מניצחון מוחלט לפיכחון מוחלט: לשבור את האמון בצה"ל

[תרגום לאנגלית הופיע כאן]

האם מלחמת ההשמדה "חרבות ברזל", ופרק ההמשך שלה "חומת ברזל", מפלגות את העם? על פניו, נראה שכן. בצד אחד ניצבים הימין ובראש החץ שלו הציונות הדתית. אלה רואים במלחמה מעין הכרח היסטורי מקודש, שתכליתו ידועה – ביעור עמלק וכיבוש הארץ. בצד השני ניצב המרכז-שמאל, נקרא לו המרכז הקיצוני, שרואה במלחמה מלחמת מגן הכרחית. הצדדים חלוקים לגבי מניעיו של נתניהו להתמיד במלחמה, חלוקים מאד לגבי שאלות כמו שוויון בנטל, גיוס חרדים וגיוס נשים, וממש לופתים זה בצווארו של זה כשהם מגיעים לדבר על התככים והבחישות שביעבעו בין לשכת נתניהו לבין המטכ"ל, דרך קציני מודיעין סוררים, ראש השב"כ, וכדומה. הדרמה האחרונה הזאת מסתמנת כאווזה שמטילה אינספור ביצי זהב באולפני החדשות: מי ידע מה באיזו דקה בלילה שלפני, מי הדליף ומי סילף, מה היה כתוב בתחתית הפתק ומה נשמע בזווית האוזן.

אלא שכל העיסוק הזה, שגובל ברכילות, מתקיים בתוך גבולות אידאולוגיים מאד קשיחים וצרים. שאלות עקרוניות לגבי הפעלת הכוח הצבאי במהלך 15 החודשים האחרונים – כמעט שאינן מתעוררות. אם הן מתעוררות, זה כמעט תמיד מן האגף הג'נוסיידי – עמית הלוי, אמיר אביבי, סמוטריץ' – שתולה את הכישלון המסתמן בכך ששוב צה"ל לא פעל מספיק חזק. תמיד פוחדים "לגמור את העסק". מנגד – אין שום אופוזיציה רעיונית. יש קולות בודדים בחשכה – כמה גנרלים מפוכחים בדימוס, פרשנים שראו דבר או שניים בחייהם – אבל קולם נבלע בהתלהמות הכללית.

סיבה נוספת שאי אפשר כמעט לנהל דיון עקרוני כזה היא שהמציאות דוהרת קדימה; מודהרת קדימה, בידי קברניטים שטופים בשיכרון כוח, שמנפיצים עוד ועוד "איומים בטחוניים", ומטילים כל הזמן כוחות צבאיים לזירות חדשות. מעזה ללבנון, מלבנון לסוריה, מסוריה לאיראן, מאיראן לתימן, ובחזרה לג'נין. ואל עזה עוד נשוב. הסחרחורת הזו חייבת לנוע כל הזמן, כי אם תעצור – יינתן לנו שיהוי לחשוב. להביט רגע לאחור, לשחזר איך הגענו לנקודת השפל הזאת, שבה בשבוע נורמלי לגמרי בישראל ייהרגו 3-4 חיילים בפעילות מבצעית, טרוריסט ידקור עוברי אורח בתל אביב, טיל חות'י ישוגר אל לב הארץ, ואנשים ייקראו ל-100-200 ימי מילואים בשנה.

אז הסחרחורת לא עוצרת, וגם אנחנו לא עוצרים לחשוב. ובלי מחשבה אין התנגדות, אין חלופות. יש רק היסחפות בזרם העכור.

בפוסט שכתבתי בתחילת מלחמת ההשמדה, באוקטובר 2023, תיארתי איך שילוב של עיוורון ויוהרה, וסגידה לתפיסה טכנו-ניהולית של הרתעה, הובילה את ישראל לנקודת חולשה קיצונית שחמאס ניצל באופן אכזרי כל כך. דיברתי גם על החלופות שהיו ולא נוסו אף פעם. בפוסט נוסף מינואר 2024 ניתחתי את תפיסת הכוח הישראלית, כוח כאלימות חומסת ולא כוח שנובע מביטחון עצמי אמיתי, שמאחוריו מסתתרות חרדה וחולשה גדולה. פוסט שלישי מאוקטובר 2024 תיעד את התוצאות הנוראיות של תפיסת הכוח הזאת במלחמת ההשמדה, במיוחד בצפון הרצועה.

גם הפוסט הנוכחי חוזר לשאלת הכוח הצבאי, בנקודת הזמן של הפסקת האש, כדי לשאול: מה היה ערכו? מה הוא השיג? מה היחס בין הבטחותיו של הכוח לבין התפוקה בפועל? אלה לכאורה שאלות "אסטרטגיות" ולא "מוסריות". האבחנה בין שני המישורים היא פיקציה שהונדסה בידי רטוריקה ימנית והופנמה, למרבה הצער, בחלקים נרחבים בשמאל. מצד אחד, הימין מאשים תדיר את השמאל שהוא "מרחם על אכזרים" או תובע מוסריות לא סבירה במציאות המזרח-תיכונית. מצד שני השמאל לא באמת מחליט מה חשוב לו יותר – להיות מוסרי או לקדם מדיניות ריאלית.

אבל האבחנה היא פיקטיבית. לכל אורך הסכסוך, מי שהבין הכי טוב את המציאות הפוליטית, את המגבלות שבתוכן יהיה חייב להימצא פיתרון פוליטי – היה דווקא השמאל הרדיקלי. הרעיון שהכרה בזכויות הפלסטינים היא "טובה" שאנחנו עושים להם, אקט "מוסרי" שנוגד את האינטרס שלנו – הוא רעיון עיוועים. לא רק להם אלא גם לנו לא יהיה שקט, לא יהיה חופש, לא תהיה שום נורמליות, כל עוד הפלסטינים תחת דיכוי.

צריך עדיין להזכיר את זה, אחרי ה-7 באוקטובר?

השמאל לא צריך לפחד לדבר בו-זמנית מוסר ואסטרטגיה, ולהתעקש שאלה שני מסלולים מתלכדים, לא סותרים, ולמעשה האחד לא יתקיים ללא השני. הוא חייב להתנער מן ההתרפסות של המרכז בפני הימין בכל הקשור לשאלות אסטרטגיות. אם מלחמה ללא תאריך תפוגה היא טעות אסטרטגית פטאלית, וזה כבר היה ברור בנובמבר 2023 – השמאל היה אמור לצעוק זאת בכל כיכר ובכל פינת רחוב. במקום זה, הוא מיהר לעלות על מדים ולהצטרף להילולת ההרס בג'בליה וברפיח.

אז בואו נשאל ברצינות, מה השיג הכוח הצבאי? אני אבדוק את השאלה הזאת דרך מספרים. יהיו כאן הרבה מספרים, בעיקר מספרי הרוגים של פעילי חמאס. לכן חשוב לי לומר מילה מקדימה: מספרים הם לא בהכרח ההיבט הכי חשוב של מלחמות. כולנו נתפסים להם כי הם קלים להצגה, כי אנחנו חלק מתרבות שמודדת ומשווה ושוקלת כל הזמן, ומספרים מסכמים לנו באופן נוח לעיכול תמונות מורכבות מאד. אבל בכל הנוגע למלחמת ההשמדה בעזה, עיסוק בלעדי במספרים מסגיר ריחוק קליני שמסרב להתמודד עם הפן האנושי של הזוועה. ילדה שהלכה להביא מים ונורתה למוות בידי צלף של צה"ל, רופא שנחטף מבית חולים בעזה ועונה למוות בבית כלא ישראלי, ילדים שנאלצים לאכול מזון לחיות כדי לשרוד – כל אלה מספרים סיפור משמעותי לא פחות מן המספרים היבשים.

יחד עם זאת, לעיסוק במספרים יש יתרון אחד: צה"ל מפרסם אותם. בניגוד למאות אירועים מזעזעים שמדווחים מרצועת עזה מזה 15 חודשים, ושביחס אליהם צה"ל שומר על שתיקה אדישה, לצה"ל חשוב מאד לפרסם נתונים מתעדכנים על מספר פעילי החמאס שהוא מחסל. כך, מן הסתם, יידע הציבור שהמלחמה "מתקדמת", שיש הישגים, כי הנה – אפשר למדוד אותם. מספרים.

מספרים מספקים זירת התגוששות בין תיאורי מציאות סותרים. ההסברה הישראלית, למשל, היתה עסוקה מעל הראש בניסיונות להכחיש את מספרי ההרוגים הכוללים שפירסם משרד הבריאות הפלסטיני. בעיה קטנה: לא היו לה שום מספרים משלה, והיא נחלה שם כישלון חרוץ (מיד אחזור לנקודה הזאת). אבל בכל הנוגע למספר פעילי החמאס שהוא הורג, מי אם לא צה"ל יהיה הסמכות? מה עוד הוא יספור, חוץ מחללים שלו?

אני אבחן כאן את המספרים האלה שצה"ל פירסם לאורך הלחימה ואראה שמדובר במניפולציה מתמשכת. המטרה העיקרית שלי איננה להגיע למסקנה שונה בדבר מספר הרוגי החמאס; גם לי אין נתונים אמינים. המטרה שלי עקרונית יותר: לערער על הסמכות הסימלית של צה"ל בעיני הציבור הישראלי – דווקא במגרש שבו הוא לכאורה זוכה לאמינות הגבוהה ביותר – דיווחים משדה הקרב. קוראי חדשות בעולם מדי פעם נחשפים לפערים העצומים בין הודעות צה"ל למציאות. רק השבוע פירסם הבי-בי-סי תחקיר על תקרית שבה הפציץ צה"ל בניין מגורים בכפר בדרום לבנון, והרג 73 איש, בספטמבר האחרון. צה"ל טען בביטחון מופלג שרוב ההרוגים היו פעילי חיזבאללה. אבל הבי-בי-סי הלך ובדק אותם שם אחרי שם. הסתבר שמתוך 68 הרוגים מזוהים, 63 היו אזרחים לא מעורבים ("נזק אגבי" של 92%), מתוכם 23 ילדים ו-20 נשים.

בתחילת המלחמה דובר צה"ל הציף את התקשורת בטענות חוזרות ונשנות שמתחת לבית החולים שיפא מסתתרת "המפקדה הראשית של חמאס", כהכנה לפלישה לבית החולים, וגם צירף סימולציה מעוררת אימה. תחקיר של ה"וושינגטון פוסט" לאחר חודשיים לא מצא ראיות – כולל בחומרים שצה"ל הפיץ – לפעילות מאורגנת של חמאס במנהרות או לקשר ביניהן לבין בית החולים. הבדיה הזאת חלפה כלא היתה – אחרי שמילאה את תפקידה התעמולתי.

צה"ל משקר במספרים. אני אשחק את משחק המספרים בשורות הבאות, במגרש של צה"ל, כדי להוכיח את הנקודה הזאת. ואז נוכל לשאול שאלה מעניינת יותר: למה צה"ל משקר? מה הוא מסתיר, מה התמונה האמיתית של התאוששות החמאס בעזה, ובאיזה אור זה מאיר את תפיסת הכוח שעמדה מאחורי מלחמת ההשמדה?

ונקודה אחרונה לפתיח הזה: אין כאן שאלה של "מי ניצח במלחמה?". אני מניח מראש שהפסדנו. "אנחנו" זה הישראלים והפלסטינים. ההפסד הישראלי נחתם כבר ב-7 באוקטובר ורק העמיק מאז, ואילו ההפסד הפלסטיני הגיע לכדי רצח עם. אבל העניין הפעוט הזה – מה עובר על העם בשעה שההנהגה הצבאית שלו דוהרת על חזיונות ההרס הואגנריים שלה – לא מטריד כל כך את צה"ל או את החמאס. אלה נעולים על שאלת הניצחון הצבאי. כאזרחים, חובה עלינו להפריד בין משמעותו של "ניצחון" בעולמות הרטוריקה הלוחמנית לבין משמעותו בחיים עצמם. אנחנו כבר יודעים שהפסדנו.

ובכל זאת, צה"ל מתפאר בניצחון צבאי, גם אם לא בהכרעה. זה חשוב מאד מבחינתו, שנאמין לו שהיה כאן ניצחון צבאי. באמונה הזאת תלויה תמיכתנו העתידית במלחמת הנצח. שהרי למה להמשיך אם רק מפסידים?  

להטוטי מספרים כפעולת מיסוך

שתי מטרות היו למניפולציות שביצע צה"ל במספרי ההרוגים מקרב פעילי החמאס, שיתוארו בהמשך. המטרה האסטרטגית, שעטפה את כל המהלך, היתה לייצר תודעה כוזבת של "ניצחון": הן בקרב הציבור הישראלי, הן בזירה הבינלאומית, והן בתוך המערכת הצבאית עצמה שייצרה את המניפולציות (זה לא סוד שתעמולה אפקטיבית עובדת גם על מי שמייצר אותה, והוא בהדרגה מתחיל להאמין לשקריו). המטרה השניה, הטקטית יותר, היתה לתת קונטרה לדיווחים הקבועים של משרד הבריאות הפלסטיני על אודות מספר ההרוגים הכולל במלחמה. דיווחי מב"פ, כידוע, לא הבחינו בין לוחמי חמאס לבין אזרחים לא מעורבים, כיוון שבתי החולים שקלטו את הגופות והיו אחראים על העברת הנתונים, לא היו פנויים לערוך בדיקות דקדקניות מול רשימות הפעילים של הארגונים החמושים. לכן בוצע רק פילוח של גברים-נשים-ילדים-קשישים.

ישראל ניהלה ועדיין מנהלת מאבק הסברתי אינסופי נגד נתוני ההרוגים של מב"פ. העיסוק במאבק הזה ירחיק אותי מנושא הפוסט הנוכחי ולכן אעקוף את רובו. למעוניינים, מתחילת המלחמה ריכזתי שרשור ארוך בטוויטר שמתעד את כל הטיעונים של גופי תקשורת מכובדים, ארגוני זכויות אדם וגופי מחקר בינלאומיים, מדוע נתוני מב"פ בסך הכל אמינים, ולמעשה הם תת-הערכה של כמות ההרוגים הסופית. ההסברה הישראלית נתקעת על כמה talking points ספציפיים ולכן אפנה את הקוראים למקורות שמפריכים אותן.

ראשית, היה הדיווח השגוי על מספר ההרוגים בהפצצה של בית החולים "אל-אהלי"  (17 באוקטובר 2023); ה"וושינגטון פוסט" שיחזר בדקדקנות את התגלגלות הדיווח הזה וסיכם שאין בו כדי לערער על אמינות הנתונים הכוללים. המחקר הכי רציני שנעשה על התקרית הזאת, אגב, מפריך את טענת ההסברה הישראלית שמקור הפגיעה היה טיל של החמאס או הגי'האד האיסלאמי.  

שנית, היה ניתוח סטטיסטי שהופיע במרץ 2024 במגזין היהודי-שמרני "טבאלט" וטען שנתוני המב"פ מזוייפים; שתי הפרכות מפורטות שלו פורסמו זמן קצר לאחר מכן. פרופסור לסטטיסטיקה ב"לונדון סקול אוף אקונומיקס" הגדיר את הניתוח הזה "אחד השימושים בסטטיסטיקה הגרועים ביותר שראיתי מימיי".

שלישית, בדצמבר 2024 פורסם דו"ח של מכון המחקר האולטרא-ימני Henry Jackson Society בבריטניה, שגם הוא טען לזיופים בנתוני מב"פ. גם הדו"ח הזה זכה להתייחסויות מפורטות שחשפו את קלונו.

בזמן שבועת ההסברה הישראלית מתענגת על ריח הפלוצים של עצמה, המחקר הרציני על ממדי ההרג בעזה ממשיך להתקדם בעולם. אציין כאן רק שני מחקרים מן הזמן האחרון; מה שמייחד את שניהם הוא התבססות על מתודולוגיה של הצלבת מקורות – נתוני מב"פ, דיווחים ברשתות החברתיות, מודעות פטירה, הלוויות, איסוף סרטונים מן השטח, גיאולוקציה, ועוד. מטבע הדברים, מחקרי רוחב כאלה לוקחים זמן, ולכן ככל שיעבור הזמן, נראה עוד ועוד מהם.

ובכן, המחקר הראשון הוא של Airwars, הגוף הכי רציני שמנתח מתקפות אוויריות בעשור האחרון. המחקר פורסם בדצמבר 2024 ובדק את שלושת השבועות הראשונים למלחמה, שבהן חיל האוויר הפציץ ללא הפסקה שכונות מגורים בעזה. הממצא הראשון היה שהתגלה מתאם גבוה מאד עם נתוני מב"פ – 74% מתאם כללי, ו-80% מתאם בנשים וילדים. עוד ממצאים במחקר: ב-25 יום, צה"ל הרג 5,139 תושבים (ממוצע של 205 הרוגים ביום), מתוכם 1,900 ילדים (ממוצע של 76 ילדים ביום!). Airwars גם אסף סרטונים שצה"ל עצמו פירסם ובאמצעות גיאולוקציה הצליב אותם עם נתוני נפגעים שפורסמו ברשתות פלסטיניות, לאורך 9 חודשים (מאז דובר צה"ל כבר הפסיק לפרסם סרטונים כאלה, מתוך הבנה שהם עדויות ישירות לפשעי מלחמה). באותן הפצצות, שצה"ל עצמו תיעד, נהרגו 448 תושבים, מתוכם 204 ילדים. לבסוף, נאספו כל הדיווחים בתקשורת הערבית וגם דיווחים פרטיים ברשתות החברתיות על הרג פעילי חמאס ב-25 הימים הראשונים. מתוכם עלה ש-4% בלבד מן התקיפות האוויריות הרגו פעילי חמאס (26 מתוך 606 תקיפות). בממוצע באותן תקיפות, נהרגו 20 אזרחים על כל פעיל חמאס אחד (95% "נזק אגבי").

המחקר השני התפרסם בינואר 2025 בכתב העת הרפואי "לאנסט", והעריך את התמותה הישירה בעזה ב-64 אלף איש (40% יותר ממה שמדווח המב"פ); עליהם יש יותר מ-7,000 שנהרגו מאז יוני 2024, תאריך חתימת המחקר. כלומר, יותר מ-70 אלף הרוגים, וזה מבלי שסופרים תמותה עקיפה.

אלה נתונים מחרידים על פשעי מלחמה שאין כל דרך לכבס אותם. גרוע מזה, לצה"ל אין שום נתונים אחרים, והוא מודה בכך. לכל אורך המלחמה, צה"ל למעשה התייחס לנתוני מב"פ כאומדן אמין בהערכות המצב שלו, עד כדי כך שהתקשורת הימנית תלשה את שערותיה והיתה קרובה להאשים אותו בדיברור של החמאס. לכן מכונת ההסברה נרתמה שוב ושוב להכפיש את כל מי שהפיץ את הנתונים הללו (כולל אותי אישית), והציבה לעצמה מטרה מרכזית – להסיט את הדיון מכלל ההרוגים אל הרוגי החמאס.

רק שהיתה בעיה אחת: אין בנמצא נתונים אמינים על הרוגי החמאס. שום גוף לא ניטר את המספרים האלה בקפידה. אין נתונים? אין בעיה, נמציא אותם. וככה באה לעולם שרשרת ההודעות של דו"צ, לכל אורך המלחמה, שנוקבת במספרי הרוגים של החמאס. לא בגלל שידענו אותם באמת; לא בגלל שחשבנו שהם משנים את התמונה הכללית (כפי שתיכף נראה, הם לא שינו, עד כדי ייאוש). אלא פשוט, כדי ששאלת סך כל ההרוגים, מספרי הילדים והנשים והקשישים שנקטלו סתם כך (3,100 ילדים מתחת לגיל 5 חוסלו בידי צה"ל בשנה הראשונה למלחמה; הם זוהו שמית אחד-אחד) – תידחק הצידה.

זאת, כאמור, היתה המטרה הטקטית. אפשר לומר שהיא התרסקה לרסיסים מחוץ לישראל, אך בתוך ישראל עדיין יש לה אחיזה. חלק גדול מן הציבור הישראלי שבוי באשליה שרוב ההרוגים בעזה היו פעילי חמאס.

בנוסף, היתה ונותרה המטרה האסטרטגית – לפברק חיזיון של "ניצחון" צבאי על החמאס. החיזיון הזה פומפם באמצעות מספרים – הרבה מספרים. כל כך הרבה מספרים, שהעין והשכל היטשטשו, תוצאה מבורכת מבחינת כל מהלך תעמולתי. בשורות הבאות אתחקה אחרי המהלך הזה, ונראה איך גם מאחוריו היה ריק, חלל מביך, בהלה עיקשת לא לנקוב בשמו של ההפסד הצורב.

בנובמבר 2023 דובר צה"ל הציג סרטונים שבהם נראה לכאורה "פתח מנהרה" בסמוך לבית החולים הקטארי. ניתוח דיגיטלי שאל-ג'זירה ביצע בסרטונים חשף שמדובר בפתח של מאגר מים תת-קרקעי, שנבנה ביחד עם בית החולים, ומופיע גם בתכניות ההנדסיות המקוריות. גם הבדיה הזאת חלפה כלא היתה – אחרי שמילאה את תפקידה התעמולתי.

גרף הרוגי החמאס וגבולות הידע המתמטי

כל המספרים בחלק הזה של הפוסט לקוחים מדיווחים ישירים של דובר צה"ל, הרמטכ"ל, או נציגיהם בתקשורת, הכתבים הצבאיים; אלה מעולם לא העלו על דעתם שמדובר בהודעות דוברות ולא בנתונים בדוקים. אני אציג את הדיווחים כפשוטם אבל במהרה יובן שאי אפשר לראות בהם תיאורי מציאות סבירים. בשיח התקשורתי בישראל אין שום מקום לפקפוק בנתונים האלה, שום מקור אחר להסתמך עליו, ובפועל מדובר בתורה מסיני. אני מוריד את הכובע בפני צדיק יחיד בסדום, ההיסטוריון הצבאי חגי אולשניצקי, שהעז להטיל ספק בנתונים האלה לאחרונה, ומאמרו דירבן אותי לחפור עמוק יותר.

נתחיל בהתחלה. מספרם של פעילי החמאס החמושים בעזה לפני ה-7 באוקטובר הוערך בין 20 אלף ל-30 אלף. לצורך הניתוח הכמותי שנערוך כאן, נשתמש בממוצע, 25 אלף.

7 באוקטובר 2023: ביום הראשון של המתקפה צה"ל הרג כ-1,600 מחבלים. המספר הזה לא כלול בכל המספרים שיופיעו בהמשך, שמתייחסים לפעילי חמאס שצה"ל הרג בעזה, על פי דיווחיו.

22 באוקטובר 2023: הדיווח הראשון, אחרי שבועיים של כתישה אווירית – 4,600 פעילי חמאס הרוגים.

4 בנובמבר 2023: קפיצה לא מוסברת במספרים. על פי צה"ל, יש כבר 20 אלף הרוגים בעזה, רובם פעילי חמאס; כלומר יותר מ-10,000 פעילי חמאס ההרוגים.

24 בדצמבר 2023: אחרי חודש וחצי, המספרים מתכווצים באורח מסתורי, ונוסף להם דיוק מעורר-חשד: בדיוק 7,860 פעילי חמאס הרוגים.

22 בינואר 2024: 9,000 פעילי חמאס הרוגים, 8,000 פצועים ללא יכולת לחזור ללחימה, 2,300 עצורים. כלומר, 19,300 פעילי חמאס מנוטרלים. בדיווח הזה גם נמסר שצה"ל הרג 3,500 פעילי חמאס ב-3 השבועות הראשונים ללחימה. גם זאת התכווצות מסתורית – שבועיים לתוך הלחימה כבר דווח על 4,600 פעילי חמאס הרוגים (ראו למעלה).

1 בפברואר 2024: 10,000 פעילי חמאס הרוגים ועוד כ-10,000 פצועים שאינם יכולים לתפקד, כלומר, צה"ל ניטרל כ-20,000 פעילי חמאס.

29 בפברואר 2024: יותר מ-13,000 פעילי חמאס הרוגים.

7 באפריל 2024: שוב התכווצות מסתורית – אלף פעילי חמאס הרוגים שבו לתחייה וצה"ל מדווח על 12,000 הרוגים.

11 באפריל 2024: לאחר חמישה ימים בוטלה תחיית המתים, חזרנו ל-13 אלף פעילי חמאס הרוגים.

16 ביולי 2024: 14 אלף פעילי חמאס הרוגים מתוך סך כל הפעילים, שמוערך ב-30 אלף.

15 באוגוסט 2024: 15 אלף פעילי חמאס הרוגים בדיווח של כתב גל"צ.

15 באוגוסט 2024: באותו יום בדיוק שולף כתב YNET עוד אלפיים פעילי חמאס הרוגים מן השרוול, ומדווח על 17 אלף הרוגים. שני הדיווחים מהיום הזה כמובן מדבררים את דובר צה"ל, שמדי פעם שוכח לסנכרן את רולטת המספרים בין כל השופרות.

7 באוקטובר 2024: שנה לטבח – מספר פעילי החמאס ההרוגים שוב מתכווץ, ל-14,000. בהשוואה ל-17,000 שדווחו באוגוסט, מדובר בפער של כמעט 20%.

ב-6 באוקטובר 2024 נפתח המבצע בצפון רצועת עזה. מאותה נקודת זמן, המספרים נהיים מוזרים יותר ויותר. לאורך כל המבצע צה"ל לא חושף נתונים כוללים. אבל עם כניסת הפסקת האש לתוקפה, ב-19 בינואר, הרמטכ"ל מבשר שצה"ל הרג 3,000 פעילי חמאס במבצע. כלומר, אם מוסיפים אותם למספר עד אז, 14,000, המספר הכולל של פעילי חמאס שצה"ל חיסל עד הפסקת האש היה אמור להיות 17,000.

לא ולא. יומיים בדיוק לאחר מכן, בהודעת הפרישה שלו, הרמטכ"ל נוקב במספר 20,000 פעילי חמאס הרוגים בעזה. האם צה"ל חיסל באופן סודי 3,000 פעילי חמאס בתוך יומיים? או שמא מישהו בדובר צה"ל לא עמד בפיתוי להקפיץ את כמות ההרוגים למספר העגול והיפה 20,000? לעולם לא נדע.

לסיכום העלילה הנפתלת של "כמה פעילי חמאס צה"ל הרג?" עד הפסקת האש:  כבר מן החודש הראשון ניכר שלצה"ל אין מושג ברור כמה פעילים הוא הרג. בין אוקטובר לנובמבר 2023 המספר מוכפל, לאחר מכן הוא מתכווץ ברבע, בהמשך מסתבר שהמספר הראשוני היה מנופח בשליש, לקראת אפריל 2024 חלה צניחה ושוב נסיקה לא מוסברת, באוגוסט מופצים שני נתונים עם פער של 2,000 ביניהם, ובאוקטובר חלה התכווצות נוספת. מאוקטובר ועד לנקודת הזמן הנוכחי יש פער עצום ובלתי מוסבר של 3,000 הרוגים בין כמות ההרוגים במבצע בצפון הרצועה לבין הסך הכל. המהלך כולו נראה כמו הליכה מזוגזגת של איש שיכור.

על שאלתו של ד"ר חגי אולשניצקי, "האם להאמין לנתוני צה"ל על הרוגי חמאס?", אם כך, אפשר להשיב ב"לא". אולשניצקי מעלה פקפוקים נוספים:

"לו היו לחמאס רבבות רבות של הרוגים, פצועים ועצורים, צה"ל היה אמור לתפוס שלל עשרות אלפי רובים ומטולי RPG, אך עד היום הוצג לראווה רק שבריר מכך. עדות נוספת, המערערת אמון מלא במספרים שכוחות צה"ל ודובריו מפיצים, טמונה בכך שמספרים אלה עגולים מדי ודומים מדי. בדיווחים יומיים רבים דובר על 50 מחבלים הרוגים, באחרים דווח על 40. אבל לא זאת בלבד שהמספרים עגולים – נתון האמור לשמש תמרור אזהרה מפני מהימנותם – אלא שפעמים רבות המספר היומי שפרסמנו, היה גדול ממספר הפלסטינים ההרוגים באותו יום על-פי הדיווחים של הרשויות בעזה, שכללו גברים, נשים וטף."

זוכרים את הממצא של Airwars, שחקרו את נתוני ההרוגים מן המתקפה האווירית ב-25 הימים הראשונים למלחמה?  אחרי שעברו שם אחרי שם, הם הגיעו למסקנה המדהימה שרק 5% מן ההרוגים היו פעילי חמאס. בלי שום קשר, בתחקיר של יניב קובוביץ' על "המערב הפרוע של ציר נצרים", העיד קצין מאוגדה 252: "אנחנו הורגים שם אזרחים והם נספרים כמחבלים". וקצין אחר מפרט:

"בכל האירועים שבהם יש הרוגים שניתן להגיע אליהם — הנוהל אומר לצלם את הגופה ואת הפרטים אם יש עליה. אחרי זה צריך לשלוח למודיעין כדי לאמת שמדובר במחבל או לפחות לוודא שאותו אדם נהרג על ידי צה"ל. בפועל, מתוך 200 הרוגים שנשלחו לבדיקה, רק עשרה אומתו כפעילי חמאס מוכרים. אבל למי זה הפריע שפורסם שהרגנו מאות מחבלים".

10 מתוך 200; שוב 5%. זאת אומנם דגימה, היא לקוחה מזירת פעילות קרקעית ולא אווירית, אבל ההתלכדות עם נתוני Airwars לא נתנה לי מנוח. יכול להיות שבכל מלחמת ההשמדה הזאת זהו סדר הגודל של "הדיוק הכירורגי" של צה"ל, ושתעשיית המספרים היא לא יותר ממסך עשן? הייתכן ש-95% מן ההרוגים היו "נזק אגבי"? הרי כבר כעת ידוע שכ-60% (24,000) מתוך ההרוגים שזוהו שמית (40,000) הם נשים, ילדים וקשישים. גם בלי המחקרים הסטטיסטיים המדוייקים אפשר להעריך שאחוז הבלתי מעורבים שישראל הרגה עד כה יהיה בסביבות 75% ומעלה (לא כל גבר שאינו ילד או קשיש הוא פעיל חמאס).

ועוד נקודה, שחוקה וטריוויאלית: את הבדיקה שאני ביצעתי על פרסומי צה"ל יכול היה, צריך היה, לבצע כל כתב צבאי בישראל. היא פשוטה ולא דורשת ידע אריתמטי מעמיק. אבל זו לא ציפייה סבירה מן הסקטור הנרצע ביותר בתקשורת הישראלית, שמתפקד בעיקר כשלוחה של דובר צה"ל ולא כשליח ציבור, וזאת על אף הרקורד המוכח של דובר צה"ל בשקרים וטיוח. הכתבים הצבאיים, אגב, מודעים לחלוטין לתפקיד התעמולתי שלהם, בעיקר בזמן מלחמה, אך לא נראה שהם מדמיינים התנהלות מקצועית אחרת (למרות הדוגמה המובהקת של יניב קובוביץ', כתב צבאי ביקורתי, העשוי ללא-חת).

חידה: הורגים והורגים והמספרים עולים

נזכיר: חמאס התחיל את המלחמה עם 25 אלף לוחמים בממוצע. על פי צה"ל, במבצע נהרגו 20 אלף לוחמים, ונפצעו אלפים רבים נוספים באופן שמוציא אותם מכלל יכולת לחזור ללחימה (10,000 פצועים היה המספר בפברואר, ניתן לשער שהוא לפחות הוכפל מאז). על אלה יש להוסיף 1,600 פעילי חמאס שצה"ל הרג בשטח ישראל ב-7 באוקטובר, ויותר מ-3,000 עצורים מעזה שכלואים בבתי הכלא הישראלים. חישוב מאד שמרני יגיע לכ-45 אלף פעילי חמאס שהוצאו ממעגל הלחימה.

מדהים. מתוך סך של 25 אלף פעילי חמאס לפני המלחמה, צה"ל ניטרל 45 אלף. זה הישג יוצא דופן מבחינה מתמטית, אלא אם כן מניחים שצה"ל גילה דרך ייחודית לשבט פעילי חמאס לפני שהוא הורג אותם.

אפשרות אחת היא שצה"ל מחרטט מספרים. אפשרות שניה היא שחמאס גייס אלפי פעילים תוך כדי המלחמה. ואפשרות שלישית, כנראה הנכונה ביותר, היא ששתי התשובות נכונות. על העדויות לחירטוט דיברנו, מיד נסתכל על נתוני הגיוס.

לפני שנצלול שוב למספרים, צריך לזכור נקודה בסיסית: אין דבר צפוי יותר מגיוס בשר טרי תוך כדי לחימה. זה מה שכל שלטון מחרחר מלחמה עושה; דואג לפרנס את אש הקרב בעוד ועוד בשר טרי, על מזבח הזיות התהילה שלו. התקשורת הישראלית חגגה בשנה החולפת כל מחזור גיוס שהצטרף לקודמיו, ולנוכח המצב צה"ל גם הקדים את מועד הגיוס של מלש"בים. בצד הפלסטיני ההתגייסות לחמאס מובנת לחלוטין: בשעה שבני עמך מופצצים ונקטלים מכל עבר, וגם אתה עצמך עלול למות בכל רגע, מדוע שלא תעדיף לפחות למות תוך כדי מאבק? אם החמאס הוא כוח ההתנגדות היחידי בינך לבין האויב שמשמיד את ארצך, אתה מתגייס אליו. ישראלים שלא מבינים איך העזתים המשיכו לתמוך בחמאס תוך כדי המלחמה שהמיטה עליהם חורבן נוראי כל כך, צריכים לשאול את עצמם איך הם עצמם עדיין מתגייסים למלחמת השולל שהפילה בהם 2,000 חללים ושקיצה לא נראה באופק, איך הם עצמם ממשיכים לעלות על מדים ולצאת למשימות הרס ונקם שבינן לבין שמירה על ביטחון המדינה אין כל קשר (ולמעשה, הקשר התהפך; האלימות שצה"ל זורע בשטחים מלבה כל הזמן את אש הטרור, ולפעמים אפילו צה"ל מודה בכך). האפשרות הסבירה שחמאס דווקא יגדיל את שורותיו במהלך הלחימה, ולא יידלדל, היתה ברורה מראש למי שלא בלע את שקר "מיטוט החמאס". אבל היא לא עלתה על דעתם – ואם עלתה, מיד הודחקה – של קברניטי מלחמת ההשמדה.

"טבח הקמח", 29 בפברואר 2024, לפנות בוקר: 112 תושבים נהרגים סביב משאיות שהביאו קמח ברחוב אל-ראשיד בעזה. צה"ל משחרר סרטון קטוע עם גרסה רשמית – העזתים נמחצו למוות במהומה. תחקיר של "סי אן אן", שמתבסס על ריצוף כרונולוגי של כל הסרטונים מן האירוע, מוכיח שכוח צה"ל ריסס באש מקלעים את העזתים וגרם לטבח.

החמאס מגייס

כבר בחודשים אפריל-מאי 2024 הבינו בישראל ובעולם שאין משמעות אמיתית למספרי ההרוגים שצה"ל מנפנף בהם, כיוון ששורות החמאס כל הזמן מתמלאות. בחודש מאי דיווח אתר "פוליטיקו" שהחמאס מגייס אלפי פעילים חדשים. באותו דיווח נמסר שעל פי הערכות המודיעין האמריקאי, צה"ל חיסל רק כשליש מפעילי חמאס – כלומר, בין 8,000-9,000. תציצו שוב למעלה; באותה תקופה צה"ל עצמו דיווח כבר על 13,000 הרוגים, פער עצום של 50%. בצורה העדינה ביותר שאפשר לומר זאת, אומר שהערכת האמריקאים אמינה עלי יותר.

בחודש יולי 2024 גם ה"וול סטריט ג'ורנל" מדווח ש"הם מגייסים מתגייסים חדשים בכל יום – צעירים שאיבדו את משפחותיהם, למשל, מגיעים להתגייס". מי היה מאמין (כל מי שיודע טיפה, ממש טיפה היסטוריה) – אותו צבא פולש שניסה "למוטט"  את החמאס אחראי על התמלאות שורותיו. בספטמבר צה"ל מעריך כי החמאס גייס לשורותיו עוד 3,000 פעילים בצפון הרצועה, תמורת תשלום. באמצע דצמבר כבר מדברים על 4,000 מגוייסים חדשים. בסוף אותו חודש, כותב עמוס הראל:

"איש מודיעין בפיקוד הדרום הודה השבוע, בכנס רב־משתתפים, שקצב ההתאוששות של הזרוע הצבאית גבוה. במחנות האוהלים באזור המואסי, בדרום הרצועה, עוברים נערים פלסטינים בני 16-18 הכשרות מזורזות בירי, הפעלת רקטות אר־פי־ג'י ומטעני חבלה, ונשלחים לקרב מול צה"ל, בעיקר מדרום לפרוזדור נצרים."

מסוף דצמבר, אנחנו כבר עדים לשיטפון של מתגייסים (או אולי, מסוף דצמבר מתחילים לספר לנו על מה שכבר התרחש). הערכת המודיעין האמריקאי קופצת – חמאס כבר גייס 10,000 (!) פעילים חדשים. הדיווח המשמעותי ביותר מגיע ב-2 בינואר. צה"ל מוסר לוועדת חוץ וביטחון ש"קצב הגיוס של פעילים חדשים לחמאס – עולה על קצב נטרול המחבלים בידי כוחות צה"ל". גרסה דומה, אם כי חמורה פחות, עולה מדברים שמזכיר המדינה בלינקן יאמר שבועיים מאוחר יותר, באמצע ינואר: חמאס גייס פעילים כמעט בקצב שהוא איבד אותם. עוד באמצע ינואר, ה"וול סטריט ג'ורנל" מדווח שחמאס משכנע צעירים להתגייס באמצעות מזון, סיוע וטיפול רפואי להם ולבני משפחותיהם. פרופ' קובי מיכאל מן המכון למחקרי ביטחון לאומי וממכון "משגב" (שלוחה של פורום קהלת) מסביר: "חמאס מנצל את המציאות ההומניטרית הקשה ברצועה כדי לגייס פעילים חדשים… יש גם כאלה שמצטרפים על רקע אידיאולוגי – בני המשפחה שלהם נהרגו, הם זועמים על מה שישראל עושה, מרגישים מושפלים ומאמינים ברעיון ה'התנגדות"".

שימו לב ללוליינות הפרשנית המרהיבה הזאת של הימין. מי בדיוק אחראי ל"מציאות ההומניטרית הקשה" ברצועת עזה? ישראל, כמובן. הנקודה הזאת קיבלה הוכחה מוחצת מרגע שנכנסה הפסקת האש לתוקפה – כמות המשאיות שנכנסה לעזה זינקה פי 15 בערך, והביזה פסקה לחלוטין (הנה מבט מבפנים על המכשולים שהערימה ישראל בפני שיירות הסיוע עד להפסקת האש). כלומר, צה"ל חולל ברצועה מציאות של מצוקה איומה, שדחפה צעירים רעבים וזועמים לזרועות החמאס, וזה רק מתחזק והולך. הימין מזדעק מן התוצאה ושוב מחרחר מלחמה – לסיים את מה שלא סיימנו אף פעם. הוא לרגע לא בוחן את השרשרת הסיבתית המאד ברורה שהובילה לנקודה הזאת, שלא לדבר על חלקו שלו בהתחזקות ההתנגדות החמושה בעזה.

הכישלון הצבאי מבצבץ

בדיווח האחרון של "רויטרס", מן ה-24 בינואר, על פי הערכת המודיעין האמריקאי החמאס גייס בין 10,000-15,000 לוחמים מתחילת המלחמה, ואיבד כמות דומה. כעת אני חוזר לאותו דיווח חשוב מתחילת ינואר: צה"ל מעריך בפני ועדת החוץ וביטחון שכמות פעילי החמאס ברצועה, נכון לעכשיו, נעה בין 20-23 אלף איש.

רגע רגע רגע.

גוללו למעלה. זוכרים עם כמה פעילי חמאס חמושים התחלנו ב-7 באוקטובר? בערך 25 אלף. 15 חודשים מאוחר יותר, אחרי השמדה וכתישה חסרות תקדים בלוחמה המודרנית, ששיטחו 90% מן המבנים ברצועה, קטלו (לפחות) 50 אלף איש והותירו אחריהן מחלות ורעב המוניים, צה"ל מודה, בקולו שלו, שמספרם של פעילי חמאס כמעט ולא פחת מאז תחילת המלחמה.

הידיעה הזאת היתה אמורה לחולל רעידת אדמה בישראל, לפחות בקרב נחיל הפטריוטים שמהדהד בכשכושי זנב נלהבים כל הודעה מונפצת של צה"ל. סיריסלי? דבר אחד היה שהייתם אמורים לעשות כמו שצריך – לחסל מחבלים – ועכשיו אתם מספרים לנו שהם מתרבים?!?

אז זה מה שכל הזמן התכוונתם ב"למוטט"? לרענן שורות? להזרים דם חדש ותאב נקם לעורקיו של האויב שתואר שוב ושוב כ"נאצים"? בעצם כל הזמן הזה עזרתם לנאצים לשרוד?

פרשנים ביטחוניים כבר מהמהמים בכובד ראש, "כן אבל זה כוח אדם לא מיומן, אלה לא נוח'בות, סתם נערים"? ואללה? כמה זמן לוקחת הכשרה צבאית לחיל חי"ר? חצי שנה-שנה?

קניתם לנו חצי שנה-שנה ועטפתם את זה בצלופן מרשרש שקראתם לו "למוטט"? ומישהו באמת מפקפק בכך שעם כוח צבאי בסדר הגודל הזה, עם הנחישות ותשוקת הנקם על מה שישראל חוללה בעזה, חידוש הירי מעזה הוא רק עניין של זמן?

וזאת עוד הפרשנות המקלה. נזכיר שעל פי חישובי צה"ל עצמו (ראו למעלה), 45 אלף פעילי חמאס נוטרלו במהלך המלחמה. בהינתן המספר הראשוני, 25 אלף, ומספר הפעילים שעדיין ברצועה, 20-23 אלף, יוצא שחמאס גייס לשורותיו ב-15 חודשים בלבד 40-43 אלף פעילים! כל זה נובע מנתונים שצה"ל עצמו מפרסם, ואין להסיק מהם אלא זאת: צה"ל הוא סוכן הגיוס האפקטיבי ביותר שהיה לחמאס, ובזכותו ידעה הזרוע הצבאית של הארגון צמיחה של 70% בתוך קצת יותר משנה.

בנקודה זאת ציניקנים עשויים לבוז לתמימותי: איך אתה לא רואה שהצבא מנפח את מספרי החמאס ברצועה כדי להצדיק שיבה מחודשת וברוטלית למלחמה? הטיעון הזה חלש מכמה סיבות. ראשית, לא כל הדיווחים על הגיוס המאסיבי לשורות החמאס הגיעו מתוך צה"ל. חלקם מגיעים מן המודיעין האמריקאי, ואחרים ממקורות ערבים. שנית, עם כל המוטיבציה לחזור ולהחריב את מה שנשאר, אין בה כדי להסתיר את הבושה. מתחילת המלחמה צה"ל ודובריו מפמפמים אחרי כל תקרית וכל מבצע שכך וכך מחבלים "חוסלו", בתוספת סרטונים וראיונות עם קצינים. כשתותחי תעמולה כבדים כל כך מפציצים את הציבור במשך זמן ממושך כל כך – המסקנה הברורה היא שהם מייחסים חשיבות עליונה לכך שהציבור ישתכנע בטענתם ("אנחנו מנצחים בעזה", הד חוזר ונשנה, כאן וכאן וכאן וכאן וכאן וכאן), ויותר מכך: שהם חושדים שהוא בעצם לא משתכנע.

ה"ניצחון הצבאי" הוא סם הטישטוש, הדבק הפטריוטי, הרוח במפרשים, הוא המסך העצום שיכסה את כישלון ה-7 באוקטובר ועליו תוקרן עלילת תיקון מפוארת, שתשיב לאומה את כבודה הרמוס.

אבל המסך מחורר, עשוי טלאים שנופלים בזה אחר זה. וכעת רואים שלא רק שהפסדנו ב-7 באוקטובר, אלא שאנחנו לא מצליחים לנצח מאז. טעמה של סוכריית הפיצוי מר מאד.

הזרוע הצבאית של החמאס, על פי הערכת צה"ל, כבר מונה מעל 20 אלף פעילים. עליה יש להוסיף את הג'יהאד האיסלאמי, ששמר על כוחו המספרי מאז תחילת המלחמה, 4,000 פעילים. מבחינה אזרחית, החמאס חזר לשלוט ללא עוררין ברצועת עזה: שמירת סדר ציבורי, אבטחת שיירות סיוע, פינוי דרכים, חלוקת מזון, תיקון תשתיות מים ועוד. סוכנות "אי-פי" מסכמת: "על אף כל הכוח הצבאי שישראל הפעילה בעזה, היא לא הצליחה להדיח את החמאס מן השלטון – אחת ממטרות המלחמה המרכזיות. זה עשוי לחזק את הסבירות של חזרה ללחימה, אבל התוצאות עלולות להיות זהות."

ובכן, הפרשנות הצינית לא מחזיקה מים. הכישלון הצבאי של ישראל זועק מכל פינה; לא כך תיארנו לנו, פרשני הימין מתחילים לקלוט שגם הפעם, כמו ב-17 הפעמים הקודמות, לא מוטטנו את חמאס. למה אתה מצביע ימין ושוב ושוב לא מקבל הרתעה?

באמת, למה?

המשטר ואוהדיו נקלעו לדיסוננס קוגניטיבי כביר, וזה בתורו מייצר גם בעיית הסברה עצומה, כלפי פנים וכלפי חוץ. אלה דורשים טיפול יסודי (קודם כל בשעירים לעזאזל הרגילים, ערבים ושמאלנים), ובהם טמון ההסבר להתפתחויות האחרונות.

מעזה לג'נין, טולכרם, ושאר הגדה

עוד לפני הפעימה השניה של עסקת החטופים, כשכוחות צה"ל עדיין פרוסים בעזה, ובמקביל לפוגרום המתנחלים בכפר אל-פונדוק, באופן שנראה מתואם לחלוטין, הסתער צה"ל על ג'נין, עזה הקטנה של הגדה המערבית, מגלגל את "חרבות ברזל" ל"חומת ברזל". בשנתיים האחרונות כמעט שכבר אין הבדל בשיטות הפעולה – ג'נין וטולכרם סופגות את כל שיטות ההרס והקטל שנוסו (ונכשלו!) בעזה: תקיפות מסוקי קרב, כטב"מים, ירי צלפים, כניסת דחפורים לשכונות מגורים, הרס תשתיות, מתקפות על בתי חולים, וכמובן, הרג של ילדים. סמוטריץ' מנפנף בהשתוללות הזאת כהישג אישי שלו, ולמרבה הצער התקשורת פחות או יותר אימצה את הנרטיב הזה, שתמיד היה נוח כל כך: להפריד בין הימין המשיחי (פוליטי ורע!) לבין הצבא (נייטרלי וטוב!). אבל אם הניתוח שהוצג קודם מדוייק, אין לדברים שחר. הצבא עצמו, מסיבותיו שלו, שש להבעיר את הגדה המערבית לא פחות מאשר המשיחיים (ככל שהאבחנה בכלל תקפה, כאשר אלוף פיקוד מרכז הוא מתנחל). הצבא מכר סיפור שקרי, סיפור ענק ומסועף – שהוא "מנצח" בעזה, שהוא "ממוטט" את החמאס. התפרים בסיפור נפתחים, ומן הסדקים מבצבצת אמת בלתי נסבלת: הכל היה לשווא. באמת לשווא.

אם כך, המלחמה חייבת להימשך. כל עוד היא נמשכת, אי אפשר לומר שהיא נכשלה, נכון? אולי החמאס יובס מתישהו, לא? אולי יקרה (מחזיקים אצבעות, עוצמים עיניים בכוח, מסרבים לראות) באמת מה שלא קרה אף פעם?

כשאין הצדקה חיצונית למלחמה, חייבים להיאחז בהצדקה פנימית; המלחמה היא-היא הצדקתה של המלחמה, או איך שאמר לחייליו מפקד חטיבת הנח"ל: "זכרו בשביל מה אנחנו נלחמים, זוהי מלחמה ארוכה אבל צודקת מאין כמותה, נמשיך להילחם ברוחם ולזכרם של הנופלים." נמשיך להילחם לזכרם של הנופלים, וכשניפול אנחנו, יתגייסו חיילים חדשים להילחם לזכרנו. וכן הלאה והלאה.

אין לדעת כמה זמן יימשך המבצע בגדה המערבית, האם הסכם הפסקת האש יקרוס, האם צה"ל יחזור "לכסח את הדשא" ברצועה; אין לדעת כמה ארוכה ועבה תהיה "חומת הברזל" שהולכת ומקיפה אותנו, ועד מתי נשרוד על תזונה ברזלית של חרבות, חומות וכיפות. מה שברור זה שכל הקורבנות שישלמו בחייהם במהלך המבצע הזה, כמו בכל קודמיו, יהיו קורבנות שווא. את החמאס לא נוכל "למוטט", זו היתה מחשבת הבל מן הרגע הראשון. הנה דברים שכתבתי ב-16 באוקטובר 2023, שלושה ימים אחרי שצבי בראל כתב זאת, הרבה לפני שידעתי שפניה של ישראל לרצח עם ואולי בעקבותיו להתנחלות בעזה:

"עזה כאן, לא הולכת לשום מקום. גם אחרי שישראל תהרוג כמה אלפים מתושביה, יוותרו שם יותר משני מיליון איש. ומה לעשות, חלק גדול מהם מוסלמים אדוקים ותומכים בחמאס. החמאס מזמן כבר איננו מגדל קלפים שאפשר "למוטט" בבליץ אווירי. החמאס זה תשתיות אזרחיות ומערכת חינוך ותפיסת עולם ומנגנון ביורוקרטי וכל אלה משולבים לחלוטין במרקם החיים העזתי. אי אפשר "למוטט" אותו יותר משאפשר לעקור מאדם את מערכת העצבים שלו ולהשאירו בחיים. אכן, אפשר אולי לעקור את מערכת העצבים של אדם ובתוך כך להרוג אותו. אם 'מיטוט החמאס' משמעותו פעולה בסדר גודל של ג'נוסייד ברצועת עזה, אזי זו מטרה בת-השגה."

אפילו זאת היתה הערכת חסר של חוסנו של החמאס. גם אחרי ג'נוסייד (אומנם לא טוטאלי), הוא שרד. אבל מערכת הביטחון כולה, על כל שלוחותיה בתקשורת ובמוחות הנתינים הישראלים, שהפיצה את בשורת "מיטוט החמאס" – טעתה בענק. לא טעתה, הטעתה, על פי רוב בידיעה גמורה שהיא עושה זאת.

בימין כבר מסיקים את המסקנה הברורה-מאליה: לא השמדנו מספיק. היינו צריכים למחות כל זכר לעמלק. כל עוד נשאיר שם נפש חיה, לא "נמוטט" את החמאס. עם הלך מחשבה כזה, שמתנהל במציאות דמיונית שבה ישראל באמת יכולה למחוק מעל 2 מיליון איש מבלי שום מעצור, אין טעם לנהל דיון. אבל גם בימין נבעים סדקים, ודרכם מסתננת המציאות האמיתית. הפיכחון בא. הנה מאמר נרחב של עקיבא ביגמן באתר "מידה" ממאי 2024, שסוף סוף נופל לו האסימון. מה הוא מציע? למי שהציע כוח וכוח כל חייו, אין כבר מה להציע בשלב הזה. אבל ההבנה הזאת, שאין בעצם פיתרון צבאי לעזה, חרף היותה מוכחשת כל הזמן, רוחשת בלי הפסקה ממש מתחת לסף המודעות, ונוטעת חרדה אמיתית בלב המכחישים.

לשבור את האמון בצה"ל

באוקטובר האחרון "העין השביעית" ערכו סקירה של "מבצע ההונאה" הענק שביצע השלטון הישראלי על תודעת אזרחיו, מבצע שנועד להסתיר ולסלק מן הדיון הציבורי את העובדה שישראל פותחת במלחמה ללא תאריך תפוגה, שמחירה האנושי בלתי ניתן לחישוב, ושאם כל האי-ודאות הזאת תוצג ביושר לציבור – ספק אם הוא יירתם אליה בלהט שבו הוא נרתם בפועל. זאת סקירה מצמררת, במיוחד המפגש עם מסמך של מערכת הביטחון משנת 2014 שפורש את המחיר הנוראי של כיבוש עזה:

"זו סכנה ממשית להסכמי השלום עם מצרים וירדן. אלפי פלסטינים הרוגים, רבים חפים מפשע. ייקח שנים רבות לבנות אחיזה מודיעינית ממשית, עד אז יהיה כאוס מוחלט. טיהור הרצועה, אם בכלל, מעשרות אלפי כלי הנשק, חומרי נפץ, נ"ט, טילים, רקטות, ו-20 אלף מחבלים צפוי להימשך חמש שנים. מאות רבות של הרוגים לצה"ל במהלך ההשתלטות ואחריה, חיילים חטופים או גופות בידי חמאס, עשרה מיליארד שקלים עלות ישירה למשק על שליטה מלאה של עזה".

אין צורך לומר שהחברה הישראלית כבר עכשיו שילמה מחיר כבד יותר מן התחזית הזאת, בת העשור – עוד לפני שכבשה בפועל את עזה.

הדברים האלה חשובים על רקע העובדה הידועה, שעולה שוב ושוב בסקרים, כי אמון הציבור בצבא גבוה הרבה יותר מאשר אמונו בממשלה (70% לעומת 17% בסקר האחרון). זאת במובהק תודעה כוזבת, שכן העובדות עצמן אינן תומכות באמון גורף כל כך. הצבא משקר, מעלים נתונים, מפברק נתונים, מסתיר הערכות מצב מן הציבור, מפמפם לתקשורת מצג שווא של "ניצחון" ממשמש ובא, וכן הלאה והלאה. כל זה תואר בפירוט בחלקו הראשון של הפוסט. ועדיין הציבור מצביע בסקרים לא רק בידיו אלא גם ברגליו, בהתגייסות חסרת תקדים למילואים. לא שאין זעם ותיסכול; יש ויש, ומסיבות מוצדקות. רק שהשלטון השכיל לנתב אותם כלפי דחליל של פוליטיקה צעקנית, להסליל אותם לדיכוטומיה הכוזבת בין ביביסטים לרל"ביסטים, ובכך לבודד את צה"ל וכל שדרת הפיקוד מכל צל פיקפוק ודה-לגיטימציה (מעניין להשוות את הכירסום הזוחל בלגיטימציה של המשטרה מנקודת מבטה של המחאה, של "אחים לנשק" וכדומה, לעומת מעמדו המבוצר והבלתי-נגוע של צה"ל בעיניהם, הבדל שנזקף לא מעט לזכות העובדה שמול המשטרה הם בקצה שסופג את מהלומות האלָה ואילו בצבא הם בקצה שאוחז בה).

אחרי הטבח הנוראי של ה-7 באוקטובר, שצה"ל לא מנע ולא סיכל, אחרי מלחמת השולל שלא הביסה את החמאס ואולי רק חיזקה אותו בטווח הארוך – הציבור עדיין אומר הן לצה"ל. זהו הישג תעמולתי באמת מדהים, שאפשר להסבירו רק במונחים מתחום הנפש, מתוך תפיסת הזהות העצמית של הישראלים והקשר הבל-ינותק שלה עם הצבאיות. עבור רוב הישראלים (היהודים), להתנער מצה"ל זה כמו לכרות איבר מגופך. לא עושים את זה גם כשהאיבר פגום, ואם הוא כבר מעלה ריח מוזר, פשוט סותמים את האף ומסתכלים הצידה.

אם יש מסר קצר וקליט לפוסט הזה, הנה הוא: תפסיקו להאמין לצה"ל. תפסיקו להאמין שהצבא מגן עליכם, שהוא שוקל את צעדיו על פי תרומתם האמיתית לבטחונכם. תתחילו לפקפק בו לא פחות, ואולי יותר, משאתם מפקפקים במשטרה, במפלגות, בעסקנים מושחתים, בנציגי חברות ביטוח שמטרידים אתכם כל שבוע בניסיון לשווק לכם פוליסה לא נחוצה. הגיע הזמן לשבור את האמון בצה"ל. כבר בעצם הימים האלה, האמון העיוור הזה מאפשר לצה"ל להבעיר את הגדה המערבית שלא לצורך; כלומר, שלא לשום צורך ביטחוני אמיתי, ודאי שכן לצורך פוליטי – טישטוש הכישלון הצבאי בעזה מצד אחד, וסיפוק הדחפים הרצחניים של בצלאל ("למחוק את חווארה", "לדלל את האוכלוסיה") סמוטריץ' ומצביעיו מצד שני. צה"ל מספר לכם על פגיעה בפעילי טרור בג'נין, ובדיוק כמו בעזה, ולא מספר על הפגיעה ההקפית העצומה, שמייצרת מעגלי שנאה עזה וזורעת את זרעי הנקמה (ואלה כבר מתממשים בפיגועי טרור מדי שבוע, כבר התרגלנו אליהם כאילו הם גזירה משמים ולא תוצאה של מדיניות הכוח הבלתי מרוסן), הוא לא מספר שהוא חיסל אב שהסיע את ילדיו מבית הספר בשעה שנהג במכונית, לנגד עיניהם, או שגם בגדה תינוקות הם כבר "נזק אגבי".

מכונת המלחמה שועטת הלאה, כבר גורסת את זיכרון עזה, ממהרת אל ערים פלסטיניות ומחנות פליטים בגדה המערבית. האם תמשיכו לצעוד אחריה בסך, בצייתנות, גם לאחר שקרביה המכוערים נחשפו לעין כל? גם אחרי שקיבלתם אולי את ההוכחה המוחצת ביותר למגבלות הכוח הצבאי הישראלי – 15 חודשי כתישה אכזריים מאין כמותם, שבסופם החמאס שב וזקף את ראשו, בלתי נכנע?

אל הפיכחון המוחלט

אני אעצור לפני השאלה המתבקשת, "אז מה אתה מציע?". אין שום קשר לוגי בין התנגדות להקרבת חיי חיילים לשווא והתנגדות לרצח עם לבין תכנית מדינית או צבאית. מלחמת-אין-קץ איננה הצעה. טבח נשים וילדים איננו הצעה. כוח ואלימות אינם הצעה. לכן מי שתובע מאיתנו "להציע", בעודו תומך בהפעלת צה"ל בעזה ובגדה כצבא כיבוש והשמדה, לא נמצא בכלל בעמדה של בן שיח. הוא לא חלק מן הדיון על "הצעות", להיפך, הוא חלק ממנגנון הרסני שמרסק הצעות, שוב ושוב ושוב. הדיון הזה יכול להתחיל ולהתקדם רק בין אנשים שכבר התייאשו מן הפתרונות הצבאיים. שהבינו שהחמאס לא "ימוטט" ולא ייעלם. ושאיתו צריך להגיע להסדרה. לא שלום, לא גן עדן של שוטים; הידברות והסדרה שיחתמו סוף סוף את השלב האלים והמדמם של הסכסוך, ומשם אפשר יהיה להתקדם, צעד צעד, אל נורמליזציה.

באותו פוסט מתחילת המלחמה כתבתי על הייאוש כשלב הכרחי בדרך אל ההבנה:

"לשאלת ההידברות עם החמאס צריך להגיע מתוך ייאוש. ייאוש עמוק, טראגי, מן האפשרות להכריע את החמאס באופן צבאי. ייאוש עמוק וחסר נחמה מן הפנטזיה שנוכל "להרתיע" אותו בזמן שאנחנו שומרים על המצור וכל המפתחות בידינו. מוקדם לומר אם הישראלים הגיעו לנקודת הייאוש הזאת, או שמא הם שוב חשים את הצורך העז "להנחית מכה אחרונה ואיומה" על עזה, שממנה היא לא תתאושש. בכל לבי אני מקווה שהפעם באמת נואשנו מן הדרך הצבאית. כי רק הייאוש הזה יכריח אותנו, בעל כורחנו ובשיניים חשוקות ובסלידה נפשית עמוקה, ובכל זאת יכריח אותנו, להיישיר מבט אל האויב החמאסי, בלי מתווכים, ולומר לו: בוא נדבר על הסדרה."

לתמונה רחבה יותר של פתרון הסכסוך בנקודה הזאת, אנא קיראו את המסמך מאיר-העיניים של הפורום לחשיבה אזורית, שפורסם בתחילת ינואר 2025 – "היום שעכשיו". אין בו חדשות מטלטלות עבור מי שנואש מפתרונות השווא של הכוח הצבאי, אבל אולי הוא יחדש למי שזה מקרוב הגיע לדיון. כך או כך, אני רוצה לסמן ארבע נקודות שנראות לי קריטיות בחשיבה הישראלית מול עזה בעתיד הקרוב, משום שעליהן יעמוד או (שוב) ייפול כל ניסיון להשיג רגיעה. אני קורא להן נקודות "הפיכחון המוחלט":

1. חמאס לא יושמד. חמאס ימשיך להיות כוח משמעותי בזירה הפלסטינית. חמאס גם יהיה שותף בכל מנגנון שלטוני יציב ובר-קיימא שיוקם בעזה, ואולי גם בגדה המערבית.

2. רצועת עזה לא תהיה מפורזת מנשק.

3. לא יהיה מצור על עזה.

4. לא תהיה נוכחות ישראלית בשטח הרצועה.

הישראלים מתחילים להכיר בקצה-זנבו של עיקרון (1), אך הם רחוקים כברת דרך רצינית מ-(2), (3) ו-(4). רצועת עזה לא תהיה מפורזת מנשק כפי שישראל איננה מפורזת מנשק. הפסקת לוחמה נחתמת בין אויבים. בין סיבוב לחימה אחד למשנהו, אויבים מתחמשים. חמאס הבריח נשק, ישראל פיתחה טילים ברפא"ל ורכשה פצצות מארה"ב. ההתחמשות יכולה להיות "חוקית" או "לא חוקית", כך או כך היא אוכלת מוות ולא מבשרת חיים, בשני הצדדים. אבל אף צד בסכסוך לאומי לא יוותר על זכות ההגנה העצמית מפני תוקפנות של יריבו, ואף צד לא יעלה על דעתו לראות בדרישה כזאת מצד היריב "צעד בונה אמון".

אלה אמיתות היסטוריות פשוטות בתכלית הפשטות, יסודיות, בלתי נמנעות. רק בשיח הביטחוני הישראלי מתקיימת פנטזיה כזאת של שלילה מוחלטת מן היריב את זכות ההתחמשות, ובמקביל, תביעה אדנותית לעצמנו לשלוט ברמת ההתחמשות הזאת, ולו גם תוך הפרות בלתי פוסקות של הריבונות הטריטוריאלית של האויב. מן הפנטזיה הזאת ישראל תצטרך להיגמל, ושוב, הדרך לשם עוברת דרך הייאוש. הרתעה אמיתית, יציבה, ארוכת-טווח, לא מושגת בחיסול ההתחמשות אלא בחיסול העילה להשתמש בנשק. קוראים לה "פירות השלום".

כל עוד נמשיך להתייחס לרצועת עזה כאל כלא פתוח שמפתחותיו שמורים בידינו, שאנחנו מופקדים על שעריו, על חוף הים שלו, על המרחב האווירי שלו – הכלא ימרוד ויתקומם.

ולבסוף, אם ישראל תחזיק בשליטתה ולו גם מטר מרובע אחד משטחה של עזה – בין אם היא תקים עליו מאחז, קרוואן משיחי, בית שימוש יביל לדניאלה וייס, מוצב צבאי, שטח חיץ, פרימטר, שק"מית לחיילים או כל טריק התנחלותי אחר – ההתנגדות החמושה לא תחדל ולא תפסק לרגע. כך בדיוק יובטח שהיא לא תחדל, ומבחינה זאת הימין ההתנחלותי מזמן הבין את מה שהמרכז קהה-החושים עדיין לא תפס: כדי לתדלק את אש הסכסוך והשנאה, חייבים לחדש את ההתנחלות כל הזמן, מתחת לכל עץ רענן, או מעל כל בית פלסטיני חרב.

כל ניסיון ישראלי להתחכם לעקרונות הפיכחון המוחלט יעלה על שרטון, כפי שעלה בעבר. כל ניסיון לשחק בנדמה לי, לדבר על "פיוס" בזמן שגוזלים אדמות, לדבר על "שוויון" בזמן שדורשים מן היריב להסכין עם נחיתות מוחלטת – ינציח את המציאות שהולידה את ה-7 באוקטובר. אלה דברים ברורים כשמש ובכל זאת נדמה כי שוב ישראל צועדת בכיוון ההפוך, האובדני, שוכחת או מתעקשת לשכוח שמולה עומד עם בדיוק כמו העם שלנו, עם רצונות ומאוויים לא שונים, עם תאוות חיים לא פחותה, והמגף הזה שמונח על צווארו, גם אם מדי פעם ינוע לכאן או לכאן, ישנה את זווית הלחץ שלו, לא יוכל להישאר שם לנצח. השאלה היחידה היא, כתמיד, כמה דם חינם יישפך עד אז, כמה סבל מיותר יומט על שני העמים במהלך עוד ניסיון ועוד ניסיון "למוטט" את מה שאי אפשר למוטט, עד להתפכחות הסופית.

"חרבות ברזל" "עופרת יצוקה" "צוק איתן" אימי השלטון אנטי-מלחמה אקדמיה בדואים בלשנות בקעת הירדן ג'ון גריי גזענות דיכוי פוליטי החברה האזרחית החסות האמריקאית הסדר מדיני התנחלויות התעללויות חומת ההפרדה חופש ביטוי חוקי הכיבוש חינוך חרם טרור יהודי טרנספר כלי משחית כתיבה מאבקים חברתיים מדע מוסיקה מזרח ירושלים מיליטריזם מכונת התעמולה משפט בינלאומי נישול סרבנות עזה פוסטים אורחים פמיניזם פרוזה פשעי מלחמה רווחי הכיבוש שירה שמאל תקשורת תרגום

שלוש שיחות בפודקאסטים

בחודשים האחרונים התראיינתי בשלושה פודקאסטים ודיברתי עם המראיינים.ות על שלל נושאים שקשורים לדרכי אל הכתיבה הפוליטית, אקטיביזם סרבנות, תקשורת ותעמולה, וכמובן, על אירועי המלחמה שעדיין לא הסתיימה:

שיחה עם תמי צרי בפודאקסט "במשעול הצר"

שיחה עם יהב ארז (באנגלית) בפודקאסט "Disillusioned"

שיחה עם אדם רז בפודקאסט "אמצעים וכוונות"

מה זה כוח?

רְאָיוֹת ומחשבות מעולמם של החלשים

[גרסת אודיו של הפוסט עלתה כאן]

כַּמַּיִם נִשְׁפַּכְתִּי וְהִתְפָּרְדוּ כָּל עַצְמוֹתָי, הָיָה לִבִּי כַּדּוֹנָג, נָמֵס בְּתוֹךְ מֵעָי. יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ כֹּחִי, וּלְשׁוֹנִי מֻדְבָּק מַלְקוֹחָי, וְלַעֲפַר מָוֶת תִּשְׁפְּתֵנִי.
(תהלים כ"ב, ט"ו-ט"ז)

אֲנַחְנוּ חֲזָקִים וַאֲנַחְנוּ נְנַצֵּחַ.
(אדוה דדון)

מראית עין של כוח

מאז ה-7 באוקטובר אנחנו מצויים בפסטיבל בלתי פוסק של כוח, ולו שתי זרועות, חיצונית ופנימית.

זרוע הכוח החיצונית היא מלחמת "חרבות ברזל", שישראל יצאה אליה מסיבה מוצדקת, אבל מהר מאד התגלגלה למבצע עונשין מחריד בהיקפו נגד כל אוכלוסיית עזה, שמעטים בעולם עוד מסוגלים להגן עליו בתום לב. כמה כוח ישראל הפעילה ברצועה? נכון לתחילת ינואר 2024,  בסך הכל הוטלו על עזה קרוב ל-50 אלף פצצות, מתוכן יותר מ-500 פצצות של טון, בעלות נזק הקפי עצום, שצבאות אחרים נמנעים מלעשות בהן שימוש. בין 45%-40% מן הפצצות שהוטלו, על פי הערכת המודיעין האמריקאית, אינן פצצות מונחות, כלומר אינן מדוייקות; צבא ארה"ב הוציא אותן משימוש בעשור האחרון. לפחות במקרה אחד צה"ל הודה שחימוש לא מדוייק גרם להרג המוני במחנה הפליטים אל-מע'אזי.

ההרס האורבני שחוללה ישראל בעזה עולה על מה שסוריה ורוסיה חוללו בחאלב ב-2016, על מה שרוסיה חוללה במריופול, ופרופרוציונלית גם על מה שהפצצות בעלות הברית חוללו בגרמניה במלחמת העולם השניה. כ-70% מהבתים וכמחצית מכלל הבניינים נהרסו או נפגעו ברצועת עזה. ישראל של נתניהו, לצד סוריה של אסד, רושמת לה זכויות יוצרים על פשע נגד האנושות חדש שהולך ומתגבש במשפט הבינלאומי: דומיסייד. זהו הרס טוטאלי של סביבת מגורים – בתים, חנויות, שווקים, משרדי ממשלה, מוזיאונים – שמותיר אחריו שממה שאינה ראויה למגורי אדם.

זרוע הכוח השניה, הפנימית, מופנית כלפי אזרחי ישראל. זהו שטף תעמולה אדיר ובלתי פוסק, מן הדרגים הפוליטיים הגבוהים ביותר, דרך דובר צה"ל, עבור בערוצי התקשורת, שלטי חוצות, משפיעני רשת ועוד. בקצרה: מכונת ההסברה. מכונת ההסברה עמלה על שתי מטרות עיקריות. האחת, לבודד את הישראלים מתמונת מצב אמיתית באשר למתרחש בעזה. שתיים, למסגר באופן מיידי כל דיווח על פגיעה בחפים מפשע בעזה כאירוע שבאחריות של החמאס ושלו בלבד (מנטרת "המגן האנושי"). עיתונאים ישראלים כבר לא מתביישים לומר שתפקידם בעת מלחמה הוא להרים את המורל ולאו דווקא לדווח את כל האמת. ואומנם, על פי רוב מכונת ההסברה עובדת באופן חלק ובתיאום מלא של כל חלקיה. אבל מפעם לפעם היא מועדת, ונחשפים קרביה המכוערים.

כמו למשל, כשנחשף שהמפקדה הראשית של החמאס, למרות הקמפיין האגרסיבי של דובר צה"ל, לא נמצאה מתחת לבי"ח שיפא; כשנחשף ש"מחלקת ההשפעה" באגף המבצעים בצה"ל (כן, יש מחלקה כזאת) הפעילה תחת מעטה אנונימית ערוץ הסתה רעיל בטלגרם בשם "72 בתולות ללא צנזורה", שהעלה עשרות סרטוני הרג והרס מן הרצועה ("דף מסרים של 'הצל", כהגדרת מקור בכיר בצה"ל); או כשנחשף שסהר ברוך ז"ל מבארי אכן נהרג במהלך הניסיון לחלצו, כפי שטען החמאס, ולא נרצח בשבי, בניגוד לפייק שהפיץ צה"ל, שעוד הוסיף חטא על פשע וכינה את הסרטון שבו צולם ברוך כ"טרור פסיכולוגי". בדיעבד התברר שהחמאס פירסם אמת וצה"ל היה זה שהפעיל טרור פסיכולוגי על אזרחי ישראל. צה"ל גם טייח את נסיבות מותם של החיילים ניק בייזר, רון שרמן ואליה טולדנו במנהרת החמאס, שמתו משאיפת גזים רעילים כתוצאה מהפצצה שכוונה אל מפקד החטיבה הצפונית של חמאס (עוד נחזור בהמשך לפירוש האמיתי של "טרור פסיכולוגי" בעגה התקשורתית). היו עוד מקרים, אבל דברים כאלה טיבם להישאר חסויים מן הציבור על פי רוב. צה"ל משקר בנוגע לסיבת מותם של חטופים נוספים – שנהרגו מאש ישראלית ולא בידי שוביהם מהחמאס – אבל התקשורת נזהרת מלחשוף זאת.

את שני מופעי הכוח האלה – הפצצת עזה בטונות של חומר נפץ והפצצת אזרחי ישראל בטונות של תעמולה – אפשר גם לפרש, באופן פרדוקסלי, כסממנים של היעדר כוח. לישראל אין מענה אמיתי לבעיית עזה; למערכת הפוליטית שלה ודאי אין כוחות פנימיים לייצר סדר יום מדיני שיקדם פיתרון לבעיה הזאת. הפעלת הכוח הצבאי המופרז מפצה על אין אונים פוליטי מוחלט. ומנגד, ההסברה האגרסיבית כלפי אזרחי ישראל רק חושפת עד כמה התפאורה שבנו לנו הקברניטים רעועה, מוטלאת בתפרים גסים. אלמלא נשקפה סכנה אמיתית שהציבור ימחה נגד מלחמת האין-טעם הזאת, ויסרב לשלם את מחיר הדמים הנוראי שלה שאין רואים את סופו, לא היה צורך לשטוף את מוחו מדי יום בסיסמאות ריקות. תעמולה אגרסיבית כזאת מופעלת רק כאשר נפער פער עמוק כל כך בין המציאות לבין האופן שבו היא מתוּוכת, חייבת להיות מתוּוכת, לציבור. והפער רק הולך ומעמיק.  

"כוח" הוא מושג מתעתע; תכופות הוא מואצל לתכונה מסויימת רק משום שהיא רצויה בעינינו, ואילו ניגודה מוצג כ"חולשה". הפוסט הזה עוסק בכוח כפי שהוא מובן בהקשר של מלחמה והדרישות שהיא מעלה בפנינו. ייאמר מראש ש"אנחנו" כאן זה הציבור הישראלי; אין לי יכולת או זכות לדבר בשם תושבי עזה, וודאי שאין לי יכולת לדמיין את תעצומות הכוח שנדרשות מהם כדי לשרוד את החורף הזה, עדיין אבלים על 10,000 ילדים מתים, יממות שלמות ללא מזון בכלל.

מאחורי מראית העין של הכוח, שתוארה עד כה, מסתתרת חולשה אמיתית. אני אתרכז בשלוש זירות של חולשה: הבנת מודיעין, תמיכה בעורף, והזירה הבינלאומית. אבל הדיון לא יכול לעצור ברמה המופשטת הזאת, ולכן אתעקש גם לדבר על חולשה פרטית של כל אחד ואחד מאיתנו, הן בימי שגרה והן בימי מלחמה (ככל שאלה נבדלים בישראל); על החולשה ובעיקר על הצורך להכיר בה ולא להתכחש אליה. משם אמשיך אל כמה תובנות של סימון וייל, הוגה שבעיית הכוח (ומציאות החולשה) העסיקה אותה במיוחד. בסוף המהלך המעט נפתל הזה נוכל לחזור לתפיסת הביטחון הישראלית ולראות בבירור מה כל כך פגום ושקרי בה, ומדוע יש לשנות אותה מן היסוד.

היסוד החדש לא יהיה כוח מדומה, מראית עין של כוח, אלא כוח מסוג אחר לגמרי: הכוח לדעת שאנחנו חלשים.

אנחנו חלשים בהבנת מודיעין

שנה לפני מתקפת החמאס הופץ באמ"ן מסמך בכותרת "איום הפלישה של חמאס ברצועת עזה", שחזה אחד לאחד את פרטי המתקפה, והגיע גם לשולחנם של מפקד 8200 וראש אמ"ן. הם התעלמו. ביולי 2023 דיווחה נגדת ב-8200 במייל, שכותרתו "מוות בקיבוץ, בכל מחיר", על ההכנות הגוברות של חמאס למתקפה. מפקדיה התעלמו. באותו חודש רח"ט מחקר במודיעין מזהיר שהתגברות המשבר הפנימי בישראל בעקבות ההפיכה המשפטית "מחריפה את הפגיעות בהרתעה הישראלית ומגבירה את הסבירות להסלמה". לאורך כל החודשים שקדמו למתקפה, תצפיתניות זיהו פעילות מוגברת של החמאס בקרבת הגדר – תרגול רחפנים, סימון מצלמות של צה"ל לקראת שיבושן, ושימוש נרחב בטנדרים ואופנועים. מפקדיהן התעלמו. הקשב מיכאל גידה ממושב גבעתי, שמאזין לתקשורת לווינית במשך כל שעות היממה, קלט ברשת האלחוטית של החמאס דיבורים מפורשים על הכנות למתקפה לאורך כל השנה שקדמה למתקפה: מטחי טילים, פריצת גדר, פלישה ימית במקביל. הוא העביר לצה"ל את המידע. צה"ל לא רק התעלם, אלא גם החרים ממנו באפריל 2023 את מכשיר ההאזנה לרשת הקשר הראשית של החמאס.

בסוף אוגוסט 2023 התראיין סלאח אל-עארורי, סגן ראש הלשכה המדינית של חמאס לערוץ לבנוני. הוא הסביר שם שמדיניות ישראל, לרבות תכנית ההכרעה של סמוטריץ' לגירוש הפלסטינים מן הגדה ולהשתלטות על אל-אקצא, לא משאירה להתנגדות זמן רב, והיא תוביל ל"מלחמה רב-מערכתית", שתפתיע את ישראל ותשנה את האזור. עארורי מציין באותו ראיון שישראל נשלטת בידי ממשלה "מנותקת, מבחינת הרכבה ובית גידולה, מהפיקוד המקצועי בצבא ובמנגנוני הביטחון… חלק מההנהגה הפוליטית הנוכחית אפילו לא שירת בצבא, ולכן הם פועלים על בסיס אמונות ודעות המתאפיינות בקיצוניות אידיאולוגית. זו יונקת את כוחה מסיפורי מעשיות ומתעלמת מהחלטות, נקודות מבט והערכות מקצועיות." הוא מבטיח תבוסה היסטורית לישראל, שתשנה את הכל.

עשרה ימים לפני המתקפה, שר המודיעין המצרי העביר התרעה ללשכת נתניהו על "משהו חריג, מבצע אימתני" של החמאס. התשובה שקיבל היתה – "צה"ל וכוחות הביטחון "שקועים" בהתמודדות עם הערים ביהודה ושומרון שמהן מופעל טרור נגד ישראל." ב-48 השעות שקדמו למתקפת החמאס התקבלו התרעות נוספות; בהתייעצויות שכללו את ראש השב"כ והרמטכ"ל הוחלט לא לשנות באופן משמעותי את רמת הכוננות וגם לא להודיע אפילו למארגני מסיבת "נובה" בחניון רעים על קיום ההתרעות.

זה לא מהיום, שאנחנו חלשים בהבנת מודיעין. זה מתמיד, זו קללת הקונספציה. הררי מחקרים ומאמרים נכתבו עליה, על הקונספציה, אבל גם הם, בתורם, שבויים בקונספציה משלהם: הקונספציה הנאיבית כאילו אפשר להתגבר על הקונספציה הביטחונית. והרי המציאות מוכיחה, שוב ושוב, שאי אפשר. ואין כל חשיבות למי שיושב בדרגים הגבוהים. הם מתחלפים – ראשי אמ"ן, רמטכ"לים, שרי ביטחון – והקונספציה נשארת. הזילזול באויב. הזילזול בהערכות המודיעין של הדרגים הנמוכים. הביטחון העצמי המופרז, קידוש "ההרתעה". מערכת הביטחון הישראלית תמיד תהיה שבויה בקונספציה של הרתעת-יתר של עצמה והערכת-חסר של האויב; זה לא משהו שהשתנה ב-50 השנים האחרונות וגם לא משהו שישתנה באופן משמעותי. זה חלק מן הגנום של המקום הזה. אם כך, כדאי אולי לעדכן את הקונספציה הביקורתית שמניחה שמערכת הביטחון מסוגלת ללמוד מטעויות העבר. אולי היא לומדת, אבל לא את הלקחים החשובים. כוח הוא לדעת שאנחנו חלשים בהבנת מודיעין, כוח הוא להשלים עם כך שאף פעם לא נהיה מספיק טובים בכך, אף פעם לא נשתחרר באמת מן הקונספציה. כוח הוא להכיר בחולשתנו.

אנחנו חלשים בתמיכה בעורף

באמצע נובמבר הניח מבקר המדינה דו"ח על שולחן הממשלה ובו שורת ליקויים חמורים בטיפול המדינה ביישובי קו העימות בדרום ובצפון: "המכנה המשותף הנוגע לרובם המוחלט", הוא כתב, "הוא היעדר ההיערכות לשעת חירום וכן פערים ביישום בפועל." פינוי הפצועים בטבח בדרום נעשה ברובו בידי מתנדבים ואזרחים שנקלעו למקום ולא בידי גופי הצלה; לא היה כל תיאום עם מסוקי הפינוי; אלפי המפונים נעזרו בציוד ובגדים שכולם נתרמו בידי אזרחים ולא אורגנו על ידי המדינה; שום תכנית סיוע כלכלית למצבי חירום לא יושמה. המבקר הוסיף כי "תוכניות פינוי האוכלוסייה מקווי העימות, שהוכנו במשך שנים על ידי גורמי המדינה ותורגלו ברשויות המקומיות, התגלו בזמן אמת כלא רלוונטיות כך שבפועל הפינוי נוהל באופן שונה לגמרי מהתוכניות שגובשו ותורגלו". כמו כן, משרדי ממשלה התעכבו ממושכות בהעברת תקציבי סיוע לעיריות, מערכת החינוך קרסה, ו"תוכניות הממשלה למיגון הצפון והדרום לא יושמו ופערי המיגון נותרו בעינם כך שהמלצות דו"ח מבקר המדינה בנושא לא יושמו."

אנשי מילואים דיווחו שעסקיהם קורסים בהיעדר פיצוי ממשלתי; ענף הבנייה בקריסה בגלל מחסור בידיים עובדות; מרכזי החוסן בדרום, שמעניקים תמיכה נפשית לאלפי נפגעי חרדה, התריעו במשך שנים על מצוקה תקציבית חריפה, וחוסר במטפלים, והממשלה התעלמה; מערך מעונות היום לגיל הרך על סף קריסה, ולמעשה, זה מצבה של כל מערכת הרווחה; החקלאים בדרום ובצפון מדווחים על התמוטטות כלכלית בעקבות נטישת העובדים הזרים, שהיכתה גם בענף הסיעוד; דו"ח העוני של "לתת" שהתפרסם באמצע דצמבר מצא שכחמישית מן הציבור נפגעו כלכלית בגלל המלחמה, כמעט מחצית חוששים להידרדר למצוקה כלכלית, ואף עמותה לא קיבלה סיוע ממשלתי מפרוץ המלחמה. מנרה וחניתה הרוסות, הפכו למוצבים צבאיים, כיוון שישראל לא מסוגלת להגן על תושביהן ולספק להם אפילו מזון באופן סדיר תחת אש החיזבאללה. הנתונים מן הצפון מזעזעים: החיים בטווח של 10 ק"מ מגבול הצפון הושבתו בשל ירי נ"ט מדוייק של החיזבאללה, שאין לצה"ל מענה מולו. חמישית מן הבתים במטולה – 120 מתוך 600 – כבר נפגעו.

ישנם כבר כרבע מיליון מפונים מן הצפון והדרום, שמתנדנדים בין בתי מלון לפתרונות דחק מאולתרים. הטיפול בפליטים הפנימיים האלה מציב בעיות לוגיסטיות עצומות שאין להן כל פיתרון אמיתי לאורך זמן.

"ההמלצות לא יושמו", כתב המבקר, והוסיף: "חלק מן הליקויים עלו בדו"חות מבקר המדינה בעבר, לדוגמה בתחומי המיגון, המקלוט ופינוי האוכלוסייה, בטיפול בנפגעי חרדה בשעת חירום, בחינוך ולמידה מרחוק ועוד".

אנחנו חלשים בהפקת לקחים וביישומם, אבל חזקים מאד בדחיקת דו"חות מבקר המדינה לעומק מגירות מאובקות. היש משפט שגור יותר מ"המלצות מבקר המדינה לא יושמו"? האם מישהו חושב ברצינות שאחרי שהמלצות המבקר לא יושמו אחרי אסון <הכנס שם אקראי של אסון צבאי/תכנוני/חברתי מ-50 השנים האחרונות>, הן ייושמו דווקא ורק אחרי "חרבות ברזל"? הכלכלה הישראלית משועבדת לסדר יום ניאו-ליברלי מזה ארבעה עשורים ויותר; בתנועת מלקחיים, המדינה נסוגה ממימון אוניברסלי של שירותים ורשתות תמיכה ציבוריות, ובו זמנית מעבירה טובין לאומיים לידיים פרטיות של בעלי הון. זה התבשיל שבישלנו כאן ואין להתפלא שמה שיצא ממנו ב-7 באוקטובר היה עורף מרוסק, נטול משאבים, מופקר לנפשו ולטוב ליבם של אזרחים סולידריים. זה לא באג, זה פיצ'ר של המערכת.

החולשה של העורף הישראלית היא מבנית, מושרשת עמוק בסדרי עדיפויות מעוותים שהשתלטו על המשק לפני עשרות שנים ומאז מכתיבים את כללי המשחק לכל רוחב הזירה הפוליטית (ושוב, השחקנים מתחלפים, בלי שום השפעה). בכנסת הנוכחית יש לא יותר מ-10 ח"כים עם סדר יום סוציאל-דמוקרטי מוצק. כל השאר חיילים של ההון או שלוחיהם של מגזרים פריוולגים, קרובים לצלחת. כוח זה לדעת שהעורף הישראלי ימשיך להיות חלש ופגיע, מועד לקריסות מחזוריות, נטול נציגות פוליטית בעלת כוח הכרעה, מושא להבטחות כזב של פוליטיקאים שאף פעם לא משלמים מחיר על הפקרת העורף. כוח זה להתנער מן האשליה שחולשת העורף זמנית וניתנת לתיקון יסודי.

אנחנו חלשים בזירה הבינלאומית

זה אומנם לא קרה בן לילה, ולמעשה מדובר בתהליך זוחל, חד-כיווני, שנמשך כבר כמה עשורים, אבל המלחמה הנוכחית בעזה האיצה אותו ואילצה את הישראלים להפנים, סוף סוף, עד כמה מבודדת המדינה שלנו בעולם.

שלושה חודשים ומעלה מאז מתקפת החמאס, כשיחס הנפגעים הוא בערך הרוג ישראלי אחד על כל 15 הרוגים פלסטינים, אהדת העולם נתונה כמעט לחלוטין לתושבי הרצועה שנחרבה כמעט עד היסוד. 100 אלף מפגינים בלונדון באוקטובר צמחו ל-300 אלף מפגינים בנובמבר, ההפגנות שטפו את כל ערי אירופה הגדולות, הן ממשיכות וגוברות, והעוינות לישראל וליהודים גוברת בקמפוסים האמריקאים. מאז המלחמה נרשמה עליה של מאות אחוזים בתקיפות אנטישמיות נגד יהודים באמריקה ובאירופה, כולל בקמפוסים אוניברסיטאיים, ויהודים שוב חוששים לדבר עברית בפומבי.

אין ספק שהמדינה המסוכנת ביותר ליהודים שיושבים בתחומיה היום היא ישראל. היהודים בישראל נמצאים בסכנה ממשית לחייהם הרבה יותר מאשר היהודים באיראן. יותר מכך, הבידוד הבינלאומי של ישראל והשנאה הגואה כלפיה מסכנת מאד את שלומם של כל יהודי התפוצות. כפי שסיכם זאת ההיסטוריון משה צימרמן: "הפתרון הציוני הזה נראה לקוי מאוד."

עוצמת הבידוד הבינלאומי הזה מרוככת לאזרח הישראלי הודות להתגייסותה הנמרצת של התקשורת להאדיר ולקלס את התמיכה האמריקאית בישראל. וושינגטון עדיין לצידנו, אנחנו פולטים אנחת רווחה (אבל קולטים בזווית העין שחיקה רצינית גם שם), מסיטים את המבט מכל שאר העולם. אבל זה כבר לא ממש עובד. האמנים, פעילי האקלים, הסופרים והבמאים, עוד ועוד מהם מצטרפים לביקורת החריפה על הכוח המופרז שישראל הפעילה בעזה. חלק גדול מהם יהודים, האשמתם באנטישמיות מגוחכת. דווקא מתוך יהדותם הם אינם יכולים לשתוק על הפשעים בעזה, ואין בכך שום מחילה לפשעי החמאס ב-7 באוקטובר. כבר לפני שנתיים נפתחה חקירה בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג על פשעי מלחמה שישראל ביצעה בשטחים ובעזה. לפני שבועות ספורים הוגשה בנורווגיה תלונה פלילית נגד גנץ, גלנט והרצי-הלוי, על פשעים נגד האנושות, בשמם של 270 אזרחים נורווגים ששהו בעזה ב-7 באוקטובר או אחריו.  

והשיא, כמובן: התביעה בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג: ישראל מואשמת ברצח עם. יהיה אשר יהיה גורלה של תביעה זו, הכתם שהיא מטילה על המפעל הציוני כולו כבר לא יימחה אף פעם. מקורבנות של רצח עם לחשודים ברצח עם בתוך שלושה דורות.

וכך, בעשור השלישי של המאה ה-21, היהודים שוב מוצאים את עצמם בנקודה חלשה מאד, אולי החלשה ביותר מאז השואה. עם רדוף גם בארצו, סופג טילים וטרור כמעשה של יום ביומו, מנהיגיו מבטיחים לו דם ומוות לעוד שנים ארוכות (עשור של מלחמה, על פי חבר ועדת חוץ וביטחון, רם בן ברק), ובתפוצות דבק בו כתם של בריון, רוצח חפים מפשע, שמתדלק עוד ועוד את האנטישמיות.

כוח זה לדעת שאנחנו חלשים בעולם. כוח זה לדעת שגם המגן האחרון שבו שמנו מבטחנו, אמריקה, לא יוכל לבודד אותנו מכל ההשפעות הרעות של כיבוש ואפרטהייד שנכנסים לעשור השביעי שלהם. זה גם להבין שבקונסטלציה העולמית החדשה, עם ציר אנטי-אמריקאי חזק של סין-רוסיה-איראן-טורקיה, אדי הדלק הולכים ומתעבים מעל ישראל, וכל ניצוץ קטן עלול להצית אותם למלחמה אזורית קטסטרופלית. המשחתות האמריקאיות בים התיכון לא יצילו אף אחד כאן מרגע שהעניינים ייצאו מכלל שליטה. ישראל הקטנה, הפגיעה, נטולת העומק האסטרטגי וללא כל יתירות במאגרי התחמושת שלה, עלולה להיחרב בתוך שבועות ספורים. כוח זה לדעת שמה שחוצץ בינינו לבין תסריט הבלהות הזה הוא שכבה הולכת ומידקקת של הגנה אמריקאית ולגיטימציה בינלאומית, עטופה בהרבה מאד צמר גפן חלול וניפוח חזה של רטוריקה רהבתנית.

חולשת הגוף והרוח

כל אלה היו ביטויים לחולשה לאומית. אבל האומה מורכבת מאנשים, ואי אפשר לדבר על כוחה או חולשתה בלי לדבר על כוח וחולשה של האדם הפרטי. הדיבור הזה כמעט מביך, כל כך איננו מורגלים בו, אבל אולי משום כך הוא נחוץ.

אני רוצה לדבר על העובדה הבסיסית הזאת, שכל כך קשה לדבר עליה למרות שהיא הכי מוכרת לנו בעולם: אנחנו חלשים. הגוף שלנו חלש ופגיע: הוא נוטה לחלות, הוא נפצע בקלות. כל כך קל לחדור את שכבת העור, ומתחתיה רקמות רכות, כולן כמעט רכות להוציא את רקמת העצם, והן מוקפות בעצמים קשים: מכוניות, סכינים, פינות חדות. הגוף האנושי בסביבת החיים המודרנית פגיע להחריד.

ועוד לא אמרנו מילה על הגוף במלחמה.

והנפש לא פחות חלשה. נלחצת מכל כיוון – מן העבודה, מן המשפחה, מקצב החיים, מחרדות פרנסה. הנפש הזאת סוחבת בעיות עוד מהילדות, והן לא נפתרו בכלל, עדיין רוחשות במעמקים, ופתאום היא מבוגרת, כלומר אומרים לה שהיא צריכה לנהוג כמבוגרת, ולא קל לה כל האחריות הזאת. הנפש כמהה לרגיעה ולהרמוניה, ובכל אשר תפנה רק אי-שקט וחיכוכים. ומפעם לפעם מבזיק ברק אלים וחורך בה כוויה: אובדן של בן משפחה, אהבה שעולה על שרטון, צער מאכל על הזדמנויות שהוחמצו ולא ישובו.

ועוד לא אמרנו מילה על הנפש במלחמה.

צריך לדבר בגלוי על החולשה הבסיסית, הקיומית, שכולנו מכירים מבפנים. וצריך להכיר בה בתור עובדת קיום אובייקטיבית, מחוץ לעולם הרציות או הדחיות שלנו: החולשה כאמת לאמיתה. מרגע שמכירים בה ולא בורחים ממנה, אפשר גם להכיר במלוא משמעויותיה המוסריות והפוליטיות; וההכרה הזאת כבר איננה חולשה אלא כוח. ונדמה לי שכאן נעוץ אחד ההבדלים היסודיים בין תפיסת עולם ימנית לשמאלית. בתפיסת העולם הימנית הכוח הוא לא רק משהו ששואפים אליו אלא גם תשתית הדימוי העצמי של ההווה: אני חזק, אנחנו חזקים (אבל תמיד לא מספיק). המצוי הוא חזק והרצוי הוא חזק, ולכן כל מה ומי שהם חלשים נדחים, מוכחשים ולעתים קרובות – מותקפים. דווקא בשל היותם חלשים, תזכורת מתמידה לאמת שמאחורי הדימוי העצמי החלול. קל להבין לאור זאת את תופעת פורום "קהלת" ושלל מאבקיו באוכלוסיות חלשות. קל גם להבין את תופעת הנשקים שצצו כפטריות אחרי ותוך כדי המלחמה – בבתי קפה, באולפנים – כמו פריטי אופנה נחשקים; את שלטי החוצות שזועקים מכל עבר "אנחנו ננצח", את הסיקור קרוע-העיניים של פעילות צה"ל בעזה בידי עיתונאים-מטעם, נלווים לנגמ"ש או לג'יפ, שמפארים את גבורת הלוחמים.

ומנגד לפסטיבל הכוח והגבורה: קיצוץ בתקציב הרווחה, בעצם ימי המלחמה, שיפגע בטיפול בניצולי הטבח, בנפגעי טראומה, בנוער בסיכון, בנפגעי אלימות מינית. בחלשים.

בחולשה ובסימניה הממלכה נלחמת. זו מלחמה בלתי פוסקת בדיוק משום שהחולשה איננה משהו שדבק בנו מבחוץ או חילחל אלינו בזדוניות; היא-היא המצב הבסיסי, ואולי דווקא החוזק הוא מצב נרכש, לא יציב, נדיר כמעט. הרי כולנו עלולים לפרוץ בבכי כל רגע. וכך, כשמתפרסמים סרטונים של חטופים מעזה, התקשורת ממהרת למסגר אותם כ"טרור פסיכולוגי", ומדגישה שלא תשדר אותם (אבל זורעת רמזים לכל אורך הדרך). מה בדיוק "טרוריסטי" בסרטונים האלה? רואים שם חטופים ישראלים רזים, אומללים, קולם שבור. האם זה משחק? לא, זה בדיוק מצבם. משמע, האמת עצמה נתפסת כ"טרור" שיש לצנזר. האם החטופים עושים תעמולה לחמאס ולג'יהאד האיסלאמי? לא. מי שהאזין לדבריהם בסרטונים שמע מסר אחד: שחררו אותנו. אנחנו פוחדים למות. מה "טרוריסטי" בזה? ואם הם גם מדקלמים הודעות של שוביהם (כגון, שחטופים ישראלים נהרגו מאש צה"ל) – האם אנו יודעים שזה שקר? הרי הדברים האלה קרו יותר מפעם אחת. ובכל מקרה אפשר לשדר את הסרטון בתוספת הבהרה עיתונאית שאין סימוכין לטענות האלה.

לא, הבעיה של מכונת התעמולה הישראלית עם סרטוני החטופים איננה מה שנאמר בהם (בדרך כלל התוכן דל מאד), אלא העוצמה הרגשית המטלטלת שלהם. הסרטונים פונים אל הרגש שלנו. הם גורמים לנו כאב, אולי דמעות, ייסורי מצפון. הם חושפים חולשה כפולה – הן של החטופים והן שלנו. הממלכה (דרך זרועותיה בתקשורת) אוסרת עלינו להרגיש חלשים. בכך היא אוסרת עלינו להיות טבעיים. ההתחשלות היא צו השעה, צו הדקה וכל שניה ושניה. הממלכה תובעת ממך וממני לא להיות חלשים, להצטרף למקהלת הכוח ולשיר "יחד ננצח" במלוא הכוח, במלוא הגרון.

כשהממלכה תובעת מאיתנו לא להיות חלשים, היא תובעת מאיתנו לא להיות עצמנו. וזו אולי התביעה האלימה ביותר שהממלכה יכולה להציב לאזרחיה, אחרי התביעה להקריב את חייהם.

מה כל כך מפחיד בחולשה?

שתי מפלצות בולעות-כל מושלות בחיים של האדם הישראלי: קפיטליזם חזירי ומיליטריזם קנאי. אלה מערכות שונות מאד, כמובן, אבל שתיהן מתפרנסות מן הדיכוטומיה הבסיסית בין חזק לחלש. בשתיהן, החיים נתפסים כמאבק בין חזקים לחלשים, מלחמת הישרדות מתמדת שחותרת להכרעה. לכן, מושג החולשה מקבל משמעות יחסית בשתיהן: חולשה ביחס. אני חלש ביחס אליך (כלכלית או צבאית), אבל חזק ביחס לאחרים. כולנו מדורגים על סולמות של כוח וחולשה, כל הזמן.

אבל מושג החולשה הקיומית שאני מנסה להעניק לו כאן קול ובמה איננו יחסי. החולשה שלנו כבני אדם בעולם – הפיזי, הטכנולוגי, הכלכלי – היא מוחלטת. תמיד היינו ותמיד נהיה מוקפים בכוחות אדירים שפוגעים בנו, בגורל אדיש. החולשה הזאת איננה מבדילה בינינו לבין "היריב" – בין אם הוא מתחרה עסקי או צבא אויב. אשר על כן, מהכרה בחולשה העצמית הזאת לא משתמעת הכרה בכוחו העודף של היריב, ומבחינה זו, היא שומטת את הקרקע מתחת למנוע עוצמתי של חרדה בימין הפוליטי. שהרי הפחד מחולשה הוא הפחד מהפסד למישהו חזק יותר. רק שהחולשה שבה מדובר כאן חובקת את כל היריבים, מה שמרוקן את היריבות מתוכנה, והופך אותנו, מחזיר אותנו שוב, להיות בני אדם ולא "יריבים". כולנו חלשים בדיוק מאותן סיבות עקרוניות, סיבות שמאפילות על דימויי כוח שטחיים כגון מי צבר יותר הון או למי יש תותחים משוכללים יותר.

[בהערת סוגריים: תיאור המצב האנושי לא מתיימר למצות את המצב הפוליטי ואסור שישכיח מאיתנו הבדלי כוח מאד משמעותיים בין יריבים. למשל, שיריב אחד מחזיק בחיל אוויר ופצצות חודרות בונקרים וגדר שמקיפה את היריב השני. אבל ברמה אנושית מאד בסיסית, כשטילים שורקים מעל ראשך או כשאתה מסתתר מפני כוח חמוש בנשק אוטומטי – האימה היא אחת, החולשה היא אחת, והחיים שתלויים כחוט השערה, אותם חיים הם בדיוק].

כדי להמחיש את ההבדל התהומי בין מושג החולשה האנושית הזה, לבין "חולשה" כפי שהיא נתפסת בעולם הדימויים הפוליטי השגור, אני פונה אל כותב בולט בשורות הימין, ארנון איתיאל. ספריו וכתיבתו העיתונאית של איתיאל מספקים תמונה מזוקקת של הערצת כוח במובנה הגולמי ביותר, משולבת בסלידה ובוז לחלש; מעין גרסת "המערב הפרוע" ל"רצון לעוצמה" של ניטשה. הנה כמה קטעים מן הרומן שלו "אפרת דמשק אפרת", שבו נפרשת חניכתם של עוללי התנחלויות אל עולם קשוח וגברי של עליונות יהודית:

"מאמצים את עיניהם לראות הרחק ככל שיכלו, הידיעה שמעבר לטווח העין נמשכים ארץ ועוד ארץ, אופק ועוד אופק, הטילה עליהם כישוף. הדרכים הנמתחות ישר והלאה היו עורקי חלומותיהם, ענני גשם רוכנים ונוגעים בערבות לאין שיעור השתקפו בעיניהם. המום ונעלב ראה כל אחד מהם לנגד עיניו את מדינת היהודים מוסרת נתחי אדמה לידי אויב חלש ופחדן…

בלילות דיברו על נסיעות ליליות אל עומק מדבר סיני, חוות סוסים ובקר נפרשות בסוואנות של מואב ואדום, קפה רותח בכוס גדולה הנלגם בבוקר קפוא על מדרגת אבן בצוקי חורן. בימים ראו שיירות פליטים יהודים נעקרים מנחלתם ויהודים נוהגים בהם. במקום גזע לוחמים נימולים מטילי אימה שאיש לא מהין להישיר מבט לעיניהם, ראו את ועד השטעטל נמוש מפני חלאות אויב נבער, מוכה גרדת. שוליו המשוננים של חלומם השבור פצעו את לבם, והם הבינו שהסיפורים על אודות היהודי האמיץ, המתנער, שסופרו להם לפני השינה, היו שקר…

לכל אחד מהם היתה דרך משלו להגיע אל המקום האחד. הנער שעברי היה חזר בדמיונו לשנות ילדותו, אל הבקרים שבהם בילה לבד בחצר גן הילדים הנאפית בשמש, שומע מתוך הגן את שירי ההלל מחרישי האוזניים על צדיקותם של אברהם יצחק ויעקב. נבהל מהמחשבה שחלפה בו, פזל בפחד אל הגננת השרה בקול, שמא תקרא את המחשבה על מצחו. לא העז לבטא זאת במילים, אבל מה שחש בתור ילד כשקרא על מעללי יעקב, היה בושה ובוז. יעקב החלש, הקטן, יושב האוהלים, זה שלא החזיק מעדר מימיו, קשר עם אמו הנכלולית לרמות את האב הזקן ואת בכורו הטוב, החזק, שהיה רגב מרגבי האדמה, שריחו היה ריחה. עשיו; עשיו הטוב, הנאמן, הישר כתלם הנפתח, שאהב את אביו, שסלח לאחיו הגנב, אותו שמה הגננת ללעג ולמשטמה, ולתוך אמתחתו של יעקב חולם החלומות, שבה היתה מונחת בכורת אחיו, הכניסה הגננת גם את אהבת האנשים. הוא המשיך לחטט באדמה, לחפור אל שורשי העץ, לגלות את הכיב הראשוני שפשה בשורשים, לראות היכן התחילה המחלה, עד שהגיע אליו, אל יסוד השושלת; אל קין.

הראשון שעשה את הפשוט, המתבקש, שלא ביקש להיות יפה, שנשאר איש כפי שנברא. קין, שהרים את האבן כי היה צריך ודי. חף מאשם, נקי ונחרץ, החזק שניצח.

מי הטוב ומי הרע. האברכים הלבנבנים, ניני ניניו של קין, שנרקבו בספריהם, שהשתוקקו לשאת חן, שהתעלפו למראה דם, שהאשם נהג בהם כמו כלב נחייה בבעליו, עבורם השאלה מי הטוב ומי הרע מילאה ספרים של דיונים. רבנים ופרופסורים הוציאו מהשאלה הזאת את מחייתם. קין העומד מעל גופת אחיו החלש, בידו האבן מרובבת דם ומוח, לא היה מבין את השאלה. מה זאת אומרת מי הטוב. האיש לא ירד לפשר המילה, אבל לו היה נשאל, היה מבין מספיק כדי להגיד שמי שנשאר לעמוד הוא הטוב."

אפשר לומר הרבה דברים על הקטע הזה (וגם על העובדה שהספר גרף שבחים וזכה בפרס ספיר), אבל מה שבולט בו יותר מכל זו שנאת החלש – ועד השטעטל, יעקב, הבל – שמתחזה לתורת מוסר. אם מתבוננים קצת יותר מקרוב אפשר ממש לראות איך השנאה הזאת משתלבת באופן אורגני בעולם דימויים אנטישמי קלאסי. היהודי החלש, שרק בערמומיות זדונית מצליח לגבור על הגוי החזק והישר (עשיו), תוך שהוא כורת בריתות עם – כמובן – נשים בוגדניות (רבקה "הנכלולית", הגננת שמחדירה "אהבת אנשים" בזויה). חולשה, בוגדנות, נשיות – הרי לכם שלוש הרגליים עליהן עומד דימוי היהודי באנטישמיות הקלאסית, שבו מומרת החולשה הפיזית לכוח דמוני, כלל-עולמי. בדיוק כך היא ציירה את היהודי מהשטעטל. הימין הישראלי מנהל כבר שנים רבות רומן גלוי עם מפלגות אנטישמיות באירופה, ולא בכדי; קיימת זיקה רעיונית עמוקה שם, שמושתת על הפנמת הדימוי של "היהודי החלש" שיש לרדוף ולהכחיד (עניין שיוסי גורביץ ז"ל כתב עליו לא מעט).

שנאת החלש כתורת מוסר; ראו נא את קין, עומד מעל גופת אחיו החלש. חולשתו של האח היא-היא ההצדקה להריגתו. מי שנשאר לעמוד הוא הטוב.

הנה הלקח הטראגי שהסוגדים לכוח אף פעם לא הפנימו: אף אחד לא נשאר לעמוד בסוף. כולם נשברים (וגם קין, כזכור, לא בדיוק שבע נחת מנצחונו). במלחמה ובייחוד בסכסוכים ארוכי שנים בין קבוצות אתניות או עמים, כל ניצחון הוא ניצחון פירוס. הסוגדים לכוח מדמים בנפשם שסביבתם שורצת "סוגדים לחולשה"; אותם צריך לשכנע, במקרה הטוב, או לרדוף במקרה הרע. אבל זו השלכה של מצבם הנפשי שלהם, שמוליכה לטעות תפיסתית: אין סוגדים לחולשה. החולשה היא נתון קיומי, אי אפשר לסגוד לה יותר משאפשר לסגוד לתוחלת החיים הממוצעת, למחלות או לרעידות אדמה. כשהימין מאשים את השמאל ב"תבוסתנות", הוא בעצם מאשים אותו בהכרה המציאותית שאנחנו חלשים יותר, הרבה יותר, מן הדימוי הכוזב שהוא טווה. הימין פוחד מן החולשה כיוון שהוא פוחד מן האמת; לכן הוא חייב להציג את החולשה כעניין של בחירה או תשוקה (מצידם של שמאלנים משובשי דעת, שונאי עצמם וכדומה), ובכך לפטור את עצמו מן האחריות למחיר שהגוף והנפש משלמים בעבור הכחשת האמת הזאת, שאנחנו בעצם חלשים ופגיעים. והמחיר כבד מאד.

על הכוח העיוור: סימון וייל

האמת של החולשה משותפת לישראלים ולפלסטינים, וכיוון שהיא חובקת-כל, משווה ומאיינת הבדלים, יש בה גם פוטנציאל לסולידריות, וגילוי מחדש של פניו האנושיים של היריב. אחד הטקסטים המעמיקים ביותר שנכתבו על שוויון הערך של הצדדים במלחמה נכתב בידי סימון וייל, "האיליאדה, או שירת הכוח". הוא תורגם בידי קרן שפי בשנת 2015 (והופיע בחוברת "הליקון" 108). שפי גם כתבה מאמר מאיר-עיניים על המסה הזאת ב"אלכסון" וגם הוא מומלץ מאד לקריאה. הטקסט של וייל הוא מורה דרך נפלא ומנחם בעת הזאת, ואני אדלה מתוכו כמה אבני דרך לדיון הנוכחי (ושוב אזכיר שיוון וטרויה היו יריבות שקולות, שלא כמו ישראל והחמאס; אין אנלוגיה ללא הבדלים).

תחילה כמה מילים על ההקשר ההיסטורי המיוחד שבו נכתבה המסה. וייל מתה בשנת 1943, בת 34 בלבד. את המסה היא כתבה ב-1939, כשענני מלחמת העולם השניה התחשרו מעל אירופה, ואז במהלך חודשיה הראשונים. הכוח במופעיו הפוליטיים העסיק את וייל בכל חייה, וכאן היא משרטטת ברגישות יוצאת דופן את מהלכיו של הכוח בשדה הקרב, תוך כדי קריאה בטקסט ההומרי על מלחמת יוון וטרויה.

אבחנה ראשונה: הכוח להרוג מייצר "מוות בחיים", מתים מהלכים.

"הכוח ההורג הוא צורה בסיסית וגסה של כוח. אך כמה מגוון יותר בתהליכיו, כמה מפתיע יותר בתוצאותיו, הוא הכוח האחר, זה שאיננו הורג; כלומר, זה שאיננו הורג עדיין. הוא עומד להרוג, או שהוא אולי יהרוג, או שהוא רק ימשיך לרחף מעל האדם שאותו הוא כל רגע יכול להרוג; כך או כך הוא הופך את האדם לאבן. מהיכולת להפוך אדם לחפץ באמצעות הריגתו נגזרת יכולת אחרת, מופלאה הרבה יותר, היכולת להפוך אדם לחפץ בעודו בחיים. הוא חי, יש לו נפש; בכל זאת הוא חפץ. ישות מוזרה, חפץ בעל נפש; מצב מוזר מאוד עבור הנפש. מי ידע לומר עד כמה היא נאלצת, כדי להסכין עם גורלה, להימעך ולהתקפל לתוך עצמה מדי רגע ורגע? הנפש לא נבראה כדי לשכון בחפץ; כשהיא נכפפת לעשות זאת, לא נותר בה אף חלק שלא סובל אלימות."

בהמשך: הכוח לא "שייך" לאף אחד באמת; הוא מופנה כלפי מפסידים ומנצחים כאחד. האפוס היווני מלמד אותנו שבחשבון האחרון, כולנו מפסידים, כולל גיבור היצירה, אכילס, שסופג השפלות ומכאובים לכל אורכה (וזו מהות הטרגדיה).

"הכוח רומס ללא רחמים, ובאותו חוסר רחמים הוא משכר את מי שמחזיק בו, או מאמין שהוא מחזיק בו. האמת היא שאף אחד אף פעם לא באמת מחזיק בו. בני האדם לא נחלקים באיליאדה לנכבשים, עבדים ומתחננים מצד אחד, ולמפקדים ומנצחים מצד שני; ביצירה הזאת אין ולו אדם אחר שלא נאלץ, ברגע זה או אחר, להתכופף בפני הכוח."

וייל ממשיכה לתאר איך מערים הכוח על מי שמחזיק בו, והדברים האלה נשמעים כאילו נכתבו לאורה של המלחמה הנוראית שניטשת כעת בין הישראלים לפלסטינים (והנה, ההבנה שאין בה במלחמה "שלנו" דבר-מה מיוחד במינו, שאכזריותה המעורטלת שגרתית ואוניברסלית כמו עצם תולדות האדם, יש בה כדי להחזיר את הסכסוך ממחוזות המיתוס והשנאה הנצחית אל תוך ההסטוריה, אל הממשי).

"אולי כל בני האדם נידונו מלידתם לסבול אלימות, אבל ממלכת הנסיבות אוטמת את נפשנו לאמת הזאת. החזק לעולם אינו חזק לחלוטין, והחלש לעולם אינו חלש לחלוטין, אבל אף אחד משניהם לא יודע את זה. הם לא מאמינים שהם שייכים למין אחד; החלש לא מסוגל לראות את עצמו כרֵעו של החזק, וגם החזק לא רואה בו רֵעַ. זה שמחזיק בכוח נע בתוך תווך נטול התנגדות; בחומר האנושי שמקיף אותו אין דבר שיכול לנטוע בין הדחף לפעולה את המרווח הזעיר בו שוכנת המחשבה. וכשאין מקום למחשבה, אין מקום גם לצדק או למתינות. זו הסיבה שאנשים חמושים מתנהגים בגסות ובטירוף. הם קוברים את חרבם בחזהו של אויב לא חמוש שמתחנן לברכיהם; הם חוגגים את נצחונם על איש גוסס ומתארים לו איך הם מתכוונים להתעלל בגופתו; אכילס חותך את הגרון של תריסר נערים טרויאנים על מדורת הקבורה של פטרוקלוס באותה טבעיות שבה אנחנו חותכים גבעולי פרחים כדי להניח על קבר. כשהם מנצלים את הכוח שברשותם, הם לעולם לא חושדים בכך שתוצאות מעשיהם יגרמו גם להם להימעך בתורם."

ולבסוף, הדברים הנוקבים שוייל כותבת על האינרציה של המלחמה, שמאיינת כל אלטרנטיבה.

"מרגע שהמלחמה חושפת את אפשרות המוות הצפונה בכל רגע שלה, המחשבה מאבדת את היכולת לנוע מיום אחד למשנהו בלי לחלוף על פני המוות. ואז התודעה נמתחת באופן שהיא יכולה לעמוד בו זמן קצר בלבד; אבל כל שחר חדש שב ומציג את אותו כורח; וימים נערמים על ימים והופכים לשנים. בכל הימים האלה הנפש סובלת אלימות. מדי בוקר היא גודמת בעצמה את כל השאיפות, כי המחשבה לא יכולה לנוע בזמן בלי לחלוף על פני המוות. כך המלחמה מוחקת כל מושג של תכלית או מטרה, ואף את המושג של מטרות המלחמה. היא מוחקת אפילו את המחשבה לסיים את המלחמה. האפשרות של מצב אלים כל כך היא בלתי נתפסת עבור מי שלא נמצא שם; עבור מי שבפנים, הסוף למצב האלים הוא הבלתי נתפס. לפיכך לא עושים כלום כדי להביא את הסוף הזה. הזרועות אינן יכולות לחדול מלאחוז ולהשתמש בנשק מול צבא חמוש; הנפש היא שהיתה צריכה לחשוב על דרך החוצה; אבל הנפש איבדה כל יכולת למחשבה כזאת. היא שקועה לחלוטין באלימות כלפי עצמה. אצל אנשים המצויים במצב של עבדות או מלחמה, האסונות הבלתי נסבלים מתמשכים מכובד עצמם, ולפיכך נדמה מבחוץ שקל לשאתם; הם מתמשכים כיוון שחיסלו את המשאבים הנחוצים כדי להיחלץ מהם."

ישראל מלאה זומבים כאלה, מתים מהלכים שממלמלים שוב ושוב "אין עם מי לדבר" ו"אז מה אתה מציע." במילים של וייל, הסוף למצב האלים הוא בלתי נתפס, לפיכך לא עושים כלום כדי להביא את הסוף הזה. ובכל זאת, שימו לב: בלתי נתפס איננו בלתי אפשרי. הבעיה היא בתפיסה ולאו דווקא במציאות.

וייל מזכירה לנו שהאיליאדה רצופה גם רגעים של אנושיות פשוטה – רעוּת, אהבת אם לבניה, ואפילו אמפתיה של מנצח למנוצח. אולי אין צורך לומר זאת, אבל דווקא בהם מזדהרת החולשה האנושית כבעלת ערך. מנושלים מן הכוח האלים, שרומס את זולתם וגם את נפשם שלהם, גיבורי האילאדה מגלים לעצמם (ולנו, הקוראים) את הפוטנציאל המחייה והמאחה של החולשה האנושית.

"תפיסת הביטחון" חייבת להשתנות מן היסוד

הנה רצף התובנות עד כה. אנחנו חלשים בהבנת מודיעין, חלשים בתמיכה בעורף, וחלשים בזירה הבינלאומית. החולשות האלה אינן מקריות אלא אנדמיות למצב הישראלי, ומלוות אותנו עשרות שנים. בעולם אחר, עם תרבות פוליטית אחרת, עם אזרחים אחרים, אולי היה אפשר לראות בחולשות האלה עניינים מקריים, חולפים, בני-תיקון. בעולם שלנו, לעומת זאת, הן מרכיב קבע של החיים בישראל. ועל כן חובה עלינו לקחת אותן בחשבון בכל רגע ורגע ובכל ניסיון לענות על השאלה "איך נחיה כאן בביטחון?".

זאת ועוד, אנחנו חלשים בגוף ובנפש. מאות הרוגים ישראלים בעימות בודד, הטראומה של הטבח ב-7 באוקטובר שלא תיעלם בקרוב, הצלקות שנושאים החטופים וגלי ההדף בקרב משפחותיהם, עשרות אלפי העקורים שחייהם התהפכו – הישראלים משלמים מחיר כבד מאד בשמה של תפיסת ביטחון שהתמוטטה כליל. העזתים כמובן משלמים מחיר כבד פי כמה סדרי גודל. הפוסט הזה לא מתעלם מן האסון חסר-התקדים שהמיטה ישראל על רצועת עזה, אלא פשוט בוחן את המחיר שהישראלים משלמים על הפער בין תפיסת הכוח שלהם לבין המציאות.

על כך שלא נוכל "למוטט את החמאס" אני כותב כבר שנים. במקום להפנות שוב לפוסטים ישנים שלי, אפנה אתכם למאמר יסודי של אורי בר יוסף, שמסכם את קריסת תפיסת הביטחון הישראלית לאור מתקפת החמאס. בתמצית, תפיסת הביטחון הישראלית, שלא השתנתה מהותית מזה 70 שנה, מושתתת על שלושה אדנים: (1) הרתעה אפקטיבית של האויב, שנשענת על "השגת ניצחון בכל עימות ובכל רמת עצימות"; (2) התרעה איכותית, שתאפשר גיוס מהיר של צבא המילואים; (3) הכרעה מהירה, שמתחייבת מהיעדר עומק אסטרטגי בישראל ומשיתוק הכלכלה שמערכה ממושכת תחולל. התפיסה הזו ספגה מהלומות קשות כבר במלחמת יום הכיפורים ובמלחמות בלבנון, אבל ב-7 באוקטובר פשטה את הרגל לחלוטין. בר יוסף מסכם שלא היתה ולא תהיה ערובה טובה יותר לביטחון הישראלים מאשר "צמצום המוטיבציה של הצד היריב לקרוא תיגר על ישראל באמצעות קידום הסדרים מדיניים."

בכל סיבוב דמים מול עזה, כשהאבק שוכך והגופות נקברות והפצעים נחבשים, הציבור הישראלי מגלה שוב, לתדהמתו האמנזית-תמיד, שהאויב לא "הוכרע". כך יהיה גם הפעם – בתוספת צל האשמה, שלא יימחה עוד לעולם, ברצח עם. ומצד שני, מסיבוב לסיבוב אנחנו מגלים שמי שמוכרע זה בעצם אנחנו. לא כי "הפסדנו"; ישראל לא תיכחד בגלל הסיבובים האלה. אבל החיים בה נעשים יותר ויותר קשים מנשוא. זוכרים למה?

כי אנחנו חלשים. אנחנו לא תבוסתנים. אנחנו לא רוצים להיות חלשים. אנחנו גם לא מציבים את החולשה כאיזשהו אידאל נעלה – בניגוד לרטוריקת השקרים של הימין הפשיסטי. זה לא ממש מבחירה, החולשה שלנו (שמתם לב איך הימין שש למסגר חלקים מן המציאות הבלתי-רצויה בעיניו כ"בחירה שגויה"? ההומו ש"בוחר להיות הומו", העניים ש"בוחרים להתנהל באופן לא כלכלי", אזרחים ש"בוחרים להיכנע לסבל ולפחד"?). כבר למדנו אותה היטב, עשרות שנים היא נחרצת בבשרנו, וכשאנחנו אומרים שאנחנו חלשים, אנחנו מכירים יפה שזאת האמת. היא חלק אינטגרלי מאיתנו, החולשה הזאת, היא חלק מהותי ממי שאנחנו. לא נתכחש לה יותר, לא נתבייש בה.

מבט צלול וכן אל החולשה שלנו יאלץ אותנו לבחור בדרכי פעולה שלא יציבו בפני הגוף והנפש שלנו דרישות שמעל לכוחם. זה נכון ברמה האישית, כשאנחנו מוותרים על העונג המפוקפק של טיפוס מצוקים חופשי או של שחייה באוקיינוס הארקטי, וזה נכון גם מול הבחירה בין חיים ספוגי חרדה ואלימות ושכול – שהממלכה תובעת מאיתנו לשאת בחירוק שיניים, עד אין קץ – לבין חיים אחרים, שבעצם אף פעם לא נוסו כאן.

אם מערכת הביטחון לא מסוגלת לספק התרעה מספיק מהירה שתאפשר להגן על יישובי הגבול, וזו בעיה כרונית ולא חולפת; אם המדינה לא מסוגלת להקים תשתיות הגנה ותמיכה אמינות בעורף, וזו בעיה כרונית ולא חולפת; אם ישראל שוקעת עוד ועוד למעמד של מדינה שנואה ומבודדת, וזו בעיה כרונית ולא חולפת; המסקנה המתבקשת היא שתפיסת ביטחון שנשענת על התרעה מהירה, עורף עמיד וגיבוי בינלאומי צריכה לעבור מן העולם. יתירה מזאת: לא רק שתפיסת הביטחון הישראלית כושלת בהבנת המגבלות האובייקטיביות שבתוכן היא מחוייבת לפעול – היא למעשה מעמיקה ומנציחה אותן, וכך שוקעת עמוק יותר לבור שהיא כרתה. עשרות שנים של קיבעון במודל הרתעה צבאי, המבוסס יותר ויותר על ביג דאטה וטכנולוגיה מתקדמת, ביצרו את הקונספציה שדבר לא נעלם מעינינו בצד השני. עשרות שנים של ניהול צבאי של הסכסוך ניפחו את תקציב הביטחון לממדים מפלצתיים, וחייבו הסטת תקציבים משירותים ציבוריים בסיסיים, שהחלישה את העורף (באופן לא מפתיע, צה"ל כבר ניצל את המלחמה הנוכחית לדרוש הכפלה של תקציבו לארבע השנים הקרובות). ועשרות שנים של כיבוש וכתישה של הפלסטינים גזרו על ישראל נידוי בינלאומי שתוצאותיו ניכרות יותר ויותר. ביג סקסס, כמו שאומרים. 

יחד עם תפיסת הביטחון צריכה לעבור מן העולם גם סוללת התירוצים המוכרת: "היינו יכולים להכריע אותם הפעם אלמלא האו"ם/ארה"ב/הסמול/בג"ץ/<הכנס אשם תורן> לא היו עוצרים אותנו". בעולם הדמיוני של ישראל גיבורת-העל אין שום מגבלות אובייקטיביות על הכוח; העולם כולו הוא חומר לישה נטול כל התנגדות לעוצמת הרצון הציוני. באותו עולם דמיוני, עצם ההכרזה על מיטוט החמאס כבר היא מתחילה למוטט אותו. כמה אלופים במיל' כבר מטפטפים שהחמאס לא יושמד, ולמעשה המנגנון האזרחי שלו ישתלב בניהול עזה ביום שאחרי. אפילו הפרשנים מתחילים להבין שזו היתה הבטחת שווא, והאמריקאים מפקפקים שישראל מסוגלת לכך. היא לא. צפו בקרוב בגל של מתפכחים בנוסח "תמיד אמרנו שאת החמאס אי אפשר להשמיד". 

בעולם הפנטזיה של הכוח הציוני דרוש מלל בלתי פוסק כדי לכסות, לעמעם ולהשכיח את כאבי הגוף והנפש של כל כך הרבה אנשים כאן. מכונת רעש עצומת ממדים – מצרחני הקואליציה, דרך קשקשני האולפנים ועד לכותרות הממוחזרות לאין קץ – ממוקדת במטרה עליונה אחת: להשתיק את הקול הפנימי שלנו. יכוונו אותנו אל המחשבה "הנכונה" (כותרות בנוסח "הצביעות של האו"ם"), ירחיקו אותנו מן הרגש "הלא נכון" ("הסרטון הוא 'טרור פסיכולוגי', אל תצפו בו!"), ובלבד שלא ניוותר לרגע לבד, עם מחשבותינו ורגשותינו. עם הכאב והזעם והתסכול ותחושת האין-אונים.

המון כוח שנועד להסתיר המון חולשה.

יש פירוש נקי יותר, נחוץ יותר, למושג "כוח". פירוש שקושר את הכוח אל האמת. כוח זה לעמוד באומץ מול עצמך – או מול המדינה שלך – ולזהות את אזורי החולשה שלך. לא לברוח מהם, להיפך, להעמיק את ההיכרות איתם, להיות אינטימיים איתם, ממש להתיידד. אחרי שנים של התכחשות, זה מגיע להם ולנו.

כוח זה להודות שבמובן ידוע, כבר הפסדנו לחמאס, גם אם נחסל את כל מנהיגיו. ממש כשם שישראלים רבים מאד יודעים שבמלחמת יום הכיפורים ישראל הפסידה, למרות שבסוף "ניצחה". אין כאן סתירה עבור מי שמבחין, כפי שצריך, בין האדם הפרטי לבין הממלכה. תכריז זו מה שתכריז, איך זה יחזיר את כל ההרוגים, איך זה ישקם את הפצועים, הקהילות שנחרבו?

כוח זה לפנות מקום לאבל אמיתי ולא לרתום אותו מיידית לפנטזיית נקמה מטורפת. כוח זה לומר טעינו בגדול, טעינו בתפיסת הביטחון, בבחירת ההנהגה, טעינו כשלקחנו כמובן מאליו שיש כאן "מדינה" שאכפת לה מאיתנו. כוח זה להעמיד את האמת מעל האידאולוגיה, להבין שכוח עודף לא יפתור בעיות שכוח עודף יצר. כוח זה לדעת שאנחנו חלשים. ואז לפעול מתוך ההבנה הזאת ולא נגדה.

מדריך "לא למות טיפש" לתקשורת אלטרנטיבית

סדקים באולפנים

בשבוע שעבר סערו לרגע הרוחות בעקבות הספין התורן שיצא מבלפור, לפיו מפגינים לכאורה "פרצו מחסומים" ובעקבות כך פונה ראש הממשלה ל"חדר מאובטח". הספין השקרי הזה פורק לחתיכות ב"עין השביעית", והספינה שטה הלאה, אל שרשרת הספינים הבאה.

לכאורה, הכל כרגיל. השלטון משקר, התקשורת מדבררת. אך נדמה שהסדק שנפער הפעם היה רחב יותר. הספין שוגר ותוך דקות דוברר בו זמנית בשלושה ערוצי טלוויזיה מרכזיים (טלוויזיה; זכרו זאת), ואז שוכפל בדיווחי המשך. באותן דקות ממש המפגינים מול מעון ראש הממשלה ידעו שמדובר בשקר בוטה; הם היו שם בעצמם. לרגע קל מסכת האמינות של אולפני החדשות נשרה ומאחוריה ניבט קלסתר זר ואכזר. הסצינה הזאת הזכירה לי סיפורים של חיילי מילואים במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת לבנון הראשונה, שבעודם לכודים בקרבות נסיגה אבודים היו שומעים בקול ישראל "דיווחים" על נצחונותינו הסוחפים בחזית.

אין כמו מראה עיניים כדי לנתץ את הדימוי הנייטרלי של כלי התקשורת.

המפגינים בבלפור חווים כעת משבר זוגיות עמוק עם התקשורת. לפני שלושה שבועות סוכל ניסיון הצתה של המאהל ובנס לא נשרפו בו חיים גברים, נשים וילדים. התקשורת כמעט שלא הביעה עניין ודיווחה בלקוניות. הניכור הזה יילך ויגדל, אני מאמין. יש לקוות שמעז ייצא מתוק, ושהוא ינביט מתוכו זרעים של חשיבה ביקורתית ופתוחה יותר כלפי אלטרנטיבות אמיתיות לתקשורת הממסדית.

הדינמיקה מוכרת. לפני 10 שנים, כשמחאת קיץ 2011 עדיין היתה בעיצומה, כתבתי פוסט ששמו "הציבור מודיע לתקשורת: הבה ניפרד ולא כידידים", על רקע אירועים דומים. לצד ניתוח כשלי התקשורת בדיווח אמת על המחאה, קראתי שם להקמה של כלי תקשורת אלטרנטיבים, אזרחיים. תקשורת המיינסטרים, כתבתי שם, היא זאב בעור כבש:

"השלב הנוכחי במאבק היה צפוי, ואין לתמוה על כך שהתקשורת מתייצבת באופן אוטומטי לצד המשטרה ולא לצד המפגינים. הזמזום הקבוע משולי הימין – "זאת מחאה של אנרכיסטים וחוליגנים" – חודר ומשתלט על תקשורת המיינסטרים. האלימות של זרועות השלטון תמיד שקופה בישראל; רק אזרחים, שמגיבים באופן שפוי לחלוטין על אלימות המשטרה נגדם, נתפסים כאלימים. התבניות מוכרות, הלא נעשה בהן שימוש יומיומי בסיקור של פלסטינים שמפגינים נגד הגדר או בדואים שמפגינים נגד הפקעת אדמות. למדינה מותר לגזול את רכושך הפרטי, וכל עוד היא עושה זאת על פי חוק ושולחת גברתנים בחולצות כהות לעבודה – היא לא "אלימה". אבל אם רק תעז לחרוג מן המשבצת המנומסת של מפגין שקט עם שלט לא מעליב – מיד תוגדר כ"אלים".

העתק-הדבק למחאת בלפור.

בעשור שחלף אכן חלה פריחה של ממש בתקשורת העצמאית בישראל (אף כי לא כולה אלטרנטיבית; על כך בהמשך), ולכאורה, הגיוון בתכנים גדל בהתאם. אבל בפועל, ככל שהדברים נוגעים לצריכת חדשות יומיומית, מקור המידע העיקרי של רוב הישראלים עדיין הינו ערוצי הטלוויזיה, "ישראל היום" וקבוצת "ידיעות אחרונות". "הארץ" הולך ומתבסס כתקשורת אלטרנטיבית, אבל החשיפה אליו שולית, נמוכה מ-4%. והנה, אם אחרי העשור התוסס הזה של תקשורת עצמאית, עדיין לשכת ראש הממשלה מסוגלת להפעיל בלחיצת כפתור את כל כלי התקשורת המרכזיים, ולהשתלט בקלילות שכזאת על השיח הציבורי בנושאים כה רבים ללא כל התנגדות – כנראה שלא עשינו כברת דרך ארוכה מאז קיץ 2011.

התקשורת היא חלק מהבעיה, לא חלק מהפיתרון. עוד ועוד אנשים מבינים את זה, אבל מה עושים עם ההבנה? איך בונים אלטרנטיבה?

המטרות של הפוסט הנוכחי צנועות. אני לא יזם ולא עורך ולכן לא אחלק כאן עצות למי שרוצה לפתח כלי תקשורת אלטרנטיבי. למעשה, הכתיבה בבלוג במשך השנים חשפה אותי להרבה מאד מקורות מידע אלטרנטיביים, כולם בעברית, עד שבהדרגה פתרתי לעצמי את הבעיה. סיננתי את התעמולה, מחקתי את רעשי הרקע, וגיבשתי לי תזונה חדשותית בריאה. מאפייניה העיקריים: דיווחי אמת והנחות מוצא אידאולוגיות ברורות, לא מטושטשות או מוסתרות, שנוח לי איתן. אין בישראל כלי תקשורת אלטרנטיבית אחד, שייתן לך את כל התוכן הנחוץ בלחיצת כפתור. אבל בשום מקום בעולם אין דבר כזה. המצב אצלנו די גרוע, אבל ממילא צרכן התקשורת האלטרנטיבית צריך להתאמץ יותר מאשר בטטת הכורסא שסופגת תעמולה בשידור ישיר למוחה ממכשיר הטלוויזיה.

מצד שני, המאמץ כבר לא קשה כל כך, ואחרי תקופת הסתגלות ראשונית, מתפוגג כליל.

את הידע וההיכרות שלי עם מקורות המידע האלטרנטיבים ברשת אני חולק בשמחה עם אחרים. אם תרצו, יש כאן מעין "תו איכות" סובייקטיבי: קראתי ידיעות ודו"חות של כל הגורמים שיימנו עוד מעט כאן, ולא מצאתי בהם, גם לא לאחר זמן ממושך, סילופים או הטעיות שגרמו לי לפקפק באמינותם (גם אם פה ושם נפלו טעויות בתום לב). אני מאמין שמי שיגבש לעצמו רשימת קריאה מתוך המקורות שיובאו כאן יכול כבר היום לקבל תמונת מציאות מלאה ואמינה של כל טווח הנושאים שאמורים להטריד אזרח מודע וחושב בישראל: זכויות אדם, צדק חלוקתי, בריאות, ביטחון, דיור, חינוך, תיכנון ובניה.

נכון, צריך להיגמל מתקשורת המיינסטרים. זה קשה, אני יודע. כולנו צריכים מדי פעם את החיוך של תמר איש-שלום או את הבריטון של אלון בן-דוד. כולנו אוהבים להתפוצץ מזעם על עמית סגל ודני קושמרו. זו מין התמכרות פולחנית כזאת. אבל בלי גמילה מן הפולחן העקר הזה, לא תצליחו לפנות מקום בתוככם לאלטרנטיבה. הבועה התקשורתית היא רק זה – בועה. ומחוץ לה יש עולם אמיתי, לא חלל ריק.

אוריינות תקשורתית

אוריינות תקשורתית היא הכישור האזרחי החשוב ביותר בתקופה הנוכחית. למרות זאת – אוקיי, בגלל זאת – אין לה זכר בתכנית הלימודים התיכונית, שגם כך לימודי האזרחות שבה דולדלו מכל תוכן ממשי.

איך קוראים חדשות? איך מפרידים בין כותרת לתוכן? מדוע שתי ידיעות בעלות תוכן כמעט זהה ממוסגרות באופנים שונים? כיצד פועלות קונוטציות רגשיות בתיווך חדשות (תמונות, צבע, פונט)? איך מזהים ידיעה שמקורה בדובר או ביחסי ציבור? מתי עיתונאי מציג עובדות כ"גרסאות" וגרסאות כ"עובדות"? מתי התקשורת מגדירה מחאה כ"מהומות" ומתי כ"הפגנות"? מדוע ציטוטים מפוליטיקאים עושים הרבה יותר כותרות ממעשיהם? מה פשר "האיזון" בין שקר שמציג צד אחד לבין עובדות שמציג צד שני? מיהם הדובר והנמען הסמויים של מסרים תקשורתיים? כשידיעה נוקטת בגוף ראשון רבים ("כולנו תורמים לצה"ל") או בגוף סתמי ("שומרים על הביטחון") –מי כלול בגוף הזה ומי מודר ממנו? מה הקשר הסמוי בין עיתוי ידיעות שמעלות את מפלס החרדה הביטחוני לבין ידיעות על דיונים בתקציב הביטחון? בסכסוך בין חזק לחלש – מי יקבל את הכותרת?

אזרח חושב לא יכול לממש את אזרחותו במלואה מבלי שרכש אוריינות תקשורתית. אם לא בבית הספר או באוניברסיטה, אז מן החיים עצמם, בהדרגה, מתוך חשיפה גוברת והולכת לקולות ביקורתיים בתקשורת. אך אין דרך לפתח יכולת כזאת במסגרת הצרה של תקשורת צייתנית וכנועה, שאינה מאפשרת אפילו לשאול שאלות כאלה ומונעת כל ניסיון להתבונן במציאות במשקפיים אחרים.

הפוסט הזה לא מנסה להנחיל אוריינות תקשורתית; כאמור, זה לא דבר שנרכש ברגע או בחודש או בשנה. בראשית ימי הבלוג עוד ניסיתי פה ושם לקחת מקרי מבחן ולחשוף את העיוותים וההשמטות והסילופים שבסיקור החדשותי השגרתי של אירועים ביטחוניים: הנה דוגמה אחת, הנה דוגמה שניה. חדלתי מזה, זה עיסוק מייגע ולא מתגמל. הזמן קצר והאנרגיה מוגבלת: מוטב להשקיע את משאביך בשיקוף וניתוח מדויק של המציאות מאשר בהוקעת הסילופים השגורים בתקשורת. אתה מקווה שבדרך עקיפה הקוראים גם יקלטו משהו מן האופן שבו אתה קורא את התקשורת. מי שקורא ברציפות כתבות ב"עין השביעית" יפנים גם הוא יכולת מצוינת לקרוא "מבעד" למסכי העשן של התקשורת.

כל איש שמאל שצבר קילומטרז' מינימלי בוויכוחים פוליטיים יודע זאת היטב: תמונת המציאות של רוב רובם של אזרחי ישראל משובשת כליל, וחלק עצום מהם חסר את הכישורים לתקן זאת. אוריינות תקשורתית איננה צומחת כך סתם מאליה, ובסביבה רעילה כמו תקשורת המיינסטרים, היא גוועת. הפוסט הזה, ברוח הבלוג כולו, אינו מיועד למי שאינו מודע אפילו לכך שיש בעיה יסודית עם כלי התקשורת. אבל מי שכבר הבין זאת, אני מקווה, אולי יפיק תועלת מן ההמלצות שיובאו בהמשך, ויחווה משהו מאפקט כדור השלג המתגלגל: ככל שאתה צורך יותר תקשורת ביקורתית, כך אתה מפנים יותר שיפוט ביקורתי שתוכל להחיל בעצמך על דיווחים מגויסים. ככל שאתה נחשף למציאות האמיתית, קל לך יותר לזהות את הסילופים שלה. אחרי זמן מה, תאמינו לי, זה הופך לטבע שני.

ואדגיש פעם נוספת ואחרונה: אלה ההמלצות שלי, שמשקפות את טעמי, ומתבססות על ניסיון החיים שלי והכרותי עם הזירה התקשורתית במשך שלושה עשורים לפחות. אין לראות בהן משהו יותר מזה.

המלצות עקרוניות

כתיבה כרוכה במחיקה, הרגלים חדשים דוחקים הרגלים ישנים. לפני שתרגילו את עצמכם בתקשורת האלטרנטיבית, עליכם להיגמל מתקשורת המיינסטרים, ובראש ובראשונה, מן האגף הרעיל ביותר שלה. זו, אם כן, ההמלצה הראשונה והכי חשובה של הפוסט הזה:

תתנתקו מערוצי הטלוויזיה!

וזאת מכמה וכמה סיבות.

ברמה הבסיסית ביותר, צריכת חדשות מן הטלוויזיה מדכאת ומנוונת את החשיבה העצמונית שלכם. המדיום הטלוויזיוני עצמו פועל עליכם בשלל דרכים לא מודעות, חלקן הגדול רגשיות לחלוטין, להבדיל מן המדיום הטקסטואלי; הוא מותיר אתכם חסרי הגנה ופגיעים למניפולציות. כשאתה צופה בחדשות אין לך יכולת "לגלול אחורה" ולהרהר שנית על משפט תמוה או בעייתי ששמעת, מה שניתן תמיד לעשות עם טקסט שמונח לפניך. אתה כמעט לא מסוגל לאתר סתירות פנימיות כי אתה רתוק לקצב האינפורמציה שזורם מן המסך. וזאת, כל הזמן, נבלעת בשלל מסרים אחרים (עריכה, מוזיקה, עוצמה ויזואלית וכיוב'). אירועים נדחקים מפני אנשים, ועובדות נרמסות על ידי "התבטאויות".

אבל יש כמובן סיבות מהותיות וקונקרטיות הרבה יותר. ערוצי הטלוויזיה הישראלים פועלים בטווח מאד מצומצם של הקונצנזוס וחוששים לעורר את רוגזם של בעלי הבית ושל איזושהי "דעת קהל" מדומיינת, מעין מטרוניתה חסודה וזעפנית, שאסור חלילה להעכיר את רוחה. אולפני הטלוויזיה חתומים על ברית מלוכלכת עם הפוליטיקאים שפוקדים אותם – אנחנו לא נשאל שאלות קשות מדי, אתם תמשיכו לתת לנו רייטינג. ההצגה הזאת נסדקת מדי פעם, כשמרואיין מפוצץ ראיון אחרי שאלה שלא תואמה איתו מראש. יש להצגה כללים, ואסור לחשוף אותם בפני הקהל.

וכמובן, השוט שמתנפנף כל הזמן מעל: תרבות הסאונדבייטס, ההקצבה האכזרית של 2 וחצי דקות לכל אייטם (במקרה הטוב); הפורמט התזזיתי שמבטיח, פשוט לא מותיר כל אפשרות אחרת, שהמעט שניתן יהיה לומר במסגרתו הוא המובן מאליו, הקונצנזואלי, הידוע משכבר, ולא חלילה מסר חדש וטיפה מאתגר יותר, שמצריך – הו, חבל, בדיוק נגמר לנו הזמן! – 4 או 5 דקות. הנה קטע ישן שבו נועם חומסקי מסביר כיצד פועל "טרור התמציתיות" בטלוויזיה.

אני הפסקתי לצרוך חדשות מהטלוויזיה לפני יותר מ-20 שנה. למעשה, אני כבר לא מסוגל לצפות באייטם חדשותי בטלוויזיה מבלי לקפץ בחוסר נוחות בכסאי אחרי חצי דקה; המניפולציה פשוט גולמית מדי, לא יורדת בגרון. התועלת היחידה של ערוצי הטלוויזיה בזירת החדשות הוא בתכניות תחקירים כמו "המקור" ו"עובדה", המקומות האחרונים שבהם עדיין נעשית עבודה עיתונאית רצינית. בכל השאר – הניחו, הרפו מן המכשיר, התרחקו ממנו. "הו אנשים, אל תלכו לטלוויזיה", הפציר ס. יזהר, שלפני 27 שנים היטיב לראות לאן כל זה הולך:

"ויש גם פתיח מוכן, וגם סרטונים, וגם מגיבים מן הקהל ובאולפּן השני, ויש גם מוקיון לקשר בין הקטﬠים, ויש גם בריון לﬠשות שﬠרוריות, וגם מוזר תמהוני אחד להכניס צבﬠ, וכבר מתחילים ואסור לקלקל את הסדר שהוכן, או לחדש משהו מחוץ למתוכנן או לתת לשיחה להתחמם ופתאום והיא נﬠשית מﬠנינת, תודה רבה תודה רבה, ועוד מילתו על לשונו ישוסﬠ, ﬠיני המנחה כבר ריקות וכבר נדדו והן מאיצות בדובר הבא וכבר הוא מושתק בגבורה, וגם מי שבא אחריו כבר אמר וסולק נדהם, לא כל שכן אם לא הצליח אלא רק לגמגם ונמאס כשﬠוד לא אמר כלום, ומעבר הכל מנצח אותו מנחה, איש חכם, חכם החכמים, חכם מכל מוזמניו, מכל המומחים, ומכל הידﬠנים וגם שסﬠ ישסﬠ אותם שיראו מי כאן החכם…  אל תלכו לטלוויזיה. יזמינו אתכם כדי להשתיק אתכם. ימחקו אתכם לפני שתנשמו לומר דבר, נמאסתם לפני שהתחלתם, וכשאינכם אומרים את השורה שציפֿו מכם, יהפכו אתכם לגלמים מחוקים, הכל יהיה רוﬠש סביבכם והומה, ורק המנחה החוכם והמפיק הנמרץ יודﬠים כי לא אתם ולא דבריכם אלא מﬠמד התכנית בסקרים וכוחה למשוך מפרסמים – זה כל הדבר – ואתם רק פתאים שנלכדו והוצגו נלﬠגים לפני כל הﬠם."

"אסור לנטוש את הספינה"!

זהו הטיעון השגרתי נגד ההמלצה להפנות עורף לערוצי הטלוויזיה. אסור להפקיר את השטח לתעמולת השלטון! אסור לוותר לבעלי ההון! אסור לנטוש את הספינה!

ובכן, לא נטשתם. מאז מחאת קיץ 2011 לא נטשתם, ומה השגתם? כלום. פחות מכלום, כי התקשורת של היום עוד פחות מחויבת לסדר יום אזרחי מזו שהיתה לפני עשר שנים. ובכלל, כל הטיעון הזה של "לשנות מבפנים" מערכות מאובנות של הממסד, טיעון מעגלי לחלוטין, דומה להחשיד לטיעונים נגד סרבנות.

– אסור לסרב לשרת בצבא! צריך לשנות מבפנים!
– אוקיי, ניסיתם?
– כן. חשוב שיהיו אנשים מצפוניים במחסומים, חשוב שיתגייסו שמאלנים למג"ב.
– נו, וזה עובד לכם? הכיבוש נהיה נאור יותר?
– לא, בכלל לא. אבל תגיד לי רגע, הסרבנות השיגה במשהו?
– אתה שומע את עצמך? אתה פוסל את הסרבנות ומאחל לה להיעלם, ובאותה נשימה מוקיע אותה שהיא לא השיגה כלום? ואיך היא תשיג משהו אם אין לה לגיטימציה? אותו רוב שמאמין ב"שינוי מבפנים" ולא מוכן לשום שינוי מבחוץ – עוד יש לו חוצפה אחר כך להאשים את המיעוט הזעיר שנותר בחוץ שהוא קטן וחלש מדי מכדי לחולל שינוי??

את ספינת ערוצי הטלוויזיה צריך לנטוש לא מחר אלא היום, לא היום אלא אתמול, כי זו ספינת עבדים, והשבויים בה מובלים כבולים אל חיים של שעבוד מנטלי; בשר מסכים שהופך לבשר תותחים. כל האנרגיות שמושקעות בהבטחת שוויון מגדרי בייצוג על המסך, בדרישה לראות ולו ערבי אחד בפאנל הפרשנים – האם הן השפיעו במשהו על טווח התכנים שנכנסים לסיקור, על אופן המיסגור שלהם? לא חכם יותר ונכון יותר להקים אלטרנטיבה שגם תבטיח שוויון מגדרי ואתני וגם תדווח חדשות מנקודת המבט של כלל האזרחים ולא מנקודת המבט של השלטון וההון? 

כן, התקשורת האלטרנטיבית תמיד תהיה מיעוט. אבל כדי לחולל שינוי, לפעמים שינוי דרמטי, לא צריך להיות רוב. והמיעוט הזה יילך ויתחזק, מעגלי השפעתו יילכו ויתפשטו (כמו שכבר קורה), ויקרינו על המיינסטרים, שעל כורחו ייאלץ להביט מעבר לקצה אפו. האם ערוצי הטלוויזיה היו מסקרים את ההפגנות בבלפור ללא האתגר העקבי והעקשני שהציבה להם אור-לי ברלב בדיווחיה? האם הם היו מפנים חצי דקה לאירוע המזעזע בא-רכיז שבו חייל ירה בהרון אבו-עראם בצווארו (וגרם לו שיתוק כללי) במהלך ויכוח על גנרטור – אלמלא האירוע תועד בידי תושב המקום – סוג של "תקשורת אלטרנטיבית" – ואז קיבל תהודה ברחבי האינטרנט? האם הממותה המאובנת הזאת – התקשורת הממסדית – בכלל מסוגלת להתיק את מבטה מן הקשקשת הפוליטית השגורה ולבחון לעומק מצוקות אמיתיות בחברה ללא בעיטה מבחוץ?

היו אתם הבעיטה. 

דללו למינימום צריכת "דעות"

טורי דעה – למה זה טוב? איזו תועלת צומחת מהם? במה הם משפרים את העולם?

אחת מן השתיים. אם אתה מסכים כבר עם הדעה, לאיזה צורך אתה קורא אותה? ואם אתה לא מסכים איתה (ואפשר כבר לדעת מראש, על פי שם הכותב, או מן השורות הראשונות) – לשם מה לקרוא? הרי לא תזוז מדעתך. האם אי פעם בתולדות התרבות הכתובה מישהו שינה את דעתו בגלל טור דעה של מישהו אחר?

אני כמובן מיתמם. יש לאנשים אלף ואחת סיבות לקרוא טורי דעה. לפני הכל, ההנאה הנרקיסיסטית בחיזוק חיצוני לדעה שלך-עצמך. ותמונת הראי שלה – ההנאה הסדיסטית בלעג לדעות הפוכות משלך. זו וגם זו משמשות לגיבוש של קהילת טעם, מעין שבט שמתכנס סביב מדורת הדעות "הנכונות", מפרנס אותה בעוד ועוד טורי דעה שחביבים או נתעבים עליו, ומגיב עליהם במרץ מדי יום ברשתות החברתיות. 

אוקיי. סבבה. ועדיין, אף אחד מן הצרכים השבטיים האלה אינו קשורה לרווח חדשותי, ללימוד משהו חדש ומעניין על המציאות שסובבת אותנו. וכאן כבר מסתמן הנזק הפוטנציאלי. כל הרעיון של התקשורת האלטרנטיבית הוא לחשוף אותך להיבטים סמויים של המציאות, כאלה שאינם מדווחים בכלי התקשורת. חשיפת-יתר לדעות של פרשנים, שמפורסמות בתקשורת המיינסטרים ומגיבות על תמונת המציאות המצומצמת ממילא שמדווחת במיינסטרים, רק חוקקת בך עמוק יותר את אותם גבולות גזרה ארורים, ומקבעת אותך בתוך המשחק המכור מראש שניסית לפרוץ. לא דעות יפרצו את עולמך אלא ידיעות – ידיעות קשות, מהממות, שלא היו מוכרות לך, שקיבלו אור ומשמעות חדשה מכוח הצגתן בשפה חדשה ורעננה. זאת מהותה של התקשורת האלטרנטיבית, ומי שרק חפץ להתבשם בדעותיו ובדעות אחרים, כנראה שעדיין אינו בשל לקראתה.

תקשורת אלטרנטיבית ולא "עצמאית"

בשנים האחרונות מדברים על פריחה של "התקשורת העצמאית" בישראל. יש לה כנסים, יש לה דוברים שמקבלים במה בתקשורת הלא-עצמאית, חוקרים אותה באקדמיה וכד'.

לכן חשוב לחדד: תקשורת אלטרנטיבית ותקשורת עצמאית אינן בהכרח חופפות. המונח הראשון מציין תוכן ביקורתי שחורג מן הקונצנזוס; המונח השני מציין אי-תלות מוסדית ופיננסית בגופי התקשורת המרכזיים. הראשון אינו גורר את השני והשני אינו גורר את הראשון.

למשל: בתוך התקשורת הממסדית מתקיימות גומחות חתרניות, שבהן פועלים עיתונאים אלטרנטיבים. בהמשך הפוסט אנקוב בשמותיהם ואספק קישורים לעמודי הכתבות שלהם. שלא במפתיע, רובם שייכים לקבוצת שוקן, אבל לא רק, וכמובן שבקבוצת שוקן פועלים גם הרבה מאד עיתונאים שמתיישרים לפי צווי המיינסטרים.

ולהיפך: התקשורת העצמאית לא תמיד מספקת תכנים אלטרנטיבים, ולא פעם אתה מוצא בה הדהוד של סדר היום הפוליטי שנקבע בתקשורת המיינסטרים. בעיה נלווית היא נטייתם של רבים מאתרי התקשורת העצמאית להתרכז בכתיבה מגזינית-בידורית או בטורי דעה. יצרני חדשות אלטרנטיבים הם מצרך נדיר.

מה עוד לא כללתי בהמלצות שלי? ארגונים אקטיביסטים שמתמחים במאבק בשטח – הפגנות, ייצוג משפטי או ארגון קהילתי – ולא באיסוף מידע והפצתו. בכך אינני רומז חלילה שמידע חשוב יותר מפעולה, אולי להיפך. אלא שהמומחיות שלי היא באיסוף המידע וניתוחו, הפיכתו לידע פוליטי; בלעדי ידע כזה לא תיתכן פעולה פוליטית אפקטיבית. קודם תלמדו מה לא בסדר ולמה זה לא בסדר, אחרי זה תלכו לעשות מהפכות.

אם הידע כבר ברשותכם, ואתם יודעים איפה ואיך לעדכן אותו – הפוסט הזה מיותר בשבילכם. גדלתם ממנו. אבל בזמן שגדלתם, צמחו פה דורות חדשים, ואלה מושלכים בזה אחר זה אל תוך לועה של מפלצת המיינסטרים שגורסת אותם עד דק. מישהו צריך לאותת להם, ובזמן הנכון, שיש אלטרנטיבות. הפוסט הזה מיועד לכל מי שרוצה להתנתק מעטיני התקשורת הכוזבים וחושש שיישאר ללא תזונה חדשותית מלאה. לחשש הזה אין בסיס.

התקשורת האלטרנטיבית הישראלית ברובה מבוזרת בין אתרים ועמותות שונות, מן הסיבה הפשוטה שמדובר בגופים דלי-תקציב שבקושי מצליחים להחזיק מערכת תחקירים והפקה אפילו בתחום הצר שלהם (למרות כל מיליוני הדולרים שסורוס מזרים אליהם מדי חודש 😊). בשורות הבאות אנסה לעשות סדר בבלגן דרך חלוקה לקטגוריות תוכן. הריבוי לכאורה עלול לרפות את ידי מי שחפץ לצלול אל הבריכה הזאת, אבל זה יהיה רושם מוטעה. הרשת כיום מספקת אמצעים פשוטים ליצור לעצמך תמהיל חדשות יומי או שבועי שלא יצריך השחתת זמן על חיפושים ממושכים (כמה טיפים יופיעו בסוף הפוסט).

אתרי תקשורת אלטרנטיבית מובילים

יש בישראל המון תקשורת אלטרנטיבית, אבל מערכות עיתונאיות שפועלות על בסיס יומיומי ומסקרות טווח רחב של נושאים, בדומה לכלי התקשורת במיינסטרים, כמעט שאין בזירה האלטרנטיבית. ארבעה בולטים מעל השאר:

"שיחה מקומית". האתר החשוב ביותר בתקשורת האלטרנטיבית בארץ, שבמידה רבה סלל את הדרך לאחרים. עוסק בכל הנושאים כמעט, החל מזכויות אדם, סביבה, מגדר, חינוך וניאוליברליזם. יש שם שורה של כותבים מעולים, נזכיר רק את אורן זיו, כתב השטחים הטוב בישראל.

"הטלוויזיה החברתית". כשמה לא היא – הטלוויזיה החברתית עוסקת לא מעט בנושאים מדיניים וצבאיים, נושאי סביבה, זכויות אדם ועוד, לצד הרבה נושאים חברתיים. החומרים מצולמים ומונגשים באופן ידידותי למתחילים.

"המקום הכי חם בגיהנום". אתר בעל מחויבות חזקה למחאה חברתית, פליטים ומבקשי מקלט, פמיניזם וזכויות אזרח.

"העין השביעית". אתר שהחל לפני שנים ארוכות כסוג של חצר אחורית שבה עיתונאים דיברו בחופשיות זה על זה, ובהדרגה הפך להיות כלב שמירה נשכני של הדמוקרטיה הישראלית. תחקירים מושקעים על קשרי תקשורת והון, בעלויות צולבות, דילים סמויים בין פוליטיקאים לכלי תקשורת, פרסום סמוי, וגם עיסוק גובר והולך במכונת התעמולה הישראלית ("הסברה").

בחלוקה לנושאים, הנה המלצות יותר ספציפיות.

פלסטינים: הגדה המערבית ועזה

ארגוני זכויות האדם החשובים בישראל מפרסמים, לצד דו"חות תקופתיים שבוחנים נושא אחד לעומק, דיווחים שוטפים. קל מאד להיכנס ולהירשם ולקבל את העדכונים האלה.

הניוזלטר של "בצלם": כל נושא שקשור לפגיעה הישראלית בזכויות אדם בגדה המערבית ובעזה.

"יש דין": מתתמחים באלימות מתנחלים וטרור יהודי, הפקעת קרקעות, ואכיפת חוק (או היעדרה) בשטחים.

"המוקד להגנת הפרט":  ייצוג משפטי של קורבנות האפרטהייד – חקלאים שאדמתם נגזלה, משפחות שהופרדו, חולים וסטודנטים שחייהם שותקו בגלל מגבלות תנועה, וכד'.

"גישה": מקור החדשות הבלעדי בעברית לתוצאות ההומניטריות של מדיניות המצור הישראלית על עזה. התקשורת הישראלית זנחה לחלוטין את סיקור עזה לאחר שאימצה את הנרטיב השקרי ש"יצאנו משם". גם ארגון זכויות האדם הפלסטיני "אל-מזאן" מספק מידע חשוב על פעולות של צה"ל בעזה.

"האגודה לזכויות האזרח": לא רק ניירות עמדה וסיכומים רבי ערך בנושאי הכיבוש תמצאו כאן, אלא פריסה רחבה של נושאים אחרים: בריאות, חינוך, דיור, חופש ביטוי ופרטיות.

המשרד לתיאום עניינים הומניטריים של האו"ם מפיק מדי שבוע דף מידע מקיף על הפרות של זכויות אדם בגדה המערבית ובעזה, ומדי פעם דו"חות שממוקדים בנושא מסוים; אין מקור אמין יותר לסטטיסטיקה של הכיבוש.

"כרם נבות": ארגון תיעוד ומחקר שעוסק בגזל הקרקעות בגדה המערבית על כל היבטיו (חקלאות, תיירות, הקצאת אדמות מדינה ועוד).

"שלום עכשיו": בסיס הנתונים הרחב והמלא ביותר על מפעל ההתנחלויות, כולל עדכונים שוטפים על כל התפתחות שקשורה בהן – תכנונית, משפטית או פוליטית. 

כתבי השטחים של "הארץ" תמיד היו מצוינים (למרות שעמירה הס יש רק אחת), וקיבלו חשיפה נרחבת בעיתון. תעקבו אחרי הגר שיזף, הכתבת הנוכחית.

מזרח ירושלים

העיתונאי החשוב ביותר שמסקר את מהלכי הייהוד ונישול הפלסטינים במזרח ירושלים הוא ניר חסון מ"הארץ". על שמו רשומות חשיפות רבות של דרכי הפעולה הנלוזות של עמותות אלע"ד ו"עטרת כהנים" בסילואן ובשכונות נוספות, כמו גם התעללות המשטר בתושבי עיסאוויה. גם מאיה הורודוניצ'אנו מ"ואללה" מדווחת מן האזור הזה בעין ביקורתית.

שתי עמותות פעלתניות מאד מוציאות דו"חות תקופתיים ופרסומים שוטפים על הנעשה במזרח ירושלים. "עיר עמים" עוסקת בנושאי קיפוח תכנוני, גנים לאומיים כמכשיר לדחיקת רגלי הפלסטינים מן הבירה, והשפעותיה ההרסניות של גדר ההפרדה. "עמק שווה" עוסקת בפוליטיזציה של הארכיאולוגיה באגן הקדוש – בעיקר ב"עיר דוד" ובמנהרות הכותל – וגם ברחבי הגדה המערבית. אין מקור טוב יותר ללמוד על המורכבות העצומה של מזרח ירושלים מאשר שני המקורות האלה. ולמי שזה לא מספיק, ישנם גם הדו"חות של עמותת "במקום" על שכונות מזרח ירושלים ומאבקן לזכויות תכנון מינימליות.

ערבים בישראל / בדואים

אין כלי תקשורת שמסקר באופן רצוף ועקבי את ההתעללות השיטתית של המדינה בתושבי הכפרים הלא מוכרים בנגב. מקורות המידע על כך כולם מגיעים מעמותות.

"פורום דו-קיום בנגב" מפעיל עמוד פייסבוק שבו מדווחים באופן שוטף על הריסות בתים. באתר עצמו תמצאו דו"חות מקיפים וחיוניים שינפצו לכם את כל המיתוסים השקריים שמפיצה התקשורת בנושא.

מרכז "עדאלה" מפרסם דו"חות בשלל נושאים שקשורים לזכויות ערבים בישראל – קרקע, חינוך, אפליה גזענית, תעסוקה וכד'. מרכז "מוסאוה" עוסק בנושאים דומים בזווית קהילתית יותר.

עמותת "במקום" עוסקת רבות בתיעוד ובייצוג משפטי ותכנון של כפרים לא מוכרים בנגב.

העולם הערבי

מי שרוצה לקבל תמונה קצת יותר מאוזנת ממה שתפריט יוצאי מערכת הביטחון – כדוברים, פרשנים או "חוקרים" – מסוגלים לספק, יכול לבקר באתר העשיר של "הפורום לחשיבה אזורית". כותבים יהודים וערבים מתבוננים בישראל גם מבחוץ, דרך עיני השכנים, בכיסוי רחב של סוגיות ביטחון, מדיניות, חברה ותרבות. הפורום מפעיל גם את "פרוייקט אופק" המבורך, שמנגיש תרגומים לעברית מן העיתונות והפובליציסטיקה הערבית.

צבא וביטחון

כאן המצב בזבל. אין בארץ עיתונאים צבאיים עצמאיים, יש רק שופרות של מערכת הביטחון. זה נכון גם לעיתונות המדווחת ובעיקר לפרשנים. סיבה אחת טריוויאלית היא שהצבא מעניש עיתונאים שמעזים למתוח עליו ביקורת ומייבש אותם. סיבת העומק היא שצה"ל עדיין נתפס בציבור כגוף בעל האמינות הגבוהה ביותר, מוקד הזהות הלאומי, קודש הקודשים וכו'. הדרך לחמוק מרשתות התעמולה היא לפתח אוריינות תקשורתית גבוהה ומחודדת בקריאת ידיעות ביטחוניות: ניטרול וסינון של מונחים תלויי נקודת מבט ("מחבלים", "הרתעה", "הגנה"), התעדכנות בתקשורת הזרה, התעלמות מהודעות דובר צה"ל וכד'.

על מנת להבין את התהליכים שעוברים על צה"ל מנקודת מבט ביקורתית, אני ממליץ על המאמרים של יגיל לוי ב"הארץ". גם תקציב הביטחון זוכה לניתוחים ביקורתיים ב"דה-מרקר". אבל כאמור, הפעילות השוטפת של צה"ל בדיכוי פוליטי בגדה המערבית, בהטלת טרור על כפרים, בגבול עזה, בלבנון, בעומק סוריה ובכל מקום אחר – תמיד ממוסגרת בתוך גבולות הגזרה שצה"ל עצמו תחם לתקשורת. המאמץ לפרוץ אותם מוטל עליכם.

סחר נשק וסייבר

סיקור התחום הזה היה אפסי עד לפני כעשור, ורק בשנים האחרונות התקשורת האלטרנטיבית גילתה אותו. החוקר המוביל של סחר הנשק של ישראל בעבר ובהווה עם משטרים רודניים ולעתים מפלצתיים הוא עו"ד איתי מק, שגם מגיש עתירות חופש מידע בנושא. קראו את מאמריו ב"שיחה מקומית" וב"עין השביעית". לעדכונים שוטפים על סחר הנשק הישראלי מנקודת מבט ביקורתית, בקרו בעמוד הפייסבוק של פרוייקט "חמושים". למידע מפורט על עסקאות נשק ואסטרטגיה צבאית מנקודת מבט מערכתית (קריאה ביקורתית הכרחית כאן) אפשר לבקר באתר "איזראל דיפנס".

מי שכותב על ייצוא מערכות סייבר התקפי (של NSO ודומותיה) באופן עקבי הוא אמיתי זיו מ"דה מרקר", ומדי פעם גם עודד ירון מ"הארץ" ועומר כביר מ"כלכליסט". באופן כללי, כל נושא הסייבר ההתקפי כמעט שאינו חודר לעמודי החדשות הרגילים ונחשף רק בעיתונות הכלכלית (חלק מן העיוות המובנה של התקשורת הישראלית, שמעדיפה למסגר סוגיות בעייתיות מבחינה אתית כסוגיות כלכליות נטו). לרציניים: המקור העיקרי לתחקירים שמתחקים אחרי מעללי הסייבר הישראלי ברחבי העולם הוא מכון The Citizen Lab באוניברסיטת טורונטו. העמוד הישראלי שלו מלא במידע שלא מדווח בישראל.

כלכלה וחברה

באופן בולט, רמת העיתונות הכלכלית בישראל גבוהה בכמה דרגות מרמת העיתונות הפוליטית. בעוד שזו האחרונה עסוקה בעיקר ברכילות אישית ומאבקי כוח בין אנשים שחולקים את השקפת עולמם לפרטי פרטים, העיתונות הכלכלית מחויבת יותר לעובדות ודיווח על מה שקורה במציאות ולא רק על איך אישיות זו אחרת הגיבה על מה שקורה. גם ב"כלכליסט" וגם ב"דה-מרקר" יש עיתונאים חרוצים וביקורתיים, שאינם משועבדים לסדר יום שלטוני אחיד או לכוחות ההגמוניים בשוק. כמובן שיש גם עיתונאים מן הזן הירוד יותר, אבל הם לא בהכרח אלה שנותנים את הטון. עיתון "גלובס", לעומת זאת, משמש שופר קבוע של אליטת ההון הישראלית ועל כן לא מומלץ לצרוך ממנו חדשות כלכליות על בסיס יומי.

"סדר יום" עם קרן נויבך ב"כאן ב" מוקדשת כולה לסוגיות חברה וכלכלה, עם תשומת לב מיוחדת ל"שקופים" מכל הסוגים – קשישים, מבקשי מקלט, נפגעות אלימות מינית ועוד.

שקיפות והגנה על האינטרס הציבורי. עמותות "שקוף" ו"לובי 99" עוסקות בנושאים כמו קשרי הון-שלטון, משאבי טבע, מונופולים מושחתים ועוד. הן לא מפרסמות דיווחים שוטפים אבל שווה לבקר באתרים שלהם מדי פעם (או לעקוב אחריהן ברשתות החברתיות) כי עולים שם תחקירים מצוינים מפעם לפעם. גם "הכלכלה האמיתית" עוקב אחרי נושאים כלכליים מנקודת מבט אזרחית ולא תאגידית. "המשמר החברתי" עוקב אחרי מהלכי חקיקה ודיוני ועדות בכנסת בעלי חשיבות ציבורית ומנגיש אותם באופן נהיר ומעולה (עדיף בהרבה על דיווחים סנסציוניים בעיתונות שמתרכזים בצרחות של ח"כים ודיונים שמתפוצצים).

ריכוזיות. זה הקלף העיקרי של "דה-מרקר" ואותו הוא דוחף בכל הזדמנות, גם כשלא צריך. אבל לפעמים צריך, ואין מקום טוב יותר לקרוא על ריכוזיות ונזקיה מאשר אצל גיא רולניק, איתן אבריאל וחבריהם.

שוק האנרגיה והגז. המומחה מספר אחת בעיתונות ישראל הוא אבי בר-אלי ב"דה מרקר", שלא רק יודע את הפרטים אלא גם מבין את התמונה הכוללת (והמבהילה). עד לאחרונה היה גם ליאור גוטמן מ"כלכליסט", גם הוא ידען גדול, אך הוא פרש. לניתוחי עומק משובחים מנקודת מבט סוציאל-דמוקרטית (כזו שמניחה מראש שאלו משאבים ציבוריים שהשלטון מכר לידיים פרטיות), ראו את מאמריו של אמנון פורטוגלי בזירות שונות (הנה קישורים למאמריו ב"עבודה שחורה", "הכלכלה האמיתית" ו"זמן ישראל", אבל הוא מפרסם בהרבה מאד אתרים).

הפרטה. התקשורת כמעט שלא עוסקת בנושא הזה מנקודת מבט ביקורתית. למכון ואן ליר יש סדרה מצוינת של פרסומים והרצאות מצולמות בנושא הפרטת שירותים ציבוריים בישראל ונזקיה. 

חינוך. עיתונאי החינוך הטוב בישראל הוא ליאור דטל מ"דה-מרקר"; אחד שמכיר מקרוב את כל הטריקים המלוכלכים של משרד החינוך – משרד חלול, למעשה, קליפה לשירותים מופרטים ובלתי מפוקחים – ומקפיד לאמץ את נקודת המבט האזרחית, לא השלטונית. באותה נשימה אני ממליץ על כתבותיו של מומחה החינוך גיל גרטל ב"שיחה מקומית", ניתוחים משכילים וחריפים של אירועי השעה מעטו של הומניסט אמיתי. אור קשתי ב"הארץ" ידווח לכם ביסודיות כיצד מערכת החינוך מתמסרת לסדר יום דתי-לאומני-מיזוגני.

עמוד הפייסבוק "61" של מכון מולד מעלה ניתוחים תמציתיים ומגובים בעובדות של סוגיות פוליטיות, על פי רוב אזרחיות או חברתיות, בתגובה לאמירות מופרכות של הימין. מומלץ. באותו הקשר אני ממליץ על "המשרוקית" – מפעל בדיקת העובדות של "גלובס". 

זכויות עובדים

הנושא הזה נזנח כמעט לגמרי בתקשורת, מסיבות ברורות: עובדים חזקים מאיימים על בעלי הון, והתקשורת נשלטת בידי בעלי הון. עיתונות שמסקרת לעומק מאבקי עובדים בהכרח תעודד מאבקי עובדים פנימיים בתוכה. לעיתונאים אין זכויות קיבוציות ולכן הם גם לא טורחים לדווח על פגיעה בזכויות קיבוציות של עובדים אחרים.

העיתונאי היחידי שמסקר מאבקי עובדים והתארגנויות עובדים בישראל באופן שיטתי, ככל הידוע לי, הוא ניצן צבי כהן מ"דבר" הדיגיטלי. הכתבות שלו ראויות לחשיפה גדולה הרבה יותר. האתר המושקע של עמותת "קו לעובד" הוא מקור מידע מעולה לכל נושא זכויות עובדים, מאבקים, פסיקות חשובות וכדומה, בפילוחים כמו עובדי ניקיון, חקלאות, עובדים פלסטינים, פליטים וכד'.

לצד אלה, פועלים שני ארגונים שמובילים הרבה מאד מאבקי עובדים הרחק מעין התקשורת וזוכים להישגים משמעותיים: "כוח לעובדים" ו"מען". גם אצלם תוכלו להתעדכן בזכויות שלכם, במאבקים שמתנהלים כעת, ולדעת שאתם לא לבד.

דיור ציבורי. עוד נושא חשוב מאין כמוהו במאבקי שמאל בכל העולם שבארץ אין לו כמעט זכר בשיח המפלגתי או התקשורתי. המידע והמאבק בנושא מרוכזים בעמוד הפייסבוק של "פורום הדיור הציבורי". האגודה לזכויות האזרח מפעילה את דף "הזכות לדיור" שמרכז מידע ופעילויות חקיקה בנושא.

מי שרוצה להעמיק בכל הנושאים האלה יכול להיכנס לאתר של מרכז "אדוה", שמנתח את הכלכלה והחברה בישראל מנקודת מבט סוציאל-דמוקרטית, ומפרסם דו"חות תקופתיים בנושאים שעל הפרק.

מבקשי מקלטניירות העמדה של "א.ס.ף" מכילים הרבה מאד מידע על מצבם המשפטי של מבקשי המקלט, המאבק להנגשת שירותים חברתיים עבורם, שילובם במערכת החינוך וכד'.

פמיניזם. האתר "פוליטיקלי קוראת" כשמו כן הוא – מעניק קריאה מגדרית לאירועי השעה: נשים בתקשורת, אלימות מגדרית, יחסה של מערכת הבריאות לנשים, שוק התעסוקה, מהלכי חקיקה לשוויון מגדרי ועוד.

עמותת עמר"ם מפעילה אתר ובו מאגר מידע עצום, מאות עדויות ושמות ומסמכים, הקשורים לחטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן.

טבעונות. ריכוז חדשות בנושא טבעונות אפשר למצוא באתר "טבעוניוז" וגם בעמוד הפייסבוק של עמותת "אנימלס".

קרוב לוודאי ששכחתי בדרך כמה אתרים חשובים. סדר היום של השמאל מכיל עוד הרבה נושאים, למשל בריאות וסביבה. אבל התקשורת הממסדית דווקא מסקרת את שניהם באופן ביקורתי, כך שאין צורך אמיתי באלטרנטיבה. יש להט"בים, יש תרבות ומוזיקה אלטרנטיבים, יש מאבקים למען בעלי מוגבלויות, ועוד. אני לא מכיר מספיק אתרים שמדווחים באופן שוטף על התפתחויות בנושאים האלה אבל אשמח להוסיף כאן קישורים (כזכור, הדגש הוא על תוכן חדשותי או תחקירי).

עושים סדר

לא, אף אחד לא מצפה ממך לבקר בכל האתרים האלה מדי יום, או אפילו מדי שבוע.

מה לגבי הדו"חות שהזכרתי כאן? איך דו"ח של 40 עמודים נחשב "חדשות"? ובכן, לפעמים דו"ח כזה, אפילו רק 5 עמודים ממנו, הוא בעל ערך חדשותי שעולה על חשיפה למאה ידיעות סרק בתקשורת. במקום לבזבז 30 דקות במצטבר במשך שנתיים, נגיד, על צפיה בתעמולה שלטונית על נפלאות "עיר דוד" או ה"מהומות" בעיסאוויה, תקדיש פעם אחת 20 דקות מרוכזות לקריאת דו"ח של "עמק שווה" או "עיר עמים" על האזור ותושביו, ומתוכו תבין ותלמד הרבה יותר – וגם חסכת מעצמך גרבג' טיים מול החדשות.

במילים אחרות, צרכן החדשות האלטרנטיביות מעדיף להקדיש מעט פיסות קשב ממושכות לתחקירים מפורטים מאשר לבזבז אינספור פיסות קשב קצרצרות על ידיעות-סרק ותעמולה. תוך זמן קצר הוא מגלה, הפלא ופלא, שהוא מבלה פחות זמן מול אתרי החדשות מאשר בילה בימיו כקורבן תעמולה פסיבי. הזמן שהוא כעת מקדיש לצריכת חדשות הופך להיות זמן פעיל, התכוונותי, ממוקד ולכן גם פורה יותר פוליטית.

עכשיו הכדור אצלכם. צרו לעצמכם תמהיל מן המבחר שהובא כאן. כל העיתונאים שהוזכרו כאן מפעילים חשבונות טוויטר. עקבו אחריהם – ותקבלו אוטומטית לפיד שלכם כל כתבה שלהם. גם ארגוני זכויות האדם מפעילים חשבונות פייסבוק וטוויטר. יותר טוב להירשם לניוזלטר שלהם ולקבל ריכוז עדכונים אחת לשבוע. ברגע שתיכנסו לעולם התקשורת האלטרנטיבית, כמו כל עולם אינטרנטי אחר, דבר יוליך לדבר, קישור יוליך לקישור, ומהר מאד תתמצאו בו לא פחות טוב מאשר בלוח השידורים של ערוצי החדשות. אותו כבר תשכחו.

ועוד מילה אחרונה: כמעט כל אתרי התקשורת האלטרנטיבית נשענים על מימון המונים. תרמו להם, אל תקמצו, ראו בזה את מס הדמוקרטיה שלכם. כי הם הזרקור שלאורו נבנה מחדש את המשטר.

* * *

[בלי ספק, השמטתי אי-אלו מקורות חשובים לתקשורת אלטרנטיבית. מדי פעם אעדכן את הפוסט בהצעות רלוונטיות שיגיעו אל שולחני]

לא שלום ולא נעליים: מדריך לחמוצים

 

אלה ימים משונים מאד לדיפלומטיה האזורית. לכאורה, אנו נמצאים בתקופה חסרת-תקדים שבה חזית הסירוב הערבית נסדקת והולכת; מדינה אחר מדינה חותמת על הסכמי נורמליזציה עם ישראל, בחסות השושבין האמריקאי. מצד שני, פעמי השלום אינם חודרים אל הלב, והציבור מתבונן מרוחק, מסויג, במה שמצטייר כתיאטרון מבוים היטב של שני שליטים פופוליסטיים, אולי בסוף דרכם, שמותירים אחריהם אדמה חרוכה ואלפי קורבנות מגיפה. והציבור גם תמה איך זה שכל הדיבורים על שלום מתנקזים במוקדם או במאוחר לעסקאות נשק ומכירת מטוסי קרב קטלניים. זה מה שיביא שלום?

אני מאמין שהסנטימנט הציבורי מדויק; זהו אכן תיאטרון. מה שחסר בשיח הציבורי הוא נרטיב חלופי לכזבי השלום, נרטיב שיארגן באופן שונה את שרשרת האירועים הדרמטית בחודשים האחרונים. כמו תמיד, חלק ניכר מן העובדות הרלוונטיות מועלם לחלוטין מן הדיווחים, ומה שמדווח מקבל מיסגור תעמולתי ומסולף.

בתור התחלה, כדאי להיפטר מן המילה "שלום". גם "נורמליזציה" היא מילה אורווליאנית, אלא אם כן הכוונה היא שהתחמשות עד שינייך והיערכות למלחמה היא מצב נורמלי. אנו עדים לסדרה של בריתות צבאיות במשולש ארה"ב-ישראל-מדינות המפרץ (עם סודאן כשלוחה של האמירויות, על כך בהמשך), שמטרתן ברורה: העצמה צבאית של הכוחות המיועדים להשתתף בקואליציה נגד איראן. קטאר היא ככל הנראה הבאה בתור; הזמנת האף-35 שלה כבר על המדף.

ברקע עומדת ההסלמה מול איראן. ארה"ב של טראמפ חותרת בעקביות לביטול הסכם הגרעין אחרי שפרשה ממנו באופן חד-צדדי, בניגוד לעמדת שאר המעצמות. טראמפ גם הבהיר שהאופציה הצבאית על השולחן והטיל וטו על ניסיון חקיקה להגביל אותו בניהול מלחמה מול איראן. כל הסימנים מצביעים על כך שפניו של ממשל טראמפ להכרעה מהירה של איראן – בין אם בשדה הקרב ובין אם בהטלת סנקציות נוספות שייאכפו באמצעים צבאיים.

הדברים האלה נכתבים שבוע ימים בדיוק לפני הבחירות בארה"ב. חילופי ממשל עשויים לשנות חלק מן המגמות אך לא את כולן. ביידן יהיה מרוסן יותר בגישתו לאיראן, וכבר הצהיר שלא יסייע למלחמה שמנהלת סעודיה בתימן. מצד שני, שלא יהיה ספק: מדינות המפרץ הסוניות, וסעודיה בראשן, הן בנות ברית אמיצות של ארה"ב מזה 50 שנה, בזכות מאגרי הנפט שלהן. הברית האמיצה שטוו פומפאו וקושנר עם הסעודים והאמיראתים תהיה נכס לכל ממשל אמריקאי עתידי.   

כמובן, מדיניות החוץ האמריקאית היא, לפני הכל ומעבר לחלוקה השטחית בין רפובליקאים לדמוקרטים, ראש חץ של תעשיות הנשק. כך היה תמיד, וממשל טראמפ אינו שונה במאומה, למעט העובדה המבורכת שהוא פחות צבוע; העסקאות אינן מתחת לשולחן אלא על השולחן עצמו, למעשה השולחן הוא-הוא עסקה, השלום הוא "deal" ומשני צידי טראמפ, כמו גם מצדדיו של נתניהו, מחייכים בסיפוק בעלי המניות של לוקהיד-מרטין, NSO ועוד.

אפשר לפרק את רשימת המוטבים של "עסקי השלום" האזוריים לשלושה צירים:

  • תעשיות הנשק
  • חברות הסייבר
  • תאגידי האנרגיה

תעשיות הנשק האמריקאיות מספקות יותר משליש מעסקות הנשק הבינלאומיות, ובשנתיים האחרונות רווחיהן זינקו בעשרות אחוזים הודות למכירות בהיקפים חסרי תקדים למדינות המפרץ והמזרח התיכון; מחצית מייצוא הנשק האמריקאי מופנית למזרח התיכון, ו-22% ממנו רק לערב הסעודית. חלק מן הנשק הזה "זולג" דווקא לאויבי ארה"ב כמו אל-קאעידה או מיליציות פרו-איראניות; אנליסטים תמימים מתייחסים לכך כאל באג מצער, במקום להבין שזהו פיצ'ר הכרחי במערכת שחייבת לתדלק את עצמה כל הזמן. ארה"ב חייבת להמשיך למכור נשק למדינות וגורמים עוינים זה לזה על מנת לפרנס את מירוץ החימוש, אחרת מעיין הרכש הצבאי ייבש. מטוסי האף-35 – הסוכריה האחרונה שהושלכה לארגז החול של הפעוטות הלוחמניים – הם רק החוליה האחרונה בשרשרת, לעת עתה.

[במאמר מוסגר: כל השיח הביקורתי-לכאורה סביב "בגידת נתניהו" – שכביכול אישר מכירת צוללות ומטוסים מתקדמים למדינות ערב – מדכא עד עפר. ההנחה הביטחוניסטית הנדושה היא שישראל חייבת תמיד לרכוש את הטכנולוגיה הצבאית המשוכללת ביותר, אחרת… אחרת מה? כאן נעצר הדיון ומושתק. שהרי יש אופציות לא פחות יעילות להשיג ביטחון ארוך טווח, רק שהן דורשות חשיבה מדינית לא-צבאית, לא-לעומתית, שוחרת פיוס והסדרים ששני הצדדים מרוויחים מהם. העיסוק האובססיבי בשאלה "למה אישרו להם אף-35?" משרת מטרה יחידה: למנוע כל דיון בשאלה "למה אנחנו בכלל צריכים אף-35"? זה דיון בתוך הלופ, לא מחוצה לו. כמו בכל תחרות פטריוטיות אחרת, גם בה השמאל מועד לכישלון].

גם ציר הסייבר הישראלי במדינות המפרץ כוסה בהרחבה – חברות כמו NSO, קנדירו, סלברייט ועוד מבצעות פרוייקטים רחבי-היקף של מעקב וציתות אחר מתנגדי משטר ברודנויות המפרץ. היחסים האלה התנהלו בחשאיות-למחצה עד לחתימת ההסכמים, וכעת הם יוצאים לאוויר הפתוח. השינוי הזה משמעותי שכן הוא מבטל את הצורך במסלולים עוקפים וחוסך הרבה תסבוכות ומבוכות לשחקנים בשוק עתיר-הממון הזה (כמו הפרשה הזאת למשל).

ציר האנרגיה נחשף רק לאחרונה, עם חדירתו של תאגיד הענק "שברון" למזרח התיכון, ברכישת "נובל אנרג'י", חדירה שהמתינה להסכמי הנורמליזציה בין מדינות המפרץ לישראל. כמו כן דווח על הסכם שנחתם בין קצא"א לאיחוד האמירויות על שינוע נפט דרך מפרץ אילת. אלו הן שתי התפתחויות דרמטיות, בעלות השלכות שליליות כבדות, הן כלכלית (על המשק הישראלי) והן סביבתית (על מפרץ אילת); הדיון הציבורי עליהן, עד כה, כמעט ולא קיים, ומי שרוצה ללמוד על הרקורד המפלצתי של "שברון" נגד פעילי סביבה צריך לחפש זאת באנגלית.

במקום סקירה נרחבת של שלושת הצירים האלה, החלטתי לספר את הסיפור שלהם דרך כותרות העיתונים בלבד. כל אחד מוזמן כמובן להיכנס לכתבות (בלחיצה על הכותרת) כדי לקבל מידע נוסף. אבל נדמה לי שהרצף הזה, כשלעצמו, כבר מספר סיפור מאד ברור ולכיד, שונה מאד מגן השושנים שפורח בטורי הפרשנות ובאולפני הטלוויזיה. לאחר רצף הכותרות, אוסיף כמה מילים על בני הברית של ישראל בגיאופוליטיקה המתהווה לנגד עינינו. התמונה שתצטייר צריכה לעורר התנגדות בכל אזרח ישראלי שוחר צדק ושלום.

הכותרות

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מצרים-סעודיה-אמירויות: ציר הריאקציה הרצחני

סדרת ההסכמים שישראל חתמה עליהם באחרונה הופכת אותה לשותפה בציר המשטרים הכי דכאניים ואלימים במזרח התיכון. להחלטה כזאת יש השלכות כבדות שגם הן, כמובן, אינן נזכרות במילה בתקשורת. בנקודה זו אני כבר מזהה את השאלה שמבעבעת בחלק מן הקוראים: ומה לגבי רדיפת ההומואים על ידי החמאס? ומה עם השלטון בירדן? מה, רק עם דמוקרטיות ליברליות מותר לחתום הסכמים?

לא, לא ולא. אני אגיע לכל השאלות האלה, אבל בסוף. חשוב שהן יהיו בסוף, משום שהעלתן בשלב הראשוני שבו עדיין מנסים לדבר על העובדות, על כל העובדות, מטרתה אחת: להשתיק את הדיבור הזה. ואני מתעקש שחשוב לקיים את הדיון הפתוח על טיב המשטרים שישראל הסתפחה אליהם, חיוני לדעת מה קורה שם ואיך הם נתפסים בכלל העולם הערבי – בלי קשר לשאלה (שכן, גם אליה נגיע בסוף, אבל בצורה מושכלת יותר) האם נכון או לא נכון לחתום איתם על הסכמי נורמליזציה. חשוב לדעת מה האמירויות מעוללות בתימן לא פחות – וכנראה גם יותר – ממחיר סופ"ש במלון בדובאי. גם זה שיקול בשאלה האם לנרמל יחסים עם משטרים כאלה; העלמת השיקול הזה מן הדיון הציבורי מעקרת אותו מכל ערך.

מצרים. במצרים של גנרל אל-סיסי שורר שלטון טרור, שהחריף מאז הוכרז מצב חירום ללא הגבלה באפריל 2017: מעצרים המוניים, היעלמויות של פעילי אופוזיציה, ואלפי גזרי דין מוות, כולל לילדים, כך שמצרים כעת בעשירייה הראשונה בעולם בשיעור ההוצאות להורג. בחסות המלחמה של השלטון בדאע"ש בחצי האי סיני בוצעו פשעים מחרידים נגד האוכלוסיה הבדואית המקומית – רציחות, עינויים, הרס בתים סיטוני. הפגנות נגד המשטר מפוזרות ביד קשה ומארגניהן נשלחים למאסר. מאז 2017 נסגרו יותר מ-600 כלי תקשורת ואתרי זכויות אדם במצרים; ועוד ועוד.

סעודיה. שלטון הטרור של משפחת בית סעוד הוא דיקטטורה איסלמית שמדכאת נשים ולהט"בים באופן שגרתי. רק לפני שנה התאפשר לנשים בממלכה להוציא דרכון באופן עצמאי. סעודיה מובילה את הקואליציה שלוחמת נגד החות'ים בתימן מאז 2015, מלחמת דמים שגבתה כבר יותר מ-110 אלף קורבנות, רובם מידי הקואליציה, מתוכם כ-12 אלף אזרחים. פשעי מלחמה נגד אזרחים הם עניין יומיומי במלחמה הזאת, בתמיכה גלויה של ארה"ב.

איחוד האמירויות. יותר מ-90% מאוכלוסיית האמירויות הם מהגרי עבודה, שניצבים כלכלית וחברתית הרחק מתחת לשכבת המלוכה ואנשי העסקים האמירתיים. סדרה של תחקירים ודו"חות מן העשור האחרון תיעדו את תעשיית העבדים הזאת – המונח "עבדים" מופיע במקור, הוא לא שלי – שקבורה מתחת למלונות הנוצצים של דובאי. אופוזיציה פוליטית נדרסת ביד קשה, ובהצלחה מסחררת, הודות לטכנולוגיות מעקב ישראליות. האמירויות הן שותף בכיר בקואליציה נגד תימן, וכוחותיהם מבצעים שם מעצרים שרירותיים, עינויים וגם אונס. תושב כבוד באמירויות הוא מיודענו מוחמד דחלאן, איש עסקים ציני ומושחת שיש המנבאים את שובו לשטחים על כנפי הנורמליזציה (וכידוני האמירויות וארה"ב) כמחליפו של עבאס. דחלאן מספק יחידות של שכירי חרב לאמירויות בתימן ומשמש איש הקשר להשקעות העצומות של האמירויות בסרביה, ובכללן עסקאות נשק בשווי של מאות מיליוני דולרים; סרביה מתפקדת כתחנת ממסר חשאית לחלק מן הנשק, שחוזר סיבובית למזרח התיכון.

בחריין. בחריין היא אחת המדינות המבודדות בעולם עקב איסור מוחלט של השלטונות על תקשורת עצמאית במדינה. פעילי זכויות אדם נכלאים ומעונים דרך שגרה בבתי סוהר ידועים לשמצה, ואזרחותם של מאות מהם נשללה. אנסים פטורים מעונש בבחריין אם הם מתחתנים עם הקורבן. בחריין שותפה בקואליציה נגד תימן ורוכשת נשק מארה"ב במיליארדי דולרים. במדינה מופעל מערך מסועף של מעקב דיגיטלי פולשני נגד אזרחים הנחשדים בעמדות ביקורתיות; ישראל כמובן מספקת חלק ניכר מהטכנולוגיה.    

סודן. סודן עברה טלטלות רבות בעשור האחרון, מאוריינטציה איראנית, דרך אוריינטציה טורקית, ועד למעמדה הנוכחי – בפועל, מדינת חסות של האמירויות, שסיפקה יותר מ-10,000 שכירי חרב למלחמה המלוכלכת של האמירויות וסעודיה בתימן. באפריל 2019 הודח הרודן עומר אל-באשיר בהפיכה צבאית שמומנה ודורבנה בכסף אמיראתי. ההפיכה "רכבה" על מחאה עממית רחבת-היקף לדמוקרטיזציה של השלטון, אך בפועל כוננה תחת באשיר רודנות צבאית חדשה (בדיוק כמו שאל-סיסי עלה לשלטון במצרים), בהנהגת הגנרלים שפיקחו והוציאו לפועל את מעשי הזוועה של מיליציות הג'נג'וויד בדארפור; אלה חיסלו את שאריות המחאה בטבח חארטום ביוני 2019 – שנה בלבד לפני שהחלו בשיחות הנורמליזציה עם האמריקאים והישראלים. פרשנים ציינו כי התמיכה של סעודיה והאמירויות בסודן ניזונה גם מן החשש מפני התעוררות דמוקרטית בתוכן. רק קמצוץ מכל הפוליטיקה האפלה הזאת הסתנן לתקשורת הישראלית בחודשים האחרונים (זו בעיקר חוגגת על האפשרות לשגר בחזרה לסודן כמה מאות פליטים אומללים). אני ממליץ בחום על מאמרה של ענבל בן יהודה ב"עין השביעית" שממלא את החסר.  

הפלסטינים. זהו הפיל הנעלם שניצב באמצע החדר. אחת המטרות הברורות של "עסקת המאה" היתה להוריד מעל סדר היום האזורי את שאלה העצמאות הפלסטינית, ולהחליפה בסדר יום תאגידי-גלובלי, שבמסגרתו הפלסטינים ישמשו כוח עבודה זול ("מודרניזציה וקידמה", בעגה הקושנרית). שבירת חזית הסירוב הערבית לא שינתה באופן מהותי את העובדה שהסולידריות הכלל-ערבית עם העניין הפלסטיני היתה מאז ומעולם דגל רטורי נטול תוכן; אלא שעתה גם הדגל אופסן. שום דבר בנורמליזציות האלה אינו מקדם יחסים נורמליים עם שכנינו כאן, להיפך: המסר הכללי הוא שגם כמדינה כובשת ומשעבדת מזה יותר ממחצית המאה, ישראל היא חברה מכובדת במועדון העסקים הגלובלי. הישראלים מעדיפים שלא לדעת דבר על הדם הנוטף בחדריו האחוריים של אותו מועדון; אבל עדיין, מה לעשות, תקועים עם עם פלסטיני שתובע את חירותו ואדמתו. כדברי עו"ד מיכאל ספרד:

"ישראל מסתובבת בחוג הסילון כמו אותו ראש ארגון פשע הלבוש בטוב טעם ומריח מבושם יוקרתי, אבל כולם רואים את שיחות הטלפון העצבניות שהוא מנהל ואת האקדח שמבצבץ ממקטורנו, ויודעים שכספיו — כספי דמים הם. ישראל נאלצת להשקיע כל העת משאבים והון פוליטי בשימור ההתעלמות הבינלאומית מפשעיה, לעשות יד אחת עם מנהיגים רודניים ולטפח יחסים עם מדינות מצורעות. תחזוק הכיבוש והאפרטהייד מחייב אותנו בחברוּת בעולם התחתון הבינלאומי; הוא מצריך מאתנו לחיות חיי פשע."

לשאלת המוסר בדיפלומטיה

יש שיטה שטחית להחריד לנפנף החוצה את כל השיקולים האלה, והיא הולכת בערך כך. בשלב ראשון, אומר-קובע המגיב שאין מקום לשיקולי מוסר בפוליטיקה וממילא הכל ריאל-פוליטיק קר ומחושב; בשלב שני, הוא מצביע על כך שישראל חתמה בעבר הסכמים עם משטרים/יישויות לא דמוקרטיות בעליל (מצרים, ירדן, הרש"פ), ועל כן, על מה בכלל המהומה?

את התגובה הזאת צריך לפרק בשני צעדים זריזים. הטענה הראשונה מופרכת. ודאי וודאי שמוסר נכנס בדיפלומטיה בינלאומית כל הזמן: גם באופן מניעתי, כמו החלטות אמברגו על מדינות שמבצעות פשעי מלחמה – וגם באופן יוזם, כמו מימון שוטף לארגוני זכויות אדם. אפשר לטעון שגם המהלכים האלה אינם נפרשים באופן שוויוני בשל שיקולים "פוליטיים", אבל ברור שבהיעדר שיקולים מוסריים לחלוטין, החלטות כאלה לא היו באות לעולם. המלחמה נגד הנאצים או נגד רוצחים כמו פול פוט גם היא ניזונה משיקולי מוסר.

הטענה השניה מציירת "איש קש" שכביכול דורש להפעיל רק שיקולי מוסר בדיפלומטיה (ולכן, לכאורה, נקלע לבעיה כשמדובר בהסכמי השלום שישראל חתמה עם משטרים לא דמוקרטיים). אבל אף אחד לא באמת מחזיק בעמדה טהרנית ומטופשת כזאת. דיפלומטיה היא מעשה מרכבה מסובך שצריך לנווט בין שלל שיקולים, מוסריים ופרגמטיים, צבאיים וכלכליים, אנושיים וחברתיים, מן העבר ומן ההווה וגם מן העתיד הבלתי נודע. זאת ועוד, חתימת הסכמי שלום עם מדינות או ישויות אויבות הגובלות בישראל וכבר הקיזו את דמה בסבבי מלחמה קודמים היא לפני הכל צו מוסרי: את מלחמות העתיד צריך למנוע כדי להציל חיים. הצו הזה אינו נופל במשקלו ואולי עולה על השיקול של "אסור לתת לגיטימציה לשלטון שרודף להט"בים". ערב הסכם השלום עם מצרים השמאל כולו, עד אגפיו הקיצוניים ביותר, תמך בבגין ולא הלקה אותו בהאשמות מופרכות.

רק שהשלום עם מצרים רחוק מאד מן ההסכם שנחתם עם סודן. וכתבים מדיניים שמפנטזים את "משק כנפי ההסטוריה" משקרים לעצמם ולקהלם. כל ישראלי צריך לשאול את עצמו בכנות: את מי משרת ההסכם הזה, ובמי הוא פוגע? סודן נכנסה אליו בבירור כדי לחמוק מעול החובות העצומים שלה; היא עשתה זאת כמשטר בובות שמפעל מרחוק; מי שחתום על ההסכם הם פושעי מלחמה שקורבנותיהם מסתובבים בינינו, פליטים מסודאן; חלקם עלולים לשוב אל התופת שממנה נחלצו. ומה הרוויחה ישראל? קיצור של כמה שעות בטיסות לדרום אמריקה?

אה, כן, ביצור הציר האנטי-איראני. גם על זה צריך לדבר – מה פירוש הציר הזה, מי מחמם את העימות מול איראן ומי חפץ בהורדת גובה הלהבות; כמה מן העימות הזה פנימי למפרץ וכמה ממנו מיוצא בציניות למדינות חסות אזוריות? מי מתפרנס כלכלית או פוליטית מתידלוק המיתוס של המפלצת האיראנית; מי עשה מזה קריירה של עשרות שנים; מי הזהיר מן הגרעין האיראני, חזור והזהר זה 40 שנה ויותר, סומך על האמנזיה הישראלית המוכרת? כל אלה נושאים שאין להם סיכוי לקבל במה בשיח הישראלי.

"חגיגת השלום" של ממשלת נתניהו זוכה לרוח גבית מעוררת קבס בתקשורת. רפורטר מצוין כמו ברק רביד, מרגע שהוא חובש את כובע הפרשן, הופך לשופר נלעג של מסרים חלולים ומדווח בקדחתנות על כל אמירה תפלה של פקיד מצד זה או אחר כאילו מדובר בדברי אלוהים חיים; אף התייחסות לשאלות בסיסיות כמו מי מרוויח ומי מפסיד מן ההסכמים, מה לציבור הישראלי והערבי ולדילים שנסגרים בין מיליארדרים ותאגידי נשק ואנרגיה, ומה המחיר האנושי של כל זה. וזה עוד עיתונאי "שמאלן".

ומחשבה עצובה אחת לסיכום. בהציבה את עצמה בחזית המשטרים הריאקציוניים והרצחניים ביותר במזרח התיכון, ישראל רק מלבה את להבות השנאה כלפיה באזור: לא בקרב המנהיגים המושחתים שאת נאמנותם היא קונה דרך השפעתה בוושינגטון, אלא בקרב הציבור הערבי בכללותו. הציבור הזה רואה ויודע ומבין היטב מי הם אויבי החופש והשוויון במשטרים שרומסים אותו, ומי מסייעים בביצור שלטון האימים שלהם – בפתיחת הדלת לעסקאות נשק, באספקת מערכות למעקב ולפריצה של מכשירים סלולאריים, בהתפחת כיסיהן של משפחות המלוכה המפרציות. והרי המנהיגים יודחו, כמו שזה קורה, ולא את כולם נוכל לשחד עד סוף הימים; גם הממשל האמריקני לא יפעל לאורך ימים כמשרד אינטרסים ישראלי.

הדברים מוכרים וידועים. חנה ארנדט היתה מן הראשונים שהצביעו על הקשר הגורדי, הבל-יינתק, בין מנהיגי הציונים לבין המעצמות שבחשו בפלשתינה – הרצל והסולטן הטורקי, וייצמן והבריטים, בן גוריון והנשיא טרומן – ותוצאותיו ההרסניות. "כעת גם הציונים אינם מכירים מכירים מקום טוב יותר מבחינה פוליטית משדולות בעלי השררה, ובסיס איתן יותר להסכמים משירותיהם הטובים כסוכנים של אינטרסים זרים", כתבה ב-1944 ("הציונות – בחינה מחדש"). עמדה זו התגלגלה אל הביקורת העקבית שהשמיע ארגון "מצפן" נגד הברית המזוהמת בין ממשלות ישראל, האימפריאליזם המערבי וה"ריאקציה הערבית" – משטרי הטרור שמחצו את ההתעוררות הדמוקרטית במזרח התיכון עם תום העידן הקולוניאלי.

ישראל יושבת בתוך העולם הערבי ואיתו עליה להתפייס; קודם כל עם העם הפלסטיני, אחר כך עם השאר. איזו מורשת מותירים נתניהו והסכמי הנורמליזציה שלו, עם אוליגרכיות מושחתות ואכזריות, לישראלים שיחיו כאן אחריו? איך יצמחו מהם פיוס והבנה בין הישראלים לבין עמי האזור שרואים, פעם אחר פעם, כיצד ישראל ניצבת לצד סוכני המוות והדיכוי, ואף פעם לא שוקלת, אפילו לא לרגע, להתייצב לצד המדוכאים (או לפחות לשבת בשקט בצד)?

ראיון

בסוף השבוע שעבר התראיינתי לפודקאסט של ליאור וקנין. השיחה נעה בין אנרכיזם, תקשורת עצמאית, כוחן של מילים, סרבנות, ובסוף קצת בלשנות. היה מעניין. מי שמעוניין לצפות בחלקים נפרדים של השיחה (לפי נושאים), יכול לחפש כאן.

 

החלטת אונסק"ו על חברון וחגיגת התשקורת הישראלית

אתמול התקבלה החלטה באונסק"ו, ובמקביל התחלקה מדינת ישראל על השכל. ההחלטה עצמה לא חשובה כל כך, אבל הסערה שהתעוררה סביבה מאלפת. אפשר לבחון בה, מתחת למיקרוסקופ, כיצד פועלת מערכת הונאה בממדים לאומיים, בשיתוף פעולה מלא של התקשורת. סליחה, בשירות נרצע של שופרי התעמולה שמתחזים לעיתונים.

נתחיל בכותרות. כל כלי התקשורת הישראלים, בלי יוצא מן הכלל, דיווחו על החלטת ההכרזה של אונסק"ו באופן שקרי. הכותרות כולן סיפרו שהארגון הכריז על מערת המכפלה כעל "אתר מורשת פלסטיני". כך ב-YNET, "ואללה", "מאקו" וגם "הארץ". העיתונאי עמית סגל התפרע והתייחס להחלטה על "אתר מורשת פלסטינית", כשל תרגומי מכוון בעליל; המורשת היא עולמית (world heritage), לא פלסטינית.

גם הביטוי "אתר מורשת פלסטיני" הוא המצאה ישראלית שאין לה זכר בהחלטת אונסק"ו. לישראלים שניזונים מכלי התקשורת לא היתה כל דרך לדעת שמדובר בהמצאה כיוון שההחלטה המקורית לא צוטטה (רק לפני חצות, חצי יום אחרי כל הסערה, בתוך ידיעה על התגובה האמריקנית, כשגוללים למטה למטה, הופיע לראשונה תרגום של החלטת אונסק"ו ב-YNET. ספק אם מישהו הגיע לשם).

ההחלטה קובעת כך: העיר העתיקה של חברון, ובפרט מסגד איברהים (מערת המכפלה), הוכרזו כאתר מורשת עולמי. המילה "פלסטין" מופיעה פעם אחת בהכרזה, בכותרת, בתוך סוגריים, ולא בהקשר לצירוף "אתר מורשת", אלא פשוט לצידה של המילה "חברון / העיר העתיקה אל-חליל (פלסטין)".

כלומר: "פלסטין" היא הציון הגיאוגרפי/מדינתי שבו נמצא אתר המורשת. מה לעשות, זה נכון. חברון עדיין לא סופחה לישראל הרשמית, חרף משחקי הנדמה-לי של "הבית היהודי". אין מדינה בעולם שתתאר את חברון כעיר בישראל, גם אם היא לא מכירה בפלסטין כמדינה אלא רק כ"ישות חצי-מדינתית". העובדה שההנהגה הישראלית, מן השגריר באונסק"ו שאמה-כהן ועד לראש הממשלה, נחרדים מן המילה "פלסטין" ואוטומטית מזהים אותה עם אנטישמיות לא אומרת כלום להוציא דבר או שניים על תסביכי הנפש שלהם. חברון נמצאת בפלסטין. זה מה שההכרזה אומרת. גם אני אומר את זה. ואני די בטוח שאני לא אנטישמי.

אין בהכרזת אונסק"ו שום הכרה בבעלותה של פלסטין על מערת המכפלה, או התכחשות לזיקתה של ישראל אליה. להיפך, ההכרזה מכירה במפורש בכך שהאתר מקודש לשלוש הדתות הגדולות, והיהדות מוזכרת בשמה (ראו כאן הסבר תמציתי). בחלק ההסטורי של ההחלטה, היהדות אינה מוזכרת. למרבה הצער, כך גם בהסטוריה האמיתית; הנוכחות היהודית במערת המכפלה היא נקודה זעירה על רצף עשיר ומגוון של תרבויות (ראו בפוסט המחכים של יוסי גורביץ).

בנקודה הזאת אני מרשה לעצמי לחדד נקודה בלשנית. אין דינו של הביטוי המומצא "אתר מורשת פלסטיני" כדינו של הביטוי המקורי "אתר מורשת עולמי" שנמצא בפלסטין. כשמצרפים לשם עצם גיאוגרפי שם תואר לאומי, ההשתמעות הברורה היא של חזקה או ריבונות: רצועת חוף מצרית, איים בריטיים, קרקע פלסטינית. מנגד, כשמדברים – כפי שאונסק"ו דיבר – על אתר מורשת עולמי, המשמעות היא שמדובר בנכס כלל-אנושי. מי שיודע משהו על פעילות אונסק"ו בשימור אתרי מורשת עולמיים מבין זאת היטב: בדיוק מכיוון שחשיבותם של האתרים האלה חורגת בהרבה מן ההקשר הלאומי בן ימינו, האו"ם משקיע משאבים להנצחתם למען הדורות הבאים. יותר מכך: אונסק"ו מביט בחשדנות בקרבות התרנגולים של אומות, מתוך הבנה שתשוקתן לנכס בלעדית אתרים שאוצרים בתוכם הסטוריה עשירה ורב-ממדית, אינה עולה בקנה אחד עם שימור מוצלח.

אם כך, הפוליטיקאים והתקשורת הישראלית לקחו הכרזה בעלת משמעות אוניברסלית, שלשונה העל-לאומית ברורה ביותר, והפכו אותה על פיה, כאילו מדובר במנדט שהאו"ם העניק לפלסטין על מערת המכפלה. אכן, גם הפלסטינים הציגו זאת כניצחון דיפלומטי וקראו בהכרזה דברים שאין בה. שיבושם להם; אותי מקוממים השקרים הישראלים ובעיקר חלקה של התקשורת בהפצתם.

שילוב של ציניות, קורבניות וגם בורות הזינו את פסטיבל הזעקות המקומי. מאנשים כמו יריב לוין וציפי חוטובלי אין שום ציפיות, אבל מראש הממשלה ומהנשיא אולי יש. נתניהו פתח בשקר ראשון כשאמר שאונסק"ו "קבע שאתר המכפלה הוא אתר פלסטיני", כלומר "לא יהודי", וכדי להטעים עד כמה ההחלטה "הזויה", הזכיר לצופיו שאבות האומה קבורים שם. אבל בחומר הרקע להחלטת אונסק"ו יש הכרה מפורשת בכך שאברהם, יצחק ויעקב, ונשותיהם, קבורים במקום. גם הנשיא ריבלין הצליח לשקר פעמיים במשפט אחד: "ההחלטה מוכיחה שוב כי מדובר בגוף הנחוש להמשיך ולהפיץ שקרים אנטי יהודיים, בעודו דבק בשתיקתו בשעה שהמורשת האזורית נמחקת על ידי קיצוניים ברוטאליים." כפי שראיתם, אין ולו מילה אחת אנטי-יהודית בגוף ההחלטה. להיפך, היהדות מוזכרת כאחת הדתות שמקדשות את האתר.

מתגנב החשד שבתודעתם הצרה כעולם נמלה של פוליטיקאים ישראלים, "קדושה" מזוהה עם "ריבונות"; ומכיוון שאונסק"ו לא הכיר בריבונות הישראלית על מערת המכפלה – רגע, מישהו בעולם מכיר? ארה"ב מכירה? – הרי שהוא התכחש למשמעותה כאתר דתי יהודי. אבל הזיהוי הזה הוא עלבון לאלפיים שנות תודעה יהודית, שלא נזקקה לריבונות על האתרים האלה כדי להעמידם במרכז התפילה והפולחן. כמו בהרבה מקרים אחרים, דחפים ציוניים אינם נובעים מתודעה יהודית אלא מסלפים ורומסים אותה.

מה בדבר "שתיקתו" של אונסק"ו על מחיקת המורשת האזורית בידי קיצונים? האם ריבלין מתכוון לגינוי של הריסת טטרפילון בפלמירה, לגינוי של הריסת מינרט אל-הדבא ומסגד אל-נורי במוסול, לגינוי של הריסת נימרוד בעיראק, לגינוי החוזר על הריסת מקדש נאבו בנימרוד, לגינוי של הריסת מקדש בעלשמין בסוריה, לגינוי של הריסת מסגד באני מטר בתימן, לגינוי של הריסת אתר בוסרה בסוריה, לגינוי של הריסת מקדש אימאם דור בעיראק, לגינוי של הפצצת הרובע העתיק בצנעא – ולעוד עשרות גינויים דומים?

יכול להיות שמה שריבלין קורא "שתיקה" הוא זעקה בלתי פוסקת של הארגון נגד הרס המורשת האזורית? יכול להיות שהכרזה ללא המילה "יהודי" אינה חוצה את סף הקשב הנשיאותי? יכול להיות שכשצורחים מבוקר עד ערב על "האנטישמיות של האו"ם", קשה לשמוע מה באמת הוא אומר?

מדוע פוליטיקאים ישראלים מרגישים נוח כל כך לשקר? התשובה ברורה: כי הם יודעים יפה שאפשר לסמוך על התקשורת שתיישר איתם קו. אף עיתונאי לא יתייצב מול נתניהו וישאל: אדוני ראש הממשלה, איפה בדיוק קובע אונסק"ו שמערת המכפלה היא "אתר לא יהודי"? אף עיתונאי לא ישאל את ריבלין: כבוד הנשיא, מה אתה יודע על התייחסות אונסק"ו להריסת אתרי מורשת בסוריה ובעיראק?

רק התקשורת יכולה להטיל רסן על שקרי תעמולה. פוליטיקאים לעולם יעדיפו לומר דבר שקר שמועיל להם מאשר דבר אמת מזיק. מי יהפוך את דבר השקר ממועיל למזיק? עינה הפקוחה של התקשורת – אם וכאשר היא פקוחה. רק שאצלנו היא עצומה, במיוחד בנושאי צבא/ביטחון/פלסטינים. ובהכירי את הנפשות הפועלות, אני מעז לומר: עצומה במכוון.

מילה נוספת בהחלטת אונסק"ו הציתה את זעמם הקדוש של הישראלים: אתר המורשת העולמי הוכרז כאתר ב"סיכון". זאת על רקע מכתב הפנייה של המשלחת הפלסטינית, אשר פירט שורה ארוכה של צעדים פוגעניים שנוקטת ישראל במערת המכפלה ובעיר העתיקה בחברון. מיותר לומר שעין ישראלית לא שזפה את תוכן המכתב הזה, כי מה לתקשורת שלנו ולהצגת הרקע וההקשר להחלטות האו"ם; רקע והקשר עלולים חלילה להפוך את מה שמוצג כהבלחים בלתי מוסברים של שנאת-ישראל להחלטות שקולות. בכל זאת אפשר לקבל רושם כלשהו ממה שמטריד את הפלסטינים מן הדיווח הזה. בין השאר, מוזכרת מניעת גישה של מתפללים מוסלמים למערת המכפלה, סירוב לבצע תיקונים, הצבת מחסומים בקרבת המערה, ניסיונות המתנחלים להשתלט על רכוש פלסטיני, וירי של רימוני גז בעיר העתיקה.

דמיוני? תלוש מהמציאות? או שמא תיאור די מתון של שגרת הכיבוש בחברון, שפניה המכוערים ידועים היטב בארץ ובעולם?

מדינת ישראל במפגן של שמירה על המקומות הקדושים לכל הדתות, מאי 2017. צילום: מנדי כטמן

בעקבות פניית הפלסטינים אונסק"ו שיגר משלחת בדיקה לחברון. נחשו מה? ישראל סירבה להכניס אותם. אותה ישראל שמתהדרת כמי ששומרת הכי טוב על המקומות הקדושים לכל הדתות, מסרבת לתת למשלחת האו"ם להיווכח בכך בעצמה. מזכיר משהו? גם ועדת הבדיקה של האו"ם ל"צוק איתן" לא הורשתה להיכנס לארץ. כל הפאסיב-אגרסיב הישראלי על רגל אחת: אתם כל כך חד-צדדים, שבתור עונש לא ניתן לכם להיכנס ואז תישארו חד-צדדים ונוכל להמשיך להתלונן שאתם חד-צדדיים.

איוולת? לא, ממש לא. מדיניות עם היגיון פנימי מוצק.

אירועי אתמול נראים כצילום רנטגן של מדינה בהפרעה. ההפרעה היא כלל-מערכתית. אנחנו נוטים להיתפס לצדדים הגרוטסקיים שלה, אך זאת טעות. לנוכח השגריר שאמה-כהן, שהטיח בעיצומו של הדיון באונסק"ו בשגריר גרמניה: "האם אין הבדל בין אנה פרנק לבין פלסטינית שדוקרת ישראלים חפים מפשע בסכין?", אינך יודע אם לצחוק או לבכות. אבל בזמן שאתה מתלבט, YNET ו"ואללה" דוחפים עוד זבל תעמולתי לכותרות. הישראלים ניזונים מן הזבל הזה על בסיס יומי, ומניחים כמובן מאליו שאם הנשיא והכנסת וכל התקשורת לא סותמים את האף, כנראה שזה לא מסריח.

הנורמליזציה של השקר היא הדבר הנורא ביותר שעובר על השיח הציבורי בישראל בשנים האחרונות. לתקשורת יש תפקיד מכריע בתהליך הזה: בהפצה בלתי ביקורתית של דברי הבל, בהימנעות מבדיקת מקורות ראשוניים, באימוץ נטול-פיקפוקים של כל אמירה שלטונית שמכוונת נגד האו"ם או הפלסטינים. קשה להפריז בגודל ההשפעה של כל זה על תודעתו של מי שמקבל את "ידיעותיו" מן התקשורת הישראלית – כלומר, רובנו הגדול. פרסום של טור דעה שמאלני מתחת ל"חדשות" שאינן אלא פייק ניוז לאומני אינו מועיל במאומה, שכן הטור מתויג כ"דעה" ואילו החדשות כ"עובדה"; הספיגה המנטלית שלהם שונה לחלוטין. כל עוד ממשיכה תקשורת המיינסטרים למעול בתפקידה הבסיסי של הצגת האמת על אודות הסכסוך הישראלי-פלסטיני, מוטב לכל ישראלי לוותר על שירותיה ולשאוב את ידיעותיו ממקורות אמינים יותר.

המשטר שמתנגד (לשינויים) בעצמו: עפר שלח כמקרה מבחן

ראיון החג של ח"כ עפר שלח (יו"ר ועדת המשנה לבניין הכוח של ועדת החוץ והביטחון) במוסף "הארץ" של גיליון ערב פסח הוא מסוג האירועים התקשורתיים שמדברים בהם רבות לאחר מכן. הגילויים, ההתפכחות, הביקורת החריפה – אלה הם מקצת התיאורים שמודבקים לראיונות כאלה. מבלי להתכחש לחשיבותו של הראיון, אני רוצה בשורות הבאות למצוא בו פנים אחרות; פנים הפוכות לאלה הגלויות, פנים שחושפות פחדנות ולא אומץ, שיתוק ולא פעולה, הגנה על הקברניטים ולא ביקורת עליהם.

על מנת להגיע לכל המסקנות האלה צריך לקרוא את הטקסט בעיון כלשהו, וגם למקם אותו על רצף של טקסטים דומים של התפכחות, או "נבואות חורבן וזעם" – שמגיעות, למרבה הפליאה, מלב-ליבו של אותו ממסד שנגדו הן יוצאות. אבהיר מראש שבכל הדיון הזה אין לי עניין אישי עם עפר שלח, אדם שלא פגשתי מימיי ולמעשה די סימפטתי בימיו כעיתונאי. שלח נראה לי איש הגון בסך הכל, כותב מוכשר ורהוט, שמדבר בגובה העיניים ולא נפוח מעצמו. אני נטפל לראיון הנרחב איתו כי הוא כל כך סימפטומטי בעיניי לעיוורון העצמי של חלק ניכר באליטה הישראלית – עיוורון לחלקה העמוק באסון שעליו היא לא נלאית מלהתריע. עפר שלח כאן ידובר לא כאדם פרטי אלא כפוליטיקאי, וביתר שאת, כפונקציונר של המשטר: אדם שמתלכדות בו כל הסתירות של ישראל שיכורת הכוח שמדברת בלי הרף על הצורך בריסון עצמי. בתוך כך יעלו גם אי אלו מסקנות כלליות על יכולתו או אי יכולתו של משטר פוליטי לייצר התנגדות למרכיביו ההכרחיים מתוך עצמו.

ראשית, להכריז על הטריוויאלי כעל תגלית מזעזעת

הראיון כולו משובץ אמירות שאין נדושות מהן ביחס לעימות עם עזה. תחושת הנדושות חריפה במיוחד שכן כבר לפני חצי שנה, ולפני שנתיים, וחמש שנים – דברים זהים לחלוטין היו יכולים להיאמר, וגם נאמרו, אף כי הם לא לוו בתצלומי דיוקן קודרים, מכווצי גבינים.

שלח: "לישראל אין שום אסטרטגיה, מדינית וצבאית, להתמודדות עם אויביה הנוכחיים. … צה"ל לא בנה את עצמו מול המלחמה האמיתית שלפניו אלא מול מלחמה מדומה, שלא קיימת עוד…

אין הרתעה, כי יש להם הרבה פחות מה להפסיד ואין להם אחריות של ממש לאוכלוסייה; אין התרעה מודיעינית, כי המלחמות לא נובעות מהחלטה מודעת. למעשה, ברוב הפעמים מי שהפכה את המצב לעימות נרחב היתה ישראל. ואין הכרעה, כי הדרך היחידה להשיג אותה היא כיבוש כל השטח והישארות בו, וזה לא באמת משהו מעשי, לא בעזה ולא בלבנון."

ובכן, החדשות הגיעו עד ועדת החוץ והביטחון: אין הרתעה צבאית, לא בדרום ולא בצפון. דברים שנטחנו כאן לעייפה (למשל, כאן, כאן, כאן, כאן וכאן).

שלח צועד צעד אחד קדימה מתא"ל איתי וירוב, מפקד אוגדת עזה, שהודה בפה מלא שהמבצעים בעזה לא מייצרים וגם לא יכולים לייצר הרתעה (עמדה שחזר עליה גם אלוף יוסי בידץ, מפקד המכללות הצבאיות). וירוב עוד ניסה איכשהו לשכנע אותנו שהמבצע סיכל את הטרור. שלח מודה שמבחינת ירי הטילים, הכישלון היה ברור בזמן אמיתי:

"במלחמה עצמה, יותר ממחצית המטרות שהותקפו מהאוויר ברצועה היו או בתי משפחות של מפקדים בחמאס, כשהמפקדים עצמם מתחת לאדמה, או מחסני רקטות ובורות שיגור. ההפצצות הללו לא השיגו שום מטרה אפקטיבית ולא השפיעו על צמצום ירי הרקטות לעורף בזמן הלחימה… צה"ל הפציץ המון מטרות שהפגיעה בהן לא הביאה לתוצאה אפקטיבית. בפועל, צה"ל לא דיכא כלל את האש לעבר העורף הישראלי לאורך הלחימה."

ושוב: לא שלא ידענו. והרגשנו. ורצנו למרחבים המוגנים. ולא הבנו מה לעזאזל שוות כל ההפצצות על "מתקני החמאס" (אף מילה אגב על שוכני אותם בתים שהופגזו; על כך בהמשך). עכשיו, חצי שנה אחרי, בא שלח ומדליף לנו מסקנות סודיות מן הדרגים הכי גבוהים: לא הרתעה ולא סיכול ולא בטיח.

ואללה.

שנית, להקפיד שלא לערער על האידאולוגיה השלטת

האידאולוגיה השלטת היא שאין מנוס מעימותים צבאיים בעזה, והבעיה היא רק איך להיערך אליהם באופן מושכל יותר. האידאולוגיה השלטת היא שישראל אף פעם אינה חותרת להסלמה ולאמצעים אלימים, אלא רק "נגררת" אליהם כי החמאס מתחיל. שימו לב איך שלח, אינטילגנטי כל כך בניתוח הכשלים הטקטיים, כושל לגמרי בזיהוי המטרה האסטרטגית:

"איך אתה מסביר את ההתנהגות בזמן שובו אחים? אם מפנימים כבר שיש סכנה להתלקחות בעזה, האם היא נלקחת בחשבון כשמסלימים את המהלכים נגד חמאס בגדה? צה"ל עצר מאות פעילים של חמאס, בהם עשרות בכירים ויותר מ–50 משוחררי עסקת שליט, ופגע ברשתות אזרחיות של חמאס ברחבי הגדה, פעולה שלא היה לה שום קשר למאמץ לאתר את השלושה. למה בישראל מכריזים תוך כדי המבצע בגדה שהמטרה היא פירוק ממשלת הפיוס בין חמאס לפתח, כשברור שהפירוש המעשי של פירוק הממשלה יהיה חיסול הסיכוי לתשלום המשכורות בעזה ושבכך חמאס נדחק עוד יותר לקיר, בעודו ערוך לפעולה דרך מנהרה בכרם שלום?"

נו, למה? אתה באמת לא יודע, מר שלח, או לא רוצה, לא מעז לדעת? יום לאחר פרוץ "צוק איתן" ניתחתי את השקר המתגלגל של המבצע, שהחל ב"שובו אחים" בגדה והפך למתקפת טרור מדינתי על רצועת עזה, שגבתה את חייהם של יותר מ-1,500 אזרחים חפים מפשע. למה מכריזים בישראל, שואל שלח, שמטרת המבצע היא פירוק הפיוס? כי זאת היתה מטרתו, דה. שלח מסרב להכיר באמת הכואבת – ממשלת ישראל מבועתת מן האפשרות שהפיוס יצליח ומולה תעמוד חזית פלסטינית מאוחדת בעלת דרישות לאומיות ברורות. זה לא מהיום, פרצי האלימות הישראלים מתוזמנים יפה בדיוק כשהפת"ח והחמאס עומדים בפני פיוס. המטרה האסטרטגית שעומדת מאחורי המדיניות הישראלית היא תמיד זאת: לוודא שאין פרטנר. לאורה, מה ששלח תופס כאיוולת מתחוור כהיגיון ברזל. אם יש בדל סיכוי לפיוס – לקפד אותו; אם יש ניצוץ אלימות בצד השני – ללבות אותו. הכל הגיוני, שלח, רק אתה בסירובך לחבר את הנקודות נשאר לא הגיוני.

מה שעוד יותר עצוב זה שלשלח אין בעצם חזון מדיני מבטיח יותר מזה של נתניהו. כמעט בהסח דעת הוא פולט בראיון את המשפט הבא, שבתוכו הדגשתי שתי מלים קריטיות:

"סירובו של נתניהו ליזום מהלך אזורי, שבמסגרתו היה האינטרס של ישראל בריסון חמאס ובפירוז עזה במקביל לשיקומה, יצר מצב שבו חזרנו להתחלה."

ובכן, גם הריאליסט המפוכח עפר שלח מחזיק בתפיסה ההזויה הזאת, שהסדרה מול עזה מותנית בפירוז הרצועה. את הפנטזיה הילדותית הזאת הגו כמה גנרלים בדימוס במכון ללימודים אסטרטגיים ומאז היא ממוחזרת שוב ושוב, מימין ומשמאל. נשאל זאת בכנות: מישהו באמת מאמין שהחמאס אי פעם יסכים להתפרק מנשקו? יסכים שרצועת עזה תהיה מפורזת? ואולי נשאל להיפך: ישראל מתכננת להתפרק מנשקה בעתיד הקרוב? מה זה בכלל הקשקוש הזה, שצד אחד בעימות מזויין, חמוש עד שיניו במיטב הטכנולוגיה הצבאית העכשווית, כולל טייסות של מטוסי קרב ומל"טים וגייסות שריון וכוחות הנדסה וארטילריה וצוללות גרעיניות ומה לא, תובע מן הצד הנגדי, החלש ממנו בכמה סדרי גודל, שיוותר גם על מעט התחמושת שיש לו? מה יותר מגוחך כאן – החוצפה או התלישות מן המציאות?

זהו האיזון הקדוש של תפיסת הביטחון הישראלית: לנו כל כוח התקיפה, לכם אפס כוח התגוננות. לא תסכימו – אתם מחרחרי מלחמה!

ובכן, הם לא יסכימו, בואו נחסוך את הדמגוגיה. עזה לא תפורז מנשק אף פעם, עם או בלי הסכם. אויבים מרים לא הופכים להיפים שזורי פרחים בשערם עם חתימת ההסכם. הם משיגים את השלום בדרך של הרתעה הדדית, בקביעת סנקציות צבאיות על מי שמפר את ההסכם – ולא באמצעות כיתותם של מליוני טון פלדה וחומר נפץ לאתים ומזמרות. עצוב, אבל ככה זה. ההנהגה הישראלית שממשיכה למכור לציבור את הלוקש הזה של "פירוז עזה" יודעת זאת; גם שלח יודע זאת. ולכן אין פירוש אחר לקלישאת "פירוז עזה" זולת – אנחנו לא מוכנים להסדר. אנחנו קובעים תנאי פתיחה – פירוז עזה – ששום יריב צבאי, בשום מקום אחר, לא היה מסכים להם (ולא מדובר בארגון טרור בתוך שטחי מדינת ישראל; מדובר ביישות מדינית נפרדת, שנדרשת כאן להתפרק מנשקה אל מול בריון קשקשים טכנולוגי). ומי שקובע תנאי פתיחה כאלה – פניו אינם להסדרה מדינית, אלא רק להיערכות יעילה יותר לעימות האלים הבא. זהו, לא פחות ולא יותר, אופק החזון של עפר שלח.

שלישית, להתרחק מטיעונים מוסריים כמו מאש

שלח מודה בפשיטת הרגל של ההרתעה הישראלית: "יותר ממחצית המטרות שהותקפו מהאוויר ברצועה היו או בתי משפחות של מפקדים בחמאס, כשהמפקדים עצמם מתחת לאדמה, או מחסני רקטות ובורות שיגור. ההפצצות הללו לא השיגו שום מטרה אפקטיבית ולא השפיעו על צמצום ירי הרקטות לעורף בזמן הלחימה." הכל נכון. מה שזועק בהיעדרו הוא כמובן המחיר האנושי הנורא שנגבה מן הצד השני בשביל האין-הרתעה הזאת. ארגון "בצלם" בחן 70 אירועים כאלה, שבהם הופגזו בתים על יושביהם רק בגלל "הפללה" בעייתית שכזאת: כ-600 פלסטינים נהרגו בהם, 70% מהם קטינים, נשים או מעל גיל 60. משפחות שלמות נמחו כך מעל האדמה; שלח לא נשמע מוטרד מכך. פעם, לפני שנים לא כל כך רבות, העיתונאי עפר שלח דווקא כן חשב שזה מטריד שצה"ל יורה על אזרחים לא מעורבים. פעם הוא כתב כך:

"מדיניות האש ב"עופרת יצוקה", היא – ולא ירי מקומי בחפים מפשע – שצריכה לעמוד במרכז הדיון. בשבוע שעבר הציג אותה תא"ל (מיל') צבי פוגל, ששימש בתפקיד בכיר ב"עופרת יצוקה", במילים פשוטות: לאחר שצה"ל ירה לאזור שאליו עמד להיכנס ופיזר שם כרוזי אזהרה, מי שנשאר בשטח הפתוח נתפס לא-תמים, ובמילותיו של פוגל, "דמו בראשו". תוסיפו לזה את תפיסת "הבית המופלל", שלפיה מידע על נוכחותם של אנשי חמאס בתוך בית מספיק כדי להורות על הפצצתו, ואת ההנחיה לפיה מותר לגרש משפחות מבתיהן כמעט בכל נימוק – ולהוציא אותן לשטח הפתוח, שמי שנמצא בו כאמור נחשב למטרה לגיטימית – ותקבלו מדיניות ירי שבה פגיעה בחפים מפשע היא בלתי נמנעת."

כל זה היה ב"עופרת יצוקה". עפר שלח היה עיתונאי. ב"צוק איתן" צה"ל הרג פי שניים אזרחים לא מעורבים, מדיניות האש ודאי וודאי שלא היתה יותר זהירה, אבל הפוליטיקאי עפר שלח כבר נמצא במקום אחר. את נוהל "הקש בגג" – טיל קטן אל גג הבית דקות ספורות לפני שפצצה כבדה מחריבה אותו – הוא מגדיר כך בראיון החג ב"הארץ":

"פרקטיקה צבאית על סף האבסורד. מטוס קרב עושה סיבובים באוויר במשך זמן ארוך ומפעילים המון אמצעי צילום ותצפית, והכל בשביל להפיל בית של מ"פ בחמאס שאתה יודע שלא יהיה בבית. בתוך כך, ובצדק, אתה משקיע את כל המאמץ כדי לוודא שנשותיו וילדיו לא ייפגעו. ואחר כך פלא שאחרי המלחמה צריך לשקם את צי המטוסים מרוב שעות טיסה שבוזבזו. המאמץ הערכי ראוי לשבח, אבל השיטה מטורפת וכרוכה בהשקעה אדירה בשביל תוצאה קלושה. בזמן שהמטוסים חגים באוויר הטייסים לא מתאמנים. זו תורת מלחמה שלא מתכנסת לתוצאה הגיונית".

זהו טקסט מרתק, מופת של תעתוע חמקני. האם שלח מוטרד מהבטים מוסריים במחיקת משפחות שלמות? ברור, הנה, הוא אומר "בצדק", ו"מאמץ ערכי ראוי לשבח". אבל קשה שלא להתרשם שמה שמטריד אותו יותר הוא הבזבוז המשווע בשעות טיסה. התוצאה הלא הגיונית. ובקצרה – האיוולת, לא הרשע. אבל מה הוא מציע? נו, זה היופי שבתעתוע, שאין הצעה. נוכחות אנשי חמאס בסביבה אזרחית קולעת את צה"ל למצב בלתי אפשרי. המסקנה האמיתית, האמיצה מן המצב הזה היא שאסור בכלל להיכנס אליו. אין מוצא אנושי מן הצורך להפגיז ילדים ונשים. מי שיודע זאת ובכל זאת מפגיז מתייחס לחייהם באותה קלות דעת שארגון טרור עושה זאת. העיתונאי שלח, לפני 6 שנים, ידע זאת. הפוליטיקאי שלח שכח זאת, וכעת הוא מוטרד יותר מבזבוז שעות הטיסה. אפשר להסיק שאם בצה"ל יגבשו נוהל אזהרה חלופי, שלא יהיה כרוך בבזבוז משאבים שכזה, שלח יסמוך עליו את ידיו. גינוני המוסר יידחקו הצידה (הרי יש "התראה"), ושוב נוכל להפגיז שכונות מגורים מאוכלסות בצפיפות ללא ייסורי מצפון מעיקים.

ה"תמורה" שחלה בשלח לא צריכה להפתיע אף אחד, הפוליטיקה מעצבת את דובריה יותר משהם מעצבים אותה (וגם העיתונות ה"ביקורתית" מוציאה קולות מאנשים שלא בהכרח היו משמיעים בעמדה אחרת). אבל הדברים כן צריכים להדאיג את מי שעוד רואה בשלח ובמגזר שלו – ליברלים תל-אביביים רהוטים – מבשרים של אלטרנטיבה אמיתית לברוטליות הישראלית השגורה. ככל שזה תלוי בהם, הסיבוב הבא בעזה יהיה לא פחות מדמם. כל עוד הוא יתנהל תחת ריסון תקציבי, עם תהליך קבלת החלטות שקוף ומסודר, וילווה ברטוריקה של "הסדרה מדינית אחרי הפסקת האש" (שאינה מחוייבת לשום ויתור ישראלי משמעותי) – הם יהיו מבסוטים. הגופות בעזה ימשיכו להיערם, איכשהו, בדרך מסתורית ולא מובנת לנו, הגופות האלה יקימו עלינו את זעם הערבים והעולם כולו. אבל אז נהיה סוף סוף רשאים – הרי לא חרגנו מהתקציב! הרי הקבינט היה מעורב בכל המהלכים! – להאשים את הפלסטינים. ואולי זה כל שורש המחלוקת של שלח עם נתניהו: ראש הממשלה לא עשה מספיק כדי לבצר את הטיעון הישראלי שאין פרטנר פלסטיני.

רביעית, לוודא שהאחראים לא באמת ישלמו את המחיר

בתחילת הראיון מבהיר שלח למה הדברים הנוקבים שיש לו לומר על ראש הממשלה יוצאים בצורת ראיון עיתונאי ולא בצורת דו"ח של ועדת החוץ והביטחון:

"אין דו"ח של ועדת החוץ והביטחון וגם לא יהיה. התהליך נעצר כשהוכרזו הבחירות וההחלטה על כך מוסכמת גם עלי. היה ברור לכל חברי הוועדה שפרסום הדו"ח בזמן מערכת הבחירות היה מקבל הקשר פוליטי. ידענו שאין ביכולתם של חברי הליכוד בוועדה לחתום על מסקנות שתוקפות את תפקוד הממשלה, למרות שבזמן העבודה היתה בינינו תמימות דעים רחבה יחסית באשר לתוצאות המלחמה, בלי קשר לדעותינו הפוליטיות".

קשה להאמין שהפרשן הפוליטי עפר שלח היה שומע תירוץ כזה בלי לפרוץ בצחוק. "פרסום הדו"ח בזמן מערכת הבחירות היה מקבל הקשר פוליטי?" וגניזת הדו"ח איננה מעשה פוליטי פאר אקסלנס? מעשה פוליטי שתוצאתו היחידה, ואני גורס שגם מטרתו, היא איתרוגה של שדרת ההנהגה הישראלית שאחראית על חרפת "צוק איתן"?

השערות סומרות כאן מממדי הצביעות. מבצע "צוק איתן" כולו נהגה כמהלך פוליטי (שמטרתו לטרפד את הפיוס הפנים-פלסטיני); בזה אפילו שלח מכיר. התבטאויות חברי הקבינט במהלך המבצע, ששלח תוקף גם אותן, היו פוליטיות; הסטת התקציבים האדירים מיעדים חברתיים לביטחון – הנושא היקר לליבו של שלח – היא סוגיה פוליטית. ובכל הסיפור הזה, שלח מספר לעצמו ולנו שרק הדו"ח המקורי של ועדת החוץ והביטחון על "צוק איתן" היה אמור להיות "לא פוליטי"? ורק בגלל העיתוי שלו, במערכת הבחירות, הוא הפך ל"פוליטי"?

כל כך טהור וצדקני כאן הפוליטיקאי שלח, כל כך סולד מעירוב מלחמות עם פוליטיקה, שאפילו את הראיון הוא לא הסכים לקיים בזמן מערכת הבחירות. עמוס הראל מציין: "שלח ביקש לדחות את הראיון בחודשיים, עד לאחר הבחירות, כדי שלא להיראות כמי שמנסה להשפיע על תוצאותיהן באמצעות חקירת המלחמה."

כאן כבר הגענו למחוזות מעשיות העם, ולא מפתיע לראות שהקולגות לשעבר משתפים בה פעולה. שאלה פשוטה לי אל האדונים שלח והראל: האם היתה החלטה גורלית יותר בפוליטיקה הישראלית, בקדנציה האחרונה, מאשר ההחלטה לצאת למבצע "צוק איתן"? אם כך, מה זה הקשקוש הזה על כך שחקירת המבצע עלולה לקבל "הקשר פוליטי"? ההקשר כבר קיים, לא אתם קבעתם אותו, אתם ואנחנו הוטלנו לתוכו. ומה שחסר בתוכו, עדיין, הוא רק אמירת האמת. ומי שמתחמק ממנה, על אף שסמכותו החוקית לומר אותה, עושה מעשה לא פחות פוליטי ממי שאומר אותה בזמן אמת.

ומשמעותה הפוליטית של ההימנעות – הן מחקירה ודו"ח בזמן אמיתי, והן מראיון "נוקב" בזמן אמיתי – אינה אלא זאת: שלח איננו חפץ באמת לערער על שלטון האימים של נתניהו. הוא איננו חפץ באמת לתקוע מקלות בגלגליו. והרטוריקה הנאה על "לקיחת אחריות" של מנהיגים שכשלו מסתירה מאחוריה כוונות חלולות. גם המנהיג הקטן עפר שלח נשא באחריות, בתוקף תפקידו בוועדת החוץ והביטחון. ואחריותו היתה לחקור ולפרסם ממצאים בזמן אמת, לתפקד כזרועו הארוכה של הציבור במסדרונות השלטון החשאיים. אם הממצאים האלה היו חמורים כפי שהוא טוען כיום – אף כי המידע היה זמין כבר אז, שבועות ספורים לאחר תום המבצע – אז ודאי וודאי שהם היו רלבנטיים למערכת הבחירות.

"זה יקרה בהכרח עוד פעם", רועם אלינו שלח. ומה עשית בדיוק למנוע את זה? כשהיית שם בפנים, שתקת. אחרי שזה נגמר ולפני הבחירות שהיו יכולות אולי להסיט את מסלול הקטסטרופה, שוב שתקת. איפה אתה בכל הסיפור הזה, עפר שלח, בזמן שאינך מקפיד שלא לירות בתוך הנגמ"ש?

ציניקנים יגידו שהפוליטיקאי מ"יש עתיד" לא היה יכול להרשות לעצמו לשרוף גשרים אל הליכוד לפני שנודעו תוצאות הבחירות. אבל להערכתי מדובר במשהו עמוק יותר, זיקת מעמקים מושרשת בין אנשים מסוגו של שלח לבין המשטר כאן, זיקה שהופכת אותם לבשר מבשרו גם כשהם "משמיעים ביקורת נוקבת". עם או בלי בחירות, הביקורת של שלח בעצם לא נועדה לשנות; היא יוצאת לאוויר העולם כבר מפורקת מרעום, מנוטרלת מכל פוטנציאל רפורמיסטי. השיירה עוברת, הכלבים נובחים; הם רק מקפידים לא לנבוח בין שתיים לארבע ולא לגרום חלילה לסוסים לחדול מדהירתם.

חמישית, לוודא שהשערורייה האמיתית לא תדלוף לציבור

שלח עסק שנים רבות במערכת הביטחון, בתהליכי קבלת ההחלטות שלה, ובתקציב הביטחון. שם הוא קנה את המוניטין שלו כפרשן, ואפשר לומר שזה היה כרטיס הכניסה שלו לפוליטיקה. הבייבי שלו הוא ביזבוז המשאבים בצה"ל והצורך הדחוף בקיצוץ תקציבי. חודש בלבד אחרי תום "צוק איתן" הוא אמר:

"באופן שבו נעשית הפקת הלקחים מהמלחמה, כל תוספת לתקציב הביטחון תפגע קשות בתקציב המדינה ולא תוסיף דבר לבניין כוחו של צה"ל. צה"ל הוכיח שכאשר נותנים לו כסף, הוא לא יודע להתייעל וגם לא יודע לנצל אותו להיערך למלחמה שעשויה לעמוד בפניו בעתיד."

מלים כדורבנות. והנה, בראיון החג, חצי שנה אחרי תום המבצע, כשכל השיקולים "הפוליטיים" כביכול איבדו את תוקפם, מה עושה שלח כדי לקדם את הייעול התקציבי שבוער כל כך בעצמותיו? הוא משתף פעולה עם המערכת באחת משיטותיה המכוערות ביותר – הסוואת העלות התקציבית של מבצע "צוק איתן":

"במלחמה בעזה, כפי שדווח ב"הארץ", ניכר שימוש אדיר, מופרז בחלקו, באמצעי לחימה ובחימוש. הנתונים המלאים אסורים בפרסום."

את המשפט הזה כתב הראל, אבל גם שלח כמובן חתום עליו. כדרכם של המשפטים הקריטיים, הנקודות העיוורות של הראיון "הנוקב" הזה, הוא חולף כמעט בלי משים.

למה הנתונים אסורים בפרסום? שאלה מעניינת עד מאד. האם צה"ל חושב שיש צורך להסתיר מן החמאס את היקף אמצעי הלחימה שהופעלו נגדו? חה חה, החמאס הרי הרגיש אותם על בשרו. במהלך המבצע וגם אחריו פורסם, למעשה, לא מעט. במתקפה על שכונת שוג'עיה, במהלך יממה אחת (ה-20 ביולי 2014), המטיר צה"ל על השכונה כ-7,000 פגזים, בהם 120 פצצות של טון כל אחת. כמויות התחמושת שהוקצו למבצע היו דמיוניות: 43 אלף פגזי ארטילריה, 39 אלף פגזי טנקים, מליוני קליעים. התוספת לתקציב הביטחון, כתוצאה ישירה מן המבצע בלבד, הגיעה ל-13 מיליארד שקל. בחודשיים הקצרים שבין תום המבצע לבין ההכרזה על בחירות לכנסת (לא סמיכות אירועים מקרית בכלל) התנהלו דיונים סוערים על גובה התוספת הזאת לתקציב הביטחון. שלח היה בכולם. באיזה צד? לא ברור.

בראיון ל"הארץ" הוא אומר כך על "הנתונים האסורים בפרסום":

"זו השוואה לא הוגנת, אבל היא הכי טובה שיש לי. בשלושת השבועות הראשונים של כיבוש עיראק ב–2003, הצבא האמריקאי כבש ערים והשמיד 1,600 כלי רכב משוריינים של צבא עיראק, מחציתם טנקים. צה"ל לחם בעזה נגד אויב בלי כלים משוריינים, ספק אם חייליו ראו בעיניהם יותר מכמה מאות חמושים של חמאס. בממוצע טנק של צה"ל ירה פי שבעה פגזים ליום מטנק אמריקאי בעיראק. ירינו יותר טילים נגד טנקים מהקרקע מכפי שהאמריקאים ירו ופי שניים טילי הלפייר ממסוקים."

נשמע לכם ששלח מתוסכל? שהוא רוצה לראות את צה"ל מצמצם ולא מרחיב הוצאות שלא לצורך? אם כך שאלו נא אותו: מדוע הנתונים על כמות התחמושת שצה"ל שפך ב"צוק איתן", והעלויות שלה, אסורים לפרסום? ואל נא, אל תלהגו באוזנינו על ביטחון שדה. לא מדובר על תכניות מגירה אלא על אירועים שכבר קרו: הפגזים שוגרו, הכסף שולם. כעת הציבור עומד וממתין, ומנסה להבין: למה לעזאזל מערכת הביטחון צריכה כל כך הרבה כסף?

שלח היה יכול לעשות דבר פשוט מאד, לו רצה באמת לקדם את אג'נדת ההתייעלות שלו: הוא היה יכול למסור את הנתונים שבידיו לפרסום. ונא לא להתרגש מהצנזורה. כשפוליטיקאי רוצה, הוא יודע יפה לעקוף אותה. הוא יכול לפרסם בגלוי תחת הגנת החסינות שלו; הוא יכול להדליף, גם למקורות זרים; והוא יכול לאלץ את המערכת לפרסם בעצמה את הנתונים באמצעות לחץ עקיף (למשל, איום בפרסום מידע מביך, שאינו אסור). אבל שלח נהג כאן, כמו שכבר ראינו קודם, כחייל טוב: נצור פיך, אוזניים לכותל. רק שהכותל כאן הוא אנחנו, הציבור בכללותו, והפה ששלח נוצר מסתיר מידע בעל חשיבות עליונה: כיצד נוהגת מערכת הביטחון בכספים ששייכים לכולנו. מותר לנו לדעת מה היא עושה בהם בעיתות הפוגה ומותר לנו לדעת מה היא עושה בהם בעיתות קרב.

ממה נפשכם: עומד הפוליטיקאי וזועק: כל הטילים והפגזים שהורדנו שם היו לשווא, הם לא בלמו במאומה את ירי הטילים של החמאס. היה בזבוז נוראי. וזה יקרה שוב פעם. בלי ספק. חייבים לשנות את זה,  אבל הי, אני לא הולך להגיד לכם בכמה כסף מדובר. חס וחלילה שתדעו. כי מי יודע, אולי עוד תתעורר מחאה ציבורית רחבה, אולי עוד לאג'נדה שלי תהיה תהודה שכזאת שהיא אשכרה תחייב את כוהני הביטחון שלנו לקצץ משמעותית בתקציב.

ואז מה? יצאתי חייל רע. ואני בסך הכל חייל טוב. לא רוצה לזעזע את המערכת. לדבר – חופשי. להשפיע – חלילה.

זאת הדינמיקה, אותה שניות לכל אורך הדרך, ובאמת ששלח מייצג כאן פוליטיקאים רבים מן השורה. משמיעים ביקורת נוקבת, אך מסננים ממנה בקפדנות כל אלמנט שעלול באמת לטלטל את המערכת; מגוננים על הסטטוס קוו בזמן שעושים קולות של חשבון נפש. זאת הכלכלה הפוליטית של ישראל, כלכלה של סטגנציה מובטחת מראש.

מר שלח, הנח לנו, באמת. אל תלאה את אוזנינו בדיבורים על הצורך הדחוף ב"תיקון" של מערכת הביטחון. באותו ראיון גם השתלחת בחברי הקבינט: "זה מאפשר לביבי ולבוגי לנהל מבצע לבד ומאפשר לחברי הקבינט לצאת החוצה ולומר בחוסר אחריות דברים שסותרים את מה שהם עצמם אמרו בתוך החדר."

באמת, צבועים. דבר אחד בחדר ודבר אחר מחוצה לו. אבל אתה, לעומת זאת…

לקח או שניים לסיום

הציבור הישראלי צריך להתבגר סוף סוף. להפסיק להקשיב ללהג הפוליטי הרגיל ולבחון את המשמעות הפוליטית של הדברים. אין לי ספק שבראיון החג הזה עפר שלח ביצר עוד יותר את מעמדו כמבקר חריף וחשוב של מערכת הביטחון, ושמו נישא בהתפעלות בחוגי השמאל. כך גם הגיבו בשמאל לדברים המבישים שאמר מפקד אוגדת עזה, תא"ל איתי וירוב, שהודה שהוא מטיל את חייליו למערכה חסרת תוחלת, שכן אין הרתעה צבאית מול עזה. "בוגדים במדים" קראתי להם, שורה ארוכה של גנרלים שהתפכחו מאוחר מדי, פשטו מדים והתחילו להשמיע זמירות שלום. שלח איננו גנרל אבל גם הוא מקפיד להתפכח מאוחר מדי, לא דקה לפני הרגע המכריע שבו פרש מן התפקיד שבו, ורק בו, יכול היה להסיט קמעא את ספינת האבדון הישראלית, אבל אז הוא העדיף רק לשתוק.

מי שקושר לשלח כתרי אומץ עכשיו, מי שחושב שדבריו חשובים ולבטח יחלחלו גם לחלונות הגבוהים, לוקה באמנזיה חריפה או בציניות גמורה. כך גם אמרו על תא"ל גיורא ענבר, תא"ל אילן פז, אלוף גיורא איילנד ותא"ל איתי וירוב. ואלה רק מי שהתראיינו. הרוב פושט מדים ושומר את התובנות המרעישות שלו עמוק בבטן. כך או כך, הספינה ממשיכה בדרכה לאבדון, וראיונות ההתפכחות האלה מעלים אבק, נשכחים, מקוטלגים תחת הנהוני אנחה "דברים שרואים משם", מצהיבים באלבומי ה"אמרתי לכם", מנבאים את הבאים אחריהם, והבאים אחרי הבאים, שושלת מפוארת של כישלונות המשטר הישראלי להכיל בתוכו התנגדות אמיתית.

לשלח ולדומיו אני ממליץ לחזור שוב לראיון החשוב הזה עם מרדכי ציפורי, שמספר על חלקו בממשלת בגין במלחמת לבנון הראשונה. עד מותו ייסר אותו המצפון. אל תחשבו שאתים טובים ממנו, חכמים ממנו. אתם לא. ואל תחשבו שההכאה שלכם על החטא תהיה מובנת יותר, נסלחת יותר. היא לא. להיפך, אחריותכם כבדה משלו, כי לכם עומד ניסיון הסטורי מקיף יותר, שמכיל גם את כשלונו. אתם יכולתם להפיק לקח מן הדפוס החוזר ונשנה. ובכל זאת לא למדתם דבר.

הציבור הישראלי צריך להתבגר. הוא צריך להבין שהמשטר אינו יכול לשנות את עצמו מבפנים. לא משנה כמה הפנים שמפתים אותכם אל הקלפי משכנעות, אם מי שמאחוריהן צמח בתוך המערכת, הוא לא ימרוד נגדה. עפר שלח, מ"פ במילואים ועיתונאי בכלי תקשורת מרכזיים רוב חייו, התעצב בלב הקונצנזוס הישראלי; ממנו הוא ניזון ואליו הוא מדבר. לצפות ממנו שיוביל מהלך של צמצום תקציבי בצה"ל, ריסון החשיבה הצבאית, הגברת הפיקוח של החברה האזרחית על הצבא, חיזוק אלטרנטיבות לא אלימות לפיוס עם הפלסטינים – זה כמו לצפות מעץ מלבלב בבוסתן פרי לעקור את עצמו מן האדמה וללכת לחפש לו מדבר צחיח כבית. זה נגד הטבע וזה לא יקרה. האיש הרי הצטרף להצעת חוק (של יוני שטבון, יריב לוין ועוד) ששוללת מלגות סיוע מסטודנטים ש"השתמטו" משירות ב"צוק איתן". מהי הצעת החוק הזאת אם לא דריסה גסה של ההפרדה ההכרחית בין חובות צבאיות לזכויות אזרחיות? כיצד יכול אדם לתמוך בה בנשימה אחת ובנשימה אחרת לדרוש פיקוח אזרחי הדוק יותר על הצבא?

הציבור הישראלי צריך להתבגר. חלק מההתבגרות הזאת יהיה כרוך בניתוק כואב ממוקדי ההזדהות המדינתיים – שירות צבאי, ערוצי התקשורת המרכזיים, מדורות שבט למיניהן – וטיפוח של מוקדים מקומיים וקהילתיים במקומם. הציפיות מן הממסד יצנחו, וכך גם האכזבות. ראיונות כמו של שלח יחלפו בפיהוק. המבט והאנרגיות יופנו אל החברה האזרחית, שם גם ינבטו זרעי השינוי. אנשים שיצמחו שם ויסתננו למוקדי הכוח יוכלו באמת לטלטל את המערכת (ח"כ סתיו שפיר היא דוגמה כמעט יחידה לכך). אבל לא חייבים להסתנן כדי להשפיע; התנגדות למשטר יכולה להיות אפקטיבית מכל עמדה שהיא. המקרה של שלח דווקא מלמד עד כמה מסוכנת, לשוחרי החופש והשלום, נוכחותו בממסד של נציג שלהם לכאורה, שמדבר בשפתם לכאורה. שלח ודומיו בוועדות הכנסת, בדיונים של גופי המודיעין, בהצבעות על התקציב, אינם מאתגרים את מפלצת הביטחון הישראלית. להיפך, הם מאתרגים אותה, מבצרים אותה כנגד התנגדות אמיתית. הם מספקים לה שכפ"ץ יעיל מאין כמוהו – הביטוי של לנין היה "אדיוטים מועילים" – באשר הם מציגים לראווה את יכולת ההתבוננות העצמית שלה, הביקורת הפנימית, העובדה שלא משתיקים אף אחד.

כל זה יפה ומושך את העין, ומסתכם בסופו של דבר בכך שהאסון "יקרה בהכרח עוד פעם", כפי שמציין הפוליטיקאי-פרשן-שותף-לפשע עפר שלח.

על מידע וידע, על נתינים ואזרחים (שיחת רדיו)

"רדיו גויאבה" הוא רדיו אינטרנטי ששידר במהלך אירועי "החג של החגים" בבית הגפן בחיפה, מיזם משותף של בית הגפן עם המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון. את שידורי התחנה אפשר למצוא כאן.

מאחורי הפרוייקט עומדת האמנית טליה הופמן, שגם שוחחה עם מרואיינים יהודים וערבים במסגרת שידורי תחנת הרדיו הזמנית. על פי הגדרתו העצמית, זהו "פרויקט הבוחן מציאות עתידית של מזרח תיכון פתוח לתנועה. זוהי פנטזיה על מציאות בה הגבולות יתבטלו, השבילים והדרכים במזרח התיכון יפתחו, ואנשים ומידע יוכלו לנוע בחופשיות. 'גויאבה' מציעה לנו לדמיין אפשרויות חדשות למרחב המקומי, כפי שלמעשה התקיים רק בתחילת המאה הקודמת, אך כיום נדמה כמעט אסקפיסטי ביחס למציאות הנוכחית."

לפני שלושה שבועות הזמינה אותי טליה לשיחה על "מידע אזרחי", ובה הזדמן לי קצת לדבר על הבלוג ועל הנושאים שמעסיקים אותו – מידע לעומת ידע, פרספקטיבת השלטון לעומת פרספקטיבת האזרחים, פרקטיקות של התנגדות ועוד.

את השיחה כולה תוכלו למצוא כאן. בהתחלה אני מדבר חלש מדי, בהמשך מהר מדי (חוסר ניסיון רדיופוני בולט), אבל בין לבין הצלחתי לחבר כמה רעיונות לכידים. ויש גם שני שירים יפים.


שגַעַת הבחירות, נשף המסיכות

ראשית, צריך לומר את המובן מאליו: הקואליציה לא מתפרקת בגלל חוק הלאום. הרעיון שקואליציה בישראל תתפרק בגלל סוגיה סמלית כזאת, שחשיבותה בעיקר הצהרתית ולא מעשית – הוא רעיון מופרך. הדמוקרטיה הישראלית ממילא כפופה לזכויות היתר של הרוב היהודי; קואליציות לא מתפרקות על חוקים שמכריזים את המובן מאליו. לפני שלושה חודשים, כשהאבק שכך על חורבות עזה, צפיתי שפני הקואליציה לפירוק ובחירות חדשות. אף אחד לא צייץ אז על חוק הלאום; משמע, התירוץ פוברק אחרי שהדרך כבר היתה סלולה.

העובדה שכל שרי הממשלה, כאיש אחד, טוענים השכם והערב שזאת העילה לפירוק הקואליציה מלמדת שני דברים: אחד, שהם עדיין חושבים שכולנו מטומטמים, ושניים, שהם חולקים כולם אינטרס משותף, עמוק יותר מן המחלוקות המפוברקות סביב חוק הלאום.

מה שקורה בפוליטיקה הישראלית בשבועות האחרונים הוא נשף מסיכות מופרך. המסיכות זולות, נקנו ב-5 שקלים בדרום תל-אביב, לא מסתירות את הגיחוכים הציניים שמאחוריהן, ובכל זאת כולם מתעקשים לעטות אותן ולהפריח דברי להג ריקים לכל עבר. כל מנהיגי סיעות הקואליציה מקפידים להבהיר שהם אינם מעוניינים בבחירות, שבחירות זה הדבר הכי מזיק למשק עכשיו, שבאמת, אין סיבה לפרק את הקואליציה כי ממילא הקואליציה הבאה שתוקם תהיה דומה-עד-זהה לה – ובכל זאת, כולם עושים כל מאמץ כדי להאיץ ולהבטיח את התרסקותה של הקואליציה והקדמת הבחירות.

אם כולם פועלים כאיש אחד, כנראה שכולם מונעים בידי אינטרס אחד. והשאלה הפשוטה, שאותה נמנעים בעקביות הפרשנים מלשאול, היא מדוע הקואליציה דוהרת בששון אל התהום? ניסיונות התירוץ עלובים. חוק מע"מ 0 הוא חוק גרוע, אבל משמעותו התקציבית אינה גורלית; קואליציות כבר בלעו צפרדעים גדולות הרבה יותר. גביית כספים מקק"ל והנפקת חברות ממשלתיות בבורסה אינן סוגיות שבהן יש חילוקי דעות אמיתיים בין השותפות לקואליציה. מיסוי תיירות המרפא הוא נושא שנוי במחלוקת, אבל הליכוד וישראל ביתנו צודקות – מקומו בחקיקה נפרדת ולא בחוק ההסדרים. ובכל מקרה – על זה לא מפרקים קואליציה.

התמונה המצטיירת היא זאת: כל השותפות לקואליציה מעוניינות בהקדמת הבחירות, ו"יש עתיד" מעוניינת מאד. כן, בדיוק ההיפך ממה שמלעיטים אתכם הפרשנים. לא מדובר בחבורת שלומיאלים שיוצא להם ההיפך ממה שהם רוצים. לא מדובר באנשים שצופים מן הצד בתהליכים הסטוריים בלתי-נמנעים. ובעיקר – אין שום מחלוקת אידאולוגית אמיתית בין שותפות הקואליציה (וזו הסיבה שכולן, אחרי פירוק והרכבה מחדש של הלגו המפלגתי, ירכיבו גם את הקואליציה הבאה).

הגיע הזמן לקבור כבר את המשפט המטומטם "אף אחד לא רוצה בבחירות עכשיו, אבל…". מטרתו היחידה היא לסמא את הציבור: לטשטש את הקשר הסיבתי בין הדינמיקה לפירוק הממשלה ובין מחולליה ביודעין – השרים באותה ממשלה.

כך יש להבין את ההיערמות הזריזה של "סוגיות בלתי פתירות" על שולחן הממשלה – סוגיות שצצו משום מה דווקא עכשיו. אולי המרתיחה מכולן היא סוגית חוק הלאום – הן הגירסה של אלקין והן גירסת הנגד של לבני. מדובר בוויכוח סמלי שהשלכותיו המעשיות זניחות – חומר אידאלי לטורי דעה נסערים (כמו שאר "חוקי הדמיקולו", הקרדיט לרועי צ'יקי ארד). כל זה נוח מאד לראש ממשלה שמתמחה בהסטת הדיון הציבורי שוב ושוב מסוגיות דוחקות של הקיום היומיומי כאן לאיומים פיקטיביים על "הזהות היהודית" או על "המפעל הציוני".

זה נוח עוד יותר לציפי לבני, ששוב מסירה את האבק מפנטזיית "התקווה הלבנה" והשפויה של השמאל, בהתייצבה, כביכול, מול הלאומנים של הימין. אבירת זכויות האדם הזאת, נזכיר, צברה את הקילומטראז' הארוך ביותר בממשלות הדמים של העשור האחרון: דמם של כ-3,600 אזרחים חפים מפשע על ידיה הצחורות: 1,200  במלחמת לבנון השניה (לבני שרת חוץ), כ-800 ב"עופרת יצוקה" (לבני שרת החוץ) וכ-1,600 ב"צוק איתן" (לבני שרת המשפטים). סרבנית השלום העקבית הזאת (ראו כאן תיעוד מפורט), המבוקשת על פשעי מלחמה, שוב תרוץ לכנסת על טיקט השלום, או תהליך השלום, או הנכונות להיכנס לתהליך שלום, או האומץ להצהיר על נכונות להיכנס לתהליך שלום, וכיוב'. למעשה, לבני כבר הזדרזה לפרש את מהלכיה שלה כשהכריזה ש"הבחירות הבאות יתבססו על ההבנה שיש מאבק בין היהודי לדמוקרטי". קיראו זאת מן הסוף להתחלה: המאבק בין היהודי לדמוקרטי מתבסס על ההבנה שיש בחירות.

ולפיד? נו, כאן מדובר בשוחר זכויות אדם ידוע; עוד בקמפיין הבחירות שלו הכריז האיש ש"אם נעלה את אחוז החסימה אז חנין זועבי לא תתעסק באיך עולים על המרמרה 2, אלא בזכויות נשים ערביות". זאת ה"דמוקרטיה" שלפיד נלחם עליה כעת כנגד חורשי רעתה: דמוקרטיה שבה כל הערבים צריכים להצביע למפלגה אחת (להבדיל מהיהודים), ולהתעסק רק בזכויות נשים ערביות.

המפלגות של לבני ולפיד כל כך מחויבות לשוויון האזרחי של ערביי ישראל, שהדבר אינו יורד מסדר יומן. למעשה, שורה שלמה של החלטות ממשלה – אותה ממשלה שלבני ולפיד מכהנים בה, כן? – מעידות על כך ש"יש עתיד" ו"התנועה" לא יתפשרו כמלוא הנימה על זכויות שוות לערבים בכל תחומי החיים. למשל:

  • לבני ולפיד הצביעו בעד הריסת היישוב הבדואי אום אלחיראן והקמת יישוב יהודי תחתיו – מעשה טרנספר באזרחים ערבים שיושבים כחוק על אדמה שהוקצתה להם בידי המדינה, שעכשיו בועטת אותם החוצה.
  • לבני ולפיד הצביעו בעד הצעת החוק להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב ("מתווה פראוור"), שגובשה מעל ראשיהם של האזרחים הערבים שאת גורלם היא חותכת, ללא השתתפותם, תוך התעלמות מתביעות בעלות שהם מנהלים בבתי המשפט מזה שנים ארוכות, ונתנה הכשר למבצע הריסות עצום בממדיו, יותר מ-1,000 בתים מדי שנה ביישובים הבדואים בנגב.
  • לבני ולפיד עומדים להצביע בעד הקמת עוד 11 יישובים בנגב (הרחבה של תכנית "מבואות ערד"); מדובר בלא פחות מקטסטרופה תכנונית שכל הגורמים המקצועיים מתנגדים לה, כולל ראשי רשויות מקומיות בנגב. מטרתה המוצהרת בגלוי היא לטאטא את 8,000 הבדואים המתגוררים באזור בכפרים לא מוכרים, כחלק מתכנית-העל לייהוד כל מרחב בקעת ערד ודרום הר חברון, עליה כתבתי כאן.
  • לבני ולפיד לא התנגדו להשעיית ח"כ חנין זועבי מדיוני המליאה למשך 6 חודשים בשל התבטאויות שלא נעמו לאוזניים ציוניות. בוועדת האתיקה, שהחליטה על ההשעיה, יושבת נציגה של "יש עתיד", ח"כ קארין אלהרר.
  • לבני ולפיד הצביעו בעד הארכה בשנה נוספת של הוראת השעה "חוק האזרחות והכניסה לישראל", או בכינויו ההולם יותר, "החוק לשמירת הרוב היהודי ודחיקת המיעוט הערבי החוצה", חוק ששם ללעג את כל המלל של הליברלים-לרגע בממשלה.
  • בעוד לבני ולפיד מברברים על זכויות דמיוניות של ערבים דמיוניים, הממשלה שלהם, כמו כל קודמותיה, מפלה באופן קיצוני את היישובים הערביים בהקצאת תקציבים. דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת שפורסם לאחרונה חשף כי למרות ש-15% מאוכלוסית ישראל מתגוררת ביישובים ערביים, רק 0.3% מדירות הדיור הציבורי נמצאות בהם. חלקם של אותם יישובים ערביים בתקציבים ממשלתיים נמוך באופן עקבי מ-15% (אף כי היה צריך להיות גבוה יותר, שכן רמת התמיכה הממשלתית אמורה לעלות ביישובים מוחלשים): 2% מכלל ההלוואות של משרד השיכון לבניה עצמית וקבלנית בפריפריה, 9% מתקציבי הפיתוח למוסדות ציבור, 2.7% מתקציבי הרווחה, פחות מ-0.5% מתקציבי התמיכה בחקלאות, ופחות מ-0.5% מתקציבי התמיכה בתרבות.

עד כאן הקשר הרופף-משהו בין ההצהרות של פוליטיקאים יהודים בעד שוויון אזרחי מלא לערבים לבין מעשי הממשלות שהם עצמם חברים בהן ומעצבים את מדיניותן. הצהרות לא עולות כלום; להיפך, הן מכניסות רווחים – אלקטורט שמן של שמאלנים תועים ומסוממים, שלא טורחים לבדוק מה עומד מאחורי ההצהרות.

הסיפור האמיתי: התקציב האנטי-חברתי

התשוקה שבוערת בעצמותיהם של נתניהו-בנט-לבני-לפיד להקדים את הבחירות מובנת לגמרי על רקע המשבר התקציבי שחולל מבצע "צוק איתן". על הדינמיקה הזאת כתבתי לפני שלושה חודשים, יומיים אחרי תום המבצע, בפוסט נרחב שניתח את שיטת המשטר החדשה שהתקבעה בישראל בעשור האחרון: הרפתקאה-צבאית-יקרה-להחריד- בור-תקציבי-פירוק-קואליציה וחוזר חלילה. באותם ימים (שנראים כה רחוקים), כשכולם היו עסוקים בהשגים הבטחוניים של המבצע (עיסוק סרק; לא היו שום השגים), החל שעון החול של הקואליציה לתקתק לאחור.

אני מדביק כאן את תמצית הניתוח ההוא (וממליץ לחזור ולהיזכר בפרטים – שהרי הכל נשכח כה מהר כאן):

"ממשלות ישראל בעשור האחרון נבחרות על בסיס הבטחות לצמצום הפערים החברתיים. חרף זאת, עם כניסתן לתפקיד הן מחוללות-משתתפות-נגררות למבצעים צבאיים שגובים מיליארדי שקלים מתקציב המדינה. כדי לאזן את ההוצאות האלה, אותן ממשלות חייבות לקצץ באופן דרסטי בהוצאה האזרחית, בסתירה גמורה למצע שבזכותו נבחרו. ובכדי שלא להתייצב מול הבוחר ברגע ההכרעה הזה, הן נמנעות מהעברת התקציב האכזרי ומפזרות את הכנסת. התקציב עובר לממשלה הבאה, שתאשר אותו באמתלה שנגזר עליה לתקן את טעויות הממשלה הקודמת. כך, אף ממשלה אינה נושאת באחריות לגזירות הכלכליות שהיא המיטה על הציבור: מה שהיא מבצעת, לא היא החליטה, ומה שהיא מחליטה – לא היא תבצע. ממשלת ישראל לעולם "מכבה שריפות" של הממשלה הקודמת ומבעירה שריפות לממשלה הבאה."

התחזית הזאת מתממשת לנגד עינינו. העובדה שהיא לא נזקקה להתפתחויות של השבועות האחרונים מעידה ששורשיה עמוקים יותר מן הקצף החדשותי שעל פני המים. אין לנו עניין כאן עם קילקול ספציפי בקואליציה הנוכחית אלא עם דפוס שלטוני שהולך ומתקבע כחלק משיטת המשטר הישראלי. התירוצים של כל קואליציה מתחלפים; הדפוס קבוע.

מה שלא צפיתי באותו פוסט הוא שהתירוץ הפומבי לפיצוץ הקואליציה יהיה לא פחות מהעדפה "ללכת לבחירות ולא לפגוע בשכבות החלשות ובמעמד הביניים בישראל." כאן באמת שברה "יש עתיד" שיא חדש של ציניות – לזמבר את התקציבים החברתיים ואז לפוצץ את הקואליציה מתוך דאגה לשכבות החלשות ומעמד הביניים.

הנה לכם תזכורת איפה באמת נמצא הלב של לפיד ושותפיו לקואליציה. סעיף נחבא אל הכלים בחוק ההסדרים מקפיא לארבע שנים את מספר עובדי השירות הציבורי. המשמעות: לא תהיה קליטה של עובדי קבלן בהעסקה ישירה; 400 אלף עובדי הקבלן במגזר הציבורי ימשיכו להתקיים בתנאי שכר והעסקה של עבדים-בפועל. יתירה מזאת, הגידול הטבעי באוכלוסיה לא יאוזן בגידול מתאים בשירות הציבורי, מה שבהכרח יפחית את יעילותו וישמש אמתלה להפרטות נוספות. לא שמעתם ציוץ של מחאה מצד שרי הממשלה נגד הסעיף הזה מן הסיבה הברורה שכולם מסכימים עליו; כולל שר החינוך שהתחייב להעביר את כל מורי הקבלן להעסקה ישירה בתוך שנתייים, התחייבות שאין לכנותה, לאור חוק ההסדרים הנוכחי, אלא שקר עז-מצח.

על מה עוד מסכימים בממשלה? "יש עתיד", "הבית היהודי" ו"התנועה" העבירו הצעת חוק לאסור על "שביתות פוליטיות" – גרזן ניאו-ליברלי מוכר שנועד לשבור את הרסן היחידי על הכוח הבלתי מוגבל של ההון – העבודה המאורגנת. חוק כזה, אם יעבור, יאסור מכל וכל שביתת סולידריות של מגזר אחד עם מגזר אחר או שביתה במחאה על מדיניות כלכלית חובקת-כל (כפי שקורה לא אחת באירופה) – תנאים אידאלים של "הפרד ומשול" להנצחת פערי הכוח העצומים במשק הישראלי.

על זה הם מתאחדים, בקואליציה, ולזה הם מעדיפים שלא תשימו לב. לא טוב להם להיראות בעלי ברית בשעה שהם מצחצחים חרבות לקראת מערכת הבחירות, ועל כן הם מעצימים את "חילוקי הדעות" הטפלים שביניהם, חילוקי דעות נטולי כל השלכה מעשית, לממדים אבסורדיים. לבני ובנט שולפים ציפורניים באולפני החדשות, מתכתשים על "יהודית ודמוקרטית" לעומת  "דמוקרטית ויהודית", ובאותה עת ממש, בוועדות הכנסת ובמליאה, קוברים עמוק יותר ויותר את מעמד הביניים והשכבות המוחלשות. הממשלה האנטי-חברתית ביותר שהיתה בישראל מוכרת לעם אגדה מופרכת על "מחלוקות מהותיות" בנושאים מדיניים (שקר: סטגנציה מדינית, מלווה בהתפרצויות טרור תקופתיות, היא התכנית המדינית המועדפת על כולם) כדי שאף אחד לא יערער על המונוליטיות הכלכלית שלה.

דקה אחרי הבחירות, כמובן, כל אותן "מחלוקות" פיקטיביות יהיו כלא היו. החשודים הרגילים יתייצבו בבית הנשיא להרכבת הקואליציה החדשה: חיוכים, צ'אפחות, שוב עשינו את זה, שוב עבדנו על הפראיירים האלה שמשלמים מיסים (וקבלו את כחלון, הלפיד החדש, עוד מיתוס חברתי שנבנה בעזרת התקשורת). אפשר להמשיך במפעל חיינו: להזרים את הכסף מכיסו של האזרח לתעשיות הביטחון ולטייקונים. על זה אין ויכוח, בזה כולם מפלגה אחת גדולה. בתחילת "צוק איתן" כתבתי כיצד השכלול הטכנולוגי של זירת הקרב מחולל אינטרסים כלכליים רבי-עוצמה שמנציחים את התבססות המשק הישראלי על תעשיות הביטחון. מדהים לראות איך גם העניין הזה נמכר לציבור כ"שירות חברתי" (חייבים להמשיך לייצר פצצות כי זה מספק מקומות תעסוקה – כאילו תעשייה אזרחית לא יכולה לעשות זאת).

התקשורת מתמסרת, כמובן. כשנזרקת לחלל האולפן מילת הקסם "בחירות", גם מעט התבונה והיושרה שעוד נותרו בקודקודם של הפרשנים מתפוגגות דרך החלון. משימתם ברורה להם לגמרי: להלעיט את הציבור עד אובדן הכרה בכל מה שאיננו הנושא האמיתי של הבחירות. כך הנושא האמיתי – חלוקת ההון בחברה ותעשיית הפחד שמנציחה אותה – לעולם לא יעלה לדיון. שהרי אז, חלילה, הציבור עוד עלול לדרוש שינוי אמיתי, שקשור במשהו לחיים שלו.