המשטר שמתנגד (לשינויים) בעצמו: עפר שלח כמקרה מבחן

ראיון החג של ח"כ עפר שלח (יו"ר ועדת המשנה לבניין הכוח של ועדת החוץ והביטחון) במוסף "הארץ" של גיליון ערב פסח הוא מסוג האירועים התקשורתיים שמדברים בהם רבות לאחר מכן. הגילויים, ההתפכחות, הביקורת החריפה – אלה הם מקצת התיאורים שמודבקים לראיונות כאלה. מבלי להתכחש לחשיבותו של הראיון, אני רוצה בשורות הבאות למצוא בו פנים אחרות; פנים הפוכות לאלה הגלויות, פנים שחושפות פחדנות ולא אומץ, שיתוק ולא פעולה, הגנה על הקברניטים ולא ביקורת עליהם.

על מנת להגיע לכל המסקנות האלה צריך לקרוא את הטקסט בעיון כלשהו, וגם למקם אותו על רצף של טקסטים דומים של התפכחות, או "נבואות חורבן וזעם" – שמגיעות, למרבה הפליאה, מלב-ליבו של אותו ממסד שנגדו הן יוצאות. אבהיר מראש שבכל הדיון הזה אין לי עניין אישי עם עפר שלח, אדם שלא פגשתי מימיי ולמעשה די סימפטתי בימיו כעיתונאי. שלח נראה לי איש הגון בסך הכל, כותב מוכשר ורהוט, שמדבר בגובה העיניים ולא נפוח מעצמו. אני נטפל לראיון הנרחב איתו כי הוא כל כך סימפטומטי בעיניי לעיוורון העצמי של חלק ניכר באליטה הישראלית – עיוורון לחלקה העמוק באסון שעליו היא לא נלאית מלהתריע. עפר שלח כאן ידובר לא כאדם פרטי אלא כפוליטיקאי, וביתר שאת, כפונקציונר של המשטר: אדם שמתלכדות בו כל הסתירות של ישראל שיכורת הכוח שמדברת בלי הרף על הצורך בריסון עצמי. בתוך כך יעלו גם אי אלו מסקנות כלליות על יכולתו או אי יכולתו של משטר פוליטי לייצר התנגדות למרכיביו ההכרחיים מתוך עצמו.

ראשית, להכריז על הטריוויאלי כעל תגלית מזעזעת

הראיון כולו משובץ אמירות שאין נדושות מהן ביחס לעימות עם עזה. תחושת הנדושות חריפה במיוחד שכן כבר לפני חצי שנה, ולפני שנתיים, וחמש שנים – דברים זהים לחלוטין היו יכולים להיאמר, וגם נאמרו, אף כי הם לא לוו בתצלומי דיוקן קודרים, מכווצי גבינים.

שלח: "לישראל אין שום אסטרטגיה, מדינית וצבאית, להתמודדות עם אויביה הנוכחיים. … צה"ל לא בנה את עצמו מול המלחמה האמיתית שלפניו אלא מול מלחמה מדומה, שלא קיימת עוד…

אין הרתעה, כי יש להם הרבה פחות מה להפסיד ואין להם אחריות של ממש לאוכלוסייה; אין התרעה מודיעינית, כי המלחמות לא נובעות מהחלטה מודעת. למעשה, ברוב הפעמים מי שהפכה את המצב לעימות נרחב היתה ישראל. ואין הכרעה, כי הדרך היחידה להשיג אותה היא כיבוש כל השטח והישארות בו, וזה לא באמת משהו מעשי, לא בעזה ולא בלבנון."

ובכן, החדשות הגיעו עד ועדת החוץ והביטחון: אין הרתעה צבאית, לא בדרום ולא בצפון. דברים שנטחנו כאן לעייפה (למשל, כאן, כאן, כאן, כאן וכאן).

שלח צועד צעד אחד קדימה מתא"ל איתי וירוב, מפקד אוגדת עזה, שהודה בפה מלא שהמבצעים בעזה לא מייצרים וגם לא יכולים לייצר הרתעה (עמדה שחזר עליה גם אלוף יוסי בידץ, מפקד המכללות הצבאיות). וירוב עוד ניסה איכשהו לשכנע אותנו שהמבצע סיכל את הטרור. שלח מודה שמבחינת ירי הטילים, הכישלון היה ברור בזמן אמיתי:

"במלחמה עצמה, יותר ממחצית המטרות שהותקפו מהאוויר ברצועה היו או בתי משפחות של מפקדים בחמאס, כשהמפקדים עצמם מתחת לאדמה, או מחסני רקטות ובורות שיגור. ההפצצות הללו לא השיגו שום מטרה אפקטיבית ולא השפיעו על צמצום ירי הרקטות לעורף בזמן הלחימה… צה"ל הפציץ המון מטרות שהפגיעה בהן לא הביאה לתוצאה אפקטיבית. בפועל, צה"ל לא דיכא כלל את האש לעבר העורף הישראלי לאורך הלחימה."

ושוב: לא שלא ידענו. והרגשנו. ורצנו למרחבים המוגנים. ולא הבנו מה לעזאזל שוות כל ההפצצות על "מתקני החמאס" (אף מילה אגב על שוכני אותם בתים שהופגזו; על כך בהמשך). עכשיו, חצי שנה אחרי, בא שלח ומדליף לנו מסקנות סודיות מן הדרגים הכי גבוהים: לא הרתעה ולא סיכול ולא בטיח.

ואללה.

שנית, להקפיד שלא לערער על האידאולוגיה השלטת

האידאולוגיה השלטת היא שאין מנוס מעימותים צבאיים בעזה, והבעיה היא רק איך להיערך אליהם באופן מושכל יותר. האידאולוגיה השלטת היא שישראל אף פעם אינה חותרת להסלמה ולאמצעים אלימים, אלא רק "נגררת" אליהם כי החמאס מתחיל. שימו לב איך שלח, אינטילגנטי כל כך בניתוח הכשלים הטקטיים, כושל לגמרי בזיהוי המטרה האסטרטגית:

"איך אתה מסביר את ההתנהגות בזמן שובו אחים? אם מפנימים כבר שיש סכנה להתלקחות בעזה, האם היא נלקחת בחשבון כשמסלימים את המהלכים נגד חמאס בגדה? צה"ל עצר מאות פעילים של חמאס, בהם עשרות בכירים ויותר מ–50 משוחררי עסקת שליט, ופגע ברשתות אזרחיות של חמאס ברחבי הגדה, פעולה שלא היה לה שום קשר למאמץ לאתר את השלושה. למה בישראל מכריזים תוך כדי המבצע בגדה שהמטרה היא פירוק ממשלת הפיוס בין חמאס לפתח, כשברור שהפירוש המעשי של פירוק הממשלה יהיה חיסול הסיכוי לתשלום המשכורות בעזה ושבכך חמאס נדחק עוד יותר לקיר, בעודו ערוך לפעולה דרך מנהרה בכרם שלום?"

נו, למה? אתה באמת לא יודע, מר שלח, או לא רוצה, לא מעז לדעת? יום לאחר פרוץ "צוק איתן" ניתחתי את השקר המתגלגל של המבצע, שהחל ב"שובו אחים" בגדה והפך למתקפת טרור מדינתי על רצועת עזה, שגבתה את חייהם של יותר מ-1,500 אזרחים חפים מפשע. למה מכריזים בישראל, שואל שלח, שמטרת המבצע היא פירוק הפיוס? כי זאת היתה מטרתו, דה. שלח מסרב להכיר באמת הכואבת – ממשלת ישראל מבועתת מן האפשרות שהפיוס יצליח ומולה תעמוד חזית פלסטינית מאוחדת בעלת דרישות לאומיות ברורות. זה לא מהיום, פרצי האלימות הישראלים מתוזמנים יפה בדיוק כשהפת"ח והחמאס עומדים בפני פיוס. המטרה האסטרטגית שעומדת מאחורי המדיניות הישראלית היא תמיד זאת: לוודא שאין פרטנר. לאורה, מה ששלח תופס כאיוולת מתחוור כהיגיון ברזל. אם יש בדל סיכוי לפיוס – לקפד אותו; אם יש ניצוץ אלימות בצד השני – ללבות אותו. הכל הגיוני, שלח, רק אתה בסירובך לחבר את הנקודות נשאר לא הגיוני.

מה שעוד יותר עצוב זה שלשלח אין בעצם חזון מדיני מבטיח יותר מזה של נתניהו. כמעט בהסח דעת הוא פולט בראיון את המשפט הבא, שבתוכו הדגשתי שתי מלים קריטיות:

"סירובו של נתניהו ליזום מהלך אזורי, שבמסגרתו היה האינטרס של ישראל בריסון חמאס ובפירוז עזה במקביל לשיקומה, יצר מצב שבו חזרנו להתחלה."

ובכן, גם הריאליסט המפוכח עפר שלח מחזיק בתפיסה ההזויה הזאת, שהסדרה מול עזה מותנית בפירוז הרצועה. את הפנטזיה הילדותית הזאת הגו כמה גנרלים בדימוס במכון ללימודים אסטרטגיים ומאז היא ממוחזרת שוב ושוב, מימין ומשמאל. נשאל זאת בכנות: מישהו באמת מאמין שהחמאס אי פעם יסכים להתפרק מנשקו? יסכים שרצועת עזה תהיה מפורזת? ואולי נשאל להיפך: ישראל מתכננת להתפרק מנשקה בעתיד הקרוב? מה זה בכלל הקשקוש הזה, שצד אחד בעימות מזויין, חמוש עד שיניו במיטב הטכנולוגיה הצבאית העכשווית, כולל טייסות של מטוסי קרב ומל"טים וגייסות שריון וכוחות הנדסה וארטילריה וצוללות גרעיניות ומה לא, תובע מן הצד הנגדי, החלש ממנו בכמה סדרי גודל, שיוותר גם על מעט התחמושת שיש לו? מה יותר מגוחך כאן – החוצפה או התלישות מן המציאות?

זהו האיזון הקדוש של תפיסת הביטחון הישראלית: לנו כל כוח התקיפה, לכם אפס כוח התגוננות. לא תסכימו – אתם מחרחרי מלחמה!

ובכן, הם לא יסכימו, בואו נחסוך את הדמגוגיה. עזה לא תפורז מנשק אף פעם, עם או בלי הסכם. אויבים מרים לא הופכים להיפים שזורי פרחים בשערם עם חתימת ההסכם. הם משיגים את השלום בדרך של הרתעה הדדית, בקביעת סנקציות צבאיות על מי שמפר את ההסכם – ולא באמצעות כיתותם של מליוני טון פלדה וחומר נפץ לאתים ומזמרות. עצוב, אבל ככה זה. ההנהגה הישראלית שממשיכה למכור לציבור את הלוקש הזה של "פירוז עזה" יודעת זאת; גם שלח יודע זאת. ולכן אין פירוש אחר לקלישאת "פירוז עזה" זולת – אנחנו לא מוכנים להסדר. אנחנו קובעים תנאי פתיחה – פירוז עזה – ששום יריב צבאי, בשום מקום אחר, לא היה מסכים להם (ולא מדובר בארגון טרור בתוך שטחי מדינת ישראל; מדובר ביישות מדינית נפרדת, שנדרשת כאן להתפרק מנשקה אל מול בריון קשקשים טכנולוגי). ומי שקובע תנאי פתיחה כאלה – פניו אינם להסדרה מדינית, אלא רק להיערכות יעילה יותר לעימות האלים הבא. זהו, לא פחות ולא יותר, אופק החזון של עפר שלח.

שלישית, להתרחק מטיעונים מוסריים כמו מאש

שלח מודה בפשיטת הרגל של ההרתעה הישראלית: "יותר ממחצית המטרות שהותקפו מהאוויר ברצועה היו או בתי משפחות של מפקדים בחמאס, כשהמפקדים עצמם מתחת לאדמה, או מחסני רקטות ובורות שיגור. ההפצצות הללו לא השיגו שום מטרה אפקטיבית ולא השפיעו על צמצום ירי הרקטות לעורף בזמן הלחימה." הכל נכון. מה שזועק בהיעדרו הוא כמובן המחיר האנושי הנורא שנגבה מן הצד השני בשביל האין-הרתעה הזאת. ארגון "בצלם" בחן 70 אירועים כאלה, שבהם הופגזו בתים על יושביהם רק בגלל "הפללה" בעייתית שכזאת: כ-600 פלסטינים נהרגו בהם, 70% מהם קטינים, נשים או מעל גיל 60. משפחות שלמות נמחו כך מעל האדמה; שלח לא נשמע מוטרד מכך. פעם, לפני שנים לא כל כך רבות, העיתונאי עפר שלח דווקא כן חשב שזה מטריד שצה"ל יורה על אזרחים לא מעורבים. פעם הוא כתב כך:

"מדיניות האש ב"עופרת יצוקה", היא – ולא ירי מקומי בחפים מפשע – שצריכה לעמוד במרכז הדיון. בשבוע שעבר הציג אותה תא"ל (מיל') צבי פוגל, ששימש בתפקיד בכיר ב"עופרת יצוקה", במילים פשוטות: לאחר שצה"ל ירה לאזור שאליו עמד להיכנס ופיזר שם כרוזי אזהרה, מי שנשאר בשטח הפתוח נתפס לא-תמים, ובמילותיו של פוגל, "דמו בראשו". תוסיפו לזה את תפיסת "הבית המופלל", שלפיה מידע על נוכחותם של אנשי חמאס בתוך בית מספיק כדי להורות על הפצצתו, ואת ההנחיה לפיה מותר לגרש משפחות מבתיהן כמעט בכל נימוק – ולהוציא אותן לשטח הפתוח, שמי שנמצא בו כאמור נחשב למטרה לגיטימית – ותקבלו מדיניות ירי שבה פגיעה בחפים מפשע היא בלתי נמנעת."

כל זה היה ב"עופרת יצוקה". עפר שלח היה עיתונאי. ב"צוק איתן" צה"ל הרג פי שניים אזרחים לא מעורבים, מדיניות האש ודאי וודאי שלא היתה יותר זהירה, אבל הפוליטיקאי עפר שלח כבר נמצא במקום אחר. את נוהל "הקש בגג" – טיל קטן אל גג הבית דקות ספורות לפני שפצצה כבדה מחריבה אותו – הוא מגדיר כך בראיון החג ב"הארץ":

"פרקטיקה צבאית על סף האבסורד. מטוס קרב עושה סיבובים באוויר במשך זמן ארוך ומפעילים המון אמצעי צילום ותצפית, והכל בשביל להפיל בית של מ"פ בחמאס שאתה יודע שלא יהיה בבית. בתוך כך, ובצדק, אתה משקיע את כל המאמץ כדי לוודא שנשותיו וילדיו לא ייפגעו. ואחר כך פלא שאחרי המלחמה צריך לשקם את צי המטוסים מרוב שעות טיסה שבוזבזו. המאמץ הערכי ראוי לשבח, אבל השיטה מטורפת וכרוכה בהשקעה אדירה בשביל תוצאה קלושה. בזמן שהמטוסים חגים באוויר הטייסים לא מתאמנים. זו תורת מלחמה שלא מתכנסת לתוצאה הגיונית".

זהו טקסט מרתק, מופת של תעתוע חמקני. האם שלח מוטרד מהבטים מוסריים במחיקת משפחות שלמות? ברור, הנה, הוא אומר "בצדק", ו"מאמץ ערכי ראוי לשבח". אבל קשה שלא להתרשם שמה שמטריד אותו יותר הוא הבזבוז המשווע בשעות טיסה. התוצאה הלא הגיונית. ובקצרה – האיוולת, לא הרשע. אבל מה הוא מציע? נו, זה היופי שבתעתוע, שאין הצעה. נוכחות אנשי חמאס בסביבה אזרחית קולעת את צה"ל למצב בלתי אפשרי. המסקנה האמיתית, האמיצה מן המצב הזה היא שאסור בכלל להיכנס אליו. אין מוצא אנושי מן הצורך להפגיז ילדים ונשים. מי שיודע זאת ובכל זאת מפגיז מתייחס לחייהם באותה קלות דעת שארגון טרור עושה זאת. העיתונאי שלח, לפני 6 שנים, ידע זאת. הפוליטיקאי שלח שכח זאת, וכעת הוא מוטרד יותר מבזבוז שעות הטיסה. אפשר להסיק שאם בצה"ל יגבשו נוהל אזהרה חלופי, שלא יהיה כרוך בבזבוז משאבים שכזה, שלח יסמוך עליו את ידיו. גינוני המוסר יידחקו הצידה (הרי יש "התראה"), ושוב נוכל להפגיז שכונות מגורים מאוכלסות בצפיפות ללא ייסורי מצפון מעיקים.

ה"תמורה" שחלה בשלח לא צריכה להפתיע אף אחד, הפוליטיקה מעצבת את דובריה יותר משהם מעצבים אותה (וגם העיתונות ה"ביקורתית" מוציאה קולות מאנשים שלא בהכרח היו משמיעים בעמדה אחרת). אבל הדברים כן צריכים להדאיג את מי שעוד רואה בשלח ובמגזר שלו – ליברלים תל-אביביים רהוטים – מבשרים של אלטרנטיבה אמיתית לברוטליות הישראלית השגורה. ככל שזה תלוי בהם, הסיבוב הבא בעזה יהיה לא פחות מדמם. כל עוד הוא יתנהל תחת ריסון תקציבי, עם תהליך קבלת החלטות שקוף ומסודר, וילווה ברטוריקה של "הסדרה מדינית אחרי הפסקת האש" (שאינה מחוייבת לשום ויתור ישראלי משמעותי) – הם יהיו מבסוטים. הגופות בעזה ימשיכו להיערם, איכשהו, בדרך מסתורית ולא מובנת לנו, הגופות האלה יקימו עלינו את זעם הערבים והעולם כולו. אבל אז נהיה סוף סוף רשאים – הרי לא חרגנו מהתקציב! הרי הקבינט היה מעורב בכל המהלכים! – להאשים את הפלסטינים. ואולי זה כל שורש המחלוקת של שלח עם נתניהו: ראש הממשלה לא עשה מספיק כדי לבצר את הטיעון הישראלי שאין פרטנר פלסטיני.

רביעית, לוודא שהאחראים לא באמת ישלמו את המחיר

בתחילת הראיון מבהיר שלח למה הדברים הנוקבים שיש לו לומר על ראש הממשלה יוצאים בצורת ראיון עיתונאי ולא בצורת דו"ח של ועדת החוץ והביטחון:

"אין דו"ח של ועדת החוץ והביטחון וגם לא יהיה. התהליך נעצר כשהוכרזו הבחירות וההחלטה על כך מוסכמת גם עלי. היה ברור לכל חברי הוועדה שפרסום הדו"ח בזמן מערכת הבחירות היה מקבל הקשר פוליטי. ידענו שאין ביכולתם של חברי הליכוד בוועדה לחתום על מסקנות שתוקפות את תפקוד הממשלה, למרות שבזמן העבודה היתה בינינו תמימות דעים רחבה יחסית באשר לתוצאות המלחמה, בלי קשר לדעותינו הפוליטיות".

קשה להאמין שהפרשן הפוליטי עפר שלח היה שומע תירוץ כזה בלי לפרוץ בצחוק. "פרסום הדו"ח בזמן מערכת הבחירות היה מקבל הקשר פוליטי?" וגניזת הדו"ח איננה מעשה פוליטי פאר אקסלנס? מעשה פוליטי שתוצאתו היחידה, ואני גורס שגם מטרתו, היא איתרוגה של שדרת ההנהגה הישראלית שאחראית על חרפת "צוק איתן"?

השערות סומרות כאן מממדי הצביעות. מבצע "צוק איתן" כולו נהגה כמהלך פוליטי (שמטרתו לטרפד את הפיוס הפנים-פלסטיני); בזה אפילו שלח מכיר. התבטאויות חברי הקבינט במהלך המבצע, ששלח תוקף גם אותן, היו פוליטיות; הסטת התקציבים האדירים מיעדים חברתיים לביטחון – הנושא היקר לליבו של שלח – היא סוגיה פוליטית. ובכל הסיפור הזה, שלח מספר לעצמו ולנו שרק הדו"ח המקורי של ועדת החוץ והביטחון על "צוק איתן" היה אמור להיות "לא פוליטי"? ורק בגלל העיתוי שלו, במערכת הבחירות, הוא הפך ל"פוליטי"?

כל כך טהור וצדקני כאן הפוליטיקאי שלח, כל כך סולד מעירוב מלחמות עם פוליטיקה, שאפילו את הראיון הוא לא הסכים לקיים בזמן מערכת הבחירות. עמוס הראל מציין: "שלח ביקש לדחות את הראיון בחודשיים, עד לאחר הבחירות, כדי שלא להיראות כמי שמנסה להשפיע על תוצאותיהן באמצעות חקירת המלחמה."

כאן כבר הגענו למחוזות מעשיות העם, ולא מפתיע לראות שהקולגות לשעבר משתפים בה פעולה. שאלה פשוטה לי אל האדונים שלח והראל: האם היתה החלטה גורלית יותר בפוליטיקה הישראלית, בקדנציה האחרונה, מאשר ההחלטה לצאת למבצע "צוק איתן"? אם כך, מה זה הקשקוש הזה על כך שחקירת המבצע עלולה לקבל "הקשר פוליטי"? ההקשר כבר קיים, לא אתם קבעתם אותו, אתם ואנחנו הוטלנו לתוכו. ומה שחסר בתוכו, עדיין, הוא רק אמירת האמת. ומי שמתחמק ממנה, על אף שסמכותו החוקית לומר אותה, עושה מעשה לא פחות פוליטי ממי שאומר אותה בזמן אמת.

ומשמעותה הפוליטית של ההימנעות – הן מחקירה ודו"ח בזמן אמיתי, והן מראיון "נוקב" בזמן אמיתי – אינה אלא זאת: שלח איננו חפץ באמת לערער על שלטון האימים של נתניהו. הוא איננו חפץ באמת לתקוע מקלות בגלגליו. והרטוריקה הנאה על "לקיחת אחריות" של מנהיגים שכשלו מסתירה מאחוריה כוונות חלולות. גם המנהיג הקטן עפר שלח נשא באחריות, בתוקף תפקידו בוועדת החוץ והביטחון. ואחריותו היתה לחקור ולפרסם ממצאים בזמן אמת, לתפקד כזרועו הארוכה של הציבור במסדרונות השלטון החשאיים. אם הממצאים האלה היו חמורים כפי שהוא טוען כיום – אף כי המידע היה זמין כבר אז, שבועות ספורים לאחר תום המבצע – אז ודאי וודאי שהם היו רלבנטיים למערכת הבחירות.

"זה יקרה בהכרח עוד פעם", רועם אלינו שלח. ומה עשית בדיוק למנוע את זה? כשהיית שם בפנים, שתקת. אחרי שזה נגמר ולפני הבחירות שהיו יכולות אולי להסיט את מסלול הקטסטרופה, שוב שתקת. איפה אתה בכל הסיפור הזה, עפר שלח, בזמן שאינך מקפיד שלא לירות בתוך הנגמ"ש?

ציניקנים יגידו שהפוליטיקאי מ"יש עתיד" לא היה יכול להרשות לעצמו לשרוף גשרים אל הליכוד לפני שנודעו תוצאות הבחירות. אבל להערכתי מדובר במשהו עמוק יותר, זיקת מעמקים מושרשת בין אנשים מסוגו של שלח לבין המשטר כאן, זיקה שהופכת אותם לבשר מבשרו גם כשהם "משמיעים ביקורת נוקבת". עם או בלי בחירות, הביקורת של שלח בעצם לא נועדה לשנות; היא יוצאת לאוויר העולם כבר מפורקת מרעום, מנוטרלת מכל פוטנציאל רפורמיסטי. השיירה עוברת, הכלבים נובחים; הם רק מקפידים לא לנבוח בין שתיים לארבע ולא לגרום חלילה לסוסים לחדול מדהירתם.

חמישית, לוודא שהשערורייה האמיתית לא תדלוף לציבור

שלח עסק שנים רבות במערכת הביטחון, בתהליכי קבלת ההחלטות שלה, ובתקציב הביטחון. שם הוא קנה את המוניטין שלו כפרשן, ואפשר לומר שזה היה כרטיס הכניסה שלו לפוליטיקה. הבייבי שלו הוא ביזבוז המשאבים בצה"ל והצורך הדחוף בקיצוץ תקציבי. חודש בלבד אחרי תום "צוק איתן" הוא אמר:

"באופן שבו נעשית הפקת הלקחים מהמלחמה, כל תוספת לתקציב הביטחון תפגע קשות בתקציב המדינה ולא תוסיף דבר לבניין כוחו של צה"ל. צה"ל הוכיח שכאשר נותנים לו כסף, הוא לא יודע להתייעל וגם לא יודע לנצל אותו להיערך למלחמה שעשויה לעמוד בפניו בעתיד."

מלים כדורבנות. והנה, בראיון החג, חצי שנה אחרי תום המבצע, כשכל השיקולים "הפוליטיים" כביכול איבדו את תוקפם, מה עושה שלח כדי לקדם את הייעול התקציבי שבוער כל כך בעצמותיו? הוא משתף פעולה עם המערכת באחת משיטותיה המכוערות ביותר – הסוואת העלות התקציבית של מבצע "צוק איתן":

"במלחמה בעזה, כפי שדווח ב"הארץ", ניכר שימוש אדיר, מופרז בחלקו, באמצעי לחימה ובחימוש. הנתונים המלאים אסורים בפרסום."

את המשפט הזה כתב הראל, אבל גם שלח כמובן חתום עליו. כדרכם של המשפטים הקריטיים, הנקודות העיוורות של הראיון "הנוקב" הזה, הוא חולף כמעט בלי משים.

למה הנתונים אסורים בפרסום? שאלה מעניינת עד מאד. האם צה"ל חושב שיש צורך להסתיר מן החמאס את היקף אמצעי הלחימה שהופעלו נגדו? חה חה, החמאס הרי הרגיש אותם על בשרו. במהלך המבצע וגם אחריו פורסם, למעשה, לא מעט. במתקפה על שכונת שוג'עיה, במהלך יממה אחת (ה-20 ביולי 2014), המטיר צה"ל על השכונה כ-7,000 פגזים, בהם 120 פצצות של טון כל אחת. כמויות התחמושת שהוקצו למבצע היו דמיוניות: 43 אלף פגזי ארטילריה, 39 אלף פגזי טנקים, מליוני קליעים. התוספת לתקציב הביטחון, כתוצאה ישירה מן המבצע בלבד, הגיעה ל-13 מיליארד שקל. בחודשיים הקצרים שבין תום המבצע לבין ההכרזה על בחירות לכנסת (לא סמיכות אירועים מקרית בכלל) התנהלו דיונים סוערים על גובה התוספת הזאת לתקציב הביטחון. שלח היה בכולם. באיזה צד? לא ברור.

בראיון ל"הארץ" הוא אומר כך על "הנתונים האסורים בפרסום":

"זו השוואה לא הוגנת, אבל היא הכי טובה שיש לי. בשלושת השבועות הראשונים של כיבוש עיראק ב–2003, הצבא האמריקאי כבש ערים והשמיד 1,600 כלי רכב משוריינים של צבא עיראק, מחציתם טנקים. צה"ל לחם בעזה נגד אויב בלי כלים משוריינים, ספק אם חייליו ראו בעיניהם יותר מכמה מאות חמושים של חמאס. בממוצע טנק של צה"ל ירה פי שבעה פגזים ליום מטנק אמריקאי בעיראק. ירינו יותר טילים נגד טנקים מהקרקע מכפי שהאמריקאים ירו ופי שניים טילי הלפייר ממסוקים."

נשמע לכם ששלח מתוסכל? שהוא רוצה לראות את צה"ל מצמצם ולא מרחיב הוצאות שלא לצורך? אם כך שאלו נא אותו: מדוע הנתונים על כמות התחמושת שצה"ל שפך ב"צוק איתן", והעלויות שלה, אסורים לפרסום? ואל נא, אל תלהגו באוזנינו על ביטחון שדה. לא מדובר על תכניות מגירה אלא על אירועים שכבר קרו: הפגזים שוגרו, הכסף שולם. כעת הציבור עומד וממתין, ומנסה להבין: למה לעזאזל מערכת הביטחון צריכה כל כך הרבה כסף?

שלח היה יכול לעשות דבר פשוט מאד, לו רצה באמת לקדם את אג'נדת ההתייעלות שלו: הוא היה יכול למסור את הנתונים שבידיו לפרסום. ונא לא להתרגש מהצנזורה. כשפוליטיקאי רוצה, הוא יודע יפה לעקוף אותה. הוא יכול לפרסם בגלוי תחת הגנת החסינות שלו; הוא יכול להדליף, גם למקורות זרים; והוא יכול לאלץ את המערכת לפרסם בעצמה את הנתונים באמצעות לחץ עקיף (למשל, איום בפרסום מידע מביך, שאינו אסור). אבל שלח נהג כאן, כמו שכבר ראינו קודם, כחייל טוב: נצור פיך, אוזניים לכותל. רק שהכותל כאן הוא אנחנו, הציבור בכללותו, והפה ששלח נוצר מסתיר מידע בעל חשיבות עליונה: כיצד נוהגת מערכת הביטחון בכספים ששייכים לכולנו. מותר לנו לדעת מה היא עושה בהם בעיתות הפוגה ומותר לנו לדעת מה היא עושה בהם בעיתות קרב.

ממה נפשכם: עומד הפוליטיקאי וזועק: כל הטילים והפגזים שהורדנו שם היו לשווא, הם לא בלמו במאומה את ירי הטילים של החמאס. היה בזבוז נוראי. וזה יקרה שוב פעם. בלי ספק. חייבים לשנות את זה,  אבל הי, אני לא הולך להגיד לכם בכמה כסף מדובר. חס וחלילה שתדעו. כי מי יודע, אולי עוד תתעורר מחאה ציבורית רחבה, אולי עוד לאג'נדה שלי תהיה תהודה שכזאת שהיא אשכרה תחייב את כוהני הביטחון שלנו לקצץ משמעותית בתקציב.

ואז מה? יצאתי חייל רע. ואני בסך הכל חייל טוב. לא רוצה לזעזע את המערכת. לדבר – חופשי. להשפיע – חלילה.

זאת הדינמיקה, אותה שניות לכל אורך הדרך, ובאמת ששלח מייצג כאן פוליטיקאים רבים מן השורה. משמיעים ביקורת נוקבת, אך מסננים ממנה בקפדנות כל אלמנט שעלול באמת לטלטל את המערכת; מגוננים על הסטטוס קוו בזמן שעושים קולות של חשבון נפש. זאת הכלכלה הפוליטית של ישראל, כלכלה של סטגנציה מובטחת מראש.

מר שלח, הנח לנו, באמת. אל תלאה את אוזנינו בדיבורים על הצורך הדחוף ב"תיקון" של מערכת הביטחון. באותו ראיון גם השתלחת בחברי הקבינט: "זה מאפשר לביבי ולבוגי לנהל מבצע לבד ומאפשר לחברי הקבינט לצאת החוצה ולומר בחוסר אחריות דברים שסותרים את מה שהם עצמם אמרו בתוך החדר."

באמת, צבועים. דבר אחד בחדר ודבר אחר מחוצה לו. אבל אתה, לעומת זאת…

לקח או שניים לסיום

הציבור הישראלי צריך להתבגר סוף סוף. להפסיק להקשיב ללהג הפוליטי הרגיל ולבחון את המשמעות הפוליטית של הדברים. אין לי ספק שבראיון החג הזה עפר שלח ביצר עוד יותר את מעמדו כמבקר חריף וחשוב של מערכת הביטחון, ושמו נישא בהתפעלות בחוגי השמאל. כך גם הגיבו בשמאל לדברים המבישים שאמר מפקד אוגדת עזה, תא"ל איתי וירוב, שהודה שהוא מטיל את חייליו למערכה חסרת תוחלת, שכן אין הרתעה צבאית מול עזה. "בוגדים במדים" קראתי להם, שורה ארוכה של גנרלים שהתפכחו מאוחר מדי, פשטו מדים והתחילו להשמיע זמירות שלום. שלח איננו גנרל אבל גם הוא מקפיד להתפכח מאוחר מדי, לא דקה לפני הרגע המכריע שבו פרש מן התפקיד שבו, ורק בו, יכול היה להסיט קמעא את ספינת האבדון הישראלית, אבל אז הוא העדיף רק לשתוק.

מי שקושר לשלח כתרי אומץ עכשיו, מי שחושב שדבריו חשובים ולבטח יחלחלו גם לחלונות הגבוהים, לוקה באמנזיה חריפה או בציניות גמורה. כך גם אמרו על תא"ל גיורא ענבר, תא"ל אילן פז, אלוף גיורא איילנד ותא"ל איתי וירוב. ואלה רק מי שהתראיינו. הרוב פושט מדים ושומר את התובנות המרעישות שלו עמוק בבטן. כך או כך, הספינה ממשיכה בדרכה לאבדון, וראיונות ההתפכחות האלה מעלים אבק, נשכחים, מקוטלגים תחת הנהוני אנחה "דברים שרואים משם", מצהיבים באלבומי ה"אמרתי לכם", מנבאים את הבאים אחריהם, והבאים אחרי הבאים, שושלת מפוארת של כישלונות המשטר הישראלי להכיל בתוכו התנגדות אמיתית.

לשלח ולדומיו אני ממליץ לחזור שוב לראיון החשוב הזה עם מרדכי ציפורי, שמספר על חלקו בממשלת בגין במלחמת לבנון הראשונה. עד מותו ייסר אותו המצפון. אל תחשבו שאתים טובים ממנו, חכמים ממנו. אתם לא. ואל תחשבו שההכאה שלכם על החטא תהיה מובנת יותר, נסלחת יותר. היא לא. להיפך, אחריותכם כבדה משלו, כי לכם עומד ניסיון הסטורי מקיף יותר, שמכיל גם את כשלונו. אתם יכולתם להפיק לקח מן הדפוס החוזר ונשנה. ובכל זאת לא למדתם דבר.

הציבור הישראלי צריך להתבגר. הוא צריך להבין שהמשטר אינו יכול לשנות את עצמו מבפנים. לא משנה כמה הפנים שמפתים אותכם אל הקלפי משכנעות, אם מי שמאחוריהן צמח בתוך המערכת, הוא לא ימרוד נגדה. עפר שלח, מ"פ במילואים ועיתונאי בכלי תקשורת מרכזיים רוב חייו, התעצב בלב הקונצנזוס הישראלי; ממנו הוא ניזון ואליו הוא מדבר. לצפות ממנו שיוביל מהלך של צמצום תקציבי בצה"ל, ריסון החשיבה הצבאית, הגברת הפיקוח של החברה האזרחית על הצבא, חיזוק אלטרנטיבות לא אלימות לפיוס עם הפלסטינים – זה כמו לצפות מעץ מלבלב בבוסתן פרי לעקור את עצמו מן האדמה וללכת לחפש לו מדבר צחיח כבית. זה נגד הטבע וזה לא יקרה. האיש הרי הצטרף להצעת חוק (של יוני שטבון, יריב לוין ועוד) ששוללת מלגות סיוע מסטודנטים ש"השתמטו" משירות ב"צוק איתן". מהי הצעת החוק הזאת אם לא דריסה גסה של ההפרדה ההכרחית בין חובות צבאיות לזכויות אזרחיות? כיצד יכול אדם לתמוך בה בנשימה אחת ובנשימה אחרת לדרוש פיקוח אזרחי הדוק יותר על הצבא?

הציבור הישראלי צריך להתבגר. חלק מההתבגרות הזאת יהיה כרוך בניתוק כואב ממוקדי ההזדהות המדינתיים – שירות צבאי, ערוצי התקשורת המרכזיים, מדורות שבט למיניהן – וטיפוח של מוקדים מקומיים וקהילתיים במקומם. הציפיות מן הממסד יצנחו, וכך גם האכזבות. ראיונות כמו של שלח יחלפו בפיהוק. המבט והאנרגיות יופנו אל החברה האזרחית, שם גם ינבטו זרעי השינוי. אנשים שיצמחו שם ויסתננו למוקדי הכוח יוכלו באמת לטלטל את המערכת (ח"כ סתיו שפיר היא דוגמה כמעט יחידה לכך). אבל לא חייבים להסתנן כדי להשפיע; התנגדות למשטר יכולה להיות אפקטיבית מכל עמדה שהיא. המקרה של שלח דווקא מלמד עד כמה מסוכנת, לשוחרי החופש והשלום, נוכחותו בממסד של נציג שלהם לכאורה, שמדבר בשפתם לכאורה. שלח ודומיו בוועדות הכנסת, בדיונים של גופי המודיעין, בהצבעות על התקציב, אינם מאתגרים את מפלצת הביטחון הישראלית. להיפך, הם מאתרגים אותה, מבצרים אותה כנגד התנגדות אמיתית. הם מספקים לה שכפ"ץ יעיל מאין כמוהו – הביטוי של לנין היה "אדיוטים מועילים" – באשר הם מציגים לראווה את יכולת ההתבוננות העצמית שלה, הביקורת הפנימית, העובדה שלא משתיקים אף אחד.

כל זה יפה ומושך את העין, ומסתכם בסופו של דבר בכך שהאסון "יקרה בהכרח עוד פעם", כפי שמציין הפוליטיקאי-פרשן-שותף-לפשע עפר שלח.