הקדמה
המאמר שתרגומו לעברית יובא כאן בהמשך הופיע לפני שבועיים במגזין המקוון Truthdig. הוא הותיר בי רושם עז, ולבקשתי התירו לי עורכי המגזין לפרסם אותו בבלוג הזה, בתרגום לעברית.
כותב המאמר, כריס הדג'ס, הוא עיתונאי רב-פעלים והשגים. במשך כ-20 שנה דיווח מאזורי מלחמה בכל העולם (אל-סלבדור, עזה, סראייבו, סודאן), ובמהלכם איבד כמה עמיתים קרובים למקצוע. בשנת 2002 זכה בפרס פוליצר עם עמיתיו ב"ניו יורק טיימס" על סיקור הטרור הגלובלי. 15 שנותיו ככתב חוץ בעיתון הזה הגיעו לסיום פתאומי עם הדחתו לאחר שנשא נאום במכללת רוקפורד שבאילינוי ובו מתח ביקורת על הפלישה האמריקאית לעיראק וצפה שהיא תוביל למרחץ דמים. ברבות השנים והניסיון, במקום להתמתן ולהשקיף על העולם באדישות מנומנמת של שועל שבע-קרבות, כמו רבים מעמיתיו הוותיקים, הדג'ס דווקא נעשה נחרץ ורדיקלי יותר. הוא כתב וממשיך לכתוב ספרים שעוסקים בחווית המלחמה ובניסיון לערער על הקלות הבלתי נסבלת שבה אומות מסתערות אל שדה הקרב. לאחרונה גם הצטרף באופן פעיל לתנועת המחאה OWS באמריקה.
המאמר הזה שייך באופן מובהק לסוגה "כתיבה אנטי-מלחמתית" – סוגה שנעדרת כמעט לחלוטין מן היצירה העברית המקורית. בספרות הבדיונית והתיעודית, בשירה, במחזאות ובקולנוע – מספר היצירות הישראליות המקוריות שניתן לתארן כאנטי-מלחמתיות הוא זעום להחריד. בתחום הסיפורת, רואי וולמן מוצא "ריק גדול", הנמתח על פני 70 שנה, בין "השיגעון הגדול" (אביגדור המאירי, 1929) לבין "אוקטובר / יומן מלחמה" (יורם קופרמינץ, 2000). למעשה, ספרו של המאירי נכתב בעקבות מלחמת העולם הראשונה ועל כן אין לכלול אותו בחשבון הכתיבה האנטי-מלחמתית שהגיבה למלחמות ישראל. ספרו של קופרמינץ, לעומתו, שמתאר את הזוועות שעבר הכותב במלחמת יום הכיפורים, הוא חריג בכל קנה מידה מקומי, ואין זה מקרה שלא נכתב בידי סופר "מקצועי". אף אחד מן הסופרים הקאנוניים בישראל לא כתב יצירה אנטי-מלחמתית, אף כי רבים מהם מיקמו את העלילות של יצירותיהם על רקע צבאי. גם ס. יזהר, שאולי התקרב לכך יותר מכולם, לא התעניין כל כך במוראות המלחמה אלא בנפשם של אנשים צעירים, במלחמה ומחוץ לה. לשם השוואה, חישבו על שמות כמו ירוסלב האשק, פרדיננד סלין, גו'זף הלר, ברטולד ברכט ובוריס ויאן – כולם סופרים ומשוררים שכתבו יצירות אנטי-מלחמתיות, אשר לא רק שלא עיכבו את כניסתם לקאנון אלא אולי ביססו אותה.
המצב בשירה העברית שונה אך במעט. ככלל, השירה העברית תמיד צעדה כמה צעדים לפני הפרוזה בתעוזתה האידאולוגית, בנכונותה לקרוא תיגר על הקונצנזוס. ואומנם, תמיד היתה כאן שירה פוליטית, שירת מחאה ותוכחה, אפילו נוקבת, שהוקיעה את פשעיו של הצבא הישראלי במלחמות ואירועים שונים (מפעולת קיביה ועד "עופרת יצוקה", מן האינתיפאדה הראשונה ועד מלחמת לבנון השניה). אבל לא בזה מדובר; לא כל שירת מחאה, ולו גם כזאת שמוקיעה את הצבא, היא שירה אנטי-מלחמתית. כזאת, כמעט שאין בעברית (ברגע זה אני יכול לחשוב רק על "תמונת מחזור" של תמיר להב-רדלמסר, 2003, וגם הוא כבר מרוחק ומעודן יחסית).
מהו טקסט אנטי-מלחמתי? מהי עמדה אנטי-מלחמתית? מה מבדיל אותם מטקסטים ועמדות אחרים שמוחים נגד הפשעים שמתחוללים במלחמה?
ראשית, עומק ורוחב מעשה ההוקעה. טקסט אנטי-מלחמתי לא עוסק בביקורת פרגמטית או אינסטרומנטלית על אירועים ספציפיים במלחמה; הוא מציב על דוכן הנאשמים את המלחמה בכללותה, המלחמה כעיקרון. זו איננה נתפסת עוד כסיטואציה חריגה שבה אנשים מעוללים דברים נוראיים לאנשים אחרים מכורח הנסיבות, אלא כחילול הנורא ביותר של החיים, הדרגה הנמוכה ביותר של האנושיות. המלחמה, בטקסט האנטי-מלחמתי, היא הרע האולטימטיבי.
שנית, הטקסט האנטי-מלחמתי כופר באבחנה בין הצד "שלנו" לצד "שלהם". כולם נמצאים באותו צד – הצד שפושע נגדי. כולם פורעי חוק ומוסר, כולם שליחיו הנתעבים של כוח הרס מכלה-כל, ולכולם לא תהיה מחילה. אל מול הזוועות שמתרחשות במהלך המלחמה, שאלת ההתגרות ("מי התחיל?") ושאלת ההצדקה ("מי התוקפן ומי הקורבן?") מתגמדות לחלוטין.
שלישית, הטקסט האנטי-מלחמתי נובע מחוויה ישירה של מי שחזה מבשרו את הזוועות, ולא מהתבוננות מרוחקת. על כן, גם בהיותו בדיוני לחלוטין, הוא תמיד נושא גם את חותם העדות, התיעוד. יש לו עניין מועט בלבד בעיבוד אינטלקטואלי או בשכלול אסתטי; אבני היסוד שלו הן הגועל, הזעזוע, האבסורד, חוסר האונים המוחלט, אובדן צלם אנוש, מחיקה מוחלטת של ערך חיי האדם. כל אלה, ששופרות המלחמה מדחיקים ומשתיקים, שסיפורי "מורשת הקרב" והגבורה אינם מכירים בקיומם, מקבלים כאן קול משלהם – קול זעקה רמה וצלולה.
כדאי להוסיף שאין חפיפה הכרחית בין כל זה לבין פציפיזם. טקסטים אנטי-מלחמתיים נכתבו על ידי פציפיסטים ולא-פציפיסטים כאחד. גם מי שאינו פציפיסט יכול לעמוד על כך שהמלחמה היא "רע הכרחי", בדגש ברור על ה"רע"; זאת להבדיל מן הקלישאה הפוליטית שהמלחמה היא "רע הכרחי", עם דגש על הכרחיותה, אי-נמנעותה. רוב הממשלות, ברוב הזמנים והמקומות, ממעיטות מדי בגודל הרוע שכרוך במלחמה (ולמעשה עסוקות בלי הרף בהסתרתו באמצעות השגבה פטריוטית). הטקסט האנטי-מלחמתי מחדד את הראייה והחישה שלנו אל תהומות הרוע והסבל שבמלחמה, על מנת שנשקול שוב עד כמה הם באמת הכרחיים.
כאמור, לכל זה אין כמעט זכר בכתיבה העברית. ולא שחסרה כאן כתיבה על מלחמות. הו, לא. מדפי הספרים קורסים מרוב ספרים שעוסקים במלחמות או בצבא. יש הרי סוגה עניפה של "ספרות מלחמה" אצלנו (העיפו מבט זריז ברשימת הפרסומים של הוצאת משרד הביטחון), יש ספרי מורשת קרב, יש ספרות יפה שמתרחשת על רקע השירות הצבאי ("התגנבות יחידים", "חדר"), וישנה כמובן הסוגה היוקרתית מכולן, "יורים ובוכים", שלמרבה הצער נתפסת לא פעם כסוג של תחליף מכובד לספרות אנטי-מלחמתית אמיתית.
אני בטוח שמי שיסרוק היטב היטב את תולדות הספרות הישראלית, ימצא פה ושם דוגמאות לכתיבה אנטי-מלחמתית, שנדחקו לקרן זווית. הנה פרוייקט נחוץ מאד: העמדת קאנון אלטרנטיבי שכזה (איתור היצירות, בניית מאגר מידע, ניתוח השוואתי של התגובות למלחמות השונות, וכמובן גם הדפסה מחודשת של היצירות השכוחות). ואף על פי כן, המורשת תישאר דלה ולבטח לא תכלול אף יצירה מרכזית, כזאת שנכנסה לזרם הדם של התרבות המקומית. מי שירחיק מבטו אל המחזאות ימצא שם שניים-שלושה קברטים סאטיריים של חנוך לוין; בקולנוע היה הסרט "כיפור" של עמוס גיתאי. כתיבה עיתונאית אנטי-מלחמתית, הגות אנטי-מלחמתית, מן הסוג שהציף את אירופה אחרי מלחמות העולם, ומשגשג גם כיום באמריקה של מלחמות האמפריה בעיראק ובאפגניסטן – לא תימצא כאן אפילו בנרות.
מכאן ואילך ניתן לפתוח דיון – למה אין? הסיבות מגוונות ולא זאת מטרת הפוסט (תיכף אני חוזר לכריס הדג'ס). הדיון הזה יצביע, אפשר להניח, על התפקיד החריג, מכונן-הזהות, של הצבא בתרבות הישראלית, על אידאולוגית הקורבן-הצודק-תמיד שמושרשת כבר בבתי הספר ובמהלך ההכשרה הצבאית, על הזיקה האינטימית ממש של היוצרים המרכזיים בספרות הישראלית למוקדי הכוח הפוליטיים (זיקה שאינה מאפשרת אמירות חתרניות באמת), ואולי גם על גורמים פרוזאיים יותר (אורכן הקצר יחסית של מלחמות ישראל, אורכן הקצר עוד יותר של תקופות ה"תופת" בתוכן).
זה העבר, והעתיד מעלה שאלות חדשות ומאתגרות לא פחות. האם ניתן לצפות להתפתחותה של כתיבה אנטי-מלחמתית בישראל? הסוציולוגים מרבים לדבר על התחזקותן המתמשכת של מגמות אינדיבידואליסטיות בחברה, על התפרקות המנגנונים שמבטיחים סולידריות ולכידות; כל אלה לכאורה יכולים לתרום לגיבושו של מבט אחר על המלחמה – המבט של הפרט הנרמס. אבל בעצם – האם הפרט באמת נרמס? האם הוא עומד להירמס? המציאות צועדת דווקא בכיוון ההפוך. שדה הקרב משתנה נגד עינינו כל הזמן, והמגמה הבולטת בו היא השימוש האינטנסיבי בטכנולוגיה שמרחיקה את הלוחם מקו המגע הקטלני עם האויב. רובוטים לראייה מרחוק, להסרת מכשולים, לפיצוץ מטענים, להפגזה מן האוויר, ועוד ועוד. כמו שזה נראה, בעתיד פחות ופחות חיילים ישראלים ייאלצו לחוות מכלי ראשון זוועות כמו אלה שפקדו אלפי חיילים בסיני במהלך מלחמת יום הכיפורים (מצד שני – האזרחים בעורף יחוו מראות קשים יותר ויותר). יהיה זה עתיד משונה למדי: המלחמות תמשכנה להתנהל, אולי בתכיפות גבוהה יותר, אבל אף אחד לא יהיה מספיק מזועזע כדי לכתוב נגדן. הכתיבה האנטי-מלחמתית תגווע גם היא, יחד עם הקורבנות חסרי-הפנים של האויב.
מי שלא שם לב, העתיד כבר כאן.
כתיבה אנטי-מלחמתית היא נסיוב הגנה חיוני לחברה חפצת-חיים. מורשת רציפה ונוכחת בתודעה של כתיבה כזאת אולי איננה ערובה מוחלטת לבריאות הנפשית של תרבות לאומית; אבל היעדרה של מורשת כזאת הוא סממן ברור של תרבות חולה. היעדרה בחברה שחיה ממלחמה למלחמה ומפעילה את הצבא שלה באופן שגרתי לא פחות משירותי בריאות או כיבוי-אש – הוא בגדר פתולוגיה אמיתית.
כיוון שאין מספיק כתיבה מקורית אנטי-מלחמתית, צריך לתרגם הרבה יותר, ולא רק קלאסיקות, אלא דברים שנכתבים ממש בימים אלה. התרגום הנוכחי הוא תרומתי הצנועה השניה למטרה זו (התרומה הראשונה היתה זאת). מעבר לנושאים המוכרים של הכתיבה האנטי-מלחמתית, עולה במאמר הזה של כריס הדג'ס נקודה מרתקת שאין מרבים לדבר עליה: המשיכה הפרברטית אל הסכנה ואל המוות שמתפתחת בקרב מי שהמלחמה היתה לחם חוקם זמן ממושך. בהקשר הזה הוא מזכיר עיתונאי מלחמה, חיילים ותיקי קרבות ואזרחים שנקלעו לסכסוכים מזויינים. זהו ייצר המוות, התנטוס, שדוחף יחידים וגם אומות שלמות שוב ושוב אל זרועות האלימות, אל הריגוש שבחיים על הקצה, אל העונג המעוות שמופק מן הידיעה שמותנו כבר חקוק בסלע, גזר דין שמרחף מעלינו מרגע שהגחנו אל העולם – דווקא במקום ובזמן האלה.
מישהו מכיר אולי אומה כזאת, עם משיכה חולנית אל המוות?
רצח הוא לא אנומליה במלחמה / כריס הדג'ס
המלחמה באפגניסטן – היכן שהאויב חמקמק ובקושי נראה, היכן שהנתק התרבותי והלשוני הופך כל יציאה מן הבסיס לביקור בטריטוריה עוינת, היכן שברור לכל שאתה מפסיד על אף מכונת ההרג התעשייתית שברשותך – מזינה תרבות של מעשי זוועה. הפחד והלחץ, הכעס והשנאה, מצמצמים את כל האפגאנים לכדי אוייבים, וזה כולל נשים, ילדים וזקנים. אזרחים ולוחמים מתערבבים לכדי מאסה מתועבת, חסרת שם ופנים. המרחק הפסיכולוגי בין זה לבין רצח הוא קצר. ורצח קורה כל יום באפגניסטן. הוא קורה בהתקפות מל"טים (מטוסים ללא טייס), בהפגזות ארטילריות, תקיפות אוויריות, תקיפות טילים, ואש המקלעים המטילה טרור בכפרים.
התקפות צבאיות כאלה באזורים מיושבים חושפת את האבסורד בדיונים על זכויות אדם. רוברט ביילס, סמל ראשון בצבא האמריקאי שהרג לכאורה 16 אזרחים בשני כפרים אפגניים, בהם 9 ילדים, איננו חריג. מי שמגנה את הטבח במקרה הזה ומגן על מלחמת הכיבוש שאנחנו מנהלים אינו יודע דבר על זירת הקרב. אנחנו הורגים ילדים כמעט כל יום באפגניסטן. בדרך כלל אנחנו לא הורגים אותם מחוץ למבנה של היחידה הצבאית. לו חייל אמריקאי היה הורג או פוצע עשרות אזרחים בעקבות הפעלה של מטען מאולתר נגד השיירה שלו, לא היינו שומעים על כך בחדשות. הצבא לא נשאר בשטח לספור "נפגעים בלתי מעורבים". אבל האפגאנים יודעים. הם שונאים אותנו על ההשתוללות הרצחנית. הם שונאים אותנו על צביעותנו.
ההיקף האמיתי של הרצח במימון המדינה שלנו מוסתר מהציבור. כתבים שנלווים ליחידות צבאיות והופכים, פסיכולוגית, לחלק מהן, טווים סיפורים שהממונים עליהם בצבא והציבור רוצים לשמוע, מעשיות מיתולוגיות של הוד וגבורה. המלחמה נתפסת רק דרך עדשת הכובשים. מגינים עליה כעל חסד לאומי. המיתוס מאפשר לנו להכניס הגיון למוות ולתוהו ובוהו. הוא מצדיק את מה שעל פי רוב אינו יותר מאכזריות אנושית דוחה, ברוטליות ואיוולת. הוא מאפשר לנו להאמין שהשגנו את מקומנו בחברה הודות לשרשרת ארוכה של מאמצים הרואיים, ולא להודות באמת העגומה שאנו כושלים לאורכו של מסדרון אפל של אסונות. הוא מסווה את חוסר האונים שלנו. הוא מסתיר מעיני כל את העובדה שהמנהיגים שלנו רגילים לגמרי ואימפוטנטים. בהמירנו הסטוריה במיתוס אנחנו הופכים אירועים אקראיים לרצף שנגזר מראש בידי רצון חזק וגדול משלנו. אנו נישאים מעל הריבוי, צועדים אל אופק אצילי. אבל זה שקר. וזה שקר שוותיקי המלחמות נושאים בתוכם. לכן רבים כל כך מהם מתאבדים.
"גם אני שייך למין הזה", כתב ג'ס גלן גריי על חוויותיו במלחמת העולם השנייה. "אני מתבייש לא רק במעשיי ולא רק במעשי האומה שלי, אלא במעשי אנוש בכלל. אני מתבייש להיות אדם".
כשארני פייל, העיתונאי הידוע של מלחמת העולם השנייה, נהרג באי ישימה שבאוקיינוס השקט ב-1945, נמצאה טיוטה לא מעובדת של טור עיתונאי על גופתו. הוא הכין אותו לפרסום לציון סוף המלחמה באירופה. הוא עשה לא מעט לקדם את מיתוס הלוחם ואצילות הנפש החיילית, אבל לקראת הסוף דומה שעיַיף מכל זה:
"אך יש בין החיים לא מעטים שצרבו במוחם את המראה הלא טבעי של מתים קרים, פזורים בגבעות ובתעלות לאורכן של גדרות גבוהות בכל רחבי העולם.
מתים בייצור המוני, בארץ אחרי ארץ, חודש אחרי חודש ושנה אחרי שנה. מתים בחורף ומתים בקיץ. מתים בשפע מוכר כל כך שהם נהיים מונוטוניים. מתים בכמויות מפלצתיות כל כך שאתה כמעט מתחיל לשנוא אותם.
דברים כאלה אתם שם בבית לא צריכים אפילו לנסות להבין. עבורכם בבית הם טורי מספרים, או מישהו מהסביבה שהלך ופשוט לא חזר. אתם לא ראיתם אותו שרוע, כה גרוטסקי ובצקי, לצידו של שביל חצץ בצרפת.
אנחנו ראינו אותו, ראינו אותו לאלפים. זה ההבדל."
בכל המלחמות קיים דחף למצוא סטיות חדשות, צורות חדשות של מוות, עם שוך ההתלהבות הראשונית; מאמץ הגנתי, ובסופו של דבר עקר, להדוף את השעמום של מוות שגרתי מדי. זו הסיבה שבזמן המלחמה באל-סלבדור חוליות מוות וחיילים כרתו את אברי המין של קורבנותיהם ודחפו אותם לפיות של הגוויות. זו הסיבה שבבוסניה מצאנו, העיתונאים, גופות צלובות או ערופות על דפנות האסמים. זו הסיבה שמארינס אמריקאיים השתינו על לוחמים מתים של הטאליבן. הנטבחים בקרב נשזרים בזר הניצחון של הורגיהם, פיסות של מיצג גרוטסקי. זה קרה בכל מלחמה שסיקרתי.
"הכוח", כתבה סימון וייל, "אינו מרחם על מי שמחזיק בו, או חושב שהוא מחזיק בו, יותר מאשר על קורבנותיו; את האחרונים הוא מוחץ, את הראשונים משכר".
המלחמה משחיתה והורסת אותך. היא דוחפת אותך עוד ועוד לעבר קיצך – הרוחני, הרגשי, ולבסוף הפיזי. היא הורסת את המשכיות החיים, משסעת את כל המערכות הכלכליות, החברתיות, הסביבתיות והפוליטיות שתומכות בנו כבני אנוש. במלחמה אנחנו מעוותים את עצמנו, את המהות שלנו. אנחנו מוותרים על המצפון האישי, אולי אפילו על התודעה שלנו, עבור ההיסחפות בהמון, פרץ של פטריוטיות, האמונה שעלינו להתייצב יחד כאומה ברגעי משבר. לנקוט עמדה מוסרית, לקרוא תיגר על הפיתוי שבמלחמה, עלול להיות בעוכריך בתרבות של מלחמה. מהות המלחמה היא מוות. טעם מספיק ממנה ובמהרה תאמין שהסטואים צדקו: בסופו של דבר כולנו באמת נשמיד את עצמנו בתבערה גדולה.
מחקר על מלחמת העולם השניה גילה שמקץ 60 ימי לחימה רצופה, 98% מכל הלוחמים ששרדו יהפכו לפגועים נפשית. בקרב שני האחוז הנותרים, תימצא נטיה שכיחה לפתח "אישיות פסיכופטית אגרסיבית". לוטננט קולונל דייב גרוסמן, בספרו "על הריגה: המחיר הפסיכולוגי שמשלם מי שלומד להרוג במלחמה ובחברה", כותב: "זה לא לגמרי בלתי סביר לטעון שיש משהו בלחימה רציפה, ללא מוצא נראה לעין, שיגרום ל-98% מהאנשים לאבד את שפיותם בתוכה, בעוד ששני האחוזים הנותרים כבר היו מטורפים אם נכנסו אליה".
במלחמה באל סלבדור, הרבה חיילים שירתו שלוש או ארבע שנים ואף יותר, בדומה למלחמות האמריקאיות בעיראק ובאפגינסטן, עד שהתמוטטו פסיכולוגית או פיזית. מפקדים אסרו על מכירת סמי הרגעה בערים ששוכנות ליד מחנות צבא משום שהחיילים השתמשו בהם בהפקרות. במלחמה ההיא, כמו במלחמות במזרח התיכון, פגועי נפש היו שכיחים. פעם ראיינתי סמל בן 19 מן הצבא האל סלבדורי, שנלחם במשך 5 שנים ואז איבד לפתע את ראייתו בעין ימין, לאחר שהיחידה שלו נקלעה למארב של כוחות המורדים. המורדים הרגו 11 מחבריו לנשק בקרב האש, בהם גם חברו הקרוב. הוא לא היה מסוגל לראות עד שהעבירו אותו לבית חולים צבאי. "יש לי כאבי ראש נוראיים", הוא אמר לי בעודו יושב על קצה המיטה, "יש לי רסיס בתוך הראש. אני כל הזמן אומר לרופאים להוציא אותו". אבל הרופאים אמרו לי שאין לו שום פציעת ראש.
ראיתי חיילים אחרים, בקרבות אחרים, שנעשו חרשים או אילמים, או כאלה שגופם רעד מבלי יכולת לעצור.
מלחמה היא נקרופיליה. הנקרופיליה הזאת חיונית לתהליך הכשרת החייל כשם שהיא חיונית ליצירתם של מחבלים מתאבדים וטרוריסטים. הנקרופיליה מסתתרת מאחורי הכרזות נדושות על "תחושת חובה" או "אחוות לוחמים". היא פורצת החוצה ברגעים שנדמה שאין עוד תקווה ולא נשאר הרבה לְמה לחיות, או ברגעים שבהם שכרון המלחמה מגיע לשיאו. לאחר שהות מספיק ממושכת במלחמה, היא באה אלינו כסוג של שחרור, חיבוק מפתה וגורלי שבכוחו להביא לידי מיצוי את הפלירט הארוך שלנו עם השמדתנו העצמית.
בספר זכרונוותיו של מילובאן דז'ילאס, "זמן מלחמה", על לוחמת הפרטיזנים ביוגוסלביה, הוא כותב על המשיכה העזה של הלוחמים אל המוות. הוא ניצב מעל גופתו של חברו לנשק, המפקד סאבא קובצ'ביץ', והבין:
"… זה לא נראה נורא או לא צודק למות. זה היה הרגע המיוחד ביותר, המרומם ביותר של חיי. המוות לא נראה מוזר או מרתיע. העובדה שעצרתי בעצמי מלהסתער היישר אל קו האש ואל המוות נבעה אולי מתחושת מחויבות כלשהי לחיילים או לתזכורת של חבר בנוגע למשימות שיש לבצע. בזכרונות שלי חזרתי לרגעים האלה פעמים רבות, עם אותה תחושה של אינטימיות עם המוות ותשוקה אליו שחוויתי בזמן שהייתי בכלא, במיוחד במאסר הראשון שלי".
שלטון המלחמה מוחק את הארוס. הוא מוחק כל רכות ועדינות. הכוח הקולקטיבי שלו מבקש ליַיתר את האדם הפרטי, למסור את כל התשוקות, את ההחלטות ואת הקול עצמו – למרותו של ההמון.
"התחום החשוב ביותר של חיי הפרט שאותו התקשתה הרֵעות להסדיר באופן מלא היתה האהבה", כתב סבסטיאן הפנר ב"סיפור של גרמני", "אך גם נגדה יש לרֵעות נשק: הבדיחות הגסות. כל ערב, אחרי כיבוי אורות, התחיל סבב הבדיחות הגסות. אלה שייכות לסדר-היום ההכרחי של כל רעות גברית, ואין דבר טפשי יותר מהדעה, המקובלת על סופרים אחדים, שזו תשובה למיניות מודחקת, תחליף לסיפוק מיני ומה לא. לבדיחות האלה אין שום השפעה מינית או מגרה; להפך, מטרתן היא להפוך את האהבה לעניין דוחה ככל האפשר, לקרב אותה לתחום העיכול, ולהציג אותה כנושא לבדיחות. הגברים, המדקלמים כאן חרוזים של בית-בושת ומשתמשים במלים גסות לחלקי-גוף נשיים, מתכחשים כליל לכך שהיו מסוגלים פעם לרגשי חיבה או אהבה, שפעם ביקשו לראות עצמם נאים וראויים לאהבה…" (תרגום: שולמית וולקוב, חרגול 2002).
כשאנו מבינים זאת, כשאנו מכירים בטיבה האמיתי של ההתמכרות שלנו, כשמתחוור לנו עד כמה הושחתנו בידי המלחמה, החיים נעשים קשים מנשוא. ג'ון סטיל, צלם שבילה שנים באזורי מלחמה, עבר התמוטטות עצבים בנמל התעופה הומה האדם של הית'רו, עם שובו מסראייבו. סטיל חזה פתאום בטיבה האמיתי של העבודה שלו, שהפשיט ממנה את מחלצות האינטנסיביות והצדקנות. במהלך שהותו בסראייבו הוא נקלע למקום שנקרא "סמטת הצלפים", וצילם שם "ילדה שנפגעה בצוואר מכדור של צלף", הוא כתב. "צילמתי אותה באמבולנס, ורק אחרי שהיתה כבר מתה תפסתי שהדבר האחרון שהיא ראתה היה ההשתקפות של עדשת המצלמה שהחזקתי מולה. זה שבר אותי. חטפתי את המצלמה והתחלתי לרוץ בסמטת הצלפים, מצלם מגובה הברך את הבוסנים הנמלטים לכל עבר".
שנה אחרי סוף המלחמה בסראייבו, ישבתי עם חברים בוסנים שעברו סבל נוראי. אישה צעירה, ליליאנה שמה, איבדה את אביה, סרבי שסירב להצטרף לכוחות הסרביים שצרו על העיר. כמה ימים קודם לכן היא נאלצה לזהות את גופתו. הגופה הורמה אל על מתוך אתר קבורה קטן בבית העלמין המרכזי, מים דלפו מדפנות הארון הנרקב. כעבור זמן קצר היא היגרה לאוסטרליה, שם – אמרה לי – "אתחתן עם איש שמעולם לא שמע על המלחמה הזאת ואגדל ילדים שלא יידעו דבר עליה או על הארץ שממנה באתי".
ליליאנה היתה צעירה. אבל המלחמה גבתה ממנה מחיר. לחייה היו שקועות, שערה יבש ופריך. שיניה הרקיבו וכמה מהן נשברו לחתיכות משוננות. לא היה לה כסף לרופא שיניים; היא קיוותה לטפל בהן באוסטרליה. למרות זאת, כל אותו אחר צהריים היא וחבריה לא חדלו להספיד בגעגועים את הימים שעברו עליהם בפחד ורעב, כחושים מרזון, בזמן שצלפים סרביים טיווחו בהם מן הגגות. הם לא ייחלו לשוב אל הסבל. ואף על פי כן, הם הודו, היו אלה הימים המלאים ביותר בחייהם. הם הביטו בי בייאוש. הכרתי אותם כשמאות פגזים נפלו מדי יום בקרבתם, כשלא היו להם מים לרחצה או לכביסה, כשהם הצטופפו בדירות לא מחוממות שעה שכדורי צלפים ניתזו על קירות הבתים מבחוץ.
בדבריהם נגלתה התפכחות כואבת מן ההווה – הריק, העקר והסטרילי. השלום שוב חשף את הריקנות שהיתה גדושה קודם לכן בלהט המלחמה והקרבות. שוב הם חזרו – אולי כמו כולנו – אל הבדידות, כבר לא מאוחדים במאבק משותף, בלי הזדמנות נוספת להיות אציליים והרואיים, לא בטוחים בתכלית החיים ובפשרם. הרעות הישנה, כוזבת ככל שהיתה, התפוגגה עם היריה האחרונה
זאת ועוד, הם ראו שכל מה שהקריבו היה לשווא. הם נבגדו, כמו כולנו בזמן מלחמה. הבוסים המושחתים של המפלגה הקומוניסטית, שהפכו בן לילה ללאומנים ואז המיטו עליהם את האסון הזה, התעשרו על גב סבלותיהם, ועדיין אחזו בשלטון. ליליאנה וחבריה התמודדו עם 70 אחוזי אבטלה. הם חיו על נדבות מן הקהילה הבינלאומית. הם הבינו שצידקת מאבקם, אשר בימים עברו היתה באופנה, ממש כמותם, בקרב חוגים אינטלקטואליים מסוימים, נזנחה ונשכחה. שחקנים, פוליטיקאים ואמנים לא נדחקו עוד לבקר בזמן הפסקות האש – ביקורים שכמעט תמיד היו לא יותר מיחצ"נות בוטה. הם הכירו כבר בכזבי המלחמה, בעובדה שהאידאלים שלהם היו נלעגים, וניסו להתמודד עם אשליות מנופצות. ועדיין, הם רצו שהכל ישוב, וכך גם אני.
זמן מה לאחר מכן קיבלתי איגרת לחג המולד. היא היתה חתומה "ליליאנה מאוסטרליה". לא היתה כתובת. לא שמעתי ממנה יותר. אבל רבים מאלה שעבדתי איתם ככתבי מלחמה לא ברחו. הם לא יכלו להיחלץ מן הריקוד עם המוות. הם נדדו מעימות אחד למשנהו, תמיד מחפשים עוד מנה אחת.
בתקופה ההיא הייתי כבר בעזה ובשלב מסוים נקלעתי אל תוך מארב. חמישה מטרים ממני פלסטיני צעיר נפצע אנושות בחזה. שוב התפתיתי לחזור, אבל כעת לא חשתי את התגעשות העורקים הישנה, אלא רק פחד. הגיע הזמן להיחלץ, להרפות. ידעתי שבשבילי זה נגמר. למזלי יצאתי בחיים.
קורט שורק – מבריק, אמיץ וחדור מוטיבציה – לא היה יכול להרפות. הוא נהרג במארב בסיירה לאונה עם חבר נוסף שלי, מיגל ג'יל מורנו. המילכוד שלו – החיבוק של תנטוס, ייצר המוות – לא הוזכר אפילו בטקס הזיכרון המעוקר שנערך לו בוושינגטון. כולם עקפו את הנושא בעדינות. אבל אלה מאיתנו שהכירו אותו ידעו שהוא התאכּל עד תום.
עבדתי עם קורט במשך 10 שנים, שהחלו בצפון עיראק. הוא היה משכיל ומצחיק – לעתים קרובות, כך נדמה, האמיצים הם מצחיקים. החלפנו ספרים זה עם זה במאמץ לנסות להבין את הטירוף שמסביבנו. האובדן שלו הוא חלל שלעולם לא אצליח למלא. האפר שלו נטמן בבית העלמין "אריה" שבסראייבו, לקורבנות המלחמה. טסתי לסראייבו ופגשתי את במאי הקולנוע דן ריד. היה זה ערב קדורני בנובמבר. עמדנו מעל הקבר שלו וגמענו כוס בירה. דן הדליק נר. אני הקראתי שיר שנכתב בידי המשורר הרומי הלירי קאטולוס לזכר אחיו המת.
"על פני חופים זרים, ימים רבים בים,
באתי הנה לטקס אשכבתך
להביא לך, המת, את מנחת החיים
ואת מילותי – צלילי-שווא לאפר ואבק.
הו אחי,
נלקחת ממני. נלקחת ממני,
בידי גורל קר שנהפך לצל, למכאובי.
הרי לך מזון הטקס העתיק, שהוקדש
מאז ומעולם למזי-הרעב, שוכני העפר.
קח אותו: הוא רטוב מדמעות אחיך: וקח
אל הנצח, ממני, את ברכת השלום והפרידה."
שם היה מקומו של קורט – בין 4,000 קורבנות המלחמה. לשם הוא שייך. הוא מת משום שלא הצליח לשחרר את עצמו מן המלחמה. הוא ניסה שוב ושוב לחוות מחדש את מה שחווה בסראייבו, ללא הצלחה. המלחמה כבר לא תחדש יותר. קורט היה לפני כן במזרח טימור ובצ'צ'ניה. לסיירה לאונה, אין לי ספק, לא היתה שום משמעות עבורו.
קורט ומיגל לא היו מסוגלים להרפות. הם היו הראשונים להודות בכך. משעה שבילית מספיק זמן במלחמה, לא תשתלב עוד בשום מקום אחר. בסוף היא הורגת אותך. זה לא סיפור חדש. הוא מתחיל כמו אהבה, אבל זהו מוות.
המלחמה היא הנימפה הצעירה והיפהפייה ההיא מן האגדות, שברגע שנושקים לה – נושפת את אדי השאול.
ביוון העתיקה היתה מילה לגורל כזה: אקפירוסיס. המשמעות שלה היא להישרף בכדור של אש. היוונים השתמשו בה לתאר גיבורים.
תרגום: עידן לנדו
[התרגום מוקדש לזכרם של מֵתֵי העתיד – קורבנות השווא של הפלישה הבאה לעזה והמלחמה עם איראן, ולמשפחותיהם, השכולות-לעתיד]
לא למות טיפש 