, העובד בן ה-27 נהרג. על פי דיווחים בתקשורת היהודית, נורו מספר פצצות מרגמה לשטח ישראל. על פי דובר צה"ל, המפגינים התקרבו לגדר, ולפי גירסתו של הדובר, ניסו לחבל בה. הדעה הרווחת בישראל היא שהממשלה הציונית מנסה לשמור על שקט בדרום.

* * *

YNET: "לדברי הפלסטינים, בתקיפות צה"ל ברצועה נהרגה פעוטה בת 3 ."

ואללה: "על פי דיווחי הפלסטינים שני בני אדם נהרגו מאש צה"ל בבית לקיה. אחת מהם, על פי הדיווחים, היא ילדה בת ארבע."

הארץ: "על פי דיווח בסוכנות הידיעות הפלסטינית מען, פעוטה בת שלוש נהרגה באחת התקיפות."

"ישראל היום": "כרגיל במקרים כאלה – תמיד, כמעט תמיד – הפלשתינים מודיעים כי נהרגה ילדה בת 4."

* * *

שלושה פגזי טנקים נחתו על בית אבו סביח'ה שלשום, ללא כל התראה, הרגו ילדה אחת ופצעו שני ילדים ואשה. צה"ל אפילו לא התאמץ לטעון שהבית שימש לוחמי חמאס או משגרי טילים. אלכס פישמן, כרגיל ההגון שבפרשנים הצבאיים, ציין שירי הטנקים, שבהגדרה איננו מדוייק, חולל "נזק אגבי" מיותר. כל השבוע הזינה התקשורת הישראלית את הציבור בתמונה חד-צדדית לחלוטין, נוהל קרב שגרתי ביחס לעזה. כך קל יותר לבלוע נזק אגבי כמו זה.

על פי הדיווחים הפלסטיניים, לפעוטה שבתמונה קוראים חלא אבו סביח'ה. יש פלסטינים שחושבים שהיא בת 3 ויש פלסטינים שחושבים שהיא בת 4. לגירסתם של הפלסטינים, הפעוטה שבתמונה מתה. צילום: רויטרס

לנתן בלנק, על ההשראה

ולח"כ יוני שטבון, על התמריץ

[הערה: הפוסט הזה אינו מיועד למי שאינו מוטרד מהרג חפים מפשע בידי צה"ל]

* * *

הקדמה

הפוסט הזה היה כבר כתוב כמעט במלואו שבועיים אחרי מבצע "עמוד ענן", אבל החלטתי לא לפרסם אותו אז. הסיבה היתה שהנתון המרכזי שעליו הוא מתבסס – מספרי ההרוגים הפלסטינים החפים מפשע במבצע – נלקח מן המרכז הפלסטיני לזכויות אדם. אף כי לארגון הזה יש רקורד אמין ולא משוחד, העדפתי לחכות לנתוני "בצלם", שמתבססים על תחקירים יסודיים יותר. מפה לשם עברה חצי שנה, ובדיעבד, אולי טעיתי כשהשהיתי את הפרסום. כך או כך, הדיון העקרוני על זכותה של ישראל לפגוע בחפים מפשע באופן סיטוני כל כך, במחזוריות קבועה של "מהלומות עונשין", רלבנטי היום כפי שהיה אז, וככל שניתן לצפות קדימה אל הפלישות הבאות לעזה, הרלבנטיות הזאת רק תתחדד ותלך.

* * *

"כל עוד מספר האזרחים הנפגעים בעזה כתוצאה של תקיפות צה"ל אינו נתפש כמופרז ביחס להיקף המטרות הנתקפות, אופיין הצבאי וחשיבותן הברורה, נראה שגם אופן הפעלת הכוח על ידי צה"ל זוכה ללגיטימציה, ולפי שעה לא נשמעות טענות רציניות בדבר אי מידתיות הפעולה."

(אל"מ לירון ליבמן, לשעבר ראש מחלקת הדין הבינלאומי בפרקליטות הצבאית, מבצע פירואט קוצנפטואלי סביב המלים "נתפש כמופרז").

* * *

"ארה״ב תמכור לישראל תחמושת למטוסי חיל האוויר בשווי של כ-650 מיליון דולר, במטרה לחדש את המלאים של צה״ל שהידלדלו בעקבות ההפצצות המאסיביות ברצועת עזה במבצע "עמוד ענן"… במסגרת העסקה תספק ארה"ב לישראל כ-6,900 מערכות שהופכות פצצות רגילות למטוסים ל"פצצות חכמות" מונחות לווין, שמאפשרות פגיעה מדויקת במטרות. ארה"ב גם תספק לישראל כ-10,000 פצצות מסוגים שונים שעליהן ניתן להרכיב את מערכות ההנחיה המתקדמות – 3,450 פצצות במשקל טון כל אחת, 1,725 פצצות במשקל 250 ק״ג כל אחת, 1,725 פצצות חודרות בונקרים מדגם blu-109 ו-3,450 פצצות חודרות בונקרים מדגם gbu-39 שמיועדות לפגיעה במטרות מבוצרות תוך גרימת נזק סביבתי מינימלי, כדי למנוע פגיעה בחפים מפשע."

("הארץ" מדווח על הצד הישראלי בהברחות הנשק לאזור, ובתוך כך מגדיר מחדש את המושג "נזק סביבתי מינימלי").

* * *

שבועות בודדים בחלוף מבצע "עמוד ענן" היה כבר נדמה שהוא נחלת העבר הרחוק, אי שם מעבר להרי החושך. תרועות הניצחון שקעו וצללו כהרף עין בתוך בולמוס הבחירות. גנרלים ופוליטיקאים רשמו עוד "וי" בטבלת ה"הרתעה" האינסופית שלהם. הציבור בלע ושתק, כתמיד.

אבל מה בעצם קרה בעזה? הישראלים לא יודעים. הם רגילים לא לדעת, שכן מזה שנים נאסר על עיתונאים ישראלים להיכנס ולסקר את עזה ישירות. הרצועה מלאה עיתונאים מכל העולם (שגם הם טעמו מנחת זרועו של צה"ל), וכך יוצא שבכל בית ממוצע בירדן, בלונדון או ברומא יודעים הצופים יותר על המתרחש בעזה מאשר הישראלים. לפער המידע הזה יש השלכות פוליטיות ברורות: התמונה שמקבל צרכן תקשורת ממוצע במערב על מעשי ישראל בעזה שונה מהותית ממה שמקבל צרכן התקשורת הישראלי. וכך, פתרונות פוליטיים שעולים על דעתם של זרים, היודעים על עזה יותר מאיתנו, שונים במהותם מפתרונות פוליטיים שעולים על דעתנו (אם בכלל).

את תמונת המצב בעזה שמקבלים הישראלים ניתן להגדיר בשתי מלים: דובר צה"ל.

גם בלי שנכנסו כוחות קרקעיים לעזה, כמות ההרס וההרג שזרע שם צה"ל היתה עצומת ממדים. ושוב, הישראלים לא יודעים על כך כמעט דבר. מיהו הגורם הנעלם במשוואת הכוחות הזאת, של דובר צה"ל מול הציבור? פעם היו קוראים לזה "עיתונות", היום מדובר במערכות להפצת תעמולה ויחסי ציבור. הקשר בין עיתונות לבין הדיווחים מעזה היה מקרי בהחלט.

דובר צה"ל הוא שקרן סדרתי. תיכף נגיע לזה. התקשורת, שהפיצה ברבים את גרסאותיו, ללא שמץ פקפוק או ביקורת, ללא שום ניסיון לברר את העובדות מן הצד השני, ולו באמצעות תרגום כתבות שפורסמו בתקשורת הזרה – פעלה כשופר שלטוני לכל דבר. כך יוצא שהישראלים לא ידעו כמעט כלום, והמעט שידעו היה שקרים. גם אחרי שוך האבק, המשיכו להתפרסם דיווחים בתקשורת העולמית על תוצאות המבצע בעזה, בלי שום איזכור בתקשורת הישראלית.

פה ושם נשמעת הטענה שהציבור הישראלי ממילא לא מעוניין לדעת את האמת על הנעשה בשמו בעזה, ועל כן אין שום הצדקה לתקוף את התקשורת, שרק מספקת את הסחורה שמבקשים ממנה. הטענה הזאת היא או שקר או סתירה עצמית, תלוי איך מפרשים אותה. אבל לכך אגיע בסוף.

לצורך הדיון אני אתמקד בשאלה בסיסית אחת מכל מה שאפשר לשאול על מבצע "עמוד ענן". שאלה כל כך בסיסית שקשה לדמיין דיון כלשהו על המבצע שיכול להתעלם מן התשובה עליה.

שאלה: כמה אזרחים פלסטינים שאינם פעילי טרור, לא חמושים ולא מעורבים, הרגה ישראל ב"עמוד ענן"?

[תזכורת: מי שכופר באבחנה בין פעילי טרור לאזרחים, מי שאינו מתעניין בכלל בשאלה הזאת, שלא ימשיך לקרוא].

עם כניסת הפסקת האש לתוקף, ב-21 לנובמבר, פירסמו כל כלי התקשורת הישראליים סיכומים של "עמוד ענן". הסיכומים היו דומים להפליא, עד רמת הניסוח, שכן הם הוכתבו על ידי דובר צה"ל. אף כלי תקשורת מרכזי לא חשב שיש משהו קצת בעייתי בהדפסת נתונים שמגיעים מצד אחד לעימות כסיכום אובייקטיבי של העובדות.

וכך דיווחו "גלובס", ערוץ 2, ערוץ 10, דה-מרקר, ynet, וחדשות מחלקה ראשונה:

צה"ל תקף כ-1,500 מטרות ברצועת עזה, בהן 19 יעדי פיקוד בכירים, חוסלו 30 מחבלים בכירים, מאות משגרים מוטמנים, 140 מנהרות הברחה, 66 מנהרות לחימה, עשרות חמ"לים ומחנות חמאס, 26 אתרים לייצור ואחסון אמצעי לחימה ועשרות מערכי שיגור ארוכי טווח.

אוקיי. וכמה בסך הכל נהרגו בצד הפלסטיני? רוב כלי התקשורת לא דיווחו, ממש כפי שסיכום המבצע באתר דו"צ לא מדווח. ynet הסכים לרמוז: "במהלך המבצע נהרגו 163 פלסטינים לפחות ויותר מ-1,200 נפצעו. חלקם הגדול של ההרוגים הם פעילים בארגוני הטרור ברצועה." מה זה "חלקם הגדול"? אין נתונים. ב"גלובס" מספר ההרוגים הוא 156. נלך על ממוצע, 160 הרוגים פלסטינים בסך הכל, אותו מספר ממש שהופיע בדיווחים הפלסטיניים בתום המבצע.

בשאר כלי התקשורת לא היה אפילו דיווח בסיסי –  כמה פלסטינים נהרגו במבצע. זאת כמובן בניגוד בולט לששת ההרוגים בצד הישראלי (4 אזרחים ושני חיילים), שמותם סוקר בהרחבה.

אפשרות אחת: כלי התקשורת הישראלים מסתפקים בכך שדובר צה"ל מודיע שרוב ההרוגים הפלסטיניים היו פעילי טרור; כלומר, הם רואים עצמם כצינור להעברת תעמולה. אפשרות שניה: כלי התקשורת הישראליים הפנימו את הקוד האתי של ארגוני הטרור; אין כל הבדל לדידם בין תקיפת לוחם חמוש לבין תקיפת נשים וילדים, ולכן אין להם עניין באחוז האזרחים מקרב הנפגעים. תבחרו מה פחות נורא.

אחרי מאמצים רבים אותרו דיווחים מאד לקוניים על יחס הטרוריסטים-אזרחים בהרוגים בעזה: גלי צה"ל דיווחו שבמבצע חוסלו 120 מחבלים, וב-"ואללה" דיווחו על 120 מחבלים מתוך 177 הרוגים. אפשר להניח שגלי צה"ל מייצגים את עמדת דובר צה"ל. מכך ניתן להבין שעל פי דובר צה"ל, שליש מההרוגים הפלסטינים ב"עמוד ענן" היו אזרחים בלתי מעורבים.

מנתח שהורג כל חולה שלישי שלו לא היה מנפנף ב"דיוק הכירורגי" שלו מעל כל במה אפשרית, אבל מה שלרופאים אסור לגנרלים מותר.

הבעיה היא שגם ההערכה הזאת היא לא יותר ולא פחות מאשר גירסת דובר צה"ל. מסיבות תדמיתיות מובנות, לצה"ל יש אינטרס עליון למזער את הנתונים על פגיעה באזרחים  (מה ש"נתפס כמופרז", כניסוחו של אל"מ ליבמן), בלי קשר לפגיעה האמיתית בהם. צה"ל הוא צד בסכסוך, ממש כמו החמאס. אם אתם לא מאמינים להודעות שיוצאות מלשכתו של הנייה (ובצדק), אין לכם סיבה להאמין להודעות של דובר צה"ל.

הנתונים האמיתיים

כלל אצבע בדוק: בכל הקשור לפגיעה בחיי אדם, מומלץ לגשת לארגונים שבהגדרתם, חיי אדם הם עניינם המרכזי. לא צה"ל ולא החמאס, אלא ארגוני זכויות אדם, ישראלים ופלסטינים. בשעת לחימה, ארגונים אלה עומדים בקשר רציף עם בתי החולים ומקבלים מידע שוטף על כמות הנפגעים וההרוגים. הם גם מסוגלים להוציא מן הארגונים החמושים רשימות שמיות של פעיליהם, לעקוב אחרי מודעות אבל וכו'. הנה למשל דיווח מפורט של "רופאים לזכויות אדם" שגם עשירית ממנו לא נכנסה לכלי התקשורת הישראלים בזמן אמת.

ובכן, שני ארגוני זכויות אדם, אחד פלסטיני ואחד ישראלי, ערכו בדיקה של מספרי ההרוגים בעזה. על פי הבדיקה המוקדמת של המרכז הפלסטיני לזכויות אדם, 160 תושבי עזה נהרגו במהלך "עמוד ענן", מתוכם 105 אזרחים לא מעורבים. באזרחים ההרוגים היו 34 ילדים, 13 נשים ו-3 עיתונאים. מתוך כ-1,000 פצועים, 970 היו אזרחים. באחוזים: שני שליש מההרוגים היו אזרחים, ו-97% מהפצועים היו אזרחים. כאן כבר עברנו מתחום הכירורגיה לתחום הקצבוּת.

לארגון "בצלם" לקח חצי שנה לתחקר את מקרי ההרג של פלסטינים ב"עמוד ענן", והדו"ח הסופי פורסם אתמול. על פי "בצלם", 167 פלסטינים נהרגו בידי צה"ל במבצע, מתוכם 87 תושבים שלא היו מעורבים בלחימה. לגבי 11 מן ההרוגים אין מידע בדוק אם היו מעורבים או לא מעורבים בלחימה, כך ששיעור  החפים מפשע שנהרגו יכול אף להגיע ל-60%.

בפשטות, לפחות כל הרוג שני היה "נזק אגבי". זה 50% יותר מגרסת צה"ל, ועדיין קרוב יותר לקצבוּת מאשר לכירורגיה. מתוך 87 הבלתי מעורבים – 13 נשים ו-31 קטינים. חשוב לציין ש"בצלם" מאמץ את הגדרות הצלב האדום ביחס ל"מעורבות בלחימה" ורואה בכל מי שממלא "תפקיד לחימה מתמשך" מטרה צבאית לגיטימית, גם אם לא השתתף ישירות בלחימה ברגע שהותקף.

קשה מאד לזייף את מותם של ילדים, נשים ועיתונאים; קשה עוד יותר לטעון שהם היו פעילי טרור. פירוש הדבר שבמבצע נהרגו לפחות 47 אזרחים באופן ודאי לחלוטין, וזאת מבלי שספרנו גברים (שאינם עיתונאים). רק הנתון הזה מפריך את הגרסה הצה"לית שהופצה במרבית העיתונים, שלפיה מספר האזרחים שנהרגו לא עלה על 43. העיתונאים הישראלים שקיבלו את הנתונים האלה לידיהם היו יכולים לעשות פעולת חיבור פשוטה ולהגיע לאותה מסקנה. הם לא עשו כך, כי הם כבר מזמן לא עיתונאים.

אולי הם עובדי משרד החוץ? כך נשמע סגן שר החוץ, דני איילון, בראיון רדיופוני לתקשורת הזרה עם תום המבצע:

"רוב האנשים שנפגעו בעזה היו ראויים לכך כיוון שהיו פשוט טרוריסטים חמושים". או שדני איילון השתמש במילה "רוב" בדרך חריגה ביותר, או שהוא קישקש בלי שום בסיס עובדתי. כנראה האפשרות השנייה. לשם כך שילמו לו. אבל לא לשם כך משלמים לעיתונאים.

ממצא מעניין נוסף שעולה מדו"ח "בצלם" המלא הוא שחלה קפיצה דרמטית במספר ההרוגים הבלתי מעורבים לאחר היום הרביעי של המבצע. בעוד שבארבעת הימים הראשונים נהרגו 17 פלסטינים בלתי מעורבים, בארבעת הימים האחרונים נהרגו 70, פי ארבעה. למעשה, בארבעת הימים האחרונים, בין ה-18 ל-21 בנובמבר 2012, הרג צה"ל שני חפים מפשע על כל משתתף בלחימה. הפרופורציות המחרידות האלה היו אולי איתות הזהרה להנהגה, שהבינה שהיא מותחת את גבול הסובלנות הבינלאומי רחוק מדי, ואפשר שהשפיעו על ההחלטה לבטל את הכניסה הקרקעית המתוכננת.

נכון לעכשיו, אם כן, זהו אורך הנשימה המוסרי של מבצעים צבאיים בעזה: ארבעה ימים בלבד, וגם זה בליווי תחושת גועל קשה. בתום הזמן הקצר הזה לוחמי החמאס נבלעים במידה כזאת בקרב האוכלוסיה באופן שמגלגל את המשך המבצע לפשעי מלחמה ברורים, עם או בלי נשק "כירורגי". המסקנה הברורה היא שאין לצה"ל שום אפשרות להגיע להכרעה צבאית בעזה, וממילא הדיבורים על "הרתעה" (שהספיקה להישחק כבר בחודשים שלאחר המבצע) הם ברבורי תעמולה. ההנהגה יודעת זאת יפה, אך לעולם לא תצהיר על כך בגלוי, שכן המשמעות היא שאין מנוס מהידברות מדינית.

* * *

– מי אמר שהנתונים של "בצלם" אמינים?

– יש לך נתונים אחרים?

– כן, של צה"ל.

– לא, אין לך את הנתונים של צה"ל. יש לך הצהרה של דובר צה"ל. תתחיל להבחין בין השניים. הצהרה איננה נתונים.

– ומה יש ל"בצלם"?

– יש להם שני פעילים שנמצאים בעזה כל הזמן ואספו נתונים בזמן הלחימה ואחריה. יש רשימה שמית מלאה, צילומים של תעודות פטירה, ראיונות עם עדים ובני משפחה (לפחות שתי עדויות על כל הרוג), תיעוד של פרסומי החמאס ולוויות ברצועה, מעקב אחרי העיתונות הפלסטינית, בדיקה של הגורמים שמימנו את הלוויות אחרי המבצע, השוואה של קואורדינטות GPS של מיקום הגופה עם אתרי הלחימה, ולבסוף, הצלבת הנתונים עם כל המידע שנאגר בסוכנויות הידיעות וארגונים אחרים. כל אלה גלויים ופתוחים לעיון הציבור.

– צה"ל לא חייב לפתוח את תיקי החקירה שלו לעיון הציבור.

– במלים אחרות, צה"ל פטור מנטל ההוכחה שרובץ על "בצלם". זה מה שאתה אומר?

– אני בטוח שאין לצה"ל מה להסתיר.

– אל תהיה בטוח. בסוף תחקירי "עופרת יצוקה", פירסם צה"ל נתונים על ההרוגים בצד הפלסטיני שהיו נמוכים במאות מן הנתונים שאסף "בצלם" (שים לב לפירוט המרשים ברשימת ההרוגים). כשביקש הארגון מצה"ל את רשימת ההרוגים כדי להשוות עם הנתונים שברשותו, צה"ל סירב "מסיבות מודיעיניות". ב"עמוד ענן" צה"ל אפילו לא טרח לפרסם נתונים על ההרוגים הפלסטיניים.

– ברור.

– מה ברור? צה"ל חושש שהחללים יגלו שהם מתים?

– "בצלם" הוא לא גוף אובייקטיבי. הוא מתעלם מן הפשעים של הצד השני.

– באמת? בגלל זה הוא גינה והגדיר אותם "פשעי מלחמה"? בגלל זה הוא גבה במהלך "עמוד ענן" עדויות מתושבי עוטף עזה על החיים בצל הטילים (כאן, כאן, כאן וכאן)?

– הוא עדיין מתרכז בסבל של הפלסטינים.

– כמובן, כי ישראל נושאת באחריות לחלק גדול מהסבל הזה, וארגון זכויות אדם ראוי לשמו צריך לעסוק בעוולות שמבצעת החברה שלו, לפני הכל. דיון מוסרי (להבדיל ממוסרני) שאינו נוטל אחריות הוא השחתת זמן.

– זאת צביעות.

– יש לך נתונים אחרים על מספר ההרוגים הפלסטיניים ב"עמוד ענן"?

– אני בטוח שצה"ל יבצע תחקירים ויפרסם מסקנות.

– יש לך נתונים אחרים?

– לא צריך להאמין לכל מילה שיוצאת לפלסטינים מהפה.

– יש לך נתונים אחרים?

– הם הרי הורגים אזרחים כל הזמן.

– יש לך נתונים אחרים?

* * *

גוף מחקר מודיעיני בעל אוריינטציה ימנית לא-מוסתרת, בשם "מרכז המידע למודיעין ולטרור", פירסם בדצמבר 2012 ניתוח של הרוגי "עמוד ענן", ולפיו "רק" 40% מהם היו בלתי מעורבים. המחקר הזה נופל באיכותו מן המחקר של "בצלם" כיוון שהוא מתבסס רק על פרסומים רשמיים של בתי החולים והארגונים החמושים בעזה, שממילא "בצלם" סקר אותם, בלי תחקירי שטח במקום. מעניין שמתוך 101 החמושים שהמחקר הזה טוען שצה"ל הרג, הוא הצליח לאתר רק את תמונותיהם של 73  – פער של 4 הרוגים בלבד מ-69 החמושים שנהרגו לפי גרסת "בצלם". זה מחזק את הסברה ש"בצלם" מדייק יותר.

בנוסף, השב"כ פירסם באותו חודש סיכום משלו למבצע. על הצד הישראלי כתוב: 4 אזרחים ו-2 חיילים נהרגו. על הצד הפלסטיני כתוב: 80 פעילי טרור נהרגו. חוסר ההתייחסות הגמור להרוגים הלא-מעורבים אומר הכל.

* * *

כאן המקום להזכיר שוב, בפעם האלף, שהטיעון הישראלי השגור – "הם מתכוונים לרצוח אזרחים, אנחנו לא" – לא תופס משום בחינה שהיא. נניח שאני ואדם נוסף כלואים מאחורי דלת נעולה, והדרך היחידה שלי לפתוח אותה היא להשתמש באקדח שברשותי ולירות במנעול. נניח שהאדם הנוסף חוצץ ביני לבין המנעול (בין בכוונה ובין במקרה). האם מותר לי לירות לכיוון המנעול כדור שיפגע באדם הזה ואולי יהרוג אותו, ואז לטעון שבעצם לא היתה לי כל כוונה לפגוע בו, אלא רק במנעול? בין אם הצלחתי לפתוח כך את המנעול ובין אם לאו, מחיר הפעולה היה בלתי נסבל, ושאלת הכוונה שלי פשוט אינה רלבנטית; אני נושא באחריות מלאה לפגיעה משום שיכולתי לצפות אותה מראש.

מי שיכול לצפות בוודאות קרובה שחפים מפשע ייפגעו באופן לא-מידתי מפעולותיו נושא באחריות זהה למי שהתכוון לפגוע בהם: דין ידיעה מראש כדין כוונה. כך מורה השכל הישר, כך קובעת "הלכת הצפיות" בדין הפלילי, וכך גם קובע סעיף 51 בפרוטוקול הראשון הנספח לאמנת ג'נבה, המקור לדיני הלוחמה במשפט הבינלאומי (הנקודה עלתה לאחרונה בבלוג הזה בהקשר הטבח בזיתון). אולי ישראל לא התכוונה להרוג אזרחים, אבל אחרי ניסיון ארוך שנים במבצעים צבאיים באזור הצפוף הזה, שהותירו אחריהם אלפי נפגעים מקרב האוכלוסיה האזרחית, ישראל ידעה היטב מה צפוי לקרות.

כן, כן: צה"ל חוקר את החשדות לפשעי מלחמה. אל תעצרו את נשימתכם. החלטתו של הפצ"ר לסגור 65 מן התיקים (כולל הרג 10 בני משפחת אל-דאלו) ללא חקירה מתבססת על התחקירים המבצעיים של צה"ל – הליך שאפילו ועדת טירקל כבר הצביעה על פגמיו והמליצה לשנות מהיסוד.

דובר צה"ל הוא שקרן סדרתי

אני אגיד את זה שוב: דובר צה"ל הוא שקרן סדרתי. הוא חייב לשקר, כי האמת על מעללי צה"ל בשטחים ובעזה היא בלתי נסבלת. הוא חייב לשקר כלפי פנים, כי רוב הישראלים, על אף ההתלהמות הטוקבקיסטית, אינם מסוגלים להשלים עם המחשבה שמדינתם מפעילה שיטות טרור נתעבות בדיוק כמו החמאס. הוא חייב לשקר כלפי חוץ, כי כל מנגנון ההסברה והלגיטימציה הבינלאומית של ישראל נשען על הבדייה שכל פלסטיני שצה"ל הורג הוא מחיר הכרחי לשמירה על בטחון אזרחי המדינה. את הדברים הבאים כדאי לזכור בעידן שבו דו"צ משתבח בחדירתו לניו-מדיה (והתקשורת הבינלאומית מתפעמת מ"מלחמות בציוץ ישיר").

דו"צ שיקר באוגוסט השנה כשנימק את מעצרו למשך חודש של צעיר פלסטיני בחברון, בכך שהוא התעמת עם חיילים, סירב להזדהות ולבסוף התברר שאכן היה מבוקש לחקירה . דבר מכל זה לא היה נכון, מה שנחשף בבית הדין הצבאי, הודות לסרטון שצולם במקום. דו"צ שיקר בדצמבר 2011 בנוגע לנסיבות רציחתו, לא פחות, של מוסטפא תמימי, מפגין בנבי סאלח, בירי של רימון גז בכינון ישיר מטווח של 3 מטרים, וצה"ל ממשיך למרוח את החקירה. ודו"צ משקר שוב ושוב כשהוא טוען שמתקפת הטרור ליד אילת, באוגוסט 2011, תוכננה ובוצעה בידי ארגון טרור בעזה, פרשה שנדונה בבלוג הזה בהרחבה.

ב"עמוד ענן" שיקר דו"צ לפחות חמש פעמים. השקר הראשון, והיחידי שנחשף בתקשורת, היה שראש מערך הרקטות של החמאס, יחיא רביע, חוסל בהפגזה על ביתו בג'באליה. אבל התמונות שזרמו מהשטח סיפרו סיפור אחר; הטיל שנורה הרג 11 מבני משפחת דאלו, מתוכם 5 נשים ו-5 ילדים. רביע עצמו לא היה שם בכלל. עוד אזרחים שנהרגו מפגיעות ישירות של טילים: בני זוג ושני ילדיהם הקטנים (בני 2 ו-4) בבית לאהיא, נהג של רכב חלוקת מים מטוהרים ובנו בן ה-10, אב ובן שתיקנו צנרת על גג ביתם, ארבעה חקלאים, תושבי בתים שלא הספיקו להימלט לאחר "ירי אזהרה" של צה"ל, ועוד.

דו"צ שיקר בשנית כשהודיע שהותקף מרכז תקשורת מבצעי של החמאס; בפועל, שני הבניינים שהותקפו שימשו מרכז תקשורת בינלאומי, והקומה שנפגעה איכלסה מערכות עיתונים של "סקאיי" וכלי תקשורת אחרים. 6 עיתונאים נפגעו, רגלו של אחד מהם נקטעה. צה"ל טען שמטרת ההפגזה היתה תחנת השידור "אל אקצא" של חמאס; בכך העניק למעשה היתר לחמאס להפגיז את אולפני השידור של ערוצי הטלוויזיה בישראל, שמפיצים בדיוק באותה להיטות תעמולה שלטונית.

דו"צ שיקר בשלישית כשבישר בגאווה על דו"ח של אונר"א המתאר את המצב בעזה בעצם ימי הלחימה. "השווקים פתוחים, המרכזים הרפואיים פתוחים, גם מכולות ומסעדות פועלות כרגיל", "ציטט" דו"צ את הדו"ח. בפועל, הדו"ח אמר דברים הפוכים לחלוטין: "רחובות עזה נטושים היום… אנשים נותרים ספונים בבתיהם, מאחר והיציאה החוצה מסוכנת מאד. מעט מאוד שווקים וחנויות מזון נותרו פתוחות היום. המכולות ריקות מאנשים. ישנן הפסקות חשמל ומים תכופות בשל פגיעה בתשתיות בהפצצות האחרונות. לפחות מרכז רפואי אחד נפגע בהפצצות, ואחר נסגר בגלל שסוכן על ידי הפצצות."

הקרדיט על חשיפת שני השקרים האלה מגיע לארגון "קשב". להוציא את "העין השביעית", אף כלי תקשורת לא איתגר את גירסת דו"צ בנוגע לפגיעה בעיתונאים. על זיוף דו"ח אונר"א לא יכלו הישראלים לדעת מאף כלי תקשורת. כאמור, או שהתקשורת לא דיווחה, או שהוא ציטטה את שקרי דו"צ. לשם השוואה, צפו בסרטון הזה (אם טרם צפיתם), שבו התראיין יועץ ראש הממשלה לתקשורת זרה, מרק רגב, לרשת אל-ג'זירה. כך ייעשה לסוכן תעמולה ממשלתי שנתקל בעיתונאי אשר אינו נסוג מן העובדות. לראות ולקנא.

דו"צ שיקר ברביעית כשהציג את אנואר עבדול האני קודיאה (בן 20) כמי שניסה לחדור לישראל במהלך התפרעויות בחאן יונס, ליד גדר המערכת, עם כניסת הפסקת האש לתוקפה. חיילי צה"ל ירו בו למוות ופצעו עוד 19 מפגינים. אבל תיעוד ישיר מזירת האירוע הוכיח שהמפגינים לא איימו כלל על החיילים, לא ניסו לפרוץ את הגדר, ובסך הכל מימשו את הישג החמאס בהסכם הפסקת האש – ביטול אזור החיץ הבטחוני האסור בתנועה במרחק של 300 מ' מן הגדר. מי שהפר את ההסכם בירי שהרג את המפגין בחאן יונס היה ישראל. מי שהכשיר והלבין את הפשע היתה שוב התקשורת, שדיקלמה את הודעות דו"צ.

ודו"צ שיקר בחמישית בנוגע למספר ההרוגים בקרב אזרחים לא מעורבים במהלך "עמוד ענן", כמתועד בראשית הפוסט. זהו לטעמי השקר החמור מכולם, משום שהוא זה שנקבע ונצרב בתודעת הציבור הישראלי, הוא שמפרנס את מיתוס "טוהר הנשק", הוא שמאפשר ומכין את הקרקע לפלישה הבאה לעזה, שכמובן תתבצע ב"דיוק כירורגי" גבוה עוד יותר. למעשה ניתן לצפות שככל שיתבצר מעמדו של "הדיוק הכירורגי" בהסברה הישראלית ובדימוי העצמי של הציבור, כך יגדל גם שיעור הנפגעים האזרחים בצד הפלסטיני. הפער ההולך ונמתח בין המציאות העקובה מדם של הפגזות ישראל בעזה לבין היומרה הישראלית ל"מינימום נפגעים אזרחים" יזדקר לעיני כל בעולם – להוציא את עיני הישראלים. אלה יצעדו כסומים בארובה אחרי דובר צה"ל.

הארובה במשל הזה, למי שלא הבין, היא התקשורת הישראלית.

* * *

– אבל מה אתה רוצה מהתקשורת? היא פירסמה את הנתונים שהיו לה. הרי התחקיר של "בצלם" התפרסם רק חצי שנה אחרי המבצע.

– אז זה הופך את התעמולה של דובר צה"ל לאמת? מפרסמים מה שיש כי חייבים לפרסם משהו? נניח שחברת סיגריות מפרסמת "מחקר" שקובע שהסיגריות שלה אינן מגדילות את הסיכון לחלות בסרטן. האם העיתון יפרסם את זה? ואם כן, האם זה יפורסם כעובדה או כגירסה של בעל עניין? האם העיתון יחשוב שיש מקום לברר אצל גורם בלתי תלוי את הנתונים האמיתיים?

– לא היו נתונים אמיתיים.

– שקר. היו נתונים של ארגוני זכויות אדם בעזה, שבדיעבד התברר שהיו קרובים הרבה יותר לממצאי "בצלם". זה לא מפתיע, האמינות שלהם הוכחה כבר בעבר. גם השקרים של דובר צה"ל נחשפו בעבר.

– הם לא היו יכולים לעשות תחקיר רציני בזמן אמת.

– אהה. וצה"ל היה יכול? אתה רומז שמגובה של 20 אלף רגל אפשר לדעת יותר על זהותם של ההרוגים והפצועים מאשר בסביבתם הקרובה?

– מה ציפית שהתקשורת תעשה?

– אם יש ערפל קרב, עדיף לשתוק ולא להפיץ תעמולה. זה כלל בסיסי ראשון. בשלב שני, חייבים להציג כל נתון שמגיע מאחד הצדדים היריבים – צה"ל וחמאס – בתור מה שהוא: תעמולה. בשלב שלישי, מאתרים את הגורמים בשטח – ארגוני זכויות אדם, בתי החולים שקולטים את הנפגעים, עיתונאים וכו' – ושואבים מהם את הנתונים.

– הגזמת.

– לא הגזמתי. פעם קראו לזה עיתונות. מי שמגזים זה אתה, שממשיך לקרוא לשלוחות השונות של דובר צה"ל בשם "עיתונות".

* * *

התפקיד הכפול של תעמולת השקר

כפי שכבר צוין, שקרי התעמולה מיועדים בו זמנית לאוזניים ישראליות ולאוזניים זרות.

כלפי פנים, שקרי התעמולה מבצרים את תחושת הצדק העצמי והלגיטימציה של הישראלים להמשיך ולכתוש את עזה. בשמאל הישראלי רווחת העמדה הצינית, לפיה לרוב הישראלים ממילא לא אכפת מחייהם של אזרחי עזה, והאבחנה בין פגיעה בחמושים לבין פגיעה באזרחים לא מעורבים היא חסרת משמעות בעיניהם. העמדה הצינית הזאת אינה עומדת במבחן המציאות. יש אומנם פלח אוכלוסיה ישראלי כזה, גזעני עד נימי נשמתו. אבל זהו מיעוט, וההוכחה היא הצורך החוזר ונשנה של סוכני ההסברה הישראלים לשכנע את הציבור שצה"ל עושה את מירב יכולתו למזער פגיעה באזרחים. אלמלא האמין חלק ניכר מן הציבור שאין לפגוע באזרחים ללא סיבה מוצדקת, לא היה טעם בכל התעמולה הזאת. סימכו על צה"ל שהוא מפנה משאבי הסברה רק לכיוונים הנחוצים.

שקרי התעמולה אכן עובדים, ובמיוחד הם עובדים על סוכני האלימות הישירים של ישראל – הלוחמים והטייסים שנשלחים לכתוש את שכונות עזה. שימו לב לדברים הבאים של נווטי אף-16 ואף-15 שהשתתפו בהפגזות על עזה:

"סגן אורי מספר בהקשר לזה שלתחושת אנשי צוות האוויר, נעשה הכל בכדי שלא להגיע למצבים בהם ייפגעו אזרחים. "שיטת הפקודה והנהלים שלנו מביא אותנו למצב כזה שאנחנו מצמצמים במידה ניכרת את הפגיעה בחפים מפשע. צריך להבין שזה בכלל לא סיטואציה קלה כשאתה מפיל כמויות גדולות של חימוש בזמן קצר ובאזור שהוא אחר מהצפופים בעולם ובהיבט הזה אני יוצא מחוזק."

בשיחה עם הנווטים אין צורך להרחיב על טוהר הנשק. הם מספרים שהם מקפידים לשאול שאלות על כל מטרה שהם מקבלים. מקפידים לבדוק את כל הנתונים. על כל מטרה יושבים לא מעט אמצעים מהאוויר ומהקרקע ולדברי סגן יונתן היו מקרים שתקיפה בוטלה גם כשהמטוסים כבר היו עם הכוונת על המטרה."

הדברים האלה מוכרים; יש אתוס שלם של פרפקציוניזם ושיקול דעת זהיר שמטופח בחיל האוויר, ואין ספק שהן הלוחצים על הכפתור והן המריעים להם מן הקרקע מאמינים בו בלב שלם.

הבעיה היחידה איתו היא המפגש עם המציאות: לפחות אחד מכל שני הרוגים ב"עמוד ענן" היה תושב לא מעורב, ורבע היו נשים וילדים. איך שומרים על האתוס? מקפידים לבודד אותו מן המציאות, כלומר, הופכים את האתוס למיתוס. כך יכול חיל האוויר להשתבח, בעצם ימי ההפצצות, ב"השגיו הכירורגיים", וכך יכול האתר הרשמי של החיל לסכם את המבצע מבלי להזכיר במילה את מספר ההרוגים בצד הפלסטיני, לא כל שכן האזרחים שבהם. כך נשמר הניתוק ההכרחי בין תודעת הטייס לבין המציאות המדממת שבקרקע מתחתיו, כך מייצרים מונולוגים צדקניים כדוגמת אלה של הנווטים אורי ויונתן, וכך מכינים את הקרקע, כלומר את האוויר, להפצצות הבאות על עזה.

כלפי חוץ, אין צורך להרחיב על נחיצותה של תעמולת השקר; בעולם המערבי הפגזה של שכונות עוני צפופות איננה מתקבלת יפה. זה מחזיר אותי לציטוט מראשית הפוסט, מפיו של אל"מ לירון ליבמן, לשעבר ראש מחלקת הדין הבינלאומי בפרקליטות הצבאית. המאמר שכתב ליבמן למעשה יוצא נגד ההכרזות המתלהמות ששיחררו השרים אלי ישי וישראל כץ במהלך "עמוד ענן". באופן אירוני ולחלוטין לא מודע, הוא מתייצב לימינה של הדוקטרינה הישראלית שגורסת כי מותר להמיט קטסטרופה על ראשם של אלפי אזרחים כפועל יוצא של מתקפה על יעדים צבאיים. וכך כותב ליבמן:

"כל עוד מספר האזרחים הנפגעים בעזה כתוצאה של תקיפות צה"ל אינו נתפש כמופרז ביחס להיקף המטרות הנתקפות, אופיין הצבאי וחשיבותן הברורה, נראה שגם אופן הפעלת הכוח על ידי צה"ל זוכה ללגיטימציה, ולפי שעה לא נשמעות טענות רציניות בדבר אי מידתיות הפעולה."

שימו לב: "אינו נתפש כמופרז", ולא, בפשטות, אינו מופרז. כלומר, המטרה האמיתית של צה"ל היא למזער את מספר הנפגעים הנתפש, ולא את זה הממשי (ואריאציה נוספת על "לא מצטלם טוב"). איך עושים את זה? למשל, על ידי הפצת שקרים בדבר מספר האזרחים שנהרגו. למשל, על ידי מתיחה מחודשת של גבולות המושג "תגובה מאופקת ומתונה". כל אלה הם יעדי הסברה מובהקים, וטוב לראות שמשפטן מלב-ליבה של המערכת הצבאית תופס כך, סליחה, מבצע כך את תפקידו.

ותודה לעיתונות על מסך העשן

אני חוזר לתקשורת. בכל מערך התעמולה העצום הזה – יועצי ההסברה של ראש הממשלה, שלוחותיו של משרד החוץ, דובר צה"ל, פוליטיקאים, גנרלים וכלי התקשורת – יש רק גורם אחד שמכזיב: כלי התקשורת. כל שאר הגורמים אינם מכזיבים כי אין שום ציפיות מהם; אין שום ציפייה שהפצת דיווחי אמת תהיה יעד אסטרטגי של גורמים שלטוניים. המציאות, בעיני השלטון, איננה אובייקט להכרה וחקירה, אלא משאב לניצול. בזמנים של סכסוך אלים, האינטרס העליון של ההנהגה הוא להצדיק את תוקפנותה; כל מטרה אחרת מוכפפת לאינטרס הזה. דווקא באותם זמנים, האינטרס העליון של הציבור הוא להבין את המציאות הקטלנית שהוא נקלע אליה, על מנת שיוכל לגבש רעיונות כיצד להימנע ממנה בעתיד. כלי הכרחי למימוש האינטרס הזה הוא ידע – הכרות מקיפה עם כל העובדות הרלבנטיות למצב הסכסוך. ו"זרוע האיסוף" העיקרית של הידע הזה היא העיתונות.

נחזור לטענה שהוזכרה בראשית הפוסט: הציבור הישראלי, כך אומרים לנו, ממילא לא מעוניין לדעת את האמת על הנעשה בשמו בעזה, ועל כן אין שום הצדקה לתקוף את התקשורת, שרק מספקת את הסחורה שמבקשים ממנה. ההנחה כאן היא שתפקיד התקשורת הוא תמיד, מעל הכל, לספק את הסחורה שמבקשים ממנה. זאת הנחה מפוקפקת, שכן כל מי שיש לו ניסיון תקשורתי כלשהו יודע היטב – התקשורת יוצרת ביקושים לתכנים מסוימים, לא פחות משהיא נענית לביקושים ש"מגיעים מהציבור". התקשורת יכולה לכוון את טעמו של הקהל ולמקד את תשומת הלב שלו בנושאים שלפני כן לא משכו אותו, ולמעשה היא עושה כך כל הזמן כשהיא מסקרת בלי הרף תחומים מסוימים ומזניחה אחרים. תחומים כמו שוק ההון ופוליטיקה מפלגתית מסוקרים בלי כל פרופורציה לעניין האמיתי שיש בהם, פשוט משום שגורמים רבי כוח מעוניינים בכך.

אבל בואו נניח לזה ונתהה לרגע על ההיגיון מאחורי האמירה "הציבור לא רוצה לדעת את האמת על הנעשה בשמו בעזה". מיהו "הציבור" הזה? האם מדובר באותם ישראלים שרוצים למחות את עזה מעל האדמה? אבל אלה, כמדומה, כל כך משוכנעים בצידקתה של ישראל, ששום עובדה על מעללינו בעזה לא תסדוק את נחישותם. מי שבאמת משוכנע שהצדק הפוליטי נמצא כולו בצד שלנו איננו חושש לגלות שאחד מכל שני הרוגים בעזה היה אדם חף מפשע; העובדות מותירות אותו אדיש, לא עוין ומסתגר.

מי שבכוח אוטם את אוזניו ועוצם את עיניו – כנראה לא כל כך משוכנע בצידקתו. ובכן, מה ישכנע אותו? לגלות שצה"ל הוא באמת "הצבא הכי מוסרי בעולם", כמו שהפוליטיקאים מספרים לו כל הזמן. האם אדם כזה יתחזק או דווקא יתערער באמונתו אם יידע שמלעיטים אותו בשקרים?

האם אשה שבעלה בוגד בה תתחזק או תתערער באמון שהיא נותנת בו אם היא תדע שהוא מבוסס על שקרים? האם בעל עסק שהשותף שלו גונב ממנו כספים רוצה לדעת את האמת או את השקר על מעשיו?

האם הביטחון שלנו במציאות מתחזק כשאנו יודעים שהוא נשען על שקרים, או שמא נחלש?

בנקודה זו פסיכולוגים יזכירו לנו ש"ביטחון במציאות" הוא מושג חמקמק, ושלא מעט אנשים מעדיפים לחיות בגן עדן של שוטים מאשר להיכוות באורה העז של האמת. זה אולי נכון לגבי חלק מהאנשים בחלק מהזמן, אבל ודאי שלא לגבי כל האנשים בכל הזמן. ההנחה שרוב הישראלים (שאינם לאומנים מיליטנטיים) אינם מעוניינים לדעת את האמת על הנעשה בשמם – אין לה על מה לסמוך. היא מייחסת להם פסיכולוגיה אינפטנטילית שמעדיפה להיאחז בשקרים, מתוך ידיעה שאלה שקרים, על פני הישענות על האמת.

ובכל זאת, לאורה של ההנחה הסמויה הזאת פועלת העיתונות הישראלית. לא משום שההנחה הוכחה כנכונה, אלא משום שהעיתונות פחדנית ועצלה מכדי לערער עליה.

העיתונות המסחרית אומנם פועלת תחת מטריצה של אינטרסים כלכליים, ואולם עדיין, מעצם הגדרתה כעיתונות, האינטרסים האלה שוכנים צד לצד יחד עם התפקיד הבסיסי של דיווח אמת. עיתונות שמתנערת מן התפקיד הבסיסי הזה איננה רק מיותרת אלא חותרת תחת שלום הציבור, הכורע גם כך תחת המניפולציות של השלטון. מבצע "עמוד ענן", דווקא בגלל אורכו הקצר ואופיו הלא מסובך, הציג את פשיטת הרגל העיתונאית באור בוהק ואכזרי. העיתונות הלעיטה את הציבור בשקרים, השקרים איפשרו להנהגה לטרפד ערוץ הידברות מדיני, להרוג עשרות חפים מפשע ולפצוע מאות, להכניס עשרות אלפי אזרחים לחרדה קיומית, רק כדי לסיים בהסכם הפסקת אש שדווקא מחזק את החמאס (מומלץ לקרוא את הניתוח הנבון של שלומי אלדר). במלים פשוטות, העיתונות שותפה מלאה לפשע. גדעון לוי דיבר על "עיתונאים קטנים", הבלוגר אישתון דיבר על "עיתונאים עם דם על הידיים", ואני מעדיף לומר פשוט "תועמלנים בשירות פשעי מלחמה".

על דברים כאלה אין מחילה. התקשורת הישראלית היא חלק מהשיטה, חלק רקוב וממאיר, שיש לפרק כדי לבנות כאן מחדש שיטה אחרת, שפויה, אנושית ונאמנה למציאות.

* * *

בעניין אחר: המאבק נגד ייצוא הגז, שהיה לי העונג לתרום להאצתו, מגיע לישורת האחרונה שלו. 60 ח"כים דורשים להביא את העניין להכרעת הכנסת, לפני שמסקנות ועדת צמח יאומצו וישחזרו את תסריט ניגריה בישראל. 10 ארגוני סביבה חברו למאבק, ומנגד לוחצים המשקיעים הזרים להתחיל בייצוא ומיד. ההחלטה צפויה להתקבל בשבועיים הקרובים. זה הזמן לצאת לרחובות ולהצטרף למאבק, על הגז ועל כל נכסי הציבור שהתקציב החדש שודד בלי בושה.

דוק מלנכולי של נוסטלגיה היה נסוך על הכותרת של "מעריב" ביום חמישי האחרון: "עקב הביקורות בעולם – צה"ל נפרד מהזרחן". ממש כמו רובה ה"גליל" או מ.ק. (מכשיר קשר) 77, שהעמידו דורות של חיילים לפני שהלכו בדרך כל רס"ר. לפני שנתיים התבשרנו ש"צה"ל נפרד מהלוּף", וכעת – נפרדים מהזרחן. דמדומים אחרונים, צה"ל והזרחן נותנים זה בזה מבט אחרון. כינור מתייפח נוגות. מסך.

צה"ל אם כך מחפש חלופות לפצצות הזרחן הלבן. קצין בכיר בזרוע היבשה הסביר: "זה לא מצטלם טוב, כפי שנוכחנו ב"עופרת יצוקה", ולכן אנו מצמצמים את המגוון ולא נצטייד בכך יותר מעבר למלאי שכבר יש לנו."

לא מצטלם טוב. האמת, צודק.

הידיעה הזאת תפסה אותי בהפתעה. צה"ל נפרד מהזרחן? רגע, צה"ל הרי לא השתמש בכלל בזרחן ב"עופרת יצוקה", נכון? איך בדיוק נפרדים ממשהו שאף פעם לא היה לנו? נשק כימי זה הסורים, לא?

טוב, אחר כך צה"ל נזכר שהוא התבלבל ובעצם כן השתמשנו בזרחן. אבל רק בשטחים פתוחים ולא נגד אנשים.

טוב, אחר כך (כלומר לפני כן) צה"ל נזכר שהוא שוב התבלבל ובעצם כן ירינו פצצות זרחן בשטח מיושב. 200 פצצות, למעשה. אבל זה היה רק לצורך "מיסוך" ואין בזה פגם, ואם היה פגם, הוא מזערי ולא מכוון, והוא מתוחקר ביסודיות שלא תותיר ממנו אבן על אבן (תגובה שכיניתי בזמנו "גמביט והיה מחננו טהור").

הכל טוב, למעט העובדה הפעוטה שלפחות 12 תושבים בעזה מצאו את מותם המחריד כך, נשרפו למוות בזרחן, בהם 3 נשים, 6 ילדים ותינוקת בת 15 חודשים. עשרות נוספים ספגו כוויות קשות מחומר שממשיך לבעור עד שהוא מגיע אל העצם. רופאי עזה עמדו חסרי אונים מול הכוויות הלא מוכרות האלה. ישראל לא נתנה להם שהות להתארגן: פצצות זרחן לבן פגעו גם בבית החולים "אל-קודס" ושרפו כליל את שתי קומותיו העליונות.

העובדות האלה נודעו כבר בימים הראשונים למבצע "עופרת יצוקה". ארגון HRW פירסם תחקיר יסודי – אחד היסודיים שקראתי – על השימוש הישראלי בזרחן לבן ותוצאותיו הקשות (לקריאת התחקיר המלא, לחצו כאן). גם חיילי צה"ל שפעלו בעזה העידו על "שימוש גדול בזרחן" כולל ירי ישיר על בתים שחשודים כממולכדים (ולא למטרות "מיסוך").

התוצאות של כל זה באמת לא הצטלמו טוב, וזאת הסיבה לפרידה מהזרחן. לא, חלילה, הגיהנום שעבר על ר'אדה אבו חלימה, מן הרגע שנשרפה בזרחן ואיבדה חמישה מבני משפחתה, ועד למותה, אחרי חודשיים וחצי של ייסורים. אבו חלימה עוד הספיקה לתת עדות ולהצטלם "לא טוב" לפני שמותה "הכביד מאד על ההסברה הישראלית", כדברי כתב "מעריב".

לקחי "עופרת יצוקה", וליתר דיוק, לקחי ועדת גולדסטון, כבר יושמו בחלקם במבצע "עמוד ענן". העשן שהיתמר מעל עזה לפני 5 חודשים כבר לא היה של זרחן לבן, אבל עדיין מטרתו היתה דומה: מיסוך. שלא יראו ולא יצלמו. זה עבד מצוין עם התקשורת הישראלית, שממילא לא מצלמת את הנעשה בעזה, בימי רגיעה או לחימה, כך שאין חשש שתצלם "לא טוב". זה עבד פחות טוב עם התקשורת הזרה, למרות ואולי בגלל הרמז העבה שצה"ל שיגר לעברה בדמות "טילים נגד עיתונאים". כך הולך ומתרחב הפער בין הדימוי העצמי של הישראלים לבין התמונה המצטיירת בעולם.

מישהו יושב עכשיו מול שולחן השרטוט ברפא"ל או באלביט ושובר את הראש איך לייצר את נשק הפלא הבא: זה שגם יעקור לעזתים מן הראש את רעיון החופש וגם "יצטלם טוב". תכניות הפיתוח כבר אושרו, התקציבים בדרך, והפיילוט הוא עניין של זמן: במעבדה של עזה, הניסוי הוא כבר חלק מהקרב. אבל גם הנשק הזה ייכשל. וגם זה שיירש אותו. כל עוד יש לנו עיניים, שום דבר שישראל עושה בעזה לא יצטלם טוב. הבנתם את זה שם, ברפא"ל? אז אולי פשוט תסיטו את המאמצים ותרדו לשורש הבעיה? "אם תרצו" כבר עלו על זה. תטפלו במי שרואה.

ההישג האחרון של מבצע "עמוד ענן" נרשם השבוע: ישראל התירה להכניס לרצועה מדי יום, דרך מעבר כרם שלום, 20 משאיות נושאות חצץ לבנייה. לפני כן ישראל גם איפשרה את כניסתן של 20 משאיות נושאות חצץ ממעבר רפיח לרצועה (כן, ישראל גם שולטת על התנועה במעבר בין עזה למצרים, אם לא ידעתם). כמו כן אישרה ישראל להכניס לרצועה 40 משאיות ו-20 אוטובוסים, ובהמשך גם דחפורים.

מדובר בפריצה משמעותית של המצור שהוטל ביוני 2007 על הרצועה עם עליית החמאס לשלטון. עד 2010 לא הותרה כל כניסה של חומרים שהוגדרו "דו-שימושיים" (חצץ, ברזל ומלט), המשמשים הן למטרות אזרחיות והן לצבאיות. מניעת כניסתם של חומרי בנייה במעברים היא הסיבה העיקרית לכך שבעזה עדיין לא שוקמו אלפי המבנים ומערכות התשתית שישראל החריבה ב"עופרת יצוקה".

ביוני 2010 נפער סדק קטן במצור. בעקבות משט המרמרה, התירה ישראל להכניס, באופן מוגבל, חומרי בנייה לפרוייקטים בינלאומיים. ומהשבוע – גם לקבלנים פרטיים.

מה אפשר ללמוד מכך? לקח ראשון הוא שחוקי הסיבתיות פועלים באורח מוזר לפעמים. מה משכנע את ישראל להיעתר לדרישות החמאס? כמה פלסטינים (או בינלאומיים) הרוגים. קצת דם על הידיים, והלב שלנו נפתח.

מאז הטלת המצור, הדרישה הבסיסית והעקבית ביותר של החמאס היתה להסיר אותו. ישראל השתמשה במצור כאמצעי שליטה ולחץ, שרירותי במידה רבה (בננות כן, שזיפים לא, גזר כן, ספרים ושוקולד לא) – עם תוצאות אפסיות. כיום, אחרי המרמרה ו"עמוד עשן", המצור היבשתי מוגבל לייצוא סחורות בלבד (המצור הימי והאווירי עדיין בתוקף).

לשם מה היה נחוץ "עמוד ענן"? הפרשנים מגרדים את פדחתם. ה"הבנות" הלא-רשמיות, הלא-כתובות כל כך עמומות, כל כך שנויות במחלוקת בין הצדדים, שאי אפשר להציג אותן כהישג (ציטוט מאהוד ברק: "יום אחרי הפסקת האש איש לא יזכור מה כתוב במסמך הזה"). תומכי המבצע מצביעים על עצירת האש כעל "הישג". אבל מנקודת המבט הפלסטינית, מה שהביא לעצירת האש הוא ההשגים הממשיים של החמאס: שטח הדיג הורחב למרחק של 6 מייל מהחוף (עדיין הרבה פחות ממה שנקבע בהסכמי אוסלו, 20 מייל), אזור החיץ הבטחוני צומצם כך שחקלאים יוכלו לעבד אדמות במרחק של 100 מ' מהגדר, ועכשיו גם מותרת הכנסת חומרי בנייה. לכל אלה יש השפעה מיידית ומשמעותית על פרנסתם של עשרות אלפי תושבים בעזה. "במבחן התוצאה", כמו שברק אוהב לומר, החמאס ניצח.

לכאורה, ישראל יכולה להחזיר את הגלגל לאחור ולהדק שוב את המצור. בפועל, הדינמיקה של השנים האחרונות היא חד-כיוונית: המצור הולך ונחלש. אחרי כל עימות אלים ומדמם, יש עוד ועוד הקלות במצור. ההגיון הפלסטיני ברור: תחת לחץ דיפלומטי, ישראל נשברת. אבל מה ההגיון הישראלי? מה לעזאזל היה הצורך הדוחק להרוג 160 פלסטינים, להקריב את חייהם של עוד 6 ישראלים, ולשרוף 3 מיליארד שקל בתוך 8 ימים?

התשובה מרה ופשוטה. ההנהגה הישראלית יודעת שהמצור הוא כישלון מדיני מהדהד: אפס תוצאות בזירת ההרתעה הצבאית, ונזקים כבדים בזירת דעת הקהל הבינלאומית. אבל להודות בטעות ופשוט להסיר אותו – לא יעלה על הדעת. קודם כל, מהלך כזה יחייב הידברות ישירה עם החמאס וחתירה להסכם, טאבו חוצה מפלגות בישראל. שנית – אנה נוליך את כל העזוז הפטריוטי והמתלהם שפירנס את המצור בשבע השנים האחרונות? המנהיגים חוששים מנחת זרועו של האספסוף. הפיתרון שהם מצאו הוא להסוות ולהסתיר את הכירסום המתמשך במצור מאחורי סידרה של מבצעים צבאיים בומבסטיים בעזה. הרעיון הוא לסמם את הציבור בדם ואש ותמרות עשן, כך שלא ישים לב שבאותו זמן ממש עזה מתקרבת עוד ועוד אל החופש. דיסוננס צורם שכזה בין ההצהרות למעשים אפשר לטשטש רק באמצעות רעמי התותחים.

וכך גם ייראה ההמשך. ישראל עדיין מחזיקה במנופי שליטה משמעותיים בעזה. הפלסטינים לא יסכינו עמם, ואין סיבה שיסכינו. ישראל לא מרוויחה כלום מהשליטה הזאת, אבל כאמור, לאף אחד אין אומץ לומר את זה, ההנהגה והעם לכודים, כמו זבובים בגוש ענבר, במיתוס שאין ממנו מוצא. החמאס ילקק את פצעיו, וישוב לירות טילים. ישראל תיכנס לעוד סיבוב בעזה, עשרות או מאות הרוגים, אלפי טונות של פצצות, כמה הרוגים או פצועים בצד הישראלי, מאות מליוני שקלים יוקצבו למיגון ול"כיפת ברזל", והאבק ישכך. בשקט בשקט, שליחים ישראליים בקהיר יעבירו מתחת לדלת כלשהי "מסמך הבנות" לא רשמי, לא מחייב ומוכחש בתוקף. מיד אחר כך נראה עוד הקלות במצור.

הציבור הישראלי יבלע את זה, במשחק סכום האפס שלנו אסור לוותר לפלסטינים לפני שמכאיבים להם. נכון, אפשר יהיה לחסוך את כל הדם והכסף. אבל אז מה? בלי מבצעים בעזה יותר? בלי טילים? בלי משלוחי נשק מהדוד סם? מכאן ועד עולם – ריקנות? רק דיור ציבורי, ועובדי קבלן, ומיטות אשפוז, וקצבאות ילדים?

שעמום ארור. הו עזה, אל תפני פנייך. עזה כמוות אהבתנו אלייך.