תגית: נישול

(שימו לב – מצד שמאל אפשר בלחיצה אחת לקבל עדכונים מעמוד הפייסבוק של הבלוג).

(פוסט ארוך, מעין המשך לפוסט הזה).

שוב חרב הגירוש מתנופפת מעל  סילואן

בני משפחת סומרין, תושבי שכונת סילואן, כבר החלו לארוז את חפציהם לקראת הפינוי מביתם, שנקבע ליום שני השבוע. ברגע האחרון הודיע הגורם המפנה – קק"ל – על דחיית רוע הגזירה. עוד מרווח נשימה קטן לבני המשפחה הזאת- 12 נפשות, בהן 5 ילדים, אשה בהריון וסב שנזקק לטיפול דיאליזה. כבר 5 שנים לא פונתה בכוח אף משפחה מסילואן; טחנות האי-צדק טוחנות לאט אבל בטוח. מכל מקום, תכניות פיתוח מרקיעות שחקים, פארקים תיירותיים ואתרי עתיקות – כולם על שטחים שכרגע מאוכלסים בפלסטינים – יש גם יש. רק הגירוש מתעכב.

רגע, מה לקק"ל ולנכסים מעבר לקו הירוק? שאלה טובה. נלך קצת אחורה. ביתה של משפחת סומרין הופקע ב-1991 מכוח החוק לנכסי נפקדים והועבר ל"הימנותא", חברת בת של הקרן הקיימת לישראל. בכתב התביעה שהגישה החברה לסילוק התושבים בשנת 2005 הועלה הטיעון המשפטי המעניין הזה: "השטח הוא בעל חשיבות היסטורית רבה לעם היהודי, בו נמצאו שרידים היסטוריים רבי משמעות בהם ארמון המלך דוד, קברי בית דוד, ניקבת השילוח."

אכן סיבה לגיטימית לסלק ערבים מאדמתם, מה עוד שביתם, מעשה שטן, ניצב בפתח הגן הלאומי "עיר דוד" שמפעילה אלע"ד בסילואן. נזכיר בעוונותינו (לא שזה רלבנטי) שעד היום לא התגלה שום שריד בחפירות "עיר דוד" שקשור למלכות דוד או שלמה. הקול בכתב התביעה הוא קול "הימנותא", אבל הידיים (וגם עורכי הדין) – ידי אלע"ד. "הימנותא" היא זרוע חשאית-למחצה של קק"ל המתמחה ברכישת קרקעות מעבר לקו הירוק – מה שאסור לקק"ל עצמה לעשות, על פי חוק. העברת הנכסים לרשות "הימנותא" הבטיחה שהם יגיעו לידיים יהודיות בלבד – מה שמכרז ממלכתי לא יכול להבטיח. בקק"ל ניסו להתנער מאחריות לפרשה (בכל זאת, התורמים של קק"ל זה לא התורמים של אלע"ד), אבל ללא הועיל: שמה של "הימנותא" מתנוסס על כל המסמכים המשפטיים, כולל צו הפינוי למשפחה.

החלתו של חוק נכסי נפקדים על נכסים במזרח ירושלים עומדת בניגוד לדעתם של רוב המשפטנים (כולל יועצים משפטיים לממשלה בעבר), אבל היועץ הנוכחי, יהודה וינשטיין, כנראה סומך את ידיו על הפרקטיקה המגונה הזאת. על המסלול המסריח הזה, שבו המדינה מנצחת על הפקעת נכסים, גירוש פלסטינים וייהוד שכונות במזרח ירושלים, והכל באמצעות קבלני משנה בדמות "הימנותא" ואלע"ד – אפשר לקרוא כאן.

הודות לפעילות מחאה נמרצת של "סולידריות שיח ג'ראח" ו"רבנים למען זכויות אדם", נחשף חלקה המביך של קק"ל במפעל הנישול וייהוד-מחדש של מזרח ירושלים. קק"ל מיהרה להשעות את פינוי בית סומרין. לקח ראשון: יש תוצאות לאקטיביזם! לקח שני, מפוכח יותר: לא לעולם חוסן. במוקדם או במאוחר תסתער שוב עמותת אלע"ד על הבית שתקוע כמו קוץ בגרונה, עם או בלי הכיסוי הציבורי של "הימנותא". יש בסילואן עוד שני בתים כאלה, הנמצאים בסכנת פינוי עקב הפקעה של האפוטרופוס על נכסי נפקדים. ועוד לא דיברנו על תכנית "גן המלך" (בתרגום לערבית: התכנית לגרש 100 נפשות משכונת אל-בוסתאן). בסילואן חיים בצל הגירוש, כל הזמן.

עוד רדיפות בסילואן

הסיבה לכתיבת הפוסט הנוכחי היתה שרציתי לבדוק מה התחדש בסילואן בשנה שחלפה מאז שכתבתי את המאמר הזה (הפרוייקט הגדול ביותר בתולדות הבלוג הזה, לפי שעה). למה אני ממשיך לחפור בסילואן, ובפרטנות כזאת? בסך הכל, על ספקטרום קורבנות הכיבוש, תושבי סילואן לא נמצאים בדרגה הנחותה ביותר. מדינת ישראל לא מרוששת ומצמיאה אותם, כמו את תושבי בקעת הירדן; הם אינם חשופים להצקות והשפלות קשות כמו תושבי חברון; ופעולות "תג מחיר", לפי שעה, לא הגיעו אל סף ביתם.

ובכל זאת, סילואן היא המעבדה הטובה ביותר, המזוקקת ביותר, להבנת מנגנוני הכיבוש והאפרטהייד הישראליים. שם הם מצטלבים ומתלכדים באופן העמוק ביותר, שם ניתן להתוודע אל שלל הפרקטיקות שבזכותן הפך "הכיבוש" ליקום בפני עצמו, עם הגיון ודינמיקה פנימיים. בסילואן תפגשו את שלטון החוק שהפך לשלטון השרירות, המשפט כמשפָח; את הריקוד המושחת שמנהלות זרועות שלטוניות עם עמותות פרטיות לצורך הלבנת פשעיהן; את החזון המשיחי לצד ההון המעורטל, הנדל"ני, החמדני; את הארכיאולוגיה שירדה לזנות מגוייסת; את העסקנות המוניציפלית במירעה; את מיזמי התיירות הגרנדיוזיים, את הבזבוז הלא-ייאמן של כספי ציבור; וגם תפגשו שם את דמותכם וצלמכם, עם ישראל שנוהר בהמוניו ומחבק אל לב הקונצנזוס את כל התועבה הזאת.

הריכוז הנדיר הזה של כל כך הרבה ממדים של ניצול והסתרה מצדיק את ההתייחסות המיוחדת לסילואן. כדי לפרק אותם אחד לאחד צריך סבלנות וגם קיבה עמידה. הקוראים מתבקשים להצטייד בשתיהן.

ובכן, מה התחדש השנה בסילואן? נפתחה "מנהרת המסתור", הוחל במהלכי חקיקה שיבצרו את שליטת אלע"ד בגן הלאומי "עיר דוד", והתחילו להתחוור הממדים האמיתיים של תכנית-העל ל"ירושלים של מטה", תכנית שקושרת את כל הקצוות וכל הגופים והעמותות שפעילים באזור. על כל אלה בהמשך. קודם נרחיב עוד על השגרה היומיומית בשכונה.

בסילואן יש מגוון עשיר של דרכי התנכלות לתושבים. אפשר לגרש אדם מביתו גם מבלי להפקיע את הבית – למשל, באמצעות צו הרחקה מנהלי של אלוף הפיקוד. כך נעשה לעדנאן ג'ית, פעיל פוליטי בכפר שמוחה נגד התכנית להרוס 22 בתים בשכונת אל-בוסתאן כחלק מפרוייקט "גן המלך" (שאולי בכלל לא היה שם). ג'ית ושני פעילים נוספים שהרשויות עוצרות ומשחררות באופן סדרתי, רק כדי להציק ולרפות את ידיהם, פנו השנה לאיחוד האירופי בבקשה שיעניק לג'ית מקלט מדיני באחת הקונסוליות במזרח ירושלים.

חשוב להזכיר: כל הפעילים הללו, שנאבקים נגד תכניות לגרשם מאדמתם, פועלים בדרכים לא אלימות, ואין כל ראיות מפלילות נגדם. בדיוק משום כך מפעילות נגדן הרשויות אמצעים דרקוניים, עוקפי-חוק, כמו מעצרים שרירותיים וצווי הרחקה מנהליים. מעניין שישראל מצהירה מעל כל במה אפשרית שמזרח ירושלים נמצאת תחת ריבונות ישראלית, ובו בזמן מפעילה בה צווים צבאיים כאילו היתה שטח כבוש – הכל לפי צרכי השעה.

בשנה החולפת נפרצו עוד סייגים ביחס השלטונות לילדי סילואן. מאות ילדים מתחת לגיל האחריות הפלילית נעצרו ונחקרו בניגוד לחוק (הוצאה מן המיטה באישון לילה, איזוק, לקיחה לחקירה ללא נוכחות הורה ושימוש באלימות). למעשה "חוק הנוער", שאמור להגביל ולרסן את הטיפול הפלילי בקטינים בתחומי השיפוט של מדינת ישראל (ומזרח ירושלים, נזכיר, סופחה לישראל הריבונית) – הפך בסילואן לכלי ריק מתוכן.

בין לבין, שגרת החיים של תושבי סילואן תמיד כפופה לצרכי הפיתוח התיירותי של אתר "עיר דוד". במרץ השנה קבע בית המשפט העליון שעבודות הפיתוח בשכונת ואדי חילווה בסילואן נעשו ללא הליך תכנוני ובלי שיתופם של תושבי השכונה הפלסטינים. נדגיש שמדובר בעבודות פיתוח שנועדו רק לטובת פרוייקט החפירות של "עיר דוד"; בית המשפט לא עסק כלל בשאלה מדוע אין בסילואן תכנית מתאר ואין שום השקעה בתשתיות שנועדה לשפר את חיי התושבים הפלסטינים.

לא רק לחיות קשה בסילואן, אלא גם למות. תושבי הכפר שנהגו לקבור את מתיהם בבית הקברות העתיק באב אל-רחמה (בן כ-1,300 שנה) כבר לא יכולים לעשות זאת ללא עימות עם החוק. הוועד למניעת הרס עתיקות הר הבית (שעליו נמנים אנשי רוח כגון א"ב יהושע, חיים גורי ועוד) עתר השנה לבג"ץ למנוע קבורה במקום מחשש לפגיעה בעתיקות. מאז ואילך מסתכן מי שמבקש לקבור את קרוביו במקום במעצר.

 

 

לנוכח האצת פעילות ההתנחלות בשכונות במזרח העיר, גוברים כל הזמן החיכוכים בין התושבים הפלסטינים למתנחלים. כך גם תופח עוד ועוד מנגנון האבטחה שנדרש כדי למגן את המתנחלים. בשנה החולפת עלה תקציב האבטחה השנתי ב-40% והגיע ל-76 מליון ש"ח. בממוצע, עולה 3,160 ש"ח לאבטח כל מתנחל יהודי בשכונות מזרח ירושלים.

עולה למי? לכולנו. מדובר בכסף ציבורי, מתקציב משרד השיכון, שהולך למימון אבטחה פרטית. 3,160 ש"ח לחודש עבור מתנחל בודד. תזכרו את זה בפעם הבאה שאומרים לכם שאין מנין לקחת כסף למטרות חברתיות.

על שערוריית האבטחה הפרטית במזרח העיר (כולל האצבע הקלה שלה על ההדק) כבר כתבתי בפוסט הקודם. מדובר, לכאורה, בפעילות שאינה מעוגנת בחוק ואיננה בסמכות. השנה הגישו תושבי סילואן יחד עם האגודה לזכויות האזרח עתירה לבג"ץ שמבקשת להחזיר את האבטחה במזרח העיר לידי משטרת ישראל, כפי שאכן החליטה ממשלת ישראל בספטמבר 2006. בחודש שעבר בג"ץ הורה למדינה להשיב לעתירה.

אבל ההתפתחויות המדאיגות ביותר בשנה החולפת התרחשו לאו דווקא ברחובות סילואן אלא במסדרונות הכנסת. נחשול החקיקה הלאומנית-גזענית לא פסח על סילואן. למעשה, אפשר לומר ששתי הצעות חוק שמקודמות עכשיו בכנסת "נתפרו" במיוחד לפי מידתה ולפי דרישתה של עמותת אלע"ד – הכל כדי להסיר את מעט המכשולים החוקיים שעוד מונעים ממנה לעשות ככל העולה על רוחה בסילואן.

הפרטת הגן הלאומי "עיר דוד": ימין לאומני פוגש ימין כלכלי

הצעת החוק של ח"כ ישראל חסון, שעברה בקריאה טרומית ביולי השנה, מבקשת לחולל מהפכה של ממש בשליטה על הגנים הלאומיים בישראל. על פי ההצעה, המדינה תהיה רשאית להעביר את השליטה בגנים הלאומיים לגופים חיצוניים שבין מטרותיהם "הנצחת ערכים שיש להם חשיבות היסטורית, ארכיאולוגית, אדריכלית, טבעית או נופית." כיום החוק מאפשר למסור את השליטה רק ב"אתרים לאומיים", שהגדרתם מצומצמת מאד. התיקון שחסון מציע בעצם יאפשר להפריט את כל הגנים הלאומיים בישראל.

במה מדובר? תחזיקו חזק בכיסא. בישראל יש 115 גנים לאומיים, ביניהם מצדה, קיסריה, נחל אלכסנדר, תל מגידו, עין עבדת, בית גוברין וציפורי, שחולשים על מאות אלפי דונמים. תקציבה של רשות הטבע והגנים, שמנהלת את הגנים הלאומיים ושמורות הטבע בישראל, עומד על 350 מיליון שקל. הודות לאתרים מכניסים במיוחד, כמו מצדה ועתיקות קיסריה, הרשות היא גוף רווחי (ב-2010 רשמה הכנסות של 150 מיליון שקל). הצעת החוק הלקונית-להחריד של ישראל חסון (וחבריו עתניאל שנלר, יריב לוין, זבולון אורלב, דוד אזולאי וזאב אלקין) קובעת כי "הרשות מתקשה לתפעל לבדה את כל הגנים הלאומיים ברמה המניחה את הדעת", ולשם כך יש להוציא את ניהול הגנים מידיה. הקביעה הזאת חסרת שחר, נטולת סימוכין, וכפי שתיכף נראה – מסך עשן שנועד להסתיר את הכוונה האמיתית מאחורי החוק.

למרבה המזל, ח"כ חסון שייך כבר לדור חדש של מחוקקים, שאינם נוהגים להסתיר את כוונותיהם האמיתיות בעומק השרוול; זהו דור ה"אין בושה". אין לו בעיה להודות שמטרת החוק היא להכשיר את שליטתה של עמותת אלע"ד בגן הלאומי "עיר דוד", שליטה שנמסרה לידי העמותה בהליכים מפוקפקים ולכאורה גם בניגוד לפסיקת בג"ץ. לדברי חסון, "הדיון בנושא עיר דוד צריך להישאר במגרש הפוליטי. אבל ברגע שגופים עותרים לבג"ץ, הדיון הפוליטי נפרץ, ולכן נאלצתי להגיש הצעת החוק. לא צריך להציג את זה תחת האצטלה של דאגה לרשות הטבע והגנים".

צפירת הרגעה; תודה על ההבהרה. לרגע חששנו שמישהו מחמשת יוזמי החוק באמת דואג לרשות הטבע והגנים. אז נרגענו; הם לא דואגים.

הגוף שעתר לבג"ץ וממש לא הותיר לח"כ חסון ברירה אלא להפקיע, במכה אחת, את כל הגנים הלאומיים של ישראל מרשות הציבור, היה עמותת "עיר עמים". ביולי 2010 הגישה העמותה, העוקבת מקרוב אחר מהלכי עמותות הימין במזרח ירושלים, עתירה לבג"ץ לבטל את הסכם השליטה בגן הלאומי "עיר דוד" בין אלע"ד לבין רשות הטבע והגנים, המשרד להגנת הסביבה ועיריית ירושליים. העתירה אומרת את המובן מאליו: לא ייתכן שהשליטה ב-24 דונם באזור כל כך רגיש, ממש מתחת להר הבית, אזור בעל חשיבות ארכיאולוגית ודתית עצומה, תהיה נתונה בידי עמותה פרטית בעלת זיהוי אידאולוגי מובהק (אשר בא לידי ביטוי בהדרכות שמועברות באתר, כמו גם באג'נדה הארכיאולוגית שמקדמת העמותה).

קונצנזוס חריג בהיקפו של שלל גופים וארגונים יצא חוצץ נגד הצעת החוק של ח"כ חסון. החברה להגנת הטבע התריעה נגד הכפפת השיקול הציבורי של שמירה על הטבע לשיקולי רווח. עמותת "אדם טבע ודין" הזהירה מפני הפירצות בחוק ("מי יערוב לכך שהיזם שביקש להקים כפר נופש בחוף פלמחים, לא יקים עמותה סביבתית ובחסות חוק הגנים הלאומיים יממש את יוזמתו, בטענה שרק כך יוכל לתחזק כלכלית את הגן הלאומי פלמחים?"). ארכיאולוגים, אדריכלי שימור ומדריכי סיורים הגישו עצומת מחאה לשר להגנת הסביבה ולשרת התרבות והספורט: "חוק זה מניח תשתית לניכוס שרידי העבר של הארץ לטובת בעלי עניין המקורבים לשלטון… הארכיאולוגיה והמורשת התרבותית של ישראל הן נחלת כל אזרחי המדינה, ובעלות חשיבות תרבותית עולמית. אל לנו למסור נכסים אלה בידי מעטים המבקשים להפיק מהם רווח כלכלי ופוליטי."

אבל מי אלה המוחים? בסך הכל נציגי החברה האזרחית. ממתי ובאיזה עניין מייצגים חברי הכנסת את האינטרסים של החברה האזרחית? אחרי קיץ 2011, התשובה צריכה להיות ברורה. במשך כל הקיץ, זעקה והתקוממה החברה האזרחית בישראל – בעוד הכנסת בפגרה. אך חזרו הח"כים מהפגרה וחיש מהר התפנו לקדם חקיקה ש… שמה? שתיתן מענה לדרישות המחאה החברתית? לא, לא ממש. הח"כים שלנו עסוקים בעניינים בוערים הרבה יותר.

ובכן, רישמו לפניכם: הצעת החוק של ח"כ חסון עברה בקריאה טרומית עם 58 תומכים ו-10 מתנגדים. ואלה שמות הח"כים שמוכנים לזרוק לעזאזל (ובתנאי שיהיה זה עזאזל רווחי) את כל הגנים הלאומיים של ישראל, והכל כדי לשמור על "עיר דוד" בידי עמותת המתנחלים אלע"ד:

נינו אבסדזה, רוחמה אברהם, רחל אדטו, יואל חסון, ישראל חסון, רוברט טיבייב, מרינה סולודקין, גדעון עזרא, רונית תירוש, אריה אלדד, אורי אריאל, מיכאל בן ארי, יעקב כץ, אורי אורבך, זבולון אורלב, דניאל הרשקוביץ, יולי אדלשטיין, זאב אלקין, אופיר אקוניס, בני בגין, גילה גמליאל, דני דנון, ציפי חוטובלי, משה כחלון, חיים כץ, ישראל כץ, לימור לבנת, יריב לוין, לאה נס, גדעון סער, ציון פיניאן, יוסי פלד, איוב קרא, ראובן ריבלין, כרמל שאמה, סילבן שלום, ישראל אייכלר, מנחם מוזס, אורי מקלב, יצחק אהרונוביץ, רוברט אילטוב, עוזי לנדאו, סופה לנדבר, משה מטלון, אנסטסיה מיכאלי, אלכס מילר, חמד עמאר, פאינה קירשנבאום, דוד רותם, ליה שמטוב, דוד אזולאי, נסים זאב, אלי ישי, אמנון כהן, יצחק כהן, אברהם מיכאלי, יעקב מרגי, משולם נהרי.

שמתם לב להטיה קלה, איך נאמר, לצד ימין? כאן נחשפת הזיקה העמוקה בין הימין הלאומי לימין הכלכלי; האחד משרת את השני והשני את האחד. ככל שהאידאולוגיה השלטונית יותר לאומנית, כך נעשה מסובך יותר להוציא אותה לפועל באמצעות גופים ציבוריים שאמורים לשקף אינטרס ציבורי רחב, עיוור לאבחנות אתניות; על כן גובר האינטרס למסור את המלאכה לידי גופים פרטיים, שאינם חייבים דין וחשבון לכלל הציבור. ולהיפך: ככל שהשוק הפרטי נוגס עוד ועוד בנכסים ציבוריים, כך הולכים אינטרסים מגזריים ומשתלטים על סדר היום הלאומי; וכל עוד הכסף הגדול נמצא בימין (ותמיד הוא יהיה שם, ולא בשמאל), האינטרסים הללו יהיו ימניים גם הם.

וכך, כמו שהקונצנזוס נגד החוק חוצה גבולות, כך גם הקונצנזוס בעדו חוצה גבולות – זולת הגבול של המחנה הלאומני: הכהניסט מיכאל בן ארי, ה"חברתי" משה כחלון, שומר כבוד החוק רובי ריבלין, וכמובן, דני דנון הבלתי נלאה. כולם כולם מאוחדים בתשוקה עזה אחת – להיפטר מהעול המעיק של ניהול ציבורי נאות לגנים הלאומיים ולתת אור ירוק להמשך פרוייקט הייהוד של מזרח ירושלים (בלשון נקייה, "הפעילות החינוכית של אלע"ד").

אבל רגע. אולי אתם שואלים: למה כל כך חשוב למדינה שאלע"ד תמשיך לנהל את "עיר דוד"? מה יקרה אם הניהול ישוב לידי המדינה עצמה? בסך הכל פרוייקט ההתנחלות הוא בעיקרו ממלכתי ולא פרטי. למה דווקא ב"עיר דוד" נחוץ קבלן פרטי?

קשי הבנה אנחנו בשמאל. עוד לא מבינים את השיטה. מזל שיש ערוץ 7 ששואל את השאלות בשבילנו ומקבל עליהן תשובות. כך הסביר שם ישראל חסון את הרציונל לחוק:

"עוד הוא מוסיף ומציין שבמידה ואכן יילקח המקום מידי עמותת אלע"ד והמדינה תבצע במקום חפירות ארכיאולוגיות, עמותות כמו "שלום עכשיו" יצלמו את הדבר ויעבירו אותו למשפט בבית הדין הבינלאומי בהאג כחפירות של מדינה במקום כבוש, מהלך האסור על פי החוק הבינלאומי, ובכך יבקשו לסבך את מדינת ישראל באפיק נוסף."

עכשיו הבנו. גן לאומי או לא גן לאומי – את החפירות ב"עיר דוד" חייבים להסתיר מעין המצלמות, כי מדובר, כמה מביך, בהפרה של החוק הבינלאומי. ואם המדינה תנהל את החפירות, יחולו עליה חובות מצערות, כגון שקיפות ציבורית. נמסור נא את המלאכה לידי עמותה פרטית וחסל סדר צילומים ופומביות.

כך עובד מוח קרימינלי. צריך להמשיך להפר את החוק (הבינלאומי), אבל אסור שאף אחד יידע, אז כדי להסתיר את זה, נפר גם את החוק הישראלי (שאינו מסמיך את המדינה למסור גנים לאומיים לניהול פרטי). בעצם, בואו נשנה את החוק הישראלי. וזה רק בינתיים; יריב לוין וזאב אלקין כבר עובדים במרץ, מן הסתם, גם על שינוי החוק הבינלאומי.

 

 

התעצבנתם? יופי. עכשיו תעשו משהו עם העצבים שלכם. קודם תחתמו על העצומה לעצירת ההפרטה של הגנים הלאומיים. אבל זה לא מספיק. עם הח"כים שהעבירו את הצעת החוק השפלה הזאת ותמכו בה – תתחשבנו בכל דרך אפשרית.

ומה קורה עם העתירה של "עיר עמים", שחוללה את כל הביזיון החקיקתי הזה? בחודש שעבר פסק בג"ץ שההסכם בין רשות הטבע והגנים לבין אלע"ד הוא חוקי, אבל יש להכניס בו שינויים שיצמצמו את הסמכויות הנרחבות של אלע"ד. ההדרכות ב"עיר דוד" יוצאו מידי העמותה וכך גם גביית דמי הכניסה לאתר, תוסדר פתיחת האתר למבקרים בשבת, ולאלע"ד לא תהיה זכות וטו בוועדת ההיגוי שמנהלת את המקום. במרץ 2012 יוצג לציבור לראשונה הסכם גלוי בין רשות הטבע לגנים לבין אלע"ד, והעותרים, עמותת "עיר עמים", יקבלו טיוטה שלו להערות (כך מוסר עו"ד מיכאל ספרד). במלים אחרות: בג"ץ הכשיר את השרץ, אבל קבע שהוא חייב להיות פומבי.

מופתעים? אל תהיו. גם הארכיאולוג יוני מזרחי הופתע כשגילה על קיר בית המשפט העליון פסיפס יווני, אשר נחשף בחפירות סבסטיה בשומרון בשנת 1931. אם בית המשפט מתכבד בממצא ארכיאולוגי שנתפס בשטח כבוש, בניגוד לחוק הבינלאומי, מדוע שימצא פסול כלשהו בפעילות הארכיאולוגית והנדל"נית של אלע"ד מעבר לקו הירוק? נזכיר שהדיונים האלה בבג"ץ, שטרם הסתיימו, הם בגדר שידור חוזר של דיונים שהתקיימו כבר לפני עשור בבג"ץ סביב מסירת הניהול של "עיר דוד" לאלע"ד. בשנת 2000 קבע בג"ץ שהחוזה שחתם מנהל מקרקעי ישראל עם עמותת אלע"ד מבוטל כיוון שנעשה שלא כדין. ב-2001, בעקבות דיונים משפטיים ממושכים, הודיעה פרקליטות המדינה לבג"ץ כי ניהול הגן הוחזר לידי רשות הטבע והגנים. אבל – החלטות לחוד ומדיניות לחוד. למרות שבג"ץ ביטל את החוזה של מנהל מקרקעי ישראל עם אלע"ד, למרות שכבר נחתם חוזה מחודש עם רשות הטבע והגנים – העבירה הרשות, ביוזמתה החופשית, את ניהול הגן לידי אלע"ד ב-2002, מהלך שמבטא יותר מכל את שותפות האינטרסים בין הרשות לאלע"ד, מתחת למראית העין של המתח המובנה בין גוף מפקח ציבורי לעמותה פרטית.

והנה צימוק לסיום: נחשו מי עורך הדין שייצג את אלע"ד בבג"ץ בחודש שעבר? פרופ' דוד ליבאי. מה לאיש המתון ונשוא-הפנים הזה ולקדחת המשיחית של "עיר דוד"? השאלה לא במקום, כמובן, הוא בסך הכל עורך דין פרטי שרוצה להתפרנס. מעניין שאותו דוד ליבאי, בשבתו כשר המשפטים בממשלת רבין בשנת 1992, תמך במסקנות ועדת קלוגמן – אותה ועדה שחקרה את דרכי ההשתלטות של עמותות הימין על נכסים במזרח ירושלים. הוועדה הוקיעה בחריפות את דרכי העבודה של אלע"ד ושל הרשויות (הוגשו תצהירי בעלות כוזבים, לא נערכו מכרזים על הנכסים, בוועדה של משרד השיכון שהחליטה על החכרת הנכסים ישבו נציגי אלע"ד, ועוד כהנה וכהנה).

שר המשפטים ליבאי, אם כן, האמין שאלע"ד השתלטה שלא כדין על נכסי ערבים בסילואן. עורך הדין ליבאי, לעומתו, מגן בבג"ץ על זכותה של אלע"ד להמשיך ולשלוט על הגן הלאומי "עיר דוד" – אף שגם בתחומיו כלולים נכסים שאלע"ד הפקיעה מתושבי סילואן. מה יש לנו כאן? המחשה מרהיבה לאקרובטיקה האידאולוגית של פוליטיקאים ועורכי דין? דוגמה למתח הקבוע בין האינטרס הציבורי לאינטרס הפרטי?

לא ולא. הסיפור של אלע"ד, מראשיתו, היה תמיד טנגו לשניים: העמותה יחד עם המדינה. המדינה שיתפה פעולה באופן מלא ויזום עם מהלכי אלע"ד בסילואן; תפקידה היה להשמיע ציוצי מחאה קלושים, מפעם לפעם, לצרכי הסברה. במילותיו של דורון שפילמן, מנכ"ל הפיתוח של אלע"ד: "אנחנו כמעט סניף של ממשלת ישראל" (דו"ח עסקה אפלה בסילואן, עמ' 13). ליבאי השר וליבאי העו"ד מחזיקים באותן השקפות ופעלו שניהם לטובת הזרוע המבצעת של ההתנחלות בסילואן, עמותת אלע"ד. ההבדל ביניהם הוא קוסמטי – השר נזקק לפאסון של מנהל תקין, העו"ד פטור מכך.

בתנועת מלקחיים: קודם הגן הלאומי, אחר כך כל הארכיאולוגיה

המועצה לארכיאולוגיה היא הגוף האחראי העליון של הארכיאולוגים בישראל. המועצה, המורכבת מכ-30 חברים (מרביתם ארכיאולוגים ומקצתם נציגי ציבור), מייעצת לשר הממונה על רשות העתיקות. חבריה יושבים בוועדות שמוציאות רשיונות חפירה ומתוקף כך יש לה השפעה מכרעת על הנוף הארכיאולוגי בארץ – איפה יחפרו ואיפה לא, איפה ירכזו יותר משאבים ואיפה פחות.

בדצמבר 2010 מונה פרופ' רוני רייך ליו"ר המועצה, וצורפו אליה ד"ר איילת מזר וד"ר גבי ברקאי. המשותף להם: שלושתם קבלני ביצוע של אלע"ד. רייך (ביחד עם אלי שוקרון) מנהל כבר כ-15 שנה את החפירות באזור מעיין השילוח, בריכת השילוח, חניון גבעתי והמנהרות לכיוון הכותל. מזר חופרת במרכז המבקרים של "עיר דוד" ובמתחם הר הבית, צמוד לכביש העופל; ברקאי מנהל את פרוייקט סינון העפר מחפירות הר הבית מטעם עמותת אלע"ד.

איילת מזר תרמה רבות לפרוייקט הייהוד של חפירות אלע"ד. ממצאים שחשפה בעיר דוד הם שרידים, לטענתה, מימי נחמיה, וביצורים שחשפה בגן העופל היא מתארכת למלכות שלמה. שתי הטענות שנויות מאד במחלוקת בקהילה הארכיאולוגית, מה שלא מפריע לאלע"ד להציגן כעובדות הסטוריות באתרי המבקרים. לאחרונה הסתכסכה מזר עם אלע"ד סביב חפירת "בור ירמיהו" בצמוד לאתר שהיא חפרה בעבר – וזאת ללא הסכמתה. הסיום האירוני הזה של הרומן בין אלע"ד לבין הארכיאולוגית המסורה ביותר לאג'נדה האידאולוגית של העמותה מזכיר דפוס מוכר ביחסי מתנחלים-שלטון: אותו פקיד או שר שאך אתמול נישא על כפיים בזכות "תרומתו להתיישבות" ייזרק עד מהרה לכלבים על כל סטיה אידאולוגית קלה בתואנה שהוא "בגד בציבור המתנחלים". מזר מצטרפת כאן לשורה ארוכה של פוליטיקאים שהימין ההתנחלותי השתמש בהם וזרק לאחר שלא היה בהם עוד חפץ.

על מעלליו של פרופ' רייך (כולל הרטוריקה ה"מדעית-נייטרלית" שבה הם עטופים) כבר כתבתי בפוסט הקודם. המהלך הנוכחי, שהובילה שרת התרבות והספורט לימור לבנת, הופך למעשה את הגוף העליון של ענף הארכיאולוגיה בארץ למשת"פ של האידאולוגיה ההתנחלותית. אם יו"ר המועצה לארכיאולוגיה, שאמורה לפקח על תקינות ושקיפות המחקר המדעי בתחום, מבצע זה שנים חפירות בניגוד לסטנדרטים הבסיסיים בתחום ותוך פגיעה מתמשכת בבתים של האוכלוסיה המקומית (ראו כאן, כאן, כאן, כאן, וכאן) – המקצוע בכללותו הופך לבדיחה; כמו, נניח, מינוי של יו"ר חברת "דרך ארץ", שהקימה ומפעילה את כביש 6, לתפקיד מנכ"ל החברה להגנת הטבע.

כאן לא תמו היוזמות של השרה לבנת. על פי החוק הקיים, יו"ר מועצת רשות העתיקות (הגוף ששולט בכל החפירות הארכיאולוגיות ואתרי העתיקות בארץ) חייב להיות חבר האקדמיה הלאומית למדעים. השבוע נודע שלבנת ניסתה בקיץ האחרון למנות לראשות המועצה חבר אקדמיה שהוא  מומחה לנוירולוגיה (!) במקצועו (מה לא ברור פה? חפירות, סינפסות, חרסים, היפוקמפוס – הכל קשור). אולי בגלל שהניסיון לא צלח, לבנת הגישה ביולי הצעת חוק שלפיה השר הממונה יוכל לבחור יו"ר למועצת רשות העתיקות שלא מתוך האקדמיה הלאומית למדעים, כראות עיניו, מה שכמובן פותח פתח למינויים פוליטיים. מבקרי החוק רואים בו ניסיון שקוף לטרפד את מינויו של המועמד המוביל לראשות המועצה של רשות העתיקות, פרופ' יורם צפריר, שמתח בעבר ביקורת על החפירות בסילואן ובאיזור הכותל. מכל מקום הצעת החוק מתיישבת יפה עם רוח החקיקה בכנסת הנוכחית, שדורסת באופן עקבי את האוטונומיה המקצועית של גופים ציבוריים באמצעות שליטה פוליטית במינוי בעלי התפקידים הבכירים שבהם. הדוגמה האחרונה, ואין צורך להכביר מלים, היא הצעת החוק לשינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים.

זוכרים את התגובה הנזעמת של ישראל – הקפאת התשלום לארגון – לאחר שאונסק"ו קיבל לשורותיו את הרשות הפלסטינית? בשנים האחרונות אונסק"ו עשה לא מעט צרות לישראל. יו"ר הוועדה למורשת עולמית בוועד הישראלי לאונסק"ו, פרופ' מייק טרנר, היה מי שהביא להכרת הארגון באתרי מורשת עולמית כמו מצדה, "העיר הלבנה" בתל אביב והגנים הבהאיים בחיפה. אבל לטרנר היו השגות מקצועיות קשות על הפרוייקטים שתוכננו לרחבת הכותל בירושלים, השגות שעיכבו את קידומם. אחרי עשר שנים בתפקיד, הוא הודח. למה אני מספר לכם את זה? כי מי שמונה למחליפו של טרנר הוא האדריכל אריה רחמימוב. ומי הוא רחמימוב? אדריכל הבית של עמותת אלע"ד, מי שתיכנן בין היתר את תכנית "גן המלך" (שבמסגרתה יוקם פארק תנ"כי בשכונת אל-בוסתאן בסילואן, ולצורך כך ייהרסו 22 בתים פלסטיניים ומשפחותיהם ייעקרו).

כך עובדת השיטה.

להשלמת התמונה, נזכיר שרק לאחרונה מונה מנכ"ל חדש לרשות הטבע והגנים – שאול גולדשטיין, ראש המועצה האזורית גוש עציון. חודש לפניו מונה בנצי ליברמן, ראש המועצה האזורית שומרון לשעבר, למנכ"ל מנהל מקרקעי ישראל. כך עוברת השליטה בקרקעות מדינת ישראל – משאב לאומי קריטי – לידיהם של שני מתנחלים. מותר להניח שמנכ"ל רשות הטבע והגנים גולדשטיין יאיר פנים לשליחי עמותת אלע"ד כשאלה יבואו אליו עם תכנית הפיתוח הבאה ל"עיר דוד". אחרי הכל, בתווך יעמוד מתנחל נוסף, מעפרה: מנהל מרחב ירושלים ברשות הטבע והגנים, הלא הוא אביתר כהן. מה היה תפקידו הקודם של כהן? מנהל מרכז המבקרים של אלע"ד.

כך עובדת השיטה. עובדת מצוין.

הרפתקאות אלע"ד במנהרת המסתור

כפי שתיארתי בסוף הפוסט הקודם בנושא, סילואן היא רק אבן הפינה של תכנית-העל לכיתור העיר העתיקה במרחב "מיוהד" – שרשרת של תשעה גנים לאומיים, פארקים ואתרים ארכיאולוגיים, על שטחים שכיום, כמובן, מאוכלסים בתושבים פלסטיניים. התכנית הזאת, שגובשה בשיתוף פעולה של הממשלה עם עמותות הימין, נחשפה לפני שנתיים בדו"ח של "עיר עמים". לכשתושלם, ינותקו זו מזו השכונות הפלסטיניות ויסוכל סופית הסיכוי לפשרה טריטוריאלית בירושלים (משמע, יסוכל סופית הסיכוי לסיים את הסכסוך).

 

 

כדרכן של תכניות מסוג זה, השתיקה יפה להן. לא תתפסו אף שר או פקיד בכיר מדבר בגלוי על מה שעולה מתוך המסמכים והתכתובות (אבל מדי פעם דג רקק כזה או אחר לא יוכל להתאפק ויתן ראיון פזיז).

בשנה החולפת עשתה אלע"ד צעדים משמעותיים למימוש תכנית-העל, באמצעות סגירת הפער בין "עיר דוד" לבין מתחם הר הבית. לקראת חג סוכות השנה עיטרו את העיתונים מודעות ענק, שבישרו על פתיחתה לקהל של "מנהרת המסתור". העמותה הזמינה את הציבור הרחב לבוא ולצעוד במנהרה מן הגן הלאומי "עיר דוד" אל הכותל המערבי. על המודעה היו חתומים חברי המועצה הציבורית של אלע"ד, בינהם בין השאר אלי ויזל, אלעזר שטרן, יהורם גאון, צבי טל ושלמה אהרונישקי. השניים האחרונים (שופט עליון לשעבר ומפכ"ל המשטרה לשעבר) מייצגים היטב את שלטון החוק בישראל. לאורך השנים, עמותת אלע"ד השתלטה על נכסים בשכונת סילואן תוך זיוף תצהירים, שימוש בלתי כשר בחוק נכסי נפקדים (שאינו אמור לחול במזרח ירושלים), הפעלת סחיטה ואיומים על בעלי בתים באמצעות "קנסות" מוניציפליים, ולבסוף, קבלת חזקה על הגן הלאומי "עיר דוד" באופן שלמעשה עקף את הליך הערעור בבג"ץ (לפירוט מלא וקישורים, ראו כאן).

בדיעבד, כל הפרות החוק הבוטות האלה הוכשרו והולבנו בידי בתי המשפט ורשויות האכיפה. על כן יש צדק רב, וגם דיוק הסטורי, בעובדה ששופט עליון לשעבר ומפכ"ל משטרה לשעבר מכהנים בהנהלת אלע"ד ומזמינים את הציבור ליהנות מ"חוויה מרגשת" במנהרת המסתור.

נתעכב לרגע על סיפורה של אותה מנהרה, שמייצג, בזעיר אנפין, את האופי האידאולוגי המובהק של פעילות אלע"ד בסילואן, אופי שקובר תחתיו כל יומרה לאובייקטיביות מדעית בחפירות הארכיאולוגיות באתר. המנהרה עצמה היא קטע ממערכת ניקוז שנחשפה עוד במאה ה-19 בידי הארכיאולוג צ'רלס וורן. הקטע האחרון בה נחשף בנובמבר 2010 ותואר כתעלת מים שמשקפת (בניסוחו של פרופ' רוני רייך) את "הטיפול בדברים הבסיסיים". תוך שנה בלבד הפכו "הדברים הבסיסיים" האלה לחוד החנית של הפולחן הדתי בעיר. באוקטובר השנה, עם פתיחת תעלת המים לקהל, היא מותגה מחדש כ"מנהרת המסתור"; זאת בהסתמך על טקסט של יוסף בן מתיתיהו שמתאר כיצד הסתתרו ניצולי המרד בירושלים במנהרות המים ושם לכדו והרגו אותם הרומאים. לישראלים הצועדים במנהרה היום מוסבר שהם הולכים בדרכם של עולי הרגל לעיר.

הנה כך, בתמצית, מבשלים מיתוס מעובדות. תעלת ניקוז מים הופכת למנהרת מסתור וזו הופכת לדרך עולי הרגל. מסניטציה לקדוּשה בשני צעדים זריזים.

 

 

הקריין אומר: "לאחר אלפיים שנה, נפתחה התעלה ששימשה מנהרת מסתור מפני הרומאים" (אף מילה על על השימוש הבסיסי שלה – תעלת מים; הצופה התמים מבין שהתעלה נחפרה לצורך הסתתרות מהרומאים).

הקריין אומר: "המבקרים בגן הלאומי "עיר דוד" יוכלו מעתה ללכת בחלק מתוואי הרחוב הראשי שעלה מבריכת השילוח אל הר הבית, ממש כפי שעשו זאת עולי הרגל והמבקרים בירושלים לפני אלפיים שנה."

סליחה? ממש כפי? כלומר, עולי הרגל לפני אלפיים שנה הזדחלו להר הבית דרך תעלות מים? הקריין מעלים את ההבדל הפעוט – עולי הרגל לפני 2,000 שנה צעדו מעל הקרקע, בתוואי שכיום חסום, למרבה הצער, בבתי מגורים של פלסטינים.

הנה כך נבנה המיתוס (וכך עיתונאים נלהבים מטפחים אותו), כך יוצרים גשר מיתי בין העבר הקדום להווה, תוך דילוג אלגנטי על עובדות לא נעימות.

בין העובדות הלא נעימות שאלע"ד מדלגת עליהן נמצאים גם תושבי מזרח ירושלים הפלסטיניים. "מנהרת המסתור" היא חלק קטן ממערכת מסועפת של מנהרות ואולמות תת-קרקעיים שנחפרת במרץ מתחת לירושלים העתיקה. בפרוייקט הזה משתתפות הקרן למורשת הכותל (עמותה המנוהלת בידי משרד ראש הממשלה), רשות העתיקות, החברה הממשלתית לפיתוח מזרח ירושלים, ועמותות הימין אלע"ד ועטרת כוהנים. העמותות מגייסות את הכסף הגדול, הגופים הציבוריים מספקים את הלגיטימציה. מלבד מנהרת המסתור, משתרע פרוייקט החפירות על המנהרות ב"עיר דוד", מנהרות הכותל, מערת חזקיהו שמתחת לרובע המוסלמי, ומנהרה שנחפרת מתחת לבית הכנסת "אוהל יצחק" ברובע המוסלמי אל עבר מנהרות הכותל. תכנית-העל של כל החפירות האלה היא ליצור מרחב תת-קרקעי רציף ועצום, שבו יוכלו תיירים להיכנס למנהרות "עיר דוד" בצד אחד ולצאת ברובע המוסלמי בצד השני, "להתחבר" לעבר היהודי המפואר של האזור – וכל זאת בתוך חללי אבן מסותתים, מוארים ויפים, וכמובן בלי לראות אף אחד מתושבי האזור הערבים. הכסף לחפירות הרגישות האלה – כמעט כולו מתורמים פרטיים. ואם יש למישהו ספק לגבי המוטיבציה מאחורי החפירות, האם מדובר בעניין ארכיאולוגי אמיתי בהסטוריה הכוללת של המקום או שמא בפרוייקט אידאולוגי, בא רב הכותל ומסלק כל אי הבנה: "המטרה היא להגיע לבית שני."

מאחורי הפאתוס הלאומי, חשוב לזכור, מסתתרים אינטרסים כלכליים רבי כוח. מנהרות הכותל מושכות 750 אלף מבקרים בשנה; "עיר דוד" מושכת כחצי מיליון מבקרים. החיבור ביניהם ייצור סינרגיה שתהפוך, בלי ספק, לאתר התיירות המכניס ביותר בישראל. בין לבין, אפשר גם לפנק שרים ושועים באירועים פרטיים, סגורים לקהל; יום הולדת במנהרות הכותל – הנה דרך מקורית להרביץ בעשירי הארץ קצת הסטוריה של בית שני.

 

 

עמותת "עמק שווה" חיברה מסמך מקיף ויסודי על פרוייקט המנהרות והאולמות התת-קרקעיים בעיר העתיקה ובסילואן. אני מצטט חלק מן המסקנות משם:

"ההולך לאורכו של המסלול פטור מלראות את המציאות של ירושלים בעת הנוכחית. המסלול נועד ליצור חוויית ביקור בירושלים אחרת, מדומיינת, שבה שרידים בעיקר משתי תקופות: ממלכת יהודה וימי בית המקדש השני. שתי תקופות אלה מזוהות בנרטיב הישראלי בתור התקופות העיקריות שיש להן משמעות לעיצוב הזהות הישראלית ולעיצוב הקשר בין העם לארץ…

כך הולך ומתרחב תחום הכותל כדי לכלול בתוכו את כל הגבעה של ירושלים הקדומה ושכונת ואדי חילווה. רשות העתיקות ושולחיה – מתנחלי אלע"ד, הקרן למורשת הכותל ואחרים – עושים אפוא יד אחת כדי לרדד הן את ההיסטוריה היהודית והן את תולדות ירושלים. היהדות כולה נדחסת לתקופות הקצרות של ריבונות ישראלית-יהודית בירושלים, תוך התעלמות מכל מה שאינו כרוך בריבונות מדינית ובפולחן של קורבנות…

זאת ועוד, הסיפור המסופר על המנהרות משמש אמצעי הצדקה להתנחלות הישראלית בכפר סילוואן וברובע המוסלמי. המנהרות יוצרות עיר תת-קרקעית יהודית-ישראלית והופכת את השולטים בה, קרי המתנחלים הישראלים, למתיישבים, ואת המנותקים ממנה, קרי התושבים הפלסטינים, לזמניים ולא-שייכים…

מערכת המנהרות התת-קרקעיות יוצרות עיר נוספת, קדומה וטהורה, המתיימרת לייצג את ירושלים האמיתית, זו הקודמת לכל סכסוך ומנותקת ממנה. עיר תת-קרקעית זו מייתרת את העיר המעורבת הקיימת והופכת, בעיני הציבור הישראלי, את השליטה באגן ההיסטורי להכרחית, גם במחיר שלילת כל הסכם מדיני."

בחזרה לסילואן

באלע"ד לא נחים לרגע. בתחילת השנה פורסם שעיריית ירושלים תקציב מליון ש"ח להקמת "מוזיאון בית המעין" בשטח עיר דוד; עוד מליון ש"ח יגיעו ממשרד התיירות. הגורמים הרשמיים מכחישים כל מעורבות של אלע"ד בתכניות להקמת המוזיאון, אבל בפועל, כמו בכל תכנית בנייה או פיתוח בסילואן (הנה דוגמה מושחתת במיוחד) – הארנק התפוח של אלע"ד עומד מאחורי התכניות למוזיאון.

מאיפה מגיע הכסף של אלע"ד? שאלה טובה. בעבר פורסם כי העמותה קיבלה מיליוני שקלים מרווחי קזינו ביוון. על פי חוק העמותות, כל תרומה מעל 20,000 ש"ח חייבת להיות מזוהה, אך אלע"ד מסרבת לחשוף חלק ממקורותיה. ב-2007 שקל רשם העמותות לפרק את העמותה על רקע סירובה לחשוף את זהות התורמים לה. אלע"ד עמדה בסירובה, ודרשה להעניק חיסיון לתורמים; בתחילת 2008 נענה רשם העמותות לבקשתה. הנה עוד עדות (אם יש צורך בכך) להגנה והטיפוח המתמידים שזוכה להם אלע"ד מן השלטון. זהו אותו שלטון, נזכיר, שנזעק עכשיו לבער את "המימון הזר" של עמותות השמאל. למרות העובדה שאלע"ד מגייסת יותר כספים מ-7 עמותות השמאל הגדולות גם יחד, מקורות המימון שלה חסויים ולא נשקפת שום סכנה לעצירתם. כבר אמרנו: יש כסף אסור ויש כסף מותר.

חרף כל הפשעים שמבצעת מדינת ישראל נגד תושבי סילואן באמצעות שליחתה אלע"ד, הצליח אתר המבקרים של "עיר דוד" לחדור ללב הקונצנזוס ולדלג בקלילות מעל כל סממן של מחלוקת פוליטית; הצלחה מזהירה של יחסי ציבור, ללא ספק. "שבתות יהדות", סיורי קצינים, סיורי תלמידים באדיבות השר גדעון סער, וגם הופעות אמנים, כולל אמנים שמתנאים ב"רגישות חברתית". כל עוד ממשיך הציבור הישראלי להצביע ברגליו ולבקר ב"עיר דוד " בהמוניו, דבר לא יעצור את מנגנון האימים של אלע"ד מלהתרחב עוד ועוד. האם יש מה לעשות? דווקא יש, הן ברמה האישית והן ברמה הארגונית. דרכי המחאה שפתוחות בפני ישראלים רחבות ומגוונות יותר במזרח ירושלים מאשר בחלקים אחרים של השטחים הכבושים (ולראיה ההצלחה האחרונה); על כך כתבתי בסוף הפוסט הקודם על סילואן ולא אחזור על הדברים. אסיים רק באותן מילים שכתבתי אז, לפני שנה:

מי שינצח במאבק על סילואן, ינצח גם במאבק על הסיכוי להסדר שלום כולל (שכן לא יהיה הסדר כזה ללא פשרה בירושלים). אם מדינת ישראל וחברת הבת שלה, "אלע"ד", ינצחו – כל תושבי האזור, אזרחי ישראל ותושבי מזרח ירושלים, יפסידו. ניצחון ההתנחלות בסילואן יבשר גם את ניצחונה בשאר השכונות הערביות, ועלול לייצר מכשול בלתי-הפיך חדש בסכסוך, בנוסף על מכשול ההתנחלויות הגדולות. על סכנת העימות וההתלקחות, במרחק של 300 מטרים מהר הבית, אין צורך להכביר מלים. כל זה התחיל כבר לקרות, ועלול להגיע לכלל מיצוי, ללא שום שיתוף של הציבור הישראלי. "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" מדירה את האזרחים, באופן אנטי-דמוקרטי, מן ההחלטות הגורליות ביותר לעתידם. צריך לומר – האזרחים גם מדירים את עצמם. מה יעיר אותם? ומתי?

[הערה: אלע"ד כבר הגישה תביעות דיבה נגד "סולידריות שיח ג'ראח" ונגד "עיר עמים".  התיקון האחרון לחוק לשון הרע יאפשר לה גם לשפד בלוגרים. במקרה שלי, סכום התביעה יהיה כנראה בין 600 אלף למליון וחצי ש"ח; הכינו את הארנקים].

לָכֵן כֹּה אָמַר יְהוָה עַל אַנְשֵׁי עֲנָתוֹת הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשְׁךָ לֵאמֹר לֹא תִנָּבֵא בְּשֵׁם יְהוָה וְלֹא תָמוּת בְּיָדֵנוּ. לָכֵן כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת הִנְנִי פֹקֵד עֲלֵיהֶם הַבַּחוּרִים יָמֻתוּ בַחֶרֶב בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם יָמֻתוּ בָּרָעָב. וּשְׁאֵרִית לֹא תִהְיֶה לָהֶם  כִּי אָבִיא רָעָה אֶל אַנְשֵׁי עֲנָתוֹת, שְׁנַת פְּקֻדָּתָם. (ירמיהו י"א, כא-כג)

למי שלא מסתפק בגרסאות המסוננות בתקשורת כדאי לקרוא מכלי ראשון:

שנה טובה מתחילה בפוגרום (אסתי סגל)

פוגרום מתנחלים, עוד פוגרום מתנחלים (גיא, תאעיוש)

איפה שהסולידריות נגמרת (שרה בנינגה, סולידריות שיח ג'ראח)

עדות של ר', מקורבנות הלינץ' (הבלוג של חגי מטר)

והנה קורבן הלינץ', אבו-סאלח אל ריפעי, משרטט את מפת ההתנכלויות על אדמתו השרופה והחרבה, במונולוג חזק שייחרת בזכרונכם (מאת Red TV).

 

 

 

אין לי מה להוסיף על הדברים שכבר פורסמו, זולת שלוש נקודות. לטענת המתנחלים שפעילי השמאל השליכו עליהם אבנים ותקפו כלי רכב אין שום תימוכין בתמונות או בסרטונים. לעומת זאת, כל הפצועים שפונו לבית החולים היו מפעילי השמאל, וכל המכוניות שהושחתו היו שלהם.

שנית, מעדותו של ניר קינג עולה חשד כבד שהלינץ' הראשון (בצהרי יום שישי) בוצע בתיאום שקט עם כוחות הביטחון. שימו לב לתיאור הבא:

"…לאחר מכן מגיעות לכביש כשבע ניידות משטרה וצבא שעמדו שם כחצי שעה, ולא הרבה זמן לאחר מכן גם כלי רכב אזרחיים. הם יוצאים מהמכוניות ומדברים ביניהם.

ואז בבת אחת עוזבות כל הניידות את המקום חוץ מניידת אחת של משטרה ואחת של מג"ב, ותוך דקות מגיעות לשם עוד עשרות מכוניות אזרחיות שמהם יוצאים עשרות בני אדם. הם יצאו כגוש אחד לעברינו, כאשר בראשם צועדים קצין צבא וקצין מג"ב. אלה לא עשו דבר כדי לעצור את מה שיקרה לאחר מכן.

מפה, התחילו המתנחלים לקלל, להכות באבנים, באלות ובמוטות ברזל. ניסינו לתעד, אבל הם גנבו ושברו לנו את רוב המצלמות…

ולבסוף: להניף דגל פלסטין על אדמתך הפרטית זה אולי "פרובוקציה", אבל זה חוקי; לגזול אדמה פרטית, לשרוף עצי זית, להרעיל בארות בשטחה ולשבור עצמות של מפגינים, אלו פשעים שהמילה "פרובוקציה" קטנה עליהם – גם אם הם נעשים בפיקוח אנשי חוק, או במו ידיהם ממש.

1. המאבק שלכם הוא פוליטי. הבירה שהשפרצתם על רון חולדאי היתה פוליטית. חולדאי, שמאשים את הממשלה (!) במכירת קרקעות רק למרבה במחיר, שמצדיק את מחאת האוהלים, שמדבר על דיור בר השגה – ובאותו זמן ממש מבטל תכנית בנייה של 1,000 דירות לדיור בר השגה בת"א – הוא נוכל חצוף. מירי רגב, שמדברת על "פתרון לילדים שלנו שעובדים, לומדים ועושים מילואים" (תרגום: שהערבים יגורו במערות), היא גזענית פופוליסטית. גם בקבוק המים שהשלכתם עליה היה פוליטי.

השלב המכריע הראשון בכל מאבק חברתי הוא ההתגברות על מחלת הנעורים של "זה לא עניין פוליטי". מי שלא צולח אותו – נזנח ונשכח בשולי הדרך. בפוליטיקה אין מקום למי שאינו פוליטי. את או אתה נאבקים נגד מוקדי הכוח של החברה? אין מאבק פוליטי מזה.

נכון לעכשיו, נראה שמובילי המחאה דבקים ב"נייטרליות" מתוך מחשבה נאיבית שכך יסחפו עוד תומכים. אוי למי שנשען על תומכים כאלה, שתמיכתם מותנית בהתנערות מן הפוליטיקה. תחת קורת הגג המחבקת של ה"א-פוליטיות" מצטופפות קבוצות בעלות אינטרסים הפוכים לגמרי, מה שמבטיח את קריסת המאבק עוד בראשיתו.

עדיף להיות פוליטי ולחבור עם מעטים שמסורים לעניין לטווח ארוך מאשר להיות "לא פוליטי" ולהישען על רבבות שתמיכתם חולפת כמוץ ברוח.

 2. המאבק על דיור בר השגה הוא שלוחה של המאבק על הדיור הציבורי. היריב שלהם אחד: אילי הנדל"ן, ראשי הכלכלה ומשרד האוצר. שמעתם היטב את ה"פתרון" של נתניהו: "תחרות, תחרות ותחרות". תרגום: בקרוב גם לא תוכלו לממן את האוהלים שבהם אתם לנים כיום. חסידי "המשק החופשי" מפנים אצבע מאשימה אחת – נגד הריכוזיות, נגד הביורוקרטיה. להשקפתם – רגולציה ממשלתית ופיקוח על שכר הדיור הם לא פחות מבולשביזם, השטן בהתגלמותו.

זה בולשיט. כמעט בכל הערים הגדולות במערב מתקיים פיקוח על כל הדירות השכורות – על שכר הדירה עצמו ועל הליך פינוי הדיירים. גם בארץ יש הצעות חוק כאלה – כולן טורפדו בידי הקואליציה, ביוזמת האוצר. לא כל כך מפותחים שם, באמסטרדם ומונטריאול וברלין, עוד לא השכילו להפנים את נפלאות השוק החופשי. עדיין תקועים במושגים ארכאיים של זכויות אזרח.

3. מה תפקיד השלטון? למה יש בכלל שלטון? לנתב את ההון הציבורי לטובת האזרחים או לשלשל אותו לכיסיהם של בעלי הון? מי צריך שלטון שמשמש תחנת מעבר מכספי האזרח לכיסו של הטייקון?

"השוק החופשי יוריד את מחירי הדיור" – שקר. אין בארץ מחסור בקרקעות לבנייה. יש חסמים ביורוקרטיים, אבל הרפורמה במנהל מקרקעי ישראל – שאמורה להביא מזור לכל תחלואי הדיור בארץ – היא בראש ובראשונה עוד מהלך הפרטה קיצוני מבית היוצר הניאו-ליברלי של נתניהו. היה והקרקעות יופרטו – הן יגיעו, במוקדם או במאוחר, לידי מי שיכול לשלם יותר. אמרתם הפרטה – אמרתם רישוש החלשים וחיזוק העשירים. הרפורמה שווקה לציבור בלי שום מרווח זמן סביר לדון במשמעותה, ותוך הטעייה מכוונת, כאילו מדובר בהעברת 4% בלבד מקרקעות המדינה לידיים פרטיות. מי שעשה חשבון מדוייק יותר גילה שלמעשה מדובר בהעברת 160% מקרקעות המדינה הזמינות לבנייה לידיים פרטיות (מהיכן יילקחו 60% החסרים? אולי באוצר כבר מכניסים לחישובים את הפינוי לרחוב של אוכלוסיות "מיותרות"). גם אזרחי ישראל הערבים מבינים שייצאו ניזוקים משוד הקרקעות הגדול הזה, המתבצע תחת מטרייה יהודית למהדרין.

4. העובדות האלה מסמנות, ולא בפעם הראשונה, את האוייב האמיתי של אזרחי ישראל, ובמיוחד בני המעמד הבינוני ומטה: השלטון שהם בחרו בו. והשלטון הזה אינו מתמצה במפלגה זו או אחרת – כולן שותפות לשיטה. במובן השטחי הזה, המאבק "איננו פוליטי". אבל בשני מובנים עמוקים יותר, הוא פוליטי לעילא: זהו מאבק נגד הכוח הבלתי מרוסן של ההון ועושי דברו במסדרונות השלטון; ושותפים לו כל קורבנותיו של ההון.

5. האם ישכילו המפגינים להציץ מעבר לפתח האוהל ולזהות את השותפים הטבעיים שלהם? אלה נפגעי הדיור הציבורי, שנזרקו לרחוב בעקבות מהלכים דמויי-הפרטה שחלו בחברת "עמידר". איזו מפלגה בכנסת של היום מייצגת אותם? בדיחה גרועה. אף אחת. האם זה אומר שאין כתובת למאבק חסרי הדיור? יש ויש. רק נתין במדינה טוטאליטרית מזהה את הפוליטיקה עם הממסד המפלגתי. אזרח במדינה דמוקרטית יכול לקום ולחבור אל הכוחות החברתיים שמדברים בשמו. היו סמוכים ובטוחים שכאשר אלה ידברו בקול מספיק חזק ותקיף – חברי הפרלמנט הנרצעים יעמדו בתור לממש את חזונם.

אבל לשם כך נדרשת ממנהיגי המאבק בגרות מינימלית; ונכונות להניח בצד איבות ישנות ודימויים מאיימים של אוכלוסיות שונות, "אחרות" וגם מרוחקות. כך נוצרת סולידריות של קורבנות השיטה, ובלי סולידריות כזאת, אין פעולה פוליטית אפקטיבית.

6. זהירות, מילה בערבית: תראבוט (התחברות). שמעתם על התנועה הזאת? כבר כמה שנים שהיא פועלת בקרב חסרי דיור יהודים וערבים, ללא אבחנה. כשהכורת עולה על בית, כשחברת השיכון שוכרת בריונים כדי לפנות דיירים מביתם – תראבוט שם. לא תאמינו, גם כשזה קורה ליהודים, בכל הארץ: למשל כאן, וכאן, וכאן, וכאן, וכאן. כשאתה חי ברחוב, הגזע והדת שלך פתאום לא נראים חשובים. מה פתאום תנועה עם שם ערבי דואגת ליהודים, אתם שואלים? ומה פתאום אף מפלגה עם שם יהודי לא דואגת לעניים ולחלשים לפני שהיא מפשפשת בתעודת הזהות שלהם? תראבוט לא לבד, יש גם "סולידריות שיח ג'ראח", שגם היא, לא יאומן כי יסופר, ניצבת שכם על שכם עם יהודים שנזרקים מביתם.

מנהיגי מחאת האוהלים יודעים לפרוט יפה על הנים הפופוליסטי של השנאה לפוליטיקאים. האם יש בהם רצון וגם יכולת למנף את המחאה לעשייה פוליטית אמיתית, במסגרת הכוחות האנטי-ממסדיים שכבר פועלים בשטח?

7. זה יהיה כמובן גט כריתות לכל האינטרסנטים שמנסים לרכב על גל המחאה הזה. שנייה אחרי שמנהיגי המאבק יחברו באופן גלוי לנציגי המשפחות הערביות המנושלות ברמלה, לוד ובנגב – אריאל אטיאס ומירי רגב יתפוגגו מהתמונה, חולדאי ייתן גז, ו"השמאל הלאומי" יקפל את האוהלים שלו. יש להניח שגם חלק מן המפגינים עצמם ירגישו מרומים אם ייאלצו לקרוא, בקול אחד, לפתרונות דיור הן עבורם והן עבור משפחות קשות יום מנצרת, באר שבע או לוד. ואיך ימחו את העלבון הצורב הזה מפניהם, "שמאלנים קיצונים"? (טיפ: אחרי ששומעים את זה 20-30 פעם ביום, זה הופך למוסיקת רקע נעימה). וכל המתריעים בשער: זה לא חכם, זה לא פרקטי, אסור "לאבד את המרכז" ולהפוך לקיצונים. כאילו ש"המרכז" הזה, השרוי בתרדמת כבר יותר מעשור, הניע פעם מהלך פוליטי משמעותי בארץ; כאילו לא הקיצונים הם שמושכים בחוטי הפוליטיקה שלנו.

אוקיי, תבחרו: או לחבור עם כל מי שהשיטה הנוכחית דופקת, בלי הבדלי דת/גזע/מין/עדה, ולהתנגד לכל מי שהוא חלק מן השיטה, בלי הבדל דרגה/משרה/מעמד מיניסטריאלי; או לבודד בעקשנות את המאבק שלכם מכל מאבק דומה לו, להתבצר בבועה מגזרית אחת, להשקיף באיבה על כל מי שהפוליטיקאים חינכו אתכם לשנוא – ולהתכווץ תוך מספר שבועות, עד שתיעלמו. להיות תחרירים, או להיות מגזריים. זאת הברירה.

[הבהרה: הכותב אינו חבר בשום ארגון שמאל, לרבות "תראבוט" ו"סולידריות שיח ג'ראח").

[רקע: המאמר על בקעת הירדן היה אצלי בהכנה חודשים ארוכים. את הדחיפה האחרונה להשלמתו נתן דו"ח בצלם החשוב מלפני חודש, "נישול וניצול: מדיניות ישראל בבקעת הירדן ובצפון ים המלח". הדו"ח הוא מקור עיקרי, אבל לא בלעדי, לנתונים המובאים כאן. האחריות על הצד הפרשני, ובפרט על החלק הפולֶמי, האחרון במאמר, היא שלי בלבד].

ח'רבת טאנא כמשל

250 נפש מתגוררים בכפר הבדואי הזה, דרומית-מזרחית לשכם, במערב בקעת הירדן. עשרות שנים הם גרים שם – באוהלים, בפחונים ובמערות – ומתפרנסים מחקלאות וגידול חיות משק. למעט בחודשי הקיץ, אז עוברים התושבים לאזור בית-פוריכ, הם נמצאים בכפר כל ימות השנה. כמוהם יש, על פי הערכות, כ-15,000 פלסטינים ברחבי הבקעה, המתגוררים בקהילות בדואיות קטנות.

ח'רבת טאנא נמצאת בשטח C.

"C" as in "Cleansing".

ואלה תולדות מלחמתו של המנהל האזרחי, כלומר צה"ל, כלומר מדינת ישראל, כלומר אזרחים כמוני וכמוכם, נגד תושבי ח'רבת טאנא – בקיצור נמרץ:

הסתערות ראשונה, 5 ביולי 2005: דחפורי המנהל מחריבים את הכפר כולו, כולל בית הספר; נותרים על עומדם רק המסגד ובניין אחד נוסף. ההורסים מנצלים את העובדה שתושבי הכפר לא נמצאים בו. בניגוד לקבוע בחוק – צווי הריסה לא נמסרו לתושבים קודם לכן. בדצמבר אותה שנה מוגשת עתירה לבג"ץ לחייב את המנהל האזרחי להכין תכניות בנייה ליישוב שתאפשרנה בנייה חוקית בתחומו. העתירה נדחית.

הסתערות שנייה, 10 בינואר, 2010: דחפורי המנהל הורסים 30 מבנים, כולל בית הספר, בעקבות פסיקת בג"ץ.

הסתערות שלישית, 8 בדצמבר 2010: דחפורי המנהל הורסים 18 מבנים, כולל בית הספר. 48 נפשות, בהן 14 ילדים, נותרים ללא קורת גג.

הסתערות רביעית, 9 בפברואר 2011: דחפורי המנהל הורסים 9 מבנים ו-12 מכלאות בעלי חיים. 60 איש נותרים ללא קורת גג.

הסתערות חמישית, 20 בפברואר 2011: דחפורי המנהל הורסים 7 מבנים ו-7 מכלאות בעלי חיים. 58 איש נותרים ללא קורת גג.

הסתערות ששית, 2 במרץ 2011: דחפורי המנהל הורסים את כל מה שנשאר בכפר: 46 מבנים, מאגרי מים, 12 מערות עתיקות, וסככה עם כיסוי מפלסטיק, ששימשה כבית-ספר, אחרי הריסת המבנה שלו. רק המסגד נותר על תילו. 152 איש נותרים ללא קורת גג. מוגשת עתירה לבג"ץ למנוע את המשך הריסת המערות – נכס נוף טבעי בן אלפי שנים.

זה קרה ב-2 במרץ, לפני 4 חודשים. התקשורת הישראלית עברה על האירוע בשתיקה גמורה. 152 איש הופכים חסרי בית בן רגע – לא ראוי לאיזכור בחדשות. גם רחוק (איפה זה הבקעה?), גם בדואים, גם פעם ששית. לא ניוז.

חידודים משפטיים

העילה הרשמית להריסות האלה, כמו גם להריסות בתים ביישובים אחרים בבקעה, היא קבועה: הבדואים יושבים בשטחי אש שמוגדרים "שטח צבאי סגור". צה"ל, לא תאמינו, חרד לחייהם של הפלסטינים בבקעה. מדובר בגירוש מטעמי פיקוח נפש. הנה הניסוח הרשמי: "בשטחי בקעת הירדן קיימת זה תקופה ארוכה תופעה של הקמת מאהלים בלתי חוקית בתוך שטחי אש. בשטחי אש אלו לא קיימים אזורי יישוב מוגדרים וכל תופעה מסוג זה הינה בלתי חוקית ומסוכנת. לאור זה החליט המינהל האזרחי לפנות לפני מספר שבועות מאהלים בלתי חוקיים באזור בקעת הירדן, על מנת לשמור על חיי המשפחות השוהות באופן בלתי חוקי ומתוקף היותו הגוף האמון על אכיפת הבנייה הבלתי חוקית באיו"ש".

בעיה ראשונה: במשך 40 שנה, מאז שהוכרזו שטחי האש בח'רבת טאנא בסוף שנות ה-60, לא היתה לאף אחד בצבא בעיה עם הבדואים שנמצאים שם. יכול להיות שרק לפני 5 שנים גילו במנהל האזרחי שגם בדואים שנקלעים לשדה מוקשים עלולים להיפצע? שגם לבדואים יורד דם?

בעיה שניה: על פי כל העדויות של תושבי האזור, "שטחי האש" האמורים הם פיקטיביים. צה"ל לא מקיים אימונים שם.

בעיה שלישית: במרחק קילומטר וחצי מח'רבת טאנא ממוקם מאחז בלתי חוקי שהוקם בידי מתנחלי איתמר – גדעונים 777 שמו. גם הוא נמצא בתחומו של שטח האש המדובר, ואף על פי כן המנהל אינו מזדרז לפנותו (לא כל שכן להרוס את המבנים שבו). האם צה"ל מבדיל בין דם לדם – מציל פלסטינים מפגיעה בשטחי אש אבל מפקיר יהודים לגורלם?

כשמדובר בשטח צבאי סגור (ולא שטח אש), החוק דווקא מגן על "תושבי קבע" מפינוי. המנהל האזרחי טוען שהבדואים אינם נחשבים תושבי קבע באשר הם אינם שוהים במקום בכל ימות השנה. הטיעון הזה מתעלם מן העובדה שברוב ימות השנה הבדואים כן שוהים בח'רבת טאנא, ויעידו על כך מבני הקבע (כמו בית הספר) שהוקמו בכפר; והוא גם מתעלם מן הסדירות שבנוכחות הזאת, לאורך עשרות שנים.

לא חשוב; צה"ל אומר שהם לא תושבי קבע – אז הם לא. גם התעלול העלוב הזה קיבל הכשר בג"ץ.

התמונה הרחבה: הריסות בתים מסיביות והתנכלות לפלסטינים בבקעה

ח'רבת טאנא הוא, כאמור, רק משל. מזה שנים נוהג המנהל האזרחי להרוס כפרים שלמים בבקעה, שוב ושוב, במגמה למחוק אותם מהמפה. נדגיש שבכל המקרים מדובר בקהילות שמתגוררות בבקעה עשרות שנים, עוד לפני 1967.

הכפר אל-חדידייה, הסמוך להתנחלות רועי, ספג במרוצת השנים אינספור מכות, גזירות, הריסות והתעללויות מידי המנהל האזרחי; תולדותיו של הכפר הקטן הזה יכולות למלא כרך שלם בהסטוריה המנוּולת של הכיבוש. הכפר ידע כבר כעשרה גלי הריסה. ב-1997 נעקר הכפר ממקומו ונע מערבה, בשל הכרזת שטחו כ"שטח צבאי סגור". גם ממקומו החדש הצבא מבקש לעקרו, וכל הבג"צים שהוגשו בעניינו נדחו. בפברואר ומרץ 2008 נהרסו בתיהם של 60 איש באל-חדידייה. במקביל, הצבא מטיל קנסות על רועי צאן מן הכפר, מחרים ראשי צאן ואף יורה בהם. הפחדות והתנכלויות של רכזי הבטחון מהתנחלויות רועי ובקעות זוכות לגיבוי הרשויות. וכדי לחנוק את הכפר באופן שיטתי, חסם הצבא את כל דרכי העפר המובילות אליו.

על אף שתושבי הכפר שבים ובונים אותו מן ההריסות, אוכלוסייתו מידלדלת בהדרגה; בסך הכל "הטרנספר השקט" עובד. כיום מונה אל-חדידייה כ-90 נפש בלבד. הנה עדותו של עלי אבו-סאקר, תושב הכפר, שניתנה ל-HRW:

"אני נציג של שלוש קהילות: אל-חדידייה, מתחול וחומסה. לפני שהתחילו ההתנחלויות, ממש אחרי הכיבוש, היו ביישובים האלה 300 משפחות – בין 2,000 ל-2,500 נפש. עד 1997 היישובים האלה כבר הצטמצמו לחצי, ונשארו רק 150 משפחות. באוקטובר 1997 התוקפנות הישראלית החריפה. חומסה התרוקנה לחלוטין, והתושבים עברו לגור ליד מחסום חמרא. בשני היישובים האחרים נשארו כיום רק 45 משפחות, שמונות אולי 450 בני אדם. כולם נאלצו למכור את הכבשים שלהם כי לא היה איפה לרעות אותן. ואם אתה מנסה להביא אלאף – מזון לכבשים – צה"ל מחזיר אותו, אלא אם כן לנהג שמביא לך את המזון יש תעודת זהות של בקעת הירדן. זה התחיל בשנת 2001 או 2002. הם לא צריכים להרוס את הבתים שלנו כדי לגרש אותנו. יש גם דרכים אחרות."

יש עוד. ביוני 2009 נהרס כפר הפחונים ראס אל-אחמר; 130 איש נותרו ללא קורת גג.

בשני גלי הריסה בקיץ 2010 הוחרבו כל 80 המבנים בכפר הבדואי אל-פארסייה, ממזרח להתנחלות שדמות מחולה. בין היתר נהרס גם בית אריזה שנבנה לפני 30 שנה יחד עם חברת הייצוא הישראלית אגרקסקו (ללמדכם כיצד "חוקיות" הבניה משתנה בהתאם לנוחיות השעה). 129 איש נותרו ללא קורת גג. ההריסות באו בתום תקופה ארוכה של ניסיונות לייבש את הכפר – תחילה הרסו להם את ציור המים המוביל לכפר, וכשהחלו לשאוב מים בעצמם, החרימו להם את המשאבות (על אסטרטגיית הייבוש של תושבי הבקעה הפלסטיניים, ראו בהמשך). מבנים נהרסו גם בכפרים אל-פסאיל, ח'רבת עין אל-חילווה, ועשרות צווי הריסה חולקו למשפחות בכפרים ברדלא, פרוש בית דג'ן ועין אל-בידא. רק לפני שבועיים נהרסו 21 מבנים באל-פסאיל, יותר מ-100 איש נותרו ללא קורת גג. האירוע לא נזכר בשום אתר חדשות ישראלי. הנה, ככה נראית מציאות שאף ישראלי לא רואה.

למה הם בונים בלי אישורים?

זאת כמובן השאלה הקבועה בפיהם של ישראלים "נורמטיביים", שומרי-חוק; ישראלים שהחוק שומר עליהם, ועל בורותם, לא פחות משהם שומרים עליו. הישראלים האלה מתקשים להבין ש"אישורים" הם פריבלגיה של יהודים בשטחי הגדה המערבית; והם לא מעלים על דעתם מצב שבו צורכי הקיום מחייבים אותך להפר את החוק. ספק רב אם ייאותו לקבל את ההסבר הזה כעת, אבל לנו אין כלי שכנוע אחר, זולת האמת.

כמה עובדות בסיסיות. שטח הבקעה וצפון ים המלח הוא יותר ממיליון וחצי דונם – כ-30% משטח הגדה המערבית. 88% מן השטח הזה מוגדרים שטח C, שבו יש לישראל שליטה מלאה. סך היהודים באזור – קצת פחות מ-10,000 איש. סך הפלסטינים (כולל קהילות בדואיות) – כ-80,000. למרות שבקירוב, רק אחד מתוך 9 תושבים בבקעה הוא יהודי, היקף הקרקעות שבשליטה יהודית הוא כ-78% (בהמשך נעמוד גם על הדרכים היצירתיות שבהן הועברו הקרקעות לשליטת ההתנחלויות).

חישוב פשוט מעלה שיחס הקצאת הקרקעות בין יהודים לפלסטינים בבקעה הוא 1:30. לא מיותר להזכיר שכל התושבים הפלסטינים בבקעה חיו בה לפני כניסתם של התושבים היהודים מ-1968 ואילך.

שימו לב שאין מדובר כאן בשטחים בשימוש בפועל, אלא רק בשטחים שמותרים לשימוש בידי יהודים לעומת שטחים שמותרים לשימוש בידי פלסטינים. בפועל, ההתנחלויות אינן זקוקות לכל השטחים הללו. השטחים המוניציפליים שלהן מהוווים כ-12% משטחי הבקעה, וגם הם עצומים ביחס לשטח הבנוי (פי 28 ממנו), כיוון שכלולים בהם שטחי עיבוד חקלאי נדיבים מאד ושטחים לפיתוח עתידי. יתרת "השטח היהודי" בבקעה מורכבת מאדמות מדינה, שטחים צבאיים סגורים ושמורות טבע. רק בשבוע האחרון עברה החלטה להגדיל את שטחי העיבוד החקלאי בבקעה ב-130% ואת הקצאות המים לחקלאים ב-70% – ללא שום דיון ציבורי.

ובכן, מה עושה פלסטיני שאיתרע מזלו להתגורר בשטח C (נזכיר שחלוקת הגדה לשלושת סוגי השטחים באה לעולם בעקבות הסכמי אוסלו), והוא זקוק לאישור בנייה? זוג צעיר שרוצה להקים בית? רועה צאן שרוצה להקים דיר? חקלאי שרוצה להקים מחסן לתוצרת שלו? מה הוא עושה? מגיש בקשה לוועדת התכנון והבנייה?

פחחח. חבל על הניירת. ישראל מפעילה שתי תכניות מתאר בבקעה – ישראלית בת זמננו, ומנדטורית, מלפני 70 שנה. תכנית המתאר המנדטורית מגדירה כמעט את כל שטח הבקעה (למעט העיר יריחו) כאזור חקלאי שאפשרות הבנייה בו מוגבלת מאד. תכנית המתאר הישראלית היא "לא-תכנית" – אין לה קיום סטטוטורי, היא פרקטיקה טהורה. הפרקטיקה הזאת מאפשרת בנייה נרחבת באזורים חקלאיים, ולמעשה, גם ללא תכניות מאושרות. נחשו מי כפוף לתכנית המנדטורית ומי לתכנית הישראלית? יפה.

שיטת האפטרהייד הזאת מבטיחה שאף בקשה פלסטינית לבנייה בשטח C בבקעה לא תקבל אישור מהרשויות. חרף בקשותיהם של תושבי הכפרים להכין להם תכניות מתאר, אף כפר פלסטיני בבקעה (למעט אל-פסאיל, בסוף שנות השמונים) לא זכה מעולם לתכנית מתאר. מה המטרה העליונה של איסור מוחלט על בנייה פלסטינית ב-88% משטח הבקעה? מה המטרה העליונה של ההאצה החדה בקצב הריסות הבתים בשטח C בשנתיים האחרונות, בחודש האחרון?

כבר אמרנו, “C” as in “Cleansing”.

הרשויות הישראליות מגדילות לעשות ולפעמים משתמשות במנגנון חידוש תכניות הבנייה כדי להצדיק הריסות בתים עתידיות. ב-2005 אושרה תכנית לכפר אל-ג'יפתליק, המאוכלס ביותר בשטח C (כ-5,000 תושבים). הכפר מוקף מכל עבריו בהתנחלויות (ארגמ"ן, משואה וחמרה). התכנית הוכנה ללא שיתוף התושבים, שגם לא זכו לראותה ולהכיר את המגבלות שהיא מטילה (כנהוג ביחס לנייטיבס מאז ומעולם). התכנית הזאת צמצמה את גבול הבניה ל-60% מן השטח הבנוי בכפר; במחי רגע, הפכו 40% מבתי הכפר לבלתי חוקיים. ואכן, בשנים 2006-2008 הזדרז המנהל האזרחי לקטוף את פירות תכנית ההרס הזאת, והרס כ-30 מבנים בשטח שהפך ל"לא חוקי".

יש לקוות ששאלת התם הלגאליסטית "למה הם בונים בלי אישורים?" הובאה בזאת לקבורה סופית. אשר לשאלת התם המדינית – "הרי זה שטח ישראלי, מה הם רוצים?" – אליה נחזור בסוף הדיון. מקומה שם ולא כאן, משום שאין קשר בין שאלת הריבונות בבקעת הירדן – תהא עמדתכם בעניין אשר תהא – לשאלת הלגיטימיות של צעדי הטרנספר באזור.

ייהוד הקרקע (גזוֹל, הכרז, חסוֹם)

חמש הן השיטות שבהן הדירה מדינת ישראל את האוכלוסיה הפלסטינית מלמעלה משלושה-רבעים של שטח הבקעה וצפון ים המלח. ואלה הן:

1. שיטה ראשונה: גזילת אדמות פרטיות של נפקדים. מיד עם תום מלחמת ששת הימים, ביולי 1967, הוציא האלוף עוזי נרקיס צו צבאי שמסדיר את השמירה וההגנה על נכסי הנפקדים. כיום זה נשמע דמיוני – ישראל הכובשת מכבדת את זכויות הבעלות של נפקדים בשטח הכבוש, בהתאם לחוק הבינלאומי – אבל אז זאת היתה המציאות המשפטית. בפועל – נהגה המדינה באדמות האלה כרכושה הפרטי מן היום הראשון. דו"ח מבקר המדינה מ-2005 חשף שאלפי דונמים של קרקעות פרטיות פלסטיניות כאלה הועברו להתיישבות יהודית בבקעת הירדן. המהלכים האלה הוגדרו כבלתי-חוקיים בפיו של – קשה להאמין – היועץ המשפטי של המנהל האזרחי בעצמו. אותו צדיק בסדום כתב בספטמבר 1997:

"הממונה אינו אלא נאמן השומר על הנכס, פן ייפגע בזמן שהבעלים נעדר מן האזור… פועל יוצא הכרחי ממעמדו המצומצם של הממונה הוא איסור על מכירת 'נכס נטוש' שהוא מקרקעין, הואיל ומכר כאמור אינו מתיישב עם חובת השמירה על הנכס… למעשה, אל לו לממונה לעשות כל עסקה לגבי הנכס שתעמוד בניגוד לחובת השמירה האמורה, ובמיוחד לחובתו להשיב את הנכס לבעלים עם חזרתו לאזור." (ההדגשה במקור).

הדברים האלה מפריכים את המיתוס בדבר "נקיון הכפיים" של ה"מתיישבים" (ולא חלילה "מתנחלים") בבקעה, שבאו, כביכול, אל ארץ לא-נושבת ולא קיפחו במאומה את זכויות הילידים הפלסטיניים. לא; ממש כמו ביהודה ושומרון, ההתנחלות היהודית בבקעה לא בחלה בגזל של אדמות פרטיות של פלסטינים.

והנה הטוויסט הסופי בסיפור המכוער הזה, הדובדבן בקצפת של גזל הקרקעות. בצה"ל ידעו היטב שהקצאת אדמות נפקדים לבנייה יהודית איננה חוקית – על פי עמדת היועץ המשפטי של המנהל האזרחי בעצמו – ולכן נקטו בדרך יצירתית למנוע תביעות משפטיות מצד בעלי הקרקעות (שברחו או גורשו לירדן). פקידי המנהל הכינו רשימת סודית של "מנועי כניסה מסיבות בטחוניות". חטאם היחיד של אותם בישי-מזל היה בעלותם על קרקע בבקעה שהוקצתה ליהודים, בהיעדרם. הנה דוגמה חיה לאינסטרומנטליות של השיח הבטחוני במימוש אינטרסים קולוניאליים טהורים. הרשימה הזאת כונתה "רשימת המאה", אף כי בסופו של דבר היו רשומים בה יותר מ-2,000 שמות. רק בסוף שנת 2004, בעקבות התערבות מבקר המדינה, בוטלה הרשימה.

2. שיטה שניה: תפיסת קרקע "לצרכים צבאיים". ב-12 שנותיו הראשונות של הכיבוש (עד לבג"ץ אלון מורה ב-1979) עשתה ישראל שימוש נרחב בדרך זו. החוק הבינלאומי מאפשר לכוח הכובש לתפוס, באופן זמני, שטחים בטריטוריה הכבושה, לצרכים צבאיים בלבד. ישראל ציפצפה על החוק הזה כשהוציאה צווי תפיסה צבאיים לצורך הקמת יישובי קבע אזרחיים. כך גם בבקעה. על פי נתוני המנהל האזרחי, נכון ל-2007, קרוב ל-12 אלף דונם נתפסו כך לטובת תשע התנחלויות בבקעה.

3. שיטה שלישית: הכרזה על "אדמות מדינה". בעת כיבוש הגדה המערבית, היו רשומים 220 אלף דונם בבקעה כאדמות מדינה (רכוש ממשלתי ירדני). במהלך שנות הכיבוש גדל השטח הזה פי 4, וכיום הוא מגיע ל-53% מקרקעות הבקעה. שלושים התנחלויות ומאחזים בלתי חוקיים בבקעת הירדן כוללים שטחים שישראל הכריזה עליהם כאדמות מדינה.

למי שאינו בקי בדברים, צריך להבהיר שהכרזה על אדמות מדינה בשטחים הוא אחד המנופים העיקריים של מדיניות הסיפוח דה-פקטו של המדינה. מבחינה משפטית, מדובר באוסף פרשנויות מגמתיות וחד-צדדיות לחוקי הקרקעות העות'ומאניים – הלא הוא מפעל חייה של פליאה אלבק הזכורה לרע. שטחים שעובדו על-ידי פלסטינים הפכו ל"לא מעובדים", התיישנות הבעלות התקצרה פלאים, ואפשרויות הערעור של בעלי קרקעות פלסטיניים צומצמו למינימום (על נפתולי השיטה, ראו כאן, עמ' 19-22).

4. שיטה רביעית: הכרזה על "שטחים צבאיים סגורים".לא פחות מ-45% משטח בקעת הירדן וצפון ים המלח מוגדר שטח צבאי סגור. הגדרה זאת נקבעה אי אז בסוף שנות הששים ובתחילת שנות השבעים, על רקע נסיונות החדירה מירדן. על אף שנסיונות אלה פסקו כליל, הגדרת השטחים לא השתנתה.

שטח צבאי סגור פירושו לא רק שטח שפלסטינים מנועים מלגור בו. אסור להם לעבור בו, לשהות בו, או לרעות צאן, ובסמכות המפקד הצבאי לעצור כל מי שמפר זאת ולהחרים את רכושו. למותר לציין שהגדרה זאת תופסת רק לגבי פלסטינים; לא ידוע על מתנחלים שהצבא עצר בגין כניסה לשטח צבאי סגור או החרים להם ציוד חקלאי.

לפני כשנה חלה הקצנה במדיניות הזאת. צה"ל הציב עשרות לוחות בטון שעליהם רשום "שטח אש" בסמוך לכל הקהילות הבדואיות בבקעת הירדן. צירוף מקרים פנטסטי, בלי ספק; כל הקהילות הבדואיות שוכנות בשטחי אש, וכל שטחי האש מוגבלים לקהילות האלה בלבד. הריסות הבתים שנסקרו בתחילת המאמר – בח'רבת טאנא, אל-חדידייה ואל-פארסייה – נשענו כולן על בנייה בלתי חוקית, כביכול, בתוך שטחי אש. לפי נתוני "בצלם", מתחילת שנת 2004 ועד למרץ 2010 איבדו את ביתם כך יותר מאלף פלסטינים. כך נראה טרנספר זוחל.

5. שיטה חמישית: הכרזה על "שמורות טבע". 20% משטח הבקעה מוגדר שמורות טבע. למעט ארבעה אתרים תיירותיים – קומראן, ארמונות החשמונאים, ואדי קלט ועין פשח'ה – שאר השטחים עומדים בשממונם – לא פיתוח ולא "שמירה" על ערכי הטבע. הערכים היחידים שנשמרים בהן הם ערכי טוהר הגזע: הכניסה לפלסטינים אסורה בתכלית. פקחי שמורות הטבע פועלים בבקעה כמו אנשי הסיירת הירוקה בנגב; תפקידם העיקרי הוא להתעמר בבדואים ולהטיל עליהם קנסות לפי הצורך.

הקוראים חדי העין ודאי שמו לב שסכום אחוזי הקרקע שנמנו בחמשת הסעיפים האחרונים עולה על 100%. הכיצד? ובכן, יש חפיפות לא מעטות. הריבון לא לוקח צ'אנסים, ונוהג לפעמים לחמוס את אותה פיסת קרקע בשתי דרכים נפרדות, בלתי-תלויות. מה שבטוח בטוח. דוגמה מרהיבה לכך היא החפיפה בין האזורים שהוכרזו שטחים צבאיים סגורים לבין השטחים שהוכרזו שמורות טבע. מסתבר ש-200 אלף דונם מכלל שמורות הטבע המוכרזות בבקעה (יותר מ-60% מהן) נופלים בתוך אזורים שהוכרזו שטחים צבאיים סגורים. כאן עולות כל מיני אפשרויות מעניינות. יכול להיות שצה"ל רואה בפיזור פגזים ותרמילי כדורים סוג של טיפוח טבע? ואולי, לחילופין, מישהו בצמרת חשב לעצמו – למה שלא נשתמש במטיילים כמטרות נעות לאימוני ירי?

נעצור כאן. העניין ברור כשמש: שטח צבאי או לא, שמורת טבע או לא, אדמת מדינה או לא – קודם סומנה המטרה ואחר כך צוירו העיגולים סביבה. והמטרה היתה פשוטה: שטח נקי מערבים.

אם לא גירוש, אז ייבוש

מגוון הדרכים שבהן מייבשת מדינת ישראל את תושבי הכפרים בגדה המערבית, ובבקעת הירדן במיוחד, כבר תוארו בפרוטרוט פעמים רבות. הסיטואציה המיוחדת לבקעה נובעת מן הפערים הבלתי נתפסים בין הקצאות המים להתנחלויות היהודיות לבין הקצאות המים לפלסטינים.

התנחלויות הבקעה, המבוססות על חקלאות, זוללות מים. הקצאת המים הממוצעת (נכון ל-2008) לכל מתנחל בבקעה היא כ-1,300 ליטר ליום – פי 18 מהקצאת המים הממוצעת לפלסטינים בגדה המערבית. גם כשמשווים צריכה ביתית בלבד (ללא שימושים חקלאיים) הפערים זועקים לעין. הקצאת המים ליום לשימושים ביתיים בהתנחלות רועי עומדת על 431 ליטר לנפש; היישוב הבדואי הסמוך, אל-חדידייה, נאלץ להסתפק בכמות קטנה פי 20 – 20 ליטר ליום לנפש. כך גם ביישובים אל-פארסיה וראס אל-אח'מר. על פי ארגון הבריאות העולמי, כמות זו (20 ליטר לנפש ליום) מספיקה ל"הישרדות לטווח קצר" באזורי אסון הומאניטריים, כמו מחנות הפליטים בדארפור.

במלים פשוטות: מדינת ישראל, במדיניות הצמאה מכוונת, הופכת כפרים פלסטיניים בבקעה לאזורי אסון.

למי שייכים מֵי הבקעה? על פי המשפט הבינלאומי, כל המים שייכים לפלסטינים, וחלקם משותפים גם לישראל. בפועל, ישראל שולטת ביד רמה בכל הברזים בבקעה.

אשר למים עיליים – אגן נהר הירדן וכל הנחלים הזורמים אליו – ישראל מונעת מן הפלסטינים כל גישה אליהם (בשיתוף פעולה של ירדן). אשר למי תהום, חלקו המזרחי, העשיר במים, של אקוויפר ההר, מצוי בתחומי הבקעה. על פי דו"ח של הבנק העולמי מלפני שנתיים, לפלסטינים יש גישה ל-20% בלבד ממי האקוויפר. ישראל, באמצעות חברת "מקורות", שואבת 32 מיליון קוב מים בשנה באזור הבקעה, שהם כ-70% מכלל השאיבה בגדה המערבית. פחות מחמישית מן הכמות הזאת מועברת לכפרים פלסטיניים בבקעה, במסגרת התחייבות משנות השבעים.

מדוע נזקקים הפלסטינים למים של "מקורות"? משום שעל פי הסכמי הביניים, אסור להם לבצע שום קידוח באזור ללא אישור של ועדת המים המשותפת הישראלית-פלסטינית. על המתרחש בוועדה זאת מומלץ לקרוא בתחקיר המאלף הזה. בפועל מדובר בגוף שתפקידו העיקרי לשמר את העליונות הישראלית בשליטה על מאגרי המים בגדה המערבית. הצעות לפרויקטים פלסטיניים נתקעות שנים בלי אישורים, הוועדה ממעטת להתכנס, ולמותר לציין ששאיבה ישראלית ממקורות משותפים איננה חייבת באישורה. גם אם כבר מתקבל אישור מן הוועדה, קרוב לוודאי שהמנהל האזרחי יתקע את התהליך. לא חסרים רעיונות. למשל, פרוייקט לשיקום רשת המים של אל-ג'יפתליק, שכבר אושר בוועדה, נתקע במנהל האזרחי. הסיבה: פקידי המנהל דרשו מן הרשות הפלסטינית לבצע במקום חפירה ארכיאולוגית, על חשבונה, בעלות שמתקרבת להוצאה הכוללת על הפרוייקט (עוד על המכשולים הביורקרטיים שמעמידה ישראל בפני מיזמי מים פלסטיניים, ראו דו"ח הבנק העולמי, עמ' 47-56).

הסכמי הביניים בין ישראל לרשות הפלסטינית צמצמו באופן דרמטי את כמויות המים הנגישות לפלסטינים. העובדה הזאת מוכרת למעט מאד ישראלים אבל ידועה לכל פלסטיני. ב-2008 הפיקו הפלסטינים באזור בקעת הירדן כ-31 מליון קוב מים, פחות מ-44% מהכמות שהפיקו לפני החתימה על הסכם הביניים ב-1995. חלק ניכר מבארות המים של הפלסטינים התייבשו עקב קידוחים סמוכים של "מקורות". ישראל גם אינה מתירה לפלסטינים להעמיק את הבארות שלהם מעל ל-150 מטר. גם מעיינות טבעיים מתייבשים כתוצאה מן השאיבה הישראלית. אם לא די בכך, פקחי המנהל האזרחי קונסים פלסטינים שמנסים לשאוב מים ממעיינות הנמצאים מחוץ ליישובם, וגם מחרימים את המשאבות שלהם.

התוצאה הסופית של מערך האפליה הדרקוני והמשוכלל הזה היא שיותר ויותר כפרים בבקעה נאלצים להישען על אספקת מים במכליות; בזמן שהתנחלויות כמו רועי ונערן צועדות בבטחה אל המאה ה-21 עם טכנולוגיות הידרולוגיות מתוחכמות, יישובים פלסטיניים שנושקים לגבולותיהן נהדפים לאחור, אל המאה ה-19 (נסו לנתק יישוב יהודי ממים למספר ימים ותראו איזו מהומת אלוהים תפרוץ).

עלות קוב מים ממכלית גבוהה הרבה יותר מעלות קוב מים מן הברז. כך יוצא שההוצאה הממוצעת על מים למשפחה פלסטינית גבוהה פי 3 מזו של משפחה בהתנחלויות – וזאת על אף היחס ההפוך בצריכה. בקהילות הבדואיות המבודדות, מגיעה ההוצאה החודשית על מים ל-1,700 ש"ח, כמחצית מן ההוצאה החודשית הכללית (וזאת בהשוואה להוצאה על צריכה ביתית בהתנחלויות באזור, שעומדת על 105 ש"ח, שהם 0.9% מסך ההוצאה החודשית). כך הופכת מדיניות הייבוש למדיניות של רישוש.

גם זה כנראה נדיב מדי, כי ישראל אפילו לא מאפשרת לתושבים הבדואים את הלוקסוס של שינוע מים במכליות. המנהל האזרחי מחרים דרך קבע מכליות מים של תושבים בכפרים אל-חדידייה, אל-פארסייה, חמרא וחומסה. המכליות למעשה אינן חוזרות לבעליהן משום שגובה הקנס הכרוך בהחזרתן הוא אלפי שקלים, הרבה מעבר ליכולת התשלום של העניים המרודים שמשתמשים בהן. בתחומי הקו הירוק הכיר בג"ץ לאחרונה בזכותם של הבדואים ל"נגישות מינימלית למים" (אף כי עדיין לא ברור אילו חובות מוטלות על הרשויות בגין זכות זו); מעבר לקו הירוק, גם זכות האַפסַיים הזאת נמחקה.

ביתור הבקעה ומשטר המחסומים וההיתרים

במאי 2005, שלושה חודשים לפני ההתנתקות מעזה, החלה מדינת ישראל ביישום תכנית התנתקות נוספת, סמויה ולא רשמית: ניתוק של בקעת הירדן מן הגדה המערבית. לא מדובר בצירוף מקרים אלא במהלך מחושב מראש; מי שעקב אחרי ההתרחשויות בזמן אמת יודע היטב שתכנית ההתנתקות מעזה נהגתה במוחו של שרון כקורבן טקטי לצורך העמקה והנצחה של השליטה הישראלית בגדה המערבית (והדברים אושרו גם ב"ראיון הפורמלין" המפורסם של ויסגלס). המדיניות החדשה בבקעה נועדה להבהיר לילידים מיהו הריבון האמיתי באזור, מעתה ולתמיד.

שורה של תקנות ומגבלות דרקוניות על תנועת פלסטינים אל ומהבקעה נכנסו לתוקף. על הנכנסים לגדה דרך גשר אלנבי נאסר לעבור בבקעה (למעט דרך יריחו, מה שהאריך מאד את הדרך לצפון הגדה), ועל תושבי יריחו נאסר לצאת צפונה אל תחומי הבקעה. משמעותי מכל היה האיסור על כל פלסטיני שכתובתו בתעודת הזהות איננה בתחום הבקעה להיכנס אליה. בעלי אדמות בבקעה, אשר התגוררו מחוצה לה, לא היו יכולים יותר להיכנס בחופשיות כדי לעבד את אדמותיהם, ונזקקו להיתרי שהייה זמניים וקמצניים במיוחד (אסור לשהות בלילה, אסור להכניס פועלים וציוד חקלאי). גם לו רצו לשנות את כתובתם לא היו יכולים – ישראל שולטת במרשם האוכלוסין הפלסטיני ומסרבת להכניס בו שינויים מאז שנת 2000. ב-2007 הוכנסה "הקלה" מינורית – הותר "לתושבי חוץ" להיכנס רק ברכב ששייך לתושב הבקעה, אחרי קבלת היתר מיוחד. הצבא עורך פשיטות ביישובי הבקעה לאיתור תושבים שכתובתם איננה בבקעה; הם נלכדים ומועברים מעבר למחסום תייאסיר.

האם צריך לומר בקול רם מה מטרת כל התקנות שאוסרות על פלסטינים מחוץ לבקעה לשהות בה, ואולי, חס וחלילה, להשתקע בה?

מי כן קיבל היתרי כניסה לבקעה בלי בעיה? 5,000 פלסטינים שמועסקים בהתנחלויות. העבודה חייבת להימשך.

שוו בנפשכם שביום בהיר אחד מחליט המשרד לבטחון פנים "לבתר" את אזור השרון משאר אזורי הארץ; לאסור על ישראלים מירושלים או מבאר שבע להיכנס לשם, וגם אם יש להם שם נכסים, נאמר דירה בנתניה, אסור להם ללון בה בלילה. ועוד לא דיברנו על מגבלות התנועה הפנימיות (מחסומים בין נתניה לחדרה).

ארבעה מחסומי קבע חולשים על תנועת הפלסטינים לתוך ומתוך בקעת הירדן. אליהם נוספים מחסומים ארעיים ו-18 מכשולי תנועה פנימיים – תעלות, סוללות עפר ושערים חקלאיים. כביש 90 ("כביש הבקעה"), הציר המרכזי מצפון לדרום שגם מוביל לגשר אלנבי – היה אסור לתנועה לפלסטינים שאינם תושבי הבקעה שנים ארוכות. כיום הם יכולים לעלות עליו אבל רק מדרום ליריחו – מה שלא עוזר לרוב המכריע של מי שאינו תושב הבקעה ורוצה להגיע אליה (או לגשר אלנבי) מצפון. ב-2006 הוסב שמו של כביש הבקעה ל"דרך גנדי" – רחבעם, לא מהטמה – וקשה לחשוב על החלטה הולמת יותר בנוגע לכביש שמיישם הלכה למעשה את חזונו של האיש.

אין ומעולם לא היתה עילה בטחונית למערך כל כך מסועף של מגבלות תנועה בבקעה. מדובר באזור השקט ביותר מבחינה בטחונית בגדה המערבית. מתחילת האינתיפאדה השנייה, באוקטובר 2000, ועד לסוף 2010, נהרגו בבקעת הירדן 13 ישראלים; זאת מתוך 351 הישראלים שנהרגו באותו עשור בגדה (דו"ח בצלם, עמ' 27). העובדה שכן ניתנים אישורי כניסה לאלפי עובדים פלסטינים, חסימות העפר על הכבישים המוליכים לכפרים הבדואיים (מישהו שמע לאחרונה על טרוריסטים בדואיים?), הסירוב הישראלי העיקש להוסיף תושבים פלסטיניים לבקעה במרשם האוכלוסין – כל אלה מעידים שהמוטיבציה מאחורי מסכת ההתעללות הביורוקרטית הזאת, הנמשכת כבר 6 שנים, היא אחרת לגמרי. 88% אחוז משטח הבקעה וצפון ים המלח, כזכור, הם שטח C.

“C” as in “cleansing”.

הדרך להפוך ל"תושב חוקי": עבדות התמרים

כפי שכבר הוזכר, הדרך הבטוחה ביותר לפלסטיני להיפטר מן הרדיפה השלטונית בבקעה היא להירתם במלוא אונו לשגשוגן של ההתנחלויות הישראליות. כ-5,000 פלסטינים מועסקים דרך קבע בהתנחלויות הבקעה, ובעונות הדילול והגדיד של התמרים (הענף החקלאי המרכזי באזור), מספרם מגיע עד 20,000 עובדים. מי שתמה מדוע כל כך הרבה פלסטינים עובדים בשירות האדונים היהודים מוזמן לבדוק אילו אפשרויות תעסוקה פתוחות בפני אנשים ששדותיהם הופקעו, מעיינותיהם יובשו, ואין באפשרותם להקים שום מבנה תעשייה חדש בתחומי מגוריהם.

העובדים האלה נמצאים בתחתית סולם הניצול של המשק הישראלי – סולם עמוק מאד כידוע. שום זכות מזכויות היסוד שלהם איננה מכובדת. מעסיקיהם שולחים אותם לעבוד עם חומרי הדברה ללא ציוד מגן, ומפרים תקנות בטיחות בנוגע לעבודה בגובה. עובדי התמרים חשפו תמונה מזעזעת של ניצול במטעי ההתנחלויות: העובדים נאלצים לטפס בכוחות עצמם, ללא מנוף, לגבהים של יותר מ-10 מטרים; הם מוצבים שם ללא אמצעי בטיחות כמו רתמת מגן או מערכות לבלימת נפילה; חלקם מושארים בגובה כזה במשך 5 שעות, 6 שעות ואף יותר, מבלי שמתאפשר להם לרדת להפסקה. את האוכל שלהם הם אוכלים על הצמרת; גם את הצרכים עושים שם לפעמים, בלית ברירה.

על התענוג הזה מקבלים העובדים הפלסטינים בין 50 ל-70 ש"ח ליום עבודה – כשליש משכר המינימום בישראל (178 ש"ח). כפי שהם מעידים, הם ממשיכים כי אין להם ברירה; צריך לחיות ממשהו, גם כשכל יום עבודה כרוך בפחד מוות מנפילה וריסוק אברים.

בעלי המטעים הישראלים זוקפים גבה בתמיהה כשהם שומעים על הניצול המחריד הזה שמתרחש על אדמתם ונוהגים לגלגל את האחריות על הקבלנים הפלסטיניים. בכך אינם שונים מהרבה מעסיקים אחרים בתחומי הקו הירוק, שרואים בפועלים פשוטים – לא כל שכן עובדים זרים – חומר גלם מתכלה, בר-החלפה. המימד הנוסף כאן הוא מימד הניצול הקולוניאלי – השימוש של הכובש בילידים להפקת רווחים מאדמת הקולוניה. אתר "קו לעובד" מציג עשרות דיווחים ותיאורים מפורטים של המפגש הזה בין המגף הקפיטליסטי-התנחלותי לפרצוף הפלסטיני.

הכל מתנהל מחוץ לחוק – כלומר, באותו מרחב עקמומי של "אי-חוקיות" חוקית שאופף את כל מעשה ההתנחלות. כבר ב-1982 קבע המפקד הצבאי בצו שבתחומי ההתנחלויות חלים חוקי העבודה הישראליים. בית הדין הארצי לעבודה קבע שהעובדים הפלסטינים דווקא כפופים לחוק הירדני מלפני 1967 (כמה זה נוח כשאין לנתין שום אזרחות), פסיקה שבג"ץ ביטל ב-2007. אולם משרד התמ"ת וקמ"ט התעסוקה במנהל האזרחי נמנעו באופן עקבי מאכיפת חוקי העבודה הישראליים בהתנחלויות והסתפקו בהצהרות בלבד.

קונצנזוס של בורות

כתם עיוור ענקי מסתיר את בקעת הירדן והמתחולל בה מעיניו של השמאל הישראלי. מבחינת השמאל הזה, הכיבוש מתחיל בעפרה ומסתיים בשייח ג'ראח. מאז ומעולם נחשבה הבקעה ל"קונצנזוס" (כשכותבים בישראל "קונצנזוס", בין מרכאות, הכוונה היא שהיהודים מסכימים בינם לבין עצמם על משהו שהערבים ושאר העולם מתנגדים לו). הכוונה הישראלית לשמור על ריבונות של קבע באזור קיבלה אישורים רשמיים בהכרזות מדיניות של שרון, של אולמרט, ושל נתניהו.

כיוון שהבקעה ב"קונצנזוס", פועלים גורמים בתנועה הקיבוצית לחיזוק ההתנחלויות שם – אותם גורמים ממש שמסייעים לפלסטינים בשיקום מטעים של עצי זית. מה ההבדל בין גזל האדמות והמים הפלסטיניים בבקעה לבין גזל האדמות והעצים ליד יצהר? ככל הנראה זהותם של הגזלנים. מה שמותר לבעלי חממות עם שפם התיישבותי אסור לנערי גבעות עם חתימת זקן התנחלותי.

כיוון שהבקעה ב"קונצנזוס", מופיעים בפסטיבל "אהבה" – בחסות מפעל הקוסמטיקה "אהבה", שכל פעילותו מפרה את האיסור בחוק הבינלאומי על ניצול אוצרות טבע בשטח כבוש – אמנים ישראלים רבים; בהם גם מי שכמה שנים קודם לכן הביע תמיכה גלויה בסרבנות. למען הסר ספק, אני לא חושב שאמנים – בניגוד לאנשים אחרים – חייבים להוביל מאבקים פוליטיים. אני רק חושב שאם כבר מישהו מביע עמדה פוליטית לא קונצנזואלית, חובה עליו להבין עד הסוף מה נגזר ממנה ברמה הפרקטית. פוליטיקה של מלים חלולות יש לנו די והותר מפוליטיקאים מקצועיים.

אומנם, על הדימוי הנקי והלא קיצוני של מתנחלי הבקעה מאיימים בשנה האחרונה מצטרפים חדשים לחגיגת הניצול – מתנחלי משכיות, שעלתה על הקרקע לפני שנתיים ביוזמת מפלגת העבודה (גם מתנחלי משואה לא טומנים ידם בצלחת, ושולחים אותה היישר אל תוך מתחמי הבדואים). מתנחלי משכיות הגיעו מהתנחלות "שירת הים" שפונתה מגוף קטיף ותוך זמן קצר החלו להראות לשכניהם הפלסטיניים את נחת זרועם. באפריל 2010 הקימו המתנחלים אוהל גדול במרחק מטרים ספורים מבתי היישוב הבדואי עין אל-חילווה ולקחו בכוח חומרי בנייה מהמקום. בינואר השנה הם תקפו רועי צאן מן הכפר, היכו אשה ואת בתה בת ה-11. במרץ השנה תקפו מתנחלי משכיות ילד בן 11 מעין אל-חילווה שהגיע עם סוס למעיין הסמוך לכפר. מול עיני הילד, המתנחלים חנקו ושברו את מפרקתו של הסוס.

אף אחד מהאירועים האלה לא דווח בתקשורת הישראלית. מה שמביא אותי לנקודה הבאה.

על מה נשען הקונצנזוס ביחס לבקעת הירדן? ככל הנראה, על שילוב של בורות ותעמולה, שמזינים זה את זה במשך שנים. סקר דעת קהל שערכה האגודה לזכויות האזרח לפני חודש חושף בורות בממדים מבהילים של הציבור הישראלי ביחס לבקעה. הנה כמה ממצאים בולטים מתוכו:

• כשני שליש (64%) מהמשיבים לא ידעו שבקעת הירדן היא שטח כבוש שאיננו בריבונות ישראלית. כחמישית (19%) לא ידעו מה מעמדה של הבקעה; רק 18% מהמשיבים ידעו שמדובר בשטח כבוש.
• 57% מהמשיבים מחזיקים בדעות מוטעות לגבי הרכב האוכלוסיה בבקעה. 10% חושבים שרק ישראלים מתגוררים בבקעה, 35% חושבים שרוב האוכלוסיה ישראלי, ו-12% חושבים שיש כמות שווה של ישראלים ופלסטינים. 20% לא ידעו מה הרכב האוכלוסיה. רק 17% ידעו שרוב האוכלוסיה בבקעה פלסטיני (העובדות: כ-85% מהתושבים פלסטינים).
• הטיה אידאולוגית: מתוך הדתיים, 80% חשבו שהבקעה היא שטח ריבוני של ישראל. מתוך החילוניים – 59% חשבו כך.
• השכלה לא משנה (ואולי קצת מזיקה): 71% מבעלי ההשכלה האקדמית חשבו שהבקעה נמצאת בריבונות ישראלית, לעומת 63% מבעלי ההשכלה התיכונית.

שיעורים כאלה של בורות פוליטית באוכלוסיה המשכילה נהוג לייחס למשטרים רודניים; בחברות שבהן השלטון שולט באופן גלוי בתעבורת המידע הזמין לציבור, קל ליצור מצג שווא שהקשר בינו לבין המציאות קלוש. אבל למעשה גם הציבור בחברות דמוקרטיות, שבהן לכאורה אין חסמים גלויים על זרימת המידע, מפגין בורות מדהימה בנושאים שלכאורה עומדים במרכז החדשות. סקר אחד של נשיונל ג'אוגרפיק גילה שלאמריקאים בגילאים 18-24 אין מושג ירוק בגיאוגרפיה. 70% מהם לא היו מסוגלים למצוא את ישראל או אירן על מפה של המזרח התיכון; יותר ממחצית לא ידעו שסודן היא באפריקה; ו-9 מתוך 10 לא ידעו איפה היא אפגינסטן.

שלטון שנתיניו שרויים בבורות בסיסית כל כך ביחס לאזורים שבהם הוא מנהל לחימה קטלנית במשך שנים, יכול להניח בשקט שהתנגדות ממשית ללחימה הזאת לא תצמח מקרב נתיניו. והדברים יפים גם ליחסי הציבור הישראלי עם ממשלתו.

על האי-רלבנטיות של שאלת הריבונות והסדרי הקבע

כמו שהזכרתי בתחילת המאמר, יש שתי תגובות – יותר נכון, שליפות-מותן – טיפוסיות לנוכח אוסף העובדות שנסקרו כאן. התגובה המיתממת הראשונה היא הלגאליסטית: "למה הם בונים בלי אישורים? למה הם שואבים מים איפה שאסור להם?". בשלב הזה של הדיון, אני מקווה, לא ניתן יותר לשאול שאלות כאלה ברצינות. נותרה התגובה המדינית: "הרי זה שטח ישראלי, מה הם רוצים?". מי שמקפיד בעניינים פעוטים כמו החוק הבינלאומי, יסייג ויאמר: "הרי השטח הזה יהיה, בסופו של דבר, תחת ריבונות ישראלית. אז מה הם רוצים?".

גם התגובה הזאת היא סוג של מסך עשן שקובר את הביקורת החריפה על התנהלות מדינת ישראל בבקעה תחת מלל תלוש אודות "ריבונות" ו"הסכמי קבע". הגיע הזמן סוף סוף לפזר את מסך העשן הזה ולעשות קצת סדר.

אל"ף, נזכיר (כי כמה שלא מזכירים, עדיין שני שליש מהישראלים חושבים אחרת) שבקעת הירדן היא שטח כבוש עד להודעה אחרת. לא משנה כמה התנחלויות נבנה שם וכמה פלסטינים נגרש, ואפילו נסלול מחדש את כביש הבקעה במסלול מפותל כך שבמבט מן האוויר הוא ישרטט את המילים "שלנו, שלנו!" – הבקעה היא לא שלנו. אבל אני מבין שרוב הישראלים לא מתרשמים מקביעות החוק הבינלאומי (כל עוד הוא לרעתם), ולכן נניח את העניין הזה בצד.

בי"ת, גם אם הבקעה אכן תהיה "שלנו" באיזשהו הסדר קבע עתידי שיקבל גושפנקא בינלאומית – אין בכך כדי להקנות ישראל זכות חזקה עכשווית על קרקעות הבקעה. גם אם מתחשק לי מאד להתחיל לבנות את הבית שלי במגרש שעוד לא עבר על שמי בטאבו, אני לא יכול לעשות זאת. בעלות עתידית איננה מקנה זכויות קניין בהווה.

גימ"ל, והוא החשוב מכל: גם לו היתה לישראל ריבונות מלאה על הבקעה כיום, ממש עכשיו – לא היתה בכך שום הצדקה לפשעים שהיא מבצעת שם נגד הפלסטינים. ממה נפשכם, רבותי המכובדים שרון, אולמרט ונתניהו: מה הקשר בין ריבונות לבין הומוגניות אתנית? האם ריבונות חוקית על שטח מסוים גוררת איתה, כדבר מובן מאליו, טיהור של השטח הזה מאוכלוסיות שהשלטון אינו חפץ ביקרן? מיעוטים נוצריים במדינות מוסלמיות, קהילות יהודיות באירופה או באסיה – האם מרחפת מעליהם סכנת גירוש רק בגלל שאינם משתייכים לקבוצה האתנית המחזיקה בריבונות בארצם?

לישראל יש ריבונות בעלת תוקף בינלאומי בעכו, רמלה ונצרת; האם ריבונות כזאת מעניקה לה זכות לגרש משם ערבים? לשלול את גישתם למים? למנוע מהם כל אפשרות לבנות בתים בהתאם לתכנית בנייה מאושרת?

אהה. אומנם כן; דברים כאלה כבר קורים בתחום הקו הירוק, ברמלה ובלוד ובנגב. אבל כשהם קורים, הרבה ישראלים – הרבה יותר מאשר במקרה של הבקעה – מפנים מבטם הצידה בבושה; הם יודעים היטב שמדובר במדיניות גזענית. אותה מדיניות שהותירה את היישובים הערביים מקום המדינה ועד ימינו בנחשלותם, ללא כל תכניות בנייה ופיתוח.

בבקעת הירדן הבוז של הריבון הצבאי כלפי נתיניו הערבים קיצוני הרבה יותר, הרדיפה והנישול קשים הרבה יותר – אבל המחאה האזרחית על כל זה כמעט אינה קיימת. למה? כי בקעת הירדן "בקונצנזוס". איזה קונצזוס? שמותר לעשות טיהור אתני בשטחים שלנו? כי הם שלנו?

זה כל מה שתשמעו על בקעת הירדן בחדשות, אם תשמעו בכלל: כן ריבונות שלנו, לא ריבונות שלנו, כן נוכחות צבא לאורך הירדן או לא. הכל דיבורים בעלמא, על עתיד לא ידוע, ערימות של ניירות דיפלומטיים, מאמרים של מכוני מחקר, מצעי מפלגות – שתפקידם אחד: למסך את המציאות של כאן ועכשיו. נגיד את זה שוב, בקול רם וברור: שאלת הריבונות הסופית על בקעת הירדן – יהא פתרונה אשר יהא – לא מצדיקה את מהלכי הטרנספר שמתבצעים שם. כשהדברים נוגעים לאנשים חיים, הפוליטיקה צריכה, לפני הכל, לדאוג לשלומם ולבריאותם ולקורת הגג שמעל ראשם – ורק אחר כך לנסח את ההסדר המדיני שיבטיח את זה באופן הטוב ביותר. פוליטיקה שמתחילה משאלות של ריבונות לאומית ונשארת תקועה שם במשך שנים – לעולם לא תגיע אל האדם וצורכי קיומו. מי שממשיך לבחוש בה ולהנציח אותה, בזמן הקשה הזה, משתף פעולה עם פשעים שכל המערכת הפוליטית בישראל שותפה להם.

טיהור אתני? Moi?

הדם עולה לכם לראש כשאתם שומעים שישראל עוסקת בטיהור אתני? אבל כפי שכבר הוסבר שוב ושוב, מהלך כזה לא חייב להיות כרוך בשריפת כפרים והשתוללות של מיליציות שקוטעות אברים במאצ'טות. מספיק ליצור במכוון מציאות נוראה כל כך עבור פלג אוכלוסיה ספציפי, המוגדר במונחים אתניים, עד שלא תהיה לו ברירה אלא לקום וללכת מאדמתו. זה מה שישראל עושה בשנים האחרונות בבקעת הירדן וב"מזרח ירושלים". בבקעה יש כבר תוצאות – כפרים נטושים, אוכלוסיה מדולדלת ומרוששת. ב"מזרח ירושלים" (המוקדים החמים כרגע הם שייח ג'ראח, סילוואן, עיסאוויה וראס אל-עמוד) המלאכה קשה יותר, כי הרבה יותר עיניים בעולם נשואות אליה. אבל גם שם, שכונה אחר שכונה, נשרוף את כל הכפר.

אבל זה רק חלק מן הסיפור. מנגנון רב עוצמה נוסף, נעלם מעיני רבים משום שאין בו שום אלימות פיזית, הוא שלילת תושבות. עד 1994 היה נהוג בגדה המערבית נוהל צבאי של שלילת תושבות לכל פלסטיני שיצא לחו"ל לתקופה העולה על 3 וחצי שנים; פלסטיני כזה היה עובר לסטאטוס של חל"ת (חדל להיות תושב), ולמעט חריגים, לא יכול היה להשיב לעצמו את מעמד התושב.

נסו לדמיין: הבן או הבת שלכם, החבר או החברה שלכם, יוצאים ללימודי תואר ראשון באירופה. כשהם חוזרים – אין להם לאן; נשללה מהם האזרחות (שהרי התושבות היא "האזרחות" היחידה של תושבי הגדה המערבית).

בתשובה רשמית של היועץ המשפטי לגדה המערבית, שניתנה לא מזמן למוקד להגנת הפרט אחרי פניות חוזרות ונשנות, נחשף נתון מרעיש: בין השנים 1967-1994 ישראל שללה כך את תושבותם של 140,000 פלסטינים בגדה – יותר מ-10% מן האוכלוסיה. הוסיפו לכך יותר מ-13,000 תושבי "מזרח ירושלים" שתושבותם נשללה בהליכים דומים, והגעתם ל-153,000 איש, לפחות, שגורשו מאדמתם רק באמצעות הנוהל הטכני הזה. אז עכשיו זה כבר כן "טיהור אתני"? עוד לא? מתי זה הופך לטיהור אתני? כש-30% מהאוכלוסיה נעקרת ממקומה? 50%? או שנחוצים מעשי טבח ואונס המוניים כדי להיות ראוי לתואר הזה?

הפלסטינים כבר מזמן הבינו את זה. שתיים פחות אחד שווה אחד. פחות עוד אחד – שווה אפס. לא מסובך. רק לנו זה מסובך להבין. כשהם אומרים, "הנכבה נמשכת", אנחנו לא מבינים על מה הם מדברים.

ואם מה שקורה כאן זה לא טיהור אתני, לפי המילון שלכם, אז זה בסדר? כל התועבות האלה, כל זרועות השלטון – רשויות התכנון, חברת "מקורות", עיריית ירושלים, מועצה אזורית בקעת הירדן, משמר הגבול, המנהל האזרחי, משרד התמ"ת – חברו להן יחדיו לדחוק את רגלי הפלסטינים החוצה, לגרש וליבש ולרושש ולפזר לכל רוח. ומי הן הרשויות העלומות האלה? רוחות רפאים ביורוקרטיות או אנשים בשר ודם – אנחנו ובנינו ושכנינו וחברינו? מי נוהג בדחפור שהורס כבר בפעם הששית את ח'רבת טאנא, מי המושבניק שתולה פועלים על עצי תמר למשך יום עבודה שלם, מי הוא פקיד המנהל שחותם על צו החרמת מכליות מים, מיהם כל אותם ישראלים שמתמרחים להנאתם במוצרי הקוסמטיקה של מפעל "אהבה", קונים אהבה וזורעים שנאה?

אהה. אלה כנראה אותם ישראלים, יותר ממחצית העם, שבטוחים שהבקעה נמצאת בריבונות ישראלית ורוב התושבים בה יהודים.

[והזיה אוטופית לסיום. הלא הכל היה יכול להיות אחרת. שני עמים חולקים חבל ארץ אחד, שאדמתו פוריה במיוחד, עתיר בנכסי טבע ותיירות, שפוטנציאל השגשוג הכלכלי שלו עצום. יש אפילו תמהונים שטווים לו תכניות מזהירות לעתיד. פנטזיה אומללה; איך נחצה את התהום שבנפשנו ונעשה הבלתי ייאמן: איך נחיה ונעבוד לצד ערבים כשווים אל שווים?]

צדיקים בסדום:
סולידריות בקעת הירדן
פעולה אחת ביום

 

האובייקטים בתמונה: מחסנית (שמכונה "טמפון"), המורכבת על רובה "תבור", וגולגולת אנושית, המורכבת על צוואר. הרובה ניצב, הצוואר שכוב. אפשר לומר שהם במגע.

בתוך המחסנית: בין 12 ל-16 כדורי מתכת מצופים גומי (המכונים "גלילוני גומי"). בתוך הגולגולת: רקמת מוח אפורה, רכה. מחשבות וזכרונות. נפש.

ייעוד הנשק: פיזור הפגנות, בטווח מינימלי של 40 מ'. ייעוד המוח: לחיות. לזכור רגעים כאלה.

האם יעברו כדורי המתכת-גומי בתוך המוח? כנראה שלא. אבל המחשבה על כך עוברת בו בלי ספק. אפשר לומר – ממש ברגע המצולם. האם הצמדת המחסנית לראשו של אדם שכוב על הקרקע היא בגדר "פיזור הפגנה" בטווח מינימלי של 40 מ'?

שאלה מיותרת. לא זה העניין כאן. העניין הוא הטלת אימה וטרור, טרור נפשי.

האם התמונה הוצאה מהקשרה? האם המפגין "התגרה" בחיילים, אולי השליך אבנים? שאלה מיתממת, שעצם התשובה עליה מוציאה אותה מהקשרה. כאילו ה"התגרות" והשלכת האבנים נטולות הקשר; כאילו אינן מתרחשות על רקע ההקשר היסודי, הבלתי משתנה, של הכיבוש והנישול. מה לעזאזל עושה חייל עברי על אדמה פלסטינית, מה הוא מגן על התנחלות לא חוקית ששודדת את שכניה הפלסטינים, ואיך הוא בכלל מצפה שהפלסטיני יישב בחיבוק ידיים לנוכח השערורייה הזאת?

זה היה יכול להיות סוף הפוסט. עבור מי שיודע משהו על האירועים בנבי סאלח, זה די והותר. אבל לא כולם יודעים, ובאמת, מה כבר אפשר להבין מן הכותרת השגרתית הזאת, הלקונית, "מהומות בנבי סלאח", כל יום שישי? לכן יש טעם להרחיב. יידע כל אזרח ישראלי מה נעשה בשמו, מדי שבוע, מזה 15 חודשים.

העימותים בשנה האחרונה בנבי סאלח נחשבים לאלימים ביותר בגדה. למרות שהצד הפלסטיני דבק במחאה העממית הבלתי אלימה, שנוטלים בה חלק נשים וילדים, צה"ל שבר כמה שיאים של ברוטליות בנבי סאלח. בפיזור ההפגנות בנבי סאלח הצבא מוריד את הכפפות. למעשה, קשה להבין כיצד לא הידרדר הכפר זה מכבר לשימוש בנשק חם נגד צה"ל.

במרץ 2010 נורה נער בן 14, איהאב ברגותי, בכדור גומי במהלך ההפגנה. הכדור פגע בראשו והוא נכנס לתרדמת. מתוך 500 תושבים בכפר, 155 נפצעו מתחילת ההפגנות; זה 30% מן התושבים. כ-60 מן הפצועים הם ילדים. 35 בתים ניזוקו מירי של נשק לפיזור הפגנות, ב-7 מתוכם פרצו שריפות. על פי עדויות המפגינים, צה"ל גם עושה שימוש באש חיה נגדם, בניגוד לחוק.

למען הסר ספק: השלכת אבנים על צבא כובש, שמונע ממך להפגין על אדמתך, איננה "מחאה אלימה". זאת תגובה מתבקשת למי שלא רק גוזל את אדמתך אלא גם מונע ממך את הזכות הבסיסית למחות על כך. אם הצבא יפסיק להתנכל לתושבי נבי סאלח ופשוט יתחפף להם מהאדמות, אף אחד לא ישליך עליו אבנים.

תושבי נבי סאלח אינם מבקשים להגיע להתנחלות הסמוכה, חלמיש, וגם לא מסכנים את המתנחלים. הם מתעקשים, מדי יום שישי, להפגין ליד המעין שהופקע מהם. ממילא הצבא אפילו לא מחכה שהמפגינים ייצאו מן הכפר. צה"ל פשוט נכנס לתוך הכפר ומתחיל לירות שם על כל מה שזז – כדורי מתכת מצופי גומי, רימוני גז, ועוד. לפעמים הוא מרסס רחובות שלמים במי בואש מצחינים – על הבתים, החלונות, על מי השתייה שנאגרים בגגות. לא זו בלבד שמדובר בענישה קולקטיבית, המדיניות הזאת חושפת מי כאן הפרובוקטור האמיתי: תושבי הכפר, שמפגינים מבלי לאיים על אף ישראלי, או צה"ל, שפולש לרחובותיהם (מתוך עדותה של חדוה ישכר: "בטרם הספקנו לצאת מגבולות הכפר, נורה לעברנו רימון הגז הראשון").

כמו בבילעין ובסילוואן, צה"ל מנסה לגדוע את ראשה של המחאה העממית באמצעות מעצרים (בבילעין וסילוואן זה עזר? לא. צה"ל מפיק לקחים? גם לא). מנהיג המחאה, באסם תמימי, נעצר לפני חודש (בשנות ה-90' עבר תמימי עינויים בשב"כ שהפכו אותו למשותק לחודש). כמו עבדאללה אבו-רחמה מבילעין, תמימי נמצא 10 מדרגות מוסריות מעל הצבא שעצר אותו. אלה דבריו:

"אנחנו רוצים להציע לעמנו דוגמה ומופת של מאבק עממי. מתחילת המהפכה (הקמת פת"ח) והמאבק המזוין ביצענו טעויות מצטברות שהישראלים ניצלו נגדנו, על אף שהיו רק תגובת נגד לדיכוי הישראלי. אין לנו תשובה צבאית לישראל. ההיסטוריה מלמדת, שאם אי פעם היתה לנו הצלחה, ולו חלקית – זה בהתקוממויות עממיות: 1936 ו-1987. במאבק העממי אנחנו יכולים להוכיח לכל את העליונות המוסרית שלנו".

אנשים כאלה, עם רעיונות מסוכנים כאלה, חובה לשים מאחורי סורג ובריח.

גל המעצרים בנבי סאלח מתאפיין במחיקת ההבדל בין בוגרים לקטינים. מתחילת המחאה לפני יותר משנה, נעצרו ונכלאו יותר מ-60 מתושבי הכפר (כ-13%). 29 מהכלואים – קטינים. על מנת לחסוך כנראה במאמץ הגופני שכרוך בריצה אחרי מפגינים, צה"ל פיתח שיטה מקורית: כוחות צה"ל פולשים לבתי הכפר בלילה, מעירים נערים משנתם, ומצלמים אותם. כך בונים בסיס נתונים לצורך מעצרים עתידיים, ולעזאזל זכויות הפרט וחזקת החפות. עדויות שנגבות בניגוד לחוק מקטינים – ללא נוכחות הורים או עורך דין, תוך מניעת שנה – משמשות ל"הפללת" פעילים בכפר.

שוו בנפשכם נער ישראלי, בן 14, שנלקח מביתו ללא ליווי הורים, ונחקר במשך 7 שעות על זריקת אבנים. שוו בנפשכם שהוא מושם במעצר במשך חודשיים וחצי. שוו בנפשכם חוק אחד לכם וחוק אחר לו.

מזה שנים המתנחלים חומדים את המעיינות העתיקים שברחבי הגדה. רוב המעיינות, חשוב לציין, אינם טבעיים אלא נחצבו כחלק ממערכת השקייה, בריכות ותעלות מים, המשרתות את האוכלוסיה הפלסטינית. המתנחלים כבר ניכסו כ-25 מעיינות כאלה, תוך עצימת עין של המנהל האזרחי (כך עובדת השיטה, למעוניינים).

ב-2008 ירדו מתנחלים מחלמיש למעיין אל-קוס – וראו כי טוב. חיש מהר הציבו במקום סככות וספסלים, ציירו מגיני דוד כחולים, וגם גיירו את המקום: מעתה ייקרא לו "מעין מאיר", ע"ש מאיר סגל, ממייסדי נווה צוף, שמה הקודם של חלמיש (תמיד טוב להפוך מאחז או מעיין לאתר הנצחה; כך יהיה קשה יותר להחזיר אותם). לביצור השליטה היהודית גויס גם המנהל האזרחי שהציב שלט במקום שאוסר על הכניסה ל"אתר העתיקות"; בדיעבד הסתבר שהשלט הוצב לא בסמכות, מבלי שהמקום הוכרז רשמית כאתר ארכיאולוגי ומבלי שנמצאו בו ממצאים כלשהם. בקיצור, טריק למנוע כניסת ערבים. ואכן, זמן קצר לאחר מכן יד מתנחלית ביארה את הכתוב והוסיפה על השלט: "אין כניסה לערבים".

עין אל-קוס היה מאז ומעולם חלק מנחלתם של תושבי נבי-סאלח ודיר ניזאם הסמוך, ושימש להשקיית עדרים. בינואר 2010 הגישו התושבים מסמכי בעלות למנהל האזרחי, ומאז – הדרך לא אצה לו, למנהל – המסמכים ב"בדיקה משפטית". בינתיים, כבר יותר משנה, המתנחלים והצבא נוהגים כאילו עניין הבעלות כבר הוכרע לטובתם. הם צודקים, כמובן; העיכוסים המשפטיים נועדו לעיניים זרות, לא לצרכים מעשיים. הפלסטינים הם שוב, כתמיד, "פולשים" על אדמתם. וגם אם נניח שהקרקע "לא מוסדרת", איך הפך המעין לאזור אסור לפלסטינים ומותר ליהודים?

זה המקום לתזכורת הקבועה שתמיד נשמטת מן הדיווחים על ה"מהומות" בשטחים. חלמיש עצמה היא מופת של אי חוקיות. ראשית, היא הוקמה על שטח כבוש, בניגוד לחוק הבינלאומי. שנית, היא הוקמה מכוח צו תפיסה צבאי, והפכה בדרכי עורמה ליישוב אזרחי. שלישית, חלקים נרחבים ממנה נבנו ללא תכניות ואישורי בניה, בידיעה שהם יוכשרו בדיעבד בערכאות משפטיות. בעימות בין תושבי חלמיש לתושבי נבי סאלח מגן צה"ל על פורעי החוק.

ממשלות ישראל לדורותיהן התמחו בלעבוד על עצמן ועל הציבור בעיניים. דרך יעילה במיוחד היתה להסתיר תאוות התפשטות קולוניאלית גרידא בנימוקים צבאיים. הנה כך נוסחה החלטת הממשלה, מן ה-2 לאוקטובר 1977, על הקמת נווה צוף/חלמיש: "הממשלה רושמת לפניה החלטות וועדת השרים להתנחלות מיום י"ז בתשרי תשל"ח (29/9/77). המתנחלים יישבו במחנות צה"ל בשומרון ויועסקו בהתאם לצרכים ע"י צה"ל כעובדים בשליחות הצבא. הממשלה מאשרת עליית הגרעין הראשון להתנחלות במחנה שומרון, היום".

"עובדים בשליחות הצבא". מה נשתנה כיום? שהצבא עובד בשליחותם. מה ההבדל? אין הבדל.

כאן גם נעוצה הסיבה ליד הקשה במיוחד שמפעיל הצבא נגד המפגינים בנבי סאלח, בהשוואה למקומות אחרים בגדה. ההפגנות בנבי סאלח מאיימות לא על גדר ההפרדה אלא על טריטוריה שהמתנחלים כבשו לעצמם. הצבא פועל כמיליציה מגוייסת לשימור האדמות בידי היהודים; הוא תופס את המחאה כאילו היא מופנית ישירות נגדו, שכן אין הבדל אמיתי בין האינטרס של המתנחל לאינטרס של החייל ששומר עליו. לכך מסייעת, בלי ספק, נוכחותו של קצין בכיר בהתנחלות חלמיש – סא"ל (מיל.) איציק שדמי, יו"ר ועד מתיישבי בנימין, אדם שדעותיו מתכרבלות בנוח בין הרב דב וולפא לברוך מרזל.

צה"ל יפסיד. המתנחלים יפסידו. ישראל תפסיד. בדרך הם עוד יפצעו וינשלו פלסטינים רבים מספור, אבל בסוף הם יפסידו. והם יפסידו כי הם לא מבינים מול מה הם מתמודדים, למרות שהוא לכאורה ניצב מול עיניהם (כמו בסרטון המדהים שלמטה). צריך מאמץ עצום, על-אנושי, כדי לראות שעומד מולך יצור אנושי. ואז צריך מאמץ נוסף, עצום לא פחות, כדי לראות שהוויתור שנדרש ממנו, בניגוד לוויתור שנדרש ממך, הוא ויתור על ההכרה בערכו כיצור אנושי. והוא לא יוותר.

 

[שימו לב לכפתור החדש מצד שמאל למעלה: מעתה יש לבלוג דף בפייסבוק שדרכו ניתן לקבל עדכונים]

הערה: את הפוסט הזה יש לקרוא כהמשך ישיר של הפוסט "בילעין/נעלין: אבולוציה של מנגנון רדיפה פוליטית", שנכתב לפני שנה בדיוק.

סערת הרוחות סביב החלטת הכנסת לחקור את מקורות המימון של ארגוני השמאל השכיחה את העובדה שמצב הדמוקרטיה הישראלית בכי רע גם בלי הוועדה הזאת, שהיא עדיין בגדר איום פוטנציאלי בלבד, ולא ממשי. וכבר ברור לכל מי שטרח לברר, שתוצאות ה"בדיקה" של הוועדה לא יגיעו לכדי הפללה כלשהי. נכון לעכשיו, מדובר באיום בלי שיניים.

יותר מכך, במציאות הישראלית מקופחות מדי יום זכויות הרבה יותר בסיסיות וקריטיות מאשר הזכות לחופש הדעה והדיבור. בכך איני רוצה, חלילה, להקל ראש במיזם הרודפָני של ח"כ פאינה קירשנבאום; עצם קיומו של הבלוג הזה, כמו גם רשת עניפה של ארגונים ועמותות, עלולים לעבור מן העולם אם בשלב הבא, אחרי ועדת הבדיקה, יעלו הצעות חוק דרקוניות יותר ויותר, שיטילו סנקציות על דעות "חתרניות". כל מה שאני רוצה לומר הוא שגם בשבועיים הסוערים האלה, שבהם חופש הביטוי שלנו היה נתון למתקפה ארסית שכזאת – קרו דברים הרבה יותר חמורים.

למשל, צה"ל הרג שלושה פלסטינים חפים מפשע (או ארבעה). למשל, התפרסם דו"ח "רופאים לזכויות אדם" שחושף את תרמית ה"הקלות" בסגר על עזה, ונתונים מזעזעים כמו: יותר מ-60% מתושבי הרצועה (כמעט מליון נפש) סובלים מחוסר ביטחון תזונתי; ענפי החקלאות והדיג קרסו בגלל איסורי ההתקרבות לגדר והיציאה לים; תשתיות המים והביוב עדיין לא תוקנו מאז "עופרת יצוקה" (ישראל לא מתירה הכנסת חלפים), וזיהום המים ברצועה הביא לכך שבאחת מכל חמש משפחות יש ילד עד גיל 5 שסובל מ"תסמונת התינוק הכחול" או שלשולים.

ולמשל, חדשות טריות מאתמול: צה"ל הרס 13 מבני מגורים ובית ספר יסודי בכפר דקייקה שבאזור חברון, והותיר 300 איש חסרי בית(כן, שוב בדואים).

כל אלה, בשיקול מוסרי פשוט, חמורים הרבה יותר מן הסכנה הפוטנציאלית שרובצת לפתחו של חופש הביטוי בישראל. מדובר בפשעים שכבר בוצעו נגד גופם וחייהם של אנשים. ובכל זאת, הפשעים האלה לא הביאו, וכנראה גם לא יביאו, את אנשי הרוח הישראלים לפרסם גילוי דעת כה עז ובוטה, שמכריז כי "יאבד השלטון בישראל כל שארית של לגיטימיות. כל פעולותיו, כל חוקיו, כל דרישותיו מהאזרחים יהיו בלתי חוקיות בעליל." למה? למה קרוב חופש הביטוי לליבם של אינטלקטואלים הרבה יותר מן הזכות לחיים, לקורת גג, לפרנסה, לבריאות? אולי בגלל שכל הזכויות הללו מובטחות להם כדבר מובן מאליו? אולי בגלל שהם לוקים, כמו כל אחד אחר, בכשל אמפאתי בסיסי? את ההשערות שלי בעניין כבר פרסתי במקום אחר, כעת נעבור להתפתחות האחרונה ב"אבולוציה של הרדיפה הפוליטית": המאסרים הפוליטיים.

מוחמד חטיב

הידיעה המדהימה ביותר בשבועיים האחרונים בישראל לא דווחה באף כלי תקשורת, למעט דיווח לקוני ב"ואללה": מוחמד חטיב, חבר הוועדה העממית של בילעין וממנהיגי המחאה נגד הגדר, זוכה מכל האישומים נגדו (הסתה, פעילות למען התאחדות אסורה, והפרעה לחייל). התדהמה נובעת מכך שחטיב זוכה בידי שופטת צבאית, בבית דין צבאי, וזאת על אף שבמשך שנה וחצי, מאז מעצרו הראשון, הציגו כוחות הביטחון את חטיב כגורם שמסית לאלימות ומתסיס לפעילות לא חוקית; צו הרחקה שהוצא נגדו אסר עליו להימצא ברדיוס של 10 ק"מ מהכפר בכל יום שישי בין 12 ל-6 בערב (שעת קיום ההפגנות).

בית הדין הצבאי מתח ביקורת נוקבת על גורמי החקירה, וקבע כי "אין כל ראיה הקושרת את הנאשם באופן אישי לביצוע אחת מעבירות אלו לכל אורך התקופה". זיכוי גורף כזה הוא באמת כמעט חסר תקדים.

דומה שהשתלשלות האירועים בבילעין בשנים האחרונות כבר תוארה לעייפה (ראו סיכום כאן). צמיחת ההתנגדות העממית לגדר; פסיקת בג"ץ לפרק 1.7 ק"מ מן הגדר בבילעין, התעלמות המדינה, ביזיון בית המשפט; שני ההרוגים; ההחלטה של צה"ל (בסביבות יוני 2009) לשבור את המחאה בפסים משפטיים; השקרים של חיילים לבתי המשפט, שהשתכללו ל"תרבות של אלימות ושקר"; והמעצרים החשאיים, הפשיטות הליליות, שיטות הפעולה שלקוחות משירותי הביטחון ששררו מעבר למסך הברזל.

והנה, רס"ן שרון ריבלין אחאי, שופטת אחת יחידה ותמה, עמדה ושאלה: למה? וכל התותחים וכל החיילים, וכל חוקרי השב"כ וכל קציני התביעה, עמדו חיוורי פנים ולא מצאו תשובה. על כן זיכתה השופטת את מוחמד חטיב מחמת "ספק סביר". ועל כך מגיע לה, לרס"ן ריבלין אחאי, בלי שום ציניות, פרס ישראל למשפט.

מגיע לה פרס ישראל על כך שעשתה את המובן מאליו: העניקה לנאשם פלסטיני את חזקת החפות בדיוק כמו שמעניק בית משפט אזרחי לנאשם ישראלי; והציבה לתביעה רף ראיות בדיוק כמו שמציב בית משפט אזרחי בישראל; ולא מיצמצה מול "שיקולי הביטחון" המאיימים, ולא היה עליה מורא "חומר הראיות החסוי". בפסק הדין המפורט שלה (תודתי נתונה לעו"ד גבי לסקי), קובעת השופטת שעדויות הנערים מבילעין שהוצגו נגד חטיב היו כלליות ולא קשרו אותו לשום פעילות אלימה באירוע ספציפי כלשהו. יותר מכך, הבלבול הרב שבעדויות מעמיד בספק את טענת התביעה כי "ועדת הגדר" של בילעין היא גורם שפועל כגוף אחד או בדרך אחת. שימו לב לקביעה הבאה של השופטת:

"התביעה לא טענה כי פעילות ציבורית כנגד הגדר מהווה עבירה ואף לא טענה שארגון תהלוכות מחאה נגד הגדר מהווה עבירה. התביעה ייחסה לנאשם עבירות של הסתה לאלימות ושל הפרעה לחייל וביצוע שירות עבור התאחדות בלתי מותרת משך תקופה של שנים רבות. כאמור, אין כל ראיה הקושרת את הנאשם באופן אישי לביצוע אחת מעבירות אלו לכל אורך התקופה".

במלים אחרות: בית המשפט מסרב לשחק את המשחק הבזוי של הצבא – למנוע פעילות חוקית באמצעות היתלות בסעיפי חוק שלכאורה אינם קשורים לפעילות הזאת. בית המשפט הבהיר לתביעה הצבאית: אם ברצונכם להאשים אדם בהסתה לאלימות, אנא הביאו הוכחות משכנעות יותר מאשר להצמיד את שמו עשרות פעמים אל המלים "ועדת הגדר" ו"תהלוכות מחאה".

אשר על כן – פרס ישראל לרס"ן ריבלין אחאי. ויחד עם זאת – לא פרס זכויות האדם. משום שגם השופטת הנכבדה מבהירה, בדברי הסיכום שלה, היכן עובר הגבול הברור של הגנה על זכויות הפלסטיני. את הטענה להגנה מן הצדק – לפיה אין להאשים את חטיב כיוון שמחאתו כוונה נגד גדר בלתי חוקית שגוזלת את אדמתו – פטרה השופטת כ"סרת טעם". "האם אדם המסית את צעירי כפרו", שואלת השופטת, "לסכן חיי אחרים, ואגב כך, לסכן את חייהם שלהם, יהא מאבקו מוצדק באשר יהא, ראוי לחסות תחת פרשנות מצמצמת של העבירה?… איש לא העמיד את הנאשם לדין בגין מחאה על גזל אדמתו. הוא הועמד לדין בגין הסתה לאלימות ובכך אין הוא ראוי להגנה זו" (קרי, הגנה הנשענת על צידקת המחאה).

בכך מבטאת השופטת את הכתם העיוור של כלל אזרחי ישראל: הכיבוש עצמו, הצבת גדר בין אדם לבין אדמתו, נישול ורישוש של אלפי פלסטינים – אינם בגדר "אלימות". אבל השלכת אבן על מי שמחולל אותם – היא אלימות. יותר מכך: "יהא מאבקו מוצדק באשר יהא" – אדם אינו רשאי אפילו להרים אבן נגד מי שגוזל את אדמתו (שלא לומר הורג בבני משפחתו). מוצדק באשר יהא. לפי הגיון זה, גם מורדי גטו ורשה ראויים לכל גינוי על כי אחזו בנשק (ולא רק אבנים!) ונקטו באלימות בלתי חוקית נגד הריבון ששלל מהם את חירותם. צודקים או לא – חובה על הנרמסים תמיד לשמור על נימוס בסיסי כלפי הרומסים.

עבדאללה אבו-רחמה

בניגוד למוחמד חטיב, עמיתו למאבק בבילעין, עבדאללה אבו-רחמה, לא נהנה מחסד מקרי שכזה. אבו-רחמה יושב בכלא הישראלי מעל לשנה; הוא האסיר הפוליטי המפורסם ביותר כיום בישראל (אחרי שחרורו של וענונו). העובדה שהוא כמעט אינו מוכר לציבור הישראלי רק מעידה על הניתוק של הציבור הזה מדעת הקהל העולמית.

עבדאללה אבו-רחמה הוא יו"ר הוועדה העממית של בילעין. באוגוסט השנה הורשע בהסתה לידוי אבנים ובארגון הפגנות לא חוקיות נגד גדר ההפרדה. מפסק הדין נמחק האישום המופרך של החזקת נשק (אבו-רחמה אסף רימוני גז משומשים של צה"ל והציג אותם בתערוכה; הצבא קיווה "להוכיח" שבכך הוא צובר נשק). באוקטובר נגזר דינו ל-12 חודשי מאסר בפועל (אחרי שהיה במעצר כבר 10 חודשים), 6 חודשי מאסר על תנאי, וקנס כספי של 5,000 ש"ח.

עבדאללה אבו-רחמה הוא מנהיג פוליטי של תנועת מחאה עממית – לא מפעיל של חוליות טרור. ההתנגדות שלו לגזל הלא חוקי של אדמות בילעין גלויה לחלוטין, הוא משתף פעולה עם פעילים בארץ ובעולם. הוא מוכר לשרת החוץ של האיחוד האירופי ולחתן פרס נובל לשלום, דזמונד טוטו. תמיכתם לא הועילה לו.

לרשויות לא היה שום בדל ראיה שהוא היה מעורב בפעילות אלימה כלשהי. כל הראיות נגדו התבססו על עדויות של נערים מבילעין, שהוצאו תחת התעללות ואיומים, ונכתבו בעברית, שפה שהנערים אינם יודעים לקרוא. על שיטות ההפללה שנוקט בהן השב"כ נגד פעילי בילעין ונעלין, שלקוחות היישר מספרי ההדרכה של השטאזי, אפשר לקרוא כאן.

אבו-רחמה הורשע על יסוד צו צבאי מס' 101, כלי משפטי דרקוני, אשר לא נעשה בו שימוש מאז האינתיפאדה הראשונה. הצו אוסר על כל אדם בשטחים "להשפיע על דעת הקהל באזור [הגדה המערבית] באופן העלול לפגוע בשלום הציבור או בסדר הציבורי", ומחייב הצטיידות ברישיון עבור כל אספה של עשרה בני אדם ומעלה במקום שבו מושמע נאום על נושא "היכול להתפרש כמדיני". במלים אחרות – מדובר בחוק לרדיפה פוליטית פאר-אקסלנס (שהרי המדינה פטורה אפילו מהוכחת פגיעה פוטנציאלית ב"שלום הציבור", ונניח לרגע את העובדה הפעוטה שהציבור הנפגע, בעיני החוק הישראלי, הוא תמיד ציבור יהודי). ארגון HRW פירסם ניתוח מדוקדק של פסק הדין בעניינו של עבדאללה אבו-רחמה, פסק-דין שראוי להתנוסס בראש בעמוד הקלון של מערכת המשפט הישראלית. הקריאה מומלצת.

כל זה לא הספיק לרשויות הביטחון. לפני חודש, כשתמה תקופת מאסרו של אבו-רחמה והוא היה אמור לצאת לחופשי, דרשה התביעה הצבאית להאריך את המעצר. בית המשפט הצבאי לערעורים סיפק את חותמת הגומי הדרושה ואישר את הארכת המעצר (לבעלי קיבה עמידה במיוחד, הנה הטקסט המסליד הזה). שלשום נגזרה הארכת המעצר לעוד 3 חודשים (שוב, שום סיקור בתקשורת הישראלית, למעט איזכור קצרצר ב"ואללה").

הנה כי כן, החוק שם לצחוק את החוק. תמה תקופת מאסרך? לא בעיה, אפשר להאריך אותה. הרי אתה עדיין מתנגד לגדר, לא? תמשיך לארגן הפגנות, לא? בואו נחיל את צו 101 על עבירות שעוד לא בוצעו, ונגמור עם זה לפני שזה מתחיל.

כמובן שעבדאללה אבו-רחמה ימשיך בדרכו. ככה זה עם אנשי עקרונות, ובמיוחד כאלה שהצדק איתם. הכלא הישראלי, הוא כותב, לא ישבור את רוחו. רק מדינת ישראל – רשעה, טיפשה, ונטולת זיכרון הסטורי – מסוגלת לחשוב שמאסר של מנהיגים פוליטיים לגיטימיים יכול לשבור את תנועות המחאה שמאחוריהם.

עדנאן ר'יית'

לפני כשבועיים הוצא "צו תיחום מגורים" נגד עדנאן ר'יית', תושב שכונת אל-בוסתאן בכפר סילוואן. הצו, החתום בידי מפקד פיקוד העורף, אלוף יאיר גולן, מגרש את ר'יית' מ"מרחב העיר ירושלים וסביבותיה" למשך 4 חודשים. לר'יית' בן ה-35 יש 4 ילדים, הקטן בהם תינוק בן 11 חודשים. נכון לעכשיו עיכב בית המשפט העליון את ביצוע הצו עד לבירור העתירה של ר'יית'. הוא עדיין לא אסיר פוליטי, אבל בקרוב יהפוך לגולה פוליטי.

ר'יית' הוא פעיל פוליטי המזוהה עם הפת"ח. עיקר פעילותו בסילוואן מתמקדת במחאה נגד תכנית "גן המלך" שעתידה להרוס 22 בתים בשכונת מגוריו, אל-בוסתאן. על התכנית הזאת, ושאר מהלכי הטרנספר הזוחל בסילוואן, כתבתי כאן בהרחבה.

במלים אחרות: ר'יית' עושה מה שכל אדם סביר היה עושה במצבו: מנסה למנוע מהרשוית להפוך אותו לחסר בית. הוא עושה זאת באמצעים לא אלימים, בהפגנות ובמלל. כמוהו ג'וואד סיאם, מנהל המרכז הקהילתי "מאדאא" בסילוואן, שהשלטונות החלו להטריד בתואנות שווא.

פעילותו של ר'יית', טוען אלוף פיקוד העורף, מעוררת "חשש לשלום הציבור". את הביטוי הזה, "חשש לשלום הציבור", צריך לפרש בהקשר הנוכחי: איום על האינטרסים הנדל"ניים של מתנחלי אלע"ד ועיריית ירושלים בסילוואן.

ר'יית' נמצא על הכוונת של שירותי הביטחון כבר מזמן, ולמעשה צפה את המהלך הנוכחי. הוא כבר נעצר לפחות 5 פעמים בעבר ושוחרר ללא כל אישום. ב-2008 הושם במעצר מנהלי, ללא משפט, במשך חצי שנה. שרשרת ההצקות האלה, עד לרגע זה, לא הניבה שום כתב אישום. ר'יית' לא עבר על שום חוק, ובכל זאת מדינת ישראל מתנכלת לו בלי הרף.

צו הגירוש הנוכחי עושה שימוש נדיר ביותר בתקנות לשעת חירום משנת 1945. תקנות אלה פוטרות את הריבון הישראלי מכל חובת הוכחה או הצגת ראיות למסוכנות של ר'יית'. החומר ה"מודיעיני" חסוי, הציבור ועורך הדין של ר'יית' לא מורשים לעיין בו. ארגון "בצלם" עומד על הסתירה המהותית בין הסיפוח הישראלי של "מזרח ירושלים" לבין הפעלת צו צבאי בתחומה.

ר'יית' הוא קורבן של רדיפה פוליטית. כמו בבילעין, גם בסילוואן מבקש השב"כ לגדוע את ההנהגה האזרחית האמיצה, הלא-אלימה, של המרי הפלסטיני. תמימים יגידו: איוולת. תחת המנהיגים המתונים יקומו מנהיגים קיצונים שיאחזו נשק ויציתו את השטח. מפוכחים יותר יגידו: לא איוולת אלא כוונת מכוון. מדינת ישראל מעוניינת להבעיר את השטח, להפוך את השכונות ב"מזרח ירושלים" לשדה קרב, כדי לגרוף לגיטימציה למהלכים ברוטליים הרבה יותר. קל הרבה יותר להרוס בתים עם נגמ"שים, פגזים ולבנות חבלה מאשר עם בולדוזרים של העירייה.

נורי אל עוקבי

מי שחושב שאסירים פוליטיים בישראל יש רק מעבר לקו הירוק – טועה. לפני פחות משבועיים שלחה מדינת ישראל לכלא פעיל פוליטי מוכר. נורי אל עוקבי (68), יו"ר האגודה להגנה על זכויות הבדואים, שמעורב גם במאבק על זכויות הערבים בלוד, נשלח ל-7 חודשי מאסר בפועל ו-5 חודשים על תנאי, ונקנס ב-40 אלף שקל. כיוון שאין לאל-עוקבי את הסכום הזה, הוא ייאלץ להמיר אותו ב-400 ימי מאסר. כלומר, אל-עוקבי נשלח לשנה ו-8 חודשים לכלא.

העבירה שעליה נשפט אל עוקבי היתה, לכאורה, ניהול עסק ללא רישיון (הוא מחזיק מוסך רכב בלוד). אני כותב "לכאורה", כי ברור לכל שלא על כך הוא נשפט, ולא בגלל העבירה הזאת החמיר איתו השופט; אל עוקבי נמצא אשם קודם לכן ונשקלה אפשרות להמיר את עונשו הראשוני, 6 חודשי מאסר, בעבודות שירות. אולם השופט החמיר את העונש ל-7 חודשים (שאינם בני המרה).

ושוב, אני כותב "ברור לכל" למרות שבעצם, זה ברור למעטים בלבד; הידיעה על גזר הדין, כמו גם הציטוטים ממנו שיופיעו כאן בהמשך, לא דווחה בשום כלי תקשורת ישראלי. כל המידע זרם באתרי אינטרנט של השמאל, ומי שאינו פוקד אותם, לא יכול לדעת כלום.

תיכף נגיע לגזר הדין המהולל שניתן לאל עוקבי ב-29 בדצמבר. לפני כן נזכיר שמדובר בפעיל ותיק לזכויות הבדואים, עוד משנות ה-70. עיקר מאבקו נסוב סביב הדרישה להחזיר את בני שבט אל עראקיב לאדמותיהם שנגזלו מהם בשנת 1951, בהבטחות שווא של קציני הממשל הצבאי. את הפחונים שלו פינו אנשי הסיירת הירוקה במהלך השנים עשרות פעמים, אבל הוא לא אומר נואש. על תלאותיו של אל עוקבי במאבק מול השלטונות אפשר לקרוא כאן וכאן. כדאי גם להתוודע אל ההגיון השלטוני שעומד מאחורי מדיניות הפינוי-ויישוב-מחדש כלפי הבדואים במאמרים המצויינים של גדי אלגזי.

על רקע כל זה צריך לקרוא את דברי הסיום של השופט זכריה ימיני בגזר הדין מלפני שבועיים – נזכיר, בתיק שעניינו הפעלת עסק ללא רישיון – לקרוא ולשפשף את העיניים:

"סבור אני שהעובדה שהנאשם פועל לזכויות הפזורה הבדואית אך ורק מחמירה איתו, מכיוון שלא יכול להיות שאדם מצד אחד יטען טענות על אי שמירת זכויות או אי שמירת הוראות החוק לגבי קבוצה אליה הוא משתייך אך מצד שני יפר את הוראות החוק ברגל גסה פעם אחר פעם. סבור אני שהקלה עם הנאשם יהיה בה משום מסר שלילי לציבור ובמיוחד לפזורה הבדואית, שהפרת חוק במדינת ישראל ובמיוחד הפרת צו שיפוטי הינה משתלמת וביהמ"ש עובר עליה כעניין של מה בכך."

כלומר: השופט ימיני מעניש את אל עוקבי בחומרה בשל מעורבותו במאבקים פוליטיים. ובמבט מעמיק יותר, ניתן לומר שמדינת ישראל מפעילה כאן את המשפט הפלילי כדי לשים פעילים פוליטיים מאחורי סורג ובריח. פרופ' למשפטים אלון הראל סיכם יפה את הפרשה (בעיתון שאפילו לא דיווח עליה) במלים האלה:

"השופט ימיני קובע הלכה חדשנית, לפיה פעילות פוליטית חוקית למען זכויות הפזורה הבדווית, היא נסיבה מחמירה במשפט פלילי. האם יחמיר השופט גם בעונשו של עולה מרוסיה הפעיל בארגוני עולים כדי להבטיח שלא יהיה "מסר שלילי" לציבור העולים? ואשה אתיופית לסבית, הפעילה בארגונים הנאבקים באפליית לסביות, האם תיענש בחומרה משולשת כדי להבטיח מסר חינוכי לנשים, לאתיופים וללסביות?"

התשובה, פרופ' הראל, היא לא. השופט החמיר עם אל עוקבי כי הוא ערבי, ולא סתם ערבי אלא בדואי, ולא סתם בדואי אלא פעיל ציבור פוליטי, ולא סתם פעיל ציבור פוליטי, אלא כזה שדורש זכויות קרקע במדינה שתופסת את הערבי כאדם בלי אדמה, ארעי וחולף כמוץ ברוח.

יונתן פולק

הפעיל הבולט ביותר של "אנרכיסטים נגד הגדר", שהשתלב בוועדות העממיות של בילעין ונעלין, נכנס השבוע לכלא לתקופה של 3 חודשים בעוון דיווּש לא מספיק נמרץ באופניו, שעה שהפגין נגד המצור על עזה. פולק הוא האדם היחיד שנעצר באותה הפגנה בלתי-מזיקה לחלוטין, והופעל נגדו תנאי מאסר שנקבע בגין פעילותו הפוליטית נגד הגדר.

ההיטפלות לפולק לבדו, העובדה שבית המשפט הישראלי נמנע כמעט לחלוטין לגזור מאסר בפועל על מפגינים לא אלימים, וכמובן, הסטורית החיכוכים של פולק עם הרשויות – כל אלה לא מותירים מקום לספק כי מדובר במאסר פוליטי לכל דבר. נדמה לי שבמקרה הזה האבחנה הזאת חוצה מחנות וגם משקפת את האופן שבו התקשורת סיקרה ותפסה את האירוע: פולק נשלח לכלא בגין דעותיו הפוליטיות. כולנו יודעים את זה, וכולנו לא עושים כלום בעניין. הנה, עוד קו אדום נחצה במשיכת כתף בטלה.

כל הסימנים מראים שפולק הוא הסנונית הראשונה מקרב האנרכיסטים שנשלחת אל הכלא. בחודש האחרון מקבלים האנרכיסטים הזמנות לשיחות אזהרה בשב"כ: "שלום, מדברת רונה, אנחנו יודעים בדיוק מה אתה עושה". אני משער שבימים אלה ממש עובד "טנק חשיבה" משותף של "אם תרצו" ו"ישראל ביתנו" על הצעת חוק שתוציא ארגונים כמו "אנרכיסטים נגד הגדר" מחוץ לחוק (סעיף מיוחד בהצעה ייאלץ להתמודד עם הקושי בהגדרת קבוצה אנרכיסטית כ"ארגון").

יונתן פולק מצטרף לטלי פחימה ועזרא נאווי – גיבורים אמיתיים שהמדינה שמה מאחורי סורג ובריח – ולא יכולה להם. צריך רק לשמוע את הדברים שאמר פולק במשפט ואת הדברים שאמר ל"הארץ" כדי להבין עד כמה מבייש המאסר הזה את ישראל. איזו תהום פעורה בין הצלילות הפשוטה של האיש הזה לבין הטירוף והרמייה של המערכת ששפטה אותו.

* * *

כך סיכמתי, לפני שנה, את מנגנון הרדיפה הפוליטית שפותח ושוכלל בבילעין ובשיח' ג'ראח:

דיכוי ברוטלי של מחאה עממית.
סימון של "אוייבים פוליטיים" מבית ומחוץ.
תפירת תיקים מפוברקים.
מעצרים המוניים של מנהיגי המחאה.
הטלת אימה ופחד (פשיטות ליליות, הכאת מפגינים).

וכעת ניתן לסמן את השלב הנוכחי בסולם: מאסרים פוליטיים. לעת עתה המדינה משתמשת במשפט המנהלי והפלילי כדי לסלק מזירת המחאה פעילים שדעותיהם "מסוכנות"; מערכת המשפט מתפקדת כאן כמערכת המשת"פ, ששה לרתום סעיפי חוק מגוחכים לטובת המטרה הפוליטית (למעט חריגים מבורכים, כמו רס"ן ריבלין אחאי). בעתיד, ניתן לשער, ייעשה שימוש בחוקים שמגבילים ישירות את חופש המחאה.

נדבך חשוב במנגנון המאיים הזה הוא עירפול וחסך במידע. כפי שעלה מתיאור המקרים כאן, העובדות הבסיסיות – דרך פעולת השלטונות, פסקי הדין המופרכים, האכיפה הסלקטיבית, אופי הפעילות הלא-אלימה של הנאשמים – נסתרות מעיני רוב הציבור; למעשה, מועלמות. על הטלוויזיה אין בכלל מה לדבר; מי שניזון מחדשות שלושת הערוצים, אין לו מושג מה קורה בחצר האחורית של ישראל. גם מי שניזון מאתרי החדשות הראשיים לא יקבל מידע חיוני. סיבות ההסתרה מגוונות. במקרה הזיכוי של חטיב, ההשערה שלי היא שסיקור נרחב של הזיכוי היה מעמיד באור מאד מביך את מסכת ההצקות והמעצרים שעברו עליו במשך שנה וחצי; הוא גם היה חותר תחת צידקת המאסר של עמיתו עבדאללה אבו רחמה (שתיק הראיות נגדו היה קלוש באותה מידה). במקרה של נורי אל עוקבי, ההיעדר המוחלט של סיקור תקשורתי משרת את המשך הנישול של הבדואים בנגב, מהלך מקיף ומעורר חלחלה שהשתיקה וההסתרה יפות לו. העלמת העובדה שמנהיג המאבק נשלח למאסר מסייעת ל"דה-פוליטיזציה" של מדיניות הנישול.

במקום לקטר על פגמי עולם התקשורת הישן, מוטב להתרכז ביתרונות העולם החדש. אין טעם להמשיך להצליף במרכז השוקע; עדיף להשקיע משאבים בפיתוח האלטרנטיבה מן השוליים. בזמן המתקצר והולך עד לחיסולה המוחלט של זכותנו לחופש ביטוי, בואו ננצל אותה כדי לומר את האמת על חיסולן ההדרגתי של זכויות בסיסיות יותר, שמתרחש לנגד עינינו. אולי כך נחזיר משהו מן החוב העצום שלנו לאסירים הפוליטיים שישראל מרשיעה וכולאת במימון כספי המסים של כולנו.

פורסם באתר "העוקץ"

(הערה: זהו מאמר ארוך ומורכב. הוא לא נכתב בהינף אחד, ולא מיועד לקריאה כזאת)

הקדמה

בסוף הסיור שעורכת עמותת "עמק שווה" בכפר סילוואן, נפגשים המשתתפים עם נציג "מרכז המידע ואדי חילווה – סילוואן". הבחור הצעיר שפגש אותנו (היינו כ-15 איש בקבוצה) תיאר את החיים בצל ההשתלטות ההדרגתית של עמותת אלע"ד על נכסים פרטיים ועל שטחי ציבור בכפר. הוא תיאר את האלימות של מג"ב ושל המאבטחים הפרטיים, ואת נסיונות הסרק למצוא אוזן קשבת אצל רשויות החוק הישראליות. ואז הוא שאל אם יש שאלות.

היו לא מעט שאלות. בשלב מסוים פנה אליו אחד המשתתפים בסיור ושאל: אם יוחלט שקו הגבול בין ישראל לרשות הפלסטינית מותיר את סילוואן בתחום הרשות (ומחוץ לישראל) – האם תקבלו את מתנחלי אלע"ד בקרבכם? הבחור (ולא רק הוא) הגיב בחיוך. איזו סיבה בעולם יש לו לקבל בברכה גוזלי אדמות שממררים את חייו כבר יותר מעשור? הוא ענה בנימוס: לא, לא נקבל אותם. מיד ניצת ויכוח סוער בין המשתתפים, האם זה צודק או לא, איך צריך להיראות הסדר הקבע, עם פינוי מתנחלים או בלי, וכיוצא בזה שאלות שמעסיקות את הישראלים כבר יותר מ-40 עשורים. כלומר, מעסיקות את היהודים. הבחור הפלסטיני הביט בנו ושתק.

הנה כך שכפלנו, בלי משים, את תבנית היחסים הקבועה בין מדינת ישראל לתושבי "מזרח ירושלים": התווכחנו על גורלם מעל ראשיהם, כאילו הם אינם צד בעניין. העובדה שהמתווכחים היו כולם אנשי שמאל מובהקים, כמו העובדה שהצד שהודר מן הוויכוח עמד ממש מולנו – רק הוסיפו נופך גרוטסקי למעמד. למרבה המזל, אחרי 3-4 דקות עצר מדריך הסיור את הוויכוח המטופש הזה וביקש לדעת אם למישהו יש עוד שאלות למארח שלנו. כך נזכרנו ברעיון העקרוני, המהפכני ממש, שעומד בבסיס פעילותה של עמותת "עמק שווה": להתייחס לתושבי סילוואן בגובה העיניים ולהציע דרך אלטרנטיבית לניהול חפירות ארכיאולוגיות בקרב (ומתחת) שכונת מגורים ענייה ומאוכלסת בצפיפות. הסיור, אגב, מומלץ מאד.

כדאי להגיע לסילוואן ולראות בעיניים את קריסתן של מערכות החוק והצדק, אחת אחרי השנייה, על גבם של עשרות אלפי פלסטינים, שהם, הלכה ולא למעשה, תושבי מדינת ישראל. כדאי לקרוא וללמוד כיצד פעלו וממשיכות לפעול בסילוואן מערכות רבות עוצמה וממון של גופים שלטוניים, ארגוני ימין, ועדות מוניציפליות, יזמים וקבלנים, וגם ארכיאולוגים תאבי פרסום, וכולם משרתים מטרה אחת ויחידה: דחיקתם החוצה של ערביי סילוואן והעמקת האחיזה היהודית בכפר. לשם כך – כל האמצעים כשרים. ולא תאמינו כמה דמיון ונחישות מושקעים באמצעים האלה.

המאבק על סילוואן מתחמם והולך, במיוחד בשנה האחרונה. במוקדם או במאוחר, הוא יגיע לנקודת התלקחות. אם תפרוץ אינתיפאדה שלישית, יש סיכוי גבוה שהיא תתחיל שם, בין "בית יהונתן" ל"בית הדבש". כפי שיילך ויתבהר בהמשך הדברים, מי שינצח במאבק על סילוואן, ינצח גם במאבק על הסיכוי להסדר שלום כולל. לכן סילוואן חשובה כל כך, ואסור לתת לה לרדת מסדר היום. לא רק ל"מהומות" (תסמכו על כתבי המשטרה שידווחו עליהן), אלא גם לעסקאות הנדל"ן המפוקפקות שבהן נחתך גורלן של משפחות רבות בכפר, וגם לתכניות הבנייה הגרנדיוזיות של ניר ברקת, ולכל מה שמתרחש מאחורי הקלעים.

ב-20 השנים האחרונות אנחנו מפסידים יום יום. "אנחנו" – יהודים וערבים שחפצים לחיות בשלום בארץ הזאת. המנצחים הברורים הם שורה של גופים שלטוניים (משרד השיכון, עיריית ירושלים, רשות הטבע והגנים, משרד התיירות) שעמותת אלע"ד משמשת להם כיסוי נוח, "פרונט מן" שמוציא ומביא את מדיניות הטרנספר השקט ב"מזרח ירושלים". במלים אחרות: סילוואן מהווה מקרה מובהק שבו מדינת ישראל ניצבת נגד אזרחיה; כל פעולותיה שם מעמיקות את הזעם והשנאה בין העמים, ומובילות לפיצוץ. בתור מי שסובל ויסבול עוד יותר מפעולות האיבה השלטוניות האלה – לא מגיע לנו לדעת יותר? וכשנדע יותר – לא מגיע לנו לדרוש שינוי רדיקלי במדיניות? שינוי שיבטיח לנו גם חיים ויצירה וידידות, ולא רק מוות, הרס ושנאה עד קץ הדורות?

כמה מלים על המניעים לכתיבת המאמר הזה. לכאורה, לא חסר תיעוד מפורט, לאורך שנים, של הנעשה בסילוואן. לא מדובר כאן על מקרה של השתקה או סיקור לקוי, אלא אולי להיפך: הצפה של מידע, שמשבשת את הראייה הכללית. אני בטוח שכמעט כל ישראלי שמע את השם "סילוואן", יודע שיש שם "מהומות", ובטח שכל ישראלי שמע את הצירוף "עיר דוד". הרבה גם יודעים שבסילוואן פועלת עמותה בשם אלע"ד. מעבר לכך – אני בספק אם הישראלי הממוצע מבין מה קורה שם.

קשה להאשים אותו. קודם כל, התמונה באמת מורכבת. יש מתנחלים בסילוואן, יש ארכיאולוגיה, יש כוחות אבטחה, ויש עסקאות נדל"ן. הרבה מאד גופים בוחשים בכפר הזה, ואין שום דרך לצייר את מערך הכוחות הזה, באופן ברור, במסגרת של אייטם חדשותי בן 3-4 דקות. כך קורה שצרכן החדשות הממוצע מופצץ, במשך השנים, בעשרות ידיעות על "בעיות" בסילוואן, בלי שום יכולת לצרף אותן לכדי תמונה קוהרנטית, שיש לה פשר פוליטי וכיוון מאד מוגדר. מהלך אינטגרטיבי כזה אפשרי רק בפריסת יריעה רחבה, כפי שנעשה בדו"חות תקופתיים של ארגוני זכויות אדם (אבל מי קורא אותם?) וגם במאמרים כמו זה (שוב, מי קורא אותם?).

אם כן, מטרה ראשונה של המאמר היא פשוט ארגון החומר הקיים; תיאור ותיעוד של התהליכים שמתרחשים בסילוואן כבר יותר מ-20 שנה (עם קצת רקע היסטורי); וניסיון להפריד בין הממדים השונים של פעולות המדינה ועמותת אלע"ד בסילוואן מבלי לוותר על תיאור השתלבותם זה בזה. אני מקווה שריכוז המקורות על פי נושאים, שהקוראים ימצאו כאן, יהיה לעזר לכל מי שמעוניין להמשיך ולחקור בנושא. פה ושם גיליתי פערים מטרידים בנראטיב המתועד, שמזמינים חקירות כאלה, והקדשתי להם דיון נרחב.

מטרה שניה, שתבוא לידי ביטוי בולט יותר בחלקו השני של המאמר, היא להציע מסגרת פרשנית לאירועים. גם כאן אין לי יומרות לגלות את אמריקה; רוב התובנות שלי כבר נוסחו ונכתבו בידי אחרים. התרומה הצנועה שלי היא בסינתזה של הרעיונות, ובדגשים מסויימים שאני מבקש להבליט. חשוב להבין שכל אבן שזזה ממקומה בשכונת סילוואן נושאת משמעות פוליטית. ואין טעם בכל מפעל התיעוד הזה אם הוא אינו מצביע על הקשרים, הגלויים והסמויים, בין זרועות השלטון הישראלי, האינטרסים שלהן, גופי הביצוע שלהם – לבין הנעשה בשטח (ומתחת לפני השטח) בסילוואן. אחרי הידיעה, ואחרי ההבנה, הקרקע אולי תהיה כשרה לפעולה. יחליט כל קורא לעצמו.

לצורך כתיבת המאמר, נעזרתי בעשרות רבות של מקורות. ראוי לציון מיוחד הוא דו"ח עמותת "עיר עמים" ממאי 2009, "עסקה אפלה בסילוואן". את הדו"ח כתב העיתונאי החוקר מירון רפופורט, אולי המומחה מספר אחת בארץ לסילוואן. זהו אחד המסמכים המעמיקים ביותר שקראתי מימיי בכל התחום של זכויות אדם בשטחים – מדהים ביסודיות התחקירית שלו, מרעיש בגילוייו. בכל מדינה מתוקנת מסמך כזה היה מקבל מיד את פרס העיתונות או השירות לציבור, והיה הופך לשיחת היום; במקביל, היה גורם לפתיחתן של תריסר חקירות פליליות של פקידים בכירים ואף שרי ממשלה. אצלנו כל זה לא קרה, וגם הסיקור התקשורתי של הדו"ח היה צנוע למדי. אני מקווה שהמאמר הנוכחי יחדש את העניין במסמך החשוב הזה.

להלן מבנה הפרקים של המאמר:

רקע

פרק א': אבטחה ליהודים = התנכלות לפלסטינים

פרק ב': "אבטחה פרטית" עאלק, ואלימות מופרטת
1. המדינה נגד, כלומר עם, השוק הפרטי
2. הסיפור המסריח: כך תיחמנה הממשלה את עצמה ואת הציבור

פרק ג': קרקעות סילוואן: נישול מופרט
1. אלע"ד בשטח: השתלטות תלת-שלבית
א. שלב א': 1986-1992
ב. שלב ב': 1992-1997
ג. שלב ג': 1997-2010

2. ארכיאולוגיה התנחלותית: חופרים ומנשלים

3. אלע"ד כזרוע שלטונית

פרק ד': תחזית, ניתוח, לקחים

1. מבט קודר לעתיד

2. הפרטה רב-מימדית בסילוואן

3. עוד לקחים ומסקנות

4. מה אפשר לעשות?

רקע

בכפר סילוואן (שמכונה לעתים "שכונה") מתגוררים 60 אלף פלסטינים. בקרבם מפוזרים כ-500 יהודים, ב-15 מוקדים שונים הנתונים תחת אבטחה כבדה. עם זאת, מי שנמצא בסכנה מתמדת אלו התושבים שהאבטחה ניצבת נגדם.

להיות פלסטיני בסילוואן פירושו להיות נתון לסיכונים ואיומים מתמידים מכמה כיוונים במקביל.  מצד אחד עיריית ירושלים, שלא מפנה זבל בכפר, לא מחברת בתים לביוב, ולא דואגת למוסדות חינוך (תיכון אחד משרת את כל הכפר). אפילו סניף של טיפת חלב לא הסכימה העירייה לפתוח בסילוואן. ברוב חלקי הכפר העירייה לא נתנה היתרי בנייה מאז 1967. בשכונות אל-בוסתאן וואדי חילווה לא אושרה אף תכנית בניין עיר; בוואדי חילווה (שמונה כ-5,500 תושבים) ניתנו פחות מ-20 היתרי בנייה מאז 1967. כך הופכת עיריית ירושלים את רוב תושבי הכפר לעברייני בנייה בעל כורחם (ועל הדרך מרוויחה אלפי שקלים מן הקנסות שמוטלים על ה"עבריינים").

בסילוואן אף פעם לא היה ממש שקט, אבל בחצי השנה האחרונה חלה הסלמה דרמטית ברמת החיכוכים בין התושבים הפלסטיניים לבין המתנחלים היהודים, שלצידם עומדים כוחות מג"ב ומאבטחים פרטיים. הרקע לכך הוא החלטתה של עיריית ירושלים מחודש יוני השנה לאשר את תכנית הפיתוח של "גן המלך" על שטח שכונת אל-בוסתאן שבסילוואן. כחלק מן ה"פיתוח", ייהרסו 22 בתים לא חוקיים שבהם מתגוררות כ-100 נפשות. במקום יוקם פארק ארכיאולוגי, או בלשונו הרהוטה של ניר ברקת, "עוגנים תיירותיים".

התכנית, לכאורה, תאפשר לתושבים אלה לבנות מחדש את בתיהם בחלק המזרחי של השכונה, אבל קריאה מדוקדקת בהוראות התכנון המעודכנות של העירייה מגלה שמדובר בתעלול משפטי; בפועל, לא יוכלו המנושלים לנצל את ה"זכות" הזאת, כי תנאי הסף לבנייה מחודשת נקבעו מעבר ליכולתם.

תכנית "גן המלך" הועברה בהליך בזק בעיריית ירושלים, בלחצו הישיר של ראש העיר, ניר ברקת; זאת למרות שבביקורת פנימית של העירייה התגלו בתכנית 250 (!) ליקויים, למרות שהיא "לא עומדת בסטנדרטים משפטיים", ולמרות שתכניות בינוי בחלקים אחרים של העיר כבר תקועות שנים בהליכי אישור מדוקדקים ואיטיים (כמעט מיותר לציין – התכנית גם מפירה את החוק הבינלאומי).

ברוכים הבאים לעולם של סילוואן – מקום שבו החוק אינו חוק, והשורה התחתונה תמיד זהה: מרחב תופח ליהודים, מרחב מצטמק לערבים.

למותר לציין שאין שום בדל ראייה ששכונת אל-בוסתאן ממוקמת באתר שבו שכן הגן של המלך דוד, שלמה או פרדיננד הראשון. העילה העיקרית לפרוייקט היא תיירותית, כלומר, תאוות ממון קפיטליסטית מן הסוג השכיח; אם אפשר לסלק מהאזור גם 100 ערבים, על הדרך – מה טוב. צפו בכתבה שהכינה תכנית "60 דקות" של רשת סי-בי-אס על סילוואן לפני כחודש. דלגו מהר לדקה 10, שם מתחיל ברקת ליחצ"ן את תכנית "גן המלך". בדקה 11:13 בוקע מפיו שקר גס, בלי הנד עפעף, כשהוא מכחיש שהתכנית כרוכה בפינוי תושבים מביתם (בלי ספק כבר ידע על צווי ההריסה שעתידים להישלח). הכתבת לא מרפה, והשקר נחשף. אלא שברקת מוכר לה את הלוקש הרגיל – הבתים אינם חוקיים. לו היתה עושה את מלאכתה נאמנה, היתה משיבה לו שהעירייה שלו אינה מאפשרת ומעולם לא איפשרה לתושבי "מזרח ירושלים" לבנות בתים באופן חוקי. אל החוצפה הלגאליסטית הזאת הצטרף ממש בשבועות האחרונים גם מבקר המדינה, שמתח ביקורת חריפה על אוזלת ידה של עיריית ירושלים אשר לא פעלה "בנחישות מספקת" נגד הבנייה הבלתי חוקית בשכונת אל-בוסתאן. ככל הידוע, העובדה שאין שום תכנית בניין עיר לשכונת אל-בוסתאן, כבר יותר מ-40 שנה, איננה בעיה שמעסיקה את המבקר.

הסכנה שתיזרק מביתך בידי העירייה כדי לפנות מקום לחובבי ציון עם מבטא אנגלוסקסי וזיק משיחי בעיניים היא רק אחת מהסכנות שמאיימות על כל תושב בסילוואן. לעירייה חוברת עמותת אלע"ד, שמשתלטת כבר שנים, עקב בצד אגודל, על כל השטחים הציבוריים בכפר וגם על בתים פרטיים, באמצעים מפוקפקים ולעתים גם לא חוקיים (על כך בהמשך). מצד שלישי, המשטרה (תחנות "שלם" ו"דוד" של משטרת מחוז ירושלים), שנמנעת מלהגן על התושבים מפני אלימות של מתנחלים או מאבטחים, ומפעילה אכיפה סלקטיבית כלפי הפלסטינים (בניגוד למתנחלים), לעתים בניגוד לחוק. ומצד רביעי, המאבטחים הפרטיים שנשכרו על ידי עמותת אלע"ד להגן על נכסיה בכפר, והפכו למטרד יומיומי, אם לא לאיום קיומי של ממש, על חייהם ושלומם של התושבים הפלסטיניים. שני ההבטים האחרונים – האיום המשטרתי ואיום המאבטחים – עומדים במרכז הדו"ח מרחב לא מוגן, שפירסמה האגודה לזכויות האזרח לפני חודשיים.

וזאת תמצית הדברים.

פרק א': אבטחה ליהודים = התנכלות לפלסטינים

1. תלונות נגד אלימות של מתנחלים אינן מטופלות; להיפך, המתלוננים הפלסטיניים הופכים לחשודים.

מתוך דו"ח האגודה לזכויות האזרח, "מרחב לא מוגן", ספטמבר 2010:

"ראיסה מוסא אלקרקי, שחולקת מסדרון עם מתנחלים שגרים בדירה הסמוכה, מוסיפה לספר: "לפני שבוע וחצי, בשעה שתים-עשרה וחצי באישון לילה, שמעתי את קולם של חמישה או שישה גברים שצועקים במעבר. יצאתי לראות מה קורה. חלק מהמתנחלים נכנסו בחזרה לדירה שלהם וחלקם עזבו. ניגשתי לדלת הכניסה הראשית כדי לסגור אותה. פתאום אחד מהם חזר ודחף את הדלת בעוצמה רבה, בזמן שהיד שלי הייתה על הדלת, וכתוצאה מכך נחתכה לי היד והתמלאתי דם […] כל כך הרבה התנכלויות היו לנו והגשנו הרבה תלונות, כעשרים פעם ניגשתי למשטרה, ואף פעם זה לא הועיל. בפעם האחרונה החתימו אותי על התחייבות שלא לבוא אִתם [עם המתנחלים] במגע ואפילו לא לדבר אִתם. תמיד כשאני הולכת להגיש תלונה במשטרה אני החשודה. תמיד צועקים עליי ודופקים על השולחן בעוצמה, ותמיד הם גורמים לי לבכות מרוב מרמור". (מרחב לא מוגן, עמ' 6).

דרך נוספת שבה פועלת המשטרה באופן חד-צדדי כקבלנית של המתנחלים, תוך רמיסת הזכויות של תושבי סילוואן הפלסטיניים, היא בחסימת כבישים. לא רק בחגים יהודיים, אלא גם באירועים פרטיים שנערכים בגן האירועים היהודי שנמצא ב"חלקה 44" (שהוקם בניגוד לחוק ופעל ללא רישיון – על כך בהמשך) המשטרה חוסמת את הכביש המרכזי בשכונה, ואדי חילווה, לתנועת פלסטינים. שוו בנפשכם יהודים החיים עשרות שנים בשכונה של רומא או ברלין, שהיו נתקלים דרך קבע במחסומים בתוך עירם, שבהם נאמר להם: "המעבר ליהודים אסור".

מתנחלים פוגעים באופן שגרתי ברכושם של התושבים הפלסטינים; משחיתים מתקני משחקים, מנקבים צמיגי מכוניות ומנפצים זגוגיות; הם גם מסתובבים עם מצלמות וידאו ומצלמים את התושבים אחד אחד; במקרים אחדים מתנחלים גם חדרו לדירות פלסטיניות וצילמו את היושבים בהם.

כל התלונות שהוגשו בגין פגיעות אלה זכו להתעלמות המשטרה. תושבי סילוואן למעשה נואשו מלקבל יחס הוגן מרשויות האכיפה ב"מזרח ירושלים" וככלל פסקו מלהגיש תלונות נגד מתנחלים או מאבטחים. נזכיר רק שחוסר הנייטרליות של משטרת ירושלים בעימותים שמעורבים בהם מתנחלים ידועה מכבר; הנה תיעוד מאד מפורט של עלילות המשטרה בשיח ג'ראח.

2. חקירות משטרה שכבר נפתחות אינן ממוצות ונסגרות מחוסר עניין לציבור או חוסר ראיות – גם במקרים של פגיעות פיזיות חמורות.

ב-11 לספטמבר 2008 פתח בירי חייל בחופשה על שני תושבים בחניון גבעתי בואדי חילווה, אף כי לא היו חמושים. הירי הותיר אחד מהם, אחמד קראעין (39), נכה לצמיתות. כשנה לאחר מכן נסגר התיק "מחוסר ראיות", למרות שהאירוע תועד במצלמות אבטחה והיו לו עדים רבים (עדותו של קראעין מופיעה בדו"ח מרחב לא מוגן, עמ' 33-35).

ב-5 לנובמבר 2008 הרסה עיריית ירושלים בית ותוספת בנייה בשכונת אל-בוסתאן שבסילוואן (אותה שכונה שמכנני העיר מייעדים לפארק "גן המלך"). במהלך הפינוי נגח שוטר יס"מ באמצעות הקסדה שלראשו בראשיהם של גבר ואישה. האירוע תועד במצלמות "בצלם" ותלונה הוגשה למחלקה לחקירות שוטרים במשרד המשפטים. בינואר 2009 הוגש כתב אישום נגד השוטר. למיטב ידיעתי, לא דווח עדיין כיצד התגלגל המשפט. כדאי לעקוב, אבל להנמיך ציפיות: אם שוטר שנגח במפגין ימין לא הורשע (ורק חויב בפיצויים בתביעה אזרחית נפרדת), קשה להאמין שמחיר הנגיחה בפרצוף פלסטיני יהיה גבוה יותר.  התרת הרסן של כוחות הביטחון בסילוואן הגיעה לשיאים אבסורדיים ממש לאחרונה: באוקטובר 2010 תועדו שוטרי מג"ב מיידים אבנים על קבוצת פעילים של "סולידריות שיח ג'ראח" בשכונה.

3. בכל הקשור לחקירת הצד הפלסטיני – המשטרה אינה חוסכת מאמצים, עד כדי הפרת החוק. חוק הנוער קובע שאין לחקור קטינים מעל גיל 12 בשעת לילה, שחובה לקחת אותם בליווי הורה או קרוב אחר, ושהחקירה תתבצע בידי חוקר ילדים ונוער. את כל התנאים האלה – מפירה המשטרה בסילוואן. בשנה האחרונה נעצרו יותר מ-300 ילדים בסילוואן (על פי רוב בחשד להשלכת אבנים). זאת ועוד, לעתים מזומנות סופגים הנערים התעללות פיזית במהלך החקירה (מרחב לא מוגן, עמ' 9-10). ידועים גם מקרים שנלקחו לחקירה ילדים בני 10, בהפרה בוטה של החוק, הקובע כי גיל האחריות הפלילית הוא 12.

זו רק דוגמה אחת מני רבות כיצד משתמשות רשויות החוק בכוחן כדי להפר את אותו חוק שהקנה להן את הכוח הזה.

4. המאבטחים היהודיים מתנכלים באופן תדיר לתושבי סילוואן הפלסטיניים, פוגעים בהם פיזית, ולאחרונה – גם הורגים.

בספטמבר האחרון הרג מאבטח את תושב סילוואן, סאמר סרחאן (לטענת המאבטח הוא נקלע למארב, אך מצלמות האבטחה סתרו את גירסתו). במהומות שפרצו לאחר מכן השתמשה המשטרה בגז מדמיע, שככל הנראה גרם למותו מחנק של תינוק בן שנה.

האירועים הקטלניים האלה לא הפתיעו אף אחד. כלומר, אף אחד ממי שעקב אחרי ההסלמה העקבית ברמת החיכוכים האלימים בין תושבי סילוואן לבין המאבטחים היהודיים. קדמה להם שורה ארוכה של התנגשויות, שהתרחשו כולן בשולי החוק – אותו חוק שהסמיך את המאבטחים להתנכל לתושבי השכונה וגם איפשר לשוטרי משטרת ישראל להעלים עין, תקופה כה ארוכה, ממעשיהם.

התקדים של ירי גז מדמיע באזור מגורים צפוף, ואף ישירות לתוך בית ששוהים בו נשים וילדים, נקבע כבר במהומות שפרצו ביוני השנה בעקבות פריצת המאבטחים לבית אבו-נאב. כפי שניתן לראות בכתבה הזאת, כוחות משמר הגבול הפעילו כוח ברוטלי חסר תקדים, כולל השלכת רימוני גז והלם, מול אוכלוסיה אזרחית לא חמושה. יותר מ-50 נפצעו, אשה הרה אחת הפילה וצעיר איבד עין, בלילה ההוא של ה-27 ביוני, שזכה לכינוי "ליל בלהות בסילוואן", בעדותו המצמררת של דניאל דוקרביץ'.

תושבי סילוואן נתונים למעקב חודרני של מצלמות אבטחה הפרושות בכל רחבי הכפר, ובולשות אחר מעשיהם, לעתים גם בתוך הבתים (מרחב בלתי מוגן, עמ' 15-17). עקב צפיפות הבנייה, מצלמה שמותקנת בחזית בית מתנחלים מסוגלת לתעד בפרוטרוט את המתרחש בבית הפלסטיני הסמוך. הנפגעות העיקריות הן הנשים הערביות, שנאלצות, לעדותן, להשאיר את כיסוי הראש והלבוש הצנוע גם בתוך ביתן, עקב החשש מעיניים זרות. למותר לציין שחוק הגנת הפרטיות אוסר לצלם אדם ברשות היחיד שלו. כך הופכת העילה של "הגנה" על החוק (שמגן על היהודים) כיסוי נוח להפרה בוטה של החוק (שמתנכל לערבים).

פרק ב': "אבטחה פרטית" עאלק, ואלימות מופרטת

1. המדינה נגד, כלומר עם, השוק הפרטי

כבר בשלב המוקדם הזה ראוי להתנער משפת הכזבים שנהוגה בתקשורת. המיליציה החמושה בסילוואן, שפוצעת והורגת תושבים פלסטיניים, איננה גוף פרטי, אלא מופרט; היא פועלת באישורו ובמימונו של הציבור הישראלי, ועל כן נכון לראות בה נציגה לגיטימית שלי ושלכם. כדי להבין את הסיפור השערורייתי שמאחורי "האבטחה הפרטית" בסילוואן, צריך לחזור 20 שנים אחורה.

כאשר החל תהליך ההשתלטות של עמותת אלע"ד על נכסים פלסטיניים בסילוואן, בשנת 1991, הודיעה העמותה בעתירה לבג"ץ כי תממן מכיסה הפרטי את סידורי הבטחון ולא תדרוש "אפילו איש משטרה אחד". המדינה התנגדה לסידור הזה; בחוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה דאז, יוסף חריש, נכתב כי "לא יעלה על הדעת כי העותרים (אלע"ד) ימנו שומרים מטעמם", במיוחד ב"מקום רגיש כשכונת השילוח (סילוואן), שבה יש למנוע מעורבותם של אזרחים חמושים, שאינם נמנים עם כוחות הביטחון… דבר שיש בו אף כשלעצמו משום גורם מתסיס" (עסקה אפלה בסילוואן, עמ' 34).

שימו לב להגיון השלטוני הזה, לדואליות המתעתעת שבו. מצד אחד הריבון עומד על הפריבלגיה שמגדירה את ריבונותו: האלימות נתונה בידיי בלבד. הריבון אינו סובל "מתחרים", "אזרחים חמושים", שמתיימרים לאכוף את החוק בשמו. בהתעקשותו על הזכות הבלעדית שלו להפעיל אלימות חוקית, הריבון לכאורה מתייצב לצד האזרח התמים, זה שחפץ בהגנה מפני "אזרחים חמושים". ואולם באותה נשימה, מסתבר, הריבון גם קובע כי הוא זה שיכניס כוחות חמושים לסילוואן, כדי להגן על המתנחלים. כלומר, הריבון אינו מתנגד להכנסת כוחות חמושים ללב שכונת מגורים מפאת הסכנה הנשקפת מהם לתושבים הפלסטיניים. לא שלומם עומד לנגד עיניו אלא, כאמור, הצורך להגן על הפריבלגיה שלו כסוכן האלימות החוקית הבלעדי בחברה.

ובמלים פשוטות יותר: בראשית הדרך, המדינה התעקשה שהיא זאת שתיכנס באמא של הערבים, ולא אף גורם פיראטי אחר.

למרות זאת, אבטחת המתנחלים נמסרה לגורמים פרטיים, אף כי המימון שלהם נשאר ציבורי, מתקציב חברת "עמידר" של משרד השיכון. המשרד מעסיק בסילוואן חברות אבטחה פרטיות, שהגדולה בהן היא "מודיעין אזרחי". המבקר בשכונה יכול להתרשם מכמות המשאבים שמושקעים באבטחת המתנחלים: מאות מאבטחים מספקים הגנה הקפית כוללת לכל מתחם מגורים יהודי; אבטחה אישית למתנחלים (ליווי ברכב וברגל של כל תנועה בשכונה); פריסה של מאות מצלמות אבטחה; הסעות בכלי רכב כבדים ומשוריינים, ועוד.

כמה זה עולה לנו? בשנת 2010 עמדה עלות האבטחה ברחבי "מזרח ירושלים" על סך 54 וחצי מליון שקל (מרחב לא מוגן, עמ' 12). הכסף מגיע כולו מתקציב משרד השיכון, כלומר, מן הכיס שלי ושלכם. לפיכך רשאים כל אזרח ואזרחית בישראל לראות עצמם שותפים מלאים בהריגתו של סאמר סרחאן, בירי אש חיה כלפי מפגינים, בהגנה על מפרי חוק וגוזלי אדמות, ובאופן כללי, בהפיכת חייהם של תושבי סילוואן לגיהנום מתמשך.

לכל חובבי ההפרטות באשר הם, כדאי להזכיר מה כל כך משובש ומעוות במסירת האחריות על האבטחה בשכונות מגורים לידי חברות פרטיות. ראשית, יש עניין חוקי בסיסי: פעילות המאבטחים החמושים אינה מעוגנת בשום סמכות חוקית (החוק לא הסמיך את משרד השיכון להעביר תפקידי אבטחה כאלה לידיים פרטיות); בעניין הזה כבר פנתה האגודה לזכויות האזרח לשר לבטחון פנים. שנית, מכל העדויות עולה שידם של המאבטחים על ההדק קלה יותר משל גורמי אכיפה מוסמכים. למשל, באירועים החמורים של יוני השנה, היו אלה המאבטחים שפתחו באש חיה כלפי התושבים; כוחות מג"ב הפעילו רימוני גז והלם. מאבטחים אינם עוברים הכשרה כשל שוטרים בהתמודדות עם מצבי לחץ מול אוכלוסיה אזרחית זועמת ואינם ערים לגבולות הברורים שהחוק מציב בפניהם. על פי עדויות התושבים, המאבטחים אינם מסתפקים בהגנה על בתי המתנחלים אלא גם מתערבים באופן בוטה בחיי הרחוב בסילוואן, בתנועת כלי הרכב, בהרחקת ילדים מאזורים מסוימים ועוד. שלישית, המאבטחים פועלים למעשה ללא כל פיקוח מצד המדינה. כמו במקרים אחרים של הפרטת שירותים חיוניים, המדינה "מצילה" את עצמה על גבם של האזרחים: ההפרטה מאפשרת למדינה להוציא מידיה את "העבודה המלוכלכת" ולרחוץ בניקיון כפיה כאשר מתגלים פגמים מהותיים בעבודתו של הקבלן.

2. הסיפור המסריח: כך תיחמנה הממשלה את עצמה ואת הציבור

האם המדינה כל כך טיפשה שהיא לא מבינה איזה אסון מחוללת הנוכחות המתמדת של מיליציה פרטית, הכפופה לגורמי ימין קיצוני, באתר כל כך רגיש כמו בשכונת סילוואן? האם המדינה לא מבינה שחברות האבטחה חייבות לצאת מסילוואן, לפני שנוכחותן תצית אש שכבר אף אחד לא יצליח לכבות? גם כאן מתעוררת השאלה הקלאסית – רישעות או איוולת (או שתיהן).

למרבה הפליאה, ברגע חולף של צלילות, הכירה המדינה במדרון החלקלק הזה וניסתה לעצור את ההידרדרות. התפנית השולית הזאת בעלילה ראויה לתשומת לב מיוחדת, משום שהיא שופכת אור על הדרכים העקלקלות שבהן מכופף ההון את השלטון, שמצידו די נהנה להתכופף, והכל בהסתר מעיני הציבור. להלן התחקירון שערכתי בנושא.

ב-2005 מינה שר השיכון, יצחק הרצוג, "ועדה ציבורית לבדיקת השמירה ואבטחת המתחמים במזרח ירושלים". בראש הוועדה עמד אלוף (מיל.) אורי אור, ובספטמבר אותה שנה הוגשו המלצותיה. הוועדה עמדה על כך שפעילות המאבטחים אינה מעוגנת בחוק, תיעדה את הגידול העצום בהוצאות האבטחה משנה לשנה (יותר מ-400% בתוך עשור), והמליצה חד משמעית להחזיר את האחריות לאבטחת המתחמים היהודיים לידי המשטרה. שר השיכון הודיע כי הוא מאמץ את המלצות הוועדה. ואומנם, שנה מאוחר יותר, בספטמבר 2006, קיבלה ממשלת אולמרט החלטה ברוח זו.

והנה תפנית מפתיעה בעלילה: 4 חודשים בלבד לאחר מכן, הפכה ממשלת אולמרט את ההחלטה הזאת על פיה, וקיבלה החלטה הפוכה: "אבטחת המתחמים של  הישוב היהודי במזרח  ירושלים  תישאר בתחום הפעילות של משרד הבינוי והשיכון כפי שהיה הדבר עד כה".

הא? מי, מה, למה? אין הסברים. ההחלטה לקונית וסתומה. והקורא העירני תמה: מה בדיוק קרה בין ספטמבר 2006 לבין ינואר 2007 שגרם לממשלה לחזור בה מהחלטתה לבטל את האבטחה הפרטית בסילוואן (וב"מזרח ירושלים" בכלל)?  איזה טיעונים חדשים צצו בתקופה זו, שגברו על מסקנותיה של ועדת אור, אשר גם שר השיכון וגם הממשלה אימצו קודם לכן?

המממ. בהיעדר מידע, הספקולציות פורחות. טלפונים באישון לילה ממנכ"ל חברת "מודיעין אזרחי" ליצחק הרצוג? מעטפות מזומנים שמנות שעברו מיד אל יד בחניון תת-קרקעי אפל וטחוב?

מה לעזאזל גרם לנציגי הציבור שלנו להתקפל, בלי שום הסבר, ולהפקיר את האינטרס הציבורי לטובת חברה פרטית, למסור לידיה מליוני שקלים ובתמורה לקבל מיליציה חמושה ולא מפוקחת בשכונת סילוואן? ככל שהצלחתי לגלות, אף אחד גם לא תמה על הפליק-פלאק הזה, למעט גיא לשם בכתבה מצוינת שהתייחסה לנושא. לשם רומז שהדג מסריח מהראש – והראש היה אולמרט, שלא רצה להרגיז את עמותות המתנחלים, שמן הסתם היו זועמות על ביטול האבטחה הצמודה. גם בלי ההנחה הזאת, די לזכור שאולמרט מגלם את ההיתוך המושלם בפוליטיקה הישראלית בין הון לשלטון, ובפוליטיקה הזאת כבר אבד הכלח על האבחנה הנושנה בין אינטרס מסחרי-פרטי לבין טובת הציבור. בכל מקרה, השתלשלות האירועים האלה, על הגלוי והנסתר שבהם, עדיין זועקת לתחקיר עיתונאי רציני.

יש עוד פיסת מידע משמעותית אחת שניתן לצרף לפאזל. כבר במאי 2006 – כלומר, אחרי שמסקנות ועדת אור היו ידועות, אבל לפני החלטת הממשלה הראשונה, בספטמבר אותה שנה – ביקש משרד השיכון בהצעת התקציב 32 מליון שקל למימון אבטחה ב"מזרח ירושלים". מבינים? ברמת ההצהרות, שר השיכון והממשלה מקבלים את מסקנות הוועדה ותומכים בביטול האבטחה הפרטית ב"מזרח ירושלים". אבל במקביל, משרד השיכון כבר נערך לחידוש החוזים עם חברות האבטחה, וניתן רק לנחש – מתוך ידיעה מראש, שהחלטת הממשלה הצפויה ממילא לא תאריך ימים, ומדיניות האבטחה הפרטית תימשך ללא הפרעה. הנה הסבר חלקי לתעלומת ההחלטה השניה של הממשלה, שזרקה לעזאזל את מסקנות ועדת אור: הצהרות לחוד ומעשים לחוד. הועדות נובחות, ושיירת ההפרטה עוברת.

את הפרטת האבטחה בסילוואן צריך להבין לא רק בהקשר הבטחוני-כלכלי, אלא גם בהקשר המדיני הכולל, שעיקרו נישול תושבי השכונה מנכסיהם והייהוד השיטתי שלה. סוכן הביצוע של הפרוייקט הזה היה ועודנו גם הוא גוף פרטי – עמותת אלע"ד. וגם הוא, ממש כמו חברות האבטחה, פועל כזרוע שלטונית לכל דבר, שהתווית "גוף פרטי" המתנוססת מעל ראשו פוטרת אותו מכל דין וחשבון לציבור. כאן נפגשות שתי זרועות ההפרטה שגזרו כליה על סילוואן הערבית: הפרטת הנישול והפרטת האלימות החמושה.

פרק ג': קרקעות סילוואן: נישול מופרט

עמותת אלע"ד ("אל עיר דוד") הוקמה ב-1986 על-ידי דוד ("דויד'לה") בארי, לשעבר סגן מפקד יחידת דובדבן, במטרה "לגאול אדמות ולהחזיר את התודעה היהודית לעיר דוד". בארי סיפר בראיון נדיר לפני שנתיים שבאחת הפעמים ששב מפעילות סמויה בסילוואן שאל את עצמו "מדוע הוא צריך להתחפש כדי להיכנס למקום שהיה עירו הקדומה של דוד המלך. באותו לילה גמלה בליבו החלטה לנטוש את המסגרת הצבאית לטובת העניין". כמובן, מישהו אחר (ולא הכתבת החנפנית של nrg) היה יכול להסביר לבארי שאין כל צורך להתחפש כדי להיכנס לסילוואן: מאות ואלפי יהודים עשו ועושים זאת כל העת. הסוד שלהם פשוט: הם באים להתעניין בגורלם של תושבי הכפר ולא באים לגזול את אדמתם או לעצור אותם באישון ליל. רק מי שהחליט מראש לדבר עם התושבים בשפה אחת, שפת האלימות, צריך לחשוש לשלומו. באותו ראיון סנטימנטלי ניסה בארי לשווק חזות פייסנית לציבור, ואף טען כי יחסי השכנות בין יהודים לערבים בשכונה הם "מצויינים ממש". נו, כנראה מישהו שכח לעדכן את הערבים שכך הם מרגישים.

אף כי עמותת אלע"ד מקפידה לשמור על דימוי פומבי א-פוליטי, מדובר בגוף ימני-התנחלותי לכל דבר. דמויות בכירות מן הימין ההתנחלותי (כמו אורי אליצור ועדי מינץ) כיהנו בוועד המנהל שלה, והתנועה המיישבת של גוש אמונים, "אמנה", תרמה לאלע"ד סכומי כסף גדולים. עמוק עמוק, מתחת למעשיות הצרופה של פעילי אלע"ד, נטוע חזון משיחי מובהק – ייהוד טוטאלי של כל המרחב המקיף את הר הבית (עוד נחזור לכך בפרק ד'). מכאן החשיבות העצומה של סילוואן בעיניהם. האם הייתם מודעים כמה קרובה סילוואן להר הבית?

בשל מעורבותה העמוקה של העמותה במעשים פליליים, וגם מתוך הבנה שדיבורים מיותרים מעכבים את המעשים, שומרת אלע"ד על פרופיל ציבורי נמוך. למעשה, לעמותה הפעלתנית הזאת, שמגלגלת תקציבי עתק (ב-2008 עמדו הכנסותיה על 104 מיליון שקל, מתוכם 94 מיליון מכספי תרומות) ברכישת נכסים ומימון חפירות ארכיאולוגיות אין אפילו אתר אינטרנט משלה. באתר הבית הסופר-משוכלל של "עיר דוד", פרוייקט הדגל התיירותי של דוד בארי – שמה של אלע"ד אפילו אינו מוזכר, ולא במקרה. ואף על פי כן, סיפור ההשתלטות היהודית על נכסים פרטיים ושטחי ציבור בשכונת סילוואן הוא סיפור התהילה הפרטי של אלע"ד.

1. אלע"ד בשטח: השתלטות תלת-שלבית

א. שלב א': 1986-1992

עד 1992 פעלה אלע"ד בשני ערוצים "חוקיים" להשתלטות על קרקעות. האחד, חוק נכסי נפקדים, והשני, רכישה מקק"ל של אדמות שהיו בבעלות יהודית בתחילת המאה ה-20.

חוק נכסי נפקדים נחקק ב-1950 והסמיך את האפוטרופוס על נכסי נפקדים (הכפוף למשרד האוצר) להפקיע נכס אם בעליו היה "נפקד" בתאריך הקובע במאי או יוני 1948. במקביל החוק מתיר ליהודים לתבוע את נכסיהם מלפני 1948 (כפי שאכן קורה בסילוואן ובשיח' ג'ראח).

מיד לאחר סיפוח השטחים ו"מזרח ירושלים" ב-1967, קבע היועץ המשפטי לממשלה, מאיר שמגר, שאין להחיל את החוק על פלסטינים החיים תחת שלטון ישראלי (כלומר, ב"מזרח ירושלים"), באשר הם אינם "נפקדים" מן הארץ, ולעתים אף מתגוררים מאות מטרים ספורים מן הבית שנאלצו לנטוש. אף על פי כן עבר ב-1970 תיקון לחוק המאפשר להפקיע גם נכסיהם של מי שנפקדו מביתם בתאריך סיפוח "מזרח ירושלים". התיקון הבעייתי הזה הופעל לעתים רחוקות בלבד עד שנות ה-80'. אז חל מפנה דרמטי, בניצוחו של שר השיכון, אריאל שרון, שהביא להפקעות נרחבות ב"מזרח ירושלים" בחסות החוק הזה. מדיניות זו קיבלה אישור רשמי ב-2004 מידי ועדת השרים לענייני ירושלים (שבה ישבו בדיוק שני שרים: זבולון אורלב ונתן שרנסקי). בעקבות כך שלח היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, חוות דעת לרה"מ נתניהו ובה הוא חוזר על עמדתו של היועץ שמגר מלפני 35 שנה, לפיה אין בסיס חוקי להפקעת נכסים מתושבי "מזרח ירושלים". ב-2006 קיבלה עמדה זאת מעמד של "הלכה מנחה" בפסיקה של בית משפט מחוזי, ואולם לאחרונה נודע כי היועץ המשפטי הנוכחי, יהושע וינשטיין, תומך בהחלת החוק במזרח העיר (לסקירה של תולדות החוק, ראו כאן).

הוכחת "הנפקדות" הנחוצה להחלת החוק נסמכת על תצהירים של עדים. במקרה של סילוואן, הופקעו נכסים על סמך תצהירים שקריים, תחת לחץ של עמותת אלע"ד, כמו במקרה של בית משפחת עבאסי (עסקה אפלה בסילוואן, עמ' 11-12). כלומר: לא רק שהחוק שאיפשר את הנישול איננו כשר, אלא שגם הפעלתו נסמכה על תצהיר שקרי, כפי שבית משפט קבע. למרות זאת, מתנחלי אלע"ד יושבים במקום עד לרגע זה.

בית עבאסי נחמס באופן מעורר חלחלה: במבצע ברוטלי, באישון לילה במהלך אוקטובר 1991, פרצו אנשי אלע"ד אל הבית בשעה שבני הבית ישנו, שברו את מנעולי הדלתות, השליכו רהיטים לחצר, הניפו את דגל ישראל על הבית ופצחו בשירים וריקודים. אין לי מידע בדוק בעניין, אבל במהלך העיון בחומרים ששימשו לכתיבת המאמר הזה, צדה את עיני הידיעה על המשפט של "חולית סילוואן" הרצחנית, שהיתה אחראית למותם של 35 ישראלים. שניים מחברי החוליה היו בני משפחת עבאסי מסילוואן. האם הם שהו בבית המשפחה באותו לילה ארור, 10 שנים קודם לכן, שבסופו מצאו את עצמם על המדרכה בחוץ? אינני יודע. גם אם לא, אין ספק שהאירוע נחרת בהם. הנה נקודה למחשבה על גורמי העומק של הטרור. לא, אין כאן ניסיון להצדיק את מעשי העוולה האלה, רק להבין אותם במונחים אנושיים, הגיוניים, ולא (כנהוג אצלנו) במונחים מניכאיים-אסכטולוגיים.

הערוץ השני שבו פעלה אלע"ד עד ל-1992 היה רכישה מקק"ל, בסכומים סמליים, של נכסים שהיו בבעלות יהודית בתחילת המאה ה-20. בנכסים אלה התגוררו, כמובן, תושבים פלסטיניים במשך עשרות שנים. דוד בארי הגיע להסכם עם קק"ל – מאחורי גבם של התושבים – שהוא יאתר נכסים כאלה, ובתמורה תפנה קק"ל את דיירי הבתים, תעניק לאלע"ד שכירות מוגנת בנכס, וזו מצידה תדאג לפיצוי הדיירים הפלסטיניים המקוריים.

כך, למשל, פונו 30 מבני משפחת גוזלן מביתם בסילוואן ב-2006, על בסיס מסמכי בעלות של קק"ל משנות ה-20'. לזכותם של בני המשפחה לא עמדה גם העובדה שאביהם, חאג' מוחמד גוזלן, הציל יהודים בפרעות תרפ"ט (אף אחד מתושבי השכונה היהודיים לא נפגע בפרעות). העניין הזה מביא אותנו לנושא התיישבות התימנים ההסטורית בסילוואן, והאופן הציני שבו השתמשה עמותת אלע"ד בהתיישבות ההיא, לפני 100 שנה, כדי להצדיק את מעשי הגזל שלה בהווה.

ב-1884, שנתיים אחרי עליית "אעלה בתמר", התיישבו התימנים הראשונים בדרום-מזרח שכונת סילוואן. מדוע התיישבו מחוץ לחומות העיר העתיקה? משום שיהודי היישוב הישן – אשכנזים וספרדים כאחד – לא חפצו בשכנותם. התימנים דיברו שפה זרה, התלבשו אחרת, התפללו לפי נוסח שונה, והיו עניים מרודים. החשדנות והגזענות שבהם נתקלו אילצו אותם להתגורר במשך תקופה ארוכה במערות סלע (!) בהרי ירושלים. לבסוף (ביוזמתו של העיתונאי והעסקן י.ד. פרומקין) נבנו עבורם מבני קבע בסילוואן, והמקום נקרא "כפר השילוח". הכפר שרד 45 שנה, עד לפרעות תרפ"ט, ובשיאו התגוררו בו למעלה מ-150 משפחות.

יש עדויות רבות על יחסי השכנות הטובה של התושבים התימנים של "כפר השילוח" עם התושבים הערבים של סילוואן. כאמור, אנשי סילוואן עצמם לא השתתפו בפרעות ואף הצילו יהודים (הנה מכתב התודה של היהודים למצילם, מוחמד גוזלן).

ובכן, איפה התימנים ההם, שחיו בשלום ובידידות עם שכניהם הערבים, ואיפה עמותות המתנחלים הדורסניות שמתיימרות "לגאול" את נכסיהם ולהמשיך את מורשתם? מה בדיוק הקשר בין יהודים שתושבי סילוואן הצילו מפרעות ב-1929 ליהודים שעוקרים את תושבי סילוואן מביתם 80 שנים מאוחר יותר? שום קשר.

הציניות ההתנחלותית מגיעה לשיאה בפרשת "בית מיוחס". הבית אכן היה שייך למשפחת מיוחס הירושלמית מסוף המאה ה-19 ועד למלחמת 48'. חידוש ההתיישבות היהודית בו התבסס על העיקרון המוכר – כל יהודי, בכל זמן, הוא יורש חוקי של כל נכס יהודי, מכל תקופה הסטורית (ולו גם לפני מאות שנים, ולו גם דרך מתווכים מפוקפקים או גופים "לאומיים" שמייצגים אותו, כמו קק"ל). מקים הבית, נתן רחמים מיוחס, היה קשור בקשרים הדוקים עם ערביי סילוואן ואף כתב רבות על אורחות חייהם. כפי שכותב עמוס נוי במאמר מאיר עיניים על ההסטוריה התימנית של כפר השילוח:

"כיום זה ודאי אינו "ביתו של מיוחס", לא רק מפני שהאנשים שהתיישבו בו אינם מיוחסים בשום מובן ואינם מתייחסים למשפחת מיוחס או להשקפות, שאפיינו ומאפיינות את בניה ובנותיה. עמותות המתנחלים המשלמות את שכרך אמנם השימו עצמן ליורשות הנדל"ן של כל יהודי (ושל העם היהודי כולו) בכל מקום ובכל עת, אבל השימוש בשמו של מיוחס הוא אחיזת עיניים מרושעת ומכוערת: לא רק שרבים מצאצאיה של משפחה זו סולדים מעמותות המתנחלים המתגוררות ב"נכסיהם" (כביכול) ועושות שימוש מניפולטיבי וציני בשמם במסווה של "רציפות הישוב היהודי" ו"בעלות יהודית" – אלא שיש טעם לוואי מאוס דווקא בשימוש בשמו של יוסף מיוחס, שהקדיש את חייו לתרבות הערבית ולהפצתה, מתוך אהבת הערביות ואמונה בחיוניות ובאפשרות של כינון תרבות משותפת וחיים בצוותא בין עמי האזור."

אכן, יורשי מיוחס הביעו מפורשות את הסתייגותם מן ההתנחלות; מובן שאיש לא שאלם האם מקובל עליהם השימוש בשם משפחתם לציון אי מבוצר ומאיים של מתיישבים יהודיים בלב כפר ערבי.

נוי כתב את מאמרו כמכתב תגובה לשחקן מתי סרי, אשר השכיר את שירותי המשחק שלו, כמו גם את המיתוג התימני שלו, לטובת יחסי הציבור של פרוייקט "עיר דוד" של עמותת אלע"ד. בסרטון היחצ"ני הזה מתפייט סרי על דוד המלך, כשברקע נראה בית מיוחס שנבנה מחדש.

לא, מר סרי, אין שחר למשפט הזה שבקע מפיך, "גבעת עיר דוד היתה עדיין ריקה וחשופה כמעט לחלוטין". אין שחר, משום שעד לכניסת המתנחלים לשכונה, לפני 20 שנה בלבד, לא היה דבר כזה "עיר דוד" – מושג חדש, שזיקתו ל"עיר דוד" המקראית מפוקפקת ביותר (הארכיאולוג ד"ר גבריאל ברקאי מבהיר: "הכינוי "עיר דוד", שבו משתמשים כיום בעבור כל שטח התל של ירושלים הקדומה, הוא למעשה שם בן ימינו, שאינו זהה כלל למשמעותו ולתחולתו הגאוגרפית של השם הזה במקרא"). היה כפר סילוואן, מזה מאות בשנים, ובמאה השנים האחרונות, היה גם "כפר השילוח". ועוד אין שחר, משום שהגבעה לא היתה "ריקה וחשופה", אלא מיושבת בכפר ערבי שהתקיים במקום לאורך כל התקופה העות'ומנית, החל מן המאה ה-16.

בחול המועד פסח השנה ערכו מתנחלי "בית יהונתן" – מפרי חוק שהמדינה מסרבת לפנות וגם מממנת את הגנתם – "הפנינג" ברוח "כפר התימנים". תחת אבטחה כבדה הוזמן הציבור לבוא ולאכול אוכל תימני וגם לצפות בדיירים ש"מתחפשים" לתושבים התימנים המקוריים. ובכך נסגר מעגל הניצול והנישול: אי אז נדחקו התימנים לסילוואן בגלל גזענות יהודית, בהמשך נדחקו ערבים מסילוואן בגלל גזענות יהודית, וכיום המנשלים חוגגים את כל זה בפסיבל, נו, איך לומר, קצת אוריינטליסטי. ותודה למנשה, סליחה, מתי התימני.

עד כאן השלב הראשון בהשתלטות אלע"ד על נכסי ערבים בסילוואן, שבו נעשה שימוש מירבי בחוק נכסי נפקדים וב"גאולת" רכוש יהודי. על פי נתוני "עיר עמים", מסרו המדינה וקק"ל לידי עמותת אלע"ד, בשתי הדרכים שתוארו לעיל, 36 דונמים מכלל שטחי שכונת ואדי חילווה, שהם רבע משטחה.

ב-1992 הקיץ הקץ על הגזל ברשות החוק הזה, בדמות דו"ח ועדת קלוגמן.

ב. שלב ב': 1992-1997

איש ישר היה (ועודנו) בישראל, חיים קלוגמן שמו. קלוגמן כיהן כמנכ"ל משרד המשפטים בתקופת ממשלת רבין ועמד בראש ועדת בדיקה ממלכתית לנושא פעילות העמותות היהודיות ב"מזרח ירושלים". הדו"ח שהגישה הוועדה ב-1992 צייר תמונה מסמרת שיער של נכלים וכזבים, כיפופי חוק וזיופי מסמכים, שרק בזכותם הצליחו אנשי אלע"ד (וגם עמותות אחרות, כמו "עטרת כוהנים") להשתלט על נכסי ערבים בסילוואן. בין השאר, קבע הדו"ח כי האפוטרופוס על נכסי נפקדים לא ערך כל ביקורת על אמיתות התצהירים שסיפקו אנשי העמותות לפני הכרזת ה"נפקדות" ולא איפשר כל טיעוני נגד; חלק מהתצהירים נחתמו מול עורכי הדין של העמותות, רבים מהם על ידי מצהיר סדרתי שהוכח כבלתי אמין; לא נערך כל מכרז על הזכויות בנכסים, והם יועדו לקבוצה מצומצמת מאד של עמותות ימין. ועדה המשותפת לחברת "עמידר" ומשרד השיכון החליטה למי יוחכרו או יושכרו הנכסים; בוועדה ישבו נציגי אלע"ד, כמו המנכ"ל דוד בארי, שהיו מעורבים ב"סימון" הנכסים כנפקדים. כסף שיועד לעולים חדשים ולמשפחות במצוקה הועבר לעמותות; ועוד.

האם מישהו מן המעורבים בגזל האדמות הלא חוקי הזה נתן את הדין על מעשיו הפליליים? הי, לא צריך להיסחף; החוק הוא כידוע מה שבעלי הכוח קובעים שהוא החוק. "דו"ח קלוגמן אומנם הגדיר נהלים אלה כ"ניגוד אינטרסים חמור", מציין הדו"ח של "עיר עמים", "אבל התמונה המתקבלת היא של זהות אינטרסים: בכירים בשלטון יזמו מדיניות זו, הרשויות הממלכתיות מימנו אותה ותמכו בה; ואלע"ד הגשימה אותה. במלים של דורון שפילמן, מנכ"ל הפיתוח של אלע"ד: "אנחנו כמעט סניף של ממשלת ישראל" (עמ' 13).

זיכרו את המלים האלה, שיכולות לשמש מוטו לכל המעשים הלא-חוקיים והאנטי-אנושיים שהיו מנת חלקם של תושבי סילוואן הערבים ב-20 השנים האחרונות: הראש והידיים מאחוריהם תמיד היו בגדר "סניף של ממשלת ישראל".

על אף העובדה שאף אחד מהמעורבים בפרשיות האפלות האלה לא נענש, דו"ח קלוגמן אילץ את הנהגת אלע"ד לשקול דרכים חלופיות ויצירתיות יותר לייהד את סילוואן. הכסף הגדול התחיל לזרום.

בשנות ה-90' החלו עמותות אלע"ד ו"עטרת כהנים" לרכוש בכספי תרומות עלומות (עוד נחזור לשאלת מקורות המימון של אלע"ד) נכסים בסילוואן ישירות מידי בעלי הקרקע. כך נרכשו "חניון גבעתי", חלק מ"מתחם אדרת", והשטח שעליו עומד "בית יהונתן" (המיועד, פורמלית, להריסה). דוד בארי מקפיד להדגיש, בכל התבטאות תקשורתית, שכל הרכישות האלה היו כשרות וחוקיות. אבל המציאות שונה.

בתיקים רבים שהגיעו לבית המשפט מתגלה מנגנון ערמומי וכוחני של דחיקת בעלי הנכסים אל הפינה. במנגנון פעילים אנשי קש של אלע"ד וגורמים פליליים מבין תושבי סילוואן. היו עסקאות שבהם הוחתמו המוכרים "אחרי מותם"; עסקאות שבהן זויפו מכתבים שלכאורה מאיימים על בעלי נכסים בחובות מס. כמו כן נחשף שיתוף פעולה של גורמים בעיריית ירושלים עם עמותת אלע"ד בהפעלת לחץ על בעלי נכסים. כנגד בעלי בתים רבים בסילוואן נפתחו הליכים משפטיים בגין בנייה לא חוקית. נזכיר – הבנייה לא חוקית כי לפלסטיני, תושב סילוואן ולו גם מזה עשרות שנים, אין שום דרך חוקית לקבל היתר בנייה (בהיעדר תכנית בניין). נציגי העמותות פונים אל בעלי הנכסים ומבטיחים להם כי אם ימכרו את ביתם, יפעלו לטובתם בעירייה ויבטלו את ההליכים המשפטיים נגדם (עסקה אפלה בסילוואן, עמ' 14-15). גם עמותת "עטרת כוהנים" מעורבת ברכישות בסילוואן; מי שמעוניין להתוודע לשיטות המאפיונריות למהדרין שהעמותה מפעילה (שוחד, זונות, טיסות חינם לחו"ל) מוזמן להתעמק בתחקיר המפורט הזה של מירון רפופורט.

ב-1997 חל מפנה דרמטי בפעילות הנדל"נית של אלע"ד בסילוואן. במקום לרכוש בית אחר בית, נפל לחיקה כפרי בשל שטח של 24 דונם – הגן הלאומי "עיר דוד". ההישג הזה איפשר לעמותה (ודרכה – לרשויות השלטון) למזג בין שתי אסטרטגיות של ייהוד: ייהוד המרחב שמעל הקרקע, באמצעות בנייה נוספת (ולא חוקית) בשטחי הגן הלאומי, וייהוד המרחב שמתחת לקרקע, באמצעות ארכיאולוגיה מגוייסת.

ג. שלב ג': 1997-2010

הגן הלאומי "עיר דוד" כולל בתוכו אתרים הסטוריים וארכיאולוגיים יוצאי דופן, כמו נקבת השילוח ובריכת השילוח. במשך שנים ארוכות נוהל הגן בידי רשות הטבע והגנים, שאחראית על כל הגן הלאומי "סובב חומות ירושלים". אולם ב-1997 – בעקבות מהלכים לא ידועים, מאחורי הקלעים – חתם מנהל מקרקעי ישראל חוזה עם עמותת אלע"ד למשך 7 שנים, המעביר לה את סמכויות הניהול בגן, ובכלל זה גם באתר החפירות הארכיאולוגיות שבשטחו. החוזה נחתם ללא מכרז וקיומו הוסתר מגופים ממשלתיים הנוגעים בדבר, כמו רשות העתיקות (עסקה אפלה בסילוואן, עמ' 17). הנה יריית פתיחה הולמת להשתלטות של אלע"ד על שטחים ציבוריים בסילוואן: אי-חוקיות מן הרגע הראשון.

גם עיריית ירושלים העבירה את סמכויותיה בגן הלאומי "עיר דוד" לידי אלע"ד. המהלכים הללו עוררו התנגדות רבה בקרב ארכיאולוגים ורשות העתיקות. במשך כמה שנים, עד 2001, הוקפא המהלך על רקע הליכים משפטיים, שבסופם הודיעה הפרקליטות לבג"ץ כי החוזה עם אלע"ד בוטל וניהול הגן הוחזר לידי רשות הטבע והגנים.

וכאן, שוב כבמטה קסם, תפנית מן הסוג שכבר הורגלנו אליו – החלטות רשמיות לחוד, ומדיניות לחוד. למרות שבג"ץ ביטל את החוזה של מנהל מקרקעי ישראל עם אלע"ד, למרות שכבר נחתם חוזה מחודש עם רשות הטבע והגנים – העבירה הרשות, ביוזמתה, את ניהול הגן לידי אלע"ד ב-2002. גם כאן, לכאורה, פעלה המדינה באופן לא חוקי כדי לשמר את אחיזתה של אלע"ד בשטח. מדוע ועל איזה רקע התקבלה ההחלטה הזאת ברשות הטבע והגנים? הנה עוד תחקיר עיתונאי נחוץ מאד, שלא נעשה. ואולי כל התערובת המופלאה הזאת, של חוקיות בלתי-חוקית, מתנקזת אל דמותו של איש אחד – אביתר כהן, מתנחל מעפרה, סמח"ט במילואים, מקימם של מאחזים בלתי-חוקיים, וכיום מנהל מרחב ירושלים ברשות הטבע והגנים. תשאלו מה היה תפקידו הקודם? מעניין ששאלתם. הוא היה מנהל מרכז המבקרים של אלע"ד. איך שגלגל מסתובב. מה שבטוח, לא משנה איזה כובע הוא חובש – "השטח הוא שלנו".

מיד נגיע אל המימד הארכיאולוגי של הההתנחלות בסילוואן. אבל בשלב זה חשוב לציין, שהעברת שטחי "עיר דוד" – שהם שטחי ציבור לכל דבר – לניהול אלע"ד איפשרה לעמותה להוסיף ולבנות בסילוואן. למעשה, לא ברור בכלל שאלע"ד רואה בארכיאולוגיה את יעדה העיקרי, ואפשר שפנתה לערוץ הזה מתוך אילוצים. כפי שחושף הדו"ח עסקה אפלה בסילוואן (עמ' 18), בתחילת שנות ה-90' הגישה אלע"ד תכנית להקמת 200 יחידות דיור על אתר העתיקות באזור העופל, בשטח "עיר דוד". התכנית נפסלה על רקע ארכיאולוגי – עניין מוזר, לכאורה, אם מאמינים לאלע"ד שהפיתוח הארכיאולוגי של "עיר דוד" הוא בראש מעייניה. זאת ועוד, בשטח הגן הלאומי נמצאת חלקה הידועה בשם "חלקה 44", שתושבי סילוואן נטעו בה עצי פרי. בשנת 2002 עקרו אנשי אלע"ד את העצים, והקימו בשטח קרוואנים ואוהל המשמש כגן אירועים. ב-2007 הגישה העמותה בקשה לבנות בשטח הזה בית כנסת, כיתות גן, 10 יחידות דיור, וחניון תת-קרקעי – כל זאת למרות שמדובר בשטחי גן לאומי, שעל פי חוק אסור לעשות בהם כל שינוי בלי אישור הרשות. שוב, גם כאן מתעורר החשד שהארכיאולוגיה משמשת "כיסוי" לחמדנות טריטוריאלית גרידא, ופרנסי העמותה מוכנים להקריב שטחי חפירות לטובת ההתנחלות.

ובכלל, כדאי לנפץ את הדימוי הרוחני-משהו של עמותות הימין, המצטיירות כמי שפועלות בהשראת חזון דתי טהור, נקי משיקולים חומרניים. בסכסוך מכוער אחד, סירבה אלע"ד לפנות שטח בדרום-מזרח ירושלים שיועד למעון למפגרים; קק"ל, בעלת השטח, גיבתה כרגיל את אלע"ד. וזוכרים את האוהל, שמשמש כגן אירועים? תחקיר של רשת ב' חשף כי הגן הזה, שהוקם בחלקו ממימון ציבורי, ומכניס כסף לכיס הפרטי של אלע"ד – פועל ללא רשיון עסק. רשות הטבע והגנים וגם עיריית ירושלים טענו כי לא ידעו בכלל שהעמותה מפעילה גן אירועים פרטי על שטח הגן הלאומי. תושבי סילוואן, לעומת זאת, יודעים זאת היטב, משום שבכל פעם שמתקיים אירוע כזה בגן, הופך עורק התנועה הראשי בשכונה, רחוב ואדי אל חילווה, לכביש אפרטהייד, אסור לתנועה לפלסטינים (מרחב לא מוגן, עמ' 23).

נזכיר עובדה בסיסית, שאמורה להיות מובנת מאליה. "עיר דוד", כמו כל גן לאומי אחר, היא שטח ציבורי. שטח ציבורי, בהגדרתו, אמור לשרת את כלל הציבור, ובפרט את האוכלוסיה המקומית שבקרבה הוא מצוי. בפועל, המתחם הגדול של "עיר דוד" בתוככי סילוואן סגור ומסוגר בפני התושבים הפלסטיניים, וכל דרך ניהולו אומרת ניכור והדרה של הציבור שבקרבו הוא ממוקם. נסו לדמיין לרגע לעצמכם מצב כזה בשכונת מגוריכם: אתר ארכיאולוגי/תיירותי/מסחרי שתקוע בלב השכונה, מקים רעש ואבק (וגם סודק קירות של בתים) בלתי פוסקים, מוקף גדרות ושומרים, וכל אופיו וזהותו שוללים את הזהות והזיקה שלכם למקום. כל זה נמשך כבר יותר מעשר שנים, והסוף לא נראה לעין.

זאת היא "עיר דוד" לתושבי סילוואן. עכשיו ננסה להבין מה היא ליהודים.

2. ארכיאולוגיה התנחלותית: חופרים ומנשלים

הגן הלאומי "עיר דוד" הוא הצלחה מסחררת. תוך שנים ספורות בלבד התברג האתר לחמשת אתרי התיירות המובילים בישראל, עם חצי מליון (!) מבקרים מדי שנה. הגן מכניס לכיסה של אלעד כ-9 מיליון שקלים בשנה. עשרות אלפי חיילים ותלמידי תיכון מקבלים הדרכות באתר מדי שנה, במימונה של אלע"ד. המסר המועבר שם הוא ברור וחד: המקום יהודי, תמיד היה יהודי, ורק יהודי. הנה התרשמויות של מבקר אחד בסיור המודרך:

"סרטון תלת המימד אשר מוצג בפני המבקרים בפתיחת הביקור הוא ללא ספק מושקע מבחינה ויזואלית, אך ציר הזמן המלווה אותו תמוה באופן מחשיד: מיד אחרי חורבן בית שני מדלגת ההיסטוריה המעובדת של הנהלת הגן הלאומי היישר אל סוף המאה ה-19 – אל ימי העלייה הראשונה – ומשם להקמת המדינה ולמלחמת ששת הימים… ההיסטוריה הערוכה של יוצרי הסרט לא מזכירה אפילו את התקופה הצלבנית, הרומית או המוסלמית. גם הממלוכים והעות'מאנים נמחקו כלא היו… בעת הסיור, כאשר אנו פוסעים בין אתרי החפירות, אני שם לב שאין כמעט שלטים עם הסברים המלווים אותנו לאורך הדרך כפי שנהוג באתרים מן הסוג הזה. המידע כולו נמצא אצל המדריך הבוחר ללוות כל הסבר בציטוט מן התנ"ך."

למי שלא מבין את הקשר בין ההסטוריה לבין הפוליטיקה בהווה, הארכיאולוג יוני מזרחי מתנדב להבהיר:

"אחרי שלוש שעות בסיור של אלע"ד אתה משוכנע שאתה נמצא באתר יהודי בלבד. ממצאים כנעניים, ביזנטיים, מוסלמיים וכמובן פלסטיניים נדחקים לפינה. לירושלים יש 4,000 שנות היסטוריה, ואצלם זה מתרכז בסיפורים מפוארים על שלמה, דוד וחזקיהו, שאגב לא נמצאו שום ממצאים ארכיאולוגיים שקושרים אותם למקום. כשמציגים ככה את הסיפור למאות אלפי מבקרים מכל העולם, זה כלי עם הרבה כוח פוליטי ודרך להצדיק את ההתנחלות באיזור."

עדיין לא מבינים? טוב שיש מדריכות סיורים שמפרשות עד הסוף את מה שטעון פירוש:

"הגענו לעיר דוד במסגרת טיול מטעם העבודה", משחזרת מיכל, בת 29, מכפר סבא. "את ההדרכה העבירו שתי צעירות דתיות. במהלך הסיור הן הטיפו עד כמה חשוב שיהודים יקנו אדמות בכפר סילוואן כדי לחזק את האחיזה של עם ישראל בשטח, לגאול את האדמות וכדומה. לכל מי שיש כסף ואפשרות כדאי מאוד לתרום לעניין… הסתכלנו אחד על השני ולא האמנו שזה באמת חלק מן ההדרכה."

הדברים ידועים לכל, כולל לגופים הציבוריים שמאשרים את פעילות אלע"ד (ואת זה צריך להדגיש שוב ושוב – הכל ידוע ומאושר). הנה אנדרסטייטמנט ראוי לציון, מפיו של יו"ר מועצת רשות העתיקות, פרופ' בנימין זאב קדר: "רשות העתיקות מודעת לכך שאלע"ד, עמותה עם אג'נדה אידיאולוגית מוצהרת, מציגה את ההסטוריה של עיר דוד באופן מוּטה". (עסקה אפלה בסילוואן, עמ' 24).

"עיר דוד" היא כיום קונצזוס. אם לא באמצעות צווי פינוי והשתלטות על נכסים, אז דרך מיתולוגיה של חרסים ומנהרות חצובות בסלע הצליחה אלע"ד להתנחל בלבבות של כל עם ישראל. תשאלו את שלמה גרוניך (ההוא ששר עם ערבים, כי הוא בעד דו-קיום), ואפילו את יונה אליאן-קשת.

נתחיל מהסוף: בכל החפירות שהתנהלו ב"עיר דוד", החל מסוף המאה ה-19 ולאורך כל המאה ה-20, ובכלל זה 16 השנים האחרונות, שבהן מתנהלות מספר חפירות באופן אינטנסיבי בשטחי האתר – לא נמצא שום ממצא שקושר את הדמות המקראית של דוד המלך למקום. יותר מכך, במילותיו של הארכיאולוג יוני מזרחי: "מתוך עשרות השכבות הארכיאולוגיות שנמצאו באתר, לא נמצאה אף עדות לנוכחתו של מלך יהודה או מלך אחר שחי באתר."

אם כן, כנגד כל המצגות המשוכללות והסיורים ברוח התנ"ך והמיתולוגיה התיירותית שעמותת אלע"ד מפיצה בארץ ובעולם, חשוב לומר גם את הדבר הפשוט הזה: אין שום ממצא ארכיאולוגי שמעיד כי דוד המלך אי פעם חי ב"עיר דוד". דוד בארי כן, דוד המלך לא (לכן מדויק יותר יהיה לקרוא לאתר "עיר דויד'לה"). לא נעים, אבל אלה העובדות.

בכך אין כדי לגרוע מחשיבותו הארכיאולוגית של האתר. בחפירות התגלו ממצאים עשירים מלפני 7,000 שנה ועד ימינו. החל מסביבות 3,000 לפנה"ס התקיים ישוב במקום, והחל מ-1,700 לפנה"ס היתה זו כבר עיר. התגלו ביצורים מהתקופה הכנענית, חותמות ("בולות") מסוף בית ראשון, שרידי ארמון מהתקופה ההלניסטית, מבנים מרשימים מהתקופה הביזנטית, ועוד. הממצא ה"יהודי" הידוע ביותר הוא כתובת השילוח, שהתגלתה ב-1880, והתגלו גם כתובות רבות עם שמות של פקידים יהודיים בממלכת יהודה, שחלקם מופיעים בתנ"ך. תיאור של הממצאים הארכיאולוגיים ב"עיר דוד", מנקודת מבט מדעית שאינה רתומה לנראטיב הלאומי-יהודי, ניתן למצוא בחוברת "ארכיאולוגיה בצל הסכסוך" שהוציאה עמותת "עמק שווה".

מכל מקום, החשיבות הארכיאולוגית של אתר "עיר דוד" איננה מה שעומד כאן על הפרק, וגם לא טיבם של הממצאים במקום, ועל כן לא אנסה להיכנס לעובי הקורה של המחלוקות המדעיות השונות שאופפות את הממצאים. הארכיאולוגיה רלבנטית לדיון כאן רק מן הסיבה שהיא נגררה, או אולי גררה עצמה ברצון, אל ליבו של סכסוך פוליטי. והשאלה שצריכה להישאל פשוטה מאד: האם יש הצדקה מוסרית וציבורית להרוס לאלפי אנשים את החיים – החל מגזילת כל השטחים הציבוריים שהיו פנויים בשכונתם, דרך חסימת כבישים ועד הטלת אימה באמצעות כוחות שיטור מופרטים – רק בשם המחקר הארכיאולוגי? ונניח, לצורך הדיון, שמחר או בשבוע הבא מתגלה בחפירות "עיר דוד" כתובת שבה מוזכר המלך דוד בשמו. יודעים מה, נהיה לארג'ים: נניח שמישהו מגלה את הנבל שבו היה דוד מנעים זמירות לשאול. האם המחיר היומיומי שנכפה על תושבי סילוואן היה הופך למוצדק באותו רגע?

בואו נפרט קצת. החפירות ב"עיר דוד" נגועות בכמה פגמים יסודיים. במקרה אחד לפחות נרשמה חריגה מרשיון החפירה שניתן מידי רשות העתיקות, והחפירה נעצרה רק כי נתקלה ביסודות של בתי תושבים (עסקה אפלה בסילוואן, עמ' 20). הנה הקלטה שבה מסביר דוד בארי איך עבדה אלע"ד על רשות העתיקות וחפרה מחוץ לתוואי שאושר לה (לא לדאוג, רשות העתיקות מעולם לא הקפידה עם אלע"ד על שטחים ששייכים לערבים).

בניגוד גמור לאתיקה הארכיאולוגית הנהוגה כבר עשרות שנים, שמחייבת חפירת שכבות לעומק, מצומצמת בהיקפה, ב"עיר דוד" מבוצעות חפירות רוחב, מתחת לבתי תושבים בשכונה. זאת ועוד, בניגוד לחוק, איש לא שאל את התושבים ולא קיבל את רשותם לחפור מתחת בתיהם. למעשה, אנשי אלע"ד ודוד בארי לא מסתירים, ואפילו די מתגאים, בעובדה שהם חופרים מתחת לבתי השכונה.

החפירות האלה כבר הסבו נזקים לא מעטים. בשנת 2006 הופיעו סדקים בקיר של גן ילדים בשכונת ואדי חילווה, עד כדי סכנת התמוטטות; רשות העתיקות "התנערה" מכל אחריות לחפירות – הנה אחד מ"פירות" ההפרטה בסילוואן, שעוד נשוב אליהם (התפוגגות ה-accountability). החל משנת 2008 החלו להופיע בורות בכבישי השכונה, רצפות קרסו וקירות בתים נסדקו; הבתים טובעים באבק. כך גילו התושבים, לראשונה, שחפירות מתבצעות מתחת בתיהם. כשפנו לעירייה לבדוק את מקור הנזקים, לא נענו. משטרת ישראל הגדילה לעשות ועצרה חמישה תושבים – יום אחרי שעתרו לבג"ץ בבקשה שיעצור את החפירות המתנהלות מתחת ביתם, ללא אישורם.

נו, ומה בג"ץ קבע, אתם שואלים? אל תעצרו את נשימתכם. השופטת עדנה ארבל דחתה את העתירה, בנימוק ש"למול הפגיעה הנטענת ניצב אינטרס ציבורי משמעותי בביצוע העבודות."  צא ולמד מיהו ה"ציבור" אליבא דעדנה ארבל; מן הסתם הוא אינו כולל את תושבי סילוואן, שהאינטרס הציבורי שלהם הוא, בפשטות, שלא יקרסו להם הבתים ושרעשי הקידוח שמחרישים את אוזניהם כבר יותר מ-15 שנה ייפסקו. לא, זה לא ציבור וזה לא אינטרס. השופטת ארבל הפליאה לנמק: "ישראל אמנם מדינה צעירה, אך שורשיה עמוקים בהיסטוריה, ואדמתה רוויה בשרידים עתיקים של ציביליזציה אנושית קדומה… תל עיר דוד מספר את דברי ימיה של ירושלים זה אלפים בשנים, כפי שניתן ללמוד עליהם עוד מן התנ"ך". את הטקסט הזה היתה יכולה ממש להעתיק מאתר האינטרנט של מרכז המבקרים ב"עיר דוד". ועוד כתבה השופטת: "חשיבותו של המחקר הארכיאולוגי אינה מתמצה אך בהבנת עברה של הארץ ובאפשרות לבחון אמיתותם של הפרטים הידועים לנו ממקורות אחרים אודותיו, אלא הוא שופך אור על התפתחות התרבות האנושית. ככזה, חשיבותו חוצה עמים וגבולות." והיתה יכולה להוסיף: חוצה בתים וקירות.

הפגיעה הפיזית וגם הסימבולית בתושבי סילוואן איננה הכרח בל יגונה. גם המבקרים החריפים של חפירות "עיר דוד" אינם מבקשים לסתום את הגולל על החפירות, אלא רק לשנות, באופן דרמטי, את האופן שבו הן נעשות; בראש ובראשונה, להפוך אותן מאלמנט זר ומבוצר בשכונה למקור עניין וגאווה, מתוך שילוב האוכלוסיה המקומית בפיתוח האתר. יש גם מודלים של ארכיאולוגיה לא לעוּמתית, מעורבת בקהילה ואף מעצימה אותה, כפי שניתן ללמוד מפעילות עמותת "עמק שווה" – שהקימו ארכיאולוגים בשיתוף עם תושבי סילוואן. לפני הכל, צריך לראות בתושבים בני אדם, ולא מטרד, כמו שקי עפר שיש לסלק מאתר החפירות.

אחת הסיבות הפורמליות לכך שאין כמעט חסמים ומגבלות על החפירות שממנת אלע"ד היא שלהוציא אחת מהן, כולן מוגדרות "חפירות הצלה". הדו"ח עסקה אפלה בסילוואן מבאר: "על פי חוק, רשות העתיקות היא שמבצעת "חפירות הצלה" בשטחים המיועדים לבנייה כדי למנוע השמדה של עתיקות ועל מנת לבדוק כיצד, אם בכלל, אפשר לשמר את העתיקות. הרשות רשאית לאסור כליל על בנייה באתר, אם מתגלות בו עתיקות שיש להן ערך יוצא דופן." (עמ' 19). ואולם באתרי "חפירות ההצלה" ב"עיר דוד" אין תכניות בניין מאושרות, ובחלקם אפילו לא הוגשו תכניות כאלה. ההתנהלות הזאת מנוגדת לחלוטין למקובל בחפירות הצלה אחרות. גם ארכיאולוגים בכירים בארץ מפקפקים בכך שניתן לקרוא לחפירות המתנהלות כבר למעלה מ-15 שנה, וכל הזמן רק מתרחבות, "חפירות הצלה".

אם כך, ממה בדיוק "מצילים" את החפירות? ככל הנראה – משקיפות ציבורית. להבדיל מחפירות מחקריות רגילות, "חפירות הצלה" מאושרות בהליך פנימי ברשות העתיקות ללא בקרה חיצונית. דו"ח עסקה אפלה בסילוואן חושף שבחסות "חפירות ההצלה" מתחת לחניון גבעתי נעשו עבודות תשתית מאסיביות לקראת הקמת מרכז מסחרי גדול – ללא תכנית בניין עיר (תב"ע) מאושרת וללא היתרים. בכתבה המצויינת על חפירות "עיר דוד" של נסים מוסק לחדשות ערוץ 1, מגלה הארכיאולוג רפי גרינברג כי רשות העתיקות התחייבה לפנות את העתיקות בחניון גבעתי למרתף של הבניין שאלע"ד תקים על שטח החניון. גרינברג קורא לילד בשמו כשהוא מסכם: "רשות העתיקות עובדת כאן בשביל היזם."

באור הזה צריך לראות את "חילוקי הדעות" המנומסים בין רשות העתיקות לבין אלע"ד; לא גילויים של בקרה ציבורית נאותה (נזכיר כי רשות העתיקות היא גוף ציבורי), אלא הסכמה כנועה להעלים עין מכל הפגמים המקצועיים והאתיים שבהתנהלות העמותה. בכך, יש להודות, אין שום חריג, שכן כל רשויות השלטון, במגען עם אלע"ד, נוהגות באדיבות מופלגת. מי שסבור שכל אותן רשויות "נאנסות" לציית לתכתיבים של אלע"ד הופך כאן את היוצרות; אלמלא הגשימה העמותה הזאת את המטרות הגלויות והסמויות של השלטון הישראלי, אלמלא ביטאו יעדיה באופן עמוק גם את אמונותיהם הפרטיות של הפקידים האמורים לפקח על אלע"ד – לא היתה העמותה מגיעה לאן שהגיעה. התבנית הזאת, כמובן, היא מקרה פרטי של תבנית היחסים הכללית בין ממשלות ישראל לבין האקטיביזם ההתנחלותי, שכל אורחו ורבעו מתמצה באי-לגאליות בחסות השלטון.

חשוב לציין שקהילת הארכיאולוגים בארץ חצויה ביחסה לחפירות "עיר דוד". מבין הקולות הביקורתיים בולטים שניים – יונתן מזרחי ורפי גרינברג. השניים כותבים מאמרים ואף מנחים סיורים "אלטרנטיביים" לסילוואן, ודבריהם ראויים להאזנה קשובה (מאמרים של מזרחי – כאן וכאן וכאן; מאמרים של גרינברג – כאן וכאן). גרינברג גם מתראיין ארוכות בכתבת הוידאו הבאה (מאת נטשה דודינסקי, דיגרסמדיה 2008), שמציגה באופן בהיר ומטריד כאחד כמה נמוך ירדה האתיקה הארכיאולוגית במנהרות שמתפתלות מתחת לבתי סילוואן. הצפייה מומלצת.

בשלב הזה הקורא ודאי סקרן לדעת מה אומרים להגנתם הארכיאולוגים שמנהלים את החפירות ב"עיר דוד"; המנצחים על המלאכה הם פרופ' רוני רייך ואלי שוקרון. אלה הם, אם תרצו, "שכירי האֵת" של אלע"ד. שלא במפתיע, הם ממעטים לדבר ולהתראיין. אולי הם סבורים שאם ידירו עצמם מן הזירה הפוליטית, יישמר האופי המדעי "הנקי" של פעילותם. זאת היתממות במקרה הטוב, וציניות במקרה הרע. הארכיאולוג אלי שוקרון, כשנשאל על המימון לפעילותו מכספי אלע"ד בכתבה של נסים מוסק, מזעיף פנים ומפטיר: "אני לא מעוניין לדבר על כך." שותפו, פרופ' רייך, הגן על פעילותו ב"עיר דוד" בראיון נדיר שנתן בתכנית של לונדון וקירשנבאום במלים האלה: "אין לי שום אג'נדה פוליטית… המטרה היחידה שלי היא הוספת ידע על תולדות המקום, לאו דווקא יהודי". האם פרופ' רייך מאמין למלים שיוצאות מפיו – רק הוא יודע. בכל מקרה, מה שכל ילד במאה ה-21 צריך לדעת, היא שאג'נדות פוליטיות מתקדמות יפה מאד הודות לשיתוף הפעולה של אנשים שטוענים בתוקף ש"אין להם שום אג'נדה פוליטית". למעשה, הדרך האופטימלית לממש אג'נדה פוליטית שנויה במחלוקת היא לגייס לשורותיך אנשים שהדימוי הנייטרלי שלהם מרחיק ממך כל צל של מחלוקת או חשד לפלילים.

הביטו במערך המסועף של אנשי מקצוע "לא פוליטיים" שבזכותו מפעל ההתנחלות והאפרטהייד משגשג מיום ליום: חיילים "בלי אג'נדה פוליטית" שמגנים על עוקרי עצי זית, קבלנים "בלי אג'נדה פוליטית" שמקימים גדר הפרדה על אדמות פרטיות של פלסטינים, מפעלי מזון ורהיטים "בלי אג'נדה פוליטית " שיושבים על קרקע כבושה, חברות אלקטרוניקה "בלי אג'נדה פוליטית" שמספקות לצבא ציוד אופטי משוכלל שמותקן על מל"טים, כדי שיוכלו להפציץ ריכוזי אוכלוסין מן האוויר ("אחרי אזהרה!"), ועכשיו, סוף סוף, גם ארכיאולוגים "בלי אג'נדה פוליטית", שמקדמים מדי יום את מאמצי הייהוד של סילוואן, ואף עורכים שם כנסים מדעיים, ובכך, בלי ספק, תורמים שוב ל"הוספת ידע" על הדרך לחרב לכולנו את העתיד.

את העפר שהוא שולה מתחת לבתי סילוואן יכול פרופ' רייך לזרות בעיניו ובעיניהם של עוד כמה קולגות מיתממים, אך לא בעינינו. אנחנו יודעים היטב מה הוא עושה שם.

ביולי השנה הוגשה עתירה לבג"ץ להוציא את ניהול הגן הלאומי "עיר דוד" מידי עמותת אלע"ד ולהחזירו לרשות הטבע והגנים, הגוף שהחוק הסמיכו למטרה זאת. העתירה עדיין תלויה ועומדת, אך אני מנחש שאין חשיבות רבה לתוצאותיה. בין אם תישאר אלע"ד הגוף המבצע, לפני או מאחורי הקלעים, בשלב זה כבר ברור שאין שום סתירה בין מטרותיה לבין מטרותיהם של המוסדות השלטוניים אשר הפקידו בידיה את המפתחות ל"עיר דוד". אשר על כן – מה שהיה הוא שיהיה.

3. אלע"ד כזרוע שלטונית

מי שעקב אחרי ההסטוריה של השתרשות אלע"ד בסילוואן יכול להבין שלא היתה מסוגלת לרשום לעצמה השגים מרשימים כל כך, בתחום הנדל"ן, התיירות והנישול, אלמלא זכתה לשיתוף פעולה וגיבוי של הרשויות. בעניין הזה אין שום הבדל בין ממשלות ימין לשמאל, למעט המעטפת הרטורית – הימין מצהיר בגלוי על מדיניות שהשמאל היה מבצע בחשאי. כך הכריז שר הפנים, אלי ישי, לפני שנה וחצי: "עכשיו, כשמוניתי כאחראי על משרד הפנים, אני מתכנן ללכת על עיר דוד בכל הכוח. כל תוכנית מתאר שתבוא, תכלול התיישבות יהודית ומפעל תיירות יהודי נרחב. אני מתכוון לפעול בנושא זה במלוא העוצמה. עיר דוד היא סלע קיומנו, זאת ארץ ריבונותנו, התיישבות יהודית שם היא זכותנו. משם צמחנו". (במאמר מוסגר ניתן להרהר על השימוש בשפה הצבאית הזאת, "ללכת בכל הכוח", "בכל העוצמה", בהקשר של פעילות שלטונית בתוככי שכונת מגורים).

הנה כמה הוכחות לקשרים ההדוקים של אלע"ד עם השלטון, עוד לפני אלי ישי.

ראשית, מילה על מקורות המימון של עמותת אלע"ד. בעבר פורסם כי העמותה קיבלה מיליוני שקלים מרווחי קזינו ביוון. על פי חוק העמותות, כל תרומה מעל 20,000 ש"ח חייבת להיות מזוהה, אך אלע"ד מסרבת לחשוף חלק ממקורותיה. ב-2007 שקל רשם העמותות לפרק את אלע"ד על רקע סירובה לחשוף את זהות התורמים לה. אלע"ד עמדה בסירובה, ודרשה להעניק חיסיון לתורמים; בתחילת 2008 נענה רשם העמותות לבקשתה (תודו שאתם לא נופלים מהכיסא). הנה כך, אזרחי ישראל אינם רשאים לדעת מי מממן את ניהול הגן הלאומי "עיר דוד" – נכס ציבורי, כזכור – ומהן מטרותיו הפוליטיות (עסקה אפלה בסילוואן, עמ' 36).

תחילת הרומן של אלע"ד עם השלטון היתה, כנהוג בשטחי יהודה ושומרון, דרך הצבא. כבר ב-2001 אירחה אלע"ד "כנס הצדעה של תושבי ירושלים למערכת הביטחון", בנוכחות הרמטכ"ל דאז, שאול מופז (שקרא שיר של אצ"ג), קצין חינוך ראשי (העדיף לקרוא עמיחי), ו-300 חיילים. "ירושלים היא נקודת המוקד של האהבה, הגעגועים, התקוות והשאיפות של העם העברי", אמר אז מופז, "משום כך אנו שולחים מספר רב של חיילים לסייר בירושלים. בימים אלו, בהם אנו נמצאים בלחימה מתמשכת, ראוי לעצור לרגע ולהרהר מדוע אנחנו כאן." אכן, שאלה טובה.

לציון 40 שנות "איחוד" ירושלים, החליט פורום מטכ"ל לציין את האירוע ב"עיר דוד" (אתר שמסמל יותר מכל את האי-איחוד של העיר). תחת הנהגתו של הרב הצבאי אבי רונצקי, הרבנות הצבאית מיסדה מערך של "שבתות יהדות" בשיתוף עם אלע"ד, שבמסגרתן נלקחים חיילים לסיורים ב"עיר דוד" – הכל ללא תשלום, על חשבון אלע"ד. בנוסף, נערכים גם סיורי קצינים במקום, וגם בהם לא נזנח המסר החינוכי החשוב: "לדברי אחד ממפקדי הגדודים שהשתתפו באירוע, "מההתחלה היה ברור שיש אג'נדה נוספת לשבת. חזרו על עצמן אמירות על החיוניות של הישיבה בלב שכונות ערביות והחשיבות של יצירת חיץ בין הר הבית והפרלמנט הפלסטיני באבו דיס להתנחלות של מעלה הזיתים. הם דיברו גם על החשיבות של הבנייה ב-E1 (המסדרון שבין ירושלים למעלה אדומים)."

באופן רשמי, צה"ל אינו מגבה את הסיורים האלה (ש"לא תואמו עם חיל חינוך"). בפועל, כמובן, מדובר במדיניות הקריצה והסכמה שבשתיקה, שמאפיינת את יחסי אלע"ד והשלטון לכל אורך הדרך.

מה שטוב לצבא טוב גם לבתי הספר, כפי ששר החינוך הנוכחי שב ומזכיר לנו. בהוראתו של גדעון סער, הוגברו סיורי תלמידים לירושלים בשנתיים האחרונות. "עיר דוד" היא היעד השלישי בבירה מבין היעדים המועדפים על מערכת החינוך, עם 73,000 תלמידים מבקרים מדי שנה. משתתפים בסיורים העידו על אופיים האינדוקטרינרי.

בעיריית ירושלים מעולם לא הסתירו את מעמדה השלטוני-למחצה של אלע"ד. כבר ב-1997, כשהעבירה העירייה את סמכויותיה בגן הלאומי "עיר דוד" לאלע"ד, הנימוק היה שהיא רואה את העמותה כ"זרוע של העירייה" (עסקה אפלה בסילוואן, עמ' 17). לפני שנה נחשפה פרשה פלילית של ממש: עיריית ירושלים הזמינה תכנית מתאר ממשרד האדריכלים של משה ספדיה עבור אזור "עיר דוד". עמותת אלע"ד, שבבעלותה נכסים במקום, השתתפה במימון התכנית בהיקף של מאות אלפי שקלים. היועץ המשפטי של עיריית ירושלים, עו"ד יוסי חביליו, כתב חוות דעת חריפה בנושא, שבכל מדינה מתוקנת היתה מובילה כנראה לחקירה פלילית. אצלנו הדברים עובדים קצת אחרת. עו"ד חביליו – אחרי שורה של עימותים עם ראש העיר על רקע דומה – התפטר.

לבסוף, בחודש האחרון הסתבר, בעקבות מאבק משפטי שניהל דרור אטקס לחשיפת הנכסים שהעבירה המדינה לידי עמותות הימין, כי מנהל מקרקעי ישראל מסתיר מידע מהציבור כדי לספק לאלע"ד את מסך העשן הדרוש להמשך פעילותה בסילוואן.

רשימת הגופים השלטוניים שמשתפים פעולה עם עמותת אלע"ד ומאצילים עליה סמכויות ציבוריות מובהקות (כמו שימור שטחי ציבור, תיכנון ערים, אבטחה) היא ארוכה: האפוטרופוס על נכסי נפקדים, מנהל מקרקעי ישראל, רשות הפיתוח, חברת "עמידר" (משרדי השיכון והתשתיות), קק"ל וחברת הבת שלה "הימנותא", רשות הטבע והגנים (המשרד לאיכות הסביבה), רשות העתיקות (משרד התרבות), משרד התיירות, הרשות לפיתוח מזרח ירושלים, משרד התחבורה, עיריית ירושלים, ועדת ההיגוי לפיתוח ירושלים (משרדי התיירות, דתות), צה"ל (חיל חינוך, רבנות ראשית), רשם התאגידים (משרד המשפטים), ועדת התכנון המחוזית ירושלים (משרד הפנים), משרד הבטחון.

לסיכום, רשות הדיבור לדורון שפילמן, מנהל הפיתוח של אלע"ד: "אנחנו כמעט סניף של ממשלת ישראל, אבל בלי להיקבר תחת הבירוקרטיה הממשלתית." (עסקה אפלה בסילוואן, עמ' 36-37).

פרק ד': תחזית, ניתוח, לקחים

1. מבט קודר לעתיד

כיצד רואה עמותת אלע"ד את עתידה של "מזרח ירושלים"? לא צריך להפריח ניחושים והשערות. יש מפה, והיא נקיה מערבים. מי שנקלע לשיחות עם המתנחלים היהודיים במקום, שומע דברים דומים: "עוד מעט כל הערבים ימותו, אם ירצה השם".

מוקד הפעילות של אלע"ד הוא אומנם בסילוואן, אבל העמותה כבר החלה להשתרש בשכונות אחרות מסביב לעיר העתיקה, בכל שטחי הגן הלאומי "סובב חומות ירושלים" (ש"עיר דוד" היא רק חלק ממנו). רשות הטבע והגנים מסרה לידי אלע"ד את ניהול תעלת המים הרומית העוברת תחת טיילת ארמון הנציב (הר העצה הרעה); העמותה מפעילה מרכז מבקרים בהר הזיתים, שהוקם ללא היתר בנייה, ועתה עובר שיפוץ בהיקף של 30 מיליון שקל במימון "הרשות לפיתוח ירושלים" ומשרד התיירות; היא מקיימת פעילות קבועה בגן הלאומי "עמק צורים" שמצפון להר הזיתים, בין שכונת ואדי ג'וז לאוניברסיטה על הר הצופים; היא מממנת פרוייקט של ניפוי שפכים מעבודות השיפוצים ברחבת המסגדים בהר הבית; והיא מפעילה מרכז מבקרים ב"יער השלום", בתוך שטח של 5 דונם שנמסר לה מידי קק"ל.

במקביל, אלע"ד גם פועלת בלב שכונות ערביות אחרות. התנחלות "מעלה זיתים" היא גוש של 117 יחידות דיור שתקועות כמו עצם בגרון של שכונת ראס אל-עמוד, המונה 14 אלף תושבים ערבים. אלע"ד מתכננת להוסיף עוד 104 יחידות דיור, "מעלה דוד" – מעבר לכביש הראשי של השכונה, שיחוברו ל"מעלה זיתים" בגשר עילי (!). את הקרקעות רכש ארווין מוסקוביץ', ואם תאושר ההרחבה (והיא תאושר), תהפוך "מעלה-זיתים-דוד" להתנחלות הגדולה ביותר ב"מזרח ירושלים". ההתנחלות הזאת הביאה עימה חידוש מסעיר לראס אל-עמוד: מדרכה. למרבה הצער, אורכה של המדרכה בדיוק כאורך הקטע של ההתנחלות. לפניה ואחריה – חול ועזובה, כרגיל.

התנחלות "נוף ציון" גם היא הוקמה בלב שכונה ערבית, ג'בל מוכבר, ויש בה כיום 91 יחידות דיור. על פי התכנון, יוקמו במקום 400 יחידות דיור, בית מלון, פארק ועוד. לפני שנה עלה המקום לכותרות כשהתברר שאחד הרחובות בהתנחלות נקרא על שמו של השחקן שייקה אופיר ז"ל, ללא ידיעת משפחתו. "נוף ציון" משווקת את עצמה כשכונת יוקרה עם נוף חלומי הפונה להר הבית, וגם – זאת לא בדיחה – "פיתוח סביבתי מושלם". ניברו באתר שוב ושוב, ולא תמצאו בו זכר למלים "ג'בל מוכבר". סיפוח סביבתי מושלם.

יומיים בלבד לפני שהמאמר הזה פורסם, נודע על יתד יהודי נוסף שנתקע בג'בל מוכבר: חברת קש שממוקמת באיי קוקוס (!) רכשה בניין בן 3 קומות בשכונה, שלטענת יושביו נמכר בהליך לא חוקי. במבצע פינוי משטרתי שכבר הפך לשגרה משומנת, פונו מן הבניין 15 דייריו (בהם 7 ילדים וזקן על כסא גלגלים). מייד לאחר מכן נכנסו אל הבניין מאבטחים שמוכרים לתושבים מסילוואן. ככל הידוע, מאחורי חברת הקש המסתורית עומדת לא אחרת מעמותת אלע"ד.

זהו המודל שפותח בסילוואן, ומוגשם כיום בכל רחבי "מזרח ירושלים", שכונה אחר שכונה: מתחמים יהודיים מבוצרים, בבנייה ראוותנית ובומבסטית, צמודים קיר אל קיר עם בתים ערביים מטים לנפול, דגל ישראל מתנוסס ממעל, מסוגרים מאחורי סורגי ברזל, מסביב מאבטחים מופרטים עם ג'יפים, וכמובן – תמיד בהכנות ל"שלב ב'" (הרחבת ההתנחלות).

העמודים האחרונים של דו"ח עסקה אפלה בסילוואן מתארים, בפירוט דקדקני, את תכנית-העל הישראלית להשתלטות "על אגן העיר העתיקה, הפקעה מאסיבית של שטח פרטי וציבורי מידי הפלסטינים, והמרתו לאזור ישראלי-יהודי תוך כדי בנייה מקיפה למגורים ומסחר, פארקים, מערכות תחבורה, וכו'." (עמ' 32). הציר העיקרי של התכנית הוא תב"ע 11555, שהוכנה על-ידי משרדו של האדריכל משה ספדיה. לפי התכנית, 548 דונמים משטח סילוואן יעברו "עיצוב מחדש", ועליהם יוקמו, בין השאר: גן ארכיאולוגי, טיילת, רכבל, מנהרה, מבני ציבור ועוד. לתכנית זו מצטרפות תכניות פיתוח נרחבות אחרות – לסלילת כבישים בין כל ההתנחלויות היהודיות במזרח העיר, להקמת רצף של פארקים מסביב לעיר העתיקה, וכל זאת תוך הפקעת אדמות מאסיבית מן התושבים הפלסטיניים.

המטרה האסטרטגית של תכנית-על זאת ברורה: לכתר את העיר העתיקה משלושת עבריה – צפון, מזרח ודרום – ברצף התיישבות יהודי, שיתחבר למערב העיר. מהלך זה יבסס את ההגמוניה היהודית סביב האגן הקדוש, יבתר וינתק את השכונות הפלסטיניות זו מזו, ויגשים את המטרה העילאית של הימין האידאולוגי: סיכול סופי של כל פשרה טריטוריאלית בירושלים, שפירושו: גזר דין מוות לכל הסכם שלום אפשרי (וגם להרבה יהודים וערבים, הקורבנות העתידיים של האינתיפאדה השלישית).

משמעותה המיידית של התכנית הזאת היא עקירה בכוח של אלפי תושבים פלסטינים מבתיהם בשכונות הערביות של ירושלים. בשל הקרבה למקומות הקדושים – ואף התכנונים להגיע במנהרות תת-קרקעיות ממש עד חומות העיר העתיקה – יש בה פוטנציאל התלקחות ממשי בין ישראל לעולם הערבי בכללותו. חרף כל זאת, התכנית הזאת מעולם לא נוסחה באופן מפורש (למעט חריג אחד מהשבוע: חבר מועצת עיריית ירושלים  מכריז בגלוי על החזון), ולא נידונה בכנסת, בממשלה או בציבור הישראלי.

2. הפרטה רב-מימדית בסילוואן

מה הופך את סילוואן למיוחדת כל כך? מהו הדבר שמייחד את המקום הזה משאר האתרים שבהם מפעילה מדינת ישראל את זרועותיה השונות כדי להרחיב את תחום המחיה היהודי על חשבון תחום המחיה הערבי? ניתן להצביע על כמה גורמים, אבל להבנתי הייחוד של סילוואן הוא בצירוף שהתרחש בה, לראשונה בכל תולדות הכיבוש הישראלי, בין נישול מופרט לאלימות מופרטת.

בפרק ב' כבר התייחסתי למודל האבטחה המופרטת שמיושם בסילוואן ומורחב בימים אלה לשכונות נוספות ב"מזרח ירושלים". הזכרתי את הבעיות העיקריות שבו: חוסר הכשרה מתאים של המאבטחים להתמודד עם מצבי לחץ בקרב אוכלוסיה אזרחית, היעדר סמכות חוקית למבצע מעצרים ופלישות לבתים, והיעדר פיקוח אפקטיבי מצד הרשות המפריטה, במקרה זה, משרד השיכון. כל מי שקרוב לנושא ההפרטה יודע דבר בסיסי: את כדור ההפרטה קל לגלגל, אבל קשה מאד לעצור. בעוד אתה תמה כיצד בכלל מכניסים מאבטחים חמושים לשכונת מגורים, הכדור ממשיך להתגלגל: במאי השנה נחשפה תכתובת פנימית של ראש עיריית ירושלים, שביקשה לבחון שימוש במאבטחים פרטיים להריסת בתים, ביצוע סיורים ב"מזרח ירושלים", כניסה לנכסים, גביית עדויות ואיסוף ראיות. רעיון עיוועים? הניסיון מלמד שכל רעיון כזה, בישראל, מגיע זמנו.

למעשה, תהליך ההפרטה של תפקידים צבאיים ומשטרתיים-למחצה כבר החל מזמן בישראל, ועל פי כל הסימנים, סופו לדרדר את הבטחון האישי של האזרח, לא להגביר אותו. הנה שלושה אירועים מן השנים האחרונות:

אפריל 2005: מאבטחי כביש "חוצה ישראל" הפעילו שוקרים חשמליים נגד מפגינים חרדים – בניגוד להוראות המשטרה.

מאי 2007: 4 מאבטחים של  גדר הפרדה פתחו באש חיה על צלמי עיתונות ליד אפרת (ראו תמונה משמאל).

יולי 2010: תיכוניסטים עובדי "רשת ביטחון" נשכרו כדי לרוקן בתי בדואים בכפר אל-עראקיב לפני הריסתו.

בנוסף, עברו מחסומי הקבע בשטחי הגדה המערבית הפרטה כוללת, ונמסרו כולם לניהול של חברות אבטחה פרטיות. המהלך הזה בוצע (כמו הרבה מהלכי הפרטה) ללא דיון ציבורי מקדים בהשלכותיו העצומות; ראו מאמרה המעולה של אילת מעוז בנושא.

עכשיו, יבוא הציניקן ויאמר – והמשטרה יותר עדינה? עובדי ציבור מחוייבים באמת לשלום הציבור? נו, לא ממש. אלימות משטרתית היא בעיה לאומית בישראל. הנקודה היא שביחס לאלימות משטרתית, יש מנגנונים קבועים בחוק שעקרונית, לפחות, מסוגלים לבקר ולרסן אותה (השאלה למה הם לא מופעלים באופן אפקטיבי היא שאלה נפרדת); בעוד שביחס לארגונים חמושים פרטיים, דומה שהכל פרוץ, ושום דבר אינו שקוף (מכירים את זקירת הסנטר הזאת של המאבטח: "מצטער, אין כניסה". למה אין כניסה? כי זה "פרטי". למה "פרטי"? כי הממשלה החליטה להיפטר מזה, בלי לפטור אותנו מעול המימון).

במקביל להתרופפות האחריוּתיוּת (accountability) כלפי האזרח, מובילה הפרטת שירותי ביטחון באופן בלתי נמנע לשימור והעצמת סכסוכים. מרגע שיש גורם שמרוויח מאספקת שירותי ביטחון, יש אינטרס כלכלי לספק עוד מהם; כלומר, יש אינטרס כלכלי לשמר ולהרבות מצבי סכסוך ועימותים אלימים, ואינטרס נגדי לבלום מהלכי פיוס ושלום. בדיוק אותו היגיון שמנחה את תעשיות הנשק העולמיות בליבוי סכסוכים חמושים מנחה את חברות האבטחה שנשלחות לאזורי עימות. הדוגמה הבולטת ביותר היא חברת "בלאקווטר" האמריקאית ועלילות ההרג המוטרף שלה בעיראק, כפי שנחשפו בהדלפת ויקיליקס האחרונה. לבסוף, כאשר עובדים פרטיים משלמים את מחיר הביטחון, ולא חיילים או עובדי ציבור, שאלת הסיכון וכדאיותו יוצאת מתחום הדיון הציבורי שמשקלל את הרווחים וההפסדים בשימור מצב הסיכסוך. עד כאן, בקצרה, נזקיה של הפרטת האלימות של כוחות הבטחון (לדיון נרחב בנושא, ראו מאמרו של שיר חבר, "הפרטת הביטחון בישראל").

אם לחזור לסילוואן, חשוב להבין שכניסת המאבטחים לכפר היתה רק שלב ב' בהפרטה. שלב א' החל כבר בסוף שנות ה-80', עם פלישתה של עמותת אלע"ד אל הכפר. האם ניתן לראות ברכישות הקרקע של אלע"ד מהלך של נישול מופרט?

התשובה היא כן וכן. נישול, כפי שראינו בפרק ג', משום שהקרקעות והבתים נרכשו תוך כיפוף החוק, ללא מכרזים, בשיטות פליליות, ומתוך מטרה ברורה לייהד את השכונה. מופרט, משום שאלע"ד פעלה ועדיין פועלת כזרוע שלטונית לכל דבר; באה ויוצאת במסדרונות השלטון, מרוויחה מתכניות בניין שהיא עצמה יזמה ומימנה, נהנית ממעמד בלעדי בגישה לנכסים אצל קק"ל, ופועלת בעצה אחת עם בכירי עיריית ירושלים ומשרד הפנים.

אומנם לא היה שום הליך פורמלי של הפרטה, שכן אלע"ד מעולם לא היתה פורמלית גוף שלטוני. אבל זה רק משום שהמדינה החליטה מראש להפריט, במקרה של סילוואן, את הפונקציות שהיא שומרת לעצמה במקרים אחרים (השוו את התנחלות "הר חומה", שמאחוריה עומד משרד השיכון באופן רשמי). עם חשיפת תכנית-העל לכיתור העיר העתיקה בהתנחלויות יהודיות, מתברר שיותר משניצלה אלע"ד את רשויות התכנון לצרכיה, ניצלו הן אותה. מהלך כל כך דרמטי להשתלטת הדרגתית על שטחים ונכסים ב"מזרח ירושלים", שכרוך בפינוי של אלפי פלסטינים מבתיהם, לא הוצג מעולם לציבור בארץ ובעולם. וברור למה: המהלך היה מסוכל. מבפנים, הוא היה מצית אינתפיאדה של ערביי ישראל, ומבחוץ, היה הופך את ישראל למצורעת בינלאומית, בתקופה שבה הקונצנזוס הבינלאומי סביב ירושלים התיישר לפי "הפרמטרים של קלינטון" (שכונות יהודיות בריבונות יהודית, שכונות ערביות בריבונות ערבית).

ובכן, אלה הם קווי המתאר של הבעיה. יש תכנית–על לייהוד המרחב סביב העיר העתיקה; יש רצון פוליטי של מגזר אידאולוגי גדול (אבל לא של הרוב) לממש את התכנית; ויש מימון נדיב מצד מיליונרים יהודים בחו"ל שישמחו לתת יד. כל מה שחסר הוא מנגנון ציבורי שיבצע את התכנית. למעשה, די ברור שלא ניתן להשתמש במנגנון ציבורי כזה – פתיחת תכניות לעיון הציבור, מכרזים פתוחים, שקיפות, אי-אפליה בין יהודים לערבים וכו'.

הפתרון: הפרטת הזרוע המבצעת. עמותות פרטיות יבצעו במחשכים את המדיניות שהממשלה לא יכולה להרשות לעצמה לבצע לאור יום. להבדיל ממשרד השיכון, על מקורות המימון של אלע"ד ניתן להטיל חיסיון (ואכן הוא הוטל); להבדיל משר השיכון, שר הפנים וראש עיריית ירושלים, המנכ"לים של אלע"ד ושל "עטרת כהנים" אינם עומדים לשיפוטו של הציבור בבחירות. להבדיל מרשויות השלטון, אלע"ד לא מחוייבת לחשוף את מסמכיה בפני מבקר המדינה. זאת אם כן הלוגיקה העמוקה של פריחת עמותות הימין ב"מזרח ירושלים", וזאת הסיבה האמיתית לחסינותן: שום תחקיר ושום גילוי מזעזע על פשעי העמותות לא יביאו לפירוקן. כמו שלא מפרקים את משרד השיכון ואת רשות העתיקות, לא מפרקים את הזרוע הביצועית שלהם.

[במאמר מוסגר נזכיר שגם כאן הויכוח הנושן סביב "תיאוריות קונספירציה" הוא חסר טעם. פוליטיקאים ופונקציונרים פועלים על פי אינטרסים שלפעמים נוכחים בתודעתם, ולפעמים לא. ניתוח פוליטי אמין צריך לבסס זיקות בין אינטרסים למעשים, מבלי לנקוט עמדה לגבי ה"מודעות" של הנוגעים בדבר. כך לגבי פשעי המלחמה בעזה, וכך לגבי פשעי הנישול בסילוואן].

בסילוואן פיתחה המדינה פטנט יצירתי במיוחד להגשמת החזון של ירושלים "נקייה מערבים": הנישול הופרט כדי לבודד אותו מביקורת ציבורית, והאלימות החמושה הופרטה כדי לאפשר לה חופש פעולה נרחב במיוחד בדיכוי ההתנגדות לנישול.

3. עוד לקחים ומסקנות

א. אבד הכלח על המסגרת המושגית של ה"כיבוש". במסגרת ההיא, נחצתה המציאות לשניים: בתוך הקו הירוק – מנגנונים דמוקרטיים; מעבר לו – מנגנונים צבאיים-רודניים. סילוואן משרטטת, כמו בזכוכית מגדלת, מציאות אחרת לגמרי, גם אם לא חדשה למי שבקי בהסטוריה של מפעל ההתנחלות: אותם מנגנוני שלטון שפועלים בתחומי הקו הירוק פועלים גם מעבר לו; אותם גופים, רשויות ומוסדות שנזהרים בזכויותיו וכבודו של האזרח הישראלי (היהודי, יש לומר), אינם מהססים לרמוס את זכויותיו וכבודו של הלא-אזרח הפלסטיני, גם אם מפרידים ביניהם 300 מטרים בלבד. ה"כיבוש" אינו מנוהל בידי אנשים עלומים, מעבר להרי החושך, אלא בידי אותם פקידים ומקבלי החלטות שאחראים על חיינו שלנו. אנחנו יודעים מי הם, חלקם שכנים שלנו, קרובי משפחה. אנחנו, כולנו, שותפים במפעל הייהוד והנישול ב"מזרח ירושלים". המסקנה הזאת רלבנטית מאד לדיון אודות הלגיטימיות של פעולות חרם נגד ישראל; אני משאיר את ההתמודדות איתה לקורא/ת.

ב. גם האבחנה בין ממשלת "ימין" לממשלת "שמאל" היא פיקציה תעמולתית, לא יותר. העניינים המהותיים שעל סדר יומו של שמאל אמיתי – הזכות למגורים ופרנסה, החופש מדיכוי, שוויון בפני החוק – לא זכו להגנה מיוחדת מצד ממשלות השמאל בהשוואה לממשלות הימין. נזכיר, לדוגמה, שבתקופת שלטון ה"שמאל" – ממשלות רבין ופרס בשנים 1992-1996 – פרחו "העסקות האפלות" בסילוואן, שבהן נרכשו נכסים רבים בדרכים פליליות, בשיתוף פעולה הדוק עם עיריית ירושלים. מדיניות החנק של תושבי מזרח העיר, שהתבססה על היעדר תכנית בניין עיר ואי-מתן היתרי בנייה, הונהגה כבר ב-1967, ולא השתנתה מאז. במשך 26 שנה, עד 1993, פיקח על המדיניות הזאת ראש העיר טדי קולק – איש מפלגת העבודה.

ג. גם בלב המאפליה תמיד יש נקודות של אור. הדו"ח של חיים קלוגמן (מנכ"ל משרד המשפטים בשנות ה-90') וחוות הדעת של עו"ד יוסי חביליו (היועץ המשפטי לשעבר של עיריית ירושלים) הם שתי דוגמאות (וזכורות גם דוגמאות מן העבר, כמו יהודית קרפ וטליה ששון). זה לא מקרה שהאדם ההגון הוא עובד ציבור, ולא פוליטיקאי; אדם שמחוייב באופן הבסיסי ביותר לאתיקה של עבודתו המקצועית ולא לקבוצות לחץ אינטרסנטיות. אנשים כאלה, בעלי אומץ להשמיע דברים לא נעימים בפני הממונים עליהם, הם תמיד מיעוט, והמערכת דואגת להשתיק אותם או למצוא דרכים לנטרל את השפעתם. תפקידו של השמאל הוא לאתר אותם מבעוד מועד, להעצים אותם, לספק להם רשת ביטחון, ולהעביר את המסר הציבורי שהגינות משתלמת.

ד. בכל הקשור לחייהם ורווחתם של אזרחים – אין החלטות "א-פוליטיות". אין החלטה של גוף תיכנוני שאיננה פוליטית, אין מאבטחים לא פוליטיים, אין ביקור ב"עיר דוד " שאינו פוליטי, ואין פעילות ארכיאולוגית שאינה פוליטית. הניסיון לצייר את כל המתרחש בסילוואן (ובמקומות אחרים בשטחים) כפעילות שגרתית של גופים "מקצועיים" נטולי אג'נדה פוליטית הוא נסיון נואל, זריית חול בעיניים. התודעה הכוזבת של מי שמשתף פעולה עם הדיכוי איננה יכולה למחוק את העוול שנגרם לקורבנות; והעוול הוא פוליטי.

ה. "החוק" הוא מושג גמיש להפליא. ברצותה, יכולה המדינה להפעיל סעיף אחד בחוק כדי להפר סעיף אחר בחוק; ברצותה, היא יכולה להתעקש על קוצו של יוד במימוש של פסק דין אחד ולצפצף בגלוי על פסק דין אחר – הכל לפי צרכי השעה. המדינה יכולה לחוקק חוקים שמכירים בזכויות של יהודים וכופרים בזכויות מקבילות של ערבים; אבל בדרך כלל אין צורך אפילו בכך. המדינה – החל ממשרד השיכון, דרך בתי המשפט ועד הבולודזרים של עיריית ירושלים –  יכולה להפוך חוקים מסויימים בלתי נגישים לאזרחים מסוג ב'. גם אם אדמתך הופקעה, גם אם מאבטח פתח עליך באש כי אתה מתנגד לפינוי, גם אם כבישים בשכונה שלך נחסמים לתנועה לך ולא ליהודים – אין לך סיכוי לקבל סעד חוקי. המרחק בינך לבין החוק הוא עצום, בלתי נתפס ממש, כמו המרחק בין ק. לבין הטירה ברומן של קפקא. כל סעיף חוקי שתנסה לגייס לצידך ייקבר מיד תחת ערימת סעיפים חוקיים שמשמשים את יריביך רבי העוצמה.

בהינתן מצב עניינים כזה, שבו המדינה ושלוחיה מפרים את החוק באופן שגרתי או מכופפים אותו לצרכיהם, נשאלת השאלה מה תוקף הדרישה מן הקורבן להמשיך ולציית לחוק. במלים אחרות – כשנערים משליכים אבנים על מי שגוזל את אדמתם, שעל אחר שעל – מי כאן הפושע האמיתי? כשמדברים על "התפרעויות בסילוואן", מה הבסיס להנחה ש"שקט בסילוואן" הוא מצב חוקי או מוסרי?

ו. כנגד כל הגופים רבי העוצמה שגמרו אומר לעקור אותם מאדמתם, תושבי סילוואן מגלים נחישות ויזמות מעוררות השראה. בראש ובראשונה, הם החליטו לערער על המונופול של השלטון בקביעת ה"עובדות". הם הקימו את "מרכז המידע ואדי חילווה – סילוואן", שמספק מידע חיוני על המתרחש בכפר, כולל ריכוז כתבות, ואפילו הצליחו לגרום לכך שכלי תקשורת מרכזיים יקחו אותם ברצינות (הדיווחים על ביקור צמרת משרד המשפטים בכפר וצילומים מאירוע ההריגה של סאמר סרחאן הגיעו מן המרכז הזה). זהו מודל פעולה חשוב שכדאי לאמץ ולטפח: ליצור מרחב ציבורי אוטונומי שבו הקורבנות מדברים בקולם שלהם. תהליך התיעוד העצמי הוא בעל חשיבות עצומה, פסיכולוגית וגם פוליטית; הוא משקם את הזיקה הרמוסה בין אנשים שקולם נשלל לבין היכולת והסמכות למסור תיאור נאמן של המציאות; הקורבן מוצא מחדש את קולו, חוזר להיות סובייקט, ומפיץ את הנראטיב שלו לעולם. כך הופכים מרחבים של שיקום למרחבים של התנגדות. בד בבד, הם מגלים עד כמה מוטית האינפורמציה שמגיעה אלינו מצינורות השלטון. לא פעם הם כוללים הוכחות מוצקות, בדמות תצלומים מן השטח, שהגרסה השלטונית היא שקרית לגמרי. כמובן שלא ניתן להקים מרכזי מידע אלטרנטיביים כאלה ללא סולידריות מוקדמת עם הקורבנות; ואולם מרגע שהוקמו, הם הופכים למנוף יעיל מאין כמוהו להעמקת הסולידריות הזאת והרחבתה למעגלים נוספים.

4. מה אפשר לעשות?

להתנגד!

יש לא מעט דרכים שבהן אזרח או אזרחית שנפשם סולדת מערימת הפשעים שמתגבהת בסילוואן יכולים למחות. הדרך האפקטיבית ביותר (ברמת הפעולה האישית) היא ניתוק מגע ודה-לגיטימציה של מפעל ההתנחלות בכפר.

ביקרתם לאחרונה ב"עיר דוד"? אם לא אתם, אז שכן או קרוב משפחה שלכם; סביר להניח שתיכוניסט או חייל. עם חצי מליון מבקרים מדי שנה, בהם יותר מ-70,000 תלמידים, אין סיכוי שהביקורים האלה פסחו על משפחתכם. ובכן, למה לשתף איתם פעולה? אומנם רק 10% מהכנסות של אלע"ד מבוססות על מרכז המבקרים, אבל למה לעזור להם אפילו בזה? מה שחשוב יותר הוא הלגיטימיות הציבורית שאלע"ד שואבת מן הסיורים האלה (ועוד לא הזכרנו את האינדוקטרינציה הלאומנית שמוטמעת במבקרים), לגיטימיות שאלע"ד שמה בראש מעייניה.

יש לכם בן או בת בצבא או בתיכון? מה יקרה אם תדברו איתם על זה, תסבירו להם מה עומד מאחורי ה"יום כיף" הזה? ואם הם ישתכנעו, מה יקרה אם יסרבו להשתתף בסיור? יקבלו עוד שבת בבסיס? ואולי זה יהיה לקח אזרחי חשוב בשבילם, שתועלתו החינוכית מאפילה על התועלת המפוקפקת של הסיור?

האם אתם או מישהו שאתם מכירים לומד ארכיאולוגיה? האם מישהו במרצים שלהם מנהל חפירות ב"עיר דוד"? למה שלא יביעו את עמדתם בעניין? ובעצם, לא רק סטודנטים. יש בארץ הזאת אלפים של חובבי ארכיאולוגיה נלהבים. הגוף שמספק להם ממצאים ועניין כה רב – רשות העתיקות – הוא גם הגוף שהסמיך את אלע"ד לממן ולהציג לציבור את ממצאי החפירות בסילוואן. האם זה בלתי נתפס שכל אותם סטודנטים וחובבי ארכיאולוגיה ישמיעו את דברם? יפעילו לחץ ציבורי (עם איום לסנקציות) על רשות העתיקות?

האם אתה או את מתגוררים בירושלים? האם הצבעתם לניר ברקת רק כדי "לבלום את החרדים"? האם אתם מכים על חטא? מה אתם עושים כדי לעצור את מסע הגזל והטרנספר שמנהלת העירייה שלכם, שאולי בחרתם את העומד בראשה? האם עולה על דעתכם להציב, כתנאי מקדים, דרישה לכל מועמד לראשות העירייה שחפץ בקולכם – "הסר ידיך מנכסי הערבים במזרח העיר"? או שמא שוב תחזרו להתכתשות המוכרת והחביבה על פתיחת פאבים בשבת?

האם אתה בעל עסק? האם אתה זקוק לשירותי אבטחה? האם פנית לחברת "מודיעין אזרחי"? האם אתה שלם עם כך שהחברה שמאבטחת את העסק שלך גם יורה אש חיה על תושבים בסילוואן כדי לפנות את בתיהם עבור יהודים? האם אתה נותן לשיקולים פשוטים כאלה להתערב לך בבחירת החברות שאתה עושה איתם עסקים?

נושא מימון האבטחה המופרטת במזרח ירושלים גם הוא חייב לחזור למרכז הדיון הציבורי: מדוע נדרש הציבור לממן, ב-54 מיליון שקלים לשנה, מיליציות חמושות שמגינות על גוזלי בתים וקרקעות? לא ברור לי מדוע לא הוגש בג"ץ בעניין; יש לאקונה חוקית בעניין סמכות הפעולה של המאבטחים, יש מסקנות ועדת אור, חוות דעת של יועצים משפטיים, הצהרות רשמיות של שרי ממשלה שהתחייבו להוציא את האבטחה מידיים פרטיות – ובכל זאת דבר לא קרה. אתם שם, מגישי הבג"צים המיומנים – עורו!

אלה הן רק דוגמאות. המאמר הזה גדוש בשמות ופרטים, וגם בקישורים שכוללים עוד מהם, שמציירים תמונה מבהילה – עד כמה העמיק שיתוף הפעולה של החברה האזרחית בישראל עם מנגנוני הנישול בסילוואן. ואולם עדיין, הרשות נתונה בידי כל אחד ואחת מאיתנו – האם להמשיך לשתף פעולה או לא. האם להקדיש בדל מחשבה להחלטות שאנו רגילים להפריד באופן חד בינן לבין "פוליטיקה"? האם נתחיל להבין שעצם ההפרדה בין ההחלטות האישיות שלנו לבין המתחולל במקומות כמו סילוואן וראס אל-עמוד וג'אבל מוכבר – היא מעשה פוליטי (ויש לו שם: משת"פיות)?

התנגדות פירושה לא רק ניתוק מגע עם התוקפן, אלא גם חיזוק המגע עם הקורבן. תושבי סילוואן יודעים יפה להתארגן ציבורית ופוליטית, אבל תמיד ישמחו לכל סוג של תמיכה. למשל, כיוון שהממשלה לא הקימה ולו מתנ"ס אחד ל-25,000 הילדים שבכפר, התארגנו התושבים והקימו מרכז קהילתי עצמאי, מאדאא סילוואן. אפשר לסייע וגם לתרום כסף.

ישנם אנשים שכל הדיבור הזה על אחריות אישית, ופוליטיקה של אזרחים, מעורר בהם קוצר רוח. הם לא מבינים איך זה יעצור בולדוזר אחד שבא להרוס בית ערבי, או ישנה החלטות של שר השיכון. אבל זאת תפיסה מיושנת, וגם מסוכנת, שמותירה את הפוליטיקה בידי "הרשויות"; תפיסה של נתינים, לא של אזרחים. האמת המעשית היא שפוליטיקאים כמעט תמיד נגררים אחרי הלכי רוח ציבוריים, ולא מובילים אותם. זה נכון יותר מתמיד בעידן הטלוויזיוני שלנו, שמחשק את הפוליטיקאים מימין ומשמאל בחרדת סקרים ואובדן פופולריות. שינויים פוליטיים אמיתיים מתחילים מלמטה, בעבודת שטח; זה גם סוד ההצלחה של הימין האידאולוגי. קודם מגבשים ציבור סביב רעיון, מחדירים בו מוטיבציה, מחדדים את חושיו הפוליטיים (כך פועלת תנועת "סולידריות שיח' ג'ראח", שלאחרונה הפיקה פרוייקט צילומי-שירי מטלטל ושובר-לב, "לא נעזוב"). רק אז מתעוררים הפוליטיקאים להבין שיש כאן כוח אלקטורלי, ומעצבים את עמדותיהם בהתאם. ואין דרך להפוך ציבור של אנשים לציבור פוליטי מבלי להעמיד אותם, לפני הכל, על המשמעות הפוליטית של הבחירות שהם עושים, או נמנעים מלעשות, בחייהם הפרטיים.

כמו שכתבתי בפתח המאמר, מי שינצח במאבק על סילוואן, ינצח גם במאבק על הסיכוי להסדר שלום כולל (שכן לא יהיה הסדר כזה ללא פשרה בירושלים). אם מדינת ישראל וחברת הבת שלה, "אלע"ד", ינצחו – כל תושבי האזור, אזרחי ישראל ותושבי "מזרח ירושלים", יפסידו. ניצחון ההתנחלות בסילוואן יבשר גם את ניצחונה בשאר השכונות הערביות, ועלול לייצר מכשול בלתי-הפיך חדש בסכסוך, בנוסף על מכשול ההתנחלויות הגדולות. על סכנת העימות וההתלקחות, במרחק של 300 מטרים מהר הבית, אין צורך להכביר מלים. כל זה התחיל כבר לקרות, ועלול להגיע לכלל מיצוי, ללא שום שיתוף של הציבור הישראלי. "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" מדירה את האזרחים, באופן אנטי-דמוקרטי, מן ההחלטות הגורליות ביותר לעתידם. צריך לומר – האזרחים גם מדירים את עצמם. מה יעיר אותם? ומתי?

מקורות עיקריים (לא כולל עיתונות)

דו"ח עמותת "עיר עמים", "עסקה אפלה בסילוואן" (מאי 2009)
דו"ח האגודה לזכויות האזרח, "מרחב לא מוגן" (ספטמבר 2010)
אתר קבוצת "עמק שווה"
מרכז מידע ואדי חילווה – סילוואן

כמה עובדות על התנחלות אריאל

1. חלק מאדמות אריאל הוכרזו "אדמות מדינה" למרות שהיו מעובדות על ידי פלסטינים.

מתוך דו"ח בצלם "גזל הקרקעות: מדיניות ההתנחלות בגדה המערבית" (מאי 2002), עמ' 100:

"רוב הקרקעות השייכות לשטח השיפוט של אריאל הוכרזו ונרשמו במהלך השנים כאדמות מדינה. חלק ניכר מקרקעות אלה, בעיקר באזור הבנוי של ההתנחלות, היו אדמות טרשים בלתי מעובדות ששימשו את תושבי הכפרים באזור למרעה. אולם קרקעות אחרות היו מעובדות על-ידי תושבים פלסטינים ובכל זאת השתלטה עליהן ישראל בטענה כי הן אדמות מדינה וכללה אותן בשטח השיפוט של אריאל.

במקרים אחרים השתלטה ישראל על קרקעות מעובדות, שגם לטענתה היו רכוש פלסטיני פרטי, לצורך הרחבת מערכת הכבישים המקשרת בין אריאל לישראל ולהתנחלויות הסמוכות לה… במקרים אלה חתמו המפקדים הצבאיים על צווי הפקעה.

התוצרת החקלאית שהופקה מהגידולים בקרקעות המעובדות שימשה את בעלי הקרקע הן לצריכה עצמית והן לשיווק. ההשתלטות על קרקעות אלה שללה מאותן משפחות מקור פרנסה חשוב, ולעיתים גם יחידי, וגרמה לפגיעה משמעותית ברמת החיים."

2. חלק ניכר מאדמות אריאל היה בבעלות פלסטינית פרטית. האדמות הופקעו "לצורכי ביטחון", ואז הורחבו להתנחלויות שלמות. כך באריאל, אפרת, קרית ארבע, בית אל, עפרה, פסגות, קדומים, ועוד: יותר משליש ההתנחלויות בגדה המערבית יושבות על קרקע פלסטינית פרטית גזולה.

המידע הזה, שמקורו במנהל האזרחי, הוסתר מהציבור במשך שנים, מחשש שפירסומו "יפגע בבטחון המדינה וביחסי החוץ שלה", ונחשף רק לפני שנתיים וחצי. שנה מאוחר יותר נחשף דו"ח שפיגל, לפיו ב-75% מההתנחלויות – לא מדובר על מאחזים – בגדה נעשתה בנייה ללא אישורים, ויותר מ-30 מהן השתלטו שלא כחוק על קרקעות פלסטיניות פרטיות.

מבחינה משפטית, בג"ץ אלון מורה (משנת 1979) פסל הקמת התנחלויות על קרקע שנתפסה באמצעות צווים צבאיים, וממשלת ישראל אימצה את פסיקתו ברמה ההצהרתית. בפועל, לפחות 19 התנחלויות הוקמו כך לאחר החלטת בג"ץ. הן המשפט הבינלאומי והן הפסיקה הישראלית פסלו שימוש בצווים צבאיים להשתלטות המדינה על קרקעות.

בקיצור: התנחלות אריאל היא מעשה פשע ורמייה מתחילתו ועד סופו. חלקה נגזל מבעלות פרטית פלסטינית, חלקה הוקם בתואנה של "צורך צבאי", תוך הפרה של המשפט הבינלאומי והפסיקה הישראלית.

3. הפריסה התכנונית של התנחלות אריאל לא הוכתבה משיקולים אורבניים אלא משיקולי סיפוח וסיכול ההתפתחות של היישובים הפלסטיניים באזור.

מתוך דו"ח בצלם (מאי 2002), עמ' 101:

"מהתרשים עולה כוונה ברורה של מתכנני ההתנחלות לפרוס את ההתנחלות בצורה מרבית ממערב למזרח, באמצעות בניה בקצוות שטח השיפוט ולאחר מכן מילוי הדרגתי של החללים שנוצרו ביניהם. על בסיס עיקרון זה, לאחר שהגרעין הראשון התיישב במרכז שטח השיפוט הנוכחי, הוקם המתחם של המכללה האקדמית בקצה המזרחי של שטח השיפוט ורק בשנים שלאחר מכן נבנה המרחב שביניהם. בצורה דומה, באמצע שנות התשעים נבנה אזור תעשייה חדש במערב אריאל, כאשר השכונה הבאה המתוכננת להיבנות נמצאת בין אזור התעשייה לבין הגבול המערבי של האזור הבנוי היום.

אורך השטח הבנוי היום בהתנחלות הוא כחמישה קילומטרים (בין המכללה לכביש הכניסה לאריאל) ורוחבו כ-700 מטרים בלבד. פריסה זו היא בלתי סבירה מבחינה תכנונית. תפיסות תכנוניות עדכניות דוגלות בפריסה אורבנית מרוכזת עד כמה שניתן, שתאפשר לתושבי המקום להגיע בהליכה קצרה לרוב אזורי היישוב.

חוסר הסבירות של פריסה זו בולט עוד יותר לנוכח העובדה כי סמוך למקום בו נבנו הבתים הראשונים של ההתנחלות, בעיקר מכיוון דרום, קיימים שטחים נרחבים שהיו יכולים לשמש להרחבת ההתנחלות. הבניה בשטחים מרוחקים מובילה למסקנה שלנגד עיניה של מערכת התכנון הישראלית לא עמדו שיקולים אורבניים-תכנוניים אלא שיקולים זרים. אחד מהם היה הרצון ליצור חיץ, ארוך עד כמה שניתן, שיפריד בין היישובים הפלסטיניים בין שני צדי כביש חוצה-שומרון ויקטע את הרצף הטריטוריאלי ביניהם."

המפה הבאה, מתוך דו"ח בצלם "כל האמצעים כשרים: מדיניות ההתנחלות בגדה המערבית" (יולי 2010), פורסמה רק לפני חודש. היא מראה יפה הן את הפיזור הרחב של קרקעות פלסטיניות פרטיות שנכללו בתוך השטח המוניציפלי של אריאל, והן את מיקום הגבול של שטח זה: ממש על סיפם של היישובים הפלסטיניים השכנים, כך שלא ייוותר להם שום שטח להתרחב (מתנצל על הסיבוב; מומלץ לשמור כקובץ ואז לסובב ימינה).

4. גדר ההפרדה המתוכננת להקיף את התנחלות אריאל תנתק שבעה כפרים פלסטיניים (כ-10,000 תושבים) מעיר המחוז שלהם, סלפית; תנתק את סלפית מ-3,200 דונם שטחי חקלאות ומרעה שבתחומה; ותגדע את מקור פרנסתם של אלפי פלסטינים במרחב שמסביב לאריאל. "אצבע אריאל" – הארכת גדר ההפרדה מסביב להתנחלות – תשתלט על 3 אחוזים משטח הגדה; תחייב עקירה של אלפי עצי זית; ולמעשה תנתק את מחוז סלפית מאזור הבקעה וים המלח. בכך תהווה מהלך משלים לתכנית הקנטוניזציה של הגדה המערבית.

5. התנחלות אריאל מזרימה שפכים ורעלים תעשייתים לעיירה סלפית הסמוכה. הרעלים מחבלים באופן קשה בגידולים החקלאיים שבסלפית ובמי השתייה.

6. כביש הגישה להתנחלות אריאל שמוביל גם לסלפית הוא כביש אפרטהייד, ליהודים בלבד. כך גם רוב רובו של כביש 5 (חוצה שומרון), ציר התחבורה העיקרי אל העיר.

ובכן, זו היא אריאל, "ההתנחלות הלבנה", הנקייה, החילונית, המשגשגת, המתונה, שבין אזרחיה התמימים, וצמאונם לתרבות ותיאטרון, לבין "פוליטיקה", אין שום קשר: עיר שהורתה בחטא, שעל מצחה מתנוססת האי-חוקיות, שגזלה אדמות פרטיות, ששברה את מטה לחמם של שכניה החקלאים, שחנקה את ההתפתחות האורבנית של שכנתה סלפית, שהדירה את שכניה הפלסטינים מכבישי הגדה הנוחים והרחבים, ולקינוח – הציפה את אדמתם בביוב שלה.

כל זה מתגמד, כמובן, מול "הזכות לצרוך תרבות", שעומדת לאזרחי ישראל בכל מקום וזמן.

אכן, כפי שקבעו חברי הכנסת כרמל שאמה ואלכס מילר: "זהו תקדים מקומם ומסוכן המפלה אזרחים תמימים בשל מקום מגוריהם." יש אולי מקום לפקפק ב"תקדימיות" – סוף סוף מדובר במדיניות בת יותר מ-40 שנה – אבל בכך אין לגרוע מדבריהם הנכוחים. כמה חבל שהם כיוונו לתושבי אריאל ולא לתושבי סלפית. אפליה היא אפליה, לא?

הצעת החוק של חברי הכנסת רונית תירוש ויריב לוין, ששוללת תמיכה ציבורית מתיאטראות בהם משחקים אמנים שמחרימים הופעות במקום כלשהו על רקע פוליטי, מביכה בספציפיות שלה. ומה לגבי בתי הוצאה לאור שמפרסמים סופרים שמחרימים את ההתנחלויות? ואוניברסיטאות שמעסיקות מרצים שלא מוכנים להרצות במכללת אריאל? ומוזיאונים שמציגים תערוכות של אמנים שלועגים לשלטון? במה ייגרע חלקם של אלה ממחנה אויבי העם?

בקיצור, אם הפאשיזם כבר כאן, מה עניין דקדוקי העניות האלה? יואילו חברי הכנסת לנסח באופן גלוי את החוק הכללי והעקרוני שעומד מאחורי כל עשרות המיני-חוקים ומיקרו-חוקים שכבר עברו או יעברו בקרוב, והוא: יפוטר או תישלל אזרחותו של כל מי שמתנגד למשטר האפרטהייד בשטחים, כי הוא מערב "פוליטיקה".

ועוד מילה אחרונה בעניין חרם השחקנים על אריאל. בשאון הצווחות הקורבניות של המתנחלים ודובריהם – שידור חוזר ממש של הצווחות שעלו בתגובה לחרם הפלסטיני על תוצרת ההתנחלויות – נשכחה עובדה פשוטה: חרם הוא נשק לא-אלים, נשקם של החלשים. ודאי שחרם אמנותי איננו נשק אלים. אף תושב אריאל לא יאבד את פרנסתו אם איתי טיראן או אופירה הניג לא יופיעו בהיכל התרבות החדש שבעיר. אבל חותמי מכתב החרם בהחלט קלעו את עצמם לסיכון תעסוקתי אמיתי, מה שמסביר כנראה את נסיגתם של חמישה מהם מן המכתב. לא צריך לדעת הרבה על מצב התרבות בארץ כדי להבין שהמכתב הזה היה מעשה אמיץ.

בקצרה: החרם מסכן את יוזמיו יותר מאשר את "קורבנותיו". במובן הזה נכון יותר להגדיר את מכתב השחקנים כאקט של סרבנות מאשר אקט של חרם. כוחו היחיד, הבלעדי של אקט כזה הוא באפקט ההשפלה שלו; אם יש משהו שהאדונים לא אוהבים לשמוע, זה שמזכירים להם את מחיר אדנותם. בימים כאלה, אין לזלזל באפקט הזה, שמחלחל אפילו לבתי המשפט ושומר על מראית של צדק במקום שבו הבושה נעלמה מזמן.

חרם השחקנים איננו על תושבי אריאל – אלה מוזמנים לראות כל הצגה שחשקה בה נפשם בתחומי הקו הירוק, ואף אחד לא יחקור אותם מהי כתובת מגוריהם בכניסה לאולם. החרם הוא על אריאל עצמה ומוסדותיה, שכאמור, ניצבים על קרקע גזולה ומתקיימים, מדי יום ביומו, על נישולם ורישושם של אלפי תושבים פלסטינים בשומרון. לאמיתו של דבר, השחקנים יצאו בהכרזה צנועה למדי – "כף רגלי לא תדרוך באריאל" – אף שהיו יכולים להצהיר שמן הצדק וגם מן החוק הבינלאומי – את אריאל צריך לפנות, או לפחות, להוציא מחוץ לגבול. גם כך, המכתב האמיץ שלהם העניק לציבור הישראלי הרדום טלטלה נחוצה מאד, ואף התווה את הדרך, עבור מי שחפץ לתרגם מחאה למעשים, שבה יש לפעול נגד פשעי הכיבוש ומכבסת המלים שעוטפת אותם.

[הערה: תגובות לא ענייניות יימחקו. מי שחש דחף לאו בר-כיבוש לדבר על אמנת החמאס / הג'יהאד העולמי / המשטרים במדינות ערב / פרעות תרפ"ט וכיוב' – מתבקש לעשות זאת במקום אחר]

מעצר ההפחדה של תושבי אל-עראקיב, צריך להיות ברור, הוא מעשה דיכוי פוליטי לכל דבר. אם להסתמך על תקדים בילעין, צפויים עוד מעצרים נוספים, ממושכים יותר, שימוקדו במנהיגי המאבק, כמו שבבילעין ניסו השלטונות (לשווא) לקפד את ראשה של המחאה באמצעות מעצרים ליליים. האנלוגיה בין בילעין לאל-עראקיב אולי תמוהה לישראלי מן השורה, שמורגל לחשוב על ערביי ישראל והפלסטינים בשטחים כשתי קטגוריות נבדלות. אבל תהליך עקבי (שאולי החל כבר באירועי אוקטובר 2000) ממוסס את האבחנה הזאת, אותו תהליך שמוסס גם את קיומו ומשמעותו של הקו הירוק. ערביי ישראל חווים בימים אלה על גופם את ניצני המדיניות האלימה – מדיניות האלָה והבולדוזר – שתושבי השטחים חווים מזה שנים ארוכות. והמכנה המשותף, העמוק, שקושר את היחס השלטוני אל התושבים הערבים של כל הארץ הזאת הוא אחד: השאיפה לדחוק את רגליהם מכל פינה אפשרית. זהו טיהור אתני זוחל. וטוב שיש ראש ממשלה שמסביר במלים פשוטות את הרציונל הגזעני הזה.

במהלך עשרה ימים, הפכה מדינת ישראל יותר מ-400 נפש לחסרי בית. אולי יש כאן שיא. לא כולם זכו לסיקור תקשורתי ראוי, אז נזכיר כאן.

ראשית, באל-עראקיב פונו 300 איש מבתיהם. לאחר שנהרס בראשונה והתושבים החלו להקימו מחדש, מיהרו כוחות החוק והסדר להרוס אותו שנית. הרבה דיסאינפורמציה מפיצים השלטונות ביחס לתושבי הכפר, כאילו "פלשו" לאדמות לא להם, כאילו בית המשפט כבר פסק נגדם. כמובן שהתעמולה מיד ממוחזרת בידי עיתונאי חצר ומגיבי רשת. מי שמעוניין במידע ורקע הסטורי מבוססים, יכול למצוא כאן וגם כאן וגם כאן, ולמשקיעים במיוחד, כאן.

שנית, יום לפני ההריסה השניה של אל-עראקיב, הרסו השלטונות בתי בדואים נוספים בנגב. בקסר אל-סיר הרסו את ביתה של משפחת אבו-סולב. מזרחית לדימונה הרסו שני בתים של משפחת אל-הואשלה. באל-שהבי נהרס בית אחד ובביר אל-משאש עוד בית.

ההריסות האלה לא אוזכרו בשום כלי תקשורת ישראלי, וצריך היה לחפש טוב טוב כדי למצוא איזכור קצרצר שלהן באתר פלסטיני. מדיווחים לא רשמיים שהגיעו לידיעתי, עולה שבקסר אל-קסיר נהרס בית של זוג עם שני ילדים. האם הוכתה והאב, נכה בגפיו התחתונות, הושלך החוצה דרך חלון הבית. אני מודה שכשאני שומע דברים כאלה, קשה לי להאמין. מצד שני, גם קשה לי להאמין שחיילי מג"ב יכולים להשליך רימוני גז מדמיע לתוך בית שיש בו נשים וילדים, רק כי הבית מיועד להריסה. אבל גם זה קרה, רק לפני חודש בסילואן, צעד נוסף בטיהור האתני הזוחל של "מזרח ירושלים". אני כבר למדתי לשים בצד את חוסר-האמון שלי.

שלישית, עוד מבצע הריסה-פינוי שזכה לסיקור שולי התרחש לפני כשבוע בבקעת הירדן. המנהל האזרחי הרס 55 מבנים ביישוב החקלאי אל-פארסייה בבקעת הירדן. במקום התגוררו 120 חקלאים שכירים ובני משפחותיהם – כמחציתם ילדים – שמתפרנסים מרעיית צאן ועיבוד אדמה פרטית. כמה חודשים קודם לכן נאלצו המשפחות לעזוב את הכפר, שבו התגוררו עשרות שנים, כיוון שהמנהל האזרחי החרים את משאבות המים שסיפקו מי השקיה במקום (זאת לאחר שהרס צינור מים שהניחו).

צה"ל טוען שהפינוי בבקעה התחייב "לאור סכנת החיים שבהימצאות אזרחים באזור", שמוגדר כשטח אש. הדאגה הנוגעת ללב הזאת של צה"ל לשלומם של פלסטינים – דאגה שמגיעה עד כדי ניתוק המים מיישובם! – לא מתיישבת עם התמונה הכללית של מדיניות ישראל בבקעה. מדיניות זאת מיועדת, באופן חד וברור, לסילוק כל שריד התיישבות פלסטיני באזור והשתלטות על הקרקעות החקלאיות לטובת התנחלויות הבקעה. הנה סקירה קצרה של הנושא, שרבים אינם מודעים לו.

החל מ-2005 הפעילה ישראל שורה של צעדים מנהליים שמטרתם לנתק את הבקעה משאר חלקי הגדה. ארבעה מחסומי קבע, בין גב ההר לבקעה, אסרו על כניסת פלסטינים שכתובתם איננה בבקעה. רק אלפים בודדים הורשו להיכנס לצורך עבודה – בדרך כלל, עבודה בהתנחלויות. גם תושבי יריחו לא הורשו לצאת מעירם לבקעה. ישראל חנקה את הפיתוח הכלכלי של יישובי הבקעה הפלסטיניים. "שוהים בלתי חוקיים" בבקעה גורשו מחוצה לה, אחרי החרמת תעודות הזהות שלהם (שוו בנפשכם שתושב פתח תקווה היה מגיע לעבוד בחולון, נלכד ומגורש ותעודותיו מוחרמות, כי אין לו "אישור שהייה" בעיר).

וכך, שליש משטח הגדה המערבית, אזור שהיה בעל פוטנציאל עצום לפיתוח חקלאי ותיירותי, הופקע מידי הפלסטינים (כבר על פי הסכמי אוסלו), והתרוקן בהדרגה מתושביו הילידיים. בעלי קרקעות בבקעה שמגוריהם מחוצה לה, לא הורשו לעבד את אדמתם; מכאן הדרך נסללה להכריז על השטחים הלא מנוצלים "שטחי אש". כפי שציינה עמירה הס, היה זה אך הולם לכנות את כביש הבקעה (כביש מס' 90) "דרך גנדי" (ע"ש רחבעם זאבי). מאז שנת 2000 אסור לפלסטינים לנסוע בכביש הזה. המדיניות הישרלית בבקעה יישמה, בפשטות, את דרכו של גנדי.

ארגון "בצלם" שעקב אחרי שלל המגבלות והאיסורים שהפעילה ישראל בשטחי הבקעה לאורך השנים הגיע למסקנה הבאה: "המשטר שאוכפת ישראל ברצועה המזרחית, יחד עם התבטאויותיהם של נושאי תפקידים בכירים בסוגיה זו, מרמזים כי המניע למדיניותה של ישראל אינו בטחוני אלא מדיני: סיפוחו של אזור זה דה-פקטו לשטחה." הדברים עולים בקנה אחד עם הכרזות מדיניות של שרון, של אולמרט, ושל נתניהו. הצד הלא-סימפטי של ההצהרות האלה, שאינו נידון בגלוי, הוא גורלה של האוכלוסיה הפלסטינית בבקעה תחת השלטון הישראלי: הרחקה של מקסימום תושבים החוצה וכליאת המעטים שנשארו במובלעות מרוששות ומיובשות. הגורל הזה מובן היטב לפלסטינים שחיים שם, בעוד ששכניהם המתנחלים – אותם מתנחלים "מתונים" שכל עיסוקם בחקלאות לכאורה – מעדיפים לחיות בהכחשה.

מי שרוצה להתוודע אל אלף הדרכים שבהם ניתן למרר את חייהם של תושבי כפר אחד, במטרה לסלק אותם מאדמות שקורצות להתנחלויות הסמוכות – שהוקמו הרבה אחריו – מוזמן לקרוא את סיפורו של כפר אל חדידייה. גם זה כפר בדואי, והדמיון לאל-עראקיב אינו מקרי. הבדואים בנגב "מפריעים" לרוב היהודי בדיוק כמו שהבדואים בבקעה מפריעים לו. הטיהור האתני אינו מכיר בשום גבול בין הים לירדן.

לפי נתוני האו"ם, מתחילת השנה הרסה ישראל 198 מבנים פלסטיניים והביאה לעקירתם של 300 תושבים. במהלך 2009 נעקרו כך 600 איש. מדיניות ההריסה, כידוע, היא הכי אגרסיבית ב"מזרח ירושלים", שם מאבדים מאות תושבים פלסטיניים את בתיהם מדי שנה. הריסת הבתים מצטרפת להליך דרקוני לא פחות לסילוק פלסטינים – שלילת תושבות. אלפי תושבים פלסטיניים איבדו כך את מעמדם ב"מזרח ירושלים". ב-2008 לבדה נרשם שיא של 4,577 איש שתושבותם נשללה.

[מי שתמה מדוע אני מקפיד לכתוב "מזרח ירושלים" בין מרכאות, מוזמן לעיין כאן וכאן בטיבה של הפיקציה הזאת].

בכל הארץ הזאת, כל הזמן, מנהלת המדינה מאבק עיקש ועקבי להדרת הערבים, לצמצום תחום המושב שלהם, ולשלילת יכולתם לבנות בית באופן חוקי ולהתפרנס על אדמתם. כך ב"משולש", בעכו, בשכונת עג'מי ביפו, בכפר דהמש, בכפרים הלא מוכרים בנגב, בבקעת הירדן, בשייח ג'ראח ובסילואן, ועוד ועוד. איפה שיש ערבים – יש גם מדינה שמנסה להיפטר מהם. כך נראה טיהור אתני ב"דמוקרטיה" שאינה יכולה להרשות לעצמה שיטות אכזריות יותר.

לפני 9 חודשים כתבתי כך על המסכת השלטונית-משפטית שנחשפה בשייח ג'ראח:

לא משנה כמה נוראים המעשים של ממשלת ישראל ומערכת המשפט שלה בשטחים הכבושים, תמיד יהיו אנשים שיזדעזעו יותר מן המלים שמתארות את המעשים מאשר מן המעשים עצמם. המונח "טיהור אתני" מעורר, בלי ספק, אסוציאציות קשות של מעשי טבח, אונס, התעללות בשבויים והצתת כפרים. זוועות כאלה אומנם ליוו לא מעט טיהורים אתניים, אבל אינן גלומות במושג עצמו, שהגדרתו היא "גירוש של אנשים בכוח, שמטרתו ליצור הומוגניות אתנית בטריטוריה מוגדרת, ובכך למחוק את המציאות האתנית הקודמת של אותה טריטוריה."

הגדרה זאת הולמת היטב הן את הפעולות של ישראל ב"מזרח ירושלים" והן את מטרתן – מטרה שלא פעם מוצהרת בגלוי, אף כי פוליטיקאים מן הזרם המרכזי לא יפרשו אף פעם ש"רצף יהודי" פירושו רצף שסולקו ממנו הערבים. העובדה ששופט שמסלק משפחה פלסטינית מבית שבו התגוררה 50 שנה אינו ער לתכנית העל שהוא משרת, ולתומו אולי סובר שהוא עוסק במנהל תקין ותו לא – אינה מעלה ואינה מורידה. בפועל, המשפט כולו מתנהל במסגרת ערכית מעוותת, אי-שוויונית באופן קיצוני, שיכולה להגן (ואף להרחיב) רק על זכויות של יהודים ולא על זכויות של פלסטינים.

המציאות הנמשכת הזאת, לא רק ב"מזרח ירושלים" אלא בכל רחבי ארץ-ישראל-פלסטין, שמה ללעג את התכניות המכונפות ל"מדינה דו-לאומית" של כל מיני ימנים, שפתאום התעוררו וראו מחוץ לחלון 4 מיליון פלסטינים משוללי זכויות יסוד. כמה נוח לעסוק בהגדרות פורמליות של לאום ואזרחות בשעה שבמציאות ישנו מספר שווה כמעט של יהודים וערבים בין הים לירדן, והמחצית היהודית דורכת כל הזמן על צווארה של המחצית הערבית. שהרי המחצית היהודית מעולם לא הפנימה עובדה קיומית אחת פשוטה, וכל עוד היא מתכחשת לה, אין טעם לדבר על חזונות ארוכי-טווח: בין הירדן לים יש כ-5 וחצי מיליון ערבים. הם לא "פלשו" לכאן; המדינה הציונית פלשה אליהם. הבדואים והפלסטינים הם בני הארץ לא פחות מכל יהודי אחר. הם לא יתאדו, וגם אם מקצתם יישברו ויהגרו מכאן, לרובם המכריע פשוט אין לאן ללכת. על פי כל הסימנים, תוצאתו המעשית של תהליך הטיהור האתני הזוחל שרשויות המדינה שוקדות עליו תהיה זאת: ריכוזם של יותר ויותר ערבים, יותר ויותר מתוסכלים ומרירים, בשטחים יותר ויותר מצומצמים, עם אפשרויות פרנסה מידלדלות והולכות. ערי שאנטי, משכנות עוני, גטאות, תחומי מושב, חבית מבעבעת של דלות וזעם. הפיצוץ בוא יבוא, ואת ממדיו קשה אפילו לשער.

[הערה: תגובות לא ענייניות יימחקו. ביקורת שחולקת על הממצאים המובאים כאן ואינה מגובה בתיעוד נגדי, לא תזכה להתייחסות].

מוקדש לחנין זועבי
קרן אור יחידה בחושך של בית המחוקקים הישראלי

אתמול שוב הוסרה, באופן זמני, חרב הריסת הבתים מעל ראשם של תושבי הכפר הלא-מוכר דהמש. בית המשפט המחוזי בפתח תקווה הקפיא ל-3 חודשים (עד ה-11 באוקטובר) את צווי ההריסה והורה למשרד הפנים לזרז את הדיונים בתכנית המתאר של הכפר.

אלה בשורות טובות, אבל זמניות מאד. ההסטוריה של דהמש ומאבקו ברשויות, הסטוריה שמגיעה עד לדיונים בוועדת התכנון והבנייה המחוזית לפני 10 ימים, מוכיחה כי הדרך לשוויון והכרה רצופה מכשולים, ובעיקר, מכשילים. ועוד היא מוכיחה, כי בישראל של 2010 "המובן מאליו" התפוגג זה מכבר, ועל כן המאבקים הקריטיים ביותר הם, בפשטות, עליו: מאבקים לשמור על המובן מאליו מפני ציפורני השלטון.

קיצור תלאות דהמש

יותר מ-600 איש חיים בכפר הלא-מוכר דהמש, 10 דקות נסיעה מתל-אביב, הממוקם בשטחה של המועצה האזורית עמק לוד. קרקעות הכפר הן בבעלות פרטית, חלקן משנת 1951. הן מוגדרות "קרקע חקלאית", ועל כן אסורה בהן כל בניה לצרכי מגורים. עד 1984 עוד ניתן היה לבנות בכפר בהיקף בניה שמותר במושבים, אך בעקבות שינוי ייעוד הקרקע, גם ההיתר הזה נשלל.

מה זה כפר לא-מוכר? זה כל מה שאתם מכירים, אבל להפך. אין חיבור למים, אין חשמל, אין כבישים, אין תשתית ביוב, אין פינוי אשפה, אין אפילו רישום כתובת במרשם האוכלוסין. ככה חיים 600 תושבי דהמש, יום יום, מזה עשרות שנים, 5 דקות משדה התעופה המשוכלל ביותר במזרח התיכון.

גם אין מסים. למה אין מסים? התושבים דווקא רוצים לשלם, הרשויות המקומיות – עמק לוד ורמלה – לא רוצות לקבל. קבלת המסים תחייב אותן להכיר בכפר, וזה לא בא בחשבון.

עקב מצוקת דיור בכל אזור המרכז, הוסבו במשך השנים קרקעות חקלאיות לשטחים המיועדים לבנייה. כך הופשרו לבנייה 140 דונים בשכונה של רמלה בסמוך לדהמש, וכן הופשרו שטחים במושב הסמוך ניר צבי .

רק את 160 הדונם של דהמש מתעקשת המדינה לא להסב לבנייה. למה? נו, אתם יודעים למה.

ב-2004 הוצאו 13 צווי הריסה נגד בתים בכפר, בהם מתגוררות כ-100 נפשות. מאז מנהלים תושבי הכפר ותומכיהם מאבק עיקש להעביר את רוע הגזירה. במרץ 2006 נהרסו ארבעה בתים בכפר. כמה חודשים לאחר מכן הקפיא בית המשפט את צווי ההריסה נגד 13 הבתים האחרים, בתנאי שתוגש תכנית מתאר שתהיה מוסכמת על משרד הפנים.

איזה תושבים צריכים להכין בעצמם ומכספם תכנית מתאר, במקום שהרשויות יכינו? נו, אתם יודעים איזה.

ובכן, בשיתוף עם המרכז הערבי לתכנון אלטרנטיבי, הכינו תושבי הכפר תכנית מתאר מפורטת לכפר. במהלך 2006 ו-2007 נערכו בה תיקונים לפי דרישות משרד הפנים. התכנית הוגשה לוועדה המחוזית לתכנון ובנייה במאי 2007. בינואר אותה שנה יזם ח"כ יורם מרציאנו, תושב לוד, דיון דחוף בוועדת הפנים של הכנסת, ובסיכומו דרש מן הוועדה המחוזית לטפל בתכנית של דהמש לאלתר.

עד החודש הנוכחי, יולי 2010, לא ישבה הוועדה אפילו פעם אחת לדון בתכנית. כבר בינואר 2008, בעקבות עתירה של תושבי הכפר, חייב בית המשפט את הוועדה המחוזית לדון בתכנית המתאר של התושבים ולהסדיר את מעמדו של כפר דהמש.

למה לוקח יותר מ-3 שנים לוועדת הנישול המחוזית לדון בתכנית המתאר של כפר דהמש, שצווי הריסה מרחפים מעל בתיו? נו, אתם יודעים למה.

במשך כל התקופה הזאת עושות הרשויות המקומיות כל שביכולתן כדי להתעלם מקיומו של דהמש. ב-2005 הפסיקה עיריית רמלה את הסעת התלמידים מדהמש לבתי הספר, בטענה שהכפר נמצא באחריות המועצה האזורית עמק לוד (וזו, בתורה, הגדירה את תושבי הכפר כ"פולשים"). בעקבות עתירת התושבים, חייב בית המשפט את העירייה לחדש את ההסעות, וגם לרשום את תלמידי כיתה א' שבכפר לבתי ספר בעיר.

בינואר 2007 הוצא צו הריסה לגן משחקים שהוקם בדהמש – היחידי עבור 200 הילדים שבכפר – ביוזמת ארגון שתי"ל. מנהל מקרקעי ישראל קבע ש"מדובר במתקני משחקים ולא בגן משחקים", ושזהו ניסיון השתלטות על אדמות מדינה.

מי משחק ב"מתקני משחקים" ולא ב"גן משחקים"? מי שולח ילדים להתגלץ', סליחה, להשתלט, על אדמות מדינה? נו, אתם יודעים מי.

באפריל השנה ערכה המשטרה סיור מקדים בכפר, בעקבות הפשרת צווי ההריסה. תושבי הכפר מיהרו לעתור שוב לבית המשפט, שיחייב את ועדת הנישול המחוזית להתכנס ולדון בעניין דהמש.

לפני 10 ימים, ב-5 ביולי, התכנסה הוועדה. 3 שנים אחרי הכנת התכנית, אחרי שהוכנסו בה תיקונים לפי דרישת משרד הפנים. והוועדה החליטה: התכנית נדחית על הסף, וצווי ההריסה בתוקף. הוועדה גם הורתה לגופי האכיפה לא להתחשב בהליך התכנון במתן וביצוע צווי הריסה.

למה? נו, אתם יודעים למה.

מה שמזכיר לי. יודעים מה השם העברי של דהמש? שכונת "נווה עתיד". יפה, לא? גם לרמוס על העתיד של האנשים האלה, וגם להכתיר את המעשה בשם כזה.

כמה שאלות

1. למה בכלל הטריחו הרשויות את תושבי דהמש לבזבז זמן ומשאבים יקרים על הכנת תכנית שנדחית על הסף? האם ייתכן שוועדת הנישול המחוזית כבר הגיעה להחלטה בנושא דהמש מראש, ורק נתנה לתושבים להתבחבש שלוש שנים עם תכניות ואישורים, בבחינת "ישחקו הערבים לפנינו, נקיים מראית עין של הליך הוגן, ואז נהרוס להם את הבתים"?

2. למה מתעקשות הרשויות להשאיר את הגדרת הקרקע בדהמש כחקלאית? אולי הן מוטרדות מכך שיותר מדי ערבים פונים לעיסוקים עירוניים במקום לבחור בחיי פלאחים בלתי מזיקים? אולי הרשויות מעוניינות לעודד את גידולי הכרובית והברוקולי ברמלה?

3. מי לוטש עיניים חמדניות את קרקעות דהמש? בדיון בכנסת ב-2007 הצהיר היועץ המשפטי של המועצה האזורית עמק לוד, שפר בן ציון: "הקרקע שהם יושבים עליה זה מחלף.". אתם מבינים? הרגשתם פעם איך זה לגור על מחלף שעוד לא הוקם? כזה שיוקם על אדמתך הפרטית, הרשומה על שמך בטאבו עשרות שנים?

ואולי מדובר ב"מתחם מכבי" למגורים ועסקים, שמתוכנן לקום בכניסה לכפר דהמש ולחסום את דרך הגישה היחידה אליו? אתם הייתם רוצים שכונת עוני, עם ערימות אשפה בכל פינה, ממש מתחת למרפסת השמש שלכם?

האדם מתכנן תכניות, והריבון צוחק. ואם היה האדם יהודי? היו ממחלפים את הקרקע שלו? מאיימים עליו בצווי הריסה? ברור, מהמהמים דקדקני המשפט, עבריינים צריכים להיענש. אז אולי נשאל זאת כך: אם היה האדם יהודי (ועדיף – אשכנזי ולא דלפון), האם היה אנוס לעבור על החוק, או שמא הוועדה המחוזית לתכנון ובניה היתה ממלאת את חובתה האלמנטרית כלפיו: מתכננת ומקדמת את הפיתוח של המקום בו הוא גר עשרות שנים, ולא מנסה לנער את האדם מן המקום ואת המקום מן האדם?

4. מה בדיוק החזון שמדריך את פרנסי הציבור היהודיים – ראשי רשויות, פקידי תכנון, שופטים וזרועות האכיפה? מה הם חושבים לעשות עם מאות אלפי ערבים, אזרחי ישראל, שחיים ביישובים ללא תכנון, ללא שירותים עירוניים, ללא אישורי בנייה?

אולי הם יתאדו מעצמם? אולי נסלול עליהם מחלפים וצעקותיהם ייבלעו ברעש התנועה?

דהמש הוא רק דוגמה אחת. מדיניות הנישול של אזרחי ישראל הערביים מתקדמת כתמנון רב-זרועות בכל רחבי המדינה: בנגב מול הבדואים, ביפו, במשולש, בעכו (הנה סקירה). איך יכול להיות שבמשך כל כך הרבה שנים כל פקיד זורק את האחריות הלאה, למעלה או למטה, ואף אחד לא מוכן לעשות את המתבקש מאליו: להתייחס לאזרחים הערבים כמו לכל אזרח אחר?

והלא תושבי דהמש מתחננים להכרה. לא מדובר פה באיזה תא רדיקלי שמערער על אושיות המשטר הציוני. הם מתחננים להיות חלק מן המדינה הזאת, שמתנכרת עליהם עשרות שנים. הם רוצים לשלם מסים, הם רוצים לבנות כחוק; אבל החוק אינו רוצה בהם.

לא באמת, אני לא מבין. בסדר, גזענות, איסלאמופוביה, לאומנות. אוקיי, נניח שכל זה באמת שריר וקיים אצל מקבלי ההחלטות. רגע, למה נניח, יש הוכחות. הנה ציטוט נבחר מפיו של ראש עיריית רמלה, יואל לביא, מראיון שנתן בדצמבר 2006, בנושא מתן שמות ערביים לרחובות בהם הרוב המכריע של האוכלוסייה הינו ערבי, כפי שמובא בסקירה המצוינת של שי אריה מזרחי:

"לא מוצא חן בעיניהם (של התושבים הערביים), שילכו לגור בג'לג'וליה, שזה שם ערבי, מה קרה, מה? למה שאני אחליף את השם, בגלל שג'מאל אחד רוצה להחליף את השם או בגלל שאיזה מוחמד אחד, רוצה להחליף את השם? שיחליף את אללה שלו, מה קרה? …שילכו להזדיין . כולם, אתה יכול לרשום ככותרת! אתם גם כן הייתם שפוטים של כל מזדיין בתחת ערבי, מה קרה."

עכשיו, תעשו לי טובה, ותחסכו ממני ומכם את הזעזוע ונענועי הראש. אין פה שום דבר חדש, ובכלל, הבעיה כאן היא לא הדעות האישיות של יואל לביא, אלא מעשיו ומדיניותו בפועל כלפי תושבי דהמש. אני בטוח שמי שהוציא את צווי ההריסה לתושבים לא התבטא בלשון הביבים של לביא, אבל הוא מאיים עליהם הרבה יותר. זעזוע מפוהק, לעתים קרובות מדי, הוא מפלטו של המתבונן מן הצד.

אם לחזור לשאלה: נניח שיש גזענות, ואיסלאמופוביה, ולאומנות. אבל מה לעזאזל הפתרון שמציעים האנשים האלה? תזרוק כמה משפחות לרחוב, ומה הלאה? לאן הן יילכו? לרחוב אחר. מה תעשה אז? וכמה משפחות אפשר לנשל מאדמתן? האם יואל לביא וחבריו חולמים על ישראל מנוקדת במחנות פליטים פנימיים שבהן משתכנים, כמו צוענים, רבבות של אזרחים ערביים בדלות מחפירה? ואז מה? נקיף גם אותם בחומות?

ספרו לי, ספרו לי כבר מה הפתרון הסודי הזה, שאף אחד לא יודע עליו.

נקודת אור

המאבק של תושבי דהמש צמח מלמטה. קודם היו התושבים, וסביבם התלכדה קואליציה מרשימה של פעילים וגופים מכל הארץ, שהבינו מהר מאד את החשיבות המכרעת של המאבק הזה לשמאל: הבלוג של דהמש, עמותת שתי"ל, תנועת תראבוט, פעילי שיח ג'ראח, קבוצת פעילים מרמלה ולוד בשם "חוטווה", גרילה תרבות, ובלוגרים שונים.

מי לא הגיע? נכון, אף נציג של מפלגות השמאל. אין מה להתפלא, ואין מה לקונן: השמאל האמיתי בארץ מזמן לא מיוצג בכנסת. חברי הכנסת של העבודה ומרצ לא מובילים מאבקים לשוויון, ולכל היותר מגיעים לגזור קופון כשהמאבק נוחל הצלחה. השוליות שלהם אפילו לא ראויה לדיון. כדאי רק לזכור את זה ביום הבחירות.

המאבק העממי שהתגבש סביב דהמש מעורר השראה: גם בגלל שיתוף הפעולה בין יהודים לערבים, גם בגלל שהוא לא מניח לנושא לרדת מסדר היום הציבורי, וגם בגלל שהוא אחראי לעובדה שהיום, אחרי החלטת בית המשפט המחוזי בפתח תקווה, הבולדוזרים עדיין לא יצאו לכיוון דהמש. קו ישר של סולידריות חוצת-מחסומים עובר בין בילעין, שיח ג'ראח ודהמש. ואת הקו הזה כבר אי אפשר למחוק.

לפחות עד ה-11 באוקטובר. עוד שלושה חודשי חסד ל-100 נפשות שהחיץ ביניהן לבין הרחוב דקיק להפליא.