ידיעה קטנה שפורסמה בעיתונות הכלכלית לפני שבועות ספורים בישרה שחברת הסטארט-אפ הישראלית "אקסטנד" (XTEND), שמייצרת רחפני קרב, גייסה השנה 30 מיליון דולר. מתחילת המלחמה בעזה סיפקה החברה 500 רחפנים לצה"ל תמורת 10 מיליון דולר; "המכירות לצבא הביאו אותנו הרבה יותר חזקים לגיוס ההשקעות", אמרו בחברה. זה לא מפתיע: מלחמות בעזה מזניקות את עסקי הנשק הישראלים, וגם המלחמה הנוכחית תרמה תרומה משמעותית לקידום מכירותיהם.
הידיעה על גיוס ההשקעות של "אקסטנד" לא עוררה תשומת לב מיוחדת בישראל, אך היא צדה את עינו של פרופ' ר'סאן אבו-סיטה, רופא כירורג פלסטיני-בריטי (ומאפריל השנה, רקטור אוניברסיטת גלאזגו), שהגיע לבצע ניתוחים בעזה בחודש וחצי הראשונים של מלחמה. אבו-סיטה זיהה את המותג "אקסטנד": "המפלצות האלה מייצרים רחפנים עם רובה צלפים. לילה אחד היו לנו 30 פציעות כשהם נשלחו לירות באנשים שניסו להגיע לבית החולים אל-אהלי. אחד מהם היה ילד בן 9 שנורה בצווארו. הוא דימם למוות בחדר הטיפול הנמרץ".
"אקסטנד" מציגה את התמהיל הכה-אהוב על הישראלים: צעירים יוצאי צבא, יזמות, טכנולוגיה צבאית "סקסית" ומתוחכמת, רווחי עתק בזמן קצר להפליא. זו הסיבה שהחברה והעומד בראשה, אביב שפירא, זוכים לשפע כתבות תדמית מפרגנות בשנתיים האחרונות. שפירא חוזר על המסרים בכל אחת מהכתבות האלה, כמו בכתבה הזאת ששודרה ב"כאן". מסר אחד הוא שהפעולות של הרחפן "מאד כירורגיות ומדוייקות"; מסר שני הוא שמטרת המערכת היא "לשמור על חיי אדם".
מה חושב הכירורג ר'סאן אבו-סיטה על השימוש הזה במילה "כירורגי" לתיאור ירי מפוזר על עשרות אנשים?
בואו נתעכב שניה גם על הביטוי "לשמור על חיי אדם", שלפעמים מועצם עד כדי "להציל חיי אדם". זהו מרכיב תדמיתי קבוע בעולם מערכות הנשק המתקדמות, האוטונומיות למחצה או למעלה מזה, שנעזרות בבינה מלאכותית לסרוק, לזהות ולהשמיד יעדים. "רחפנים יחליפו ככל הנראה את החיילים בחלק מן המשימות המסוכנות על מנת לשמור על חיי אדם ויתנו לחיילים בשטח אפשרות לנהל לוחמה חכמה הרבה יותר", נכתב בכתבה מן השנים האחרונות; סרטון תדמית של רחפן "לאניוס" מתוצרת "אלביט" מתהדר ב-maximizing human survivability. "לאניוס" מבחין בין חמושים לאזרחים לא חמושים באופן אוטונומי, מה שמעורר ספקות כבדים לגבי סיכויי השרידוּת של אזרחים שיזוהו בטעות כחמושים.
ובעצם, זה העניין. בסופו של דבר, היתרון של שמירה על חיי אדם נחלק באופן מאד לא סימטרי בין התוקף למותקף. רחפנים וכלי נשק רובוטיים אחרים נוצרו, לפני הכל, כדי להרחיק לוחמים מזירת הקרב ובכך לצמצם את הסיכון לחייהם. זו בוודאי מטרה נעלה. אלא שתוצר בלתי נמנע של המהפכה הזאת בשדה הקרב היה חשיפה מוגברת של המותקפים לסיכונים *לא ממוקדים* ולא כירורגיים. התוצאה הזאת מתממשת באופן הבוטה ביותר במצבי לוחמה אסימטרית, בין צבאות משוכללים ומצויידים בשיא הטכנולוגיה לבין יחידות גרילה שנשענות עדיין על לחימה פיזית בשטח ללא הלוקסוס של שיגור כלי רובוטי שיסתכן בשבילך. בדיוק משום שהצד בעל היתרון הטכנולוגי – נניח, צבא שמפעיל רחפני תקיפה – שרוי בבטחה הרחק מטווח הפגיעה של הצד הנחות יותר, פתוחה בפניו האפשרות להפעיל עוצמת אש גדולה הרבה יותר מאשר היה מעז לו נאלץ להפעיל אותה פיזית בקרבת האויב. וכך יוצא שהרווח ההיפותטי של "הדיוק הכירורגי" יוצא בהפסד הקונקרטי שנגזר מעוצמת אש גדולה מאד – המספר האבסולוטי של טעויות בזיהוי ונפגעי נזק אגבי נוסק למעלה.
רחפן "קרנף" של "אלביט", חמוש במטול רימונים
זאת ועוד, צה"ל מפעיל מגוון גדול של רחפני תקיפה בעזה, ורובם הגדול אינם "כירורגיים" וגם לא נועדו לכך. רחפן "קרנף" שפותח ביחידת יפת"ח יורה רימונים ממטול; רחפני "רותם" (תעשייה אווירית) ו"מעוז" (רפא"ל) נושאים מטענים ומתפוצצים איתם על המטרה ("מסייע ללוחמים להגדיל את טווח הקטלניות שלהם באופן ששומר על חייהם"); ולהקות רחפנים שתוקפות במשולב תא שטח של האויב (שוב, באופן לא כירורגי).
הרמטכ"ל לשעבר, אביב כוכבי, היה הפרוייקטור הנלהב של החדרת הרחפנים לשירות מבצעי בצה"ל. כדרכו, עטף את מהלך הברוטליזציה הזה של הצבא בז'רגון פסבדו-תיאורטי על "המימד האנכי" ולחימה "רב-מימדית". הוא חנך את יחידת "רפאים" – כשמה לא היא, התקשורת הוזמנה והיחידה נחשפה ברעש גדול – שמפעילה את כל סוגי הרחפנים בשירות כוחות קרקע, ונהנית מזרם קבוע של כתבות יח"צ. בד בבד, רחפנים הוטמעו ביחידות השדה עד כדי הקצאת להקת רחפנים אוטונומים לכל מפקד פלוגה מסייעת בצבא הסדיר.
עזה היא מעבדת הניסויים של תעשיות הנשק הישראליות. בכל סיבוב דמים, צה"ל מכניס לשימוש כלי משחית חדשים, חלקם בבכורה עולמית, ועיני הקניינים צופיות. לכאורה, אין סיבה להקדיש מאמר שלם רק לרחפני התקיפה. אחרי הכל, עיקר ההרג וההרס בעזה היו תוצאה של הפצצות מסיביות, בפצצות טון או חצי טון, של שכונות מגורים שלמות. נזקם של הרחפנים מצומצם הרבה יותר. ואף על פי כן, רחפני התקיפה ראויים מאד לדיון נפרד, שכן הם מסמנים, באופן הברור ביותר, את קו הגבול בין מערכות נשק פסיביות למערכות אוטונומיות, מעבר שמטריד מאד הרבה אנשים ברחבי העולם, הרבה פרלמנטים וועדות וארגוני חברה אזרחית; זהו דיון שכמעט אינו מתקיים בישראל. הרחפנים הם השחקן החדש בזירה – בעזה טבילת האש שלהם היתה ב"שומר חומות", ואילו ב"חרבות ברזל", כדברי תא"ל במיל' יעקב נגל, סגן ראש המטה הלאומי לשעבר ומי שהיה מעורב שנים ארוכות בפיתוח הטכנולוגי של צה"ל, "האוויר בעזה מלא בהם".
המימד האנושי:עזה
איך זה מרגיש, לחיות בעזה כשהאוויר מלא ברחפנים? הזמזום הבלתי פוסק, החדירה המבהילה של הרחפן דרך החלון, צרחות האימה, ההסתתרות. הרסיסים. הדימום. המתים והפצועים. איך מתעדים פגיעה בידי רחפן?
אלה קולות ומראות שלא יבקיעו אל התקשורת. גם בתקשורת העולמית, שמתרכזת בקצה העליון של החורבן בעזה, אין איזכורים רבים לתקיפות רחפנים. בישראל, כאמור, הסיקור כולו חנף ומעריץ, מנקודת המבט של מפעיל הרחפן, אם לא של היצרן עצמו. אין לי ספק שרחפני תקיפה אכן חיסלו לוחמי חמאס ותשתיות טרור במסגרת הפעילות האינטנסיבית שלהם בעזה. מצד שני, לא צריך להיות ספק שזה לא כל הסיפור. רחוק מכך.
בשורות הבאות אביא סדרה של אירועים שתועדו בכמה אתרים ובעיקר בטוויטר. המדווחים הם תושבים או עיתונאים עצמאיים שמצאו עצמם תחת התקפת רחפנים. העדויות גולמיות, ראשוניות. הן לא מגיעות מדוברי חמאס (אף כי ישראלים רבים כבר לא מסוגלים להבחין בהבדל). אלה לא "תחקירים" מדוקדקים שעבדו עליהם חודשים ארוכים, אבל יש פה די והותר חומר גלם לתחקירים, אם מישהו ימצא את הפנאי והיכולת. כל כך הרבה דברים נוראיים קורים ברצועת עזה, אסון רודף אסון, ואין מי שיתעד ויתחקר מספיק את כולם.
7.1: רחפנים יורים לעבר תושבים שמנסים להקים אוהל מגורים.
24.1: טבח אל-ראשיד. קבוצה של מאות תושבים רעבים, שהמתינה למשאיות סיוע על כביש אל-ראשיד בסמוך לחוף עזה, הותקפה בידי להקת רחפנים. כ-40 תושבים נהרגו מן הירי. הכתבה מתארת פרקטיקה שחוזרת גם בעדויות אחרות: שימוש בירי חי של רחפנים "לזרז" אזרחים עזתים שמתפנים מאזור מסויים. תושב שייח'-רדואן שהתפנה יחד עם אשתו וילדיו במונית, מספר על רחפן שירה כ-15 כדורים על המונית בזמן שזו נסעה לכיוון מרכז עזה. תושב אחר מתאר ירי רחפנים מיד אחרי שצה"ל הצניח עלונים עם הוראות פינוי.
2.2: אולפאת שאקורה, בת 39, נמלטה מחאן יונס לרפיח, ובהגיעה לשם גילתה שהוריה עדיין בחאן יונס. היא יצאה ברגל בחזרה לשכונת אל-אמל בחאן יונס, יחד עם בנה בן ה-5. כשהגיעו סמוך לשכונה, רחפן ירה בה ופצע אותה אנושות. אולפאת אמרה לבנה לרוץ לבית המשפחה. הוא הצליח להימלט ולהגיע לבני משפחתו, אך אלה פחדו לצאת מן הבית כי השכונה שרצה רחפנים. אולפאת דיממה במשך 3 שעות ומתה.
8.2: עדותו של זיאד יאסין, בן 13, שנקלע יחד עם אביו למטח ירי של רחפנים. זיאד נפצע מ-14 כדורים, אביו נפצע מ-5 כדורים (הדוד והדודה נהרגו עם שתי בנותיהם, לא ברור אם מהרחפנים). הוא עבר 8 ניתוחים, מצבו עדיין רעוע, ובחיוך שובר לב הוא אומר: "אני נשבע שלא עשיתי להם כלום, לישראלים. רק הלכתי ושיחקתי, לא עשיתי שום דבר שזה מגיע לי."
19.2: תחקיר של "יורומד" על הרג בידי רחפנים. ב-24 בדצמבר נורה אמיר עודה, בן 13, על ידי רחפנים מחוץ למרפאת הסהר האדום שאליה התפנה עם משפחתו. הכדור חדר דרך החלון ופגע בחזהו של עודה, שלבסוף מת מאיבוד דם. ב-12 בפברואר רחפנים ירו למוות בשני אחים צעירים, בני 17 ו-19, הצעיר שבהם מוגבל פיזית ומנטלית, באוהל במחנה הפליטים אל-שאבורה. באותו יום הרגו רחפנים ישראלים זוג אחים נוסף, בן 16 ובת 21, במחנה באדר צפונית-מערבית לרפיח. התחקיר מתאר שימוש ברחפני Lanius (של "אלביט") ו-Matrice 600 (של DGI) שיורים אש אוטומטית.
12.3: רחפן פתח באש על עיתונאית שמדווחת משכונת חמד.
12.3: הסופרת והאקטיביסטית האמריקאית-פלסטינית סוזן אבו אל-האווה סיירה בדרום הרצועה במשך כמה שבועות וגבתה עדויות מנשים שאושפזו בבתי חולים. אחת הנשים סיפרה שכמה עשרות מהם מצאו מחבוא במבנה נטוש. כוחות צה"ל הקיפו אותם והחדירו פנימה רחפן שריסס את קירות החדר בירי, בעודם שם, צורחים באימה. הכתבה מתארת חוויות מחרידות נוספות מן הימים שעברו עליהם כשהיו כלואים בידי צה"ל.
18.4: ילד בן 9 נפגע מקליע של רחפן בזמן ששהה בחדרו בבית; ניצל בנס.
18.4: הצטברות עדויות על שימוש זדוני ברחפנים במחנה נוסייראת. הרחפנים משמיעים בלילה הקלטות "מערערות" – בכי תינוקות, נביחות, זעקות לעזרה – ותושבים שיוצאים החוצה לבדוק את מקור הקולות, מטוּוחים בידי רחפנים.
16.5: אשת צוות רפואי בבית החולים כמאל עדואן בבית לאהיא נורתה למוות בידי רחפן בשעה שהיא מטפלת בפצועים בשטח בית החולים.
הרשימה הזאת אינה ממצה, וכל יום שחולף מאריך אותה. התמונה שמצטיירת מוכרת עד זרא: מרגע שכלי משחית מופקד בידי חיילים בזירת קרב, אין שום דרך להגביל את השימוש בו לשימושים התיאורטיים שעבורם הוא יוצר במעבדה. כל הסימנים מראים שצה"ל מפעיל רחפנים בעזה לא רק ככלי איתור וזיהוי, לא רק ככלי חיסול טרוריסטים, אלא גם ככלי שיטור למטרות כלליות: הטלת סגר על מתחמים, אילוץ תושבים להסתתר בבתיהם, או להיפך, שידולם לצאת החוצה; זירוז תנועת אנשים; או סתם הטלת אימה. כל זאת בירי חי שגובה חיי חפים מפשע, מתוך התייחסות אגבית אל אוכלוסיה אזרחית כאל עדר כבשים שיש להעיז מתוך המכלאה וחזרה פנימה.
וכך אפשר לראות באור שונה את סיסמת המכירות המנצחת של רחפני התקיפה – "לשמור על חיי אדם". מסתבר שיש אדם שראוי לשמור על חייו, והוא החייל הישראלי, ויש אדם שחייו אינם ראויים לשמירה – עובר אורח פלסטיני, ילד או אישה פלסטינית. או שמא לא מדובר באותו יצור? "אתם קרויין אדם ואין עובדי כוכבים קרויין אדם" (בבא מציעא קי"ד). ועל "דיוק כירורגי" מוטב שלא תיאמר עוד מילה.
המימד האופקי: אנחנו
הכניסה המסיבית של רחפנים לשדה הקרב היא חלק ממגמה עולמית, שישראל ניצבת בראש החץ שלה, של שימוש גובר והולך ברובוטים לא מאויישים למשימות צבאיות. בהקשר הישראלי, אחת המטרות הסמויות של המגמה הזאת היא הורדת המחיר האנושי (בצד הישראלי) של מצב הלוחמה הנצחי עד למינימום נסבל, בלי קץ נראה לעין ("אין מחיר למלחמה, אין עילה לשלום", כיניתי את הלך המחשבה הזה). אבל ברקע פועל המכבש העולמי שדוחף לשכלולים טכנולוגיים בלתי פוסקים בכל הבט והבט של חיינו. ההתמכרות לפתרונות הקסם שהוא מציע בשדה הקרב היא שעמדה בבסיס השאננות מאחורי מחדל ה-7 באוקטובר (שקר "הגדר החכמה"), כפי שכעת, באיחור משווע, מבינים גם בתוך מערכת הביטחון. אבל כעת, לפני סיום, אני רוצה דווקא למקד את המבט עלינו, על החברה האזרחית שבתוכה צומחת תעשיית הנשק הקטלני הזאת. אנחנו המימד האופקי.
שנים ארוכות אני כותב על תעשיית הנשק הישראלית והמחיר הנוראי שהיא גובה – מן הפלסטינים, מן החברה הישראלית, מן הדימוי של ישראל בעולם. לישראלים יש סדרת טיעונים ארוכה מדוע תעשיות הנשק שלנו לגיטימיות או הכרחיות; אלה טיעונים מאד חלשים, והתייחסתי אליהם בסופו של פוסט קודם. תעשיות המוות חילחלו בשנים האחרונות עמוק לענפי ההייטק והסייבר הנחשקים, וכך זכו להלבנה כפולה – הרחקה מנטלית מן הדימויים המרתיעים של תותחים ופגזים כבדים, לצד התהדרות ביוקרה העצומה שמורעפת בישראל על עולם ההייטק והסייבר. אבל נשק שהורג ילדים איננו נעשה נקי או מוסרי יותר בזכות מעבד בינה מלאכותית או מצלמה דיגיטלית משוכללת שהותקנו בו. ומי שמעורב בפיתוח וייצור אמצעים כאלה איננו נקי יותר מאחריות מוסרית רק בזכות העובדה שהוא כותב שורות קוד ולא מרכיב ראשי נפץ.
מעגלי המעורבות יכולים להגיע רחוק, וצריך לתת עליהם את הדעת. "לא צריך להיות אמא תרזה", כתבתי שם, "כדי לחיות חיים הגונים. מספיק לא לשתף פעולה עם מנגנוני הרשע. מספיק לעמוד על המשמר. שאל את עצמך, מדי יום, האם שותפותך ברשע – כולנו שותפים במידה זו או אחרת – היא מעבר להכרחי, מעבר לשליטתך, או שמא נשאבו לתוכה כבר מיטב משאביך, מיטב בחירותיך."
זוכרים את חברת XTEND מראשית הפוסט? יצרנית הרחפנים הזאת היא חברת סטארט-אפ. חברות סטארט-אפ חייבות לגייס הון. מאיפה גוייס ההון של XTEND? מסתבר שהחברה קיבלה מענק מחקר ופיתוח של 50 אלף יורו מקרן הורייזן של האיחוד האירופי, וזאת למרות שאמנות האיחוד אוסרות על מימון פרוייקטים צבאיים. למעשה, האיחוד האירופי השקיע לא פחות מ-14 מיליון יורו בחברות ישראליות שמפתחות מל"טים, ו-200 אלף יורו מתוכם הגיעו למשרד הביטחון. לאירופה יש תיאבון גדול למוצרי נשק ישראלים; כלל הייצוא הבטחוני לאירופה ב-2022 עמד על 3.7 מיליארד דולר. את הקשרים ההדוקים האלה צריך לזכור בכל פעם שמנהיגים אירופאים מגנים את המדיניות של ישראל בשטחים ובעזה; הכסף מדבר חזק יותר מן המילים.
אך זהו חשבון שאזרחים אירופאיים צריכים לעשות מול המוסדות הפוליטיים שלהם. בואו נחזור הביתה. ממש לבית שלי. מסתבר שחברת XTEND מקבלת מימון מן המעסיק שלי, אוניברסיטת תל אביב. קרן הון סיכון שהקימה האוניברסיטה, TAU Ventures, משקיעה כל שנה כמה מאות אלפי דולרים בחברות הייטק שבוחרת עבורה תכנית אקסלרטור של השב"כ. שיתוף הפעולה הזה בין השב"כ לאוניברסיטת תל אביב הושק ב-2018 ומאז השקיעה הקרן בעשרות חברות סטארט-אפ שמפתחות מוצרים, ובכן, שהשב"כ חפץ ביקרם. כמו למשל, חברה שמייצרת רחפני תקיפה שיורים על אזרחים בעזה. אוניברסיטאות בישראל מקדמות פרוייקטים של השב"כ? אל תיפלו מהכיסא; יש עוד הרבה. אלה קשרים שקופים לחלוטין לישראלים, אבל הם מככבים בתחקירים ודו"חות של תנועת ה-BDS. לכל הפחות, בל נפער עיניים משתוממות כשמדברים איתנו על חרם אקדמי. את הרע נבער מקרבנו.
ידענו שתוכנת "פגסוס" מופעלת נגד אזרחים ישראלים. לי אישית לא היה ספק בכך, במיוחד אחרי שהתגלה, לפני חודשיים, שבניגוד לטענת NSO, התוכנה גם פורצת למספרי טלפון ישראלים. אומנם הם היו של פעילי זכויות אדם פלסטינים; המחיצה בין העולם של "השיטות האפלות" לבין העולם של "שלטון החוק" והדמוקרטיה הולכת ונעשית דקה עד בלתי נראית. ובכל זאת, התחקיר של תומר גנון ב"כלכליסט" חשוב בקונקרטיות שלו, בחשיפת העומק אליו חדרו "השיטות האפלות". "פישינג" מאזרחים חפים מפשע הוא שם טכנולוגי-מכובס לשיטות העבודה של השטאזי. אה כן, שוב השטאזי.
כל העושים במלאכה המלוכלכת הגיעו מן הדיפ-סטייט האמיתי של ישראל, יחידה 8200. "כלכליסט" מסביר לקוראיו הנבוכים-קמעא את ההבדל בין מה שמותר ל-8200 למה שאסור למשטרה: "ב־8200 מתמודדים בכל אמצעי קיים מול איומים ביטחוניים, רובם זרים, במסגרת חקירות ופעולות שבהן לזכויות הפרט של חשודים יש חשיבות פחותה, אם בכלל."
"אם בכלל". כמה נאיביות צפונה במחשבה הכה-ישראלית הזאת. שם, מעבר להרי החושך, לזכויות הפרט של חשודים אין חשיבות. כאן, בעולם הנאור והמואר, הן קודש קודשים. רק אל תשבשו לנו את ההפרדה הזאת, את חומת ההפרדה שמתעקלת בין בית לחם ומעלה אדומים ופולשת אל המוח של כל אחד מאיתנו, חוצצת בנחרצות בין אסור למותר, בין נתין לאדון, בין זכויות פרט ל"כורח ביטחוני". והרי האבחנות הללו קרסו מזמן במבחן המציאות. אותם אנשי שב"כ מטפלים ב"איום הבטחוני" של מחאות כפר ביתא ושיח ג'ראח וב"איום האזרחי" של מחאת בלפור. אותם האקרים-ברישיון, פורצי אבטחה מחוננים, גאונים-של-אמא, רומסים את הפרטיות של כל אדם משני צידי הקו הירוק. אותה טכנולוגיה מקוללת, עיוורת צבעים ועיוורת לאומים, מגדירה את כולנו כחשודים פוטנציאלים. מראש, ולתמיד.
הסכנה האורבת אחרי הגילויים האחרונים כבר מסתמנת בהתראות החוזרות ונשנות בגוף התחקיר של "כלכליסט", שבלי ספק יהדהדו אותן הפרשנים בתקופה הקרובה: "ללא פיקוח משפטי!" "ללא צווי חיפוש!" "ללא הסדרה חוקית!" גם כאן זועקת לשמיים הנאיביות של התחינה לחוק וסדר. ההנחה היא שפיקוח משפטי לא יאפשר את ההפקרות הזאת של חדירה בלתי מוצדקת לפרטיות.
רק שכל הראיות מוכיחות בדיוק להיפך. כל ההיסטוריה המפוקפקת של יחסי השב"כ עם החוק בישראל מלמדת על תהליך חד-כיווני: פעילות אלימה "מחוץ לחוק" הופכת בהדרגה לפעילות אלימה "במסגרת החוק". אם עד נקודה מסוימת החוק מגלגל עיניים למרומים ומשרקק להנאתו, לא רואה ולא יודע ולא שומע, הרי שמנקודה כלשהי הוא משתנה, נעשה אלסטי להפליא, והנה הוא כבר רואה ויודע ושומע, חובק בין זרועותיו כל מיני זרויות ותועבות. או-אז מכונסים השופטים בדלתיים סגורות יחד עם נציגי האופל – עד לפני שבוע או שבועיים עבריינים לכל דבר – ואחרי ישיבה קצרה מחליטים: יש אישור. יש צו חיפוש. מוסדר.
הנה לכם "הפיקוח המשפטי" על כוחות האופל של ישראל. מה חשיבותו? בערך החשיבות של בג"ץ העינויים משנת 1999, שהפך לבדיחה; "חשיבות פחותה, אם בכלל".
תחת פיקוח משפטי ישראל מכניסה מדי יום אנשים חפים מפשע למעצר או מאסר; תחת פיקוח משפטי היא מחזיקה בהם חודשים ושנים; תחת פיקוח משפטי היא גם משחררת אותם, לפעמים ללא כל אישום. תחת פיקוח משפטי ישראל מפירה בגלוי את החוק הבינלאומי וגם את חוקיה שלה בהקמת התנחלויות ומאחזים ובאספקת חשמל ומים ליישובים שהוקמו ללא כל תכנית מתאר. תחת פיקוח משפטי ישראל איפשרה השבוע ל-1,200 עבריינים לחוג את חגם על אדמה גזולה שכל רשויות החוק לכאורה אוסרות על ישראלים לגשת אליה. "תחת פיקוח משפטי" הוא עלה התאנה ומלבין הכביסה הנצחי שלנו.
כן, מהנהנים הישראלים שעדיין מזועזעים מכך ש-NSO פרצה לטלפון של ראש עיר מכהן. אבל כל זה היה "במסגרת חקירות ופעולות שבהן לזכויות הפרט של חשודים יש חשיבות פחותה, אם בכלל." ואצלנו, אצלנו הכל אחרת.
איך אחרת? אצלנו שוקדים להכשיר כבר את דור הפורצים הבא, שייפרש בכל שדרות השלטון. תוכנית "אודם" היוקרתית מכשירה נערים מגיל 14 בפנימייה צבאית-טכנולוגית לשירות בשב"כ ובמוסד. אתם מבינים, ב-8,200 הם כבר מבוגרים מדי, וחלקם עלולים גם להפגין ניצנים של חשיבה מוסרית עצמונית. גיל 14 הוא גיל מושלם לתכנת אנשי תוכנה נטולי עכבות. מסלולי הסייבר שואבים אליהם עוד ועוד צעירים בתיכונים. כמויות עצומות של כסף ויוקרה מופנות אל "דור העתיד" הזה, שתוך שנים ספורות יראה ברכה בעמלו – כלים שהוא עצמו פיתח ישמשו להפליל ולעצור "בוגדים" בממלכה. אולי עוד לפני שהם בגדו בכלל, אולי רק חשבו, האלגוריתם כבר יחזה לאן זה הולך, היה פעם סרט כזה. חברות טכנולוגיה שיעסיקו אותן לא חסר, ותודה גם לאוניברסיטאות שנוטות שכם לקידום עסקי השב"כ.
אל דאגה. יהיה פיקוח משפטי.
הישראלים צריכים להבין לקח ששורשיו עמוקים במאה הקודמת: המשפט יכשיר כל שרץ שהחברה מוכנה לבלוע. החוק אינו מציב גדרות מוסריות; הוא רק הפטיש שנועץ את עמודי הגדר. מי אוחז בפטיש? אתה ואת ואני, והאנשים ששלחנו לחוקק את החוקים בשמנו. מה יודעים האנשים האלה, מה אנחנו יודעים, על רשע אינהרנטי? גזילת חירותו של עם אחר היא רשע אינהרנטי. כלי שפולש לפרטיותו של אדם הוא רשע אינהרנטי. כלי טיס שקוטל אזרחים מן האוויר הוא רשע אינהרנטי. מה הופך אותם לרשע אינהרנטי? העובדה שהם נתונים בידי בעל חיים פגום, נוח להסתה, מתפתה אל החטא: האדם. בעולם אידאלי, יצורים נאצלים יותר מאיתנו, בעלי עמוד שדרה מוסרי מוצק, היו אולי מצליחים לקיים לאורך זמן "כיבוש נאור", להצטמצם ל"פגיעות כירורגיות", וגם היו עולים על שיטת פלא איך להחזיק בכלי הרסני כמו "פגסוס" מבלי להישחת ולהשחית ולהידרדר אל תרבות של פשע.
זה לא העולם שלנו. וזה גם לא אנחנו. לכן אין טעם ואין תוחלת בניסיון להמשיך בפשעים "תחת פיקוח משפטי". את הרשע האינהרנטי צריך לעקור מן השורש, בדיוק בגלל שאין לנו כוחות לחיות לצידו.
איך הפסקנו לפחד מן המלחמה
ולמדנו לאהוב את הטכנולוגיה שמנציחה אותה
מן השכול תצמח התשוקה לשלום. לכאורה.
אין צורך לומר שכל דיבור על השכול בישראל כמוהו ככניסה לשדה מוקשים. אסור להכליל ואסור לגנות ואסור לשפוט. גם אין צורך לומר שחווית השכול והמסקנות הפוליטיות שנובעות ממנה משתנות מאדם לאדם ומתקופה לתקופה. הרים של ספרים נכתבו על כך ואין בכוונתי להוסיף עליהם.
אני רוצה להתרכז כאן בזרם מרכזי בתרבות השכול הישראלית, מבלי להתחייב עד כמה הוא "מרכזי" ומבלי להיכנס לקונוטציות של "תרבות". לצורך הדיון, תרבות השכול היא מכלול של היגדים פומביים סביב נושא השכול: נאומים של פוליטיקאים, הספדים על הנופלים, שירי זיכרון, טקסים לאומיים וטקסים פרטיים, ספרים וסרטים וכיוב'. בתרבות הזאת נוטלים חלק הן אנשים שכולים והן אנשים שלא שכלו אף אדם קרוב להם אבל מציאות השכול הניעה אותם לתרום את חלקם לתרבות השכול הכללית.
הזרם המרכזי שמעניין אותי הוא זה שמתחיל מן האמירה המוכרת "מותם לא היה לשווא", וממשיך בגזירת החיוב "לעשות הכל" כדי למנוע את חללי המלחמות הבאות. זהו כמובן לא הזרם היחידי. תמיד היו כאלה שראו במלחמות גזירת גורל בלתי נמנעת ובקורבנות השכול מחיר הכרחי – נוראי, אבל הכרחי – לישיבתנו בארץ. למעשה, הגישה הדטרמיניסטית הזאת משלה בכיפה בשני העשורים הראשונים למדינה, עד מלחמת ששת הימים. חוקרים של תרבות השכול מסמנים את 1967 כשנה שבה החל הזרם הראשון להשמיע את קולו. לראשונה, הישראלים חשו עצמם מספיק בטוחים, והבינו שיש בידיהם מספיק נכסים (כלומר, שטחים כבושים), כדי להשיג שלום תמורת ויתורים. כיוון שאופצית השלום עלתה על השולחן, לפחות באופן מוצהר, אי אפשר עוד היה לדבר על מלחמה נצחית כמצב קיומי. ומרגע שיש אלטרנטיבה למלחמה, אך טבעי שהשכול ייתפס כמחיר שהחברה שילמה כדי להיחלץ ממצב המלחמה ולהשיג את השלום המיוחל.
הזרם הזה כיסה חלקים נרחבים מן המרכז והשמאל הישראלי, החל משנות ה-70' המוקדמות, ולתחושתי, עד לימינו. רגעי השיא שלו היו אחרי מלחמת יום הכיפורים ואחרי מלחמת לבנון הראשונה – שני הזעזועים הגדולים ביותר שספג האתוס המיליטריסטי הישראלי מימיו. האמונה ש"מן השכול יצמח השלום" נוצרה בתגובה לפער הבלתי נתפס בין כמות הקורבנות ששילם הצד הישראלי לבין חוסר ההצדקה למלחמות האלה. האמונה הזאת ודאי מוכרת לכם, ובכל זאת כדאי להיווכח עד כמה היא מושרשת במנטליות הכלל-ישראלית. לצורך כך ליקטתי מספר ציטוטים, הן מאנשי ציבור והן מהורים שכולים, שמבטאים אותה בצורות שונות.
"אנחנו יוצאים לשארם א-שייח במאבק להביא שלום כדי לתחום את החלקות הצבאיות ואת השכול… כל אבן בירושלים, כל גבעה בישראל וכל רגע רוויים בדם של בנים צעירים ולא כל דם שנשפך אפשר היה לחסוך. עלינו מוטלת האחריות העליונה לעשות את כל מה שאנחנו יכולים כדי לסיים את המלחמה בדורנו ולא להוריש אותה לדורות הבאים… אם יסתבר שהסכם יכול לחסוך מצבות בבתי הקברות ודפיקות על הדלת של משפחות שכולות חדשות, אנחנו נעשה אותו."
"יזכור העם את גיבוריו באהבה ובהודיה, כדי שנכונים וראויים נהיה לציין את חג העצמאות בהכרה צלולה של כובד המחיר וטוהר הלב. נידור נדר לעשות הכל כדי להגן על מדינתנו, לכלות מארת האיבה, לבנות סוכת שלום."
מצד ההורים השכולים, הנה מספר דוגמאות לאחדים שחווית השכול הפרטית שלהם הניעה אותם למסקנות פוליטיות נחרצות.
"לא יכול להיות שמלחמות זה כל מה שהעתיד צופן לנו. כי אני כבר הבנתי את המשמעות האמיתית של המלחמה: מלחמה היא לא שטחים וניצחונות, מלחמה זה לבשר לילדים הקטנים שלך שקרה משהו רע. שאבא מת ולא יחזור יותר. מלחמה זה לקבור את אהובך ואת כל החלומות שהיו לך אי פעם. זו המלחמה. וסליחה על הנאיביות, אבל פשוט לא יכול להיות שזה כל מה שמחכה לנו. מגיע לנו עתיד אחר, טוב יותר… בובי שלי נהרג במלחמה, ומלחמה היא פוליטית. אז בשביל דולב, ובשביל הילדים שלי, בחרתי להשתמש בשכול שלי כדי לנסות למנוע שכול אחר."
"המוטיב המרכזי של פעילותנו הוא הכלת השכול בעקבות קונפליקט פוליטי, באמצעות האמונה שהאבל על אובדן ושכול כתוצאה מסכסוך דו-לאומי, אלים, אינו אמור להוביל, בהכרח, לתגובה של נקמה. להפך, האבל על אובדן בן משפחה יקר מייצר תמרור אזהרה עצמתי להימנע מסחרור של נקמנות הדדית, שממילא אינה משנה את התוצאות, במישור האישי, אך יוצרת הקזת דם הדדית, בקרב שני העמים, שסופה מי יישורנו."
"מלחמות משחיתות את הנפש של אלה שלוקחים בהן חלק ומתירות בהן צלקות בל יימחו, אני מאחלת וקוראת מפה, שזעקה גדולה תעלה מכל שדרות העם, זעקה הקוראת להפנות את פנינו ואת תשומותינו ומשאבינו לעשות הכל למען הבאת השלום, כדי שהורים לא יקברו עוד את ילדיהם. הרי למען המלחמה כבר נעשה הכול ושולם ומשולם המחיר היקר ביותר."
פן בולט של תרבות השכול הישראלית, שפרח כאן במשך קצת פחות מ-20 שנה – ממלחמת ששת הימים ועד אמצע שנות ה-80' – היה הכתיבה האנטי-מיליטריסטית: שירים, מחזות וסיפורים שהתעמתו באופן נוקב, סאטירי ומקאברי, עם הדיבור החלול והמוזיל של פוליטיקאים ודמגוגים על "מחיר המלחמה". זה התחיל בקברטים של לוין, "את ואני והמלחמה הבאה", "קטשופ" ו"מלכת אמבטיה", והמשיך ב"זו ארץ זו" ו"ניקוי ראש". ב-1977 יצא אלבום המחאה של דרורה חבקין ועידן סובול, "פתאום נגמרה עוד מלחמה", ובו שורות כמו: "זו תהיה המלחמה האחרונה / וגנראלים ידפקו בנוֹת עשר / והן תיפלוטנה את הדור הבא / בשלד טנק או בין חורבות בית ספר."
היצירות האלה נראות כאילו נכתבו בעידן אחר, בארץ אחרת. הזעם ההוא, ההתרסה כנגד חוסר הטעם והתכלית של המלחמה – פסו מן הארץ. בשנת 2011 עלה על הבמה המחזה הנשכני של נטלי כהן וקסברג, "צפירמיהו" – מעין גילגול מקאברי-מילולי של מיתוס עקידת הבנים ושל ארץ אוכלת יושביה – ולא עורר אפילו מיני-סערה, אף כי תכניו שערורייתיים לא פחות מאלה של הסאטירות משנות ה-60' וה-70'. הוא כבר היה חסר הקשר: מיהם הבנים הנעקדים ונאכלים בידי הוריהם כיום? כל ניסיון לדובב את הלהט האנטי-מלחמתי בימינו נידון להיגרס במגרסת האירוניה, הציטוט המודע, הפאסטיש הסגנוני; המחאה הישירה הופכת ל"מיצג" של מחאה, "דיון" על מחאה, "איזכור" של מחאה. מרתק להשוות את השירים של חנוך לוין, ו"ניקוי ראש", ואפילו את הטקסטים הקיצוניים של הפאנק הישראלי האנטי-מיליטריסטי (מי זוכר את "נכי נאצה"?) משנות ה-90', לשיר כזה מימינו, מן החודשים האחרונים. "שיר החי"ל" של יעקב אורלנד, שבעיבודם רב-ההשראה של מאיה בלזיצמן ומתן אפרת, הותך עם ציורי החיילים של משה גרשוני, ומן הזיווג הזה נברא "שיר מחאה" נכון מאד לזמננו; כלומר, שיר "על מחאה".
חוקרי התרבות הפופולארית מסכימים שמזה שנים לא נכתבים בארץ שירי מלחמות (ולא רק שירי אנטי-מלחמות), ורק חלוקים ביניהם על הסיבות. מותר להצביע על הפיל שבחדר: אולי פשוט כבר אין מלחמות? יש "מבצעים", יש חיכוכים מתמידים בגבולות, יש פיגועי טרור, אבל אלה לא חומרים הרואיים לכתיבת שירים. ובעיקר – השכול לא מכה בנו באלפיו. מפעם לפעם נהרג חייל בפעילות מבצעית. העיתונים סופדים לו, הציבור מתבקש "להרגיש" את המחיר, אבל בפועל, רק המשפחה הפרטית נושאת הלאה את כאבה.
האם ישראל עדיין חברה מוכת שכול?
השאלה הזאת קריטית עבור כל מי שמאמין שמן השכול יצמח השלום. אם נפרוט את האמונה הזאת לפרטים, היא אומרת בערך כך:
בכל סיבוב מלחמה מול שכנינו החברה הישראלית סופגת מכה אנושה בדמות חללים וקורבנות רבים מספור.
החברה תבין, בשלב כלשהו, שהמחיר הזה הוא בלתי נסבל; שהוא לא מוצדק; שהוא אינו מבטיח לנו את ההישגים שבשמם הוקרבו הקורבנות, כי אנו לכודים במעגל דמים תמידי.
החברה תדרוש, בסופו של דבר, לעצור את הקזת הדם המיותרת בדרך היחידה שתוכל להשיג זאת לטווח ארוך – פיוס והסכמי שלום קבועים עם שכנינו.
אני בטוח שאף אחד מן המאמינים בתהליך הזה לא נאיבי מספיק לחשוב שהוא יקרה במהרה או אפילו בימינו. ארחיק לכת ואוסיף שרבים במשפחות השכולות גם יודעים היטב שהפוליטיקאים אשר נשבעים "להפוך כל אבן" בדרך אל השלום בכל יום זיכרון, מדי שנה בשנה – נושאים את שם הנופלים לשווא. הם לא הופכים כל אבן, ותכופות עושים בדיוק ההיפך: עומדים מעל אש הסיכסוך ומתיזים פנימה דלק. למדנו די והותר על מיתוס "ידנו מושטת לשלום".
אבל אני לא מתעניין כאן בפוליטיקאים אלא בתרבות השכול שמקיפה הרבה מעבר להם. ובמסגרת אותה תרבות, מושרשת האמונה בכוחו העמוק והגורלי של ההיגיון הזה, שתואר ב-(1) עד (3), ונדמה כי אין לחמוק ממנו. בסוף בסוף נעשה שלום (גם הפוליטיקאים הסרבנים ביותר ייכנעו לצורך הזה), כי לא נוכל לשאת יותר את מחיר השכול.
האומנם?
הטיעון כולו נסוב על כוחו המאלץ של "מחיר השכול". אבל המחיר הזה, כשמתבוננים ביושר במציאות, הולך ופוחת משנה לשנה. "מחיר השכול", כך נראה, הולך ונעשה נסבל יותר. לפני שמתחילים בכלל לדבר על הרגישות החברתית לאובדן חיי אדם, צריך לשאול מה בכלל היקף האובדן הזה בחברה הישראלית של ימינו.
השכול הולך ומצטמק
אלה נתוני החללים (אזרחים ואנשי כוחות הביטחון) במלחמות ישראל, כולל שלושת המבצעים האחרונים ברצועת עזה.
מלחמת העצמאות: 6,373 חללים.
מבצע קדש: 172 חללים.
מלחמת ששת הימים: 779 חללים.
מלחמת ההתשה: 367 חללים.
מלחמת יום הכיפורים: 2,673 חללים.
מלחמת לבנון הראשונה: 654 חללים.
מלחמת לבנון השניה: 165 חללים.
מבצע "עופרת יצוקה": 13 חללים.
מבצע "עמוד ענן": 6 חללים.
מבצע "צוק איתן": 74 חללים.
לא צריך אינפוגרפיקה מתוחכמת כדי להיווכח שמאז מלחמת לבנון השניה, מספר החללים בעימותים האלימים של ישראל עם שכנותיה אינו עולה על מאה. נזכיר גם שבתקופה האלימה האחרונה של "צעדת השיבה", מאז ה-30 במרץ ועד לרגע זה, נהרגו 124 פלסטינים; אף ישראלי לא נהרג בעימותים האלה. נתוני החללים הערבים במלחמות ישראל אינם כלולים כאן כיוון שהם מעולם לא היו חלק ממערך השיקולים של הישראלים. אפשר רק להזכיר שבמהלך מלחמת לבנון הראשונה ועד 1985 הרגה ישראל 18 אלף לבנונים וסורים. במבצע "צוק איתן", למשל, הרגה ישראל 2,202 פלסטינים.
נתוני החללים הישראלים גם אינם מנורמלים ביחס לגודל האוכלוסיה. חישוב פרופורציונלי היה חושף צניחה דרמטית יותר: ככל שאוכלוסית ישראל גדלה עם השנים, כך המספר המוחלט של החללים ירד, ועל כן גם שיעור החללים מכלל האוכלוסיה.
כמובן שתמיד מרחפת באופק המלחמה הגדולה באמת, האפוקליפסה: מאות ואלפי טילים שנורים אל מרכזי האוכלוסיה בישראל וקוטלים אלפים. אך זוהי מלחמה פוטנציאלית, לא משהו שהישראלים אי פעם חוו. כוחה הפסיכולוגי נרתם כולו לדמגוגיה לאומנית ולא להצדקת החתירה לשלום; הפחד הוא דלק לשנאה, לא לפיוס. מחירה של האפוקליפסה העתידית הזאת מופשט, לא ידוע, בעוד שמחיר מלחמות העבר מוחשי וידוע. ליתר דיוק: מה שידוע הכי טוב הוא העימותים האחרונים, ואילו מלחמות העבר הרחוקות הולכות ונשכחות.
חשוב גם להבחין בין העימות היסודי של מדינת ישראל עם העם הפלסטיני, מרכיב קבע שגילו כגיל הציונות, לבין העימות הדינמי שלה עם מדינות ערב, שאופיו משתנה כל הזמן. ממצב שבו ישראל התייצבה בדד מול כל העולם הערבי הגענו למצב שבו שתיים מארבע מדינות ערב הגובלות בישראל חתומות על הסכמי שלום איתה, ועם מדינות אחרות במפרץ הפרסי מתקיים שלום דה-פקטו. לא אכנס כרגע לסוגית איראן – האם נשקפת לישראל ממנה סכנה קיומית או לא. ברור לגמרי שנתניהו היה מעדיף שלא נדבר על שום נושא חוץ מעל איראן, ובמיוחד לא על הפלסטינים.
מול הפלסטינים, אין שום איום קיומי. יותר מכך, מחיר העימות מצטמק בעקביות. אם אפשר לעמוד במשך חודשיים תמימים מול זעם עממי של עשרות אלפי עזתים שמסתערים על הגדר, מבלי שחייל אחד יקפח את חייו – נדמה שישראל עשתה את הלא-ייאמן: הצליחה לחמוק הן ממחיר השלום והן ממחיר המלחמה, תמורת הנצחה נוחה למדי של הסכסוך.
אנו ממשיכים להשתמש בביטוי "מחיר המלחמה" בשעה שתוכנו הולך ומתרוקן, ואולי כבר התרוקן לחלוטין. לשינוי הזה, שינוי ממשי מאד שכולו מתרחש מתחת לפני השיח הרשמי והמוכר, יש משמעות גדולה מאד, ואליה אשוב בהמשך. השאלה שכרגע מעניינת אותי היא איך זה קרה שמחיר המלחמה הולך ויורד. התשובה, לא תופתעו, היא ששדה הקרב העכשווי שונה מאד ממה שהיה לפני שני עשורים ושונה לחלוטין ממה שהיה לפני ארבעה עשורים. ואת השינוי חוללה הטכנולוגיה הצבאית.
מיגון-על, רובוטיקה בשדה הקרב
ההשקעה המסיבית ביותר של מערכת הביטחון הישראלית בשני העשורים האחרונים מתנקזת לשני כיוונים: מיגון וגידור מצד אחד, ופיתוח כלי נשק בלתי מאויישים מצד שני. מאחורי שניהם עומד היגיון אחד: מזעור הפגיעה באזרחים שבעורף ובחיילים שבחזית. המגע בין הישראלי לפלסטיני – בין אם בהקשר אזרחי ומסחרי, ובין אם בהקשר צבאי – צומצם למינימום. תחתיו, הישראלי נמצא במגע עם מערכות שליטה, והפלסטיני נמצא במגע עם עצמים, מכשירים וחומרי נפץ באריזות שונות (חומת ההפרדה, קרוסלות אלקטרוניות במחסומים, מל"טים, טילי אוויר-קרקע, קליעי צלפים). לכאורה, השינוי סימטרי: שני הצדדים נותקו ממגע אנושי. בפועל, השינוי לחלוטין לא סימטרי, שכן בקצהו השולט נמצא הישראלי, עם האצבע על ההדק, ובקצה הנשלט נמצא הפלסטיני – מטרה לניטור, ירי או ניטרול.
פרוייקט המיגון איננו "פרוייקט"; הוא מצב. הישראלים טועים לחשוב שהוא התחיל והסתיים בהקמתה של גדר ההפרדה. הגדר היתה, למעשה, רק יריית הפתיחה; היא סימנה שינוי מושגי של ממש, ובו בזמן, שלחה איתות ברור לתעשיות הרלוונטיות היכן נמצא עורק המימון הבא שלהן. כפי שזנחנו את ההפרדה האנכרוניסטית בין המדינה "הדמוקרטית", ישראל, שיש לה "בעיה" בשטחים, לבין "הכיבוש", ועברנו לדבר על משטר אפליה אתנית אחיד, בדרגות משתנות בין הים לירדן, כך גם צריך לחדול מן הדיבור על "הגדר" כפרוייקט חיצוני למשטר; המיגון והגידור כבר נטמעו בו כליל ואין לדמות כלל מהלך מדיני או צבאי שלא נלוות אליו פעולות מיגון וגידור.
"הגדר הגבוהה בעולם" מוקמת כעת על גבול ירדן, בסמוך לנמל התעופה "רמון", באזור תמנע.
מיגון וגידור: תמונת מצב
הנה סיכום של מצב העניינים בתקופה האחרונה.
ראשית, תזכורת על הגדר. זו לא רק גדר. משני צידי הגדר האלקטרונית שהוקמה בגדה המערבית נסללו דרכים ונחפרו תעלות. רוחבה הממוצע הוא 60 מטר. באזורים עירוניים (ירושלים, בית לחם, קלקיליה וטול כרם) מחליפה חומה בגובה של כ-9 מטרים את הגדר. אורכה הכולל של חומת "עוטף ירושלים" הוא 202 ק"מ. כ-85% מן הגדר מתפתלים בתוך שטח הגדה המערבית ורק 15% מהם בשטח ישראל.
אורכה המתוכנן הכולל של הגדר הוא 712 ק"מ, פי שניים מאורכו של הקו הירוק. עד כה נבנו כ-500 ק"מ ממנה, בתקופה של 15 שנה. לכשתושלם, היא תנתק כמעט 10% משטח הגדה, סיפוח דה-פקטו לישראל, שהוכרז בלתי חוקי בידי בית הדין הבינלאומי בהאג.
אין חולק שהגדר צמצמה את מספר הפיגועים בישראל. אין חולק גם שהיא לא מסוגלת למנוע אותם הרמטית. למעשה, פעולות הטרור הרבות במרחב ירושלים בשנים האחרונות יוצאות מתוך כפרים שהגדר הרעבתנית סיפחה. ולבסוף, אין חולק שהגדר המיטה אסון כלכלי וחברתי על נתחים עצומים בחברה הפלסטינית, וממשיכה לעשות כן היכן שהיא מתפשטת. זהו משתנה שכמובן לא נכנס אף פעם לשיקולים של מקבלי ההחלטות בישראל; גם הציבור ברובו אדיש לו, כיוון ש"גדר" מתקשרת בתודעתו עם הגנה, צורך מוצדק. לך תסביר שגדר יכולה להיות למעשה נשק תוקפני, כלי לוחמה כלכלית רב-עוצמה. עשרות אלפי פלסטינים משלמים את מחיר המיגון על הישראלים. המחיר כבד ואכזרי כל כך שבלי ספק הוא זורע את זרעי הטרור לעתיד, מה שיחייב אותנו לצעדי מיגון קיצוניים יותר. מעגל קסמים.
עזה. לאורך 65 ק"מ נפרס מכשול שמורכב מחומת בטון תת-קרקעית בעומק של עשרות מטרים, מצויידת בחיישנים, וגדר מתכת בגובה 6 מטרים מעל פני האדמה, ועליה מגדלי תצפית, מצלמות ועמדות פיקוד ובקרה. זהו פרוייקט הנדסי עצום ממדים ומורכב, שכבר נמצא בעיצומו. מבצעי המכרז הן החברות דניה סיבוס, סולל בונה, אוליצקי והאחים גבאי. עלות הפרוייקט: 3.34 מיליארד שקל.
זה רק המכשול הקרקעי. בימים אלה מוקם גם המכשול הימי – שובר גלים שימוקם בין חוף זיקים לבין חוף עזה, ככל הנראה על רקע החשד שהחמאס מתחיל לחפור "מנהרות ימיות". המכשול יורכב משכבה תת-מימית, שכבת סלע מעל פני הים ועליה גדר "תלתלית". כל זה יוקף בגדר נוספת מטיפוס "שעון חול". עלות הפרוייקט טרם פורסמה.
מצרים. בגבול הדרומי הוקמה גדר "שעון חול" כזאת בגבול מצרים. בסוף 2013 הושלמה הקמת גדר הגבול, לעצירת זרם מבקשי המקלט מאפריקה. גדר בגובה של 5 מטרים, מסורגי מתכת עבים וכבדים, נפרסה לאורך של 240 ק"מ, בליווי של מכ"מים ומצלמות שהותקנו על גבי 32 מגדלים בגובה 30 מטר. עלות הקמתה היתה 1.63 מיליארד שקל, הרבה מאד כסף שקבלנים וחברות אבטחה נאבקו עליו מול משרד הביטחון. בשנה שעברה הוגבהו 17 ק"מ מן הגדר מגובה של 5 מטר לגובה של 8 מטר, דוגמה טיפוסית לזללנות התקציבית של הגדרות, שלעולם אינה ידועה מראש.
ירדן. לפני שלוש שנים יצאה לדרך תכנית להקמת גדר גבול מול ירדן בעלות של 3 מיליארד שקלים, בדומה לגדר מול מצרים (התקציב יגדל בלי ספק). קטע ראשון של הגדר באורך 34 ק"מ מוקם בימים אלה סמוך לשדה התעופה הבינלאומי החדש "רמון", באזור תמנע. עלותו: 288 מיליון שקל (התקציב המקורי היה 200 מיליון שקלים; מכך ניתן להעריך שעלויות הגידור של ישראל חורגות כמעט ב-50% מן התקציב המקורי). הגדר הזאת מורכבת מלוחות פלדה בגובה 6 מטרים, ויציקות בטון אדירות בקרקע המדבר החולית. בין הגדר לבין נמל התעופה עצמו הוקמה גדר מפלצתית בגובה של 26 מטרים ואורך של 4 וחצי ק"מ – נגד סכנת טילי נ"ט שיופנו כלפי המטוסים. "ממה שבדקנו זאת הגדר הגבוהה בעולם", מתגאים במערכת הביטחון. זהו שדה תעופה בינלאומי והוא מוקם כבר על בסיס ההנחה שטרוריסטים ינסו לתקוף את המטוסים שממריאים ממנו. המיגון הזה הוא "תעודת הביטוח" שמוצגת לחברות התעופה הזרות.
לבנון. בשני מקטעים בגבול הצפון מוקמת גדר "שעון חול" כמו זו שהוקמה בגבול הדרומי, בעלות של 123 מיליון שקלים. מטרת הגדר היא מניעת חדירה של לוחמי חיזבאללה, אבל כמובן שהיא לא מונעת פלישה של צה"ל למרחב האווירי של לבנון, כל אימת שירצה, תוך הפרת ההסכמים שנחתמו לאחר מלחמת לבנון השניה.
הגידור והמיגון הם בשר מבשרו של המשטר; הם לא ייפסקו כל עוד המשטר לא יעבור שינוי יסודי, ולפני הכל – שינוי מושגי בתודעת הגטו הישראלית. עד אז, נמשיך לשלם מיליארדי שקלים מדי שנה. לפני חודשים ספורים כתבתי כך על קדחת המיגון:
"מי צריך להגן על עצמו יותר ויותר? מי שלא מצליח להרתיע את אויבו מהתקפה. ישראל משתבחת בגרון ניחר בעליונות הטכנולוגית שלה בשדה הקרב, עליונות שנרתמת בעשור האחרון בייחוד לפרוייקטים אדירים של מיגון וגידור וניטור וסיכול. אבל במבט מן הצד ברור שהצורך הגובר והולך בפרוייקטים האלה הוא מדד מדוייק למפלס החרדה הלאומית: ההרתעה לא עובדת, ולכן צריך מיגון וסיכול. יש יחס הפוך בין האפקטיביות של ההרתעה לבין האפקטיביות של המיגון. הרתעה נשענת על הבאת האויב להבנה שכל פעולה אלימה מצידו תיענה בתגובה חריפה וכואבת הרבה יותר, שלא תשתלם לו. לעומת זאת, מיגון וסיכול הן אסטרטגיות "תבוסתניות" יותר. הן כבר מניחות מראש שהאויב לא הורתע ולכן יש להתגונן מפני מכתו."
גם לאחר השלמת 200 הק"מ האחרונים בגדר ההפרדה, המלאכה עוד רבה. קטעי הגדר מתבלים, נפרצים, אינם נותנים מענה על הדרישות החדשות, ויש להגביהם, לשפצם או להחליפם אחת לכמה שנים. טכנולוגיות הניטור משתפרות; מכשולי תת-קרקע אפשר להקים לא רק מול עזה אלא לאורך כל הגבולות; מכשול ימי אפשר להקים גם מול לבנון; קטעי גדר אפשר להחליף בקטעי חומה; וכן הלאה והלאה. את הסוף המתבקש של התהליך הזה כבר ניבאו ב"מקום לדאגה".
מחיר הגידור והמיגון
למיגון יש מחיר אסטרטגי, שעליו אף אחד לא מדבר. עוד נגיע אליו. באשר למחיר הכלכלי – העיתונים מדווחים והשיירה עוברת. לא נראה שיש עניין ציבורי כלשהו לעצור ולחשוב על יחסי עלות-תועלת בפרוייקט הבלתי-נגמר הזה. ושוב, למילת המפתח "הגנה" יש כוח קוגניטיבי מוחץ, שאין לעמוד בפניו. גם אם האיום שמפניו מגינים דמיוני, או מנופח, או נובע בכלל מעצם ההתנהלות של הצד הישראלי, שאינה מתירה ממשק אחר עם האויב זולת הטכנולוגיה הצבאית.
באשר למחיר הכלכלי, בדיקה שנעשתה השנה העלתה שבמהלך 7 השנים האחרונות הוציאה מדינת ישראל 6 מיליארד שקל על גדרות ומיגון. זו הערכת חסר, שכן, לדברי העיתונאי, לא כלולים בה "אמצעים שנאסר לדווח עליהם". עלויות הגדר בגדה המערבית הן נתון חמקמק שמשתנה מחודש לחודש. הנתון המעודכן ביותר שמצאתי הוא 15 מיליארד שקלים, עד כה. מבדח להשוות אותו להערכה הראשונית משנת 2002 – 3 מיליארד שקלים: פער של 400%, הרחוק מלהיסגר, שכן יותר מרבע מן הגדר עדיין לא הוקמה. הלקח החשוב כאן הוא שאין לנו מושג כמה עולה וכמה יעלה בעתיד "מצב המיגון" של מדינת ישראל, בור תקציבי חסר תחתית. זהו בדיוק מעמדן של שאלות כגון "מהי עלות ההתנחלויות?" או "מהי עלות האבטחה ביהודה ושומרון?" – פרוייקטים ענקיים, לא נגמרים, שמפוזרים בין עשרות סעיפי תקציב, מוטמעים לחלוטין בשלד הביורוקרטי של המשטר הישראלי.
מה שידוע כיום הוא שישראל מוציאה מדי שנה כמיליארד שקל על גידור ומיגון. לשם השוואה, תקציב סל התרופות השנתי הוא 460 מיליון שקל. לשם השוואה, התקציב שחסר למקלטים לנשים מוכות בשנה הוא כ-7 מיליון שקל. לזה אין כסף, ולכן המקלטים נסגרים.
ללא מגע יד אדם: רובוטיקה בשדה הקרב
תפקידן המוצהר של מערכות המיגון והגידור הוא למזער למינימום את הסכנה שנשקפת לאזרחי ישראל – בעיקר מצד הפלסטינים והחיזבאללה. יש להן גם תפקיד לא מוצהר: לאפשר לדרג המדיני מרווח פעולה צבאי נרחב בשטחי הגדה המערבית, עזה ולבנון. לתפקיד הזה תורם ישירות הנדבך השני של מדיניות הביטחון הישראלית בשני העשורים האחרונים: השקעה מסיבית בפיתוח וייצור של אמצעי לחימה לא מאויישים, שמטרתם להחליף את נוכחות החייל הישראלי בשטח האויב בכלי שנשלט מרחוק. הישראלים מודעים בעיקר למל"טים שמנהלים עבורם את ה"מלחמה" בעזה, ורק קומץ מוטרד מכך שישראל היא יצואנית המל"טים הגדולה בעולם. אבל מזה שנים לא מעטות "שדה הקרב" שונה לחלוטין מזה שמצטייר לנו בתרבות הפופולרית – בספרים ובפזמונים, בטקסים ובמורשות הקרב.
הפער הזה בין המציאות של כיבוש בשלט רחוק לבין הדימוי הנאיבי של שדה הקרב גם הוא חשוב מאד להבנת המבוי הסתום שאליו נקלע "מחנה השלום" הישראלי.
הנה מספר דוגמאות מייצגות.
חיל הים מפעיל מזה כמה שנים את ה"פרוטקטור", כלי שיט בלתי מאויש (תוצרת רפא"ל), חמוש במקלעים ובעתיד גם בתותחים, שמסייר מול חופי עזה וגם סביב אסדות הגז. בחיל הים הסבירו: "זהו כלי שניתן להכניסו למקומות מורכבים ומסוכנים יותר מבלי לסכן חיי אדם, והמטרה שלנו היא שבסופו של דבר הכשב"מ יחליף ספינות מאוישות קטנות." נזכיר שה"הסכנה" העיקרית שנשקפת לספינות חיל הים המסיירות מול חופי עזה היא שסירת דייג פלסטינית תתנגש בהן בלילה ותשרוט אותן. בחיל גם מפעילים את הנמ"ר, רכב תת-מימי לא מאויש לאיסוף מודיעין. חיל התותחנים מפעיל יחידות מזל"טים, "רוכב שמיים", שמספקת מודיעין חזותי ברמת הגדוד, ויחידת שנ"י ברמת החטיבה. האמצעים האלה מחליפים מקורות מידע אנושיים שבעבר סיכנו את עצמם בחדירה לשטחי הגדה או עזה.
צה"ל מפעיל בגדר עזה ובגבול הצפון את ה"גארדיום", רכב פטרולים אוטומטי מצוייד במערכות תצפית ונשק, ואת שג"ב (שומר גבולות). מערכת "רואה-יורה" (תוצרת רפא"ל) היא מערכת ירי שמותקנת על מגדלים לאורך גדר עזה ומופעלת מרחוק, בידי תצפיתניות שיושבות מול מסכי מחשב בבסיס צבאי. חיל ההנדסה מפעיל את "חתול חולות", מחפרון נשלט מרחוק לסילוק מטענים. יחידות חי"ר מפעילות את רונ"י, רובוט קרבי קטן לשימוש בסביבה עירונית, שמסוגל לצלם וגם לפוצץ בשליטה מרחוק.
הרציונל המבצעי מאחורי כל המערכות האלה הוא אחד, וניתן לסיכום במילותיו של רס"ן ליאון אלטרץ, רמ"ד מערכות רובוטיות במפקדת זרוע היבשה: "המטרה שלנו היא להרחיק את החיילים מהסכנה… אנחנו מנסים באמצעות הרובוטים להרחיק את החיילים מקו המגע עם האויב ככל שניתן." תורת הלחימה החדשה שצה"ל מפתח, בהובלת הרמטכ"ל גדי אייזנקוט, מדברת על "משמר קדמי": צוות רובוטים שיוביל את חוד הכוח הרגלי, יבצע את החיכוך הראשוני עם האויב, ויאפשר לחיילים שבעורפו להיכנס לשטח "מטוהר".
מה שנעדר לחלוטין מן הדיווחים האלה, וספק אם יש לו פתחון פה בדיון הציבורי, הוא שיש גם רציונל מדיני-אסטרטגי, ולא רק מבצעי, מאחורי הרובוטיזציה של שדה הקרב. על כך בהמשך.
בשנים הקרובות צה"ל מתכוון להצטייד בעוד ועוד מערכות לא מאוישות: הטנק הבלתי-מאויש "כרמל", הצוללת הבלתי מאוישת "קיסרון", רחפן יורה, ה"יסעורון הירוק", מסוק ללא-טייס לפינוי פצועים ושליחת אספקה לשטחים מסוכנים, ה"פנדה", דחפור D9 בלתי-מאויש ל"חישוף" שטח אויב והריסת בתים מרחוק, ואחיו הקטן "רובטל". מחקר חיזוי טכנולוגי שנערך בצה"ל לפני 4 שנים העריך כי בתוך פחות מ-20 שנה אפשר יהיה להוציא לפועל את רוב המשימות הצבאיות עם כלים בלתי מאוישים.
שחרור המוסר, שחרור התשוקה
בהדגמת יכולותיהם של הכלים האלה העיר האלוף במיל' גדי שמני, ראש מטה יבשה בתעשייה האווירית, הערה חידתית-משהו: "היום ניתן להפוך כל כלי לאוטונומי. זו יכולת שמאפשרת לך להגדיר מחדש את הוראות הפתיחה באש." לכאורה, מה הקשר? עניינן של הוראות פתיחה באש הוא לצמצם פגיעה לא מוצדקת בחפים מפשע. כיצד מכונות ההרס הבלתי מאוישות האלה משנות את ההצדקה לפגיעה בחפים מפשע? אלא שכאן, אני משער, הכוונה היתה כמעט הפוכה: הטכנולוגיה הצבאית החדשה מאפשרת חופשיות רבה יותר בפתיחה באש לנוכח העובדה שבוטל לחלוטין הסיכון לצד היורה. נראה לי שלא מדובר בפליטת פה אלא בשיקוף נאמן של המנטליות החדשה שנלווית לשדה הקרב החדש, הלא-מאויש.
כמו תמיד, המחשבה האנושית מפגרת אחרי הטכנולוגיה. כניסתם המסיבית של כלים אוטונומיים לשדה הקרב לא לוותה בחשיבה רצינית על אודות ההשלכות המוסריות והמשפטיות של השימוש בהם. מה שלא קרה לפני הטלת פצצת האטום על הירושימה גם לא קרה לפני הטבח במאות ואלפי אזרחים באמצעות מל"טים אמריקאים או ישראלים. כתבות על החידושים האחרונים בתחום הכלים הלא-מאוישים ישלמו מס שפתיים (במקרה הטוב) באמירה עמומה ש"הנושא מעורר שאלות מוסריות לא פשוטות". האמת היא שהשאלות די פשוטות, רק שהתשובות לא נעימות לאוזן: הטכנולוגיה הצבאית היא מסימני הברבריות הגוברת של העידן הנוכחי, שמתאפיין בפערי כוח בלתי נתפסים בין הלוחצים על ההדק – אי שם במשרד ממוזג, מול מסך מחשב, הרחק מקו הגבול – לבין החלכאים והנדכאים שמשמשים מטרות חיות, נטולות הגנה, לטילים האוטונומיים. כל זה ללא כל סיכון או תפיסה אמיתית של אחריות מצידו של לוחץ הכפתור.
זהו רק ביטוי אחד של גידול באלימות המדינתית לצד התפרקות מכל אחריות כלפיה – ביטוי צבאי שיש לו מקבילות גם בתחומי החברה והכלכלה. בארה"ב כבר מתקיים מזה שנים דיון על המשמעויות המוסריות והמשפטיות האלה, בעיקר באקדמיה ובארגוני זכויות האדם, אך לא פעם הוא חודר גם לתקשורת המיינסטרים. בישראל, כמובן, אין כלום כי לא היה כלום. למעוניינים, הנה ניתוח מקיף של HRW וכאן תוכלו למצוא רשימת מאמרים ומקורות שכינס "הקמפיין לעצירת רובוטים הורגים". את הנקודה הבסיסית, נראה לי, העביר ה-Onion בקטע הקלאסי שלו משנת 2011 (כצפוי, המציאות הדביקה את הסאטירה וכיום דנים ברצינות בהטלת אחריות מוסרית על רובוטים הורגים).
טכנולוגיה צבאית הפכה להיות תחום דינמי וסקסי, שסופח אליו יותר ויותר ישראלים בתעשיות הבטחוניות וחברות הסייבר. התקשורת כבר זיהתה את העניין הגדל בתחום הזה וכך יש כיום באתרי החדשות המרכזיים מדורים קבועים לטכנולוגיה צבאית, משל היה מדובר בחידושים האחרונים בעולם התמרוקים. הצבא עצמו ער לסקסאפיל של גאדג'טים מתוחכמים המונחים בידיהם של נערים, שכל ילדותם עברה עליהם במחיצת מכשירים כאלה. קצין בצה"ל מסביר כיצד רותמים את ההיפעמות הזאת למטרות צבאיות:
"השימוש בעולם הרובוטיקה והטכנולוגיה הוא משהו שבא ללוחמים הצעירים באופן טבעי. אנחנו מקפידים גם כאן לייצר להם כלי הפעלה אינטואיטיביים מאוד ביחס למה שהם גדלו איתם כילדים. הטכנולוגיה מאפשרת לנו בעצם להנגיש לכף ידם את מה שהם הורגלו אליו בשנות נערותם.. חיילים צמאים לדבר הזה, כמו שהיום כל אם יהודייה רוצה שילדיה יעשו אקזיט בהיי־טק ויפתחו את הסטארט־אפ הבא – המקבילה של זה בצה"ל היא הרובוטים. כל חייל שתינתן לו המערכת הרובוטית הבאה של צה"ל – הוא ילמד אותה בשקיקה ובעיניים בורקות."
הדברים האלה חושפים פן נסתר בתהליך הרובוטיזציה של צה"ל, שאינו אלא מקרה פרטי של תופעה תרבותית כלל-עולמית: פטישיזם טכנולוגי, היקסמות והפקת עונג ארוטי מיכולותיה המופלאות של הטכנולוגיה, תשוקה עזה ל"דבר הבא" שנעוצה רק בעצם היותו "הבא". טכנו-אופטימיסטים נוטים לזלזל בכוחה של התשוקה הטכנולוגית בשעה שהם מתמקדים ברציונליזציות שאנשים מעניקים לפיתוח העדכני ביותר של הגאדג'ט החם ביותר בשוק ("זה מאפשר לך להפעיל מזגן בהוראה מילולית בלבד!"; "זה מזמין פיצה בשבילך!"). סנגורי הטכנולוגיה הצבאית אינם שונים מהם; מאחורי מערך ההצדקות המשוכלל שלה – "עיבוד וניתוח של אלפי נתונים משדה הקרב בשבריר שניה", "חסינות מטעויות אנוש", "דיוק כירורגי" – ניצבת תשוקה גולמית (על פי רוב, זכרית) אל הגאדג'ט האחרון, אל הג'ויסטיק עם הכפתור הנוצץ והקליק הרך שעושה בום.
האנשים האלה מספרים לעצמם שהאדם שולט בטכנולוגיה ("תמיד יהיה גורם אנושי בלופ"!), כאילו כל ההסטוריה של המערב ב-300 השנים האחרונות לא מוכיחה ההיפך (שימו לב למערכת "פיגיון" שמעניקה לרובי סער פשוטים אוטונומיה מינימלית; כך זה מתחיל). האדם לא יכול "לשלוט" בטכנולוגיה יותר משהוא יכול לשלוט בקו החוף הפרקטלי של נורווגיה. הטכנולוגיה משנה כל הזמן את עצמה, את האדם, ואת משמעות המושג "לשלוט". הדינמיט הומצא כדי לפוצץ הרים וסכרים אך במהרה נרתם להרג בני אדם; הכימאים הראשונים מן הסתם לא צפו את גז הכלור וציקלון B; וטכנולוגיות המעקב וכריית המידע שנחשפו בפרשות סנודן וקיימברידג' אנליטיקה כבר מזמן אינן מבחינות בין טרוריסטים לסתם אזרחים. הדרך היחידה לשלוט בטכנולוגיה בעלת פוטנציאל קטלני היא לא לפתח אותה. כיוון שזאת אף פעם לא אופציה בעולם המודרני, צריך להניח, תמיד, שכל פיתוח טכנולוגי ישמש גם למטרות רשע. ההבדל בין פוליטיקה חכמה לפוליטיקה פקחית, בהקשר הזה, הוא שהפוליטיקה החכמה נמנעת מראש להיכנס לקופסה הטכנולוגית שהפוליטיקה הפקחית מתאמצת לנווט בתוכה. תנאי היסוד של האינטרקציה בין ישראל לפלסטינים זקוקים להגדרה מחודשת, שאינה קמה ונופלת על "היתרון הטכנולוגי".
המשמעות האסטרטגית של מיזעור מחיר המלחמה
הנה סיכום קצר של מהלך הדברים עד כה, אשר יוביל למסקנות הסופיות.
בצומת של תפיסת הביטחון הלאומי, תרבות השכול ותפיסת הסכסוך הישראלית (מה שאורי ש. כהן הכתיר בשם "הנוסח הביטחוני"), ניצב אתוס מרכזי: מן השכול וממחיר המלחמה הנוראי, יצמח השלום. האתוס הזה, לפחות בשני העשורים האחרונים, הפך למיתוס, וזאת בלי שום קשר לשאלות השגורות על עתיד השטחים וחלוקת הארץ. הוא מיתוס משום ששינויים דרמטיים בתחום הגידור והמיגון מצד אחד, וטכנולוגיות שליטה והרג בלתי מאוישות מצד שני, הורידו לרצפה, עד למינימום האפשרי, את "מחיר המלחמה". ההתפתחויות האלה ניזונות מכמה גורמים (עלייה בסף הרגישות הציבורית למות חיילים, שגשוגו של המגזר התעשייתי של "ביטחון המולדת", וגם טכנו-פטישיזם טהור), אבל משמעותן היסודית, עבור שאלת הבחירה במלחמה או בשלום, מעולם לא עלתה לבירור ציבורי.
זה באשר למחיר האנושי של המלחמה. תכופות גם מדברים על "המחיר הכלכלי" (ההפסדים למשק וכו'), אך זו כבר אחיזת עיניים: בכל סיבוב דמים של ישראל ה"הפסד" למשק מתקזז ברווחים נאים לתעשיות שמתפרנסות מהמשך העימות המזוין – מפעלי נשק, קבלני תשתית, בנקים, חברות סייבר וכד' – והתעשיות האלה מפרנסות עשרות אלפי בתי-אב בישראל. "המשק" הוא קונסטרוקט מופשט שאינו בן שיח בזירה הפוליטית; אין לו לא לובי ולא אינטרסים. לוּ הסבו העימותים האלימים בעזה ובלבנון הפסדים כבדים לגורמים המשמעותיים במשק, אלה שלוחשים על אוזניהם של מקבלי ההחלטות, היה אפשר לדבר על "המחיר הכלכלי" כשחקן פוליטי. כל עוד המחיר הזה מתפזר על ימי עבודה אבודים, פיצויים ממס רכוש וכדומה – הוא לא מזיז למי שצריך להזיז. עבור נתחים משמעותיים במשק הישראלי, השלום לא משתלם.
כשמחיר המלחמה כל כך זול, למה בעצם לבחור בשלום?
מן השאלה הקשה הזאת חומקים כולם. הימין, כדי לא להיראות כמי שאינו חפץ בשלום (בתנאיו הבלתי אפשריים). השמאל, כדי לא לשמוט את הקרקע מתחת רגליו שלו. אבל השאלה שרירה וקיימת ונדמה שכבר בהווה יש בכוחה להסביר את הירידה העקבית ברצון, בעניין, בתמיכה ובמגויסות של הציבור הישראלי לשלום. אחרי חיפוש עקשני במיוחד הצלחתי למצוא פסקה אחת במאמר אחד שמעזה לגעת בנושא הזה. כך כותבים יובל בוסתן ואלון לוין במאמר מלפני שנתיים בכתב העת המקוון "סיקור ממוקד":
"כניסתם של אמצעי לחימה אוטונומיים תציג שורה ארוכה של סוגיות חדשות עימן יצטרכו להתמודד במערכת הביטחון ובדרג המדיני. יכולת אוטונומית התקפית תעורר סוגיות של מוסר, הן בהיבט דרך הפעולה של האמצעים החדשים בסיטואציות מסוימות, והן בהיבט של צניחה בעלות המלחמה הכוללת למדינה, באופן חסר תקדים. אם יציאה למלחמה פירושה שליחה של אמצעים נשלטים מרחוק או אפילו אוטונומיים תוך צמצום מינימלי של כוחות אנושיים ויכולת הגנה מתקדמת על העורף, עלות המלחמה עשויה להפוך נמוכה משמעותית במונחי אובדן כוח אדם – גם לכוח התוקף וגם לעורף המוגן – עד שהמלחמה לא תהיה עוד מוצא אחרון לבעיות. המלחמה עשויה להפוך לדרך פעולה מפתה הרבה יותר, הן מבחינת הדרג המדיני והן מבחינת אזרחי המדינה."
זאת בדיוק הדילמה, בשפה מרוככת מאד. שכן לא רק שהמלחמה איננה מוצא אחרון, היא הפכה למוצא ראשון. זאת ועוד, הכותבים מציגים את הדילמה כסוג של מדע בדיוני, התלבטות תיאורטית בעתיד ערטילאי כלשהו, בעוד שהמציאות מוכיחה שכבר בהווה, ולמעשה מאז קריסת תהליך אוסלו, הדרג המדיני והצבאי בישראל פועלים, דה-פקטו, תחת ההנחה שמחיר הנצחת העימות, בין אם הוא מגיע כדי מלחמה ובין אם רק ל"עימות בעצימות נמוכה", נסבל בהחלט ועדיף על מחירו הלא ידוע של הסכם פיוס ושלום. כך אפשר להתעלם בהפגנתיות מכל איתות פייסני של הצד השני, כמו למשל הצעת ההודנה האחרונה של החמאס ("מלכודת ההודנה" בשפת התעמולה השגרתית כאן), שנפלה על אוזניים ערלות. ההצעה הועברה בשיאן של מהומות הגדר, כאשר הפלסטינים ספרו עשרות הרוגים ומאות פצועים. מנגד, בצד הישראלי לא היה אפילו פצוע אחד. למה, אם כן, לעשות הודנה? מאז 1997 העביר חמאס לישראל שש הצעות הודנה; אף אחת מהן לא זכתה להתייחסות פוליטית או דיון ציבורי.
למה לנו לעשות הודנה? למה לנו שלום? מה אנחנו מפסידים מהמשך המלחמה? לא נעים להודות, אבל לא הרבה. רמת החיים בישראל גבוהה, והציבור הרלוונטי-פוליטית (תמיד ישנם ציבורים חסרי רלוונטיות – העניים, המהגרים, הלא-יהודים) מצליח לשמור על מרחק נוח בינו לבין המציאות המדממת על הגבולות הקרובים-להחריד לביתו. זו התוצאה העיקרית של פרוייקט המיגון-גידור-רובוטיקה: מיזעור המחיר של המלחמה ובה בעת הפיכתו של העימות ללא יותר מריצוד דיגיטלי שגרתי על מסכי החדשות, מבזקון חולף בין דיווחי תנועה לבין רכילות מפלגתית. הבעיה העיקרית היא שהמוטבים של העסקה המפוקפקת הזאת – רוב רובו של הציבור הישראלי – עדיין שבויים במיתוס "מחיר המלחמה הנוראי שממנו יצמח השלום". בשעה שבניהם החיילים מוגנים היטב במגדלי שמירה מבוצרים, ברכבים משוריינים שדוהרים במחנות הפליטים, בשעה שבנותיהם מחסלות בשלט-רחוק מסתנני גדר, בשעה שהם עצמם מוגנים בגדרות וב"כיפת ברזל", הם נעטפים בתוגה, מדי יום זיכרון, וממשיכים לזמרר "כשנולדנו ברכו הזקנים בעיניים דומעות / אמרו הילדים האלה הלוואי לא ילכו אל הצבא", ו"מי שכאב, אבל הבין שהכאב אילם / הוא לא יניח שנשכח את ההולכים", ו"כל הרחוב יוצא, וזורק פרחים / כמה טוב שבא שלום". הדיסוננס הזה בין המציאות לחוויה המנטלית הוא דוגמה עוצרת נשימה של תודעה כוזבת, בקנה מידה לאומי.
אבל הקברניטים יודעים
בקרב מקבלי ההחלטות יש הבנה ברורה, וניצול מירבי, של הקשר בין ההגנה הכמעט-הרמטית שמספקות המערכות הטכנולוגיות ובין החופש להעדיף עימות אלים על פני פיוס. בשפה הפוליטית השגורה קוראים לקשר הזה "מרחב פעולה" או "מרחב תמרון". במהלך "צוק איתן" כתבתי את הדברים הבאים על היתרונות הלא-מדוברים של מערכת "כיפת ברזל":
"הלוגיקה תמיד אותה לוגיקה: מינימום חיכוך עם האויב, מקסימום שליטה והרג, והכי חשוב: "מרחב נשימה" או "מרחב תמרון" לפוליטיקאים. שימו לב כמה פעמים חזר הביטוי הזה בתקשורת כשדובר בשבחי "כיפת ברזל"; שימו לב גם שהמרחב המדובר אינו חל על היישובים הצמודים לגדר, עליהם "כיפת ברזל" איננה מסוגלת להגן [נכון ליולי 2014]…
ולשם מה דרושה הנשימה הנוספת? מה ישראל עושה בזמן התמרון ש"כיפת ברזל" מספקת לה? שוב, שאלות שאינן נשאלות. אף כי התשובה די ברורה: מסלימים את הסיבוב הנוכחי ומתכוננים לסיבוב הבא. כך יוצא, פרדקוסלית, שמערכת הגנתית לכאורה כמו "כיפת ברזל" הופכת לאביזר התקפי בארסנל הישראלי. הצלחתה הפנומנלית להוריד את רמת הנפגעים בעורף הישראלי כמעט לאפס מחקה ממשוואת הכוחות הפוליטית גורם אחד, רב עוצמה, שתמיד לחץ על הפוליטיקאים לסיים את עסקי הדמים שלהם במהירות האפשרית: מחאת הקורבנות בצד הישראלי וזעקת ההורים השכולים. מי שמכיר את הסטורית המחאה נגד מלחמת לבנון הראשונה ונגד השהייה ברצועת הביטחון יודע שמדובר בגורם משמעותי. ככל שהאבידות בצד הישראלי מתמעטות יותר מעימות לעימות, כך יש לדרג המדיני יותר "מרחב תמרון" להמשיך בלחימה ולזרוע הרס רב יותר בצד הפלסטיני. האבידות שם הרי לא יוציאו את הישראלים אל הרחוב."
לאור השינוי הזה, הצהרתו האחרונה של השר בנט, שהמליץ לאיראנים "לעשות ארבע אמהות ולצאת מסוריה", נשמעת חלולה במיוחד. לא רק צביעות היתה בה – הרי תנועה "תבוסתנית" כמו "ארבע אמהות" היתה זוכה לקיתון שופכין מבנט ורעיו בימינו. בעיקר היתה בה תודעה כוזבת: שום תנועת "ארבע אמהות" לא תקום בזמננו כי השכול צומצם, מוזער והופרט. החברה הישראלית כבר לא משלמת בעשרות ומאות חללים מדי שנה כדי לתחזק את חזיונות הגאון והעזוז הלאומי של מנהיגיה. תחת זאת יש טפטוף קל וחרישי של חללים בודדים, ונדמה שהוא משרת יפה את כל הצדדים (זולת המשפחות שנהרסו): המנהיגים יכולים להצביע עליו, לנפח בדמיוננו את "מחיר השכול הנורא" כעוד לבנה בחומה של צדקתנו; ומנגד, הציבור הרחב לא באמת חש שמדובר במחיר כה בלתי נסבל אשר יצדיק יציאה לרחובות בזעקה "עד כאן!". הסטטוס-קוו מתערסל בקהות חושים. דומה שימיה של המחאה האנטי-מלחמתית בישראל חלפו לבלי שוב.
באשר ל"כיפת ברזל", כדאי לשים לב לעמימות ההצהרות של בכירי מערכת הביטחון בדבר מטרותיה האסטרטגיות. הטיעון החוזר ונשנה, "הקלף המנצח", היה הגנה על חיי אזרחים בעורף. עם זה אי אפשר להתווכח, וגם לא עם הגנה על תשתיות לאומיות. רבים התפתו להאמין גם להכרזות שהפיתרון הטכנולוגי יאפשר לדרג המדיני "מרווח פעולה" כדי לגבש פתרונות של פיוס, אבל זאת כבר היתה רטוריקה חלולה לאור האידאולוגיה הסרבנית של ההנהגה הישראלית (שדחתה שוב ושוב את הצעות ההודנה של החמאס).
ואולם בד בבד אפשר היה להבין שיש גם מטרות אחרות. ראש מפא"ת במשרד הביטחון, תא"ל (מיל.) אופיר שוהם, הסביר בזמנו כי "אין לנו יומרה ליירט אלפי טילים אלא להרוויח זמן לצמצם את האיום ובינתיים הצבא עושה דברים אחרים." עוזי רובין – מאנשי המפתח בתכנית הטילים הישראלית, והאסטרטג חיים אסא, הסבירו כי "הגנה על אתרים חיוניים במלחמה תאפשר לצה"ל זמן לנהל מתקפה יעילה". שימו לב למעבר הכמעט בלתי-מורגש כאן מהגנה להתקפה. מה שהיה המטרה – הגנה – הופך לאמצעי להשגת מטרה אחרת – התקפה. ואכן, בעיצומו של "צוק איתן" ציין ראש פרוייקט "כיפת ברזל" במשרד הביטחון כי "המערכת כפי שהיא פועלת כרגע יכולה לספק לישראל מרווח פעולה לזמן ארוך."
מהגנה עברנו ל"מרווח נשימה" וממנו ל"מרווח פעולה לטווח ארוך", שפירושו הזדמנות לכתוש את עזה באופן יסודי יותר ("עופרת יצוקה" התמשך 23 ימים; "צוק איתן" התמשך כבר 51 ימים). בתוך כל הדיונים הסוערים בעד ונגד מערכת "כיפת ברזל" – יעילותה מול החלופות, עלותה, מגבלותיה בטווחים קצרים – שני נושאים נדחקו לקרן זווית. האחד – המניעים הכלכליים מאחורי הפרוייקט ("למנף את ההייטק הישראלי"), והשני – תפקודה האסטרטגי כ"רישיון להרוג", סם הרגעה ציבורי בשירות הנהגה שממאנת לשקול חלופות לא אלימות וכל מעייניה נתונים למיקסום חלון ההזדמנויות שבו אפשר להפציץ את עזה.
"כיפת ברזל" כאן היא רק המקרה הפרטי שמעיד על הכלל – פרוייקט המיגון-גידור-רובוטיקה והמהפכה הטכנולוגית הצבאית. הדיון סביב כל התמורות הדרמטיות האלה ספוג באופטימיות נאיבית, אם לא מתחסדת, כאילו לא למדנו דבר מניסיון היסטורי של מאות שנים על המפגש בין מלחמות, טכנולוגיה ופוליטיקה. כאילו טכנולוגיה היא תמיד רק "פיתרון" ולא מבוע של בעיות חדשות לחלוטין. השכלול הטכנולוגי לוחש מילות נוחם על אוזנינו, מסיר מעלינו אחריות. המפעיל הבודד חש מוסרי יותר, הוא מתלבט פחות, הוא מסור יותר למשימה. אבל בצד השני – נערמות הגופות.
כך, "הדיוק הכירורגי" לכאורה של המל"טים ההורגים שיחרר את הרסן בקרב צבאות המערב, תחת האשליה שהדיוק הזה פותר את הדילמות המוסריות (או לפחות פוטר את המפעיל האנושי מהן). כתוצאה מכך אושרו אלפי גיחות התקפיות (בפקיסטן, בתימן, בסוריה, בעזה) שמצידן דווקא העלו את מספר הנפגעים החפים מפשע. בארה"ב כבר יש מונח ייעודי לכך: Drones Blowback – האופן שבו נבנה ומתעצם הטרור האיסלאמי בגלל קורבנות השווא של מתקפות המל"טים האמריקאיות.
מה, לוותר על כל ההגנות?
מה אתה מציע? שנעקור עכשיו את גדר ההפרדה? שנאפסן את מערכת "כיפת ברזל"? שנחזיר סיורים מאוישים לתוך אזורי סכנה? שנזרוק את כל הטכנולוגיה הנהדרת הזאת לפח? ומי יילך לנחם את כל הקורבנות של היעדר ההגנה הזאת – אתה?
"הבעיה נעוצה במושגים שבהם ישראל מנסחת לעצמה את הסכסוך עם הפלסטינים. המושג הבסיסי הוא שליטה, וממנו נגזרות כל האסטרטגיות. הרעיון שחייבים לשלוט בפלסטינים, הן בגדה המערבית והן בעזה, כל הזמן ובכל תחומי החיים, אינו מרפה מן ההנהגה הישראלית ומחלחל עד לאחרון הפקידים במנהל האזרחי. כשזאת מסגרת ההתייחסות, נותרות על השולחן רק שאלות תועלתניות: האם מנגנון א' יעיל יותר או פחות ממנגנון ב' בשימור השליטה הישראלית?
אכן, אם השליטה בפלסטינים היא חזות הכל, חומת ההפרדה ו"כיפת ברזל" הם פתרונות מצוינים. שניהם מבטיחים מינימום פגיעות בנפש בצד הישראלי תוך כדי הענקת "מרחב תמרון" לדרג המדיני והצבאי, שמנצלים אותו להעמקת השליטה בפלסטינים. הנקודה העיוורת של ישראל בסיפור הזה הוא שדינמיקת השליטה והניהול הטכנולוגי של הסכסוך רק מעמיקים את האיבה ההדדית ואף את חוסר היכולת להבין את הצד השני… כשיש לך רק פטיש ביד, כל בעיה נראית כמו מסמר. ההיבט המבהיל ביותר של דוקטרינת ה"שליטה בכל מחיר" הוא יכולת ההנצחה העצמית. הפתרונות שהיא מציעה יוצרים מציאות שמחייבת עוד ועוד פתרונות מסוג כזה.
כך פועל הגיון ההסלמה. הוא נראה בלתי נמנע מבפנים (גם אוגרים שרצים בלי הפסק על גלגל בכלוב חושבים, מן הסתם, שאם יפסיקו הם יספגו חבטות כאלה נוראיות שזה לא משתלם). מי שלכוד בו לא יכול לדמיין פתרון שאינו מנוסח במונחי העימות העכשוויים. הם יורים טילים? אז ודאי שהפתרון היחידי שניתן להעלות על הדעת הוא מערכת הגנה מטילים. הם חופרים מנהרות? אז ודאי שהפתרון היחידי שניתן להעלות על הדעת הוא הקמת יחידות צבאיות שמתמחות בלוחמת מנהרות [וכעת אפשר להוסיף: הם משגרים עפיפוני תבערה? ודאי שהפיתרון היחידי שניתן להעלות על הדעת הוא 'פיתרון טכנולוגי']. כל צעד נראה טבעי, כל מסקנה מתחייבת.
רק התוצאה הסופית, משום מה, מצטיירת כאבסורד מוחלט."
ישראל דחקה את עצמה לסמטה ללא מוצא. היא זאת ששולטת בפרמטרים המהותיים של הסכסוך – קרקעות, סחר כלכלי, תנועת בני אדם, גובה אש האלימות. היא זאת שגם קובעת שהסכסוך אינו פתיר, אלא לכל היותר בר-ניהול. היא זאת שלא נותנת אפילו סיכוי להודנה עם החמאס (כאילו מישהו יפריע לה להמשיך לתקוף בעזה במקרה שהחמאס יפר את תנאי ההסכם). והיא זאת שקובעת איך הוא ינוהל: יחסי שליטה מוחלטים בין אדונים למשרתים. במסגרת הצרה-להחריד הזאת, אכן נראה שלכל בעיה הפיתרון האידאלי, אם לא היחידי, הוא פיתרון טכנולוגי. מי שמערער על הקביעה הזאת מצטייר כמי שמקל ראש בחיי אדם. אבל אולי דווקא הערעור מבקש לשמור על חייהם של הרבה יותר בני אדם?
בנקודת הזמן הנוכחית, אמצעי המיגון הקיצוניים שנוקטת ישראל מצילים חיים. על כן אין הצדקה לבטל אותם. אבל יש את כל ההצדקה לעצור ולחשוב האם להמשיך ולשכלל אותם. האם האפשרות היחידה שיש לאוגר הרץ על הגלגל היא להגביר עוד ועוד את מהירותו, או שאולי הוא יכול להאט בהדרגה, עד שיגיע הרגע הבלתי נתפס שבו הוא פשוט יירד מן הגלגל? האם כדאי להשקיע את מירב מאמצינו, כספינו והיצירתיות האסטרטגית שלנו בעוד גאדג'ט טכנולוגי, נגד עפיפוני תבערה או נגד הפטנט הבא של החמאס, או שמא יש דרך מילוט מן הסמטה ללא מוצא הזאת, דרך שונה לחלוטין?
שום מכשיר אופטי משוכלל לא יצליח לראות את הדרך האחרת. הנתיב שלה אינו מוכר למהנדסים של רפא"ל ואלביט. למרבה הצער, שנים של תעמולה דורסנית מחקה את הדרך הזאת כמעט לחלוטין גם מתודעתו של הציבור הישראלי. מה שמחזיר אותנו לשאלה הקשה: אם מחיר המלחמה כה זול, מדוע לבחור בשלום?
המחיר שנותר: בידוד בינלאומי
הציבור הישראלי לא יבחר בשלום מתוך דאגה לפלסטינים. זאת אמת שידועה היטב לרוחב הקשת הפוליטית, גם אם בשמאל מכחישים אותה לפרקים. הישראלים לא יפקפקו בפרדיגמת השליטה המוחלטת בחייהם של הפלסטינים כל עוד לא ירגישו, על בשרם, את מחירה. אבל ישראל השכילה לעצב לעצמה מציאות שבה מחיר השליטה נסבל, ועבור נתחים לא מעטים בחברה – אפילו רצוי. בכך, למעשה, נשמטה הקרקע מתחת לאקטיביזם של השמאל. הוא יכול להוקיע מן הבוקר ועד הערב את העוולות הנוראיות שישראל מחוללת בשטחים, אבל אין לו מנופי שכנוע שיגעו במה שבאמת קרוב לליבם ולכיסם של הישראלים. וכך, משעה שהזירה הפוליטית המקומית עוקרה מכל פוטנציאל של שינוי אמיתי, משהפכה לזירת הבלים והסחות דעת, אין מנוס מפנייה לזירה הבינלאומית.
אסטרטגית החרם, אם כן, מצטיירת יותר כבחירה מאונס מאשר מרצון. היא משקפת לא רק ייאוש, אלא גם הכרה מפוכחת בהישג הטקטי המרשים של המשטר הישראלי: הוא הצליח לחמוק הן ממחיר השלום והן ממחיר המלחמה. החרם הוא הדרך האחרונה לעורר את הישראלים לכך שאת מחיר המלחמה שנחסך מהם משלמים, בריבית דריבית, שכניהם מעבר לגדר.
ישראל נמצאת בתהליך הדרגתי ועקבי של דה-לגיטימציה בינלאומית. מצעד האמנים והספורטאים שמבטלים את ביקוריהם בארץ רק יגבר ויילך. ההנהגה משדרת פאניקה, וכדרכה, מתמודדת עם הבעיה בדרך היחידה שהיא מכירה: לשפוך מאות מיליוני שקלים על פתרונות טכנולוגיים – מאבקי הסברה ברשתות החברתיות ובתקשורת, שמייצרים הרבה קצף על פני המים ומחמיצים לגמרי את זרמי המעמקים. אומנם אין שום ערובה שהחרם יעבוד, שלא ייצור תגובת-נגד קשה יותר אשר תוטל שוב, כמו "תג מחיר", על גבם של הפלסטינים. מצד שני, די ברור שישיבה בחיבוק ידיים רק מזרזת את הקץ המר. ואכן, הקץ יהיה מר, וכל כמה שהחיים עדיין יחסית נוחים, אין ישראלי שאינו יודע בתוך תוכו שכולנו חיים על זמן שאול. שהשיחוק המדהים הזה – ללכת עם כיבוש ולהרגיש בלי – לא יימשך לנצח. ושאחריתו תהיה בדם ואש ותמרות עשן.
ישראלים שעדיין חפצים בשינוי מדינתם מן היסוד, בביטול משטר ההפרדה האתני שבין הירדן לים, חייבים להתייצב ביושר מול השאלות הקשות. למשל:
– האם רע לנו כל כך במצב של עימות נצחי עם שכנינו?
– האם אנחנו מוכנים לוותר על השליטה המוחלטת בחיי הפלסטינים?
– האם היינו מוכנים לחדול ממאבק נגד השליטה הזאת, לו היינו במקומם?
– האם אנחנו מוכנים לסמוך על הסדרים דו-צדדיים בהסכמה באותה מידה שאנו סומכים על טכנולוגיה חד-צדדית?
– האם נפקיד את עיצוב גורלנו בידי מדינאים או בידי מהנדסים?
– מה צריך לקרות, ואיזה מחיר עלינו לשלם, כדי לוותר על השליטה המוחלטת בחיי הפלסטינים?
– האם נשתתף בתהליך באופן אקטיבי או שנעדיף להיעטף בבועה לא-נגועה של אדישות?
Ossified 2017", Laurie Lipton"
כל מאבק פוליטי הוא חיבור של ידיעה ורצייה, הכרת המציאות והדחף לשנותה. המכשול העיקרי בפני הכרת המציאות הפוליטית הוא מסך התעמולה והמיתוסים. "מחיר המלחמה" הוא מיתוס כזה, שריד מאובן מתקופה אחרת, מעידן המלחמות הגדולות, שאחיזתו בנפשם של הישראלים עדיין איתנה, והוא מונע מהם להודות בכך שבסך הכל, החיים מעל הכיבוש (להבדיל מתחתיו) אינם נוראים כל כך. התנערות מן המיתוס הזה תציב מולם מראה טורדת שלווה, שבה משתקף דיוקנה של אומה, אשר צומחת ומשגשגת על חורבנה של אומה אחרת, תוך שהיא מסממת את עצמה בשירי אובדן וצער נוגים.
הדברים הבאים נכתבים כתחזית שמוטב שתתבדה. מול תופי המלחמה צריך לעמוד בנחרצות גם אם אין ודאות שהמלחמה תפרוץ; יותר מדי מוטל על הכף. ואם לא תפרוץ עכשיו, תפרוץ מאוחר יותר. התחזית הזאת תתממש כך או אחרת.
* * *
הכתובת כבר על הקיר: מדינת ישראל תפתח בקרוב במבצע צבאי בלבנון. לא תקיפה נקודתית של שיירת נשק או מפעל בודד, אלא תקיפה בו זמנית של אתרי ייצור ושיגור טילים של החיזבאללה. המבצע יתנהל במקביל או מיד לאחר סדרת התנקשויות בפעילי חיזבאללה מוכרים. הארגון כמובן יגיב בשיגור מאסיבי של טילים לעבר מרכזי אוכלוסיה בישראל, והחמאס אולי יתרום את חלקו מדרום. אתמול התבשרנו שמערכות ליירוט טילים כבר נפרסו ברחבי הארץ במסגרת "תרגיל" משותף בין צה"ל לצבא ארה"ב. וושינגטון נתנה כבר אור ירוק, כך אנו למדים מן הטור האחרון של תומס פרידמן, שופר נאמן של מדיניות החוץ האמריקנית.
במהלך מתוזמר היטב בוקע מסר אחד מכל שופרות השלטון הישראלי: אירן וחיזבאללה חצו את הקו האדום ואם הפטרון הרוסי לא ירסן אותם (נושא התיאומים הבטחוניים בין ישראל לרוסיה), ישראל תתקוף בעוצמה (והיא תתקוף, כי הוא לא יכול לרסן). ליברמן מבטיח ש"כל ביירות תשב במקלטים", בנט מבטיח ש"תושבי לבנון ישלמו את המחיר" (איום מפורש בפשעי מלחמה), וכמובן, זו שעתם היפה גם של הגנרלים בדימוס, שמשחררים חרצובות לשונם. " צה"ל הולך להפעיל המון עוצמה. המקומות האלה יהרסו כמעט לחלוטין", מבטיח אלוף במיל' נועם תיבון, ואלוף במיל' עמירם לוין תורם קיסם למדורה: "לבנון תיחרב".
מהו "הקו האדום" שנחצה הפעם? לטענת ישראל, הקמת מפעל אירני לטילים מדוייקים בשטח לבנון. ככל הזכור לי, בישראל יש לפחות שלושה מפעלים לטילים מדוייקים (רפא"ל, התעשייה האווירית ו"אלביט") אבל זאת כנראה לא עילה לתקיפה לבנונית. עילות כאלה הן פריבלגיה ישראלית. כבר שנים שישראל מזהירה את שכנתה מצפון מפני רכישת נשק "מפר איזון" (טילים ארוכי-טווח מדוייקים), ומקפידה להשמיד שיירות שמעבירות נשק כזה לתוך לבנון. זהו שיח אורווליאני לחלוטין. אין שום "איזון" בין דיוק הטילים הישראלים לאלה שבידי החיזבאללה. נשק "מפר איזון" בידיהם הוא בפועל נשק מקדם איזון. אבל איזון אמיתי בין יכולת ההרתעה של חיזבאללה לזו של צה"ל הוא מחשבה בלתי נסבלת בצמרת הביטחונית הישראלית. לכן יש צורך להפציץ כל סימן לנשק "מפר איזון", תקיפה שנועדה בעצמה להפר את האיזון המתקדם והולך בין שני הצדדים. בלופ הזה, שמיד אשוב אליו, ישראל מביסה את עצמה.
הפרשנים עדיין – הדגש על עדיין – יודעים לזהות היטב שמדובר במלחמת ברירה. ישראל מטפסת כאן על עץ גבוה, כתב אלכס פישמן שלשום ב"ידיעות אחרונות", ו"מתקרבת בצעדי ענק ל'מלחמת ברירה': ובמלים פחות מכובסות: מלחמה יזומה בלבנון". על הסכנה, כביכול, שהחיזבאללה יירה ראשון, מעיר רן אדליסט: "אין שום סכנת מלחמה, כי אין לחיזבאללה מניע או כוונה לצאת למלחמה במי שידרוס אותם במחי כמה ימי קרב." בן כספית כותב גם הוא על סיכוי סביר ל"מלחמת ברירה", ומאמר המערכת של "הארץ" דורש לדעת: "מדוע דווקא מפעל טילים בלבנון משנה את המאזן האסטרטגי באופן שמחייב יציאה למלחמה? [על הממשלה] להציג לציבור את הערכות המצב ביחס למספר ההרוגים הצפוי, הפגיעה בתשתיות האזרחיות והנזק הכלכלי המשוער, לעומת הסכנה שבהקמת מפעל הטילים."
שימו לב לטון המסוייג הזה. רישמו אותו לפניכם, והשוו אותו לטון הפרשנים אחרי שייפול כאן הטיל הראשון ויגבה חיי אדם. כשישראל נכנסת ל"נוהל מלחמה", העיתונאים לובשים אפודי קרב ומתייצבים לדגל. גם אלה שפיקפקו בהצדקת המבצע יצדיקו אותו בפה מלא לנוכח ההרוגים. תמיד היינו במלחמה עם מפעל הטילים האיראני, יאמרו לנו בשפתיים חשוקות. וכמובן, כשהתותחים רועמים, צריך לשתוק. למה? כדי לא לעצור את שטף ההרוגים.
לישראל יש הסטוריה ארוכה בפיברוק "עילות למלחמה". הקנוניה הישראלית-בריטית-צרפתית שהובילה למבצע קדש ("ועידת סוור") הוסתרה מן הציבור שנים ארוכות, ובמקומה דובר על "מניעת הסתננויות מחבלים מסיני"; תוכנית "אורנים גדול" במלחמת לבנון הראשונה, להחלפת השלטון בביירות, הוסתרה מן הציבור, ובמקומה דובר על סילוק ריכוזי הפת"ח בטווח של 40 ק"מ מגבול הצפון. ההסלמה שהובילה למלחמת ששת הימים היתה במידה רבה פרי תוקפנותה של ישראל כלפי סוריה – כך עולה מדברים שדיין ובן גוריון עצמו אמרו בשבועות שלפני המלחמה (הדברים מתועדים בספרו של תום שגב "1967" ובמחקריו של גיא לרון). העילה הרשמית היתה סגירת מצרי טיראן בידי נאצר; אך הרמטכ"ל רבין חשף בפני ממשלת אשכול שנאצר התחייב לאפשר לספינות ישראליות לעבור במצרים בליווי משחתות אמריקניות. רבין הדגיש בפני חברי הממשלה שזהו מידע "סודי ביותר" שאסור לו לדלוף החוצה (שכן הוא יקעקע במידה רבה את "העילה" למלחמה).
נחזור לשקר "ההרתעה" מול החיזבאללה. במאמר של פישמן הוא מזכיר: "ההרתעה הקלאסית היא כשאתה מאיים על אויב שלא יפגע בך בשטח שלך. אבל כאן ישראל דורשת מהאויב להימנע מעשייה בשטח שלו, אחרת תפגע בו. מבחינת הלגיטימציה הבינלאומית ומבחינה הסטורית, הסיכוי שאיום כזה יתקבל בקהילייה הבינלאומת ויגרום לאויב להפסיק פעולה בשטחו הוא קטן מאד". על התפיסה המעוותת של "הרתעה ישראלית" כתבתי בעבר:
איזו מדינה נוספת בעולם רואה בעצם ההתחמשות של יריביה עילה למתקפה צבאית? גם בהסטוריה הצבאית של ישראל שלפני שנות האלפיים אין כמעט דוגמה לכך. במשך שנים ארוכות הצטיידו צבאות ערב במקביל להצטיידות הישראלית (לפעמים – מכיסיו התפוחים של אותו הדוד סם). מעולם לא ראתה בכך ישראל עילה להפציץ את קהיר או דמשק. רק החמאס וחיזבאללה צריכים להסתפק בחץ וקשת מול הטכנולוגיה הקטלנית של צה"ל. מדינות שמרגישות מאויימות מן ההתחמשות של אויבותיהן נוהגות לעשות אחת מהשתיים: להתחמש עוד יותר וטוב יותר (בזה אין לנו מתחרים) או להוריד את רמת הסיכון באמצעות הסדרי פיוס ואי-לוחמה שמשרתים את שני הצדדים (בזה אין לנו מושג). החוצפה לדרוש מן האויב שאפילו לא יעז להתחמש היא חוצפה ישראלית ייחודית.
תאמרו: טילים ארוכי-טווח שמסכנים אוכלוסיה אזרחית שינו את כללי המשחק ואת רף הסובלנות שלנו. אבל שוב, המשחק הזה הוא הדדי, וגם ישראל מחזיקה באמצעי לחימה כאלה, בדרך כלל יעילים וקטלניים יותר משל יריביה. ואיכשהו, ההצטיידות הזאת, של ישראל, בכלי נשק שמעמידים בסכנת חיים כל אזרח ערבי במזרח התיכון, אינם נתפסים במדינות ערב כ"הפרת איזון" שמצדיקה שיגור טילים לשדה התעופה בן-גוריון או לקרייה.
הנה מחשבה חתרנית: בהיעדר הסכם אי-לוחמה בין ישראל לחיזבאללה, דווקא התעצמותו של הארגון מקטינה את הסיכון להתלקחות מלחמה בצפון. ההיגיון הפשוט לקוח מתורת המשחקים. כל עוד יש פער כוחות עצום בין צה"ל לחיזבאללה, אין רסן על התוקפנות הישראלית. כך יכולה ישראל להרשות לעצמה לתקוף מטרות בסוריה ובלבנון עשרות פעמים, מבלי לחשוש שהיא מסכנת את העורף שלה.
רק שזו אשליה, נוקשות אסטרטגית שאופקיה צרים ככוונת רובה. התקיפות האלה מעלות את רף האיבה ומתדלקות את המוטיבציה של היריב לנקום (גורם שאף פעם אינו מובן דיו במערכת הביטחון). מהלכי "ההרתעה" התוקפניים של ישראל, הבוז המוחלט לריבונות הלבנונית, זורעים פורענות לעתיד. וכך הגענו למצב הנפיץ הזה, שבו לחיזבאללה יש את כל הסיבות שבעולם לתקוף בחזרה. ולכן כמובן צריך שוב מכת מנע, הפעם גדולה הרבה יותר, שמסתבכת עד כדי מלחמה.
מנגד, במצב שהחיזבאללה רוכש יכולות שמאיימות באמת על העורף הישראלי – מאות ואלפי טילים ארוכי-טווח מדוייקים – צה"ל יחשוש הרבה יותר לתקוף ראשון. הקלות הבלתי נסבלת של הפרת הריבונות הלבנונית באמצעות תקיפות אוויריות והפצצות בשטח לבנון תיפסק. סוף סוף, ישראל תורתע. ובאופן נלווה לכך, לחיזבאללה עצמו יהיו הרבה פחות סיבות לתקוף אותנו, וממילא גם תחושות האיבה והנקם לא יבערו בו כפי שהן בוערות כיום.
ובכן, אלה הם שני התרחישים שמשחקים בחיינו בשעה הזאת:
1. בתרחיש שמתגלגל כעת, לחיזבאללה כבר עכשיו יש במחסניו כ-130 אלף טילים, מתוכם רק כמה עשרות מדוייקים. ההתגרות הישראלית הבלתי פוסקת בו – כ-100 הפצצות במשך 5 שנים – חישלה מעבר לגבול אויב מר שרק מחפש הזדמנות לנקום. עם פרוץ המלחמה, צה"ל מתכנן להנחית "מכה מקדימה" על כל ריכוזי הטילים שידועים לו. מפקד חיל האוויר מודה שזה "לא ייגמר ב-3 שעות". שר הביטחון מפטיר משהו על "אבידות". אני אתרגם לכם: במשך שעות ארוכות, אולי ימים ספורים, ישוגרו לשטח ישראל אלפי טילים. על פי ההערכה, החיזבאללה מסוגל לשגר 1,200 רקטות ביום. אין שום מערך הגנה שמסוגל להתמודד עם איום כזה. כן, יהיו אבדות רבות מאד. כמה? אותה הערכה מדברת על מאות הרוגים ישראלים. כן, בצד הלבנוני יהיו אבדות רבות עוד יותר, הכפרים ייכתשו, אבל זאת נחמה קטנה מאד למשפחות השכולות שלנו. וכל זה, יסבירו לנו שוב ושוב באולפני המלחמה, כדי למנוע מהחיזבאללה להצטייד בטילים מדוייקים.
אני בטוח שכל מי שטיל לא מדוייק יקטול אותו ינשום לרווחה – את נשימתו האחרונה – בידיעה שבמותו הוא מנע מן האויב להצטייד בטילים מדוייקים.
2. בתרחיש השני, הדמיוני לגמרי, ישראל יורדת מעץ ההיבריס ומפסיקה להכתיב לכל שכנותיה באיזה נשק מותר להן להצטייד ובאיזה נשק אסור; ממש כפי שהן לא דוחפות את אפיהן לימ"חים הישראלים. כתוצאה מכך, כל מדינה וארגון חמוש באזור יודעים, שכל עוד הם אינם תוקפים מעבר לגבול ומפרים את ריבונות השכן – גם השכן לא יעשה זאת להם. זהו מאזן הרתעה קלאסי, בין יריבים שיכולת ההיזק ההדדית שלהם כל כך מחרידה, שבאמת לא עולה על דעתם ללחוץ על הכפתור. ואחרי כך וכך שנים של הצטיידות צבאית מטורפת, ששואבת את כל התקציב האזרחי, ולא נעשה בה כל שימוש זולת "הרתעה", צצים משני עברי הגבול פוליטיקאים חדשים וצעירים, ובפיהם רעיון מוזר שכזה: אולי אפשר להשיג את אותו שקט גם עם צבא קטן יותר? ואולי בעצם אפשר כבר לחתום על הסכם אי-לוחמה ולאפסן את כל הטילים הנוצצים האלה במוזיאון?
תרחיש דמיוני, כמובן. מגרעתו העיקרית: האזרחים לא מועלים לקורבן. אין שפך דם מיותר, אין אש ותמרות עשן, הדם לא עולה לעיניים, ובקצרה: דבר לא מסתיר את ערוותה של ההנהגה הפוליטית. הציבור לא מובל לטבח, לא נקרא לדגל, לא נדרש להתאחד מול אויב דמיוני, ועלול עוד לתבוע ממנהיגיו דין וחשבון על מעשיהם שלהם.
ראיון נידח של מייסד NSO פותח צוהר אל עולמם של מפיצי "תוכנת הריגול הפולשנית ביותר בעולם" • רווחי העתק של חברות הסייבר הישראליות נצברים במחיר רדיפתם וכליאתם של עיתונאים ופעילי אופוזיציה תחת משטרים רודניים, אבל התקשורת הישראלית שותקת • ואיך בדיוק מעניק ייצוא הסייבר רשת הגנה דיפלומטית להנצחת הכיבוש והאפרטהייד?
תכירו: תוכנת הריגול הפולשנית ביותר בעולם
בשנת 2014 סערה מקסיקו בעקבות פרשה מחרידה שבה כוחות משטרה ירו על שיירת אוטובוסים של סטודנטים להוראה (אשר היו בדרכם להפגנה המונית), עצרו 43 מהם – ואז פשוט העלימו אותם, פרקטיקה חביבה על רודנים באמריקה הלטינית. הממשלה התנערה מן האירוע, הסתירה את נסיבותיו, ובעקבות כך מונה צוות חקירה בינלאומי לפרשה. הצוות אכן הגיע לממצאים ברורים בדבר מעורבות הממשלה בפשע הזה; במקביל, החלה ממשלת מקסיקו לרדוף את חברי הצוות, לחסום את דרכם ולמנוע מהם מידע. אחד הכלים היה תוכנת "פגסוס" הישראלית, שהושתלה בטלפונים של החוקרים במטרה ברורה לשבש את פעילותם ולחשוף את כל מהלכיהם לשלטון. בעבר כבר פורסם שהממשלה רכשה את התוכנה לצורך מאבק בקרטלי הסמים. אך במרוצת הזמן התחוור שממשלת מקסיקו פשוט מפעילה את "פגסוס" כנגד כל אופוזיציה פוליטית שהיא מוצאת לנכון.
עיתונאים חוקרים במקסיקו גילו ש"פגסוס" הושתלה בטלפונים שלהם. העיתונאית הידועה ביותר במדינה, כרמן אריסטגוי, עלתה על הכוונת של השלטון לאחר שפרסמה תחקיר אודות מתת שחיתות בדמות אחוזת פאר, שקיבלה אשת הנשיא מאת קבלן שזכה בתמורה לחוזים ממשלתיים בהיקף של מאות מליוני דולרים. מיד לאחר החשיפה החל הטלפון שלה להתנהג באופן מוזר: הופיעו הודעות שמתייחסות לחייה האישיים, עם קישורים מומלצים. במקביל גם בנה בן ה-16 החל לקבל הודעות כאלה במכשיר שלו. היה ברור שהם תחת מעקב. פעילים בקמפיין בריאותי להטלת מס על יצרני משקאות ממותקים גילו שהם נתונים למעקב באמצעות אותה תוכנה ישראלית.
החברה שמייצרת את התוכנה, NSO Group, מושכת הרבה תשומת לב בתקשורת העולמית בשנים האחרונות; יותר ויותר מחלחלת ההבנה עד כמה חמורות ההשלכות הפוליטיות של התוכנות האלה, המכונות "סייבר התקפי". לפחות במקרה אחד, שיוזכר בהמשך, שיחקה "פגסוס" תפקיד מכריע בחילופי שלטון במדינה במרכז אמריקה. מדובר אם כן בכלי אסטרטגי. בישראל עדיין הנושא אפוף שתיקה, ומעט מאד עיתונאים ופוליטיקאים מעזים לגעת בו שלא דרך הפריזמה השחוקה של גיוס הון/רכישה/אקזיט. שתיקה תמיד טובה לעסקים. ראוי לציין את שי אספריל, שעוסק בנושא בעקביות, וגם את עידן רינג, וח"כ תמר זנדברג שמנסה להגביר את השקיפות על ייצוא הסייבר.
את NSO ייסדו ב-2010 שלושה שותפים – ניב כרמי, שלו חוליו ועמרי לביא. כרמי פרש במהרה והחברה צמחה במהירות; ב-2015 היא הרוויחה 75 מיליון דולר בשנה, ורק החודש רכשה קרן השקעות אמריקאית 40% ממניות החברה, לפי שווי של מיליארד דולר (הקרן, אגב, כבר נתונה ללחץ מצד ארגון שמתמחה בזכויות דיגיטליות לבטל את העסקה).
ההכנסות העצומות האלה מגיעות מממשלות בכל רחבי העולם; כלומר, מכספי מסים. מה הממשלות רוצות לדעת? כדרכן של ממשלות, הן רוצות לדעת הכל, על כל אחד, בכל רגע נתון. NSO מספקת להן בדיוק את זה.
מייסדי NSO, שלו חוליו ועומרי לביא. צילום: בר כהן
מי שחשף את מעורבותה של NSO ברדיפות סייבר ברחבי העולם היה ארגון בשם Citizen Lab שפועל מאוניברסיטת טורונטו. מה עושה תוכנת "פגסוס"? הנה סיכום קצר:
"מרגע שהמצותתים השתילו את ה"פגסוס", הם יכולים לעשות שימוש בלתי מוגבל ביכולות של הטלפון שאליו הוחדר: הם יכולים לאכן אותו, לצותת לו, להוריד אפליקציות, להקליט את השיחות סביבו, לצלם באמצעותו, להוציא שיחות, לקרוא ולכתוב הודעות SMS ומיילים, לחדור לחשבונות רשתות חברתיות כמו פייסבוק, טוויטר ולינקד־אין ואפילו להתכתב בשמו של בעל הטלפון במסנג'ר ובסקייפ (אפליקציה שנחשבת קשה יחסית לחדירה). וזה עוד לא הכל: "פגסוס" מאפשר אפילו לנטר שינויים בדפוסי השיחות וה־SMS, באמצעות מערכות לזיהוי קול ומילים (שאותן חברות אחרות מפתחות בנפרד), ולהפנות את תשומת לב המצותת לפרטים שעשויים לעניין אותו."
"תוכנת הריגול הפולשנית ביותר בעולם" – כך הגדיר אותה מגזין "פורבס" בשנה שעברה. מנהלי החברה אינם מתראיינים, ולכל היותר שולחים תגובות קצרות לתקשורת: אנחנו חברה שומרת חוק, מוכרים טכנולוגיה לממשלות, לא מפעילים כלום.
ראיון נשכח ומאיר-עיניים
כמעט לא מתראיינים. אבל מסתבר שהיה ראיון אחד. והוא כל כך נדיר, וכל כך חושפני (שלא במתכוון), שמצאתי לנכון לפרסם את דבר קיומו כאן, ולצטט ממנו קטעים נבחרים. באפריל 2015 התראיין שלו חוליו, אחד ממייסדי NSO, לפודקאסט "השבוע", שעוסק בסטארטאפים ישראלים. בראיון שאורכו כחצי שעה מדבר חוליו בחופשיות רבה על עולם הסייבר, הפרוייקטים של NSO וחברות אחרות שהיה מעורב בהן. האווירה באולפן לא פורמלית, חברית-סחבקית; השאלות ברובן מתמקדות בפן העסקי של החברה. שלא במפתיע, ההבטים המוסריים של העברת תוכנת ריגול ("רוגלה") כל כך פולשנית לידיהם של רודנים אכזרים אינם עולים כלל לדיון.
במובן הזה יש משהו מרתק באופן שבו מצליחים שני המראיינים והמרואיין לרקד מסביב לנושא הרגיש כל כך מבלי לטבול לרגע את רגליהם בבוץ. זה מרתק כי מן השאלות ומטון השיחה ברור שלמראיינים אין בעצם מושג מה המצב הפוליטי במדינות שבהן הופצה "פגסוס", מי היו קורבנותיה, ואיזה אפקט היה לפרסום הזה בדעת הקהל העולמית. לא ולא; אותם מעניין הרבה יותר לשאול על המודל העסקי, על יזמות ושיווק, על הסוד להצלחה. אם יש בראיון איזושהי מחשבה פוליטית, היא בוסרית להחריד. דווקא בשל כך, האופן האגבי שבו משיב חוליו על השאלות המעטות שנוגעות בהבטים הפוליטיים של עסקיו פותח צוהר ייחודי למנטליות שמאחורי תעשיות הסייבר הישראליות.
הנה תמלול של קטע הראיון בדקות 7:52-9:31, ואחריו, מדרש טקסט קצר.
– זה סוג של נשק, בעצם, נכון? – אני לא… תראה… – אתה יצואן נשק, בעצם, אחי… (צחוקים) – כן, זה אני, warlords. – תגיד, אתה יצואן נשק? לדעתך נכון להגדיר את זה בתור ייצוא נשק? – אה, לא, כי זה לא הורג. אני חושב שנשק תפקידו בסוף להרוג, ואני מאד סולד מזה. אני חושב שאנחנו ממש לא בתחום של הנשק. אני חושב שאנחנו בדיוק ההיפך. אומנם זה נקרא סייבר התקפי, אבל תפקידנו בסוף זה לבוא ולהגן. בכל המקומות – ואני כמובן לא אפרט – שמכרנו את המערכות שלנו, הדבר הזה מציל, באמת לא עם פאתוס, מציל באמת יום יום חיים של אנשים. – בגלל שהוא מונע פיגועים? – הוא מונע פיגועים, הוא עוזר לתפוס אנשים, למצוא מיקומים של אנשים שנחטפו, הוא עוזר למנוע הברחות מאד מאד גדולות של סמים בכל מיני מדינות, הוא עוזר למנוע הפיכות. – אתם בעצם חברה שמספקת כלים למודיעין, לממשלות? – בסוף, NSO היא חברה טכנולוגית. בסדר? היא חברה שמפתחת טכנולוגיה. היא לא עושה שום פעולה בעצמה. הטכנולוגיות שאנחנו מפתחים, אנחנו מוכרים אותן לממשלות בעולם, והם משתמשים בטכנולוגיות האלה כדי בעצם לשמור על השלטון התקין, שזה אומר למנוע פשיעה ולמנוע טרור ולמנוע הפרעה לשלטון.
בואו נתעכב על הדברים שאומר שלו חוליו.
"נשק תפקידו בסוף להרוג" – ולכן "פגסוס" איננה נשק. שתי הטעיות כאן. ראשית, כמובן, יש מערכות נשק רבות שאינן הורגות באופן ישיר. כוונות לייזר, מערכות איכון, מערכות יירוט טילים, וכד'. שנית, מטרת השימוש ב"פגסוס" היא איסוף מודיעין על אזרחים מתוך הטלפון הפרטי שלהם. השימוש שנעשה במודיעין הזה יכול להיות כל שימוש שהוא – החל מזימון לחקירה, דרך הטלת פחד ואימה, איכון ולכידה, כליאה, חיסול והעלמה. הריגה היא אופציה לגמרי סבירה על הרצף הזה. NSO אינם באמת יודעים מה עושות ממשלות ברוגלה שלהם. בהינתן אופיין הרודני של ממשלות האלה, תהיה זאת היתממות לומר שהפעלת "פגסוס" אינה יכולה להיות שלב הכרחי בתהליך שסופו הריגה.
"הוא עוזר למנוע הפיכות". נו, וזה טוב? האם יש משהו רע אינהרנטית בהפיכות? תלוי כמובן מה טיבו של השלטון שמבקשים להפוך. האם ניסיון הפיכה נגד רודן צמא דם הוא דבר פסול? האם מי שמסייע לשמר את שלטונו של הרודן הזה, באמצעות "מניעת הפיכות", נמצא בצד הנכון או הלא נכון של ההסטוריה? על פי ממצאי Citizen Lab, "פגסוס" הופצה לא רק במקסיקו אלא גם בטורקיה, תאילנד, קטאר, קניה, אוזבקיסטן, מוזמביק, מרוקו, תימן, ניגריה, בחריין וערב הסעודית; כולן מדינות בעלות משטרים לא-דמוקרטיים בדרגה קלה או קיצונית. אם לקחת דוגמה אקראית מן הרשימה הזאת: במוזמביק, למשל, מנהלת הממשלה ציד אדם אחרי מתנגדים פוליטיים, נוקטת מדיניות חיסולי שדה, וכוחות הצבא מציתים כפרים.
נראה לי שאת ההחלטה האם הפיכה היא הפתרון הנכון לטרור הפוליטי שנוקטות הלקוחות של NSO צריך להשאיר בידי קורבנות הטרור, האזרחים, ולא בידי מי שמרוויח עשרות מיליוני דולרים מ"מניעת הפיכות".
"NSO לא עושה שום פעולה בעצמה". כן. כך גם יצרני פצצות מצרר וגז סארין, סוחרי סמים ומפעילי אתרים לפדופילים. הם לא מפציצים בעצמם, הם לא מכריחים אף אחד להתמכר לסמים, והם לא בהכרח פדופילים בעצמם. ובכל זאת, כולם מפתחים ומשכללים ומספקים כלי משחית למיניהם עבור הפושעים שכן משתמשים בהם, ואלמלא כלי המשחית האלה – חלק מן הפשעים לא היו יכולים להתבצע. עצימת העיניים של מי שמייצר כלי שמטרתו העיקרית היא פלישה לפרטיות לצורך ניטרול או חיסול פוליטי לא מנתקת אותו משרשרת האחריות.
"למנוע הפרעה לשלטון". כאן סוף סוף יוצא המרצע מן השק. המטרה העליונה של רוגלה פולשנית שנמכרת רק לממשלות, ובעיקר לממשלות רודניות, היא "למנוע הפרעה לשלטון". מדוע? כי הפרעה לשלטון היא, בהגדרה, משהו רע. בהגדרה של מי? של השלטון כמובן. אותו שלטון שמקבל את הפריבלגיה לעקוב אחרי מתנגדיו מקבל גם את הפריבלגיה להגדיר מה זאת "הפרעה". ו-NSO, אין צורך לומר, מקבלת ללא פיקפוק את הגדרות השלטון שאיתו היא עושה עסקים. ביזנס זה ביזנס, ו"הפרעות" הן לא חלק מהביזנס. כל זה ברור מאליו. מה שמעניין כאן הוא מעטפת הבורות-מרצון הזאת שאנשי הסייבר – ומדובר כאן על הצמרת, לא טכנאים זוטרים – נעטפים בה כשהם עושים עסקים מלוכלכים. חשוב לומר שבהחלט ייתכן שמדובר בשיקוף אמיתי של תודעתם ולאו דווקא ברטוריקה צינית; הדברים נאמרים בפודקאסט זניח למדי, באווירה נוחה וחברית, ולא מול חקירה עוינת. זה מה שהם חושבים על עצמם, וזה הסיפור שהם מוכרים לחברה הישראלית כולה. החברה הזאת, כמובן, מורגלת באורח החשיבה הזה, שבהקשר אחר קראתי לו "תורת האי-ידיעה הציונית".
אם יש כאן גורם ציני – ואליו נחזור בסוף הפוסט – זהו האגף לפיקוח על הייצוא הבטחוני (אפ"י) במשרד הביטחון. בתחקיר של שי אספריל משנת 2012 על NSO מוצגת המדיניות הישראלית כך: "משרד הביטחון הישראלי מאפשר ל־NSO למכור את ה"פגסוס" רק לממשלות, ולא לגופים עסקיים, משום שחדירה או השתלטות על מכשירים סלולריים היא מעשה שאינו חוקי במדינות מתוקנות." שימו לב: החדירה למכשירים סלולריים איננה חוקית במדינות מתוקנות. מה עושים? כשסוחרים עם "מדינות מתוקנות", אפשר לסחור עם הממשלה. זו הרי מעל החוק, גם אם היא כפופה לו באופן פורמלי. וכמובן שאפשר מראש לסחור עם מדינות "לא מתוקנות". את זה יודעים ב-NSO לעשות היטב.
כאן עולה השאלה האם ישראל עצמה היא מדינה מתוקנת או לא. שהרי תוכנת ריגול של NSO נמצאה לפני 3 חודשים גם על מכשירי אנדרואיד בישראל. התוכנה, הנקראת Chrysaor, היא אחותה הסוררת של "פגסוס" (שתוקפת מערכות iOS), ותוארה כערמומית ומזיקה אפילו יותר ממנה. האם בוגרי יחידת 8200 בחברות הסייבר סוגרים מעגל ומספקים לחבריהם בצה"ל כלי מעקב אחרי מתנגדי שלטון בישראל? הנה עוד שאלה שאין סכנה שתמצאו בתקשורת הישראלית.
* * *
באוגוסט 2016 שוב עלתה NSO לכותרות. פעיל זכויות אדם באיחוד האמירויות, אחמד מנסור, קיבל הודעת טקסט ובה קישור לאתר שבו, לכאורה, מידע על עינויים בבתי כלא במדינה. מנסור עצמו היה נתון לרדיפות משטר מזה שנים, ובחשדו העביר את ההודעה ל-Citizen Lab. כך נחשפה פרצת האבטחה במכשירי אייפון, שחברת "אפל" מיהרה לאטום. בתגובה הלקונית של NSO נמסר: "החוזים הנחתמים עם לקוחות החברה מחייבים שימוש חוקי בלבד בטכנולוגיה, אך ורק במטרה לחקור ולמנוע פשיעה וטרור." על מנת לסבר את האוזן באיזה משטר מדובר כאן, נזכיר רק שבאיחוד האמירויות מועלמים אזרחים דרך קבע, אסירים פוליטיים עוברים עינויים, והתארגנות עובדים אסורה בחוק (סקירת "אמנסטי" לשנים 2016-7). ישראל מחזרת באופן לא רשמי אחרי איחוד האמירויות. זהו קצה זנבו של הקשר האפל בין סחר הסייבר למעטפת התמיכה הדיפלומטית שממשלות ישראל מגייסות בעשור האחרון, ועל כך עוד בהמשך.
שתי הודעות טקסט שקיבל אחמד מנסור ובהן קישורים שמורידים למכשיר את תוכנת הריגול של NSO.
* * *
בחודש שעבר העבירה ממשלת פנמה בקשת הסגרה לארה"ב: נשיא פנמה הקודם, ריקרדו מרטינלי, שביקש מקלט מדיני בארה"ב, חשוד בהזמנת ציוד מעקב וריגול אחרי האופוזיציה שלו. כן, שוב מדובר ב"פגסוס" של NSO. על פי כתב התביעה, מרטינלי השיג באמצעות הרוגלה, שמסוגלת להקליט ולצלם ללא ידיעת בעלי הטלפון, הקלטות של חברי פרלמנט עושים סקס. חלק מההקלטות גם הודלפו ליוטיוב. מרטינלי דאג להעלים את שרת המחשבים שאליו נותבו החומרים האלה לפני שנמלט.
* * *
טכנולוגיות חדשות יוצרות, לצד המענה שבהן, גם צרכים חדשים. כך עובד הגיון השוק הקפיטליסטי. באופן טבעי, ההצפה של השוק בטחון הפנים בתוכנות סייבר התקפי, רוגלות וכלי פריצה, יצר את הצורך באמצעי מיגון יעילים, או מה שנקרא סייבר הגנתי. גם שם יש הרבה כסף. ונחשו מי הקים סטארטאפ של אבטחת סייבר זמן קצר לאחר הקמת NSO? נכון, עומרי לביא ושלו חוליו, המייסדים של NSO. לחברה קוראים Kaymera, ותפקידה הוא בדיוק להגן מפני רוגלות/נוזקות מסוג "פגסוס", תוצרת NSO.
מבולבלים? הנה ההסבר של שלו חוליו, מאותו ראיון בפודקאסט "השבוע" (דקה 3:54-4:30).
– ומה זה Kaymera? – יש לנו היום אייפון ואנדרואיד והכל מאד בטוח, אבל בסוף בסוף בסוף אנחנו רואים (צחקוק) שכולם מאזינים לכולם. הטלפון הולך איתך לכל מקום. מדהימה כמות המידע שאפשר להוציא על בן אדם מהטלפון שלו, ואין היום טלפון מאובטח. השאיפה שלנו היתה לבנות, כמעט מאפס, טלפון מאובטח ברמה הכי גבוהה שאפשר למצוא היום.
מדהים, לא? מייסד חברת NSO, שהביאה את ריגול הסייבר הפולשני לשיאים חדשים, נדהם מכמות המידע שאפשר להוציא מהטלפון הפרטי. עדיין מבולבלים? אולי זה יעזור (דקה 1:17-1:40):
– NSO היא אחת מהחברות המובילות בארץ, בעולם. ואחרי זה הלכת והקמת עוד חברה, שנקראת Kaymera. – נכון. – ש-Kaymera מגינה, זה כזה אנטי-NSO? – לא, לא בדיוק. זה גם מכוון לשווקים נורא שונים.
ואללה. תחשבו על זה רגע: התוכנות מכוונות לשווקים נורא שונים. זה די ברור, לא? תוכנת פריצה לממשלות, תוכנת אבטחה נגד פריצות לשוק הפרטי. הייתי אפילו מעז לומר שמדובר בתוצאה כמעט לוגית של מצב העניינים. האם התוכנה של Kaymera מגינה מפני התוכנה של NSO? הנה שאלה מעניינת נוספת שלא הוצגה לשלו חוליו מעולם. התשובה, אני מניח, תהיה שלילית; מה פתאום שחברה אחת שלי תשבור את השוק לחברה השניה. אבל ברור שהצורך בתוכנות האבטחה עלה וגאה כתוצאה משגשוגן של תוכנות הפריצה – שגשוג שיש לזקוף לא מעט לזכות חברות הסייבר ההתקפי הישראליות. למעשה, אחד ממייסדי Kaymera, אבי רוזן, אמר את הדברים מפורשות בראיון ל"בלומברג": "כל מי שרואה את היכולות של המערכות של NSO מיד חושב על דרכים להגן על עצמו מפני יכולות דומות. כשראינו את הפוטנציאל, החלטנו לעשות ממנו חברה."
תיקון מתבקש: כשיצרנו את הפוטנציאל. אבי רוזן, דרך אגב, היה סמנכ"ל הפיתוח בחברת אבטחת המידע "סאיוטה" של נפתלי בנט. עולם קטן.
צילום מסך של תחנת עבודה של "פגסוס", שמציגה נתוני מיקום של מכשירים "נגועים". מקור: הדלפת מאגר הדוא"ל של Hacking Team.
NSO לא לבד
ענף הסייבר ההתקפי של ישראל משגשג וחברות חדשות צצות כל הזמן. להבדיל מן הכלים של NSO, חברות אחרות מעניקות שירותי מעקב וניטור באמצעות מערכות שמתחברות לתווך – שרתי מחשבים של מערכות תקשורת. שתי החברות הישראליות הידועות בתחום הן Verint ו-Nice Systems; חטיבת הסייבר של האחרונה נרכשה לפני שנתיים בידי "אלביט"; כעת אפשר לומר שדמם של מי-יודע-כמה פעילי זכויות אדם ברחבי העולם על ידיה של חברת הנשק ובטחון המולדת הגדולה ביותר בישראל.
בתחקיר שפרסמתי לפני שנה וחצי על סחר הנשק הישראלי עם ברזיל, הזכרתי גם את Verint ו-Nice Systems; שתיהן מכרו ציוד מעקב – חיישנים, מצלמות, מערכות ניטור – לערים ולבתי סוהר בברזיל (על הגיהנום ששורר בבתי הסוהר בברזיל אפשר לקרוא כאן וכאן). שתי החברות ידועות כמי שנצמדות באדיקות לכלל העסקי "לכסף אין ריח", ואינן בוחלות בשום לקוח. ב-2014 פירסם ארגון Privacy International , שחוקר כיצד ממשלות וחברות היי-טק פולשות לפרטיותם של אזרחים ברחבי העולם, דו"ח על המשטרים הרודניים במרכז אסיה (טג'יקיסטן, קירגיזסטן, טורקמניסטן, אוזבקיסטן וקזחסטן). בדו"ח כיכבו "ורינט" ו"נייס סיסטמז" כמי שסיפקו ואף הקימו מרכזי ניטור במדינות הללו, ששימשו לריגול אחרי מתנגדי משטר. שנה לאחר מכן פרסם הארגון דו"ח על רדיפת מתנגדי משטר בידי ממשלת קולומביה; "ורינט" ו"נייס סיסטמז" סיפקו למשטרת קולומביה מערכות ליירוט שיחות טלפון מתעבורת הטלקומוניקציה, כל זאת "מחוץ למסגרת החוק".
לפני שנה וחצי גם פורסם שישראל סיפקה לממשלת דרום סודן ציוד האזנה ליירוט שיחות שהופעל נגד מתנגדי המשטר; בדרום סודן, נזכיר, מתרחשים פשעים נגד האנושות מזה כמה שנים, והיא נתונה לסנקציות מצד ארה"ב ואמברגו צבאי מצד האיחוד האירופי. לא תתפלאו לגלות שגם את הטכנולוגיה הזאת סיפקה חברת "ורינט".
נוסף על כך, חברת "נייס סיסטמז" נחשפה בפרשת ה-NSA כמי שסיפקה (לצד חברת "נארוס", גם היא ישראלית) טכנולוגיות לציתות בלתי מובחן ובלתי חוקי (תכנית "פריזמה") עבור זרועות המודיעין האמריקני, ולממשלת דרום-אפריקה מערכות מעקב ששימשו לציתות לפעילים בקהילה הלהט"בית, אשר נרדפת בידי השלטונות במדינה. את "נייס סיסטמז" הקימו יוצאי יחידת 8200 של צה"ל, ואת הפרקטיקה של סחיטת אנשים על רקע נטייתם המינית למדו כבר שם. הצבא זה שיעור לכל החיים.
נקנח בבעלת הברית האמיצה של ישראל במרכז אסיה – אזרבייג'אן. משטר רודני – צ'ק. רדיפות של פעילי זכויות אדם – צ'ק. שימוש בתוכנות מעקב זדוניות של "נייס סיסטמז" – צ'ק. גם רודנויות אוזבקיסטן וקזחסטן נהנות משירותי המעקב של מערכות "ורינט" ו"נייס סיסטמז". במקרה אחד לפחות, תחקיר מאומץ של ארגוני זכויות אדם העלה שפעיל זכויות אדם באוזבקיסטן, שפירסם מאמרים ביקורתיים על השלטון בעילום שם, נשפט ונכלא ל-8 שנות מאסר על סמך שיחות סקייפ שניהל עם גולה פוליטי בשוודיה. השיחות יורטו, ככל הנראה, באמצעות ציוד המעקב של החברות הישראליות. אפשר לומר שבכל רחבי מרכז אסיה, פעילי זכויות אדם נרדפים ונכלאים הודות לטכנולוגיה ישראלית. כבוד.
עולם הסייבר ההתקפי הישראלי רוחש בפעילות של עוד הרבה חברות קטנות: "אביליטי", "סירקלס", "גיטה טכנולוגיות", "טרייספאן", "סלברייט", "C4", וגם "אלתא" של התעשייה האווירית בשנים האחרונות. החברות האלה מפתחות ומוכרות תוכנות מעקב, יירוט שיחות, התחזות למשתמשי סלולר וביצוע שיחות או שליחת הודעות בשמם, איכון גיאוגרפי של מכשירי סלולר, חדירה למחשבים וכיוב'. חלק גדול מהחברות האלה משתפות פעולה זו עם זו בחוזים ממשלתיים ומחליפות כוח אדם באופן תדיר; תחקיר מצוין של "פורבס" מכנה את השוק הזה "רווי בגילוי עריות".
נכון לשנת 2016, מתוך סך כל ההשקעה הגלובלית בחברות סייבר, 15% שייכים לחברות ישראליות. זהו נתח שוק עצום, כמעט בלתי נתפס, בהתחשב בגודלה היחסי של הכלכלה הישראלית. במלים פשוטות: הסייבר הישראלי הוא לא רק בעיה מקומית. הוא בעיה גלובלית.
איפה כאן הבעיה, בעצם?
אני חושד שישראלים רבים שלא קראו ולא יקראו את הפוסט הזה, גם לו קראו עד הנקודה הזאת, לא ממש היו רואים את הבעיה בכל התמונה שנפרשה כאן. טוב, אולי הם אומרים לעצמם, אז יחסים בין מדינות זה לא מופת להתנהגות מוסרית. אינטרסים קודמים לכל. טוב, עסקאות בשוק הסייבר אינן מונחות על-ידי שיקולי מוסר. ביזנס מעל הכל. מה בעצם אתה רוצה?
קודם כל, כדאי להסיר מן השולחן את איש הקש, "אינטרסים/ביזנס מעל הכל", כי גם מי שמפריח אותו – לא באמת מאמין בו. די להתבונן במקרי קצה כדי להבין זאת. למרות אינטרסים כלכליים מפתים, אין סחר כלכלי עם צפון קוריאה או עם סוריה, ושורה של משטרי אימים נתונים לאמברגו נשק ברחבי העולם. השאלה איננה אם אינטרסים הם תמיד מעל הכל (הם לא, המציאות מוכיחה אחרת), אלא איפה עובר הגבול. לכך יש כמה תשובות. ראשית, ישנו גבול המשפט הבינלאומי, שעליו מופקדים האו"ם ומועצת הביטחון. אכן, גם ההחלטות שם אינן נקיות מהטיות פוליטיות, אבל אין בנמצא שומר נאמן יותר של העקרונות האוניברסליים המגולמים באמנות הבינלאומיות.
שנית, ישנו גבול המשפט הלאומי, בכל מדינה ומדינה, שלא בכדי מעביר כל בקשת ייצוא בטחוני דרך מסננת הפיקוח הממשלתי. בישראל, בניגוד לחוק בארה"ב ובמדינות האיחוד האירופי, חוק הפיקוח אינו מתנה מתן אישורי ייצוא בשיקולי הפרה פוטנציאלית של המשפט הבינלאומי וההומניטרי. זאת לאקונה משפטית חמורה. שלישית, ישנו גבול המוסר האנושי הפשוט, שיכול לעתים להיות חד ומהדהד גם במקרים שבהם הגבולות הפורמליים שותקים, או טרם נוסחו די צורכם. תחום הסייבר ההתקפי הוא בדיוק תחום כזה, שבו החשיבה הפוליטית והביקורת המשפטית מפגרות אחרי המציאות שאצה קדימה. במקרים כאלה אין זה ראוי לאנשים הגונים להסתתר מאחורי אדישותה של מערכת החוק; להיפך, עליהם להמריץ אותה להתקדם בכיוון הרגולציה הנכון.
NSO, Verint ו-Nice Systems פועלות כולן בחלל ערכי מטריד. העובדות הן די פשוטות. כולן מנהלות את עסקיהן בחשאי; כולן עושות את עסקיהן עם ממשלות, שמסוגלות להציב את עצמן מעל החוק, ולא עם גורמים פרטיים, שחשופים לתביעות בגין פלישה לפרטיות; ורוב-רובה של פעילותן העסקית ממוקדת במשטרים רודניים ללא כל שקיפות דמוקרטית או ביקורת פומבית. ומדוע אין שקיפות וביקורת, ואיך זה מסתייע? לא מעט הודות לאותן תוכנות מעקב זדוניות, שמוחצות את מי שמביע ביקורת ודורש שקיפות. הכל תוצרת כחול לבן, תפארת הסייבר הישראלית.
בתמונה הזאת אפשר לראות בבהירות אף אחד מקורבנות הטכנולוגיה של "ורינט".
כן, ייתכן שממשלות שונות גם מפעילות את תוכנות המעקב והריגול הישראליות למלחמה בטרור ובהברחות סמים. האם יש בכך פיצוי אמיתי? האם האתגרים שהטרור והפשיעה מציבים מחייבים שימוש בכלים שהשפעתם ההרסנית חורגת כל כך מן הייעוד המוצהר שלהם? זה מזכיר קצת את הוויכוח הקלאסי בעד ונגד עינויים ככלי חקירה לחילוץ מידע מטרוריסטים. הוויכוח הזה היה אמור להיות מוכרע מזמן, אילו התנהל באופן הגון. דו"חות ממשלתיים קבעו שובושוב שעינויים אינם כלי חקירה אמין ויעיל; דו"חות של ארגוני זכויות אדם בישראל חשפו שהיקף השימוש בעינויים חורג הרבה מעבר ל"פצצה המתקתקת" ופוגע במאות ואלפים של חפים מפשע. אלמלא הדמגוגיה השגורה, עינויים היו כבר מחוץ לחוק.
במה שונה סייבר התקפי? שאפילו נטל ההוכחה הבעייתי כשלעצמו, "פצצה מתקתקת", לא חל עליו. תוכנות המעקב אוספות מידע על מליוני אנשים (כך חשף אדוארד סנודן), באופן שוטף; עילת הפעלתן לא דורשת יותר מחשד גרידא. וכשהן ממוקדות, תכופות הפושע הוא מי שעוקב ולא מי שנעקב. איך אמר שלו חוליו? תפקידן "למנוע הפרעה לשלטון". ההנחה שהשלטון "יודע טוב יותר" מן האזרח מה ואיך צריך לעשות היא כמובן הנחה שהשלטון מייצר ומפיץ; היא לעולם לא עומדת במבחן דמוקרטי אמיתי. וכנגדה מעידה כאלף עדים החשאיות הגמורה שאופפת את סחר הסייבר, זהותם של הלקוחות, מטרות הריגול. כשמעגל שותפי הסוד כל כך מצומצם וכולל את הרודן, מפקד זרוע המודיעין, ועוד קומץ מהנדסים – מובטח מראש שהמערכות יירתמו לשימושים פסולים, אולי גם מחרידים. אפלולית מצמיחה רקב.
העסק הזה מסריח גם מאטימות מוסרית, גם מתאוות בצע, וגם מצביעות של כל מערך התפנוקים שסובב את הצלחת חברות הסייבר. אבל הוא בעיקר גם מסריח מהראש. הראש זה משרד הביטחון, וליתר דיוק, האגף לפיקוח על הייצוא הבטחוני (אפ"י). להלן: האגף לאי-פיקוח על ייצוא סייבר. גם כאן נגלה שזו לא טעות, זו מדיניות.
אין פיקוח, אין דאגות
הנה אפיזודה שמאירה באור יוקד את הכשל העמוק שבפיקוח הבטחוני על ייצוא הסייבר ההתקפי. זוכרים את חשיפת המעורבות של NSO באיחוד האמירויות? זמן קצר לאחר מכן נודע שבתהליך מתן רשיון הייצוא של "פגסוס" לאיחוד האמירויות, חל שינוי בתנאי הרישיון. המערכת היתה אמורה תחילה "לכלול שכלול מתקדם המאפשר פריצה והשתלטות על דוא"ל מבלי שבעל המכשיר הסלולרי ילחץ על הקישור שקיבל במייל. אך זמן קצר אחרי מתן הרשיון, שינו באפ"י את התנאים ואילצו אותם למכור תוכנה שמצריכה לחיצה על הקישור לדוא"ל."
הבנתם? קודם אישרו תוכנה זדונית-להחריד, שמופעלת ללא כל מעורבות הקורבן. מיד התעשתו – מישהו שם ודאי כיחכח ורטן "אבל מה עם האינטגריטי שלנו כעובדי ציבור?" – ואישרו תחתיה תוכנה זדונית-כמעט-להחריד, זהה לחלוטין בפולשנותה, שנבדלת מן המקור רק בהידרשות ללחיצה על קישור (ואולי אותו מכחכח הוסיף "נו, מי שלוחץ על קישור לא מזוהה יכול להאשים רק את עצמו. ידינו יהיו נקיות!").
כך נראה הפיקוח הבטחוני על ייצוא הסייבר ההתקפי בישראל.
לאור זאת, מגיעות תשואות לח"כ תמר זנדברג, היחידה בכנסת שטורחת להעלות שוב ושוב את הנושא לדיון (וזוכה להתעלמות שיטתית של כלי התקשורת העיקריים). זנדברג כותבת:
"בין מנגנוני הבקרה הקלושים אפשר למנות את חוק הפיקוח על הייצוא הבטחוני, שמסתמן ככסת"ח שנועד לרצות דרישות אמריקאיות ולא כמנגנון פיקוח אמיתי. בכלל, מאז נחקק חוק הפיקוח, במקום להגביר את האכיפה מערכת הביטחון עסוקה בסחיטת הקלות מהכנסת – דוגמה אחת היא תיקון לחוק שמאפשר פטור אוטומטי מבקשת רישיון, שוועדת החוץ והביטחון מקדמת ממש בימים אלה. אבל מנגנוני הפיקוח הכמעט לא קיימים כוללים לא רק את החוק, אלא גם שיח ציבורי דל ומושתק, כמו גם מעטה חשאיות סמיך והיעדרם הכמעט מוחלט של תחקירים עיתונאיים בסוגיית ייצוא הנשק…
המשך הייצוא הזה משול לייצוא כוונת לרובה בטענה שהיא לא זו שיורה. בעתירה שהגשתי באמצעות עו"ד איתי מק לבג"ץ בדרישה לעצור את ייצוא מערכת המעקב, נציגי מערכת הביטחון הבטיחו כנראה לשופטים שהם לוקחים בחשבון שיקולים של זכויות אדם. "כנראה", משום שהדיון היה חסוי ולא יכולנו להשתתף בו – הוא נערך במעמד צד אחד (א-פרופו שקיפות, על העתירה הוטל צו איסור פרסום אחרי שכבר פורסמה, למרות שהיא מבוססת במלואה על חומרים גלויים שפורסמו). אלא שלאור הדיווחים שזורמים מהמדינה, טענה זו אינה עומדת במבחן המציאות."
בעתירה האחרונה שהגישה זנדברג, בשיתוף עם עו"ד איתי מק, הם דורשים לבטל את רשיון הייצוא של תוכנת "פגסוס" לממשלת מקסיקו, לאור הגילויים שתוארו בתחילת הפוסט. מה הסיכויים לכך? לא בשמיים. כדי להבין למה, עלינו לצלול סוף סוף אל לב השאלה המדינית המכרעת: מה האינטרס של ישראל להפיץ בעולם רוגלות/נוזקות ושאר מרעין בישין טכנולוגיים? אינטרס כלכלי קיים, בלי ספק, אבל הוא בעיקר מיטיב עם בעלי העניין, מנהלי חברות הסייבר. מה למדינה ולזה?
קחו עזרה בדיכוי אצלכם, תנו גיבוי לדיכוי אצלנו
אני אחזור כאן על חלק מן המסקנות בתחקיר על סחר הנשק עם ברזיל, תחת הכותרת "הבומרנג המדיני: בינאום הסכסוך עם הפלסטינים". מי שהפך את הסכסוך עם הפלסטינים למכרה זהב כלכלי, מי שבנה משק שמנוע הצמיחה העיקרי שלו הן תעשיות הביטחון והסייבר, ייצוא הנשק וטכנולוגיות בטחון המולדת – היה ישראל עצמה. וכמו שכבר ראינו, סוד ההצלחה של הסיפור הזה לא נעלם מעיני העולם: לא מעיני הלקוחות ולא מעיני הקורבנות. הניסיון המבצעי שנרכש בהתמודדות ארוכת שנים עם אוכלוסיה אזרחית עוינת, בניהול קרבות באזורים אורבניים צפופים מול כוחות גרילה, באיסוף מודיעין משוכלל, באבטחת גדרות ובניטרול איומים מן האוויר – הניסיון הזה מגובש, נארז ומיוצא לחו"ל. ישראל "מייצאת את עזה" לממשלות שניצבות בפני אתגרים דומים של שליטה באוכלוסיה אזרחית מדוללת-משאבים ועוינת.
המדיניות הישראלית הזאת נשענת על כרעי תרנגולת. בכל אותן מדינות שמשתמשות בטכנולוגיות השליטה הישראליות מתהווה מתח הולך וגובר בין התמיכה הבלתי מסויגת של הממשלה בישראל – בהחלטות או"ם, בוועדות בינלאומיות, בביקורים דיפולומטיים – לבין המחאה העממית בקרב האוכלוסיה שנפגעת מן הטכנולוגיה הזאת, ובאופן טבעי מזדהה גם עם מצוקת הפלסטינים. מדיניות חוץ שמושתתת על התנכרות מוחלטת של הלקוח לקהל המצביעים שלו אינה מבשרת טובות.
כפי שמציין עו"ד איתי מק, נתניהו רק לוקח צעד קדימה מדיניות ישראלית ארוכת שנים:
"בפועל מדינת ישראל נסמכת כבר עשרות שנים על תמיכתן של מדינות לא דמוקרטיות אשר מקבלות נשק בתמורה להצבעותיהן בעדה, כגון החונטות באמריקה הלטינית ומשטר האפרטהייד בשנות השבעים והשמונים. עם סיום המלחמה הקרה והסכמי אוסלו, בראשית שנות התשעים, חודשו יחסיה הדיפלומטיים הרשמיים של ישראל עם מדינות רבות בעולם, יחסים שנותקו על רקע מלחמות 67' ו-73'. חששן של מדינות רבות להצביע בעד ישראל התפוגג, והשיטה הישראלית של מכירת נשק תמורת הצבעות בפורומים בין-לאומיים התרחבה גם לאזורים חדשים ביבשות אסיה ואפריקה."
הנה ההגיון הדיפלומטי הקר. סרבנות השלום של ישראל דוחקת אותה יותר ויותר לבידוד בינלאומי. השותפות הלכאורה-טבעיות של "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" – כלומר, הדמוקרטיות האירופאיות – אינן מתייצבות אוטומטית לצידה בפורומים בינלאומיים, בהצבעות באו"ם וכיוב'. בצר לה, ישראל חייבת להישען יותר ויותר על תמיכתן של מדינות לא דמוקרטיות. אשרינו – מאלה לא חסר. אבל ביחסים בינלאומיים, כידוע, אין מתנות חינם. איך תגמול ישראל לאותם משטרים דכאניים תמורתן תמיכתן הדיפלומטית? בוא נשאל זאת כך: מהו הצורך הקבוע, העיקרי והבוער ביותר של כל שלטון דכאני? זה די פשוט: להישאר בשלטון. למחוץ כל אופוזיציה.
כאן נכנסות תעשיות הסייבר הישראליות למשוואה: לא רק שהן קוצרות רווחי עתק מן העסקאות האלה, הן גם משרתות אינטרס חיוני של מדינת ישראל: הן אלה שמספקות את מטבע החליפין שבו נקנית תמיכת רוב העולם בהמשך משטר האפרטהייד והכיבוש בשטחים. אלמלא רשת הביטחון הבינלאומית הזאת, ישראל היתה מידרדרת עד מהרה למעמד מצורעת, כמו צפון קוריאה. רק שישראל השכילה להבטיח לעצמה בסיס תמיכה בינלאומי איתן – שנשען, למרבה הזוועה, על משטרי דיכוי רצחניים. האם בורמה, בורונדי, אזרבייג'אן ומקסיקו היו טורחות לסכל החלטות אנטי-ישראליות אלמלא נהנו מאספקה שוטפת של אמצעי לחימה ומערכות מעקב מישראל?
מתחילים להבין למה הפיקוח הבטחוני על כל הייצוא הזה רופף כל כך? למה מתעסקים שם בלחיצות על קישורים במקום בשאלות המהותיות?
"אמרנו שבתחומים רבים הכל מותר אלא אם כן יש עליו איסור ספציפי. זה הכיוון שבו אנחנו הולכים בתחום הסייבר היום. אנחנו אומרים שהכל מותר אלא אם כן יש עליו איסור ספציפי… היעד שלי הוא להמשיך להצמיח את תעשיית הסייבר ברמה הלאומית והבינלאומית באותו קצב שבו התקדמנו בעבר."
את הפֶטיש הטכנולוגי ירש נתניהו משמעון פרס, אותו פוליטיקאי שמילים כמו "סייבר", "ננו-טכנולוגיה" ו"סטארטפ ניישן" היו מעבירות רעד בבשרו ושולחות ברק בעיניו. כמו פרס, גם נתניהו מסונוור כליל מן השילוב של גניוס יהודי, יוקרה בינלאומית ובוחטות של כסף. ושניהם מעולם לא אמרו לציבור שלהם מילה כנה אחת על המניעים המדיניים הנסתרים לעודד את ענף הייצוא הזה (ובהערת אגב: חרף הרטוריקה, לא "השוק החופשי" איפשר את שגשוגו של הסייבר הישראלי, אלא התערבות ממשלתית מסיבית לטובת המגזר, בארץ ובחו"ל, כולל התגייסות של משרד החינוך להכשיר כוח אדם לצבא ובהמשך לשוק הפרטי, החל מכיתה י', נושא שראוי לתחקיר כלכלי בפני עצמו).
את הקשר הגורדי הזה חייבים מתנגדי המשטר בישראל להבין, ובהמשך לפרק. הכיבוש ותעשיות הנשק שלובים זה בזה לבלי הפרד; המאבק נגד שניהם הוא מאבק אחד. פעילי שמאל שמקדישים את כל מרצם להגנה על זכויותיהם הנרמסות של פלסטינים צריכים להבין שהכיבוש איננו סתם עווית משיחית שלקחה בשבי "ישראל השפויה". הכיבוש הוא תוצר וגם מחולל של נדבך מרכזי בכלכלה של "ישראל השפויה". וחטיבת הסייבר של "אלביט" היא מחסום בפני שוויון וצדק לכלל האנשים בין הים לירדן לא פחות מן הבולדוזרים של המנהל האזרחי. אין טעם לבזבז אנרגיות של כעס על המגזר הפרטי. אחרי שהבנו שאת NSO מנהלים חלאות מוסריות, מה נעשה עם ההבנה הזאת? אין בה שום עוקץ פוליטי. את הזרקור יש להפנות את מערכות השלטון שמאפשרות ומעודדות את השגשוג החולני הזה, ואף פורצות עבורו שווקים חדשים כל הזמן. צריך לדבר עליהן, מה הן מרוויחות מכל זה – ומה אנחנו מפסידים.
החודש נודע שרשות הסייבר הישראלית מגבשת תכנית הגנה מפני התערבות זרה בבחירות בישראל. הנה הצעה דמיונית: שישראל תפסיק לספק כלי סייבר להתערבות אלימה בפוליטיקה של מדינות זרות. סייג עקרוני שכזה על מדיניות החוץ, שיצמצם משמעותית את רשימת הקורבנות של תעשיית הסייבר הישראלית ברחבי העולם, עשוי להוריד פלאים את המוטיבציה להיפרע מאיתנו. סתם מחשבה.
אחרי דוכני ירקות בשוק ונפגעי טרור מגובסים, פוליטיקאים ישראלים הכי אוהבים להצטלם עם כלי משחית. טילים, מטוסים, רובי סער, ארגזי תחמושת, גליל פלנלית – לא חשוב מה. תנו להם משהו עם שם כמו "קטלן" או "אכזרית", והם כבר יתייצבו לצילום, מחייכים ובוהקים כמו פגז מרגמה ממורק.
במהלך העבודה על הפוסט הקודם נתקלתי בהרבה צילומים כאלה. הם מספרים סיפור משלהם. כל אחד סיפור קטן, וכולם סיפור איתן. זהו סיפור על חולשה שמשתוקקת לעוצמה, על בשר רך כנגד פלדה מחושלת, על רהב ועל ראווה, על תקשורת ועל יחסי ציבור.
למה אומרים בברזיל שישראל מייצאת את מודל עזה לשכונות העוני של ריו? מי מרוויח מזה? איזו חברה ישראלית רישתה את כל הרחובות הראשיים והאצטדיונים בריו באמצעי תצפית ומעקב? למה משרד החוץ מקדם מכירה של מערכות ציתות אלקטרוני לדיקטטורים שמשתמשים בהן לבצע רציחות פוליטיות וטיהורים אתניים? מה עובר בראשו של מהנדס ב"אלביט"? מה עובר בראשו של אזרח ברזילאי שהטכנולוגיה הישראלית מופנית נגדו? ואיך דני דיין קשור לכל זה?
הערה קצרה על פוסטים ארוכים
הפוסט הזה לא נכתב ביום ולא מיועד לקריאה ביום. הוא שייך לחטיבת התחקירים הארוכים בבלוג, שמטרתם איננה להגיב על אירועי השעה או "לנסח עמדה". מטרתם היא לייצר ידע פוליטי אלטרנטיבי, תנאי מקדים לכל ניסוח עמדה. את זה אי אפשר להשיג במסגרת של טקסט קצר. ידע פוליטי אלטרנטיבי נחוץ במקום שיש בו חלל, פער עצום בידיעה הציבורית, או במקום שגדוש בתעמולה שקרית; הפוסט הזה נע בין שתי האופציות הללו. כך או כך, כדי לבנות יש מאין, ויותר מכך, כדי לפרק קודם את השקר ולפנות מקום לאמת, צריך לעשות עבודה יסודית. מי שבונה מן היסודות נזקק ליותר לבנים, וליותר מלים, ממי שבונה מן הקומה התשיעית. כמובן שאת הידע הפוליטי החדש אפשר וכדאי גם לארוז במנות קטנות יותר, לצרכים ספציפיים. אבל זה יכול רק לבוא בשלב שני, כשהידע כבר קיים, באמצעות מתווכים. קודם כל הוא צריך להיות שם, במלואו, נגיש לאורך זמן, מזין ומפרנס את ידיעתו ואת דעתו של הציבור.
ידע פוליטי הוא גם עובדות אבל לא רק עובדות; הוא גם הקשר, אנכי (בזמן) ורוחבי (באנלוגיות, במושגים). וגם הנהרת ההקשר היא תהליך ארוך ומורכב. תקשורת הסאונד-בייטס מושתתת על הסתרת עובדות לא נעימות מצד אחד, וניתוק העובדות הגלויות מהקשרן, מצד שני. על כן התיישרות לפי צוויה היא התיישרות לצד הידע הפוליטי הקונצנזואלי. מה שנכנס במיטת הסדום שלה לא יכול לערער על הנחותיה, ומה שיכול לערער, לא נכנס. המילכוד הזה נפרץ סוף סוף, בתקשורת האלטרנטיבית ובבלוגים. אבל המחיר, לפעמים, הוא האורך. אני יכול רק להעיד שבין הפוסטים הנקראים ביותר בבלוג נמצאים כמה וכמה תחקירים ארוכים כאלה, שנעים בין 5,000 ל-10,000 מילה ולעתים אף יותר. זה סימן מעודד שיש ביקוש למוצר הזה; יש צמא לדעת.
אנא נסו לזכור זאת, והישארו עימנו (אבל תשתו קפה באמצע, ברזילאי אם אפשר).
ברזיל בוערת, המשטרה פולשת
חודש יוני 2013 היה החודש הסוער ביותר שידעה ברזיל בעשרים השנים האחרונות. זה התחיל במחאה ציבורית נגד העלאת מחירי התחבורה הציבורית, והתרחב במהרה לשורה של נושאים – הבזבוז העצום של כספי ציבור על ההכנות למונדיאל של 2014, שחיתות שלטונית, זכויות אינדיאנים, הזנחת השירותים החברתיים, עוני ואלימות משטרתית. רחובות הערים הגדולות הוצפו מפגינים, בריקדות בוערות, שכונות אוהלים. מיום ליום זרמו עוד ועוד אנשים החוצה. בריו דה ז'נרו התקיימה ההפגנה הגדולה ביותר בתולדות ברזיל, בהשתתפות 3 מיליון איש. כאן אפשר לראות את התמונות הדרמטיות מאותה התקוממות עממית, כאן אפשר לקרוא את הכרונולוגיה שלה, מנקודת מבט אקטיביסטית, וכאן סיכום ממצה בעברית.
פלישה של יחידת BOPE לפאבלת מארה. צילום: רויטרס
בעיצומה של אותה התקוממות, וככל הנראה בנקמה על שוטר שנהרג בידי שודדים, פלשה משטרת ברזיל לפאבלת מארה שבריו דה ז'נרו, שכונת פחונים עצומת ממדים שבה מצטופפים כ-130 אלף תושבים. השוטרים ירו גז מדמיע אל בתי התושבים וקרב היריות נמשך כל הלילה. בבוקר נספרו 13 הרוגים, חלקם לא מעורבים כלל באירועים (על המספרים המדויקים אין הסכמה). פלישות קטלניות כאלה היו גם לפני וגם אחרי; הן חלק משגרת החיים בפאבלות ושגרת הפעילות של המשטרה. בהצהרה שחוברה בידי עשרות ארגוני זכויות אדם בברזיל לאחר האירועים, נפרשת התמונה הרחבה יותר של "קרימינליזציה" של תושבי הפאבלות – עניים, שחורים, מתוסכלים – שמנוצלת בזמן הפגנות המוניות למסעות הרג של המשטרה.
כנהוג בפלישות לפאבלות, השוטרים נכנסו ברכבים ממוגנים, מעין משאיות נושאות חימוש, בעלות מראה מאיים, שמפזרות את הולכי הרגל באמצעות רמקול רועם. בברזיל קוראים להם caveirões, "גולגלות גדולות". עוד נחזור לגולגלות האלה ולמשמעותן. המשטרה שפועלת בפאבלות היא "משטרה צבאית", ושיטות הפעולה שלה מבוססות על תורת הלוחמה האורבנית שנהוגה בצבא. הקווירוס הם לכאורה עוד רכיב במיליטריזציה של יחסי המשטרה-אזרח שמתחזקת בהרבה מדינות בעולם, כולל ישראל, אבל בהקשר המסוים של ריו, הם סימנו נקודת מפנה דרמטית. כל כך דרמטית, שאמנסטי פירסם ב-2006 דו"ח המוקדש בלעדית למה שהם חוללו בפאבלות.
הדו"ח מתאר כיצד נהמת הקווירוס שחודר לסמטאות הצרות של הפאבלה משתקת את התושבים; את אפקט הטרור הפסיכולוגי שיוצר השילוב בין הפקודות שניתכות מן הרמקולים לירי שבוקע מתוך הרכב; את הטראומות שנצרבות בילדים; ולבסוף, כיצד דווקא הכלי שהכנסתו נומקה בצורך "להגן" על השוטרים יצר מירוץ חימוש זוטא בפאבלות, שבמהלכו השיגו כנופיות הפשע מטולי רימונים וכלי נשק יותר ויותר מאסיביים כדי לחדור את שריון הקווירוס. הרכב השנוא הזה זכה אפילו שיחברו עליו שיר מחאה אישי נגדו.
היה זה כוח משטרה מיוחד, BOPE, שביצע את הטבח בפאבלת מארה. הכוח הזה ידוע לשמצה בברוטליות שלו; גם עליו נרחיב בהמשך. בשלב הזה כדאי לספר לקורא הישראלי שקצינים של BOPE עברו אימונים בישראל ושחברות נשק ישראליות מכרו לו קווירוס בעידוד נמרץ של משרד הביטחון. זהו רק קצה הקרחון של שיתוף הפעולה הצבאי בין ישראל לברזיל, שאליו נגיע בחלקו השני של הפוסט. תחילה נערוך הכרות עם מציאות החיים הקשה של תושבי הפאבלות של ריו – הנפגעים הישירים משיתוף הפעולה הזה.
הסיפור כולו נעלם מעיני הישראלים כיוון שהתקשורת הישראלית לא אוהבת להתעסק בסחר נשק, ובטח שלא עולה על דעתה שיש חשיבות להצביע על פשעים שנעשים בנשק ישראלי ברחבי העולם. הדיווחים הלקוניים שמסתננים אליה על "המהומות" בברזיל מעוקרים מכל הקשר או מידע שעשוי לעורר בקורא הישראלי זיק של מחשבה או בחינה עצמית: האם מה שקורה שם דומה למה שקורה כאן? מי בתפקיד המשטרה, מי בתפקיד הפאבלות? איך נשק שנוסה בעזה נמכר בברזיל? מי מרוויח, ומי סופג את הבומרנג המדיני? כאמור, כל אלה שאלות שאין לשאול, אין בכלל מקום שמאפשר לשאול אותן. אין דיווח ואין דיון. כיוון שכך, התחקיר הזה מסתמך לא מעט על פרסומים זרים. למען הסר ספק: כל המידע שיובא כאן זמין במקורות גלויים באינטרנט (עסקאות הנשק והסייבר דווחו בעיתונות הכלכלית ובמגזינים לנושאי צבא וביטחון). אולי סוף סוף יהיה לו הד בישראל.
מפת דרכים קצרה: החלק הראשון של הפוסט מתאר את מציאות החיים בפאבלות של ריו, תחת טרור משטרתי נטול רסן; החלק השני מתחקה אחרי הקשרים ההדוקים בין תעשיות הנשק ובטחון המולדת הישראליות לבין משטרת ריו וצבא ברזיל; החלק השלישי מנתח את ההיבטים הפוליטיים והאסטרטגיים של הפיכתה של ישראל למעצמת ייצוא נשק, לרבות האופן שבו נתפס הסכסוך על הפלסטינים ודיוקנה המטריד של "אומת ההייטק" הישראלית.
הפאבלות של ריו: לכודים בין ברוני הסמים, המיליציות וכוחות המשטרה
19 מתוך 50 הערים המסוכנות בעולם נמצאות בברזיל, והערים הגדולות בה ממוקמות בפסגת טבלאות הרצח העולמיות. ב-2010 נרצחו 21 על כל 100 אלף איש, פי 3 מהממוצע העולמי. בריו לבדה עומד ממוצע הרצח השנתי על 6,000 איש לשנה, סדר גודל של אזור מלחמה. ברזיל סובלת גם מאי-שוויון קיצוני בהכנסות, מקום 13 בעולם במדד ג'יני. מעט מקומות מבליטים את שני הנגעים החברתיים האלה יותר בחדות מאשר ריו דה ז'נרו. בסמוך לחופי התיירות של קופאקבנה ואיפסמה נמצאות שכונות פאר, מקום משכנן של אחוזות מנקרות עיניים. ממש מעליהן, במורדות ההר, משתרעות הפאבלות של ריו – משכנות עוני צפופות, ערי שאנטי שהשלטונות הפקירו במשך עשרות שנים, ללא מערכות סניטציה או שירותי חינוך ובריאות מוסדרים. מקורן של הפאבלות במאה ה-19, אז התרכזו בהן עבדים לשעבר שלא היו להם זכויות קרקע. עד היום מרבית אוכלוסייתן שחורה, והמצוקה עוברת בהן מדור לדור.
פאבלת רוסינה, ריו דה ז'נרו
בריו לבדה יש כאלף פאבלות, ביתם של מיליון וחצי איש, כ-14% מאוכלוסיית העיר. הפאבלות הן מעין שטח אקס-טריטוריאלי לשלטונות; הן נשלטות בפועל בידי כנופיות הסמים או מיליציות פארה-צבאיות, שמורכבות מאנשי צבא ומשטרה לשעבר, שחצו את הקווים והפכו לברוני פשע. השחיתות אינה יודעת גבולות. ידוע שמיליציות שוטרים כאלה מונעות בעד סוחרי סמים שרוצים להשתקם ולפתוח דף חדש לעזוב את "תפקידם", ומכריחות אותם להמשיך בהפצת הסם. רובם המכריע של סוחרי הסמים ימותו בקרב יריות לפני גיל 21.
מנהיגי הכנופיות והמיליציות גובים דמי חסות מבעלי עסקים ומציפים את השטח בסמים; מצד שני, הם גם "שומרי הסדר" בפועל, ואת פעולותיהם האלימות הם מרחיקים מחוץ לפאבלה. על פי ההערכה, חברים בכנופיות כ-35 אלף איש. זה פחות מ-2.5% מהאוכלוסיה. זהו נתון חשוב, משום שכפי שנראה בהמשך, הצבא ומשטרת ברזיל שפושטים על הפאבלות באופן שגרתי נוטים לטשטש את האבחנה בין אזרחים תמימים לפושעים, ופועלים תחת ההנחה שכל מי שנלכד במהלך הפשיטה הוא פושע בפוטנציה. זה בוודאי מזכיר דבר או שניים לקורא הישראלי.
"תכנית ההשקטה": שיקום או ניצול של הפאבלות?
במשך שנים ארוכות נקטה ממשלת ברזיל במדיניות של כוח, כוח, ורק כוח מול הפאבלות. מה שעמד לנגד עיני השלטונות היה שלטון כנופיות הפשע, ובו הן ניסו להכות שוב ושוב, באמצעות פלישות תקופתיות מלוות בקרבות עקובים מדם, כדוגמת זה שהובא בתחילת הפוסט. המצוקה החברתית, העוני והיעדר ההשכלה לא כל כך עניינו את מושל מדינת ריו; הפאבלות נתפסו כחית פרא שיש לאלף בכל האמצעים הדרושים. תפיסה דומה מאפיינת עד היום את שלטונות מדינת ישראל ביחס לכפרים הבלתי מוכרים של הבדואים בנגב. האחריות הממלכתית מולם מתמצה בהיבט אחד בלבד: אכיפה וענישה. מתכנון, מחינוך, מבריאות ותשתיות – המדינה מתנערת.
אבל בברזיל, אחרי שנים שבהן הגישה הכוחנית לא הביאה לשום תוצאות חיוביות, חל שינוי מסוים. בשנת 2008 הושקה תכנית "ההשקטה" (pacification), בפרופיל תקשורתי גבוה מאד בכל העולם. הרעיון הבסיסי בתכנית הוא כיבוש מחדש של הפאבלות מידי כנופיות הפשע והחזרתן לריבונות השלטון המרכזי. להבדיל מן המדיניות הקודמת, מבצעי הפלישה האלימים לא מסתיימים לאחר ימים ספורים בנטישה של הצבא. לאחר הכיבוש, מוצבים כוחות צבא ומשטרה קבועים בפאבלה (כוחות ה-UPP), והם אחראים להשיב את הסדר על כנו, לחדש את קשרי הקהילה עם המשטרה, ולהתחיל בשיקום השירותים החברתיים. כיום פרושות יחידות ה-UPP בפחות מ-40 פאבלות, כ-3% בסך הכל.
לפני הערכת הצלחתה או כשלונה של תכנית ההשקטה, חשוב להבין את ההקשר הפוליטי שבו היא באה לעולם, אחרי עשורים ארוכים של התעלמות כמעט מוחלטת מצד השלטונות. ההקשר הזה, שהשלטונות לא ניסו להסתיר, היה שני "מגה-אירועים" שעמדו להתקיים בריו: אליפות העולם בכדורגל ב-2014 והמשחקים האולימפיים ב-2016. הפאבלות הראשונות שנבחרו ליישום תכנית ההשקטה היו אלה שסמוכות לאזורי התיירות, לאתרי הספורט ולנתיבי התנועה אל שדה התעופה. לקראת המגה-אירועים, החלו השלטונות לפנות 35 אלף בתים בפאבלות לצורך בנייה מחדש. על פי נתונים עדכניים, כ-67 אלף איש כבר פונו מבתיהם מאז שנבחרה ריו לארח את המגה-אירועים. התוצאה היא דחיקה של העניים ביותר, כמו גם של כנופיות הפשע, אל הפאבלות המרוחקות יותר. בז'רגון הממשלתי, מדיניות כזאת נקראת "פיתוח".
שוטרים של UPP בסיור בפאבלת מורו דוס מקקוס.
הנהנים הראשיים מן "הפיתוח" שבישרה תכנית ההשקטה, חוץ מתיירי המונדיאל והאולימיפיאדה, ש"שמיכת בידוד" משטרתית חצצה בינם לבין הפאבלות, היו סוכני הנדל"ן. באזורים שעברו השקטה חלה זינוק בערך הקרקע שלווה בג'נטריפיקציה מואצת – "ג'נטריפיקציה באיומי אקדח", כפי שכינה זאת אתר אקטיביסטי אחד. בנק הפדרל ריזרב של ניו יורק העריך ב-2013 ש-15% מן העלייה בשווי הנדל"ן בריו בין השנים 2008-2012, עלייה בסך של 168%, נגזרה ישירות מתכנית ההשקטה בפאבלות. אחרי סוכני הנדל"ן דהרו העסקים. בכל הבוננזה הזאת נשכחה אוכלוסיה אחת: תושבי הפאבלות העניים והנזקקים מכל לסיוע. אלה, שלא במפתיע, נזנחו מאחור.
מדדי הצמיחה המרשימים מסתירים גם את התהליך הזה: העניים שנדחקים החוצה מבתיהם בגלל נסיקת שכר הדירה – גידול של יותר מ-300% במהלך ההשקטה בפאבלת וידיגאל, למשל – נאלצים לפלוש למבנים נטושים או לאלתר מגורים בלתי חוקיים. כך יוצא שעבריינות הדיור גדלה גם היא, ומספקת לשלטונות עילה נוספת להפעיל אכיפה משטרתית אלימה בתוך הפאבלות. הדינמיקה הזאת – שבה המדינה הופכת את בן הארץ ל"פולש" בלתי חוקי על אדמתו – מוכרת היטב ביישובים הערביים בישראל ובגדה.
ומה בנוגע לרמת האלימות? תלוי איך מודדים. בשנים 2008-2012 אכן חלה ירידה דרסטית, של 65%, בשיעור הרציחות באזורים שנשלטו בידי ה-UPP (אף כי יש המצביעים על העלייה בשיעור ה"היעלמויות" באותה תקופה כהסבר האפשרי). אך משנת 2013 ועד להווה חל היפוך במגמה ושוב מסתמנת עלייה. המשטרה שוב הורגת צעירים בפאבלות, למעשה יש זינוק של 40% בשיעור מקרי ההרג בידי שוטרים. העילה לתכנית ההשקטה – אירוח המונדיאל והמשחקים האולימפיים – הפכה לעילת המחאה נגדה: במאי ויוני 2014 שטפו אלפי אזרחים את רחובות סאו פאולו וריו בזעם, נגד הבזבוז הבלתי נתפס של 11 מיליארד דולר על תשתיות המונדיאל, על נסיקת מחירי הדיור, על גירוש תושבי הפאבלות העניים; היה זה רגע נדיר בתולדות ברזיל שבו התקוממה אומת הכדורגל נגד FIFA והממסד שמכרו אותה לבעלי ההון.
אם מניחים בצד את המטרות הסמויות של תכנית ההשקטה – שדרוג הפרופיל הבינלאומי של ברזיל לקראת אירוח המגה-אירועים, סילוק אוכלוסיות בעייתיות ולא פוטוגניות מאזורי התיירות, ג'נטריפיקציה וגריפת הון נדל"ני – ומקשיבים לאופן שבו תושבי הפאבלות עצמם מסכמים את השינוי בשטח, מתקבלת תמונהעגומה של כישלון הולך ומעמיק. למה? כי ההבטחה החברתית לא קוימה, ומה שנותר מההשקטה הוא בעיקר ההשתלטות האלימה ו"מישטור" החיים בפאבלה. מנכ"לית של אחד מן הארגונים הקהילתיים בפאבלות סיכמה זאת כך: "הכריזו באוזנינו שבעקבות השיפור בביטחון יבוא שיפור בשירותים בסיסיים כמו בריאות, חינוך וסניטציה. אבל השירותים האלה לא התממשו. במקומם, הגיע המגזר הפרטי, למשל מתקיני צלחות הלווין, וזה העלה באופן דרסטי את מחירי השירותים הציבוריים".
אלימות המשטרה בפאבלות
צריך להבין איך נוהג השלטון הברזילאי בתושבי הפאבלות כשמדברים על אלימות שלטונית. צריך להבין עד כמה חייהם וגופם זולים בעיני לובשי המדים. הפער העצום הזה בין היחידות החמושות שפושטות על הפאבלות לבין האנשים החיים שם בדלות נוראית – ממש בסמיכות לבתי התענוגות של ברוני הסמים – מסביר, ככל הנראה, מדוע האחרונים נראים לראשונים כסוג נחות של בני אנוש, שאפשר ומותר לבצע בהם "הרג סדרתי", כהגדרת ה"אקונומיסט". גם כאן, האנלוגיה למפגש בין החייל הישראלי לבין תושב שכם או חברון אינה מופרכת.
הנה כמה נתונים מסמרי שיער על אלימות המשטרה בברזיל. על פי דו"ח HRW, בתקופה של 7 שנים בלבד, בין 2003-2009, הרגה המשטרה בסאו פאולו ובריו 11 אלף בני אדם. על פי נתונים רשמיים, בכל יממה הורגת משטרת ברזיל 6 אנשים. שנת השיא בריו היתה 2007, אז הרגה בה המשטרה 1,330 איש; ממוצע של כמעט ארבעה אנשים ביממה. סביר מאד שהנתונים האמיתיים גבוהים יותר. בשנים האחרונות מתגברת תופעת ה"היעלמויות" של צעירים מהפאבלות; ב-2012 נעלמו כך 6,000 איש בריו. במקרה אחד שתועד באופן מצמרר, הופללו שני שוטרים שחיסלו שני צעירים ואז "העלימו" אותם ביער מחוץ לעיר.
דו"ח מאוחר יותר של אמנסטי חקר את מקרי ההרג בידי שוטרים בריו והגיע למסקנה שבמקרים רבים מדובר בהוצאות להורג ללא משפט. בין השנים 2004-2015 הרגו שוטרי ריו יותר מ-5,000 איש. הדו"ח בדק פרטנית את 10 ההריגות שהתרחשו בפאבלה אקארי בשנת 2014; 9 מתוכן התבררו כהוצאה להורג ללא משפט (ירי ללא ניסיון מעצר, ירי אחרי שהמבוקש נכנע, וירי באדם נמלט). כמעט בכל המקרים שבהם המשטרה מפנה את הפצועים לבית החולים, הם "מוצאים את מותם" בדרך. לעתים קרובות פורצים השוטרים אל הפאבלה ברכב ממוגן ויורים לכל עבר, ירי אקראי שגם הורג ילדים. פגיעה או הרג של שוטר בידי חבר כנופיה בפאבלה מוציאה מן המשטרה את הרע ביותר. באחת מפלישות הנקם של שוטרי ה-UPP – האמונים, כזכור, על "השקטה" – הם טבחו ב-6 נערים בגילאים 10 עד 16, ולאחר מכן גם העלו בגאווה את התמונות ברשתות חברתיות.
אלפי תלונות מוגשות לשלטונות נגד ירי לא מוצדק של שוטרים. על פי מחקר אחד, 99.2% מהן נקברות בלא הליכים משפטיים. במלים אחרות, שוטרי ברזיל ואלה שבפאבלות באופן מיוחד פועלים תחת חסינות מוחלטת מפני הבאה לדין. בכל עימות שיתפתח, הם יכולים לטעון שירו בקורבן בשעה שהתנגד למעצר והמערכת תגבה אותם באופן מלא. האפליה המשפטית של הפאבלות מתבטאת גם בכך שהן האזור היחידי בברזיל שבו ניתן להוציא "צו חיפוש שכונתי", שמאפשר למשטרה לפרוץ לכל בית ובית ללא התרעה מוקדמת וללא צווי חיפוש פרטניים.
אי אפשר לסיים את הסיפור על אלימות השוטרים בלי לדבר על גזע. במדינה שבה מבחין השלטון בין חמישה גזעים – לבן, שחור, חום, צהוב וילידי – 79% מקורבנות הירי של המשטרה הם שחורים. הסיכוי של אדם שחור להיהרג בידי משטרת ברזיל גדול פי 2.5 משל אדם לבן. ברזיל עדיין כורעת תחת חטוטרת מבישה, מורשת העבדות הממושכת ביותר בעולם המערבי. בין 1501-1866 הביאו הפורטוגזים לברזיל כמעט 5 מיליון עבדים מאפריקה; הם היו הבסיס לתעשיות הסוכר והקפה, שעליהן נבנה העושר הכלכלי של המדינה, עד ימינו. ברזיל היתה המדינה המערבית האחרונה לאסור את העבדות בחוק, בשנת 1888, אבל גם כיום היא קיימת, ומפעם לפעם מתפרסמות ידיעות על כך שהשלטונות שחררו כמה מאות עבדים שהוחזקו בניגוד לחוק. על פי ההערכה, כ-50 אלף איש עדיין מוחזקים כעבדים בברזיל. במדינה שהתקיים בה מתאם כה הדוק בין גזע לעבדות ובין עבדות לנחיתות חברתית, אין להתפלא על תפיסות מושרשות שרואות בשחורים תתי-אדם. הניחו בידיהן של תפיסות כאלה רובי סער ורכבי משטרה מפלצתיים, והתוצאה הבלתי נמנעת תהיה "הרג סדרתי" של אוכלוסיה שחורה בפאבלות.
חוד החנית: כלבי המלחמה המקוללים
חוד החנית של האלימות המשטרתית הוא גדוד המבצעים המיוחדים של המשטרה, הידוע כ-BOPE, שהוזכר בתחילה. אלה הן יחידות שאומנו במיוחד ללוחמה אגרסיבית בשטח בנוי בשיטות צבאיות לחלוטין. ליחידה יצא מוניטין של "חוליות מוות", וכמו בכל חברה מיליטריסטית, היא נהנית מגלוריפיקציה ומעמד מיוחד בתרבות הפופולרית של ברזיל (סרטי קולנוע, משחקי מחשב, אביזרי ביגוד וכד'). שוטרי BOPE גאים בכך ש"ניקו" את הפאבלות מסמים, אף כי המציאות שונה בתכלית, כפי שתואר קודם; הפשיטות שלהם מלוות בנפגעים רבים, אך ה"השקטה" שבאה לאחר מכן אינה מבשרת תיקון חברתי. הסמל של BOPE הוא גולגולת שנעוצים בה שני רובים וחרב. זוכרים את "הגולגולת הגדולה", caveirão, כלי הרכב הממוגן שאיתו פולשים השוטרים לפאבלות? דמו בנפשכם כעת את "הגולגולת הגדולה", שעל צידה מוטבע בגדול סמל הגולגולת עם הרובים והחרב, דוהרת ברחובות הפאבלה ומרעימה ברמקול לכל עבר: "באנו לקחת את הנשמה שלכם".
לפני מספר שנים נכתב ספר בידי שני לוחמים לשעבר ביחידה, בשיתוף עם השר לביטחון פנים לשעבר בברזיל, ובו נחשפו כמה משיטות העבודה של BOPE. הכותבים מסבירים שהיחידה הוקמה כיחידה צבאית שמטרתה הראשונה היא פלישה וכיבוש שטח. ההמנון הבלתי רשמי ביחידה, שאותו שרים השוטרים במהלך האימונים, הוא טקסט רצחני ומבחיל. הנה כמה שורות: "אנשים בשחור / מה המשימה שלכם? / לפלוש לפאבלה / ולהשאיר את הגופות על הארץ…. אתם יודעים מי אני? / אני כלב המלחמה המקולל / אני מאומן להרוג / … אם תשאלו מאיפה באתי / ומהי משימתי / אני מבשר מוות וייאוש / וחורבן מוחלט … / הדם זורם קר בעורקיי / וקפא בתוך לבי / אין בנו לא רגשות / ולא חמלה". וכן הלאה והלאה.
האתוס של BOPE מושתת לא על אכיפה מונעת, אלא על אכיפה חסלנית. בחשוד יורים כדי להרוג, לא כדי להביאו לדין. בכך יש דמיון ברור למדיניות האש במבצעים של יחידות המסתערבים בצה"ל, שבשנה האחרונה הולכת ומשתלטת על כל יחידות הצבא. אבל מחברי הספר, בעלי ניסיון, מפיקים את הלקח הבא: "מדיניות הירי-כדי-להרוג שלא איפשרה לעבריינים להיכנע חוללה תוצאה פרדוקסלית: היא הגבירה את התנגדותם, כמו גם את עוצמת האלימות שהופנתה כלפי המשטרה." מסתבר שכוח רק מוליד עוד כוח.
כדרך אגב, מגלים מחברי הספר שמומחים מישראל הגיעו לריו לאמן את שוטרי BOPE. אחד מהם, ככל הנראה, היה אבי נרדיה, מומחה עולמי לקרב מגע ובעל חברה שמכשירה כוחות מיוחדים ברחבי העולם. BOPE נמנית עם לקוחותיו. על פי דיווח אחר שלא הצלחתי לאמת, קצינים של הימ"ם הישראלי ביקרו ביחידת BOPE בריו להחליף ידע מקצועי.
גם עיטורי הקווירוס של BOPE נושאים מסר די ברור.
הקשר הישראלי של BOPE: חברת ISDS
אבל הקשר האמיץ עם BOPE נזקף לזכותו של ישראלי אחר, רב פעלים ומעללים בדרום אמריקה ומרכזה. תכירו את לאו גלסר: ישראלי ממוצא ארגנטיני, בעל חברת האבטחה ISDSׁׁׁ) International Security Defence Systems), מותג בינלאומי בשירותי אבטחה למשטרים אפלים, מגה-אירועים והופעות של כוכבי פופ. יוסי מלמן הגדיר את גלסר "ממציא השיטה" של "הקשר הסימביוטי בין הרשויות בישראל לחברות הפרטיות לייעוץ ביטחוני":
"בישראל עובדת השיטה כך: משרד הביטחון, משרד החוץ או המוסד מקבלים בקשה לייעוץ ביטחוני או לאימון של יחידות צבא או שירותי ביטחון, משליט של מדינה, לרוב רודן. משום שהרשויות אינן יכולות, או אינן רוצות, לסייע ישירות לשליט, אך בקשתו בכל זאת חשובה להן לקידום אינטרסים ביטחוניים או מדיניים, הן פונות לחברה פרטית כדי שזאת תספק את השירות המבוקש."
מה שמשרד הביטחון הישראלי עושה כאן הוא מיקור חוץ של עסקים מלוכלכים. זהו מיקור חוץ מסדר שני, שכן מיקור החוץ הראשוני פועל מארה"ב לישראל. כיוון שהייצוא הבטחוני מארה"ב נתון לפיקוח חמור יותר של הקונגרס מאשר הייצוא הבטחוני הישראלי (שאינו כפוף כלל לרשות המחוקקת), מעדיפה וושינגטון לא פעם לנהל את עסקי הנשק המלוכלכים שלה דרך המתווך הישראלי; בין אם במכירת ציוד אמריקאי דרך ידיים ישראליות ובין אם במכירת טכנולוגיות שפותחו בארה"ב בדרך זו. המקרה המפורסם ביותר היה כמובן פרשת איראן-קונטראס.
ובכן, מה עושה מדינת ישראל שלא רוצה להיראות בפומבי כמי שסוחרת עם משטרים רודניים או מיליציות רצחניות? היא מעבירה את החוזים לחברות פרטיות. ברור שהכל עובר אישור של האגף לייצוא בטחוני (סיב"ט), שום דבר לא מתנהל מאחורי הגב; אבל למראית-עין, חברות הנשק שבבעלות המדינה אינן מטנפות את ידיהן בעסקאות המגונות. הדברים האלה גם אושרו בידי גורמים מתוך המערכת. ISDS החלה את פעילותה במרכז אמריקה. שורת תחקירים שפורסמה בשנות ה-80' חשפה כי מומחים ישראליים של ISDS אימנו חוליות מוות בשירות הטרור המדינתי בגוואטמלה, ניקרגואה והונדורס. גנרל ריוס מונט, שהשליט בגואטמלה שלטון דמים בתחילת שנות ה-80' ומאוחר יותר הורשע בפשעים נגד האנושות ומעשי רצח-עם נגד ילידים אינדיאנים, הצהיר בראיון עיתונאי שאנשיו הצליחו הודות לאימון בידי ישראלים. תיעוד מקיף של עסקי הנשק הישראליים במשטרים הרצחניים של מרכז אמריקה בשנות ה-80' אפשר למצוא כאן.
הנקודה החשובה לענייננו הוא ש-ISDS פעלה בסך הכל כשליח לדבר עבירה. על פי קרל פלהנדט, סוחר נשק של החברה שפעל בגואטמלה בשנות ה-80', "ממשלת ישראל שולטת ב-ISDS ושר הביטחון הוא מי שעל פיו יישק דבר".
ואומנם, גם על הקשר בין BOPE ל-ISDS פרש משרד הביטחון את חסותו. בשנת 2012 הציגה החברה בדוכן הישראלי שאירגן אגף סיב"ט בתערוכת הנשק הגדולה בדרום אמריקה, LAAD, את הרכב הממוגן החדש שפיתחה בשיתוף עם "FORT1 :"Global Shield. משטרת ריו בחנה אותו ולאחר מכרז קשוח, החליטה לרכוש 8 קווירוס מ-ISDS, מתוכם ארבעה מיועדים ל-BOPE. הדיווחים באתרי חדשות הביטחון מסבירים גם כיצד הותאם המתאר הטכני של ה-FORT1 במיוחד לצרכי הלחימה בפאבלות. ISDS זכתה במכרז לאחר שירדה ב-72% ממחיר ההצעה המקורית – הנחה חסרת תקדים, שהוסברה בהבטחה שקיבלה להיות שחקן האבטחה המרכזי באירועי המונדיאל ולאחר מכן האולימפיאדה. כדאי לשים לב לאופן המשתרג, חוצה הגבולות, של הטכנולוגיות הצבאיות, כמו גם לזיקות המשתרשרות מחוזה אחד למשנהו, מן הפאבלה אל האולימפיאדה וחוזר חלילה.
ISDS כבר מבוססת היטב בברזיל, יש לה אתר ברזילאי מסודר, ובעל החברה, לאו גלסר, בא ויוצא במסדרונות השלטון שם בחופשיות. הסרט "המעבדה" של יותם פלדמן משנת 2013 מייחד חמש דקות מאלפות לגלסר, בהן הוא מתלווה למסע העסקים שלו לברזיל, עד למפקדת BOPE. אם עדיין לא צפיתם, צפו עכשיו.
ודאי שמתם לב לשוט היפהפה (דקה 3:23) של גלסר שחוצה את המסך מימין לשמאל, מעליו מתנוסס סמל הגולגולת עם החרב והרובים של BOPE. קשה גם להחמיץ את היחסים האינטימיים שקשר גלסר עם אנשי היחידה, שמקבלת ממנו אימונים (בברזיל ובישראל), נשק וכלי רכב ממוגנים.
הקשיבו היטב לתובנות של סוחר הנשק הוותיק הזה. "שר הביטחון הוא לא רק עוסק במלחמות, הוא צריך גם לדאוג לתעשיות הבטחוניות. שיהיה פעילות, שיהיה מכירות". ואכן, שרי הבטחון תמיד דאגו היטב למכירות של ISDS, אף כי האמירה של גלסר קצת מיתממת, בנתקה את שני אפיקי הפעולה זה מזה כאילו אין ביניהם קשר. למעשה, שר הבטחון עוסק במלחמות בין השאר כיוון שהוא צריך לדאוג לתעשיות הבטחוניות. התעשיות והמלחמות מכלכלות זו את זו. התעשיות זקוקות למלחמה, זקוקות לניסויי האש ב"מעבדה" של עזה, כדי לשגשג.
הקשיבו לו גם כשהוא אומר, במהלך סיור בפאבלות (דקה 3:48), ש"במקומות כמו עזה, יש לנו אותו מצב כמו שלכם. יש לנו את אותה שיטה". כאן שוררת תמימות דעים בין סוחר הנשק הישראלי לבין תנועת BDS, שגרפה אליה כ-30 ארגוני זכויות אדם וחברה בברזיל במחאה על סחר הנשק עם ישראל. אחד הפעילים שם מסביר: "מה שרפא"ל, אלביט ו'גלובל שילד' עושות זה לייצא את הטקטיקות שנעשה בהן שימוש ברצועת עזה. הן לוקחות שכונות של עוני ושל זעם ויוצרות את עזה בפאבלות של ברזיל. המטרה של כל מי שרואה עצמו חלק מן החברה האזרחית היא שלא יהיו יותר עזות". גלסר מספר לנו, ואולי לעצמו, שהנשק הברוטלי שהוא מחדיר לפאבלות הוא תוצאה ולא סיבה להסלמה באלימות ובקטל האזרחים. אבל לנו יש ניסיון משלנו, עם שמונה מבצעים בעזה, כל אחד ברוטלי מקודמו, כל אחד וצעצועי המוות החדישים שהושקו בו, תוך הבטחה חגיגית שהפעם באמת נמגר סופית את החמאס. בינתיים הטילים של החמאס כבר מטווחים את גוש דן והמנהרות אל שטח ישראל שוקמו, כפי שנחזה כאן לפני שנה וחצי. מרוץ חימוש שמוביל לריסון האלימות הוא סתירה עצמית.
ועוד הקבלה אחרונה: כשגלסר נשאל על הקורבנות של משטרת ברזיל, הוא מעדיף לענות על סוחרי הסמים. "אם תהרוג אותו עם מקל או תהרוג אותו עם כדור בראש, מה ההבדל?". זאת נקודת המבט של הכוח הצבאי: הפושע מאפיל על כל הסביבה האזרחית שלו, ומתוך כך, מפליל אותה ללא אבחנה. אם הוא בן מוות – וזאת שאלה נפרדת, האם יש להוציאו להורג או להעמידו למשפט? לגלסר כנראה אין חיבוטי נפש כאן – אז חייו של כל מי שבסביבתו שווים כקליפת השום. זהו כמובן הגיון "הנזק האגבי" שהנחה את מדיניות האש במבצעי צה"ל בעזה.
באוקטובר 2014 זכתה חברת ISDS בחוזה יוקרתי מממשלת ברזיל לנהל את אבטחת האולימפיאדה שתתקיים בריו השנה, בתקציב של 2.2 מיליארד דולר. המוניטין האיום של החברה במרכז ודרום אמריקה – 30 שנה של חימוש ואימון רודנים וחוליות מוות – הביא את תנועת BDS לפתוח בקמפיין חרם ממוקד נגד ההתקשרות עם ISDS. במאי 2015 פרסמה התנועה הודעה שלפיה ביטלה ממשלת ברזיל את ההתקשרות עם ISDS. הידיעה הזאת לא פורסמה בתקשורת הישראלית ולמעשה לא זכתה לאישור רשמי חיצוני; האתר הברזילאי של החברה עדיין מציג אותה כספקית אבטחה של המשחקים האולימפיים, ובמרץ 2015 עדיין התראיין גלסר כמי שחוזה האבטחה השמן מונח בכיסו. כתבת התדמית הזאת הציגה אותו כ"נציג שלנו בריו 2016", מעין שגריר ישראלי שעושה לנו כבוד בחו"ל. כן, גלסר הוא נציג נאמן שלנו, דיוקן מדויק, אבל הכבוד ממנו והלאה. רק עיתונאי הבועה בארץ יכולים להציג את מאמן חוליות המוות באור יקרות כזה.
ישראל קנתה לעצמה ביושר שונאים רבים בחברה האזרחית בברזיל, וזו כמובן רק דוגמה אחת למה שקורה במדינה אחת. להשלכות המדיניות של השימוש בנשק ובטכנולוגיה ישראלים נגד אוכלוסיות נחשלות ומדוכאות ברחבי העולם אחזור בסוף המאמר.
הסחר הבטחוני עם ברזיל: בור בלי תחתית
החימוש והאימון ליחידת BOPE הם רק קצה הקרחון של היקף היחסים הבטחוניים של ישראל וברזיל. בשנות ה-2000 המוקדמות עיקר הנוכחות הבטחונית של ישראל בברזיל היתה של "אלביט" (ראו בהמשך). הרומן המשיך ללבלב בעידודו של נשיא המדינה, שמעון פרס, שהגיע לברזיל בנובמבר 2009 כדי לתת את ברכתו לעסקת מכירה של 14 מל"טים של התעשייה האווירית, בשווי של 350 מיליון דולר. שנה מאוחר יותר, בדצמבר 2010, חלה קפיצת מדרגה ביחסים: שר הביטחון, אהוד ברק, ושר המודיעין הברזילאי, חתמו על הסכם שיתוף פעולה בטחוני בין שתי המדינות. ההסכם הסיר את הסכר שבלם עד אז ייצוא טכנולוגיות מסווגות לברזיל ופתח בפני התעשיות הבטחוניות שוק ענק ורעב לנשק. פרס וברק, למי ששכח, היו עד לא מזמן מנהיגי "מחנה השלום" בישראל.
היקף הסחר הבטחוני עם ברזיל איננו נתון שהרשויות מפרסמות בגלוי (פנייתי לאגף סיב"ט לקבל נתונים רשמיים נענתה בשלילה). ב-2013 הוא הוערך ב-200 מיליון דולר לשנה וב-2014 הוא הוערך ב-250 מיליון דולר לשנה. הנתון האחרון נחשף בברזיל לדרישת חבר קונגרס, במהלך מבצע "צוק איתן", כשהצמרת הפוליטית במדינה החלה להבין מה המחיר האנושי של "בדיקת האיכות" שעובר הנשק הישראלי לפני שהוא מגיע אליהם. מכון שטוקהולם למחקרי שלום העריך שבין השנים 2005-2010 היתה ברזיל היבואנית החמישית בגודלה של נשק ישראלי. יש לשער שמאז היא טיפסה עוד למעלה; ב-2011 הגדיר אגף סיב"ט את ברזיל כ"מדינת יעד" וב-2012 "מדינת מפתח". סיב"ט מארגן את הדוכן הישראלי בתערוכת הנשק LAAD בריו, ומפיק חוברות נוצצות שמציגות את החידושים האחרונים של עשרות חברות נשק וביטחון מולדת (Homeland Security). כבר ב-2010 אירח מכון הייצוא הישראלי, בשיתוף משרד החוץ, משלחת של מומחים לאבטחת תעופה מברזיל והפגיש אותם עם נציגים של 30 חברות ישראליות שעוסקות בביטחון מולדת.
תערוכות הנשק הבינלאומיות הן מפגן מסחרר של wargasm. המצגות מהממות, המוזיקה עמוסת אדרנלין, הכל מעוצב כמו משחק מחשב סוחף ומלהיב. את המסך חותכות צדודיות חלקות של מטוסים, ברק הפלדה מנצנץ בשמש. כמובן שאין זכר למטרה האנושיות שכלפיהן מופנית כל העוצמה הזאת.
אין עוד ענף ייצוא של המשק הישראלי שזוכה לדחיפה, פריצת שווקים ומימון כל כך מסיביים של המדינה, באופן עקבי ובמשך עשרות שנים. גם זה סוד גלוי של שקר "השוק החופשי" – העסקים המשגשגים ביותר הם אלה שהמדינה מקדמת (תמיד – על חשבון אחרים).
עם הכספים באים הכיבודים. בסוף 2011 העניקה שגרירת ברזיל בישראל עיטור כבוד לאל"מ חני כספי, ראש המחלקה לקשרי חוץ בצה"ל, על "מאמציה לעשות שלום", כלומר, על תרומתה לחיזוק הקשרים הבטחוניים בין צה"ל לצבא ברזיל. "עשיית השלום" הזאת – מכירת קווירוס ומל"טים וחימוש אווירי ומערכות מעקב – היא המשך טבעי לתכנית "ההשקטה" בפאבלות, תפלצת לשון אורווליאנית שישראלים מכירים כמותה מהבית ("מבצע שלום הגליל", "רצועת בטחון", "קו התפר", "מרקם חיים" וכד').
צריך להתחיל ב"אלביט". "אלביט" היתה החברה הישראלית הראשונה שזיהתה את הפוטנציאל של שוק הביטחון הברזילאי וכבר בסוף שנות ה-90' חדרה אליו באמצעות חברות בת ושיתופי פעולה עסקיים. בשנת 2001 רכשה "אלביט" את השליטה בחברת AEL הברזילאית שמייצרת רכיבים לתעופה. בשנת 2010 רכשה "אלביט" עוד שתי חברות, ARES ו-PERISCOPIO, שמתמחות בייצור מערכות אלקטרוניקה לחילות היבשה. חוזי הענק שנחתמו עם חברות הבת של "אלביט" בברזיל זרמו בזה אחר זה. לכאורה, לא מדובר פה ב"ייצוא" בטחוני שכן הייצור והשירות מבוצעים בברזיל. בפועל, הידע, הטכנולוגיה והפיקוח הם של "אלביט", שמייצאת אותם דרך חברות הבת. גם הרווחים, כמובן. הנה רשימה חלקית של חוזי "אלביט" בברזיל ב-15 השנים האחרונות:
2001: חוזה של 230 מיליון דולר ביחד עם השותפה הברזילאית "אמברייר" להשבחת מטוסי 5-F של חיל האוויר הברזילאי.
2002: חוזה של 80 מיליון דולר לאספקת מערכות אוויוניקה למטוסי ALX של חיל האוויר הברזילאי.
2008: חוזה של 187 מיליון דולר לאספקת מערכות אוויוניקה למטוסי הקרב של אמברייר.
2011: חוזה של 260 מיליון דולר לאספקת צריחים בלתי מאוישים לרכבים קרביים ממוגנים.
2011: חוזה המשך של 83 מיליון דולר להשבחת מטוסי 5-F של חיל האוויר הברזילאי.
2013: חוזה (בשווי לא ידוע) לאספקת מערכות תצפית אלקטרו-אופטיות לאבטחת גבולות. זהו בדיוק סוג מערכות הניטור ש"אלביט" סיפקה לצה"ל להתקנה על חומת ההפרדה, שבגללן החרימה את "אלביט" שורת גופים פיננסיים בעולם – קרן הפנסיה הממשלתית של נורבגיה, קרן ההשקעות הגדולה בשבדיה, הבנק הגדול בגרמניה והבנק הגדול בדנמרק. הרכישה של ציוד שמשמש ל"ציד" פלסטינים במרחב התפר, על גדר שהוקמה בניגוד לחוק הבינלאומי, עוררה גם מחאה נוקבת בברזיל (ראו בהמשך).
2013: חוזה ראשוני של 20 מיליון דולר לפיתוח המיקרו-לווין הצבאי הראשון של ברזיל.
2014: חוזה של 106 מיליון דולר לשדרוג מטוסים של חיל הים הברזילאי.
2014: חוזה בשווי לא ידוע לאספקת 5,000 כוונות אופטיות לרובי סער של צבא ברזיל.
2015: חוזה של 2 מיליון דולר לאספקת ערכות הנחיית לייזר לפצצות אוויר.
2015: חוזה בשווי לא ידוע לאספקת מערכות התצוגה של מטוס הקרב החדש של ברזיל, גריפן.
בשנים 1994-2009 הגיע הקף הסחר של "אלביט" בברזיל ל-750 מיליון דולר. כל זה עוד לפני שאמרנו מילה אחת על מל"טים. אלה יזכו לדיון נפרד כיוון שהם, ממש כמו הקווירוס של ISDS, מופנים אל אוכלוסיה אזרחית בברזיל.
שורה של חברות ישראליות נוספות ייצאו נשק וטכנולוגיות מתקדמות לצבא ולמשטרת ברזיל באותה תקופה:
רפא"ל מכרה לחיל האוויר הברזילאי 200 טילי Python 4 בשנת 2002 וטילי דרבי ב-2006. שווי העסקאות לא דווח. במשך שנים ארוכות דישדשה רפא"ל מאחורי "אלביט" במכירות לברזיל. במטרה לשדרג את מעמדה לקראת חוזי האבטחה של המונדיאל והאולימפיאדה, רכשה החברה בשנת 2012 40% ממניות חברת האווירונאוטיקה הברזילאית GESPI. ב-2015 חתמה רפא"ל על עסקת ענק של 250 מיליון דולר עם חיל האוויר הברזילאי לאספקת חימוש אווירי למטוסי הקרב גריפן. כדרך אגב נציין שבשנת 2001 מכרה דרא"פ לברזיל טילי "דרבי", שפותחו בשיתוף פעולה בין רפא"ל לבין התעשייה האווירית של דרא"פ בתקופת האפרטהייד (שלהם, לא שלנו).
התעשייה האווירית (תע"א) חתמה בשנת 2013 על חוזה ענק של 250-400 מיליון דולר להסבת מטוסי בואינג 767 למטוסי תדלוק אווירי עבור חיל האוויר הברזילאי. באותה שנה חתמה חברת הבת של תע"א, אלתא מערכות, על הסכם שיתוף פעולה טכנולוגי עם חברת IACIT הברזילאית, שמתמחה בביטחון מולדת, מכ"מים וטכנולוגית מידע. שתי החברות כבר הקימו מרכז תחזוקת מכ"מים בברזיל. ב-2014 רכשה תע"א מניות מיעוט בחברה הברזילאית Avionics, וב-2015 החלה Avionics בפיתוח מל"ט מקומי, על בסיס מל"ט ה"הרון" של תע"א. שמו של המל"ט הברזילאי, אגב, הוא "צייד".
רובה "תבור" תוצרת חברת "טאורוס" הברזילאית.
רובה הסער שמשמש את צבא ברזיל הוא "תבור" TAR-21. בשנת 2009 חתמה חברת "טאורוס" הברזילאית על חוזה העברת טכנולוגיה עם יצרנית התבור, "תעשיות נשק ישראליות" (IWI), לייצור ברשיון של הנשק הקל בברזיל.
זוכרים את הקווירוס שסיפקה ISDS ליחידת BOPE בריו? זאת היתה רק יריית הפתיחה של ייצוא רכבים ממוגנים למשטרות ברזיל. ב-2014 נחתם חוזה של 35.2 מיליון דולר בין משטרת סאו פאולו לבין חברות "פלסן" ו"קארמור" (לשעבר "התכוף") הישראליות. "פלסן" סיפקה 6 רכבים ממוגנים גדולים במיוחד (לנשיאת עד 24 לוחמים), במפרט שהותאם במיוחד למשטרה. "קארמור" סיפקה 8 רכבים מדגם "זאב" (המשמשים גם בצה"ל), מתוכם ארבעה מצוידים בזרנוקי מים ותותחי גז מדמיע לפיזור הפגנות. זאת דוגמה מובהקת של ייצוא אמצעים שנוסו בשטחים נגד האוכלוסיה הפלסטינית לשימוש בברזיל נגד אוכלוסיה אזרחית.
חברת "מגל מערכות ביטחון" הישראלית, שהקימה את גדר המערכת סביב עזה ומספקת מערכות התראה לגדר ההפרדה, היא דוגמה מובהקת לתעשייה ישראלית שמתפרנסת ומרוויחה מעסקי הכיבוש, המצור והפקעת האדמות. לא פלא אפוא שמעורבותה בשוק האבטחה הברזילאי, שבקרוב תתממש ברכישת חברה מקומית, מעוררת התנגדות עזה. חברת האבטחה "ריסקו" חתמה על חוזה של 2 מיליון דולר לאבטחת אצטדיון כדורגל בעיר קויאבה בברזיל.
חברת "ורינט" הישראלית מכרה ציוד מעקב – חיישנים, מצלמות, מערכות ניטור – לעיריית ריו, לעיריית סאו ברנרדו דה קמפו, ולבית הסוהר של מדינת ריו דה ז'נרו (על הגיהנום ששורר בבתי הסוהר בברזיל אפשר לקרוא כאן וכאן). חברת "נייס סיסטמז" סיפקה מערכות מעקב וניטור שנפרשו בכמה ערים גדולות בברזיל לקראת המונדיאל. עסקי המעקב והניטור הם עסקי "האח הגדול" של זמננו; ממשלות, עיריות וכל גורם בעל כוח יכול לרכוש את הטכנולוגיה ולהפעיל אותה נגד אזרחים תמימים.
קווירוס תוצרת "פלסן" הישראלית בשירות המשטרה הצבאית בסאו פאולו.
שתי החברות ידועות כמי שנצמדות באדיקות לכלל העסקי "לכסף אין ריח", ואינן בוחלות בשום לקוח. ב-2014 פירסם ארגון Privacy International, שחוקר כיצד ממשלות וחברות היי-טק פולשות לפרטיותם של אזרחים ברחבי העולם, דו"ח על המשטרים הרודניים במרכז אסיה (טג'יקיסטאן, קירגיזסטאן, טורקמניסטאן, אוזבקיסטאן וקזחסטאן). בדו"ח כיכבו "ורינט" ו"נייס סיסטמז" כמי שסיפקו ואף הקימו מרכזי ניטור במדינות הללו, אשר ריגלו באמצעותם אחרי מתנגדי משטר. שנה לאחר מכן פרסם הארגון דו"ח על רדיפת מתנגדי משטר בידי ממשלת קולומביה; "ורינט" ו"נייס סיסטמז" סיפקו למשטרת קולומביה מערכות ליירוט שיחות טלפון מתעבורת הטלקומוניקציה, כל זאת "מחוץ למסגרת החוק". רק לאחרונה פורסם שישראל סיפקה לממשלת דרום סודן ציוד האזנה ליירוט שיחות שהופעל נגד מתנגדי המשטר; בדרום סודן, נזכיר, מתרחשים פשעים נגד האנושות מזה כמה שנים, והיא נתונה לסנקציות מצד ארה"ב ואמברגו צבאי מצד האיחוד האירופי. לא תתפלאו לגלות שגם את הטכנולוגיה הזאת סיפקה חברת "ורינט" לדרום סודן.
נוסף על כך, חברת "נייס סיסטמז" נחשפה בפרשת ה-NSA כמי שסיפקה (לצד חברת "נארוס", גם היא ישראלית) טכנולוגיות לציתות בלתי מובחן ובלתי חוקי (תכנית "פריזמה") עבור זרועות המודיעין האמריקני, ולממשלת דרום-אפריקה מערכות מעקב ששימשו לציתות לפעילים בקהילה הלהט"בית, אשר נרדפת בידי השלטונות במדינה. את "נייס סיסטמז" הקימו יוצאי יחידת 8200 של צה"ל, ואת הפרקטיקה של סחיטת אנשים על רקע נטייתם המינית למדו כבר שם. הצבא זה שיעור לכל החיים.
לפני שנה, אגב, רכשה "אלביט" את חטיבת הסייבר של "נייס סיסטמז". כעת אפשר לומר שדמם של מי-יודע-כמה פעילי זכויות אדם ברחבי העולם על ידיה של חברת הנשק ובטחון המולדת הגדולה ביותר בישראל.
עם רקורד כזה של בוז מהדהד לזכויות אדם, אין לצפות מהברזילאים לקדם בתשואות את חדירת "ורינט" ו"נייס סיסטמז" לארצם.
עסקאות המל"טים בין ישראל לברזיל
רקע כללי: ישראל היא יצואנית הנשק הגדולה בעולם ביחס לכלכלתה, ויצואנית המל"טים הגדולה בעולם באופן אבסולוטי. במשך 30 השנים האחרונות, 60% מייצוא המל"טים הכלל-עולמי הגיע מישראל. לפני 3 שנים היווה ייצוא המל"טים 10% מכלל הייצוא הבטחוני של ישראל, ממוצע של כ-600 מיליון דולר בשנה. כ-75% מן התוצרת הבטחונית בישראל מיועדת לייצוא; זה לא "צורך בטחוני", זה בעיקר ביזנס.
ארה"ב וישראל מנהלות את מלחמותיהן בעשור האחרון יותר ויותר באמצעות מל"טים חמושים שיורים לעבר "מטרות" חשודות בלב אוכלוסיה אזרחית. בסך הכל הרגה ארה"ב בתימן, סומליה ופקיסטן לפחות 2,500 איש בתקיפות מל"טים עד כה. מתוכם, לפחות 16% (ואפשר שעד כשליש) היו אזרחים בלתי מעורבים. זהותם של 70% מההרוגים אינה ידועה לממשל האמריקני; מתוך אלה שזהותם ידועה, למעלה ממחצית הם אזרחים חפים מפשע. במבצע "עופרת יצוקה" הרגה ישראל עשרות אזרחים חפים מפשע בעזה באמצעות ירי מל"טים מהאוויר. גם ב"צוק איתן" נהרגו עשרות משפחות מירי מל"טים ישראלים. את הנתונים האלה חשוב תמיד לזכור כשחברות הנשק וצבאות המערב מציגים לראווה את יכולות הביצוע המשוכללות, את הרזולוציה המדהימה, את הדיוק הכירורגי, של הדור האחרון של המל"טים. למעשה, אין ספק שצבאות שיש ברשותם מל"טים תוקפים מטרות בקרב אוכלוסיה אזרחית בתדירות הרבה יותר גבוהה מאשר היו תוקפים בלעדיהם. וכך יוצא שמלחמות המל"טים קוטלות הרבה יותר אזרחים. הדיון הציבורי והמוסרי על כך מתנהל כבר שנים בארה"ב; בארץ הוא עוד לא התחיל.
כניסת המל"טים לשדה הקרב העכשווי – שדה שאינו שדה אלא לוח מחשב, וקרב שאין בו קרב אלא הפגזה חד-צדדית מן האוויר – שינתה אותו לחלוטין. במקביל, היא גרפה לתוך מעגל האשמה המוסרית פלחים חדשים בשוק האזרחי. כדבריו של יותם פלדמן:
"בישראל מתקיים גיוס טוטאלי שונה. גיוס טוטאלי בסבבה, באווירת גוגל של אנטי-סמכותיות ותנופה יצירתית. התפשטות דוהרת ששואפת להרחיב את גבולות השוק כפי שהיא מרחיבה את גבולות האנושיות. הרוצחים החדשים של השלטון הישראלי לא בהכרח יושבים בקריה או במשרד הביטחון, אלא במתחמי ההייטק של הרצליה פיתוח, קריית אריה ופארק אלביט בחיפה. בכל פעם שעוברים מתחת לחלונות הפרספקס שלהם אפשר לדמיין את המהנדסים ישובים על כריות, מפתחים אפליקציה שמזמינה מונית או מזמינה טיל שמוחק מונית – ברווחים עצומים, ובנזק סביבתי מדוד – לא קטן מדי ולא גדול מדי."
בשנתיים האחרונות חלה ירידה משמעותית בהיקף הייצוא הבטחוני של ישראל – מ-7.5 מיליארד דולר ב-2012 ל-5.6 מיליארד דולר ב-2014. ב-2014 עקף לראשונה ייצוא הסייבר את הייצוא הבטחוני והגיע ל-6 מיליארד דולר, 10% מן השוק העולמי. פירוש אפשרי לכך הוא שישראל כבר לא ניהלה לוחמה צבאית בקנה מידה גדול מזה ארבעה עשורים, ועל כן לא יכולה למכור את חותמת ה-Combat Proven באופן אמין כבעבר. לעומת זאת, ישראל שולטת ומדכאת אוכלוסיה אזרחית עצומה כבר כמעט מחצית המאה, ובכך צברה ניסיון שאין לו מתחרים. למוצרי הסייבר האלה, שמבטיחים שליטה באוכלוסיות מרדניות, הביקוש רק הולך וגובר. אבל אולי עוד מוקדם לדעת: ב-2015 ירד ייצוא הסייבר ל-3.5 מיליארד דולר.
מקור: "הארץ"
נעבור לברזיל. ב-2009 בוצעה עסקת המל"טים הראשונה בין ישראל לברזיל. התעשייה האווירית מכרה 14 מל"טים מסוג "הרון" למשטרה הפדרלית של ברזיל, בשווי של 350 מיליון דולר. היתה זו רכישה ראשונה לקראת פרוייקט האבטחה של המגה-אירועים – המונדיאל והאולימפיאדה – בברזיל. בדיווחים הוזכרו שני השושבינים הראשיים בעסקה: חברת ISDS (של לאו גלסר), שמעלליה תוארו לעיל, ונשיא המדינה, שמעון פרס. יש יופי פואטי מסוים, מסנוור בעוצמת האמת שבו, בעובדה שנשיא המדינה משלב ידיים עם מחמש ומאמן חוליות המוות של הונדורס וגוואטמלה – שני נערי הפוסטר של הייצוא הבטחוני מישראל בפעולת קומנדו משותפת.
ב-2011 חדרה "אלביט" לשוק המל"טים הברזילאי בעסקה למכירת "הרמס 450" לחיל האוויר הברזילאי. בשנים הבאות גבר שיתוף הפעולה של החברה עם חברות מקומיות במטרה לייצר מל"ט מקומי. ב-2014 נחתמה עסקה לאספקת "הרמס 900", ספינת הדגל של המל"טים הישראליים, לחיל האוויר הברזילאי, גם הוא לצורך אבטחת המגה-אירועים. שווי העסקה לא דווח.
פעילות המל"טים הישראלים בברזיל
מה יכול מל"ט כמו "הרמס 900" לעשות? למשל, הוא יכול לזהות פנים או לוחית רישוי מגובה של 9 קילומטר. ברזיל מובילה את השוק הדרום אמריקני ברכישה ופיתוח של מל"טים לכל מיני מטרות, המשך ישיר של ההשקעה האדירה שלה בהתעצמות צבאית מאז ימי הדיקטטורה הצבאית. הסיבה שכל כך הרבה חברות זרות, ובהן ישראליות, ממקמות את עסקיהן ומפעליהן בברזיל היא הרגולציה הרופפת בתחום התעופה במדינה.
מה שמטריד הוא שחלק ניכר מן המטרות הן הפגנות אזרחיות ואנשים שהשלטון סימן כחשודים; לא בכדי הועברו חלק מן המל"טים הישראלים לידי המשטרה ולא לידי הצבא הברזילאי, אף כי לאור הסקירה שלעיל, האבחנה הזאת הולכת ומאבדת ממשמעותה. שימו לב לדיווח הזה ב"בלומברג":
"בברזיל, ניתן תמריץ מחודש לצורך בביטחון במהלך שני אירועי הספורט הגדולים בעולם, כאשר מספר שיא של אנשים יצאו לרחובות ביוני האחרון, במהלך טורניר הפדרציות בכדורגל, למחות נגד שורה של החלטות, בהן בזבוז הכספים על הקמת איצטדיונים משוכללים".
מאחורי הקור הפיננסי הזה מסתתרת מציאות אבסורדית. כפי שתואר קודם לכן, הרשויות בברזיל השקיעו מיליארדי דולרים לקראת המגה-אירועים ופינו עשרות אלפי אנשים מבתיהם בסמוך לאצטדיונים. המחאות ההמוניות נגד צעדים אלה יצאו מכלל שליטה – ומכאן הצורך "הבטחוני" החדש, להשיב את השליטה בהמונים, בעזרת פיקוח המל"טים מלמעלה. כך עוול אחד – בזבוז אסטרונומי של כספי ציבור – מוליד מחאה ציבורית, שמולידה עוד עוול – בזבוז נוסף של כספי ציבור על מנת לרסן ולשלוט במחאה.
בלי קשר למגה-אירועים, אוכלוסיית הפאבלות היא הראשונה לטעום מן הטכנולוגיות החדישות. ב-2012 דווח שיחידת BOPE כבר מפעילה מל"טים קטנים מתוצרת מקומית במהלך הפלישות לפאבלות. ב-2014 דווח שמל"ט "הרון" ישראלי סייע בלכידת סוחר סמים בריו. מכך אפשר להסיק שנשק שנמכר לצבא ברזיל (עסקת ה"הרון" נחתמה מול חיל האוויר הברזילאי) מוצא את דרכו באופן טבעי לזירה האזרחית. כאן המקום לציין שלא מדובר ב"זליגה" אלא ביישומים מתוכננים היטב. בטקס הפתיחה של תערוכת הנשק ISDEF EXPO בשנת 2014, התפארה זיווה איגר, הממונה השקעות זרות ושיתוף פעולה תעשייתי במשרד הכלכלה, שישראל "לוקחת טכנולוגיה מהסקטור הצבאי ופשוט מיישמת אותה בסקטור האזרחי".
ההצטיידות במל"טים תמיד תוצג לציבור, בברזיל כמו בארצות אחרות, כצעד להשבת הביטחון האישי, שיאפשר לרשויות לאתר ולעצור במהירות פורעי חוק. בפועל, מרגע שהצעצוע המלהיב נמצא בידי השררה, אין שום מחסום על הפעלתו נגד אוכלוסיות רחבות ביותר. הגיון "המלחמה בטרור", שהושק ב-9/11, תמיד הצדיק הפללה המונית של כל מי שמצוי בסביבתו של החשוד. במקביל, הליכי המעצר והראיות וההבאה לדין קוצרו, לפעמים עד כדי חיסול מיידי בשטח; ממילא, כל הסביבה המופללת גם היא נושאת במחיר. בברזיל מבינים היטב שהמל"טים שנרכשו לאבטחת המגה-אירועים יישארו שם גם אחריהם. ביום שאחרי, הם יצטרפו למערכת אכיפת החוק ויבשרו גם בה תקופה חדשה, חשוכה יותר לזכויות הפרט. ברגע של כנות, הודה סגן הנשיא של AEL, חברת הבת של "אלביט" בברזיל: "זה לא רק בשביל אירועים כמו המונדיאל, הדברים האלה דרושים לצרכי היום-יום. משרדי בטחון פנים מחפשים עוד ועוד פתרונות".
מל"ט "הרמס 900" של "אלביט".
מל"ט "הרמס 900" של "אלביט" ריחף מעל אצטדיון מרקנה בריו בזמן המונדיאל, ויפקח מגבוה גם על אירועי האולימפיאדה. גם מל"טים מסוג "הרון" של התעשייה האווירית פעלו במונדיאל. בעוד שבברזיל רבים רואים בפרקטיקה הצבאית הזאת, שפלשה לתחום האזרחי, חדירה גסה לפרטיות של מליוני אזרחים ותיירים, בישראל דווקא רואים בה עוד סיבה ל"גאווה ישראלית". תחת כותרות מופרכות כמו "צפו: המל"ט הישראלי תפס את הכוכב של ברצלונה" או "בעין ישראלית: מל"ט מככב במונדיאל בברזיל" מספרים לנו איך הטכנולוגיה הישראלית מצילה את מליוני הצופים מתהומות הפשע. "בשעה שעיניהם של מאות מיליוני אנשים בעולם כולו נשואות אל עבר המשחקים", אמר מנכ"ל התעשייה האווירית, יוסי וייס, "טוב לדעת שעינו הפקוחה של המל"ט משגיחה על העיר ריו וסביבותיה". כמובן, טוב יותר לדעת זאת כש-350 מיליון דולר מונחים בכיסך. וסביר להניח שבכלל לא טוב לדעת זאת כשאתה דייר בבית מתפורר בפאבלה מארה, שיוצא להפגין נגד הסיבוב הענק שפיפ"א והממשלה עשו על גבך.
זאת ועוד, העיתונות הישראלית צובעת את התמונה בצבעים עזים של מלחמת אור בחושך, כשהמל"טים הישראלים הם סוג של חרב לייזר מקודשת בידיהם של בני האור. גם העיתונות המקצועית, שלכאורה אמורה לסקר את מושאיה בעין מקצועית ובלתי משוחדת, נקראת כמו עלון שיווקי בוטה. כך דיווח אתר Israel Defense על מערכת תצפית קרקעית של "אלביט" שנוסתה לראשונה בקרנבל בעיר סלבדור. שמעתם טוב, הניסוי הראשוני היה על אוכלוסיה אזרחית רוקדת ושמחה:
"אלביט מערכות הדגימה לראשונה במהלך הקרנבל השנתי המסורתי בעיר סלבדור די באהיה שבברזיל את GroundEye, מערכת תצפית קרקעית המייצרת תמונת מודיעין של שטחים נרחבים בזמן אמיתי וברזולוציה גבוהה, שאפשרה לכוחות הביטחון להבטיח את שלומם וביטחונם של אלפי החוגגים בקרנבל… GroundEye מעניקה למפקדי הכוחות יכולת שליטה בזמן אמיתי על מספר רב של אירועים המתרחשים בו-זמנית, וכן יכולות תיעוד ותיחקור אירועים שלא נצפו בזמן אמיתי. בנוסף, המערכת מאפשרת סגירת אזורים בצורה וירטואלית (Safe Zones) ולהפיק התראות בזמן התרחשות אירועים חריגים ובכך משלימה ומעצימה את יכולת המעקב של המפעילים… המערכת שפעלה בקרנבל בסלבדור מיועדת ליישומים אזרחיים וצבאיים וביניהם הגנת גבולות, שליטה היקפית על תשתיות ואתרים קריטיים, מבצעים צבאיים, פרויקטי Safe City ואירועים המוניים גדולים."
האם "העין הישראלית" בסלבדור סיכלה פשעים חמורים? לא אומרים לנו. מה שברור, היא הרחיבה את טווח החשודים הפוטנציאלים, העמיקה את מאגר הפרצופים החשודים שברשות המשטרה, קלטה לא מעט אקטים אינטימיים שלא נועדו לעין הציבור, ובאופן כללי, הפכה גם את אירוע הקרנבל הפרוע והתוסס מטיבו לעוד מתחם גדור היטב שהשלטון מואיל בטובו להקצות לאוכלוסיה צמאה לפורקן.
האם מל"טים משטרתיים, שכרגע משמשים למעקב ופיקוח, יחומשו בעתיד ויחלו לירות לעבר אזרחים, ממש כמו המל"טים הצבאיים שמופעלים בפקיסטן ובעזה? המומחים מסכימים שהשאלה היא לא אם אלא מתי. למעשה, כבר בשנה האחרונה החלו משטרות ברחבי העולם לצייד מל"טים בנשק אל-הרג לפיזור הפגנות (כדורי פלפל, כדורי צבע, קרני לייזר מסנוורות, כדורי גומי). החברה הדרום-אפריקאית שמייצרת אותם נמצאת בשלבי מו"מ מתקדמים עם משטרת ריו לאספקת 10 מל"טים כאלה.
חדירת המזל"טים לשוק האזרחי היא עובדה מוגמרת. בישראל שוק המזל"טים פרוץ לחלוטין. כל אדם פרטי יכול לרכוש מזל"ט קטן מצויד במצלמה (הקרוי "רחפן"), להרים אותו לאוויר, ולהתחיל לצלם. רחפנים משמשים לאבטחה בשכונות פאר ובאתרי בנייה, לשיטור עירוני, לצילום חתונות, וסתם להצצה על בחורות משתזפות בחוף. רגולציה – אין. כוחות הביטחון משתמשים יותר ויותר במזל"טים, גם לצורך צילום הפגנות.
הנה תרחיש לא בלתי סביר. במוקדם או במאוחר תפרוץ אינתיפאדה בקרב ערביי ישראל. בנגב או בגליל, בגלל הריסת מסגד או הרג של מפגין – זה יקרה. המהומות יקיפו את רוב ערביי ישראל. בגלל הפיזור הגיאוגרפי, תשתמש המשטרה במזל"טים, ואולי גם במל"טים (שאינם זעירים) כדי לקבל תמונה של השטח בזמן אמת. כשיגיעו המפגינים אל גבול ישובים יהודים, ויגרמו נזק לרכוש, תעלה מאליה האופציה להפעיל נגדם מל"טים חמושים. תחילה – נשק אל-הרג. ובשלב מאוחר יותר, אולי בגל המהומות הבא, גם נשק שהורג. ההיגיון יהיה תמיד אותו היגיון. למה לסכן שוטרים במגע פנים אל פנים עם המון משתולל? יש כבר טכנולוגיה מדויקת, לירי בשלט רחוק. היא עבדה מצוין בעזה, עבדה מצוין בריו – אז למה לא בסכנין ובאל-עראקיב?
ההתנגדות בברזיל לסחר הבטחוני עם ישראל
עד כאן בחנו את השטח מנקודת המבט של כוחות השיטור והסוחרים, או אם תרצו, ממעוף המל"ט. אבל איך כל זה נראה מלמטה?
בואו ננסה לדמיין. אתה צעיר ברזילאי, בן 24, שמתגורר בפאבלת מארה. חי בדירה צפופה עם ההורים והאחים כי למי יש כסף לבנות דירה משלו וגם מזמן אין קרקע פנויה. החברים שלך מכורים לקראק, עובדים אצל סוחרי הסמים. כל שבוע נכנסים כוחות משטרה צבאית לפאבלה. בראש הטור – הקווירוס של ISDS ו"גלובל שילד", מודל FORT1 הישראלי. לפעמים, כשיש מהומות רציניות, מתגברים אותם חיילי צבא סדירים. בידיהם – נשק "תבור" שמיוצר בידע ישראלי. בשבוע שעבר נהרג החבר הטוב שלך מירי אקראי בפאבלה. אתה שבור. עכשיו מתכוננים למונדיאל, והממשלה רוצה להעיף את כל השכונה שלך לעזאזל. אתה יוצא להפגין ברחובות ריו, עם עוד מאות אלפים. הרחק מעליך מרחף מל"ט "הרון" של התעשייה האווירית. הוא כבר צילם אותך, והתמונה מועברת למטה המשטרה המרכזי. שם היא מוצלבת עם תמונות אחרות שצולמו בידי המצלמות של "נייס סיסטמז" הישראלית, הפרושות בכל העיר. עד מהרה יבואו לעצור אותך, עם או בלי "נזק אגבי". זה לא מסובך במדינה שלך, שמדורגת במקום הרביעי בעולם בשיעור הכליאה שבה. בבית הסוהר שאליו תושלך, בתור קינוח, יעקבו אחריך המצלמות של "ורינט" הישראלית.
לא צריך להיות אנטישמי כדי לחוש סלידה ושנאה כלפי המדינה שמייצרת את כל מערך הדיכוי הזה. מספיק להיות אזרח שוחר חירות ושוויון. אבל בעולם הדמיוני שחיים בו הישראלים, כל התנגדות לסחר הבטחוני עם ישראל תתויג מיידית כאנטישמיות.
מפגינים מחוץ למפעל AEL, בבעלות "אלביט", בעיר פורטו אלגרה, קוראים "לסלק את 'אלביט' מברזיל" (מאי 2014).
למרות שבכתבות התדמית הישראליות מתראיינים רק פקידים ברזילאים אסירי תודה עד דמעות על הטכנולוגיה הגואלת שזכו בה הודות לגניוס היהודי, בברזיל יש התנגדות רחבת היקף לקשרים הצבאיים עם ישראל. תחקיר נרחב של "פיוז'ן" נותן קול לביקורת הפנימית בברזיל על הפיכת המדינה למעצמת מל"טים. התחקיר גם מגלה שבניגוד להצהרות רשמיות, אין שום חסם חוקי בברזיל על הפעלת טכנולוגית מל"טים נגד אזרחים. לאחר רכישת הענק של 14 מל"טי "הרון", חבר פוליטיקאי ממפלגת השלטון לתנועת המחאה נגד אלימות המשטרה שצמחה בפאבלות. הם מחו על שיתוף הפעולה של ממשלתם עם ישראל, "המפיקה רווחים עקיפים מן הכיבוש הבלתי חוקי של השטחים הפלסטינים".
פעילים פוליטיים בברזיל חוששים מאד מ"היום שאחרי" האולימפיאדה. כיצד יוטמע המערך העצום של כלי נשק, רכבים ממוגנים, מל"טים, מערכות תצפית ומעקב בקרב המשטרה והצבא, ואיך זה יעצב מחדש את יחסן אל האזרח? "אם אתה קונה מל"ט, אתה לא תחזיר אותו לקופסה", אומר פקיד בכיר בברזיל, והעיתונאי מסכם: "תרבות המעקב עוברת נורמליזציה, ומתוך הסוס הטרויאני של הספורט, מגיחה מציאות אורווליאנית חדשה".
תנועת BDS בברזיל היא הרבה יותר מקומץ פעילים פלסטיניים שמפגינים מחוץ לדוכן הישראלי בתערוכת הנשק LAAD. היא מאגדת עשרות ארגוני זכויות אדם, ארגוני עובדים וגופים בשמאל הפוליטי. תחת הלחץ המתמשך שלהם, עסקיה הפורחים של "אלביט" במדינה החלו לספוג נזקים: הסכמי שיתוף ידע עם אוניברסיטאות וחוזי ייצור (בכללם חוזה המיקרו-לווין) הוקפאו. הפעילים מחברים דו"חותמפורטים על המעורבות העמוקה של החברות הישראליות בכיבוש, בהקמת גדר ההפרדה, בהתקפות על עזה. כמי שקרא את הדו"חות ובדק את הטענות העובדתיות שם אחת לאחת, אני יכול לומר שהכל מבוסס על פרסומים רשמיים ושום דבר לא נבדה מן הלב.
הבעייתיות ביחסי ישראל-ברזיל גם לא נעלמה מעיניהם של פרשנים פוליטיים. אפשר לקרוא ברשת סקירותרציניותומאלפות על שלל ההיבטים של היחסים האלה. למרבה הפליאה, דבר מזה לא חודר לתקשורת הישראלית. זו, כדרכה, ממלאת אוזניה ופיה מים בכל הקשור לקשרים הצבאיים עם מדינות זרות, ומסתפקת במעקב פנקסני אחר שווי העסקאות. בעצם, אין מה להתפלא. ייצוא בטחוני זה כסף גדול, זה מנוע צמיחה, זה מקומות עבודה. אף עיתונאי שפוי לא יתקע מקלות בגלגלים של החגיגה הזאת, בשמם של עקרונות נעלים או בשמה של ברזילאית ענייה שאיבדה את בניה בפלישה קטלנית לפאבלה בריו.
פרשת דני דיין: פוליטיקה גלויה ופוליטיקה סמויה
המציאות הזאת, של חוזים בשווי של מאות מליוני דולרים בין הצבא והמשטרה בברזיל לבין חברות שמתפרנסות יפה מתחזוקת הכיבוש בשטחים, מציאות של שימוש בטכנולוגיות הישראליות נגד אוכלוסיות מוחלשות ומודרות בברזיל – היא ההקשר לשערורייה-זוטא שפרצה בעקבות הסירוב של ממשלת ברזיל לאשר את מינויו של המתנחל דני דיין כשגריר ישראל בארצה. לא אנטישמיות, אלא מחאה אותנטית.
אבל כאן חייבים מיד להבחין בין החברה האזרחית לבין הממשלה בברזיל, אבחנה שגם אצלנו נוטים לטשטש. הביקורת על מדיניות ישראל כלפי הפלסטינים רווחת מאד בברזיל, ויש לה שלוחות גם בפרלמנט (מפלגות שמאל מסוימות דוגלות במוצהר ב-BDS). לאחרונה חתמו 200 אקדמאים במדינה על תמיכה בחרם אקדמי על ישראל. לתמיכה הזאת יש סיבות שונות, חלקן קשורות לניסיון של הברזילאים עצמם בחיים תחת דיקטטורה צבאית. כך או כך, המחאה נגד מינויו של דיין צמחה מלמטה למעלה, ויש בה כדי ללמד על עוצמתה של החברה האזרחית בברזיל (בישראל, למרבה הצער, הדינמיקה הפוכה: השלטון קובע את כיוון הרוח, הציבור מתיישר לפיה).
באוגוסט 2015, זמן קצר אחרי פרסום המינוי, פורסם בברזיל גילוי דעת שעליו חתמו 36 ארגוני שמאל וזכויות אדם, ובו הם תובעים מן הממשלה לדחות את המינוי. 40 דיפלומטים ברזילאים בדימוס הצטרפו לדרישה, וקבוצה של יותר מ-70 חברי פרלמנט פנו לשגריר ישראל הנוכחי בברזיל בבקשה להחליף את המינוי במועמד שמתגורר בתחומי הקו הירוק. זה בוודאי לא עזר לדעת שאביו של דני דיין היה שגריר ישראל בגואטמלה בתקופה שבה העניקה ישראל תמיכה צבאית לשלטונו הרצחני של ריוס מונט, שהוזכר קודם לכן.
על עוצמת ההתנגדות אפשר ללמוד מתקרית שאירעה במהלך המשבר המתגלגל הזה: חבר פרלמנט פופולרי במיוחד ממפלגת "סוציאליזם וחירות" של השמאל ביקר בכנס באוניברסיטה העברית בירושלים והביע עמדות פרו-ישראליות במהלך ביקורו. הדבר עורר סערה עזה במפלגה ומחוץ לה.
וכך נקלעה הצמרת הפוליטית בברזיל לדילמה. מצד אחד, הציבור מתקומם על המינוי. מצד שני – כל מה שכתוב למעלה: הקשרים הצבאים ההדוקים, חילופי הטכנולוגיות (כולל סעיפים סודיים), ההשקעות העצומות של חברות ישראליות בברזיל. למעשה, בעיצומו של המשבר הודה קצין צבא בכיר בברזיל שהמבוי הסתום "עלול לשבש העברת טכנולוגיה בין שתי המדינות… זה מצב מאד רגיש כיוון שהשותפות שלנו עם מפעלי היי-טק ישראלים היא עצומה". שר הביטחון הקודם של ברזיל הרחיק לכת ואמר שארצו אינה יכולה להסתמך עוד כל כך הרבה על הטכנולוגיה הצבאית הישראלית. "הגיע הזמן שנצמצם את התלות שלנו בישראל", הוסיף.
אבל זה כמובן לא עלה על דעתו של אף אחד ברצינות – לא בצד הישראלי ולא בצד הברזילאי. עסקים משגשגים, שעמלו עליהם שנים, חוזים שמנים שמחכים להתממש, השקעות עתידיות – אינם דבר שמדינות משליכות מן החלון סתם כך בגלל שיקולים מוסריים. הפיתרון שמצאה ההנהגה הברזילאית לדילמה היה להעמיד פנים שהם לא שמעו כלום. במשך חודשים ארוכים נמנעה ממשלת ברזיל להתייחס להודעת המינוי. לאט לאט הבינו בירושלים את המסר: דיין לא יעבור, אבל היחסים המצויינים יישמרו. הברזילאים גם אותתו על גישתם החיובית עוד בתחילת המשבר בצעד שחמק מעיני רוב הפרשנים: בספטמבר 2015 הצביעה האסיפה הכללית של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית על הצעה להחיל פיקוח חיצוני על מתקני הגרעין של ישראל. ההצעה נדחתה ברוב של 61 נגד 43, עם 35 נמנעים. רבים הופתעו שברזיל היתה בין המדינות שנמנעו, ובכך סייעו לדחיית ההצעה. אבל ההפתעה אינה במקומה: אלה בדיוק הזירות שבהן האינטרסים האמיתיים של מדינות נחשפים, לא בהצהרות לתקשורת של שרי חוץ ודוברים ממשלתיים. ישראל וברזיל קשורות בעבותות של סחר בטחוני. גם הודו, אגב, לקוחת הנשק הגדולה ביותר של ישראל, נמנעה באותה הצבעה.
כך פעלה אפוא הפוליטיקה הסמויה במקביל, ומתחת לפני השטח של הפוליטיקה הגלויה. מינויו של דני דיין הוא קורבן קטן יחסית כשמה שעומד מנגד הוא חוזים של מיליוני דולרים עם "אלביט" ו"רפאל" והתעשייה האווירית. כשהמשחקים האולימפיים בפתח, באוגוסט הקרוב, ובהם טכנולוגיה ישראלית תהיה פרושה בכל רחבי הערים הגדולות, באצטדיונים ובאוויר שמעליהם, אף אחד בברזיליה ובירושלים לא באמת התכוון לשבור את הכלים. ההודעות הנזעמות, התרנגוליות, נועדו בעיקר לצרכי פנים ולתקשורת; כך גורפים אהדה רגעית, בעמידה "נחושה" על הכבוד הלאומי. באמצעות האקט הפומבי של דחיית המתנחל דיין, הממשלה המיליטריסטית בברזיליה מסווה ומכשירה את השותפות האמיתית שלה עם משטר האפרטהייד הישראלי. בסופו של דבר, גם בירושלים מבינים את זה, וחותרים לסיים את המשבר באקורד נמוך. הקורבן משתלם. "אלביט" חשובה יותר מדיין.
מתי החברה הישראלית תתחיל לשאול את עצמה שאלות?
עד כה הוציאה ברזיל על אבטחת המגה-אירועים קרוב למיליארד דולר. מגה-אירועים הפכו בשנים האחרונות לאבן שואבת ענקית של תעשיית בטחון המולדת, ובחסותם ממשלות מבצעות פשעים קולוסאליים נגד אוכלוסיות שקל לעקור ולגרש ממקומן. במאמר משנת 2009 של פיליפ בויל וקווין הגרטי הם מאפיינים את הדינמיקה השלטונית שצמחה סביב המגה-אירועים כ"ממשל מונע". מאז 9/11, השימוש בטכניקות צבאיות בהקשרים לא צבאיים הפך להיות "קומון סנס". בהכנות למגה-אירוע, מנסים להעריך את הסיכון להתקפת טרור. הסיכון הזה אינו באמת מדיד, ולכן מומחי הביטחון מתכוננים "לכל תרחיש אפשרי", בלי קשר לסבירותו. אבל זו סחרחורת שאין לה סוף, ולא גבול תקציבי, כי אין קץ לתרחישי האימה, וכל פיגוע טרור מעצב מחדש את מפת הסיכונים. בויל והגרטי כותבים:
"הדינמיקה של ה"איבטוח" מובילה להרחבת הלגיטימציה למעקב, בלי קשר לשאלה אם קרה משהו רע. אם לא התממש האיום הבטחוני, המתכננים יכולים לקבוע בנחרצות שהצעדים המקיפים שננקטו 'עבדו'. אם האיום כן התממש, ניתן להסבירו בקלות באמצעות סדקים בלתי צפויים בתשתית, ואז למנף אותו לרמות גבוהות יותר של אבטחה באירוע הבא."
לישראל יש מעורבות עמוקה באבטחת מגה-אירועים, עוד לפני המונדיאל והאולימפיאדה בברזיל. בכל האולימפיאדות האחרונות – סידני, בייג'ין, אתונה – ריחפו מל"טים ישראלים ממעל. ב-2011 חתמה "מגל מערכות ביטחון" על חוזה של 35 מיליון דולר עם ממשלת גינאה המשוונית, לאבטחת אירועי גביע אפריקה לאומות בכדורגל. מה כל כך נורא בזה? אל"ף, שמגל ציידה את גדר ההפרדה (הבלתי חוקית, למי ששכח, מחוללת סיוט "משטר ההיתרים") באותן המערכות וניסתה אותן על פלסטינים; בי"ת, שבגינאה המשוונית שולטת אחת הדיקטטורות האכזריות בעולם. זה כמובן לא מנע מישראל לסחור איתה במיליוני דולרים וגם לאמן את המשמר הנשיאותי של הרודן תיאודורו אוביאנג.
העולם מלא עוולות ופשעים שישראל לא חוללה ולא היתה לה יד בהם. השאלה הפשוטה היא – מדוע היא חייבת להרוויח מהם? מדוע היא חייבת להשקיע את מיטב ההון האנושי והכלכלי שלה בהנצחת העוולות האלה?
ג'ימי ג'ונסון, אחד החוקרים המובילים של הייצוא הבטחוני מישראל, מסביר מדוע התאים הניסיון הישראלי לצרכים הברזילאיים כמו כפפה ליד:
"ישראל נושאת, לכל היותר, באחריות שולית מאד לאלימות המדינה בברזיל שכרוכה במונדיאל ובאולימפיאדה, וגם זאת רק ברמה הטקטית. ההיסטוריה המכוערת של אלימות מדינה בברזיל כלפי אוכלוסיות שנדחקו לשוליים קודמת לציונות. ישראל גם אינה ספקית הנשק והביטחון היחידה לצבא הברזילאי ולמשטרת ריו. ברזיל רוכשת נשק מכמה מדינות – שכולן, כמו ישראל, פיתחו את הטכנולוגיות שלהן לפחות חלקית על בסיס ניסיון באלימות – וצבא ברזיל רכש ניסיון נרחב בלוחמת מעברות עוני כאחד מכוחות הכיבוש בהאיטי. אבל אי אפשר להיות מופתע מכך שישראל היא ספקית נשק עיקרית בתקופה שברזיל מתכננת ליצור אזורים סטריליים עבור שעשועיה של האליטה הבינלאומית בזמן המונדיאל והאולימפיאדה.
מטרה עיקרית של הצבא הישראלי, הכוחות החמושים והמשטרה של ישראל, היא ליצור מרחבים סטריליים שבהם אזרחים ישראליים יכולים לנהל את ענייני היומיום שלהם מבלי לפגוש פלסטינים, ובמיוחד פלסטינים שנאבקים נגד המדיניות הישראלית. זה מוביל לטכנולוגיות דיכוי שאז מיוצאות לכל רחבי העולם. למרות שברזיל לא זקוקה לעזרה מישראל במאבקה באוכלוסיות מנושלות, היא עדיין יכולה לייבא ידע פרקטי. מה שמיוצא הוא עצם יחסי הכובש-נכבש בין הישראלים לפלסטינים, ובמידה לא מבוטלת הם שיניעו את אלימות המדינה לתמוך ב'ניקוי' ריו לקראת המונדיאל והאולימפיאדה."
והכלכלן שיר חבר מבהיר לאן הדברים מובילים: "ממשלות שמעוניינות לשלוט ולהכיל אוכלוסיות גדולות וחסרות מנוחה של עניים הפכו ללקוחות הגדולים ביותר של הנשק הישראלי: ברזיל, הודו ומקסיקו הן בין הלקוחות האלה".
שאלות קשות (לשאול מול המראה)
השאלות שצריך לשאול את עצמו כל ישראלי, ובמיוחד כל ישראלי שקשור לתעשיות הנשק ובטחון הפנים, הסייבר והמעקב, הן מאד פשוטות. אחת, האם אני שלם עם התפקיד הגלובלי הזה שישראל לקחה על עצמה? שתיים, האם אני שלם עם החלק שלי בתוכו?
שימו לב: אין כאן שאלת חוקיות בכלל. ככל הידוע לי, אף עסקת נשק שתוארה כאן לא עברה על החוק הישראלי או הבינלאומי. לכל היותר, במהלכים לרקימת העסקאות מאחורי הקלעים הועברו חבילות מזומנים שמנות מכיס אחד לכיס שני, "דמי תיווך" בלשון נקייה, או "פרשיית שוחד שמתפוצצת בפנים" בלשון פחות נקייה. צבא ברזיל לא מבצע פשעי מלחמה או פשעים נגד האנושות, ושום אמברגו לא הוטל על המדינה. אבל מה בכך? ראשית, חוקיות אינה ערובה למוסריות. ארה"ב הרגה 134 אלף אזרחים במלחמת עירק באופן חוקי למהדרין. ישראל הרגה באופן חוקי 1,200 איש במלחמת לבנון השנייה, רובם המכריע אזרחים, ועוד כ-2,300 אזרחים חפים מפשע בשלושה מבצעים בעזה. שום גוף בינלאומי בעל תוקף משפטי לא קבע שמעשי הטבח האלה היו לא חוקיים (ארגוני זכויות אדם, למרבה הצער, רק מפרשים את החוק, לא קובעים אותו).
על דרום סודן, שבה מתבצעים פשעים מחרידים מאז פרוץ מלחמת האזרחים בדצמבר 2013, עדיין לא הוטל אמברגו צבאי כולל בידי האו"ם. זה לא הופך את הסחר הבטחוני עמה, שישראל הודתה בו בעקיפין, למדיניות לגיטימית. להיפך, החרפה עמוקה יותר, שכן התנהלות המדינה מבהירה שבהיעדר שוט משפטי בינלאומי, ישראל תסכים לסחור גם עם השטן.
על כן, העובדה שאין מניעה משפטית לצייד את המשטרה הברוטלית בעולם בכלי משחית עבור פלישותיה הקטלניות לפאבלות של ריו, וגם לא תהיה מניעה כזאת – אינה מנקה במאום את ההחלטה המודעת להמשיך בסחר הזה ואף לתת לו רוח גבית ממלכתית. הכשר חוקי איננו הכשר מוסרי. ואם באמת אין שום בעיה מוסרית כאן, שאלו את עצמכם איך זה שהתקשורת הישראלית נמנעת באדיקות מלדווח על השימוש הנפשע שנעשה בנשק ובטכנולוגיות הישראליות בעולם? מדוע הידיעות על מכירות הנשק תמיד מתמקמות יפה בדיווחים על שוק ההון, עסקת ענק פה ונסיקת מניות שם, ואף פעם לא בדיווחים על המחאה הגוברת בעולם נגד "הייצוא של מודל עזה" בידי ישראל? מי שמצפונו אינו נוקף אותו לא טורח להסתיר צדדים לא נעימים של המציאות.
עוד צד לא נעים שחובה לדבר בו גלויות הוא המניעים הכלכליים שעומדים מאחורי המשך העימות המזויין עם הפלסטינים, ובאופן מיוחד, הפלישות התקופתיות לעזה. על כך נכתב כבר גם בבלוג הזה וגם במקומותאחרים. זיכרו את המשפט הזה של מנכ"ל אחת מתעשיות הנשק בארץ, שנאמר ממש בזמן שהטילים מעזה ואליה התעופפו באוויר: "אחרי כל מבצע מהסוג שמתקיים עכשיו בעזה, אנחנו רואים גידול במספר הלקוחות מחו"ל". וכתבת המגזין היוקרתי "דיפנס ניוז מוסיפה:
"עבור התעשיות הביטחוניות המערכה הזו היא כמו לשתות משקה אנרגיה חזק במיוחד – זה פשוט נותן להן תנופה אדירה קדימה. שדה הקרב הוא כמו תעודת כשרות מהדרין בכל הנוגע לשווקים הבינלאומיים. מה שהוכח בקרב – נמכר הרבה יותר טוב. מיד אחרי המבצע ואולי אפילו במהלכו נוחתות כאן כל מיני משלחות ממדינות שמעריכות את היכולות הטכנולוגיות של ישראל ומעוניינות לבחון את המוצרים החדשים."
מי שמסייר בתערוכות נשק בינלאומיות יכול לשמוע דברים דומים מנציגי המכירות של החברות הישראליות. מילות המפתח Combat Proven פותחות הרבה דלתות וכיסים. התפיסה הזאת מנחה לא רק משקיעים, אלא גם את הצבא עצמו. הנה דברים שאמר בשנה שעברה אל"מ אבנר בן זקן, ראש מחלקת ציוד לוגיסטי באגף טכנולוגיה ולוגיסטיקה בצה"ל: "אם אני מפתח מוצר ורוצה לבחון אותו בשטח, אני רק צריך ללכת 5 או 10 ק"מ מהבסיס שלי, ואני יכול לראות מה קורה עם הציוד. אני מקבל פידבק, כך שזה מזרז ומיעל את תהליך הפיתוח." והנה דברים מפי מנכ"ל רפא"ל הקודם: "התפישה הבסיסית שכולנו מתנהלים לפיה היא שאנחנו נפתח ונמכור לצה"ל מוצרים באפס רווח, והניסיון שיצטבר בצה"ל יעזור לנו לשווק את המוצרים אחר כך בחו"ל."
כן, סוחרי נשק יאמרו למצלמה שהם היו שמחים אם היה שלום עולמי ולא היתה דרישה לסחורה שלהם. אבל זה נשמע קצת כמו סוחרי קוקאין שהיו שמחים לחיות בעולם בלי מכורים. אי אפשר להבין את תכיפות העימותים המזויינים בעולם העכשווי, את ההרג ההמוני באוכלוסיות אזרחיות, בלי לקחת בחשבון את טכנולוגיות ההרס המשתכללות-תדיר שמפיצות חברות הנשק. המשק הישראלי מתייחד בכך שהוא מפיץ בעולם לא רק טכנולוגיות שהורסות חיים אלא גם כאלה שהורסות פרטיות. בדרך עקיפה קצת יותר אך לא פחות נסלחת, מחללי הפרטיות מאפשרים למשטרים דכאניים לאתר ולעצור במהירות מתנגדים פוליטיים, ואז להרוס את חייהם. מהנדס האופטיקה של "אלביט" מרוחק מקורבנותיו רק צעד וחצי יותר מכימאי חומרי הנפץ של תע"ש; הראשון עשה מיקור-חוץ לפעולת הקטילה, השני לקח עליה אחריות. זה הכל.
אחד הטיעונים השחוקים שמושמעים הוא ש"כל המדינות חוטאות בייצור ובייצוא נשק, למה רק אנחנו צריכים להיות קדושים?", או בגרסה אחרת, "ממילא המנוולים ישיגו את כלי הנשק וההרס שלהם איכשהו, למה שלפחות לא נרוויח אנחנו מזה". הגרסה השנייה די עלובה; היא מוחלת לפושע בלי קשר למעשיו אלא רק בגלל שיש פשעים בעולם. אף אחד לא מיישם מוסר כזה בחייו הפרטיים, וגם לא בחיים הציבוריים. המחשבה שהיחסים בין מדינות שייכים לזירה שבה כללי המוסר הפשוט אינם תופסים היא זאת שטעונה הצדקה, ולא ברירת המחדל. וממילא היא שקרית בעצמה, אחרת לא היו בעולמנו מערכות משפט בינלאומי, החלטות על אמברגו צבאי ואף על התערבות חיצונית במקרים של השמדת עם ופשעים נגד האנושות.
הגרסה הראשונה של הטיעון אינה משכנעת גם היא משום שבכל דמוקרטיה (ואפילו ברוסיה) שמייצאת נשק וטכנולוגיות מעקב יש גופיםאזרחיים שעוקבים, מתעדים ובעיקר מוחים נגד המדיניות הזאת. חלקם אף מצליחים להכניס שינויי חקיקה שמגבילים מאד את זמינות הסחורות האלה למשטרים אפלים. הציבור הישראלי אינו יכול לתלות את אדישותו באדישות העולם, כי העולם לא תמיד אדיש. ואם המאבק לא הצליח עדיין במקומות אחרים, איך זה בדיוק פוטר אותנו מן החובה להיאבק על דמותנו? איך זה פוטר אותנו מן הכלל הפשוט הזה – לא לסייע למעשי נבלה, לא לייעל שיטות הרג, לא לשכלל שיטות לציד אדם?
איך זה פוטר אותנו מן הכלל הנוסף – לא להתפרנס ולהתעשר מכל זה?
טיעון נוסף בזכות הייצוא הבטחוני מתרכז בתעסוקה: אלפי אנשים מועסקים בתעשיות הבטחוניות, ויותר מ-150 אלף משפחות מתפרנסות מהן בעקיפין. שר הביטחון יעלון אף הודה שיש קווי ייצור שלא סוגרים אותם משיקולים כאלה. רפא"ל מעסיקה 7,000 עובדים בתנאים חלומיים (לימודי דוקטורט בחו"ל חינם, שנת שבתון). מה יהיה על כל העובדים האלה?
הטיעון הזה, שמגייס לצידו רגישות חברתית, בעצם ערמומי מאד. כפי שראינו, הסיבה לגידול העצום בתעשיות הבטחוניות של ישראל, לכך שהן מעסיקות אלפי עובדים ומוכרות במאות מליוני דולרים, איננה נעוצה בכוח עליון מסתורי. זאת תוצאה של מדיניות ממשלתית ברורה: הזמנות ענק מצה"ל, קידום מכירות בחו"ל, פריצת שווקים באמצעים דיפלומטיים, ועוד. במלים אחרות: אותה מדינה שיצרה את התלות התעסוקתית בתעשיות הביטחון לא יכולה להציג את התלות הזאת כעילה להנצחתן. אלמלא נותבו כל כך הרבה צעירים בעלי רקע הנדסי – לעתים עוד לפני שסיימו תואר ראשון – אל התעשיות האלה, השיקול התעסוקתי לא היה מובלט. ובכן, כשם שניפחו את התעשיות, אפשר לכווץ אותן. לא בפיטורים המוניים, התהליך יהיה הדרגתי ולא שונה מכל תנודה בשוק ההייטק הדינמי. האנשים המוכשרים שבונים טילים ומערכות מעקב יוכלו לרתום את כשרונם גם לבניית מיכשור רפואי או מערכות ניטור אקלימיות. הרעיון שהדרך היחידה להתפרנס במקצוע שלך חייבת להסתיים בגופה ירויה או באדם מכווץ בתא כלא הוא רעיון עיוועים.
ההגנה האחרונה על הייצוא הבטחוני שאתייחס אליה כאן היא מבית היוצר של "אם אין אבחנה עקרונית, אז אין מחויבות מוסרית". דוגמאות יש למכביר. למשל: אם הכיבוש לא התחיל ב-1967, אלא ביום שבו הציוני הראשון הניח את כף רגלו בפלסטינה, אז אין דרך לפתור את הסכסוך, ולכן המשך משטר הפריבילגיות של היהודים לגיטימי. למשל: אם אין הבדל ממשי בין לוחם חמאס שאוחז נשק לבין האם שמאכילה אותו או הילדים שהוא מאכיל, כי כולם תומכים בו, אז כולם בני מוות. בהקשר של תעשיית הנשק ובטחון הפנים קל מאד לטשטש את גבול האחריות ולהיתמם: למה מהנדס הטילים של רפא"ל אשם יותר מאיש המחשבים שכתב את התוכנה למערכת ההנחיה של הטיל? או מהמתכנת שכתב את אחד הסקריפטים (או איך שלא קוראים להם) שנעשה בהם שימוש בתוכנה המלאה? למה בעצם לא להאשים את מי שהמציא את שפת התיכנות? את הטבח שמכין אוכל למהנדסים של רפא"ל? את מי שמילא להם דלק ברכב כדי שיגיעו לעבודה? את כל מי שאי פעם עזר להם?
מטרת התעלול הילדותי הזה היא למתוח אד אבסורדום את גבול האחריות המוסרית. לא כדי להטילה בסופו של דבר על מישהו, אלא להיפך – כדי שתפקע כליל, ובכך תזכה את כולם באופן מוחלט, מראש ובדיעבד, על כל מעשה שיוצא תחת ידיהם. התאווה לאבחנות עקרוניות, אם כן, היא מסיכה דקיקה שמאחוריה מסתתר מתכון לחיים א-מוסריים. בוויכוח הזה אין מנצחים, כי בחיים הממשיים אין אבחנות עקרוניות. כולנו קשורים זה לזה ברשתות מרובות ורב-ממדיות, ואין דרך אובייקטיבית למדידת ההשפעה של גורם אחד על כל גורם וגורם ברחבי הרשת.
אבל המסקנה הבוגרת מההבנה הזאת צריכה להיות שהחיפוש אחר אבחנות עקרוניות, ולא החיפוש אחר חיים מוסריים, הוא האיוולת כאן. ושוב, בסיטואציות יומיומיות אנחנו יודעים יפה להתנהל על בסיס אבחנות פרקטיות, ולא דורשים מעצמנו ומהזולת יותר מזה. אם נסעת על המדרכה באופניים מאחורי והפלת אותי, אני אאשים אותך ולא את יצרני המרצפות של המדרכה, לא את מתקן האופניים שעברת אצלו קודם, ולא את ההורים שלך שלימדו אותך לרכב. גם לא אקלע לדיון הזוי שבסופו אסיק כי אף אחד לא באמת אשם בהפלתי. הידע הטריוויאלי הזה איכשהו מתפוגג כשהדברים מגיעים לשיפוט מוסרי של אקטים פוליטיים. שמה החיבה לאבחנות עקרוניות, לטשטוש כל הבדל מעשי, אינה יודעת גבולות.
תביט במראה.
אם כך, מהנדס יקר ב"אלביט", איש שיווק בתעשייה האווירית, מנהל מוצר ב"ורינט": אל תסתכל סביבך, אל תחפש אשמים יותר או פחות. תביט במראה. אתה לא יודע למה משמש הרכיב שאתה מתכנן או מייצר? תשאל. אתה לא יודע עם איזה מדינות ומשטרים החברה שלך חותמת חוזים? תתעניין. זה לא קשה לגלות. נכון, נוח יותר להיות בורג במערכת, אבל אתה יכול להיות יותר מזה. אתה יכול להיות אדם.
תביט במראה, ותביט בתמונות מן הפאבלות של ריו, מבתי הסוהר של עשרות דיקטטורות ברחבי העולם, שמלאים בקורבנות הטכנולוגיה ששמך מתנוסס עליה, גאווה שכולה כחול-לבן. בעולם של ימינו, מנגנוני ההרג והשיעבוד מתגנבים ומחלחלים לכל אגפי החברה. במציאות הזאת לא צריך לעשות מעשים טובים, לא צריך להיות אמא תרזה, כדי לחיות חיים הגונים. מספיק לא לשתף פעולה עם מנגנוני הרשע. מספיק לעמוד על המשמר. שאל את עצמך, מדי יום, האם שותפותך ברשע – כולנו שותפים במידה זו או אחרת – היא מעבר להכרחי, מעבר לשליטתך, או שמא נשאבו לתוכה כבר מיטב משאביך, מיטב בחירותיך.
הבומרנג המדיני: בינאום הסכסוך עם הפלסטינים
הישראלים קובלים על כך שהסכסוך הישראלי-פלסטיני מושך כל כך הרבה תשומת לב עולמית, מעל ומעבר לסכסוכים אחרים, אכזריים הרבה יותר. חייבים לומר שיש אמת בתלונה הזאת, אבל לא הרבה אמת. מי שיוצא את גבולות הארץ ומתחיל לצרוך חדשות ממקורות זרים רואה שהפלא ופלא, הסכסוך שלנו די מתגמד שם. ובכל זאת, יש תשומת לב מיוחדת, במיוחד כלפי הפרות זכויות אדם שיטתיות שישראל נוקטת כבר חצי מאה. הסיבות לתשומת הלב הזאת מוכרות ולא ארחיב עליהן כאן: העניין הדתי בארץ הקודש, הדרישה של ישראל להיכנס כחברה בכל המועדונים האקסקלוסיביים של הדמוקרטיות המערביות, ועוד. בהקשר של הדיון הנוכחי, עולה סיבה נוספת, מטרידה מאד, שהציבור אינו מודע לה.
מי שהפך את הסכסוך עם הפלסטינים למכרה זהב כלכלי, מי שבנה משק שמנוע הצמיחה העיקרי שלו הן תעשיות הביטחון והסייבר, ייצוא הנשק וטכנולוגיות בטחון המולדת – היה ישראל עצמה. וכמו שכבר ראינו, סוד ההצלחה של הסיפור הזה לא נעלם מעיני העולם: לא מעיני הלקוחות ולא מעיני הקורבנות. הניסיון המבצעי שנרכש בהתמודדות ארוכת שנים עם אוכלוסיה אזרחית עוינת, בניהול קרבות באזורים אורבניים צפופים מול כוחות גרילה, באיסוף מודיעין משוכלל, באבטחת גדרות ובניטרול איומים מן האוויר – הניסיון הזה מגובש, נארז ומיוצא לחו"ל. ישראל "מייצאת את עזה" לממשלות שניצבות בפני אתגרים דומים של שליטה באוכלוסיה אזרחית מדוללת-משאבים ועוינת.
אם כך, ממש כשם שהעולם דוחף את אפו לישראל, היא דוחפת את אפה לכל מיני פינות בעולם. מי שמאפשר למדינות זרות להשתמש בטכנולוגיות שליטה והרג שנבדקו בעזה ובגדה, מכריז בכך שהנעשה בעזה ובגדה הפך להיות נחלת הכלל של הגלובוס כולו. לא רק לישראלים שוחרי שלום יש אינטרס בסיום הסכסוך המדמם; גם לתושבי הפאבלות בברזיל יש עכשיו אינטרס כזה, שכן רק סיום סופי ומוחלט של הסכסוך יעצור את הגידול המטורף בתעשיות הביטחון הישראליות; יסיר את תו האיכות Combat Proven ממוצריהן; ויצמצם באופן דרסטי את תפוצת הנשק הישראלי בעולם. כל עוד ממשיכה ישראל לייצא את "המומחיות" המקוללת שלה למשטרים מפוקפקים, כל עוד אוכלוסיות נחשלות סובלות מנחת ידה של המומחיות הזאת, הסכסוך הישראלי-פלסטיני ימשיך להעסיק את כל העולם. והציבור הישראלי יעמוד שוב ושוב בצד הלא נכון של ההיסטוריה: לצד רודנים צמאי דם ושירותי ביטחון ברוטליים, ונגד מיעוטים אתניים ואוכלוסיות עוני.
המדיניות הישראלית הזאת נשענת על כרעי תרנגולת. בכל אותן מדינות שמשתמשות בטכנולוגיות השליטה הישראליות מתהווה מתח הולך וגובר בין התמיכה הבלתי מסויגת של הממשלה בישראל – בהחלטות או"ם, בוועדות בינלאומיות, בביקורים דיפולומטיים – לבין המחאה העממית בקרב האוכלוסיה שנפגעת מן הטכנולוגיה הזאת, ובאופן טבעי מזדהה גם עם מצוקת הפלסטינים. מדיניות חוץ שמושתתת על התנכרות מוחלטת של הלקוח לקהל המצביעים שלו אינה מבשרת טובות.
מקרה טורקיה מאלף בהקשר הזה. ממעמד מוביל בין לקוחות הנשק הישראלי בשנות ה-90' עברה טורקיה צד והפסיקה כמעט לגמרי את הסחר הבטחוני עם ישראל. אירוע ה"מרמרה" היה בלי ספק נקודת מפנה אבל הדינמיקה העמוקה יותר קשורה למתח הבלתי נסבל בין ההזדהות עם העם הפלסטיני לבין ממסד בטחוני מנוכר שהמשיך לסחור במרץ עם המדינה שמדכאת את העם הפלסטיני. תהליך דומה עלול (או עשוי) לקרות גם בברזיל, שגם בה, כפי שראינו, גוברים והולכים קולות המחאה נגד הקשרים ההדוקים עם תעשיות הביטחון הישראליות. כך תלך ישראל ותידחק לזרועותיהם של משטרים יותר ויותר אפלים, שמחויבותם היחידה היא לרצוח כל את כל מתנגדיהם. בקרוב נֵיראה ברבים רק במחיצת "ידידים" מחוף השנהב וטורקמניסטן.
מצד שני, השמאל חייב להכיר בכך שהייצוא הבטחוני מספק לישראל רשת הגנה מדינית יעילה מאין כמותה, במיוחד במדינות שיש בהן רגישות לזכויות אדם. זוהי שוב הדיפלומטיה הסמויה שמכריעה את זו הגלויה. ממשלת שוויץ מוציאה בממוצע 34 מיליון דולר בשנה על סיוע הומניטרי לאוכלוסית עזה ולארגוני זכויות אדם פלסטיניים וישראלים; בשנה שעברה היא גם תרמה 15 אלף דולר למימון תערוכה של "שוברים שתיקה" בציריך, אירוע שהוציא מן הכלים את הימין הצעקני בישראל. זאת בדיוק היתה המטרה, והיא הושגה: שוויץ מצטיירת כמדינה שוחרת זכויות אדם שאינה חוששת להתעמת עם הלאומנות הישראלית. מה שנדחק הצידה ולא מוזכר בכלל זה ששוויץ היא לקוחה רצינית של תעשיות הנשק הישראליות. לפני חצי שנה היא חתמה עם "אלביט" על עסקה לאספקת מל"טים מסוג "הרמס 900", בשווי של 200 מיליון דולר. למה לא ראינו ביקורת של השמאל על העסקה הזאת כשם שרואים ביקורת של הימין על התרומה לארגוני זכויות האדם? אולי מפני שהשמאל עוד חי בעולם של אידאות ולא מבין איפה נחתכים העניינים בעולם הממשי. גם העובדה שמדובר בעסקה מול חברה פרטית ולא מול ממשלת ישראל מכשירה את השרץ: שר החוץ השוויצרי הגן כך על העסקה בפני ביקורת משמאל. הדברים מחזקים את ההערכה הקודמת שישראל משתמשת ביצרני הנשק הפרטיים כסוג של מיקור-חוץ כדי להרחיק ממנה ומלקוחותיה אש דיפלומטית. גם את הפרטת תע"ש – שככל הנראה תיבלע על-ידי "אלביט" – אפשר לראות באור הזה, מעבר לשיקולים הכלכליים.
הצביעותהאירופית ביחס לישראל היא עניין לפעילי שמאל באירופה, לא לנו (והם אומנם פועלים); אותנו צריכה לעניין התוצאה המדינית: כל עוד תעשיות הנשק ובטחון המולדת ממנפות את הכיבוש והמבצעים בעזה לגריפת רווחי עתק בייצוא למדינות אירופה, אין כיסוי אמיתי להצהרות "התקיפות" של מנהיגי אותן מדינות נגד ישראל. להיפך, הן שותפות עקיפות לפשעים.
מכאן נובע שהכיבוש ותעשיות הנשק שלובים זה בזה לבלי הפרד; ושהמאבק נגד שניהם הוא מאבק אחד. פעילי שמאל שמקדישים את כל מרצם להגנה על זכויותיהם הנרמסות של פלסטינים צריכים להבין שהכיבוש איננו סתם עווית משיחית שלקחה בשבי "ישראל השפויה". הכיבוש הוא תוצר וגם מחולל של נדבך מרכזי בכלכלה של "ישראל השפויה". וחטיבת הסייבר של "אלביט" היא מחסום בפני שוויון וצדק לכלל האנשים בין הים לירדן לא פחות מן הבולדוזרים של המנהל האזרחי. בעבר כתבתי כאן על מסלול ההתנגשות הבלתי נמנע בין השאיפה לצדק חברתי לבין תקציב הביטחון, התנגשות מחויבת המציאות, שלצערי תנועות השמאל עדיין מתחמקות ממנה. אליה יש לצרף את ההתנגשות הבלתי נמנעת בין השאיפה לסיום הכיבוש לבין תעשיות הביטחון. ככל שנמהר להתמודד עם הסתירה המובנית בין השניים, כן ייטב.
לפני 80 שנה פורסם בארה"ב ספר בשם "מלחמה היא הונאה". הסופר היה סמדלי בטלר (1881-1940), מייג'ור ג'נרל (מקביל לדרגת אלוף) במארינס האמריקני, ששירת יותר מ-33 שנים באינספור קרבות וארצות, זכה ב-16 מדליות, ועד למותו היה החייל המעוטר ביותר בחיל. לאחר שפרש מהצבא, הפך בטלר לדובר נחרץ נגד תעשיית המלחמה האמריקנית. שלא כמו הגנרלים שלנו שהתפכחו מאוחר מדי, הקדיש בטלר את שארית חייו למאבק הירואי במיליטריזם האמריקני ולא חשש להתעמת עם הגופים החזקים ביותר. וכך הוא כתב:
"מלחמה היא הונאה. תמיד היתה כזאת. מעטים מרווחים, והרוב משלם. אבל יש דרך לעצור אותה. אי אפשר לסיים אותה בוועידות פירוז מנשק. אי אפשר לחסל אותה בדיוני שלום בז'נבה. ארגונים לא פרקטיים בעלי כוונות טובות לא יצליחו למחות אותה באמצעות החלטות. את המלחמה אפשר להכניע רק באמצעות שלילת הרווחים ממנה."
שננו היטב: רק באמצעות שלילת הרווחים.
סוף דבר
הסיפור של ברזיל הוא סיפור של מדינה אחת בלבד. כדי לפרוש במלואה את רשת הייצוא הבטחוני של ישראל לא מספיקה עבודה של בלוגר יחיד, עורך-דין הרואי וקומץ פעילות, שעובדים כולם בהתנדבות. זה פרוייקט למכון מחקר שלם. זה פרוייקט שצריך למשוך אליו אנשים מתוך התעשייה, "שוברי שתיקה" שיחשפו את הסודות הגדולים באמת, החוזים המלוכלכים, הדם שנוטף מן המצגות הנוצצות. זה פרוייקט שצריך לזעזע את כל מגזר ההייטק הישראלי ולעורר אותו לחשבון נפש נוקב.
הנשק זורם, מצלמות המעקב מגיעות ליעדן. זה קורה כל הזמן. מיאנמר עדיין נתונה תחת אמברגו צבאי אמריקאי ואירופי, כיוון שהחונטה הצבאית שם לא התפרקה מסמכויותיה הרודניות. אבל ישראל מוכרת לה נשק ומארחת בכבוד את הרמטכ"ל שלה. בבורונדי הולךומתגלגל עוד רצח עם אפריקאי; ישראל מוכרת להם נשק. חברות הנשק הגדולות בישראל פותחות שותפויות עסקיות בהודו על פי המודל הברזילאי; כך נקבעת נוכחות קבע לטכנולוגיה הישראלית בעימותים הצבאיים והמשטרתיים במדינה, שכבר משתמשת בנשק ובידע ישראליים בדיכוי המרידות בקשמיר.
את מילות הסיום אני משאיר למייג'ור ג'נרל סמדלי בטלר:
"ביליתי 33 שנים וארבעה חודשים בשירות צבאי פעיל ובמשך אותה תקופה ביליתי את רוב זמני כבריון מיוחס עבור 'העסקים הגדולים', וול-סטריט והבנקאים. בקיצור, הייתי סחטן, גנגסטר בשירות הקפיטליזם. עזרתי להפוך את מקסיקו ובעיקר את טמפיקו בטוחה לאינטרס הנפט של אמריקה. עזרתי להפוך את האיטי וקובה למקום הולם לקצירת רווחים עבור 'נשיונל סיטי בנק'. סייעתי באונס של חצי תריסר רפובליקות במרכז אמריקה לטובת רווחי וול סטריט. עזרתי לנקות את ניקרגואה בשביל האינטרנשיונל בנק האוס של האחים בראון בין 1902-1912. הבאתי את האור לרפובליקה הדומיניקנית לטובת האינטרסים של תעשיית הסוכר האמריקנית ב-1916. עזרתי להפוך את הונדורס למקום מתאים לחברות הפרי האמריקניות ב-1903. בסין, ב-1927, הבטחתי את פעולתה הבלתי-מופרעת של 'סטנדרד אויל'. במבט לאחור, הייתי יכול לתת לאל-קאפונה כמה טיפים. פסגת השגיו היתה להפעיל את מנגנון הסחיטה שלו בשלושה רובעים של העיר. אני פעלתי בשלוש יבשות."
בזמנו של בטלר, הצבא פעל בעיקר בשליחות תאגידים אזרחיים. בימינו, הוא פועל בעיקר בשליחות תאגידי נשק. המרוויחים התחלפו, השיטה נשארה, וגם הקורבנות נשארו. האנשים עם החליפות עדיין גוזרים את עתידנו.
כפי שידוע לנו היום, ישראל ייצאה נשק בשנות ה-90' לרואנדה, בזמן שהתחולל שם רצח עם. המידע על כך עודו חסוי ועתירה למען חשיפתו מתבררת בימים אלה בבית המשפט העליון. מן הפרשה ההיא, מסתבר, לא הופקו לקחים. מזה שנה וחצי מתרחשת במדינה אחרת באפריקה, דרום סודן, מלחמת אזרחיםעקובה מדם, שמעורבים בה פשעי מלחמהופשעים נגד האנושות. התקשורת הבין-לאומית מסקרת אותה על בסיס יומיומי. התקשורת הישראלית סיקרה אותה בחודשים הראשונים ומאז היא בעיקר שותקת, אף כי מעשי הזוועה נמשכים בעצם הימים האלה. לשתיקה הזאת יש כנראה סיבה; גורמים בכירים בתעשיות הביטחון ובשלטון מעורבים בסחר נשק, טכנולוגיות ביטחון פנים ומעקב, והכשרת כוחות צבאיים, עם גורמים בדרום סודן, וכל פרסום בנושא עלול להביך אותם קשות.
מאז שנות ה-60' של המאה הקודמת מדינת ישראל מנהלת "מלחמה סודית" בדרום סודן ואף תמכה במאבקם של המורדים לשחרור החבל מעריצותה של חרטום. תמיכתה של ישראל לא נבעה מערכיה או מהזדהותה הכנה עם מאבק צודק ולגיטימי לשחרור, אלא בעיקר מאינטרסים אסטרטגיים שונים. בינואר 2011 התקיים משאל עם באזור דרום סודן בעקבות לחץ מסיבי של הקהילה הבין-לאומית. 99% מן התושבים הצביעו בעד עצמאותם מחרטום, וב-9 ביולי באותה שנה הכריזה דרום סודן על עצמאותה.
מדינת ישראל היתה בין המדינות הראשונות שהכירו במדינה החדשה, ובדצמבר 2011 ביקר בישראל נשיא דרום סודן, סלווה קיר. ישראל ראתה בעצמאותה של דרום סודן הזדמנות פז לקידום האינטרסים הביטחוניים והכלכליים שלה באזור, והשקיעה לא מעט בתשתיות אזרחיות ובסיוע צבאי. מערכת היחסים שנרקמה בין שתי המדינות חריגה גם בהשוואה לקשרים ההדוקים שהיו לישראל עם מדינות אפריקאיות אחרות, ויש בהם מימד של חסות.
את הקירבה המיוחדת הזאת יש להבין גם על רקע רשת האינטרסים האזורית. הסכסוך המקומי בין סודן ודרום סודן שהתנתקה ממנה מוזן ומפורנס על ידי איראן וישראל. בזמן שאיראן הידקה את קשריה סודן המוסלמית, ישראל הידקה את קשריה עם דרום סודן הנוצרית, שגם מספקת לה נפט. לפני שנתיים וחצי הפציצה ישראל – על פי מקורות זרים – מפעל נשק בחרטום, שהיה בבעלות איראנית, לפני שנה נתפסה ספינת נשק שהובילה לעזה נשק איראני מסודן, ורק החודש דווח על מל"ט ישראלי שיורט בשמי סודן. אין ספק שאיראן וישראל מנהלות ביניהן מלחמהמלוכלכת דרך בנות חסותן באפריקה. השאלה היחידה שצריכה להישאל כאן אם יש באסטרטגיה הכמו-אימפריאלית הזאת הצדקה כלשהי לסיוע עקיף לכוחות דרום סודניים שמבצעים פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. שום אינטרס אסטרטגי של ישראל – אמיתי או מדומה – לא יכול לפטור אותה מן החובה החוקית והמוסרית למנוע כל ייצוא בטחוני שעלול לשמש למעשים הללו.
חגיגות העצמאות של דרום סודן, למרבה הצער, התחלפו במהרה באחת הטרגדיות הקשות של העשור השני במאה ה-21. מאז מחצית דצמבר 2013 מתנהלת בדרום סודן מלחמת אזרחים בין קבוצות אתניות ופוליטיות יריבות, הממשיכה למעשה את מלחמת האזרחים העקובה מדם שארכה כ-22 שנים עד לעצמאות המדינה מסודן. לפי העדכונים האחרונים, המלחמה הנוכחית גבתה עד כה כ-50,000 הרוגים, כשני מיליון פליטים ועקורים וכ-2.5 מיליון אזרחים בסיכון לרעב. ארגוני זכויות אדם והאו"ם מנו בשנה האחרונה כ-12,000 ילדים-חיילים בדרום סודן. כל הצדדים הלוחמים, ובפרט ממשלת דרום סודן והמליציות הקשורות אליה, מעורבים בפשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות והפרות חמורות של זכויות האדם.
הצדדים היריבים אינם מצליחים להכריע את המלחמה וגם מבחינה אתנית אין רוב לאף שבט; שבט הדינקה, שהממשלה הנוכחית מאויישת באנשיו, מהווה כ-35% מאוכלוסיית דרום סודן. מאחר שחלק מלוחמי האופוזיציה הם אנשי כוחות הביטחון לשעבר של הממשלה שערקו לשורות האופוזיציה על נשקם והכשרתם, לא פשוט לממשלה להכריעם בשדה הקרב. לכן בחרה הממשלה באסטרטגיה חלופית: מעשי טבח המוניים, אונס על בסיס אתני והתעללויות באזרחים המזוהים עם האופוזיציה. כל עוד הייצוא הביטחוני ממשיך לזרום ממדינות זרות, אין אינטרס לממשלת דרום סודן להגיע לפשרה, והיא דבקה באמונת שווא שתצליח להכריע את האופוזיציה בשדה הקרב.
בנסיבות אלה הטילו מדינות אירופה אמברגו נשק על דרום סודן, וארה"ב השעתה את הסיוע הצבאי לשם. מזה זמן מתקיימים נסיונות להעביר החלטת אמברגו דומה גם במועצת הביטחון של האו"ם. עד כה הנסיונות לא צלחו, הן עקב המחלוקות והמתיחות בין חברות המועצה והן בשל החשש שהמורדים יביסו את הממשלה. על אף הקשיים הפוליטיים לאישור אמברגו במועצה, חומרת המצב בדרום סודן ברורה לכל. ב-3 במרץ השנה אושרה במועצת הביטחון החלטה שנוסחה בידי ארה"ב (החלטה מס' 2206) המציבה אולטימטום: יוטלו אמברגו נשק וסנקציות נוספות אם הצדדים לא ינצרו את נשקם.
על אף התגובות המסתמנות בעולם, על פי פרסומים ומידע שהתקבל מפעילי זכויות אדם שהיו או נמצאים בדרום סודן, "המלחמה הסודית" של ישראל נמשכת. מאז הכרזת עצמאותה של דרום סודן, ישראל מזרימה אליה נשק ללא הרף, מאמנת את כוחות הממשלה ומספקת טכנולוגיות ביטחוניות שונות. שיתוף פעולה מתקיים גם בין ישראל לבין השב"כ הדרום סודני, וגורמים ישראלים התקינו ועוזרים להפעיל מערכת פיקוח ומעקב פנימי בדרום סודן.
המעורבות הישראלית כיום בדרום סודן חריגה בהסטוריה של הייצוא הביטחוני הישראלי. לא מדובר בתאוות בצע בלבד. ישראל אוחזת בקרנות המזבח ונאבקת על המשכו של פרויקט שהשקיעה בו לא מעט במשך שנים רבות, פרויקט שכשלונו עלול לפגוע באמינותה בעיני רודנים ומשטרים אחרים ברחבי היבשת, המקבלים ממנה סיוע צבאי.
פרסום רשמי של משרד הביטחון מנובמבר 2014 (כמעט שנה מפרוץ מלחמת האזרחים בדרום סודן) מתגאה בהצלחת סיב"ט (האגף לייצוא בטחוני) בתערוכה של "סייבר סקיוריטי" שפקדו אותה 70 משלחות מרחבי העולם – ביניהן גם משלחת של דרום סודן. ישנן עדויות על רובי גליל אייס שנמצאים ברשות צבא דרום סודן. שנה וחצי לפני פרוץ מלחמת האזרחים דיווח עיתון סודני על "רכבת אווירית" שמזרימה מישראל לדרום סודן טילים, ציוד צבאי וגם שכירי חרב אפריקנים (אחרי אימון). וזה נמשך עד ההווה: בתערוכת נשק ישראלית שתיערך בשבוע הבא במרכז הירידים בגני התערוכה תבקר גם משלחת צבאית מדרום סודן.
חישבו על כך לרגע: מדינה שבשטחה מתבצעים בימים אלה ממש פשעים נגד האנושות באמצעות נשק זר, שאירופה וארה"ב עצרו כל סחר ביטחוני איתה, שולחת משלחת רכש צבאי למדינת ישראל, ומתקבלת בזרועות פתוחות.
הדין הבין-לאומי והמוסר האנושי מחייבים את עצירתו של ייצוא ביטחוני העלול לשמש לביצוע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. בעבר, מטעמים פוליטיים ובשל המלחמה הקרה, הקהילה הבין-לאומית לא יישמה חובה זו בהצלחה, אולם מאז שנות ה-90' של המאה הקודמת, החובה הזו קרמה עור וגידים בחקיקה חד משמעית בארה"ב ובאירופה, באמנות הבין-לאומיות ובמוסדות בין-לאומיים, כגון האו"ם ובתי הדין הפליליים הבין-לאומיים.
מלבד עצירה מוחלטת של הייצוא, אין לישראל דרך ממשית להבטיח שהנשק שהיא מספקת אינו משמש לטבח באזרחים; שאין הוא מכוון לראשן של נשים בשעה שכוחות ביטחון ומיליציות דרום סודניות אונסים אותן; שהאימונים שישראל מעבירה לכוחות ביטחון דרום סודניים לא משמשים לרצח ועינויים של אזרחים; ושטכנולוגיות ביטחוניות שהיא מספקת לא משמשות לרדיפת אזרחים על רקע פוליטי ואתני, ומסייעות בביצוע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. צריך להבהיר שהדין הבין-לאומי אוסר גם על ייצוא טכנולוגיות ונשק "שאינם יורים", במידה והם עלולים לסייע לביצוע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות.
ב-12 במרץ השנה התראיין עו"ד איתי מק בתכנית "לפי מקורות זרים" ברדיו "כל השלום" על הייצוא הבטחוני לדרום סודן (החל מדקה 47:50). בתכנית הוא הוסיף פרטים ועדויות על מעורבותה של ישראל באספקת נשק ואימונים לכוחות בדרום סודן. בעקבות הממצאים האלה, פנה עו"ד מק למשרד הביטחון בבקשה לעצור את הייצוא הביטחוני לשם. הפנייה, לא תופתעו, נדחתה.
בימים אלה פועלת ח"כ תמר זנדברג לשבור את קשר השתיקה. היא פנתה למשרד הביטחון ודרשה לעצור לאלתר את הייצוא הבטחוני לדרום סודן. לפניה צורפה חוות דעת שעו"ד מק הכין ובה מפורטים היבטים עובדתיים ומשפטיים של העניין (נוסח הפנייה עם חוות הדעת נמצא כאן).
הציבור הישראלי חייב להצטרף לדרישה הזאת. הזמן הוא עכשיו.
ביום שלישי, 2.6.15, בשעה 16:00, תיערך הפגנת מחאה במרכז הירידים (גני התערוכה) מול תערוכת ISDEF 2015, שבה מתארחת גם משלחת צבאית מדרום סודן. לפרטים נוספים ראו כאן.
בין החודשים אפריל ויולי 1994 רצחו מיליציות של בני ההוטו, בתמיכתה הפעילה של ממשלת רואנדה, בין 800 אלף למיליון בני טוטסי. היה זה קצב של 9,000 קורבנות ביום בממוצע, מספר מחריד כשלוקחים בחשבון שכלי הרצח העיקריים היו מצ'טות ורובים. שיטות הרצח היו מגוונות. רצח העם ברואנדה היה צפוי מראש והוכן במשך חודשים ארוכים בידי צבא רואנדה, המיליציות וכלי התקשורת במדינה. העולם ראה ושתק. מדינות מסוימות לא הסתפקו בכך וגם סייעו לרוצחים באמצעות משלוחי נשק ואימון לוחמים. בראשן עמדה צרפת, שאף החזיקה כוחות ברואנדה. הצבא הצרפתי קרא לבני הטוטסי להתרכז במחנות תחת הגנתו, אך לאחר מכן הפקיר אותם; כך נטבחו במוראמבי 45 אלף איש.
חלקה של ישראל בפשעים האלה היה קטן יותר, אך עדיין מביש. המדינה נאבקת בכל ניסיון לחשוף את היקף משלוחי הנשק הישראליים לרואנדה בזמן הטבח מטעמים של "הגנה על בטחון המדינה ויחסי החוץ שלה". אלה הבלים; לכל היותר מדובר בשמירה על שמם הטוב של כמה פוליטיקאים וסוחרי נשק מפוקפקים. האמת על שיתוף הפעולה הישראלי, הרשמי והלא רשמי, עם מבצעי רצח העם, חשובה יותר. המאבק המשפטי נקלע השבוע לשלב דרמטי במיוחד שנדרשת בו מעורבות ציבורית. הפוסט הזה קורא לכם להשתתף בו (ראו פרטים בסוף).
המעורבות הישראלית
סדרה של תחקירים וספרים שפורסמו בחו"ל בשנים שלאחר רצח העם קשרו את ישראל עם הצבא ומיליציות ההוטו. עיקר הממצאים סוכמו בכתבה נרחבת של שרה ליבוביץ'-דר ב"מעריב" לפני שלוש שנים, שאף הוסיפה על הדברים ראיונות עם חלק מסוחרי הנשק הישראליים. באופן רשמי, הופסק ייצוא הנשק הישראלי לרואנדה כחצי שנה לפני רצח העם, באוקטובר 1993. אבל בפועל, נשק ישראלי זרם לידי צבא ההוטו בעצם ימי הטבח. בספרם של בריאן ווד וג'ון פלמן מ-1999, The Arms Fixers, מובאים רישומים של משרד הביטחון ברואנדה. על פי הרישומים, בין אפריל למחצית יולי 1994 הועברו 7 משלוחי נשק קל בשווי של 6.5 מיליון דולר מישראל (דרך אלבניה) לידי המיליציות. ב-17 וב-18 באפריל, עשרה ימים אחרי תחילת הטבח, הועברו מתל אביב לגומא שבזאיר 560 אלף כדורים רגילים וכדורים נותבים בקוטר 5.56 מ"מ, בשווי של כמעט 900 אלף דולר. שבוע אחר כך הועברו רימונים ותחמושת נוספת מתל אביב לגומא בשווי של 681 אלף דולר. יש צילומים של ארגזי נשק ישראלים, בגבול זאיר-רואנדה. ראש המשלחת הישראלית לרואנדה ביולי 1994, השר לאיכות הסביבה יוסי שריד, אמר אז: "אין לנו שליטה לאן הנשק שלנו מגיע". סוחר נשק ישראלי אחד תירץ את מעורבותו כך: "הבנתי שאני בעצם דוקטור ולא סוחר נשק. כל אדם סביר היה רוצה למות מכדור בראש ולא מפגיעה של מצ'טה. אני מספק את הכדור הזה שגורם לאנשים למות בצורה נעימה יותר."
דו"ח של "אמנסטי" ב-1995 חשף שמקלעי עוזי ונשק שלל מצרי ממלחמת יום הכיפורים נשלחו מישראל לגומא שבזאיר דרך אלבניה, באפריל 1994, יחד עם תחמושת סינית שנרכשה באלבניה. חברת שילוח ישראלית בשם Trade and Maritime Services היתה מעורבת בעסקה. על פי עדויות אחרות, קצינים ישראלים אימנו את חיילי המיליציות לפני הטבח. האימונים התקיימו בזאיר והכשירו את יחידות המוות של מיליצית ההוטו. בכתבה הזאת של איתי אנגל על רצח העם (זהירות, תמונות קשות לצפייה) מופיעים צילומים של נשק ותחמושת ישראלית (דקה 10:24) שבידי כוחות ההוטו.
ב-22 במאי 1994 פירסמה ממשלת ישראל הודעה מיוחדת: "ממשלת ישראל מזועזעת מרצח העם המתרחש ברואנדה ומהשמדת מאות אלפי אנשים חפים מפשע. העם היהודי, אשר התנסה באירוע המר ביותר, השואה הנאצית, ומדינתו, מדינת ישראל, אינם יכולים להישאר אדישים לנוכח הזוועות ברואנדה."
ממדינה שהתנערה באופן כה מפורש, ובזמן אמיתי, מן הזוועות ברואנדה, אפשר היה לצפות שלא תתנגד כלל וכלל לבקשה הפשוטה לחשוף לאור היום את סחר הנשק עם רואנדה באותה תקופה. מה כבר יש להסתיר? המדינה זועזעה מרצח העם, אבל אנחנו, האזרחים, 20 שנה אחרי כן, מזועזעים מסירובה העיקש לדבר על חלקה העקיף בו. כמה עוד אפשר לנפנף מעל כל במה בעולם בשואה וברצח העם היהודי, מבלי לקיים את הלקח הבסיסי ביותר מהם – חקירה וחשיפה של כל חשד למעורבות בפשעים נגד האנושות?
מדינת ישראל נגד חשיפת האמת
מי שמנהלים את המאבק המשפטי נגד משרד הביטחון, על בסיס חוק חופש המידע, הם עו"ד איתי מק ופרופ' יאיר אורון. בינואר האחרון דחה בית המשפט המחוזי את בקשתם וקיבל את עמדת המדינה כלשונה, לפיה חשיפת המידע תפגע בבטחון המדינה וביחסי החוץ שלה. המדינה לא נימקה את עמדתה, אך הודתה – וזאת נקודה קריטית – שהמסמכים הרלבנטיים אותרו. מכאן משתמע שבתקופת רצח העם ברואנדה אכן נשלח מישראל נשק לרואנדה (אחרת היתה המדינה מכחישה את עצם הייצוא וממילא גם את הימצאותם של המסמכים). צריך גם להדגיש שהפיקוח הבטחוני על ייצוא נשק מישראל הדוק מאד ואין אפשרות פרקטית להבריח נשק מנתב"ג מתחת לאף של משרד הביטחון.
מי שחושב שסחר הנשק של ישראל הוא עניין עסקי טהור שאין לציבור שום זכות לדחוף אליו את האף שוכח את התפקיד המכריע של הדרג המדיני ביזימת, הובלת ומימוש עסקאות הנשק. דיפלומטים ישראלים מן הדרג הגבוה ביותר מקדישים מאמצים רבים, טיסות ופגישות בינלאומיות, כדי לסלול את דרכן של התעשיות הבטחוניות לעוד ועוד שווקים. מאז ומעולם, חלק מרכזי, ובלתי מוצהר, בדיפלומטיה הישראלית נועד לפרוץ שווקים לתעשיות הבטחוניות. וזה עוד לפני שאמרנו מילה על הצ'ופר הדו-שנתי שהדרג המדיני מעניק להן – ניסוי כלים "על רטוב" ברצועת עזה – שגם הוא מקפיץ את המכירות בחו"ל, סוד גלוי לגמרי בתעשייה.
ובכן, אם המדינה שלך מעניקה סיוע כלכלי ודיפלומטי נרחב כל כך לתעשיות הבטחוניות, אם היא עושה זאת בשמך, על חשבון כספי המיסים שלך, ולפעמים גם על חשבון חייך – יש לך זכות מלאה לדרוש שקיפות. זה לא עניין "עסקי", זה עניין פוליטי ומוסרי מן המדרגה הראשונה.
ועדיין, בית המשפט המחוזי לא סבר שיש עניין ציבורי מספיק בחשיפת האמת. בעקבות כך עירערו מק ואורון לבית המשפט העליון (נוסח העירעור המלא נמצא כאן). בערעורם כתבו: "על פני הדברים נראה כי השיקול המרכזי של המשיבים באי גילוי המידע באופן גורף הינו רצונם למנוע דיון ציבורי בישראל, ולטייח את המעורבות האישית החמורה של גורמים במשרד הביטחון ובמשרדי ממשלה אחרים, ויצואני נשק ישראלים, ברצח העם ברואנדה". ובהמשך: "לא יעלה על הדעת כי מדינה שהוקמה על חורבות האפר וההרג של יהודים באירופה, אשר מובילה את המחקר העולמי של שואת אירופה ונאבקת על הנצחתה, תמנע עיון במסמכים לגבי מעורבותה ומעורבות אזרחיה ולו בעקיפין ברצח עם במדינה אחרת".
מק ואורון גם מנהלים מאבק מקביל לחשיפת סחר הנשק עם סרביה בזמן שזו עסקה בטיהור אתני ביוגוסלביה (השנים אותן שנים, ההנהגה הישראלית, רבין-פרס, אותה הנהגה). עתירה קודמת של עו"ד מק הביאה לחשיפת מידע חלקי על היקף סחר הנשק הישראלי וזהות לקוחותיו, אף כי ברור שעדיין רב הנסתר על הגלוי. המאבק הזה מצטרף לפרוייקט "חמושים" שמטרתו להציף לדיון הציבורי את הייצוא הבטחוני הישראלי והמחיר – הפנימי והחיצוני – שהוא גובה מן הישראלים, מחיר שרובם המכריע אינם ערים לו. זהו לטעמי אחד המאבקים החשובים ביותר של השמאל בימים אלה, והוא אכן נוגע בצומת עצבי מאד רגיש בחברה הישראלית, קשר שתיקה שמקיף אלפי סוחרים ומהנדסים ויוצאי צבא וכל מי שמתפרנס מתעשיית המיליארדים הזאת.
המדינה אינה בוחלת בתכסיסים בזויים. כנגד הערעור לבית המשפט העליון, דרש משרד הביטחון ערבון בסך 25 אלף שקלים (הסכום המקורי היה 40 אלף שקלים, שהופחת אחרי מאבק), וזאת לכאורה לכסות את הוצאותיו אם יידחה הערעור. נזכיר שוב כי העותרים הם אזרחים פרטיים, עו"ד מק ופרופ' אורון, שאין מאחוריהם שום גב כלכלי (היו סמוכים ובטוחים שתועמלני הימין יפברקו בקרוב זיקה ל"קרן החדשה"); מולם ניצב משרד ממשלתי שתקציבו השנתי מעל 70 מיליארד שקל. הדרישה לערבון, אם כן, איננה אלא ניסיון השתקה דרך הכיס. אבל אם לא יופקד הערבון עד יום חמישי הקרוב (12.3.2015), בית המשפט העליון לא ידון כלל בערעור. העתירה תידחה, ואיתה ייקבר גם הסיכוי לפתוח את התיקים העלומים האחרים ששוכבים במרתפי משרד הביטחון ובהם מתועדת תמיכתה של ישראל בשלל מעשי טבח ברחבי העולם.
מק ואורון עסוקים כעת בגיוס תרומות קדחתני. אם מאבקם חשוב בעיניכם, יש לכם אפשרות פשוטה לסייע לו באמצעות תרומות ושיתוף הפוסט הזה. את התרומות, בכל סכום שהוא, אפשר להעביר לחשבון נאמנות ע"ש איתי מק:
בנק הפועלים סניף: 158 מס' חשבון: 013514
עו"ד מק מציין שמאחר שמדובר בערבון בלבד, אם לא ייפסקו הוצאות הערבון יוחזר והתורמים יקבלו חזרה את כספם. לשם כך הוא מבקש מכל מי שתורם ליצור איתו קשר כדי לשלוח לו קבלה.
עדכון (10.3.2015): סכום הערבון גוייס בהצלחה! תודה לכל התורמים, אין צורך בעוד תרומות (אבל מי שהבטיח וטרם העביר את הכסף, אנא להעבירו). נמשיך לעקוב אחרי הדיון בבית המשפט העליון.
לא למות טיפש 