באין חזון ייפרע עם
בניגוד לארי שביט, אני מאמץ את פילוח המנדטים של "הכל שקרים": לימין יש בלוק חוסם של 102 מנדטים, לשמאל יש 18 מנדטים. בחישוב חמור יותר הייתי גורע ממחנה השמאל מחצית מהמנדטים של רע"ם-תע"ל, שמגיעים מתנועות איסלאמיות (אין שמאל קלריקלי), ואולי מנדט או שניים ממרצ, שמבוססים על שנאה כללית לחרדים/מזרחים/פריפריה ועל זיקה דביקה מדי לתנועה הקיבוצית (אין שמאל סקטוריאלי), ומגיע ל-15 מנדטים – גודלו האמיתי של השמאל הישראלי.
ברוכים הבאים אל המציאות.
הפרשנים מעלים על נס את "המחאה החברתית", ששינתה את פני הכנסת ואת סדר היום הציבורי. אלה אמירות סרק, ללא כיסוי, וכדאי כבר כעת לנפץ את המיתוס הזה, כאילו יש קשר בין מטרות המחאה של קיץ 2011 לבין האג'נדה של הקואליציה העתידית.
מישהו בכלל זוכר על מה היתה המחאה? מרוב מלל ריק על "מדיניות חברתית" ו"מעמד הביניים" קשה קצת להיזכר בדרישות ההן, ברוטשילד ובלוינסקי, בקריית שמונה ובאשדוד, שלרגע קצר אחד איחדו כל כך הרבה ישראלים. אז הנה, תזכורת קצרה של אותן דרישות, ולצידן – מה צפויה הקואליציה של הליכוד-יש-עתיד-הבית היהודי לעשות בעניינן.
1. הפשרת חוק הדיור הציבורי וחידוש מלאי הדירות שמיועדות לדיור ציבורי.
עמדת הממשלה החדשה: פחחח. אל תצחיקו אותנו. גם בימים הקשים של טרכטנברג לא העלינו על דל מחשבתנו את המלים האסורות האלה, "דיור ציבורי". אז דווקא עכשיו, כשנכנסים לממשלה שרים שגרים בבתים ששוויים 6.5 מיליון שקל ו-10 מיליון שקל, נניף את הדגל הזה? נכון, שכחנו להקפיא אותו בזמן, טעות מצערת; בקרוב לא רק נקפיא אלא נבטל אותו, ועל הביטול תתנוסס חתימתו של יאיר לפיד.
2. קידום דיור בר-השגה.
עמדת הממשלה החדשה: לא קברנו את הנושא הזה כבר עם רפורמת אטיאס? בואו נדבר גלויות: לפיד ובנט הם ניאו-ליברלים, בצלמו ודמותו של נתניהו. ספק אם ניתן לזהות הבדלים בתפיסותיהם הכלכליות גם במיקרוסקופ. מי שקרא והאזין ללפיד בשנים האחרונות ובמיוחד במהלך הקמפיין, שמע מנגינות מוכרות עד זרא: שיחרור חסמים, הגברת התחרותיות, ייעול הביורוקרטיה. ובקיצור: כל השיטות שבזכותן הדיור בישראל אינו בר-השגה (כי מסתבר שהבעיה היא בכלל לא המחסור בדירות או בהפשרת קרקעות לבנייה)
3. פיקוח על שכר דירה בערים הגדולות.
עמדת הממשלה החדשה: שוב פחחח. נזכיר נשכחות: אלפים רבים מהמוחים בקיץ 2011 לא חלמו בכלל על רכישת דירה, ורק כרעו תחת שכר הדירה המשתולל במרכזי הערים. בניגוד לנהוג בערים גדולות רבות באירופה, בישראל אין שום חסם עליון על הפקעת המחירים הזאת. אבל זה דורש כמובן צעדים שהם בגדר חילול קודש של ממש – התערבות ממשלתית בשוק החופשי (חופשי עאלק – הממשלה מתערבת כל הזמן, רק שזה לטובת הקבלנים, באמצעות הטבות במכרזים, הקלות מס וכדומה; לזה משום מה קוראים "עידוד צמיחה" ולא "התערבות ממשלתית"). נתניהו-לפיד-בנט יורקים בתיעוב על רעיונות כאלה.
4. שיקום מערכת הבריאות הציבורית.
עמדת הממשלה החדשה: מצטערים, אין כסף. באמת שאין. עם הגירעון התקציבי האדיר, עם האיתרוג של תקציב הביטחון, עם בנט ונעלי הצנחנים המאובקות שלו, עם הספין האיראני שיקום לתחייה מיד אחרי השבעת הממשלה החדשה – תשכחו מקיצוץ בביטחון. ושוב, עם בנט וסטרוק בקואליציה – תשכחו מקיצוץ בהררי הכסף שנשפכים בהתנחלויות. זהו בסיס התמיכה של הימין, ולא יורקים בפרצוף של מי שהעלה אותך לשלטון.
כך שלא יהיה כסף לאלפי מיטות האשפוז שנחוצות כדי לרדת מתפוסה של 130% בבתי החולים, ולא יהיה כסף למתמחים ולתוספת רופאים, ולא יהיה כסף לצמצום ההוצאה הפרטית התופחת על בריאות, ועוד ועוד משפחות ייאלצו לבחור בין מזון לבין תרופות.
5. שיקום מערכת החינוך הממלכתית.
עמדת הממשלה החדשה: שר החינוך הבא יהיה יאיר לפיד או שי פירון. "יש עתיד" מרבה לדבר על חשיבות החינוך, אבל הקבלות היחידות שיש לה בתחום הן דווקא בכיוון ההפרטה. למעשה, ההפרטה המואצת של שירותי חינוך היא אחת הבעיות המרכזיות בחינוך הממלכתי כיום לדעת כל המומחים, שנזקיה ניכרים הן בהתרופפות הפיקוח על תכני הלימוד והן ביצירת מעמד של אלפי מורים-עבדים, "מורי הקבלן", שיורקים דם רק כדי לקבל זכויות העסקה מינימליות. שתי הבעיות הקריטיות האחרות של מערכת החינוך הן הזנחה רבת-שנים של התשתית: התשתית הפיזית – מחסור חמור בכיתות לימוד ותחזוקה ירודה (בעיקר במגזר הערבי), שתוצאתו היא כיתות עם 35 ויותר תלמידים; והתשתית האנושית – המורים, שכל מאבקי השכר שלהם הסתכמו בעוד ועוד שעות עבודה ומעט מדי תוספת שכר. תיקון אמיתי בשלוש הרעות החולות האלה מחייב תוספת תקציב משמעותית לחינוך והחלפת דיסקט באידאולוגית השוק החופשי.
זה לא יקרה, כי אין בממשלה החדשה אף מפלגה שמאמינה בהגדלת ההוצאה הממשלתית ומתנגדת לדת ההפרטה. יאיר לפיד ימשיך לדבר על "מקצועות הליבה" בשעה שתלמידים בפראדיס יישבו בכיתות עם גג שבור וברמת גן יקבלו חינוך טכנולוגי בחסות אינטל ומיקרוסופט. "מעמד הביניים" הליברלי ישאף לרווחה אולי כשיבוטלו סיורי התלמידים למערת המכפלה ולא ישים לב שבאותו הזמן ממשיך החינוך הממלכתי להתפורר.
6. חיסול חרפת עובדי הקבלן.
עמדת הממשלה החדשה: עובדי קבלן זה טוב לעסקים. כבר עכשיו ישראל בצמרת העולמית, כשאחד מכל עשרה עובדים (כ-300 אלף עובדים במשק) מועסק דרך חברת קבלן. בקרב עובדי ממשלה – אחד מכל חמישה הוא עובד קבלן. ממשלות ישראל ממשיכות במסע ההפרטה המואץ של שירותים חברתיים חיוניים תוך התעלמות גמורה מהצטברות עדויות רבות על כך שאין בה לא חיסכון ולא התייעלות (מעבר לאופיה הנצלני והלא מוסרי). המרוויחים היחידים הם בעלי העסקים, שחוסכים עלוית בהעסקה קבלנית עם מינימיום זכויות סוציאליות.
נו, ולפיד ובנט יודעים היטב שמה שטוב לעסקים, טוב גם להם.
לסיכום, הרי התחזית לארבע השנים הבאות: מחירי הדיור לא יירדו (זולת תנודות שוק טבעיות) באופן משמעותי, הנגישות לדיור ציבורי או בר-השגה תישאר מצומצמת עד אפסית, שכר הדירה ימשיך לעלות, הרפואה הפרטית תמשיך לפרוח על חורבות הרפואה הציבורית, מערכת החינוך תתמודד עם עוד שביתות ומשברים, רק כדי להתברג שוב לתחתית טבלת ה-OECD, כמות עובדי הקבלן במשק רק תגדל, ולא, שום דבר לא ייראה טוב יותר בחזית המדינית.
אבל סוף סוף יהיה "שוויון בנטל". כ-ו-ל-נ-ו נשחה בחרא.
אין ציפיות – אין אכזבות
בעצם זה לא פוסט דכאוני ופסימי. רק מי שניגש לבחירות האלה עם ציפיות לא מציאותיות ימצא את עצמו מתאכזב שוב ושוב כשהן לא יתגשמו במהלך השנים הקרובות. המטרה של הפוסט הזה היא לא לרפות ידיים, אלא להבהיר איפה מתנהל המאבק החשוב ואיפה לא, מיהם סוכני השינוי האמיתיים ומי לא. המאבק האמיתי (עדיין) איננו בכנסת, ואת השינוי (עדיין) לא יביאו המפלגות.
יש עוד הרבה עבודה. מי שחשב שתוך שנה וחצי מן היום שדפני ליף הציבה אוהל בשדרות רוטשילד יתהפך המשטר הישראלי מכלכלת-שוק ברוטלית לסוציאל-דמוקרטיה היה נאיבי או סתם אוויל. את המשטר הנוכחי לקח לפחות שלושים שנים לבסס ולשכלל; תחלופנה עוד כמה שנים טובות עד שנפרק אותו מן היסוד ונקים תחתיו תחליף אנושי ונאור. וכמו שמי שהקים את המשטר הקלוקל הזה לא היו חברי כנסת אלא אנשי האליטה המתגבשת של ההון והביטחון, כך גם מי שיפרק אותו לא יהיה חברי כנסת. אלה יהיו האחרונים לשמוע על כך. המפלגות עדיין מחוברות בטבורן לאליטה שמשחקת בחיינו – כידוע, לפעמים מדובר באותם אנשים ממש משני צידי המתרס – ולכן כל מי שעיניו בראשו יכול להבין שהן אינן מסוגלות לחולל את השינוי המיוחל; המפלגות עצמן חייבות לעבור מהפכה. אבל מבט חטוף ברשימות המועמדים, ברשימות התורמים, בנאומי הבחירות, הבהיר שמדובר ב"עוד מאותו דבר". ושוב: זה לא מפתיע ולא מאכזב. זה רק אומר שהחברה האזרחית עוד לא גמרה את המלאכה. עוד לא גובשו כל קבוצות הלחץ, עוד לא שוכללו מנופי ההשפעה וההסברה, עוד לא זועזעו מספיק בעלי ההון, עוד לא נענשו מספיק הפוליטיקאים שמכרו אותנו בזול.
זה אנחנו שלא סיפקנו את הסחורה, לא הם. הם רק עומדים בקצה ועושים כן או לא עם הראש לפי כיוון הרוח.
אם תקום בנו רוח, עוד נקים רוח סערה, וניפרע.
לא למות טיפש 
מצא חן בעיני שאתה פותח את הפוסט עם טאוטולוגיה. עידן לנדו לא מסכים עם ארי שביט דומה ל:הצבע ירוק אינו צבע אדום. ובכל זאת מבלי לגרוע דבר מתוכן דבריך, אולי יש בזה סימן מעודד שארי שביט חושב את אשר הוא חושב. שכן, ארי שביט הוא סוג של קול העם. ואולי אכן – עם זאת ששום מטרה לא הושגה – יש ניצחון בעצם העובדה שארי שביט חושב אחרת. ואולי יש ניצחון בעצם התחושה שנתניהו הוא לוזר. זה לא הרבה, אבל לפעמים צריך גם להודות על ניצחון.
כן, נדמה לי שהיתה אירוניה כלשהי בפתיחה הזאת.
אני משאיר לך את ההנאה מתחושות ניצחון. כשלעצמי, אני מעדיף להישאר בשאלה הפשוטה אם יש כאן בכלל הישג כלשהו שחורג מהתחושות.
אולי בדיוק זאת ביקשתי לומר: אין להקל ראש בתחושות (- עם זאת שאינן תוצאות -)
your words are gold. כדי לרדת מתפוסה של 130% בבתי החוליםis there in the world a state where the –health services are better then those in israel state?
אולי בדיוק זאת ביקשתי לומר, אמיר: יש להקל ראש בתחושות, והראיה, תחושות האופוריה אחרי קיץ 2011, שסימאו את עיניהם של המפגינים מלראות שמחאה חד-פעמית לא מובילה לשום שינוי מבני, ולכן חוללו כזאת אכזבה, ותשוקה לתיקון – שהתנקזו כולן אל כיסו של יאיר לפיד.
כן, בהחלט, יאיר לפיד הוא המרוויח הגדול מן ה"תחושות" של קיץ 2011. לכן – התחושות לפח. הגיע זמן לראות נכוחה.
קשקוש טהרני. המפלגות הערביות הן שמאל?? בשום קנה מידה אוניברסלי זה לא היה עובר. מה שמאל באחמד טיבי? זה שהוא פרו פלסטיני? להיות אנטי ישראלי זו לא תעודת שמאלנות, זו סתם תעודת הכשר בדעת הקהל העולמית.
מדוייק מאד, עידו. תודה רבה. חבל מאד שמצביעי לפיד קנו את הלהג הריק שלו על מעמד הביניים. השאלה היחידה שלי היא לגבי השינוי: אני תוהה (באמת) איך המפלגות עצמן צריכות להשתנות, ובאיזה אופן. אם יש לך רעיונות קונקרטיים אשמח לשמוע.
הערה קטנה לגבי יאיר לפיד: לא בטוח שמדובר בשינוי כלשהו (בדפוסי הצבעה, הכוונה). בסך הכל ל"גוש המרכז" (לפיד+לבני) יש היום 25 מנדטים, פחות מה-28 שהיו לקדימה בכנסת היוצאת.
נראה לי שמדובר יותר בחילופי פרצופים בגוש חסרי האידאולוגיה יותר מכל דבר אחר.
תחושתי היא שאנו חלוקים לגבי דרכי פעולתה (המסתוריות) של הפוליטיקה. נדמה לי שכתחום המסדיר את יחסם ופעולתם של בני אדם, לפרשנות העובדות – פרשנותם רגשית – יש תפקיד מכריע. בכלכלה למשל הדבר הוכך, לדעתי, בצורה משכנעת על ידי כהנמן ושות. יתכן שלא נסכים, אבל במחלוקות לשם שמיים.. וגו'. תודה.
חלוקה שונה:
השמאל בישראל מורכב ממפלגת העבודה, מרצ וחד"ש. בל"ד היא מפלגה לאומית ערבית ורע"ם-תע"ל היא ברית בין התנועה האיסלאמית הדרומית לבין אחמד טיבי שהוא ליברל, ולכן אינו שמאל.
כן, העבודה היא מפלגת שמאל. יחימוביץ' יכולה לעשות סלטות באוויר, פליקפלקים לאחור וצוקהארות בגוף ישר בניסיונה למרכז את "העבודה" – אבל בסוף בסוף המצע שלה הוא מצע של שמאל סוציאל-דמוקרטי. שמאל מתון, פשרני וחלבי אבל שמאל.
לשמאל היו בכנסת היוצאת 15 מנטדים: 8 לעבודה (לאחר פרישת ברק וחבריו), 4 לחד"ש ושלושה למרצ. בכנסת הקרובה יהיו לו 25 מנדטים. זאת עליה יפה ובסיס לבנות עליו אופוזיציה יעילה. בתנאי כמובן ש"העבודה" לא תשתגע ולא תיכנס לממשלה. יש סיבה קטנה לאופטימיות מסוימת.
כל מיני מצביעי מרצ נעלבים מגיבים אלי במייל וגם בעמוד הפייסבוק (למרות שכתוב שם במפורש שאני לא עונה בפייסבוק) בעניין ההערה בתחילת הטקסט על מפלגתם הנהדרת.
אז קודם כל, למען הסר ספק, אני שמח מאד בשמחת מרצ. מעולם לא כתבתי נגדה. לטעמי האישי שמאל בארץ צריך להיות קודם כל יהודי-ערבי, אבל מרצ היא שמאל לפי קני המידה המקובלים (בעולם). ההערה שלי גם לא כוונה כלפי חברי הכנסת של מרצ, אלא כלפי חלק מהאלקטורט, שנגוע בגזענות (כמו כל ישראלי, בעצם), ובמקרה של מרצ זה מופנה כלפי מזרחים/חרדים. אומר זאת כך: מוכרים לי אישית אנשים כאלה.
לא אמרתי שכל מצביעי מרצ גזענים; אמרתי שחלק (כנראה לא גדול במיוחד) כאלה. לא אמרתי שמצביעים של מפלגות אחרות אינם גזענים; אבל כמובן שזה לא פוטר את חברי מרצ מחשבון נפש. ולא אמרתי שמרצ הכניסה חבר קיבוצים לכנסת (זה היה קרוב); אמרתי שהמפלגה נהנית מהצבעה סקטוריאלית, ומי שמצביע סקטוריאלית איננו באמת שמאל. שוב, כמעט כל המפלגות (למעט הליכוד-ביתנו, אני חושב) הן סקטוריאליות. אז מה? כמעט כל המפלגות אינן שמאל, זאת הנקודה.
בקיצור, לא להיעלב על ריק. מקווה שלא פתחתי פה עוד חזית בנושא הכה-מעורר מיצים של "השמאל והמזרחים".
למרות שאני רחוק מלהחזיק בדעות העולות מהבלוג (תהום אידאולוגית וכו') ברצוני לציין כי הכתיבה מעניינת ומנומקת.
עם זאת, לדעתי ניתן היה לסכם את הכתיבה במשפט יחיד – "לפיד אינו סוציאל דמוקרט". איש אינו יחלוק על משפט זה, שאושר על ידי לפיד בעצמו במהלך הקמפיין, בתשובה לאחד הניסיונות הכושלים שבוצעו לאיחוד רשימתו עם העבודה.
לא ברורה האכזבה הגדולה מכך שמנהיגי מפלגות (לפיד,בנט ונתניהו) שנבחרו ברוב גדול עומדים לפעול על פי תפיסת עולמם שקיבלה את אישור מרבית ציבור הבוחרים. זוהי מהות הדמוקרטיה. האם באמת חשבתם/קיוויתם שלאחר בחירתו לפיד ימהר לקיים את כל הסעיפים במצע מרצ? לדעת הציבור הגדול שהצביע עבורו (שחלקו בעלי דירות שאינם מעוניינים בירידת ערכן) – לא לשם כך הוא נבחר.
אני אוהב אנשים שיודעים הכל ויודעים לחלק את העולם ואת האנושות בדיוק מטמטי אלה "טובים" ואלה "רעים" אבל בדיוק בדיוק 108 רוב חוסם של רעים. אלה שיודעים שהכל רע, אלה שיודעים כיצד צריך לנהל את המדינה אבל בדיוק לא בערך אבל בדיוק, יודע שמרצ גזענים שכל חברי הכנסת של העבודה פשיסטים והכל בדיוק.
אני מקווה שאתה תמשיך לכתוב פוסטים ותסתפק בזה, כי אם תקים מפלגה ותלך לבחירות יבוא מישהו ויגיד לך שאתה אנרכיסט או פשיסט או משהו, מישהו כמוך שגם יודע הכל בדיוק.
איך למשל אתה יודע בדיוק מה רצו חצי מיליון מפגינים בדיוק, ועכשו את יודע שלא יצא מזה כלום, בדיוק, אתה מציע שהרחוב יעשה את השינוי, עד היום הרחוב רק הבטיח כריתת ראשים או שריפת ספרים ולא שינוי, השינוי בא מפרלמנט כזה או אחר ולא מהרחוב. כך היה בצרפת, כך היה ברוסיה וכך היה בגרמניה וכך יהיה במצרים. גם בארצות אלה היו כאלה שחלמו שהרחוב ינצח והם ידעו בדיוק מה צריך לעשות. רק גון פוט ידע בדיוק וביצע בדיוק והרג חלק מהעם שלו אבל ידע בדיוק מה צריך לעשות.
אחלה פוסט
זאב, מחמם לי את הלב שאתה אוהב אנשים. קצת חבל לי שיש לך בעית הבנת נקרא חמורה, ופירשת את האמירות בתחילת הפוסט כאילו הן מתייחסות למפלגות עצמן (בלי ספק, הטייה שנובעת מראיית הכנסת כחזות הכל) – בעוד שהן במפורש מתייחסות לקהל המצביעים.
כל הזמן קוראים לי אנרכיסט ופשיסט, לפעמים אותם אנשים. עד היום לא רמזו שאני ופול פוט באותה סירה, וכידוע מי שמאיים אצלנו באלימות, כל הזמן, זה הימין על השמאל ולא להיפך.
כל הדוגמאות שהבאת, אגב, מוכיחות ההיפך ממה שאתה חושב: הפרלמנטים נגררו אחרי הרחוב ולא להיפך. אני נשאר ברחוב.
מריק, אין צורך להתלהם.
לנדו סייג את דבריו בכך שלא כל חברי הכנסת הערביים יכולים להסתווג כ"שמאל". ובכל זאת, רובם, במובנים רבים, כן.
הסקאלה של שמאל-ימין לא באמת מספיקה בשביל לסווג את כל הכוחות הפועלים. לכן, מפלגה שפועלת למען זכויות של מיעוט מדוכא ומושתק תסווג כשמאל מטעמי נוחות, אבל זה רחוק מלהגדיר את האג'נדה שלה בנושאי חברה, כלכלה והשד יודע מה.
זה, אגב, רק מחזק את הטענה בפוסט, אודות החולשה והפירוד של מה שנשאר מהשמאל.
לדעתי, ככל שהמציאות שלנו נעשית יותר ארווליאנית, הסקאלה של ימין ושמאל מאבדת מהמשמעות שלה. היום יותר רלוונטי לדבר על מי ישרת את ה1% ומי יילחם למען ה99%. מי ינסה לשמור על ההגמוניה ומי יפעל בגלוי לפירוק השיטה. אבל זה נושא אחר.
אגב, יש לי השגה משלי בנושא – מפלגת העבודה אמנם אינה ראויה להחשב שמאל, אבל כן יושבים בה כרגע כמה אנשים שכן ראויים לתואר.
just saying
עידן, זה נכון שפילוח הגושים בתקשורת הוא פחות או יותר מצחיק (שאול מופז כמרכז-שמאל? נו, באמת, מי אמר "עופרת יצוקה" ולא קיבל). אבל גם תמונת-הנגד שהצבת צריכה לדעתי עיון מחודש.
יש שמאל-חברתי וכזה ניתן למצוא אפילו במפלגת העבודה. לעומת זאת שמאל ששם בראש הדברים את ביטול ההתנחלויות ונסיגה מיידית לגבולות 67' בראש תביעותיהם אכן הולך ומצטמק כל העת, ואגב אינו נהנה מתמיכה רבתי אצל הפלסטינים הישראליים שברובם מדברים כיום על 48', כבסיס לסיום הכיבוש (זכות השיבה).
תופעת לפיד לטעמי היא תופעה ארתור פינקלשטיינית מובהקת. כאשר התעמולן הזה פרסם שמשפחת עמיר (יגאל וחגי) מצביעים הבית היהודי (כך דווח בכל מקום) הוא כיוון שזה יביא אולי מצביעים רבים יותר לביבי. איש שם לא חשב על כך שלפיד מזוהה עם טקסים ממלכתיים אותם הנחה בערוצי טלוויזיה, הן טקסי רצח רבין הם טקסי יום הזכרון לחללי צה"ל, בכל אופן כך לדעתי החלה התעוררות רבתי בקרב גילאי 40+ להצביע לפיד (בני גילנו זוכרים היטב את רצח רבין), מגמה שלא היתה קיימת כלל עד לפני כשבוע וחצי. אני יותר ממסכים כי לפיד לא מייצג שמאל חברתי וגם לא פוליטי, וכי רוב קהל מצביעיו הם מצביעי שרון ולבני לשעבר שלא מצאו למי להצביע. אגב המבוגרים שבהם ודאי הצביעו רבין ב-1992 משום שרבין ערב הסכמי אוסלו היה אמנם פחות ניצי מיצחק שמיר אבל היה עדיין שר הביטחון של "האנתפאצ'ה הראשונה" וגם מבחינה כלכלית כזכור לא היה מעולם סוציאליסט או איש מדינת הרווחה (שר האוצר שלו היה בייגה שוחט כזכור). לכן מעולם לא השתכנעתי כי ניצחון השמאל ב-1992 שהביא להסכמי אוסלו אכן היה "נצחון השמאל" (אני בכל מקרה הצבעתי אז שמאלה יותר).
הדבר המדאיג הוא שלפיד הוא קצת תואם ביבי, רק מודל חדש (שמשלב קראטה, קפיטליזם, ומינוי מזרחי-ייצוגי ברשימה פעם בסבב לטיפול בענייני עיירות הפיתוח). אשר לגיוס חרדים, בכפיה זה לא יעזור, אין לי ספק, ביבי גם יפחד להגיע עימם לעימות מהותי על כך; גרוע מכך, אני רואה את יועציו של ביבי כבר מוכרים ללפיד שש"ס תהווה סוכן לקראת גיוס החרדים והוצאתם לשוק העבודה, ואיך לפיד וחבורתו ייפלו בשבי של איזה מסמך שדרעי ינסח ושלפיד יוכל להציג זאת כניצחון גדול. הפוליטיקה הישראלית היא שמרנית מדיי, וגם יאיר לפיד אינו חדשן מדי. אני מקווה שהוא לפחות יתעקש על משרד המשפטים ועל משרד החינוך. זה נראה לי טוב יותר לכולנו שהוא ואנשיו יאיישו את התפקידים האלה ולא אנשי בנט או נתניהו-ליברמן או יעקב נאמן
(שקשור לכל כך הרבה שחיתות עד שרק בישראל הוא היה יכול לשבת כשר משפטים).
אגב, שי פירון, הוא ודאי ימין פוליטי (כמו הרב שרלו, שניהם היו ראשי ישיבת ההסדר בפתח תקווה), אבל דווקא מבחינה חברתית של מדיניות רווחה, וחלוקה שויונית יותר של משאבים לכלל אזרחי ישראל — אני מניח שכאן הוא רחוק מאוד מעמדות
ביבי וחבורתו או בנט וחבורתו (הוא בפירוש עמד כבר בראש כמה יוזמות חברתיות וגם כיום הוא ראש ישיבה לנערים בעלי צרכים מיוחדים, סוג של מוסד ציוני-דתי-נסיוני, שרבני המגזר בורחים ממנו כמו מאש, כי סביר להניח כי הוא לא יוציא מתוכו
צנחנים מעוטרים, לוחמי סיירת, או אוספי קרקפות של אויבים)
ובכלל, לצערי תופעת לפיד היא בפירוש תופעה של ניצחון הייצוגי-הממלכתי-המצטלם היטב- המתבטא קונצנסואלית. הוא לכתחילה מבטא שמרנות (הבן של אביו). אין שום דבר בפועלו העיתונאי, הספרותי או הציבורי המורה שלפנינו ניצב מהפכן פוליטי או חברתי-כלכלי.
בתגובה הקודמת: הן טקסי רצח רבין הן טקסי יום הזיכרון ולא כפי שנכתב
נכון ועצוב, כדברי הפתגם- amig plato sed magis amiga veitas
(אפלטון חבר, אבל האמת ידידה טובה יותר )
שועי, התפזרת על הרבה נושאים. אגיד רק שגם השמאל החברתי של יחימוביץ' ושות' לא ממש משכנע אותי, וכתבתי עליו כבר די מזמן; הבעיה העיקרית שלו הוא שגם בתור "מנוצלים-בידי-ההון" הוא אינו מסוגל לראות את הערבים, והוא גם מנוכר למאבקי עובדים לא הסתדרותיים:
https://idanlandau.com/2011/08/20/thanks-to-shelly/
(בעיקר חציו השני של הפוסט)
הטעות המרכזית של הפוסט היא שהוא מניח שמטרת המחאה החברתית היתה יצירת סוציאל דמוקרטיה, ולא כך הדבר. המחאה החברתית היתה מחאה נגד מחירי הדיור. יש מספר דרכים להוריד את מחירי הדיור. חלקן ניאו- ליברליות, וחלקן סוציאל דמוקרטיות. ההנחה שמאות אלפי המפגינים יצאו להאבק למען איזשהי סוציאל דמוקטיה מדומה היתה משותפת לרבים מהמפגינים, אבל בוודאי לא לכולם. ומכאן גם ההפתעה שניכרת בשמאל לכך שצעירי המחאה החברתית "בגדו" במטרות שדימיינו לעצמם חלק מהאנשים, ולא היו משותפות, אפילו לא לרגע, לכלל המפגינים.
בל"ד זה שמאל? רק בעיני לאומנים ערבים.
לטעמי, הניתוח של ח"כי השמאל איננו רציני. אם רוצים ספירה מדויקת צריך לעבור אחד-אחד ולנסות להבין עמדות קונקרטיות. במקרה זה צריך לעבור גם על חכים מהעבודה, כמו מירב מיכאלי, חכים מהתנועה ויש עתיד. בוודאי שאם אתה עושה את זה לכל אחד מחברי מרץ בנפרד ראוי שניתוח מדקדק גם בשאר המפלגות
עידן, אני דווקא חושב ששלי יחימוביץ' (ואני לא מעריץ גדול) היא מבחינות רבות פחות או יותר מאחרוני הסוציאליסטים במפלגת העבודה ואני גם מניח שהיא אינה מרוחקת או מתנגדת להטבת מצבם הסוציו-אקונומי של הפלסטינים בישראל. אני גם חושב שהימנעותה מלדבר על הסדר שלום הצביעה על רצונה להעמיד את השמאל-החברתי במוקד המצע; אני חושב שמה שטרם הופנם במפלגת העבודה הוא שאותם מפא"יניקים ופלמ"חניקים ישישים שהיו מצביעים אוטומטית למערך (כמו שבשוק מחנה-יהודה יצביעו לעד ליכוד) עברו בינתיים מן העולם. הילדים נעשו מרכז-ליברלי, וסביר להניח שהם הצביעו אתמול התנועה או יאיר לפיד. העבודה גם היתה תמיד ימנית יותר מן הדימוי שלה, והיא נתפסה בעיקר כשמאל על ידי מתנגדיה במצודת זאב. בעבודה היו כזכור יגאל אלון, עזר וייצמן, יצחק רבין, אפרים סנה, אהוד ברק וכיו"ב, זה לא ממש שמאל-פוליטי (ועוד לא דיברנו על היסטוריה של הקמת התנחלויות ומימונן). אבל הבעיה האמיתית של יחימוביץ' היא לטעמי עופר עיני, ראש ההסתדרות, שבשנים האחרונות ייצג רע במיוחד את העובדות/ים הסוציאליות/ים ואת האחיות/ים. נדמה שהוא מתאמץ רק כאשר מדובר בועדים החזקים באמת המייצגים כסף גדול. בעולם שבו חיים רמון יכול להיות יו"ר ההסתדרות לא צריך להתפלא שגם ממשיכיו
לא ממש קשובים למצוקה וגם לא לרווחה.
בן פ., איך אמרו על השוק החופשי: אולי זה רעיון טוב. אולי זה רעיון טוב, בתיאוריה, לתת לכוחות השוק (בסיועו הנדיב של משרד השיכון ומנהל מקרקעי ישראל) להחליט על מחירי הדיור; אולי זה רעיון טוב, בתיאוריה, לתת לספקי בריאות פרטיים להתחרות זה בזה על כיסו של הצרכן החולה; אולי זה רעיון טוב, בתיאוריה, לפתוח את כל השירותים החברתיים לתחרות חופשית.
רק שבפרקטיקה, הכל מתחרבן. ואיכשהו התוצאה תמיד אחת – ריכוז הון גדל והולך בידי שכבה מצומצמת יותר ויותר, והתרוששות עמוקה יותר ויותר של עוד ועוד עשירונים. נדמה לי שחווינו די נסיונות שוק חופשי בישראל כדי להכריז על כך שהחולה מת (גם אם הניתוח הצליח, על פי אי-אלו מילטונפרידמנים מקומיים).
(אה, שכחתי את התגובה הרגילה: נכשלנו כי לא שחררנו מספיק חסמים, כי השוק עוד לא באמת חופשי. זה קצת כמו ההסבר למה אנחנו נכשלים שוב ושוב בעזה: כי לא סיימנו עד הסוף , כי לא באמת מוטטנו את החמאס. איכשהו תמיד הגאולה מסתתרת מעבר לפינה).
ההצבעה בקיבוצים אינה סקטוריאלית כבר הרבה זמן. אבל עצם הטענה הזו אינה ברורה- מאיפה אתה או כל אחד אחר יודע מאיזו סיבה אנשים מצביעים למפלגה כזו או אחרת? כולם מצביעים למרצ כי הם תומכים במפלגה ובמצע שלה, אלא אם כן הם קיבוצניקים ואז זו סתם הצבעה סקטוריאלית?
סיכום ביניים של תוצאות הבחירות ודיון מעולה. הכי טוב במרשתת עד כה.
אייפי, יש פלח הצבעה מסורתי למרצ, עוד מימי האיחוד של רצ ומפ"ם, שמגיע מהקיבוצים. זה לא סוד, והפלח הזה הכניס את חיים אורון וגם את אבשלום וילן לכנסת. האנשים האלה לא מתכחשים לכך שההצבעה שלהם סקטוריאלית, ממש כמו שמצביעי ש"ס לא מתכחשים לכך שהצבעתם סקטוריאלית. זה לא אומר שאין בקיבוצים מצביעים עם תפיסה אוניברסלית של השמאל. אבל להכחיש שמדובר בסקטור (עם לובי שפועל עבורו בוועדות הכנסת) – נראה לי מופרך.
הפרטת החינוך אחד הדברים היותר מגעילים שקורים כאן ויותר מדי מאיתנו משתפים עם זה פעולה בתור מורים באקסטרני/פרטי כלשהו או בתוכניות היל"ה ודומותיה. אני אישית מתכוון להפסיק עם זה ולעבוד רק במערכת הציבורית. חלאס
אז כשתראה לי כמה אנשים בקיבוצים מצביעים בגלל הלובי שפועל עבורם וכמה בגלל שהם תומכים במצע, אז תוכל להסביר לי למה אתה "גורע" את כל הקולות שלהם לשמאל מהחישובים שלך.
ראבאק, אפילו בשמאל לא נותנים לך להיות שמאלני.
אייפי, אף אחד לא שולל ממך את הזכות לקרוא לעצמך שמאלני. אני בעד חירות סמנטית גמורה. הוויכוח הוא על עובדות, לא על מלים.
והעובדות הן שאתה מחקת את הקיבוצים מהחישובים שלך של המנדטים של השמאל. כלומר, בעיניך הם לא באמת שייכים לשמאל. לכן- אפילו בשמאל לא נותנים להיות שמאלני.
גילוי נאות
יש לי דירה בבעלותי ללא חובות,קיצבת נכות בגין הפרעה דו קוטבית וכספי ירושה.
לבל"ד הצבעתי כי
1. לפי תפיסתי האידיאולוגית יהדות היא דת ודת בלבד, הציונות הקולוניאליסטית עברה תהליך של הגזעה ולכן הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית חייבות להתאדות ולהתכלות
2. רדיפה פוליטית של יריבים אידיאולוגים שאחראים להם המכון לאיסטרטגיה ציונית ,אם תרצו, החכים של ישראל ביתינו (דוד רותם,אלכס מילר,פאינה קירשנבאום), החכים של הליכוד (דני דנון,יריב לוין,אופיר אקוניס,זאב אלקין,ציפי חוטובלי)
ועכשיו בצורה מפורטת יותר
בספרו המפורסם ביותר "ויואל משה" עומד האדמו"ר מסאטמר על האיסורים התורתיים לבנות מדינה או כל עצמאות יהודית אחרת, טרום ביאת המשיח. כמו כן, הוא מונה את כל האיסורים הדתיים האפשריים שסותרים את השתתפותם של דתיים במדינה הציונית. הרבי מסאטמר בספרו הזה שם גם ללעג את הרעיון של שילוב ההלכה בחיי המדינה דרך מנגנוניה (מה שהחילוניים רואים בכך "כפיה דתית"). בספרו זה מבהיר האדמו"ר מסאטמר כי כפיית חוקים דתיים בפרלמנט חילוני הם ההיפך מן ההשקפה היהודית הטהורה, וכי החרדים של אגו"י נגררים אחרי ההשקפה הדתית–לאומית של תנועת "המזרחי" בעיקר מסיבות של ממון ממלכתי.
דגש נוסף שם האדמו"ר מסאטמר בספרו זה, והוא על עניין הפיקוח נפש ליהודי באשר הוא מההתגרויות הצבאיות של הציונים באומה הערבית בפרט, וההתנשאות הצבאית והמדינית בין אומות העולם בכלל. הרבי מסאטמר חזר בספרו מספר פעמים על כך שיש להודיע לאומות העולם ולאומה הערבית שמעשי הציונים אינם מייצגים את היהדות.
לא, אייפי, העובדות הן שהקיבוצים הם סקטור. זה שמחקתי את מי שמצביע שם כסקטור (ודוק: לא את כל הקיבוצניקים) מחישובי השמאל זה דעה שלי, לא עובדה. קפיש?
עכשיו תנוח.
אתב גם מצנזר מי שחולק עליך שבל"ד היא מפלגת שמאל.
סליחה טעיתי לא צינזרת.
אוקיי. תודה ושלום.
קודם כל – גם אני הופתעתי בנוגע לפער בין מה שעלה בבחירות, ובין איך שאני הבנתי את קריאות המוחים של 2011. אבל המסקנה שקשה לברוח ממנה היא לא שהממשלה הולכת לבגוד במפגינים, אלא שמתברר שלא הבנתי נכון את המוחים. שמי שאני חשבתי שהם מנהיגי המחאה, לא היו באמת מנהיגי המחאה. שמה שהמוחים באמת רצו, זה לא מה שחשבתי, וגם לא מה שדפני ליף חשבה. זה מה שדה מרקר ויאיר לפיד חשבו. בדיוק כדי לברר דברים כאלה יש בחירות, לא?
חוצמזה, כתבת ש:"רק שבפרקטיקה, הכל מתחרבן. ואיכשהו התוצאה תמיד אחת – ריכוז הון גדל והולך בידי שכבה מצומצמת יותר ויותר, והתרוששות עמוקה יותר ויותר של עוד ועוד עשירונים. נדמה לי שחווינו די נסיונות שוק חופשי בישראל כדי להכריז על כך שהחולה מת (גם אם הניתוח הצליח, על פי אי-אלו מילטונפרידמנים מקומיים)."
אולי אני שופט לחומרה, ושלא בצדק, טוקבק בהמולת הקרב, אבל נדמה לי שאתה אומר את הדברים האלה לא מעט. אני לא מבין על מה הם מסתמכים.
1. בקשר לעשירונים: ככל שניתן למדוד, רמת החיים החומרית של כל עשירוני ההכנסה בישראל עולה בצורה כמעט מונוטונית כבר כמה עשורים. אין חולק על כך שהפערים גדלים, אבל בניגוד לארה"ב למשל, כל מדדי רמת החיים החומרית – הכנסה ריאלית, הוצאה ריאלית (רק לוודא – שתיהן בניכוי עליית המחירים), בעלות על מוצרים בני קיימא – כולם עולים בכל עשירוני ההכנסה. אתה חושב שפערים זה מה שחשוב? אני במידה רבה מסכים. אבל אי אפשר בפנים רציניות לדבר על התרוששות של יותר ויותר עשירונים. זה פשוט לא נכון.
2. בקשר לריכוז ההון: אין, או לפחות לא צריכה להיות, מחלוקת שבעשורים האחרונים יש בישראל יותר בעלי הון מגה עשירים ושכוחם הפוליטי והכלכלי עלה משמעותית, ושזה רע מאד. עד כאן – כולנו מסכימים. בניגוד אליך, אני לא מזלזל באפשרות שמעורבות ממשלתית, ולאו דווקא היעדרה, היא לפחות חלק מההסבר. הענפים שבהם פועלים הטייקונים הגרועים ביותר הם ענפים שבהם דווקא יש מעורבות ממשלתית עמוקה. אפשר – מה אפשר? – צריך להאשים את הפוליטיקאים בשחיתות בהקשר הזה, אבל זה לא כתב אישום נגד השוק, זה כתב אישום נגד הפוליטיקאים.
אני חושב שהשוואה בינלאומית יכולה להיות אינפורמטיבית כאן. קשה מאד למצוא משתנים שחוזים את מידת הריכוזיות של הון בידיים מועטות. שוודיה ריכוזית מאד במובן הזה, אוסטרליה פחות. בארה"ב יש מעמד של פלוטוקרטים, אבל אין להם את כוח השוק שמזוהה עם הטייקונים בארץ. אפשר להמשיך, אבל אני פשוט לא רואה שום דרך לתמוך בטענה ששוק חופשי יביא לריכוז הון בידיים מועטות.
3. ואחרונה – בקשר למה שכתבת בפוסט על פיקוח על שכר דירה. עם כל הכבוד ל YNET, יש כמעט קונצנזוס, משמאל ומימין, שפיקוח על שכר דירה הוא אמצעי לא טוב כדי להפוך מגורים במרכזי הערים הגדולות לזמינים יותר. זה לא חילול קודש. זה אמצעי שיש לנו לגביו הבנה די טובה איך הוא עובד, ומתי הוא לא. הבנה שמבוססת על ניסיון בינלאומי נרחב, בשילוב הבנה תיאורטית. אתה לא מסכים? סבבה. אולי אתה צודק. אשמח לראות על מה אתה מבסס את המסקנות חוץ מאשר על YNET. אבל בשיא הזהירות אומר – לא כל מי שמתנגד לפיקוח על שכר דירה הוא בהכרח ניאוליברל מרושע ומילטון פרידמניסטי. הנה פול קרוגמן:
http://www.nytimes.com/2000/06/07/opinion/reckonings-a-rent-affair.html
ועוד מילה על גישת ה"רק שבפרקטיקה" – גם כשנותנים לממשלה יותר משאבים וכוח כדי לעשות את כל הדברים הטובים שאנחנו מקווים שהממשלה תעשה, "בפרקטיקה" לא תמיד הכל הולך חלק.
הדוגמא שאתה מביא בנוגע לחינוך היא הכי מעניינת (לפחות אותי…) בהקשר הזה. בכל הכתיבה שלך אני לא מבין מה יותר מפחיד ומכעיס אותך – שהחינוך, כולל הפיקוח על תכנים, נמצא בידי משרד החינוך, או כשהוא מופרט והורים או הקהילה המקומית יכולים להחליט לאיזה חומרי לימוד יחשפו ילדיהם.
אסף, הרבה עניינים כאן.
לא מסכים עם ההנחה שלך שהבחירות משקפות את המטרות האמיתיות של המחאה. העובדה הפשוטה היא שלרבים מן המוחים לא היתה ברירה, כי אין להם בית פוליטי אותנטי, וזאת מהסיבות שמניתי בסוף הפוסט. יש הרבה תשוקה לשינוי, ואין ערוצים פרלמנטריים לנתב אותה אליהם. רוב הישראלים (בניגוד אלי) תופסים מהכנסת את הערוץ החשוב ביותר של הביטוי הפוליטי שלהם. לכן הם ניתבו את האנרגיה הזאת אל המפלגות ש"הריחו" הכי חזק משינוי: יש עתיד והבית היהודי.
אבל זה ריח בלי טעם, כמו שאמרתי. ואין מה להתפלא, דפוסי הצבעה הרי מושפעים מהמון גורמים, השיקול הרציונלי הוא רק אחד מהם, ואולי לא המרכזי. ואין לזלזל בכוחה של תעמולה. כשיאיר לפיד מפמפם לך בראש במשך שנה שלמה שהוא "איתך", "נגד הטייקונים", "בעד האזרח הפשוט", אתה מתחיל להאמין שהוא אשכרה צעד איתך שם באבן גבירול בהפגנות.
אני אציין עוד דבר שבעצם הייתי צריך לציין גם בפוסט: המחאה לא מתה, היא עדיין חיה בארגונים וגופים שונים. תסתכל מי פועל שם ברציפות, מאז יולי 2011 ועד היום. זה לא "מעמד הביניים", אלא הנציגים של השכבות שהכי נפגעות ממדיניות ההפרטה. שם המחאה הכי מושרשת.
בנוגע ל-(1): לא נראה לי שאתה צודק, אבל אין לי כאן נתונים בשליפה. כוח הקניה של הישראלים הולך ופוחת – במקביל להגדלת הקיטוב בין העשירונים. הדוגמאות הסטנדרטיות הן דיור ובריאות. פעם כל זוג צעיר היה יכול לרכוש דירה יחסית בקלות, היום זה חלום רחוק. פעם לא היית צריך להשקיע חלק כל כך גדול מהכנסתך על בריאות, היום כן.
בנוגע ל-(2): כמובן שהממשלה מעורבת ב"שוק החופשי" (זאת היתה הערת ה"חופשי עאלק") בפוסט – לטובת ההון, לא לטובת האזרח. לכן כתב האישום שלי אינו נגד השוק, חשבתי שזה די ברור; הוא נגד השלטון. השוק לא חייב לי כלום, לא בחרתי בו.
בנוגע ל-(3): שווה בדיקה נוספת, אנסה לעשות את זה. אני כן יודע שהניסיון האמריקני, במיוחד בניו יורק, לא היה מוצלח כמו האירופאי. בכל מקרה, זה מודל שלא נוסה כאן. ההתנגדות באמריקה היא כבר לאחר שהמודל נוסה ועלו בו פגמים. כאן הוא לא עולה בכלל לדיון – כן, בגלל המילטון-פרידמנים. שיח הכלכלי הישראלי הוא צר להחריד.
החינוך מעניין גם אותי במיוחד אבל זה דיון ענק בפני עצמו. אני רק אגיד שמה שנראה לך כסתירה זה בעצם סתירה מדומה.
בהמשך לפיקוח על שכר דירה: הטיעון המקובל נגד זה הוא הפגיעה בבעלי הדירות. לטיעון כזה יש משקל רק במבודד ממערך כולל של שינויים במשק ובהוצאות הממוצעות לנפש. זה סיפור מסובך, אז אתן רק ראשי פרקים. כיום בישראל נדל"ן הוא ההשקעה הקורצת ביותר, בגלל התשואות הגבוהות שלו, הן בשווי הנכס והן בהשכרה. זאת ההשקעה הכי טובה לטווח ארוך. אבל זה לא חוק טבע, שאנשים ישקיעו בנדל"ן ולא באפיקים אחרים. זה תוצר של עיוותי שוק הדיור בארץ. ברגע שיהיו חסמים חוקיים על הרווחיות של נדל"ן, ממילא לא יהיה לחץ כזה להעלות תעריפי דיור. על הדרך גם נחסל בור שחיתות עצום כל ענף הנדל"ן בארץ מסריח ממנו.
במקביל, כשבעלי הדירות עצמם ייהנו מפירות השינוי החברתי הכולל – פחות הוצאות על בריאות, חינוך, תחבורה וכו' – גם חשיבותה של ההכנסה משכר דירה תרד. כלומר, הכל שלוב בכל. מה שקורה היום הוא שאזרח לאזרח זאב, תוצאה של מדיניות הפרד ומשול ממשלתית, שיוצרת ניגודי אינטרסים מקוטבים בין חלקים שונים באוכלוסיה. מרשם בדוק להכשלת כל מאבק חברתי סולידרי. רק שיש גם לנו ברירה – לראות מעבר לפופיק המגזרי שלנו את האינטרס הכולל, שבסופו כולם ירוויחו.
זה תמיד אותו היגיון. שביתה במגזר מסוים יכולה לפגוע בי בטווח הקצר. האם אני אתנגד לה, באופן אנוכי, או אולי אראה את התועלת שלה בטווח הארוך לגבי יכולת השביתה שלי, לגבי הסולידריות של המגזר ההוא אתי, כשאני אקלע למצוקה דומה?
אם כך, המחלוקת בינינו מאד מאד קטנה.
נתונים לשליפה עתידית (להשוואה על פני זמן – מספרי הלוחות נשארים קבועים מדי שנה):
http://www.cbs.gov.il/reader/?MIval=cw_usr_view_SHTML&ID=937
תיקון לאינפלציה אפשר לעשות לפי מאגר הסדרות של בנק ישראל:
http://www.boi.org.il/he/DataAndStatistics/Pages/Series.aspx
קניית דירה – כמעט כל העלייה המדוברת במחירי הדיור התרחשה בארבע השנים האחרונות. לפני כן היה קיפאון של עשור.
http://tinyurl.com/asxkmha
כך שאני לא בטוח שזה משהו שכדאי לבנות עליו חלק גדול מדי מהטיעון.
הוצאות של משקי בית על בריאות: אפילו אם נניח שכל הוצאות משקי הבית על בריאות הן הוצאות על דברים שלפני כן הממשלה סיפקה בחינם (אז לא סופרים רפואת שיניים, שבעוונותינו מעולם לא מומנה על ידי הממשלה),, ואפילו נניח שהממשלה הייתה מממנת את כל זה מכספי הטייקונים בלבד וללא מיסים על מעמד הביניים, פשוט לא מדובר בסכומים כל כך גדולים. ב 2010, ההוצאה על בריאות (לא כולל רפואת שיניים) הייתה ב 2010 בין 2.9% בחמישון התחתון ל 4.1% בחמישון העליון. כאמור, אפילו הם זה היה אפס קודם לכן, וזה לא היה אפס מעולם, ואפילו אם הכסף הזה לא קונה לנו כלום אלא הוא רק הוצאה שפעם קיבלנו במתנה, זה פשוט לא כל כך הרבה.
(הנתונים מכאן)
יש ללחוץ כדי לגשת אל t01_01.pdf
אחרונה – אני מסכים איתך שאין סתירה. יש מורכבות. ואתה גם מתייחס אליה לפעמים. אני רק אומר שזה מאד לא מספיק להטיח בשוק את זה שהוא טוב, אולי, בתיאוריה אבל בפרקטיקה הוא נכשל, ואז לזלזל בטיעון "חצי התרופה". אנחנו חיים בעולם שבו הכל מתחרבן בפרקטיקה, שוק וממשלה, וחברה אזרחית – שום דבר לא עובד לפי התכנית. והשאלה למה וכמה היא מורכבת, וטיעון "חצי התרופה" הוא טיעון לגיטימי. אני למשל תומך בטענה של דב חנין שהבעיה של מנהל מקרקעי ישראל הוא שהוא לא מספיק ציבורי, ולא עצם זה שהוא גוף ציבורי. הוא לא מספיק שקוף, וכו'. האם זו לא טענה מסוג דומה?
"הבעיה העיקרית שלו הוא שגם בתור "מנוצלים-בידי-ההון" הוא אינו מסוגל לראות את הערבים, והוא גם מנוכר למאבקי עובדים לא הסתדרותיים:"
זה קטע מהתגובה שלך לשועי. ולכן אני לא מבין את התמיכה שלך במחאה החברתית. הרי כשאנשי שמאל אמרו לפני עשרים ומשהו שנה שזה לא בסדר לנצל את הערבים שנאו אותם כי הם אוהבים ערבים. השותפים הכי טבעיים – היהודים המנוצלים והעשוקים – התקוממו על עצם ההשוואה לערבים. לא משנה כמה המצב נהיה גרוע – צריך היה להסתיר שאכפת מהפועל הערבי הפשוט ולהסביר ש'לא אני ממש לא סובל ערבים אבל הכיבוש רע לנו בלי קשר'.
אז עכשיו הבעיה הגיעה גם אל הצעירים התל אביבים וגם הם מתחילים להרגיש את המצוקה. מה הם עושים? נזהרים חס וחלילה לא לעשות מחאה 'פוליטית' (בתרגום לעברית 'שמאלנית' ) כי אז הם שוב אוהבים ערבים ואויבי המדינה ולכן הם מוחים נגד יוקר הדיור במרכז אבל לא נגד המצב במחנות הפליטים שמהם יוצאים הפועלים שבונים את הדירות.
מה זה משנה אם יעשו איזה צעד חיובי בעניין הדיור/הרפואה/עובדי הקבלן. גדעון לוי כתב על זה יפה מאד בהארץ היום שזה כמו בחירות לוועד הבית כשהתלונות הן על הלכלוך בכניסה והצבע המתקלף בחדר המדרגות וזה כשכל הבניין יושב על יסודות רקובים.
כמו קודמיו, לפיד יעלם בשלב ראשון אל תוך העץ של ספסלי הכנסת ואחר כך מן התודעה. אין ולא יכול להיות שמאל ציוני שני הדברים מבטלים זה את זה. וממתי קובעות הבחירות את עתידם הפוליטי של עמי האזור? הרי לשם כך יוצאים למלחמה. השאלה הנשאלת היא לא מה לפיד יכול לעשות אלא מתי תפרוץ האינטיפאדה הבאה.
עדו, אתה מחזיר אותי לדיונים המעייפים של לפני שנה וחצי. היה מין פולמוס כזה בין שמאלנים חצי-רדיקלים לשמאלנים לגמרי-רדיקלים האם כן או לא לתמוך במחאה. לשמחתי כל מי שהיה מספיק שפוי ועירני החליט לתמוך ולנסות לשנות מבפנים, ולא לעמוד על המרפסת שלו באנינות ולפסול במומיהם של המפגינים. המחאה היתה אותנטית, היא שיחררה אנרגיות עצומות, היא הביאה למודעות מצוקות שלא דובר בהן בכלל, והיא יצרה בסיס לסולידריות בין חלקים שונים באוכלוסיה. היתה גם התחלה של שותפות יהודית-ערבית, ביפו ובחיפה ובמקומות אחרים. כל זה בניגוד ל"קו הרשמי" של רוטשילד שנזהר מדיבור על הפלסטינים. כך שהדינמיקה היתה מאד חיובית, והביסה את הרטוריקה. מי שישב בחו"ל אכן לא תפס את זה וציקצק בזעף.
אני האחרון שצריך לומר לו שהתיקון הכי בסיסי כאן נוגע למעמד הפלסטינים, כן? וזה לא סותר את כך שהמחאה היתה מוצדקת.
" היתה גם התחלה של שותפות יהודית-ערבית, ביפו ובחיפה ובמקומות אחרים."
חד"ש היא בסטיון של שיתוף פעולה יהודי ערבי בן 90 שנה בערך
אסף, רק לעניין ההוצאה על הבריאות.
ישראל מדורגת במקום השני בעולם בהוצאה הפרטית על בריאות: 43% לעומת ממוצע OECD של 27%. מאז 1995 גדלה ההוצאה הפרטית ב-34%:
http://www.themarker.com/misc/1.534140
המספרים שציטטת נמוכים ממה שמופיע בדו"ח אדווה, שגם הוא שואב נתונים מהלמ"ס. שם מדובר על הוצאה ממוצעת של 5.1% מההכנסה החודשית על בריאות, וזה רק ב-2008. אני בטוח שזה גדל מאז:
יש ללחוץ כדי לגשת אל %D7%96%D7%94%20%D7%94%D7%96%D7%9E%D7%9F%20%D7%9C%D7%94%D7%92%D7%93%D7%99%D7%9C%20%D7%90%D7%AA%20%D7%94%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%95%D7%AA.pdf
דו"ח של רופאים לזכויות אדם מתעד מקרים רבים של מעוטי יכולת שידם אינה משגת לקנות תרופות בגלל עליית המחירים:
http://www.phr.org.il/default.asp?PageID=66&ItemID=1564
זאת נקודת ההתייחסות שלי. לא "מעמד הביניים", שאיכשהו מצליח להסתדר.
אויניסרי (או איך שכותבים את שמך): ו-90 שנה שיתוף הפעולה הזה, בתוך חד"ש, לא הצליחו לפרוץ את הגדרות. אבל באחת ההפגנות של קיץ 2011 אני עמדתי בכיכר רבין ויחד עם עוד אלפים רבים של מפגינים הקשבתי לאחד הנואמים, סטודנט ערבי מנצרת, וזאת היתה תחושה מדהימה, דבר שעם כל הכבוד לחד"ש, היא מעולם לא הצליחה לייצר. אז אנא, קצת הבנה לדינמיקה החדשה שנוצרה, ולא צריך לריב על קרדיטים. כל אפיק של שיתוף פעולה יהודי-ערבי הוא מבורך.
"כל אפיק של שיתוף פעולה יהודי-ערבי הוא מבורך"
בהחלט! השם הוא יורי ג'אניסארי. מה פתאום לריב. פהה! רק מתקן את שראוי לתיקון. זה שלא נפרצה הדרך זה לא באשמת הפורצים, כן? טוב שעמדת איפה שעמדת וחווית את הטריפ של שיתוף הפעולה הרי "זו הדרך" – אין אחרת!
הפער בין הדו"ח של אדוה למספרים שהבאתי הוא רפואת השיניים, שכאמור – מעולם לא מומנה בישראל מן הקופה הציבורית.
בנוגע לשאר האמירות שלך – אני די מסכים. עיקר הבעיה אינה של מעמד הביניים, אלא של העניים ביותר. זה שאנשים מוותרים על טיפול רפואי כי ידם אינה משגת זה מחריד. מחריד לא פחות לחשוב על זה שלפני עשר ועשרים שנה, כל הנתונים שיש לנו על הכנסות והוצאות של משקי בית בעשירון התחתון, כמו גם הנתונים על שינויים בתוחלת חיים, מובילים אותי לחשוב שהיו יותר כאלה.
עידן, חיכיתי וחיכיתי לפוסט הזה, כי מאז ערב שלישי אני רק שומע להג בלתי ברור("מומחים פוליטיים" של חדשות ערוץ 2, למשל, מצביעי יאיר לפיד, כמובן) על איך אנחנו עומדים בפני פתחו שינוי, מהפכה של ממש בפוליטיקה הישראלית, ואני מורט את שערותיי, מקדיח את ראשי בעובי הקורה, בודק אם הירח עודנו עומד על תלו, ועדיין לא מבין על מה-הם-מדברים! אילו הבדלים הם מצליחים לקלוט בין בנט ליאיר, בין יאיר לנתניהו, ובין נתניהו לבנט, בשעה שלי במוח מהבהבות המילים "ניו ליברליזם!". בבחירות הללו, אולי זה היה צריך לקרות מוקדם יותר, נפל לי האסימון(דווקא בזכות הבית היהודי ויש עתיד): שלא היה ולא תהיה פה חברה אזרחית ודמוקרטית לעוד הרבה שנים. זה מאוד מצער אותי, אבל לפחות הפוסט שלך גרם לי להרגיש שאני לא העיוור היחידי שלא קולט את גודל ההישג, שחוזה בכלום בשעה שכולם מוכי עתיד.
עידן אהלן
מסכים בגדול עם הדברים, אבל לא עם הטון האבסולוטי והמבטל לחלוטין את משמעות הבחירות.
א. גם לנראטיב יש לחשיבות. בסיוע הביביתון וכו', ניסו להשתיל לישראלים במוח שהם נתיניו הנרצעים של המלך ביבי, ושעידן היציבות של ביבי הוא בלתי ניתן לערעור. אז השתלת המוח נכשלה כליל, והבחירות הן כן המשך ישיר של מחאת 2011 מבחינת עירעור על היציבות הניאו-ליברלית המדומה של ישראל בשנים אלה. נכון, לפיד הוא ניאוליברל לא פחות, אבל ברמה האלקטורלית הוא היה רק כלי לציבור להעביר את המסר.
ב. מעולם לא סבלתי את יאיר לפיד, אבל אני רואה אור קטן בקצה המנהרה ברשימת המועמדים (לא כולם, אבל רובם) ובמיוחד המועמדות – שמונה ח"כיות חדשות שכמעט כולן מגיעות בדיוק מהמקום שם אתה מייחל לשינוי ממנו: עשייה אמיתית וברוכה בחברה האזרחית. לא יודע כמה לקוות מזה, אבל אפשר לקוות מזה למשהו.
עד כאן ושבת שלום, אסף
עידן לנדו: "מרצ היא שמאל לפי קני המידה המקובלים (בעולם). ההערה שלי לא כוונה כלפי חברי הכנסת של מרצ…"
רמי יונס: "מרצ? הפוסטים של תומכיה המדברים על פיתרון מדיני יותר גרועים מהימין הישראלי (אם אני אשמע עוד פעם "בואו נדבר עם עבאס" אני אשבור משהו על מישהו!)". מתוך: מה שרואים מבאב אל שמס, העוקץ.
ח"כ ניצן הורוביץ: "ממשלת נתניהו-ליברמן-ישי מתעלמת בצורה בוטה מהחלטת בג"צ שפסל את חוק טל, וממשיכה להפלות בין דם לדם. כנראה שדמם של שותפיו הקואליציונים של נתניהו סמוק יותר בגלל האינטרס הפוליטי של הקואליציה הבאה. השירות הלאומי "המשמר", נועד לשמר את הקואליציה בלבד.
מרצ שהגישה את הבג"צ נגד חוק טל כבר לפני עשור, תמשיך להילחם למען שוויון בנטל. מרצ היא המפלגה היחידה שמתחייבת לא להיכנס לממשלת האי-שוויון הזו בשום מצב. לנוכח החלטת הממשלה מהבוקר היינו מצפים להכרזה דומה גם ממפלגות המרכז שדיברו גבוהה-גבוהה על השוויון בנטל".
http://meretz.org.il/%D7%97%D7%9B-%D7%94%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%91%D7%99%D7%A5-%D7%94%D7%9E%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%94-%D7%9E%D7%A6%D7%A4%D7%A6%D7%A4%D7%AA-%D7%A2%D7%9C-%D7%91%D7%92%D7%A6-%D7%95%D7%9E%D7%9E%D7%A9%D7%99/
זהבה גלאון, בתגובה למכתב של טוביה פלד – הנהלת הפורום לשיויון בנטל.
"קיבלתי בתודה את פנייתך.
סיעת מרצ הניחה על שולחן הכנסת ה-18, כמו גם בכנסות קודמות, הצעת חוק המבקשת לבטל את חוק טל וזאת במטרה להביא לשוויון בנטל. מספר מחברי המפלגה אף נמנים על העותרים לבית המשפט העליון בעניין זה. חברי הסיעה בכנסת אף פעלו במשך השנים כנגד הארכת תוקפו של חוק טל תוך טענה שאין בחוק הזה ולו פתח אחד לשוויון בכל הנוגע לחובת השירות בצבא".
http://www.shivyon.org.il/Default.asp?sType=0&PageId=62644&FragmentId=268286
לעומת שני אלו, אותם אי אפשר להגדיר כשמאל ע"פ כל הגדרה שהיא, אילן גילאון מתון יותר: "עיקרון השוויון וחלוקת הנטל, בכל תחומי החיים והחברה, מנחה את פעילותו הפוליטית. ח"כ גילאון תומך בכך, וראוי היה לדעתו, שכלל אזרחי ישראל, למעט אלו הפטורים מטעמים סבירים, ישרתו בצה"ל או לחלופין בשירות אזרחי. לצד זה, חשוב להדגיש שהליך השיתוף וההכלה של האוכלוסייה החרדית והערבית הינו רגיש ובעל מאפיינים ייחודיים, והדבר נעשה כחלק ממהלך רחב יותר של שילובם בשוק התעסוקה והחברה, ויש לעשות בצורה של הידברות ואמון".
http://www.shivyon.org.il/Default.asp?PageId=62360&FragmentId=378214
לא רק זחיחות, לא רק יהירות והתנשאות על מזרחים וחרדים (החרדים האשכנזים הם מראשי המתנגדים לגיוס לצבא הציוני, לא משנה כלל מאיזה מניע). אנשי מרצ, החל מיוסי שריד ואילך, הם הסיבה שבגללה אתה ואני ישבנו בכלא 6. מי שמנע סרבנות פוליטית בסוף שנות ה80 ותחילת ה90 ובכך עצר מרי אזרחי בלתי אלים שיכל להציל הן חיי אדם והן את החברה היהודית-ישראלית מכלייה מוסרית היו חברי מרצ. מי שתומך במו"מ עם נציג לא לגיטימי שאינו מייצג באופן מובהק את העם הפלסטיני הם – בנוסף לציפי לבני – חברי מרצ.
הדיון בסוגייה הזו הוא הרבה לדיון מטופש על מה שמכונה הבחירות ממנו ביקשת להמנע לפני שבוע\שבועיים. אז הנה, נגמר מה שמכונה הבחירות, אין פרופגנדה לבל"ד, יש בקשה ממך לדיון ענייני בסוגייה שכל כך הרבה מאנשי מרצ, חלקם מוכרים לך היטב, מבקשים להמנע ממנו ולעיתים אפילו מכחישים את עמדות המפלגה הציונית הזו בנושא הציוני הזה (ציטוטים ע"פ דרישה. איני עוסק בחיסול חשבונות).
דרור ידידי,
וכי זה לא טוב שמרצ התנגדה לסרבנות פוליטית? איזה כוח מתריס, מערער, יש לסרבנות אם היא לא כופרת בסדר הקיים? תיכף תגיד לי שאתה מצטער שישבת בכלא. אלמלא היתה סרבנות אסורה ומוקצה כל כך, לא היה בה כל ערך מחאתי.
והראייה: בשנים האחרונות הצבא נמנע כמעט לחלוטין להכניס לכלא בגין סרבנות, ודאי שהרבה פחות מאשר בעבר. כך התופעה עברה "הכלה", צמצום ומחיקה, ולמעשה הסרבנות נפחה את נשמתה ככלי מאבק יעיל. זה לא משום שיש פחות סרבנים; זה משום שהצבא למד להיפטר מהם בדרכים שלא מושכות אש תקשורתית. זאת הסיבה שאני ממעט לכתוב על הנושא כאן. לא בגלל מרצ, תאמין לי. מטרת הבלוג היא לאתר זירות מאבק פוליטי אפקטיבי ולפתח אותן. הזיהוי הזה לא תלוי רק במאוויים שלי (מבחינתי, הלוואי שהסרבנות היתה אפקטיבית כמו בימי הזוהר שלה) אלא גם בעיקר בשדה הפוליטי שמשתנה כל הזמן.
אנשי מרצ, כנבחרי ציבור ומחוקקים, לא יכולים להרשות לעצמם לתמוך בסרבנות באופן פומבי. יוסי שריד באמת התנגד לה, זהבה גלאון, אני חושד, די מסמפטת את התופעה, למרות שלא תגיד את זה למיקרופונים. בכל מקרה, כסרבן אני לא הזדקקתי לשום גב מפלגתי, תודה לאל.
והערתך האחרונה לא לעניין. הפוסט הזה לא עוסק בבחירות בכלל, ולא בקמפיינים – שעל זה היתה כל הקשקשת. גם לא במשחקי קואליציה וחישובי כוחות – שעל זה הקשקשת הנוכחית. הוא מדבר על הקשר בין המחאה החברתית, שמאד מעניינת אותי, ואפיקי הפעולה שלה (כמו גם אפיקי האי-פעולה).
אתחיל מהסוף. כנראה שלא הבנת נכון את הערתי האחרונה (או אולי אני לא הבנתי אותך). הצהרתי במפורש כי איני עוסק בבחירות, בקמפיין או בקשקשת מפלגתית. כיוונתי בדבריי למחאה החברתית, ולהשתלטות של בועז נול (שהצטרף ביינתיים ללבני), עידן מילר וכנופייתם על המחאה. כתבתי על כך רבות בארץ האמורי, אף אחד פרט לנועם א"ס לא התייחס להשתלטות הזו ולהשלכותיה. מרצ, כאז כן עתה, נוטלת חלק נכבד בהסטת הנושאים החשובים שאתה (וגם דפני ליף, אתמול בהארץ) מדבר עליהם אל עבר מה שמכונה שוויון בנטל.
לגבי השאר. אני לא רואה את זה כך. רע מאד מאד מאד שמרצ התנגדה לסרבנות. לו היו מצטרפים לליבוביץ' שדיבר על סרבנות פוליטית – כלי אפקטיבי לכפיית שינוי – היו יכולים להיות אז, 1989-90, רבבת סרבנים (זה המספר שהוא נקב כיעד אופטימלי על מנת לכפות על הדרג המדיני את הפסקת הכיבוש). בפועל היו פחות מ800 סרבנים, ופחות מ100 סרבנים בשירות סדיר (אני ביניהם). מספר כזה מסמל לכל היותר סרבנות מצפונית, קצת רעש בחו"ל, וזהו.
אני גאה שישבתי בכלא, אבל אני גם לא סולח ולא שוכח. לא בגלל סיבות אישיות אני לא סולח ולא שוכח, אלא מסיבות פוליטיות. לדידי זו החמצה בקנה מידה היסטורי, וספק אם תחזור הזדמנות כזו אי פעם – רק 10000 איש שהיו יכולים לשנות. היום אפילו חצי מליון איש לא מספיקים לכך.
הצבא למד, בוודאי שלמד. הנזק המצטבר שהיה עלול (לשיטתו) ועשוי (לשיטתנו) לשנות משהו כתוצאה ממסה קריטית של סרבנים הניע אותו לשחרר או להוריד פרופיל נפשי לכל מי שהצהיר כי לא יישרת בשטחים. עברתי שלושה פסיכיאטרים, ביניהם חן נרדי, כאשר התעקשו להוריד לי פרופיל נפשי לאחר שלוש פעמים בכלא. לך אחורה, שאל ויספרו לך, על בגידת הפסיכיאטרים והתגייסותם למאמץ המלחמתי בסרבנים בניגוד גמור לשיקולים מקצועיים טהורים בשנים אלו.
ומהעבר אל העתיד. דע לך כי בגלל תגובתך ובגלל המאמר האומלל של יונתן אמיר החלטתי להצביע דעם כאות מחאה. אלא שאתה התנפלת על האדם (האישה) הלא נכון. התעלמת מעשרות מאמרים וסטטוסים ותגובות, כולם של תומכי חד"ש (ציטוטים ע"פ דרישה. איני עוסק בחיסול חשבונות), ודווקא היחידה שניסתה להתייחס באופן ענייני (לטעמי לפחות) לתופעה הזו זכתה בתגובה מתלהמת של הטוקבקיסט עידן דעם.
בניגוד לחד"ש, לדעם יש אינטלקטואלים מהמעלה הראשונה שתומכים בה ויכולים לנסח חזון ארוך טווח: אריאלה אזולאי, מאיר עמור, נועם א"ס וגם אתה. למעשה מאיר עמור כבר ניסח חזון כזה, חזון היכול להשתלב בחזון של אסמא אגברייה ושל דפני ליף. גם אתה יכול לתרום, המון, לניסוח או להשלמת החזון ולדרכים ליישומו. מרצ ותומכיה לא יכולים לקחת חלק בזה (ראה מאמרך על העיתונות והפגיון שיום אחד עלול לצוץ). מרצ (פרט לאילן גילאון ולמיכל רוזין) הם איום אסטרטגי על מאבק כזה. שב עם איריס חפץ או עם אורלי נוי או עם שולה קשת או עם מאיר עמור או עם אורטל בן דיין או עם שירה אוחיון או עם לוחם החופש ברק כהן. הם\ן ישמחו\תשמחנה להאיר את עיניך בעניין ההוא שאתה כה נרתע ממנו.
דרור, קודם כל ברכות על שינוי שם המשפחה.
מסכים אתך שהיתה החמצה הסטורית בעניין הסרבנות. אבל העניין הזה מת, עבר, אללה ירחמו. אני מסתכל קדימה.
יופי שהצבעת דעם. לעניין סכינאות הפייסבוק – אשריני שאני לא שם. כל העניין דוחה ומגעיל, מכל הכיוונים. שמאלנים שתוקעים זה לזה פגיונות. התגובה שלי לאיריס לא נועדה, חלילה, למנוע אנשים מלהצביע לאיזושהי מפלגה; להיפך, ראיתי במאמר שלה ניסיון כזה. לא נגרור את הוויכוח ההוא לכאן.
ובעניין מנסחי החזון – שיבושם להם. הבלוג הזה מתרחק מהחזונות למיניהם, כידוע לך, וכך גם ימשיך.
דיור ציבורי ופיקוח על שכר דירה נכשלו בכל מקום בעולם המערבי, אני מתקשה להבין מדוע כל כך דחוף לכם לייבא אותם אלינו לארץ. בשטוקהולם, ניו יורק, ובכל מקום אחר שבו ניסו ליישם את זה נוצר שוק שחור של שכירות דירות והדיור הציבורי הפך לסלאמס שאפילו העניים בורחים ממנו. כמו כן, הדרישה שלך לשפוך כמויות עצומות של כסף על מערכת הבריאות והחינוך בתקופה כזו פשוט מנותקת מהמציאות הכלכלית. טוב מאוד שאזרחי ישראל דחו את הרעיונות ההזויים האלו ושלחו את יחימוביץ' להילחם על הקריירה שלה כנגד סכינאי מפלגת העבודה.
באותה רוח ותפיסה דומה – גדעון עשת אחרי הבחירות. http://tinyurl.com/bxhgevz.
תודה על ההשקעה והכתיבה הרהוטה. תמיד יש נחמה בהצטופפות עם המקורבים בהשקפה ותפיסה.
אורי: אני מניח שאתה מאלה שלא נותנים לעובדות לבלבל אותם. לכן הקישורים הבאים לא מיועדים אליך:
http://en.myeurop.info/2012/06/06/rent-control-a-success-across-northern-europe-5530
http://scholar.oxy.edu/cgi/viewcontent.cgi?article=1364&context=uep_faculty
http://www.nakedcapitalism.com/2011/06/how-germany-achieved-stable-and-affordable-housing.html
פיקוח על שכר דירה קיים במודלים רבים באמריקה, אירופה ואוסטרליה. חלקם טובים יותר וחלקם פחות. הניסיון הגרמני טוב מאד, כמו שיודע כל ישראלי בברלין. מה שמדהים זה שבישראל מעולם לא נוסה אף מודל כזה, וגם אסור אפילו להעלות את הנושא לדיון בחשד לבולשביזם ארכאי. בכל העולם המערבי זאת עדיין אופציה ריאלית, רק כאן לא.
מחסנאית: תודה, קצת קשה לי עם ההשוואה לטור של עשת. הוא נראה לי עוד טור של משחקי קואליציה, אומנם מזווית שמאלית. אבל כל הפרספקטיבה של קיץ 2011 נעדרת ממנו. כאילו כל הבחירות האלה הן שעשוע פנימי של מפלגות (כלומר, זה בדיוק מה שהן, רק שעשת לא ממש מודע לזה).
אני אומר לעצמי,למרות כל מה שאתה מתאר(ואני לא בהכרח מסכים עם הכול),לפחות יש בחירות ויש זכות להצביע,אפילו אם התוצאות לא תמיד מוצאות חן בעינינו.לכולנו יש נטייה לראות שחור ולבן.הנה,אפילו אני שוכח לעיתים,שהמילה מתנחלים לא כוללת בתוכה רק את הצעקנים,הגזענים ואנשי תג מחיר,אלא גם אנשים רבים מאוד,איכותיים.מבחינות מסוימות,גם אני וגם אתה מתנחלים(אם נשאל את החמאס או את חיזבאללה:).
ללא כל קשר לפוליטיקה של ימין ושמאל,שעולה גם מהתגובות,אני חושב על אדם כישראל אומן למשל.הוא מבטא את עצמו פוליטית בצורה תרבותית מאוד.על הדרך הזאת יש לשמור.יש להימנע מהזעם והשנאה גם בשמאל,גם בימין. זה גם נכון,שלעתים, אין ברירה אלא להילחם,ואולי אפילו לסרב,אבל מלחמה אמורה להיות דבר מה הרבה יותר נדיר והרבה פחות נפוץ,כנ"ל גם הסרבנות.אפילו בנט הבין מצוין שסרבנות יכולה להיות עבורו חרב פיפיות והכחיש את דבריו בנוגע לסירוב פקודה.אם אני מאמין לו או לא,זה לא העניין.מה שחשוב הוא,שהימין יכול לסרב בדיוק כמו השמאל.וזה מדרון מאוד חלקלק.
בכל מה שקשור להיבט החברתי כלכלי(והוא תמיד קשור למצב הפוליטי כמובן ולגיאופוליטי)אני טוען,שבני אדם מקבלים בחייהם את מה שהם "ראויים" לו,את מה שהם יכלו לקבל,בהתאם להחלטותיהם,בחירותיהם או חוסר יכולתם להחליט,להכריע,לבחור או להתמיד.(כמובן,גם גנים,שזה צד שאין להם שליטה עליו:).יש לקבל את הדין הזה ולנסות לשנות מהנקודה הזאת,טיפין טיפין,ללא תלות בתוצאות,מתוך בחירה וללא תחושה של "מגיע לי".התלונות,הקיטורים,תמיד מחלישים את החוסן של האדם.כאשר אני מוצא את עצמי מתלונן ומקטר(ואני בהחלט נוהג כך לעיתים:),אני בדרך כלל מתקן את המצב מהר מאוד לאחר מכן.הדבר נכון בייחוד בעניינים פוליטיים וכלכליים,כי אז הנטייה שלנו לקטר היא גדולה במיוחד.במקום זה,אפשר פשוט מאוד לעשות משהו.(דברי לא שוללים את העובדה,שאכן יש גם חוסר צדק לעיתים ועוולות שנעשות בשמן של כל מיני "תורות כלכליות" לכאורה למגזרים ואנשים חלשים באמת).הדבר הנכון גם בענייני השלום(או היעדרו),אין כל סיבה שנהיה תלויים לחלוטין בפוליטיקאים שלנו.נהפכו,מעשי הפוליטיקאים ינבעו ממעשי האינדיווידואליים לאורך זמן.
לא מזמן נסעתי בכביש 6 ובתחנת ההתרעננות בדרך,לאחר שנפרדתי מ40 שקל עבור קפה ושתי עוגות אישיות קטנות,ישבתי ליד ערבי ישראלי ופתחתי עימו בשיחה.הוא הראה לי איך הכפר שלו צף במים במבול האחרון,ממש בצונאמי וכל הרכבים ממש הפכו להיות סירות בזרם(תודה לאל,כמו שאומרים,שאנו חיים בחברת שפע צרכנית כזאת המאפשרת לכל אחד כמעט-כולל לפועלים הסודנים והאריתראים קשיי היום-להיות בעליו הגאה של סמרטפון!:)שאלתי אותו כמה פעמים כבר התרחשו אצלם שיטפונות כאלו בכפר והוא אמר שכבר לפחות 3 פעמים בעשור האחרון(משנת 2000).אמרתי לו,שמע,לפחות יש לכם בית לגור בו (ועוד בחיק הטבע:),רבים מאיתנו גרים במרכז בכלובים קטנים ובבתים ודירות שבכלל לא שייכים להם,משועבדים לשכר דירה שעולה בהתמדה.הסכמתי עמו גם ,שיש בעיה בחברה הישראלית,מעין תחושה של התנשאות תרבותית כלפי המיעוטים וכל זאת מבלי לעשות מאמץ של ממש על מנת להכיר את תרבותם ולקבלה.לא הרבה(וגם אני בתוכם)יודעים ומכירים את השפה הערבית למשל.הערבים,לעומת זאת,יודעים עברית.גם הסכמנו,שהמלחמות הקשות לאורך השנים יצרו מצב של שנאה ועוינות,וכי האוכלוסיות מבודדות אחת מהשנייה ואין להם הרבה הזדמנויות לדבר ולתקשר ביניהם.למרות זאת,סיכמנו, הגשר המקשר בין יהודים לערבים הוא די גדול.שנינו התחלנו באותו אזור,שנינו שמיים ויש סיכוי סביר לדו קיום בטווח גדול יותר.נפרדנו בלחיצת ידיים ובחיוכים.והנה ההוכחה שדו קיום אפשרי ודיאלוג אמיתי אפשרי,אפילו בקלות ובחינניות,ללא תלות בפוליטיקאים(ערבים ויהודים כאחד:).
רכשתי לי השבוע את ספרה של אליס מונרו:"בריחה" ב-עשרים שקלים בבזאר ספרים של סטימצקי.
אישה אחת ראתה שלקחתי את הספר ואמרה לי בהתלהבות ניכרת:"מה,אתה מכיר את אליס מונרו,קראת אותה?"
"לא",אמרתי בחיוך,"אני יודע עליה רק מפי השמועה".."אליס מונרו היא נהדרת" אמרה האישה,"קראתי את כל ספריה".
ושלשום בלילה קראתי את הסיפור הקצר בריחה ובסופו הבנתי,שאין לאן לברוח מכל השקרים ומי שכבר בוחר לברוח לאיזשהו מקום,עליו להבין,שהוא לא יוכל להסתתר.וודאי שלא מעצמו….נו,מסתבר שהכול באמת עניין של בחירות בחיים:)
יש הרבה אנשים שמטפסים על עצים גבוהים כל הזמן,יש גם הרבה חתולים שמטפסים על עצים ולפעמים לא יודעים כיצד לרדת.חתולים הרבה יותר גמישים מבני אדם ויש להם גם מאגר נשמות גדול יותר.הם יכולים להרשות לעצמם גם ליפול מהעץ.בני אדם חייבים סולמות או את עזרת מכבי האש או שהם שוברים ומפרקים כמה עצמות יבשות בדרך למטה.ובאשר לחזון,יש לו עוד מועד.אולי מועד ג,אולי מועד ד ואולי עוד מועדים ומעידות בדרך עקלקלה מאוד.ואפשר גם להפסיק לדמיין עצים,סולמות,נפילות או עליות.בתכלס,הכול בסדר.אי אפשר לעלות גבוה מדי לשום מקום,וודאי שלא ליפול אל איזשהו מקום.אמרו כבר החכמים,שהכול אשליה.אנחנו חיים!חיים!(מה,שומו שמיים,אני מקשקש כאן?:)
עידן, ראשית תגובה לפוסט – אמן כן יהי רצון.
ותגובה לתגובות – קצת התפלאתי. כותב מנוסה שכמותך. ההגדרה המדויקת של שמאל היא ענין טעון, ולהכניס מוקש כזה בתחילת הפוסט מסיח את הדעת מהענין העיקרי של הפוסט, לאמור, ששינוי יקום או ייפול על המשך המאבק האזרחי, ושאפילו ממעט חברי הכנסת שליבם במקום הנכון לא יצא שום אם מאבק ציבורי פופולרי לא יכבוש להם את הדרך. אז במקום הדיון החשוב על איך ומה צריך לעשות כדי להחיות את המאבק הזה, אנחנו דנים בשאלה אם טיבי הוא כן או לא שמאל, ואם מרצ צריכה לעמוד לנצח בפינה בגלל האנטי סרבנות שלה אי אז. חבל.
ארך אפיים, אם שמת לב – אני ודאי לא בזבזתי דיו על הוויכוח הזה בתגובות. כל מי שהעלה את הנושא נתקל באדיבות מנומנמת, ולאחד כתבתי בפירוש שאני בעד "חירות סמנטית גמורה".
מצד שני, אני לא אתן לכל זב ומצורע בתקשורת להגדיר את לבני ולפיד כ"מרכז-שמאל", אלף פעמים ביום, בלי להגיד לפחות מילה על כך. בסופה שלה קריאת הפוסט הקורא אמור לשאול את עצמו: אם הדרישות שפורטו כאן הן חלק עיקרי של השמאל, ואם מפלגות הקואליציה לא יעשו כלום בקשר אליהן, אז מה לי ולהן? התגית "שמאל" היא רק תחנת ביניים במהלך המחשבתי הזה, שעוזרת "לארוז" את העקרונות במילה אחת. וכל מי שניסה להסיט את הדיון אל ההגדרה שלה – נכשל.
עידן, לדעתי תשובתך לבן פ. לא הוגנת: טענתו (שאני מסכים איתה) שרבים מהמוחים בקיץ (רוב?) לא היו בעלי עמדות סוציאליסטיות ולא היו חותמים על "רשימת הדרישות" שהצגת בפוסט. תגובתך היא להוכיח (לשיטתך) שהדרישות הללו צודקות ונכונות – אולי הצדק עמך אך עם הטענה של בן פ. לא התמודדת.
בהגדרת מקומה של מפלגת שמאל בפוליטיקה הישראלית ככזו (וזאת מעבר להגדרותיך המקובלות עלי בעיקרן, עידן), יש להביא בחשבון את עמדותיה המפורשות הן בנושאי חברה וכלכלה (שתיהן אינן מדע אלא אידאולוגיה) והן בנושאי מדיניות, בעיקר ביחס לשכננו ולמעוטים שבקרבנו.
על פי מדדים אלו, מפלגת העבודה האבודה לא היתה מפלגת שמאל במשך כארבעה וחצי העשורים האחרונים, למרות היותה חברה של קבע באינטרנציונל הסוציאליסטי ולמרות שהצהירה על עצמה ככזו. באה שלי יחימוביץ' והפכה מפלגה זו באחת למפלגת שמאל, אך למרבה הפרדוקס היא עצמה טרחה בכל דרך אפשרית להתחפש למפלגת מרכז בכל הקשור למדיניות..אלא שהטקטיקה לא הוסבה לאסטרטגיה ועל כן הוכתה קשות ובצדק בבחירות. לפחות עד כה ותחת הנהגתה של שלי, בין אם התכונה לכך ובין אם לאו, מפלגת העבודה הינה שמאל, מגוחך ככל שיהיה…
אשר למרצ, המצב מסובך אף יותר. זו התעלמה והתנכרה כמעט לחלוטין לנושאי חברה וכלכלה במשך שנות דור ויותר. הגדילה לעשות תחת מנהיגותו הקפיטליסטית של אחד (יוסי ביילין), כאשר תמכה בתקציב המדינה של ממשלת שרון (על אף שגינתה אותו), כמעט כאיש אחד (למעט צדיק אחד בסדום – יוסי שריד שסרב למשמעת הסיעתית שניסו לכפות עליו).
אם כך, האם המסקנה הנכונה תהיה שמרצ הינה מפלגת שמאל אמתית?!. אתמה…
אין כלל ספק, כי חד"ש ולא אחרת,היא המפלגה השמאלית המובהקת, המשלבת בגלוי בין חברה וכלכלה ובין מדיניות. לא בכדי היתה זו המפלגה המעורבת ביותר במחאה החברתית של קיץ 2011, בעת שהעבודה ומרצ ראו בה (במחאה) בת תחרות לעצמן בבחירות הממשמשות ובאות וניסו לשכנע את מנהיגיה להצטרף למפלגותיהן וחלקית אף הצליחו בכך. עם שרלטנים להשכיר, כשמולי וסתו שפיר זה גם ממש לא מסובך. האם זה מועיל? ימים כבר הגידו את דברם.
גדי
יהורם,
נתחיל בזה שאין לאף אחד סטטיסטיקות מן הסוג שאתה רוצה. כל מה שידוע, ואפילו יש סקר מהזמן האחרון, זה שהישראלים מתנגדים לקיצוץ בתקציבי בריאות, רווחה וחינוך, ברוב מסיבי, ומעדיפים קיצוץ בביטחון ובתקציבי ההתנחלויות:
http://www.haaretz.co.il/news/politi/1.1906610
אני גם מאמין שהתווית "דרישות סוציאליסטיות" הושחרה במידה כזאת שמעט מאד יסכימו להזדהות איתה. זה לא שונה מהתווית "פמיניזם", שהרבה נשים מתנערות ממנה למרות שמובן להן לחלוטין שזכויותיהן אינן נופלות משל גברים. בקיצור, יש פער בין הרצונות האמיתיים של אנשים לבין האופן שבו הם מנוסחים, פער שנובע מתעמולה שלילית.
נושא הדיור היה הנושא העיקרי והדחוף ביותר שעליו צמחה המחאה. הרבה אנשים פשוט רצו הורדה משמעותית במחירי הדיור – קנייה ושכירות – מבלי שהם חשבו בכלל על הדרך להשיג את זה. אם להיות כנים, גם דפני ליף וחבריה לא ידעו בהתחלה כלום על דיור בר השגה, ואפילו לא ידעו שקיימת בישראל קואליציה לדיור בר השגה שעשתה כבר עבודה יסודית מאד בנושא.
לכן השאלה האם אדם שרוצה בהורדת מחירי הדיור היה חותם על הדרישות האלה היא במידה מסוימת שטחית, כי היא לא לוקחת בחשבון עובדה עגומה בסיסית: רוב הישראלים שיצאו לרחובות בקיץ 2011 היו נבערים מכל השכלה פוליטית רצינית. לא היה להם מושג "איך" נסגרים הדילים עם הטייקונים, לא היה להם מושג כמה מושחתת הפוליטיקה. ואלה, אכן, היו הראשונים להתאכזב מכך שהשינוי המיוחל לא התממש, כבמכת קסם, ברגע שהם חזרו הביתה.
אבל אז חלה התפתחות מעניינת. בתוך המחאה התגבשו קבוצות וקהילות שעברו פוליטיזציה מואצת; קבוצות של אנשים שחקרו את הנושא שמעסיק אותם – דיור כאן זה רק דוגמה אחת – ונפגשו עם מומחים, וארגנו מפגשים עם אנשי ציבור, ופיתחו צורות שונות של אקטיביזם. והקבוצות האלה עדיין פעילות, למעשה, הן המנוע הבלתי פוסק של המחאה. לא "מעמד הביניים" הקצת-עייף וקצת-מפונק של יאיר לפיד, אלא באמת השכבות המוחלשות.
ואם וכאשר המחאה תוצת שנית – והיא תוצת שנית, בלי ספק – זה יהיה בזכות שומרי הגחלת האלה. ומה שכתוב בפוסט הזה – אלה בדיוק הדרישות שלהם. פשוט תיכנס לאתרי המחאה ותראה לבד. אז כן, במובן מסוים אלה דרישות המחאה, או מה שנשאר מהמחאה. מה שעצוב זה שאכן יש אנשים שבאמת כורעים תחת הוצאות הדיור והבריאות והחינוך, אבל עדיין קונים את הבולשיט של נתניהו-שטייניץ-סער (ועכשיו גם של לפיד) שכל תחלואינו נובעים מעודף רגולציה וחוסר תחרות.
נו, אז הממשלה הזאת תפחית עוד יותר את הרגולציה במשק, וניפגש עוד שנתיים או שלוש עם בעיות דיור ובריאות חמורות עוד יותר. מילה שלי, אתה יכול לראות את זה כהתחייבות.
אהלן עידן
בלי לקחת צד בדיון בינך ובין דרור בד"ס, חשבתי להפנות את תשומת ליבך להתנגשות מסוימת בין שורת הסיום בתגובתך לדרור – "בעניין מנסחי החזון – שיבושם להם. הבלוג הזה מתרחק מהחזונות למיניהם, כידוע לך, וכך גם ימשיך" – לבין הכותרת שבחרת לפוסט הזה ממש שתחתיו אנו מתדיינים. לא שזה מחייב משהו את מישהו, ובכל זאת ברמה הבלשנית אולי זה בעל משמעות (אם לא ברמה הפסיכואנליטית – לא שלך אישית – של השיח…).
בכל מקרה, לאחר ה"כישלון" של דעם ובעקבות הדיון ההוא ב"העוקץ", אני החלטתי להתפקד לדעם ולהפוך לחבר מפלגה מהמניין, דמי חבר והכל. אני ממליץ לכל מי ש – לכל אחת בעצם – לעשות כמוני. (כל זה עוד לפני שמסגרתי ותליתי על הקיר את התגובה של דרור ששמה אותי בשורה אחת איתך, עם אזולאי ועם עמור. גם אני צריך משהו להראות לנכדים).
הי נועם,
תודה. טוב, אם להיצמד למלים המדויקות, אני עומד מאחוריהן. ההנהגה לא מציעה חזון ("באין חזון"), ולכן העם ייפרע ממנה. זה כמובן לא מחייב שהעם יבוא עם חזון משלו. מספיק שהעם סובל מאד מהחזון של ההנהגה כדי שהוא ימרוד בו. תוך כדי תנועה, תוך כדי אינטרקציה בין הגופים ההטרוגניים של המחאה, יצמח החזון מאליו.
ברמה כלשהי ברור שכל אחד מאיתנו נושא חזון משלו לגבי העתיד הרצוי בישראל. הכוונה שלי, בדברי לדרור, היתה שבעיני המשימה הדחופה יותר היא פירוק הקונצנזוס, חשיפת השקרים והבקעים שבתוכו, ולא דווקא ניסוח מסמכים חצי-אקדמיים שכמותם יש לעשרות. אם הרשת היתה מלאה בבלוגים שעושים את העבודה שאני עושה, אולי הייתי מרגיש מיותר. כרגע אני מרגיש מיותר דווקא בחברתם של בעלי החזון, ודבק במלאכתי האפורה והבזויה.
הוגן לחלוטין.
מעניין – אני תמיד קראתי את הפסוק עם סמנטיקה אחרת: ללא חזון, העם – עצמו – יפרע (כלומר ינפץ לכל עבר, ולא רק יפרע מהנהגתו).
חשוב להדגיש שללא מלאכתך "האפורה והבזויה" שום חזון לא שווה שקל. אני אדבר בשם עצמי והתולעים שלי – כולנו חייבים לך המון. ההוויה קודמת לתודעה וכו'.
ואולם, הפלת עניין "החזון" על "ההנהגה", ולו רק לשם נוחות הטיעון, מפספס, לטעמי, את התכונות המהותיות של הרגע ההיסטורי הנוכחי הספציפי: אמנם יש עוד, ברוך השם, הרבה-הרבה קונסנזוס לפרק, קונסנזוס כחול אשר על שפת הים, אבל לפחות דבר אחד לדעתי כבר נקבע במסמרות בתודעה הרחבה: "ההנהגה" הפוליטית הייצוגית היא מכשיר שלטוני פורמלי לניהול אינטרסים ללא "תוכן" משל עצמו, כלומר ללא "חזון" וכמעט ללא "אידיאולוגיה". כלומר בכל הנוגע לרעיונות מאגדים של ציבורים שונים – הפסקנו, במימדים הולכים ומתרחבים, לפנות אל הטכנוקרטיה השלטונית כמקור בשביל רעיונות כאלה.
אני אחזור על המלצתי (הכללית, לא לך אישית) להתפקדות למפלגת דעם: זוהי פעולה הנטועה בהוויה פוליטית (מפלגה, אקטיביזם) שבה בעת משמשת מסגרת לארגון של שיח, רעיונות ו"חזון". הוויה ותודעה שלובות ומוכוונות-מטרה, אכן תוך כדי אינטרקציה בין הגופים ההטרוגניים של המחאה, כמילותך.
הצעה: "בעיני המשימה הדחופה [ב]יותר היא פירוק הקונצנזוס, חשיפת השקרים והבקעים שבתוכו, [בנוסף ל] ניסוח מסמכים חצי-אקדמיים שכמותם [אין] לעשרות". לטעמי, נכון להיום יש רק את החזון של מאיר עמור ושל אסמא אגברייה. כל השאר, חשובים ככל שיהיו, חלקיים להם.
הסכמה עם נועם א"ס: "אם הרשת היתה מלאה בבלוגים שעושים את העבודה שאני עושה, אולי הייתי מרגיש מיותר. כרגע אני מרגיש מיותר דווקא בחברתם של בעלי החזון, ודבק במלאכתי האפורה והבזויה".
גם כמו עידן לנדו – היחיד שמתעקש להפוך את היגדי הזוועה להיגדי חירום (בלשונה של אזולאי) אין לעשרות. אין אפילו בודדים.
ברוב מתינותי כתבתי שיש בתי חולים עם תפוסה של 130%. בימים אלה נשברים השיאים ומגיעים גם ל-200%. בתי החולים הפכו לגיהנום.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4337561,00.html
אני חייב לומר שקריסת מערכת הבריאות היא אחד המשברים הכי חריפים בתולדות המדינה, ועדיין, באורח פלא, היא מעניינת כלב מת בזירה הפוליטית-מפלגתית. שום מילה על זה במערכת הבחירות. אפשר רק לנחש שהמתמודדים וחברי הכנסת פטורים מהגיהנום הזה ומוצאים את דרכם לרפואה הפרטית.
עידן – התגובה שלך לאורי אינה הוגנת. ראשית, הטענה שלך ש"אסור לדבר על זה" לא ברורה לי. מדברים על זה הרבה. ומתנגדים לזה. בתל אביב, שבה באופן ברור הבעיה היא שיש הרבה יותר אנשים שרוצים לגור בה מאשר דירות פנויות, למיטב הבנתי – מתנגדים מסיבות טובות.
המקורות שהבאת, אם להתנסח בעדינות, לא מאזנים את התמונה של המקורות שמתנגדים למהלך. מאמר אחד מאיכות אקדמית מפוקפקת במקרה הטוב, קטע מבלוג פוליטי, ועוד אתר אינטרנט שאני לא מכיר. מהצד השני של המשוואה יש את פול קרוגמן, וכמובן הציטוט המפורסם של, אסר לינדבק, כלכלן שוודי עם נטיות שמאליות מובהקות, על כך שפיקוח על שכר דירה היא הדרך הטובה ביותר להחריב עיר למעט הפצצות. גם הכלכלן השוודי, חתן פרס נובל, ושמאלן במובהק גונר מירדל טען שפיקוח על שכר דירה היא הדוגמא הגרועה ביותר למדיניות ממשלתית של פיקוח נטול אומץ וחזון. במקרה הכי גרוע, אורי הוא גרוע כמו שלושה אנשי שמאל מובהקים, מהם שני חתני פרס נובל בכלכלה. אגב, אפילו במקורות שהבאת, מצוין שבגרמניה –
Germany has some distinct features that enables it to provide a plentiful supply of housing in response to increasing demand. First and foremost, the German constitution contains an explicit ‘righ-to-build’ clause. According to The Policy Exchange: …this “means that everyone is entitled to a permission to build on his or her property as long as there is no explicit legal rule against it.…if the proposed building fits into the plan, permission has to be granted and if the local authorities deny it then a court will enforce it… Now compare the liberal German system to the centrally planned approach in the UK, which has for decades explicitly constrained the supply of land for development.
עם כל הכבוד, אני לא בטוח שמצב הדיור בברלין הוא דווקא שיר הלל למעורבות ממשלתית.
וכדי לתרום משהו חיובי לדיון – מאמר סקר, אמנם מעט ישן, אבל מאחד מז'ורנלי הדגל בכלכלה (ז'ורנל שמכיל חיבורים של חוקרים מובילים שסוקרים את הספרות. אין בו מחקרים מקוריים) על הנושא. העמדה בו :
http://pubs.aeaweb.org/doi/pdfplus/10.1257/jep.9.1.99
בקשר למערכת הבריאות. היא בוודאי רחוקה משלמות, אבל רגע לפני שאנחנו מכריזים על קריסתה, ועל כך שהיא אחד המשברים החריפים בתולדות המדינה(!) שוב, תרשה לי להציע מקור מתחרה ל YNET, כתב עת בביקורת עמיתים, שכונה על ידי הוושינגטון פוסט "התנ"ך של מדיניות בריאות" – Health Affairs:
http://tinyurl.com/ayglfhr
ודיון נגיש, קצר, (ושלא דורש מנוי), אפשר למצוא כאן:
http://tinyurl.com/ahcorgy
המאמר לא חוסך בביקורת, ולא מתעלם מבעיות שמתחילות להפתח, ואולי יהפכו לסכנות של ממש בעתיד. אבל, באשר לאחד המשברים החריפים בתולדות המדינה… נו. אולי מכל המשברים שידעה המדינה הזו המשבר הזה לא ממש נכנס לטופ 10. ציטוטון:
Israel reformed its health care system in 1995. In contrast to many other developed nations, it has since experienced relatively low rates of growth in health spending, even as health outcomes have continued to improve… The Ministry of Finance has been able to persuade the national government to agree to relatively small increases in the health care budget because the system has performed well, with a very high level of public satisfaction.
אופס. נפל בעריכה. צ"ל – "העמדה בו מורכבת, ויש בה תמיכה מסוימת לפיקוח שכר דירה במודלים החדשים."
אסף, לא נראה לי שיש בינינו אי הסכמה על העובדות, אלא רק על הפרשנות שלהן. בעיניך מצב מערכת הבריאות לא נורא כל כך; בעיני ובעיני עוד אלפי ישראלים אחרים הוא קטסטרופלי (כן, אני מניח שהוא גרוע יותר בבנגלדש). בעיני גם מחירי השכירות בערים הגדולות בארץ הם שערורייה, במידה כזאת שמצדיקה פיקוח כלשהו; בעיניך הם כנראה נסבלים. הכל תלוי בנקודת המבט, ואולי גם בעשירון שממנו מביטים.
עידן, אני לא בטוח איך להאשים אותי בערלות לב, ובחוסר אכפתיות לקשיים של אחרים תורם לדיון. גם יכול להיות שהדיון ממצה את עצמו. אבל אם כבר קוראים לנקודת המבט שלי "תלוית עשירון", שזו האשמה מאד ברורה בחוסר יושר אינטלקטואלי, אז קשה לי לא להגיב.
1. זה שמצב מערכת הבריאות "לא נורא כל כך" זה לא רושם שלי, וזה לא "בעיני". זה לא בא ממעמקי הכרוסא המרופדת שלי, אלא זה מתסמך על קביעה של מאמר שפורסם בז'ורנל מוביל בביקורת עמיתים. המאמר ערך השוואה שיטתית ומוגדרת היטב בין מספר מדדים חשובים של תפקוד ועלות מערכת הבריאות בישראל לעומת מדינות מפותחות אחרות (איך בנגלדש התגנבה לדיון?). התוצאות של ההשוואה מראות מערכת בריאות שהיא א. טובה, אפילו טובה מאד בהשוואה בינלאומית. ב. משתפרת בצורה עקבית. ג. זוכה לשביעות רצון גבוהה בקרב הציבור בארץ. ד. שמצליחה להשיג את כל זה תוך המנעות מגידול משמעותי בהוצאה על בריאות, בניגוד לחלק גדול מהמדינות המפותחות שניצבות בפני בעיות קשות של גידול שיצא משליטה בהוצאה על בריאות. ה. שיש בה חששות לעתיד.
אני מתקשה להבין איפה פה חבויה נקודת מבט תלוית עשירון, או ערלות לב.
2. הדיון על פיקוח על שכר דירה לא נגע, לפחות לא כפי שאני הבנתי אותו, במידת השערוריתיות של מחירי השכירות בערים הגדולות בארץ, אלא במידת היעילות של הצעדים להפחית את המחירים האלה. קשה לי להבין למה אתה בוחר דווקא להדגיש את זה שהמחירים שערוריתיים, אלא אם כן המטרה היא שוב לצייר את מי שחלוק עליך בתור מי שליבו אטום למצוקתם של חלשים.
אני טענתי בעיקר שני דברים. אחד, שיש לא מעט אנשים רציניים מאד, ועם תעודות הכשר שמאלניות למהדרין, שמתנגדים נחרצות לפיקוח על שכר דירה, ולכן לא הוגן ליפול על אורי רק בגלל שגם הוא חושב כך – בין אם מסכימים איתו ובין אם לא.
שני, הבאתי מאמר סקר מז'ורנל מוביל בביקורת עמיתים שדן בשאלה מה ידוע לנו ומה לא על פיקוח על שכר דירה במודלים השונים שבו הוא יושם. על בסיס זה, ולמיטב יכולת השיפוט שלי, פיקוח על שכר דירה לא יהיה יעיל בתל אביב, ואולי אף יזיק, אבל אני מקבל שאנשים סבירים יכולים לא להסכים בנושא.
נ.ב., אולי אני (אנחנו?) צועדים פה באיזור האפור של הקוד האתי של הבלוג, עם נטיה קלה להתייחסות לדובר ולא לדברים. בגלל שאני מעריך ומכבד את אמנת הבלוג, אני חותם את שמי המלא. אם יש ספק – זה אותו אסף מהתגובות הקודמות.
אסף,
אפשר להפסיק לנפנף ב"ז'ורנל מוביל בביקורת עמיתים" מולי. אני לא נופל מהכיסא כשאני שומע את זה, כי אני מגיע מהתחום. לצורך הדיון הנוכחי הציטוטים האלה לא כבדי משקל יותר מידיעות בעיתון שמדווחות על דירוגי OECD או נתוני הלמ"ס.
פה כל הזמן מתפרסמות ידיעות על כך שבכל גל שפעת עונתי, בתי החולים קורסים. ואשר לשביעות רצון הציבור – נו, יש כל מיני דעות:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4338029,00.html
אני מניח שאנחנו רואים את אותה מציאות בעיניים שונות, ולכן אין טעם להמשיך בוויכוח הזה.
בנוגע לשכר הדירה, אני עומד מאחורי טענתי שלא היה שום דיון רציני בארץ על אופצית הפיקוח. אני עומד מאחורי הטענה שיש מודלים מוצלחים. ואני עומד מאחורי טענתי שעד כה מה שנוסה בארץ – נכשל בגדול. למעשה כל הסימנים מראים שמצב השכירות הולך להידרדר באופן חריף יותר משוק הדירות למכירה.
נראה לי שלא יתכן שמפלגה כלשהי תממש או לא תממש את דרישת המוחים כי לא הייתה שום דרישה אחידה כזאת. היה מדובר באוסף של אנשים בעלי דעות שונות שהמאחד אותם היה שהם לא היו מרוצים מהמצב הכלכלי ורצוי שישנו משהו. כאשר כל אחד רצה שינוי אחר.
בכל מקרה הרבה אנשים חושבים ואני בכללם שפתיחת השוק לתחרות, הורדת מכסים, צמצום זכות השביתה, פיטורי עובדים והורדת שכר יובילו בסבירות גבוהה להורדת מחירים שהייתה המסר העיקרי בתחילת המחאה (אחרי זה נכנס יותר הנושא של העניים)
אם זה טוב או לא טוב זאת שאלה אחרת אבל קשה לי לדחות את העמדה הזאת כשלעצמה.
אני לא רואה סיבה להניח שלא היה לפחות חלק ניכר מהמוחים שתמכו בכך ויראו בזה פיתרון.
אם היו כל כך הרבה אנשים שתומכים בהטלת מגבלות, חיזוק ועדי עובדים (כולל אלו שמקבלים 17000 ש"ח לחודש) וכו' אז הם היו מצביעים לעבודה מן הסתם.
אריק, אם זה לא היה ברור, אז אבהיר שנית: אני לא מנסה לנכס את המושג "שמאל" או את "המחאה". לא אכפת לי שאנשים משתמשים במילים האלה במשמעויות שונות (כי אני בלשן), אפילו הפוכות. מה שאכפת לי הוא לקדם את המטרות שאני מזדהה איתן, בדרכים שאני חושב שיביאו תוצאות. מה שבכל זאת טענתי זה שאותם ארגונים חברתיים שצמחו מתוך המחאה וממשיכים להיות פעילים – להבדיל ממי שיצא לרחובות, צעק קצת, ואז חזר לסלון שלו לקטר – מזדהים עם רוב הדרישות שצוינו בפוסט.
עידן, אני מודה לך על הפוסט המדוייק.
הקביעה החשובה בו לדעתי היא ההבנה שהכנסת מראה משבי רוח, תומנת סטילס מהירה שלהם והעבודה החשובה והקובעת היא בדעת הקהל, ברחוב, ביצירת מפלגות ומסגרות מהפכניות.
"זה אנחנו שלא סיפקנו את הסחורה, לא הם. " "אם תקום בנו רוח, עוד נקים רוח סערה, וניפרע."
ואני מוסיף – עוד נספק את הסחורה כי חפצי חיים אנחנו.
תודה
אני מקווה שאתה צודק, כרגיל, עידן לנדו, ושהמדינה שלנו זזה סוף סוף ימינה.
"מי שחשב שתוך שנה וחצי מן היום שדפני ליף הציבה אוהל בשדרות רוטשילד יתהפך המשטר הישראלי מכלכלת-שוק ברוטלית לסוציאל-דמוקרטיה"
בישראל יש כלכלת שוק ? אולי כדאי שתתקן את עצמך חבוב, ישראל יותר סוציאליסטית מברית המועצות לשעבר ומי שלא רואה את זה אוויל, אם כבר.