מחבר עידן לנדו

רואים לנו. כל העולם רואה לנו. כבר מזמן ידענו שמשהו יסודי הולך ומתקלקל בישראל, אבל איכשהו תמיד הצלחנו לגדר את הקלקול הזה בחומות של הסתרה: לפני הכל מעצמנו, גם מחברים בשיחות חולין, מידידים בחו"ל, מן הילדים שלנו. לא, גם השמאלנים הנאמנים ביותר לא היו קמים בבוקר ודבר ראשון מזכירים לעצמם: אני חי במדינת אפרטהייד. ואני בצד הרע.

אולי אחרי הקפה הראשון.

הבעיה מוכרת: שינויים דרמטיים לא נראים דרמטיים בכלל כשהם מתרחשים לאורך זמן ארוך, צעד-צעד. זאת בעיה בקוגניציה האנושית, לא במציאות שהיא תופסת. מכחישי אבולוציה לוקים בה, כי הם לא יכולים לדמיין איך מערכות מורכבות להפליא התפתחו מבסיס פשוט וחסר צורה. גם מכחישי אפרטהייד לוקים בה, כי הם לא יכולים להבין איך הגענו למצב הנוראי הזה אם בסך הכל השינויים מיום ליום אינם דרמטיים. הזיזו קצת את גדר ההפרדה. שינו את הוראות הפתיחה באש. הכשירו כמה מאחזים. כל צעד כשלעצמו נראה זניח לחלוטין. אז מה הם באים לנו עם אפרטהייד פתאום?

רק שה"פתאום" כאן שוב משקף כשל קוגניטיבי, לא משהו במציאות. המציאות הזאת, הדוהרת לכיוון אחד בלבד, היא הכל חוץ מפתאומית. ולמעשה יש יד מכוונת מאחורי רוב ההתפתחויות, כפי שמדי פעם נחשף במסמכים סודיים שנחלצים מהארכיון. 70 שנה היא מכוונת. אם משה דיין כבר ב-1951 כתב, כלומר המליץ, ש"העברת הבדואים לשטחים חדשים תבטל את זכותם כבעלי הקרקע והם יהיו כחוכרים אדמות הממשלה", ואם אריאל שרון אמר ב-1981 שצריך להוסיף שטחי אש בדרום הר חברון "כדי לשמור על אותם שטחים בידינו… נוכח התפשטות ערביי ההר הכפריים", ואם יו"ר קק"ל (אברהם דובדבני) אמר ב-2021 שקניית אדמות בידי ערבים בכפר תבור זו "בעיה קשה… ואני מקווה שנצליח לבלום אותה", ומצהיר שעיקר מאמצי קק"ל והמדינה בנגב זה לצמצם את שטחי הבדואים – אז ברור שהטיהור האתני הזוחל בשטח C ובמזרח ירושלים של שנות האלפיים איננו גחמה מוניציפלית או תולדה של משיחיות מטורפת, אלא תכנית פעולה סדורה, שקטה וסבלנית, שמלווה את המדינה מיומה הראשון: דחיקת רגלי הערבים החוצה, באלף ואחת שיטות. בין אם הם "פלסטינים" או "בדואים", אזרחים, תושבים או סתם נתינים נטולי זכויות.

ובכל זאת, הלב החסיר פעימה קלה כשגם "אמנסטי", ארגון זכויות האדם הוותיק ואולי הרציני ביותר בעולם, העניק חותמת רשמית לאות הקלון הזה, מדינת אפרטהייד, והצטרף בכך לקביעות של "יש דין", "בצלם" ו-HRW. אולי הידיעה הזאת סוף סוף תחלחל אפילו לפני הקפה הראשון.

היתה לי שיחה פוליטית עם הבת שלי לפני כמה ימים. זה לא אירוע שכיח, היא לא ממש ששה לדבר על פוליטיקה, היא בכיתה י"ב ויש לה דברים בוערים יותר בחיים. זו היתה שיחה כואבת, בעיקר לי, כי היא חידדה אצלי את ההבנה עד כמה האופקים שהיו פתוחים בפניי כבר סגורים בפניה, ועד כמה הנטל כבד, כבר מגיל צעיר. נטל של אשמה או של אחריות? היא טענה שהיא לא אשמה שישראל מבצעת פשעים. נכון, אמרתי, אבל את מתחילה להיות קצת אחראית לזה, כמו כל אזרח כאן. ואז דיברנו על מעגלי אחריות – החל מכספי מיסים, דרך לגיטימציה חברתית לפושעים (מה עשית היום במחסום, חמוד שלי?), צלפים שקוצרים נערים בגבול עזה ואז צוחקים איתנו בפאב, קנייה של מוצרי גזל כמו "הולי קקאו" או "שמן אחיה", ובעיקר, הנירמול הבלתי-מוחש של החיים בצד הטוב, המואר, של משטר אפרטהייד.

וכל אותו זמן הרגשתי כמה זה לא הוגן להפיל עליה (ועל בני גילה) אחריות כזאת. הרי הם לא עשו כלום, עדיין. אבל מן המחשבה הזאת, באופן מיידי, השתרשרה המחשבה התאומה: ואיך זה בדיוק אחריותם של הילדים הפלסטינים בשייח' ג'ראח? ומה היתה אשמתם של איאד אל חלאק ועמר חסן אבו אל ניל, ומוחמד אל עלאמי ואלפי הילדים האחרים, שנולדו אל תוך הסיוט של חיים תחת כיבוש, ללא מוצא וללא תקווה, ונקטלו בידיו בדמי ימיהם?

אז ניסיתי לומר לה, ובעצם רוב החלק הזה של השיחה כבר התקיים בראשי, ביני לביני, שאף אחד מאיתנו לא בוחר את נסיבות חייו, אבל על כל אחד מאיתנו מוטלת האחריות לפתח ריבונות מוסרית במסגרת הגבולות של אותן נסיבות. וזה אומר, לפני הכל, לדעת; לדעת את האמת על הנעשה בשמך. ואחר כך, לשאול בכנות, מה השותפות שלי בפשעים האלה, ולו גם שותפות עקיפה; ואז, איך אני מצמצם את השותפות הזאת, ואיך אני פועל בתוך המציאות שלא אני יצרתי כדי לשנות אותה; כדי שלא אתעורר מדי בוקר אל עננה כבדה ומעיקה של בושה וגועל.

אבל האמת היא שאין לי תשובות מעודדות בשבילה. העננה כבר כבדה מאד, וגם כשהיתה קלה יותר, ההורים שלנו וגם אנחנו לא הצלחנו לפזר אותה. מאז יחסי הכוחות רק הקצינו לרעה. להיאבק נגד האפרטהייד נראה יותר ויותר להיאבק נגד כל היבט של החיים בישראל, הכל נגוע. איזה מין חיים אלה, מה האופק שלהם? ומה המחיר הנפשי שלהם, כמה רעל נמסך בדמך מן העמידה הלוחמנית הזאת, מן העימות התמידי עם מה שנשקף מן המסכים  ומן הרחוב – תמרות עשן בעזה, ילדים על חורבות ביתם בג'אבל מוכבר, בקתות רמוסות באל עראקיב, וכל הזמן, כל הזמן, מצעד הגנרלים באולפנים, זחיחות השדרנים, הערצה מתמוגגת ללובשי המדים, הטובים לסייבר ומוות לערבים?

מול האופציה הטבעית והמתבקשת של הגירה, יש הגנה אחת: אין לנו ארץ אחרת, נישאר וניאבק עליה. אבל מה יאמר מי שנולד לארץ שאינו שלו? מה יאמר אזרח סוג ב', או אזרח סוג א' שלא מרגיש יותר שהמקום עליו הוא נאבק הוא "שלו", מקום שראוי למאבק? איך נאבקים על בית שמקיא אותך החוצה? איך שומרים על אהבה למקום רדוף שנאה? איך חולמים על עתיד במקום שלכוד בלולאה אינסופית של העבר? במקום שבו הביטוי הפשוט והנכון כל כך, "מדינת כל אזרחיה", הפך לאויב הנורא מכל?

הבת שלי וצעירים אחרים יהיו צריכים למצוא את התשובות בעצמם, כמו שאנחנו היינו צריכים למצוא תשובות לעצמנו. הם כבר פוסעים על מסלול שבסופו ניבטת עצימת עיניים, הכחשה, אי-ידיעה מרצון. מי שלא ייעתר לנחמות האלה ויבחר בדרך אחרת, יזדקק להרבה יותר תבונה ואומץ ממה שהיו לנו. אני רק מקווה, בכל ליבי, שלא יהיו לבד בדרכם.

ידענו שתוכנת "פגסוס" מופעלת נגד אזרחים ישראלים. לי אישית לא היה ספק בכך, במיוחד אחרי שהתגלה, לפני חודשיים, שבניגוד לטענת NSO, התוכנה גם פורצת למספרי טלפון ישראלים. אומנם הם היו של פעילי זכויות אדם פלסטינים; המחיצה בין העולם של "השיטות האפלות" לבין העולם של "שלטון החוק" והדמוקרטיה הולכת ונעשית דקה עד בלתי נראית. ובכל זאת, התחקיר של תומר גנון ב"כלכליסט" חשוב בקונקרטיות שלו, בחשיפת העומק אליו חדרו "השיטות האפלות". "פישינג" מאזרחים חפים מפשע הוא שם טכנולוגי-מכובס לשיטות העבודה של השטאזי. אה כן, שוב השטאזי.

כל העושים במלאכה המלוכלכת הגיעו מן הדיפ-סטייט האמיתי של ישראל, יחידה 8200. "כלכליסט" מסביר לקוראיו הנבוכים-קמעא את ההבדל בין מה שמותר ל-8200 למה שאסור למשטרה: "ב־8200 מתמודדים בכל אמצעי קיים מול איומים ביטחוניים, רובם זרים, במסגרת חקירות ופעולות שבהן לזכויות הפרט של חשודים יש חשיבות פחותה, אם בכלל."

"אם בכלל". כמה נאיביות צפונה במחשבה הכה-ישראלית הזאת. שם, מעבר להרי החושך, לזכויות הפרט של חשודים אין חשיבות. כאן, בעולם הנאור והמואר, הן קודש קודשים. רק אל תשבשו לנו את ההפרדה הזאת, את חומת ההפרדה שמתעקלת בין בית לחם ומעלה אדומים ופולשת אל המוח של כל אחד מאיתנו, חוצצת בנחרצות בין אסור למותר, בין נתין לאדון, בין זכויות פרט ל"כורח ביטחוני". והרי האבחנות הללו קרסו מזמן במבחן המציאות. אותם אנשי שב"כ מטפלים ב"איום הבטחוני" של מחאות כפר ביתא ושיח ג'ראח וב"איום האזרחי" של מחאת בלפור. אותם האקרים-ברישיון, פורצי אבטחה מחוננים, גאונים-של-אמא, רומסים את הפרטיות של כל אדם משני צידי הקו הירוק. אותה טכנולוגיה מקוללת, עיוורת צבעים ועיוורת לאומים, מגדירה את כולנו כחשודים פוטנציאלים. מראש, ולתמיד.

הסכנה האורבת אחרי הגילויים האחרונים כבר מסתמנת בהתראות החוזרות ונשנות בגוף התחקיר של "כלכליסט", שבלי ספק יהדהדו אותן הפרשנים בתקופה הקרובה: "ללא פיקוח משפטי!" "ללא צווי חיפוש!" "ללא הסדרה חוקית!" גם כאן זועקת לשמיים הנאיביות של התחינה לחוק וסדר. ההנחה היא שפיקוח משפטי לא יאפשר את ההפקרות הזאת של חדירה בלתי מוצדקת לפרטיות.

רק שכל הראיות מוכיחות בדיוק להיפך. כל ההיסטוריה המפוקפקת של יחסי השב"כ עם החוק בישראל מלמדת על תהליך חד-כיווני: פעילות אלימה "מחוץ לחוק" הופכת בהדרגה לפעילות אלימה "במסגרת החוק". אם עד נקודה מסוימת החוק מגלגל עיניים למרומים ומשרקק להנאתו, לא רואה ולא יודע ולא שומע, הרי שמנקודה כלשהי הוא משתנה, נעשה אלסטי להפליא, והנה הוא כבר רואה ויודע ושומע, חובק בין זרועותיו כל מיני זרויות ותועבות. או-אז מכונסים השופטים בדלתיים סגורות יחד עם נציגי האופל – עד לפני שבוע או שבועיים עבריינים לכל דבר – ואחרי ישיבה קצרה מחליטים: יש אישור. יש צו חיפוש. מוסדר.

הנה לכם "הפיקוח המשפטי" על כוחות האופל של ישראל. מה חשיבותו? בערך החשיבות של בג"ץ העינויים משנת 1999, שהפך לבדיחה; "חשיבות פחותה, אם בכלל".

תחת פיקוח משפטי ישראל מכניסה מדי יום אנשים חפים מפשע למעצר או מאסר; תחת פיקוח משפטי היא מחזיקה בהם חודשים ושנים; תחת פיקוח משפטי היא גם משחררת אותם, לפעמים ללא כל אישום. תחת פיקוח משפטי ישראל מפירה בגלוי את החוק הבינלאומי וגם את חוקיה שלה בהקמת התנחלויות ומאחזים ובאספקת חשמל ומים ליישובים שהוקמו ללא כל תכנית מתאר. תחת פיקוח משפטי ישראל איפשרה השבוע ל-1,200 עבריינים לחוג את חגם על אדמה גזולה שכל רשויות החוק לכאורה אוסרות על ישראלים לגשת אליה. "תחת פיקוח משפטי" הוא עלה התאנה ומלבין הכביסה הנצחי שלנו.

כן, מהנהנים הישראלים שעדיין מזועזעים מכך ש-NSO פרצה לטלפון של ראש עיר מכהן. אבל כל זה היה "במסגרת חקירות ופעולות שבהן לזכויות הפרט של חשודים יש חשיבות פחותה, אם בכלל." ואצלנו, אצלנו הכל אחרת.

איך אחרת? אצלנו שוקדים להכשיר כבר את דור הפורצים הבא, שייפרש בכל שדרות השלטון. תוכנית "אודם" היוקרתית מכשירה נערים מגיל 14 בפנימייה צבאית-טכנולוגית לשירות בשב"כ ובמוסד. אתם מבינים, ב-8,200 הם כבר מבוגרים מדי, וחלקם עלולים גם להפגין ניצנים של חשיבה מוסרית עצמונית. גיל 14 הוא גיל מושלם לתכנת אנשי תוכנה נטולי עכבות. מסלולי הסייבר שואבים אליהם עוד ועוד צעירים בתיכונים. כמויות עצומות של כסף ויוקרה מופנות אל "דור העתיד" הזה, שתוך שנים ספורות יראה ברכה בעמלו – כלים שהוא עצמו פיתח ישמשו להפליל ולעצור "בוגדים" בממלכה. אולי עוד לפני שהם בגדו בכלל, אולי רק חשבו, האלגוריתם כבר יחזה לאן זה הולך, היה פעם סרט כזה. חברות טכנולוגיה שיעסיקו אותן לא חסר, ותודה גם לאוניברסיטאות שנוטות שכם לקידום עסקי השב"כ.

אל דאגה. יהיה פיקוח משפטי.

הישראלים צריכים להבין לקח ששורשיו עמוקים במאה הקודמת: המשפט יכשיר כל שרץ שהחברה מוכנה לבלוע. החוק אינו מציב גדרות מוסריות; הוא רק הפטיש שנועץ את עמודי הגדר. מי אוחז בפטיש? אתה ואת ואני, והאנשים ששלחנו לחוקק את החוקים בשמנו. מה יודעים האנשים האלה, מה אנחנו יודעים, על רשע אינהרנטי? גזילת חירותו של עם אחר היא רשע אינהרנטי. כלי שפולש לפרטיותו של אדם הוא רשע אינהרנטי. כלי טיס שקוטל אזרחים מן האוויר הוא רשע אינהרנטי. מה הופך אותם לרשע אינהרנטי? העובדה שהם נתונים בידי בעל חיים פגום, נוח להסתה, מתפתה אל החטא: האדם. בעולם אידאלי, יצורים נאצלים יותר מאיתנו, בעלי עמוד שדרה מוסרי מוצק, היו אולי מצליחים לקיים לאורך זמן "כיבוש נאור", להצטמצם ל"פגיעות כירורגיות", וגם היו עולים על שיטת פלא איך להחזיק בכלי הרסני כמו "פגסוס" מבלי להישחת ולהשחית ולהידרדר אל תרבות של פשע.

זה לא העולם שלנו. וזה גם לא אנחנו. לכן אין טעם ואין תוחלת בניסיון להמשיך בפשעים "תחת פיקוח משפטי". את הרשע האינהרנטי צריך לעקור מן השורש, בדיוק בגלל שאין לנו כוחות לחיות לצידו.

כותרת של ידיעה קטנה צדה את עיני: "השב"כ יאתר סטארט-אפים יחד עם אוניברסיטת תל אביב". אוקיי, פיהק השמאלן-שראה-הכל בתוכי, מה חדש כאן? הרי השב"כ ממנה ומסלק מנהלי בתי ספר ערביים וגם מפקח על פעילויות של תלמידים בתוכם. בכל זאת, התעקש השמאלן-שטרם-ראה-הכל בתוכי, מה פתאום אוניברסיטת תל אביב עוזרת לשב"כ לפתח טכנולוגיות ריגול ומעקב משוכללות יותר? "ליווי של מנטורים ויועצים מתחומים שונים מטעם האוניברסיטה והתעשייה"? קרן ההשקעות של אוניברסיטת תל-אביב, TAU Ventures תשקיע 50 אלף דולר בכל אחד מששת הסטארט-אפים שייבחרו ל"האצה" במסגרת תכנית בשם The Xcelerator? האם נפלתי לפרק מופרך במיוחד של אחת הסדרות של מארוול?

שב"כ ואוניברסיטה, אוניברסיטה ושב"כ. מה זה מזכיר לי?

* * *

האקדמיה למשפטים של פוטסדאם פעלה במשך 25 שנה בגרמניה, בשנים 1965-1990, ובמהלכן העניקה כ-400 תעודות דוקטור ועוד אלפי תעודות הסמכה למשפטים. בוגרי המוסד השתלבו היטב במערכת השלטונית של גרמניה. רק לאחר שנים החלו לצוץ אי-אלו תהיות. כגון, איך יכול להיות שעל עבודות דוקטורט רבות חתומים שניים, שלושה, ובמקרה אחד גם עשרה חוקרים? מה בדיוק נחקר, ומה התגלה בעבודות שכותרתן "על הגורמים הסבירים לפתולוגיה הפסיכולוגית של התשוקה לחצות בסתר את הגבול"? (הנה מבחר מן המחקרים הללו). ומדוע נשמרו אותן עבודות בסוד ומעולם לא פורסמו?

האקדמיה למשפטים של פוטסדאם, כפי שידע כל גרמני, נשלטה ונוהלה בידי השטאזי. בין כתליה הוכשרה העילית הביורוקרטית של שלטון האימים במזרח גרמניה בתקופת המלחמה הקרה. שם נצבר הידע המעשי והתיאורטי בכל הקשור לביטחון פנים, ריגול אחרי מתנגדי משטר, הסתננות לארגוני אופוזיציה פוליטית, שיטות מעקב, לוחמה פסיכולוגית, חקירת אסירים ושיטות עינויים. בימינו, אתר אוניברסיטת פוטסדאם מקפיד להתנער מן הגוף הזה, שהיה חלק אורגני ממנו במשך רבע מאה. איכשהו, פרנסי האוניברסיטה מבינים שריגול, דיכוי פוליטי וחשאיות לא משתלבים יפה כל כך עם ערכי השוויון והפתיחות של האקדמיה.

בישראל, לעומת זאת, שיתוף הפעולה בין האוניברסיטאות לבין הארגון שמופקד על ריגול פנימי אחרי מתנגדי המשטר אינו מוצנע; איש אינו חושב שיש כאן משהו להתבייש בו. להיפך.

* * *

כל כך גאים אצלנו בקשרים ההדוקים בין השב"כ לאקדמיה, שחוגגים אותם בפרהסיה. בשנת 2018 העניקה אוניברסיטת בר-אילן דוקטור לשם כבוד ליורם כהן, ראש השב"כ לשעבר. יחסים חמים במיוחד שוררים בין אוניברסיטת תל-אביב לשב"כ, אולי משום שמטה השב"כ שוכן בסמוך לקמפוס.  עוד לפני שיתוף הפעולה שלהם בהאצת סטארט-אפים מחללי פרטיות, הזמינה אגודת ידידי האוניברסיטה את ראש השב"כ, נדב ארגמן, לנאום בפניה. כל האוניברסיטאות פותחות שעריהן בפני נציגי שב"כ שמגיעים ל"מפגשי קריירה" כמו היו חברות השמה בשירותו. "על שיתוף הפעולה הזה עם שירות הביטחון הכללי ראוי גם ראוי לקרוא לחרם אקדמי על האוניברסיטה ועל מוריה," כתבה אילנה המרמן, שנכחה באחד המפגשים האלה. "כל חושי האתיים והאסתטיים והאקדמיים — כבוגרת האוניברסיטה בעבר וכתלמידתה בהווה — אומרים לי שאסור למוסד אקדמי לשתף פעולה עם שירותים חשאיים בשום מקום, ועל אחת כמה וכמה במדינת ישראל, במקום שבו היא עומדת היום."

המערכת האקדמית בישראל כפופה לשב"כ בשלל דרכים, ומה שמדכדך היא העובדה שברוב המקרים מדובר בהכפפה עצמית, מרצון. לפני 15 שנה יזמו משרד הביטחון והאוניברסיטה העברית מסלול מקוצר לתואר ראשון עבור אנשי שב"כ, במתכונת שנוסתה כבר בעבר: 9 חודשי לימוד ערבית באולפן של השב"כ, 7 חודשי לימוד בקמפוס, והופ – תואר ראשון. היוזמה בסוף נפלה, אבל אל דאגה, גם כך מפנקות האוניברסיטאות את עובדי מערכת הביטחון במסלולים מקוצרים אל התואר האקדמי. האוניברסיטה העברית הגדילה לעשות והקימה מתחם צבאי לכל דבר בתוככי הקמפוס, עם גידור ומצלמות אבטחה ושומרים חמושים, עבור חיילי תכנית "חבצלות" של חיל המודיעין. מישהו מעלה על דעתו מגזר אחר שיכול ליהנות מלוקסוס כזה? מתחם לאמהות חד-הוריות בקמפוס בן-גוריון? מתחם לעולי אתיופיה בקמפוס תל אביב? (הנה הסבר מפורט יותר למה מתחמים צבאיים בתוך קמפוסים הם דבר בעייתי כל כך).

לסימביוזה ממושכת כל כך עם השב"כ יש השלכות בלתי נמנעות. בתקופת המחאה החברתית של 2011 תססו הקמפוסים מפעילות מחאה של סטודנטים, שדרשו טיפול יסודי בנסיקת מחירי הדיור ובעלויות שכר הלימוד. אוניברסיטת תל אביב שיגרה אז מכתב למרצים ובו ביקשה את עזרתם בזיהוי ובהסגרת סטודנטים מהחוגים שלהם (מה פתאום שטאזי), שמשתתפים בפעילויות מחאה בקמפוס; למכתב צורף סרטון וידאו שתיעד הפגנת סטודנטים, על מנת להקל על המרצים את מלאכת ההלשנה. הדרישה החצופה הזאת הזקיפה גבות רק מפני שקורבנותיה היו יהודים מן השורה. מן המפורסמות שבכל הקמפוסים מחלקות הביטחון מנהלות מעקב שוטף אחרי פעילים ערבים, בשטח וגם ברשתות החברתיות,  והדברים מגיעים לידי איומים והתנכלויות, הכל באישור ובעצימת עין של ההנהלה (מה פתאום שטאזי). להיות סטודנט ערבי בקמפוס אוניברסיטאי בישראל זה להיות תחת דיכוי פוליטי מתמיד; שקט ונסתר רוב הזמן, אך לא פעם גלוי וברוטלי, בדרך כלל בסינכרון עם מעגלי הטבח של צה"ל בעזה. אל תקשיבו לי, תקשיבו להם.

מה עוד עושות האוניברסיטאות בישראל עבור השב"כ? זוכרים את "מפגשי הקריירה" לבוגרי תואר ראשון? שם זה נראה עניין של בחירה; תרצה תבוא, לא תרצה לא תבוא. האמת היא שאף אחד לא שואל אתכם אם אתם מתאימים לשב"כ, זה הוא יחליט. האוניברסיטאות מעבירות לשב"כ רשימות עם שמות של בוגרים, מספרי זהות ודרכי יצירת קשר עימם. איך זה בדיוק מתיישב עם החוק להגנת הפרטיות? אה, זה פשוט: "החוק מחריג את השב"כ… ומאפשר לשב"כ 'לקבל מידע לצורך מילוי תפקידו', ובשב"כ מפרשים זאת גם כמידע שיסייע להם לגייס כוח אדם." כאן מתבקש לשאול האם "הפרשנות" הזאת סבירה, ואיך זה שהאוניברסיטאות אפילו לא ניסו לערער עליה בבית המשפט. זה מה שקורה, כנראה, כשמתחככים עם ראשי השב"כ ביותר מדי אירועים חברתיים.

יש עוד. הידעתם שבאוניברסיטאות בישראל מתקיימים מחקרים סודיים, בחסות ולמען השב"כ, שתוצאותיהם נשמרות במטה השב"כ ואינן פתוחות לעיון הציבור? שוב, לאט יותר: יש אנשים שמשתמשים במשאבי המחקר של האוניברסיטה במשך שנים, מקבלים ממנה את תואר הדוקטור על כל ההון הממשי והסימלי שנלווה אליו, מבלי להותיר אחריהם שום זכר מתועד, כיוון שכל עבודתם היא סוד מוחלט בהחלט? קראו למשל על הדוקטורט המסתורי שכתב יוצא השב"כ, ד"ר נחמן טל, באוניברסיטת חיפה, על "תמורות במדיניות הביטחון כלפי המיעוט הערבי 1967-1948", בחוג להסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת חיפה. עד כמה התהליך היה תהליך אקדמי מקובל? ובכן: "השב"כ קבע כמה תנאים מוקדמים. העבודה תוגדר 'חסויה'. כלומר, היא לא תפורסם לעיון הציבור הרחב… לקראת מועד בחינת העבודה הגישה האוניברסיטה לשב"כ רשימה של מועמדים לתפקיד השופטים. השב"כ פסל כמה מהם, ואחרים, שנמצאו בעלי הסיווג הביטחוני המתאים, אושרו."

ובכן: פלטפורמה לקידום טכנולוגיות מעקב וריגול; פלטפורמה לגיוס עובדים; פלטפורמה לפיקוח וריסון פוליטי של סטודנטים ערבים; פלטפורמה לכתיבת מחקרים סודיים לשימוש פנימי. אין ספק, האוניברסיטאות בישראל הן כלי חיוני בארסנל הכלים של השב"כ. זה לא נגמר שם, כמובן: שיתוף הפעולה של האוניברסיטאות עם הממסד הבטחוני והצבאי עמוק ורב-ממדי (הנה סקירה שלו מלפני כמה שנים בבלוג). אבל איכשהו, עם השב"כ הוא דוקר יותר את העין ואת הלב.

* * *

מסדרון צר שממנו נפתחים חדרים קטנים מזה ומזה, כל אחד מהם מציג פן אחר של הזוועה – כך נראה מוזיאון השטאזי בלייפציג. כשביקרתי שם לפני כמה שנים, הבחנתי באחד החדרים בשורה של צנצנות סגורות ובתוכן פיסות בד צהובות. אלה דוגמאות ל"מאגר הריחות" של השטאזי, הסבירה הכיתובית. סוכני השטאזי היו אוספים דגימות ריח מכתובות גרפיטי ומעלונים פוליטיים; אחר כך בחדרי החקירות היו שותלים פיסות בד במושבים של הנחקרים ואוספים דגימות ריח גם מהם. לבסוף היו משווים את הדגימות כדי "להפליל" את פעילי המחאה.

זאת דוגמה קטנה ואבסורדית למנגנון הריגול העצום שהקים השטאזי, שפלש עד למקומות האינטימיים ביותר של אזרחי גרמניה בכדי לבלוש אחרי "חתרנות פוליטית". חשיפת הארכיונים היא שהפכה את השטאזי למטבע לשון גלובלי – הביטוי הקיצוני ביותר של שלטון המבוסס על ריגול פנימי, על פיקוח הדוק מאין כמותו על כל פעולה ואמירה של כל אדם ואדם, שלטון שאין מילוט מעינו הפקוחה וממרתפיו החשוכים. על כן, ההשוואות הנרמזות כאן בין השב"כ לשטאזי עלולות לעורר התנגדות.

ישראל של ימינו איננה מזרח גרמניה של לפני 40 או 50 שנה. ההבדל העיקרי הוא שבמזרח גרמניה כולם היו חשודים, כל הזמן, בעוד שבישראל רוב היהודים שבין הים לירדן אינם נתונים למעקב ורדיפה יומיומיים. לעומת זאת, רוב הפלסטינים כן. ואם נדמה לכם שהשטאזי פלש למרחב הפרטי של קורבנותיו הרבה מעבר למה שהשב"כ עושה לקורבנותיו – תחשבו שנית. סוכני השטאזי היו מוריקים מקנאה לנוכח האמצעים הטכנולוגיים שנמצאים בידי השב"כ בימינו, אמצעים ששמים ללעג את דגימות הריח ואת "המצלמות הנסתרות" שלהם.

הצצה מבהילה ליכולות המעקב של השב"כ קיבלו הישראלים בשנתיים האחרונות, על רקע השימוש שנעשה בהן במסגרת המעקב אחרי נשאי קורונה פוטנציאלים. אז שמענו לראשונה על קיומו של "הכלי" – מאגר מידע מקיף על כל אזרחי ישראל, יהודים וערבים: כל השיחות, כל המיקומים, כל המסרים, כל הזמן. מבחינת הפלסטינים בשטחים, מדובר בחדשות ישנות: הם חיים את הפאנאופטיקון של ג'רמי בנת'ם כמציאות יומיומית: מעקב בלתי פוסק מדי יום ביומו. מצלמות זיהוי פנים של חברת Anyvision שפרושות ברחבי יו"ש, מערכת "זאב כחול" שאוגרת תצלומי פנים של פלסטינים שחיילים מעלים דרך אפליקציות, רחפנים של המנהל האזרחי, רחפנים של רבש"צים בהתנחלויות, ניטור קבוע של הרשתות החברתיות, ציתות של יחידת 8200 לשיחות פרטיות ודליית פרטים אישיים לצורך סחיטה עתידית (יכולת שהפכה גם לפרוייקט ייצוא משגשג), וכמובן, פריצה לטלפונים של פעילים פוליטיים, באדיבות NSO. יותר מרבע מכוח האדם של השב"כ הם אנשי טכנולוגיה, ושיעורם רק יעלה בעתיד. אוניברסיטת תל אביב, עם תכנית The Xcelerator שלה, יכולה לזקוף לזכותה את התעצמות מדינת המעקב של השב"כ. אומנם השארנו את כבר השטאזי מאחור, אבל תמיד יש למה לשאוף; אפשר גם להפוך לשינג'יאנג, למשל.

* * *

ברור לי שחלק ניכר, אולי רוב הישראלים, מושכים כתפיים לנוכח כל זה ומפטירים משהו בנוסח "טוב, כשחוטבים עצים עפים שבבים", או "המטרה מקדשת את האמצעים", או אולי להיט כל הזמנים "השב"כ מציל את החיים שלך ושל המשפחה שלך, תגיד תודה ותשתוק".

את השאלה האם ראוי שמדינה מודרנית תחזיק בשירות ביטחון חשאי אני מעדיף לדחות לפעם אחרת. לצורך הדיון, נניח שהתשובה חיובית; כך לפחות נהוג בכל מדינה מוכרת. לכן לא עצם קיומו של השב"כ עומד כאן לדיון, אלא רוחב ועומק השפעתו על החברה בישראל ובשטחים. האם המעבר ממדינה שיש לה שב"כ לשב"כ שיש לו מדינה מוצדק? בזמן שאתם מספרים לי איך השב"כ מציל את חיי כל יום, אני רואה ושומע איך הוא מתעלל בילדים, מביא עשרות אלפי פלסטינים למעצרי שווא שאינם מסתיימים במשפט (זוכרים את הכדורגלן שישב שלוש שנים בכלא, סתם?), פושט על בתים של משוררות ומביא למאסרן "בגין דברי הסתה", מפליל אזרחים ערבים באמצעות הודאות שווא שחולצו בכוח, משליט טרור בקמפוסים הפלסטיניים באמצעות מעצרי הפחדה ומאסרים ממושכים של פעילים פוליטיים (קרבה משפחתית לפעילי טרור מספיקה), סוחט פלסטינים במצבי משבר כדי לגייסם כמשת"פים (רוצה טיפול בסרטן? תלשין; רוצה אישור עבודה? תלשין), וזה באמת רק על קצה המזלג.

אתם אומרים שהשב"כ מצמצם את החשיפה שלנו לטרור; אני טוען שיש לו חלק גדול ביצירתו. השב"כ מסכל פיגועים שהוא טמן את זרעיהם. מנגנון הדיכוי הפוליטי-כלכלי העצום שיצרה ישראל בשטחים, בהנהגת השב"כ, על עשרות אלפי קורבנותיו החפים מפשע, שנפצעו או נהרגו או נאסרו או נסחטו רק בגלל היותם פלסטינים – המנגנון הזה הוא הבעיה. לא ההתנגדות אליו.

וכל מי שמקדם את המנגנון, מסייע לו לשכלל את יכולותיו הטכנולוגיות, מעניק לו גיבוי משפטי, עוזר לו לגייס עובדים, משיק כוסות קוקטייל מצטלצלות עם בכיריו, מפרסם כתבות יח"צ עבורו – כל אלה שותפים לפשע.

מזמן רציתי לכתוב על מירון בנבנישתי (1934-2020), שכתיבתו וחייו ופעליו הרבים היו מופת בעיני במשך שנים ארוכות. האיש שגדל בחיק תנועת העבודה, היה למדריך טיולים שהכיר כל ואדי וכל גומחה בארץ, האמין בלב שלם שזכותם של יהודים פולנים מאירופה להתיישב בארץ גוברת על זכותם של ילידיה הערבים להישאר בביתם, ואט אט התפכח, כיוון שחי כל חייו במגע ישיר עם אותם ערבים, בשכונת מגוריו, אבו תור בירושלים, ואז היה למכשיר שלטוני של שלטונות הכיבוש ב"ירושלים המאוחדת" אחרי מלחמת ששת הימים, תחת שרביטו של טדי קולק, וניצח, מצד אחד, על הריסת בתים של פלסטינים, ומצד שני, על שיקום המשפחות שפונו מן הרובע המוגרבי שישראל הרסה, שהיה שותף לעוולות כמו הפקעת כל שטחי הציבור בשכונת ואדי חילווה בסילואן מרשות תושביה באמצעות הכרזתה כגן לאומי, אבל אחרי 11 שנים של חיכוכים בלתי פוסקים בין מעשיו למצפונו פרש, ובמקביל התעמק בחקר ירושלים ובהסטוריה של ארץ ישראל, בסכסוכים בין-קהילתיים בעולם, וככל שידע יותר וחשף יותר, כך נדד יותר שמאלה, עד שהפך למבקר רדיקלי של הציונות במחצית חייו השנייה.

בנבנישתי היה נביא זעם של השמאל, רועם ומהדהד לא פחות מישעיהו ליבוביץ'. אף אחד אינו חולק כיום על חשיבותו ההסטורית של ליבוביץ' ברגעים המכריעים שאחרי כיבוש השטחים, ואולם חשיבותו של בנבנישתי, ברגעים המכריעים של "התפוצצות מפעל ההתנחלויות" – מ-4,400 מתנחלים ב-1977 עד ל-60,000 מתנחלים ב-1987 – אינה נופלת מזו של ליבוביץ', ואולי גם תעלה עליה, בחשבון ההיסטורי האחרון. בנבנישתי היה הראשון, ולאורך שנים היחיד, שהבין את מה שמתרחש מול עיניו, הקמתה של "הרפובליקה השניה" כפי שכינה אותה, התערובת הייחודית של כיבוש ואפרטהייד והפרדה אתנית ממוסדת; הראשון שהריח את צחנת הטרנספר מאחורי הכסות המהוגנת של "הפרדה"; והוא גם ראה שמדובר במצב קבע יציב ולא חולף. הוא ידע והבין זאת כי ניהל פרוייקט מחקרי עצום במהלך שנות ה-80, שסוכם ב"לקסיקון יהודה ושומרון". לפני "בצלם" ולפני "יש דין", בנבנישתי היה שם. הוא ידע על הפקעת האדמות מן החקלאים הפלסטינים בבקעת הירדן, שעליהן הוקמו מטעי התמרים ליישובים היהודים; הוא ידע על השיקולים הכלכליים הקרים שהשפיעו על שרטוט גבולות המפלצת האורבנית, "ירושלים המאוחדת"; הוא ידע על החקיקה עוקפת-הסיפוח של הצו בדבר ניהול מועצות מקומיות; והוא ראה כיצד מושכות ממשלות ישראל אלפי מתנחלים באמצעות חלוקה כמעט חינם של מגרשים וזכויות בנייה בשטחים.

בנבנישתי הבין שכל מאות ואלפי הפעולות הללו, קטנות כגדולות, מדי יום ביומו, שמתפרשות על כל שדרות החברה והממשלה – ממע"צ ועד הבנקים למשכנתאות, מרשות העתיקות ועד מפעלי חצץ וחברת "מקורות" – מצטרפים לגלגל תנופה אדיר, שנע בכיוון אחד, בלתי הפיך. את תזת האי-הפיכות ניסח בשנת 1983, וזו נחתה אל לב השיח הפוליטי כפצצה. עד היום איש לא פירק את הפצצה הזאת, אך אין מי שנכנס אל הזירה מבלי להעיף בה מבט זהיר, מבלי להתייחס אליה, להתמודד איתה, להכחיש אותה או סתם לרקוע ברגליים בכעס מולה. לא מעט אי-הבנה עוררה התזה הזאת, והסיבות ידועות: אנשים מעדיפים לא להבין טענות שמשמעותן מאיימת מדי. קוראים לזה "אי-הבנה ביודעין", תופעה שמוכרת מקרוב לכל מכחיש אקלים.

במהלך שנות ה-80' ניטש ויכוח עז, בפוליטיקה וגם באקדמיה, סביב הטענות של בנבנישתי. את סיכום הוויכוח ותגובותיו ריכז בנבנישתי בספר "הקלע והאלה: שטחים, יהודים וערבים", שיצא לאור בתחילת 1988, חודשים ספורים לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה. בנבנישתי צפה אותה; במהלך עשור שלם שהיה גדוש ב"מגעים", "ועידות שלום", "שיחות נורמליזציה" חובקות עולם וכו', הוא המשיך להתריע שבמקביל ליקום הוירטואלי שרקחו פקידים מוושניגטון וירושלים, המציאות ממשיכה להתקדם לעבר פיצוץ. הספר הוא קריאת חובה לכל אדם פוליטי חושב בישראל, ומטרת הפוסט הנוכחי היא להשיב אותו למחזור הדם של הישראלים בימינו, באמצעות ציטוטים נרחבים מתוכו. אף מילה בספר לא התיישנה, ולעומת זאת, רבים עדיין מעדיפים לעצום את עיניהם מול אבחנותיו.

מכון "מולד" ודת ההפיכות

קחו את מכון "מולד", למשל. הנה קטע מתוך "מחקר" שפרסם המכון לפני כחודש, בשם "פינוי אזרחי לא אלים: חשיבה מחדש על סיום מפעל ההתנחלוית". צל אפל מרחף מעל המסמך הזה, מסמך שכולו כוונות טובות ועצימת עיניים עקשנית – צילו של בנבנישתי, שאומנם מת מזה למעלה משנה, אך מחברי המחקר מתווכחים איתו בקדחתנות כל הזמן, כמו היה נוכח בחדר.

"בנבנישתי וחסידי גישתו מרבים לבלבל בין שני סוגים של עובדות. הראיות שמגבות את טענותיהם – השינויים במרחב הפיזי, ביצור הכוח הפוליטי ועליית מחיר הפינוי, הן עובדות אמפיריות או למִצער מתיימרות להיות כאלה. לעומת זאת הטענה כי ישראל סיפחה את השטחים “בפועל”, גולשת מהממד האמפירי לממד הנורמטיבי. עובדות אמפיריות מתקיימות מתוקף מצב העניינים בעולם; עובדות נורמטיביות מתקיימות מתוקף הסכמה בין בני אדם. קיומן של ההתנחלויות הוא עובדה אמפירית שאינה תלויה בהסכמת הציבור הישראלי או ביחס הקהילה הבינלאומית. לעומת זאת, מעמדו הפוליטי והמשפטי של השטח הוא בעל תוקף נורמטיבי מובהק, וככזה הוא מוכתב במישרין על ידי הציבורים הרלוונטיים: הישראלים, הפלסטינים, האמריקאים, מדינות העולם הערבי, מוסדות בינלאומיים וכדומה. השאלה בדבר הפיכות הכיבוש אינה נוגעת, אם כך, רק או בעיקר לעובדות בשטח שעליהן ביסס בנבנִישתי את עמדותיו; אם השליטה הישראלית בגדה המערבית עברה את נקודת האל-חזור, הרי זה מפני שהשטחים הפכו לחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל בעיניהם של מספיק ישראלים, מספיק פלסטינים ומספיק שחקנים בזירה האזורית והבינלאומית. במלים אחרות, היא תלויה בהסכמה או באי-הסכמה של בני אדם ושל המוסדות הפוליטיים והמשפטיים המשקפים את העדפותיהם." (עמ' 33)

צודקים המחברים (אבנר ענבר, אסף שרון ועומר עינב) שהפיכות הכיבוש אינה נוגעת רק או בעיקר לעובדות בשטח. אבל הם טועים ובעיקר מטעים כשהם מייחסים עמדה נאיבית כל כך לבנבנישתי; וכיוון שאיני רוצה לייחס להם הסתרה בזדון, אסתפק בהשערה שאדם אינו רואה את מומיו שלו. מי שמחשבתו הפוליטית פשטנית אינו יכול לתפוס מורכבות במחשבה הפוליטית של זולתו – ומחשבתו של בנבנישתי היתה אכן מורכבת ומאתגרת.

הנה תשובתו של בנבנישתי להאשמת השווא הזאת – תשובה שנכתבה 33 לפני ההאשמה.

"השאלה הרלוונטית היחידה, חשבתי, היא מי מייצג בשנות השמונים רצון פוליטי חזק יותר (שהעובדות הפיסיות הן רק פן אחד שלו), המחנה הרוצה לשמר את הסטטוס-קוו – שלטון יהודי בכל ארץ ישראל, או המחנה הרוצה לשנות אותו? אין ספק, העובדות "ניתנות לשינוי במחי עט המוחזקת ביד אחרת", אבל האם יהיה ל"יד האחרת" הכוח לחטוף את העט? אין ספק, כל מצב פוליטי הוא "הפיך", ובלבד שאפשר לגבש כוח פוליטי שיבצע את ההפיכה. באופן תיאורטי אפשר לפרק יישובים ו"לחרוש" כבישים, אבל האם העובדות הנקבעות, ובעיקר הזמן החולף, מחזקים את הכוח הפוליטי התומך בהמשכו של שלטון הכיבוש, או את הכוח הפוליטי המנוגד לו?" (עמ' 44)

ובכן – לא רק "עובדות פיסיות". אבל העובדות, וכאן מצויה הנקודה העיוורת, מה נקודה, יבשת עיוורת ענקית, של אנשי "מולד" – העובדות משקפות בעצמן רצון פוליטי ובעיקר מאזן כוחות פוליטי. הן אינן הפיכות משום שהרוב הישראלי אינו חפץ בהפיכתן – היום הרבה פחות מאשר בשנות ה-80'. והרוב הזה ממשיך להשקיע משאבי עתק בפרויקט ההתנחלויות לא כי הוא נחטף בידי כת משיחית, לא כי הוא תינוק שנשבה ולא בשל שאר הבדיות המנחמות שמספר לעצמו השמאל הציוני על משכבו בלילות. הוא עושה כך כי זה מובן מאליו מבחינתו. אנשי "מולד" שואבים עידוד מכך שראשי המתנחלים מפקפקים (בפרסומים פנימיים שלהם) אם הצליחו "להתנחל בלבבות" או לא. תראו, הם צוהלים, אפילו הם מכירים בכך שלא "התנחלו בלבבות". אבל במחילה, היכן שוכן הלב הפוליטי ומי ידעו? האם אדם צריך להתפעם מריקוד גבעות "עוצו עצה ותופר" כדי לתמוך בשגשוג ההתנחלויות? מול עינינו ממשלה שנשלטת בידי המרכז והשמאל מחליטה על תוספת של 3,200 יחידות דיור בשטחים. יותר ממיליון מטיילים ישראלים מדי שנה פוקדים את אתרי התיירות בשטחים, אלפים רבים רוחצים במי מעיינות גזולים, לוגמים יינות מיקבים שהוקמו בגנבה וכחש, ובאופן כללי, מגלים אהדה רבה למתנחלים ולקשיי החיים מעבר לקו הירוק. הישראלים הללו אינם מתנחלים ולא עולה על דעתם לעקור את מגוריהם לשטחים; אבל עוד פחות מכך עולה על דעתם להחרים את מוצרי ההתנחלויות, להצביע למפלגות שבאופן חד וברור מתנגדות לכל השקעה בהתנחלויות, וכד'.

"לב פוליטי", אם כך, הוא הרבה מעבר למה שהישראלי הממוצע יחשוף בפני סוקר של "מולד" ששואל אותו האם היחס שלו למתנחלים הוא "חיובי" או לא. "לב פוליטי" הוא שקלול כל ההתייחסויות שלך, הגלויות ובעיקר המובלעות, המודעות והמודחקות, לתופעה שדורשת ממך לנקוט עמדה פוליטית. הלב הזה, אצל רוב הישראלים היהודים, מזמן אינו רואה כל פסול בשילוב מלא של ההתנחלויות במדינת ישראל. דיבורים על "אפרטהייד" נשמעים באוזניהם הזויים והם ממהרים להתגייס נגדם. בעיקר אם הם "שמאלנים טובים".

במשך שנים, אנשי "מולד" ובראשם שאול אריאלי, סופרים בדקדקנות מתנחלים והתנחלויות, עורכים חישובי פיצויים מסובכים, ורוצים להוכיח לנו, חמושים בטבלאות אקסל ובמפות דמוגרפיות, שפינוי התנחלויות הוא בגדר האפשר. שהוא לא בשמיים. שהוא אפשרות בעולמנו. במחקרם האחרון, אחרי אי אלו חישובים, עם פטור לעסקים קטנים ואחרי ניכוי הוצאות מוכרות ועוד סלטה דמוגרפית כפולה לאחור – הם מרגיעים אותנו: מספר המתנחלים שיתבקשו לפנות את בתיהם יהיה לכל היותר 175 אלף. מה שנקרא, פיס אוף קייק. זו כמובן הערכת חסר, כי היא נכונה להיום, ולא לעתיד ההיפותטי שבו ייצא הפינוי לפועל. שימו לב: זהו אופק התקווה שמציע השמאל הציוני – תרחיש היפותטי של פינוי 200 אלף או יותר מתנחלים. ואחרי זה מאשימים את השמאל הרדיקלי שהוא זורע ייאוש.

בנבנישתי (ואני אחריו) מסכים: הפינוי הוא אפשרות פיזיקלית. אך לא פוליטית. כש"מולד" קובע כי "מעמדו הפוליטי והמשפטי של השטח הוא בעל תוקף נורמטיבי מובהק", הוא נשען – שלא במקרה – על הנורמות שמקובלות בעולם המערבי. אך אלו, כפי שמחצית המאה האחרונה מוכיחה, לא עצרו את מפעל ההתנחלויות, לא עצרו את פשעי המלחמה התקופתיים של ישראל כלפי רצועת עזה, ודרושה אמונה דתית ממש – משיחיות מצד שמאל – להניח שהם יעשו זאת בעתיד.

למען האמת, אנשי "מולד" בעצמם מודים, גם אם לא במפורש, שהקונצנזוס השמאלני, האמריקני (ובמובלע, גם הבינלאומי) זז בעקביות ימינה. הם מדברים בגלוי על השארת "גושי התנחלויות" מעבר לקו הירוק כאילו יש פרטנר פלסטיני אמיתי להכרעה החד-צדדית הזאת. כבדרך אגב הם מעירים כי "מעבר לקו הירוק חיים כ-660,000 ישראלים – כ-220,000 מהם חיים במזרח ירושלים ובמרחב העוטף, והם אינם צפויים להיות מפונים בהסדר עתידי." פשוט כך – הפלסטינים (לא צד בעניין, כמובן) אמורים לבלוע את גבעת זאב וגילה ונווה יעקב ותלפיות-מזרח, בלי שום מחאה; מן הסתם גם תישלל מהם זכות התגובה על הרחבת התנחלות הר גילה והחנק הסופי של כפר אל-וואלג'ה – גם הם בתחומי "הקונצנזוס". חכו, יש המשך: "מתוך 440,000 הישראלים הנותרים – המהווים כ-14% בלבד מסך תושבי הגדה – הרוב חיים במה שנהוג לכנות "גושי התיישבות". בין האזורים האלה לבין שטחה הריבוני של מדינת ישראל מתקיים רצף טריטוריאלי, ואף הם אינם צפויים להתפנות במסגרת הסכם מדיני."

זהו השמאל של שנת 2021: נוקט לשון הלבנה (גושי "התיישבות" ולא "התנחלות"), קובע חד-צדדית שטחים שיסופחו לישראל, ובסוף – זה יגיע מתישהו, תמיד זה מגיע – מלין על הסרבנות של הצד הפלסטיני.

נכון, זה תמיד היה השמאל, אך היו גם קולות אחרים. ומדהים להיווכח עד כמה העיוורון התקבע והעמיק, שהרי ב-33 השנים שחלפו בין כתיבת "הקלע והאלה" לבין כתיבת הדו"ח של "מולד", צמח פרוייקט ההתנחלויות פי 10 (!) בהקפו האנושי, ומי יודע פי כמה בהיקפו התשתיתי, ורעבונו שאינו יודע גבול כבר "מספח" לעצמו שטחים בתוך הקו הירוק. מאז כבר היו עוד אינתיפאדה ועוד מעגלי אלימות ועדיין, "מחנה השלום" הישראלי תקוע, כמו תקליט שרוט, במשחק היחידי שהוא מכיר: יהודים יושבים יחד עם יהודים אחרים, משרטטים מפות, נוגסים בקרקעות של ערבים, וקובעים איזה ערבי יהיה אזרח של איזו מדינה.

הדבקות ב"הפיכות" הכיבוש מובילה לפרקטיקה שמוכרת ממחוזות ההידרולוגיה הישראלית. כשם שהקו האדום של הכינרת הולך ונדחף מטה בהתאם להתחממות הגלובלית, כך הקו האדום, כלומר הקו הירוק, של חסידי שתי המדינות, הולך ונדחף מזרחה, בהתאם להיסחפות ימינה. אם שכונת "הר חומה" נחשבה פעם ייהרג ובל יעבור עבור השמאל, טריז בלתי נסבל ברצף הטריטוריאלי הפלסטיני בין בית לחם לירושלים, הרי כיום השמאל ו"מולד" כוללים אותה ללא הנד עפעף ב"גושים" שמעבר לכל מחלוקת (יהודית). המתרס האחרון שעליו מצטופפים שרידי השמאל הוא תכניות הבנייה בשטח E1 (בין ירושלים למעלה אדומים) – תכניות שהכינה ממשלת רבין, כן כן, כש"השמאל" היה בשלטון, אך הממשל האמריקני מעכב אותן כבר כמעט עשרים שנה. כל הסימנים מראים שהבנייה למגורים תחל שם בעתיד הלא רחוק, שהרי תשתיות בעלות של עשרות מיליונים, כולל משטרת מחוז ש"י, כבר הוקמו באזור, והתכנית "הנפיצה" התאומה, של בנייה בגבעת המטוס, כבר נמצאת בשלב המכרז.

האם מכון "מולד" יעדכן את עמדותיו ויטען שבעצם הבנייה ב-E1, המבתרת לכאורה את צפון הגדה ממערבה, איננה בבחינת גזר דין מוות למדינה הפלסטינית, כמו שחשבנו עד כה? האם תימצא דרך עוקפת להבטיח "רציפות טריטוריאלית" פתלתלה ליישות המפורדת, הכנועה והחלושה שנקראת "הרשות הפלסטינית"? אני חושד שכן. ישראל וגם השמאל הישראלי מומחים בדרכים עוקפות. אין זונחים עיקרי אמונה לנוכח תהפוכות המציאות.

נאבקים במילה "סיפוח" ומסתגלים למציאות הסיפוח

אריאלי ואנשי "מולד" מייחסים חשיבות עצומה לנוכחות המילה "סיפוח" בשיח הציבורי. אחד העקרונות המקודשים בתפיסתם הוא שכל עוד לא הכריזה ישראל רשמית על סיפוח השטחים – הכל פתוח. זאת ועוד, הם שואבים עידוד מכך שכל בלוני הניסוי שקוראים לסיפוח רשמי, המופרחים מפעם לפעם – בין אם בידי סמוטריץ' או נתניהו או השגריר לשעבר דייויד פרידמן – מתפוצצים תוך זמן קצר:

"למרות שבשנים האחרונות אף אחד כמעט אינו מדבר עוד על הסדר מדיני, גם היום ה”עובדות בשטח” אינן מצליחות לשנות את … “מעמדם האובייקטיבי” של השטחים. גם עכשיו ברור כי בבחירה בין הסדר והקמת מדינה פלסטינית לבין השלמה עם הקמת מדינה דו-לאומית, הרוב המכריע של אזרחי ישראל יבחר באפשרות הראשונה. בניגוד לטענות בנבנישתי, ביינרט ואחרים, הימשכות מצב הביניים אינה מעידה על סיפוח “בפועל” של השטחים, אלא דווקא על כישלונה של תנועת ההתנחלות לגרום למדינה לספח אותם." (עמ' 46-47)

כן, ברור. למעשה, "בבחירה בין הֵסדר והקמת מדינה פלסטינית לבין השלמה עם הקמת מדינה דו-לאומית", גם בנבנישתי היה בוחר באפשרות הראשונה. גם אני וגם כל אדם שעיניו בראשו יודע שמדינות נפרדות הן פיתרון יציב יותר לסכסוכים בין-קהילתיים מאשר מדינות רב-לאומיות. אבל שוב זו לא השאלה הנכונה, ולמעשה, היא איננה השאלה הנכונה כבר ארבעים שנה ויותר. זה באמת כבר לא מעניין אף אחד מה הפיתרון האידאלי בעיני אקדמאים ישראלים לסכסוך עם הפלסטינים. שכן הפיתרון האידאלי איננו ריאלי, איננו אפילו בגדר אפשרות רחוקה. מי שמצביע על אי-היתכנותו אינו ממליץ על מדינה דו-לאומית, אלא פשוט תובע מן המתדיינים לעסוק בפתרונות אפשריים ולא במשאלות לב.

ואשר להימשכות מצב הביניים – כן סיפוח או לא סיפוח – אני מניח שוב לבנבנישתי להשיב לשאלה, 33 שנה לפני שהיא (שוב) מועלית כאילו יש בה חדש.

"חולשתם של המודלים התיאורטיים, המציגים רצף של כיבוש-סיפוח, היא ההנחה שהם מניחים – ש"הסיפוח" יתרחש אי פעם. ישראל נמצאת בדיוק בנקודה שהיא מעוניינת להיות בה. המצב הקיים, אמורפי, נזיל ומטושטש, הוא הטוב שבעל העולמות הן ליונים והן לנצים. הומצאה שיטה פשוטה יותר מסיפוח – אינטגרציה וסגרגציה בעת ובעונה אחת – ואף יושמה בהצלחה. השטחים שולבו במערכת הישראלית והוטמעו בה בכל הקשור לתחומים שלישראל היה בהם אינטרס – קרקע, מים, יחסי כלכלה ומסחר, התנחלות לא מוגבלת, והופרדו מהמערכת בכל הקשור לאוכלוסיית הפלסטינים ולצרכיה, כדי להימנע מהנטל הכרוך בשילובה (אזרחות, שירותי רווחה, חופש ביטוי פוליטי וחופש התאגדות). בכמה תחומים אפשר להתגדר בסיפוח, ואילו בתחומים אחרים אפשר להסתתר מאחורי התירוץ של כיבוש. מי שחפצים בסיפוח אינם זקוקים לאקט הפורמלי: "עם אינו מספח את מולדתו". מתנגדי הסיפוח מעוניינים לדבוק בפיקציית "הכיבוש המתמשך", שכן הוא משמר כביכול אופציות פתוחות להתנתקות." (עמ' 49)

מחברי דו"ח מולד דווקא ערים למערכת החוקים והתקנות והצווים הצבאיים המסובכת שסיפחה בפועל את תושבי ההתנחלויות לישראל והותירה את התושבים הפלסטיניים תחת משטר חוקי מפלה, חציו צבאי וחציו ירושה מן החוק הירדני. "ממשלה שתחליט על פינוי ההתנחלויות במסגרת הסדר תוכל להנחות את המפקד הצבאי לבטל את תחיקת הביטחון של “משפט המובלעות”, ובמקביל הכנסת תוכל לבטל את החקיקה הפרסונלית", הם כותבים, משל היה מדובר בהחלטה זריזה של עיריית יבנה להזיז מצבור פחי אשפה מרחוב אחד למשנהו. גם כאן, הרצון הפוליטי, היכולת לגייס גב פוליטי לצעדים רדיקליים כאלה – אינה עולה לדיון. זהו הפיל השקוף שבאמצע החדר. אין מדברים בו; ההנחה הויטגנשטיינית היא היא שמה שאי אפשר לדבר עליו, צריך לשתוק אודותיו.

ומדוע "מולד" שותקים בנקודה הקריטית הזאת? כי גם הם יודעים לאן תוביל אותם התשובה. איך ייברא, יש מאין, רצון פוליטי עז ונחוש, בקרב רוב הישראלים, לפנות התנחלויות? כל עוד הסטטוס-קוו של כיבוש-בואכה-אפרטהייד פועל לטובתם, וגובה מהם מחיר נסבל (אוקיי, קצת עלבונות לאגו הלאומי כשאמנים מבטלים הופעות בישראל, אפשר לחיות עם זה), כל עוד הם נהנים משמן הזית של "משק אחיה" הגזלן, כל עוד החיים פה בסך הכל לא רעים בכלל אם אתה יהודי – למה שתרצה לשנות משהו? רצון פוליטי שיפעל כווקטור נגדי לכל האינרציה הזחוחה הזאת יוכל להיווצר רק כאשר המחיר של שימור האפרטהייד יהפוך כבד מדי לישראלים (אלה שלא יכולים או רוצים להגר). ככה אנשים זזים מעמדות פוליטיות – מה טוב או לא טוב להם. לא בזכות דו"חות של מכוני מחקר או פוסטים בבלוגים.

ובכן, שמאל ציוני, מה יגרום לישראלים להבין שהאפרטהייד רע באמת, רע לתפארת, לא רק לקורבנותיו הפלסטינים אלא גם למחולליו? נדמה לי שהתשובות מוכרות. רק שלהעלות אותן על דל שפתיך מחייב חציית רוביקון נפשי, שאין ממנה חזרה.

לקחי ההתנתקות

עוד סוגיה נצחית במעגל הדיון האינסופי של השמאל הוא היתכנות הפינוי והשלכותיו. פרק נכבד בדו"ח של "מולד" מוקדש לניתוח ההתנתקות מרצועת עזה ופינוי גוש קטיף. תמציתו: נעשו כל השגיאות האפשריות. לו הפינוי היה נעשה בצורה נכונה, מושכלת, בתיאום עם המתיישבים ובמסגרת הסכם דו-צדדי עם הפלסטינים – המראות הקשים היו נמנעים.

אבל האם מישהו רוצה למנוע אותם? או שמא דווקא להפך?

גם כאן יש תחושת דז'ה וו חזקה, שכן הסיבוב הקודם –המראות הקשים וכו' – כבר התרחש באמצע שנות ה-70' – פינוי חבל ימית מפתחת רפיח. והנה, גם כאן בנבנישתי השכיל להוציא את המסקנות הפוליטיות שאנשי "מולד" אינם רוצים או אינם מסוגלים לגזור.

"גם את מאבקיו של גוש אמונים נגד פינוי ימית הבנתי באותו אופן. "אל תעקור נטוע", ההתבצרות בבונקרים, ההתכתשות עם החיילים ומחיקת ימית מעל פני האדמה בידי אריאל שרון לא נועדו אלא ליצור טראומה לאומית שתשמש אות אזהרה ומחסום פסיכולוגי בפני פינויים של יישובים בארץ ישראל. ליישובים כשהם לעצמם ייחסו מחולליהם חשיבות משנית. הגזירה השווה שמנסים לגזור מפינוי פתחת רפיח ומפינוי יישובים בגדה המערבית, בתוך דוגמה ל"הפיכותן" של עובדות פיסיות, נראית הגיונית ומשכנעת במבט ראשון, ואולם יש בה משום התעלמות מן ההבדל המהותי שבין השניים. פינוי ימית התאפשר משום שחסידי "ארץ ישראל השלמה" היו מוכנים לוותר עליה תמורת הישארותם בגדה המערבית, ולא בשל לחצם של "שלום עכשיו" או של יוני המערך, ואפילו לא בשל לחץ בינלאומי.

יש הרואים בפינוי ימית תקדים לפינויה של אריאל, משום שבשתיהן מדובר בהתיישבות לא אידאולוגית, ואת המתיישבים אפשר לפצות בכסף, פיצוי שיקסום להם. גם גישה זו מוטלת בספק, שכן המשא ומתן על הפיצויים עם מתיישבי ימית נערך לאחר שהוכרעה הכרעה פוליטית, והיה אמצעי ליישומה. הטענה בדבר הפיצויים מבוססת על ההנחה שאכן תקום ממשלה שתחליט לפנות את אריאל ולהציע פיצויים למתיישביה, אבל כיצד יגויס הרצון הפוליטי לכפות הכרעה שתוליך לקראת משא ומתן על פיצויים בגדה המערבית?" (עמ' 67)

גם ייישובי גוש קטיף היו "קורבן משתלם" לצורך הנצחת האחיזה בגדה המערבית. כידוע, זו גם היתה כוונתו הלא-כל-כך-נסתרת של אריאל שרון, כפי שנחשפה ב"ראיון הפורמלין" של דב וייסגלס. תמיד יהיה קומץ קנאים שיכבול עצמו בשרשראות לסיפי הבתים; טראומת הפינוי חייבת להתחדש מדי דור ודור. הזרם המרכזי של המתנחלים לא דבק בפתחת רפיח וגם לא בגוש קטיף, וריכז את מאמציו בשימור חבלי הארץ המהותיים בתכנית המשיחית, נחלת האבות שביהודה ושומרון. והראיה: ארבעת היישובים בשומרון שפונו במהלך ההתנתקות עדיין מושכים אליהם מתנחלים-מחדש, 15 שנה אחרי הפינוי, ושם מועלית, בשיתוף צה"ל, ההצגה המוכרת לעייפה של פינוי-הקמה-מחדש-פינוי-הקמה מחדש, עד שתישכח כליל עובדת הפינוי והם יהפכו ליישובי קבע. באחד מהם כבר הוקמה מחדש ישיבה; בעלי הקרקע הפלסטינים, כמובן, אינם מורשים לגשת לאדמתם, זו ש"פונתה" ממתנחלים.

מסקנות ממציאות דו-לאומית

אני עוזב את הוויכוח עם "מולד". בנבנישתי לא הצליח להזיז את קודמיהם מדעתם, וגם אני כנראה לא אצליח להזיז אותם. אני ממשיך עם מורשתו של בנבנישתי ועוד כמה תובנות חריפות מן הספר "הקלע והאלה".

כל ימיו, כלומר, כל מחצית ימיו השנייה, מן השעה שהתפכח מחלום המדינה היהודית, ועד לשנתו האחרונה, לא עייף בנבנישתי מלחזור ולהבהיר שהדו-לאומיות בין הים לירדן איננה בגדר אידאולוגיה אלא מציאות חיים; שהסכסוך הבין-קהילתי לא ייפתר בדרך של הפרדה טריטוריאלית, אף אם יכול היה להיפתר כך, במשך תקופה קצרה, ואף אם זה הפיתרון האידאלי, הטוב שבכל העולמות.

על כך, שלא נצמד לא אל העבר הבלתי מושג וגם לא אל האידאל הבלתי מושג, לא סלחו לו אף פעם במחנה שלו.

"הרתיעה האינטלקטואלית מהמושג… "מדינה דו לאומית" מחייבת, כשהיא לעצמה, בירור יסודי. דחיית ההתמודדות עם הסטטוס קוו והאמונה שהוא זמני והפיך משחררות מן ההכרח להעמיד ערכים ליברליים לעימות קונקרטי עם ציווי המדינה היהודית-ציונית. מדינה דו לאומית היא בלי ספק מתכון לחוסר יציבות פוליטי, כך מלמד אותנו ניסיונן של כל המדינות הרב-קהילתיות (להוציא שוויצריה). אבל העלאת המושג "מדינה יהודית" לדרגה של ציווי מוסרי עליון, כשבפועל יש בה קהילה "לא יהודית" של שבע מאות אלף נפש (אף בלא תושבי השטחים), משחקת לידי מי שמוכנים להקריב כל ערך הומניסטי וליברלי ובלבד שישמרו אותה ב"טהרתה". באופן פרדוקסלי, דווקא הישראלים המתונים, המצדדים בהקמת מדינה פלסטינית נפרדת, מעודדים את הנטיות האתנוצנטריות והלאומניות היהודיות, בהטיפם לביטוי לאומי של ערביי ישראל במסגרת מדינה זו ובתמיכתם בקביעה שישראל היא מדינתו של העם היהודי. בהעלאת השד של "הסכנה הדמוגרפית" יש יותר מאבק של גזענות וממתן רישיון לכוחות לקדם את פני הסכנה הזו על ידי גירושם של הערבים (המכונה בלשון נקייה "טרנספר")." (עמ' 87)

אני אחדד. כששואלים אותי אם אני מעדיף מדינה יהודית או מדינה דו-לאומית, אני מסרב לענות לפני שמציגים לי את המחיר. את מחיר המדינה הדו-לאומית כאן אף אחד אינו יודע. יש לא מעט מדינות רב-לאומיות בעולם שבעברן סכסוכים אתניים. אף אחת מהן אינה יציבה לגמרי, ובכל אחת מצב שונה מבחינת זכויות אדם ואזרח. ניסיון במדינה דו-לאומית יהודית-ערבית – אין לנו (אף כי בנבנישתי היה טוען שאפשר ללמוד לא מעט ניסיון מן הניסיון במיקרוקוסמוס של ירושלים). מה שיש לנו זה ניסיון של למעלה מ-70 שנה במדינה יהודית, ומחירה של זו ידוע היטב. הניסיון הזה, כפי שהצביע בנבנישתי בצלילות לפני 33 שנה, מוביל לאפרטהייד ולטרנספר. הנה אם כן השאלה, בניסוח הגון יותר: מה אתה מעדיף, מדינה יהודית כ"ציוי מוסרי עליון", כלומר, גם במחיר אפרטהייד וטרנספר של ערבים, או מדינה דו-לאומית? ובכן, כאן הבחירה קלה. מדינה דו-לאומית תהיה הרע במיעוטו. הביטוי הזה, "מדינה דו לאומית", הוא מסגרת ריקה. צריך למלא אותו תוכן – הסדרים בין-קהילתיים שיבטיחו גישה שווה לטריטוריה ולמשאבים (ראו את מאמרו הזה של בנבנישתי, בעיקר חציו השני, למודלים אפשריים). ובעיקר, הוא ידרוש תהליך פיוס ופיצוי ממושך, על גזל הקרקעות העצום שביצעו ממשלות ישראל במרחב הפלסטיני.

ומה אם רואי השחורות צודקים, וזה יוביל לפיצוץ ולמלחמת אזרחים? הפלסטינים יאמרו שמבחינתם אין הבדל גדול, כך או כך הם חיים באזור מלחמה מתמשך וסופגים מאות ואלפי קורבנות, בין אם מידי הצבא או מידי מיליציות מתנחלים. ייתכן שבסופה של אותה מלחמת אזרחים יבין הציבור היהודי, סוף סוף, שעליו להיפרד באמת מן הטריטוריה הפלסטינית. זה יהיה לימוד בדרך הקשה ביותר, אך דומה שהציבור הזה לא יכול כבר להבין דברים אחרת. ואולי גם רואי השחורות טועים. העניין הוא שהאלטרנטיבה, כלומר, המשך צעידה בעיניים עצומות אל התהום שלפנינו, כבר לא נראית מושכת יותר.

כך הסביר בנבנישתי את עמידותו של הקונצנזוס הישראלי כלפי כל אופציה לא-ציונית:

"חוסנה של הרפובליקה מובטח על לכידותו של הקונצנזוס היהודי ועל נכונותו לתמוך במשטר. הוא מאוחד בשאיפתו לשמור על אופיה היהודי של המדינה, דהיינו – על מעמד הבכורה המוחלט שלו. ההבדלים שבין הזרמים הפוליטיים הציוניים אינם אלא בהדגשים, בסגנון ובלבטים מוסריים ערטילאיים, אך הם נעלמים לחלוטין במישור הטקטי, היומיומי. לכידות זו מובטחת, משום שהמרכז הפוליטי הישראלי החזק תופס את המתחים הבין-קהילתיים במונחים של הישרדות. פעילות טרור של המיעוט והחרפת ביטויי המחאה שלו מחדדות את תחושת חוסר הברירה והאמונה בצדקת המערכת. הדחקת ההיבטים הלא נעימים של המציאות היא גורם מרכזי בחוסנו של הקונצנזוס הלאומי-היהודי. הצורך לתרץ מערכת שעל פניה רחוקה מנורמות ליברליות-אוניברסליות מביא לידי כך שכל המערכת הנורמטיבית נסחפת ימינה, וסמנה השמאלי של קשת העמדות הפוליטיות נמצא בנקודה שבכל חברה פתוחה וליברלית היתה מוגדרת ימינה מן המרכז." (עמ' 80)

וכאן הוא מתאר בדייקנות כירורגית את שקיעתה של האופוזיציה השמאלית; זכרו שהדברים נכתבו שלושה עשורים לפני ממשלת נתניהו ומחול ההסתה שלה.

"למדתי על בשרי מהי הדינמיקה הדוחפת את כל המערכת הפוליטית ימינה, לעבר ההקצנה הלאומנית. כאשר המציאות נתפסת כסכנה קיומית, קבוצות לאומניות מכתיבות את סדר היום הציבורי וקובעות את עוצמת הוויכוח. די בזעקת השבר "סכנה לאינטרס הלאומי", כדי שהרוב הדומם, שאינו קיצוני אבל רדוף תחושת אי-ביטחון קיומי, יזקוף את אוזניו. קבוצות מתונות מעוניינות להקטין את המתחים משום שכל "מצב חירום" ירחיק מעליהן את הרוב הדומם. מנהיגיהן ייאלמו דום ברגע שיצליחו הקיצונים לחולל פרובוקציה מרשימה, שכן יחששו מפני הוקעתם בתור בוגדים. הם ישלימו כמעט עם כל מצב שיתהווה, ובלבד שיוכלו להתנחם בכך שהחרפת הוויכוח בנושאים "לאומיים קיומיים" תיצור משבר חמור עוד יותר. הקבוצות המתונות מגיבות ואינן יוזמות. בדרך כלל הן מתאחדות רק לאחר מעשה, ואינן מסוגלות להתאחד לשם פעולה יזומה, שתכתיב את האירועים. כל עוד הכל שותפים לתחושת הסכנה הקיומית, יראה הרוב הדומם בעמדות הלאומנים עמדות אמינות יותר ופטריוטיות יותר… מנהיגי הקבוצות הלאומניות יודעים גם הם מהם כללי המשחק הנוקשים שלפיהם מתנהל המאבק הבין-קהילתי: התנהגות קשוחה מדי ודיכוי בוטה יוליכו לקראת מרי טוטלי של המיעוט. על כן, הקיצונים מניחים למתונים להשתבח במדיניות "סובלנית", ובלבד שאין היא סותרת את "האינטרס הלאומי": הם אפילו משבחים אותה, שכן היא עושה רושם טוב, ובכך תורמת להנצחת המצב הקיים. הקיצונים ידועים היטב שכאשר יחוללו פרובוקציה חדשה יוכלו שוב לדחוף את המתונים לעשות מעשים "פטריוטים"." (עמ' 123)

אני בוחר לסיים בפסקה מסוף הספר, שיש בה המלצה אישית לכל אדם פוליטי.

"מעטים הם הסכסוכים הנסובים על אמיתות אבסולוטיות: רובם נובעים מעמדות לגיטימיות מנוגדות, ומעורבות בהם אמיתות יחסיות. הבחירה בין אמיתות יחסיות קשה, ועל כן משתדלים להימנע ממאמץ להבין את עמדות הצדדים לסכסוך ובוחרים לשפוט אותן שיפוט ערכי, לקבל או לדחות את העמדות עצמן. אבל סכסוכים הנפתרים בהיענות לתביעות לגיטימיות רבים יותר מסכסוכים הנפתרים בהליך משפטי. על כן, ההיחשפות לניגודים היא שלב ראשון והכרחי בדרך לפיתרון. מניסיוני למדתי שהגדרת השאלה הנכונה חשובה יותר מהחיפוש אחרי התשובה. אנשים נוטים להגדיר שאלות רק אם יש להם תשובות לשאלות. רובנו עוסקים בהגדרת שאלות נוחות לתשובות נוחות ומוכנות מראש. נכונותי להיחשף למציאות המסוכסכת הוליכה אותי לתחושה שהתשובות שהשבתי לעצמי לפני עשרים שנה אינן ישימות עוד. עמימותה של המציאות הביכה גם אותי. אבל בלא המבוכה הזו אינך יכול לשאול את השאלות הרלוונטיות. יש מצבים אנושיים שבהם השאלה חשובה יותר מן התשובה." (עמ' 166)

מלים מפוצצות, מלים גבוהות מדי, ששימשו מסך עשן בפני מציאות סבוכה, הוציאו את בנבנישתי מכליו. "אין דבר כזה 'ירושלים'", היה רועם בקולו; אין "כיבוש" (כי כיבוש הוא זמני, ומניח הפרדה בין "שם" ל"כאן"), אין משמעות ל"הסכם שלום" כשצד אחד אינו מדינה, דיבורים על "סיפוח" הם תעתוע במציאות של סיפוח דה-פקטו, "ריבונות פלסטינית" היא בדיחה של פקידים ברמאללה ובירושלים, וכן הלאה והלאה. כך ניכר הוגה רדיקלי: כשהוא מזנק אל הזירה, שום מילה ושום מונח אינם מובנים עוד מאליהם. כל שימוש בלתי מושכל בהם משרת את הסטטוס-קוו, כלומר, את השררה.

היחשפו למציאות, היחשפו לניגודים, אל תחמקו מן השאלות הקשות. ההמלצה הזו, אני מקווה, מהדהדת שוב ושוב גם בין עמודיו של הבלוג הזה, שאינם מתחדשים עוד כמו בעבר (אבל כולם קיימים ונגישים בארכיון), משום שרבים מהם נכונים היום כפי שהיו נכונים לשעתם, ואיני רואה טעם לחזור על עצמי שוב ושוב מול קהל מצטמק של אוהדים. בנבנישתי היה רק אחד.

בשעה שאני כותב את המילים האלה הולכים ומתחוורים פרטי הזוועה בשכונת רימאל בעזה (בלילה שבין ה-15 ל-16 במאי): 33 אנשים נקברו חיים מתחת לשורת בתים שצה"ל שיטח מן האוויר. יש נשים, ילדים ותינוקות ביניהם, אך עדיין אין נתונים מדויקים. זו האחרונה בסדרת תקיפות שהותירו אחריהן עשרות הרוגים "בלתי מעורבים" בעגה הצבאית-תקשורתית – גברים, נשים, זקנים וילדים שטיל מכוון היטב קיפד את חייהם. על פי רוב, ללא אזהרה מראש. עוד קווים בשורת "הנזק האגבי" התופחת של מבצע "שומר החומות".

נכון לעכשיו: 188 הרוגים, מתוכם 33 נשים ו-55 ילדים. אלה הם בלתי מעורבים ודאיים, ועליהם יתווספו רבים מבין הגברים, אחרי שיתבהרו הפרטים. כמו בכל מבצע של ישראל בעזה ב-13 השנים האחרונות, אחוז הבלתי מעורבים יהיה גבוה ממחצית, בסבירות גבוהה שיהיה גבוה מ-60%.

כמו תמיד, מכונת ההסברה הישראלית משומנת ומוכנה לפעולה. סיסמאותיה רצות מקצה הארץ עד קצה, במתקפת ההסברה הישראלית בחו"ל, ונישאות על כל פה: החל מראש הממשלה וכלה באחרון הטוקבטקיסטים. יש משהו מבהיל באחידות המוחלטת הזאת של התירוצים הישראלים, עד רמת הניסוח המילולי המדויק. מנטרות שכולנו למדנו לשנן מינקות וכעת נפלטות לנו באורח אוטומטי לחלוטין, עם או בלי קשר למציאות.

בלי קשר.

אחרי שנים רבות, רבות מדי, שטענות ההסברה האלה מוטחות בי ובכל מי שמעז למתוח ביקורת, החלטתי לעשות מעשה ולרכז אותן בפוסט אחד: לרכז ולהגיב עניינית, עובדתית, מוסרית.

למי הפוסט הזה מיועד? שתי קבוצות. האחת, החשובה יותר, היא השבט הישראלי המצטמק שנותרה בו עוד יכולת לראות בפלסטינים בני אדם ולא חיות דו-רגליות. נקרא להם, תמימים וטועים. הם תמימים משום שאינם מקבלים את תמונת הזוועה האמיתית של מעשי צה"ל בעזה, אלא רק דרך פילטרים תעמולתיים. הם טועים משום שכל הדיון על הלגיטימיות של פעולות אלה מוצג להם בצורה מעוותת לחלוטין. התקווה הצנועה היא שאם וכאשר ייחשפו לתמונה האמיתית, ולחשיבה יותר הגונה ומסודרת בנושא, תמיכתם המוצקה בפשעי צה"ל תתערער. כמה מונים התמימים והטועים? אל תתפסו אותי במילה אופטימית מדי. ככל הנראה הם מיעוט. יהי כך, נדבר אל המיעוט.

הקבוצה השניה, מיעוט זעיר עוד יותר, הם אנשים שכבר מחזיקים בידיעות ובדעות דומות לשלי, וחשים צורך לגייס טיעונים סדורים יותר בסערת הוויכוחים הפוליטיים. הנה, קחו והשתמשו.

למי הפוסט הזה לא מיועד? חשוב מאד. הוא לא מיועד למי שלא רואה בעיה אמיתית בכך שיותר ממחצית האנשים שישראל הורגת בעזה (באופן סדרתי, בכל סבב דמים) הם אזרחים בלתי מעורבים. מי שלפעמים, על דרך השעשוע, נכנס לדיונים כאלה רק כדי להשחיל ברגע הנכון "אז איפה פה הבעיה, בעצם?", סרקזם אדונים בגרוש. לכם אין מה לחפש כאן. אל תיכנסו ואל תיתממו. חלק מהותי מן הדיון המוסרי הוא ליבון העובדות; אין כל טעם בהתפלפלות מוסרית תלושה מן המציאות. אך עבור לא מעט ישראלים – שיעורם כנראה עולה על זה של התמימים והטועים – ליבון העובדות כשלעצמו הוא התפלפלות מיותרת. מה זה חשוב מי וכמה נהרגו – זה הגיע להם. זו אשמת החמאס.

אין לי שיג ושיח עם אנשים מסוג זה, ולכן אני שוב מבקש מהם לא להגיב כאן ומכם, הקוראים המתעניינים באמת, לא להשחית את זמנכם בוויכוח איתם. יש מגבלות אינהרנטיות לדיונים פוליטיים אפקטיביים וכדאי לדעת אותן מראש; כשלים חינוכיים של עשרות שנים לא יבואו על תיקונם בזכות "טיעון מנצח" באינטרנט.

ההסברה הישראלית נבנית כמו סולם מוסרי בן 5 שלבים. בכל פעם ששלב אחד קורס, המסבירים צונחים מטה אל השלב שמתחתיו, מתאזנים עליו כהרף עין, וממהרים להציג אותו כמופת, ההבדל בה"א-הידיעה בינינו לבין הפלסטינים. המסלול שלנו אפוא מתחיל למעלה ומסתיים למטה, עמוק בתחתית.

1. צה"ל לא הורג חפים מפשע/ילדים; אלה שיגורים כושלים של החמאס שנופלים בתוך הרצועה.

זאת טענה שדובר צה"ל שתל בתקשורת ביום השני למבצע: "פלסטינים משתמשים בנפגעים הרבים מהרקטות שנופלות ברצועה כדי לחזק נרטיב שישראל פוגעת בילדים". צה"ל טען אז ששליש מהרקטות של חמאס נופלות בשטח הרצועה והן שגורמות לנפגעים הרבים בעזה, כולל 6 ילדים. ריח תעמולתי עז נדף מן הטענה הזאת. למותר לציין שצה"ל הוא צד בסכסוך; כפי שאין לסמוך על דיווחי הזרוע הצבאית של החמאס בכל הנוגע לנפגעים, כך גם אין לסמוך על דו"צ. כשישכך האבק וייחקרו האירועים בידי ארגוני זכויות האדם, ויתפרסמו הדו"חות עוד כמה חודשים (אבל מי יקרא אותם? בטח לא מי שנצמד לגרסת צה"ל), יתברר שאם היו בכלל ילדים עזתים שנהרגו מרקטות של החמאס, מספרם היה זניח. התחייבות שלי.

כך או כך, הטענה הזאת הושמעה בשלב ראשוני ללחימה, כאשר מספר הרקטות מעזה עמד על 200 בלבד. מאז היא מתגלגלת שוב ושוב באתרי החדשות וברשתות החברתיות בישראל, אף כי צה"ל נמנע מלחזור עליה. התמונות מעזה כבר לא מאפשרות להחזיק בטענה מגוחכת כזאת – שום רקטה של החמאס לא מסוגלת למחוק בניינים שלמים. במקביל, ההסברה הישראלית כבר עברה לשלבים הבאים (הורגים חפים מפשע וילדים, אבל…); איכשהו חלק מהישראלים עדיין תקועים בטענה שאף גורם רשמי אינו מחזיק בה יותר.

ואחרי כל זה: אם זה עושה לכם טוב להפחית 6 ילדים ממניין הילדים שצה"ל הרג (כרגע עומד על 55) הדיון הזה כנראה לא נוגע לכם.

לא עובד? יורדים שלב בסולם.

2. צה"ל הורג חפים מפשע רק בגלל שחוליות ירי של החמאס מסתתרות בבתים של אזרחים ויורות משם.

סוס הקרבות הוותיק של ההסברה הישראלית, שאילץ ארגוני זכויות אדם להיכנס לעובי הקורה. דו"ח של HRW שיחזר 19 אירועים ב"עופרת יצוקה" שבהם צה"ל הרג 53 אזרחים; באף אחד מהם לא נכחו לוחמים של החמאס באזור בשעת ביצוע התקיפה. דו"ח של אמנסטי על התנהלות הצדדים ב"צוק איתן" מצא עדויות לכך שהחמאס ביצע שיגורים ספורים מתוך מתחמים אזרחיים (בית חולים וכנסייה), אך במקביל ציין שלא היו ראיות לכמות העצומה של ההאשמות האלה מן הצד הישראלי. מקרה אחד שתוחקר בבלוג הזה היה ההפגזה של בית החולים השיקומי "אל-ופאא" בשכונת א-שוג'אעיה ביולי 2014; שום ירי לא בוצע משם, ולמעשה צה"ל נסוג מגרסתו בהמשך. יחד עם זאת, חוקרי אמנסטי מצאו עדויות לירי של רקטות מאזורי מגורים. השאלה אם צה"ל מגביל את עצמו לתקיפת אתרים כאלה או לא.

רחוק מכך. למעשה, רטוריקת ההפללה של צה"ל תמיד כללית ומעורפלת מספיק כדי שיהיה ניתן להבין ממנה ש"המבנה שימש את החמאס" באופן כלשהו. מה זה שימש? הדפיסו שם עלונים? ישנו? אכלו? קיימו חיי משפחה? הישראלים אינם חוקרים במופלא מהם.

בנק המטרות של צה"ל כולל תמיד גם מרכזי תקשורת ערבים שממוקמים בעזה. הרעיון הוא להשמיד מקורות אינפורמציה שעלולים לערער על הנרטיב הישראלי. בין זה לבין פעולה לוחמתית מוכרת בדין הבינלאומי אין כל קשר. ב-15 במאי השמיד צה"ל בניין התקשורת אל-ג'לאא, ששכנו בו משרדים של אל-ג'זירה, בי-בי-סי ואיי-פי. מפיקים באל-ג'זירה צייצו חצי שעה לפני שהושמד הבניין, כי קיבלו הוראה מצה"ל להתפנות (כן, היה אפשר לחסל גם אותם; אתם רומזים שצה"ל מוסרי כי הוא לא מחסל עיתונאים?). הנה, צה"ל עצמו מודה במעשיו שהוא לא רק תוקף מטרות שהחמאס יורה מהן או מסתתר בהן. דובר צה"ל נימק את התקיפה בכך שלחמאס ולגי'האד האיסלאמי היו "נכסים צבאיים" בבניין. שימו לב, שופרות: צה"ל מנמיך כל הזמן את רף ההפללה. אין טעם להחזיק בטענה שחמאס יורה מכל בניין שצה"ל מפציץ. מה זה "נכסים צבאיים"? צה"ל שוכר עשרות משרדים לצד רואי חשבון ועורכי דין, חברות עסקיות, חלק גדול מהם בלב תל אביב, מסביב לקריה, ברחובות הארבעה, חשמונאים, קרליבך ועוד. האם זה הופך אותם למטרות לגיטימיות לרקטות של החמאס? על פי ההיגיון הצה"לי, התשובה חיובית.

גם מגדל הנאדי בן ה-13 קומות שהושמד ב-12 במאי – בניין המגורים הגדול בעזה – איכלס דירות מגורים ומשרדים רבים. מה הפליל אותו? כל מה שנמסר הוא שהוא "שימש את מפקדי חמאס". שוב, לא נטען בשום מקום שבוצע ממנו ירי. אם כך, כל מבנה בישראל שקציני צה"ל עושים בו שימוש – מרפאה, משרד רישום, קצין העיר, דירת מגורים – גם היא יעד לגיטימי. צה"ל גם הפציץ את סניפי הבנקים המרכזיים ברצועה כי "הם משמשים את החמאס". האם יש בנק בישראל שלא מקיים קשרים עם צה"ל? (הבנקים בישראל לא מממנים טרור, אתם אומרים? את זה עוד צריך לראות בהמשך. לעת עתה תרדו מן העץ של "יורים רק על אתרים שמהם החמאס יורה").

לא עובד? יורדים שלב בסולם.

3. צה"ל הורג חפים מפשע רק בגלל שהחמאס משתמש בדירות לידם או בבניין המגורים שלהם.

האומנם?

במהלך מבצע "צוק איתן" צה"ל החריב 18,000 יחידות דיור והותיר 100 אלף איש חסרי בית. אין שום סבירות בטענה שכל אלה שימשו כאתרי שיגור או משרדים של החמאס. ארגון "בצלם" חקר ותיעד 70 אירועים שבהם הופצצו בתי משפחות על יושביהן; 606 איש נהרגו בהם, יותר מ-70% מהם פחות מ-18, מעל גיל 60 או נשים. "בצלם" כתב כך על קריטריון ההפללה המפוקפק של צה"ל:

"במהלך הלחימה התקיף הצבא עשרות בתי מגורים של פעילי חמאס והג'יהאד האיסלאמי, שנתפסו כמטרות צבאיות לגיטימיות. גורמים רשמיים – בהם הפרקליט הצבאי הראשי ודובר צה"ל – ניסו לטעון כי מדובר ב"תשתיות מבצעיות", "תשתיות פיקוד ושליטה של הארגון" או "תשתיות טרור. אכן, בתי מגורים של פעילים בחמאס או בארגונים אחרים יכולים להוות מטרות צבאיות לגיטימיות, אולם, המבחן שנקבע במשפט ההומניטארי הבינלאומי להיותו של מבנה "מטרה צבאית" הוא כפול: עליו לתרום תרומה אפקטיבית לפעולה צבאית והפגיעה בו חייבת להעניק יתרון צבאי מובהק לצד המתקיף. בניגוד לכך, אף גורם רשמי לא טען כי קיים קשר בין בית מגורים שהותקף לבין פעילות צבאית כלשהי שנעשתה בו (הדגשה שלי, ע"ל), ובמקום זאת הם הסתפקו בפירוט מעורבותם של בעלי הבתים בפעילות נגד ישראל בהווה ובעבר או בתיאור פעילות שיכולה להסתכם בשיחת טלפון או בפגישה, שאותן ניתן לקיים מכל מקום."

נחזור למבצע "שומר החומות": מה היתה העילה המבצעית להחריב את בית משפחת אל-טנאני בבית חאנון ב-13 במאי ובתוך כך להרוג אב, אם בהריון וארבעה ילדים? צה"ל אפילו לא רמז שהיתה שם פעילות מבצעית. למה קטל צה"ל את משפחות אבו-חטאב ואל-חדידי במחנה א-שאטי, 2 נשים ו-8 ילדים? גם כאן לא דווח על שום פעילות מבצעית (ודאי שלא ירי). כשנשאל מדוע לא קיבלו יושבי הבית בא-שאטי אזהרה מראש, דובר צה"ל הסביר: "אנו משתדלים להזהיר בלי שהאזהרה תבריח את היעד שאנו רוצים לתקוף ולכן לא תמיד אנו מזהירים." ובכן, לא הזהרתם, וגם לא פגעתם; רק נשים וילדים נהרגו בהפצצה הזאת – פעולה שכולה "נזק אגבי" ואין בה ולו בדל חיסול מוצדק. הטייסים שמשחררים את הטיל גם הם יודעים שלא היתה אזהרה מראש. הם אומנו לא להרהר יותר מדי על ההשלכות, תוצרים של שחיקה הדרגתית ועקבית בקוד המוסרי המהולל של חיל האוויר.

זהו כבר רף הפללה מאד נמוך – להפציץ בית כי מפקד צבאי ישן ואוכל בו. בלילה של ה-15 במאי צה"ל תקף שורה של בתי מגורים של מפקדי חמאס (למשל, מפקד גדוד זייתון). הישראלים הורגלו לקטלג את הפעולות האלה כ"סיכולים ממוקדים", מגירה נפרדת לגמרי באונה המוסרית המצטמקת, הפטורה לכאורה ממגבלות משפטיות שחלות על תקיפת אתרים צבאיים. אבל זה ישראבלוף מקומי; בשום מקום בחוק או בעולם האבחנה הזאת אינה תקפה, ואפילו בג"ץ, שהכשיר את הסיכולים הממוקדים, קבע כי חלה עליהם המגבלה המוכרת של אבחנה בין יעד תקיפה צבאי לגורמים אזרחיים (וכמובן שהותיר על כנה את אמתלת ה"מידתיות", קוף המחט שדרכו אפשר גם להשחיל פצצות של טון).

מנגד, ירי על ביתו הפרטי של מפקד אוגדת עזה או ראש פיקוד דרום ייחשב, בצדק, פשע מלחמה. חפים מפשע ייהרגו בהכרח, ואף ישראלי לא יקבל את הטענה שעצם מגוריו של הקצין במקום הופכת אותו ליעד לגיטימי.

[אבל החמאס הוא "ארגון טרור" אתם טוענים, וצה"ל לא? ובכן, זאת אמורה להיות מסקנה של הדיון ההשוואתי הזה, לא הנחת המבוקש שלו. אם צה"ל והחמאס מתנערים באופן דומה מאחריותם לחיי אזרחים חפים מפשע, הצידוק הפריווילגי של צה"ל נשען על הנחה שזה עתה הופרכה].

לא עובד? יורדים שלב בסולם.

4. צה"ל הורג חפים מפשע רק כ"נזק אגבי", לא בכוונה כמו החמאס. כוונת הזדון היא שצובעת את המעשה כטרור ולא אקט לוחמתי לגיטימי.

למען הסדר הטוב, נזכיר שפה ושם נחשפים מקרים שחיילים ביצעו ירי מכוון על בתי אזרחים בעזה – לצורך נקמה, העלאת מורל, כבוד היחידה וכו'. אלה מעשי טרור לכל דבר ועניין, למרות שהם נקברים ביחידה והאחראים אף פעם אינם נענשים. יחד עם זאת, נכון הדבר שאין לצה"ל מדיניות אש רשמית שמטרתה לפגוע באזרחים לא מעורבים, והראיה נוהל "הקש בגג". לו היתה מדיניות כזאת, היינו רואים מספרים גבוהים הרבה יותר של הרוגים.

אבל כמה זה מהותי?

האם הכוונה היא הגביע הקדוש שמבחין בין טוהר הנשק הצה"לי לטרור החמאסי? האם זהו ההבדל שעושה הבדל? גם זה סוס קרבות ותיק בשדות התעמולה. אבל גם הוא, למרבה הצער, אוויר ריק, שכן במצבים של ידיעת ודאית של התוצאות הצפויות, הכוונה מאבדת מחשיבותה.

דוגמה פשוטה. אני באיחור מטורף לפגישה מאד חשובה, אולי פגישה שתשנה את חיי. אני דוהר במכונית ברחובות העיר כדי לא לאחר לפגישה. כיוון שאני נחוש להגיע בזמן, אני לא עוצר ברמזורים אדומים. אני כמובן יודע שזה עלול להסתיים בתאונה קטלנית. ואכן, בשלב כלשהו אני טס באדום דרך צומת שאם ובת חוצות אותה ברגל, מתנגש בהן בעוצמה והן נהרגות.

האם זה משנה שלא התכוונתי להרוג אותן, שאפילו לא ידעתי מי הן, או שהן יהיו שם דווקא באותו רגע? האם אחריותי למותן, אשמתי המוסרית וגם הפלילית, פחות כבדות כי לא התכוונתי לרצוח אותן? כמובן שיש הבדל בין המטרה שהדריכה אותי (לא לאחר לפגישה חשובה) לבין המטרה שמדריכה את טייסי חיל האוויר (סיכול טרור). אך תוכן המטרה כשלעצמו אינו רלוונטי לשאלה שעל הפרק, שכן לא המטרה נקראת כאן להצדיק את מעשה ההריגה, אלא עצם היותו "בלתי מכוון" – ואחת היא מה היתה הכוונה המקורית. למעשה, אחריות הטייס כבדה יותר במקרים רבים, שכן הוא מקבל מודיעין מדויק על מספרם וזהותם של הנוכחים במבנה שהוא משמיד, שלא כמו הנהג שדוהר דרך מעבר חצייה.

גם המוסר הטבעי וגם החוק הפלילי וגם המשפט הבינלאומי מכירים בכך שידיעה מראש של התוצאות הצפויות מטילה על הפושע אחריות מוסרית כאילו התכוון למעשיו. במשפט הפלילי קוראים לזה "הלכת הצפיוּת" ובמשפט הבינלאומי היא מופיעה בסעיף 51 בפרוטוקול הראשון הנספח לאמנת ג'נבה (תת סעיף 5ב). הקולב הזה שבו נתלים ישראלים כה רבים במאמץ נואש לשמר את האבחנה בין החמאס לצה"ל – נעוץ באוויר הריק. מי שזוכר את סערת דו"ח גולדסטון אחרי מבצע "עופרת יצוקה", התגובה הישראלית לדו"ח ו"ההכאה על חטא" המאוחרת של גולדסטון עצמו – יזכור ש"הכוונה מראש" עמדה במרכז אותה סערה. במידה רבה, זה היה ספין להסחת הדעת מן הממצאים הקשים של הדו"ח; את הפרשה כולה ניתחתי כאן בזמנו (הדיון המפורט ביותר בבלוג בנושא "כוונה" מול "ידיעה מראש").

התקיפות של צה"ל בעזה במהלך המבצע הנוכחי, ולמעשה גם התבטאויות רשמיות של ישראל, מעידות על כך שבתקיפות מבצעיות רבות מאד "הנזק האגבי" ידוע מראש ונלקח בחשבון. לא רק במקרים ספציפיים אלא גם כחוקיות סטטיסטית. נביט למשל בשיעור הילדים שנהרגים במבצעים של צה"ל בעזה ב-13 השנים האחרונות:

"עופרת יצוקה": 25% (344/1391)
"עמוד ענן": 19% (32/167)
"צוק איתן": 24% (526/2202)
"שומר החומות"  (עד לפרסום הפוסט): 29% (55/188)

מאז "עופרת יצוקה" חלפו 13 שנות קידמה בטכנולוגיה הצבאית, במהלכן שמענו שוב ושוב על שיפורים דרסטיים ב"דיוק הכירורגי" של הטילים שצה"ל משגר לעזה, שחוסכים בחיי אדם וכו' וכו'. אבל הנתונים היבשים מראים אחרת, אם לא להיפך. אחוז הילדים ההרוגים נשאר די קבוע, סביב 20% ומעלה – עם או בלי כניסה קרקעית, אם המבצע נמשך שבוע או חודש, ובלי קשר לכמות הנפגעים בצד הישראלי.

זה לא מפתיע. אחוז החפים מפשע שצה"ל הורג הוא נגזרת הכרחית של הפצצת שכונות אזרחיות צפופות ("זאת אשמתנו שהם חיים בצפיפות?", יגלגלו עיניים הישראלים. האמת שקצת כן, כי עזה היא כלא שאין לצאת ממנו, וגם אם לא, צפיפות האוכלוסין שם אינה פוטרת את צה"ל משמירה על חיי אזרחים, אלא להיפך, מטילה עליו מגבלות נוספות).

כל שיפור היפותטי שאולי היה בדיוק הכירורגי של החימוש הצה"לי, קוזז מול האגרסיביות הצומחת של מדיניות האש (שניזונה, מצידה, מן האשליה שכעת אפשר להפעיל כוח אש גדול יותר בקרב אוכלוסיה אזרחית). אכן, אחרי מבצע "עמוד ענן" חזיתי ש"ככל שיתבצר מעמדו של "הדיוק הכירורגי" בהסברה הישראלית ובדימוי העצמי של הציבור, כך יגדל גם שיעור הנפגעים האזרחים בצד הפלסטיני."

הנתונים האלה ידועים מראש, והם מונחים לפני מקבלי ההחלטות לפני כל מבצע צבאי בעזה. גם הטייסים יודעים אותם לפני שהם משחררים את הטילים על בתי מגורים. הנה, אם כן, הידיעה הוודאית מראש, שמעמידה אותם באותה קומה מוסרית שפלה של משגרי הטילים של החמאס. יהיה מי שיתעקש להציב כוונת הרג בזדון במדרגה מוסרית נמוכה יותר מאשר אדישות להרג. אבל זו פסיכולוגיזציה של העניין המוסרי כשלעצמו; לי אין חפץ בדיון השוואתי על מה עובר בראשו של פעיל החמאס או הטייס הישראלי בשעה שהם שולחים חפים מפשע אל מותם. אני מניח שגם את הקורבנות זה לא מעניין.

לא עובד? יורדים שלב בסולם.

5. צה"ל הורג חפים מפשע בידיעה מראש, אבל לפחות מתחקר את עצמו ומעניש את האחראים על פשעי מלחמה.

פחח. טוב, זה יהיה קצר.

צה"ל אינו חוקר כהלכה חשדות לפשעי מלחמה, ואין בחוק הישראלי כלים להטלת אחריות לפשעים כאלה על הפיקוד הצבאי הבכיר או הדרג המדינה. ועדת טירקל המליצה לתקן את המצב הזה אך כמובן שהמלצותיה מעלות אבק על המדף. חוקרי "בצלם" וארגונים אחרים העלו כמות אדירה של ממצאים לפשעי מלחמה שביצעו כוחות צה"ל במבצעים בעזה, אך דומה שהצבא טרוד יותר בענישת חיילים על ביזה מאשר על הרג ילדים. בבלוג הזה תועדו אירועים מחרידים שאירעו במהלך המבצעים האלה, כמו השמדת כפר חוזאעה ב"צוק איתן" וטבח משפחת סמוני ב"עופרת יצוקה", שהסתיים בסגירת התיק. תנו לי שם של קצין אחד שנגזר עליו עונש מאסר בגלל שהרג ילדים חפים מפשע בעזה. אין אפילו אחד.

לא, צה"ל אינו מתחקר באמת פשעי מלחמה של עצמו (איזה צבא עושה כך?), לו היה מתחקר היה גם מעניש מדי פעם, ואז לא היינו רואים את הפשעים האלה חוזרים על עצמם שוב ושוב. לשם כך דרוש גוף חיצוני, אך ודאי שהגוף הזה לא יכול להיות חלק מן המשטר ששלח את צה"ל לבצע את הפשעים. אם כך, מוטב להניח לבדיה הזאת להתפורר במחסן המיתוסים הלאומי.

* * *

אחרי שירדו מצדיקי הפשעים בסולם המוסרי שלב אחר שלב, עד לתחתיתו, הם עלולים  להטיח בך את נשק יום הדין: "אז מה אתה מציע?"

הלו, הלו. איך הגענו מדיון על הלגיטימיות של פעולות צה"ל בעזה לשאלה מה עידן מציע? כלומר, עם כל הכבוד לעידן הקטן, מה זה נוגע בכלל לשאלה אם לגיטימי להפציץ ילדים בידיעה מראש?

אתם רומזים שבגלל שלי או למישהו אחר אין מה להציע (דווקא יש, אבל בואו נשתף פעולה עם המהלך לכמה שניות) אז זה לגיטימי? מותר להרוג ילדים חפים מפשע כי לא עולה בדעתנו שום פיתרון אחר??

הישראלים חייבים להבין ששום מצוקה פוליטית או אסטרגית לא תצדיק את פשעיהם בעזה. זה לא מעניין כלב מת ובטח לא עשרות ילדים מתים שקשה לכם לחשוב על פיתרון אחר חוץ מלהרוג אותם. הכל כאן הפוך. את האיסור האבסולוטי על המוות המחריד הזה צריך להציב כנקודת מוצא לחשיבה אסטרטגית מחודשת: מה אפשר לעשות מול עזה מבלי להפעיל את צה"ל כארגון טרור – כפי שאנו עושים שוב ושוב? חשיבה כזאת תפתח בהכרח אופציות שנעולות עמוק עמוק בירכתי ההכרה הישראלית.

באופן עקרוני, אני מתעקש להימנע מדיון תיאורטי על "מה אתה מציע" בשעה שעשן מיתמר מעל בתים הרוסים בעזה וגופות הילדים נערמות. כל מה שצריך עכשיו זה להפסיק להרוג. ולהיצמד לציווי הזה מספיק חזק כדי שהוא ישמור עלינו מספיק זמן, וימנע את הסבב הבא. רק אז אפשר יהיה להתחיל לחשוב בראש קצת יותר צלול, נקי מאזעקות הטילים ומהנדסת הפחד, איך נחלצים מן המילכוד של עזה. הרי השאלה הזאת ישנה מאד, הפתרונות כבר הוצעו בעבר (משני הצדדים). "עופרת יצוקה" פרצה בגלל שישראל לא הסכימה להאריך את הסכם הרגיעה, בניגוד לחמאס (אני יודע, חלקכם נדים באי-אמון; תקראו את הכרוניקה בקישור). בבלוג הזה הקדשתי לא מעט מילים ל"מה אפשר לעשות?", אבל ברור שלא זה הזמן לחזור עליהן, כשהעזתים וגם הישראלים מלקקים את פצעיהם. כעת האוזניים חסומות. אלה מחשבות ליום שאחרי.

אל היום הזה צריך לגשת בעיניים פקוחות ולהודות: אין כל הבדל מוסרי בין חמאס לצה"ל, והאזרחים משני צידי הגבול הם בני-ערובה של משטרים שטרור הוא לחם חוקם, וחיי אדם זולים מאד בעיניהם. הישראלים יודעים יפה להפנות אצבע מאשימה לפלסטינים ואינם מפקפקים כמעט בצידקת הנהגתם. כך הם מבטיחים שמה שהיה הוא שיהיה. רטוריקת הזיכוי העצמי שלנו אינה מותירה מקום להתבוננות אמיתית באחריותנו לפשעים חמורים ונוראיים שנעשים בשמנו, אם לא בידינו ממש. וכל עוד לא תהיה התבוננות שכזאת, לא תהיה נטילת אחריות וגם לא ייפרץ הכלוב – הפיזי של הפלסטינים, והמנטלי של הישראלים – שבתוכו כולנו לכודים, דוהרים במקום כבר שנים על גלגל הריצה.

[הפוסט הופיע בתרגום לאנגלית בבלוג של מוריאל רוטמן-זכר]

זה נראה כמו לפני נצח נצחים, אבל רק לפני שלושה חודשים התקיימו הפגנות סדירות של אזרחים ערבים נגד הפקרתם לידי כנופיות אלימות. ההפגנות התקיימו בכניסה לאום אלפחם, בקריאה למשטרה להיכנס ליישובים הערביים ולמגר את האלימות בתוכם. המשטרה אכן נענתה לקריאה (ב-26 בפברואר 2021), רק קצת אחרת: היא הגיעה ותקפה בברוטליות את המפגינים. כדורי ספוג שחורים, רימוני גז והלם, מי בואש ומכות נמרצות; בקיצור, נוהל ערבים, מחוץ או בתוך הקו הירוק. כ-35 מפגינים נפצעו, בניהם ח״כ יוסף ג'בארין ששוטרים ירו כדור ספוג בגבו. גם ראש העיר אום אלפחם פונה לטיפול רפואי.

אני מריץ קדימה ל-11 במאי 2021. הערים המעורבות מתחילות לבעור במעשי ונדליזם של יהודים וערבים, התפרצות שראשיתה במהומות שייח אבו ג'ראח, עבור במהומות אל-אקצא ועד למבצע "שומר חומות" בעזה. הרשתות החברתיות גועשות בהתארגנויות של כנופיות ימין קיצוני יהודיות במטרה לעשות שפטים בערבים. התעבורה גלויה, המסרים ברורים. נפגשים בגן הזה, צועדים לצומת הזה, להביא אגרופנים, סכינים, בקבוקי תבערה, לזיין את הערבים.

כל המידע הזה גלוי וידוע. ארגון פייק-ריפורטר מנטר באופן קבוע את הקבוצות של הימין הקיצוני (השמות מלאי השראה, למשל "מוות לערבים עדכונים"). ב-11 במאי הוא מעביר למשטרה את כל המידע שברשותו בבקשה למנוע את ההתלקחות. אבל מעצרים מונעים, מסתבר, הם פריוולגיה לערבים. מוקד המהומות הוא לוד. ב-12 במאי זורמים לעיר מאות מתנחלים, חמושים בנשק קר וגם חם, לעשות שפטים בערבים. עינת פישביין מתעדת את מה שקורה בשעות האלה. צעירים מארגון "שומר אחי", תנועת "אור", "קדמה – התיישבות צעירים" מגיעים לעיר וחוברים לגרעין התורני "יהודיה", פרוייקט ייהוד מנקר-עיניים שהוצנח אל לב מצוקה והזנחה של תושבי העיר הערבים. זה נראה כמו "תכנית סדורה לזריעת אנרכיה", מדווח ישראל פריי.

נזכיר: באותו לילה לוד אמורה להיכנס לעוצר לילי. זה פורסם בכל מקום. הפורעים המאורגנים באוטובוסים מההתנחלויות שמעו על כך ולא התרגשו. ואכן, בלילה שבין ה-12 ל-13 הם השתוללו בחופשיות בלוד, לצד פלוגות מג"ב שסיירו ברחובות. את מלאכי החבלה שזרמו באוטובוסים ללוד המשטרה לא עצרה. את מי כן? אוטובוסים עם נשים וילדים מוסלמים שביקשו להגיע באותו ערב למסגד אל-אקצא. ב-1 בלילה הותקף המסגד בדהמש בידי פורעים יהודים, הכל מול עיני שוטרים: "לדברי התושבים הערבים שהיו בפנים, המתנחלים ניסו לפרוץ פנימה, והמשטרה עמדה בסמוך בחוסר מעש. מחוץ למסגד נותרו עשרות אבנים על הכביש. 'זה טרור בגיבוי המשטרה והמדינה', אמר אחד התושבים. 'המשטרה היתה בצד השני עסוקה בנו.  נתנו להם לעשות מה שהם רוצים'".

בסרטון הזה אפשר לראות יהודים מיידים אבנים לעבר ערבים בשעה שהם מוקפים "אבטחה" משטרתית.

מה שראינו בערים המעורבות – לא רק בלוד אלא גם בעכו וחיפה ובת ים – הוא המשך ישיר של תחילת האירועים בירושלים. סעודת האיפטאר בשייח ג'ראח, לשבירת צום הרמדאן, הפכה לפיגוע לאומני בעקבות פרובוקציה של יהודי שריסס גז פלפל על פלסטיני. בן גביר קפץ על המציאה והקים בדיוק מול הסועדים "לשכה", להוסיף שמן למדורה. זה עבד. אבל גם שם, המשטרה לא מנעה את הפרובוקציה; להיפך, היא איבטחה אותה, איתרגה אותה, סיפקה לה תנאי מחיה נוחים.

בשייח ג'ראח ובערים המעורבות, המשטרה ידעה מראש על תכניות של יהודים לפלוש לשכונות של ערבים ולפעול באלימות, ובכל זאת לא מנעה זאת. באום אלפחם, לעומת זאת, המשטרה ירתה גז ורימוני הלם על מפגינים ערבים שרק מחו בכניסה לעירם ולא סיכנו אף יהודי. וכדאי להזכיר: גם זה לא חדש, אלא דפוס מוכר בשטחים: "חיילים עומדים מנגד". "בצלם" אסף עשרות סרטונים של פורעים יהודים בגבעות השומרון מתעדים מעשי ביזה, השלכת אבנים, הצתת שדות, חבלה במכוניות ועוד – אל מול עיניהם של חיילים העומדים בקרבת מקום, נינוחים ולא מוטרדים מן המתרחש. דו"ח שלם של "יש דין" מוקדש רק לתופעה הזאת. וכמו הרבה רעות חולות אחרות, היא זלגה פנימה (ולכן – לא "כיבוש" אלא אפרטהייד) וכעת היא חלק ממציאות החיים בערים המעורבות בישראל.

זאת המציאות, מציאות של פער עצום ביחסי הכוחות בין הצד היהודי והצד הערבי ופער עצום בגיבוי השלטוני שהם זוכים לו. אל המציאות הזאת נזרק כעת הביטוי המסולף והמטעה "מלחמת אזרחים". אני לא היסטוריון במקצועי לכן לא אתחייב על כך שבמלחמות אזרחים השלטון אינו מגבה את אחד הצדדים באופן גלוי. ובכל זאת, הביטוי מטעה וממסך על שום הסימטריה שבו (אזרחים מול אזרחים) ובעיקר משום שחלקו המכריע של השלטון נעדר ממנו.

הדוגמאות הספורות האלה מבליטות פן יסודי של המהומות בערים המעורבות שמוצנע ומושתק בדיון הציבורי: המשטרה ניצבת באופן ברור לצד היהודים. מול אלפי מפגינים ערבים שמוחים נגד אלימות, המשטרה מפעילה אמצעים ברוטליים שמשמשים לדיכוי פלסטינים בשטחים. מול מאות יהודים שמתכננים מראש פעולות נקם אלימות, המשטרה נוקטת "הכלה" ואמצעי שידול רכים. הנה הקלטה של פעילי ימין בחיפה: "אין לנו מה לדאוג, המשטרה לא תעשה לנו כלום, יתנו לנו גיבוי ויעלימו עין, זה הזמן, המדינה נותנת לנו יד חופשית בואו ננצל את זה״. הם מדברים מניסיון העבר.

מה שמתגלגל לנגד עינינו אינו מלחמת אזרחים. אם מתעקשים על המילה "מלחמה" (שגם ביחס למתקפה על עזה אין לה מקום, לדעתי), צריך לומר: מלחמה של מדינת ישראל נגד המיעוט הערבי שבתוכה. המלחמה הזאת מתנהלת עשרות שנים באמצעים ביורוקרטיים שעיקרם אפליה ממוסדת בגישה לטובין ציבוריים – קרקע, שירותי חינוך ובריאות, תחבורה ופיתוח כלכלי. הדברים האלה ברורים לגמרי למפגינים הערבים – פשוט תקשיבו להם. היא עלתה הילוך והפכה למלחמה חוקית עם "חוק הלאום", וכעת היא מלחמה פיזית. זאת אבולוציה טבעית לחלוטין, מוכרת מדרום אפריקה, מגטאות השחורים בארה"ב, שכונות המהגרים בפרוורי פריז וכד'. נושאי הלפידים והאגרופנים מצטיירים כבריונים שפועלים על דעת עצמם; אבל אפילו ארגון "לה פמיליה" מקיים קשרים הדוקים עם הליכוד ולמעשה פועל ברשות ובשליחות השלטון.

זו הסיבה לרעש התעמולתי הבלתי פוסק מן הימין, שמנסה ליצור כאן סימטריה כוזבת. אומרים שהונדליזם הערבי מקבל השראה מן החמאס, או מהחיזבאללה, או מאיראן; מתעקשים לראות בו פן מוסלמי פונדמנטליסטי, כאילו הכל התחיל ונגמר באל אקצא. אבל למחאה הזאת יש פן מעמדי-אתני ברור, וחלק ניכר מן המפגינים הערבים מגיעים משכונות ויישובי מצוקה עניים. עוני לא מקרי; מנוחשלים, לא נחשלים. בקרב הערבים, זו אינתיפאדה שצמחה מלמטה, התפרצות געשית של תסכול רב-שנים. בקרב היהודים, זו מערכת עונשין מדינתית, בריונות שלטונית שנמסרה מידי פקידם ושופטים לידי נושאי אלות ואגרופנים.

השם ההולם לאירועים הנוכחיים הוא אינתיפאדת שייח' ג'ראח. כי שורש העימות בשייח' ג'ראח הוא בדיוק זה: נישול של ערבים מבתיהם באמצעים "חוקיים" שבהמשך מתגלגלים לאלימות שלטונית (מג"ב) או פרעות של יודונאצים. הדרה ונישול הם המוטיב החוזר. קיראו על הרקע ההיסטורי של האפליה בתכנון ובהקצאת הקרקעות, בלוד (ועוד בלוד), ברמלה, בעכו (ועוד בעכו), וכמובן ביפו. בכל מקום זה אותו סיפור. מראש, הקרקע הזמינה לשכונות וליישובים הערבים מצומצמת מאד בגלל אפליה היסטורית עוד מימי ראשית המדינה; מאז ועד היום, היישובים הערבים נתונים לאפליה ביורוקרטית בכל הקשור לתכנון ואישורי בנייה (הסיבה המרכזית לריבוי הבניה הלא חוקית באותם יישובים); ובעשור האחרון, חדירת הגרעינים התורניים, שלוחות של ארגוני מתנחלים כולל כהניסטים, אל תוך השכונות הערביות, חדירה שמלווה בגיבוי שלטוני, אבטחה וגם נגיסה נוספת בנדל"ן המתכלה של התושבים הערבים.

שייח' ג'ראח היתה הגפרור המדויק ביותר להצתת התבערה הזאת. הנה דברים שאומר מפגין ערבי מן הצפון:

"אתם לא ראיתם את זה אבל אצלנו כל ילד בן שלוש הבין את עוצמת הפגיעה. בסילוואן או בהתנחלויות יש תמיד מאבקים משפטיים שנמשכים שנים רבות. בשייח' ג'ראח פשוט התקבלה החלטה להוציא דיירים ערבים מהבתים שלהם ולתת אותם למתנחלים באופן כמעט מיידי. בבוקר המיטה היא של ערבי ובערב ישן בה כבר מתנחל. כל ערבי ששמע את הסיפור הזה הבין אותו בצורה הכי פשוטה – המדינה לקחה מאחד ונתנה לשני. דיווחו שזה לפי החוק אבל אין חוק. 70% מאזרחי ישראל הפלסטינים הם פליטי פנים וגם הם נטשו רכוש ב-48'. אם אנחנו שומעים שהמתנחל רוצה בחזרה דירה שרכש ב-1843, והמדינה נותנת לו, מתעוררת השאלה מה עם הקרקעות שלי? מה עם הבית שלי בעין הוד או בעין כרם שהפך לבית אמנים."

ברור לי מראש שיהיו אנשים שיקראו את הדברים האלה כהצדקה לאלימות ערבית כלפי יהודים חפים מפשע. אבל ניתוח איננו הצדקה, אלא שלב הכרחי בדרך לפיתרון. הישראלים לא יצליחו להתמודד עם אינתיפאדת שייח' ג'ראח אם ימשיכו להיות כבולים למיסגור השקרי שמפיצות זרועות התעמולה והתקשורת. סיסמאות קליטות כמו "מלחמת דת" או "גזענות" אינן מתחילות לגרד את פני השטח של הקיפוח הרב-ממדי של אזרחי ישראל הערבים. מבלי להתכחש למימד הדתי שמלווה את העימות, במיוחד בירושלים, ברור לכל שהוא כשלעצמו לא יכול היה לעורר איבה ואלימות כה קשים בין מי שקיימו עד לפני שבוע יחסי שכנות סבירים אם לא שלווים. הערבי בישראל, כל ערבי בכל שטח ישראל, מכיר מקרוב את התחושה ש"מושכים את הקרקע מתחת רגליו". וזאת תחושה איומה, הסוגרת והולכת, שאין ממנה מוצא (וגם האלימות, פורקן רגעי, איננה מוצא).

"אין אף ערבי שלא חושב לעצמו איך יטרנספרו אותו", אמר ד"ר נזיר יונס מבית החולים הלל יפה לדוד גרוסמן לפני כ-30 שנה (נוכחים נפקדים, 1992, הקיבוץ המאוחד, עמ' 247-248). "אצלי זה במחשבה כל הזמן: או שבצורה פסיבית ילחצו אותנו אל הקיר, ולא יהיה לי מה לעשות פה, או שפיזית יעשו לי את זה, יביאו אותי לגבול, ברגל, במשאית, יגידו – לך! מה אתה כל כך מתפלא?", הוא שואל את גרוסמן, וזה משיב:

"על מה אתה מדבר? רגזתי, נדהם קצת, "איך אתה יכול להאמין שדבר כזה בכלל אפשרי. מי ירשה לעשות דבר כזה? גם מבחוץ וגם מבפנים יילחמו בניסיון כזה!". יונס חייך חיוך נוגה, הינהן בראשו הכבד: "לאנשים שדוגלים בזה יש מספיק ניסיון… הם כבר ניסו עלינו את השיטות האלה – והצליחו". חשבתי שהוא מפריז… אבל אחר כך, בפגישות רבות ונוספות שהיו לי, עם "עמך" ועם בעלי השכלה, עם זקנים ועם ילדים, חזר והידהד איום הטרנספר, והרגשתי את הפחד החי. היה מפליא ומדכא להיווכח עד כמה זמינים לבני שיחי המונחים הטכניים והפרטים המעשיים: איך יקחו אותם, לאן יובילו, במה יסיעו… מאז אני מהרהר בכך: שאנשים שאני מכיר, אזרחים כמוני, חיים תחת אימת סיוט כזה."

כתבתי על המציאות האי-שוויונית שמתוכה פרצה אינתיפאדת שייח' ג'ראח ומדוע זה שקר נוח לקרוא לה "מלחמת אזרחים" ולספוק כפיים מולה, כאילו אין אשמים ברורים במצב שהוביל אליה. אבל לא רק עובדות אלא גם רגשות יש כאן, ועל מנת לקרב את תודעת הרוב היהודי אל תודעת המיעוט הערבי צריך לפעמים להידרש למילים של סופרים. אני אסיים בציטוט נרחב ממאמר של ס. יזהר שפורסם גם הוא ב-1992 (הוי כל מושכי הקרקע מתחת לרגליים, "ידיעות אחרונות").

"משיכת הקרקע מתחת הרגליים היא סיוט האדם הקשה מכולם. מאז העפת התינוק הזועק בידי דוד מתמוגג, מאז נטישת הקרקע מפני בצורת כבדה, מאז עזיבת הארץ מפני ההגליה מעליה – הסיוט של ידיעת השתמטות הקרקע, של נפילה אל בלימה, איבוד היציב, אבוד המוצק, איבוד השייך לך בשייכות ראשונית בסיסית, כמו המשפחה שלך, כמו הבטחון שלך שיש נמל בסופו של כל ים, כך במיתוסים, וכך בהיסטוריה, וכך בחיי יום יום, וכך מימי קין והבל והרצח הראשון, וכך עד בכלל, וכולנו יודעים.

מי שמשכו לו את הקרקע מתחת רגליו – העולם נופל לו תחתיו ונופל לו עליו, מפסיד את חייו, את כבודו, את זהותו ואת ערכו. ואם יש אסון בעולם, זה האסון. לא רק כהפסד קניין אלא כהפסד רשותך לקיום. כמחיקת טענתך לזכויות. זה ביטולך וזה איונך. ברשימת הגרוע מכל, המפחיד מכל, המחריד והממש את המבהיל – באים הגירוש, ההגליה, ההרחקה, ובא המנודה, והנטוש, והתלוש, והעקור, והפליט, ומחנה הפליטים, ושיירת העקורים, והמושלכים, והרמוסים, וההפקר לאובדן, ואובדן הבסיס שלך, אובדן הנקודה הארכימדית שבלעדיה אתה אבוד, שווה לאפס, מועד וכושל ואין תקווה, וכלום לא יפסח עליך כעת, לא השפלה ולא רעב ולא מחסור, ואתה יתום ואלמנה וגר, ואתה לא חשוב, והכל רק חסר ערך, וחסר מוצקות, ויום המחר, והעולם, וההגיון, והסדר, והאמונה, אין כלום, ואין לך עוד אלא יש רק אין.

ואילו אלה שלקחו מהם ומשכו להם את הקרקע מתחת רגליהם, גם אם בתחילה הם רק המומים ונדהמים ורק חלשים ואובדי עצות – הם לא ינוחו ולא ישכחו ולא יסלחו ולא יוותרו. ובלי להצדיק אף מעשה אלימות שעשתה האינתיפדה, הרי היא אופן מאבק של עם שמאיימים עליו במשיכת טוטאלית של כל הקרקע מתחת רגליו. ומי יודע, אילו עשו לי או לך ככה, אם לא היינו יוצאים ונלחמים שבעתיים."

גרוסמן וס. יזהר, לכאורה, היו חלק מהבעיה: בשר מבשרו של המחנה הציוני הליברלי, הלבן, העסוק-בלי-סוף בתחושת הצדק שלו ואינו קורא תיגר על הנחות היסוד שלו. אפשר וצריך לבוא איתם חשבון על דברים אחרים שכתבו, והרי הם כתבו כה הרבה. ובכל זאת, שניהם מייצגים כאן גם משהו אחר: מקום וזמן שבו קולות מובילים במיינסטרים הציוני קיימו קשרים הדוקים וממושכים עם ערבים בני הארץ הזאת, וידעו מקרוב את מצוקתם, ולא חסכו מילים כדי לתת לה ביטוי עז ונוקב. כל זה נראה כמו איגרת רחוקה מישראל של פעם, שטבעה מאז במצולות השנאה והקיטוב. ובכל זאת, למרות שאין כמעט מי שיכתוב וידבר כך בציבוריות הישראלית כיום, התחושות שהם ביטאו עדיין מוכרות לרבים מאיתנו. ואנו יודעים, מבעד ללהבות ההווה, שהצדק איתם. ואנחנו גם יודעים, שבניגוד למנטרה הנוחה, לא רק נתניהו אשם באינתיפאדה הזאת, אף כי היא נפלה לחיקו כפרי בשל.

בימים אלה מתגבשות גם יוזמות מעוררות תקווה של פיוס וסולידריות בין יהודים לערבים. כל זה טוב ויפה אבל רחוק מלהיות מספיק. תיקון דורש נטילת אחריות, ומי שנושא בעיקר האחריות לאינתיפאדת שייח' ג'ראח הוא המשטר הישראלי. המשטר הזה אינו רעוע או מתנדנד – בסיס התמיכה שלו רחב הרבה יותר מתומכי נתניהו. לפני חודשיים אישרו השופטים ענת זינגר, חגית מאק-קלמנוביץ' ואלכסנדר רון את את גירושם של 31 תושבים משייח' ג'ראח מבתיהם, שבהם התגוררו מזה 70 שנה. אין כל סיבה להניח שהשופטים האלה מצביעים לליכוד או לימינה, וכך הדבר לגבי עשרות השופטים, מאות הפקידים ואלפי השוטרים שממחישים מדי יום ביומו לערביי ישראל מה פירוש הדבר להיות אזרח מסוג ב' במולדתך.

על כן, היהודים צריכים לקחת אחריות על המשטר שהם-עצמם יצרו, בדמותם ובצלמם, ועל חטאיו כלפי יושבי הארץ שאינם יהודים. נטילת אחריות אין פירושה לנפנף אצבע מאשימה אל "מנהיגי הציבור הערבי". אלה אינם גננות והאזרחים הערבים אינם בובות על חוט. מנהיגיו יכולים להעביר מסרים של הרגעה (ואומנם עשו כן), אבל ליהודי מן השורה, הנמצא בצד המוטבים של משטר האפליה השורר כאן, אין שום זכות לתבוע דין וחשבון מנציגי המיעוט המקופח. לפני הכל, חובתו לקחת אחריות על עצמו ועל האנשים הקרובים אליו, ומיד לאחר מכן, לתבוע שינוי מן היסוד במנגנונים הממלכתיים שחוללו את האסון הנוכחי. אינתיפאדת שייח' ג'ראח היא קריאת השכמה, אבל רק למי שמוכן להטות אוזן.

 

סדקים באולפנים

בשבוע שעבר סערו לרגע הרוחות בעקבות הספין התורן שיצא מבלפור, לפיו מפגינים לכאורה "פרצו מחסומים" ובעקבות כך פונה ראש הממשלה ל"חדר מאובטח". הספין השקרי הזה פורק לחתיכות ב"עין השביעית", והספינה שטה הלאה, אל שרשרת הספינים הבאה.

לכאורה, הכל כרגיל. השלטון משקר, התקשורת מדבררת. אך נדמה שהסדק שנפער הפעם היה רחב יותר. הספין שוגר ותוך דקות דוברר בו זמנית בשלושה ערוצי טלוויזיה מרכזיים (טלוויזיה; זכרו זאת), ואז שוכפל בדיווחי המשך. באותן דקות ממש המפגינים מול מעון ראש הממשלה ידעו שמדובר בשקר בוטה; הם היו שם בעצמם. לרגע קל מסכת האמינות של אולפני החדשות נשרה ומאחוריה ניבט קלסתר זר ואכזר. הסצינה הזאת הזכירה לי סיפורים של חיילי מילואים במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת לבנון הראשונה, שבעודם לכודים בקרבות נסיגה אבודים היו שומעים בקול ישראל "דיווחים" על נצחונותינו הסוחפים בחזית.

אין כמו מראה עיניים כדי לנתץ את הדימוי הנייטרלי של כלי התקשורת.

המפגינים בבלפור חווים כעת משבר זוגיות עמוק עם התקשורת. לפני שלושה שבועות סוכל ניסיון הצתה של המאהל ובנס לא נשרפו בו חיים גברים, נשים וילדים. התקשורת כמעט שלא הביעה עניין ודיווחה בלקוניות. הניכור הזה יילך ויגדל, אני מאמין. יש לקוות שמעז ייצא מתוק, ושהוא ינביט מתוכו זרעים של חשיבה ביקורתית ופתוחה יותר כלפי אלטרנטיבות אמיתיות לתקשורת הממסדית.

הדינמיקה מוכרת. לפני 10 שנים, כשמחאת קיץ 2011 עדיין היתה בעיצומה, כתבתי פוסט ששמו "הציבור מודיע לתקשורת: הבה ניפרד ולא כידידים", על רקע אירועים דומים. לצד ניתוח כשלי התקשורת בדיווח אמת על המחאה, קראתי שם להקמה של כלי תקשורת אלטרנטיבים, אזרחיים. תקשורת המיינסטרים, כתבתי שם, היא זאב בעור כבש:

"השלב הנוכחי במאבק היה צפוי, ואין לתמוה על כך שהתקשורת מתייצבת באופן אוטומטי לצד המשטרה ולא לצד המפגינים. הזמזום הקבוע משולי הימין – "זאת מחאה של אנרכיסטים וחוליגנים" – חודר ומשתלט על תקשורת המיינסטרים. האלימות של זרועות השלטון תמיד שקופה בישראל; רק אזרחים, שמגיבים באופן שפוי לחלוטין על אלימות המשטרה נגדם, נתפסים כאלימים. התבניות מוכרות, הלא נעשה בהן שימוש יומיומי בסיקור של פלסטינים שמפגינים נגד הגדר או בדואים שמפגינים נגד הפקעת אדמות. למדינה מותר לגזול את רכושך הפרטי, וכל עוד היא עושה זאת על פי חוק ושולחת גברתנים בחולצות כהות לעבודה – היא לא "אלימה". אבל אם רק תעז לחרוג מן המשבצת המנומסת של מפגין שקט עם שלט לא מעליב – מיד תוגדר כ"אלים".

העתק-הדבק למחאת בלפור.

בעשור שחלף אכן חלה פריחה של ממש בתקשורת העצמאית בישראל (אף כי לא כולה אלטרנטיבית; על כך בהמשך), ולכאורה, הגיוון בתכנים גדל בהתאם. אבל בפועל, ככל שהדברים נוגעים לצריכת חדשות יומיומית, מקור המידע העיקרי של רוב הישראלים עדיין הינו ערוצי הטלוויזיה, "ישראל היום" וקבוצת "ידיעות אחרונות". "הארץ" הולך ומתבסס כתקשורת אלטרנטיבית, אבל החשיפה אליו שולית, נמוכה מ-4%. והנה, אם אחרי העשור התוסס הזה של תקשורת עצמאית, עדיין לשכת ראש הממשלה מסוגלת להפעיל בלחיצת כפתור את כל כלי התקשורת המרכזיים, ולהשתלט בקלילות שכזאת על השיח הציבורי בנושאים כה רבים ללא כל התנגדות – כנראה שלא עשינו כברת דרך ארוכה מאז קיץ 2011.

התקשורת היא חלק מהבעיה, לא חלק מהפיתרון. עוד ועוד אנשים מבינים את זה, אבל מה עושים עם ההבנה? איך בונים אלטרנטיבה?

המטרות של הפוסט הנוכחי צנועות. אני לא יזם ולא עורך ולכן לא אחלק כאן עצות למי שרוצה לפתח כלי תקשורת אלטרנטיבי. למעשה, הכתיבה בבלוג במשך השנים חשפה אותי להרבה מאד מקורות מידע אלטרנטיביים, כולם בעברית, עד שבהדרגה פתרתי לעצמי את הבעיה. סיננתי את התעמולה, מחקתי את רעשי הרקע, וגיבשתי לי תזונה חדשותית בריאה. מאפייניה העיקריים: דיווחי אמת והנחות מוצא אידאולוגיות ברורות, לא מטושטשות או מוסתרות, שנוח לי איתן. אין בישראל כלי תקשורת אלטרנטיבית אחד, שייתן לך את כל התוכן הנחוץ בלחיצת כפתור. אבל בשום מקום בעולם אין דבר כזה. המצב אצלנו די גרוע, אבל ממילא צרכן התקשורת האלטרנטיבית צריך להתאמץ יותר מאשר בטטת הכורסא שסופגת תעמולה בשידור ישיר למוחה ממכשיר הטלוויזיה.

מצד שני, המאמץ כבר לא קשה כל כך, ואחרי תקופת הסתגלות ראשונית, מתפוגג כליל.

את הידע וההיכרות שלי עם מקורות המידע האלטרנטיבים ברשת אני חולק בשמחה עם אחרים. אם תרצו, יש כאן מעין "תו איכות" סובייקטיבי: קראתי ידיעות ודו"חות של כל הגורמים שיימנו עוד מעט כאן, ולא מצאתי בהם, גם לא לאחר זמן ממושך, סילופים או הטעיות שגרמו לי לפקפק באמינותם (גם אם פה ושם נפלו טעויות בתום לב). אני מאמין שמי שיגבש לעצמו רשימת קריאה מתוך המקורות שיובאו כאן יכול כבר היום לקבל תמונת מציאות מלאה ואמינה של כל טווח הנושאים שאמורים להטריד אזרח מודע וחושב בישראל: זכויות אדם, צדק חלוקתי, בריאות, ביטחון, דיור, חינוך, תיכנון ובניה.

נכון, צריך להיגמל מתקשורת המיינסטרים. זה קשה, אני יודע. כולנו צריכים מדי פעם את החיוך של תמר איש-שלום או את הבריטון של אלון בן-דוד. כולנו אוהבים להתפוצץ מזעם על עמית סגל ודני קושמרו. זו מין התמכרות פולחנית כזאת. אבל בלי גמילה מן הפולחן העקר הזה, לא תצליחו לפנות מקום בתוככם לאלטרנטיבה. הבועה התקשורתית היא רק זה – בועה. ומחוץ לה יש עולם אמיתי, לא חלל ריק.

אוריינות תקשורתית

אוריינות תקשורתית היא הכישור האזרחי החשוב ביותר בתקופה הנוכחית. למרות זאת – אוקיי, בגלל זאת – אין לה זכר בתכנית הלימודים התיכונית, שגם כך לימודי האזרחות שבה דולדלו מכל תוכן ממשי.

איך קוראים חדשות? איך מפרידים בין כותרת לתוכן? מדוע שתי ידיעות בעלות תוכן כמעט זהה ממוסגרות באופנים שונים? כיצד פועלות קונוטציות רגשיות בתיווך חדשות (תמונות, צבע, פונט)? איך מזהים ידיעה שמקורה בדובר או ביחסי ציבור? מתי עיתונאי מציג עובדות כ"גרסאות" וגרסאות כ"עובדות"? מתי התקשורת מגדירה מחאה כ"מהומות" ומתי כ"הפגנות"? מדוע ציטוטים מפוליטיקאים עושים הרבה יותר כותרות ממעשיהם? מה פשר "האיזון" בין שקר שמציג צד אחד לבין עובדות שמציג צד שני? מיהם הדובר והנמען הסמויים של מסרים תקשורתיים? כשידיעה נוקטת בגוף ראשון רבים ("כולנו תורמים לצה"ל") או בגוף סתמי ("שומרים על הביטחון") –מי כלול בגוף הזה ומי מודר ממנו? מה הקשר הסמוי בין עיתוי ידיעות שמעלות את מפלס החרדה הביטחוני לבין ידיעות על דיונים בתקציב הביטחון? בסכסוך בין חזק לחלש – מי יקבל את הכותרת?

אזרח חושב לא יכול לממש את אזרחותו במלואה מבלי שרכש אוריינות תקשורתית. אם לא בבית הספר או באוניברסיטה, אז מן החיים עצמם, בהדרגה, מתוך חשיפה גוברת והולכת לקולות ביקורתיים בתקשורת. אך אין דרך לפתח יכולת כזאת במסגרת הצרה של תקשורת צייתנית וכנועה, שאינה מאפשרת אפילו לשאול שאלות כאלה ומונעת כל ניסיון להתבונן במציאות במשקפיים אחרים.

הפוסט הזה לא מנסה להנחיל אוריינות תקשורתית; כאמור, זה לא דבר שנרכש ברגע או בחודש או בשנה. בראשית ימי הבלוג עוד ניסיתי פה ושם לקחת מקרי מבחן ולחשוף את העיוותים וההשמטות והסילופים שבסיקור החדשותי השגרתי של אירועים ביטחוניים: הנה דוגמה אחת, הנה דוגמה שניה. חדלתי מזה, זה עיסוק מייגע ולא מתגמל. הזמן קצר והאנרגיה מוגבלת: מוטב להשקיע את משאביך בשיקוף וניתוח מדויק של המציאות מאשר בהוקעת הסילופים השגורים בתקשורת. אתה מקווה שבדרך עקיפה הקוראים גם יקלטו משהו מן האופן שבו אתה קורא את התקשורת. מי שקורא ברציפות כתבות ב"עין השביעית" יפנים גם הוא יכולת מצוינת לקרוא "מבעד" למסכי העשן של התקשורת.

כל איש שמאל שצבר קילומטרז' מינימלי בוויכוחים פוליטיים יודע זאת היטב: תמונת המציאות של רוב רובם של אזרחי ישראל משובשת כליל, וחלק עצום מהם חסר את הכישורים לתקן זאת. אוריינות תקשורתית איננה צומחת כך סתם מאליה, ובסביבה רעילה כמו תקשורת המיינסטרים, היא גוועת. הפוסט הזה, ברוח הבלוג כולו, אינו מיועד למי שאינו מודע אפילו לכך שיש בעיה יסודית עם כלי התקשורת. אבל מי שכבר הבין זאת, אני מקווה, אולי יפיק תועלת מן ההמלצות שיובאו בהמשך, ויחווה משהו מאפקט כדור השלג המתגלגל: ככל שאתה צורך יותר תקשורת ביקורתית, כך אתה מפנים יותר שיפוט ביקורתי שתוכל להחיל בעצמך על דיווחים מגויסים. ככל שאתה נחשף למציאות האמיתית, קל לך יותר לזהות את הסילופים שלה. אחרי זמן מה, תאמינו לי, זה הופך לטבע שני.

ואדגיש פעם נוספת ואחרונה: אלה ההמלצות שלי, שמשקפות את טעמי, ומתבססות על ניסיון החיים שלי והכרותי עם הזירה התקשורתית במשך שלושה עשורים לפחות. אין לראות בהן משהו יותר מזה.

המלצות עקרוניות

כתיבה כרוכה במחיקה, הרגלים חדשים דוחקים הרגלים ישנים. לפני שתרגילו את עצמכם בתקשורת האלטרנטיבית, עליכם להיגמל מתקשורת המיינסטרים, ובראש ובראשונה, מן האגף הרעיל ביותר שלה. זו, אם כן, ההמלצה הראשונה והכי חשובה של הפוסט הזה:

תתנתקו מערוצי הטלוויזיה!

וזאת מכמה וכמה סיבות.

ברמה הבסיסית ביותר, צריכת חדשות מן הטלוויזיה מדכאת ומנוונת את החשיבה העצמונית שלכם. המדיום הטלוויזיוני עצמו פועל עליכם בשלל דרכים לא מודעות, חלקן הגדול רגשיות לחלוטין, להבדיל מן המדיום הטקסטואלי; הוא מותיר אתכם חסרי הגנה ופגיעים למניפולציות. כשאתה צופה בחדשות אין לך יכולת "לגלול אחורה" ולהרהר שנית על משפט תמוה או בעייתי ששמעת, מה שניתן תמיד לעשות עם טקסט שמונח לפניך. אתה כמעט לא מסוגל לאתר סתירות פנימיות כי אתה רתוק לקצב האינפורמציה שזורם מן המסך. וזאת, כל הזמן, נבלעת בשלל מסרים אחרים (עריכה, מוזיקה, עוצמה ויזואלית וכיוב'). אירועים נדחקים מפני אנשים, ועובדות נרמסות על ידי "התבטאויות".

אבל יש כמובן סיבות מהותיות וקונקרטיות הרבה יותר. ערוצי הטלוויזיה הישראלים פועלים בטווח מאד מצומצם של הקונצנזוס וחוששים לעורר את רוגזם של בעלי הבית ושל איזושהי "דעת קהל" מדומיינת, מעין מטרוניתה חסודה וזעפנית, שאסור חלילה להעכיר את רוחה. אולפני הטלוויזיה חתומים על ברית מלוכלכת עם הפוליטיקאים שפוקדים אותם – אנחנו לא נשאל שאלות קשות מדי, אתם תמשיכו לתת לנו רייטינג. ההצגה הזאת נסדקת מדי פעם, כשמרואיין מפוצץ ראיון אחרי שאלה שלא תואמה איתו מראש. יש להצגה כללים, ואסור לחשוף אותם בפני הקהל.

וכמובן, השוט שמתנפנף כל הזמן מעל: תרבות הסאונדבייטס, ההקצבה האכזרית של 2 וחצי דקות לכל אייטם (במקרה הטוב); הפורמט התזזיתי שמבטיח, פשוט לא מותיר כל אפשרות אחרת, שהמעט שניתן יהיה לומר במסגרתו הוא המובן מאליו, הקונצנזואלי, הידוע משכבר, ולא חלילה מסר חדש וטיפה מאתגר יותר, שמצריך – הו, חבל, בדיוק נגמר לנו הזמן! – 4 או 5 דקות. הנה קטע ישן שבו נועם חומסקי מסביר כיצד פועל "טרור התמציתיות" בטלוויזיה.

אני הפסקתי לצרוך חדשות מהטלוויזיה לפני יותר מ-20 שנה. למעשה, אני כבר לא מסוגל לצפות באייטם חדשותי בטלוויזיה מבלי לקפץ בחוסר נוחות בכסאי אחרי חצי דקה; המניפולציה פשוט גולמית מדי, לא יורדת בגרון. התועלת היחידה של ערוצי הטלוויזיה בזירת החדשות הוא בתכניות תחקירים כמו "המקור" ו"עובדה", המקומות האחרונים שבהם עדיין נעשית עבודה עיתונאית רצינית. בכל השאר – הניחו, הרפו מן המכשיר, התרחקו ממנו. "הו אנשים, אל תלכו לטלוויזיה", הפציר ס. יזהר, שלפני 27 שנים היטיב לראות לאן כל זה הולך:

"ויש גם פתיח מוכן, וגם סרטונים, וגם מגיבים מן הקהל ובאולפּן השני, ויש גם מוקיון לקשר בין הקטﬠים, ויש גם בריון לﬠשות שﬠרוריות, וגם מוזר תמהוני אחד להכניס צבﬠ, וכבר מתחילים ואסור לקלקל את הסדר שהוכן, או לחדש משהו מחוץ למתוכנן או לתת לשיחה להתחמם ופתאום והיא נﬠשית מﬠנינת, תודה רבה תודה רבה, ועוד מילתו על לשונו ישוסﬠ, ﬠיני המנחה כבר ריקות וכבר נדדו והן מאיצות בדובר הבא וכבר הוא מושתק בגבורה, וגם מי שבא אחריו כבר אמר וסולק נדהם, לא כל שכן אם לא הצליח אלא רק לגמגם ונמאס כשﬠוד לא אמר כלום, ומעבר הכל מנצח אותו מנחה, איש חכם, חכם החכמים, חכם מכל מוזמניו, מכל המומחים, ומכל הידﬠנים וגם שסﬠ ישסﬠ אותם שיראו מי כאן החכם…  אל תלכו לטלוויזיה. יזמינו אתכם כדי להשתיק אתכם. ימחקו אתכם לפני שתנשמו לומר דבר, נמאסתם לפני שהתחלתם, וכשאינכם אומרים את השורה שציפֿו מכם, יהפכו אתכם לגלמים מחוקים, הכל יהיה רוﬠש סביבכם והומה, ורק המנחה החוכם והמפיק הנמרץ יודﬠים כי לא אתם ולא דבריכם אלא מﬠמד התכנית בסקרים וכוחה למשוך מפרסמים – זה כל הדבר – ואתם רק פתאים שנלכדו והוצגו נלﬠגים לפני כל הﬠם."

"אסור לנטוש את הספינה"!

זהו הטיעון השגרתי נגד ההמלצה להפנות עורף לערוצי הטלוויזיה. אסור להפקיר את השטח לתעמולת השלטון! אסור לוותר לבעלי ההון! אסור לנטוש את הספינה!

ובכן, לא נטשתם. מאז מחאת קיץ 2011 לא נטשתם, ומה השגתם? כלום. פחות מכלום, כי התקשורת של היום עוד פחות מחויבת לסדר יום אזרחי מזו שהיתה לפני עשר שנים. ובכלל, כל הטיעון הזה של "לשנות מבפנים" מערכות מאובנות של הממסד, טיעון מעגלי לחלוטין, דומה להחשיד לטיעונים נגד סרבנות.

– אסור לסרב לשרת בצבא! צריך לשנות מבפנים!
– אוקיי, ניסיתם?
– כן. חשוב שיהיו אנשים מצפוניים במחסומים, חשוב שיתגייסו שמאלנים למג"ב.
– נו, וזה עובד לכם? הכיבוש נהיה נאור יותר?
– לא, בכלל לא. אבל תגיד לי רגע, הסרבנות השיגה במשהו?
– אתה שומע את עצמך? אתה פוסל את הסרבנות ומאחל לה להיעלם, ובאותה נשימה מוקיע אותה שהיא לא השיגה כלום? ואיך היא תשיג משהו אם אין לה לגיטימציה? אותו רוב שמאמין ב"שינוי מבפנים" ולא מוכן לשום שינוי מבחוץ – עוד יש לו חוצפה אחר כך להאשים את המיעוט הזעיר שנותר בחוץ שהוא קטן וחלש מדי מכדי לחולל שינוי??

את ספינת ערוצי הטלוויזיה צריך לנטוש לא מחר אלא היום, לא היום אלא אתמול, כי זו ספינת עבדים, והשבויים בה מובלים כבולים אל חיים של שעבוד מנטלי; בשר מסכים שהופך לבשר תותחים. כל האנרגיות שמושקעות בהבטחת שוויון מגדרי בייצוג על המסך, בדרישה לראות ולו ערבי אחד בפאנל הפרשנים – האם הן השפיעו במשהו על טווח התכנים שנכנסים לסיקור, על אופן המיסגור שלהם? לא חכם יותר ונכון יותר להקים אלטרנטיבה שגם תבטיח שוויון מגדרי ואתני וגם תדווח חדשות מנקודת המבט של כלל האזרחים ולא מנקודת המבט של השלטון וההון? 

כן, התקשורת האלטרנטיבית תמיד תהיה מיעוט. אבל כדי לחולל שינוי, לפעמים שינוי דרמטי, לא צריך להיות רוב. והמיעוט הזה יילך ויתחזק, מעגלי השפעתו יילכו ויתפשטו (כמו שכבר קורה), ויקרינו על המיינסטרים, שעל כורחו ייאלץ להביט מעבר לקצה אפו. האם ערוצי הטלוויזיה היו מסקרים את ההפגנות בבלפור ללא האתגר העקבי והעקשני שהציבה להם אור-לי ברלב בדיווחיה? האם הם היו מפנים חצי דקה לאירוע המזעזע בא-רכיז שבו חייל ירה בהרון אבו-עראם בצווארו (וגרם לו שיתוק כללי) במהלך ויכוח על גנרטור – אלמלא האירוע תועד בידי תושב המקום – סוג של "תקשורת אלטרנטיבית" – ואז קיבל תהודה ברחבי האינטרנט? האם הממותה המאובנת הזאת – התקשורת הממסדית – בכלל מסוגלת להתיק את מבטה מן הקשקשת הפוליטית השגורה ולבחון לעומק מצוקות אמיתיות בחברה ללא בעיטה מבחוץ?

היו אתם הבעיטה. 

דללו למינימום צריכת "דעות"

טורי דעה – למה זה טוב? איזו תועלת צומחת מהם? במה הם משפרים את העולם?

אחת מן השתיים. אם אתה מסכים כבר עם הדעה, לאיזה צורך אתה קורא אותה? ואם אתה לא מסכים איתה (ואפשר כבר לדעת מראש, על פי שם הכותב, או מן השורות הראשונות) – לשם מה לקרוא? הרי לא תזוז מדעתך. האם אי פעם בתולדות התרבות הכתובה מישהו שינה את דעתו בגלל טור דעה של מישהו אחר?

אני כמובן מיתמם. יש לאנשים אלף ואחת סיבות לקרוא טורי דעה. לפני הכל, ההנאה הנרקיסיסטית בחיזוק חיצוני לדעה שלך-עצמך. ותמונת הראי שלה – ההנאה הסדיסטית בלעג לדעות הפוכות משלך. זו וגם זו משמשות לגיבוש של קהילת טעם, מעין שבט שמתכנס סביב מדורת הדעות "הנכונות", מפרנס אותה בעוד ועוד טורי דעה שחביבים או נתעבים עליו, ומגיב עליהם במרץ מדי יום ברשתות החברתיות. 

אוקיי. סבבה. ועדיין, אף אחד מן הצרכים השבטיים האלה אינו קשורה לרווח חדשותי, ללימוד משהו חדש ומעניין על המציאות שסובבת אותנו. וכאן כבר מסתמן הנזק הפוטנציאלי. כל הרעיון של התקשורת האלטרנטיבית הוא לחשוף אותך להיבטים סמויים של המציאות, כאלה שאינם מדווחים בכלי התקשורת. חשיפת-יתר לדעות של פרשנים, שמפורסמות בתקשורת המיינסטרים ומגיבות על תמונת המציאות המצומצמת ממילא שמדווחת במיינסטרים, רק חוקקת בך עמוק יותר את אותם גבולות גזרה ארורים, ומקבעת אותך בתוך המשחק המכור מראש שניסית לפרוץ. לא דעות יפרצו את עולמך אלא ידיעות – ידיעות קשות, מהממות, שלא היו מוכרות לך, שקיבלו אור ומשמעות חדשה מכוח הצגתן בשפה חדשה ורעננה. זאת מהותה של התקשורת האלטרנטיבית, ומי שרק חפץ להתבשם בדעותיו ובדעות אחרים, כנראה שעדיין אינו בשל לקראתה.

תקשורת אלטרנטיבית ולא "עצמאית"

בשנים האחרונות מדברים על פריחה של "התקשורת העצמאית" בישראל. יש לה כנסים, יש לה דוברים שמקבלים במה בתקשורת הלא-עצמאית, חוקרים אותה באקדמיה וכד'.

לכן חשוב לחדד: תקשורת אלטרנטיבית ותקשורת עצמאית אינן בהכרח חופפות. המונח הראשון מציין תוכן ביקורתי שחורג מן הקונצנזוס; המונח השני מציין אי-תלות מוסדית ופיננסית בגופי התקשורת המרכזיים. הראשון אינו גורר את השני והשני אינו גורר את הראשון.

למשל: בתוך התקשורת הממסדית מתקיימות גומחות חתרניות, שבהן פועלים עיתונאים אלטרנטיבים. בהמשך הפוסט אנקוב בשמותיהם ואספק קישורים לעמודי הכתבות שלהם. שלא במפתיע, רובם שייכים לקבוצת שוקן, אבל לא רק, וכמובן שבקבוצת שוקן פועלים גם הרבה מאד עיתונאים שמתיישרים לפי צווי המיינסטרים.

ולהיפך: התקשורת העצמאית לא תמיד מספקת תכנים אלטרנטיבים, ולא פעם אתה מוצא בה הדהוד של סדר היום הפוליטי שנקבע בתקשורת המיינסטרים. בעיה נלווית היא נטייתם של רבים מאתרי התקשורת העצמאית להתרכז בכתיבה מגזינית-בידורית או בטורי דעה. יצרני חדשות אלטרנטיבים הם מצרך נדיר.

מה עוד לא כללתי בהמלצות שלי? ארגונים אקטיביסטים שמתמחים במאבק בשטח – הפגנות, ייצוג משפטי או ארגון קהילתי – ולא באיסוף מידע והפצתו. בכך אינני רומז חלילה שמידע חשוב יותר מפעולה, אולי להיפך. אלא שהמומחיות שלי היא באיסוף המידע וניתוחו, הפיכתו לידע פוליטי; בלעדי ידע כזה לא תיתכן פעולה פוליטית אפקטיבית. קודם תלמדו מה לא בסדר ולמה זה לא בסדר, אחרי זה תלכו לעשות מהפכות.

אם הידע כבר ברשותכם, ואתם יודעים איפה ואיך לעדכן אותו – הפוסט הזה מיותר בשבילכם. גדלתם ממנו. אבל בזמן שגדלתם, צמחו פה דורות חדשים, ואלה מושלכים בזה אחר זה אל תוך לועה של מפלצת המיינסטרים שגורסת אותם עד דק. מישהו צריך לאותת להם, ובזמן הנכון, שיש אלטרנטיבות. הפוסט הזה מיועד לכל מי שרוצה להתנתק מעטיני התקשורת הכוזבים וחושש שיישאר ללא תזונה חדשותית מלאה. לחשש הזה אין בסיס.

התקשורת האלטרנטיבית הישראלית ברובה מבוזרת בין אתרים ועמותות שונות, מן הסיבה הפשוטה שמדובר בגופים דלי-תקציב שבקושי מצליחים להחזיק מערכת תחקירים והפקה אפילו בתחום הצר שלהם (למרות כל מיליוני הדולרים שסורוס מזרים אליהם מדי חודש 😊). בשורות הבאות אנסה לעשות סדר בבלגן דרך חלוקה לקטגוריות תוכן. הריבוי לכאורה עלול לרפות את ידי מי שחפץ לצלול אל הבריכה הזאת, אבל זה יהיה רושם מוטעה. הרשת כיום מספקת אמצעים פשוטים ליצור לעצמך תמהיל חדשות יומי או שבועי שלא יצריך השחתת זמן על חיפושים ממושכים (כמה טיפים יופיעו בסוף הפוסט).

אתרי תקשורת אלטרנטיבית מובילים

יש בישראל המון תקשורת אלטרנטיבית, אבל מערכות עיתונאיות שפועלות על בסיס יומיומי ומסקרות טווח רחב של נושאים, בדומה לכלי התקשורת במיינסטרים, כמעט שאין בזירה האלטרנטיבית. ארבעה בולטים מעל השאר:

"שיחה מקומית". האתר החשוב ביותר בתקשורת האלטרנטיבית בארץ, שבמידה רבה סלל את הדרך לאחרים. עוסק בכל הנושאים כמעט, החל מזכויות אדם, סביבה, מגדר, חינוך וניאוליברליזם. יש שם שורה של כותבים מעולים, נזכיר רק את אורן זיו, כתב השטחים הטוב בישראל.

"הטלוויזיה החברתית". כשמה לא היא – הטלוויזיה החברתית עוסקת לא מעט בנושאים מדיניים וצבאיים, נושאי סביבה, זכויות אדם ועוד, לצד הרבה נושאים חברתיים. החומרים מצולמים ומונגשים באופן ידידותי למתחילים.

"המקום הכי חם בגיהנום". אתר בעל מחויבות חזקה למחאה חברתית, פליטים ומבקשי מקלט, פמיניזם וזכויות אזרח.

"העין השביעית". אתר שהחל לפני שנים ארוכות כסוג של חצר אחורית שבה עיתונאים דיברו בחופשיות זה על זה, ובהדרגה הפך להיות כלב שמירה נשכני של הדמוקרטיה הישראלית. תחקירים מושקעים על קשרי תקשורת והון, בעלויות צולבות, דילים סמויים בין פוליטיקאים לכלי תקשורת, פרסום סמוי, וגם עיסוק גובר והולך במכונת התעמולה הישראלית ("הסברה").

בחלוקה לנושאים, הנה המלצות יותר ספציפיות.

פלסטינים: הגדה המערבית ועזה

ארגוני זכויות האדם החשובים בישראל מפרסמים, לצד דו"חות תקופתיים שבוחנים נושא אחד לעומק, דיווחים שוטפים. קל מאד להיכנס ולהירשם ולקבל את העדכונים האלה.

הניוזלטר של "בצלם": כל נושא שקשור לפגיעה הישראלית בזכויות אדם בגדה המערבית ובעזה.

"יש דין": מתתמחים באלימות מתנחלים וטרור יהודי, הפקעת קרקעות, ואכיפת חוק (או היעדרה) בשטחים.

"המוקד להגנת הפרט":  ייצוג משפטי של קורבנות האפרטהייד – חקלאים שאדמתם נגזלה, משפחות שהופרדו, חולים וסטודנטים שחייהם שותקו בגלל מגבלות תנועה, וכד'.

"גישה": מקור החדשות הבלעדי בעברית לתוצאות ההומניטריות של מדיניות המצור הישראלית על עזה. התקשורת הישראלית זנחה לחלוטין את סיקור עזה לאחר שאימצה את הנרטיב השקרי ש"יצאנו משם". גם ארגון זכויות האדם הפלסטיני "אל-מזאן" מספק מידע חשוב על פעולות של צה"ל בעזה.

"האגודה לזכויות האזרח": לא רק ניירות עמדה וסיכומים רבי ערך בנושאי הכיבוש תמצאו כאן, אלא פריסה רחבה של נושאים אחרים: בריאות, חינוך, דיור, חופש ביטוי ופרטיות.

המשרד לתיאום עניינים הומניטריים של האו"ם מפיק מדי שבוע דף מידע מקיף על הפרות של זכויות אדם בגדה המערבית ובעזה, ומדי פעם דו"חות שממוקדים בנושא מסוים; אין מקור אמין יותר לסטטיסטיקה של הכיבוש.

"כרם נבות": ארגון תיעוד ומחקר שעוסק בגזל הקרקעות בגדה המערבית על כל היבטיו (חקלאות, תיירות, הקצאת אדמות מדינה ועוד).

"שלום עכשיו": בסיס הנתונים הרחב והמלא ביותר על מפעל ההתנחלויות, כולל עדכונים שוטפים על כל התפתחות שקשורה בהן – תכנונית, משפטית או פוליטית. 

כתבי השטחים של "הארץ" תמיד היו מצוינים (למרות שעמירה הס יש רק אחת), וקיבלו חשיפה נרחבת בעיתון. תעקבו אחרי הגר שיזף, הכתבת הנוכחית.

מזרח ירושלים

העיתונאי החשוב ביותר שמסקר את מהלכי הייהוד ונישול הפלסטינים במזרח ירושלים הוא ניר חסון מ"הארץ". על שמו רשומות חשיפות רבות של דרכי הפעולה הנלוזות של עמותות אלע"ד ו"עטרת כהנים" בסילואן ובשכונות נוספות, כמו גם התעללות המשטר בתושבי עיסאוויה. גם מאיה הורודוניצ'אנו מ"ואללה" מדווחת מן האזור הזה בעין ביקורתית.

שתי עמותות פעלתניות מאד מוציאות דו"חות תקופתיים ופרסומים שוטפים על הנעשה במזרח ירושלים. "עיר עמים" עוסקת בנושאי קיפוח תכנוני, גנים לאומיים כמכשיר לדחיקת רגלי הפלסטינים מן הבירה, והשפעותיה ההרסניות של גדר ההפרדה. "עמק שווה" עוסקת בפוליטיזציה של הארכיאולוגיה באגן הקדוש – בעיקר ב"עיר דוד" ובמנהרות הכותל – וגם ברחבי הגדה המערבית. אין מקור טוב יותר ללמוד על המורכבות העצומה של מזרח ירושלים מאשר שני המקורות האלה. ולמי שזה לא מספיק, ישנם גם הדו"חות של עמותת "במקום" על שכונות מזרח ירושלים ומאבקן לזכויות תכנון מינימליות.

ערבים בישראל / בדואים

אין כלי תקשורת שמסקר באופן רצוף ועקבי את ההתעללות השיטתית של המדינה בתושבי הכפרים הלא מוכרים בנגב. מקורות המידע על כך כולם מגיעים מעמותות.

"פורום דו-קיום בנגב" מפעיל עמוד פייסבוק שבו מדווחים באופן שוטף על הריסות בתים. באתר עצמו תמצאו דו"חות מקיפים וחיוניים שינפצו לכם את כל המיתוסים השקריים שמפיצה התקשורת בנושא.

מרכז "עדאלה" מפרסם דו"חות בשלל נושאים שקשורים לזכויות ערבים בישראל – קרקע, חינוך, אפליה גזענית, תעסוקה וכד'. מרכז "מוסאוה" עוסק בנושאים דומים בזווית קהילתית יותר.

עמותת "במקום" עוסקת רבות בתיעוד ובייצוג משפטי ותכנון של כפרים לא מוכרים בנגב.

העולם הערבי

מי שרוצה לקבל תמונה קצת יותר מאוזנת ממה שתפריט יוצאי מערכת הביטחון – כדוברים, פרשנים או "חוקרים" – מסוגלים לספק, יכול לבקר באתר העשיר של "הפורום לחשיבה אזורית". כותבים יהודים וערבים מתבוננים בישראל גם מבחוץ, דרך עיני השכנים, בכיסוי רחב של סוגיות ביטחון, מדיניות, חברה ותרבות. הפורום מפעיל גם את "פרוייקט אופק" המבורך, שמנגיש תרגומים לעברית מן העיתונות והפובליציסטיקה הערבית.

צבא וביטחון

כאן המצב בזבל. אין בארץ עיתונאים צבאיים עצמאיים, יש רק שופרות של מערכת הביטחון. זה נכון גם לעיתונות המדווחת ובעיקר לפרשנים. סיבה אחת טריוויאלית היא שהצבא מעניש עיתונאים שמעזים למתוח עליו ביקורת ומייבש אותם. סיבת העומק היא שצה"ל עדיין נתפס בציבור כגוף בעל האמינות הגבוהה ביותר, מוקד הזהות הלאומי, קודש הקודשים וכו'. הדרך לחמוק מרשתות התעמולה היא לפתח אוריינות תקשורתית גבוהה ומחודדת בקריאת ידיעות ביטחוניות: ניטרול וסינון של מונחים תלויי נקודת מבט ("מחבלים", "הרתעה", "הגנה"), התעדכנות בתקשורת הזרה, התעלמות מהודעות דובר צה"ל וכד'.

על מנת להבין את התהליכים שעוברים על צה"ל מנקודת מבט ביקורתית, אני ממליץ על המאמרים של יגיל לוי ב"הארץ". גם תקציב הביטחון זוכה לניתוחים ביקורתיים ב"דה-מרקר". אבל כאמור, הפעילות השוטפת של צה"ל בדיכוי פוליטי בגדה המערבית, בהטלת טרור על כפרים, בגבול עזה, בלבנון, בעומק סוריה ובכל מקום אחר – תמיד ממוסגרת בתוך גבולות הגזרה שצה"ל עצמו תחם לתקשורת. המאמץ לפרוץ אותם מוטל עליכם.

סחר נשק וסייבר

סיקור התחום הזה היה אפסי עד לפני כעשור, ורק בשנים האחרונות התקשורת האלטרנטיבית גילתה אותו. החוקר המוביל של סחר הנשק של ישראל בעבר ובהווה עם משטרים רודניים ולעתים מפלצתיים הוא עו"ד איתי מק, שגם מגיש עתירות חופש מידע בנושא. קראו את מאמריו ב"שיחה מקומית" וב"עין השביעית". לעדכונים שוטפים על סחר הנשק הישראלי מנקודת מבט ביקורתית, בקרו בעמוד הפייסבוק של פרוייקט "חמושים". למידע מפורט על עסקאות נשק ואסטרטגיה צבאית מנקודת מבט מערכתית (קריאה ביקורתית הכרחית כאן) אפשר לבקר באתר "איזראל דיפנס".

מי שכותב על ייצוא מערכות סייבר התקפי (של NSO ודומותיה) באופן עקבי הוא אמיתי זיו מ"דה מרקר", ומדי פעם גם עודד ירון מ"הארץ" ועומר כביר מ"כלכליסט". באופן כללי, כל נושא הסייבר ההתקפי כמעט שאינו חודר לעמודי החדשות הרגילים ונחשף רק בעיתונות הכלכלית (חלק מן העיוות המובנה של התקשורת הישראלית, שמעדיפה למסגר סוגיות בעייתיות מבחינה אתית כסוגיות כלכליות נטו). לרציניים: המקור העיקרי לתחקירים שמתחקים אחרי מעללי הסייבר הישראלי ברחבי העולם הוא מכון The Citizen Lab באוניברסיטת טורונטו. העמוד הישראלי שלו מלא במידע שלא מדווח בישראל.

כלכלה וחברה

באופן בולט, רמת העיתונות הכלכלית בישראל גבוהה בכמה דרגות מרמת העיתונות הפוליטית. בעוד שזו האחרונה עסוקה בעיקר ברכילות אישית ומאבקי כוח בין אנשים שחולקים את השקפת עולמם לפרטי פרטים, העיתונות הכלכלית מחויבת יותר לעובדות ודיווח על מה שקורה במציאות ולא רק על איך אישיות זו אחרת הגיבה על מה שקורה. גם ב"כלכליסט" וגם ב"דה-מרקר" יש עיתונאים חרוצים וביקורתיים, שאינם משועבדים לסדר יום שלטוני אחיד או לכוחות ההגמוניים בשוק. כמובן שיש גם עיתונאים מן הזן הירוד יותר, אבל הם לא בהכרח אלה שנותנים את הטון. עיתון "גלובס", לעומת זאת, משמש שופר קבוע של אליטת ההון הישראלית ועל כן לא מומלץ לצרוך ממנו חדשות כלכליות על בסיס יומי.

"סדר יום" עם קרן נויבך ב"כאן ב" מוקדשת כולה לסוגיות חברה וכלכלה, עם תשומת לב מיוחדת ל"שקופים" מכל הסוגים – קשישים, מבקשי מקלט, נפגעות אלימות מינית ועוד.

שקיפות והגנה על האינטרס הציבורי. עמותות "שקוף" ו"לובי 99" עוסקות בנושאים כמו קשרי הון-שלטון, משאבי טבע, מונופולים מושחתים ועוד. הן לא מפרסמות דיווחים שוטפים אבל שווה לבקר באתרים שלהם מדי פעם (או לעקוב אחריהן ברשתות החברתיות) כי עולים שם תחקירים מצוינים מפעם לפעם. גם "הכלכלה האמיתית" עוקב אחרי נושאים כלכליים מנקודת מבט אזרחית ולא תאגידית. "המשמר החברתי" עוקב אחרי מהלכי חקיקה ודיוני ועדות בכנסת בעלי חשיבות ציבורית ומנגיש אותם באופן נהיר ומעולה (עדיף בהרבה על דיווחים סנסציוניים בעיתונות שמתרכזים בצרחות של ח"כים ודיונים שמתפוצצים).

ריכוזיות. זה הקלף העיקרי של "דה-מרקר" ואותו הוא דוחף בכל הזדמנות, גם כשלא צריך. אבל לפעמים צריך, ואין מקום טוב יותר לקרוא על ריכוזיות ונזקיה מאשר אצל גיא רולניק, איתן אבריאל וחבריהם.

שוק האנרגיה והגז. המומחה מספר אחת בעיתונות ישראל הוא אבי בר-אלי ב"דה מרקר", שלא רק יודע את הפרטים אלא גם מבין את התמונה הכוללת (והמבהילה). עד לאחרונה היה גם ליאור גוטמן מ"כלכליסט", גם הוא ידען גדול, אך הוא פרש. לניתוחי עומק משובחים מנקודת מבט סוציאל-דמוקרטית (כזו שמניחה מראש שאלו משאבים ציבוריים שהשלטון מכר לידיים פרטיות), ראו את מאמריו של אמנון פורטוגלי בזירות שונות (הנה קישורים למאמריו ב"עבודה שחורה", "הכלכלה האמיתית" ו"זמן ישראל", אבל הוא מפרסם בהרבה מאד אתרים).

הפרטה. התקשורת כמעט שלא עוסקת בנושא הזה מנקודת מבט ביקורתית. למכון ואן ליר יש סדרה מצוינת של פרסומים והרצאות מצולמות בנושא הפרטת שירותים ציבוריים בישראל ונזקיה. 

חינוך. עיתונאי החינוך הטוב בישראל הוא ליאור דטל מ"דה-מרקר"; אחד שמכיר מקרוב את כל הטריקים המלוכלכים של משרד החינוך – משרד חלול, למעשה, קליפה לשירותים מופרטים ובלתי מפוקחים – ומקפיד לאמץ את נקודת המבט האזרחית, לא השלטונית. באותה נשימה אני ממליץ על כתבותיו של מומחה החינוך גיל גרטל ב"שיחה מקומית", ניתוחים משכילים וחריפים של אירועי השעה מעטו של הומניסט אמיתי. אור קשתי ב"הארץ" ידווח לכם ביסודיות כיצד מערכת החינוך מתמסרת לסדר יום דתי-לאומני-מיזוגני.

עמוד הפייסבוק "61" של מכון מולד מעלה ניתוחים תמציתיים ומגובים בעובדות של סוגיות פוליטיות, על פי רוב אזרחיות או חברתיות, בתגובה לאמירות מופרכות של הימין. מומלץ. באותו הקשר אני ממליץ על "המשרוקית" – מפעל בדיקת העובדות של "גלובס". 

זכויות עובדים

הנושא הזה נזנח כמעט לגמרי בתקשורת, מסיבות ברורות: עובדים חזקים מאיימים על בעלי הון, והתקשורת נשלטת בידי בעלי הון. עיתונות שמסקרת לעומק מאבקי עובדים בהכרח תעודד מאבקי עובדים פנימיים בתוכה. לעיתונאים אין זכויות קיבוציות ולכן הם גם לא טורחים לדווח על פגיעה בזכויות קיבוציות של עובדים אחרים.

העיתונאי היחידי שמסקר מאבקי עובדים והתארגנויות עובדים בישראל באופן שיטתי, ככל הידוע לי, הוא ניצן צבי כהן מ"דבר" הדיגיטלי. הכתבות שלו ראויות לחשיפה גדולה הרבה יותר. האתר המושקע של עמותת "קו לעובד" הוא מקור מידע מעולה לכל נושא זכויות עובדים, מאבקים, פסיקות חשובות וכדומה, בפילוחים כמו עובדי ניקיון, חקלאות, עובדים פלסטינים, פליטים וכד'.

לצד אלה, פועלים שני ארגונים שמובילים הרבה מאד מאבקי עובדים הרחק מעין התקשורת וזוכים להישגים משמעותיים: "כוח לעובדים" ו"מען". גם אצלם תוכלו להתעדכן בזכויות שלכם, במאבקים שמתנהלים כעת, ולדעת שאתם לא לבד.

דיור ציבורי. עוד נושא חשוב מאין כמוהו במאבקי שמאל בכל העולם שבארץ אין לו כמעט זכר בשיח המפלגתי או התקשורתי. המידע והמאבק בנושא מרוכזים בעמוד הפייסבוק של "פורום הדיור הציבורי". האגודה לזכויות האזרח מפעילה את דף "הזכות לדיור" שמרכז מידע ופעילויות חקיקה בנושא.

מי שרוצה להעמיק בכל הנושאים האלה יכול להיכנס לאתר של מרכז "אדוה", שמנתח את הכלכלה והחברה בישראל מנקודת מבט סוציאל-דמוקרטית, ומפרסם דו"חות תקופתיים בנושאים שעל הפרק.

מבקשי מקלט. ניירות העמדה של "א.ס.ף" מכילים הרבה מאד מידע על מצבם המשפטי של מבקשי המקלט, המאבק להנגשת שירותים חברתיים עבורם, שילובם במערכת החינוך וכד'.

פמיניזם. האתר "פוליטיקלי קוראת" כשמו כן הוא – מעניק קריאה מגדרית לאירועי השעה: נשים בתקשורת, אלימות מגדרית, יחסה של מערכת הבריאות לנשים, שוק התעסוקה, מהלכי חקיקה לשוויון מגדרי ועוד.

עמותת עמר"ם מפעילה אתר ובו מאגר מידע עצום, מאות עדויות ושמות ומסמכים, הקשורים לחטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן.

טבעונות. ריכוז חדשות בנושא טבעונות אפשר למצוא באתר "טבעוניוז" וגם בעמוד הפייסבוק של עמותת "אנימלס".

קרוב לוודאי ששכחתי בדרך כמה אתרים חשובים. סדר היום של השמאל מכיל עוד הרבה נושאים, למשל בריאות וסביבה. אבל התקשורת הממסדית דווקא מסקרת את שניהם באופן ביקורתי, כך שאין צורך אמיתי באלטרנטיבה. יש להט"בים, יש תרבות ומוזיקה אלטרנטיבים, יש מאבקים למען בעלי מוגבלויות, ועוד. אני לא מכיר מספיק אתרים שמדווחים באופן שוטף על התפתחויות בנושאים האלה אבל אשמח להוסיף כאן קישורים (כזכור, הדגש הוא על תוכן חדשותי או תחקירי).

עושים סדר

לא, אף אחד לא מצפה ממך לבקר בכל האתרים האלה מדי יום, או אפילו מדי שבוע.

מה לגבי הדו"חות שהזכרתי כאן? איך דו"ח של 40 עמודים נחשב "חדשות"? ובכן, לפעמים דו"ח כזה, אפילו רק 5 עמודים ממנו, הוא בעל ערך חדשותי שעולה על חשיפה למאה ידיעות סרק בתקשורת. במקום לבזבז 30 דקות במצטבר במשך שנתיים, נגיד, על צפיה בתעמולה שלטונית על נפלאות "עיר דוד" או ה"מהומות" בעיסאוויה, תקדיש פעם אחת 20 דקות מרוכזות לקריאת דו"ח של "עמק שווה" או "עיר עמים" על האזור ותושביו, ומתוכו תבין ותלמד הרבה יותר – וגם חסכת מעצמך גרבג' טיים מול החדשות.

במילים אחרות, צרכן החדשות האלטרנטיביות מעדיף להקדיש מעט פיסות קשב ממושכות לתחקירים מפורטים מאשר לבזבז אינספור פיסות קשב קצרצרות על ידיעות-סרק ותעמולה. תוך זמן קצר הוא מגלה, הפלא ופלא, שהוא מבלה פחות זמן מול אתרי החדשות מאשר בילה בימיו כקורבן תעמולה פסיבי. הזמן שהוא כעת מקדיש לצריכת חדשות הופך להיות זמן פעיל, התכוונותי, ממוקד ולכן גם פורה יותר פוליטית.

עכשיו הכדור אצלכם. צרו לעצמכם תמהיל מן המבחר שהובא כאן. כל העיתונאים שהוזכרו כאן מפעילים חשבונות טוויטר. עקבו אחריהם – ותקבלו אוטומטית לפיד שלכם כל כתבה שלהם. גם ארגוני זכויות האדם מפעילים חשבונות פייסבוק וטוויטר. יותר טוב להירשם לניוזלטר שלהם ולקבל ריכוז עדכונים אחת לשבוע. ברגע שתיכנסו לעולם התקשורת האלטרנטיבית, כמו כל עולם אינטרנטי אחר, דבר יוליך לדבר, קישור יוליך לקישור, ומהר מאד תתמצאו בו לא פחות טוב מאשר בלוח השידורים של ערוצי החדשות. אותו כבר תשכחו.

ועוד מילה אחרונה: כמעט כל אתרי התקשורת האלטרנטיבית נשענים על מימון המונים. תרמו להם, אל תקמצו, ראו בזה את מס הדמוקרטיה שלכם. כי הם הזרקור שלאורו נבנה מחדש את המשטר.

* * *

[בלי ספק, השמטתי אי-אלו מקורות חשובים לתקשורת אלטרנטיבית. מדי פעם אעדכן את הפוסט בהצעות רלוונטיות שיגיעו אל שולחני]

השבוע ראה אור ספרון צנום בהוצאת "אסיה", הנושא את השם הצנום "העץ", שמתנוסס על כריכת הספר כמו עץ צנום בעצמו. כתב אותו הסופר הבריטי ג'ון פאולס בשנת 1979. אני המתרגם. אני גם, איך שפעם היו אומרים, המביא לבית הדפוס. הבאתי בחיל ורעדה ובהתרגשות גדולה.

פאולס מוכר אצלנו יותר כמחברם של רומנים שעובדו לסרטים מצליחים – "האספן" ו"אהובת הקצין הצרפתי". אבל יריעת יצירתו רחבה הרבה יותר וכוללת גם שירה ומסות. "העץ" הוא מסה ארוכה שעניינה היחסים בין בני אדם לטבע, ובעיקר לעצים ויערות. את הסיפור הזה מתחיל פאולס בילדותו, ומסיים ביער ויסטמן דמוי האגדה (ראו תמונה שלו בהמשך), שאותו הוא לומד לראות מחדש בבגרותו. הילדות של פאולס היטלטלה בין פרברי לונדון לבין מחוז דבונשייר הכפרי, שני קטבים הפוכים שמתקשרים למתח הכאוב בינו לבין אביו. תחביבו העיקרי של זה היה גינון וטיפוח עצי פרי, ואילו הבן תמיד שאף אל המרחבים הפראיים. מטאפורת והגיזום והמישטור של היצרים הטבעיים הולכת ומתגלגלת בספר אל מערכת המיון המדעית ואל הקונוונציות הקשיחות של אמנות ימי הביניים והרנסנס, שהעמידו עוד ועוד מחיצות בין האדם לבין חווית הטבע הפשוטה.

אולם אין זה עוד ספר שמטיף אל חזרה נאיבית אל הטבע הקדם-תעשייתי. גם אין בו הנגדה מלאכותית בין ראייה "מדעית" נטולת-נשמה לבין ראייה "אמנותית" ממעמקי הנפש. אדרבה, זו גם זו ניצבות במוקד הביקורת של פאולס, המקיפה את הלוגוס המערבי בכללותו: המבט המבחין, המנתח, ובעיקר המשתמש, של האדם המערבי בטבע. "מכל דרכי הניכור שלנו מן הטבע", הוא כותב, "הדק-מן-הדק, הקשה ביותר להבנה, הוא הצורך שלנו לעשות בו שימוש כלשהו, להפיק איזה רווח אישי. לעולם לא נבין את הטבע (או את עצמנו) עד תום, ולבטח לא נכבד אותו, עד אשר נפריד את הפראי מרעיון התועלת השימושית – תמים ולא-מזיק ככל שיהיה אותו שימוש. שכן חוסר התועלת בטבע ככלל הוא שעומד ביסוד העוינות והאדישות כלפיו."

"הטבע" של פאולס איננו מציאות חיצונית בלבד, אלא נוכחות פנימית מתמדת ("האיש הירוק" בתוכנו). הניכור מן הטבע הוא בה בעת ניכור מן העצמי; במובן העמוק ביותר, תרבות שמרדדת את הטבע לתועלת שימושית עושה זאת גם לבני אדם.

זהו ספר גדוש תובנות על ילדות ותרבות, אמנות ומדע, ספרות ודמיון. בבסיסו עומדת התפכחות אכזרית של אדם ממעטפת שלמה של אשליות, אישיות וגם קולקטיביות; חשבון הנפש האישי אינו נפרד כאן מחשבון הנפש התרבותי, ובכך מגשים הלכה למעשה את אידאל הכתיבה המסאית. מבעד לטון הדיבור הבהיר והשקול, מבעד לאיפוק הבריטי, בוקעת ממנו אמירה רדיקלית כל כך שכמעט קשה לשמוע אותה בשוויון נפש. בחנו מחדש את חייכם, אומר לנו פאולס. לכו אל העצים.

* * *

שתי טעימות מתוך הספר.

1.

העצים האלה היו בעצם הפילוסופיה האמיתית שלו, ואהבתו לפילוסופיה הממשית – עולם הרעיונות המופשטים – (כמו אהבתו לעורכי דין שלשונם חדה וחותכת כמזמרה) – לא היתה אלא פן של שנאתו לאי-סדר טבעי. פילוסופים טובים גוזמים את הכאוס של המציאות ומאַלפים אותו לתבניות קבועות, וכך מאלצים אותו להניב פירות טעימים יקרי ערך – או לפחות בתיאוריה. אחד מגיבוריו של אבי היה ברטראנד ראסל, והוא העריץ את מוחו החריף ואת חיבוריו הפילוסופיים הפופולריים יותר; אך היה לו יחס הפוך לנטיות הפוליטיות המאוחרות יותר של ראסל. כמעט כאילו הוא הניח לאחת מרצועות ההדליה שלו לצמוח כאוות נפשה, חילול של הדיבר האחד–עשר שלו עצמו: גְזום את העצים כולם.

תמיד ראיתי בכך את ההבדל הגדול בינינו; הבדל חידתי, מסתורין גנטי. מה שהיה לו לתועבה, היה לי לאהבה. ה"בוסתנים" שלי היו, למן הרגע הראשון שידעתי אותם, הסבך והעצים הנשכחים, הנטושים יותר ויותר, של מערב אנגליה, ולימים של צרפת. אני עדיין מגדל כמה מזני התפוחים המועדפים על אבי, כמו ג'יימס גריב, וכמה משלי, כמו מלך הפּיפּינים הארומטי, אבל אינני משתמש כהלכה בריסוס או בגיזום – ואין לי תירוצים, כיוון שהוא לימד אותי את יסודות האמנות הזאת. אך כעת אני רואה שהגישות המאוד שונות שלנו אל הדברים האלה היו, לאמיתו של דבר, אותה תופעה, אותו עץ. הסירוב שלו להתרגש ממה שריגש אותי בטבע אפשר שהיה ברובו תוצר ההתניה שלו; אבל הוא מילא תפקיד (מבלי שתפסתי את זה, כמובן) דומה מאוד לתפקידו של הגיזום בעצי פרי צעירים – לכוון את גדילתם ולקבוע את עתידם.

דומה שרק לעתים נדירות צאצאים לאמנים מצליחים נעשים גם אמנים מצליחים, אולי משום שסביבת ילדות "יצירתית" ואוהדת דווקא מטפחת פחות – בניגוד לתיאוריה החינוכית המודרנית – את הדחף ליצור, שהוא תמיד בחלקו הצורך להימלט ממציאות היומיום, מאשר הגישה ההפוכה בדיוק, שהיא גיזום וגידור של אינסטינקטים טבעיים (תשע-עשיריות מכל יצירה אמנותית יונקות את האנרגיה הבסיסית שלהן ממנוע ההדחקה והסובלימציה, הרבה מעבר להגדרה הפרוידיאנית המצומצמת של מושגים אלה). ההיבדלות העמוקה שלי מאבי נראית לי, במבט לאחור, לא עניין של אשמה אדיפלית, אלא תהליך טבעי ובריא, ממש כמו הענפים של עץ בריא שאינם מנסים לתפוס זה את שטחו של זה. לעצים יש למעשה מערכות ביוכימיות רגישות לאור, שמונעות את הפלישה הבזבזנית חסרת הטעם של ענף אחד לשטחו של משנהו. העובדה ששני הענפים האלה צומחים בכיוונים שונים, בדרכים שונות, אין פירושה שהם אינם חולקים את אותו מנגנון הצורך, את אותה מערכת של חוקים נסתרים.

אין חשיבות לכך שאני לא מטפח עצים בשום דרך שאבי היה מכיר או תומך בה. אני חושב שגרמתי לו זעזוע אמיתי רק פעם אחת בחיי – כאשר זמן קצר לאחר שהפכתי לבעל נכס, לקחתי אותו לסיור בגינה שלי הפרועה, הבלתי מושגחת ובלתי ניתנת להשגחה, ללא תקנה. קודם לכן הדהמתי אותו כשרכשתי חווה זנוחה; אבל לעומת מעשה האיוולת החדש, 120 הדונם של אותה חווה, של שיחים ושטחי מרעה גולמיים (לפחות השארתי שם את העדרים שהניבו לי רווח סמלי), היו שפיוּת צרופה. היה זה טירוף בעיניו להשתלט על "ג'ונגל" כזה, והוא לא האמין לי כשאמרתי שאין בעיניי כל צורך להשתלט עליו, אלא להניח לו כמות שהוא, לרווחתם של הדיירים-שותפים שלי בפועל, ציפורי בר ובעלי חיים, צמחים וחרקים. הוא לעולם לא היה מודה, שזוהי המקבילה שלי לתפוחים ולאגסים הממושטרים-להלל שלו, ולא פחות מטופחת מהם, אף כי לא במובן המילולי של המילה. הוא לעולם לא היה מבין שמשהו שראיתי שם רק לפני שעה, ואני כותב בזה הרגע – שני גוזלים של לילית מצויה, טריים מן הקן, יושבים על ענף שקמה כמו זוג גרבי חג-מולד שנסרגו ברישול, לוטשים עיניים במסיג הגבול הזה שפלש לגן שלהם – משמעותי לי בדיוק כפי שמשמעותיים לו גביעי האגודה לגננות הניצבים על המזנון שלו: אות לסדר בתוך כאוס בלתי הוגן, הגמול על התמדה בפילוסופיה ראויה. העובדה שהכאוס שלו הוא במקרה הסדר שלי איננה כה חשובה, כך נראה לי.

זמן קצר לאחר אותו ביקור הוא שלח לי שתי רצועות הדליה של עץ אגס לשתילה. הם לבטח בני חמש-עשרה שנים כעת; ובכל שנה, כיוון שהאדמה שלי דקה ויבשה מדי לטעמם, הם מניבים קומץ פירות עלובים, או לעתים קרובות יותר לא מניבים דבר. לא עולה על דעתי לעקור אותם. נוגע לליבי שהם מתייצבים לצידו באופן כה מוחלט; זה מעלה בדעתי שבעצם כל אדם אחר בחיי – אפילו חברים שמצהירים על עצמם נטורליסטים – גם התייצב לצידו; שמעל הכול, העולם בכללותו ממשיך להתייצב לצידו. אין פרי למי שלא גוזם; אין פרי למי שמפקפק בידע; אין פרי למי שנחבא בין עצים שיד אדם לא נגעה בהם; אין פרי לבוגדים בייעוד האנושי.

 

2.

שמורה בזיכרוני דוגמה חיה לכך מלפני שנים ספורות בצרפת, זמן רב אחרי שחשבתי שכבר נגמלתי משטיפת המוח העצמית הזאת. נתקלתי בסחלב הראשון שלי מזן Soldier Orchid – פרח שייחלתי לפגוש מזמן, אך עד לאותו רגע לא ראיתיו מחוץ לדפי ספר. נפלתי על ברכיי לפניו באופן שכל בוטנאי מכיר. בעזרתם של פרופסור קלפהאם, טוּטין וּורבּוּרג (המדריך הבריטי הסטנדרטי לעולם הצומח) זיהיתי, מדדתי, צילמתי, חישבתי היכן אני נמצא על המפה, לצורך זיהוי עתידי. הייתי נרגש, מאושר ביותר, תמיד זוכרים את "הפעם הראשונה" עם זנים נדירים. ועם זאת, חמש דקות אחרי שאשתי (נשים זרות אינן צורתו היחידה של הניאוף) סוף-סוף קרעה אותי מעל הפרח, דקרה תחושה מוזרה בבטני. הבנתי פתאום שלא באמת ראיתי את שלושת הצמחים במושבה הקטנה שגילינו. חרף כל הזיהויים, המדידות והצילומים, הצלחתי להציב את החוויה במין עבר נוכח של כבר-ראיתי, על אף שפיזית ובו בזמן עדיין התבוננתי. לו היה לי האומץ, ולאשתי היתה הסבלנות, הייתי מבקש ממנה להסתובב על עקבותינו ולנסוע חזרה, כיוון שידעתי שזה עתה מעדתי, בדרך האווילית ביותר, אל תוך מלכודת עתיקה. מה שגורם לבּורוּת אינו בהכרח דלותו של הידע; דווקא עודף ידע, או תאוות הישג בלתי מרוסנת, עלולים להביא לאותה תוצאה.

יש משהו בטבעו של הטבע, בנוכחות המיידית שלו, ברושם הארעי שלו, בתסיסה היצירתית ובכוחות הצפונים בו, שתואם להפליא את האיש הירוק והפראי בנפש שלנו; והמשהו הזה מתפוגג ונעלם מרגע שערכו נגרע לכדי "עָבָריוּת" אוטומטית, למעמד של דבר הניתן לסיווג ותו לא, דימוי שצולם אז. "דבר" ו"אז" מושכים זה את זה. אם זה דבר, זה היה אז; אם זה היה אז, זה דבר. חסר לנו אמון בהווה, ברגע הזה, בראייה הממשית הזאת, כיוון שהתרבות שלנו אומרת לנו לבטוח רק במה שדוּוח לאחר מעשה, מוסגר באופן פומבי, שכבר נערך, הדבר שהוצב בבירור בנקודת המבט האמנותית או המדעית. אחד הלקחים העמוקים ביותר שעלינו ללמוד הוא שהטבע מטבעו מתנגד לכך. הוא מחכה שיראו אותו אחרת, בנוכחות המיידית הייחודית לו ומתוך הנוכחות המיידית הייחודית לנו.

תרגום: עידן לנדו

לרכישת הספר, לחצו כאן.

לגרסה דיגיטלית, לחצו כאן.

 

 

אלה ימים משונים מאד לדיפלומטיה האזורית. לכאורה, אנו נמצאים בתקופה חסרת-תקדים שבה חזית הסירוב הערבית נסדקת והולכת; מדינה אחר מדינה חותמת על הסכמי נורמליזציה עם ישראל, בחסות השושבין האמריקאי. מצד שני, פעמי השלום אינם חודרים אל הלב, והציבור מתבונן מרוחק, מסויג, במה שמצטייר כתיאטרון מבוים היטב של שני שליטים פופוליסטיים, אולי בסוף דרכם, שמותירים אחריהם אדמה חרוכה ואלפי קורבנות מגיפה. והציבור גם תמה איך זה שכל הדיבורים על שלום מתנקזים במוקדם או במאוחר לעסקאות נשק ומכירת מטוסי קרב קטלניים. זה מה שיביא שלום?

אני מאמין שהסנטימנט הציבורי מדויק; זהו אכן תיאטרון. מה שחסר בשיח הציבורי הוא נרטיב חלופי לכזבי השלום, נרטיב שיארגן באופן שונה את שרשרת האירועים הדרמטית בחודשים האחרונים. כמו תמיד, חלק ניכר מן העובדות הרלוונטיות מועלם לחלוטין מן הדיווחים, ומה שמדווח מקבל מיסגור תעמולתי ומסולף.

בתור התחלה, כדאי להיפטר מן המילה "שלום". גם "נורמליזציה" היא מילה אורווליאנית, אלא אם כן הכוונה היא שהתחמשות עד שינייך והיערכות למלחמה היא מצב נורמלי. אנו עדים לסדרה של בריתות צבאיות במשולש ארה"ב-ישראל-מדינות המפרץ (עם סודאן כשלוחה של האמירויות, על כך בהמשך), שמטרתן ברורה: העצמה צבאית של הכוחות המיועדים להשתתף בקואליציה נגד איראן. קטאר היא ככל הנראה הבאה בתור; הזמנת האף-35 שלה כבר על המדף.

ברקע עומדת ההסלמה מול איראן. ארה"ב של טראמפ חותרת בעקביות לביטול הסכם הגרעין אחרי שפרשה ממנו באופן חד-צדדי, בניגוד לעמדת שאר המעצמות. טראמפ גם הבהיר שהאופציה הצבאית על השולחן והטיל וטו על ניסיון חקיקה להגביל אותו בניהול מלחמה מול איראן. כל הסימנים מצביעים על כך שפניו של ממשל טראמפ להכרעה מהירה של איראן – בין אם בשדה הקרב ובין אם בהטלת סנקציות נוספות שייאכפו באמצעים צבאיים.

הדברים האלה נכתבים שבוע ימים בדיוק לפני הבחירות בארה"ב. חילופי ממשל עשויים לשנות חלק מן המגמות אך לא את כולן. ביידן יהיה מרוסן יותר בגישתו לאיראן, וכבר הצהיר שלא יסייע למלחמה שמנהלת סעודיה בתימן. מצד שני, שלא יהיה ספק: מדינות המפרץ הסוניות, וסעודיה בראשן, הן בנות ברית אמיצות של ארה"ב מזה 50 שנה, בזכות מאגרי הנפט שלהן. הברית האמיצה שטוו פומפאו וקושנר עם הסעודים והאמיראתים תהיה נכס לכל ממשל אמריקאי עתידי.   

כמובן, מדיניות החוץ האמריקאית היא, לפני הכל ומעבר לחלוקה השטחית בין רפובליקאים לדמוקרטים, ראש חץ של תעשיות הנשק. כך היה תמיד, וממשל טראמפ אינו שונה במאומה, למעט העובדה המבורכת שהוא פחות צבוע; העסקאות אינן מתחת לשולחן אלא על השולחן עצמו, למעשה השולחן הוא-הוא עסקה, השלום הוא "deal" ומשני צידי טראמפ, כמו גם מצדדיו של נתניהו, מחייכים בסיפוק בעלי המניות של לוקהיד-מרטין, NSO ועוד.

אפשר לפרק את רשימת המוטבים של "עסקי השלום" האזוריים לשלושה צירים:

• תעשיות הנשק
• חברות הסייבר
• תאגידי האנרגיה

תעשיות הנשק האמריקאיות מספקות יותר משליש מעסקות הנשק הבינלאומיות, ובשנתיים האחרונות רווחיהן זינקו בעשרות אחוזים הודות למכירות בהיקפים חסרי תקדים למדינות המפרץ והמזרח התיכון; מחצית מייצוא הנשק האמריקאי מופנית למזרח התיכון, ו-22% ממנו רק לערב הסעודית. חלק מן הנשק הזה "זולג" דווקא לאויבי ארה"ב כמו אל-קאעידה או מיליציות פרו-איראניות; אנליסטים תמימים מתייחסים לכך כאל באג מצער, במקום להבין שזהו פיצ'ר הכרחי במערכת שחייבת לתדלק את עצמה כל הזמן. ארה"ב חייבת להמשיך למכור נשק למדינות וגורמים עוינים זה לזה על מנת לפרנס את מירוץ החימוש, אחרת מעיין הרכש הצבאי ייבש. מטוסי האף-35 – הסוכריה האחרונה שהושלכה לארגז החול של הפעוטות הלוחמניים – הם רק החוליה האחרונה בשרשרת, לעת עתה.

[במאמר מוסגר: כל השיח הביקורתי-לכאורה סביב "בגידת נתניהו" – שכביכול אישר מכירת צוללות ומטוסים מתקדמים למדינות ערב – מדכא עד עפר. ההנחה הביטחוניסטית הנדושה היא שישראל חייבת תמיד לרכוש את הטכנולוגיה הצבאית המשוכללת ביותר, אחרת… אחרת מה? כאן נעצר הדיון ומושתק. שהרי יש אופציות לא פחות יעילות להשיג ביטחון ארוך טווח, רק שהן דורשות חשיבה מדינית לא-צבאית, לא-לעומתית, שוחרת פיוס והסדרים ששני הצדדים מרוויחים מהם. העיסוק האובססיבי בשאלה "למה אישרו להם אף-35?" משרת מטרה יחידה: למנוע כל דיון בשאלה "למה אנחנו בכלל צריכים אף-35"? זה דיון בתוך הלופ, לא מחוצה לו. כמו בכל תחרות פטריוטיות אחרת, גם בה השמאל מועד לכישלון].

גם ציר הסייבר הישראלי במדינות המפרץ כוסה בהרחבה – חברות כמו NSO, קנדירו, סלברייט ועוד מבצעות פרוייקטים רחבי-היקף של מעקב וציתות אחר מתנגדי משטר ברודנויות המפרץ. היחסים האלה התנהלו בחשאיות-למחצה עד לחתימת ההסכמים, וכעת הם יוצאים לאוויר הפתוח. השינוי הזה משמעותי שכן הוא מבטל את הצורך במסלולים עוקפים וחוסך הרבה תסבוכות ומבוכות לשחקנים בשוק עתיר-הממון הזה (כמו הפרשה הזאת למשל).

ציר האנרגיה נחשף רק לאחרונה, עם חדירתו של תאגיד הענק "שברון" למזרח התיכון, ברכישת "נובל אנרג'י", חדירה שהמתינה להסכמי הנורמליזציה בין מדינות המפרץ לישראל. כמו כן דווח על הסכם שנחתם בין קצא"א לאיחוד האמירויות על שינוע נפט דרך מפרץ אילת. אלו הן שתי התפתחויות דרמטיות, בעלות השלכות שליליות כבדות, הן כלכלית (על המשק הישראלי) והן סביבתית (על מפרץ אילת); הדיון הציבורי עליהן, עד כה, כמעט ולא קיים, ומי שרוצה ללמוד על הרקורד המפלצתי של "שברון" נגד פעילי סביבה צריך לחפש זאת באנגלית.

במקום סקירה נרחבת של שלושת הצירים האלה, החלטתי לספר את הסיפור שלהם דרך כותרות העיתונים בלבד. כל אחד מוזמן כמובן להיכנס לכתבות (בלחיצה על הכותרת) כדי לקבל מידע נוסף. אבל נדמה לי שהרצף הזה, כשלעצמו, כבר מספר סיפור מאד ברור ולכיד, שונה מאד מגן השושנים שפורח בטורי הפרשנות ובאולפני הטלוויזיה. לאחר רצף הכותרות, אוסיף כמה מילים על בני הברית של ישראל בגיאופוליטיקה המתהווה לנגד עינינו. התמונה שתצטייר צריכה לעורר התנגדות בכל אזרח ישראלי שוחר צדק ושלום.

הכותרות

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מצרים-סעודיה-אמירויות: ציר הריאקציה הרצחני

סדרת ההסכמים שישראל חתמה עליהם באחרונה הופכת אותה לשותפה בציר המשטרים הכי דכאניים ואלימים במזרח התיכון. להחלטה כזאת יש השלכות כבדות שגם הן, כמובן, אינן נזכרות במילה בתקשורת. בנקודה זו אני כבר מזהה את השאלה שמבעבעת בחלק מן הקוראים: ומה לגבי רדיפת ההומואים על ידי החמאס? ומה עם השלטון בירדן? מה, רק עם דמוקרטיות ליברליות מותר לחתום הסכמים?

לא, לא ולא. אני אגיע לכל השאלות האלה, אבל בסוף. חשוב שהן יהיו בסוף, משום שהעלתן בשלב הראשוני שבו עדיין מנסים לדבר על העובדות, על כל העובדות, מטרתה אחת: להשתיק את הדיבור הזה. ואני מתעקש שחשוב לקיים את הדיון הפתוח על טיב המשטרים שישראל הסתפחה אליהם, חיוני לדעת מה קורה שם ואיך הם נתפסים בכלל העולם הערבי – בלי קשר לשאלה (שכן, גם אליה נגיע בסוף, אבל בצורה מושכלת יותר) האם נכון או לא נכון לחתום איתם על הסכמי נורמליזציה. חשוב לדעת מה האמירויות מעוללות בתימן לא פחות – וכנראה גם יותר – ממחיר סופ"ש במלון בדובאי. גם זה שיקול בשאלה האם לנרמל יחסים עם משטרים כאלה; העלמת השיקול הזה מן הדיון הציבורי מעקרת אותו מכל ערך.

מצרים. במצרים של גנרל אל-סיסי שורר שלטון טרור, שהחריף מאז הוכרז מצב חירום ללא הגבלה באפריל 2017: מעצרים המוניים, היעלמויות של פעילי אופוזיציה, ואלפי גזרי דין מוות, כולל לילדים, כך שמצרים כעת בעשירייה הראשונה בעולם בשיעור ההוצאות להורג. בחסות המלחמה של השלטון בדאע"ש בחצי האי סיני בוצעו פשעים מחרידים נגד האוכלוסיה הבדואית המקומית – רציחות, עינויים, הרס בתים סיטוני. הפגנות נגד המשטר מפוזרות ביד קשה ומארגניהן נשלחים למאסר. מאז 2017 נסגרו יותר מ-600 כלי תקשורת ואתרי זכויות אדם במצרים; ועוד ועוד.

סעודיה. שלטון הטרור של משפחת בית סעוד הוא דיקטטורה איסלמית שמדכאת נשים ולהט"בים באופן שגרתי. רק לפני שנה התאפשר לנשים בממלכה להוציא דרכון באופן עצמאי. סעודיה מובילה את הקואליציה שלוחמת נגד החות'ים בתימן מאז 2015, מלחמת דמים שגבתה כבר יותר מ-110 אלף קורבנות, רובם מידי הקואליציה, מתוכם כ-12 אלף אזרחים. פשעי מלחמה נגד אזרחים הם עניין יומיומי במלחמה הזאת, בתמיכה גלויה של ארה"ב.

איחוד האמירויות. יותר מ-90% מאוכלוסיית האמירויות הם מהגרי עבודה, שניצבים כלכלית וחברתית הרחק מתחת לשכבת המלוכה ואנשי העסקים האמירתיים. סדרה של תחקירים ודו"חות מן העשור האחרון תיעדו את תעשיית העבדים הזאת – המונח "עבדים" מופיע במקור, הוא לא שלי – שקבורה מתחת למלונות הנוצצים של דובאי. אופוזיציה פוליטית נדרסת ביד קשה, ובהצלחה מסחררת, הודות לטכנולוגיות מעקב ישראליות. האמירויות הן שותף בכיר בקואליציה נגד תימן, וכוחותיהם מבצעים שם מעצרים שרירותיים, עינויים וגם אונס. תושב כבוד באמירויות הוא מיודענו מוחמד דחלאן, איש עסקים ציני ומושחת שיש המנבאים את שובו לשטחים על כנפי הנורמליזציה (וכידוני האמירויות וארה"ב) כמחליפו של עבאס. דחלאן מספק יחידות של שכירי חרב לאמירויות בתימן ומשמש איש הקשר להשקעות העצומות של האמירויות בסרביה, ובכללן עסקאות נשק בשווי של מאות מיליוני דולרים; סרביה מתפקדת כתחנת ממסר חשאית לחלק מן הנשק, שחוזר סיבובית למזרח התיכון.

בחריין. בחריין היא אחת המדינות המבודדות בעולם עקב איסור מוחלט של השלטונות על תקשורת עצמאית במדינה. פעילי זכויות אדם נכלאים ומעונים דרך שגרה בבתי סוהר ידועים לשמצה, ואזרחותם של מאות מהם נשללה. אנסים פטורים מעונש בבחריין אם הם מתחתנים עם הקורבן. בחריין שותפה בקואליציה נגד תימן ורוכשת נשק מארה"ב במיליארדי דולרים. במדינה מופעל מערך מסועף של מעקב דיגיטלי פולשני נגד אזרחים הנחשדים בעמדות ביקורתיות; ישראל כמובן מספקת חלק ניכר מהטכנולוגיה.    

סודן. סודן עברה טלטלות רבות בעשור האחרון, מאוריינטציה איראנית, דרך אוריינטציה טורקית, ועד למעמדה הנוכחי – בפועל, מדינת חסות של האמירויות, שסיפקה יותר מ-10,000 שכירי חרב למלחמה המלוכלכת של האמירויות וסעודיה בתימן. באפריל 2019 הודח הרודן עומר אל-באשיר בהפיכה צבאית שמומנה ודורבנה בכסף אמיראתי. ההפיכה "רכבה" על מחאה עממית רחבת-היקף לדמוקרטיזציה של השלטון, אך בפועל כוננה תחת באשיר רודנות צבאית חדשה (בדיוק כמו שאל-סיסי עלה לשלטון במצרים), בהנהגת הגנרלים שפיקחו והוציאו לפועל את מעשי הזוועה של מיליציות הג'נג'וויד בדארפור; אלה חיסלו את שאריות המחאה בטבח חארטום ביוני 2019 – שנה בלבד לפני שהחלו בשיחות הנורמליזציה עם האמריקאים והישראלים. פרשנים ציינו כי התמיכה של סעודיה והאמירויות בסודן ניזונה גם מן החשש מפני התעוררות דמוקרטית בתוכן. רק קמצוץ מכל הפוליטיקה האפלה הזאת הסתנן לתקשורת הישראלית בחודשים האחרונים (זו בעיקר חוגגת על האפשרות לשגר בחזרה לסודן כמה מאות פליטים אומללים). אני ממליץ בחום על מאמרה של ענבל בן יהודה ב"עין השביעית" שממלא את החסר.  

הפלסטינים. זהו הפיל הנעלם שניצב באמצע החדר. אחת המטרות הברורות של "עסקת המאה" היתה להוריד מעל סדר היום האזורי את שאלה העצמאות הפלסטינית, ולהחליפה בסדר יום תאגידי-גלובלי, שבמסגרתו הפלסטינים ישמשו כוח עבודה זול ("מודרניזציה וקידמה", בעגה הקושנרית). שבירת חזית הסירוב הערבית לא שינתה באופן מהותי את העובדה שהסולידריות הכלל-ערבית עם העניין הפלסטיני היתה מאז ומעולם דגל רטורי נטול תוכן; אלא שעתה גם הדגל אופסן. שום דבר בנורמליזציות האלה אינו מקדם יחסים נורמליים עם שכנינו כאן, להיפך: המסר הכללי הוא שגם כמדינה כובשת ומשעבדת מזה יותר ממחצית המאה, ישראל היא חברה מכובדת במועדון העסקים הגלובלי. הישראלים מעדיפים שלא לדעת דבר על הדם הנוטף בחדריו האחוריים של אותו מועדון; אבל עדיין, מה לעשות, תקועים עם עם פלסטיני שתובע את חירותו ואדמתו. כדברי עו"ד מיכאל ספרד:

"ישראל מסתובבת בחוג הסילון כמו אותו ראש ארגון פשע הלבוש בטוב טעם ומריח מבושם יוקרתי, אבל כולם רואים את שיחות הטלפון העצבניות שהוא מנהל ואת האקדח שמבצבץ ממקטורנו, ויודעים שכספיו — כספי דמים הם. ישראל נאלצת להשקיע כל העת משאבים והון פוליטי בשימור ההתעלמות הבינלאומית מפשעיה, לעשות יד אחת עם מנהיגים רודניים ולטפח יחסים עם מדינות מצורעות. תחזוק הכיבוש והאפרטהייד מחייב אותנו בחברוּת בעולם התחתון הבינלאומי; הוא מצריך מאתנו לחיות חיי פשע."

לשאלת המוסר בדיפלומטיה

יש שיטה שטחית להחריד לנפנף החוצה את כל השיקולים האלה, והיא הולכת בערך כך. בשלב ראשון, אומר-קובע המגיב שאין מקום לשיקולי מוסר בפוליטיקה וממילא הכל ריאל-פוליטיק קר ומחושב; בשלב שני, הוא מצביע על כך שישראל חתמה בעבר הסכמים עם משטרים/יישויות לא דמוקרטיות בעליל (מצרים, ירדן, הרש"פ), ועל כן, על מה בכלל המהומה?

את התגובה הזאת צריך לפרק בשני צעדים זריזים. הטענה הראשונה מופרכת. ודאי וודאי שמוסר נכנס בדיפלומטיה בינלאומית כל הזמן: גם באופן מניעתי, כמו החלטות אמברגו על מדינות שמבצעות פשעי מלחמה – וגם באופן יוזם, כמו מימון שוטף לארגוני זכויות אדם. אפשר לטעון שגם המהלכים האלה אינם נפרשים באופן שוויוני בשל שיקולים "פוליטיים", אבל ברור שבהיעדר שיקולים מוסריים לחלוטין, החלטות כאלה לא היו באות לעולם. המלחמה נגד הנאצים או נגד רוצחים כמו פול פוט גם היא ניזונה משיקולי מוסר.

הטענה השניה מציירת "איש קש" שכביכול דורש להפעיל רק שיקולי מוסר בדיפלומטיה (ולכן, לכאורה, נקלע לבעיה כשמדובר בהסכמי השלום שישראל חתמה עם משטרים לא דמוקרטיים). אבל אף אחד לא באמת מחזיק בעמדה טהרנית ומטופשת כזאת. דיפלומטיה היא מעשה מרכבה מסובך שצריך לנווט בין שלל שיקולים, מוסריים ופרגמטיים, צבאיים וכלכליים, אנושיים וחברתיים, מן העבר ומן ההווה וגם מן העתיד הבלתי נודע. זאת ועוד, חתימת הסכמי שלום עם מדינות או ישויות אויבות הגובלות בישראל וכבר הקיזו את דמה בסבבי מלחמה קודמים היא לפני הכל צו מוסרי: את מלחמות העתיד צריך למנוע כדי להציל חיים. הצו הזה אינו נופל במשקלו ואולי עולה על השיקול של "אסור לתת לגיטימציה לשלטון שרודף להט"בים". ערב הסכם השלום עם מצרים השמאל כולו, עד אגפיו הקיצוניים ביותר, תמך בבגין ולא הלקה אותו בהאשמות מופרכות.

רק שהשלום עם מצרים רחוק מאד מן ההסכם שנחתם עם סודן. וכתבים מדיניים שמפנטזים את "משק כנפי ההסטוריה" משקרים לעצמם ולקהלם. כל ישראלי צריך לשאול את עצמו בכנות: את מי משרת ההסכם הזה, ובמי הוא פוגע? סודן נכנסה אליו בבירור כדי לחמוק מעול החובות העצומים שלה; היא עשתה זאת כמשטר בובות שמפעל מרחוק; מי שחתום על ההסכם הם פושעי מלחמה שקורבנותיהם מסתובבים בינינו, פליטים מסודאן; חלקם עלולים לשוב אל התופת שממנה נחלצו. ומה הרוויחה ישראל? קיצור של כמה שעות בטיסות לדרום אמריקה?

אה, כן, ביצור הציר האנטי-איראני. גם על זה צריך לדבר – מה פירוש הציר הזה, מי מחמם את העימות מול איראן ומי חפץ בהורדת גובה הלהבות; כמה מן העימות הזה פנימי למפרץ וכמה ממנו מיוצא בציניות למדינות חסות אזוריות? מי מתפרנס כלכלית או פוליטית מתידלוק המיתוס של המפלצת האיראנית; מי עשה מזה קריירה של עשרות שנים; מי הזהיר מן הגרעין האיראני, חזור והזהר זה 40 שנה ויותר, סומך על האמנזיה הישראלית המוכרת? כל אלה נושאים שאין להם סיכוי לקבל במה בשיח הישראלי.

"חגיגת השלום" של ממשלת נתניהו זוכה לרוח גבית מעוררת קבס בתקשורת. רפורטר מצוין כמו ברק רביד, מרגע שהוא חובש את כובע הפרשן, הופך לשופר נלעג של מסרים חלולים ומדווח בקדחתנות על כל אמירה תפלה של פקיד מצד זה או אחר כאילו מדובר בדברי אלוהים חיים; אף התייחסות לשאלות בסיסיות כמו מי מרוויח ומי מפסיד מן ההסכמים, מה לציבור הישראלי והערבי ולדילים שנסגרים בין מיליארדרים ותאגידי נשק ואנרגיה, ומה המחיר האנושי של כל זה. וזה עוד עיתונאי "שמאלן".

ומחשבה עצובה אחת לסיכום. בהציבה את עצמה בחזית המשטרים הריאקציוניים והרצחניים ביותר במזרח התיכון, ישראל רק מלבה את להבות השנאה כלפיה באזור: לא בקרב המנהיגים המושחתים שאת נאמנותם היא קונה דרך השפעתה בוושינגטון, אלא בקרב הציבור הערבי בכללותו. הציבור הזה רואה ויודע ומבין היטב מי הם אויבי החופש והשוויון במשטרים שרומסים אותו, ומי מסייעים בביצור שלטון האימים שלהם – בפתיחת הדלת לעסקאות נשק, באספקת מערכות למעקב ולפריצה של מכשירים סלולאריים, בהתפחת כיסיהן של משפחות המלוכה המפרציות. והרי המנהיגים יודחו, כמו שזה קורה, ולא את כולם נוכל לשחד עד סוף הימים; גם הממשל האמריקני לא יפעל לאורך ימים כמשרד אינטרסים ישראלי.

הדברים מוכרים וידועים. חנה ארנדט היתה מן הראשונים שהצביעו על הקשר הגורדי, הבל-יינתק, בין מנהיגי הציונים לבין המעצמות שבחשו בפלשתינה – הרצל והסולטן הטורקי, וייצמן והבריטים, בן גוריון והנשיא טרומן – ותוצאותיו ההרסניות. "כעת גם הציונים אינם מכירים מכירים מקום טוב יותר מבחינה פוליטית משדולות בעלי השררה, ובסיס איתן יותר להסכמים משירותיהם הטובים כסוכנים של אינטרסים זרים", כתבה ב-1944 ("הציונות – בחינה מחדש"). עמדה זו התגלגלה אל הביקורת העקבית שהשמיע ארגון "מצפן" נגד הברית המזוהמת בין ממשלות ישראל, האימפריאליזם המערבי וה"ריאקציה הערבית" – משטרי הטרור שמחצו את ההתעוררות הדמוקרטית במזרח התיכון עם תום העידן הקולוניאלי.

ישראל יושבת בתוך העולם הערבי ואיתו עליה להתפייס; קודם כל עם העם הפלסטיני, אחר כך עם השאר. איזו מורשת מותירים נתניהו והסכמי הנורמליזציה שלו, עם אוליגרכיות מושחתות ואכזריות, לישראלים שיחיו כאן אחריו? איך יצמחו מהם פיוס והבנה בין הישראלים לבין עמי האזור שרואים, פעם אחר פעם, כיצד ישראל ניצבת לצד סוכני המוות והדיכוי, ואף פעם לא שוקלת, אפילו לא לרגע, להתייצב לצד המדוכאים (או לפחות לשבת בשקט בצד)?