תגית: מזרח ירושלים

לא מעט ישראלים הגיבו בסלידה וזעזוע למפגן השנאה הרהבתני של "מצעד הדגלים", שהולך ומקצין משנה לשנה. אם פעם "התרגלנו" לצרחות "שיישרף לכם הכפר" בסמטאות הרובע המוסלמי, כעת כבר "מתרגלים" לבעיטות בזקנות, השחתת כלי רכב, ומעשי לינץ' שמותירים אחריהם ערבים פצועים על המדרכות. בינתיים, רק פצועים.

תגובתם הנפוצה של ישראלים אלה היתה: זאת לא היהדות שלי. זאת לא הציונות שלי. אלה לא האחים שלי. זה לא מה שהדגל שלי מסמל. וכן הלאה והלאה. העיקרון דומה: ההשתוללות הזאת ברחובות העיר העתיקה בירושלים היא לא אני ולא מייצגת אותי. אותנו.

מי זה "אותנו"?

כזכור, מפגן העליונות היהודית הזה התנהל כולו באישור הרשויות ותחת אבטחה כבדה, שאיפשרה את ההשתוללות. הצעיר שירק על קבצנית זקנה עשה זאת מטרים ספורים משוטר חמוש; הוא ידע שהשוטר שומר עליו ולא עליה. בשוך ההשתוללות, עצרה המשטרה יותר מ-50 איש, רובם המוחלט פלסטינים. הפורעים שוב יצאו ללא חשש ענישה, כמקובל בשטחים ועכשיו גם בירושלים.

יש משהו מקומם בחציצה הנאיבית הזאת בין מה שקרה בירושלים לבין "הציונות שלי", או "היהדות שלי". הצופה המזועזע מנער חוצנו מן האלימות הברברית שנשקפת אליו מן המסך, ומגדר את עצמו היטב מפניה. חלקי לא עימה. היא שם ואני כאן. אבל עם כל הכבוד לזעזוע ולסלידה, אותנטיים ככל שיהיו, התוכן והמשמעות של זהויות קולקטיביות כמו "יהדות" או "ציונות" אינם נקבעים על סמך הזעזוע הפרטי שלי או שלך. בעת הזאת, היהדות והציונות הן גירוש שוכני מערות במסאפר יטא ובעיטה בבטנה של זקנה פלסטינית בירושלים. אלה פניהן, זו זהותן, ותרצה או לא תרצה, אתה חלק מהן.

https://twitter.com/i/status/1531007265871998982

אני מניח שלא מעט לבנים בארה"ב הזדעזעו מן הלינצ'ים הפומביים בעבדים שחורים; אולי ניחמו את עצמם באמירה "זאת לא הזהות הלבנה שלי", או "זאת לא הדמוקרטיה שלי". גברים לא מעטים סולדים מהטרדות מיניות ומקפידים להדגיש ששוביניזם הוא "לא חלק מהגבריות שלי". אני גם בטוח שגרמנים רבים התעוררו בבוקרו של ה-10 בנובמבר 1938, מזועזעים ממראות ליל הבדולח, והצהירו זה בפני זה בקול רוטט "זאת לא גרמניה שלי!", "הפשעים האלה הם לא אנחנו".

מי זה "אנחנו"?

כל אזרח ישראלי וכל אדם יהודי נוטל חלק כלשהו בפשעים שנעשים בחסות מדינת ישראל ובשם הדת היהודית. תכריז מן הבוקר ועד הערב שזו לא הציונות "האמיתית" או היהדות "האמיתית", אבל אתה לא באמת מאמין שיש דבר כזה, "אמיתית". תן לי דקה או שתיים ואאסוף לך רשימה ביבליוגרפית מפוארת של תכניות טרנספר לערבים, מכצנלסון ובן גוריון ועד יוסף וייץ ולוי אשכול. תן לי עוד דקה או שתיים וארכיב לך רשימת מקורות מפוארת של דברי חכמים ורבנים, שמתייחסים אל הגוי בגזענות תהומית ומחשיבים אותו לבהמה, ואת עמלק מצווים להשמיד. אתה אולי מתבשם לך בציונות הנאורה של מרטין בובר וביהדות ההומניסטית של אברהם יהושע השל, אבל גם הציונות וגם היהדות הכילו זרמים רבים אחרים, אפלים יותר. מי קובע מהי הציונות או היהדות "האמיתית"?

באין קריטריון רעיוני, קבוע ומוסכם, כל שנותר הוא להביט בסיטואציה ההיסטורית. ובסיטואציה ההיסטורית הנוכחית, המשטר הציוני מבצע פשעים נוראים על בסיס שבועי, והדלק לפשעים האלה הוא הדת היהודית. כמובן, לא מדובר על רגע אחד אלא על תהליך, חד-כיווני פחות או יותר, שהחל ב-1948, התעצם ב-1967, והפך לצורה משטרית ממוסדת מתישהו בתחילת שנות האלפיים. זהויות קולקטיביות הן סך המעשים והמחשבות של האנשים שחוסים תחתיהן; הן נוצרות באופן אורגני ולא יזום. אדם שעומד וזועק בכיכר העיר "הפשעים האלה הם לא הציונות שלי!" הוא פאתטי כמו מי שמתעקש ש"המזרקה של דושאן היא לא אמנות!". וזה לא יעזור להוסיף "לא בעיניי!". אלה מושגים פומביים, ועל כורחך אתה כפוף למשמעותם, גם אם לא עיצבת אותה בעצמך, ואפילו אם ניסית לעצב אותה אחרת, וכשלת.

יהודים וישראלים חייבים לקחת אחריות גדולה יותר על הנעשה בשמם. אמירות כמו "זו לא היהדות שלי" משמשות, בראש ובראשונה, ליצור חציצה נפשית ובהמשך גם מוסרית בין הפשעים שמתחוללים מול עיניי לבין טווח האחריות וההשפעה שלי. הן מתפקדות כסם הרגעה במציאות שמערערת על ההשתייכות הטבעית שלי לקולקטיב, מציאות שמחייבת אותי להגדיר מחדש את היחסים בינינו. האם אעשה זאת באמצעות חומת הפרדה מילולית, שתאפשר לי לרחוץ בניקיון כפיי תחת זהות יהודית או ציונית מטוהרת – אך גם דמיונית ותלושה מן המציאות? או שמא אעשה זאת מתוך מודעות מלאה לאינטגרציה שלי במכלול היהודי והציוני, על כל פשעיו?

נדמה שאתוס ההפרדה, שהשתלט על השיח הפוליטי בעשורים האחרונים, חילחל גם אל הנפש הפרטית. הוא מזין את האשליה הכה-מנחמת שדברים שהעין לא רואה, חדלים מלהיות בעיות. מה שמעבר לחומת ההפרדה הפיזית בקלקיליה או בשועפט לא נוגע לי; מה שמעבר לחומת ההפרדה המילולית בין יהודים שמתנפלים על עובר אורח ערבי לבין "היהדות האמיתית" גם לא נוגע לי. כך הופכות זהויות כמו "ציוני" או "יהודי" לבועה, שבהגדרה, שום דבר מאיים לא יכול לחדור אליה.

מה שנחוץ לנו זו תפיסה מפולשת ומלוכלכת של היהדות והציונות. מפולשת לכל הכיוונים, מלוכלכת בכל הפשעים. תפיסה פקוחת עיניים וצנועה, שמניחה בצד את מה שאני הייתי מעדיף לכנות "יהודי" או "ציוני" ותחת זאת מתמודדת ביושר עם המשמעות של המושגים האלה כאן ועכשיו – ובפרט, משמעותם באוזניי פלסטינים. מה זה אל יהוד? מה זה א-סהיוני? מה זה אל ג'ייש? גם אלה חלק מן המשמעויות של יהודי, ציוני וצבא. הכסף שיורד לי מן המשכורת ועובר דרך המיסים לתקציב הביטחון; הילד שלי שמשרת בצבא; המפלגה שבחרתי בה וכעת מכהנת בקואליציה; ואני, דרך כל אלה – הם היהדות והציונות שבועטות בזקנה פלסטינית במצעד הדגלים.

מזמן רציתי לכתוב על מירון בנבנישתי (1934-2020), שכתיבתו וחייו ופעליו הרבים היו מופת בעיני במשך שנים ארוכות. האיש שגדל בחיק תנועת העבודה, היה למדריך טיולים שהכיר כל ואדי וכל גומחה בארץ, האמין בלב שלם שזכותם של יהודים פולנים מאירופה להתיישב בארץ גוברת על זכותם של ילידיה הערבים להישאר בביתם, ואט אט התפכח, כיוון שחי כל חייו במגע ישיר עם אותם ערבים, בשכונת מגוריו, אבו תור בירושלים, ואז היה למכשיר שלטוני של שלטונות הכיבוש ב"ירושלים המאוחדת" אחרי מלחמת ששת הימים, תחת שרביטו של טדי קולק, וניצח, מצד אחד, על הריסת בתים של פלסטינים, ומצד שני, על שיקום המשפחות שפונו מן הרובע המוגרבי שישראל הרסה, שהיה שותף לעוולות כמו הפקעת כל שטחי הציבור בשכונת ואדי חילווה בסילואן מרשות תושביה באמצעות הכרזתה כגן לאומי, אבל אחרי 11 שנים של חיכוכים בלתי פוסקים בין מעשיו למצפונו פרש, ובמקביל התעמק בחקר ירושלים ובהסטוריה של ארץ ישראל, בסכסוכים בין-קהילתיים בעולם, וככל שידע יותר וחשף יותר, כך נדד יותר שמאלה, עד שהפך למבקר רדיקלי של הציונות במחצית חייו השנייה.

בנבנישתי היה נביא זעם של השמאל, רועם ומהדהד לא פחות מישעיהו ליבוביץ'. אף אחד אינו חולק כיום על חשיבותו ההסטורית של ליבוביץ' ברגעים המכריעים שאחרי כיבוש השטחים, ואולם חשיבותו של בנבנישתי, ברגעים המכריעים של "התפוצצות מפעל ההתנחלויות" – מ-4,400 מתנחלים ב-1977 עד ל-60,000 מתנחלים ב-1987 – אינה נופלת מזו של ליבוביץ', ואולי גם תעלה עליה, בחשבון ההיסטורי האחרון. בנבנישתי היה הראשון, ולאורך שנים היחיד, שהבין את מה שמתרחש מול עיניו, הקמתה של "הרפובליקה השניה" כפי שכינה אותה, התערובת הייחודית של כיבוש ואפרטהייד והפרדה אתנית ממוסדת; הראשון שהריח את צחנת הטרנספר מאחורי הכסות המהוגנת של "הפרדה"; והוא גם ראה שמדובר במצב קבע יציב ולא חולף. הוא ידע והבין זאת כי ניהל פרוייקט מחקרי עצום במהלך שנות ה-80, שסוכם ב"לקסיקון יהודה ושומרון". לפני "בצלם" ולפני "יש דין", בנבנישתי היה שם. הוא ידע על הפקעת האדמות מן החקלאים הפלסטינים בבקעת הירדן, שעליהן הוקמו מטעי התמרים ליישובים היהודים; הוא ידע על השיקולים הכלכליים הקרים שהשפיעו על שרטוט גבולות המפלצת האורבנית, "ירושלים המאוחדת"; הוא ידע על החקיקה עוקפת-הסיפוח של הצו בדבר ניהול מועצות מקומיות; והוא ראה כיצד מושכות ממשלות ישראל אלפי מתנחלים באמצעות חלוקה כמעט חינם של מגרשים וזכויות בנייה בשטחים.

בנבנישתי הבין שכל מאות ואלפי הפעולות הללו, קטנות כגדולות, מדי יום ביומו, שמתפרשות על כל שדרות החברה והממשלה – ממע"צ ועד הבנקים למשכנתאות, מרשות העתיקות ועד מפעלי חצץ וחברת "מקורות" – מצטרפים לגלגל תנופה אדיר, שנע בכיוון אחד, בלתי הפיך. את תזת האי-הפיכות ניסח בשנת 1983, וזו נחתה אל לב השיח הפוליטי כפצצה. עד היום איש לא פירק את הפצצה הזאת, אך אין מי שנכנס אל הזירה מבלי להעיף בה מבט זהיר, מבלי להתייחס אליה, להתמודד איתה, להכחיש אותה או סתם לרקוע ברגליים בכעס מולה. לא מעט אי-הבנה עוררה התזה הזאת, והסיבות ידועות: אנשים מעדיפים לא להבין טענות שמשמעותן מאיימת מדי. קוראים לזה "אי-הבנה ביודעין", תופעה שמוכרת מקרוב לכל מכחיש אקלים.

במהלך שנות ה-80' ניטש ויכוח עז, בפוליטיקה וגם באקדמיה, סביב הטענות של בנבנישתי. את סיכום הוויכוח ותגובותיו ריכז בנבנישתי בספר "הקלע והאלה: שטחים, יהודים וערבים", שיצא לאור בתחילת 1988, חודשים ספורים לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה. בנבנישתי צפה אותה; במהלך עשור שלם שהיה גדוש ב"מגעים", "ועידות שלום", "שיחות נורמליזציה" חובקות עולם וכו', הוא המשיך להתריע שבמקביל ליקום הוירטואלי שרקחו פקידים מוושניגטון וירושלים, המציאות ממשיכה להתקדם לעבר פיצוץ. הספר הוא קריאת חובה לכל אדם פוליטי חושב בישראל, ומטרת הפוסט הנוכחי היא להשיב אותו למחזור הדם של הישראלים בימינו, באמצעות ציטוטים נרחבים מתוכו. אף מילה בספר לא התיישנה, ולעומת זאת, רבים עדיין מעדיפים לעצום את עיניהם מול אבחנותיו.

מכון "מולד" ודת ההפיכות

קחו את מכון "מולד", למשל. הנה קטע מתוך "מחקר" שפרסם המכון לפני כחודש, בשם "פינוי אזרחי לא אלים: חשיבה מחדש על סיום מפעל ההתנחלוית". צל אפל מרחף מעל המסמך הזה, מסמך שכולו כוונות טובות ועצימת עיניים עקשנית – צילו של בנבנישתי, שאומנם מת מזה למעלה משנה, אך מחברי המחקר מתווכחים איתו בקדחתנות כל הזמן, כמו היה נוכח בחדר.

"בנבנישתי וחסידי גישתו מרבים לבלבל בין שני סוגים של עובדות. הראיות שמגבות את טענותיהם – השינויים במרחב הפיזי, ביצור הכוח הפוליטי ועליית מחיר הפינוי, הן עובדות אמפיריות או למִצער מתיימרות להיות כאלה. לעומת זאת הטענה כי ישראל סיפחה את השטחים “בפועל”, גולשת מהממד האמפירי לממד הנורמטיבי. עובדות אמפיריות מתקיימות מתוקף מצב העניינים בעולם; עובדות נורמטיביות מתקיימות מתוקף הסכמה בין בני אדם. קיומן של ההתנחלויות הוא עובדה אמפירית שאינה תלויה בהסכמת הציבור הישראלי או ביחס הקהילה הבינלאומית. לעומת זאת, מעמדו הפוליטי והמשפטי של השטח הוא בעל תוקף נורמטיבי מובהק, וככזה הוא מוכתב במישרין על ידי הציבורים הרלוונטיים: הישראלים, הפלסטינים, האמריקאים, מדינות העולם הערבי, מוסדות בינלאומיים וכדומה. השאלה בדבר הפיכות הכיבוש אינה נוגעת, אם כך, רק או בעיקר לעובדות בשטח שעליהן ביסס בנבנִישתי את עמדותיו; אם השליטה הישראלית בגדה המערבית עברה את נקודת האל-חזור, הרי זה מפני שהשטחים הפכו לחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל בעיניהם של מספיק ישראלים, מספיק פלסטינים ומספיק שחקנים בזירה האזורית והבינלאומית. במלים אחרות, היא תלויה בהסכמה או באי-הסכמה של בני אדם ושל המוסדות הפוליטיים והמשפטיים המשקפים את העדפותיהם." (עמ' 33)

צודקים המחברים (אבנר ענבר, אסף שרון ועומר עינב) שהפיכות הכיבוש אינה נוגעת רק או בעיקר לעובדות בשטח. אבל הם טועים ובעיקר מטעים כשהם מייחסים עמדה נאיבית כל כך לבנבנישתי; וכיוון שאיני רוצה לייחס להם הסתרה בזדון, אסתפק בהשערה שאדם אינו רואה את מומיו שלו. מי שמחשבתו הפוליטית פשטנית אינו יכול לתפוס מורכבות במחשבה הפוליטית של זולתו – ומחשבתו של בנבנישתי היתה אכן מורכבת ומאתגרת.

הנה תשובתו של בנבנישתי להאשמת השווא הזאת – תשובה שנכתבה 33 לפני ההאשמה.

"השאלה הרלוונטית היחידה, חשבתי, היא מי מייצג בשנות השמונים רצון פוליטי חזק יותר (שהעובדות הפיסיות הן רק פן אחד שלו), המחנה הרוצה לשמר את הסטטוס-קוו – שלטון יהודי בכל ארץ ישראל, או המחנה הרוצה לשנות אותו? אין ספק, העובדות "ניתנות לשינוי במחי עט המוחזקת ביד אחרת", אבל האם יהיה ל"יד האחרת" הכוח לחטוף את העט? אין ספק, כל מצב פוליטי הוא "הפיך", ובלבד שאפשר לגבש כוח פוליטי שיבצע את ההפיכה. באופן תיאורטי אפשר לפרק יישובים ו"לחרוש" כבישים, אבל האם העובדות הנקבעות, ובעיקר הזמן החולף, מחזקים את הכוח הפוליטי התומך בהמשכו של שלטון הכיבוש, או את הכוח הפוליטי המנוגד לו?" (עמ' 44)

ובכן – לא רק "עובדות פיסיות". אבל העובדות, וכאן מצויה הנקודה העיוורת, מה נקודה, יבשת עיוורת ענקית, של אנשי "מולד" – העובדות משקפות בעצמן רצון פוליטי ובעיקר מאזן כוחות פוליטי. הן אינן הפיכות משום שהרוב הישראלי אינו חפץ בהפיכתן – היום הרבה פחות מאשר בשנות ה-80'. והרוב הזה ממשיך להשקיע משאבי עתק בפרויקט ההתנחלויות לא כי הוא נחטף בידי כת משיחית, לא כי הוא תינוק שנשבה ולא בשל שאר הבדיות המנחמות שמספר לעצמו השמאל הציוני על משכבו בלילות. הוא עושה כך כי זה מובן מאליו מבחינתו. אנשי "מולד" שואבים עידוד מכך שראשי המתנחלים מפקפקים (בפרסומים פנימיים שלהם) אם הצליחו "להתנחל בלבבות" או לא. תראו, הם צוהלים, אפילו הם מכירים בכך שלא "התנחלו בלבבות". אבל במחילה, היכן שוכן הלב הפוליטי ומי ידעו? האם אדם צריך להתפעם מריקוד גבעות "עוצו עצה ותופר" כדי לתמוך בשגשוג ההתנחלויות? מול עינינו ממשלה שנשלטת בידי המרכז והשמאל מחליטה על תוספת של 3,200 יחידות דיור בשטחים. יותר ממיליון מטיילים ישראלים מדי שנה פוקדים את אתרי התיירות בשטחים, אלפים רבים רוחצים במי מעיינות גזולים, לוגמים יינות מיקבים שהוקמו בגנבה וכחש, ובאופן כללי, מגלים אהדה רבה למתנחלים ולקשיי החיים מעבר לקו הירוק. הישראלים הללו אינם מתנחלים ולא עולה על דעתם לעקור את מגוריהם לשטחים; אבל עוד פחות מכך עולה על דעתם להחרים את מוצרי ההתנחלויות, להצביע למפלגות שבאופן חד וברור מתנגדות לכל השקעה בהתנחלויות, וכד'.

"לב פוליטי", אם כך, הוא הרבה מעבר למה שהישראלי הממוצע יחשוף בפני סוקר של "מולד" ששואל אותו האם היחס שלו למתנחלים הוא "חיובי" או לא. "לב פוליטי" הוא שקלול כל ההתייחסויות שלך, הגלויות ובעיקר המובלעות, המודעות והמודחקות, לתופעה שדורשת ממך לנקוט עמדה פוליטית. הלב הזה, אצל רוב הישראלים היהודים, מזמן אינו רואה כל פסול בשילוב מלא של ההתנחלויות במדינת ישראל. דיבורים על "אפרטהייד" נשמעים באוזניהם הזויים והם ממהרים להתגייס נגדם. בעיקר אם הם "שמאלנים טובים".

במשך שנים, אנשי "מולד" ובראשם שאול אריאלי, סופרים בדקדקנות מתנחלים והתנחלויות, עורכים חישובי פיצויים מסובכים, ורוצים להוכיח לנו, חמושים בטבלאות אקסל ובמפות דמוגרפיות, שפינוי התנחלויות הוא בגדר האפשר. שהוא לא בשמיים. שהוא אפשרות בעולמנו. במחקרם האחרון, אחרי אי אלו חישובים, עם פטור לעסקים קטנים ואחרי ניכוי הוצאות מוכרות ועוד סלטה דמוגרפית כפולה לאחור – הם מרגיעים אותנו: מספר המתנחלים שיתבקשו לפנות את בתיהם יהיה לכל היותר 175 אלף. מה שנקרא, פיס אוף קייק. זו כמובן הערכת חסר, כי היא נכונה להיום, ולא לעתיד ההיפותטי שבו ייצא הפינוי לפועל. שימו לב: זהו אופק התקווה שמציע השמאל הציוני – תרחיש היפותטי של פינוי 200 אלף או יותר מתנחלים. ואחרי זה מאשימים את השמאל הרדיקלי שהוא זורע ייאוש.

בנבנישתי (ואני אחריו) מסכים: הפינוי הוא אפשרות פיזיקלית. אך לא פוליטית. כש"מולד" קובע כי "מעמדו הפוליטי והמשפטי של השטח הוא בעל תוקף נורמטיבי מובהק", הוא נשען – שלא במקרה – על הנורמות שמקובלות בעולם המערבי. אך אלו, כפי שמחצית המאה האחרונה מוכיחה, לא עצרו את מפעל ההתנחלויות, לא עצרו את פשעי המלחמה התקופתיים של ישראל כלפי רצועת עזה, ודרושה אמונה דתית ממש – משיחיות מצד שמאל – להניח שהם יעשו זאת בעתיד.

למען האמת, אנשי "מולד" בעצמם מודים, גם אם לא במפורש, שהקונצנזוס השמאלני, האמריקני (ובמובלע, גם הבינלאומי) זז בעקביות ימינה. הם מדברים בגלוי על השארת "גושי התנחלויות" מעבר לקו הירוק כאילו יש פרטנר פלסטיני אמיתי להכרעה החד-צדדית הזאת. כבדרך אגב הם מעירים כי "מעבר לקו הירוק חיים כ-660,000 ישראלים – כ-220,000 מהם חיים במזרח ירושלים ובמרחב העוטף, והם אינם צפויים להיות מפונים בהסדר עתידי." פשוט כך – הפלסטינים (לא צד בעניין, כמובן) אמורים לבלוע את גבעת זאב וגילה ונווה יעקב ותלפיות-מזרח, בלי שום מחאה; מן הסתם גם תישלל מהם זכות התגובה על הרחבת התנחלות הר גילה והחנק הסופי של כפר אל-וואלג'ה – גם הם בתחומי "הקונצנזוס". חכו, יש המשך: "מתוך 440,000 הישראלים הנותרים – המהווים כ-14% בלבד מסך תושבי הגדה – הרוב חיים במה שנהוג לכנות "גושי התיישבות". בין האזורים האלה לבין שטחה הריבוני של מדינת ישראל מתקיים רצף טריטוריאלי, ואף הם אינם צפויים להתפנות במסגרת הסכם מדיני."

זהו השמאל של שנת 2021: נוקט לשון הלבנה (גושי "התיישבות" ולא "התנחלות"), קובע חד-צדדית שטחים שיסופחו לישראל, ובסוף – זה יגיע מתישהו, תמיד זה מגיע – מלין על הסרבנות של הצד הפלסטיני.

נכון, זה תמיד היה השמאל, אך היו גם קולות אחרים. ומדהים להיווכח עד כמה העיוורון התקבע והעמיק, שהרי ב-33 השנים שחלפו בין כתיבת "הקלע והאלה" לבין כתיבת הדו"ח של "מולד", צמח פרוייקט ההתנחלויות פי 10 (!) בהקפו האנושי, ומי יודע פי כמה בהיקפו התשתיתי, ורעבונו שאינו יודע גבול כבר "מספח" לעצמו שטחים בתוך הקו הירוק. מאז כבר היו עוד אינתיפאדה ועוד מעגלי אלימות ועדיין, "מחנה השלום" הישראלי תקוע, כמו תקליט שרוט, במשחק היחידי שהוא מכיר: יהודים יושבים יחד עם יהודים אחרים, משרטטים מפות, נוגסים בקרקעות של ערבים, וקובעים איזה ערבי יהיה אזרח של איזו מדינה.

הדבקות ב"הפיכות" הכיבוש מובילה לפרקטיקה שמוכרת ממחוזות ההידרולוגיה הישראלית. כשם שהקו האדום של הכינרת הולך ונדחף מטה בהתאם להתחממות הגלובלית, כך הקו האדום, כלומר הקו הירוק, של חסידי שתי המדינות, הולך ונדחף מזרחה, בהתאם להיסחפות ימינה. אם שכונת "הר חומה" נחשבה פעם ייהרג ובל יעבור עבור השמאל, טריז בלתי נסבל ברצף הטריטוריאלי הפלסטיני בין בית לחם לירושלים, הרי כיום השמאל ו"מולד" כוללים אותה ללא הנד עפעף ב"גושים" שמעבר לכל מחלוקת (יהודית). המתרס האחרון שעליו מצטופפים שרידי השמאל הוא תכניות הבנייה בשטח E1 (בין ירושלים למעלה אדומים) – תכניות שהכינה ממשלת רבין, כן כן, כש"השמאל" היה בשלטון, אך הממשל האמריקני מעכב אותן כבר כמעט עשרים שנה. כל הסימנים מראים שהבנייה למגורים תחל שם בעתיד הלא רחוק, שהרי תשתיות בעלות של עשרות מיליונים, כולל משטרת מחוז ש"י, כבר הוקמו באזור, והתכנית "הנפיצה" התאומה, של בנייה בגבעת המטוס, כבר נמצאת בשלב המכרז.

האם מכון "מולד" יעדכן את עמדותיו ויטען שבעצם הבנייה ב-E1, המבתרת לכאורה את צפון הגדה ממערבה, איננה בבחינת גזר דין מוות למדינה הפלסטינית, כמו שחשבנו עד כה? האם תימצא דרך עוקפת להבטיח "רציפות טריטוריאלית" פתלתלה ליישות המפורדת, הכנועה והחלושה שנקראת "הרשות הפלסטינית"? אני חושד שכן. ישראל וגם השמאל הישראלי מומחים בדרכים עוקפות. אין זונחים עיקרי אמונה לנוכח תהפוכות המציאות.

נאבקים במילה "סיפוח" ומסתגלים למציאות הסיפוח

אריאלי ואנשי "מולד" מייחסים חשיבות עצומה לנוכחות המילה "סיפוח" בשיח הציבורי. אחד העקרונות המקודשים בתפיסתם הוא שכל עוד לא הכריזה ישראל רשמית על סיפוח השטחים – הכל פתוח. זאת ועוד, הם שואבים עידוד מכך שכל בלוני הניסוי שקוראים לסיפוח רשמי, המופרחים מפעם לפעם – בין אם בידי סמוטריץ' או נתניהו או השגריר לשעבר דייויד פרידמן – מתפוצצים תוך זמן קצר:

"למרות שבשנים האחרונות אף אחד כמעט אינו מדבר עוד על הסדר מדיני, גם היום ה”עובדות בשטח” אינן מצליחות לשנות את … “מעמדם האובייקטיבי” של השטחים. גם עכשיו ברור כי בבחירה בין הסדר והקמת מדינה פלסטינית לבין השלמה עם הקמת מדינה דו-לאומית, הרוב המכריע של אזרחי ישראל יבחר באפשרות הראשונה. בניגוד לטענות בנבנישתי, ביינרט ואחרים, הימשכות מצב הביניים אינה מעידה על סיפוח “בפועל” של השטחים, אלא דווקא על כישלונה של תנועת ההתנחלות לגרום למדינה לספח אותם." (עמ' 46-47)

כן, ברור. למעשה, "בבחירה בין הֵסדר והקמת מדינה פלסטינית לבין השלמה עם הקמת מדינה דו-לאומית", גם בנבנישתי היה בוחר באפשרות הראשונה. גם אני וגם כל אדם שעיניו בראשו יודע שמדינות נפרדות הן פיתרון יציב יותר לסכסוכים בין-קהילתיים מאשר מדינות רב-לאומיות. אבל שוב זו לא השאלה הנכונה, ולמעשה, היא איננה השאלה הנכונה כבר ארבעים שנה ויותר. זה באמת כבר לא מעניין אף אחד מה הפיתרון האידאלי בעיני אקדמאים ישראלים לסכסוך עם הפלסטינים. שכן הפיתרון האידאלי איננו ריאלי, איננו אפילו בגדר אפשרות רחוקה. מי שמצביע על אי-היתכנותו אינו ממליץ על מדינה דו-לאומית, אלא פשוט תובע מן המתדיינים לעסוק בפתרונות אפשריים ולא במשאלות לב.

ואשר להימשכות מצב הביניים – כן סיפוח או לא סיפוח – אני מניח שוב לבנבנישתי להשיב לשאלה, 33 שנה לפני שהיא (שוב) מועלית כאילו יש בה חדש.

"חולשתם של המודלים התיאורטיים, המציגים רצף של כיבוש-סיפוח, היא ההנחה שהם מניחים – ש"הסיפוח" יתרחש אי פעם. ישראל נמצאת בדיוק בנקודה שהיא מעוניינת להיות בה. המצב הקיים, אמורפי, נזיל ומטושטש, הוא הטוב שבעל העולמות הן ליונים והן לנצים. הומצאה שיטה פשוטה יותר מסיפוח – אינטגרציה וסגרגציה בעת ובעונה אחת – ואף יושמה בהצלחה. השטחים שולבו במערכת הישראלית והוטמעו בה בכל הקשור לתחומים שלישראל היה בהם אינטרס – קרקע, מים, יחסי כלכלה ומסחר, התנחלות לא מוגבלת, והופרדו מהמערכת בכל הקשור לאוכלוסיית הפלסטינים ולצרכיה, כדי להימנע מהנטל הכרוך בשילובה (אזרחות, שירותי רווחה, חופש ביטוי פוליטי וחופש התאגדות). בכמה תחומים אפשר להתגדר בסיפוח, ואילו בתחומים אחרים אפשר להסתתר מאחורי התירוץ של כיבוש. מי שחפצים בסיפוח אינם זקוקים לאקט הפורמלי: "עם אינו מספח את מולדתו". מתנגדי הסיפוח מעוניינים לדבוק בפיקציית "הכיבוש המתמשך", שכן הוא משמר כביכול אופציות פתוחות להתנתקות." (עמ' 49)

מחברי דו"ח מולד דווקא ערים למערכת החוקים והתקנות והצווים הצבאיים המסובכת שסיפחה בפועל את תושבי ההתנחלויות לישראל והותירה את התושבים הפלסטיניים תחת משטר חוקי מפלה, חציו צבאי וחציו ירושה מן החוק הירדני. "ממשלה שתחליט על פינוי ההתנחלויות במסגרת הסדר תוכל להנחות את המפקד הצבאי לבטל את תחיקת הביטחון של “משפט המובלעות”, ובמקביל הכנסת תוכל לבטל את החקיקה הפרסונלית", הם כותבים, משל היה מדובר בהחלטה זריזה של עיריית יבנה להזיז מצבור פחי אשפה מרחוב אחד למשנהו. גם כאן, הרצון הפוליטי, היכולת לגייס גב פוליטי לצעדים רדיקליים כאלה – אינה עולה לדיון. זהו הפיל השקוף שבאמצע החדר. אין מדברים בו; ההנחה הויטגנשטיינית היא היא שמה שאי אפשר לדבר עליו, צריך לשתוק אודותיו.

ומדוע "מולד" שותקים בנקודה הקריטית הזאת? כי גם הם יודעים לאן תוביל אותם התשובה. איך ייברא, יש מאין, רצון פוליטי עז ונחוש, בקרב רוב הישראלים, לפנות התנחלויות? כל עוד הסטטוס-קוו של כיבוש-בואכה-אפרטהייד פועל לטובתם, וגובה מהם מחיר נסבל (אוקיי, קצת עלבונות לאגו הלאומי כשאמנים מבטלים הופעות בישראל, אפשר לחיות עם זה), כל עוד הם נהנים משמן הזית של "משק אחיה" הגזלן, כל עוד החיים פה בסך הכל לא רעים בכלל אם אתה יהודי – למה שתרצה לשנות משהו? רצון פוליטי שיפעל כווקטור נגדי לכל האינרציה הזחוחה הזאת יוכל להיווצר רק כאשר המחיר של שימור האפרטהייד יהפוך כבד מדי לישראלים (אלה שלא יכולים או רוצים להגר). ככה אנשים זזים מעמדות פוליטיות – מה טוב או לא טוב להם. לא בזכות דו"חות של מכוני מחקר או פוסטים בבלוגים.

ובכן, שמאל ציוני, מה יגרום לישראלים להבין שהאפרטהייד רע באמת, רע לתפארת, לא רק לקורבנותיו הפלסטינים אלא גם למחולליו? נדמה לי שהתשובות מוכרות. רק שלהעלות אותן על דל שפתיך מחייב חציית רוביקון נפשי, שאין ממנה חזרה.

לקחי ההתנתקות

עוד סוגיה נצחית במעגל הדיון האינסופי של השמאל הוא היתכנות הפינוי והשלכותיו. פרק נכבד בדו"ח של "מולד" מוקדש לניתוח ההתנתקות מרצועת עזה ופינוי גוש קטיף. תמציתו: נעשו כל השגיאות האפשריות. לו הפינוי היה נעשה בצורה נכונה, מושכלת, בתיאום עם המתיישבים ובמסגרת הסכם דו-צדדי עם הפלסטינים – המראות הקשים היו נמנעים.

אבל האם מישהו רוצה למנוע אותם? או שמא דווקא להפך?

גם כאן יש תחושת דז'ה וו חזקה, שכן הסיבוב הקודם –המראות הקשים וכו' – כבר התרחש באמצע שנות ה-70' – פינוי חבל ימית מפתחת רפיח. והנה, גם כאן בנבנישתי השכיל להוציא את המסקנות הפוליטיות שאנשי "מולד" אינם רוצים או אינם מסוגלים לגזור.

"גם את מאבקיו של גוש אמונים נגד פינוי ימית הבנתי באותו אופן. "אל תעקור נטוע", ההתבצרות בבונקרים, ההתכתשות עם החיילים ומחיקת ימית מעל פני האדמה בידי אריאל שרון לא נועדו אלא ליצור טראומה לאומית שתשמש אות אזהרה ומחסום פסיכולוגי בפני פינויים של יישובים בארץ ישראל. ליישובים כשהם לעצמם ייחסו מחולליהם חשיבות משנית. הגזירה השווה שמנסים לגזור מפינוי פתחת רפיח ומפינוי יישובים בגדה המערבית, בתוך דוגמה ל"הפיכותן" של עובדות פיסיות, נראית הגיונית ומשכנעת במבט ראשון, ואולם יש בה משום התעלמות מן ההבדל המהותי שבין השניים. פינוי ימית התאפשר משום שחסידי "ארץ ישראל השלמה" היו מוכנים לוותר עליה תמורת הישארותם בגדה המערבית, ולא בשל לחצם של "שלום עכשיו" או של יוני המערך, ואפילו לא בשל לחץ בינלאומי.

יש הרואים בפינוי ימית תקדים לפינויה של אריאל, משום שבשתיהן מדובר בהתיישבות לא אידאולוגית, ואת המתיישבים אפשר לפצות בכסף, פיצוי שיקסום להם. גם גישה זו מוטלת בספק, שכן המשא ומתן על הפיצויים עם מתיישבי ימית נערך לאחר שהוכרעה הכרעה פוליטית, והיה אמצעי ליישומה. הטענה בדבר הפיצויים מבוססת על ההנחה שאכן תקום ממשלה שתחליט לפנות את אריאל ולהציע פיצויים למתיישביה, אבל כיצד יגויס הרצון הפוליטי לכפות הכרעה שתוליך לקראת משא ומתן על פיצויים בגדה המערבית?" (עמ' 67)

גם ייישובי גוש קטיף היו "קורבן משתלם" לצורך הנצחת האחיזה בגדה המערבית. כידוע, זו גם היתה כוונתו הלא-כל-כך-נסתרת של אריאל שרון, כפי שנחשפה ב"ראיון הפורמלין" של דב וייסגלס. תמיד יהיה קומץ קנאים שיכבול עצמו בשרשראות לסיפי הבתים; טראומת הפינוי חייבת להתחדש מדי דור ודור. הזרם המרכזי של המתנחלים לא דבק בפתחת רפיח וגם לא בגוש קטיף, וריכז את מאמציו בשימור חבלי הארץ המהותיים בתכנית המשיחית, נחלת האבות שביהודה ושומרון. והראיה: ארבעת היישובים בשומרון שפונו במהלך ההתנתקות עדיין מושכים אליהם מתנחלים-מחדש, 15 שנה אחרי הפינוי, ושם מועלית, בשיתוף צה"ל, ההצגה המוכרת לעייפה של פינוי-הקמה-מחדש-פינוי-הקמה מחדש, עד שתישכח כליל עובדת הפינוי והם יהפכו ליישובי קבע. באחד מהם כבר הוקמה מחדש ישיבה; בעלי הקרקע הפלסטינים, כמובן, אינם מורשים לגשת לאדמתם, זו ש"פונתה" ממתנחלים.

מסקנות ממציאות דו-לאומית

אני עוזב את הוויכוח עם "מולד". בנבנישתי לא הצליח להזיז את קודמיהם מדעתם, וגם אני כנראה לא אצליח להזיז אותם. אני ממשיך עם מורשתו של בנבנישתי ועוד כמה תובנות חריפות מן הספר "הקלע והאלה".

כל ימיו, כלומר, כל מחצית ימיו השנייה, מן השעה שהתפכח מחלום המדינה היהודית, ועד לשנתו האחרונה, לא עייף בנבנישתי מלחזור ולהבהיר שהדו-לאומיות בין הים לירדן איננה בגדר אידאולוגיה אלא מציאות חיים; שהסכסוך הבין-קהילתי לא ייפתר בדרך של הפרדה טריטוריאלית, אף אם יכול היה להיפתר כך, במשך תקופה קצרה, ואף אם זה הפיתרון האידאלי, הטוב שבכל העולמות.

על כך, שלא נצמד לא אל העבר הבלתי מושג וגם לא אל האידאל הבלתי מושג, לא סלחו לו אף פעם במחנה שלו.

"הרתיעה האינטלקטואלית מהמושג… "מדינה דו לאומית" מחייבת, כשהיא לעצמה, בירור יסודי. דחיית ההתמודדות עם הסטטוס קוו והאמונה שהוא זמני והפיך משחררות מן ההכרח להעמיד ערכים ליברליים לעימות קונקרטי עם ציווי המדינה היהודית-ציונית. מדינה דו לאומית היא בלי ספק מתכון לחוסר יציבות פוליטי, כך מלמד אותנו ניסיונן של כל המדינות הרב-קהילתיות (להוציא שוויצריה). אבל העלאת המושג "מדינה יהודית" לדרגה של ציווי מוסרי עליון, כשבפועל יש בה קהילה "לא יהודית" של שבע מאות אלף נפש (אף בלא תושבי השטחים), משחקת לידי מי שמוכנים להקריב כל ערך הומניסטי וליברלי ובלבד שישמרו אותה ב"טהרתה". באופן פרדוקסלי, דווקא הישראלים המתונים, המצדדים בהקמת מדינה פלסטינית נפרדת, מעודדים את הנטיות האתנוצנטריות והלאומניות היהודיות, בהטיפם לביטוי לאומי של ערביי ישראל במסגרת מדינה זו ובתמיכתם בקביעה שישראל היא מדינתו של העם היהודי. בהעלאת השד של "הסכנה הדמוגרפית" יש יותר מאבק של גזענות וממתן רישיון לכוחות לקדם את פני הסכנה הזו על ידי גירושם של הערבים (המכונה בלשון נקייה "טרנספר")." (עמ' 87)

אני אחדד. כששואלים אותי אם אני מעדיף מדינה יהודית או מדינה דו-לאומית, אני מסרב לענות לפני שמציגים לי את המחיר. את מחיר המדינה הדו-לאומית כאן אף אחד אינו יודע. יש לא מעט מדינות רב-לאומיות בעולם שבעברן סכסוכים אתניים. אף אחת מהן אינה יציבה לגמרי, ובכל אחת מצב שונה מבחינת זכויות אדם ואזרח. ניסיון במדינה דו-לאומית יהודית-ערבית – אין לנו (אף כי בנבנישתי היה טוען שאפשר ללמוד לא מעט ניסיון מן הניסיון במיקרוקוסמוס של ירושלים). מה שיש לנו זה ניסיון של למעלה מ-70 שנה במדינה יהודית, ומחירה של זו ידוע היטב. הניסיון הזה, כפי שהצביע בנבנישתי בצלילות לפני 33 שנה, מוביל לאפרטהייד ולטרנספר. הנה אם כן השאלה, בניסוח הגון יותר: מה אתה מעדיף, מדינה יהודית כ"ציוי מוסרי עליון", כלומר, גם במחיר אפרטהייד וטרנספר של ערבים, או מדינה דו-לאומית? ובכן, כאן הבחירה קלה. מדינה דו-לאומית תהיה הרע במיעוטו. הביטוי הזה, "מדינה דו לאומית", הוא מסגרת ריקה. צריך למלא אותו תוכן – הסדרים בין-קהילתיים שיבטיחו גישה שווה לטריטוריה ולמשאבים (ראו את מאמרו הזה של בנבנישתי, בעיקר חציו השני, למודלים אפשריים). ובעיקר, הוא ידרוש תהליך פיוס ופיצוי ממושך, על גזל הקרקעות העצום שביצעו ממשלות ישראל במרחב הפלסטיני.

ומה אם רואי השחורות צודקים, וזה יוביל לפיצוץ ולמלחמת אזרחים? הפלסטינים יאמרו שמבחינתם אין הבדל גדול, כך או כך הם חיים באזור מלחמה מתמשך וסופגים מאות ואלפי קורבנות, בין אם מידי הצבא או מידי מיליציות מתנחלים. ייתכן שבסופה של אותה מלחמת אזרחים יבין הציבור היהודי, סוף סוף, שעליו להיפרד באמת מן הטריטוריה הפלסטינית. זה יהיה לימוד בדרך הקשה ביותר, אך דומה שהציבור הזה לא יכול כבר להבין דברים אחרת. ואולי גם רואי השחורות טועים. העניין הוא שהאלטרנטיבה, כלומר, המשך צעידה בעיניים עצומות אל התהום שלפנינו, כבר לא נראית מושכת יותר.

כך הסביר בנבנישתי את עמידותו של הקונצנזוס הישראלי כלפי כל אופציה לא-ציונית:

"חוסנה של הרפובליקה מובטח על לכידותו של הקונצנזוס היהודי ועל נכונותו לתמוך במשטר. הוא מאוחד בשאיפתו לשמור על אופיה היהודי של המדינה, דהיינו – על מעמד הבכורה המוחלט שלו. ההבדלים שבין הזרמים הפוליטיים הציוניים אינם אלא בהדגשים, בסגנון ובלבטים מוסריים ערטילאיים, אך הם נעלמים לחלוטין במישור הטקטי, היומיומי. לכידות זו מובטחת, משום שהמרכז הפוליטי הישראלי החזק תופס את המתחים הבין-קהילתיים במונחים של הישרדות. פעילות טרור של המיעוט והחרפת ביטויי המחאה שלו מחדדות את תחושת חוסר הברירה והאמונה בצדקת המערכת. הדחקת ההיבטים הלא נעימים של המציאות היא גורם מרכזי בחוסנו של הקונצנזוס הלאומי-היהודי. הצורך לתרץ מערכת שעל פניה רחוקה מנורמות ליברליות-אוניברסליות מביא לידי כך שכל המערכת הנורמטיבית נסחפת ימינה, וסמנה השמאלי של קשת העמדות הפוליטיות נמצא בנקודה שבכל חברה פתוחה וליברלית היתה מוגדרת ימינה מן המרכז." (עמ' 80)

וכאן הוא מתאר בדייקנות כירורגית את שקיעתה של האופוזיציה השמאלית; זכרו שהדברים נכתבו שלושה עשורים לפני ממשלת נתניהו ומחול ההסתה שלה.

"למדתי על בשרי מהי הדינמיקה הדוחפת את כל המערכת הפוליטית ימינה, לעבר ההקצנה הלאומנית. כאשר המציאות נתפסת כסכנה קיומית, קבוצות לאומניות מכתיבות את סדר היום הציבורי וקובעות את עוצמת הוויכוח. די בזעקת השבר "סכנה לאינטרס הלאומי", כדי שהרוב הדומם, שאינו קיצוני אבל רדוף תחושת אי-ביטחון קיומי, יזקוף את אוזניו. קבוצות מתונות מעוניינות להקטין את המתחים משום שכל "מצב חירום" ירחיק מעליהן את הרוב הדומם. מנהיגיהן ייאלמו דום ברגע שיצליחו הקיצונים לחולל פרובוקציה מרשימה, שכן יחששו מפני הוקעתם בתור בוגדים. הם ישלימו כמעט עם כל מצב שיתהווה, ובלבד שיוכלו להתנחם בכך שהחרפת הוויכוח בנושאים "לאומיים קיומיים" תיצור משבר חמור עוד יותר. הקבוצות המתונות מגיבות ואינן יוזמות. בדרך כלל הן מתאחדות רק לאחר מעשה, ואינן מסוגלות להתאחד לשם פעולה יזומה, שתכתיב את האירועים. כל עוד הכל שותפים לתחושת הסכנה הקיומית, יראה הרוב הדומם בעמדות הלאומנים עמדות אמינות יותר ופטריוטיות יותר… מנהיגי הקבוצות הלאומניות יודעים גם הם מהם כללי המשחק הנוקשים שלפיהם מתנהל המאבק הבין-קהילתי: התנהגות קשוחה מדי ודיכוי בוטה יוליכו לקראת מרי טוטלי של המיעוט. על כן, הקיצונים מניחים למתונים להשתבח במדיניות "סובלנית", ובלבד שאין היא סותרת את "האינטרס הלאומי": הם אפילו משבחים אותה, שכן היא עושה רושם טוב, ובכך תורמת להנצחת המצב הקיים. הקיצונים ידועים היטב שכאשר יחוללו פרובוקציה חדשה יוכלו שוב לדחוף את המתונים לעשות מעשים "פטריוטים"." (עמ' 123)

אני בוחר לסיים בפסקה מסוף הספר, שיש בה המלצה אישית לכל אדם פוליטי.

"מעטים הם הסכסוכים הנסובים על אמיתות אבסולוטיות: רובם נובעים מעמדות לגיטימיות מנוגדות, ומעורבות בהם אמיתות יחסיות. הבחירה בין אמיתות יחסיות קשה, ועל כן משתדלים להימנע ממאמץ להבין את עמדות הצדדים לסכסוך ובוחרים לשפוט אותן שיפוט ערכי, לקבל או לדחות את העמדות עצמן. אבל סכסוכים הנפתרים בהיענות לתביעות לגיטימיות רבים יותר מסכסוכים הנפתרים בהליך משפטי. על כן, ההיחשפות לניגודים היא שלב ראשון והכרחי בדרך לפיתרון. מניסיוני למדתי שהגדרת השאלה הנכונה חשובה יותר מהחיפוש אחרי התשובה. אנשים נוטים להגדיר שאלות רק אם יש להם תשובות לשאלות. רובנו עוסקים בהגדרת שאלות נוחות לתשובות נוחות ומוכנות מראש. נכונותי להיחשף למציאות המסוכסכת הוליכה אותי לתחושה שהתשובות שהשבתי לעצמי לפני עשרים שנה אינן ישימות עוד. עמימותה של המציאות הביכה גם אותי. אבל בלא המבוכה הזו אינך יכול לשאול את השאלות הרלוונטיות. יש מצבים אנושיים שבהם השאלה חשובה יותר מן התשובה." (עמ' 166)

מלים מפוצצות, מלים גבוהות מדי, ששימשו מסך עשן בפני מציאות סבוכה, הוציאו את בנבנישתי מכליו. "אין דבר כזה 'ירושלים'", היה רועם בקולו; אין "כיבוש" (כי כיבוש הוא זמני, ומניח הפרדה בין "שם" ל"כאן"), אין משמעות ל"הסכם שלום" כשצד אחד אינו מדינה, דיבורים על "סיפוח" הם תעתוע במציאות של סיפוח דה-פקטו, "ריבונות פלסטינית" היא בדיחה של פקידים ברמאללה ובירושלים, וכן הלאה והלאה. כך ניכר הוגה רדיקלי: כשהוא מזנק אל הזירה, שום מילה ושום מונח אינם מובנים עוד מאליהם. כל שימוש בלתי מושכל בהם משרת את הסטטוס-קוו, כלומר, את השררה.

היחשפו למציאות, היחשפו לניגודים, אל תחמקו מן השאלות הקשות. ההמלצה הזו, אני מקווה, מהדהדת שוב ושוב גם בין עמודיו של הבלוג הזה, שאינם מתחדשים עוד כמו בעבר (אבל כולם קיימים ונגישים בארכיון), משום שרבים מהם נכונים היום כפי שהיו נכונים לשעתם, ואיני רואה טעם לחזור על עצמי שוב ושוב מול קהל מצטמק של אוהדים. בנבנישתי היה רק אחד.

זה נראה כמו לפני נצח נצחים, אבל רק לפני שלושה חודשים התקיימו הפגנות סדירות של אזרחים ערבים נגד הפקרתם לידי כנופיות אלימות. ההפגנות התקיימו בכניסה לאום אלפחם, בקריאה למשטרה להיכנס ליישובים הערביים ולמגר את האלימות בתוכם. המשטרה אכן נענתה לקריאה (ב-26 בפברואר 2021), רק קצת אחרת: היא הגיעה ותקפה בברוטליות את המפגינים. כדורי ספוג שחורים, רימוני גז והלם, מי בואש ומכות נמרצות; בקיצור, נוהל ערבים, מחוץ או בתוך הקו הירוק. כ-35 מפגינים נפצעו, בניהם ח״כ יוסף ג'בארין ששוטרים ירו כדור ספוג בגבו. גם ראש העיר אום אלפחם פונה לטיפול רפואי.

אני מריץ קדימה ל-11 במאי 2021. הערים המעורבות מתחילות לבעור במעשי ונדליזם של יהודים וערבים, התפרצות שראשיתה במהומות שייח אבו ג'ראח, עבור במהומות אל-אקצא ועד למבצע "שומר חומות" בעזה. הרשתות החברתיות גועשות בהתארגנויות של כנופיות ימין קיצוני יהודיות במטרה לעשות שפטים בערבים. התעבורה גלויה, המסרים ברורים. נפגשים בגן הזה, צועדים לצומת הזה, להביא אגרופנים, סכינים, בקבוקי תבערה, לזיין את הערבים.

כל המידע הזה גלוי וידוע. ארגון פייק-ריפורטר מנטר באופן קבוע את הקבוצות של הימין הקיצוני (השמות מלאי השראה, למשל "מוות לערבים עדכונים"). ב-11 במאי הוא מעביר למשטרה את כל המידע שברשותו בבקשה למנוע את ההתלקחות. אבל מעצרים מונעים, מסתבר, הם פריוולגיה לערבים. מוקד המהומות הוא לוד. ב-12 במאי זורמים לעיר מאות מתנחלים, חמושים בנשק קר וגם חם, לעשות שפטים בערבים. עינת פישביין מתעדת את מה שקורה בשעות האלה. צעירים מארגון "שומר אחי", תנועת "אור", "קדמה – התיישבות צעירים" מגיעים לעיר וחוברים לגרעין התורני "יהודיה", פרוייקט ייהוד מנקר-עיניים שהוצנח אל לב מצוקה והזנחה של תושבי העיר הערבים. זה נראה כמו "תכנית סדורה לזריעת אנרכיה", מדווח ישראל פריי.

נזכיר: באותו לילה לוד אמורה להיכנס לעוצר לילי. זה פורסם בכל מקום. הפורעים המאורגנים באוטובוסים מההתנחלויות שמעו על כך ולא התרגשו. ואכן, בלילה שבין ה-12 ל-13 הם השתוללו בחופשיות בלוד, לצד פלוגות מג"ב שסיירו ברחובות. את מלאכי החבלה שזרמו באוטובוסים ללוד המשטרה לא עצרה. את מי כן? אוטובוסים עם נשים וילדים מוסלמים שביקשו להגיע באותו ערב למסגד אל-אקצא. ב-1 בלילה הותקף המסגד בדהמש בידי פורעים יהודים, הכל מול עיני שוטרים: "לדברי התושבים הערבים שהיו בפנים, המתנחלים ניסו לפרוץ פנימה, והמשטרה עמדה בסמוך בחוסר מעש. מחוץ למסגד נותרו עשרות אבנים על הכביש. 'זה טרור בגיבוי המשטרה והמדינה', אמר אחד התושבים. 'המשטרה היתה בצד השני עסוקה בנו.  נתנו להם לעשות מה שהם רוצים'".

בסרטון הזה אפשר לראות יהודים מיידים אבנים לעבר ערבים בשעה שהם מוקפים "אבטחה" משטרתית.

מה שראינו בערים המעורבות – לא רק בלוד אלא גם בעכו וחיפה ובת ים – הוא המשך ישיר של תחילת האירועים בירושלים. סעודת האיפטאר בשייח ג'ראח, לשבירת צום הרמדאן, הפכה לפיגוע לאומני בעקבות פרובוקציה של יהודי שריסס גז פלפל על פלסטיני. בן גביר קפץ על המציאה והקים בדיוק מול הסועדים "לשכה", להוסיף שמן למדורה. זה עבד. אבל גם שם, המשטרה לא מנעה את הפרובוקציה; להיפך, היא איבטחה אותה, איתרגה אותה, סיפקה לה תנאי מחיה נוחים.

בשייח ג'ראח ובערים המעורבות, המשטרה ידעה מראש על תכניות של יהודים לפלוש לשכונות של ערבים ולפעול באלימות, ובכל זאת לא מנעה זאת. באום אלפחם, לעומת זאת, המשטרה ירתה גז ורימוני הלם על מפגינים ערבים שרק מחו בכניסה לעירם ולא סיכנו אף יהודי. וכדאי להזכיר: גם זה לא חדש, אלא דפוס מוכר בשטחים: "חיילים עומדים מנגד". "בצלם" אסף עשרות סרטונים של פורעים יהודים בגבעות השומרון מתעדים מעשי ביזה, השלכת אבנים, הצתת שדות, חבלה במכוניות ועוד – אל מול עיניהם של חיילים העומדים בקרבת מקום, נינוחים ולא מוטרדים מן המתרחש. דו"ח שלם של "יש דין" מוקדש רק לתופעה הזאת. וכמו הרבה רעות חולות אחרות, היא זלגה פנימה (ולכן – לא "כיבוש" אלא אפרטהייד) וכעת היא חלק ממציאות החיים בערים המעורבות בישראל.

זאת המציאות, מציאות של פער עצום ביחסי הכוחות בין הצד היהודי והצד הערבי ופער עצום בגיבוי השלטוני שהם זוכים לו. אל המציאות הזאת נזרק כעת הביטוי המסולף והמטעה "מלחמת אזרחים". אני לא היסטוריון במקצועי לכן לא אתחייב על כך שבמלחמות אזרחים השלטון אינו מגבה את אחד הצדדים באופן גלוי. ובכל זאת, הביטוי מטעה וממסך על שום הסימטריה שבו (אזרחים מול אזרחים) ובעיקר משום שחלקו המכריע של השלטון נעדר ממנו.

הדוגמאות הספורות האלה מבליטות פן יסודי של המהומות בערים המעורבות שמוצנע ומושתק בדיון הציבורי: המשטרה ניצבת באופן ברור לצד היהודים. מול אלפי מפגינים ערבים שמוחים נגד אלימות, המשטרה מפעילה אמצעים ברוטליים שמשמשים לדיכוי פלסטינים בשטחים. מול מאות יהודים שמתכננים מראש פעולות נקם אלימות, המשטרה נוקטת "הכלה" ואמצעי שידול רכים. הנה הקלטה של פעילי ימין בחיפה: "אין לנו מה לדאוג, המשטרה לא תעשה לנו כלום, יתנו לנו גיבוי ויעלימו עין, זה הזמן, המדינה נותנת לנו יד חופשית בואו ננצל את זה״. הם מדברים מניסיון העבר.

מה שמתגלגל לנגד עינינו אינו מלחמת אזרחים. אם מתעקשים על המילה "מלחמה" (שגם ביחס למתקפה על עזה אין לה מקום, לדעתי), צריך לומר: מלחמה של מדינת ישראל נגד המיעוט הערבי שבתוכה. המלחמה הזאת מתנהלת עשרות שנים באמצעים ביורוקרטיים שעיקרם אפליה ממוסדת בגישה לטובין ציבוריים – קרקע, שירותי חינוך ובריאות, תחבורה ופיתוח כלכלי. הדברים האלה ברורים לגמרי למפגינים הערבים – פשוט תקשיבו להם. היא עלתה הילוך והפכה למלחמה חוקית עם "חוק הלאום", וכעת היא מלחמה פיזית. זאת אבולוציה טבעית לחלוטין, מוכרת מדרום אפריקה, מגטאות השחורים בארה"ב, שכונות המהגרים בפרוורי פריז וכד'. נושאי הלפידים והאגרופנים מצטיירים כבריונים שפועלים על דעת עצמם; אבל אפילו ארגון "לה פמיליה" מקיים קשרים הדוקים עם הליכוד ולמעשה פועל ברשות ובשליחות השלטון.

זו הסיבה לרעש התעמולתי הבלתי פוסק מן הימין, שמנסה ליצור כאן סימטריה כוזבת. אומרים שהונדליזם הערבי מקבל השראה מן החמאס, או מהחיזבאללה, או מאיראן; מתעקשים לראות בו פן מוסלמי פונדמנטליסטי, כאילו הכל התחיל ונגמר באל אקצא. אבל למחאה הזאת יש פן מעמדי-אתני ברור, וחלק ניכר מן המפגינים הערבים מגיעים משכונות ויישובי מצוקה עניים. עוני לא מקרי; מנוחשלים, לא נחשלים. בקרב הערבים, זו אינתיפאדה שצמחה מלמטה, התפרצות געשית של תסכול רב-שנים. בקרב היהודים, זו מערכת עונשין מדינתית, בריונות שלטונית שנמסרה מידי פקידם ושופטים לידי נושאי אלות ואגרופנים.

השם ההולם לאירועים הנוכחיים הוא אינתיפאדת שייח' ג'ראח. כי שורש העימות בשייח' ג'ראח הוא בדיוק זה: נישול של ערבים מבתיהם באמצעים "חוקיים" שבהמשך מתגלגלים לאלימות שלטונית (מג"ב) או פרעות של יודונאצים. הדרה ונישול הם המוטיב החוזר. קיראו על הרקע ההיסטורי של האפליה בתכנון ובהקצאת הקרקעות, בלוד (ועוד בלוד), ברמלה, בעכו (ועוד בעכו), וכמובן ביפו. בכל מקום זה אותו סיפור. מראש, הקרקע הזמינה לשכונות וליישובים הערבים מצומצמת מאד בגלל אפליה היסטורית עוד מימי ראשית המדינה; מאז ועד היום, היישובים הערבים נתונים לאפליה ביורוקרטית בכל הקשור לתכנון ואישורי בנייה (הסיבה המרכזית לריבוי הבניה הלא חוקית באותם יישובים); ובעשור האחרון, חדירת הגרעינים התורניים, שלוחות של ארגוני מתנחלים כולל כהניסטים, אל תוך השכונות הערביות, חדירה שמלווה בגיבוי שלטוני, אבטחה וגם נגיסה נוספת בנדל"ן המתכלה של התושבים הערבים.

שייח' ג'ראח היתה הגפרור המדויק ביותר להצתת התבערה הזאת. הנה דברים שאומר מפגין ערבי מן הצפון:

"אתם לא ראיתם את זה אבל אצלנו כל ילד בן שלוש הבין את עוצמת הפגיעה. בסילוואן או בהתנחלויות יש תמיד מאבקים משפטיים שנמשכים שנים רבות. בשייח' ג'ראח פשוט התקבלה החלטה להוציא דיירים ערבים מהבתים שלהם ולתת אותם למתנחלים באופן כמעט מיידי. בבוקר המיטה היא של ערבי ובערב ישן בה כבר מתנחל. כל ערבי ששמע את הסיפור הזה הבין אותו בצורה הכי פשוטה – המדינה לקחה מאחד ונתנה לשני. דיווחו שזה לפי החוק אבל אין חוק. 70% מאזרחי ישראל הפלסטינים הם פליטי פנים וגם הם נטשו רכוש ב-48'. אם אנחנו שומעים שהמתנחל רוצה בחזרה דירה שרכש ב-1843, והמדינה נותנת לו, מתעוררת השאלה מה עם הקרקעות שלי? מה עם הבית שלי בעין הוד או בעין כרם שהפך לבית אמנים."

ברור לי מראש שיהיו אנשים שיקראו את הדברים האלה כהצדקה לאלימות ערבית כלפי יהודים חפים מפשע. אבל ניתוח איננו הצדקה, אלא שלב הכרחי בדרך לפיתרון. הישראלים לא יצליחו להתמודד עם אינתיפאדת שייח' ג'ראח אם ימשיכו להיות כבולים למיסגור השקרי שמפיצות זרועות התעמולה והתקשורת. סיסמאות קליטות כמו "מלחמת דת" או "גזענות" אינן מתחילות לגרד את פני השטח של הקיפוח הרב-ממדי של אזרחי ישראל הערבים. מבלי להתכחש למימד הדתי שמלווה את העימות, במיוחד בירושלים, ברור לכל שהוא כשלעצמו לא יכול היה לעורר איבה ואלימות כה קשים בין מי שקיימו עד לפני שבוע יחסי שכנות סבירים אם לא שלווים. הערבי בישראל, כל ערבי בכל שטח ישראל, מכיר מקרוב את התחושה ש"מושכים את הקרקע מתחת רגליו". וזאת תחושה איומה, הסוגרת והולכת, שאין ממנה מוצא (וגם האלימות, פורקן רגעי, איננה מוצא).

"אין אף ערבי שלא חושב לעצמו איך יטרנספרו אותו", אמר ד"ר נזיר יונס מבית החולים הלל יפה לדוד גרוסמן לפני כ-30 שנה (נוכחים נפקדים, 1992, הקיבוץ המאוחד, עמ' 247-248). "אצלי זה במחשבה כל הזמן: או שבצורה פסיבית ילחצו אותנו אל הקיר, ולא יהיה לי מה לעשות פה, או שפיזית יעשו לי את זה, יביאו אותי לגבול, ברגל, במשאית, יגידו – לך! מה אתה כל כך מתפלא?", הוא שואל את גרוסמן, וזה משיב:

"על מה אתה מדבר? רגזתי, נדהם קצת, "איך אתה יכול להאמין שדבר כזה בכלל אפשרי. מי ירשה לעשות דבר כזה? גם מבחוץ וגם מבפנים יילחמו בניסיון כזה!". יונס חייך חיוך נוגה, הינהן בראשו הכבד: "לאנשים שדוגלים בזה יש מספיק ניסיון… הם כבר ניסו עלינו את השיטות האלה – והצליחו". חשבתי שהוא מפריז… אבל אחר כך, בפגישות רבות ונוספות שהיו לי, עם "עמך" ועם בעלי השכלה, עם זקנים ועם ילדים, חזר והידהד איום הטרנספר, והרגשתי את הפחד החי. היה מפליא ומדכא להיווכח עד כמה זמינים לבני שיחי המונחים הטכניים והפרטים המעשיים: איך יקחו אותם, לאן יובילו, במה יסיעו… מאז אני מהרהר בכך: שאנשים שאני מכיר, אזרחים כמוני, חיים תחת אימת סיוט כזה."

כתבתי על המציאות האי-שוויונית שמתוכה פרצה אינתיפאדת שייח' ג'ראח ומדוע זה שקר נוח לקרוא לה "מלחמת אזרחים" ולספוק כפיים מולה, כאילו אין אשמים ברורים במצב שהוביל אליה. אבל לא רק עובדות אלא גם רגשות יש כאן, ועל מנת לקרב את תודעת הרוב היהודי אל תודעת המיעוט הערבי צריך לפעמים להידרש למילים של סופרים. אני אסיים בציטוט נרחב ממאמר של ס. יזהר שפורסם גם הוא ב-1992 (הוי כל מושכי הקרקע מתחת לרגליים, "ידיעות אחרונות").

"משיכת הקרקע מתחת הרגליים היא סיוט האדם הקשה מכולם. מאז העפת התינוק הזועק בידי דוד מתמוגג, מאז נטישת הקרקע מפני בצורת כבדה, מאז עזיבת הארץ מפני ההגליה מעליה – הסיוט של ידיעת השתמטות הקרקע, של נפילה אל בלימה, איבוד היציב, אבוד המוצק, איבוד השייך לך בשייכות ראשונית בסיסית, כמו המשפחה שלך, כמו הבטחון שלך שיש נמל בסופו של כל ים, כך במיתוסים, וכך בהיסטוריה, וכך בחיי יום יום, וכך מימי קין והבל והרצח הראשון, וכך עד בכלל, וכולנו יודעים.

מי שמשכו לו את הקרקע מתחת רגליו – העולם נופל לו תחתיו ונופל לו עליו, מפסיד את חייו, את כבודו, את זהותו ואת ערכו. ואם יש אסון בעולם, זה האסון. לא רק כהפסד קניין אלא כהפסד רשותך לקיום. כמחיקת טענתך לזכויות. זה ביטולך וזה איונך. ברשימת הגרוע מכל, המפחיד מכל, המחריד והממש את המבהיל – באים הגירוש, ההגליה, ההרחקה, ובא המנודה, והנטוש, והתלוש, והעקור, והפליט, ומחנה הפליטים, ושיירת העקורים, והמושלכים, והרמוסים, וההפקר לאובדן, ואובדן הבסיס שלך, אובדן הנקודה הארכימדית שבלעדיה אתה אבוד, שווה לאפס, מועד וכושל ואין תקווה, וכלום לא יפסח עליך כעת, לא השפלה ולא רעב ולא מחסור, ואתה יתום ואלמנה וגר, ואתה לא חשוב, והכל רק חסר ערך, וחסר מוצקות, ויום המחר, והעולם, וההגיון, והסדר, והאמונה, אין כלום, ואין לך עוד אלא יש רק אין.

ואילו אלה שלקחו מהם ומשכו להם את הקרקע מתחת רגליהם, גם אם בתחילה הם רק המומים ונדהמים ורק חלשים ואובדי עצות – הם לא ינוחו ולא ישכחו ולא יסלחו ולא יוותרו. ובלי להצדיק אף מעשה אלימות שעשתה האינתיפדה, הרי היא אופן מאבק של עם שמאיימים עליו במשיכת טוטאלית של כל הקרקע מתחת רגליו. ומי יודע, אילו עשו לי או לך ככה, אם לא היינו יוצאים ונלחמים שבעתיים."

גרוסמן וס. יזהר, לכאורה, היו חלק מהבעיה: בשר מבשרו של המחנה הציוני הליברלי, הלבן, העסוק-בלי-סוף בתחושת הצדק שלו ואינו קורא תיגר על הנחות היסוד שלו. אפשר וצריך לבוא איתם חשבון על דברים אחרים שכתבו, והרי הם כתבו כה הרבה. ובכל זאת, שניהם מייצגים כאן גם משהו אחר: מקום וזמן שבו קולות מובילים במיינסטרים הציוני קיימו קשרים הדוקים וממושכים עם ערבים בני הארץ הזאת, וידעו מקרוב את מצוקתם, ולא חסכו מילים כדי לתת לה ביטוי עז ונוקב. כל זה נראה כמו איגרת רחוקה מישראל של פעם, שטבעה מאז במצולות השנאה והקיטוב. ובכל זאת, למרות שאין כמעט מי שיכתוב וידבר כך בציבוריות הישראלית כיום, התחושות שהם ביטאו עדיין מוכרות לרבים מאיתנו. ואנו יודעים, מבעד ללהבות ההווה, שהצדק איתם. ואנחנו גם יודעים, שבניגוד למנטרה הנוחה, לא רק נתניהו אשם באינתיפאדה הזאת, אף כי היא נפלה לחיקו כפרי בשל.

בימים אלה מתגבשות גם יוזמות מעוררות תקווה של פיוס וסולידריות בין יהודים לערבים. כל זה טוב ויפה אבל רחוק מלהיות מספיק. תיקון דורש נטילת אחריות, ומי שנושא בעיקר האחריות לאינתיפאדת שייח' ג'ראח הוא המשטר הישראלי. המשטר הזה אינו רעוע או מתנדנד – בסיס התמיכה שלו רחב הרבה יותר מתומכי נתניהו. לפני חודשיים אישרו השופטים ענת זינגר, חגית מאק-קלמנוביץ' ואלכסנדר רון את את גירושם של 31 תושבים משייח' ג'ראח מבתיהם, שבהם התגוררו מזה 70 שנה. אין כל סיבה להניח שהשופטים האלה מצביעים לליכוד או לימינה, וכך הדבר לגבי עשרות השופטים, מאות הפקידים ואלפי השוטרים שממחישים מדי יום ביומו לערביי ישראל מה פירוש הדבר להיות אזרח מסוג ב' במולדתך.

על כן, היהודים צריכים לקחת אחריות על המשטר שהם-עצמם יצרו, בדמותם ובצלמם, ועל חטאיו כלפי יושבי הארץ שאינם יהודים. נטילת אחריות אין פירושה לנפנף אצבע מאשימה אל "מנהיגי הציבור הערבי". אלה אינם גננות והאזרחים הערבים אינם בובות על חוט. מנהיגיו יכולים להעביר מסרים של הרגעה (ואומנם עשו כן), אבל ליהודי מן השורה, הנמצא בצד המוטבים של משטר האפליה השורר כאן, אין שום זכות לתבוע דין וחשבון מנציגי המיעוט המקופח. לפני הכל, חובתו לקחת אחריות על עצמו ועל האנשים הקרובים אליו, ומיד לאחר מכן, לתבוע שינוי מן היסוד במנגנונים הממלכתיים שחוללו את האסון הנוכחי. אינתיפאדת שייח' ג'ראח היא קריאת השכמה, אבל רק למי שמוכן להטות אוזן.

 

(פוסט ארוך; מפת דרכים בהמשך)

פתיחה: NSO כמשל

בשנה האחרונה נדמה היה שחברת הסייבר ההתקפי הישראלית, NSO, לא יורדת מהכותרות. בתחילת השנה גויסה לשורות החברה, בחיפזון ניכר, הצנזורית הצבאית הראשית, תא"ל אריאלה בן-אברהם, לתפקיד מנהלת קשרי הציבור: המו"מ החל עוד טרם פשטה בן-אברהם את מדיה, ולצורך המעבר לחברה אף הוקדמה פרישתה. ימים ספורים לאחר מכן גויס ל-NSO שרון שלום, ראש מטה משרד הביטחון שמונה על ידי השר ליברמן, לתפקיד מנהל מערך המדיניות הבינלאומית של החברה. חודשיים קודם לכן החליפה החברה את משרד יחסי הציבור שלה ל-MFU, בבעלותו של עודד הרשקוביץ', סגן דובר צה"ל לשעבר.

מעניין, לא? בתוך חודשיים מקימה NSO מערך חדש של קשרי חוץ, על טהרת יוצאי מערכת הביטחון. לא סתם יוצאים, אלא יוצאים טריים מאד. ההקשר המיידי ברור: NSO מצאה את עצמה תחת מתקפת דעת קהל לאחר שקורבנות מערכת המעקב שהיא מכרה התחילו לצאת לאור היום וגם לתבוע אותה, כולל כמה קורבנות שלא מומלץ להתעסק איתם. החיים הנוחים בחשכת עולם הצללים של העסקות הבטחוניות התפוגגו. למרבה המבוכה, טכנולוגית המעקב של NSO נחשפה לא רק במדינות עולם שלישי אלא גם בספרד ובפולין, שם נעשה בה שימוש נגד אופוזיציה פוליטית לגיטימית. המשחק השתנה.

אלא שאת הקשרים ההדוקים של NSO עם הקהילה הבטחונית הישראלית צריך לבחון בהקשר רחב ועמוק יותר, שקודם לגילויים האחרונים.

ההקשר הזה הוא מערכת של אינטרסים שלובים בין החברה לבין ממשלות ישראל, שמוצאות את עצמן יותר ויותר מבודדות בעולם המערבי; ממשלות שנאלצות להסתמך בהצבעות באו"ם ובשאר פורומים בינלאומיים על אצבעותיהן של מדינות מפוקפקות יותר ויותר. בהקשר הזה מלבלבים היחסים הדיפלומטיים של ישראל עם המשטרים הרודניים במפרץ הפרסי, בדרום אמריקה ובאפריקה. ואיזו תמורה נאה יותר מטכנולוגיות מעקב וניטור יכולה ישראל להציע לאותם משטרים? קבלו רישיון ייצוא למשטר המטונף הזה, מציעה המדינה ל-NSO  (ולא רק לה). אתם תרוויחו עשרות מיליוני דולרים, אנחנו נרוויח שותפים נאמנים לדרכנו המדינית.

עד כמה הדוקה הסימביוזה הזאת אפשר היה ללמוד מכך שבתביעתה של "אמנסטי" לשלול את רישיון הייצוא של תוכנת "פגסוס" הפולשנית של NSO (שהביאה לרדיפתם ולכידתם של פעילי זכויות אדם במדינות רבות), מדינת ישראל דרשה לקיים את הדיון בדלתיים סגורות. למדינה ול-NSO יש סודות משותפים והם לא רוצים לחשוף אותם. בית המשפט נענה, ובכך אישר את מה שרחש מתחת לפני השטח: אין הפרדה אמיתית בין האינטרסים הבטחוניים של ישראל בייצוא סייבר התקפי לבין האינטרסים העסקיים של NSO. יד רוחצת יד בדמם של חפים מפשע.

שותפות הדרך הזאת קיבלה ביטוי גרוטסקי כשבאחת התביעות נגדה החברה טען מנכ"ל NSO, שלו חוליו, שהתובעים הם "ארגונים עוינים, אשר פועלים נגדנו כחלק ממערכה רחבה, שמטרתה לגרום נזק הן לחברה עצמה והן למדינת ישראל." הגנת האנטישמיות הרפלכסיבית של ההסברה הישראלית הפכה למרכיב יסוד ביחסי הציבור של החברה. ראוי לציין שלמהלך הזה יש שותף שלישי – קבוצת "ידיעות אחרונות". העיתון מדווח בשקידה על "הרדיפות אחרי NSO" ברחבי העולם ולאחרונה אף הגדיל לעשות והעניק טור דעה במקום מובלט למנכ"ל החברה, שלו חוליו, שבו הסביר חוליו מדוע חשוב כל כך לעקוב אחרי חולי הקורונה בישראל באמצעות מערכת המעקב שחברתו מספקת. יחסי ציבור באדיבות מוזס, את התמורה עלינו לנחש. הפיתול האחרון בריקוד המושחת של NSO עם הממסד הישראלי הוא הגילוי שנשיאת החברה, שירי דולב, היא חברתה הקרובה של איילת שקד (יקירת "ידיעות אחרונות"), ומכרה של השר בנט עצמו.

על ההיסטוריה המלוכלכת של NSO  כבר נכתב לא מעט, ואני גאה בחלקי הצנוע בחשיפתה. NSO כמובן לא לבד – יש עוד רבות כמוה, וכל אחת מהן גוררת אחריה שובל מצחין של פשעים בשירות משטרים רודניים. לפני שנה וחצי פירסם ה"ניו-יורקר" תחקיר נרחב על "סיי-גרופ" הישראלית ומלחמתה בפעילי BDS פלסטיניים בארה"ב. החברה הפעילה יוצאי מוסד ואמ"ן לשעבר כדי לרגל אחרי פעילי BDS ולאסוף מידע אישי ומביך עליהם (למשל, לחשוף מוסלמי מוצהר בשתיית אלכוהול). בין גילויי התחקיר היתה מעורבותו הישירה של יועץ רה"מ לביטחון לאומי דאז, יעקב עמידרור, בפעילות הזאת. עמידרור הסביר: "הממשלה הישראלית לא נמצאת שם, ואני חשבתי שאם אנשים פרטיים מוכנים לעשות זאת, אפשר לעזור להם." זהו משפט מפתח שמסכם יפה את מנגנון הפעולה המשטרי שעומד במוקד הפוסט הזה.

הסקירה הזאת מאפשרת לנו לזקק פרופיל מסוים של התנהלות ארגונית מול השלטון אך בעיקר גם מטעם השלטון. כפי שנראה, הפרופיל הזה שב ועולה במדויק בשורה של חברות ועמותות הפועלות לכאורה בשדות שונים לחלוטין. הקו העובר ביניהן סמוי מן העין, אך מרגע שהוא נחשף, קשה להתעלם ממנו. לפרופיל הזה אין שם או זהות מוכרת, וגם זה מקשה על זיהויו. נקרא לו כך: בריונות שלטונית מופרטת לעבודות מלוכלכות. ובקיצור נוח יותר, בשמ"ל. המונח הזה אמור לכלול בתוכו גם אבל לא רק את מושג ה-Gongo, שחל על עמותות מגזר שלישי הנשלטות באופן סמוי בידי השלטון. הוא רחב יותר בהכילו גם חברות פרטיות וישויות חצי-ציבוריות, וספציפי יותר בהתייחסו לאורח הפעולה הבריוני, החסין מעונש, של כל אותם ארגונים.

לפני שנמשיך, כמה הערות מתודיות על הפוסט הארוך הזה, אחד הארוכים בבלוג. מדוע יש בכלל צורך בפוסטים ארוכים – על כך כבר עניתי במקום אחר. לפוסט הנוכחי יש שתי מטרות, וסביר להניח שכל אחת מהן תשרת קהל קוראים קצת שונה. המטרה הראשונה היא תיאורית-אמפירית: ליצור מעין בסיס נתונים, או בסיס ידע, מקושר ככל האפשר למקורות ראשוניים, בנושא ארגוני הבשמ"ל בישראל. ריכוז שכזה במקום אחד, ככל הידוע לי, לא קיים. יש הרבה מאד חומר עיתונאי, חלקו מעולה באמת, בנוגע לארגונים ולעמותות שיידונו כאן. אבל מטיבו של חומר כזה שהוא נעוץ בזמן מסוים, ואין בו צבירת פרספקטיבה והבנה שאפשר להפיק רק מהתבוננות אנכית, לאורך הזמן, בפעילות של אותם גופים. פרספקטיבה כזאת נבנית כאן, במטרה שהידע הזה, שיש בו חשיבות פוליטית רבה, יהיה שמיש ונגיש לכל מי שחפץ בו. על NSO, על עמותת "רגבים", ועוד.

המטרה השניה של הפוסט היא אנליטית-תיאורטית: לייצר מבט רוחבי על תופעת הבשמ"לים, לזהות את קווי הדמיון ביניהם ולחלץ מתוכם מעין פרופיל קבוע, קוד פעולה חוזר ונשנה, שמכוחו הם מתארגנים. היכולת לזהות פרופיל שכזה בעתיד היא מיומנות בעלת ערך בגיבושה של תודעה פוליטית-ביקורתית. היא תאפשר לנו להבחין בסדר בתוך הכאוס, ומתוך כך, תקל עלינו להתמודד עם שפע של עובדות ואירועים, בלתי-קשורים לכאורה, אך למעשה, ביטוי של תבנית עמוקה יותר. אין צורך לומר שיכולת כזאת נחוצה עוד יותר בעידן הפייק-ניוז שבו האזרח נדרש לא רק לארגן את העובדות האמיתיות לכדי תבנית ממשמעת אלא גם, ובו-זמנית, לסנן החוצה "עובדות" מזוייפות.

קונקרטית, אני מציע שלוש דרכים לקרוא את הפוסט:

1. אם אתם כבר חכמים ויודעים את התורה כולה, ושוחים בחומר, הציצו בפתיחה ובסיום, קחו את המסקנות מן המוכן, והמשיכו הלאה. לא באתי לחדש למי שכבר יודע הכל.

2. אם אתם מכירים רק חלק מן החומר – למשל, יודעים את כל תולדות עמותת אלע"ד, אבל לא כל כך מכירים את NGO מוניטור – דלגו ללא נקיפות מצפון אל החלקים הפחות מוכרים לכם. הפוסט בנוי בצורה מודולרית ותוכלו לעקוב אחרי כל חלק מבלי לקרוא את החלקים האחרים.

3. אם רוב החומר לא מוכר לכם, או אם אתם סתם אנשים יסודיים שאוהבים לקרוא מאל"ף עד ת"ו, אני דוחק בכם לעשות זאת ללא היסוס, שכן בשבילכם במיוחד הפוסט נכתב. רק המלצה אחת: אל תנסו לבלוע אותו בביס אחד. קראו אותו בחלקים, לאורך כמה ימים, וכך תפיקו ממנו את המירב.

בשמ"ל: קווים לדמותו

המילים "בריונות שלטונית" אינן מקריות, ומטרתן להסב את תשומת הלב מפעילותה של החברה או העמותה, הנתפסת ברגיל כמונעת מאינטרסים פנימיים שלה בלבד – עסקיים או אידאולוגיים – אל יד מכוונת מצד השלטון, שעושה בה שימוש למטרותיו. על היתרונות שמפיק השלטון מפעולה "מרחוק" שכזאת נעמוד בהמשך. לעת עתה חשוב להבין ש"היד המכוונת" יכולה להתגלם בשלל צורות שונות, עקיפות יותר או פחות, ואין זה נדרש כלל (למרות שלעתים קרובות גם זה קורה) שיהיה לדבר ביטוי מפורש. לא פחות חשוב להבין שהעובדה כי נציגי החברה או העמותה מדבררים את עצמם או אפילו מכחישים כל קשר מהותי לשלטון – אינה מעלה ואינה מורידה לשאלת הקשרים המהותיים שלהם אליו. אלה ייבחנו לאור מעשים, מדיניות, החלטות או הימנעות מכוונת מהחלטות.

אם כן, מהו פרופיל הפעולה של ארגונים של בריונות שלטונית מופרטת לעבודות מלוכלכות? המרכיבים הבאים חוזרים ונשנים בהם:

• עבודה מלוכלכת
• התנהלות עבריינית
• הסתרה וחוסר שקיפות
• דלת מסתובבת לממסד
• צינור תקציבי לממסד
• גיבוי משפטי מן הממסד
• חיבוק אידאולוגי מן הממסד

כל המאפיינים האלה הודגמו כבר בפסקאות הפתיחה שהוקדשו לחברת NSO, והאמת ניתנת להיאמר, שמגיעה לחברה הזאת תודה גדולה על כך שבתקופה קצרה כל כך הצליחה להציף לפני השטח פרופיל עבודה שעל הסתרתו עמלו שורה שלמה של ארגונים במשך שנים. כעת קל יותר להבחין בו, גם במקומות אחרים. לאורך כל הפוסט הזה, המאפיינים האלה יוזכרו באות מובלטת בכל פעם שניתקל בראיות לקיומם. 

בחרתי דווקא לפתוח ב-NSO, דוגמה לא שגרתית לבשמ"ל, ולא בדוגמת הכתר, המוכרת לכל – "אם תרצו". זאת מכיוון שמנגנון הפעולה של "אם תרצו" כבר גלוי וידוע ופורסם במקומות רבים; מדובר במיליציה מופרטת של הליכוד. הנה ריכוז תזכורות קצרצר.

ב-2007 שלח לנתניהו מייסד התנועה, רונן שובל, "תכנית פעולה" להפלת אהוד אולמרט; ב-2008 תרם ל"אם תרצו" יואב הורביץ, ראש מטה הליכוד, 74 אלף שקלים; גם קרן סגל לישראל, של האחים פאליק, תורמת מרכזית לנתניהו, תרמה באותה שנה ל"אם תרצו" סכום של 190 אלף שקלים; בין השנים 2011-2013 קיבלה התנועה כ-113 אלף שקלים מקרן עצמאות, שבראשה עומד קנת אברמוביץ', יו"ר ידידי הליכוד בארה"ב ותורם חשוב לנתניהו; ויש עוד, למי שמעוניין לגלות (הקרדיט ל"בלוק הדמוקרטי").

במהלך השנים הריצה "אם תרצו" שורה של קמפיינים לרדיפה ונידוי נגד "שתולים", נגד של קולות ביקורתיים באקדמיה, בעולם התרבות, במערכת המשפט ועוד. הקמפיינים האלה זכו לחיבוק ממסדי רצוף: שרים וח"כים של הימין מצטטים "ניירות עמדה" של הארגון כאילו מדובר במחקרים רציניים, ומהדהדים פייק-ניוז שלהם. התנועה פועלת בכל מערכת בחירות לטובת הליכוד, ולאחרונה נחשף שקבוצת "החולצות הלבנות" משכונת רחביה בירושלים אינה אלא שם סתרים נוסף לפעילי "אם תרצו" (שתמיד מעדיפים לפעול דרך פרוקסי, ממש כפי שהשלטון פועל דרכם) שמטרתם לחבל במחאה נגד נתניהו.

 

נניח ל"אם תרצו", ונפנה כעת לארגונים ועמותות אחרים שפועלים בתבנית הבשמ"ל. חלק הארי של הפוסט עוסק בשישה ארגוני בשמ"ל: NSO, אלע"ד ו"עטרת כוהנים" (שניים שהם אחד לצורך הדיון), "קלע שלמה", "רגבים", NGO מוניטור, והחטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית העולמית. הפרק האחרון של הפוסט עוסק, באופן תמציתי יותר, בארבעה ארגוני בשמ"ל נוספים: "אופק להתיישבות", "התנועה למשילות ודמוקרטיה", "שורת הדין" ו"עד כאן". יש כמובן עוד, שלא הזכרתי.

מסיבות מובנות, התמקדתי בארגוני בשמ"ל שפועלים בתחום הביטחוני ובתחום הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אך ברור שהמודל הבסיסי קיים גם בזירות אחרות, למשל בתחומי החינוך והבריאות, ואפשר למצוא לו דוגמאות לא מעטות תחת הכותרת של "נזקי ההפרטה". פונקציות שלטוניות מובהקות, כמו שירותי בריאות וקביעת תכני לימודים נמסרו לידיהן של חברות פרטיות ואלה נוקטות לא פעם מדיניות ברוטלית לצורך מיקסום רווחים: ניצול עובדים, העלמת עין מפגמי בטיחות, גבייה לא מוצדקת של עמלות שירות מן האזרח וכדומה. את איסוף הנתונים וניתוחם בזירות האלה אני משאיר לאחרים.

אלע"ד ו"עטרת כוהנים" כעמותות בשמ"ל

שתי זרועות של נישול והתנחלות מפעיל השלטון בשכונות מזרח ירושלים: עמותות אלע"ד ו"עטרת כוהנים". אלע"ד פועלת בעיקר בשכונת סילואן אבל שולחת את ידיה בעוד אתרים מסביב להר הבית.

המשימה הלאומית של עמותת אלע"ד בסילואן היא השתלטות על כמה שיותר אדמות פלסטיניות והעברתן לידיים יהודיות, עם או בלי איצטלה ארכיאולוגית; וביסוס הקשר הבלעדי של העם היהודי למורשת ההסטורית של האתר. בשנים הראשונות לפעולתה, בין 1986-1992, אלע"ד פעלה במישור הנדל"ני בלבד, דרך שני ערוצים: השתלטות על נכסי "נפקדים" ורכישת נכסים מקק"ל. הבסיס המשפטי ל"נפקדות" תושבים ממזרח ירושלים ביום סיפוחה היה בעייתי מלכתחילה (תושבים שלא זזו ממקומם הפכו ל"נפקדים" בן לילה) וספג ביקורת מצד שופטים שאינם חשודים בשמאלנות, כמו מאיר שמגר ומני מזוז; לפני מספר שנים נתן בג"ץ הכשר מסריח להחלת החוק במזרח ירושלים, תוך גלגול האחריות להפעלתו המתונה והזהירה על השלטון – אותו שלטון שמעלליו העידו בו בבירור כי "מתינות וזהירות" בנישול פלסטינים הן ממנו והלאה.

לא זו בלבד שהחוק עצמו זועק למרומים בחוסר צידקתו, גם החלתו היתה נגועה בשחיתות ומירמה, שכן עמותות הימין עשו שימוש נרחב בעדויות כוזבות לביסוס ה"נפקדות": משת"פים שתיפקדו כ"מצהירים סדרתיים" (תמורת תשלום) ועל בסיס עדויותיהם העביר האפוטרופוס הכללי את הנכסים לידי אלע"ד ו"עטרת כוהנים". השיטה הזאת נחשפה בדו"ח שהכין מנכ"ל משרד המשפטים ב-1992, חיים קלוגמן, שקבע, בין השאר, כי האפוטרופוס על נכסי נפקדים לא ערך כל ביקורת על אמיתות התצהירים שסיפקו אנשי העמותות לפני הכרזת ה"נפקדות" ולא איפשר כל טיעוני נגד; חלק מהתצהירים נחתמו מול עורכי הדין של העמותות, רבים מהם על ידי מצהיר סדרתי שהוכח כבלתי אמין; לא נערך כל מכרז על הזכויות בנכסים, והם יועדו לקבוצה מצומצמת מאד של עמותות ימין. ועדה המשותפת לחברת "עמידר" ומשרד השיכון החליטה למי יוחכרו או יושכרו הנכסים; בוועדה ישבו נציגי אלע"ד, כמו המנכ"ל דוד בארי, שהיו מעורבים ב"סימון" הנכסים כנפקדים. כסף שיועד לעולים חדשים ולמשפחות במצוקה הועבר לעמותות; ועוד.

השיטה השניה להשתלטות על אדמות בסילואן התבססה על רכישה מקק"ל, בסכומים סמליים, של נכסים שהיו בבעלות יהודית בתחילת המאה ה-20. בנכסים אלה התגוררו, כמובן, תושבים פלסטיניים במשך עשרות שנים. מנכ"ל אלעד, דוד בארי, הגיע להסכם עם קק"ל – מאחורי גבם של התושבים – שהוא יאתר נכסים כאלה, ובתמורה תפנה קק"ל את דיירי הבתים, תעניק לאלע"ד שכירות מוגנת בנכס, וזו מצידה תדאג לפיצוי הדיירים הפלסטיניים המקוריים.

בפועל, קק"ל ואלע"ד פועלות ביד אחת לסילוק תושבים פלסטיניים משטחי הגן הלאומי "עיר דוד" – גן לאומי שפלש לשכונה קיימת, נזכיר, ולא התושבים פלשו אליו. ב-2005 סולקו כך 20 בני משפחת ג'וזלן (שהצילו יהודים בפרעות תרפ"ט), ואחרי מאבק נוסף של קק"ל ואלע"ד, אישר בג"ץ את פינוים של 18 בני משפחת סומרין על בסיס דומה. כרגיל, הידיים ידי המדינה והקול – עורך הדין שפועל מטעם קק"ל – הוא קול אלע"ד. גם הפינויים האלה מבוססים על אי צדק עקרוני: מסמכי בעלות יהודית מלפני קום המדינה שבית המשפט מכיר בתוקפם, הכרה שלעולם לא תינתן למסמכי בעלות ערביים על נכסים במערב ירושלים מאותה תקופה. לפטנט הגזעני הזה יש שם משפטי מהוגן ותמים-למראה, "חוק הסדרי משפט ומנהל" משנת 1970.

דו"ח קלוגמן נגנז כלא היה, והמציאות לא השתנתה. מסתבר שלא רק האפוטרופוס על נכסי נפקדים חש חיבה עמוקה לאלע"ד. ב-2006 פירסם מבקר המדינה דו"ח חריף על התנהלות מופקרת של עוד רשויות מדינה – רשות הטבע והגנים, רשות העתיקות והחברה לפיתוח הרובע היהודי – מול אלע"ד: המדינה מסרה לאלע"ד פרוייקטים ללא מכרז, רשות העתיקות לא פיקחה על חפירות ארכיאולוגיות שביצעה אלע"ד, רט"ג לא פיקחה על ניהול הגן הלאומי "עיר דוד", והחברה לפיתוח הרובע היהודי השכירה לעמותה ללא מכרז ובמחיר זול את ניהול פיר וורן ופארק דוידסון, מהאתרים הארכיאולוגים החשובים בעיר העתיקה.

כמובן, עניין פעוט אחד חמק מתשומת ליבו של מבקר המדינה: השלטון ואלע"ד חד הם. כשרט"ג לא מפקחת על אלע"ד – בניגוד לפסיקת בג"ץ – היא בעצם לא מפקחת על עצמה. והיא לא מפקחת על עצמה כי היא לגמרי סבבה עם עצמה; פעילותה החמסנית של אלע"ד בסילואן תואמת לחלוטין את האג'נדה של רט"ג. לא ממש מפליא, כשנזכרים שמנהל מרחב ירושלים ברט"ג הוא אביתר כהן, מתנחל מעופרה (שגם הקים שני מאחזים בלתי חוקיים) שבתפקידו הקודם כיהן כראש מרכז המבקרים של אלע"ד וגם רוכש נכסים בשבילה. מאלע"ד לרט"ג ומרט"ג בשביל אלע"ד, כך פועלת הדלת המסתובבת.

עד כמה עמותות הימין פועלות בשליחות השלטון (ולא באמת כופות עליו דבר) אפשר לראות במרוכז בפרשת בטן אל הווא, שכונה צפופה בסילואן, שמאז שנת 2001 עמותת "עטרת כוהנים" שמה לה למטרה לתקוע בתוכה התנחלות יהודית גדולה – למעשה, הגדולה ביותר בכל מזרח ירושלים. לטענת העמותה, שטח של 5.2 דונם בשכונה, שעליו חיים כ-700 תושבים, היה שייך לפני יותר ממאה שנים ל"הקדש בנבנישתי", גוף יהודי של"עטרת כוהנים" אין שום קשר אליו, ובכל זאת, לאחר מסע "לחצים" במסדרונות השלטון ("לחצים" במרכאות, כי כאמור, העמותות והשלטון אינם באמת ישויות נפרדות), קיבלה העמותה לידיה את "ירושת" ההקדש. תוך זמן קצר החלה העמותה להפעיל מכבש לחצים בריוני נגד תושבים בשכונה לפנות את בתיהם.

בדיון בבג"ץ התגלה שהאפוטרופוס הכללי לא בדק כלל מי חי בשטח שהועבר לידי העמותה, ואם זכויות ההקדש חלות על הקרקע או על המבנים. כל זה לא מנע מן השופטים דפנה ברק-ארז, ענת ברון ויוסף אלרון, בסופו של דבר, להכשיר את השרץ – טרנספר של מאות פלסטינים באישור בג"ץ.

ושוב, גם כאן אין מקום לפליאה, כיצד מוסר האפוטרופוס בהתלהבות שכזאת קרקע שחיים עליה פלסטינים יותר ממאה שנה לעמותת מתנחלים. הכירו נא את האחראי על תיק מזרח ירושלים באפוטורופוס הכללי – חננאל גורפינקל – תושב נוף ציון, התנחלות-אצבע-בעין בלב שכונת ג'בל-מוכבר, פעיל "הבית היהודי" שהקים עמותה לייהוד מזרח ירושלים. בלי ספק, מועמד הגון ונטול-פניות לתפקיד ממלכתי שכל כולו טיפול בהעברת נכסים וקרקעות מידי פלסטינים ליהודים. לצידו של גורפינקל, האפוטרופוס גם משתמש בשירותי הייצוג של עו"ד אברהם משה סגל בתיקים שונים שעניינים פינוי תושבים פלסטינים. עו"ד סגל, הפלא ופלא, מייצג בו זמנית גם את "עטרת כוהנים", אלע"ד ו"רגבים" בתיקים משפטיים שונים שמטרתם זהה: לפנות תושבים פלסטינים מבתיהם. ניגוד עניינים? מה פתאום. הרי העמותות והשלטון חד הם, איך יכול השלטון להתנגד לענייניו שלו?

ובכן, מדוע לטרוח במראית-עין של הפרדה? הנה תשובתו הפיקחית של עו"ד מוהנד ג'בארה, המייצג חלק מהמשפחות הפלסטיניות בשיח ג'ראח: האפוטרופוס מספק למתנחלים שירות חשוב –  מראית עין של ממלכתיות. בית המשפט מתרשם יותר מרשות ממלכתית שתובעת פינוי מאשר מבעלים פרטיים. לכך כמובן צריך להוסיף את הצד השני – מה מרוויח האפוטרופוס – והשלטון בכלל – מבחישתן של העמותות בעסקאות נדל"ן במזרח ירושלים? התשובה ברורה: עמותות הן "פרטיות", אינן נתונות לפיקוח ציבורי, ויכולות לקדם באופן אגרסיבי מטרות אידאולוגיות הנתונות במחלוקת ציבורית, ללא כל גינוני ממלכתיות. כשדרכן צולחת, הן יקבלו את ברכתו השקטה של השלטון. כשהן מועדות פה ושם – שוחד קרקעות, עסקה לא כשרה, פעילות מחוץ לתנאי המכרז, אם היה בכלל מכרז – יכול השלטון למשוך בכתפיו ולגלגל עיניים תמימות למרומים; ידו לא היתה במעל. עסקה טובה לכולם.

גם שטחי ציבור צריך להפקיע

אלע"ד ו"עטרת כוהנים" משתלטות לא רק על נכסים פרטיים. אלע"ד במיוחד משקיעה מאמצים והון רב בהקמת פרוייקטים "תיירותיים" באגן העיר העתיקה, שהמסר הקבוע שלהם הוא: כאן תמיד היו יהודים, רק יהודים, והמקום רשום על שמנו בטאבו של הנצח. הפרוייקט הגרנדיוזי ביותר הוא "מתחם קדם" שיוקם על "חניון גבעתי" במעלה ואדי חילווה בסילואן, היישר מול חומות העיר העתיקה. על מסלול הכחש והשחיתות שבו אושר פרוייקט הגזל הזה כתבתי ארוכות; מהלך אישורו חשף שיתוף פעולה עמוק בין אלע"ד לרשות העתיקות, כשלא ברור מי מוביל את מי באף. באחרונה נחשף שאלע"ד הפעילה גם את משרד המשפטים כדי להפוך על פיה החלטה של ועדת הערר של המועצה הארצית לתכנון להקטין ביותר משליש את גודל המתחם. משרד המשפטים, כצפוי, שיתף פעולה וגם סירב לחשוף את עצם שיתוף הפעולה. דילים נעשים במחשכים.

מתחם קדם יהיה בנין של 7 קומות, עם שטח בנוי של 15,000 מ"ר, שבסמוך לו תוקם תחנת רכבל ("דיסניפיקציה של ירושלים", כדברי מומחה תכנון אחד). הכל נעשה כמובן נגד המלצות אנשי מקצוע ותחת מחאות חריפות של ארכיאולוגים ואדריכלים. הרשות לפיתוח ירושלים הזמינה דו"ח כדאיות כלכלית לפרוייקט הרכבל, שעלותו מוערכת ב-200 מיליון שקל – אך סירבה לחשוף את מסקנות הדו"ח. חוסר השקיפות הזה אופייני ליחסי השלטון עם אלע"ד בפרט ועם ארגוני הבשמ"ל בכלל: למרות שאלע"ד אינה משתתפת במימון הרכבל, הוא יביא לה רווחי ענק – עשרות אלפי מבקרים שיירדו ישירות מתחנת הרכבל למתחם קדם. הפרוייקט כבר אושר בממשלה, והמכשול האחרון בפניו הוא עתירת ארכיאולוגים לבג"ץ.

דיברנו על העבודה המלוכלכת של אלע"ד, על הדלת המסתובבת לממסד, על הצינור התקציבי (הדו-כיווני – אלע"ד, אחת העמותות העשירות בארץ, מאפשרת למדינה לממש פרוייקטים שלא ניתן היה לגייס עבורם מימון ציבורי), דיברנו גם על הגיבוי המשפטי והחיבוק האידאולוגי של הממסד. נסיים בכמה תזכורות לאופייה העברייני של אלע"ד – עבריינות ברשות השלטון – ותרבות ההסתרה שאופפת אותה.

כל כך להוטה המדינה להפקיד את פיתוח וניהול האתרים הקדושים בידי אלע"ד, שלפעמים מתפלקות לה החלטות לא חוקיות. תיקון, לפעמים האי-חוקיות נחשפת. בדרך כלל היא סמויה. פרשת ניהול הגן הארכיאולוגי של רחבת הכותל (מרכז דוידסון) הביא לגבהים קומיים את הטנגו המושחת של המדינה עם אלע"ד. ראשית, הגן הועבר לניהול אלע"ד ללא כל מכרז; שנית, המדינה ערערה על ההחלטה – אותה מדינה שהחליטה להעביר מוחה נגד עצמה! – ובית משפט השלום ביטל אותה; שלישית, אלע"ד ערערה על הביטול, ובית משפט מחוזי פסק לטובתה. במבט מן החוץ – טירלול ופרטאץ'. במבט קרוב יותר נחשף ההיגיון. את הערעור של המדינה כתבה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, דנה זילבר – שריד אחרון של יושרה ומחויבות לשלטון החוק במערכת. "המדינה", כלומר הרשויות שמופקדות על הטיפול ברחבת הכותל, דווקא ראו בעין יפה את השתלטות אלע"ד על רחבת הכותל. לכן לא ממש נלחמו בבית המשפט וקיבלו באהבה את פסיקתו.

ברגע של גילוי לב, עוד ב-2008, אמר מנהל הפיתוח של אלע"ד, דורון שפילמן, למירון רפופורט: "אנחנו כמעט סניף של ממשלת ישראל, אבל בלי להיקבר תחת הבירוקרטיה הממשלתית."

דוגמאות לאופן שבו משתמשות המדינה ואלע"ד זו בזו, מתוך סימביוזה מושלמת, לא חסרות. אחת הבוטות שבהן היא הצעת חוק "גן לאומי עירוני" שאלע"ד גילגלה בכנסת בשנים האחרונות, בשיתוף ח"כ נורית קורן מהליכוד. הבעיה פשוטה: כל שטח "עיר דוד" ושכונת ואדי חילווה בסילואן נמצא בתוך גן לאומי, ועל פי חוק, אין להקים מבנים בשטחו, ודאי שלא לצורך מגורים. אבל כל עילת קיומה של אלע"ד היא ההתנחלות – הארכיאולוגיה היא מכשיר ותו לא. על כן מוצע בחוק להגדיר סוג חדש של "גן לאומי עירוני", שבשטחו יותר לבנות. שורת ההתניות להגדרה מבהירה שרק הגן הלאומי המסוים הזה ייהנה מן החוק. עמותת "עמק שווה" מבארת: מדוע לא פשוט לגרוע שטחים מן הגן הלאומי? כי אז ייהנו מאפשרות הבנייה גם התושבים הפלסטינים. עדיף להשאיר את הגדרת הגן על כנה ולהשאיר את שיקול הדעת במתן היתרי הבנייה לרט"ג, השותפה במעל. לפני שנה וחצי אושר התיקון לחוק.

מעבר לתזרים הכיבודים וההטבות הבלתי פוסק של השלטון לאלע"ד, צריך כמובן להגביל את יכולתו של הציבור להבין מה קורה. לכן מסייעת המדינה באופן פעיל לאלע"ד להסתיר את צדדיה האפלים יותר. הוזכר כבר קודם הסירוב של משרד המשפטים ושל הרשות לפיתוח ירושלים לחשוף מידע שקשור לאלע"ד. מידע רגיש במיוחד קשור לזהותם של התורמים, שאלע"ד סירבה לחשוף במשך שנים. ב-2007 אפילו שקל רשם העמותות לפרק את אלע"ד על רקע הסירוב הזה, אבל – שימו לב, הטוויסט המוכר – שנה מאוחר יותר הוענק לה אישור חריג לחיסיון התורמים. שוב – פקיד שלפי תומו דואג למנהל תקין מקבל איתות מלמעלה שתפקידו בעצם להכשיר מנהל לא תקין. אחרי מאבק ציבורי ממושך נחשפו התרומות של אלע"ד ב-2016; סכומי עתק שחלק ניכר מהן נותר בעלטה, כי מקורו בחברות קש במקלטי מס. המדינה גם סירבה תקופה ממושכת לחשוף אילו נכסים העבירה לרשות אלע"ד ו"עטרת כוהנים" ועשתה זאת רק בלחץ עתירה משפטית. בשנה האחרונה גם "עטרת כוהנים" נדרשה לשקיפות מרשם העמותות, שאף איים לפרקה; אל דאגה, ימצאו דרך להחריג גם אותה. דגלי ההתנחלויות של העמותה במזרח ירושלים מתנפנפים בגאון, אבל מסלולי המימון שלה יוותרו במחשכים. זהו "מסך העשן שמספקת המדינה לעמותות", כתב ודייק ניר חסון.

מי שנלחם בתרבות ההסתרה האופפת את פעולות המדינה בסילואן ללא הרף הוא עמותת "עמק שווה"; אלמלא התלונות והעתירות הרבות שהגישו אנשי העמותה, ספק אם היינו יודעים כל כך הרבה. גם ההצקה הזאת נמאסה על שרת המשפטים הקודמת, איילת שקד – נזכיר: אותה שרה שכפתה על המועצה הארצית לתכנון לאשר את הבנייה המורחבת במתחם קדם – וזו הוציאה לפני שנתיים צו שקובע כי עתירות משפטיות נגד רשות הטבע והגנים יידונו מעתה בבית משפט מחוזי ולא בבג"ץ. לכאורה, צעד טכני; בפועל, עוד מעטפת הגנה שהמוטב העיקרי שלה הוא אלע"ד. לצד רשות העתיקות, רט"ג היא השותף הראשי של אלע"ד בפרוייקט הייהוד של סילואן והתנכלות שיטתית לתושבים הפלסטינים במקום. רט"ג היא גם הגוף האמור "לפקח" על אלע"ד בניהול הגן הלאומי "עיר דוד"; "לפקח" ולא באמת לפקח, כידוע. העברת הדיון המשפטי לבית המשפט המחוזי (שרק ממנו, בדרך של ערעור אפשר להגיע לבג"ץ) תייקר ותסבך את פעולת הביקורת האזרחית החשובה כל כך של "עמק שווה". זאת בדיוק מטרת השכפ"ץ המנהלי שסיפקה איילת שקד לרט"ג.

אלע"ד היא אחת העמותות העשירות בארץ, ומגלגלת עשרות אם לא מאות מיליוני שקלים בשנה. אבל מימון ציבורי נותנים לא למי שצריך אלא למי שרוצים לתת, ולכן העמותה מקבלת עשרות מיליוני שקלים מן המדינה בכל שנה. חלק מגיע מן האגף לחינוך תורני במשרד החינוך, אבל העיקר מוזרם דרך רשות העתיקות: 47 מיליון שקל הוקצו ב-2018 למשך שנתיים להמשך החפירות הארכיאולוגיות בסילואן (והחיבור התת-קרקעי לעיר העתיקה), סכום של 20% מכלל תקציב רשות העתיקות. צריך לראות זאת כפשוטו: העברה תקציבית בין זרוע שלטונית אחת לשניה. כך גם יש לראות את פרס ישראל שהוענק למנכ"ל אלע"ד, דוד בארי, לפני שלוש שנים: אות הוקרה לעובד מדינה מסור, ש"מפעל חייו הוא מפעל חיינו", כדברי שר החינוך נפתלי בנט. מפעל הגזל והנישול בסילואן הוא מפעל של כולנו.

הציטוט הבא מסכם את העניין כולו; אי אפשר להמציא אותו. לפני כמה שנה וחצי נחנך המרכז למורשת יהודי תימן בסילואן – מיזם ברוטלי של נישול שמתכסה באיצטלה צדקנית של השבת עטרה ליושנה – ובטקס אמר השר לענייני ירושלים, זאב אלקין, את הדברים הבאים על מתי דן, ראש עמותת "עטרת כוהנים": "הכהן הגדול מכולם, חברנו מתי דן, שכולנו עובדים אצלו בממשלה ובכנסת בכל פעם שצריך להתגייס לתהליך החשוב הזה של חזרה למקומות האלו של עם ישראל."

"שכולנו עובדים אצלו בממשלה ובכנסת". והמובן מאליו הושמט: שהוא עובד גם אצלנו.

[הסקירה הזאת הותירה בצד את החשוב מכל – חייהם של הפלסטינים בסילואן תחת הדיכוי הגובר והולך של עמותות הימין והרשויות הישראליות. לא הזכרנו את הבתים הנסדקים ומתמוטטים בשל החפירות מתחתיהם, לא הזכרנו את המאבטחים הפרטיים שמפליאים מכות בנערים פלסטינים, לא הזכרנו 50 גוונים של רוע שחווים התושבים על בסיס יומי].

"קלע שלמה" ("קונצרט") כארגון בשמ"ל

חברת "קלע שלמה" הוקמה ב-2016 כזרוע הביצועית של המשרד לנושאים אסטרטגיים, במטרה לאסוף מידע ולחולל "פעילויות תודעת המונים" כנגד ארגונים ואנשים הקשורים לקמפיין ה-BDS או "דה-לגיטימציה לישראל" – הגדרה רחבה, כידוע, בפיו של השר הממונה (לשעבר), גלעד ארדן. שיטות הפעולה המפוקפקות שלה, כמו גם קשריה הסמויים עם השלטון ועם תורמים זרים, נחשפו בשורת תחקירים מאלפים של איתמר ב"ז ב"עין השביעית" וכן במגזינים יהודים בחו"ל; העיסוק התקשורתי בה בארץ היה מצומצם מאד, ויש להניח שרוב הישראלים אינם מודעים כלל לקיומה (מישן אקומפלישט, מבחינתה). ביטוי תמציתי לרעיון שבבסיס החברה נתן יוסי מלמן: "קלע שלמה הוא מעין ארגון חזית. גוף חוצץ, מעין רצועת ביטחון, ומאפשר לממשלה לבצע פעולות שונות, אך מותיר בידיה מרחב להכחשה או להתנערות ממעשיה." בין התקדימים ההיסטוריים, מלמן מזכיר את הקומינטרן הסובייטי, ה-CIA וממשלת האפרטהייד בדרום אפריקה, שמימנו כולם סוכני תעמולה, עיתונאים וסרטים, כדי להלבין את פשעיהם ולהשחיר את המבקרים. ישראל, אם כן, נמצאת בחברה טובה. במצגת של המשרד לנושאים אסטרטגיים שהוכנה לצורך גיוס התורמים מופיע השקף הבא, שאחריו אין עוד טעם להכביר מילים על מטרת הפרוייקט.

כפי שיתברר בהמשך, "קלע שלמה" הוא, בסופו של דבר ארגון כושל. אבל הסיבות לכשלונו אינן פנים-ישראליות, וקשורות לגיוס הכספים בחו"ל. דפוס הקמתו ופעילותו לא ממש עוררו ביקורת בישראל, ואלמלא העירנות של תורמיו האמריקאים, היה פועל ללא מעצורים. על כן ראוי לדבר עליו.

ב-2018 החליט גלעד ארדן שכל הקטע המעיק הזה של שקיפות לציבור וחופש המידע לא מתאים להרפתקאות החסמב"ה של משרדו, ולכן יזם התקשרות בשווי של 128 מיליון שקל עם חברת "קלע שלמה", חברה פרטית שתוכל לבצע במחשכים את מה שמשרדו מתקשה לבצע לאור היום. אין חולק שהמשרד הממשלתי פועל דרך ובאמצעות החברה האזרחית – עניין בעייתי מראשיתו שכנראה לא הטריד את השר ארדן. בתגובת המשרד לעתירה שהוגשה נגד ההתקשרות עם "קלע שלמה", מוצהר בגלוי: "שיקול הדעת בקביעת המדיניות להובלת המערכה נגד קמפיין הדה-לגיטימציה והחרמות דנן – כמו גם שיקול הדעת לשם יישום המדיניות בפועל – ייוותרו בידי המדינה." על כך שהפרטת מיזם תודעת ההמונים פתרה את בעית השקיפות, כלומר האטימות, אפשר ללמוד מכך שהשר ארדן חזר בו מכוונתו להחריג את משרדו מחוק חופש המידע; כחברה פרטית, "קלע שלמה" אינה חייבת בדין וחשבון לציבור, ועל כן אפשר לשמור על חזות "שקופה" ככל שהדברים נוגעים למשרד עצמו. הנקודה הזאת חשובה מאין כמוה להבנת תופעת ארגוני הבשמ"ל, ואחזור אליה בפרק הסיכום.

עבור אילו שירותים ניתן התשלום ל"קלע שלמה" – את זה גם המשרד לנושאים אסטרטגיים וגם "קלע שלמה" סירבו לומר; כלומר, חלק מהגדרת התפקיד מלכתחילה היה חוסר שקיפות. אפשר להניח שהמשרד אינו רוצה "לשרוף" סוכני הסברה סמויים שפועלים עבור ישראל באופן לא רשמי בחו"ל. אחד מהם הוא חן מזיג, שעשה הכל כדי לחמוק מן החוק האמריקאי שמחייב שתדלנים של ממשלות זרות להירשם בגלוי ככאלה. שני הוא שי מסוט, פעיל הסברה שעשה הרבה בושות לישראל בבריטניה (המשרד לנושאים אסטרטגיים התנער ממנו). וישנן גם פעולות הטרדה ואיומים אמיתיות כלפי עורכי דין פלסטיניים שהגישו לבין הדין הבינלאומי בהאג תביעות נגד ישראל על פשעי מלחמה – אולי "ניסוי כלים", כהשערת יוסי מלמן. אחרי החשיפות המביכות של תחקיר אל-ג'זירה על צבא ההסברה הישראלי, המשרד לנושאים אסטרטגיים מעדיף שלא תדעו עליו כלום. בפרסומים האחרונים נחשפה שורה של גופי הסברה ישראלים הפועלים בחו"ל שקיבלו מימון מ"קלע שלמה": "מילואימניקים בחזית", Our Soldiers Speak, ועמותת "הצד השני". ההתקשרות המעניינת ביותר – 1.3 מיליון דולר – היא עם Christians United for Israel, ארגון אוונגליסטי בראשות ג'ון הייגי, כומר אנטישמי שתרם בעבר לארגון "אם תרצו". מבחינה פיננסית טהורה, אפשר לומר שכספים של משלם המיסים הישראלי הועברו ל"אם תרצו" דרך שלוש תחנות מעבר – המשרדים לעניינים אסטרטגיים, "קלע שלמה" וארגונו של ג'ון הייגי.

כחלק מאטרטגיית ההסתרה שמאפיינת את הארגון, נעשה מאמץ לטשטש את עקבות המימון שהוא מעניק לארגוני הסברה. פיתרון יצירתי שעלה בסוף השנה שעברה היה להעביר אותו בעקיפין, בדמות "מענק" מטעם קרן בראשית; כספי המענקים הגיעו מן המיליארדר רוברט קראפט ו"קלע שלמה", שתרמה מצידה 5.7 מיליון שקל. בין הזוכים במענק, לא תופתעו לשמוע, היה גם ארגון NGO  מוניטור, גוף השחרה נוסף שנגיע אליו בהמשך.

על כך שההפרדה בין המשרד לבין "קלע שלמה" היתה טכנית בלבד תעיד העובדה שמייסד החברה, תא"ל (מיל') יוסי קופרווסר, חלף בדלת המסתובבת והקים אותה שנה בלבד לאחר שפרש מתפקיד מנכ"ל המשרד לנושאים אסטרטגיים: פרישה לצורך הרחבת הפעילות. החיפזון ניכר גם בבקשה שהוגשה ליועץ המשפטי לממשלה לתת פטור ל"קלע שלמה" מחובת הניהול התקין שחלה על כל חברה שנתמכת על ידי הממשלה – שנתיים של פעילות חשבונאית תקינה. הפטור, כמובן, ניתן.

קופרווסר הגיע לתפקיד עם ניסיון: כבר כמנכ"ל המשרד דחף את אמ"ן לאסוף מידע על ארגוני שמאל זרים ש"פועלים נגד ישראל" (נזכיר – שם גג לכל מי שיוצא בתקיפות נגד משטר האפרטהייד והכיבוש הישראלי). בין לבין הוא חבר ב-NGO Monitor. עולם קטן.

הדלת המסתובבת לממסד לא נעצרת בקופרווסר. בגרעין המייסד של "קלע שלמה" נמנים גם דורי גולד, השגריר באו״ם לשעבר ויועצו המדיני לשעבר של נתניהו; רון פרושאוור, השגריר באו״ם לשעבר; אלוף (מיל') עמוס ידלין, ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי; יו"ר המועצה לביטחון לאומי לשעבר, אלוף (מיל') יעקב עמידרור; מנכ"ל המועצה הישראלית אמריקאית (IAC) לשעבר, שגיא בלשה, שהתורם המרכזי שלה הוא שלדון אדלסון; הקונסול הישראלי לשעבר בלוס אנג'לס, אהוד דנוך; ואל"מ (מיל') אייזן, יועצת לשעבר של ראש הממשלה לתקשורת הזרה בתקופת מלחמת לבנון השנייה. עם רשימת מייסדים כזאת, קשה שלא לראות שמי שמחזיק בקלע שלמה ומיידה בעזרתו בליסטראות הסברה ב"אויבים" עלומים הוא ממשלת ישראל, או הממסד השלטוני. רק שהוא מעדיף לעשות זאת תוך הסתרת היעדים או רשימת ה"אויבים" ושיטות המאבק.

מלכתחילה, כלומר כבר בשורות החוזה שנחתם בין המשרד לנושאים אסטרטגיים לבין "קלע שלמה", הוסדר מעמדה של החברה כארגון חזית: נשלט לחלוטין בידי המדינה, תוך טשטוש העקבות. בשלבים הראשונים מנתה ועדת ההיגוי של החברה שני אנשים – היו"ר, מיכה לייקין-אבני, ומנכ"לית המשרד, סימה ואקנין-גיל. חשב המשרד מפקח על החלטות כספיות והיועצת המשפטית של המשרד מפקחת על החלטות בנושאים משפטיים. למשרד גם יש השפעה (כך בחוזה) על גיוס ופיטורי עובדים. אבל – שימו לב – כל זה אינו מידע לציבור. החוזה קובע ביובש כי " החברה "לא תציג את עצמה כשליחה או נציגה של המשרד". בחודשים האחרונים נחשפו מסמכים של ועדת ההיגוי של "קלע שלמה", ומהם התברר כי "'קלע שלמה' הוקמה כדי לשמש כמעין מסך עשן ולאפשר לארגונים בארצות אחרות לפעול כזרוע של מדינת ישראל, וזאת מבלי לחשוף את עצמם כמי שפועלים מטעם המדינה" – דברי עו"ד אור סדן מהתנועה לחופש המידע.

עוד גורם משמעותי שזהותו מוסתרת הוא עשרת הנדבנים היהודים שגויסו כדי לתרום את חציו השני של תקציב הארגון – 128 מיליון שקלים נוספים. מדוע זהותם של אלה הוסתרה? אולי משום שיש להם נציגות שווה בוועדת ההיגוי שקובעת את הקמפיינים של "קלע שלמה", והם יודעים היטב שפעילותם ב"קלע שלמה" תאלץ אותם להירשם כ"סוכנים זרים" במשרד המשפטים האמריקאי, זיהוי שארגונים יהודים לא ששים לאמץ לעצמם. בספטבר 2018 חשף איתמר ב"ז שתי קרנות אמריקאיות שמימנו את "קלע שלמה" בשנת 2017: "הקרן המרכזית לישראל" ו"קרן ישראל אחת" – שתיהן תורמות קבועות לארגוני ימין ישראלים, החל ב"אם תרצו", דרך "נשים בירוק" ועד "חוננו" ו"רגבים". סך התרומות שלהן בשנתיים הראשונות לארגון הגיע ליותר מ-7 וחצי מיליון שקלים. על אף כל זאת, כאמור, "קלע שלמה" לא הצליחה לגייס יותר מ-13 מיליון מתוך 128 מיליון השקלים שהתחייבה לגייס מתורמים, ועל כן גם התקציב מן המשרד לנושאים אסטרטגיים נעצר.

הזיהוי הפוליטי המובהק של מקורות המימון חותר תחת העמדה הרשמית של "קלע שלמה" שהוא איננו גוף פוליטי ושכל פעילותו ממלכתית למהדרין. היה צורך להסתיר אותו, והוא אכן הוסתר ממשרד המשפטים כשביקש המשרד לנושאים אסטרטגיים את אישורו להתקשרות עם החברה: "הארגון אינו בעל תפיסת עולם צבועה וידועה מראש", כתבו אז למשנה ליועץ המשפטי לממשלה, דנה זילבר, ואכן קיבלו את אישורה. תפיסת העולם אולי לא היתה ידועה מראש (למי שהיה אמור לדעת אותה), אבל צבועה – בהחלט היתה, בשני המובנים.

כך או כך, הפרסומים השליליים עשו את שלהם ובאותה שנה הוחלט למתג מחדש את החברה בשם התרבותי "קונצרט". זה לא ממש עזר לקמפיין המימון, שצלע וקירטע עדיין בסוף 2018, בהיעדר תרומות מחו"ל.

והנה הטוויסט האחרון בעלילה הנפתלת: אחרי שהמשרד לנושאים אסטרטגיים הפריט את מלחמות תודעת ההמונים שלו ל"קלע שלמה", ואחרי ש"קלע שלמה" מיתגה את עצמה מחדש כ"קונצרט", נכנסה לתמונה חברה חדשה – "קשת דוד". "קשת דוד" מבצעת עבור "קונצרט" את המחקר והמידע הנחוצים לפעילותה. מדוע לא התקשרה המדינה ישירות עם "קשת דוד"? ב"שקוף" מסבירים כך: "ברגע שהמדינה לא מעבירה כסף ישירות ל"קשת דוד", העמותה לא תופיע כספק של המדינה. מי שיחפש אותה בטבלת ההתקשרויות של המשרד או יבקש מידע על הקשר של המדינה עם העמותה – לא ימצא לה זכר. במילים אחרות, התורמים שלה לא יעשו עסקים עם מדינת ישראל – אלא עם עמותה אחרת שבסך הכל חלק מתקציבה מגיע מהמדינה." ב"שקוף" משערים שהמהלך הזה גם קשור לכתף הקרה שקיבלה "קלע שלמה" מצד הארגונים היהודיים בארה"ב.

"קשת דוד" היא הסוואה מסדר שני של אותו מנגנון: שימוש בכספי ציבור וגם בתרומות כדי לנהל מאבק חשאי, בעל אופי פוליטי מובהק, נגד מבקרי ישראל. הקמתה הפכה את "קונצרט" למעטפת חשבונאית ריקה. בשנת 2018 עמדו הוצאות "קונצרט" על סך 5.3 מיליון ש"ח; כ-90% מתוכם, 4.8 מיליון ש"ח, הועברו ל"קשת דוד". זאת ועוד, ההתקשרות עם "קשת דוד" נוצרה ארבעה חודשים לפני חידוש ההתקשרות בין "קונצרט" למדינה, וכך חמקה מחובת המכרזים. בתגובה לשאלת "שקוף", השיב המשרד לנושאים אסטרטגיים כי לא הוא הקים את העמותה. הבנתם? הכסף מגיע אליה, אבל אנחנו לא יודעים מזה. כמה נוח.

בדיקה משפטית שערך "שקוף" העלתה חשד רציני שהעברות הכספים ל"קשת דוד" הן בניגוד לחוק יסוד התקציב, אשר אינו מתיר "מסלולים עוקפים" (סעיף 9: "תמיכה תינתן בעד פעילות שמוסד הציבור, מבקש התמיכה, מקיים בעצמו… כספי התמיכה לא יועברו לתאגיד או לגורם אחר…"). חריגים מותרים רק לאחר שהוצא אישור ניהול תקין – אך טרם הוצא אישור כזה ל"קשת דוד". הנה לכם טביעת האצבע של הפעילות העבריינית של הבשמ"ל.

כך כתבה עו"ד רחל אדרי על זרועות התמנון של "קלע שלמה":

"הצטלבויות דרכים חשאיות כאלה, בין גורמי ממשל לאילי הון חובבי השפעה, מעלות חשש שמעבר לתכלית המוצהרת של המיזם הסודי – שבמשרד מסרבים לפרט מה הוא בדיוק כולל – שיתוף הפעולה היקר הזה נועד גם לשמר ולפתח קשרי הון-שלטון. השלטון הנוכחי למד להעביר כספי ציבור לטובת פעילויות פוליטיות, ועל הדרך לסדר ג'ובים ותקציבים לארגונים ובעלי תפקידים מהמעגלים הקרובים להם – שחקנים "אזרחיים" שמקבלים מהממשלה כסף, כבוד וכוח השפעה כדי לחזק את הממשלה מבחוץ ולעשות דברים שהפוליטיקאים ופקידי הממשל לא רוצים לעשות בעצמם.

מיזמים אפלוליים, מסרים סמויים, אישי ציבור בכירים שחיים על התפר שבין מערכות השלטון למגזר הפרטי ולבעלי ההון – כל הדברים האלה מחזקים את התחושה שאנו חיים תחת הצל של מערכת שלטונית שמתנהלת לפי חוקים משל עצמה. החוקים האלה לא תמיד גלויים, והם בוודאי לא החוקים הכתובים שעליהם מתקוטטים בכנסת. אלו חוקים אחרים, שמבוססים על מערכות יחסים אישיות וקשרים ענפים שלעתים עוברים כמו ירושה מיד ליד, מבכיר אחד למשנהו."

ישראלים רבים סבורים, בלי ספק, שה-BDS הוא אויב אכזרי שאינו בוחל באמצעים, ולכן אין לבחול גם באמצעים שנוקטים נגדו. הסברה הזאת ניטעה במוחם חזק מאד בידי סוכני תעמולה כגון בן דרור ימיני, אברי גלעד ושלל פלטפורמות שממומנות בידי המשרד לנושאים אסטרטגיים. לא אנסה כאן לשכנעם אחרת, אף כי גם הם ייאלצו להכיר בכך שחלק ניכר מפעילות המשרד מופנית דווקא כלפיהם – במטרה לעצב את עמדות הישראלים ביחס ל-BDS. המשרד לנושאים אסטרטגיים הוא, לפני הכל, משרד לתעמולת פנים. חלק מהישראלים אולי גם יופתע לגלות שארדן אינו מבחין בין חרם סלקטיבי על ההתנחלויות לבין ה-BDS וכורך את שניהם יחדיו, במילים מפורשות.

ובכן, גם מי שמאמין בלב שלם בצורך הקיומי של מדינת ישראל להיאבק ב-BDS, יוכה בתדהמה כשיגלה שמאחורי כל המלל הרב בנושא יש בעיקר אוויר חם. המשרד של ארדן ושלוחותיו האזרחיות הם בור שחור, השואב לתוכו כספי ציבור ללא בקרה, והודף כל ניסיון ביקורת בסיסמאות זקופות-קומה על "זכות הקיום שלנו" ו"מאבק באנטישמיות". אני מציע לכל מי שבאמת חושב שהמשרד הזה עושה משהו בעל ערך לעיין, באמת לעיין, בפרוטוקול הדיון בוועדת השקיפות של הכנסת, מאוקטובר 2018, שבו ניסו שוב ושוב חברי הוועדה – ללא הועיל – לקבל פיסת מידע כלשהי על השגי הפעילות, השימוש בכספים, הקריטריונים לגיוס נותני שירותים, או כל דבר אחר. מופע שומט-לסתות של טשטוש וגמגום, שאין מאחוריו שום כלום. בחודשים האחרונים לא התביישו מנהלי "קונצרט" לדרוש עוד תקציבים ממשלתיים ל"מאבק באנטישמיות הגואה על רקע מגפת הקורונה". כן כן, יש איזה מטורלל בדרום אוסטריה שכותב באינטרנט שהיהודים הפיצו את המגפה; הבו לנו עוד 50 מיליון שקל ונוריד לו את האתר!

עמותת "רגבים" כארגון בשמ"ל

בשנת 2006 התארגנו כמה חברים בתנועת "קוממיות" הכהניסטית, זו שעמדה מאחורי "מצעד הבהמות", והקימו את "רגבים". "רגבים" מוכרת לציבור הישראלי כעמותה פעלתנית שבולשת במרץ אחרי כל בדל של בנייה בלתי חוקית ערבית ברחבי ארץ ישראל, ובעיקר בגדה המערבית, ומתריעה עליה בפני השלטונות – מכתבי תלונה, אזהרה, עתירות משפטיות וכד'. אבל תיאור לא פחות מדויק של העמותה "לשמירת אדמות הלאום" יהיה העמותה "להלבנת גנבי קרקעות". לא פחות מ-14 פעילים ומנהלים מרכזיים ב"רגבים", כך חשף שחר גינוסר בתחקיר מלפני שנתיים על בסיס עבודת השטח של "כרם נבות", מחזיקים בבית לא חוקי או רכשו נכס שנבנה ללא היתר. בראש ובראשונה צועד ח"כ בצלאל סמוטריץ', ממייסדי "רגבים", שביתו בקדומים הוקם על קרקע שטרם הוכרזה "אדמת מדינה" (כלומר, ייתכן שבעליה פלסטינים); זה מעניין במיוחד, כמובן, כי סמוטריץ' היה מן הכוחות המובילים לחקיקת חוק ההסדרה, שאליו נשוב מיד.

עוד מגילויי "כרם נבות": מנכ"ל העמותה הראשון, יאיר בן דוד, פלש לקרקע פרטית, סולק ממנה, וכנגד ביתו במאחז חוות קשואלה הוצאו 8 צווי הריסה. שותפו של סמוטריץ' להקמת העמותה, והמנכ"ל שלה עד לא מזמן, היה יהודה אליהו, תושב המאחז הבלתי חוקי חרשה (שהוכשר בידי מנדלבליט), שנגד ביתו עומד צו הריסה של המנהל האזרחי. יהודה אליהו, אגב, הועסק במקביל כעוזר לראש מועצת בנימין, דוגמה ברורה לחיבוק האידאולוגי מן הממסד.

בועז ארזי, עורך הדין של "רגבים", שמגיש בשמה אינספור עתירות בדרישה להרוס בנייה בלתי חוקית של פלסטינים (תמיד צריך להזכיר: היא בלתי חוקית כי אין דרך חוקית לפלסטינים לבנות בשטח C, ישראל אינה מאפשרת תכניות מתאר שם), מתגורר בבית שנבנה על קרקע השייכת לתושבי כפר די דבואן, שהוצא נגדו צו הריסה. בתגובה לכתבה של גינוסר הוא הסביר שאיננו עבריין אלא פשוט קורבן של "כישלון תכנוני" של המדינה – פריווילגיה השמורה למתנחלים, כנראה, שיכולים לבנות כחוק ללא הגבלה ובכל זאת מצפצפים עליו, אבל לא לפלסטינים, שמהם נמנעת עצם האפשרות הבסיסית לבנות כחוק. גם רכז יו"ש של "רגבים", ישי חמו, רכש את ביתו באיתמר לפני שהיתה במקום תכנית מתאר. דובר התנועה, אברהם בנימין, מתגורר במאחז תקומה על קרקע פלסטינית פרטית וגם נגד ביתו יש צו הריסה. עו"ד דורון ניר צבי, ממקימי העמותה, מתגורר במאחז חוות יאיר וכנגד כמה מבנים שהקים עומדים צווי הריסה.

אפשר אם כן לסכם ולומר שיותר מש"רגבים" היא עמותה להפללת עברייני בניה פלסטינים, היא עמותה להלבנת עברייני בניה יהודים.

התיאור הזה משתלב להפליא בתפקיד המרכזי ששיחקה העמותה, ובמיוחד בצלאל סמוטריץ', בחוק ההסדרה. סמוטריץ', כזכור, יזם את החוק הזה, שנפסל באחרונה בידי בג"ץ, מה שמשאיר את ביתו ובתיהם של בכירי "רגבים" האחרים במעמד הבלתי חוקי שלהם; אך סמוטריץ' כבר התחייב שיפעל למען "פסקת ההתגברות", שתבטל את פסיקת בג"ץ. כך או כך, אין מה לדאוג לביתם של מנהיגי "רגבים", בשר מבשרו של הממסד, שלא יעלה על דעתו לשלוח אליהם בולדוזרים.

אם פעילותו של מייסד "רגבים" למען הסדרת הבנייה הבלתי חוקית של מתנחלים בשטחים נגועה בניגוד עניינים, הרי שמאמציו להסתיר את מקורות המימון של "רגבים" זועקים מניגוד עניינים בוטה; עוד אחד משיאי החוצפה שהעמותה וסמוטריץ' שוברים בזה אחר זה. ב-2017 פירסם מבקר המדינה דו"ח שקבע כי מועצת מטה בנימין תפרה מכרזים לטובת "רגבים". יותר מ-2 מיליון שקלים הועברו דרך המועצה לעמותה. ממש במקביל החל סמוטריץ' לקדם הצעת חוק שתמנע מן המבקר להתערב בפעולת משרדי ממשלה – בדיוק באותו אופן שהוא אכן "התערב" וביקר את ההתקשרות בין "רגבים" לבין מועצת מטה בנימין. סמוטריץ' טען בתגובה לדו"ח המבקר כי הוא כבר לא היה מעורב ב"רגבים" בתקופה שעליה נסוב הדו"ח, אבל לא תופתעו לגלות שהוא שיקר.

לרשות עברייני הבשמ"ל, אם כן, עומדות שתי אסטרטגיות בבואם להכשיר את פשעיהם. האחת – לשנות את החוק שהגדיר את הפשע כפשע ולהלבינו כשלג. השניה, לשנות את החוק שאיפשר לרשויות לאתר את הפשעים, כך שיוכלו להמשיך באין מפרע. מה שלא בא בחשבון, כמובן, הוא פשוט להפסיק עם הפשעים.

חכו, זה לא השיא. השיא הוא שעמותה שכל קיומה מושתת על ניגוד עניינים זועקת נגד ניגודי עניינים של אחרים. בסוף 2016 תבעה "רגבים" להדיח מתפקידו את תא"ל (מיל') דב צדקה, שמונה בידי המנהל האזרחי לנהל מו"מ עם הבדואים במישור אדומים על פינויים. הסיבה: הגילוי שצדקה שותף בעמותה של יוסי ביילין לשיתוף פעולה אזורי, שנתמכת בידי האיחוד האירופי. "ניגוד עניינים!" – זעקו ב"רגבים" והפעילו את ההרעשה הארטילרית השגורה של צווחני הימין. זה עבד וצדקה הודח. העובדה שאת מכבש הלחצים הפעילה עמותה בעלת עניין מובהק להכריע את המו"מ לכיוון מסוים (קרי, גירוש הבדואים מאדמתם) לא הפריעה לאיש. לאחרונה "רגבים" החלה להפעיל ארגון-בת, "שומרים על הנצח", שפועל לגירוש קהילות פלסטיניות מ"אתרים ארכיאולוגיים" – במרכאות, משום שברובם המכריע לא מתבצעת כל חפירה ארכיאולוגית (ולא ניכנס אפילו לעצם שאלת החוקיות של חפירות כאלה בשטח כבוש).

החיבור האורגני של "רגבים" עם השלטון הוא כמובן דרך ח"כ בצלאל סמוטריץ'. אבל הוא לא היחידי. חודשים ספורים לאחר שנכנסה לתפקיד שרת המשפטים, מינתה איילת שקד יועץ מיוחד לענייני התיישבות – תפקיד מונפץ ללא כל תקדים. למשרה מונה עו"ד עמיר פישר – שנחת אליה היישר בדלת מסתובבת מתפקיד היועץ המשפטי של "רגבים". תפקידו של עו"ד פישר היה לעקוף את הפרקליטות בכל העתירות שנוגעות למאחזים בשטחים ולקבוע את עמדת המדינה כלפיהן. העובדה שהוא המשיך כל אותה תקופה לייצג מתנחלים וגופי ימין נגד המדינה נתפסה טבעית לחלוטין; עוד ראיה לטשטוש הגבולות הגמור בין המדינה לארגון הבשמ"ל.

הצינור התקציבי של "רגבים" לממסד הוא רב ערוצי ופועל גם דרך מועצות נוספות בגדה המערבית. תחקיר של יותם ברגר גילה כי "רגבים" קיבלה מאות אלפי שקלים ממועצת שומרון וממועצת הר חברון לצורך "טיפול בפיקוח וטיפול מערכתי בבנייה לא חוקית פלסטינית במרחב המועצה" וגם לצורך "שמירה וגאולת קרקעות" (כך במסמך רשמי). חלק הארי מן התקציב השוטף של המועצות האלה הוא כמובן תקציבי ממשלה, והן גם נהנות מעדיפות במענקי איזון. בשנת 2012 גם הרשות לפיתוח הגליל העבירה תקציבים ל"רגבים"; גם שם, האג'נדה הבלתי מוסתרת היא ייהוד המרחב. הסכומים המלאים גדולים הרבה יותר, כפי שעולה מדו"ח של "שלום עכשיו". בין 2007-2016 קיבלה רגבים כ-17 מיליון שקל ממקורות ציבוריים; החל מ-2011, היא מקבלת 2 מיליון שקל בשנה מכספי ציבור. על פי הפרוטוקול הבשמ"לי של חוסר שקיפות, התיקצוב המלא של "רגבים" מוסתר מן הציבור. פניה של התנועה לחופש המידע לקבלת נתוני התמיכה ב"רגבים" מתקציבי המועצות המקומיות בגדה המערבית נענתה חלקית או לא זכתה להתייחסות. למה? כי הכפיפות לחוק היא מושג גמיש בעולם של המתנחלים.

נזכיר שבשטחה של מועצת הר חברון נמצאת חרבת סוסיא, ש"רגבים" מנהלת מסע צלב בלתי נלאה למחיקתו מעל פני האדמה, ובתמיכת בג"ץ גם זוכה להשגים חלקיים. על ההתעמרות ארוכת השנים של הממסד הישראלי בתושבי חרבת סוסיא כתבתי כאן. ההתעמרות הזאת החלה עוד הרבה לפני ש"רגבים" באה לעולם, ובעצם המדינה פשוט העבירה לה את הטיפול בתיק; במקום שהמנהל האזרחי יטריח את עצמו בבתי המשפט, עורכי הדין הנמרצים של "רגבים" יעשו זאת במקומו.

העברות מקל כאלה מבהירות יותר מכל עד כמה האבחנה בין המדינה לבין ארגון הבשמ"ל היא טקטית בלבד, שהרי זה ממשיך להוציא לפועל, וביתר מרץ, את המדיניות שמראש היתה רצויה למדינה. וכל זה, בל נשכח – הסיורים בשטח, עלות הטיפול המשפטי, משכורות לבעלי התפקידים – ממומן מכספי הציבור. כותרת התחקיר של יותם ברגר היא "עמותת רגבים מצליחה גם לעתור נגד המדינה וגם לקבל ממנה כסף"; משתמע ממנה כאילו למדינה אין יד ורגל בזה, כאילו "ההצלחה" כאן היא תולדה של התנהלות ערמומית במיוחד של "רגבים". ולא היא; השיטה כולה בנויה על הפרדת הרשויות המלאכותית הזאת, הפרטת הבריונות וטשטוש העקבות. ברור שהמדינה מממנת כאן "עתירות נגד עצמה", כי המדינה איננה גוף מונוליטי. היא נשלטת בידי מפלגות פוליטיות שחרתו על דגלן לחמוס כל פיסת קרקע אפשרית מידי פלסטינים, אבל לצערן אותה "מדינה" שהן מנהיגות גם מנסה לשמור על מראית עין של בירור משפטי הוגן לפני כל צעד שכזה. על כן "מדינת הימין" צריכה לעתור נגד "מדינת המשפט" – ומוטב לה למסור את התפקיד הבעייתי הזה לגוף עצמאי, עמותה אזרחית (וינק וינק) שכביכול צמחה מן השטח (וינק וינק) ולא מגופו של הממסד.

כל ארגון בשמ"ל ראוי לשמו מתהדר גם בכמה עבודות מלוכלכות, ו"רגבים" לא טומנת ידה בצלחת; למעשה, היא טמנה את ידה בפח, פח הזבל האישי של עו"ד מיכאל ספרד, שבו חיטטה כדי להעלות בחכתה אי אלו חומרים "מפלילים"; עבודת הזבל הזאת גילתה, כמה מפתיע, שארגון "יש דין" פועל לחיזוק ההכרה שצה"ל מבצע פשעי מלחמה. תנועה אחרת, בעלת סממנים פשיסטיים, השתמשה בגילויים שומטי-הלסת האלה במסע הרדיפה שלה נגד ארגוני השמאל.

"רגבים" פועלת גם בתחומי הקו הירוק, בייחוד נגד הכפרים הלא מוכרים בנגב. גם כאן ניתן לראות את טביעת אצבעותיה של המדינה בעתירות של העמותה. קחו את הכפר אל-זרנוג. כ-4,000  תושבים היושבים על מאות דונמים, מתוכם שטח מזערי שהיה בבעלות יהודית לפני כמאה שנה. "רגבים" הגישה עתירה בשמם של היורשים, וזו נדחתה בבית המשפט העליון ב-2013. אבל "רגבים" לא מוותרת וממשיכה לסכל בנייה ציבורית, למשל בתי ספר, בתחום היישוב. במקביל פועלת המדינה לפנות את תושבי הכפר לשכונה חדשה שתוקם בעיירה רהט – צעד שנתקל במחאה תקיפה משני הצדדים, שכמובן לא היו צד להחלטה. המדינה כבר תיכננה יישוב יהודי על אדמות אל-זרנוג – בדומה לחירן שירשה את אום אל-חירן – בשם עומרית, ואף הוחל בשיווק אדמותיו לציבור הדתי. בשלב זה הפרוייקט נעצר, אך ניסיון העבר מלמד שזו הפוגה טקטית בלבד. מקרה אל-זרנוג הוא דוגמה מאלפת לפעולת המלקחיים של המדינה עם ארגון הבשמ"ל – זרוע הנישול (מערבים) וזרוע היישוב (ביהודים) פועלות במתואם כדי להשיג מטרה משותפת.

NGO מוניטור כארגון בשמ"ל

NGO מוניטור (נגו"ם) הוקם ב-2002 כשלוחה של "המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה", מכון מחקר ימני-שמרני בראשות דורי גולד, לשעבר שגריר ישראל באו"ם. מייסד הארגון, ג'רלד שטיינברג, עבד במשרד ראש הממשלה ומשרד החוץ. מראשיתו, אם כן, הארגון נוצק בדמותו של הממסד הימני בישראל. תקופה ארוכה הוא פעל כזרוע צללים של התעמולה הישראלית, אבל לפני שנתיים פרסמה "קבוצת העבודה המדינית" של קרן רוזה לוקסמבורג מחקר מקיף על הארגון הזה, שחושף את ערוותו ברבים.

נגו"ם מתמחה בהכפשה של ארגוני זכויות אדם שמבקרים את הכיבוש הישראלי. עיקר פעילותו היא במישור הדיפלומטי: פרסום ושיווק אגרסיבי של "מחקרים" (תיכף יוסברו המרכאות האלה) על "התמיכה" כביכול של האיחוד האירופי בארגוני טרור. את ה"מחקרים" שלו מניח נגו"ם בידיהם של פוליטיקאים ישראלים מאותגרי-עובדות, כמו יאיר לפיד או ציפי חוטובלי, ואלה, חמושים בדו"ח המרשיע, יוצאים לסיבובי נזיפות (לפעמים על חשבון נגו"ם) בפרלמנטים אירופיים ש"מממנים ארגוני BDS אנטי-ישראלים" (אמת) הקשורים לחזית העממית לשחרור פלסטין (לפעמים שקר ולפעמים אמת חסרת משמעות; גם ממשלת ישראל "קשורה" לטרור של "תג מחיר").

גילוי העריות בין נגו"ם לשלטון אינו סודי. משרד החוץ הודה בגלוי שהוא משתמש בדו"חות הארגון וגם משתתף במפגשים שהוא יוזם עם פוליטיקאים בחו"ל. דובר משרד החוץ, עמנואל נחשון, תיאר את שיתוף הפעולה עם נגו"ם כך: ״אנחנו עובדים איתם באופן הדוק. קיים תיאום ואנחנו חולקים מידע." מדובר, אם כן, בשלוחה ביצועית של המערך הדיפלומטי הישראלי, הזוכה לחיבוק אידאולוגי ממנו, תחת איצטלה לא-מושקעת-במיוחד של עמותה פרטית.

נגו"ם גם סמוך אל שולחנו של נתניהו וכך הצליח לחלץ התחייבות מדנמרק "להקשיח" את הקריטריונים להענקת מימון כספי לארגוני חברה אזרחית, החלטה שיושמה לפני שנתיים. בפברואר השנה "נזף" משרד החוץ הישראלי בסגן שגריר בלגיה, על רקע דיון במועצת הביטחון שאליו הוזמן פעיל אנטי ישראלי ב"אגודה הבינלאומית לזכויות הילד בפלסטין". נגו"מ סימן את הארגון כ"קשור" לחזית העממית, אך מדינות האיחוד האירופי לא קנו את הטענה הזאת.

שקרים וחצאי אמיתות הם לחם חוקו של נגו"ם. לא פעם הוא מאלץ דיפלומטים או ארגוני חברה אזרחית לפרסם מאמרי "הצטדקות" שמונים אחד לאחד את השקרים. כך עשה HRW, וכך עשה גם שגריר האיחוד האירופי בישראל; נגו"ם האשים את האיחוד האירופי שעיקר תקציביה של אחת מתכניות הסיוע הראשיות שלו (EIDHR) מופנים לסכסוך הישראלי-פלסטיני ולקידום החרם – טענות מופרכות עובדתית, שגם עומדות בסתירה לשיתוף הפעולה המסיבי של האיחוד, בהיקף של מאות מיליוני יורו, עם ישראל. איפה שלא פותחים דו"ח של נגו"ם, נוחתים על אי-דיוקים ובדיות.

למעשה, הרקורד הבעייתי של נגו"ם בכל הקשור לדיווח אמת הוא עניין ידוע בקרב עיתונאים לא ישראלים. מתי פרידמן, שהיה כתב איי-פי בישראל בעשור האחרון, סיפר כי סוכנות הידיעות אסרה על עובדיה לצטט את נגו"ם או את העומד בראשו. נגו"ם שיקר גם כשטען שבית הדין הבינלאומי שלל את זכותה של ישראל להגנה עצמית (בפסיקתו נגד התוואי – תוואי! לא עצם הקיום – של גדר ההפרדה); אך בית הדין קבע במפורש: "אין חולק שישראל חייבת להתמודד עם פעולות רבות של אלימות קטלנית ובלתי מובחנת כלפי האוכלוסיה האזרחית שלה. יש לה הזכות, ולמעשה החובה, להגיב כדי להגן על חיי אזרחיה."

נגו"ם שיכלל לאמנות את מתקפת האד-הומינם ו"אשמה בשל קרבה". אם בארגון זכויות אדם פלסטיני יושב פעיל עם עבר בכלא הישראלי (אין כמעט משפחה פלסטינית ללא עבר או הווה כזה), נגו"ם ישתמש בעובדה הזאת כדי להסיח את הדעת מטענות הארגון. כך, כשארגון "אל-חאק" פירסם שישראל גונבת מים מפלסטינים, נגו"ם הכפיש את הארגון – בעזרת התקשורת הישראלית, תמיד פלטפורמה נוחה לתעמולה – אף כי העובדות מדויקות: ישראל גונבת מים משטחי יהודה ושומרון במשך שנים ארוכות ונוקטת אפליה קשה בהקצאתם לפלסטינים. גנו"ם מתעלם מן האבחנה בין הזרוע הפוליטית של ארגון החזית העממית לשחרור פלסטין – שישראל הרשמית איפשרה לנציגיה להתמודד בבחירות לרשות הפלסטינית – לבין הזרוע הצבאית. חרף ניסיונותיו העקשים "לטמא" ארגוני חברה אזרחית פלסטיניים בעלי קשרים לחזית העממית, מדינות כגון הולנד ממשיכות לממן אותם כל עוד אין הוכחה למעורבותם בטרור.

נגו"ם זוכה לאהדה בלתי מסוייגת בתקשורת הישראלית לרוחבה ולאורכה (בעוד שמושאי "תחקיריו" לא מקבלים שום פתחון פה לתגובה). נציגו הנאמן ביותר הוא כמובן בן דרור ימיני. מדי פעם אנשי נגו"ם כותבים מאמרי עמדה משלהם; אלה מתאפיינים תמיד בהיעדר טענות עובדתיות וחזרה בלתי-נלאית על המנטרה שארגוני זכויות האדם רק רוצים להכפיש את ישראל בעולם. באורח אופייני, נגו"ם מאשים את הארגונים ב"בינאום" הסכסוך ובאותה נשימה פועל ללא לאות בפרלמנטים האירופיים למניעת מימון מאותם ארגונים. היה זה נגו"ם שעמד מאחורי "חוק אלקין"  לחשיפת מימון זר של עמותות. החוק מדבר על מימון ממשלתי בלבד, פעולת הסחה מן המימון הפרטי המסיבי שמקבלים ארגוני הימין ובמיוחד נגו"ם עצמו, שאפוף בשתיקה (מיד נחזור לזה).

עד כאן ההתנהלות הבריונית והעיסוק בעבודות מלוכלכות. מטרתם של כל אלה, כפי שמסכם הדו"ח של קבוצת העבודה המדינית, היא בראש ובראשונה להשתיק את האמת על הכיבוש: "להסתיר ולמזער את ההשלכות האנושיות והפוליטיות, וכן את ההיבטים המשפטיים, בכל הנוגע לכיבוש ולשליטה הישראלית בשטחים הפלסטיניים."

נחזור לקשרים העבותים שמקיים נגו"ם עם הממסד – הדלת המסתובבת. חוץ מהמייסדים דורי גולד וג'רלד שטיינברג, שהוזכרו כבר, ראוי להזכיר את יו"ר נגו"ם לשעבר, יואל גולובנסקי, שהגיע לארגון מן הסוכנות היהודית, ושימש גם כנשיא המכון לאסטרטגיה ציונית. ובכיוון ההפוך: אשר פרדמן, ראש הסגל של השר לנושאים אסטרטגיים לשעבר, גלעד ארדן, עבד לפני כן בנגו"ם. פרדמן גם עבד אצל השרים יובל שטייניץ ומשה יעלון. ומי מייעץ לנגו"ם בענייני משפט צבאי? אל"מ (מיל.) מוריס הירש, שכיהן עד שנת 2016 בראש התביעה הצבאית באיו"ש, הגוף שאחראי על האכיפה המשפטית של האפרטהייד. לא תיפלו מן הכיסא, אגב, אם תשמעו שהירש מתגורר בבית בלתי חוקי שהוקם על קרקע פלסטינית פרטית – ממש כמו החברים ב"רגבים".

נאמנה לאופייה כארגון בשמ"ל, גם נגו"ם מקפיד לטשטש ולהסתיר את מקורות המימון שלה, ממש בעודו מקציף מן הפה כנגד מקורות המימון של ארגוני זכויות אדם. נגו"ם טוען כי "מימון מארגונים ואנשים פרטיים מייצג עניין אישי, ואינו משקף יחסים בין מדינות ברמה הפוליטית והדיפלומטית״. זאת כמובן שטות גמורה בעידן שבו להון הגדול מאחורי פוליטיקאים יש השפעה מכרעת על החלטותיהם. כך או כך, הצביעות זועקת לשמים, משום שהגנת "התרומות הפרטיות" איננה עומדת לארגוני זכויות אדם. אלה נרדפים גם כאשר הם נשענים על תרומות פרטיות. 96% מתקציב "הקרן החדשה לישראל" מקורם בתרומות פרטיות, והן כמובן גלויות לעין כל. אבל זה לא מפריע לנגו"ם להשתלח בקרן ובתמיכתה בארגונים כמו "עדאלה", "שוברים שתיקה", "רופאים לזכויות אדם" וכד', שמוצגים באתר של נגו"ם כסוכנים דמוניים של ה-BDS.

לפני שמונה שנים ניסה העיתונאי אורי בלאו להתחקות אחר התורמים של נגו"ם; הכתבה שהפיק היא מסע בלשי מתסכל בין קרנות, עמותות, ארגוני קש וכדומה. רק את שמות התורמים האמיתיים אי אפשר לחלץ. על פי דו"ח קבוצת העבודה המדינית, מרבית כספי נגו"ם מגויסים דרך קרן REPORT, הקשורה למכוני מחקר ניאו-שמרנים בארה"ב. זהותם של התורמים חסויה. ב-2010 השתמש הארגון בסוכנות היהודית כצינור להעברת תרומה פרטית על סך 570 מיליון ש"ח. אפילו האתר של נגו"ם מצנזר את רשימת הקרנות שמממנות אותו (שעליהן הוא מחויב לדווח לרשם העמותות). ב-2013 נגו"ם לא הגיש אפילו דיווח לרשם העמותות. כשאתה בימין, מותר לך.

קשה למצוא הוכחה ברורה יותר להעמדת הפנים הצינית של נגו"ם מאשר הסטנדרט הכפול שהוא מפעיל כלפי עצמו וכלפי ארגוני זכויות אדם בכל הנוגע לתרומות פרטיות. העובדה שאלה חושפים לעין כל את רשימת התורמים – ומדוע לא? זאת גאווה להימנות עליהם – בעוד שנגו"ם מקפיד לשמור במחשכים את רשימת תורמיו מעידה כאלף עדים על כך שגם ראשי נגו"ם עצמם מודעים לנחיתות המוסרית שלהם במישור הזה. 

החטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית העולמית כארגון בשמ"ל

החטיבה להתיישבות אחד מארגוני הבשמ"ל הוותיקים והידועים ביותר, הצינור התקציבי של מפעל ההתנחלויות וגם כלי השתלטות בריוני על אדמות פלסטיניות. לאורך שנים היה זה סוד גלוי שאין כל בקרה ופיקוח על צינור המימון הזה של ההתנחלויות, שכן מגבלות חוקיות לא נועדו למטרות שהשלטון חפץ לקדמן. כך חרג תקציב החטיבה מדי שנה במאות אחוזים מן התקציב המאושר, עד שב-2014 התגלה כי 75% ממנו מופנים לפרוייקטים שקשורים למפלגת "הבית היהודי". כמו כן קיבלה החטיבה כספים קואליציונים של "ישראל ביתנו" תמורת טובות הנאה ומינוי מקורבים.

לאורך שנים פירסם מבקר המדינה דו"חות חמורים על התנהלות החטיבה, ללא הועיל, וב-2014 פורסם תחקיר מקיף עליה בידי מכון "מולד", שחשף בין היתר כיצד הפכה אותה מפלגת "הבית היהודי" למנגנון בלתי חוקי לתקצוב גרעינים תורניים ביישובים עירוניים (שימוש שאין לו זכר בהגדרת התפקיד של החטיבה). סיכום טוב תוכלו למצוא גם בתחקיר של "שקוף" על החטיבה.

במשך שנים פעלה החטיבה במחשכים, והנהלתה התחבטה בשאלה האם וכיצד לחשוף את פעילותה לציבור (שמממן את פעולותיה!). המטרה "היא גם לתת תשובה לחופש המידע אבל גם למצוא את הנוסחה שמונעת את האפשרות להראות את בסיס השליחות שיש לחטיבה", ציין יו"ר ההנהלה לפני שמונה שנים.

ההפקרות הפרועה הזאת נבלמה מעט, לא בלי לחצם של חברי כנסת כמו סתיו שפיר, כשמשרד המשפטים המליץ על סגירת החטיבה – גוף היברידי מוזר שנהנה מתקציבים ממשלתיים אבל כפוף רק להסתדרות הציונית, ועל כן לא חייב בייעוץ משפטי של משרד המשפטים או בבקרה תקציבית של החשב הכללי, ופטור מחוק המכרזים וחוק חופש המידע. את חוות הדעת הזאת חיברה המשנה ליועץ המשפטי, דנה זילבר – שמיד סומנה בידי הממסד המתנחלי כאויבת העם (עוד על כך בהמשך).

מה שקרה אחר כך הוא שיעור מאלף בתעתועי ה"משילות" הישראלית. חודשיים לאחר חוות הדעת של זילבר הועלתה הדרישה להכפיף את החטיבה לחוק חופש המידע בוועדה לחוקה של הכנסת. יו"ר הוועדה, ח"כ דוד רותם, דחה את הבקשה והצהיר ללא בושה: "אני רוצה למנוע ממכם לקבל מידע ולהשתמש בו כדי להגיש בג"ץ כדי למנוע בנייה ביהודה ושומרון". עו"ד רותם היה, כנראה, האיש הכי לא נכון במקום הכי לא נכון: הוא זה שייצג את החטיבה להתיישבות כנגד דו"ח המאחזים של טליה ששון כמה שנים לפני כן. ניגוד העניינים הבוטה הזה לא הפריע לו לקבור את הניסיון לחשוף את דרכי המימון של החטיבה. דבריו המפורשים אישרו אמת שלעתים נדירות חומקת החוצה: פרוייקט הכיבוש מחייב הסתרה ושקרים, ולכן נחוצים אנשים, ועדיף משפטנים מוסמכים, שיקדמו את ההסתרה והשקרים האלה בצמתי מפתח של השלטון. החיבוק האידאולוגי של ארגון הבשמ"ל עם המדינה, הדלת המסתובבת, זהות האינטרסים וחוסר השקיפות – הכל כאן.

אף על פי כן, בדצמבר 2015 אישרה הכנסת את החלת חוק חופש המידע על החטיבה. במקביל, ח"כ סמוטריץ' הנמרץ (שמו מככב בכמה וכמה פרקים בפוסט הזה, שלא במקרה) הצליח "להפשיר" את פעולות החטיבה, בניגוד להמלצת משרד המשפטים, ועד אמצע 2017 היא חזרה לפעילות מלאה. במהלך 2018 הכין סמוטריץ' יחד עם ח"כים יואב קיש ודוד ביטון הצעת חוק ל"הכשרת" החטיבה להתיישבות – שימו לב, שוב בניגוד גמור להמלצת משרד המשפטים, שקבעה כי יש לסגור אותה ולהחזיר את סמכויותיה למשרדי הממשלה. זהו בדיוק אותו היגיון "הסדרה" שיזם סמוטריץ' ביחס למאחזים הבלתי חוקיים. גם כאן הוא פעל מתוך ניגוד עניינים אישי בוטה (סמוטריץ' גר בבית לא חוקי וקשור לעמותות שתוקצבו באופן לא חוקי בידי החטיבה להתיישבות). כרגיל אצלו, הדברים בוצעו מהמקפצה: על פי ההצעה, מתנחל שקיבל מן החטיבה להתיישבות קרקע ללא תשלום לא יידרש לשלם עליה בעתיד. סמוטריץ' עצמו, תושב קדומים, יהיה מהמוטבים של השוד הציבורי הזה.

הצעת החוק של סמוטריץ' נתקלה בהתנגדות עזה של היועץ המשפטי לכנסת וגם מבקר המדינה. שניהם הצביעו על כך שההצעה למעשה דורסת את חוות הדעת של זילבר ומעגנת בחוק סמכויות תקציביות לחטיבה, ללא מנגנוני פיקוח מתאימים. המבקר כינה זאת – "כשל חמור בסדרי משילות". זהו ביטוי מאלף בהקשר הכולל של פרוייקט "המשילות" מבית היוצר של "הבית היהודי". אותם פוליטיקאים וארגונים שזועקים כל הזמן על פגיעתה הרעה של מערכת המשפט ב"משילות" של הממשלה, נתפסים כאן עם המכנסיים למטה: בעצם לפעמים נוח להם מאד לכרסם במשילות הזאת, כלומר, לגרוע ולהפריט החוצה פונקציות שלטוניות מובהקות, כדי שלמשילות האמיתית – זו שחייבת בשקיפות ובקרה חוקית – לא תהיה אחיזה בהן. בשפת הסתרים של הימין, "משילות" היא הזכות האדנותית להפעיל כוח שלטוני בלתי מרוסן, גם אם לשם כך יש להחליש מנגנוני שלטון מסוימים.

נכון לעכשיו, הצעת החוק של סמוטריץ' תקועה, אבל בחטיבה להתיישבות – העסקים המלוכלכים כרגיל. הקצבות חריגות ממשרד החקלאות עוברות כבעבר, ואלה מוזרמות דרך שגרה למימון פרוייקטים בלתי חוקיים בשטחים.

בהקשר הזה חשוב לציין שהחטיבה להתיישבות פעילה לא רק בצד הפיננסי אלא גם בהקצאות קרקע בלתי מפוקחות בשטחים, וגם שם ניכרת טביעת האצבע של הפעילות העבריינית של ארגון הבשמ"ל: הקצאה של קרקע פלסטינית פרטית למאחז מעלה ירבעם הבלתי חוקי; הקצאה של קרקע פלסטינית פרטית למאחז הבלתי חוקי (שהוכשר בדיעבד) מצפה כרמים (וזאת ביודעין ולא בתום לב); הקצאה של קרקע פלסטינית פרטית למאחז הבלתי חוקי מצפה דני; הקצאה של קרקע פלסטינית פרטית בהתנחלות עפרה; ועוד ועוד. החטיבה לא בוחלת בקיצונים שבקיצונים בכדי לממש את יעדיה. ב-1995 הקצתה שטח עצום של 3,600 דונם בדרום הר חברון לחוות הבודדים של יעקב טליה, בריון שעלה מדרום אפריקה כדי ליישם בארץ הקודש את חזון האפרטהייד.

תחקיר של יותם ברגר מ-2018 חשף דפוס פעולה ארוך שנים שבו מקימי מאחזים בשטחים משכנו ציוד חקלאי או צאן כנגד הלוואות מן החטיבה להקמת מבנים בלתי חוקיים. חוקר ההתנחלויות, דרור אטקס, הגדיר זאת במונחים שתואמים להפליא את פרופיל ארגוני הבשמ"ל בכללותם: "זה שנים ארוכות ברור שהחטיבה להתיישבות אימצה דפוסי פעולה עברייניים, לאחר שקיבלה על עצמה לפעול כקבלן הביצוע לעבודות מלוכלכות שרשויות המדינה מנסות להרחיק את עצמן ממעורבות ישירה בהן."

מנכ"ל החטיבה, אגב, צביקי בר חי, הוא תושב התנחלות הבריונים סוסיא. תיראו מופתעים.

ויש עוד

תופעת ארגוני הבשמ"ל התרחבה מאד בשני העשורים האחרונים; שש הדוגמאות שתוארו כאן פועלות בזירות שונות – כלכליות, נדל"ניות, משפטיות ותקשורתיות – שמאכלסות בתוכן עוד לא מעט ארגונים בעלי פרופיל עבודה דומה. הנה רשימה קצרה שלהם.

"אופק להתיישבות". עמותת מתנחלים ל"גאולת אדמות", מעין אחות קטנה ל"רגבים", שמועצת מטה בנימין תפרה עבורה מכרזים, כלומר כספי ציבור הגיעו לכיסה, ומשם הועברו לחברת "אופק בע"מ", צינור כספים שכל תכליתו היתה לממן הקמת מבנים בלתי חוקיים במאחז עמונה. בין מייסדיה – בצלאל סמוטריץ', אבי רואה וחננאל דורני (שני האחרונים ראשי מועצת יש"ע לשעבר). הקשר הממסדי ההדוק והפעילות העבריינית שהביא איתו סמוטריץ' ל"רגבים" ניכרים גם כאן.

"התנועה למשילות ודמוקרטיה". מאחורי השם החגיגי הזה עומד עוד ארגון חזית משפטי של תנועת "קוממיות" הכהניסטית, יוזמת "מצעד הבהמות", תומכת בפעולות "תג מחיר", שחברים בה הרבנים דב ליאור, זלמן ברוך מלמד, אליקים לבנון ועוד מאורות של האגפים הרעילים ביותר בימין הפוליטי בישראל. זו אותה "קוממיות" שעמדה מאחורי "רגבים" – שורש פורה רוש ולענה.

ב-2013 הקימו אנשי "קוממיות" את תמ"ד כמנוף משפטי להחלשת שומרי הסף. כל זאת, בהתאם לקוד הפעולה הבשמ"לי – בתמיכה כספית של אותו ממסד שתחתיו התנועה מבקשת לחתור. בראש תמ"ד עומדים עורכי הדין יהודה עמרני ושמחה רוטמן. תמ"ד היתה זו שהכינה את הצעת החוק לביטול חובת המכרזים במינוי יועצים משפטיים למשרדי הממשלה ו"תידרכה" בה את אמיר אוחנה (ההצעה עברה בקריאה טרומית ונפלה בהמשך, אבל סביר שעוד נשמע ממנה).

כמו נגו"ם, מת"ד מתמחה בהפקת "ניירות עמדה" עבור פוליטיקאים שחפצים להלביש אג'נדה פופוליסטית במעטה ממלכתי לגליסטי. כך, בעקבות תיקוני בג"ץ לחוק המסתננים, התנועה דרשה לשנות את ההרכב הפרסונלי של בית המשפט העליון; כמצופה מארגון שמתפקד כזרוע של הרשות המבצעת, מת"ד מתנגדת לכל מגבלה שמושתת על הממשלה – למשל, המגבלה על מספר השרים בלי תיק. בתחקיר של שחר גינוסר על התנועה מלפני שנתיים תואר מאבק החורמה שהיא מנהלת נגד המשנה ליועץ המשפטי, דנה זילבר. למה? משום שזילבר חיברה את חוות הדעת שהמליצה על סגירת החטיבה להתיישבות, כפי שתואר קודם לכן.

מבינים את השיטה? ארגון ימני קיצוני (קוממיות) פועל להפצת משנתו תוך שימוש פסול בכספי ציבור; שומרי הסף (משרד המשפטים) ממליצים להסדיר באופן שקוף את הקצאת הכספים כדי למנוע שימוש פסול בעתיד; בתגובה הארגון מפעיל "זרוע משפטית" (מת"ד) שחותרת לערער על החלטתם של שומרי הסף, לפטרם מתפקידם, ואף לשנות את חוקי המשחק מעיקרם.

"שורת הדין". עמותה ל"לוחמה משפטית", שנאבקת בגופים ומדינות העומדים לצד המאבק הפלסטיני, תחת כותרת מאד כוללנית של "מאבק בטרור". העמותה הוקמה בשנת 2002 בידי עו"ד ניצנה דרשן-לייטנר, שעומדת בראשה עד היום. העמותה הגישה תביעות נגד חברות שמנהלות עסקים עם איראן, הצליחה להניא חברות ביטוח מלבטח את ספינות המשט לעזה, מייצגת משפחות של קורבנות טרור בתביעות כלכליות נגד הרש"פ, השתתפה בתביעה נגד Airbnb בעניין החרם על דירות בשטחים, וכיוב'.

דרשן-לייטנר אינה מסתירה את העובדה שהיא פועלת בשליחות המדינה, על אף שלא קיבלה שום מינוי רשמי לכך. "'שורת הדין’ עושה דברים היסטוריים שהמדינה במגבלותיה לא יכולה לעשות", היא אומרת, "לכן יש צורך ממש קיומי בגוף כזה… אנחנו עובדים בשיתוף פעולה. הרבה מהתביעות שהגשנו והדברים שעשינו היו בעקבות בקשות שהגיעו מהמדינה, ובסופו של יום אנחנו רואים עין בעין את האינטרס הביטחוני של ישראל ומנסים לעזור כאשר המדינה לא יכולה לעשות את הדברים בעצמה." אחת הזירות שבהן פועלת "שורת הדין" היא בייצוג "לא רשמי" של ישראל מול בית הדין הבינלאומי בהאג. "באופן רשמי המדינה אינה צד להליכים בהאג", דרשן-לייטנר מסבירה (ורק שוכחת להסביר למה – ישראל הרי החרימה את בית הדין), "ומעבר לכמה מסמכים היא לא תידרש לשלוח נציגים רשמיים למשפט. לכן כל הטענות שלה חייבות להיות מועלות על ידי גופים וולונטריים כמו "שורת הדין" או מומחים אחרים."

"וולנטריים" הוא הכינוי שארגוני בשמ"ל אוהבים לתת לעצמם.

הנה כמה עובדות מעניינות על דרשן-לייטנר. היא מתנחלת מחשמונאים, ובעברה עבדה בשליחות יחידת "צלצל" של המוסד, שהגה מאיר דגן לצורך לוחמה כלכלית בארגוני טרור. בגילוי לב נדיר היא עונה לשאלה מדוע המדינה לא עושה את מה שהיא שולחת את "שורת הדין" לעשות: "כי למדינה יש אינטרסים מתחלפים ולכן היא מוגבלת. כמו בדוגמה של בנק אוף צ’יינה. סין יכולה להיות פעם ידידה ופעם אויבת. הרשות הפלסטינית יכולה להיות פעם אויבת ופעם פרטנר למשא ומתן לשלום. מדינה גם מוגבלת ביחסי החוץ שלה ובשיקולים הפוליטיים שלה, והיא חתומה על אמנות בין-לאומיות המונעות ממנה לפעול במישור כזה. לכן היה צורך לעשות מיקור חוץ ולהפעיל אנשים פרטיים שאינם כפופים לאינטרסים של המדינה”.

רק שהפטור הזה מן האחריות המכבידה של גוף שלטוני הוא דו-צדדי. פעולות שלטוניות במהותן עוברות "מיקור חוץ" וכך מועלמות מן הזירה הציבורית. רוב הישראלים, מן הסתם, לא יראו שום בעיה עם פעולה חשאית לעצירת כספים לחיזבאללה. אבל כשזה מגיע להשתקת גופי BDS בלתי אלימים, נוח מאד לממשלה שלא יתנהל על כך שום דיון ציבורי. תחת הכותרת הגמישה-להפליא של "טרור" אפשר להכניס כל יריב אידאולוגי. כשמי שמנהל עבורך את המאבק המשפטי הוא עמותה פרטית ולא התביעה הכללית, אין כל צורך בדין וחשבון ציבורי. "שורת הדין" היא כלי מצוין להנצחת הטאבו התקשורתי סביב הגדרת ה"טרור" הפלסטיני; מעניין שנוגע לכולנו, הוא הופך לעניין משפטי שעוסקת בו עמותה ייעודית.

"עד כאן". עמותה שקמה ב-2015 להחדרת "שתולים" לארגוני זכויות אדם ושמאל במטרה לחשוף חומרים פליליים או מביכים על אודותם. ראשית העמותה בעמותת "מגן לישראל יהודית ודמוקרטית" שהקים גלעד אך, מתנחל מעלי שעוד לפני כן הקים את "הפורום לישראל ירוקה" – ארגון מתנחלים שמנסה לדחוק את רגלי הפלסטינים בתואנות של "הגנה על הסביבה" (הארגון פועל אך ורק נגד "מפגעי סביבה" פלסטינים). את "עד כאן" אך הקים בשיתוף עם אבירם זאבי וליאור בן צור. זאבי היה עובד המשרד לביטחון פנים, ופעילי העמותה הם יוצאי יחידות מובחרות. העמותה, אם כן, היא בשר מבשרו של הממסד.

כנהוג בקרב ארגוני בשמ"ל בהתנחלויות, גם גלעד אך מתגורר בבית בלתי חוקי שנבנה ללא היתר, וקיבל משכנתא בלתי חוקית מן החטיבה להתיישבות למימונו. בנוהל.

"עד כאן" התמחו ב"תחקירי נפל" מופרכים שהזינו כמה וכמה כתבות סנסציוניות בתקשורת; בשוך האבק, הסתבר שאין בהן כמעט כלום זולת פאניקה מוסרית לנוכח פעילות שגרתית של ארגוני שמאל וזכויות אדם. ב-2016 שתול שלהם ב"שוברים שתיקה" ניסה להפיל תחקירן בעדות שקרית שכוללת מידע חסוי, כדי להוכיח את טענתם שהארגון חושף מידע סודי בפרסומיו; "שוברים שתיקה" העבירו את החומר לצנזורה הצבאית (כמו תמיד), ופסלו את העדות המפוקפקת. הימין, ובראשו נתניהו, הדהד את ההכפשות, אבל היועץ המשפטי לא מצא עילה לפתוח בחקירה.

באותה שנה שתול של "עד כאן" הקליט את פעיל השמאל עזרא נאווי כשהוא מתפאר שבכך שהעביר את פרטיו של סוחר קרקעות שפנה אליו לכוחות הביטחון הפלסטיניים, כדי שיחסלו אותו. ההקלטה הזאת התפוצצה ברעש רב בתחקיר של "עובדה" שהתבסס בלעדית על החומרים של "עד כאן" ולא טרח לברר האם יש ממש בהתפארות של נאווי. שנתיים אחרי – מכל החשדות נגד נאווי נותר אישום אחד זניח – "מסירת מידע לרשות הפלסטינית" – סעיף בהסכם אוסלו שהופעל רק פעם אחת בעבר. גם כאן, פוליטיקאים ניצלו את ה"תחקיר" למסע רדיפה נגד ארגוני השמאל. כשהתברר גודל הבלוף, הם כבר לא היו שם לעשות חשבון נפש. גם התקשורת, שפועלת שוב ושוב כשופר שלטוני לבדיות שארגוני הבשמ"ל מאביסים אותה בהן, לא עצרה לרגע ולא הפיקה לקחים.

הפלופ הגדול ביותר של "עד כאן" היה התכנית הגזענית-להלל לנקות את האוטובוסים לשומרון מפלסטינים. השיטה: לדובב הערות פוגעניות מפועלים פלסטיניים כלפי שתולה שלהם באוטובוס. חשוב לציין שקמפיין הפרדת האוטובוסים הגזעני החל עוד קודם לכן בשורות הימין (וזכה לגיבוי של שר הביטחון משה יעלון); "עד כאן" פעלה כארגון בשמ"ל טיפוסי בדחיפת האג'נדה השלטונית עוד כמה צעדים קדימה, תוך שימוש באמצעים מלוכלכים יותר. על אף המאמצים העילאיים לעורר הטרדות מיניות או אמירות שיש בהן פוטנציאל סיכון בטחוני, התנובה של המבצע הזה היתה מגוחכת.

כמו נגו"ם ו"רגבים", "עד כאן" נהנה מגישה ישירה למקבלי ההחלטות, ומנצל אותה כדי להניח על שולחנם תחקירי-פח נגד ארגוני זכויות אדם. לפני שנתיים העביר הארגון למשרד החוץ "דו"ח" כזה על מכון "עקבות", הפועל לחשיפת חומרים ארכיוניים שתקופת חסיונם פגה לציבור. "עקבות" עובד בתיאום מלא עם ארכיון המדינה וארכיון צה"ל וברור שאין ביכולתו להוציא מהם חומרים שלא כחוק. זה לא הפריע לאנשי "עד כאן" לצייר אותו בדו"ח כמי שחושף חומרים "מסווגים" ש"יפגעו בביטחון המדינה" ו"שותל אנשים במועצת הארכיונים" (בלי ספק השלכה פסיכולוגית של ארגון השתולים עצמו). על כל השקרים והסילופים שבדו"ח – קראו כאן. על בסיס הדו"ח, פנתה ישראל לשווייץ בדרישה שתפסיק לתרום כספים ל"עקבות" (גוף זעיר שמעסיק שלושה עובדים בשכר). מאמר מערכת ב"הארץ" השתומם: "מתברר שמשרד החוץ נהפך לזרוע של עמותת הימין 'עד כאן'". המצב הפוך כמובן: הבשמ"ל הוא זרוע של השלטון לביצוע למשימות מלוכלכות.

גם הניסיון הזה כשל; המימון משווייץ לא נעצר. אבל אולי, מבחינת "עד כאן", לא זה מבחן ההצלחה. מישהו מכם שמע שהשווייצרים ניפנפו את הדרישה הישראלית? לא, כי זה לא דווח. ההרעשה התקשורתית התמקדה בעצם הפנית האצבע המאשימה ל"בוגדים" מן השמאל. דומה שזאת המטרה העיקרית של ארגוני הרדיפה: לא הפסקת פעולתם של "הבוגדים" (כי אז – לאן יופנה כל הזעם הפטריוטי הקדוש?) אלא העמדת מיצג ראוותני של הוקעה והוצאה מחוץ לגדר. הפנייה של הימין לגורמים בינלאומיים היא מס שפתיים בלבד בקרב תעמולתי בלתי פוסק על תודעתם של הישראלים. וכבר הזכרנו קודם את העובדה שחלק ניכר מפעילות "תודעת ההמונים" המשרד לנושאים אסטרטגיים מופנה פנימה, אל תודעת הישראלים.

"עד כאן" הוא ארגון בשמ"ל גולמי ולא מתוחכם. החיבוק האידאולוגי של הממסד, השיטות הבריוניות, ההתנהלות העקמומית והעקיפה של עמותה דרך עמותה דרך עמותה, אווירת השוּ-שוּ הבלתי נמנעת. מה בדבר המימון? גם כאן אין הפתעות. ועד מתיישבי שומרון, שעמד מאחורי הקמפיין להפרדה גזעית באוטובוסים בגדה המערבית, העביר בקביעות עשרות אלפי שקלים ל"עד כאן". בממוצע, 90% מכספי הוועד מגיעים מן המועצה האזורית שומרון, שבתורה ממומנת בידי המדינה בגובה של 65% מתקציבה. כלומר, חלק מפעילות "עד כאן" מתאפשרת הודות לכספי המיסים שלי ושלכם. את הנתונים התקציביים האלה ואחרים תוכלו למצוא בפוסט שבו תיארתי כיצד המדינה, דרך ועדי המתיישבים שומרון ובנימין, תומכת בטרור של "תג מחיר" (מקרה קיצון של משטר הבשמ"לים).

מה הבעיה במשטר הבשמ"לים?

לא בעיה אחת, אלא שתיים. ושתיהן יסודיות ויורדות לשורשי המשטר; על כן אין לראות בהן תוצר לוואי של מפלגת שלטון זו או אחרת, אלא חלק מהותי מצורת המשטר שהתגבשה בישראל בשני העשורים האחרונים. אומנם כן, המשטר הזה התגבש תחת הובלתו של הליכוד, ומרבית ארגוני הבשמ"ל משרתים את מטרותיו המדיניות. אך אין להסיק מכך שחילופי שלטון יביאו בהכרח לעקירת המשטר הזה. חישבו שוב על יחסי הגומלין של NSO עם מערכת הביטחון, של אלע"ד עם שלל רשויות השלטון (משרדי החינוך והתיירות, רשות הטבע והגנים, רשות העתיקות וכו'), חישבו על גדודי המסבירנים שמגייסים נגו"ם ו"קלע שלמה" – כל אלה אינם ספיחים מפלגתיים של הליכוד, ואחיזתם בחברה הישראלית עמוקה ואיתנה.

הבעיה הראשונה היא שמשטר הבשמ"לים חותר תחת עקרון הייצוגיות בדמוקרטיה. כל ארגוני הבשמ"ל פועלים בזירות שנתונות במחלוקת ציבורית עזה, ועוסקים בסוגיות ליבה של החיים בישראל: זכויות קרקע לאומיות, חופש ביטוי, מעורבות בפשעי מלחמה, סיוע למשטרים דכאניים, השקעה בהתנחלויות וכד'. הבשמ"לים אינם קבלני ביצוע מורשים של מדיניות רשמית, שזכתה לאמון הבוחר בכנסת; להיפך, מלאכתם מתבצעת בחשיכה, תוך הסתרה מסועפת של דרכי הפעולה והמימון שלהן. כשהמנהל האזרחי שולח את יחידת הדחפורים שלו להרוס דירי צאן בחאן אל-אחמר – הוא מוציא לפועל מדיניות ידועה, גם אם מתועבת, שעמדה למבחן ציבורי. לא רק עצם המדיניות, אלא גם דרך ביצועה עוברים אי-אלו מסננות של ביקורת (והראיה – חאן אל-אחמר עדיין עומדת על כנה, משלל סיבות שלא ניכנס אליהן כאן). אבל כשהמשרד לנושאים אסטרטגיים שוכר את שירותי קבלן הסברה כלשהו, דרך שרשרת מטשטשת של עמותות מתווכות, פעולותיו של אותו קבלן אינן חלק מן "החבילה הפוליטית" הפומבית שבזכותה הגיע השר של אותו משרד למעמדו (שלא לדבר על עצם קיומו של המשרד). כשעמותת אלע"ד מזייפת מסמכי בעלות, מפוררת את הקרקע מתחת לתושבי סילואן, ומוחקת את העבר הלא-יהודי של "עיר דוד" – גם היא נהנית מן החירות שמסורה לעמותה פרטית, שאינה חייבת דין וחשבון לציבור. מהלכיה לא הוצגו מראש לאף אחד, וקשה מאד להאשים את השלטון במעלליה: הוא רק מציץ בה מן הצד, אבל לה יש אג'נדה משלה. כביכול.

ציניקנים יכולים לבטל את הטיעון הזה ולומר: ממילא רוב הציבור מסכים בהתלהבות עם הטרנספר הזוחל בסילואן, עם מכירת תוכנות מעקב פולשניות לרודנים במפרץ הפרסי או באינדונזיה, לפיטוריהם של פעילי שמאל רדיקלי מן האקדמיה וכו'. אני לא יודע, אבל אם זה נכון, מאד מוזר שכל פעילות ארגוני הבשמ"ל אפופה חשאיות ומאמצי הסתרה; מדוע להסתיר את מה שממילא יש לו לגיטימציה ציבורית? ובכל מקרה, לא בזה העניין. גם אם רוב הציבור "מסכים" בדרך עמומה כלשהי לבריונות הזאת, הוא לא הביע את הסכמתו בשום דרך מקובלת בדמוקרטיה ייצוגית. אני חוזר: נתחים נכבדים מן המדיניות השלטונית בישראל, שנוגעים לסוגיות ליבה, אינם עוברים את מבחן הייצוגיות שכן אין להם ביטוי רשמי במצעי המפלגות, באיוש התפקידים הפוליטיים ובכל הספירה הציבורית, מרחב הניראות והפעולה הפוליטיים ("הפוליס" בתפיסתה של חנה ארנדט). לכן אין משמעות אופרטיבית להסכמה המשוערת של אותו "רוב" עם מדיניות שממילא לא הועמדה לדיון ציבורי. אפשר שמרגע שתועמד לדיון כזה ופגמיה ייחשפו, הרוב יתפוגג; אפשר שמרגע שתועמד לדיון כזה, השלטון עצמו ייסוג ממנה, שכן מדובר במשימות מלוכלכות שהוא מעדיף לא להיות מקושר אליהן. כל עוד מי שמבצע אותן הם גופים פרטיים או לא נבחרים, שאלת הייצוגיות לא יכולה בכלל להישאל – וזאת הבעיה.

הבעיה השניה, הקשורה הדוקות לראשונה ואף מחריפה אותה, היא שמשטר הבשמ"לים חותר תחת עקרון השקיפות בדמוקרטיה. כפי שתועד כאן בהרחבה, חלק אינטגרלי מקוד הפעולה של ארגוני הבשמ"ל הוא חוסר שקיפות והסתרה מכוונת. השיטות יצירתיות עד מאד: רכישת נכסים דרך אנשי קש, התחזות כשתולים, שימוש בצנזורה מטעמי "פגיעה ביחסי החוץ", החרגה מחוק חופש המידע, מימון באמצעות "מענקים" או "פרסים" ולא דרך צינורות תקציביים מקובלים, הסתרת שמותיהם של תורמים, ועוד ועוד. ההסתרה חיונית כיוון שלא פעם ארגוני הבשמ"ל עוברים על החוק, בישראל או במדינות זרות; וגם אם אינם עוברים עליו, הם מעורבים בפעילות בריונית מלוכלכת שמדינות אינן ששות לעמוד מאחוריה. בדמוקרטיה אמיתית, מנגנוני השקיפות מספיק חזקים וידם מספיק ארוכה כדי להשיג את פעילות הסתרים הזאת, וכך להעמיד אותה למבחן ציבורי – לכפוף אותה מחדש לעקרון הייצוגיות. בדמוקרטיה משובשת כמו שלנו, המנגנונים האלה – ועדות הכנסת, מבקר המדינה, תקשורת ביקורתית – חלשים מלכתחילה, חסרי-שיניים, והגרוע מכל – לעתים קרובות מזדהים עם ארגוני הבשמ"ל שתפקידם לבקר.

על הליקויים האלה אפשר להתגבר – באמצעות בנייתה של חברה אזרחית חזקה. זהו תהליך מתמשך (שהתחיל בקיץ 2011, המשיך בהפגנות האתיופים, עד למחאת קיץ 2020), וישראל רחוקה עדיין מסופו. אבל אין דרך לעקוף אותו; רק חברה אזרחית חזקה, בעלת מודעות פוליטית מפותחת, תוכל להטיל רסן על פעולות שלטוניות שמוסתרות ממנה כעיקרון. כך קרה עם מתווה הגז, כך גם קרה במידה מסוימת – באיטיות, באופן מקרטע, ועדיין, קרה משהו – בפיקוח החלקי שהופעל על המשרד לנושאים אסרטגיים ועל החטיבה להתיישבות. לשם כך נחוץ ציבור שמדי יום ביומו שואל שתי שאלות: מה עושים בשמי? מה עושים בכספי?; ציבור שלא מסתפק בשתיקה רבת-משמעות של גנרלים בדימוס, בהנהונים מרגיעים של "מומחים" לביטחון לאומי, ותובע תשובות מפורשות. אם הציבור כבר יודע לתבוע תשובות כאלה בתחומי התעסוקה, האנרגיה והבריאות, הוא יכול גם לתבוע אותן בתחומים שמהם הוא מודר בקביעות, כמו סחר בנשק וטכנולוגיות מעקב, נישול של פלסטינים מאדמתם, לוחמה מלוכלכת נגד מבקרי ישראל וכדומה. כן, עוד רבה הדרך, ובהיבטים רבים, החינוך הפוליטי של הישראלים עדיין בחיתוליו; אבל אין דרך אחרת. וכל ניסיון להתוות דרך חלופית יהיה חייב להתחיל במושכלות ראשונים: לדבר אמת לאזרחים.

משטר הבשמ"לים יכול לשגשג רק בתוך תרבות של שקר והסתרה; משיוטל אל אור הזרקורים, יפרפר כמו דג מחוץ למים ויגווע.

"וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם חַיִּים וְטָהֵר" (ויקרא ט"ו, י"ג)

* * *

בפרק הרביעי של הסדרה "הנערים" נערכת הלוויתו של מוחמד אבו ח'דיר. הצופים כבר יודעים מי הם שלושת הרוצחים, אבל הוריו של מוחמד עדיין לא יודעים. בשיאו של מסע ההלוויה, אחרי קלוז-אפ ממושך על פניה המיוסרות של האם, המצלמה חותכת בפתאומיות למעיין עין ליפתא. שלושת הרוצחים רוחצים שם. הבגיר, יוסף חיים, אוחז בראשו של יינון, נותן בו מבט נוקב, ואז דוחף אותו מטה לתוך המים – ספק מטביל, ספק מטביע. במפתיע, הוא צולל יחד איתו מתחת למים. הקטין השני, אבישי, נשען על שפת המעיין ומביט.

היהדות, כמו דתות אחרות, מייחסת לטבילה במים סגולות של טיהור. סדרה שלמה של טומאות מחייבת ברחצה במים, והחמורות שבהן – רחצה במים חיים, כלומר במעיין. במישור העלילה כפשוטו, הרוצחים טובלים במעיין כדרכם של צעירים דתיים לקראת השבת. ואולם במישור הסמוי, ואולי בתת-מודע של יוסף חיים, הם מתנקים מטומאת הפשע הנורא שדבק בהם. זהו פשר החיתוך הפתאומי בין הלוויה למעיין, וכך יש להבין גם את הבחירה הבלתי צפויה של יוסף חיים לצלול ולהיטהר יחד עם יינון, שאותו הוא מטביל בכוח. הכוח נחוץ כדי לגבור על העמדה המודעת, ההחלטית, שרואה ברצח אקט של נקמה מוצדק מאין כמוהו. באין פשע, אין צורך בהיטהרות.

ובכל זאת, הרוצחים מבקשים היטהרות.

והם לא לבד. אלפי ישראלים, דתיים וחילוניים כאחד, מבקשים מדי שבוע להיטהר בעשרות מעיינות מסביב לירושלים ובשטחים. בולמוס לאומי של רחצה וטבילה, שלא די לו במעיינות של ישראל הריבונית, והוא זולל ברעבתנות גם מעיינות של כפרים פלסטיניים, שנמצאים על קרקע פרטית פלסטינית, וכעת הופקעו ונותקו מבעליהם, וכל זאת כדי שיהיו לישראלים מספיק מקומות רחצה ומספיק מים חיים להיטהר מחטאיהם; אותם חטאים מוכחשים, שבעצם לא חטאנו מעולם. אין עזה כתשוקה מוכחשת.

החידוש כאן, אולי בקנה מידה עולמי, הוא שהחטא וכפרתו מותכים לאקט אחד: הרחצה במים הגזולים היא שתטהר את חטא גזילתם.

* * *

הדוגמה האחרונה, ואולי הבוטה ביותר, להשתלטות ישראלית על מעיין פלסטיני, היא עין ח'ניה שבכפר אל-ולאג'ה מדרום לירושלים. סיפורו של אל-ולאג'ה סופר שוב ושוב: כפר שוחר שלום שישראל כיתרה בגדר ההפרדה כמעט ללא מוצא, ניתקה אותו מ-1,200 דונמים של קרקע חקלאית, ולבסוף הפקיעה את הטראסות היפות שהוא טיפח במשך שנים ארוכות לגן לאומי "נחל רפאים" – ליהודים בלבד, כמובן (אף כי הוא מעבר לקו הירוק). כתמיד, התכניות הירוקות מעבר לקו הירוק הן צעד ראשון בלבד, ומעין מסך הסוואה, לקראת הרחבה מסיבית של התנחלויות – במקרה זה, הכפלת שטחה של הר גילה ובידודו של אל-ולאג'ה.

בשטח הגן נמצא עין ח'ניה, המעיין הגדול במערב ירושלים. הבעיה: המעיין משמש רועי צאן מאל-ולאג'ה, מתרחצים ומשפחות מבית לחם ובית ג'אלה. הפיתרון: להזיז מחסום לעומק השטח הפלסטיני כך שתושבי אל-ולאג'ה, שכבר נותקו מאדמותיהם שבגן הלאומי, גם לא יוכלו להגיע למעיין. 14 מיליון ש"ח הושקעו בפיתוח עין ח'ניה, והעושים במלאכת הגזל לא שכחו גם לגדר אותו היטב – כדי לסגור אותו הרמטית מפני תושבי אל-ולאג'ה. בפברואר 2018 נחנך האתר ברוב טקס, בנוכחות ראש העיר ניר ברקת והשר זאב אלקין, ולאחר שורה של עיכובים, נפתח למאות ישראלים בחג סוכות האחרון, למשך שלושה ימים. לכך קדם מסע הפחדה והתנכלות של פקחי רשות הטבע והגנים (רט"ג) כלפי החקלאים המעטים מאל-ולאג'ה שעוד ניסו להגיע לאדמותיהם שבשטח הגן, הריסה של ציוד חקלאי יקר ועקירת עצי זית (ככל הנראה בידי מג"ב). דבר מכל זה לא נגע, כמדומה, לרוחצים הישראלים במקום. אחרי החג התגנבו כמה מתושבי הכפר למסוק את חלקות הזיתים שלהם, "כמו גנבים על האדמה שלנו", לנצל את רגעי החסד האחרונים, בטרם יהפוך המחסום למחסום קבע שינתק אותם סופית מחלקות הזיתים ומן המעיין.

במשך שנים ארוכות עין ח'ניה היה אתר שבו נפגשו יהודים וערבים, ולו גם בעל כורחם, כשווים מול שווים, דוגמה לאפשרות המוזרה, התמוהה, שכל בני הארץ הזאת יכולים ליהנות ולחלוק את אוצרותיה מבלי לחמוס זה את זה. אך לא עוד; הגן הלאומי "נחל רפאים" תוכנן מראש כפרוייקט של גזל על גבם של תושבי אל-ולאג'ה. לכן נשמעות כה חלולות מילות ההצטדקות של מנכ"ל רט"ג, שאול גולדשטיין: "הזזת המחסום זה לא עניין שלנו בכלל, אנחנו מאוד שמחים שפלסטינים נכנסים לאתרים שלנו… אפילו הצענו למערכת הביטחון לפתוח שער אחורי לתושבי ולאג'ה שיוכלו להגיע, אני לא בעד הדרת פלסטינים." באותה נשימה הודה גולדשטיין שמבחינת הצבא והמשטרה, מכיוון שעין ח'ניה נמצאת בשטח ירושלים, כל פלסטיני שמגיע למקום הוא בחזקת שוהה בלתי חוקי.

הרי לכם גילגול עיניים טיפוסי של סוכני האפרטהייד הישראלי. אני בכלל בעד שוויון, זה המשטרה והצבא הרעים האלה שנגד (מה לי ולהם?), אז לא היתה לי ברירה. עכשיו תושב אל ולאג'ה שמגיע אל המעיין מתחת לביתו, מעין ששירת את הכפר במשך עשרות שנים ואולי יותר – עכשיו הוא שוהה בלתי חוקי על אדמתו שלו. אבל אני בעד שוויון. זה הם, המשטרה והצבא הכריחו אותי לעשות דברים לא נעימים. תראו, תראו איזה יופי של שבילי אופניים עשינו פה.

שוו בנפשכם שהיה נפתח פארק לציבור בישראל שהכניסה של אתיופים אליו אסורה; אתר סקי באוסטריה שהכניסה ליהודים אליו אסורה. שוו בנפשכם שמתכנני האתרים האלה היו מצטדקים כך ואומרים – זה עניין בטחוני, הכריחו אותנו. התגובה הראויה לפחדנות השפלה הזאת – אחרי שסוטרים להם בפנים פעמיים עם דג לח – היא שיש דברים שלא עושים גם מנימוקים בטחוניים. נכנסת לפרוייקט הזה – שאינך בורג קטן בו, אלא קברניט של ממש – בידיעה שהוא ידיר פלסטינים? אתה פושע ברשות. לא ממש ידעת, רק חשדת? כנראה שהיה לך נוח לא לשאול. בסך הכל, מהן זכויותיהם הנרמסות של פלסטינים שכוחים לעומת שורה נוצצת נוספת ברזומה המקצועי שלך.

שימו לב להתפתלויות של אדריכלית הנוף איריס טל, שבידיה הופקד תכנון אזור המעיין; זהו צוהר מאלף מאין כמוהו לתודעת הידיעה-המתכחשת של "ישראלים טובים", השלד והבשר והעצמות של מפעל האפרטהייד הענקי. הם, ולא פורעי הגבעות שבשומרון.

"אם היו אומרים לך מראש שלא ייכנסו פלסטינים למקום היית מתכננת אותו בכל זאת?
'שאלה קשה. ידענו ששטח המעיין בתוך הקו הירוק והקסם של המקום היה השילוב האנושי על הבריכה', היא מתכוונת לנוכחות של מבקרים מכל הדתות. 'אני לא יודעת מה הייתי עושה. זה גורם לי ייסורי מצפון, עצם העובדה שנגענו בזה וזה מה שקרה (הקמת המחסום). אני לא יודעת מה לענות לך. זו האמת'. בהמשך תאמר טל כי במחשבה נוספת, אילו ידעה מראש על הכוונה להדיר פלסטינים מהמקום, לא היתה מתכננת אותו."

אני לא רוצה לפקפק בייסורי המצפון של האדריכלית, אבל כל מי שקורא את הדברים – וגם העיתונאית שריאיינה אותה – צריך ברגע הזה לשלוף את הדג הלח ולסטור לה על פניה. סליחה? איפה היית כאן בחצי המאה האחרונה, כשאלפי דונמים חקלאיים של פלסטינים מסביב לירושלים הופקעו בגסות לטובת יהודים בלבד? איפה היית כשישראל הפקיעה כ-2,000 דונם קרקע פרטית פלסטינית לצורך הקמת שכונת "הר חומה"? איפה היית כשרט"ג, אותה רט"ג שהפקידה בידך את תכנון עין ח'ניה, השתלטה בכוח על כפר נבי סמואל וגירשה את תושביו כדי "להנגיש" אתר ליהודים-בלבד על אדמותיהם? איפה היית כשהוכרז הגן הלאומי "מורדות הר הצופים",  כשנחשפה מטרתו האמיתית – לגזול את עתודות הבנייה היחידות של שכונות עיסאוויה וא-טור הצפופות עד מחנק?

הפטנט הזה הומצא כנראה ב-1974, כשהוכרז גן לאומי "סובב חומות ירושלים", ובתחומו נכללה שכונת ואדי חילווה של סילואן. אכן כן, שום בעיה לא ראו ברט"ג ובעיריית ירושלים כבר אז להכריז על שכונה מיושבת בצפיפות כ"גן לאומי", והמשמעות ברורה כשמש: איסור בניה מוחלט, איסור רעיית צאן, איסור תוספת בנייה או עיבוד חקלאי. בקצרה, חנק תכנוני לערבים (לעמותת אלע"ד, כמובן, מותר לבנות בתוך גנים לאומיים). גם על זה כנראה לא שמעה האדריכלית של עין ח'ניה שהתעוררה מאוחר מדי להכות על חטא.

כאן אולי המקום להזכיר קטע שכבר ציטטתי בעבר מספרו של מירון בנבנישתי, "חלום הצבר הלבן" (כתר 2012), שכונה בפי מחברו "אוטוביוגרפיה של התפכחות". באמצע שנות ה-70' בנבנישתי כיהן כסגן ראש העיר לענייני תיכנון, וכך הוא מספר:

"אחד הפרוייקטים התכנוניים שעליו היתה גאוות כולנו היה הכרזתו ותכנונו של הגן הלאומי סביב העיר העתיקה… גישת מתכנני הפארק היתה מקצועית ונטולת מגמות פוליטיות. נעשה שימוש בסמכויות רשות הגנים כדי לפתח ולשמר שטחים ירוקים. לא עלה בדעתנו שסמכויות אלה ישמשו למטרות השתלטות על רכוש ערבי, הריסת בתים או קידום אינטרסים דתיים-לאומניים יהודיים… היינו פתאים כשכללנו בפארק שטחים מבונים בעיר דוד, אבל איש מאיתנו לא חשב להתאנות לערבים תוך שימוש בתקנות הפארק. חשבנו, בשחצנותנו, שכוח השלטון יישאר לעולם בידינו, ולא העלינו בדעתנו שייפול בידי קנאים לאומניים. עכשיו משתמשים בפארק הנאיבי שלנו כאמצעי במאבק האלים נגד התושבים הפלסטיניים הגרים באזור סילואן-ואדי-חילווה. עכשיו פתאום הופכים את היוצרות ומסיבים את האיזור לאיזור תיירות, שהפלסטינים חיים בו באופן "בלתי חוקי" ומפריעים, מסיבות פוליטיות, למעשיהם הנאורים של המתנחלים בני האור. זו דוגמה אופיינית לטיעון הציוני השגור שהופך את התוקף לקורבן. לדעתי יצדק מי שיוקיע את הנאיביות שלנו, או גרוע מכך, יאמר כי במבחן התוצאה איננו שונים מקנאי עמותת אלע"ד, המתנכלת לערבים ומנשלת אותם בשם "נצח ישראל", וכי גם אנו לא היינו צריכים להתעסק עם שטח כבוש. אבל האם לא מגיעה לנו איזו נקודת זכות על הערכים האסתטיים שיצרנו סביב העיר העתיקה?" (עמ' 199-200).

כל דור והמתפכחים שלו, כל פרוייקט נישול שמתחזה ל"פיתוח" והמתפכחים שלו, כל אפרטהייד תכנוני והמתפכחים שלו. איריס טל אולי לא תתכנן עוד פארקים ליהודים בלבד, אבל זה לא חשוב; יבואו תמימים אחרים ויעשו זאת במקומה, וגם הם אולי יתפכחו מאוחר, שוב מאוחר מדי, רק כדי להעביר את השרביט לאידיוטים השימושיים הבאים של הכיבוש.

כולנו האידיוטים השימושיים של הכיבוש. ואם עוד ב-1974 היתה הצדקה לנאיביות הנבערת מדעת של סוכני הנישול, ב-2019 כבר אין הצדקה ואין מחילה. התקדימים ידועים, הרצף ההסטורי ברור, מטרת העל מוגדרת ומוצהרת היטב. מי שממשיכים להירתם לפרוייקט, מתוך ניקיון-דעת "מקצועי", עוטים על עיניהם סכים וקוברים ראשם באדמה כדי שלא לראות ולא לדעת את מה שאי אפשר כבר לא לראות ולדעת. זו תורת האי-ידיעה הציונית שבלעדיה אין תקומה לנישול ואין לו חיילים. לכן היא מונצחת ומושרשת ונישאת בפי כל. את הפשעים מוכרחים לבצע אנשי מקצוע – אדריכלים, משפטנים, קבלנים, מאבטחים – והם מוכרחים לא לדעת את מה שהם, לאמיתו של דבר, יודעים היטב.

מעטפת הנירמול

"טיול מרענן", מגדיר אתר האינטרנט של רט"ג את הביקור בעין ח'ניה, שמן הסתם לא מעט מטיילים ישראלים נועצו בו לפני שפקדו את המעיין. האתר לא מסתפק בהעלמת האמת המרה על המחיר שנגבה מתושבי אל-ולאג'ה כדי שהישראלים יוכלו להתרענן; הוא גם טורח להפיץ את השקר שעין ח'ניה "משמש נקודת מפגש מעניינת בין תושבי הכפר, תושבי הרשות הפלסטינית מהסביבה ומטיילים ישראלים." בפועל, המעיין משמש נקודת מפגש משעממת בין מטיילים ישראלים לבין כוחות מג"ב שמאבטחים אותם, כוחות שלכל תפקידם לוודא שלא יתרחש כל מפגש בין הישראלים לבין תושבי אל-ולאג'ה.

כך או כך, סביב המעיין הזה (ואחרים בשטחי הגדה המערבית, כפי שנראה בהמשך) התפתחה תעשיית תיירות ויחצ"נות, שלא מקמצת במילים כגון "קסום" "רגוע" ו"פסטורלי", ובעצם, כל תפקידה להפוך את הביקור באתרי הגזל האלה לעוד סוג נורמלי לחלוטין של בילוי פנאי משפחתי. גם סוכני התעמולה האלה שותפים לפשע ולהפצתו, ומי שרוצה להבין כיצד מתנרמל האפרטהייד הישראלי בקלות שכזאת חייב להפנות את הזרקור גם אליהם.

הכירו את גלעד כרמלי, שהמליץ ב-YNET בחום על עין ח'ניה בתוך שורה של מעיינות בתחום הקו הירוק (כלומר, אין הבדל) וכמובן בלי לומר מילה על הגזל שמאחוריו; את ד"ר ענת אביטל מהאתר "מטיילים עם ענת", שפורשת תמונה ארכיאולוגית והסטורית מרשימה של המעיין וסביבותיו, עד למאה השישית לספירה – בהשמטה הפעוטה של הגזל מאל-ולאג'ה (למעט האזהרה מ"כמה ערביים מהאזור"); את גיל אהרוני "מן הבלוג לטיולים בארץ ישראל", שעשה באזור "טיול גורמה בניחוח אירופי" (הכוונה אולי לניחוח שנודף מאתרי השכחה של זוועות שבוצעו על אדמת אירופה); את מירב ארד שפרסמה ב"מחלקה ראשונה" טקסט יחצ"ני מתוקתק בלי אף מילה שאפילו מתחרזת עם "ערבי"; וכמובן, אתרי הטיולים הפופולריים inature ו"טיולי", שמשלימים את מלאכת הנירמול לטובת כל עם ישראל.

בולמוס המעיינות לפעמים מעביר את היחצ"נים על דעתם, והם רואים מעיין היכן שאין שום מעיין. אתר האינטרנט של בית ספר שדה כפר עציון ממליץ על טיול אל "המעיינות והבריכות" של ואדי פוכין, טישטוש מכוון של האבחנה בין מקורות מים טבעיים לבין בריכות איגום למטרות השקיה מעשה ידי אדם – אומנם אדם פלסטיני, כלומר, החקלאים של כפר ואדי פוכין. הבריכות מוצגות ללא הקשר וללא בעלים – פשוט כהמלצת טבילה במהלך הטיול. ואכן, עם ישראל שומע ועושה, המטיילים קופצים לבריכות כמובן בלי לבקש רשות מאף אחד, ומתנחלים מהאזור גם מגיעים חמושים ומגרשים את ילדי הכפר מתוך הבריכות. חיים וייס, תושב צור הדסה הסמוכה שמלווה את תושבי ואדי פוכין בסדרה של מאבקים מול השלטונות, תיעד מקרים לא מעטים של פלישת מתנחלים לכפר, השחתת ציוד חקלאי, ורחצה בבריכותיו. מטיילים ישראלים באזור אינם מודעים כלל לכך שהם פוסעים בשטח חקלאי פרטי וגם לאחר שזה מובהר להם, אינם רואים כל פסול בעריכת פיקניקים ומנגלים לצד הבריכות, ורחצה בהן, לפעמים גם בעירום, מול עיניהם הכלות של בעלי הבריכות, שמנסים למנוע את הנזק הנגרם לציוד השאיבה והטפטפות.

המוח הישראלי לא קולט את אפשרות קיומו של רכוש פרטי פלסטיני; נעדרי פנים, נעדרי זכויות ונעדרי קניין. שלהם – שלנו. עד כמה שקוף הרכוש הפלסטיני בעיניים ישראליות אפשר ללמוד מן הדרך שבה הוא מוגש למטייל הישראלי בואדי פוכין באתר הפנאי "סברסים":

"תושבי הכפר הם עובדי אדמה המגדלים את תוצרתם החקלאית בשיטה המסורתית של חקלאות שלחין – שליחת המים מבריכות אגירה, דרך מסלולי הובלה הישר לערוגות ולשדות. המעיינות השופעים שבוואדי מאפשרים את התפתחותם של גידולי שדה המפורסמים באיכותם. המטיילים בוואדי ייהנו משפע בריכות, מעל ל-20, שכל אחת מהן מתפרשת למימדים שבין 3X4 מטרים ל-5X7 מטרים. עומק המים בבריכות הרדודות ביותר הוא כמטר, והעמוקות שביניהן מגיעות ל-2.5 מטרים. רוב הבריכות לא צלולות והמים בהן ירקרקים, אך קרירים ונעימים בכל עונות השנה. הבריכות ברובן לא מוצלות, ולכן חשוב להצטייד בהתאם. כל אחת מהבריכות ממוקמת בשטח רחב ידיים בו ניתן לנוח."

מחד – בריכות אגירה של תושבי הכפר. מאידך – "המטיילים בוואדי ייהנו משפע בריכות". חשוב לדעת את העומק לפני שנכנסים. חשוב שהמטיילים גם לא יידעו שבאוגוסט 2014, כ"תגובה ציונית הולמת" לחטיפה ורצח של שלושת הנערים, הכריזה ישראל על שטח של כ-4,000 דונם מעבר לקו הירוק כאדמות מדינה; מתוכם, 1,156 דונם היו שייכים לכפר ואדי פוכין, כשליש מאדמותיו שנותרו פנויות אחרי 1948. מה הקשר בין רצח הנערים  לוואדי פוכין? אין קשר. אבל כך נסגר מעגל סמלי כלשהו, כנרמז בתחילת הפוסט: ככל שמתגבהת ערימת החטאים, כך מתרחבת רשימת המעיינות והבריכות שדרושים כדי לרחוץ ולהיטהר בהם.

השטחים שהופקעו מוואדי פוכין מיועדים להתנחלות בית"ר עילית והרחבותיה. מזה שנים, מפנקת בית"ר עילית את שכניה מלמטה בזרם עז של מי שופכין, לפעמים הצפה של שדות ברציפות במשך 3-4 ימים, היישר לתוך החלקות החקלאיות ובריכות האגירה שלהם. מדובר במפגע בריאותי, שנוסף על כך מסב נזקים כלכליים גדולים מאד לתושבי הכפר, והוא מתועד לעייפה מזה 13 שנים ויותר. אין ספק שהמטיילים הישראלים באזור, ממש בימים אלה, יתאכזבו לגלות בבריכות של ואדי פוכין את החרא של אחיהם היהודים מבית"ר עילית, במקום את המים הצלולים של מעיינות הואדי. אולי שוועתם תחלחל מעלה בסבך הביורוקרטיה הישראלית ותצליח להסיר את המפגע הזה, שהרי פגיעה בפרנסה ובמי ההשקיה של ערבים היא עניין אחד, זניח למדי, אבל פגיעה בזכות הטבילה הקדושה של יהודים היא עניין אחר לגמרי, חמור הרבה יותר.

"ארץ המעיינות"

בחזרה לבולמוס המעיינות. נכון לקיץ 2019, על פי הערכתו של דרור אטקס, השתלטה מדינת ישראל, בין במישרין ובין באמצעות מיליציות המתנחלים או פלנגות נערי הגבעות שלה, על 65 מעיינות ברחבי הגדה המערבית; השתלטות מלאה שחוסמת כל גישה לפלסטינים, או השתלטות זוחלת, שבמוקדם או במאוחר, זו תהיה תוצאתה. ב-2012 ביצע אטקס סקר עבור מחקר של האו"ם ואז עמד המספר על 56 מעיינות. לא פחות מ-84% מהם נמצאים על קרקע פלסטינית פרטית לפי נתוני המנהל האזרחי. זה נתון מדהים כשלעצמו, אף כי תמיד צריך לזכור כי גם "קרקע ציבורית" (אדמות מדינה) בגדה המערבית מוקצית לציבור היהודי בלבד (99.8% עבור מיעוט של 12%).

הדרך להשתלטות מלאה עוברת בהשתלטות זוחלת. במילים אחרות: לפני שמקימים גדר וסוגרים את האתר, רכזי הביטחון של ההתנחלויות הסמוכות מקיימים סיורים חמושים שמטרתם להרחיק את הפלסטינים מן המקום. רכזי הביטחון, נזכיר, ממונים על ידי צה"ל, שגם מצייד אותם בנשק ומשלם את משכורתם. כלומר, הם שליחי ציבור, גם שלי ושלכם. למותר לציין שכל פעולות הפיתוח במעיינות – הקמת גדרות, ספסלים, סככות הצללה ובניית בריכות איגום – מתבצעות באופן לא חוקי וללא היתר. ככל הידוע, המנהל האזרחי הרס פעם אחת בלבד מבנים שהקימו מתנחלים מאלון מורה ליד מעיין עין אל-כבירה (להנצחת החייל אבנר כפיר); תוך זמן קצר שבו המתנחלים והקימו אותם והוסיפו במקום מגרש חנייה, בתמיכת המועצה האזורית שומרון. מי שנכנס לערך "מעיין כפיר" בויקיפדיה לא יכול לדעת שה"מעיין" הוא למעשה בריכת איגום שמימיה נחמסו ממעיין אל-כבירה. במשך שנים סיפק המעיין מי שתייה לכפר דיר אל חטב. מתנחלי אלון מורה חתכו להם את הצינור (יותר מפעם אחת) והפנו את מימיו לבריכת השכשוך הפרטית שלהם. על הסיפור המקומם הזה ועוד כמותו תוכלו ללמוד בכתבה הזאת של יגאל מוסקו.

גם עין אל-פרעה מוזכר בכתבה הזאת, מאוגוסט 2016. אז היה המעיין בשליטת הפלסטינים, אבל מתנחלי אדורה החלו לפקוד אותו, בליווי צבאי, ולדרוש "זמן טבילה" משלהם. בתוך חודשיים בלבד גברה נוכחות המתנחלים כל כך, שהפלסטינים היו יכולים להיכנס למעיין רק לפנות בוקר או בערב; בחול המועד של סוכות ופסח כניסתם אסורה לחלוטין.

[בהערת שוליים: אלימות מוסדית או גופנית שמפעילים מתנחלים כלפי פלסטינים בשטחים היא כמעט תמיד באישור הרשויות או בעידודן, והמועצה האזורית שומרון היא דוגמה מובהקת לכך. למעוניינים, הנה מאמר מעניין של ניר גזית על ההיגיון הסוציו-פוליטי מאחורי ההסדר הזה].

התוספת האחרונה למעיינות ליהודים בלבד היא עין על-בטמה ועין א-שונה, שני מעיינות שהתנחלות טלמון גזלה מתושבי דיר עמאר, וכעת משכשכים בהם המוני ישראלים מדי סוף שבוע. נוער נריה (חלק מטלמון) לקח על עצמו את עבודת השיפוץ במקום (במימון המועצה האזורית בנימין), קבע לו שם יהודי כשר ("עינות ענר"), ומשווק אותו במרץ כמרכז תוסס של שאנטי, בירה וחיים טובים. ופרגולות, כמובן פרגולות. באוגוסט 2016 בישר עלון נריה לקוראיו בשמחה: "בני דודינו 'היקרים' כבר כמעט ואינם נצפים במקום".

בני הדודים הם בעלי הקרקע המקוריים – תושבי דיר עמאר וראס כרכר הסמוכה. הם אינם נצפים כיוון שהמיליציה החמושה של המתנחלים, הידועה בכינויה צה"ל, מגיעה כמו כלבלב צייתן לשריקת המאמן שלו – בן תשחורת מתנחל במקרה הזה – בכל  פעם שמתקרב פלסטיני לאזור, כפי שתראו בסרטון הזה.

אזור המעיינות ידוע בשמו נבי-ענר. מלבד המעיינות, יש בו גם מסגד ומקום תפילה, שרידי בית-בד, גתות, מערות קבורה ושרידי מבנים של התיישבות כפרית-ערבית. כל אלה נמצאים כבר בתהליך השחתה (ריסוס גרפיטי) בידי מתנחלי האזור. בתחילת 2018 הגישו תושבים מראס כרכר ודיר עמאר, בליווי הארגונים "יש דין" ו"עמק שווה", עתירה לבג"ץ בדרישה להרוס את המבנים הבלתי חוקיים שהקימו המתנחלים במקום. אל תעצרו את נשימתכם. בינתיים, רואים בעלי המטעים את כרמיהם מתייבשים לאיטם. כניסתם לאזור אסורה למעט בימים ספורים בשנה, לצורך חריש ומסיק, בתיאום ובליווי צבאי. האתר של ד"ר ענת אביטל מסיים את המלצתו החמה על האתר במילים: "כאן נשקף נוף משגע לכיוון מערב, אל עבר הכפר הערבי דיר עמאר". נוף משגע מאתר הפשע אל קורבן הפשע – מי יכול לסרב?

כך מסכם דו"ח האו"ם את הנזק המצטבר שנגרם לפלסטינים בעקבות שלילת גישתם למעיינות:

"המעיינות, למרות הירידה בתפוקתם, נותרו במקומות שונים מקור המים העיקרי להשקיית גידולים ומקור משמעותי להשקיית בעלי חיים. כמו כן הם מהווים גם, אף כי במידה פחותה, מקור מים לצריכה ביתית. משקי בית שאינם מחוברים לרשת המים, או כאלה שאספקת המים אליהם אינה סדירה, נעזרים בהם על מנת לתת מענה לצרכים ביתיים, במיוחד בעונת הקיץ. אובדן הגישה למעיינות ולאדמה הצמודה אליהם צמצם את הכנסתם של החקלאים הנפגעים מכך, שחדלו לעבד את אדמותיהם, או לחילופין מתמודדים עם ירידה בפריון יבוליהם. חקלאים, רועים ובעלי בתים אחרים ניצבים בפני הוצאות גדלות והולכות, בשל הצורך לרכוש מים יקרים יותר המובאים בצינורות או במיכליות."

צמצום של מכסות המים, מניעת גישה למקורות מים טבעיים, החרמת מיכליות מים והריסת בורות מים הם מאפיין של קבע של מדיניות ישראל בשטחים; חסימת הגישה למעיינות שבמשך דורות רבים סיפקו את צרכי המים של קהילות פלסטיניות משתלבת בהצמאה המכוונת הזאת.

במקביל, צריך להפיץ את החדשות המשמחות על המעיינות שנפתחים חדשות לבקרים ליהודים. המועצה האזורית מטה בנימין שוקדת במיוחד על עדכונים שוטפים בנושא. עמוד הפייסבוק הפופולרי "ארץ המעיינות – הספר" מעלה מדי שבוע צילומים מפתים ממעיינות גזולים, כמו למשל עין אל-זע'ירא שנוכס והוטבל מחדש בשם "מעיין עטרת". ב-2016 הוציאה מועצת יש"ע מדריך שלם למעיינות הגדה המערבית תחת השם הדבילי "מעיינוש", שבין שלל העצות והמסלולים ליהודים, מלטף להם גם את האגו הקולוניאלי: "מדינת ישראל היא זו שהביאה את הטכנולוגיה לאוכלוסייה הערבית ביו"ש וכך סייעה למקומיים להשתחרר מהתלות המוחלטת במעיינות כמקור מים" (בניסוחו של צפריר רינת). מי יודע, אולי בהמשך נשחרר את ה"מקומיים" בכלל מן התלות המעיקה במים, או בחיים.

* * *

במעיינות נקשרים כמה וכמה חוטים של מיתוס, וצירופם הופך את המעיין למוקד מוצלח במיוחד של הזדהות דתית או לאומית. על תפקיד הטבילה וההיטהרות כבר עמדנו. עוד לפני כן, המעיין בתולדות הארץ הצחיחה הזאת הוא, פשוטו כמשמעו, מקור חיים. מעיינות מסמלים התחדשות וזיקה מחודשת עם כוח הנעורים, מעין נוגדן רב עוצמה כנגד ממשלת המוות. זו הסיבה לנוהג השגור לכנות מעיינות על שם אדם שמת, בדרך כלל בדמי ימיו. בדרך זו הטבילו המתנחלים עשרות מעיינות פלסטיניים בשמות עבריים חדשים. גם ההפנמה של השמות החדשים האלה, בשילוט דרכים, בכתבות עיתונאיות ובאתרי טיולים, מסמנת ניצחון תודעתי של פרוייקט הנישול ומחיקת הקשר של הפלסטינים לארצם. כל שנותר הוא להכתיר את המעיין בכינוי "אתר הנצחה", לעטר את השלט בסמל צה"ל, והמשימה הושלמה: איזה צבא יעז להרוס אתר הנצחה לחלליו שלו?

מעיינות גובים דם

בחודש אוגוסט השנה נהרגה רינה שנרב, בת 17 מלוד, בפיגוע שבוצע בעין בובין סמוך להתנחלות דולב. מטען מאולתר פוצץ את המכונית של משפחתה, ופצע קשות גם את אביה ואחיה. ארבע שנים קודם לכן נהרג שם דני גונן, בן 25 מלוד, בפיגוע ירי, ומאז נקרא המעיין על שמו, "מעיין דני".

כל פגיעה באדם חף מפשע – כל שכן רצח, ובפרט של ילדים ובני נוער – היא פשע נוראי, שאין עליו מחילה. אבל פשע אחד לא מצדיק פשע אחר, כמו עינויים עד לאובדן הכרה, ובמיוחד אינו מצדיק בורות והתעלמות מן ההקשר. לרצח של רינה שנרב יש הקשר ברור – האלימות המוסדית בעין בובין, והאלימות הפיזית במעיינות אחרים.

עין בובין נמצא בלב בוסתנים על אדמות הכפר דיר אבזיע, וכבר בדו"ח האו"ם מ-2012 סומן כמעיין בסכנת השתלטות של מתנחלים. מתנחלי דולב פרצו דרך כורכר במורד ההר שלהם, דרך כרם זיתים של הכפר. הדרך כמובן אינה חוקית. מאז, לתושבי הכפר אסור להתקרב אל הכרם, העצים הוזנחו ויבשו. במשך דורות משתמשים תושבי דיר אבזיע במי המעיין, המאוגמים לבריכת אגירה, להשקיית הבוסתנים, ודרור אטקס גם איתר תצלום אוויר של הבריכה מ-1982, שנה לפני הקמת התנחלות דולב. זה ככל הנראה עניין של זמן עד שעין בובין יופקע לחלוטין משליטתם של תושבי הכפר, ואז גם יאבדו להם מימיו.

רינה שנרב ודני גונן אינם היחידים שנרצחו רק בגלל שרצו לרחוץ במעיין. בדצמבר 2011 נרצח מוסטפא תמימי בירי של רימון גז היישר לראשו, ממרחק של 5 מטרים. בנובמבר 2012 נרצח רושדי תמימי בירי של אש חיה לגבו, בשעה שעמד על גבעה מרוחקת ולא סיכן אף חייל, ולאחר שפינויו עוכב שעה ארוכה שבה איבד דם רב. ביוני 2018 נרצח עז א-דין תמימי בירי חי לגבו, שעה שנמלט לאחר שיידה אבנים, מבלי שסיכן אף אחד. אף אחד מן הרוצחים לא הועמד לדין וחקירת המקרים מוסמסה; ככל הידוע גם אף חשוד ברצח לא עבר עינויים.

אני מעז לנחש, מין ניחוש פרוע שכזה, ששלושת המקרים האלה עברו בשתיקה כי הרוצחים היו חיילי צה"ל והנרצחים פלסטינים. מדוע לקרוא להם רציחות? ובכן, עומד אדם חמוש עד שיניו, מוקף בחבריו החמושים, מול אדם בלתי חמוש, או לכל היותר מול אדם שיידה בו אבן. האדם הבלתי חמוש אינו מסכן במאומה את האדם החמוש; גם הוראות הפתיחה באש של האדם החמוש אינן מתירות לו לפתוח באש, ודאי שלא באש חיה. ובכל זאת, האדם החמוש מכוון אש חיה על האדם הבלתי חמוש, ויורה כדי להרוג, או לפחות מתוך ידיעה ברורה שבטווח כזה הירי עלול להרוג, בוודאות קרובה. ולבסוף, אחרי הפגיעה, האדם החמוש גם מוודא שלא יוכלו לפנות את האדם הבלתי חמוש בזמן כדי להציל את חייו.

רצח. אפשר כמובן לקבור את כל הסיטואציה הזאת מתחת לשמיכה עבה של מליצות וקלישאות נבובות, אבל אפשר פשוט לקרוא לעובדות בשמן.

שלושת בני תמימי היו תושבי הכפר נבי סאלח. הרבה מאד ישראלים שמעו על העימותים השבועיים בכפר הזה בין מפגינים לבין צה"ל; כולם ראו את עהד תמימי נכנסת לכלא על סטירה שנתנה לקצין. אבל מעט ישראלים יודעים על מה בכלל מוחה הכפר הזה. ובכן, גם זה סיפור של מעיין שנגזל, אחרי אדמות שהופקעו, ואת הסיפור כולו סיפרתי כאן מזמן – כיצד גזלו מתנחלי נווה-צוף (חלמיש) את עין אל-קוס מנבי סאלח וחסמו את גישת תושביו למעיין, כיצד התגייס הצבא להגן על מעשה הגזל, ובמיוחד, כיצד הוא הגדיל לעשות והחל לפלוש אל תוך הכפר באלימות מחרידה והפך את חיי התושבים לגיהנום. לא שזה עזר לו לדכא את מאבקם. להיפך.

בני תמימי נרצחו בשעה שמחו על גירושם ממעיין שהיה שלהם מדורי דורות. דני גונן ורינה שנרב נרצחו בשעה שהגיעו לרחוץ במעיין שאינו שלהם. אין הבדל בין רצח לרצח, כולם מתועבים באותה מידה. אבל יש הבדל חשוב בהקשר הפוליטי. ומי שאינו רוצה לראות את מעיינות הארץ נשטפים בדם של קורבנות שווא, מוטב שיתבע תשובות פוליטיות מהנהגה שהפכה אותם ממקור של חיים ושותפות גורל לסממן של אדנות מתריסה ומחרחרת ריב.

"בזכותנו המעיין נראה כל כך טוב"

מזה יותר מעשור פועלת באזור ירושלים ובשטחים קבוצה ספק-מחתרתית של "משפצי מעיינות" בשם אברבנאלים. הם מאתרים מעיינות "נטושים" או "מוזנחים" (מיד אחזור למרכאות האלה), ומסתערים עליהם בחדוות שיקום ציונית: מסדרים אבנים, מסלקים צמחיה, מטייחים בריכות איגום, ומנקים את המים. סימן ההיכר שלהם: הם משאירים אחריהם במים דגי זהב. בולמוס המעיינות לא פוסח על חובבים וסתם טיילים, שכוונותיהם טובות אבל תוצאותיהם – לא תמיד. המשפצים הפיראטיים אינם אנשי מקצוע ולא פעם גורמים נזק אקולוגי:

"ד"ר אורית סקוטלסקי, רכזת תחום מים ונחלים בחברה להגנת הטבע  מסבירה שהמינים שחיים במעיינות — צומח ובעלי חיים — נמצאים בסכנת הכחדה. לדבריה, המעיינות דורשים התייחסות תכנונית של אקולוגים ובלעדיה מינים רבים לא ישרדו. מקורות המים במקומות רבים פגועים והטבע רמוס. החשיבות העליונה היא, לדברי סקוטלסקי, להעניק הגנה באזור הנביעה של המעיין ולהרחיק ממנו תיירות… במקומות רבים, אלה מעיינות קטנים עם שפיעה נמוכה. המעט הזה קריטי לטבע. בעלי החיים שותים מן המים האלה ושורדים בזכותם. כשבאים ומנסים לאגום אותם בבריכה גוזלים את מקור המים מבעלי החיים ולבני האדם נותר אתר מוזנח. ברוב המקרים גם לא מתכננים את התחזוקה של האתר לאחר הקמתו וכך מתחילה שרשרת של בעיות עתידיות".

שיפוץ המעיינות המאולתר בשטחים, אומר רכז שמירת טבע, נעשה מתוך בורות: הבטון מרעיל את החיות ומעבר הדגים נפגע. "בשביל אהבת הארץ, החריבו את הארץ".

במקרים רבים, מה שהמטייל הישראלי מכנה "מעיין" אינו אלא בריכת איגום שנבנתה בסמוך למעיין וניזונה ממימיו. הנה מחשבת כפירה: מה כל כך "טבעי" בחפירה מלבנית, מדופנת אבנים וטיח, הנטועה בלב חורש טבעי על צלע הר? אולי דווקא הצמחיה העבותה במוקד הנביעה, שמשווה למקום מראה "נטוש", ושעל עקירתה שוקדים משפצי המעיינות למיניהם, יותר טבעית מן הבריכה המלבנית וריצוף האבנים שמסביבה? על אלה מתווספים, במעיינות ש"זכו" לרוע מזלם בשיפוץ בידי הרשויות, גם ספסלים, סככות הצללה ועוד מפגעים חזותיים, שכל מטרתם היא "להנגיש" טבע "מוסדר", כלומר נוח לגישה ולעיכול, משהו שיזכיר לכם אולי אתר ספא יותר מאשר זרזיף מים בוקע מסלע. מי רוצה לעשות סלפי לצד זרזיף מים?

המימד הפוליטי של השיפוצים וההסדרות וביעור ה"הזנחה" הזאת של המעיינות ניכר לעין. מי ש"הזניח" אלה הערבים, מי ש"מטפח" אלה היהודים. זהו כמובן הד של תמה ציונית קדומה, שמקורותיה עוד בקולוניאליזם האירופי ויחסו הטעון אל הילידים וזיקתם למולדת, זיקה טבעית שאינה נזקקת לצידוקים, להבדיל מזיקת המתיישבים שהגיעו מאירופה, שאותה יש להבנות ולהצדיק ללא הרף. בגירסתה הוולגרית היא ידועה גם כ"רק מי שהארץ לא שייכת לו מסוגל לשרוף אותה" – אמירה שנכנסה לפנתיאון השקרים שציונים מספרים לעצמם כדי לישון בשקט בלילה.

המחקר בנושא הזה חושף תנועת מלקחיים אידאולוגית. מצד אחד, הכובש מערער וחותר תחת הזיקה של הילידים למקום בשלל אמצעים – הדרה פיזית וסימבולית, מחיקת שמות, הצגתם כמי ש"הזניחו" את הטבע ולא השכילו "לשחרר" את הפוטנציאל שלו – וכדומה; ומצד שני, מדיניות אגרסיבית של "פיתוח" ו"שימור", לעתים תחת איצטלה של דאגה לטבע, אבל בפועל יישום של מהלכי השתלטות לאומיים על המרחב. גדי אלגזי מדבר על "אקולוגיזם קולוניאלי" בניתוח של הפונקציה המייהדת של יערות קק"ל ו"הסיירת הירוקה" (הדברים מופיעים באופן מפורש במסמכים הרשמיים); רביע אגבריה מראה כיצד המאבק המשפטי של הרשויות נגד קטיפת זעתר ועכוב מוצג כמאבק של כוחות הקידמה בתרבות פרימיטיבית שאינה מסוגלת אפילו להבין את יחסיה-שלה עם הסביבה; ועדנה גורני פורשת את הסיפור הנורא של ייבוש אגם החולה, פרוייקט האיוולת הגדול של המפעל הציוני, שכל-כולו שיקף היבריס של השתלטות על טבע פראי ורתימתו לבניין האומה, תוך דחיקת רגלי הילידים. כל זה תואר כהישג יוצא דופן בשנות ה-50':

הוסרו כל המכשולים המלאכותיים לניצול מקסימלי ורציונלי של אוצרות המים והקרקע של העמק. עזיבת הערבים לא זו בלבד שאיפשרה הגדלת שטחי היישובים היהודיים וריכוזם, אלא ביטלה את כל ההגבלות בנוגע להסדרת ההשקאה ושיחררה את המתיישבים (היהודים) ממסורת פסולה ומזיקה… נעלמו כפרי הערבים … ואיתם נעלמו גם התאואים … נעלמו גם עשרות תעלות ההשקאה הצרות והמתפתלות ובמקומן מתמשכות התעלות הישרות של מפעלי הבניאס והחצבני, וביניהן יחידות שדה נרחבות, שעליהן נראים במשך כל עונות השנה טרקטורים ומכונות חקלאיות. לאורך הנהרות מוריקים המטעים השונים ובריכות הדגים הנוצצות באור השמש מטביעות על כל הסביבה את החותמת של שפע מים וברכה."
(יהודה קרמון, עמק חולה הצפוני, פרק בתולדות הנוף של ארץ ישראל, מאגנס 1956, עמ' 86, 95)

על כך מעירה גורני:

"אין ספק שהנוף החדש היה יפה – לפחות בעיניו של קרמון. הבעיה היא שהוא לא היה מסוגל לראות את היופי ששרר במקום קודם לכן. גם לפני הייבוש שלט הצבע הירוק, והשמש נצנצה על אגם החולה. גם אז חיו בעמק אנשים והוציאו ממנו את פרנסתם, ובו התפתחה והתעצבה תרבותם. קרמון לא ראה אותם, כפי שהוא לא ראה את הנוף. בספרו הוא מייצג תפיסת יופי של טבע יציר תרבות. רק לאחר שהנוף בוית ורוסן, לאחר שנגזר דינו של הטבע הפרוע והוא יובש ונחתך בידי האדם והמכונה בקווים ישרים, נתחם בזוויות מרובעות כמו ציור במסגרת, וחתימת האמן טבועה בו, רק אז הוא יפה, רק אז הפך סמל לחיים ולברכה."
(עדנה גורני, בין ניצול להצלה: תיאוריה אקופמיניסטית של יחסי טבע, תרבות וחברה בישראל, פרדס, 2011, עמ' 72)

וזה עוד בלי לומר מילה על האסון האקולוגי שהמיט ייבוש החולה (ועל מיתוס הדברת המלריה). גם "הסדרת" המעיינות להנאתם של משכשכים אנושיים ממיטה אסונות אקולוגיים, קטנים אומנם, על סביבות גידול טבעיות, וכל זאת בשם שמירה על "הטבע".

נוף הולך ונעלם

אחד הספרים היפים ביותר שנכתבו על הנוף של הארץ הזאת, וגם אחד העצובים ביותר, נכתב בידי פלסטיני: "טיולים בפלסטין: רשימות על נוף הולך ונעלם", מאת רג'א שחדה (עם עובד, 2009). שחאדה היה מראשוני המשפטנים שניסו להגן על זכויות הקרקע של פלסטינים בבתי המשפט הישראלים (והיה גם מי שהקים את ארגון זכויות האדם "אל-חאק"). את תולדות כשלונו הוא מספר בספר הזה, השזור בטיוליו ברחבי פלסטין, פלסטין ההולכת ומצטמצמת, הולכת וננגסת בידי גושי ההתנחלויות הרעבתניים. שחאדה סולד מן הניכוס הלאומי של הארץ ונופיה – הן בידי הפלסטינים והן בידי הישראלים. באהבתו הבלתי-מסויגת אל הנוף וההסטוריה המקומית, על כל שכבותיה, הוא מזכיר לפרקים את ס. יזהר ועמוס קינן. להבדיל משניהם, הוא כבר כותב מעמדת התבוסה, לא המחאה. על ההרס הנורא שנשקף לעיניו בגבעות פלסטין, אפשר רק לקונן.

"כשטיפסנו ועלינו נפרשה לעינינו כל תמונת הבנייה החדשה. התהפוכות היו כה רבות עד שנדמה שכל העולם כולו נטרף כאן מחדש. קבלנים יישרו גבעות, הרסו טרסות ועקרו סלעים גדולים מהאדמה לשמש קירות תומכים. ההתנחלויות הישראליות שוב לא היו מובלעות צנועות שנשתלו בקרבנו ושאפשר לבטלן. שינויים אדירים התחוללו וקשה שלא לראות בהם שינויים של קבע. נדמה שכל התזוזות הטקטוניות שהתרחשו במשך אלפי שנים מתחוללות עכשיו בתוך חודשים ומציירות את המפה כולה מחדש. פלסטין שהכרתי, הארץ שחשבתי עליה כעל ארצי, השתנתה לנגד עיני מן הקצה אל הקצה." (עמ' 180).

ישראלים לא מעטים, אני מאמין, יוכלו להזדהות עם תחושת האובדן של שחאדה למראה עולם הבטון הסוגר עליו מכל עבר. זה אולי יעזור להם להבין את בולמוס הבנייה וכיבוש המרחב הישראלי כאויב המשותף לכל תושבי הארץ הזאת.

"לפני המתקפה האחרונה על הגבעות הסמוכות למקום מגורי – שעד היום קמו בהן שתים-עשרה התנחלויות והן מתרחבות והולכות – יכולתי לצאת מפתח ביתי היישר אל הגבעות ולטייל בהן שעות ארוכות, מאושר עד בלי די להיות לבדי במרחבים ובוואדיות האלה, בין טרסות עתיקות, מטעי זיתים וערוצי נחלים. התענוג הזה נגזל ממני עכשיו. לכיבוש הישראלי יש השלכות קשות על חיי כולנו בגדה המערבית. לי אישית, אחת הקשות שבהן היא שאיני יכול עוד לטייל לי בחבל הארץ הזה ביחידות, בלי לחשוש מפגיעתם הרעה של מתנחלים ישראלים עוינים." (עמ' 14).

בטיול האחרון שבספר, עובר שחאדה בעין חרשה, מתחת למאחז חרשה הבלתי חוקי, שהוכשר לפני כשנתיים בידי היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט. בשנים שחלפו מאז כתיבת הספר השתלטו מתנחלי חרשה על שטחים חקלאיים בסמוך למעיין והגבירו את התנכלויותיהם לתושבי מזרעה אל-קיבליה הסמוכה. גישתם של פלסטינים למעיין מוגבלת יותר ויותר; רג'א שחאדה כבר לא היה מצליח לעבור שם בשלום כיום. הנוף שלו ממשיך להיעלם.

* * *

הטבע לא האיר פנים לפלסטין, וחנן אותה באוצרות מעטים בלבד. אדמה, אבן, מים ונוף. בזה אחר זה, ישראל הולכת ומשתלטת על אוצרות הטבע המצומצמים האלה, גורסת ומוצצת אותם עד תום (על שוד האבן הפלסטינית, ראו כאן). יש משהו אובדני בהתנהלות הזאת, שהרי האבן והמים והנוף של הארץ הזאת אינם בלתי-נדלים; המחשבה שהעברתם מבעלות לפלסטינית לבעלות יהודית – בעוצם-יד, בגרגרנות שאינה יודעת שובע – תעניק לנו חיים טובים ומלאים יותר בחלקת הארץ הזאת היא הבל ורעות-רוח. הארץ נגמרת לכולנו. בפתחה של קטסטרופה אקולוגית גלובלית, הישראלים מעדיפים לקשור את עתידם למאבקי שליטה קנטרניים נגד השותפים היחידים שיהיו להם ביום פקודה. "אם זה יימשך", אומר רג'א שחאדה לבן-שיחו המתנחל, בשיחה הדמיונית שחותמת את ספרו, "בסופו של דבר תהיה לנו ארץ שכולה שתי וערב של כבישים. אני רואה את כולנו נוסעים שוב ושוב במעגלים. אתה יכול לקרוא לה ישראל או פלסטין, אבל הארץ הזאת תהפוך למבוך אחד גדול של בטון".

הסיוט הזה כבר החל להתגשם. בולמוס המעיינות, ההרחבה וההתפשטות, קדחת הבנייה והחציבה בשטחים, הם סימפטום של בהלה עמוקה, חסרת-מוצא, שכבר יודעת איך כל זה ייגמר, אבל מעדיפה לעצום עיניים חזק ולצלול אל מים עמוקים. מים גנובים ימתָקו.

[הערות: 1. תודה לדרור אטקס; 2. הבלוג חזר? אולי. אולי לא. הבלוג שומר על עמימות]

הברבריות החדשה היא הברבריות הישנה, רק בלי בושה.

המדמנה של הכיבוש פושטת ולובשת צורה. היא כל כך הרבה שנים כאן, אנחנו כל כך הרבה שנים בתוכה, שקשה לראות את השינויים. צריך להתרחק קצת, עד כמה שאפשר; זרועותיה הצמיגיות לופתות אותך ואינן מרפות. לפעמים מדברים על שגרה, לפעמים על התלקחות. יש גלי אלימות, יש רגיעה.

במה אנחנו עכשיו?

הישראלים כבר אינם רואים דבר. אפשר לומר שהתחרשו והתעוורו כמעט לגמרי. מין חשך חושי נרכש, מופנם, מוטמע. מי שנאבק כן להראות וכן להשמיע נתקל בחומה גבוהה של אי-ידיעה נחושה.

יש גל גואה של אכזריות. הכיבוש לובש כעת צורה ברוטלית יותר. רק קצת יותר. כל פעם קצת יותר. באמת שקשה לראות את ההבדל מיום ליום. אבל לפני 20 או 30 שנה, דברים שחולפים ביעף בימינו היו מזעזעים את המדינה.

ביריחו היה השבוע לינץ'. כוח של צה"ל נכנס לעיר בשעת לילה לעצור מבוקשים. יאסין אסראדיח (בן 36) נתקל בחיילים, ואיים עליהם במוט ברזל. החל מרדף אחריו, בסופו הוא נלכד. המצלמות תיעדו את החיילים מפליאים בו את מכותיהם על הקרקע. אסראדיח לא היה מבוקש ולא היווה איום בשעה ששכב כך, מקופל, תחת בעיטות ומכות רובים. הצבא, כדרכו, הסתבך בשרשרת שקרים עד שהתחוורה האמת: אסראדיח מת מאיבוד דם בשל ירי של צה"ל. בדיקת חובשת בשטח, לאחר לכידתו, העלתה שמצבו "תקין". כך נותר, אזוק ומדמם, עד שמת. הגז המדמיע ומכות הרצח היו בגדר בונוס.

יריחו נמצאת בשטח A. לכאורה – תחת אחריות פלסטינית מלאה, כולל אחריות בטחונית. בפועל, צה"ל פולש לשטחי A כאוות נפשו. אין רשויות חוק מעליו; אין מי שיקבע לו איך עוצרים אדם, איך מביאים אותו לתא מעצר, ואיך מוודאים שהוא יגיע לשם בחתיכה אחת.

צה"ל פועל בשטחים ללא רסן; החיילים יודעים היטב שאם הגדרת המשימה היא "לכידת מבוקשים" – הכל מותר. לפני מספר שבועות יצא צה"ל למסע נקם ברוטלי בשומרון בעקבות הרצח של רזיאל בן שבח. הזכרתי אותו בפוסט הקודם שלי אבל רק בימים האחרונים התגלתה האכזריות במלואה.

ב-17 בינואר כיתר הצבא ארבעה בתים של משפחת ג'ראר בשכונת ואדי בורקין בג'נין. לאחר חילופי אש עם תושבים באזור, עלו דחפורים על ארבעת הבתים. החשוד ברצח רזיאל שבח לא נמצא באף אחד מן הבתים האלה, אבל זה לא הפריע לכוחות, שכנראה הגיעו במטרה אחת: לנקום. על אחד מן הבתים עלה הדחפור בעוד בני המשפחה בתוכו; ההורים וארבעת הילדים, בגילאים 7 עד 20, הצטופפו בחדר אחד כששמעו את קריסת הקירות. אם המשפחה, נסים ג'ראר, העידה ל"בצלם":

"הרגשנו את הרעידות באדמה ושמענו רעשים שנגרמו מנפילת חלקים מהבית. נכנסנו למטבח ועמדנו שם במטבח מבולבלים ומפוחדים והילדים שלנו בכו מרוב פחד. הרעש של הריסת הבית התגבר. החלטנו להסתכן ולצאת מהצד המזרחי של הבית לביתו של אחיו של בעלי, וליד ג'ראר, שנמצא במרחק של כ-25-20 מטרים מהבית שלנו. ידענו שנמות מתחת להריסות אם נישאר בתוך הבית אבל גם פחדנו שהחיילים יירו בנו ברגע שנצא מהבית."

לא רק דחפורים השתתפו במסע ההרס הזה; גם טיל נורה ממסוק לאחד הבתים. הנה הברוטליזציה האטית, הבלתי-מורגשת, של הכיבוש. אמצעים שהיו בשימוש פעם רק נגד "מפקדות חמאס" בעזה נכנסו לשימוש נגד משפחות של מבוקשים בגדה.

16 נפשות נותרו ללא קורת גג באותו לילה. רוצחו של רזיאל שבח לא נתפס.

היה גם פרק שני. לאחר שבועיים פלש כוח צה"ל, שוב באישון ליל, לעיירה בורקין. ללא התראה מוקדמת, פוצצו חיילים את דלת ביתם של מברוכ ואינאס ג'ראר, ושני ילדיו של מברוכ, בני 5 ו-9. החיילים עלו לקומה שנייה, וגם שם פוצצו דלת כניסה. מן הדלת זינק כלב תקיפה צה"לי על מברוכ ונעץ את שיניו בכתפו השמאלית. זה נשמע כמו אירוע טראומטי, וזה מה שהוא היה.

הנה עדותה של אינאס:

"התחננתי בפניהם שיצילו את בעלי מהכלב, אבל הם לא עשו כלום ורק עמדו שם. אמרתי לחייל שאף אחד לא יוצא מהבית ושאם הוא רוצה הוא יכול לירות בי. אלה היו רגעים מאוד מבהילים עבורי. חזרתי מהר לחדר השינה, הכלב עדיין אחז בכתפו של בעלי והילדים התחבאו מאחורי המיטה. ניסיתי שוב למשוך את בעלי והצלחתי לגרור אותו לכניסה, למקום שבו עמדו החיילים. הכלב לא הרפה ממנו. שוב צעקתי לחיילים שייקחו את הכלב, אבל אחד מהם אמר לי רק: "תביאי את אחמד ג'ראר, ואז אנחנו נעזור לך ונחלץ את בעלך מידי הכלב"… בשלב הזה הילדים השתינו במכנסיים. הם לא היו מסוגלים לעמוד על הרגליים מרוב פחד."

אינאס ניסתה לגרש את הכלב ללא הצלחה. גם החיילים לא הצליחו לשחרר את לפיתתו במברוכ. כרבע שעה הוא אחז בו – מברוק מדמם, הילדים בוכים באימה, אינאס מתפלצת. החיילים קרעו את בגדיו, כדי לשחרר את הכלב. מברוכ הפצוע והמדמם נאזק ונלקח לבית מעצר (!). רק לאחר 3 שעות הובא לבית חולים.

אינאס ומברוכ ג'ראר לא מכירים את המבוקש אחמד ג'ראר. מישהו בצבא עשה טעות איומה. למחרת המעצר הגיעו חוקרים למיטתו של מברוכ ושאלו אותו על אביו של המבוקש, שנהרג בשנת 2002. אחרי שבוע הוסרו אזיקיו, והוא שוחרר ללא חשדות. רק עם צלקות עמוקות.

היה גם פרק שלישי באותו לילה. שוב כלבי תקיפה, בכפר אל-כפיר שליד ג'נין, ב-4 לפנות בוקר, בביתם של סמאהר ונור א־דין עוואד וארבעת ילדיהם הקטנים. הפעם הכלב קפץ על האשה, סמאהר, בזמן שהחזיקה תינוק בן שנתיים. התינוק נפל. הכלב נשך אותה בחזה. החיילים הסתכלו. מה הקשר של הזוג עוואד למשפחת ג'ראר? אין קשר. למעט שבמרחק 150 מטרים מביתם, מתגוררים בני ג'ראר נוספים. בהמשך הלילה עצר הצבא שניים מהם, ומאוחר יותר שחרר גם אותם. אף אחד לא חולם להתנצל או לפצות את סמאהר ונור א-דין על הפציעה מתקיפת הכלב, או ההלם שחוו בהתפרצות האלימה לביתם באמצע הלילה.

היה גם פרק רביעי. צה"ל חזר כעבור 5 ימים לבית של אינאס ג'ראר בכפר בורקין, בזמן שמברוכ היה מאושפז. שוב פלישה אלימה באישון לילה, הילדים מבועתים. בבית אין כל גבר. חיילת שנלוותה לחיילים ביצעה חיפוש על אינאס ועל אמו הקשישה של מברוכ. החיפוש התבצע בעירום מלא – השפלה קשה וחריגה לנשים פלסטיניות.

מסע הנקם השיג את מטרתו: שרשרת של גברים ונשים פצועים, מושפלים, ילדים מוכי טראומה, בתים הרוסים. רוצחו של רזיאל שבח לא נלכד (זה קרה שבועיים מאוחר יותר, בכפר יאמון), אבל אל תתנו לזה לבלבל אתכם: המטרה לא היתה ללכוד את הרוצח או לעשות צדק. המטרה היא להטיל אימה על פלסטינים, עם או בלי קשר לרוצח; אימה כללית, קולקטיבית, בלתי מובחנת, שמתגלמת במלתעות כלבי זאב, רימוני הלם או נהמות דחפורים. ואנא מכם, אל תשאלו "בשביל מה להטיל אימה". שקענו עמוק מדי במדמנה בשביל לשאול שאלות פשוטות.

* * *

קפיצה קטנה לעזה. הנושא הוא עדיין הברבריות החדשה. איברהים אבו-ת'ורייה (בן 29) היה דמות מוכרת בהפגנות יום שישי מול גדר המערכת. הוא לא חשש להתקרב אליה; שלוש פעמים כבר צה"ל פצע אותו. בפעם האחרונה, ב"עופרת יצוקה", טיל של צה"ל קטע את שתי רגליו. ב-15 בדצמבר הגיע שוב עם כיסא הגלגלים שלו ליד מחסום נחל עוז. החיילים כבר הכירו אותו, אבל באותו יום החליט מי שהחליט שמספיק זה מספיק: ירה לאיברהים כדור בראש והרג אותו. צה"ל התנער מאחריות, נפתחה חקירת מצ"ח; תשכחו ממנה, היא לא תופיע שוב על הבמה. אפילו מתאם הפעולות בשטחים, שהגדיר את הטענה כי צה"ל הרג את אבו-ת'ורייה "חרושת שמועות, הגזמות ומסכת שקרים", לא יכול להעלות על דעתו איזה פלסטיני שפוי יתקרב עם נשק חם לגדר המערכת – ואז יירה בראשו של מפגין לצידו.

חייהם של תושבי עזה אינם שווים אגורה שחוקה בעיניים הישראליות. לכן השימוש הפזרני באש חיה. עומדים חיילים מוגנים באפודים, חמושים מכף רגל ועד ראש, לפעמים מבוצרים במגדלי שמירה; ומולם צעירים זועמים, מיואשים, חשופי חזה ופגיעים להחריד.

והחיילים הורגים. הנה תשובה טובה למתייפיפים בצד הישראלי שדורשים מן הפלסטינים לאמץ התנגדות בלתי אלימה. ספרו את זה לחיילים שהורגים אדם קטוע רגליים.

באותו יום זעם נהרגו עוד שני פלסטינים. מאז הכרזת ירושלים של טראמפ, הרג צה"ל בשטחים ובעזה 20 פלסטינים ופצע כ-5,000 – מספר גבוה מאד לתקופה בת חודשיים. כמעט כל ההרוגים היו מפגינים מעבר לגדר המערכת בעזה. צריך לומר בבירור שירי קטלני ומכוון לאנשים בלתי חמושים שאינם מסכנים אותך הוא רצח לכל דבר.

* * *

המצור הימי על עזה גובה מחיר משלו. מעבר לחורבן הגמור של ענף הדייג – מגבלת ששה מיילים מחד, הזרמת השפכים לים מאידך – חיל הים תוקף בקביעות סירות דיג של תושבי הרצועה. במהלך שנת 2017 רצח חיל הים שני דייגים בירי על סירותיהם ופצע 21 דייגים. 39 דייגים נעצרו לחקירה, 3 סירות דיג נהרסו כליל, 6 נהרסו חלקית, ו-13 הוחרמו. חיל הים גם החרים עשרות טונות של ציוד דיג ורשתות – ענישה אכזרית כלפי דייגים שהרעב לבדו דוחף אותם להסתכן ולחפש דגה הרחק מן החוף.

[יום לאחר העלאת הפוסט: חיל הים הוציא להורג עוד דייג עזתי].

למותר לציין שכל ההרוגים והנפגעים מן המצור הימי לא היו מעורבים בשום פעילות טרור נגד ישראל. המצור הימי הורג ומרעיב – זאת תכליתו. הטלת האימה הפכה מתוצר לוואי לעיקר העיקרים.

* * *

את תוצאותיו של המצור היבשתי על רצועת עזה קשה לאמוד. אבל אפשר להתרכז בהיבט מצומצם, סדיסטי במיוחד שלו: מניעת אישורי יציאה לטיפול רפואי בישראל. בשנת 2017 מתו 54 תושבי עזה שבקשתם לצאת מן הרצועה לצורך טיפול רפואי סורבה או עוכבה.

אני אגיד את זה שוב: בכל שבוע ישראל הורגת בממוצע עזתי אחד באמצעי ביורוקרטי פשוט – מניעת אישור יציאה לטיפול רפואי.

שנה זו גם סימנה שיא שלילי בשיעור הבקשות שנענו בחיוב: רק 54%. לשם השוואה, ב-2012 88% מהבקשות לטיפול רפואי נענו בחיוב, ומאז השיעור ירד בהתמדה. מנתוני ארגון הבריאות העולמי עולה עוד שפלסטינים מעזה החמיצו 11,000 תורים רפואיים בשל דחיית בקשות מצד הרשויות הישראליות.

הנה עוד פן בלתי מדובר של הברבריות החדשה – כיווץ מתמשך של התחום המצומצם ממילא שמכונה "מקרים הומניטריים חריגים". נכון לעכשיו, סכנת מוות ברורה ומיידית מסיבה רפואית איננה עילה הומניטרית מספקת ליציאה מן הרצועה. כל זאת דווקא בשעה שרצועת עזה נקלעת למשבר ההומניטרי החמור ביותר בתולדותיה. בהקשר זה ראוי לציין שישראל הקשיחה לאחרונה את תנאי היציאה לחו"ל של תושבי עזה (דרך גשר אלנבי): עליהם לחתום על התחייבות שלא לחזור לעזה במשך שנה. מגבלות שרירותיות אלה ואחרות זוכות לגיבוי מוחלט של מערכת המשפט הישראלית, שמאז ההתנתקות מתנערת מכל מחויבות לתושבי הרצועה ("לא מצאנו עילה להתערבות" היא כותרת הדו"ח האחרון של "גישה" בנושא). שהרי הדברים ידועים: ככל שהדברים נוגעים למגבלות על תושבי עזה, השליטה הישראלית הולכת ומכבידה. ככל שהם נוגעים לזכויותיהם, העמדה הרשמית היא: אין שליטה ישראלית.

* * *

הברבריות החדשה יכולה לצוץ בכל צורה ובכל שעה. השבוע בריוני יצהר תקפו רועה צאן סמוך לעיירה עיינבוס, פצעו אותו, ואז שחטו לו חמש כבשים מן העדר. מתנחלים נוהגים לכלות את זעמם בכבשים של פלסטינים, פעילות פנאי מוכרת בשטחים – מוכרת לכולם, כמובן, חוץ מלכוחות הביטחון. אף מתנחל לא נעצר מעולם על זוטות כאלה.

* * *

ואם כבר בריוני יצהר: אלה נוהגים להתעלל בתושבי כפר בורין הסמוך על בסיס קבוע, ולפני חודשיים זה שוב קרה. במיוחד מעצבן אותם בית הספר של בורין, ולכן הם מגיעים שוב ושוב להשליך עליו אבנים ולשבור שמשות. תכופות הם עושים זאת ממש תחת עיני הצבא, שצופה מן הצד. כשהם צריכים עזרה, הצבא יורה גז מדמיע – בית ספר או לא בית ספר, מדובר במקקים – והכל שב על מקומו בשלום. אם אי אפשר להיכנס לכפר, תמיד אפשר לשרוף את שדותיו.

* * *

הברבריות החדשה היא הברבריות הישנה, רק בלי בושה. גז בבית ספר? מזכיר למישהו פרשה נושנה, שטילטלה את המדינה?

* * *

הריסות הבתים – "רעש הרקע הקבוע של הציונות", קראתי להן פעם – נמשכות בקצב מסחרר, בעיקר בשלושת אזורים המיועדים לטרנספר אתני: דרום הר חברון, בקעת הירדן ואזור מעלה אדומים. כ-180 קהילות פלסטיניות נמצאות בסכנת גירוש באזורים האלה, תושבי שטח C  שישראל מתעלמת בעקשנות מקיומם; סליחה, מתייחסת לקיומם רק בחזקת מטרד שיש לסלקו. שום תכנית מתאר לא מאושרת שם, ועל כן אין לאלפי הפלסטינים שבהן שום תשתיות חשמל או מים. המדינה טוענת שהפלסטינים פלשו ל"שמורות טבע" או ל"שטחי אש", אך האמת הפוכה: ה"שמורות" ו"שטחי האש" פלשו אל הקהילות. סימני המרכאות אינם מקריים; במקרים רבים, העילה המרכזית להכרזה על שטח אש או שמורת טבע היא להניח בידי המנהל האזרחי כלים משפטיים לסילוק תושבי האזור.

בחודשים האחרונים המנהל האזרחי הרס כיתות לימודים, צנרת מים מאולתרת ואוהלי מגורים, מכלאות צאן, ועוד ועוד. מחוץ לשטח C, מדינת ישראל מרכזת את מאמצי ההריסה שלה במזרח ירושלים. כ-170 מבנים הרסה המדינה בשנת 2017 שם, מחציתם בתי מגורים. ב-15 השנים האחרונות הרסה ישראל יותר מ-1,400 בתי מגורים במזרח ירושלים. הסיפור ידוע: הבנייה בלתי חוקית כי אין היתרי בנייה. שימו לב לנתונים היבשים: 37% מתושבי ירושלים הם פלסטינים, אבל רק 8.5% משטח העיר מיועד למגוריהם, באחוזי בנייה נמוכים במיוחד לעומת השטח היהודי ("מדיניות הכשלת תכנון", כהגדרת עמותת "עיר עמים").

מדינת ישראל פועלת במרץ לקדם התנחלויות – נכון יותר לומר, ביצורים – של יהודים בלב השכונות הפלסטיניות. הפטנט שרשום על שמה של הברבריות החדשה הוא "מתחמי תיירות"; לא פחות מחמישה כאלה נמצאים בשלבי תכנון מתקדמים: מתחם קדם בסילואן, הרכבל אל המתחם, מרכז מבקרים בראס אל-עמוד, טיילת בא-טור (שתחבר בין שתי התנחלויות), וגשר מעל גיא בן הינום. ועוד לא ספרנו את החפירות הארכיאולוגיות בסילואן ובעיר העתיקה, מתחת לרגליהם של הפלסטינים. במקביל, הטרנספר המשפטי העיקש מתקדם צעד צעד: כנגד 193 משפחות פלסטיניות ברחבי מזרח ירושלים מתנהלות תביעות פינוי בשמם של "יורשים", עמותות ימין וגופים שונים שנהנים מתמיכה ממסדית רציפה.

סמל בוטה של הברוטליות חסרת-הלב של הכיבוש הישראלי הוא טבעת החנק המתהדקת סביב כפר אל-וולאג'ה מדרום לירושלים – כפר שוחר שלום שהתקיים בעבר מחקלאות טרסות ועתה תושביו רואים, בעיניים כלות, כיצד שדותיהם הופכים ל"שמורת טבע" לעינוגם של מטיילים יהודים. מי שמעמיד דחליל על אדמתו – מקבל דו"ח. קרקעות הכפר שלא הפכו לשמורה יהפכו בקרוב לשכונות חדשות בהתנחלות גילה, מרחק של מאות מטרים ספורים מבתי אל-וולאג'ה; אלה, מצידם, נתונים תחת צווי הריסה של הרשויות. זהו מקרה קלאסי של רצחת וגם ירשת – אדמות הערבים ליהודים, ובתי הערבים להריסה.

* * *

הברבריות החדשה מכריזה על נערה בת 17 שסטרה לחייל ועל פעילה פמיניסטית שנלחמת לזכויות האסירים כסיכונים ביטחוניים. הברבריות הישנה היתה מתביישת לעשות זאת.

* * *

בזמן שאני כותב את הדברים האלה, צבא סוריה ממשיך לטבוח בבני עמו ללא רחם, בעיר רוטה הנצורה. ישראלים רבים מזדעזעים מן הטבח הזה, בצדק כמובן. אני מנחש שרק מקצתם מזדעזעים מן המעשים שמדינת ישראל עושה בפלסטינים דרך שגרה; הדברים שהבאתי כאן הם רק סיכום קצר, רחוק מממצה, של החודשיים האחרונים. הזוועות בסוריה מגמדות את הנעשה בחצר האחורית שלנו. אבל יש הבדל קריטי: הן אינן בחצר האחורית שלנו. לנו אין חלק או אחריות בהן, ויכולת התיקון שלנו זניחה. על כן, אני מוסיף לנחש, קל ונוח יותר להזדעזע מהן.

גם גירוש הפליטים הצפוי עורר את מצפונם הרדום של ישראלים רבים – אותו מצפון שהברבריות החדשה בשטחים ובעזה לא הצליחה להעיר. ושוב, הזוועות הצפויות לפליטים שיוחזרו לאפריקה מגמדות את הנעשה בחצר האחורית שלנו. אבל לא זו הסיבה, לפחות לא היחידה, שקל יותר להתגייס נגדן. גירוש הפליטים הוא מהלך ברור שחוצה את החברה הישראלית; הוא יוזמה שהגיעה מלמעלה, ולחלק נכבד באוכלוסיה אין בה שום חלק ושום רווח. כל אלה הופכים את המאבק נגדו לא רק לצודק אלא גם לנוח ונטול סיבוכים.

מנגד, האפרטהייד הישראלי מזמן כבר איננו "יוזמה מלמעלה"; הוא בשר מבשרנו. לרוב הישראלים לא רק שיש בו חלק – הם גם מרוויחים ממנו. על כן קשה הרבה יותר להתגייס נגדו, כי המאבק בו הוא בה בעת מאבק נגד קהילתך, הקרובים לך, ולפעמים גם – נגד חלקים באישיותך.

מאבק לא הופך צודק פחות או דחוף פחות רק בגלל שהוא נוח פחות. להיפך, ככל שהוא נוח פחות, הוא סוחף איתו פחות אנשים – ונהיה חשוב יותר. כי אין על מי לסמוך זולת על עצמנו המתמעטים.

גם המאבק בשחיתות מאפיל על המאבק באפרטהייד. את השחיתות כולם שונאים, ומיום ליום קשה יותר לתרץ אותה. האהדה חוצה מחנות, ואין כמעט סיכונים. זה לא אומר שהוא מיותר; זה רק מסביר למה הוא פופולרי.

אנשים שנאבקים בגירוש הפליטים אבל עקירתן של משפחות שלמות מבקעת הירדן לא מזיזה להם; אנשים שמוחים בזעם נגד קריסת שלטון החוק בפני ההון והשחיתות אבל לא מתרגשים מהוצאה להורג של מפגינים פלסטינים בידי צה"ל; לאנשים האלה יש לי בקשה צנועה אחת: תחשבו שוב. תחשבו לעומק על התהליכים שנגדם אתם יוצאים. תחשבו על כל טווח הפגיעה שלהם, לא רק מה שנמצא מול אפכם. ותשאלו את עצמכם אם גבולות הגזרה הצרים שהגדרתם למאבקכם תורמים לביעור הנגע שמקומם אתכם כל כך או רק מאפשרים לו לפשוט וללבוש צורה ואז לצוץ מחדש בזירה אחרת.

הברבריות החדשה היא נסיגה נוספת בסולם האנושיות הישראלי. בפוסט הקודם בחנתי אירועים דומים דרך הפריזמה של ההרתעה הישראלית. רפלקס ההסלמה הישראלי, טענתי שם, הנחישות להראות לפלסטינים או לחיזבאללה ש"ישראל השתגעה", משקף פאניקה אמיתית של ההנהגה הבטחונית: הם יודעים שההרתעה בקריסה מתמשכת, ולכן חייבים להעלות כל הזמן את רף התגובה (כמו גם את עובי המיגונים והביצורים). הניתוח ההוא, לכאורה, היה "תועלתני" ולא "מוסרי", אבל זהו ניגוד שווא. כתמיד, השיקול המוסרי, שנראה לא-תועלתני בטווח הקצר, מתלכד עם התועלת בטווח הארוך. ככל שישראל מדכאת ביתר אכזריות כל סממן של עצמאות פלסטינית; ככל שהיא מתעמרת יותר בתושבים חפים מפשע; ככל שהיא משלחת כלבי תקיפה ומסוקי תקיפה ודחפורים וצלפים ופוגעת ביותר ויותר פלסטינים – היא מעצימה את הייאוש והזעם בצד השני, צורבת בו את ההבנה שאין פרטנר ישראלי, ובכך מזינה את מדורת הטרור לעוד שנים ארוכות. הקשר בין השיקול המוסרי לשיקול התועלתני הוא הגורם האנושי. מי שלוקח אותו בחשבון – פועל נכון בשני המישורים. מי שרואה מולו בני אדם ולא רק מחבלים, אנשים רעבים ולא רק שב"חים – יבין לבסוף שמה שטוב להם גם טוב לו. או-אז ייפטר מן השעבוד הנפסד לדוקטרינת המשחק-סכום-אפס, שבו תועלתו של האחד היא מפלתו של השני.

המאבק שלנו בימים המרים האלה הוא המאבק על האנושיות. אין אדם מתגלה כאדם עד שהוא מכיר במי שניצב מולו כאדם. לראות את הפלסטיני כאדם, כנגד כל מה שהמשטר הנוכחי ורוח התקופה הנוכחית דוחקים בנו לעשות – זאת השליחות שלנו.

 

חג חירות שמח ל-31 תושבי ח'ירבת עין כרזליה (בהם 16 קטינים) בצפון בקעת הירדן, שצה"ל החריב את כל המבנים בכפרם לפני חודש, זאת הפעם הרביעית, והפקיר אותם לסופות החורף, באמתלה שהם פלשו לשטח אש, אף כי במשך 30 שנה לא התקיימו בו אימונים, וממילא צה"ל לא נוגע במאחז הבלתי החוקי שהוקם בתוך שטח האש, בידי יהודים, שעושים עם הצבא יד אחת להתעמר בחקלאים פלסטיניים במרחב עקרבה.

חג חירות שמח לפועלים הפלסטיניים של בית הדפוס "פלפוט" בקרני שומרון, שהדפיסו מיליוני פתקי הצבעה למערכת בחירות שבה אין להם זכות להשתתף, עבור ישראלים שיחליטו במקומם על גורלם, ואילו הם, הפלסטינים, יסתפקו בבחירת מי שיפנה את אשפה מרחובותיהם.

חג חירות שמח למשפחת אבו-ריאלה מעזה, האבלה עדיין על תאופיק הדייג, שיצא עם סירתו לדוג לפני חודש, והקפיד שלא לחרוג מטווח 6 המיילים שצה"ל קבע לדייגי עזה, מגבלה שרק היא לבדה צימקה את ענף הדיג בעזה לכשליש מגודלו, יותר מ-6,000 דייגים פרשו מהמקצוע, ובכל זאת נורה למוות בידי כוח של חיל הים, מכיוון שסירתו נעה "מהר מדי", ירו והרגו ותיחקרו וטיהרו ועברו הלאה.

חג חירות שמח למשפחת מוהתאסב ולמשפחת אל-רחמן ולמשפחת דנדיס, תושבי רחוב השוהדא בחברון, שדלתות ביתם נעולות ומרותכות ומרפסותיהם מגודרות מכל עבר כיוון שמתנחלי חברון ממטירים עליהם אבנים דרך קבע, שבכל כניסה ויציאה מביתם עוברים דרך מחסום של צה"ל, שנאסר עליהם להזמין אורחים לביתם, כל זאת בחסות הצבא כבר יותר מ-20 שנה, העונש שקיבלו תושבי חברון על הטבח שביצע בהם גולדשטיין.

חג חירות שמח לאלפי הבדואים שבתיהם נהרסו בשנה החולפת (859 מבנים הרסה המדינה ב-2014), מתוכם יותר ממחצית ביישובים מוכרים, בתים שנבנו בלית ברירה ללא תכניות מתאר, שכן המדינה ההורסת היא גם המדינה המסרבת לתכנן, ובמיוחד לתושבי כפר אל-עראקיב, שנהרס ונבנה מחדש כבר 82 פעמים, לתושבי תל-ערד שהמדינה הרסה את מסגדם, ולעשרות הבדואים מכפר סעווה וממשפחת א-נבארי שבתיהם נהרסו בידי הדחפורים של רשות מינהל ישראל.

חג חירות שמח לכ-2,300 תושבי הכפר אל-ולאג'ה, בין בית-לחם לירושלים, שכנים לא רצויים להתנחלויות גילה והר גילה, שגדר ההפרדה זוחלת סביבם בעקביות עד שתקיפם 360 מעלות, לפרקים עוברת ממש בחצר הבתים, וגם פניה, פני יאנוס של אפרטהייד, אבן דקורטיבית ליהודים ובטון חשוף לערבים, גדר שניתקה את הכפר מיותר ממחצית אדמותיו החקלאיות ועתודות הקרקע לבנייה שלו, תוואי "בטחוני" בהכשר בג"ץ כמובן, שרמס גם את נוף הטראסות בן מאות השנים, ובאופן מופלא קיבל גם את תמיכת רשות הטבע והגנים, זאת שאמורה היתה להגן על הטראסות, אלא שהיא הכריזה על 1,000 דונם מקרקעות אל-ולאג'ה "גן לאומי" "לרווחת תושבי ירושלים", למעט תושבי הכפר כמובן, שישקיפו עליו מעברה השני של החומה, על רקע רעש הבולדוזרים של עיריית ירושלים שבאים להרוס, כמובן להרוס, עשרות בתים כבר, אין תכנית מתאר לאל-ולאג'ה, כמובן שהעירייה לא מתכננת, כמובן שהיא גם דוחה את תכניות התושבים, ממול לעומת זאת נמשכת הבנייה, קדחתנית כתמיד, בהתנחלות הר גילה, לרווחת תושבי ירושלים.

חג חירות שמח לתושבי הכפר הלא מוכר היחידי במרכז הארץ, דהמש, 800 איש שחרב הגירוש מרחפת מעליהם כבר יותר מעשור, ולאחרונה קרבה יותר ויותר, 800 איש בלי תשתית מים, כבישים, חשמל, מדרכות, בלי כלום, שלא גזלו את אדמתם מאיש, ורק המדינה מסרבת להכיר בקיומם, והרשויות המקומיות מסביבן יורקות עליהם בבוז, והם באים ויוצאים מבתי משפט כבר שנים, ובפיהם רק בקשה אחת, שייתנו להם לחיות כבני אדם על אדמתם.

חג חירות שמח לבני משפחת חיג'ו מסילואן, שנדחקו מחוץ לביתם בעורמתה המשפטית של עמותת הנישול אלע"ד, שבשנה האחרונה כובשת עוד ועוד מאחזים בלב הכפר הפלסטיני, בתמיכה מסיבית של המדינה.

חג חירות שמח לכ-1,500 פליטים ומבקשי המקלט המוחזקים במשך חודשים ארוכים במתקן הכליאה "חולות", שקפאו בו בחורף, שאינם רשאים לעזבו בלילה, שנמקים בו בחוסר מעש, שיודעים כי חבריהם ש"עזבו מרצון" לסודאן כבר נלכדו ועברו עינויים, ובכל זאת ישראל מסרבת להכיר בהם כפליטים, למעשה הכירה ב-0.07% בלבד מיוצאי אריתריאה ככאלה, בעוד שבשאר העולם מוכרים כפליטים 84% מהם, ומעכשיו הם צפויים לגירוש בכפייה, ובכל זאת הם תולים בנו עיניים כלות, וזוכרים מה שאנחנו שכחנו על יציאה מעבדות לחירות.

חג חירות שמח לכ-500 הפועלים הפלסטיניים באזור התעשייה "ניצני שלום" ליד טולכרם, צמיתים מודרניים הנתונים בצבת שבין מעסיקים חמדנים ונטולי מעצורים ושלטון שהתנער מחובותיו, משתכרים אל צרור נקוב ונושמים אדי אמוניה ונפצעים ללא ציוד מגן ונבעטים החוצה ללא פיצויים, הפנים האמיתיות של "השלום הכלכלי" בחזון אוסלו.

חג חירות שמח לכ-450 עצירים מנהליים פלסטיניים בישראל, אנשים שכלואים חודשים ואף שנים בלי לראות את כתב האישום נגדם או את חומר הראיות, ביניהם 26 חברי המועצה המחוקקת הפלסטינית (אסירים פוליטיים פר אקסלנס), אנשים שהמערכת וגם הציבור הישראלי ויתרו מזמן אף על מראית עין מינימלית של עשיית צדק איתם, שהשב"כ מענה דרך שיגרה ללא מורא חקירה והעמדה לדין, ובכלל זה ילדים בני 13 ו-14, וכשמתחשק לצבא, הוא יכול גם להכפיל את מספרם בגל מעצרים סיטוני, בן לילה, "עד תום ההליכים" או עד שימות שובת הרעב הראשון.

חג חירות שמח לג'נא אבו ג'בר, בת שנתיים וחצי, ויאמן אבו ג'בר, בן שלוש וחצי, ששרדו הפצצה ישראלית (ללא כל הזהרה) על ביתם באל-בורייג' בעזה לפני חצי שנה, אבל איבדו את הוריהם, את אחותם בת ה-4, ועוד 14 בני משפחה, ויש לפניהם עוד שנים ארוכות לצפות שצה"ל יחקור כיצד ולמה הפכו ליתומים בגיל כה צעיר, הם ועוד עשרות ילדים כמותם, אבל הוא לא יחקור.

חג חירות שמח ל-250 תושבי הכפר נבי סמואל, הסגור מכל עבריו בידי הצבא הישראלי, כלוב לערבים רק קילומטר משכונות היהודים בירושלים, שרשות הטבע והגנים הכריזה על שטחו וסביבותיו "גן לאומי", אפס אישורי בנייה ואפס פיתוח כבר עשרות שנים, כל דיר נהרס, כל מיכל מים מוחרם, ומעבר למחסום – אתר ארכיאולוגי משגשג להנאת היהודים, גם הוא על חורבות בתיהם של תושבי הכפר.

וכמו לפני 6 שנים, חג חירות שמח לכל מי שהמדינה, תודה לאל, עדיין לא שמה בכלא, אבל הוא או היא חיים בכלא פנימי, וטרם התנערו מן האיסורים והחרמות שכובלים כל אדם אל המוכר מדי והצפוי מדי והמובן מאליו, וטרם פתחו עליהם באש ויצאו לדרך חדשה.

כשאדם קם / דוד אבידן

כשאדם קם בבוקר אדם לובש
את מכנסיו ופותח מיד באש
על מטתו ועל מרפסתו ועל ספריו
ועל אלומות המים הדולקות אחריו
אדם מנומנם קם בבוקר ולא חושש
ללבוש מכנסיים ולפתוח מיד באש

 

[ציורים: פרנסיס בייקון]

[פוסט ארוך. הבלוג שוב מתנצל על התעלמותו הנפשעת מהסרטונים של בנט ומהשריונים של הרצוג ולבני]

* * *

כל צילומי הנשים בפוסט והציטוטים מתחתיהם לקוחים מפרוייקט צילומים של "אקטיבסטילס" ו"רופאים לזכויות אדם" שהתקיים ב-2013, לרגל עשור לחקיקת חוק האזרחות והכניסה לישראל.

* * *

בקרוב יפוג תוקפה של הוראת השעה "חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה)" (להלן, חאכ"ל). הוראת השעה הזאת, שלכאורה נהגתה כתקנה זמנית ולא כחוק קבוע, מוארכת מדי שנה בשנה, כך כבר 12 פעמים. גם הפעם ה-13 תעבור באופן חלק ושקט, יש להניח שהתקשורת לא תקדיש להצבעה הטכנית הזאת במליאה כל תשומת לב, אחרי המולת הבחירות ומשחקי הקואליציה. חאכ"ל הוא נדבך מרכז במשטר ההפרדה הגזעי של ישראל, וכמו שאר מרכיבי המשטר הזה, הוא נמצא מחוץ לדיון הציבורי, או מעליו, או מאחוריו; בכל מקרה, אף פעם לא נושא למחלוקת.

חאכ"ל הוא "החוק הכי גזעני בספר החוקים הישראלי", לדברי ארגון "עדאלה", ובנושא הזה, נדמה לי, הם מבינים יותר טוב מכל אחד אחר. בהצבעה האחרונה בכנסת, במרץ 2014, תמכו בו 42 ח"כים והתנגדו 15. "יש עתיד" תמכה, לבני ומצנע תמכו, הנשיא-לעתיד, רובי ריבלין, חובב זכויות הערבים והארמנים – תמך.

שלושה חברי כנסת של העבודה התנגדו. מעניין מה יקרה בהצבעה הקרובה ב"מחנה הציוני", האם האידיליה בין לבני להרצוג תתפרק על הנושא הזה.

לא, בעצם לא מעניין. כך או כך החוק יעבור. לא צולחים שתי עתירות לבג"ץ רק כדי ליפול בכנסת. גם אל הכתם השחור הזה על פרצופה של ישראל התרגלנו. בשנים הראשונות לחקיקתו (ב-2003) עוד היו דיונים סוערים סביבו, העיתונים והאולפנים לא הניחו לנושא. אחר כך, כמו לכל תועבה אחרת, מתרגלים. גם אני זעקתי קצת, ודממתי. חאכ"ל נסוג מאור הזרקורים והתמזג עם תפאורת הרקע של החיים הפוליטיים בישראל; חלק טבעי מהנוף, כבר לא דוקר לא את הלב ולא את העין.

למה לדבר על החוק הזה עכשיו? למה דווקא עליו, למה דווקא עכשיו? התשובה הפשוטה היא שלדבר על חאכ"ל הרבה יותר דחוף מלדבר על הבלי הקלחת הפוליטית השגרתיים. הם הרי כאן היום ומחר יתפוגגו. חאכ"ל, לעומתם, הוא מרכיב של קבע במשטר הישראלי, חרף "זמניותו" המוצהרת. על פי ההערכה, יותר מ-20 אלף משפחות בישראל סובלות מעצירת הליכי איחוד המשפחות, בגלל חאכ"ל. הסבל מגוון ומתבטא בכל תחומי החיים: בני זוג שאינם יכולים להתראות, ילדים שגדלים בלי להכיר את הוריהם, ילדים שגדלו כל חייהם בישראל אבל אינם יכולים להירשם כאזרחיה, בני זוג ששוהים בישראל באופן לא חוקי, חיים מתמידים תחת פחד הגירוש, נשים שנשללות מהן קצבאות ביטוח לאומי כיוון שהתחתנו עם תושבי שטחים, בעיות רישום לבתי ספר, קבלת רשיונות עבודה, ועוד ועוד.

עבור עשרות אלפי האנשים האלה, חאכ"ל הוא נושא מרכזי לחלוטין בחייהם; עליו, ועל נושאים כמוהו, צריך לדבר במערכת הבחירות.

חלפו כבר 13 שנה מאז שנחקק החוק, ואפשר כעת להביט בו במבט מפוכח יותר, בלי להט היצרים של תקופת הפיגועים. אפשר לבחון ביושר את הנתונים שהצטברו, וגם להציץ בדינמיקה שהביאה לחקיקתו, ולשאול שוב את השאלות היסודיות ביותר: לאיזו תכלית משמש חאכ"ל? תכלית בטחונית, או דמוגרפית? האם יש נתונים שיכולים להצדיק אחת מהן? ומה פשר הפער בין השיח הדמוגרפי בגלוי סביב החוק, לעומת השיח הבטחוני בלבד ששלט בדיונים בבית המשפט העליון?

איזה סיפורים מספר לעצמו הרוב היהודי כשהוא מתבונן בחוק הזה? לאילו מהם הוא מאמין, אילו מהם נועדו לצרכי הסברה? ומה הקשר שלהם למציאות?

על השאלות האלה הפוסט הזה מנסה לענות, ולפחות לעורר אותן מחדש. זה התאפשר הודות לדו"ח מעמיק שפירסם המוקד להגנת הפרט לפני כחצי שנה, "הוראת שעה? החיים בירושלים המזרחית בצל חוק האזרחות והכניסה לישראל". הקריאה בדו"ח ובחומרים אחרים שהגעתי אליהם בעקבות התחקיר הוכיחה לי שוב, כמו תמיד, כמה אנחנו לא יודעים על הדברים שלכאורה נחשפנו אליהם שוב ושוב; ולכן, כמה קל לשלטון למכור לנו בדיות מופרכות מבלי לחשוש שהציבור יפקפק בנכונותן.

החוק

(למעוניינים – הנה נוסח החוק המלא)

חאכ"ל מגדיר קטגוריה של תושבי "האזור", שכלולים בה הן תושבים של מדינות אויב (איראן, לבנון, סוריה ועיראק) והן תושבים של יהודה ושומרון ועזה. לצורך העניין, גם מי שרשום כתושב ב"אזור" ולא מתגורר בו – כלול בקטגוריה הזאת. מוצאים ממנה – אזרחים ישראלים שמתגוררים באזור (כלומר, מתנחלים). כיוון שעיקר השפעתו של החוק על פלסטינים תושבי השטחים, מכאן ואילך נתייחס רק אליהם.

החוק קובע שפלסטיני עד גיל 35 ופלסטינית עד גיל 25 לא יקבלו שום מעמד בישראל: לא אזרחות, לא תושבות קבע או ארעי, וגם לא היתר שהייה. חד וחלק. גברים מעל גיל 35, נשים מעל גיל 25 וילדים מתחת לגיל 14 יכולים לקבל היתר שהייה באמצעות הליך איחוד משפחות. שימו לב: היתר שהיה זמני בלבד, שום מעמד קבע.

מלבד אלה, החוק מכיר בחריגים הומניטריים מיוחדים, או במקרים שבהם תושב השטחים "מזדהה עם מדינת ישראל ויעדיה וכי הוא או בן משפחתו פעלו פעולה של ממש לקידום הביטחון, הכלכלה או ענין חשוב אחר של המדינה" (תרגום: סייען של השב"כ).

השד הדמוגרפי: ההסטוריה המודחקת של החוק

השקר שביסוד חאכ"ל הוטבע בו מן הרגע הראשון. ב-31 במרץ 2002 רצח טרוריסט פלסטיני 16 ישראלים במסעדת "מצה" בחיפה. המחבל, תושב ג'נין, החזיק בתעודת זהות ישראלית כבן לאזרחית ישראלית, שהתחתנה עם תושב ג'נין שקיבל אזרחות מכוח איחוד משפחות. מיד למחרת הורה שר הפנים, אלי ישי, להקפיא את כל הבקשות לאיחוד משפחות של ערבים תושבי ישראל עם תושבי הרשות הפלסטינית. ההקפאה הוצגה כצעד בטחוני מובהק, למנוע אפשרות שטרוריסטים ינצלו את הליך איחוד המשפחות כדי לחדור לישראל ולבצע פיגועים. מאז אותו יום, ה-1 באפריל 2002, ההקפאה עומדת בעינה.

אלא שבדיקה מעמיקה יותר של המהלכים הפוליטיים בחודשים שקדמו לפיגוע מגלה כי התכניות להקפאת איחוד משפחות פלסטיניות היו מוכנות כל העת, ורק חיכו לשעת הכושר. התכניות החלו כבר בסוף 2001. בינואר 2002, 3 חודשים לפני הפיגוע במסעדת מצה, דווח כי השר ישי "הנחה את המחלקה המשפטית במשרדו לבדוק דרכים לשינויי חקיקה, שיצמצמו את מספר הלא-יהודים המקבלים אזרחות ישראלית". בלי ספק, ישי היה האיש הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון למדינת ישראל: אף שר בממשלה לא ביטא בחופשיות כמוהו את התפיסה שהשלטון הוא מכשיר לביצור אופיה האתנוצנטרי של המדינה.

ישי הבהיר שהוא רואה צורך דחוף במציאת דרכים לצמצום מספר הלא יהודים המקבלים אזרחות ישראלית, ובכללם ערבים, אשר עלה באופן דרמטי בשנים האחרונות ו"מאיים על צביונה היהודי של מדינת ישראל". המגעים הפוליטיים להעברת החקיקה נכנסו להילוך גבוה. בשלב הזה, שימו לב, אף אחד עדיין לא טורח לדבר על "הצדקה ביטחונית".

באופן לא מפתיע, בפברואר 2002 (עדיין לפני הפיגוע) מפרסם משרד הפנים נתונים על איחוד משפחות של פלסטינים – הכנת הקרקע לחקיקה. על פי נתוני מנהל האוכלוסין, בין 1993-2002 נכנסו לישראל כ-140 אלף פלסטינים במסגרת איחוד משפחות. השר ישי הכריז שמדובר בנתונים "מבהילים ומדאיגים", שמוכיחים כי "בדלת האחורית של מדינת ישראל מתממשת זכות השיבה". מעניין שישי לא ראה בכ-300 אלף עולים לא יהודים מבריה"מ "איום על צביונה היהודי של מדינת ישראל". זאת לדעת: כשפוליטיקאי ישראלי אומר "ישראלי", הוא מתכוון "יהודי", אבל כשהוא אומר "יהודי" הוא לפעמים סתם מתכוון "לא ערבי", או "לבן". מה שמזכיר את תלונתו המפורסמת של אלי ישי – יהודי ממוצא ערבי – ש"רוב האנשים שבאים הנה הם מוסלמים שחושבים שהארץ בכלל לא שייכת לנו, לאדם הלבן".

ובכן אנחנו, האדם הלבן, כולל הלבנים של ש"ס, החלטנו שזהו זה, עד כאן. ואנחנו, האדם הלבן, שינסנו מותניים ועצרנו את זרם המסתננים, שמאיים על ביטחונה של ישראל, תרגום: על אופייה היהודי, תרגום: על אופייה הלבן. וכך בא חאכ"ל לעולם.

מעניין להבחין שבתוך היהדות החרדית יש גישות שונות לחאכ"ל. בדיון בכנסת שהתקיים במרץ 2014 התנגד ח"כ ישראל אייכלר (יהדות התורה) לחוק:

"באיזו זכות יש למשטר חילוני שלא מאמין בבורא עולם להבדיל בין אנשים שאינם יהודים שבאים מארצות שונות, ואז אומרים שצריך לקבל אותם ולעשות להם גיורים מזיופים, לבין ערבים שמגיעים לכאן ורוצים לשבת במולדת שלהם"?

אין לחשוד באייכלר שזכותם של ערבים אזרחי ישראל להקים משפחה במולדתם יקרה לליבו. מה שמקומם אותו הוא הצביעות. אותה מדינה שמערימה אינספור קשיים בדרכם של זרים פלסטינים להתאזרחות, עושה כל שביכולתה כדי להקל על התאזרחות של זרים אחרים, שגם הם אינם יהודים לשיטתו, ואף נוקטת בגיורים מזויפים. אלא שמתוך הדברים עולה מעצמו המובן מאליו: אייכלר לא קונה את הנימוק הבטחוני וחושף שהקריטריון הוא גזעי-אתני בלבד.

ב-7 למרץ 2002, עדיין לפני הפיגוע במסעדת "מצה", אלי ישי מקים צוות מקצועי ל"צמצום התאזרחות של לא יהודים". הצוות מכין מצגת לקראת ישיבת הממשלה שבה תעלה להצבעה התכנית להקפאת הליכי איחוד משפחות. במאי 2002 מאשרת הממשלה את כל התכנית.

המצגת שהכין מנהל האוכלוסין היא מסמך חושפני; כיוון שנועדה לעיני השרים בלבד, ולא לעיני הציבור, היא אינה טורחת בהסוואות ובקודים שמקובל לעטוף בהם תועבות גזעניות. באותיות בולטות ומעוררות אימה היא מציגה את הליך איחוד המשפחות כתכסיס זדוני של מאות אלפי פלסטינים שרק רוצים לחדור למדינת ישראל ולחלוב את כספי הביטוח הלאומי שלה. אין זכר במצגת הזאת לעובדה הפשוטה שחרף כל החומות והגדרות שהגטו היהודי הקים כאן סביבו, המרחב שבין הים לירדן תמיד היה מרחב כלכלי ותרבותי אחד, וקשרי המשפחה הענפים בין פלסטינים משני צידי הקו הירוק לא חדלו מלהתקיים בו אף פעם. עוד דבר שאין לו זכר במצגת, שימו לב, הוא הטיעון הביטחוני. למעט אזכור בודד, מה שמעסיק מעל הראש את פקידי מנהל האוכלוסין, ואת שרי הממשלה שצופים במצגת, הוא הסיכון הדמוגרפי, ולא פחות, העלויות למדינת ישראל שכרוכות בתשלום קצבת ילדים לכל הערבים האלה שמקימים משפחות בישראל.

המצגת מסיימת באזהרה מהדהדת: "מדובר בסכנה מוחשית ומיידית", יש לפעול ל"חקיקה שתבטא מדיניות, שתסייע לבלימת התופעה ושמירה על צביון מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית לטווח הארוך".

מעניין של מי הבדיחה הזאת, המילה "דמוקרטית" שמושחלת כאן.

על כל פנים הממשלה אישרה, וכשנה לאחר מכן, הכנסת חוקקה; ביולי 2003 נכנס לתוקפו חאכ"ל כהוראת שעה לתקופה של שנה – על אף שכבר ממרץ 2002 הוקפאו כל הליכי איחוד המשפחות בהוראת שר הפנים.

האיצטלה הבטחונית

אף כי לכל הנוגעים בדבר היתה ברורה מראשיתה, ועוד לפני הפיגוע במסעדת "מצה", תכליתו הדמוגרפית של החוק, זו נדחקה מהר מאד לקרן זווית, ואל מרכז הבמה צעד בחגיגיות הטיעון האולטימטיבי, הנצחי, המוחץ כל התנגדות וערעור: הטיעון הבטחוני. זאת היתה חזית ההסברה – מול הציבור ומול בתי המשפט. מדוע לא דיברו על הדמוגרפיה? מיד נגיע לסיבות לכך.

הנה דברי ההסבר להצעת החוק:

"מאז פרוץ העימות המזוין בין ישראל לפלסטינים אשר הוביל בין השאר לביצועם של עשרות פיגועי התאבדות בשטח ישראל, מסתמנת מעורבות גוברת והולכת בעימות זה של פלסטינים שהם במקור תושבי האזור, אשר נושאים תעודות זהות ישראליות בעקבות הליכי איחוד משפחות עם בעלי אזרחות או תושבות ישראלית, תוך ניצול מעמדם בישראל המאפשר להם תנועה חופשית בין שטחי הרשות לישראל. לפיכך, ובהתאם להחלטת הממשלה מס' 1813 מיום 12.5.2002 (להלן – החלטת הממשלה), מוצע להגביל את האפשרות להעניק לתושבי האזור אזרחות לפי חוק האזרחות, לרבות בדרך של איחוד משפחות, ואת האפשרות לתת לתושבים כאמור רישיונות לישיבה בישראל לפי חוק הכניסה לישראל או היתרי שהייה בישראל לפי תחיקת הביטחון באזור."

כל דוברי השלטון חזרו והטעימו, מול הציבור וגם מול בית המשפט העליון (שדן בעתירות נגד החוק), שמטרתו היא למנוע מפלסטינים תושבי השטחים לנצל את הליך איחוד המשפחות כדי לחדור לישראל ולבצע פיגועים. כך טען ראש השב"כ, אבי דיכטר, ואפילו שר הפנים שהעביר את החוק, אברהם פורז (ממפלגת שינוי) הסביר שמדובר ב"צו השעה". כזכור, מאז הפכה השעה ל-12 שנה.

בדיון שנערך במרץ 2014 בכנסת, לקראת חידוש הוראת השעה של חאכ"ל, חזר שר הפנים גדעון סער על המנטרה השנתית: "בהתאם לחוות דעת עדכנית שהוצגה בפניי ובפני הממשלה, אוכלוסיית מבקשי איחוד המשפחות טומנת בחובה פוטנציאל סיכון, בשל האפשרות המוכחת להסתייע באוכלוסייה זו לביצוע פעולות טרור ביעדים בישראל”. גם בכל הדיונים בבית המשפט העליון, בעתירות שהוגשו נגד החוק, הציגו נציגי המדינה טיעון אחד בלבד: הצורך הביטחוני.

אז מה קורה כאן? מה שקורה הוא דוגמה, בקנה מידה קטן, לדוקטרינת ההלם. הנה היא כאן בניסוחה המקורי, מפי ההוגה המקורי שלה, מילטון פרידמן:

"רק משבר – שמתחולל בפועל, או מה שנתפס כמשבר – מניב שינוי ממשי. כשהמשבר מתחולל, הדרכים לטפל בו הן פרי הרעיונות הרווחים בשטח. זהו, אני מאמין, תפקידנו הבסיסי: לפתח חלופות למדיניות הקיימת, ולדאוג שהחלופות האלה יהיו חיוניות וזמינות עד שהבלתי אפשרי פוליטית יהפוך לבלתי נמנע פוליטית".

שימו לב שמילטון לא האמין שתהליכים שגרתיים בדמוקרטיה מסוגלים להניע "שינוי ממשי"; לשם כך נחוץ משבר. נעמי קליין מפרשת: "מצבי משבר הם אזורים משוחררים מדמוקרטיה – פרצות במהלך הרגיל של החיים הפוליטיים, שמשיאות להאמין כי הצורך בהסכמה ובקונצנזוס איבד את תוקפו" ("דוקטרינת ההלם", הוצאת אנדלוס, 2007, עמ' 165-166. תרגום: דבי אילון).

מה שיפה בתזה של קליין שהיא עובדת בכל הרמות – החל מן הפסיכולוגיה של מענים, שחותרים לשבור את קורבנותיהם, דרך רפורמות דרמטיות במשטרים דמוקרטיים, וכלה במבצעי "הלם ומורא" שמטרתם להחליף שלטון נבחר בממשלת בובות. תמיד ישנם "רעיונות רווחים בשטח", שמחכים לשעת כושר; תמיד יש מי שדואג שהם יהיו זמינים בלחיצת כפתור; תמיד מגיע המשבר, ולעתים אף נגרם במכוון; תמיד יש צד שנמצא בהלם, מזועזע עד עמקי נשמתו, שאיבד כל יכולת התנגדות או ביקורת רציונלית; ותמיד ישנו צד אחר, מחושב וקר רוח, שמנצל את "הפרצה בחיים הפוליטיים" כדי להפוך משהו שעד כה היה "בלתי אפשרי פוליטית" למשהו שפתאום הוא "בלתי נמנע פוליטית".

חאכ"ל מעולם לא היה חוק בטחוני. כפי שהתיעוד מוכיח מעל כל ספק, החוק נהגה במשרד הפנים כמכשיר דמוגרפי לעצירת איחודי משפחות שהביאה להתאזרחותם של אלפי פלסטינים במדינת ישראל. ואולם אי אפשר היה להציגו לציבור, וגם לא להגן עליו בבית המשפט, בתור שכזה. חוק שכל תכליתו למנוע התאזרחות של ערבים (אך לא של כל בני עם אחר) במדינה היהודית הוא חוק גזעני במפגיע. ואז, מעשה שטן (או מלאך, תלוי בנקודת ההשקפה), התרחש פיגוע "מצה". הזעזוע של הישראלים היה עמוק: ערב חג הפסח, מסעדה בחיפה, עיר הדו-קיום, מחבל בעל אזרחות ישראלית. הכל התערבל בכאוס מוחלט. רגע המשבר הפציע.

הכל הסתדר להם שם, לשר הפנים ולפקידיו, כמו בפאזל מושלם. רק ללחוץ על הכפתור. אומנם היה צריך לעשות לא מעט "חפש-החלף": "איום על צביונה היהודי של המדינה" הוחלף חיש קל ב"איום בטחוני", המסמכים תוקנו בהתאם, והופ, רכבת החקיקה החלה לדהור. לרגע קל, חלון הזדמנויות נדיר, התרופפו רסניה החלשים ממילא של הדמוקרטיה הישראלית: הציבור היה משותק מאימה, הכנסת מלאה צווחות דמגוגיות, התקשורת נרדמה בשמירה, ובתי המשפט… נו, בתי המשפט. אל החרפה שלהם נגיע בסוף.

הבלתי אפשרי פוליטית הפך לבלתי נמנע פוליטית.

כמה טיעונים שגורים והפרכתם

בערפל התעמולתי שאופף את הישראלים דרך שגרה, מושמעים שוב ושוב דברי הבל בזכות מדיניות גזענית כלפי האוכלוסיה הערבית, בתחומי הקו הירוק ומחוצה לו. גם ביחס לחאכ"ל אפשר לשמוע אותם מכל כיוון, ולכן כדאי לסלק אותם מן השולחן בזריזות.

מה אתה מצפה, שהמדינה תעניק אזרחות אוטומטית לכל מי שמציג תעודת נישואין עם אזרח ישראלי? יש מדינה בעולם שעושה את זה?

לא, אין, וגם ישראל לא עשתה זאת. למעשה, עד 2002 היו איחודי משפחות עם פלסטינים מהשטחים כפופים להליך המדורג הכללי. בקשות בהליך הזה נבחנות על פי מספר קריטריונים מקובלים – שלילת חשד לפיקטיביות, שלילת מניעה בטחונית או פלילית, והוכחת מרכז חיים בישראל. אם מולאו התנאים האלה, בן הזוג הזר מקבל רשיון זמני, שמוארך מדי שנה למשך ארבע שנים. אם בתקופה זו שהה בישראל לפחות שלוש שנים, מתוכן שנתיים ברציפות לפני תום התקופה, הוא רשאי להגיש בקשה לתושבות קבע או אזרחות. נוהל התאזרחות מדורג דומה לזה קיים בכל מדינה.

חאכ"ל שינה זאת מן היסוד, והפך את כל תושבי השטחים – בעצם, את כל מי שרשום כתושב שטחים, גם אם התגורר כל חייו בישראל – לאויבים שלעולם לא יקבלו מעמד קבע בישראל. חובת ההוכחה שמדובר בסיכון בטחוני, שחלה בעבר על המדינה ביחס לכל בקשה ובאופן פרטני, בוטלה לחלוטין; במקום זאת, היא לא הוטלה על כתפי מגיש הבקשה, אלא הפכה בלתי רלבנטית, שכן אחרי חאכ"ל, אין עוד דרך לפלסטיני להשיג מעמד קבע בישראל. שום הוכחה שיציג לא תהיה טובה מספיק.

מה עם הנימוק הבטחוני? זה לא נכון שהיו פלסטינים שזכו לתעודת זהות ישראלית הודות לאיחוד משפחות ואז ניצלו זאת כדי לבצע פיגוע טרור?

כן, זה נכון. אבל אתם יודעים כמה מקרים כאלה היו? כנראה שלא. המדינה לא ששה לחשוף את הנתונים ולמעשה עשתה זאת רק תחת לחץ העתירות לבג"ץ. על פי הצהרת המדינה בדצמבר 2003, בשלוש השנים בין 2001-2003 היו 21 מקרים כאלה. בעתירה מאוחרת יותר הצהירה המדינה שבין 2001-2010 אותרו 54 פלסטינים שרכשו או עמדו לרכוש מעמד בישראל והם, או גורמים הקשורים אליהם ישירות, היו מעורבים בפעולות טרור שבוצעו או נמנעו ברגע האחרון. ראוי לציין שנתוני השב"כ אינם עוברים בדיקה חיצונית, וכך אין לדעת כיצד מוגדרים "גורמים הקשורים אליהם ישירות" ומהי בדיוק "מעורבות". בכל מקרה, באיזה אחוז מדובר? זיכרו שמשנת 2002 הוקפאו כל הליכי איחוד המשפחות. מכאן ניתן להסיק שאותם 54 "מעורבים בטרור" (או מרביתם) החלו את הליכיהם לפני אותה שנה. אם להסתמך על נתוני משרד הפנים, בעשור שקדם לחאכ"ל קיבלו בישראל 140 אלף פלסטינים מעמד קבע. מדובר אם כן בפחות מ-0.04% מכלל איחודי המשפחות (1 מכל 2,500).

0.04% אשמים – והציבור כולו מופלל. זהו הקולב הבטחוני שעליו תלתה המדינה את חאכ"ל. זו "הסכנה הבטחונית" שמערכת הביטחון איננה חפצה להתמודד איתה דרך בדיקה פרטנית, ולכן היא מצדיקה הענשה גורפת של מאות אלפי גברים, נשים וילדים שאינם יכולים לקיים חיי משפחה נורמליים במקום מגוריהם.

מהו אחוז מעלימי המס מבין יוצאי הונגריה? מהו אחוז שודדי הבנקים מבין הג'ינג'ים? מהו אחוז הפדופילים מבין הגברים שצורכים פורנו? ככל הנראה – גבוה יותר. מתי הופך אחוזון של פושעים בקרב ציבור מסוים לאות קלון על כלל הציבור, שמצדיק פגיעה בזכות כה בסיסית כמו הזכות למשפחה, שבית המשפט העליון עצמו רואה בה נגזרת מכבוד האדם?

תשובה: זה לא קשור לאחוזון. זה קשור לזהותו של הציבור המופלל.

אבל זאת היתממות. אין קשר בין ג'ינג'יות לבין פשיעה, אבל יש קשר בין פלסטיניות לבין טרור. לכן החוק מתרכז בהתאזרחות של תושבי שטחים.

קשר בין פלסטיניות לבין טרור? בוא נדבר, אם כך, על הקשר בין יהודיות לבין טרור. שמעתם על ברוך גולדשטיין? על נחשון וולס? על ג'ק טייטל? ביחד הם רצחו 32 ערבים. שלושת הטרוריסטים היהודים האלה נולדו באמריקה. הם קיבלו אזרחות יהודית מכוח חוק השבות. אותה אזרחות איפשרה להם לנוע באופן חופשי בתחומי מדינת ישראל והשטחים ולבצע את מעשי הטרור שלהם.

לא שמעתי שמישהו הציע לבטל את חוק השבות בגלל הניצול הנפשע שלו בידי טרוריסטים יהודים מאמריקה.

ומה עם הטיעון הדמוגרפי? האם זה לא לגיטימי שמדינת היהודים תבטיח שיתקיים בה רוב יהודי מוצק?

את הטיעון הזה צריך לפרק לשניים. ראשית, האם שיעור ההתאזרחות של פלסטינים מהשטחים מאיים על הרוב היהודי המוצק? כי אם לא, גם הטיעון הדמוגרפי הוא שקר וכזב. שנית, אם יש "בעיה דמוגרפית", האם חאכ"ל, במתכונתו הנוכחית, משיג את מטרתו במחיר נסבל או בלתי נסבל?

נתחיל בשאלה הראשונה. האם הרוב היהודי המוצק נמצא תחת סכנה בשל התאזרחות פלסטינים מהשטחים? השאלה הזאת גוררת אותנו בהכרח לשיח גזעני. אני אשתתף בשיח הזה לאורך כמה פיסקאות רק כדי להבהיר שגם הוא מושתת על תעמולה שקרית.

כדי להבין במה מדובר צריך להשוות את זרם המתאזרחים הערבים לזרם המתאזרחים היהודים, ובקיצור, העולים החדשים. כפי שכבר צויין, בעשור שבין 1993-2002 נכנסו לישראל כ-140 אלף פלסטינים במסגרת איחוד משפחות. זה ממוצע של 14 אלף ערבים לשנה. במהלך אותו עשור זרמו לישראל כ-654 אלף עולים חדשים, ממוצע של 65 אלף יהודים לשנה. היחס בין תוספת היהודים לתוספת הערבים היה אם כן 1:4.64, יחס עדיף ליהודים בהשוואה ליחס בין שתי האוכלוסיות בישראל, שעומד על 1:3.75. במלים אחרות, באותה תקופה שבה שלט ההליך המדורג הכללי להתאזרחות, טרם חקיקת חאכ"ל, לא רק שהרוב היהודי לא הצטמצם אלא שהוא גם התחזק, הודות לעלייה מסיבית.

בעשור האחרון, 2005-2014, עלו לישראל כ-200 אלף יהודים, קצב של 20 אלף בשנה. זה נמוך יותר (פרופורציונלית לאוכלוסיה) מתוספת של 14 אלף ערבים בשנה, אבל אין לנו שום דרך לדעת האם אותו קצב איחוד משפחות שנצפה לפני 20 שנה היה ממשיך עד ימינו. למעשה יש יסוד להאמין שהקצב הגבוה של שנות ה-90' היה שוכך כיוון שהוא היה תוצאה של לחץ מצטבר לאורך שנים; עד 1994 הנהיג משרד הפנים אפליה מגדרית ואיפשר רק לפלסטינים תושבי ישראל, ולא לפלסטיניות, לבקש איחוד משפחות. מאגר שלם של משפחות שחיו במשך שנים במזרח ירושלים ניצלו את ההקלה ההיא (בעקבות פסיקת בג"ץ), והמאגר הזה, סופו שיתמצה.

עוד שני משתנים שיש להכניס לתמונה הוא התחזית של משרד העלייה והקליטה ששיעורי העלייה לישראל בשנים הקרובות יאמירו עוד ועוד, מעבר ל-30 אלף איש בשנה; ומנגד, הפעילות הבלתי פוסקת של משרד הפנים לאורך השנים לדלל את האוכלוסיה הפלסטינית בשטחים באמצעות שלילת תושבות.

על פי נתוני המנהל האזרחי, בין 1967-1994 שללה ישראל את תושבותם של 140 אלף פלסטינים תושבי הגדה המערבית. תושב שנעדר מהשטחים למעלה מ-3 שנים איבד את זכותו לחזור. במזרח ירושלים עצמה, עד 2012 איבדו כך את תושבותם יותר מ-14 אלף פלסטינים. זהו טרנספר משפטי זוחל, מזעזע בפני עצמו (אזרח יהודי לעולם לא יאבד את אזרחותו, גם אם ישהה בחו"ל עשרות שנים).

בסך הכל, הנתונים היבשים מלמדים שאין לשד הדמוגרפי שום נתח בשר רציני לנעוץ בו את שיניו כשמדובר בשיעור ההתאזרחות של תושבי שטחים בישראל כתוצאה מאיחוד משפחות. המספרים קטנים מלכתחילה, ומתאזנים חלקית אם לא לחלוטין מול מספרי היהודים שעולים לישראל. המאבק הדמוגרפי בין יהודים לערבים בישראל, ככל שהוא משתקף בטבלאות האקסל של משרד הפנים ופרופ' ארנון סופר, מתחולל בזירה אחרת לגמרי – שיעורי הילודה והתמותה. "הסכנה הדמוגרפית" באיחוד משפחות היא אחיזת עיניים.

במצב עניינים כזה, גם גזענים מדופלמים אינם יכולים לטעון שחאכ"ל חיוני לשמירת הרוב היהודי. לכל היותר הם יכולים לטעון שהוא נחוץ כדי לדלל את המיעוט הפלסטיני עוד ועוד; קרי, מכשיר של טרנספר משפטי. אם כך, טוב יהיה שגם מגיני הטיעון הדמוגרפי יאמרו דברים ברורים ולא יסתתרו מאחורי מליצות כמו "זכות ההגדרה העצמית של היהודים".

נניח למספרים ונחזור לשאלה הערכית: האם ראוי לשמור על "רוב יהודי מוצק" בכל מחיר? רק לסבר את האוזן, יש טעם לשאול שאלה כזאת כי גם דמוגרפים אדוקים יכולים למצוא עצמם משיבים עליה בשלילה. האם תהיה מוכן לבצע טרנספר במשאיות אל מעבר לירדן לתושבי המשולש כדי להבטיח רוב יהודי מוצק? האם תתמוך בהרעלה המונית של כפרים בדואים? באיסור חוקי על משפחות ערביות להביא יותר מילד אחד לעולם?

למעשה, חאכ"ל אינו רחוק כל כך מהאופציה האחרונה. הוא גובה מחיר אישי כבד מנשוא מאלפי אזרחים ישראלים, שנולדו והתחנכו וגדלו כאן. הוא מכריח אותם לבחור בין מולדתם לבין אהוב ליבם. לעתים קרובות הוא גם שולל מילדיהם את הזכות לחיות איתם חיים נורמליים, נטולי פחד. בשורות הבאות נביט מקרוב במחיר האנושי הזה, מחיר שמי שמרים ידו באוטומטיות בעד חאכ"ל אינו רשאי להסיר ממנו את עיניו.

ואחרי הכל, מותר גם לשאול שאלה אחרונה, מרחיקת לכת: האם ראוי לשמור על רוב יהודי בכלל, עם או בלי מחיר אנושי? האם זה מתפקידה של המדינה לווסת את היחס המספרי בין אוכלוסיות שונות בקרבה, או שמא עליה לדאוג רק למימד האזרחי של הסדרת היחסים ביניהן, החובות והזכויות שנגזרות מן האזרחות השווה לכל, מבלי לנסות להשליט קבוצה אחת על רעותה? אלה הן כמובן שאלות נכבדות שיורדות לעומק המפעל הציוני, ואין כמעט טעם לנסות ללבן אותן בחטף. הטענה שלי כאן מצומצמת יותר. בלי קשר לעמדותיך ביחס לתפקיד המדינה כווסת דמוגרפי, עליך להתנגד לחאכ"ל. גם אם חשבת שתכליתו בטחונית (היא לא), וגם אם חשבת שתכליתו דמוגרפית (אבל הוא בקושי מגרד את הדמוגרפיה). אל מול העובדות, תמיכה מנומקת בחאכ"ל יכולה להתבסס רק על אידאולוגיה טרנספריסטית קיצונית. רוב הישראלים עדיין לא שם, אך משום מה, תומכים בחאכ"ל בלב שלם. כך נראה תוצר של תעמולה שלטונית אינטנסיבית.

וכך זה נראה אם אתה פלסטיני

הדו"ח של המוקד להגנת הפרט מגולל בפירוט מסמר שיער את מסלול הייסורים הביורוקרטי שעוברים בני זוג פלסטיניים החפצים באיחוד משפחתם. מי שקורא בו מבין שהמטרה האמיתית של המסלול הבלתי נגמר הזה היא בפשטות להניא אותם מכוונתם, כך שיישברו ויחליטו להעתיק את מקום מושבם לגדה המערבית. כך מקווה ישראל לצבור נקודות במאבק הדמוגרפי ב"מזרח ירושלים" (תקווה חסרת שחר ממילא, לאור נתוני האוכלוסין האובייקטיביים). נביא כאן מקצת מן הדברים.

בן הזוג שיש לו מעמד בישראל – ובלבד שהוא גבר בן 35 ומעלה או אישה בת 25 ומעלה – רשאי להגיש בקשת איחוד משפחות עם בן זוג חסר מעמד, אם הוכיח שמרכז החיים שלו היה בישראל בשנתיים שקדמו לבקשה, הוכחה שלשמה נדרשת ערימת מסמכים נכבדה: חוזה שכירות או בעלות, חשבונות מים, טלפון, חשמל וארנונה, גיליונות ציונים של הילדים מבית הספר, פנקסי חיסונים, תלושי משכורת, תדפיסי ביטוח לאומי ועוד.

תהליך האישור יכול להתמשך חודשים ארוכים, שבמהלכם לא מוענק לבן הזוג תושב השטחים היתר שהייה זמני, והוא חשוף לגירוש בכל עת. האישור הוא לשנה בלבד, אין איחוד משפחות קבוע (זאת היתה הרי תכלית החוק), ויש לחדשו מדי שנה, באמצעות הצגת כל המסמכים המעודכנים להוכחת "מרכז חיים". את הבקשה לחידוש אפשר להגיש לכל המוקדם 3 חודשים לפני פקיעת תוקפו של האישור הקיים, אבל תקופה כזאת לא תמיד מספיקה למשרד הפנים וכך, בין אישור אחד למשנהו, מאבד בן הזוג את "חוקיותו" ועלול להיתפס ולהיות מגורש.

עד השנה (כלומר 12 שנה מאז חקיקת החוק) לא היה בן הזוג שמחזיק באישור שהייה זמני זכאי לשום זכויות סוציאליות או ביטוח רפואי בישראל – וזאת גם אם שהה בתחומה שנים ארוכות והוכיח כבר שהיא מרכז חייו. בעקבות עתירה לבג"ץ החליטה המדינה לתקן את המצב, אבל גם בהסדר הנוכחי מופלים לרעה בני הזוג ששוהים מתוקף אישורים זמניים בתעריפי ביטוח הבריאות.

עד 2011 לא הורשו מחזיקי האישורים הזמניים לעבוד בישראל,  וכדי להשיג היתר עבודה, נדרשו לפתוח בהליך נפרד לקבלת "היתר כניסה לישראל" – על אף שהם כבר החזיקו באישור שהייה זמני מתוקף איחוד משפחות. גם ההצקה הזאת בוטלה רק בעקבות עתירה לבג"ץ.

סורבה הבקשה או לא נענתה? יש להגיש השגה ל"וועדת ההשגה לזרים" במשרד הפנים (ועדה שיושב בה אדם אחד, ותשובותיה מתעכבות הרבה מעבר לקבוע בנהלי משרד הפנים). סורבה ההשגה? יש להגיש עתירה מנהלית לבית המשפט. נדחתה העתירה? נותרה רק עתירה לבית המשפט העליון.

הנה מקרה פרטי אחד, שמתואר בדו"ח המוקד להגנת הפרט.

"עניינה של משפחת ר' מטופל במוקד מאז שנת 1993. ת"ר מחזיקה בתעודת זהות של תושב ירושלים המזרחית. מ"ר, בן זוגה, מחזיק בתעודת זהות של תושב השטחים. בני הזוג נישאו בשנת 1990 וקבעו את ביתם במחנה הפליטים שועפאט בירושלים. כזכור, עד שנת 1994 נהג משרד הפנים לדחות על הסף בקשות איחוד משפחות שהגישו נשים תושבות ירושלים המזרחית עבור בעליהן שאינם תושבי ישראל; נשים, כך עלה ממדיניות זו, אמורות "ללכת אחרי בעליהן". המדיניות שונתה בשנת 1994, ובשנת 1995 הגישו בני הזוג בקשת איחוד משפחות. בנובמבר 1997 סירב משרד הפנים לבקשתם של בני הזוג בטענה של היעדר "מרכז חיים" בירושלים, אף על פי שחודשים ספורים קודם לכן, באפריל 1997, הוא אישר בקשה לרישום ילדיהם של בני הזוג לאחר שהוכח כי מרכז חייהם מצוי בירושלים. המשפחה ערערה על ההחלטה והצביעה על ההוכחות המקיפות ל"מרכז חיים" בירושלים – אותן הוכחות עצמן שעל בסיסן אושר רישום הילדים.

במקום לאשר את הבקשה החליט משרד הפנים להחזירה לטיפול ולהמשיך לבדוק את "מרכז החיים", ולאחר מכן המשיך ועיכב את אישור הבקשה משום שהמתין לחוות דעתם של גורמים אחרים. בשנת 1999 אושרה הבקשה, אך גם לאחר האישור נמשכה הסחבת. ההיתר הראשון שמ"ר היה זכאי לו, היתר שהייה לשנה, לא ניתן, והבקשה להיתר לשנת השהייה השנייה לא זכתה למענה גם לאחר חלוף למעלה משנה ממועד הגשתה. בשיחת טלפון הסבירה פקידה של לשכת משרד הפנים כי התיק "נקבר" בלשכה.

בקיץ 2002 אישרו סוף־סוף כל הגורמים את המשך זכאותם של בני הזוג לאיחוד משפחות, אולם, כזכור, במאי 2002  החליטה הממשלה על הקפאת הליכי איחוד משפחות עם בני זוג תושבי השטחים, ומאוחר יותר עוגנה ההחלטה בחוק האזרחות והכניסה לישראל, ולפיכך, כל שניתן למ"ר היה היתר שהייה צבאי בישראל.

המוקד עתר בשם המשפחה לבית המשפט המחוזי בירושלים וטען, בין היתר, שלולא גרירת הרגליים של הרשויות היה מ"ר מחזיק בתושבּות ארעית עוד קודם להחלטת הממשלה, ואין להשית על כתפי המשפחה את רשלנותן של הרשויות. בית המשפט דחה את העתירה והמוקד ערער על כך לבית המשפט העליון. בעקבות ההסדר שנקבע בקיץ 2008  בעניין דופש הוחזר התיק לבית המשפט המחוזי, והמדינה הסכימה להחיל את ההסדר גם על בני הזוג ר'. השניים זומנו ללשכת משרד הפנים ושם קיבלו אישור להיתר שהייה נוסף. בקיץ 2009, לאחר התכתבות נוספת, כ־14 שנים לאחר הגשת הבקשה לאיחוד משפחות, קיבל מ"ר תעודת זהות של תושב ארעי בישראל."

אחד מתוצרי הלוואי, ואולי המכוונים של חאכ"ל, היה לא רק שלילת זכויותיו של בן הזוג מן השטחים ליהנות ממעמד קבע בישראל, אלא גם שלילת זכויותיו של בן הזוג הישראלי. הכתבה הבאה של הטלוויזיה החברתית חושפת כיצד שולל ביטוח לאומי קצבת ילדים, ביטוח בריאות והבטחת הכנסה מאזרחיות ישראל רק משום שהתחתנו עם תושבי שטחים.

כך נראה, אפוא, המאבק של מדינת ישראל נגד הטרור הפלסטיני, ואלה קורבנותיו. למי שמעוניין ללמוד עוד על הצד הפלסטיני, אני ממליץ לצפות בסרט התיעודי "אחרי החתונה" בבימוי איילת בכר.

התיקונים לחוק: השד הדמוגרפי זוקף את ראשו המכוער

כפי שהוזכר בתחילה, איחוד משפחות עם תושבי הגדה הוקפא בפועל ב-1 באפריל 2002 בהוראה שר הפנים אלי ישי, עוד לפני שהונחה התשתית החוקית לכך. במשך יותר משנה, עד לאישור הצעת החוק בקריאה שניה ושלישית ביולי 2003, משרד הפנים הקפיא לא רק איחוד של בני זוג אלא גם בקשות לרישום בישראל של ילדים שנולדו בשטחים אבל אחד מהוריהם תושב ירושלים המזרחית, ללא אבחנת גיל. משנכנס החוק לתוקפו, הותרו בו הליכי איחוד לילדים עד גיל 12. העובדה שבמשך יותר משנה עשה משרד הפנים דין לעצמו, כשהוא מונע גם מפעוטות שנולדו בשטחים להורים תושבי ישראל להירשם כתושבי ישראל, מעידה כאלף עדים שלא ביטחון ולא בטיח העסיקו את פקידי משרד הפנים, אלא רק ספירת ראשים ערבים.

באוגוסט 2005 הוכנסו כמה תיקונים זדוניים במיוחד לחוק.

תיקון אחד קבע כי גם אם תושב שטחים המבקש איחוד משפחות עם תושב ישראל אינו מהווה סיכון בטחוני, ניתן לדחות את בקשתו גם אם אחד מבני משפחתו (ואפילו הוא גיס בלבד!) מהווה סיכון בטחוני. זאת, בלי שום תלות בקשר הממשי ביניהם. גם אם מגיש הבקשה אינו מתגורר ביישוב של הקרוב ה"מסוכן", גם אם נותק הקשר ביניהם לפני שנים רבות – אשמת הדם קובעת: קרוב שלך הוגדר סיכון, לכן אתה בעצמך סיכון.

תיקון שני קבע שלצורך החוק, אדם שרשום במרשם האוכלוסין הפלסטיני ייחשב "תושב שטחים" אפילו אם לא חי בהם מעולם, ואפילו אם התגורר כל חייו בישראל ואף נולד בה. מסתבר שלא מעט משפחות פלסטיניות בירושלים נאלצו לרשום את ילדיהן בשטחים בשל המכשולים העצומים שמערים עליהן משרד הפנים, הימשכות הליכי האישור של תושבות על פני שנים רבות (שבמהלכן נולדים ילדים וצריך לרשום אותם איפשהו), וכד'. שוב, עצם העובדה שהמחוקק לא מתעניין בכלל במקום מגוריו של מי שמבקש איחוד משפחות, ומתייחס גם למי שחי עם משפחתו במזרח ירושלים מאז הולדתו כאל "תושב שטחים" – מוכיחה שלא השיקול הבטחוני עמד כאן לנגד עיניו.

תחת איום העתירות לבג"ץ, הכניסה המדינה הקלה מסוימת לחוק בשנת 2005. אם החוק המקורי נתן פיתרון לילדים על גיל 12 (שאחד מהוריהם תושב ישראל והשני תושב השטחים), ואיפשר להם לקבל מעמד בישראל ביחד עם ההורה שחי בה, התיקון הרחיב את הפיתרון הזה לילדים עד גיל 14. התיקון הזה לא בא למשרד הפנים טוב בעין, ועל כן הוא הזדרז, במקביל, לקבוע נוהל חדש בנוגע לילדים. על פי נוהל זה, הילד לא יקבל מעמד של קבע בישראל עם אישור בקשתו, אלא מעמד ארעי למשך שנתיים בלבד, ורק לאחריהן יקבל מעמד של קבע – ובלבד שלא עבר בינתיים את גיל 14. כך החזיר למעשה משרד הפנים את "הגיל הקובע" לקבלת מעמד קבע לגיל 12, ורוקן את התיקון לחוק מתוכנו.

במרץ 2007 הוכנסו עוד כמה תיקונים לחוק. המרושע מכולם, הזוהר למרחוק בגזענותו, היה הרחבת המניעה הבטחונית. אם המבקש עצמו אינו מהווה סיכון בטחוני, ואם גם אין לו קרוב משפחה שמהווה סיכון כזה, די בכך ש"במדינת מושבו או באזור מגוריו של תושב האזור או המבקש האחר מתבצעת פעילות העלולה לסכן את ביטחון מדינת ישראל או אזרחיה" (סעיף 3ד). את החידוש המשפטי הזה, אולי בקנה מידה עולמי, נכנה בשם Guilt by Geography. אך שוב, הגיאוגרפיה היא מסווה קלוש לדמוגרפיה. מתנחל שבאזור מגוריו מתבצעת פעילות שמסכנת את ביטחון ישראל או אזרחיה (קשה למצוא  מתנחל שאינו כזה) לא ייתקל בשום מחסום משפטי בבקשו להתחתן עם תושב ישראל שבתחומי הקו הירוק. ונזכיר: אין צורך למדינת ישראל שהמבקש ממש יגור ב"איזור המסוכן". גם אם הוא מתגורר שנים רבות בתחומי ישראל (נניח, במזרח ירושלים), אבל עדיין רשום במרשם האוכלוסין הפלסטיני כאילו הוא מתגורר ב"אזור המסוכן" – די בכך כדי לחסום את דרכו לאיחוד משפחות. בינואר 2011 העניק בג"ץ הכשר גם לתועבה הזאת.

בית המשפט העליון ולהטוטי עצימת העיניים

סדרת העתירות הראשונה נגד החוק הוגשה ב-2003, ובג"ץ דחה אותה במאי 2006. סדרת העתירות השניה הוגשה ב-2007, וגם אותה בג"ץ דחה, בינואר 2012. בשני המקרים נדחו העתירות על חודו של קול – 6 מול 5.

בעתירה הראשונה ("בג"ץ עדאלה") קבע בית המשפט – בתמימות דעים – שהזכות לחיי משפחה היא זכות חוקתית, אך שופטי הרוב הכריעו שפגיעת החוק בזכות זו, אם בכלל, היא מידתית, לאור הצורך הביטחוני המכריע. שופטי המיעוט (ובהם הנשיא אהרון ברק) סברו שהפגיעה אינה מידתית כיוון שאיננה נבחנת בכל מקרה ומקרה לגופו. שופט אחד משופטי הרוב, אדמונד לוי, הסכים למעשה עם טיעוני המיעוט נגד החוק, אך לא תמך בביטולו מאחר שמדובר בהוראת שעה זמנית. במקרה זה מותר להאמין שלוי היה תמים ולא מיתמם; בעתירה השניה, משראה כיצד המדינה מאריכה שוב ושוב את הוראת השעה והזמני הופך קבוע, הוא כבר הצטרף למתנגדים לחוק. בעתירה השנייה ("בג"ץ גלאון") קבעו שופטי הרוב, שנית, שהפגיעה מידתית, ושהזכות לחיי משפחה אינה חייבת להתממש בתחומי ישראל; על האבחנה הסכולסטית הזאת, המרוקנת מתוכן, בין "זכות" לבין "מימוש הזכות", אפשר לקרוא כאן.

בית המשפט העליון נסמך בהחלטתו על שיקולים בטחוניים בלבד. היה זה מופע מסחרר של הדחקה והכחשה, שראוי להתעכב עליו כי הוא משקף היטב את הפונקציה המכשירה ומלבינה של בג"ץ במשטר האפרטהייד הישראלי.

תשובת המדינה לעתירות, שעליה נסמכו השופטים, העמידה את הטיעון הבטחוני בלבדו כעילה מספקת לדחיית העתירות. אך כפי שראינו, היה זה מצג שווא; המדינה עצמה – שר הפנים, מנהל האוכלוסין, חברי הקואליציה – הצהירו בגלוי על המטרה הדמוגרפית שמאחורי החוק. המטרה הזאת נמחקה לגמרי מתשובת המדינה הרשמית, אף כי העותרים הציגו ראיות למכביר לנוכחותה הממשית מאד בדיונים סביב חקיקת חאכ"ל. למעשה, עמותות ימין שהצטרפו לתשובת המדינה ממש דחפו את השיקול הדמוגרפי אל פרצופם של השופטים, למבוכת הפרקליטות. זאב פרבר, נציג עמותה ששמה לא מותיר הרבה מקום לספקות – "הרוב היהודי" – קם ואמר: "על מנת להשאיר את האופי היהודי של מדינת ישראל צריך שיהיה כאן רוב יהודי, ולא רוב של 51% אלא רוב מוצק של 80%. בשנים האחרונות הידרדר הרוב היהודי מ-80% ל-77%, והתיקון לחוק האזרחות עוזר במשהו למנוע את המשך ההידרדרות."

זאת ועוד, בקהילה המשפטית עצמה, מן הרגע הראשון, נשמעו קולות שהחצינו במפורש את העילה הדמוגרפית של החוק – והצדיקו אותה. המפורסמת בהם היא רות גביזון. כתב ההגנה שחיברה לחוק הוא מופת של דמגוגיה משפטית, שמפריח ביטויים כמו "הגדרה עצמית" ו"מדינה יהודית" מבלי לטרוח להסביר כיצד איחוד משפחות תחת הנוהל המדורג הכללי מעמיד אותם בסיכון. מאוחר יותר אף המליצה גביזון להחליף את הוראת השעה בחוק הגירה כללי שיאמר דברים ברורים על "זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית".

כל ההכרזות, עדויות וחוות דעת האלה ריחפו בחלל הדיונים של בית המשפט העליון, בשבתו בשתי העתירות. אך התכלית הדמוגרפית, כביטויו הקולע של ארואה חליחל, היתה נוכחת-נפקדת בדיון המשפטי. השופטים חשו בה היטב, אך הקפידו לעקוף אותה, כמו פיל בחנות זכוכית. יוצאי דופן היו השופטים סלים ג'ובראן ואילה פרוקצ'יה. כך כתבה השופטת פרוקצ'יה (בעמדת המיעוט) בבג"ץ עדאלה:

"השיקול הדמוגרפי צף ועלה ברקע החקיקה של החוק, וקשה להשתחרר מן הרושם, חרף כפירתה של המדינה בעניין זה, כי היתה לו נוכחות במשקל כזה או אחר בתהליך גיבושו של ההסדר הגורף המונע כניסתם של בני זוג פלסטינים מן האזור לישראל במסגרת איחוד משפחות… התמקדותו של החוק באוכלוסיית בני זוג מהאזור אינה מתיישבת עם מדיניות המדינה ביחס לגורמי סיכון שאינם פחותם, ואולי אף עולים על אלה הנובעים מאיחוד משפחות. בהקשרים אחרים, המעלים סיכונים משמעותיים, נמנעת המדינה מפגיעה גורפת. היא מבקשת לפזר את הסיכון במצורה מושכלת ומידתית ככל הניתן. לא כן ביחס למבקשי איחוד המשפחות".

אך יותר מאלפים לענייננו היו הדברים שכתב השופט ברק. גם הוא, כזכור, היה במתנגדים לחוק. אך התנגדותו לא נבעה מחשד שמניעים דמוגרפיים פסולים עומדים מאחורי החוק. לא ולא; ברק התעקש שתכליתו של החוק בטחונית בלבד, ומצא רק שפגיעתו אינה מידתית. כל כך עזה היתה התעקשותו על התכלית הבטחונית, עד שלשמה היה מוכן לחדור למוחותיהם של המחוקקים ולהבהיר להם מה היתה כוונתם, חרף אמירותיהם המפורשות:

"טיעוני המדינה לפנינו, כל אלה מורים כולם באצבע על כי תכליתו של החוק תכלית בטחונית היא. חילופי הדברים שנשמעו בכנסת לעת חקיקתו של החוק אין בהם כדי לשנות תכלית זו. יתר על כן: הנושא הדמוגרפי לא נדון כלל על-ידינו וממילא לא נדרשנו להכריע בו".

זאת אמירה פנטסטית. השופט ברק קובע: לא חשוב מה המחוקקים אמרו בעת החקיקה, חשוב מה הם אומרים כעת. ובכלל, מה פתאום שנדבר על דמוגרפיה אם לא נדרשנו לכך?

לא נדרשנו בידי מי? בידי המדינה כמובן. המדינה שולטת בגבולות השיח, במה שראוי לדון בו ובמה שלא ראוי. העובדה שכל העותרים טוענים שיש תכלית דמוגרפית, העובדה שהמחוקקים עצמם (והפקידים שהכינו את החוק) דיברו על תכלית דמוגרפית – לא מזיזה לשופט ברק. נכון לעכשיו, המדינה טוענת מול בית המשפט שאין שום תכלית דמוגרפית. ובית המשפט – נשיא בית המשפט המהולל, אהרון ברק – סומך בעיניים עצומות על המדינה. עיניו נותרות עצומות לכל אורך הדיון. וגם בראיון שהוא נותן, חודש אחרי דחיית העתירה השניה, הוא פוער עיניים עגולות ומשתומם: "אף אחד לא דיבר אתי על דמוגרפיה!".

שוו בנפשכם חשוד ברצח שהוקלט לפני הרצח באיומים מפורשים על הקורבן. ההקלטות הוצגו בבית המשפט, אבל החשוד מכחיש הכל וטוען שבעצם לא היתה לו שום כוונה לרצוח; אולי להעניש, לכל היותר. בית המשפט מקבל את טענתו בנימוק ש"האיומים ברצח לא נדונו כלל על-ידינו וממילא לא נדרשנו להכריע בהם".

מה שמותר למדינה אסור לאזרח הפרטי. בית המשפט העליון הישראלי יודע יפה את גבולות כוחו. כל כך יפה הוא מכיר אותם, שהוא מוכן לפעמים לצעוד כמה צעדים לפני השלטון ולהכתיב לעצמו מה מותר ומה אסור, כמו חניך תורן מסור במיוחד שממהר להעניש את הכיתה עוד לפני שמגיע המפקד.

בדרך למטה

חאכ"ל מתנוסס בצמרת החקיקה הגזענית בישראל. חוק שנהגה במוחותיהם של לאומנים מוטרפי "הרוב היהודי", שהצדקתו הבטחונית היא מסיכת קרטון קרועה שמאחוריה מבצבץ בבירור קלסתר קסנופובי, ושאישרורו המשפטי חושף את כפיפותו הנרצעת של בית המשפט לסדר יום גזעני. בקרוב תאשר הכנסת שוב, בפעם ה-13, את "הוראת השעה". "זמניותה" של הוראת השעה היא כ"זמניות" מצב ה"החזקה הלוחמתית" בשטחים הכבושים, שמאפשרת למחוקק הישראלי לקיים בהם אפרטהייד משפטי על בסיס גזעי. אפשר כבר לקבוע בביטחה שחאכ"ל הפך לעצם מעצמו של המשטר הישראלי. כך הנצחת הכיבוש מתגלגלת להנצחת הפגיעה הקשה ביכולתם של עשרות אלפי אזרחים ישראלים לקיים חיי משפחה נורמליים עם בחירי ליבם.

דווקא השופט אדמונד לוי, שאחרי פרישתו היה שותף לקביעה הסהרורית שבשטחים לא שורר מצב כיבוש, היה מן הקנאים ביותר לזכויות האדם בשבתו בבית המשפט העליון. משנחשפה לעיניו מדיניות ההארכה האוטומטית של חאכ"ל, הפך את החלטתו והתנגד לחוק בסדרת העתירות השניה. "פגיעתו של החוק קשה היא, נזקו מהדהד", כתב לוי, ופירט:

"המשך קיומו [של החוק] מטיל צל כבד על סיכוייה של הדמוקרטיה בישראל לעמוד באתגרים להם יכלה עד כה. טועה מי שסבור, כי לאורך זמן יכול אף הרוב, שמכוח הכרעותיו בא חוק זה אל העולם, לעמוד בפני פגיעתו הרעה… בסופו של יום פגיעה זו, רחוקה וזוחלת ככל שתהיה, ממלכתית ככל שהיא נחזית, אין נזקה פחות מזה הטמון במעשי הטרור מפניהם מבקשים אנו להתגונן".

הדברים החריפים האלה, למרבה הצער, לא הכריעו את הכף. אך ניתן בהם ביטוי ברור וצלול להכרתו של השופט שהחוק אינו משרת את תכליתו המוצהרת – הגנה מפני טרור – ואילו בטווח הרחוק, פגיעתו באותו רוב שהביא אותו לעולם תהיה חמורה ממש כמו פגיעת הטרור. אלה דברים נבואיים שמתגשמים מול עינינו מדי יום, בקריסת המערכות הדמוקרטיות בישראל והתפוררות הבלמים והחסמים נגד עריצות הרוב.

תוקפו של חאכ"ל יפוג ב-30 לאפריל 2015. הכנסת הבאה, יהיה הרכבה אשר יהיה, תחת הנהגתה של הממשלה הבאה, יהיה הרכבה אשר יהיה – תאריך את תוקפו שוב. הנה עוד תזכורת לחוסר הקשר בין הבחירות לבין דמותה של הדמוקרטיה בישראל.

אתמול ירה כוח משטרה במוחמד ג'אמל עובייד כשעמד מחוץ לביתו בכפר עיסאוויה שב"מזרח ירושלים". כדור ספוג לפיזור הפגנות פגע בו בפנים, מתחת לעינו.

עובייד הוא ילד בן 5. ככה הוא נראה.

 

חודש לפני כן, ב-14 בנובמבר, ירה צה"ל בראשה של מייאר עמראן תואפיק אל-נטשה בכדור מתכת מצופה גומי, בשעה שנסעה במכונית של סבה, יחד עם סבתה, אמה, ואחד מאחיה, במחנה הפליטים שועפט. היא נפגעה קשה וגולגלתה נסדקה.

אל-נטשה היא ילדה בת 10.

יממה לפני כן, ב-13 בנובמבר, ירה צה"ל בפניו של סאלח מחמוד בעיסאוויה. כדור ספוג לפיזור הפגנות פגע בו בין שתי עיניו.

מחמוד הוא ילד בן 11. הוא איבד את מאור עיניו. ככה הוא נראה.

חודשיים לפני כן, ב-7 בספטמבר, מת מוחמד סונוקרוט, לאחר שהיה במצב של מוות קליני במשך שבוע. מג"ב ירה בראשו כדור ספוג לפיזור הפגנות ב-31 באוגוסט בשכונת ואדי ג'וז ב"מזרח ירושלים".

סונוקרוט היה נער בן 16. הוא מת מדימום תוך-מוחי כתוצאה משבר בגולגולת שגרמה פגיעת הכדור. ככה הוא נראה.

מוחמד סונוקרוט כנראה לא שמע על כך שכדורי ספוג לפיזור הפגנות מוגדרים כנשק אל-הרג. ודאי גם לא ידע שבאחרונה הכניסה משטרת ירושלים לשימוש סוג חדש וקטלני יותר של כדורי ספוג (שחורים), לאחר ששוטרי מג"ב התלוננו שהסוג הקודם (הכחול) אינו מרתיע מספיק.

ב-11 בנובמבר ירה צה"ל במוחמד ג'וואברה, בן 19, בשעה שהיה בביתו במחנה הפליטים אל-ערוב, צפונית-מזרחית לחברון. שעתיים לפני כן השתתף בעימותים בכניסה למחנה, ולאחר שנפצע ברגלו, חזר הביתה. תחקיר "בצלם" העלה שג'וואברה עמד בקומה השנייה לביתו ומזג תה בשעה שכדור בודד, שנורה בידי חיילים מגג סמוך, חדר דרך החלון ופגע בו בחזהו. הוא מת תוך דקות ספורות.

הירי היה ללא אזהרה מוקדמת וללא כל סיבה נראית לעין. בניגוד לגרסת הצבא, ג'וואברה לא היה מעורב בעימותים בזמן שנורה אלא שהה בביתו. גם החיילים שחיפשו נשק בביתו לא מצאו דבר. אין דרך לתאר את האירוע הזה אלא כרצח בדם קר.

בלילו של אותו יום, בין ה-11 ל-12 בנובמבר, ירד אחמד חסונה, בן 20, להשליך אשפה מתחת לביתו שבעיירה ביתוניא. לפתע, ללא כל אזהרה, חיילים שארבו לו מאחורי פחי האשפה ירו בו ארבעה כדורים ופצעו אותו אנושות בירכיים ובמותניים. לאחר מכן עלו החיילים לבית והחרימו את ציוד הווידאו שבו היו שמורים צילומי האבטחה מסביב לבית, אשר בהם, ככל הנראה, תועד האירוע. מה שבטוח בטוח, אף אחד בצה"ל לא רצה לחזור על הפאדיחה הקודמת בביתוניא, כששוטר מג"ב רצח שני צעירים והופלל באמצעות צילומי האבטחה. יש הפקת לקחים בצה"ל.

הכוח שפעל בביתוניא (שטח A) חיפש כנראה מישהו אחר; את בני הבית שאלו איפה סאמר, אבל לא היה שם שום סאמר. אחרי חצי שעה עצרו החיילים תושב של בית סמוך ולקחו אותו איתם. לגירסת צה"ל, לפיה ניסה חסונה לברוח, אין כל תימוכין. ממילא לא נטען שהוא היווה סיכון וגם העובדה שאחרי האירוע לא חקר אותו צה"ל מלמדת שלא היה מבוקש.

חסונה מאושפז עם פגיעה בחוט השדרה; אין לדעת אם יוכל עוד ללכת.

* * *

ליהודים משחקי פאזל קואליציוניים, לערבים כדורים תועים (או לא תועים) בראש. הפושעים לא יובאו לדין, עוד הרבה ילדים יהפכו לנכים. שגרה בארץ ישראל. סליחה על ההפרעה.

המהומות בסילואן, עיסאוויה ושכונות אחרות במזרח ירושלים תפסו את הישראלים, כמו תמיד, בהפתעה. התקשורת והפרשנים מתחרים ביניהם מי סופר יותר בקבוקי תבערה ואבנים, נקודת מבט מצומצמת ושטחית להחריד, שמעידה על אמנזיה קשה (אך רצונית ונשלטת). ההשכחה וההדחקה עמוקות במיוחד במקרה של סילואן, מורסה מרוכזת של עוולות תכנוניות ומוניציפליות מזה 30 שנה. אי אפשר להבין שום דבר מן האירועים הנוכחיים מבלי להבין את מציאות חייהם של תושבי סילואן בעשורים האחרונים. אבל אי אפשר להבין את המציאות הזאת מכלי התקשורת, ששוב מתפקדים – כפי שקורה יותר ויותר בזמן האחרון – כשופרות תעמולה; מנגנוני מיסוך וטישטוש שמשאירים את תודעת הציבור במצב של בורות יסודית כל כך שכל דבר שטות יכול להיקלט בה בנוחיות ולהכות שורש. גם כשפותחים מיקרופון לתושבים הערבים, מלעיטים אותנו ב"תחושות", "חרדות" ו"איומים", כאילו מדובר כאן במערבולת רגשית בסדרת טלוויזיה לבני נוער, שאין מאחוריה נתונים קשים על פשעים מתמשכים של המדינה נגד תושביה.

איך מועלת התקשורת בתפקידה? (הדברים נכונים לכל כלי התקשורת להוציא את "הארץ", שממילא פחות מ-5% מצרכני החדשות נחשפים אליו). למשל, בכך שבכל מהלך הסיקור הנוכחי היא מתעלמת לחלוטין מן הפיל שבחדר – "מתחם קדם" המפלצתי שעומד לקום בשטח חניון גבעתי, במרחק 20 מטר מחומות העיר העתיקה, מפלצת תכנונית של פלדה וזכוכית בת 7 קומות ו-16,600 מ"ר בנוי; בכך שאינה חוקרת כיצד ומדוע צמח שטח הבנייה של הפרויקט פי 3 ממה שאושר בוועדת השימור העירונית; וכיצד בכלל התגלגל חניון גבעתי לידיה של עמותת אלע"ד – על אף שהוא נמצא מחוץ לשטח הגן הלאומי "עיר דוד" שבו קיבלה העמותה סמכויות ניהול. התקשורת ממשיכה לפמפם את המיתוס הארכיאולוגי של "עיר דוד" – מיתוס שמושך חצי מיליון מבקרים בשנה והשתפכויות מרטיטות של מנהיגים ואישי ציבור – מבלי להזכיר שעד כה, אחרי 150 שנות חפירה בתל המכונה "עיר דוד", לא נמצא במקום ממצא ארכיאולוגי אחד שמעיד על מלכות דוד או שלמה (כמו כן, מרבית העדויות לנוכחות יהודית במקום הם מן המאות 7-9 לפנה"ס ולא מתקופת דוד ושלמה, המאה ה-10 לפנה"ס).

על פרוייקט קדם וחניון גבעתי פרסמתי תחקיר נרחב לפני שנתיים ו-9 חודשים; מעבר לחמסנות המוכרת של אלע"ד, נחשפה בתחקיר גם מערכת המשפט הישראלית, ובכללה בג"ץ, בערוותה; עשרה קבין של עצימת עיניים והיתממות ירדו על בית המשפט הישראלי בשבתו בדין זכויות הפלסטינים, ותשעה מהם נטל בג"ץ בפרשת חניון גבעתי. השאלות הפתוחות והמטרידות שהועלו שם – עודן פתוחות. כל השתלשלות האירועים הזאת היתה ראויה מאד להתערבות של מבקר המדינה, או לפחות, לתחקיר עיתונאי ראוי לשמו. דבר מזה לא נעשה, ועכשיו צווחים כולם על הפלסטינים ש"מפירים את הסדר".

התקשורת גם אינה מזכירה את השתלטות אלע"ד על מעיין הגיחון שבסילואן ב-1995, חסימת הגישה לתושבים המקומיים בתואנה של "אתר ארכיאולוגי", ו-17 שנים מאוחר יותר, פתיחתו במקום של "מקווה טהרה" למבקרים היהודים ב"עיר דוד" (בור טבילה קטן ששימש אמתלה להקמת מבנה גדול נוסף). ואת תפקידה של רשות הטבע והגנים בכל התועבה הזאת – הס מלהזכיר.

על תולדות ההתנחלות בסילואן כתבתי ארבעה פוסטים ארוכים במהלך השנים. לא אנסה לסכם אותם כאן, כי מדובר בהרבה מאד חומר. בראשי פרקים:

סילואן (1)
כל הסטורית ההתנחלות והגזל בסילואן, הארכיאולוגיה הפוליטית והאבטחה המופרטת

סילואן (2)
הרדיפות הפוליטיות, הניסיון להפרטת הגן הלאומי, מניפולציות ברשות העתיקות, השתלטות תת-קרקעית

סילואן (3)
ההשתלטות על חניון גבעתי ותכנון מתחם קדם, בהכשר בג"ץ

סילואן (4) (וגם עיסאוויה וא-טור)
פועלה של רשות הטבע והגנים כזרוע לנישול ערבים

האם אפשר לצפות שאזרח מן השורה יקרא ויתעמק בכל אלפי המילים האלה ביום אחד או יומיים? לא. אבל השאלה היא אחרת: מדוע אותו אזרח הגיע למצב כזה של בורות שרוב המידע שנמצא בטקסטים האלה יהיה לו חדש ובלתי מוכר? מי הביאו למצב הזה, מי במשך שנים מנע ממנו את הידיעה וההבנה, ומי ממשיך להחזיק אותו באפלה? חזרנו לתקשורת. אם רשויות המדינה וזרועות הביצוע שלה אחראיות על ניקוי שכונות מזרח ירושלים מערבים, התקשורת אחראית על ניקוי התודעה היהודית ממה שקורה לערבים. האחד ניזון מן השני ומאפשר אותו בו זמנית.

מה הפיתרון? כמו שכתבתי מזמן, הפתרון מחוץ למסגרת ולא בתוכה. טיפוח והרחבה של המדיה האלטרנטיבית, הפצת מידע ודיווחים במסלולים "עוקפי-מיינסטרים", ובמקביל, דילול דרסטי ברמת הצריכה של הלהג התעמולתי ששוטף אותנו מכלי התקשורת – בייחוד בזמני משבר שכאלה – ומתגדר בכינוי חסר השחר, "דיווח עיתונאי". אם לא יועיל, לא יזיק.

[מילה לציניקנים: כן, הרבה יודעים ולא אכפת להם. כן, הרבה לא יודעים ולא אכפת להם שהם לא יודעים. אבל לא, לא כולם כאלה. אני כותב אל ועל אלה שלא יודעים וכן אכפת להם. גם הם הרבה, אפילו שאף אחד לא סופר אותם].