איברהים, אבי והצבא הישראלי (פוסט אורח)
מאת: אודי אליפנץ
מוקדש לזכרו של ראמזי דהיני
(אודי אליפנץ, בן 43 מרמת גן, שלח לי את הטקסט הזה בעקבות הפוסט האחרון שלי על עזה. אני מודה לו על הרשות להעלות אותו בבלוג)
* * *
את איברהים אני מכיר מגיל 10 בערך. הוא התחיל לעבוד בשנות ה-80' במשק שלנו במושב בצרון. עד סוף שנות ה-80', עבודה של פועלים פלסטינים בחקלאות ישראלית בתחומי הקו הירוק היתה שכיחה מאוד.
זיכרון ילדות: החופש הגדול, תחילת שנות ה-80'. הייתי אז בן 12, התלוויתי לאבי לביקור באחת החלקות של חקלאי אחר מהמושב שלנו, שגידל עגבניות לתעשייה. העגבניות נקטפו לתוך מכלים על-ידי ילדים וילדות ערבים מרצועת עזה, שחלקם היו בני גילי או קצת יותר. הם "בילו" את חופשת הקיץ תחת השמש הקופחת בעבודת פרך כדי לסייע למשפחותיהם לשרוד.
את תשומת ליבי תפס נער אחד שהיה גדול ממני בכמה שנים. עליז, וקצת קולני, הטייפ-קאסט של הבדרן, מנסה לעשות רושם, קצת שוויצר כזה. בקיצור, ילד. העובדה שהוא הרשה לעצמו לצחוק ולהתבדח עיצבנה את בעל החלקה, גם הוא חבר מושב. הוא ניגש אל הנער בלי היסוס ונתן לו סטירת לחי בעוצמה אדירה, וצעק עליו שיתחיל לעבוד ויפסיק לקשקש. הנער הרכין ראשו בהכנעה, המשיך לעבוד בלי לצייץ, תוך כדי שהוא מנגב את הדם שניגר מפרצופו בחולצה.
ההשפלה הפומבית הנוראית שהוא חווה נצרבה בתודעתי, יותר מן האלימות הפיזית. אני מניח שבתת-מודע שלי כבר אז הרגשתי שותף ואחראי. זאת לא היתה תקרית חריגה אז. היו לא מעט מושבניקים אצלנו שהתייחסו לפועלים הערבים כמו אל עבדים במטעים, בדרום האמריקאי לפני 200 שנה.
אבא שלי היה שונה. הוא תמיד התייחס אל הפועלים שעבדו אצלנו כשווים. במשק היינו עובדים יחד כתף אל כתף עם הפועלים הערבים – אם זה בעישוב, דילול, קטיף או כל עבודה אחרת. לא התנהלנו כ"ראיסים", כמו לא מעט מושבניקים אחרים. אני מניח שזה היה אחד מהגורמים המשמעותיים שעיצבו בי מגיל צעיר את ההבנה שאין באמת הבדל בין דם לדם. כשאתה עובד עם מישהו כתף אל כתף בחום הלוהט של הקיץ, ומתבוסס איתו בבוץ בימי גשם קרים, אתה נקשר אליו, מעריך אותו, ורואה בו שותף, לא מישהו נחות ממך.
כשאיברהים התחיל לעבוד על בסיס קבוע במשק שלנו, הוא היה בשנות ה-20 המוקדמות של חייו. הוא התגורר בדרום רצועת עזה, מזרחית לרפיח, כקילומטר וחצי בקו אווירי ממחסום סופה. הוא היה נשאר לישון במשק וחוזר לביתו פעם בשבוע או שבועיים. בעונת הקטיף הוא וחבריו היו ישנים במטע התפוחים שעל הגבעה ומסייעים בשמירה מפני גנבים.
לאט לאט התחברנו ונקשרנו. לאחר שנים של עבודה משותפת, לא מעט חגים וסופי שבוע, הוא הפך להיות כמעט בן משפחה.
כשהתגייסתי לצבא ב-1989, האינתיפאדה הראשונה היתה בשיאה. ביליתי לא מעט זמן בעזה ובשטחים, ואיברהים וחבריו הפועלים עזרו לי לשפר את כישורי הערבית שלי, בדגש על אוצר מילים שימושי לפעילות המבצעית שנדרשתי אליה (לא היה לי יותר מדי טאקט). זאת היתה פעילות של דיכוי, טירטור ושימור הכיבוש פר אקסלנס. אז גם נולד בנו הבכור, ראמזי. כשזה עוד התאפשר הוא היה מביא את ראמזי אלינו מדי פעם. ילד חמוד, חכם ועירני. בבת עינו של איברהים.
איברהים המשיך לעבוד במשק שלנו עד סוף שנות ה-90'. ככל שחלפו השנים, כניסתם של פועלים פלסטינים הוגבלה יותר ויותר, ואת מקומם התחילו לתפוס תאילנדים. העסקת פועלים מהשטחים הפכה להיות מסובכת מכיוון שנאסר עליהם ללון בתחומי הקו הירוק. כדי להגיע לעבודה הם היו צריכים לצאת מביתם ב-3 וחצי לפנות בוקר, לתפוס מקום בתור במחסום ארז, ולחזור הביתה במקרה הטוב ב-8 בערב. בנוסף לכל זה, הסגרים התכופים גזרו עליהם תקופות ארוכות של חוסר תעסוקה.
לאורך כל אותה תקופה אבי המשיך להיות בקשר טלפוני עם איברהים ועם פועלים נוספים שעבדו אצלנו. כשאמי נפטרה, בסוף שנת 2000, אבי קיבל טלפונים מן המכרים שלו בעזה. חלקם ממש בכו וכאבו על כך שהם לא יכולים להגיע ולנחם, הם הכירו את אמי באופן אישי, העריכו ואהבו אותה מאוד. המחוות האלה מאד ריגשו אותו.
קצת אחרי שפרצה האינתיפאדה השניה, לא חודש יותר היתר הכניסה של איברהים. הסיבה הרשמית: לבן משפחה מדרגת קרבה ראשונה היתה בעבר "נגיעה לחומרי נפץ". מה באמת הסתתר מאחורי המשפט הבטחוני המרשים הזה? לאיברהים היה אח שבגיל 7, שנים ספורות אחרי מלחמת ששת הימים, שיחק בנפל של מוקש ואיבד את חייו. הרישום הזה נשאר במערכת הביטחון יותר מ-30 שנה, ובאטימותה היא קיטלגה את איברהים כגורם סיכון מכיוון שלאחיו היתה "נגיעה לחומרי נפץ".
למרות הקשיים הכלכליים שאבי התמודד עמם לאורך כל השנים, הוא היה משתדל לעזור מעת לעת לאיברהים, בתקופות שהוא ובני ביתו הגיעו לחרפת רעב אמיתית, עקב המצב הבלתי אפשרי אליו נקלעו משנת 2000 ואילך.
אבל המכה האכזרית ביותר ניחתה על איברהים בשנת 2008.
ב-2 לדצמבר בשעה 14:00 החריד פיצוץ עז את ביתו. איברהים לא היה בבית באותה שעה. אשתו פתחה את דלת הכניסה ולזוועתה ראתה את גופתו המפויחת של ראמזי, הבן הבכור, מוטלת במרחק חמישה מטרים בלבד מדלת הכניסה, בחצר הבית. הוא נהרג מפגיעה ישירה של טיל, ששוגר ככל הנראה ממל"ט. מדוע שוגר לעברו הטיל? זו מן הסתם שאלה שלא תיענה לעולם.
איברהים סיפר שהטיל שוגר בטעות כי באותו הערב דווח אצלנו על ירי שגוי לעבר לא מעורבים בעקבות ירי של קאסם. ראמזי קוטלג בטרמינולוגיה המכובסת "לא מעורב". אני מצאתי התייחסות לקונית בלבד לאירוע ההוא בתקשורת.
עזה, 13.7.2014. צילום: Safa
ראמזי היה בן 19 במותו. קשה לומר שאיברהים הצליח להתאושש מהאסון הזה מאז. אבל למרות הכאב והאובדן, הוא לא הפך לשונא. הוא עדיין מייחל לכך שכולנו נזכה לחיים אנושיים והוגנים.
בימים האחרונים, על רקע מבצע "צוק איתן", התקשר אליו אבי לשאול לשלומו. כמו תמיד, איברהים הקדים והתעניין בשלומו של אבי ומה עובר עליו ואיך הוא מתמודד עם הטילים ועם כל הבלגן. אבי חש שמשהו מעיק עליו, אבל רק כששאל אותו בצורה מפורשת, איברהים סיפר.
לפני ארבעה ימים, השכן של איברהים שהה מחוץ לביתו והשקה עצי פרי שגידל בחלקתו הקטנה. הם מתגוררים, כאמור, מזרחית לרפיח, בשטחים פתוחים יחסית, ומתפרנסים בדוחק רב מחקלאות דלה.
ללא כל התראה או סיבה נראית לעין, לפתע פגע בו ישירות טיל, שנורה שוב ממל"ט. פלג גופו העליון נכווה קשות ושתי רגליו נקטעו. איברהים סיפר שהם לא מעיזים לצאת החוצה כמעט בכלל. הם חשים כחיות ניצודות, ומרגישים שכל מי שנמצא בחוץ מסתכן בפגיעה שרירותית ובלתי צפוייה.
שאלתי את אבא שלי איך הוא יודע שזה טיל בכלל וממל"ט בפרט. הם יודעים, הוא ענה, כשחיים כל כך הרבה שנים באזור המוכה הזה הופכים להיות מומחים.
איברהים סיפר לאבי, שככל שהוא יודע, לא היתה בזמן הסמוך לפגיעה שום פעילות של שיגור פצמר"ים או רקטות באזור. לי באופן אישי קשה להאמין שמישהו בשרירות ליבו ישב בקרון ממוזג ומנוכר והחליט סתם כך לשגר את הטיל, כאילו זה משחק וידאו מנותק מהמציאות.
אבל שוב שוגר טיל ופצע באכזריות נוראית אדם חף מפשע. הבנאליות של החורבן.
כשקראתי את הפוסט האחרון של עידן, התחברו לי חלקי הפאזל של מה שכנראה הרג את ראמזי ופצע אנושות את שכנו של איברהים. התמונה של גופת הנער השרוף – תמונה כזאת אמו של ראמזי ראתה, מן הסתם, כשפתחה את דלת ביתה. אני לא מסוגל להתחיל לדמיין מה עובר על הורה שזוועה כזאת מתרחשת בפתח ביתו.
אבי אומר שהיא איבדה את שפיות דעתה.
לא למות טיפש 
מתביישת וכואבת מאד.
קורע לב, שובר לב, ואוזלת היד הורגת.
"אתה ובלוגר אחר אוהבים את זה. רוצה להגיב על רשומה זו?" מציעה לי המערכת של הבלוג. אני לא אוהב את זה, אני מנסה להגיד למערכת. אני מתעב את זה. זה קורע את לבי. אי אפשר לחיות עם זה. בכל זאת, או "אתה ובלוגר אחר אוהבים את זה" או שלא. תודה אודי ותודה עידן שאתם לא מאפשרים לי ולאחרים חיים נטולי פצע ושבר, זה חשוב כל כך.
איזו קדושה שבשמיים יכולה למחול לנו?
תודה לאודי. תודה לעידן.
זה קורע את ליבי ואני מתיפחת בקול. גדשה סאת הכאב ואין קץ לתחושות הייאוש וחוסר האונים. תודה לאורי ותודה לך שהעליתם.
אני יודעת שאתה מסויג מתגובות מוסוות בשם בדיוני כמו שלי אבל האמן שלי שחשיפה פומבית בהיקשר הזה חיונית לי ומוכנה להזדהות בפרטי אם זה מאד חשוב.
אבוי. ישוחררו העזתים מאיתנו ומהחמאס. מגיע להם בדין חיים שיש בהם חירויות וזכויות– לא רדיפה אסלאמית מיליטנטית (טרור, מעצרים, הגבלות והתנקשות) ולא רדיפה צהלי"ת ( אימת טילים, מלט"ים, מחסומים וכו').
זוועה. אין מילים.
"מדוע שוגר לעברו הטיל? זו מן הסתם שאלה שלא תיענה לעולם."
"איברהים סיפר שהטיל שוגר בטעות כי באותו הערב דווח אצלנו על ירי שגוי לעבר לא מעורבים בעקבות ירי של קאסם."
לעומת זאת, מתוך הקישור שהבאת:
"גורמים בחמאס אישרו כי תקיפת צה"ל התרחשה במקום ממנו מוקדם יותר נורו פצצות מרגמה לכיוון ישראל. "
"ייתכן כי ההרוגים הם נערים שנשלחו על ידי היורים כדי לפרק את קנה המרגמה לאחר הירי. "
[הארץ, http://www.haaretz.co.il/misc/1.1364631%5D
"מקורות פלסטינים כי שני נערים פלסטינים, בני 15 ו-17, נהרגו וארבעה נוספים נפצעו בתקיפה של חיל האוויר על חוליית חמושים ממזרח לרפיח בדרום רצועת עזה. "
[וואלה, http://news.walla.co.il/?w=/9/1390062%5D
"רמזי איבראהים מנסור אל-דהייני
בן 19, תושב רפיח, נהרג ב-02.12.2008 ברפיח, מירי טיל ממסוק. לא השתתף בלחימה בעת שנהרג. פרטים נוספים: נהרג בעת שישב עם חברים נוספים במהלך פלישה. ככל הנראה חמושים ירו כעשר דקות קודם לכן פצצות מרגמה מאזור ביתו על טנקים של הצבא."
[בצלם, http://www.btselem.org/hebrew/statistics/fatalities/before-cast-lead/by-date-of-event/gaza/palestinians-killed-during-the-course-of-a-targeted-killing-not-hisul%5D
לצורך הבהרה, אני לא אומר שהבחור היה חלק מהלחימה ואני לא מנסה להצדיק הרג אזרחים. אלא רק רוצה להראות שהמילה "שגוי" בתיאור מהטקסט אינו נכון.
תודה על התחקיר, אמיר. בצלם כמובן אמינים עלי הרבה יותר מדובר צה"ל, שהכי קרוב להפללה שהוא הצליח לייצר זה "ייתכן שהם נשלחו לפרק את קנה המרגמה". יתכן, ויתכן שלא. צה"ל לא עובד ברזולוציה גבוהה יותר – מספיק שזוהה ירי באזור. בצלם הלך ובדק. וזה אומר לפחות שתי עדויות בלתי תלויות (אפשר לקרוא על המתודולוגיה שלהם בפתח כל דו"ח שהם מוציאים).
ועכשיו יש עוד עדות, של איברהים ואשתו. כמובן, פלסטינים, לא ממש כשירים לעדות.
חוץ מצמרמורת ודמעות בעיניים אין לי כל אפשרות להוסיף ולו מילה אחת.
עצוב לשמוע אבל אצלנו גם נהרגים אזרחים בלתי מעורבים ובמכוון!
מה אתה רוצה להגיד? שצהל לא יעשה כלום ונמשיך להרצח על ידי מחבלים?
הפלסטינים צריכים להוקיע את חמאס מתוכם כי הם הבעיה
זה נראה שאתה מזדהה עם הפלסטינים יותר מאשר עם העם שלך
ההיפך בטוח לא יקרה תהיה בטוח
בדכ לא מתים מיאוש אבל הנפש מטמטמת
לפני שעה בדיוק, 4 ילדים, על חוף עזה:
http://www.washingtonpost.com/blogs/worldviews/wp/2014/07/16/dispatch-israeli-strike-kills-four-children-at-a-gaza-beach/
(ממליץ לעקוב אחרי ויליאם בות', כתב הוושינגטון פוסט שבעזה)
משמ סיפור ה"כיבוש" הישראלי בעזה על רגל אחת.
סוף שנות ה- 80 תחילת ה – 90 – בעקבות התפרעות בני עמו של איברהים באינתיפאדה הראשונה הוא מתחיל לההיות מטורטר ועובד לסירוגין.
סוף שנות ה- 90 – שנת 2000 – צה"ל כבר עזב את העיר עזה, איברהים בשלב זה כבר מאבד את עבודתו לחלוטין בעקבות רציחות בני עמו באינתיפאדה השנייה.
שנת 2008, צה"ל כבר עזב את הרצועה לחלוטין, הרצועה נוקתה ממתנחלים אבל בני עמו של איברהים לא מתייאשים ומשגרים טילים ללא הפסקה לעבר ישראל, איברהים את המחיר הכבד ביותר ומאבד את בנו.
יש מסקנות או שפשוט נמשיך בדרך הזו שתגרום עוד סבל לשני הצדדים?
יואב: "שנת 2008, צה"ל כבר עזב את הרצועה לחלוטין". שקרן או תמים?
– יש מצור ימי ואווירי מוחלט
– תחום הדיג מוגבל ל-3 מייל, חסר תועלת כמעט (הדגה מרוחקת יותר), דייגים נורים כל הזמן.
– 17% משטח הרצועה הופקע ל"רצועת ביטחון" – שטח מוות שכל הנכנס אליו נורה בידי צה"ל. מאות אזרחים חפים מפשע נהרגו כך.
– אסורה הכנסת חומרי בניין
– אסור לייצא סחורות מעזה לגדה
– ישראל שולטת במרשם האוכלוסין הפלסטיני, כולל הוצאת דרכונים, ולכן גם שולטת בעקיפין על יציאת אנשים ממעבר רפיח (מצרים)
– אסור מעבר אנשים מעזה לגדה; בני משפחה לא ראו זה את זה שנים.
– ישראל שולטת במערכת המיסוי בעזה, גובה מכס ומע"מ עבור סחורות פלסטיניות וברצונה מחזיקה את הכספים אצלה.
– אסור לייבא סחורות לעזה להוציא "צרכים הומניטריים"
תקרא קצת ואולי תתחיל להבין למה לעזאזל הם יורים עלינו. הפכנו את חייהם לגיהנום.
יש ללחוץ כדי לגשת אל Info_Gaza_Heb.pdf
http://www.btselem.org/hebrew/publications/201401_so_near_and_yet_so_far
http://www.btselem.org/hebrew/gaza_strip/forbidden_zones
http://www.btselem.org/hebrew/gaza_strip/20130324_restrictions_on_fishing_should_be_lifted
Report From Gaza: When My Son Screams
We don’t even seem to have a right to exist or defend ourselves. That right, according to the United States, belongs to Israel alone.
Mohammed Omer July 15, 2014
The Nation
At just 3 months old, my son Omar cries, swaddled in his crib. It’s dark. The electricity and water are out. My wife frantically tries to comfort him, shield him and assure him as tears stream down her face. This night Omar’s lullaby is Israel’s rendition of Wagner’s Ride of the Valkyries, with F-16s forming the ground-pounding percussion, Hellfire missiles leading the winds and drones representing the string section. All around us crashing bombs from Israeli gunships and ground-based mortars complete the symphony, their sound as distinct as the infamous Wagner tubas. But unlike a performance, this opera of death lasts days. Audience applause is replaced with the terrified cries of babies and children shrouded in smoke. Shrapnel zings off buildings and cars as another missile finds its mark, landing on another home. Six more are now dead. A doctor’s house next door was hit by three Israeli F-16 missiles. It’s hard to know what was the target. The doctor was killed, joining his mom and dad, killed in the previous war in 2008–09. The airstrikes are buzzing in my ears and Lina’s. Omar’s crying is continuing. Now the death toll is at 186, with 1,390 injured, the majority of them are civilians, as reported by the UN. There is no end in sight. Beyond the border we see tanks amassing, preparing for a ground assault. Above, the ever-present thwup-thwup of hovering Apache helicopters rock Omar’s cradle through vibration. Warning sirens pierce the night—another incoming missile from an Israeli warship. The border is not far. But we cannot leave. The Gaza Strip has been under siege since 2007. Unlike Israel, we do not have bomb shelters to hide in. The 1.8 million citizens of Gaza, over half of them children under the age of 18, are packed into an area the size of Manhattan, unable to leave. We must stay and pray, pray that we don’t get hit. I’ve been through this before. I grew up in Gaza. But this is my first time under fire as a parent and husband. It is a wholly different experience. I wish I could airlift my wife and son out of here. But this is my beloved ancestral home; what else can I do? The airstrikes are too loud and unending, it seems. In a moment of nervous quiet, Lina breastfeeds Omar and quietly prays. Crash! Boom! Another airstrike smashes into the ground outside our home. Lina darts out of the room, shielding Omar in her arms as she seeks safety on the other side. Omar screams, and screams and screams. It’s piercing, enveloping me in a horror only a parent can understand. I find it impossible to comfort him, holding his tiny hand as he lies in my wife’s arms. Lina is clasping Omar tight. We nervously jump from room to room scanning the skies for incoming missiles. Israel always claims they are precision. Precision? Then why are so many children, women and elderly injured, maimed or killed by them each time? Why is the hospital bombed? Why schools, bridges, water treatment facilities, greenhouses and other civilian targets? The statistics always tell a different story. Boom! A flash of white and another crash. The stress is debilitating, fostered by the constant of buzz of drones. It haunts us as we search for anywhere safe, but there is nowhere safe. We watch, waiting. Another volley of Hellfire missiles shakes the building. No rest. No sleep, but we are lucky we are still alive. I open and close the refrigerator door. The electricity is out, but it makes me feel normal. Lina tries to sleep, catches a few minutes and wakes up trembling. This is what it is like to be under attack in Gaza, and we don’t know for how long or when it will end. We talk, looking for distraction, wondering how the Israelis are doing on the other side of the segregation wall. They are free to come and go as they please without restrictions. Do they feel safe, with their warning sirens and bomb shelters to hide in? They don’t have to worry about warships pounding their homes, tanks smashing through their streets, bulldozers destroying their homes, jet fighters dropping bombs on their neighborhood or drones hunting them down. Israel has the fourth-most-powerful military in the world, with full army, navy and air force as well as their Iron Dome, which is quite effective against the homemade rockets lobbed from Gaza. We have no navy, no air force and no army. We have no checkpoints for security. We don’t even seem to have a right to exist or defend ourselves. That right, according to the United States, seems reserved for Israel and Israel alone. Pondering such, the hypocrisy elevates cognitive dissonance, the reality of this situation, to new heights. We’re a mere hour’s drive from most major cities in Israel, yet we live in a completely different world. Gaza is the Lodz, Krakow and Warsaw ghettos rolled into one. We cannot leave or enter without Israel’s permission. Israel tells us what we are allowed to eat, raids at will and often, decides which products we’re allowed to have, down to toilet paper, sugar and cinderblock. It arrests our children, fathers and mothers, and can hold them as long as it wants. Its snipers amuse themselves at the expense of our children. How can Israeli society not know what we are suffering or what they’re paying to have done to us? Didn’t their parents, grandparents, go through the same horror before coming to Palestine? Wasn’t Zionism created to prevent these horrors from occurring ever again… to any people? Shakespeare said it well, with a slight modification: “Hath not an Arab eyes? Hath not an Arab hands, organs, dimensions, senses, affections, passions, fed with the same food, hurt with the same weapons, subject to the same diseases, heal’d by the same means, warm’d and cool’d by the same winter and summer, as a Jew is? If you prick us, do we not bleed? If you tickle us, do we not laugh? If you poison us, do we not die? And if you wrong us, shall we not revenge? If we are like you in the rest, we will resemble you in that.” Despite the desperation, Gaza is my home. Wherever I go, however long I have to wait at checkpoints, to leave or return, sitting under the hot sun or arguing with officials about the abuse of travelers and victims, I feel a deep joy and love when I pass through Rafah gates, for I am home. I have options, given my Dutch citizenship. As the bombs continue to fall, I ask myself if I should take my family to the Netherlands, where my son was born, press on with my PhD studies for Erasmus Rotterdam and Columbia University and try to forget the F-16s and nightmares Israel reserves for us. But I’m a journalist, and I owe it to my people and the Israeli people to get to the truth. I choose to stay in Palestine, my beloved home, with my wife, son, mother, father and siblings. I am not willing to let Israel or Zionism exterminate me. Since 1947 Israel has disrupted our lives. My family and I are the wrong race and wrong religion, so the state doesn’t want us here. This is my home and, steadfastly, I will still stay. It is my right as a human being and our right as Palestinians or Israelis, whether we’re Jewish, Christian or Muslim. Ultimately, we’re all human.
אני בהלם מכם… כמה עיוורים את יכולים להיות? הלוואי והיו לי מילים להראות לכם נקודת מבט שפויה אבל אני באמת כבר לא יכולה להבין את הראש שלכם…
לעידן
להלן קישור לכמה מקרי רצח
לעיונך
http://www.hakolhayehudi.co.il/%D7%9C%D7%90-%D7%A0%D7%A9%D7%9B%D7%97-%D7%A8%D7%A9%D7%99%D7%9E%D7%AA-%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%99-%D7%94%D7%A8%D7%A6%D7%97-%D7%A9%D7%9C-%D7%9E%D7%A9%D7%95%D7%97%D7%A8%D7%A8%D7%99-%D7%94%D7%A9%D7%9C/
הקורא יואב שטען ש"המקורות שלי לא מהימנים" ולא טרח להציג אף מקור חלופי עם קישור – נמחק. יש קוד אתי לבלוג.
גלובי, אם אתה רומז שהצבא רצח את ראמזי דהיני כנקמה על רשימת מקרי הרצח שנתת, אנא אמור זאת מפורשות ואז אבין עם מי יש לי עסק. אם אין קשר, אתה דמגוג שצווח מעל כל במה שהחמאס רוצח אזרחים (אני יודע את זה; כרגע מדובר על האזרחים שצה"ל רוצח) בלי שום קשר לנושא הדיון.
הסיפור מזעזע ועצוב .הפחד שלי הוא שיש כאן 2 תפיסות דתיות של החאמס וגם בארץ הבית היהודי ועוד מפלגות מכוונות למלחמות בשם הדת .ולאור התחזקות הזרמים הדתיים בכל העולם אני לא רואה פתרון לא עכשיו ובעתיד עוד יותר פחות. מקנאה בך על האופטימיות .
בכל פעם שאני קורא את המעשיות האלה,
אני רואה מולי את ששכננו מעזה כחבורה של פרפרים וחיפושיות חמודות שכל רצונם להתעופף מפרח לפרח בחופשיות כאשר מעליהם מדינת ישראל, לובשת את דמותו של ברוטוס אויבו הנצחי של פופאי, מוחא כף בניסיון להשמידם – יצורי האל התמימים.
הם כל כך טובים שאפילו רצח של 3 נערים תמימים בכוונת תחילה אסור לשים מולם,
כי מה זה לעומת ירי תגובה על אלפי הטילים שהם יורים על מדינת ישראל?
מדינה של פרובקטורים אנחנו…
במידה והיה רצון ברצועת עזה לבנות משהו אחר וליצור בו עתיד, הדבר היה נעשה,
באופן די דומה למה שקורה בגדה.
אבל כאשר הכסף נעצר אצל דמויות מסוימות ומתועל למטרה אחת לממן נשק לארגון שכל מטרתו להוכיח את הצורך בו עקב האויב הנורא, דבר לא ישתנה.
נאסראללה, אבי השיטה של "מגן האוכלוסיות כנגד הצורר הציוני" מ 2006 להפתעתו ולהפתעת כותבי הבלוג הזה, לא זכה לפרובוקציה אחת מישראל וכיוון שקיומו בסכנה מצא לעצמו אויב חדש וחבר לרוצח ההמונים הגדול ביותר בין החיים.
לחמאס אין אינטרס אחד להפסיק את העימות כי הוא יאלץ לבצע משהו שהוא לא בנוי לו – לדאוג לעתיד של עזה.
אני מקווה שאת הסיפור קורע הלב שתואר לעיל תדאג להפיץ גם להורי 3 הילדים שנרצחו ללא סיבה
אבל כנראה שלא תשלח כי מיהם נפתלי, גיל-עד ואייל לעומת ראמזי?
די ברור שמה שאתה רואה, רועי, הוא את מדינת ישראל "כחבורה של פרפרים וחיפושיות חמודות שכל רצונם להתעופף מפרח לפרח בחופשיות כאשר מעליהם חמאס הנורא, לובש את דמותו של ברוטוס אויבו הנצחי של פופאי, מוחא כף בניסיון להשמידם – יצורי האל התמימים". אולי כדאי שתכתוב חיבור בנושא.
שחר כ. היקר,
כשאין תשובות אז תוקפים את הכותב.
שיהיה לנו ערב שקט, כי לי אין מקלט בבית ואני צריך לרוץ עם הילדים לשדרה והערב לא בא לי להוציא אותם מהמיטות…
שואל נועם א"ס: "איזו קדושה שבשמיים יכולה למחול לנו"?
"…ואז אני עניתי לו [למוטי יוגב, לא לנועם א"ס] דווקא מהמסורת היהודית, שמי שידיו מגואלות בדם לא יבנה את בית המקדש, הוא לא יכול להתקרב אל הקדוש. וַיְהִי עָלַי דְּבַר יְהוָה לֵאמֹר דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי. ואתם שפכתם דמים רבים, דמים רבים שפכתם. צריך להעניש את כל אלה שהורגים ילדים בעזה. יעמוד נא ראש הממשלה ויגיד משפט אחד: אני לא אהרוג, לא ארצח ילדים בעזה. הוא יעשה את זה? אף אחד מכל הליכוד ומכל הממשלה הזו לא מוכן להגיד את המשפט הפשוט, שאנחנו מתחייבים לא להרוג ילדים בעזה". https://www.youtube.com/watch?v=AXwjiK9nPAc&feature=youtu.be
מרן הגרי"ל חסמן זצוק"ל בספרו "אור יהל: "נתבונן עד כמה רחוקים אנו מדעת תורה. ויצוייר, אם נראה רוצח שכל אומנותו היא הרציחה, ללסטם את הבריות ולהרוג נפשות, הולך ומטייל לו חופשי לנפשו בשווקים וברחובות באין מעצור, ולא עוד אלא שמכובד הוא ביותר על יופי אומנותו זו, וגם תלמידים רבים מתאספים אליו להקשיב קולו, האם לא תאחז בנו חלחלה ותיעוב גדול על עולם הפקר כזה? והנה כשאנו רואים מסית ומדיח הולך לנגדנו, שאומנותו היא לכתוב ספרי מינות וכפירה ודברי חשק וכו´, וכן כל דיבוריו ופטפוטיו בשירה ופיוט של הסתה להחטיא בני ישראל להדיחם רח"ל מעל השי"ת, האם נרגיש כי רוצח גדול מתועב ומשחית כרם בית ישראל הולך לנגדנו? ולא נכחד שגם אם ידרוש זה בשלומנו, נשמח עליו כעל כל הון ונשיב לו בספר פנים יפות כראוי לנכבד כמוהו, והתורה צווחת — צרור את המדיינים… כי צוררים הם לכם בנכליהם… ללמדך שקשה המחטיאו יותר מן ההורגו. והרי ברנש זה אומנותו הרציחה בהיקף רחב מאד, כי ההורג נפשות בידיו — כמה יספיק? אבל רוצח זה יושב לו בביתו ומיסב על שולחנו, וכותב לו איזה כתיבה ומדפיסה, ואלפים ורבבות נהרגים ונחנקים על ידו, האם נרגיש כן? ואמנם יש להתריע תמיד על תקלה זו, שאף היודעים בעם אין ידיעתם מתאמת להבנת לבם ורחוקה הרבה מאד מהרגשת הלב והכליות, כי החוש והשכל מנותקים בנו כמעט לגמרי ואין להם חיבור זה לזה, וזהו מקור השקר של אחד בפה ואחד בלב — ותהי האמת נעדרת".
הרי המצרים הרגו את ישראל בידיהם באכזריות נוראה, רוצצו מוחות תינוקות בכתלים, הטביעו בנים בים, רחצו בדמם, והם הרי הוזהרו על שפיכות דמים, שהרי זו אחת משבע מצוות בני נח. לעומתם, עמון ומואב, לא עשו דבר בידיים. כל חטאם היה שגרמו להחטיא את בני ישראל בנכליהם אשר נכלו להם על דבר פעור, ואין הם מוזהרים על איסור של "לפני עוור לא תתן מכשול". ובכל זאת יחס התורה אליהם שונה לחלוטין מיחסה למצרים ולאדומים. על מצרים ואדום נאמר כי בדור השלישי יכולים הם כבר להצטרף אל קהל ד´. כל מעשי הרציחה הנתעבים שלהם, משפיעים רק על שני דורות, ואילו בדור השלישי כבר נטהר דמם מטומאת רציחתם. אולם עמון ומואב שפשעו בנפשם להחטיא את ישראל, הרי הם משוקצים ומתועבים בנפשם ודמם מדור אל דור, וחלאת עוונם פוגמת בהם לדורי דורות, שאף בני בניהם עד סוף כל הדורות נגועים במחלה טמאה וארורה זו, עד שאין להם את האפשרות והיכולת להיטהר ולהפוך לחלק מקהל ד´. ויש בכך מדה כנגד מדה, כי הרי ההורג את האדם אינו פוגע אלא בעולם הזה שלו, היינו — הפגיעה היא זמנית, ועם כל החטא הגדול, הרי יש לו תקנה. לעומתו המחטיא את האדם, פוגע בו גם בעולם הבא, היינו הפגיעה היא נצחית, ללא תקנה, לפיכך גם העונש הוא נצחי, ללא כל תקנה.
ואם נעמיק יותר, כותב הגרי"ל, הרי נראה כי מכל הפושעים והחוטאים המופיעים בתורה, רק על אחד מהם נאמר "לא תחמול ולא תכסה עליו" וזהו המסית והמדיח.
http://cafe.themarker.com/post/2267447/module/blog_post/?plasma=true
וזהו המסית והמדיח
ההפרות של החמאס את ההפסקה ההומניטרית די דיכאו אותי. .
ועכשיו מצרים מאשימה את החאמס במוות של מאות פלסטינים.
מקווה שהסיוט הזה ייגמר מהר.זה שצהל נכנס לעזה זה מאד מפחיד בעיני .כמה אבדות יהיו ? .
מצחיק אתה דרורוש, אתה מודע לזה שרוב התורה והקוראן הם גיבוב של שטויות?
כואב הלב על העזתים שרוצים בסך הכל לחיות את חייהם ואין להם כל עניין בטרור החמאסי.הייתי חיל בשטחים בשנות ה-90 ועוד לפני כן והיה לי קל מאוד להתייחס בשיא האדיבות והכבוד לאנשים שבאו איתי במגע במחסומים ובכפרים השונים שבהם היינו.זה היה נראה לי טבעי לחלוטין. אמרתי להם לא פעם ולא פעמיים:"אני פה אמנם,אבל אני לא רוצה להיות פה,כי זה הבית שלכם,לא שלי.הלוואי ויהיה פעם שלום בינינו ולא נצטרך את כל זה".אני זוכר עד היום איך באחד הסיורים בתוך המבנים הצפופים של מחנה דהיישה(גם בעזה עוד הספקתי להיות)פגשתי על אחד הגגות איש זקן ושבע שנים,עור פניו חרוש קמטים ותלמים והוא אמר לי משהו בסגנון:" סלאם סלאם,כולנו בניו של אברהם.(זה לא ציטוט מלא ,נאמרו עוד דברים שאני לא זוכר,אבל זה נחרת אצלי).כל זה היה עוד לפני שהחמאס הפך להיות התנועה הרצחנית(וגם המושחתת)שאנו מכירים אותה היום.אבו מאזן צודק לחלוטין שמדובר בספסרי דמים.לצערנו,החברה הערבית כולה ביהודה שומרון וחבל עזה,שהייתה די חילונית עברה תהליך של הקצנה עצום.יש לי מקום להאמין שגם טעויות של החברה הישראלית הביאו אותנו למקום הזה.ליבוביץ התריע על על כך מיד בסיום מלחמת ששת הימים,אבל מי היה יכול בכלל להקשיב לו?
עכשיו כולנו נושאים בתוצאות הקשות הללו ותוצאות האלימות הנוכחית (והאחרות שבאו לפניה),"אלוהים" יודע לאן יוביל.
אני מאמין שאין מנוס אלא לעקור את החמאס מעזה ולפתוח מיד בשיחות נוספות עם אבו מאזן על פתרון מלא לעזה ולגדה.יש לפנות יישובים,לאפשר להם לבנות את חייהם. אני גם לא מאמין שיש להוציא אותם מחיינו.
יכול להיות שפעם תהיה פה מדינה דו לאומית?אולי במשפט "מציון" תצא תורה,הכוונה היא לדבר הזה?
על כל צד להתגבר על המנטליות שלו,על ההשפעות התרבותיות והדתיות שלו,למצוא את המכנה המשותף.
התורה מדגישה את "ואהבת לרעך כמוך".לא סתם בקרב פעילי זכויות אדם בכל רחבי העולם ניתן למצוא לא מעט יהודים,בעיקר חילונים. אני בטוח שאפילו אדם דתי כליבוביץ הבין מצוין מה ההשלכות של התנהגות הפוכה לזאת,שבאה לידי ביטוי בייחוד בהקצנה הלאומנית משיחית שחלה כאן לאחר מלחמת ששת הימים.האדם ההוא ראה למרחוק.
יש אנשים חכמים למפרע בעניינים מסוימים ויש אנשים חכמים בדיעבד.המצב הנתון עכשיו שונה.איננו יכולים לדעת אם דבר מה הוא טוב או רע,אלא בהקשרים נרחבים יותר.האם אפשר להחזיר את הגלגל לאחור?
לא יודע,אפשר לנסות.אני קורא בימים האחרונים על תושבי עזה ומטה אוזן לדיעותיהם,רגשותיהם ומחשבותיהם,כפי שבאים לידי ביטוי באתרים שונים.אני אומר להם,אפשר לא רק שתי מדינות לשני עמים,תיתכן בעתיד אולי גם מדינה אחת לשני עמים,אבל זאת לא תוכל להיות מדינת חמאס,כרגע כל צד חייב להקריב משהו,הערבים חייבים להקריב את תחושת הקורבנות המוחלטת שאין בה כל לקיחת אחריות על מצבם בעוד הישראלים את תחושת הנרדפות המוחלטת.שתי התחוושות הללו הופכות את את החיים כאן בהדרגה לבלתי נסבלים.מתי זה ייפסק?כאשר הסבל המשותף יהפוך להיות כנראה גדול מאוד.
באשר לי,השורשים שלי בארץ הזאת מצד אחד במשפחתי הם מאוד עמוקים.חלקים גדולים מהשורשים הללו חיו דורות בחברון ובעיר העתיקה בירושלים.הם חיו שם עם הערבים,בדרך כלל בשלום.הם לא חיים שם עכשיו, זה נכון,הם נאלצו לברוח ולוותר על מה שהשאירו מאחריהם,כמו רבים מאוד במהלך ההיסטוריה ובנו לעצמם חיים במקום אחר.לעיתים המוות הוא בלתי נמנע,הוא המצע,שעליו נבנים החיים כל פעם מחדש.אבל כדי שהחיים ייבנו כל פעם מחדש צריך להתקיים הפסוק "ובחרת בחיים".
כך עמד אבי סבתי בירושלים העתיקה בעת פרעות מול חבורה של ערבים צעירים עם סכין ורצח בעיניים בשנת 29 ודאג להגן על עצמו.הם לא ידעו שהיה לו אקדח,הוא ביקש מהם בקול רועד לא לפגוע בו,אבל הם כבר ראו מוות מול עיניים,את המוות שלו.הוא שלף אקדח קטן שהיה בכיסו וירה בהם,הרג את חלקם ופצע את חלקם וכך ניצל.הוא בחר בחיים שלו על פני החיים שלהם.זכותו.טוב שעשה זאת,אני הייתי עושה אותו דבר.אחר כך הם ניסו לרדוף אחריו גם למרכז.מנטליות של קורבנות ונקמת דם.ליהודי אין זכות להגן על עצמו מפני סכין של שוחטים.
החמאס אינו החיים,מי שתומך בחמאס אינו החיים.דבר ראשון,"ובחרת בחיים".חמאס הוא המוות.מי שעדיין לא הבין זאת בעזה,הדבר היחיד שאני יכול לעשות למענו,הוא להשתדל מאוד לפתח חמלה,לא לשנוא,אבל אני בהחלט לא מתכוון לרחם.
הייתי חייל ואני לא סבור שצה"ל פוגע במכוון באזרחים חפים מפשע,וודאי לא בילדים.בעזה חיים כמעט שני מיליון איש בשטח צפוף מאוד.נראה לי שהדילמה אם להילחם בשטח כזה בחמאס ולהכריע אותו אחת ולתמיד היא כמו הדילמה שעמדה בפני האמריקאים במלחמת העולם השנייה במקרים רבים.הדילמה של הירושימה לא קרובה לזה אפילו,אבל אנו יודעים שגם שם,עמדו על הכף אולי חייהם של מיליונים לעומת חייהם של עשרות אלפים.אנו יודעים את הזוועות של הירושימה,יש לי ספר אחד מדהים בספרייה שמתאר זאת בצורה מחרידה,אבל יש מוות במלחמה שהוא כנראה בלתי נמנע.זהו מצב נתון של בני אדם שאינם חייהם באוטופיה.
אני סבור שכדאי לעשות צדק ולא רק עם צד אחד.הסכמתי שהפצצת בתים מהאוויר,כאשר אין בהם אמל"ח היא מעשה נפשע,היא אכן סוג של ענישה קולקטיבית.(אני יודע על בנים של אנשי חמאס שעברו תפנית של 180 מעלות,למרות ודווקא בשל החינוך הנוקשה שקיבלו.יש מחבלים שעשו תפנית כזאת והיום מטיפים לשלום.)אבל אין כל סיבה להניח מראש שבכל מוות בעזה,צהל רצח את האנשים או את הילדים!שוב,כולם חכמים בדיעבד.מלחמה,כאשר היא כבר מתרחשת היא עסק מלוכלך מאוד.תוצאות הלחימה במחבלים באזורים כאלו צפופים הם בלתי נמנעות לפעמים.
האירופאים מטיפים מוסר,כי זה האופי המחורבן שלהם להטיף מוסר לאחר כל הצרות שהם גרמו בעולם ולעולם במשך מאוד ואלפי שנים.בקוסובו הם "רצחו" לא מעט אנשים חפים משפע בהפצצות שלהם וזה לא היה במלחמת העולם השנייה.אנו יודעים גם מה הם עשו בעיראק,באפגניסטן ובעוד מקומות רבים בעולם.
אני סבור שאם לא נעקור את החמאס עכשיו,החמאס תוך עשר שנים יביא את כולנו(כולל אותם)לגיהנום אמיתי(עשר שנים,זה מה שהם רצו לתהדיה בתנאים שלהם,שאסור לקבל בכל מקרה).לסיום,אין ישראלי שלא מכיר חייל שנמצא עכשיו בעזה.אני רוצה שהחיילים הללו יעשו מה שאני הייתי עושה,יבחרו בחיים(שלהם)אבל ישמרו על המוסר.לא לשנאה,לא לפעולה מתוך שנאה,אך ורק לפעולה מתוך הגנה עצמית.
הלוואי שלא היה צורך בזה,אבל זה מצב נתון ויש לסיים אותו בלי עצימת עיניים ובלי הלקאה עצמית(עוד תכונה יהודית די עקשנית).
עידן, באחד התגובות רשמת לאחד המגיבים -שקרן או תמים , מאחר ואני יודע שאין לך כוונה לשקר אני מניח שאתה תמים. נתת הרבה עובדות לגבי עזה והסגר עליה אבל יש עוד כמה נתונים שמראים שמצוקה אמיתי (כשישראל לא תוקפת) אין שם. אני לא אכנס לכל העובדות לגבי כמויות הכסף שנכנסות לעזה לתוכלת החיים שם ועוד הרבה עובדות שמראות שאם היו רוצים כבר היו בונים שם מדינה .
בהקשר לסגר – אולי אני תמים אבל אני רוצה לחשוב שאם היה שקט וכשאני אומר שקט זה כולל גם הפסקה של תכנון פעולות נגד ישראל גם רמת הסגר היתה יורדת משמעותי. דבר נוסף הסגר הוחמר והמעברים נסגרו אחרי שחמאס זרק את הפקידים שהפעילו את המעברים מגגות בתים בעזה.
לגבי הלחמיה – עצוב מאוד. אני ללא שום ציניות אומר שאני איש שלום , שמחתי על יציא מעזה מהלוואי וזה היה קורא גם באויש, אבל כקצין במילואים אני יודע ללא שום ספק שהצבא הוא מוסרי – ומי שמכנה את צה"ל מכונת תעמולה כנראה לעולם לא שירת או לא הבין לעומק את הארגון הזה. צהל הורג אנשים כי זה מה שצבא עושה , האם זה קורה במתכון כאשר חפים מפשע מתים – אני יודע שלא. אני מנסה לחושב מה אני היתי עושה אם היו אומרים לי ליראות באנשים לא חמושים האם היתי עושה את זה? התשובה מאוד ברורה- לא! יותר מזה אני מנסה לחשוב האם היה לי אי פעם מפקד שהיהי מסוגל לתת פקודה כזאת? התשובה היא- לא! אני לא שונה בכלום מיתר הקצינים ששחרתן בצהל בעבר או ישרתו בעתיד.
כאיש אקדמיה אשמח לראות עובדות מאימותים אחרים כלשהם בעולם בהווה או בעבר שנעשו יותר מאמצים לא לפגוע בחפים מפשע (על תנסה להגיד שמראש לא צריך הכנס לאימותים).
והחלק האחרון ואולי הכי חושב – איסלם .
ממלית ליראות את כל ההרצאה, היא לא מדייק במ 100% בכל חלקים אבל זה עדין מרתק. חושב מאוד להבין שזאת בדיוק דרך פעולה של חמאס וזאת הסיבה שהציבור שם משתנה משנה לשנה.
גם אם ישראל וצהל לא צודקים ב 100% מהמקרים אני מעדיף לתת קרדיט להם ולא לארגוני טרור שצודקים ב 0% .
מתנצל על שגיאות כתיב.
הסיפור עצוב מאד. הוא ממחיש את הנזק העצום שנגרם, בעיקר לערבים, כתוצאה מ"תהליך השלום". לפני הסכמי אוסלו, עוד היה אפשר לקיים יחסי שְכֵנוּת. מאז שרבין ופרס הקימו את הרשות הפלסטינית, מצבם של הערבים רק התדרדר, והם הפכו לבני-ערובה של מנהיגיהם. חבל.
תודה רבה, אודי אליפנץ, על הסיפור על איברהים וראמזי! אתה ועידן צודקים בכך שאנו מואבסים ע"י התשקורת רק בסיפורים מסוג אחד. מלחמה היא דבר איום, והיא לא נוצרת בגלל הפער באמצעי הלחימה, היא לא נוצרת בגלל מחסור במידע מדויק, ולא בגלל טיל תועה. יש פה שני צדדים, שכל אחד תורם את שלו. כשמרחיבים את המבט, נזכרים שישראל היתה זו שמוכנה להפסקת-אש עוד לפני הכניסה הקרקעית, וגם אחרי-כן הסכימה ואילו החמאס סירב.
אילו הסכינו הפלסטינאים להקים מדינה ריבונית על חצי משטח מדינת ישראל – יכלו לעשות-כן ב 1947. יכלו גם להלחם על הקמת מדינה בממלכת ירדן עד 1967, אך לא עשו-כן. יכלו להסכים להצעתו הנדיבה של אהוד ברק וסירבו. כמחווה טובה לפלסטינים, ביבי הפסיק את הבניה בשטחים למשך תשעה חודשים, על-מנת לשבת לשולחן הדיונים. למרות כל הסבל של הפלסטינים ביו"ש אבו-מאזן לא רץ למו"מ. למה לא? אין הסכמה גורפת בין הפלסטינים לבין עצמם מה הם בדיוק רוצים. כשיקום אחד שיוותר על זכות השיבה, למשל, הוא מיד יהפוך עצמו למטרה לרצח פוליטי. אבו מאזן שומר על עצמו, וזה לא מקדם את הפלסטינים.
ההרס והחורבן בעזה הביאו את החמאס להסכים להפסקת-אש שהוא לא הסכים לה יומיים קודם, שבוע קודם, ו45 יום קודם. האובדן וכאב בצד הישראלי הביאו את רבין ופרס לנכונות לוויתורים. זה מה שמבינים במזרח התיכון – רק כאב ואבדן.
כאשר שני הצדדים לא מוכנים לוויתורים כואבים לטובת העתיד, אלא מוכתבים ע"י העבר וע"י שנאה – המלחמה היא בלתי נמנעת. ואז בא הכאב הבלתי-נמנע. מן הכאב, אם נלקח מספיק עמוק, יש סיכוי להתעוררות שתגיד: איננו רוצים זאת, אנו רוצים לחסוך זאת מילדינו! בינתיים חמאס בעזה אומר הפוך: נקריב את ילדינו למען האידיולוגיה.
רעיון: האם אנו כישראלים יכולים להאיץ את התהליך אצל הפלסטינים ע"י כך שניצור מפגשים אמיתיים בין הצדדים, שבהם נשמע באמת את הכאב שלהם. האם יתכן שהחוויה שלהם שאנו, כאויבים וכאחראים למצוקתם, שומעים ומתייחסים לכאב שלהם, יכולה לעזור להם? וזאת, כמובן, בלי שום הסכמה פוליטית שאנו הרעים והם כביכול הטובים המוסריים. אולי ככה הכאב ינותב במקום לנקם, לכוון של יצירה ובניה.